← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.261.3.1 ומ " ש ומערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין שם ( דף לד ) הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך לומר בתוך ביתו ע " ש עם חשיכה עשרתם ערבתם עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערבין אמר רבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב ל " ק כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות ופירש " י עירובי תחומין תקון מעליא הוא דאסמכוה רבנן אקראי אבל עירובי חצירות חומרא בעלמא היא ולא מיקרי שבות מעלייתא וספיקא דב " ה שפיר דמי עכ " ל וכ " כ התוס' דנראה לר " ת כפי' הקונט' דבע " ת מחמירים וכן פר " ת וכו' וכ " פ האלפסי והאשיר " י ואיכא למידק דבסי' הקודם דמדבר בעם חשיכה כתב רבינו ערבתם עירובי חצירות הלא מוקמינן לה בגמרא בע " ת אבל ע " ח אפי' ספק חשיכה מערבין כדפרי' וי " ל דהא דקתני ספק חשיכה מערבין ע " ח היינו דוקא דיעבד אם לא עירב מבע " י אבל לכתחלה ודאי יש לו לערב מבע " י בין ע " ת בין ע " ח אלא למאי דתני ברישא ע " ש עם חשיכה ולא תני סתמא ג' דברים צריך לומר בתוך ביתו בע " ש אלמא דאתי לאורויי דיוקא עם חשיכה אין ספק חשיכה לא הך דיוקא לא תני לה אלא משום ע " ת אבל לעולם צריך אדם לומר בתוך ביתו לכתחילה מבע " י ערבתם ע " ח והכי משמע מפירש " י להדיא שכתב ברישא ערבתם ע " ת וחצרות וכ " כ הר " ן . ואע " ג דרש " י גופיה פי' הא דתני עם חשיכה שמא ימהר להזכירם מבע " י יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות וא " כ מנ " ל דאתי תנא לאורויי דיוקא נראה דתלמודא ס " ל בע " כ דאתי לאורויי נמי דיוקא דכיון דאין להם לערב עם חשיכה ממש דהא להוסיף מחול על הקודש א " כ לא ה " ל לתנא לומר עם חשיכה אלא ה " ל לומר ע " ש מבע " י ומיתורא דמבע " י הוה שמעינן שפיר שלא ימהר להזכירם שמא יפשעו וכו' אלא סמוך לערב בעוד יום יזכירם דאל " כ מבע " י ל " ל השתא מדתני ע " ש עם חשיכה דמשמע סמוך לחשיכה וקרוב לו מאד שמעינן נמי דיוקא עם חשיכה אין ספק חשיכה לא . כתב הרמב " ם בפ " ו דה " ע ואם עירב ע " ת בין השמשות הוי עירוב ומביאו רבינו לקמן בסי' תט " ו נראה דס " ל דהאי לישנא דעם חשיכה דמשמע דיוקא אין לנו לדייק מיניה איסורא בע " ת אלא בלכתחלה דאיירי ביה אבל דיעבד הוי עירוב : הורה הר " פ שמותר להטביל כלים ע " י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו אולשאר צורך ומלאוהו מים ע " כ הגה " ת מיימונית ועוד מצאתי היתר שיתן במתנה לעכו " ם ע " כ הגה " ה :
Orach Chayim.262.1.1 ויסדר שלחנו וכו' ויציע המטות וכו' אע " ג דבמימרא דר' יוסי אמר שלחן ערוך ומטה מוצעת וכ " כ הרמב " ם בפ " ל אפ " ה כתב רבינו ויציע המטות בלשון רבים משום דאפילו לגבי סדור ב " ח נותנים לו ב' מטות מטה לישב עליה ומטה לישן עליה :
Orach Chayim.262.2.1 ומ " ש ישלשל אותם למטה בפ' ואלו קשרים ( שבת דף קיג ) וישלשל בגדיו ופירש " י ישלשל כלפי מטה שיראו ארוכים והיא מדת עשירים היושבים בביתם ואינן צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשבילמלאכה וכבוד שבת הוא עכ " ל ומביאו ב " י ועוד כתב פירוש אחר ע " ש :
Orach Chayim.262.3.1 ומ " ש וירבה בבשר וכו' עד סוף הסימן מימרא דר " א בפ' כ " כ ( דף קיט ) לעולם יסדר אדם שלחנו בע " ש אע " פ שאינו צריך אלא לכזית ומ " מ תימא דה " ל לפרש אפילו א " צ אלא לכזית ועיין במ " ש בסי' ש' :
Orach Chayim.263.1.1 ויהא זהיר לעשות נר יפה דא " ר הונא ( דף כג ) הרגיל בנר של שבת להשתדל בו לעשותו יפה כו' איכא להקשות דסתמא קאמר הרגיל בנר הויין ליה בנים ת " ח ומנ " ל לפרשו לעשותו יפה ונראה דכיון דקודם זה אמר רב לשם נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש היום נ " ב עדיף משום שלום ביתו וכדכתב רבינו בסמוך אלמא דכל אחד חייב בנר של שבת משום שלום בית וה " א התם ( דף כה ) הדלקת נר בשבת חובה א " כ קשיא מאי קאמר רב הונא הרגיל בנר כו' דמשמע דאינו אלא רשות אלא בע " כ דה " ק אע " פ שחייב בנר של שבת מ " מ יוצא י " ח אפילו אינו יפה ואם הוא זהיר לעשותו יפה לכבוד שבת הויין ליה בנים ת " ח . ופירש " י דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע " י נר מצוה בשבת וחנוכה בא אור דתורה ונ " ל דזהו שאמר כי נר מצוה אע " ג דחובה היא אלא כלומר נר דשבת חובה הוא משום שלום בית אבל לעשותו יפה מצוה ואינו חובה וע " י נר מצוה שעושהו יפה בא אור דתורה וכן דחנוכה נמי הוי פירושו שעושהו יפה דהוי מצוה ואינו חובה לעשותו יפה :
Orach Chayim.263.2.1 ומ " ש ויש שמכוונין לעשות ב' פתילות פי' בנר שקורין קרויזי " ל ידליק שתי פתילות ויברך על שתיהן להדליק נר של שבת וכן בנר של שעוה ושל שומן לוקחין שתי נרות . ונוהגין עוד להביא לב " ה שתי נרות של שעוה כרוכין ביחד זכר לזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ומנהג הגון הוא מהגדולים הקדמונים :
Orach Chayim.263.3.1 והנשים מוזהרות יותר וכו' נראה דה " ק דאם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק ולברך אלא רוצה להדליק בעצמו ולברך משום דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאמר בריש פר' האיש מקדש שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו אלא כיון דהנשים מוזהרות בו יותר תדליק היא ותברך ולא הוא ואפשר דכדי שגם האיש יקיים מצות הדלקה בעצמו נוהגין לעשות עוד נר כרוך מב' פתילות ביחד ומדליקו האיש בב " ה זכר לזכור ושמור בדבור אחד נאמרו . כתב במהרי " ל אשה ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימיה ג' נרות ונראה דהטעם הוא שבזה תהא נזהרת מאד שלא תשכח עוד שאם תשכח עוד צריכה עוד להוסיף נר בכל פעם שתהא שוכחת וכן נוהגים הנשים וכתב הרב בהגהת ש " ע ואע " פ שתקנו שתי נרות כנגד זכור ושמור אפ " ה אין בהוספת הנר הפסד הכוונה כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר ובלבד שלא יפחות כמ " ש באשר " י ומרדכי במסכת ר " ה ר " פ י " ט :
Orach Chayim.263.4.1 כתב בה " ג דקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר וכו' והתוספות כתבו וכו' כתב במרדכי ס " פ ב " מ והמדליק יברך עובר לעשייתה ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד לאחר הדלקת נר שבת וכן משמע ממ " ש שבולי הלקט יש אנשים שמדליקים הנר בפתילה וכו' ומביאו ב " י אבל בדינין והלכות בספר מהרי " ו סימן כ " ט כתב וז " ל מקצת נשים נוהגין שמדליקים הנרות ואח " כ משימין ידיהם פרושות נגד הנרות ואז מברכים ואח " כ מסלקים ידיהם והא דפורסים ידיהם כי היכי דליהוי עובר לעשייתן ולא רצו לברך קודם הדלקה דא " כ קבלו השבת ולא מצו תו לאדלוקי עכ " ל וכן נוהגין הכל לפרוש ידיהם ולברך אחר הדלקה והטעם משום דעכשיו כל הנשים מקבלים עליהם שבת בהדלקת הנרות ואין להתיר להם מיהו באנשים שמדליקים בעצמן כמ " ש במרדכי על ההולכים ללמוד חוץ לביתם דהורה מהר " ם דצריך להדליק בחדרם משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן אין בהם מנהג ואין קבלת שבת תלוי בהדלקה ומ " מ טוב להם להתנות שלא יקבלו שבת עד שיתפלל ערבית כמ " ש בהגהת מיימונית שכך הנהיג מהר " ם וציוה להתנות ומביאו ב " י וכתב דאפילו שלא התנה בפה אלא שכך היה בדעתו סגי וכן כתב בהגהת ש " ע . כתב באגודה שאם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה עכ " ל פי' כיון דמשום שצריך לאכול סעודת ליל שבת במקום הנר משום שלום בית הוי הדלקת נר בשבת חובה כמו שפי' רש " י ותוספות ( דף כה ) וע " כ חייב לברך א " כ לפי זה אם אינן דולקים עד הלילה שאז מקדשין ואוכלין סעודתן א " כ הוי ברכה לבטלה ולפי זה היכא שמדליקין בבית ואוכלים בחצר נמי הוי ברכה לבטלה אבל במרדכי כתב ע " ש מהר " ם שהתיר משום דנר שבת אינו אלא משום שלא יכשל בעץ או באבן והרי יש לו אורה גדולה ואומר בשם אביו רבינו ברוך כי גדול אחד הנהיג כן בגרמייז " א עכ " ל נראה דדעת המתירין דאין הדלקת הנר חובה בשביל הסעודה והקידוש אלא משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן בחשך ובלילה ועיין לקמן ס " ס רע " ג ובמ " ש ב " י לשם : כתב הר " ן בפ' שואל ומדאמרינן הכא שמותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך וכו' כתב הרשב " א בשם התוספות ומהא שמעינן דישראל שקבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית דכיון דלחבירו הוא מותר אין באמירתו כלום וכדאמרינן הכא שכיון שמותר לישראל חבירו לשמרן מותר לומר לו מי שאסור בשמירתן ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ " ל פי' דהתם קאמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך ופר " י שאם יש בורגנין מע' אמה לע' אמה הולך אפי' בשבת שיהא הכל חשוב כעיר אחת וכל העיר כד' אמות וכיון שהוא דבר שיש לו היתר ע " י תקנה בשבת מותר לאמרו אפילו במקום שאין שם היתר עכ " ל וב " י השיג על דברי הר " ן ואומר ואיני מבין דבריו דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לו לעשו' מלאכה עכ " ל ודבריו תמוהין דאע " ג דאם לא היה מקבל שבת היה מותר מ " מ עכשיו שקיבל עליו שבת אין לו היתר בעולם לעשות מלאכה בעצמו אבל בשמירת פירות שחוץ לתחומו אף עכשיו יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו אם היו עכו " ם מתקנין בורגנין ומיהו לפע " ד דאין מקום לקושיית הר " ן דהא מפורש לשם בסוגיא דלאו דוקא קאמר דלשמור פירות אומר לחבירו לשומרן אלא אפילו הבאה דאין לו היתר בשבת להביאן כלל נמי מותר לאמרן וכדאסיק בגמרא דהכי קאמר ליה אבא שאול לתנא קמא אמאי נקטת החשיך לשמור לחודא שרי כללא דמילתא כל שאני זכאי באמירתו כגון לפקח על עסקי כלה שיכול לומר לחבירו לעשות למחר רשאי אני להחשיך עליו וכ " ש לשמור דזכאי לומר לו היום שמור לי פירות שבתחומך דמותר להחשיך וכמו שכתבו התוספות לשם אלמא דאפילו להביא צרכי כלה דאין היתר לא לו ולא לחבירו להביאם בשבת ואפ " ה זכאי באמירתו לומר לחבירו להביאם למחר וכ " ש בלשמור וכיון שכן שמעינן דאין היתר אמירה זו תלוי באם היה שם בורגנין דאם היה ההיתר משום בורגנין לא היה זה כ " ש כלל דלהביא צרכי כלה ולשמור פירות שוין הן דכי היכי דבלשמור איכא למימר אם היה שם בורגנין היה הולך בעצמו הכי נמי בצרכי כלה אם היה שם מחיצות היה מביא כמו שמפורש לשם בסוגיא אלא בע " כ דלאבא שאול דקי " ל כוותיה לא תליא מידי בבורגנין ובמחיצות ודינו של הרשב " א בשם התוס' קיים דזכאי ישראל לומר לחבירו לעשות כך וכך בדבר שחבירו מותר לעשותו אע " ג דאיהו אסור בו ולא קשיא עליה כלל קושיית הר " ן וכן פסק בש " ע . והרב בהגהת ש " ע הוסיף וכתב דמותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת וכ " ש במוצאי שבת דאם איחר להתפלל או שממשיך סעודתו בלילה מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו כנ " ל עכ " ל פי' הא פשיטא כיון שמותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה דמותר ליהנות מאותה מלאכה כיון שאין נעשה במלאכה זו שום איסור לא באמירה ולא בעשייה ולמד הרב במכ " ש שכן הדין במ " ש והוא דבהכנסת שבת שאי אפשר שיהא שום היתר בעולם לזה שקבל עליו שבת בסתם בלא תנאי לעשות מלאכה אחר שקיבל עליו שבת ואפ " ה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה כ " ש במ " ש שיש לו היתר לעשות בעצמו להתפלל ולהבדיל דפשיטא דמותר לומר לחבירו וכדאמר בגמרא דאף בשבת עצמו קאמר שמואל שאם יש בורגנין הולך ובעל הלבוש השיג עליו והיפך הקערה על פיה ואמר דבהכנסת שבת איכא למימר זה קבל עליו וזה לא קבל עליו אבל במ " ש כבר נאסר עליו הכל בשבת עצמו ונמשך איסורו גם במ " ש עד שיתפלל ויבדיל ותימא היאך יאמר בהכנסת שבת זה קבל וזה לא קבל הלא קבל עליו שבת בסתם והוסיף מחול על הקודש בסתם שיהא אסור בתוספת זה כאילו היה שבת עצמו ועוד הלא הרשב " א לא פסק דין זה אלא ממה שבשבת עצמו מותר לומר שמור לי פירות שבתחומך וה " ה בהכנסת שבת וממילא הוא הדין במ " ש דלא גרע משבת עצמו אלא עדיפא מיניה הוא וכבר הקשו להרב קושיא זו והשיב ועשה סניגרון לדבריו בדברים שלפע " ד אין בהם ממש עיין בהג " ה לשם בספרו על זה ועוד כתב הרב דיש להביא ראיה מאותן דעושין שני ימים יה " כ דאסור להם ליהנות ולאכול מה שאחרים מבשלים להם כמ " ש רבינו בסימן תרכ " ד וא " כ ה " ה הכא דמאי שנא ויש לדחות דשאני התם דכיון דעושין יה " כ מטעם ספק ה " ל ספק דאורייתא לדידהו ופשיטא הוא דאיסור גמור הוא שיאמרו לאחרים לבשל להם לצורך הלילה שאחר התענית דאפילו בעירובי תבשילין דמקילין בו טובא דאם עבר ואפה מותר לאכול בשבת ואפ " ה כתבו התוספות בפ " ב דביצה דאם לא עירב כל שהוא עצמו אסור בו שאינו יכול לעשות בשביל עצמו ג " כ אחרים אינן יכולים לעשות בשבילו כ " ש בספיקא דיה " כ דאינו זכאי באמירתו לומר לאחרים לעשות בשבילו ואף אחרים שעשאו בשבילו כתב בהגהת מיימונית דעוברין על לפני עור לא תתן מכשול דפשיטא היא דלא דמי לכל הני דהיינו הא דמותר בשבת עצמו לומר שמור לי פירות שבתחומך דהתם כיון דגוף השמירה אין בה איסור מלאכה דמותר לו לשמור אם היו הפירות בתחומו אלא דאיסור הליכה חוץ לתחום בשבת הוא דרביע עליה הילכך זכאי באמירה זו ומותר לומר לו שמור וכו' ומיניה למד הרשב " א דה " ה איפכא אם גוף המלאכה יש בה איסור ביום השבת אלא דעכשיו עדיין לא נכנס השבת אלא שזה קבל עליו תוספת שלא מן הדין נמי שרי לומר לחבירו ואין בו איסור אמירה כלל וכ " ש במ " ש כדפרישית וכן פסק מהרי " ו בתשובה סימן קי " ו כהוראת הרשב " א דאם קבל עליו שבת שעה או ב' קודם הלילה יכול לומר לעכו " ם להדליק נר ע " ש . ולעניך הלכה למעשה נראה דבמ " ש פשיטא דמותר אף את " ל דלדעת הר " ן הוא אסור היינו דוקא בהכנסת שבת דאי אפשר לעשות כן בעצמו אבל במ " ש דאפשר לעשות בעצמו כשיתפלל ויבדיל שרי אלא אפילו בהכנסת שבת נראה דלא כתב הר " ן אלא לדחות הראיה אבל לענין דינא מודה הר " ן למ " ש הרשב " א בשם התוס' דשרי ועוד דלפי מ " ש אין כח בדברי הר " ן לדחות הראיה כלל והדין עם הרשב " א וכמו שהסכים מהרי " ו ועוד נראה דאם אחרים עשו לו אפי' עברו במזיד מותר ליהנות דאפי' בעירוב תבשילין אם עבר ואפה קמיבעיא לן ואסיקנא דאפי' במזיד נמי שרי כ " ש הכא בסעודת נשואין וברית מילה דהמסובין לא עברו ולא ציוו לבשל אלא בעל הסעודה הוא דצוה לבשל אע " פ דגם הוא לא התפלל ולא הבדיל מות' לכולם ליהנו' ולאכול כ " ש דאין ספק לפע " ד דמדינא הכל שרי כהרשב " א בשם התוספות וכמהרי " ו וכהגה' הרב בש " ע ותו לא מידי :
Orach Chayim.264.1.1 אין עושין וכו' עד ולא בשער פשוט במשנה וברייתא ובגמ' ר " פ ב " מ :
Orach Chayim.264.2.1 ומ " ש בין נר שעל השלחן בין כל נר שמדליק בבית כך הוא דעת רוב הגדולים הביאן ב " י ומשמע לי מלשון רבינו דאפילו איכא נר כשר דולק אצל נר פסול נמי אסור דמ " מ איכא למיחש שמא יבא לתקן הפתילה שהאור מסכסך בו וכן במדליק בשמנים פסולים יבא להטות כדי שימשך אחר הפתילה ולכך אמר רבינו בין נר שעל השלחן בין כל נר שמדליק בבית דהל " ל בין שאר נר שמדליק בבית דמאי מרבה כל נר אלא ודאי דה " ק בין נר שעל השלחן לבדו בין כל נר שמדליק בבית ואפי' הוא דולק אצל נר הכשר שעל השלחן או במקום אחר נמי אסור :
Orach Chayim.264.3.1 ואם כרך דבר וכו' ברייתא שם ואסיקנא דהכי קתני כרך דבר שמדליקין בו ע " ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד " א להדליק אבל להקפות מותר וכתב ב " י דקשה על לשון רבינו שאמר אם כיון להדליק אסור שזה אינו אלא לדברי הרי " ף אבל לדעת רש " י לא תליא מילתא בכוונה כדמוכח מדברי הרא " ש והיה לו לומר אם להדליק אסור כלשון הברייתא כדי שיבואו עליו דברי רש " י והרי " ף אלא דלא דק עכ " ל ולפע " ד אין על דברי רבינו שום תפיסה דבע " כ גם לפירש " י צריך לומר דהאי בד " א להדליק ה " ק אם כיון להדליק וכו' דאל " כ קשה הא דקאמר כרך דבר שמדליקין בו וכו' ומפרש בד " א דכרך להדליק אבל כרך להקפות מותר הלא בלהקפות לאו כריכה היא לפי' רש " י אלא ודאי לפירש " י בלהקפות נמי כריכה מיקריא וה " ק בד " א דאין מדליקין בו להדליק פי' דוקא אם נתכוין להדליק דאז כורך פתילה פסול בתוך פתילה כשר ואסור אבל אם כוונתו להקפות דאז כורך פתילה כשר על גבי פתילה פסול שהכשר הוא למעלה והפסול למטה כדי שתהא הכשרה צפה למעלה ולא תטבע בשמן מותר השתא בע " כ גם לפירש " י צריך לפר' בד " א להדליק שכיון להדליק אסור אבל כיון להקפות שרי אלא שמפרש לה בשני מקומות דכשכוונתו שלא יכריכנה סביבה כמו כשכוונתו להדליק אלא כורכו לפסול תחת הכשר אבל לרב אפלס אף במקו' א' בכרכו סביב' מחלק בין אם כוונתו בכריכה זו סביבה כדי להדליק דהיינו שמכוין לפתילה אסור גזירה דילמא מדליק לה בעיניה אבל אם אינו מכוין בכריכה זו סביבה לפתילה אלא לעבות להרבות אורה מותר :
Orach Chayim.264.4.1 ולא בעטרן וכו' שמא יניחנו ויצא בגמ' פריך ויצא א " ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה לאכול אצל הנר כתב בהג " מ פ " ה ששאלו פי מהר " ם א " כ היאך רגילין להניח הנר בבית ולאכול בחצר והשיב שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים פשיטא שמותר לאכול בחצר ע " כ וכתב עוד שם ורבינו שמחה משפיר " א היה רגיל לעשות כן ועיין במ " ש בזה הסי' רס " ג ועיין עוד לקמן בסי' רע " ג :
Orach Chayim.264.5.1 ולא בצרי מפני שריחו נודף שמא יסתפק ממנו שם בברייתא אין מדליקין בצרי מ " ט אמר רבא מתוך שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו א " ל אביי ולימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר וכו' ורבינו לא כתב הטעם מפני שהוא עף מפני שהיא מפרש חדא ועוד קאמר דה " פ ודאי איכא חדא טעמא מפני שהוא עף שאין להדליק בו אפי' בחול אלא דבשבת איכא עוד טעם דאסור משום גזירה שמא יסתפק דמש " ה לא הזכיר רבא אלא הך טעמא דאית ביה איסור שבת :
Orach Chayim.264.6.1 וחלב מהותך וכו' מימרא דרב ברונא שם ומפרש בגמ' דמש " ה שרי הכא בתערובות שמן כל שהוא טפי משאר שמנים פסולים דאסורים אפי' אם נתן בהם שמן זית משום גזירה שמא לא יתן בהם שמן דהתם לא ממשיכים בעינייהו ואיכא חדא גזירה שמא לא יתן בהם שמן אבל הני חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו ממשיכי בעינייהו אלא דרבנן גזרו בהו אטו חלב שאינו מהותך ואי אסרי' למהותך ע " י תערובת אטו מהותך שלא ע " י תערובת ה " ל גזירה לגזירה :
Orach Chayim.264.7.1 ואם כרך שעוה וכו' ואע " ג דבגמרא מתיר שעוה כשעושין פתילה ושעוה כרוך סביבה כתבו התוס' דהאוסרים מפרשים דוקא כשמניח נר של שעוה בנר שמן הוא דשרי אבל בלא שמן כמו שאנו עושין אסור עוד מפרשים דאיכא אומנות שגוף השעוה נעשית פתילה ומניחה בשמן ונמשך השמן אחריו התם הוא דשרי אבל כרך שעוה סביב הפתילה אסור אבל רוב הפוסקים מכשירים נר של שעוה כמו שאנו עושין והוא הנקרא קנדיל " א וכן המנהג עוד נראה לפע " ד דלא אסרו הגאונים אלא בשעוה כברייתו שאינו מהותך ואית ביה פסולת אבל שעוה מהותך וזכה הכרוך סביב פתילה כשירה עינינו הרואות שהוא דולק יפה ובהא קאמרה תלמודא דמותר ואף הגאונים לא נחלקו בזו :
Orach Chayim.264.8.1 ומ " ש ורש " י ורב אלפס מתירין כך פי' הרא " ש לדברי הרי " ף שהן כפי' רש " י אבל הר " ן כתב דנמצא בתשובות רב שרירא גאון והרי " ף דנר של שעוה אסור להדליק בו וצריך לחלק באחד מהני חלוקים דלעיל לדעת הגאונים דאוסרים נר של שעוה ובגמרא התירו :
Orach Chayim.265.1.1 אין נותנין כלי מנוקב וכו' משנה פ' ב " מ לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ( פי' הרמב " ם קליפה העליונה הקשה של ביצה ) ויתננה ע " פ הנר בשביל שתהא מנטפת ואפי' היא של חרס ור' יהודא מתיר והלכה כחכמים ומפרש בגמ' הא דתני ואפי' של חרס להודיעך כחן דרבנן דאע " ג דשל חרס מאיסה גזרו בה רבנן דילמא אתי לאסתפוקי מינה ותני שפופרת של ביצה דלא מאיסה להודיעך כחו דר' יודא דאע " ג דלא מאיסה לא חיישינן דילמא אתי לאסתפוקי מינה ואיכא למידק למה לא כתב רבינו ואפי' היא של חרס כמו ששנינו במשנה וי " ל דבמשנתנו דאיצטריך ליה שפופרת של ביצה להודיעך כחו דר " י דמתיר אפי' בביצה דלא מאיסה וא " כ סד " א דחכמים לא פליגי אלא בביצה דלא מאיסה לפיכך צריך להודיע דחכמים אסרי אפי' של חרס אבל רבינו דפתב פסק הלכה כרבנן לא היה צריך לפרש לא שפופרת של ביצה ולא אפי' של חרס אלא כתב בסתם אין נותנין כלי מנוקב וכו' דכל כלי במשמע בין דמאיסה בין דלא מאיסה וכ " כ הרמב " ם בפ " ה ונמשך רבינו אחריו :
Orach Chayim.265.2.1 ואם חברו לו בסיד או בחרסית מותר שם במשנה אבל חיברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד ובגמ' תנא אם חיברה בסיד או בחרסית מותר והאנן יוצר תנן מאי יוצר כעין יוצר וקשיא דמאי פריך אימא דברייתא נמי אם חיברה היוצר קאמר ונראה דכדי ליישב קושיא זו פרש " י אם חיברה בעל הבית עצמו וכו' דאי ביוצר קאמר ה " ל לפרש אם חיברה היוצר מדקאמר סתם משמע כל מי שחיברה אפי' בעה " ב עצמו ורבינו דקדק וכתב ואם חיברה לו דמשמע דהבעה " ב חיבר לו לעצמו דאל " פ תיבת לו לא איצטריך ולפי נוסחאות שבספרי רבינו שכתב בהן ואם חיברו לו אם אינו ט " ס נראה דכתב ואם חיברו לו בלשון רבים כדי להורות דין זה דאין חילוק בין אם חיברה היוצר כך מתחלה בין אם חיברה אחר שאינו יוצר כיון שעשאה כלי אחד כעין יוצר מותר וטעמא דאיסורא פירש " י דכיון שהקצהו לנר חייב משום מכב' כשיסתפק ממנו אבל אם חיברה ליכא למיחש דיסתפק ממנה דכיון דנעשה כלי אחד משום איסור שבת בדיל מינה :
Orach Chayim.265.3.1 ומ " ש וכן לא ימלא קערה שמן כו' משמע מדנקט רבינו וכן לא ימלא וכו' אלמא דלא זו אף זו קאמר דלא מיבעי' כלי מנוקב שהוא נוטף דאין בינו ובין הנר הדולק שום חיבור דפשיטא דחיישינן שמא יסתפק ממנו אלא אפי' קערה שיש בינה ובין הנר חיבור פתילה וסד " א דמשום איסור שבת בדיל מינה אפ " ה אסור דכיון דהשמן שבקערה לא נמאס בנר חיישי' שמא יסתפק מינה וכמ " ש הרמב " ם בפ " ה טעם זה שהרי לא נמאס בנר ע " ש ואע " ג דלפירוש זה שכתבנו הך בבא דקערה לרבנן איצטריך ובגמ' קאמר איפכא דלר' יהודה איצטריך צ " ל דרבינו היה גורס איפכא מגירסתנו והיא גירסת הרמב " ם כמבואר ממ " ש בפירוש משנה זו דהך בבא דקערה לרבנן איצטריך והני תרתי דרישא לר' יהודא איצטריך ע " ש . ואיכא למידק אמאי גזרו חכמים שמא יסתפק ממנו וחייב משום מכבה הלא אינו אלא גרם כיבוי דשרי כרבנן דר' יוסי בפ' כל כתבי דה " נ כשמסתפק ממנו גורם שיקדים כבויו ואין כאן אלא גרם כבוי ונראה דה " נ הוי מכבה ממש בידים דמיד שמסתפק ממנו מחשיך אור הנר שאיננו בהיר כמו שהיה קודם שנסתפק ומה " ט כתב בא " ז שאם יש חתיכות קטנות של חלב בנר הדולק ונוטל אחת מן החתיכות אם נוטל הרחוקה מן הפתילה אינו חייב ומיהו לכתחלה ודאי אסור בין בשבת בין בי " ט וכן לחתוך מן הנר בשעה שהוא דולק עכ " ל :
Orach Chayim.265.4.1 אסור ליתן כלי של מים וכו' משנה ס " פ כירה והכי פי' דבשבת אם נתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא כשנופלין ניצוצות לתוכו ונכבו מיד וגזרינן מבע " י אטו משחשכה וז " ל התוס' שם ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות וא " ת מ " ש שריית דיו וכו' דשרינן בפ " ק עם השמש והכא אסרי' מע " ש שלא יבא לעשות בשבת ותירץ הרב פורת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כ " כ במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שלא יבא לידי כיבוי וכו' והאריך ע " ש . ומ " ש ומ " מ מותר להדליק בעששי' וכו' כ " כ התוס' לשם וז " ל ומה שרגילין לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ " א ונותנים עליה שמן בע " ש אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן לא שייך למיגזר מידי שיעשה כן בשבת ושרי אפילו לר " י וכ " כ לרבנן דאל " כ אפילו בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן עכ " ל .
Orach Chayim.265.5.1 ומותר ליתן וכו' גם זה שם במשנה וברייתא והטעם דכיון דאין מים בכלי אם כן הניצוצות מעצמן הן כבין כיון שאין בהן ממש משכבו אין שם איסור מוקצה ומותר לטלטל את הכלי אח " כ א " כ אין בזה משום מבטל כלי מהיכנו אבל ליתן כלי לקבל שמן הנוטף דהשמן מוקצה הוא וגם הכלי נאסר לטלטלו ה " ל מבטל כלי מהיכנו כאילו מחברו בטיט בשבת ודמי למלאכה כך פי' רש " י בפ' כירה סוף ( שבת דף מב ) אבל בפרק מפנין ( שבת דף קכט ) פי' רש " י דדמי לסותר בנין וכן פי' רש " י עוד בפ' בתרא ( דף קנד ) ומ " ש ומע " ש מותר ליתן תחתיו אין להקשות הכא לגזור מבע " י אטו חשכה כי היכי דגזרו בכלי של מים דהתם שייך למיגזר טפי כמ " ש התוס' בדבור האחרון פר' כירה וה " ט דאם יתן משחשכה אתי לידי כיבוי שהוא אב מלאכה אבל הכא אפילו יתן משחשכה ומבטל כלי מהיכנו אין בו אלא איסור דרבנן :
Orach Chayim.266.1.1 מי שהחשיך לו בדרך וכו' משנה ר " פ בתרא ופירש " י ליתן כיסו לעכו " ם מבע " י והקשה עליו הרא " ש דבסוגיא משמע דמתני' מיירי משתחשך ולפע " ד לא קשיא דודאי מדתני בסתם מיירי אף משתחשך אלא דלכתחלה כיון שיש עכו " ם עמו יתן לו מבע " י ולא יטלטלנו כלל בשבת והכריח רש " י דמבע " י נמי מיירי מדלא תני מי שהחשיך לו בדרך מותר ליתן כיסו לעכו " ם דהוה משמע דלכתחלה יכול להחזיקו בידו עד שתחשך ומותר ליתן לעכו " ם משתחשך השתא דתני נותן כיסו לעכו " ם אלמא דמזהירו שיתן לו מבע " י לכתחלה אלא שאם לא נתן לו מבע " י נותן לו אף משתחשך וזהו שכתב רבינו יתן כיסו לעכו " ם אף לאחר שתחשך כלומר דלכתחלה יהא נזהר ליתנו לעכו " ם מבע " י אלא שאם לא נזהר עד שחשכה נותן לו אף לאחר שתחשך ואף רש " י סובר כן ואין כאן מחלוקת . וא " ת למה ליה למיתני מי שהחשיך לו בדרך ליתני מי שהיה בדרך וכו' וי " ל דדוקא מי שהחשיך לו דהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל אם יצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לר " ה לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו וכ " כ הר " ר ירוחם בח " א ומביאו ב " י וכ " פ בש " ע :
Orach Chayim.266.2.1 ומ " ש חש " ו וכו' הקשו התוס' הלא בפ' כ " כ קאמר קטן שעושה ע " י אביו אסור י " ל דמיירי הכא דלא עביד קטן עקירה והנחה אלא מניחו עליו כשהוא מהלך וכו' כמו גבי חמור וכ " כ ב " י בשם כמה גדולים ותימה למה לא כתב כך הרא " ש ורבינו כיון שהתוס' פי' כך וצ " ל דמשמע להו דדוקא גבי חמור החמירו בכך משום דאית ביה איסור דאורייתא דכתיב למען ינוח וכו' אבל בחש " ו לא החמירו במקום פסידא טובא . אבל בש " ע כתב כך בשם י " א :
Orach Chayim.266.3.1 ומ " ש חרש וקטן יתננו למי שירצה בגמרא קאמר איכא דאמרי יהיב לחרש ולא לקטן משום דאתי לכלל דעת וא " ד לקטן ולא לחרש משום דאתי לאחלופי בגדול פיקח וכתבו הרי " ף והרא " ש וכיון דלא איפסיקא הילכתא דעביד כמר עביד דעביד כמר עביד . והתוס' תמהו על מ " ש דחרש אתי לאחלופי בגדול ופיקח א " כ אמאי קאמר שוטה וקטן יהיב לשוטה הא אמרינן אתי לאחלופי בגדול פיקח עכ " ל ויש ליישב דשוטה לא אתי לאחלופי בגדול פיקח דהכל יודעין דשוטה הוא דבכל מקום שהסכל הולך אומר לכל סכל הוא אבל חרש דאין הכל יודעין אותו אתא . לאחלופי בגדול פיקח :
Orach Chayim.266.4.1 היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם כלומר היתה טעונה כלי זכוכית מאותם כלים שאסור לטלטלם כגון קרני דאומנא שאין ראוין בשבת לכלום לפי דמאיסי ואסור לשתות מתוכם דעבר על בל תשקצו וכמ " ש רבינו בי " ד סימן קי " ו ס " ט ולשם כתבתי דבחדשים איכא ספיקא :
Orach Chayim.266.5.1 חשכה לו בדרך וכו' ברייתא ספ " ח די " ט וברישא תני היה בא בדרך ושקעה עליו חמה ובסיפא תני היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום ורש " י פי' דרישא נמי בשבת איירי וכך היא דעת רבינו ולכן שינה כאן וכתב ברישא ובסיפא לשון חשכה משום דבתחלת הסי' פתח ואמר מי שהחשיך לו בדרך בע " ש כתב כאן ג " כ בסתם חשכה לו וכו' והתוס' הקשו על פרש " י ופירשו דברישא מיירי בחול וכמ " ד לילה לאו זמן תפילין ולעיל בסי' ל' כתב רבי' לשון הברייתא וע " ש נתבאר דפרש " י ורבי' עיקר ונתיישב קושיית התוס' בטוב טעם בס " ד : היתה חבילתו וכו' בריש מי שהחשיך כתבו התוס' ( סוף דף קנג ) דה " ה בכיס במוליכו פחות פחות מד' אמות כי מטי לביתיה דאי אפשר דלא קאי פורתא וקא מעייל מר " ה לרה " י גם צ " ל דזריק כלאחר יד ותימא למה לא כתבו הפוסקים דין זה גבי כיס דלפע " ד אין בו ספק : כתוב בתשב " ץ שאם יש לאדם כיס מתוקן בקוט " א שלו כמו שעושין בצרפת הן מעור הן מבגד או אפי' מן המלבוש עצמו אסור ללובשו בשבת עכ " ל ונראה דהיינו דוקא בשיש בתוכו מעות דהמלבוש טפל אל המעות אבל אם אין בו מעות הכיס הוא טפל אל המלבוש ומותר ללובשו וכן נוהגין וע " ל סוף סי' ש " י ולתפור זהובי' באבנט ולהוליכם בשבת מחמת שמתיירא למוסרם לעכו " ם בדרך יש אוסרין אבל בשם ה " ר יעקב טרוס " ט מצאתי שהתיר הואיל והוא מכוסה מכל צד אין נראה כמטלטל דבר מוקצה והאריך ע " כ מתשובת מהר " ם מ " ץ . וז " ל סה " ת סי' רכ " ו ונראין הדברים וכו' או כספו או זהבו שאינם כלים וכו' וכן הוא הלשון בסמ " ג דף י " ז ע " ד מדקאמרי או כספו וזהבו שאינם כלים אלמא דכסף וזהב שאינו עשוי כלי הוא מוקצה וכ " כ במרדכי פרק מי שהחשיך באריכות יותר וכתב עוד שם ור " מ כתב בתשובתו שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטלו בשבת כמו כנונא אגב קיטמא אבל להניחו בשק ביום השבת כדי לטלטל ביום השבת אסור ואפי' מפני הדליקה או מפני הגנבים וכו' עכ " ל וע " ל בסי' ש " א :
Orach Chayim.267.1.1 ונכנסין ומקדימין להתפלל ערבית וכו' אע " ג דאם קיבל עליו שבת קודם תפלת ערבית נמי אסור במלאכה מ " מ כיון דלא נהיגי עלמא לקבל עליו שבת אלא מכי פתח ש " צ ברכו לכך אמר רבינו ומקדימין להתפלל ערבית כדי להקדים קבלת שבת לכל ישראל ביחד בשעה אחת ומ " ש דאמר ר' יוסי נראה דט " ס הוא וצ " ל ואמר ר' יוסי דמביא תחלה ראיה מדאמרינן בפ' ע " פ ( דף קה ) עיולי יומא מקדימין ליה ועוד מביא ראייה מדאמר ר' יוסי :
Orach Chayim.267.2.1 ומ " ש ופירשו התוס' וכו' כך כתב בפרק ת " ה ( דף כ " ז ) אלא דמ " ש רק שימתין לקרות שמע עד עונתה שהוא צאת הכוכבים אינו בתוספות שלו אלא דהאשר " י כתב כך וב " י תמה למה לא כתב רבינו שזה דעת הרא " ש גם כן ואין זה מן התימא דכך הוא דרשו בחיבורו פעמים רבות שכותב בשם ר " י או ר " ת או בשם התוס' ואין כותבו בשם הרא " ש אע " פ שגם הרא " ש כתב כך :
Orach Chayim.267.3.1 וכיון שאין אומרים פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם וקצת קשה דא " כ גם הקדיש לא היה צריך לאומרו דהא לעיל בסי' רל " ו משמע דהקדיש ניתקן לאומרו אחר י " ח פסוקים וברכת המולך וכיון שאין אומרים הפסוקים והברכה למה יאמרו הקדיש שתקנו בשבילם ויש לומר דאיכא עוד טעמים אחרים לתקן קדיש זה חדא כמ " ש ר " ע לאורויי דתפלת ערבית רשות . אידך כמ " ש רב נטרונאי כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא עיין לעיל בב " י :
Orach Chayim.267.4.1 ואין לומר כי אל שומרנו וכו' ושמור צאתנו ובואנו כו' כו' כצ " ל וכ " כ במנהגים וכך נהגו קדמוננו מעולם כפי מה ששמענו וקבלנו מרבותינו אבל בדורות האלו נוהגים לאמרו ולא ידענו מאין הגיע לנהוג הפך דברי רבינו והמנהגים ולבי אומר לי כי דבר זה וכיוצא בו הגיע אלינו מהש " צ שאינם מהוגנים שמקבלין בכל קהלות בשביל שהם משוררים להם בקול נעים אע " פ שאינן בקיאין ואינן יודעים הלכות תפלה ויד העשירים תקפה על חכמי הדור גם בזה אבל הגון הוא לחזור המנהג על כנו הראשון וכבר נוהגין כן מקצת ש " צ ההגונים והיודעים ורוב הלומדים ומודים על האמת שוב ראיתי שבעל הלבוש כתב ליישב מנהג טעות זה ואין דעתי הענייה כמוני נוחה מדבריו :
Orach Chayim.268.1.1 ועומדין להתפלל וכו' בלי תוס' בלי גירוע ודלא כר " ע וכו' ואע " ג דר " ע הוסיף לומר רצה והנחל כו' ולא היה גורע מ " מ קיימא לן כל המוסיף גורע והכא נמי גורע דעובר על מ " ש רז " ל דאין לשאול צרכיו בג' ראשונות דאע " ג דמוסיפין זכרנו לחיים וכו' בעשרת ימי תשובה מטעם דצרכי רבים שואלין אף בג' ראשונות וג' אחרונות התם שאני כיין דשאלה זו דזכרנו יש לה שייכות אצל אברהם שנאמר כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ומי כמוך שייך אצל ברכת מחי' מתים וכן כל מה שמוסיפין יש לה שייכות במקום שקבעוה מצורף לזה שהקב " ה יושב על כסא דין וכל העולם נידונים באלו הימים מי יחיה ומי ימות וא " כ צורך גדול הוא לכל ישראל לשאול על חיותא אף בג' ראשונות ובג' אחרונות משא " כ בהוספה זו דרצה והנחל שבת לבניהם וכו' דאע " ג דאיכא קצת טעם להוסיף שאלה בברכת אבות מדאשכחן דאברהם קיים כל התו' אפי' ע " ת קיים וכן יצחק ויעקב וביעקב ארז " ל על ויחן את פני העיר שקבע תחו' לשבת מבע " י הדא אמר ששמר יעקב אבי' את השבת קודם שניתנה וע " כ רצה והנחל שבת לבניהם למנוחה מ " מ כיון דשאל' זו קבעו' באמצע לומ' או " א רצה במנוחתי' והנחילנו כו' שבת קדשך וינוחו בו ישר' מקד' שמך שוב א " צ לשאול עוד באבות' . ומ " ש וכ " כ בתורתך ויכולו אי " ח על וברכתו שלפ' וכו' כלו' ליש סדו' ניח' דקאי על וברכ' שלפ' אב' לדידן צ " ל דק' על שלפ' פניו :
Orach Chayim.268.2.1 ואם טעה והתחיל תפלת החול וכו' בפ' מי שמת ( דף כב ) ומ " ש ל " ש נזכר בברכת אתה חונן וכו' כתב כן לאפוקי מהרא " ש מלוני " ל שסובר שלא אמרו כך אלא בברכת אתה חונן שהיא ראשונה כלומר דכיון דמטעם דמותר האדם מן הבהמה היא הבינה וההשכל ואמרו ג " כ בירו' אם אין בינה אין תפלה על כן קבעוה ראש לאמצעיות כמ " ש רבינו לעיל ריש סי' קט " ו א " כ בדין היה דמיבעי לצלויי הך ברכה גם בשבת וי " ט דאיננה שאלת צרכים אלא לחונן אותו בינה להקדיש אלהי יעקב אלא שלא רצו לחלק בינה לבין שאר אמצעיות שהן שאלת צרכים לפיכך אמרו חכמים בברכה זו אם התחיל גומר אבל אם נזכר בשאר ברכות אפי' באמצע ברכה פוסק דאסור לשאול צרכיו בשבת כנ " ל לפ' לדעת הרא " ש מלוני " ל אבל ה " ר יונה והרא " ש דחו דבריו דמלישנא דתלמודא דקאמר בדין הוא דמיבעי לצלויי י " ח ומפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן משמע דכן הדין בכל הברכו' וקרוב בעיני דהרא " ש מלוני " ל היה גורס התם בדין הוא דמיבעי ליה לצלויי ומפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן ולא היה גורס לצלויי י " ח והיה מפרש דלא קמיבעי ליה אלא בברכה ראשונה ובה קאמר אם התחיל גומר ולא בשאר ברכות מטעמא דפי' ולענין הלכה נקטינן כהר " ר יונה והרא " ש ורבינו :
Orach Chayim.268.3.1 ומ " ש בין בערבית שחרית מוסף ומנחה כך היא דעת הרא " ש ושכ " כ הראב " ד אבל דעת הרמב " ם והסמ " ג כהר " ו ומהר " ם דבמוסף פוסק באמצע הברכה ומביאו בית יוסף באורך ע " ש ובש " ע כתב תחלה כלשון רבינו ואח " כ כתב וי " א דבמוסף פוסק אפי' באמצע ברכה ונראה דדעתו דנקטינן כדעת יש אומרים שכתב לבסוף חדא דאיכא ספק ברכה לבטלה ועוד שהם רבים וכך פסק ב " י כאן שאמר על סברת הרמב " ם ודעימיה והכי נקטינן : שראה לחסיד אחד במותו כצ " ל פי' שראהו בחלום לאחר מותו :
Orach Chayim.268.4.1 ומ " ש דלא קיימא לן כר " ג וכו' דוקא לרב נטרונאי קשה מר " ג אבל לר " מ גאון לא קשיא מהך דר " ג דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר מוציא אף הבקי כמ " ש רבינו להדיא לעיל סוף סי' קכ " ד ע " ש ועיין עוד לקמן בסימן תקצ " א :
Orach Chayim.269.1.1 ונוהגין וכו' עד ברכה לבטלה הרא " ש הביא בשם ה " ר יונה הא דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן מדכתיב וקראת לשבת עונג במקום שאתה קורא לשבת בקידוש שם תהא עונג סעודה ועיקר הקידוש מן התורה היא הילכך כיון שיש בני אדם שאין יודעין לקדש נהגו לקדש בב " ה כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה והקשה עליו דהלשון משמע דאינו קידוש כלל אלא במקום סעודה ועוד דתלמודא קאמר לאפוקי אורחים דאכלי ושתי בבה " כ לימא לאפוקי למאן דלא ידע לקדושי ע " כ והר " ן כתב כיון דמעיקרא ניתקן משום אורחין דאכלי ושתי בבה " כ אע " ג דעכשיו לא אכלי בבה " כ לא בטלה התקנה כדאשכחן בברכת מעין שבע דאיתקן משום עם שבשדו' אע " ג דהשתא איתנהו כולהו בבה " כ כיון דאיתקן איתקן וכ " כ הרמב " ם בתשובה גבי ש " ץ שצריך לחזור התפלה אפילו אין שם מי שאינו בקי מפני שכבר התקינו לחזור התפלה כיון דאיתקן איתקן ע " כ וקשיא לי דאין הנדון דומה לראיה דבמעין שבע וש " ץ שחוזר התפלה אשכחן בתלמודא שתקנת חכמים היא אבל לקדושי בבה " כ לאו תקנה היא כלל אלא מעצמם נהגו כדמוכח מלישנא דתלמודא בפרק ע " פ ( דף ק ) דהכי איתא התם אותם בני אדם שקידשו בבה " כ אמר רב ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו אלא לרב למה לי לקדושי בביתיה כדי להוציא בניו ובני ביתו וכתבו התוס' ולרב למה לי לקדושי בבה " כ להוציא אותם שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בבתים עכ " ל וקאמר תו תלמודא ולשמואל למה לי לקדושי בבה " כ לאפוקי אורחין י " ח דאכלי ושתו וגנו בבה " כ ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה ופירש " י ואם קידש ולא סעד לא יצא ידי קידוש שמעינן להדיא דבין לרב בין לשמואל לא היתה תקנת חכמים לקדושי בבה " כ אלא דלרב נהגו כך מפני אותם שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בביתם דלרב ודאי אי אפשר לומר דחכמים תקנו בשביל כך לקדושי בבה " כ אלא שנהגו כך מעצמם וכן לשמואל נהגו כך מפני האורחים המוטלים על הציבור שהיו שרויין בחדרים הפתוחים לב " ה ושם אכלו ושתו וגנו ועשי קידוש בבה " כ להוציאם י " ח קידוש וא " כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דקי " ל אין קידוש אלא במקום סעודה ועכשיו אין לנו אורחי' דאכלי ושתי בבה " כ הויא ברכה לבטלה דליכא למימר הכא כיון דאיתקן איתקן דלא היתה שם תקנה אלא כשהיו אורחין מוטלין על הציבור בבה " כ היו צריכין לקדושי בבה " כ לאפוקי אורחין י " ח וכשאין אורחין א " צ לקדושי בבה " כ ואם מקדשין בבה " כ הוי ברכה לבטלה אבל נלפע " ד העיקר כמ " ש ה " ר יונה אבל לא כמה שהבינם הרא " ש אלא גם ה " ר יונה מפרש כהרא " ש וככל הגדולים והוא דלמאי דקי " ל כשמואל לא נהגו לקדש בב " ה מעיקרא אלא להוציא אורחים י " ח דאכלי ושתי כו' אבל לא להוצי' מי שאינו יודע דאם אינו יודע היה צריך שיקדש לו אחר בביתו במקום סעודה אלא דלאחר שנהגו לקדש בבה " כ להוציא אורחין שוב היו כל אותן שאינן יודעין לקדש באו לב " ה לשמוע הקידוש ולא היו טורחין עצמם להשתדל אחר מי שיקדש בביתם במקום סעודה כתקנת חכמים אלא אמרו די לנו שיצאנו ידי קידוש מן התורה בבה " כ ועל כן נמשך דאף עכשיו שאין לנו אורחין דאכלי ושתי בבה " כ לא נתבטל המנהג כדי שאותן שאינן יודעין יהיו יוצאין י " ח קידוש מן התורה דכיון דכבר החזיקו במנהג זה שלא לקדש בביתם במקום סעודה והורגלו לצאת י " ח קידוש מן התורה בבה " כ אם לא ישמעו הקידוש עכשיו בבה " כ יתבטל מהם מצוה זו לגמרי ולפיכך הניחו חכמים להם מנהגם לקדש בב " ה אע " פ שאינו במקום סעודה ולא בטלוהו דכיון דנהוג נהוג וכמו שכתב הר " ן לפי דרכו דכיון דאיתקן איתקן כך הוא לדעת ה " ר יונה דכיון דנהוג נהוג ומטעמא דאמרן כדי שיהיו יוצאין ידי חובת קידוש מן התורה :
Orach Chayim.269.2.1 והמקדש בב " ה וכו' כ " כ מהר " ם בהלכות ברכות שלו ומביאו בהגהת מיימונית פכ " ט ע " ש ונלפע " ד דהכי פי' אע " פ שנוהגין גם עכשיו לקדש בב " ה כמו מקודם כשהיו אורחין מכל מקום לא ישתו עכשיו בב " ה כמו מקודם כיון דאית ביה איסורא דאסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו וליכא למימר גם בהא כיון דנהוג לשתות בב " ה נהוג דכיון דאפשר ליתן לתינוק אין בזה שינוי מנהג דאפילו מקודם כשהיו אורחין לא היו מחוייבין לשתות הם בעצמם אלא היו יכולין ליתן לתינוק א " כ גם עכשיו נותנין לתינוק ונהי דהניחו להם מנהג לקדש בב " ה שלא במקום סעודה דקרוב להיות ברכה לבטלה מ " מ לא יעשו עוד איסור לשתות קודם קידוש במקום סעודתו כיון דא " צ שהרי שפיר יוצא י " ח כשנותן לתינוק לשתות ומה שקשה היאך נותנין לשתות קודם קידוש במקום סעודה הלא איסורא לא ספינן להו כדאיתא בפ' חרש נראה דהיינו דוקא בהגיע לחינוך אבל בלא הגיע לחינוך לית ביה איסורא ויתבאר בסי' שמ " ג בס " ד ובהגה " מ כתב יישוב אחר מביאו ב " י וע " ש . ויש להקשות דבסוף סי' רע " ג כתב רבינו ע " ש הגאונים שאם שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר וא " כ אמאי כתב מהר " ם דהמקדש אין לו לשתות ישתה כוס יין שיש בו רביעית שחייב עליו ברכה אחרונה ואם נפרש דלא אמרו הגאונים אלא דמלבד כוס של קידוש דשותה כמלא לוגמיו צריך עוד שישתה רביעית דה " ל התחלת הסעודה וגומר סעודתו במקום א' וכן הוא עיקר אכתי קשה היא גופה למה אמר דאין לו לשתות ישתה מיין של קידוש כמלא לוגמיו וישתה עוד רביעית וי " ל דאה " נ דמותר לשתות בכה " ג אלא דלפי שנוהגין בטעימה בלחוד אמר דלפי המנהג יהא נזהר המקדש דאין לו לשתות אלא יתן לתינוק אך קשה דאמאי קרא רבינו תגר על המנהג ואמר דאי איישר חילי אבטליניה הלא איכא תקנה דהמקדש ישתה כוס של יין כדי רביעית וה " ל שפיר קידוש במקום סעודתו וגומר סעודתו בבית כמ " ש הגאונים דמשמע דהלכה פסוקה הוא וליכא מאן דפליג עליה :
Orach Chayim.269.3.1 ורב נטרונאי כתב וכו' התוס' בפ' ערבי פסחים ( פסחים דף ק ) הביאו דברי רב נטרונאי בקוצר בד " ה ידי קידוש שכתב רב נטרונאי שמקדשין בבית הכנסת ונותן לתוך עיניו לרפואה ומיהו באבי העזרי כתוב דהאי רפואה מצי למיעבד בקידוש שבביתו עכ " ל ואין ספק שלא היה כתוב בהעתק שלפני אבי העזרי מה שכתוב לפנינו שאמר הילכך כיון דאיכא מן הציבור דלית להו יין וכו' ומ " ש רבינו וכל דבריו תמוהין וכו' תירץ ב " י דאין הכי נמי דאין יוצאין י " ח אלא בקידוש שמקדשים בביתם על הפת ובבית הכנסת מקדשין על היין משום רפואה לתת על עיניהם למי שאין לו יין בביתו ומה שהקשה הלא אסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו תירץ דרב נטרונאי סובר כמ " ש המרדכי דה " ר שמואל היה אומר בשם השר מקוצי דמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשיב כשותה קודם קידוש והביא ראיה לזה מסוגיית התלמוד בפ' ע " פ ע " ש מיהו קשה דעכ " פ כיון שמקדשין שלא במקום סעודה הוי קידוש זה בב " ה ברכה לבטלה שעל קושיא זו לא תירץ ב " י כלום עוד כתב מה שפי' מהר " י אבוהב ולפעד " נ ליישב דברי הגאון ר " נ ברווחא והוא זה דודאי הקידוש בב " ה לא נהגו בו מעיקרא אלא בשביל אורחין דאכלי ושתי וגנו בב " ה ולא משום רפואה דמאן דבעי רפואה מצי למיעבד בביתיה ולא הוה לן למטרח ציבורא בשביל יחידים שאין להם יין להמציא להם רפואה אלא כיון דנהגו בשביל אורחין כדי שיהיו יוצאין י " ח קידוש היו נוהגין הכל לשתות מיין של קידוש שבב " ה ולתת על עיניהם משום רפואה וקאמר ר " י אע " פ דעכשיו ליכא אורחין מ " מ מקדשין בבית הכנסת אע " פ שאין מקדשין אלא במקום סעודה ואין מבטלין המנהג מאחר דהטעמת יין של קידוש בבית הכנסת היו נוהגין בו משום רפואה כיון דנהוג נהוג ותדע שהיתה הטעימה משום רפואה דאי משום דהמברך צריך שיטעום לא היה צריך שיטעום אלא המברך או אחד מהם שאינו חובה אלא שישמעו כולם וכיון ששמעו הציבור יצאו י " ח ואין צריכים כל הציבור לטעום אלא בע " כ משום רפואה היו נותנין לכולם לטעום ואח " כ נותנין על עיניהם וקבלה היתה ביד הגאון דסגולת הרפואה היא דוקא בענין זה דתרתי בעינן שטועמין ממנו תחלה ואח " כ ג " כ נותנין על עיניהם אבל לא הוי רפואה בחד מינייהו ומ " ש בסוף הילכך כיון דאיכא מן הציבור דלית להו יין תקנו לקדש בבית הכנסת על היין משום רפואה לאו תקנה ממש קאמר דמעול' לא היתה תקנת חכמים בדבר זה אלא שכך נהגו הציבור בכל המקומות להוציא האורחין י " ח קידוש כדמוכח בתלמודא להדיא כדפי' אלא דמה שאף עכשיו דליכא אורחין והיה ראוי לבטל מנהג זה שמקדשין בבית הכנסת ולא בטלוהו על זה אמר הגאון תקנו לקדש בבית הכנסת על היין משום רפואה כלומר דהניחו להם מנהגם לקדש בבית הכנסת על היין משום רפואה . וע " ד זה כתבתי בתחילת סימן זה ליישב תמיהת רבינו על פי דברי ה " ר יונה והוא נכון יותר דלרב נטרונאי צריך לומר דהניחו להם מנהגם משום רפואה אע " פ דהוה ליה קרוב לברכה לבטלה דאין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דאסור נמי לטעום כמו שהקשה רבינו אמנם נראה לתרץ שתי קושיות אלו דסובר הגאון מבחוץ כמו שפירש ה " ר יונה דלא הוי ברכה לבטלה כיון שכל הציבור יוצאין בקידוש זה מן התורה אי נמי היה סובר דהמקדש היה שותה רביעית דהוה במקום סעודתו ואח " כ גומר סעודתו בביתו ולא הוי ברכה לבטלה כלל אלא דלפי דאכתי קשה כיון דליכא אורחין למה להו לקדושי בבית הכנסת יבטלו מנהג זה לגמרי ויקדש כל אחד בביתו ועל כן ליישב זה אמר דכדי שיהא רפואה לכל הציבור אף למי שאין לו יין בביתו הניחו להם מנהגם ולא בטלוה ודו " ק ומ " ש הגאון לא שחובה הוא וכו' כ " כ התוס' בפ' ע " פ ( דף ק ) בד " ה ידי קידוש יצאו אע " פ שלא שתו רק שיטעום המברך או אחד מהם כדמוכח ס " פ בכל מערבין ולכתחלה צריך שיטעמו כילם עכ " ל :
Orach Chayim.270.1.1 ונוהגין לומר משנת ב " מ וכו' נראה מהסדר שסדר רבינו דדעתו היא שיאמר ב " מ אחר תפלת ערבית וקשה אדרבה טוב יותר לומר קודם תפלה מקמי שקיבל עליו שבת כדי שיזכור להזהיר על ג' דברים ולתקן השמן והפתילה שלא יהא בה שום פיסול אבל אחר תפלת ערבית מה תועלת יש לו שיזכור הלא אין בידו לתקן מעתה וכמ " ש ב " י וי " ל דאין טעם אמירת ב " מ היא כדי להזכירו הג' דברים ולהזהיר לבני ביתו אלא לפי שמקדימין להתפלל ערבית מפלג המנחה ואחר יציאת ב " ה עדיין יום הוא ולא ישב לסעוד ולומר קידוש עד שחשכה ע " כ נהגו ללמוד בשעה שהוא פנוי ולא ראו ללמוד פ' יציאות השבת או פ' אחר אלא פ' במה מדליקין דמדבר בדין הדלקה ובג' דברים השייך לליל שבת כדי להזכירו אגב לימודו שאם הדליק בשמנים ופתילות האסורות להדליק בהם שאסור להשתמש לאורן וכן אם לא הפרישו מעשר שלא יאכלו אותם פירות ואם לא עירבו ע " ח שאסורים לטלטל בחצר וכן בע " ת שלא ילך חוץ לתחום ולפ " ז ניחא הא דנוהגין שלא לאמרו בי " ט שחל להיות בע " ש דכיון דקי " ל חציו לה' וחציו לכם לא הטריחוהו לומר דבר אחר חצי היום כי כבר יצא י " ח ביום ע " ש מה שמחוייב בו חציו לה' עד חצי היום אבל הטעם שכתב רבינו מפני שאין יכולין לומר עשרתם הוא טעם חלוש גם הב " י כתב שאין טעם זה כדאי וז " ל מהרש " ל ובמנהגים כתב שאין לאמרו בשום שבת שחל בי " ט דאף בשבת של ח " ה אין אומרים אותו ואני כתבתי בספר ים של שלמה שיש לאמרו לעולם והא דכתב רבינו דין הקידוש קודם שכתב דנוהגין לומר ב " מ טעמו דעיולי יומא מקדימין ליה וכמ " ש מהרא " י בת " ה גבי ספירה דמה " ט מברכין וסופרין אחר קידוש ע " ש בסי' ס' והעולם נוהגין לומר תחלה ב " מ ואח " כ מקדש הש " ץ והוא טעות ויש למחות בידם :
Orach Chayim.271.1.1 וכשיבא לביתו ימהר לאכול מיד דתניא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו ה " א בפ' ע " פ ( דף קו ) ופירש " י לקדשו משמע בשעה שמתקדש היום עכ " ל כלומר דהיינו בכניסתו משקדש היום :
Orach Chayim.271.2.1 ומ " ש רבינו ימהר לאכול מיד ומביא ראיה מהך ברייתא נראה דטעמו על פי מ " ש הסמ " ג בעשה סוף סימן כ " ט דאיתא במדרש זכור בים ושמור ביבש' פי' דבים אין שם צל בתים ואילנות ונראה שהוא יום גדול אף כשהוא סמוך לחשכה וביבשה בעיר אף כשהוא יום גדול דומה שהוא סמוך לחשכה לכך אמר זכרהו בים וכיוצא בה בעיר היושבת בראשי ההרים בכניסתו להקדים לקבל שבת מבע " י ושמור כלומר המתן בעיר ביבשה ביציאתו תאחר עד שתחשך שמור לשון המתנה כמו שומרת יבם וכן ראיתי במכילתא זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן שמוסיפין מחול על הקודש עכ " ל והשתא מפרש רבינו בהך בריית' ג " כ בדרך זה זכרהו על היין בכניסתו להקדים קידוש על היין במקום סעודה כדי שימהר לאכול מיד מבע " י אע " פ שלא נכנס השבת ומבריית' זו למד שמואל הא דאמר בפ' תפלת השחר ( ברכות דף כז ) מתפלל אדם של שבת בע " ש ואומר קדוש' על הכוס והלכת' כוותי' וכן פסק הרמב " ם פכ " ט וכ " כ שאר פוסקי' :
Orach Chayim.271.3.1 ואחד אנשים ונשים חייבים בקידוש היום וז " ל הכל בו וביאר הר " ש ז " ל ואפי' להוציא אחרים י " ח שאינן יודעין לקדש עכ " ל ומביאו ב " י ופסק כך בש " ע אבל גבי מגילה סי' תרפ " ט כתב בש " ע י " א שהנשים אינן מוציאות את האנשים וכתב ע " פ דברי בה " ג שהביא רבינו לשם החולק על פירש " י שכ' שהנשים מוציאו' את האנשי' ותימא שכאן פסק כפירש " י שהביאו בספר כל בו והפסקים סותרין זה את זה דנראה דאין לחלק בין קידוש למגילה ולפעד " נ עיקר להחמיר בקידוש כמו במגילה שאין הנשים מוציאות לאנשים וכן ראיתי שכתב מהרש " ל :
Orach Chayim.271.4.1 ואם אין ידו משגת וכו' או ממה שיקנה לצורך היום נקט בלשון קצר לצורך היום שהוא כולל צרכי סעודה של יום למחר וגם יין לקידוש היום למחר . והכי איתא בפ' ערבי פסחים ( פסחים דף קה ) תניא כבוד יום וכבוד לילה ( פי' אם אין לו יין הרבה אלא לסעודה אחת או מיני מגדים ) כבוד יום קודם פי' יניחם עד למחר לסעודת היום ואם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום מפני שקידוש היום קודם לכבוד יום פי' קידוש הלילה שמקדש על היין משקדש היום הוא קודם לסעודה של יום וכ " ש שקודם הוא לסעודה של לילה והא דכתב רבינו שקידוש הלילה קודם לקידוש שמקדש למחר ביום מבואר הוא בברייתא דתניא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת " ל זכור את יום דאת יום מרבה שחייב לקדש אף ביום אלמא דקידוש דלילה עיקר דכתוב בפי' בקרא וקידוש היום נפקא לן מרבויא דאת יום וכ " כ התוס' לשם להדיא ( דף קיג ) ומביאו ב " י והר " ן ג " כ כתב דקידוש הלילה דאורייתא וקידוש של יום דרבנן ע " ש בהך ברייתא :
Orach Chayim.271.5.1 ואסור לטעום כלום וכו' בפ' ע " פ סוף ( דף קו ) פליגי אמוראי חד אמר טעם אינו מקדש וחד אמר טעם מקדש ואיפסיקא הילכתא כמ " ד טעם מקדש כמ " ש רבינו בסמוך אלמא דלכתחלה הכל מודים דאסור לטעום ומפרש רבינו דאפי' מים אסור ואע " פ דלשם ( דף קה ) אמרינן רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא היינו דוקא בהבדלה אבל קידוש חמיר טפי ולכן כתב כאן דאפילו מים אסור ובסימן רצ " ט כתב דמים מותר לשתות קודם הבדלה ואיכא למידק דכאן כתב רבינו דאסור לטעום משתחשך וכ " כ הרמב " ם דאסור לטעום משקדש היום עד שיקדש אלמא דמקמי חשיכה מותר לשתות אפי' יין ולעיל בריש סי' רס " ט כתב רבינו והמקדש בב " ה אין לו לשתות וכו' עד אסור לו לטעום עד שיקדש אלמא דאף קודם חשכה נמי אסור לטעום וי " ל דכאן איירי כשלא קיבל עליו השבת הילכך דוקא משחשכה אמרינן שבת קבעה לנפשה דאסור לטעום משחשכה עד שיקדש כדאמר לשם ( דף קה ) אבל מקמי חשכה ליכא איסור אבל לעיל מיירי כשהתפלל ערבית וקיבל עליו השבת התם ודאי אפי' בפלג המנחה נמי אסור לטעום עד שיקדש והכי משמע ממ " ש רבינו מתחלת סי' רס " ז ע " כ דמדבר הכל בשקיבל עליו השבת אבל כאן שכתב ואסור לטעום כלום וכו' מדבר במי שלא קיבל עליו השבת :
Orach Chayim.271.6.1 ואפי' התחיל לאכול מבע " י וכו' פי' והוא עומד באמצע סעודה דעדיין לא גמרה והכי אסיקנא ריש פ' ע " פ דא " צ להפסיק לעקור השלחן שהיה סועד עליו סעודתו מבע " י ולהוליכו למקום אחר ואחר העקירה יקדש במקום שהוא מיסב ולאחר הקידוש מביא השלחן ערוך לפניו כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת כמ " ש רבינו בסמוך אלא מניח השלחן לפניו ופורס המפה עליו לכבוד שבת ומקדש וכל זה בשלחנות קטנים שהיה בימיהם אבל בשלחנות גדולים לדברי הכל פורס מפה ומקדש כמו שכתב רבינו בסמוך :
Orach Chayim.271.7.1 וי " א שמקדש כמו בשאר פעמים וכו' הב " י האריך בזה וכתב מה שכתב ולפעד " נ דטעמייהו די " א דכיון דילפי' דמקדשין על היין מקרא דזכו' את יום השב' לקדשו זכרהו על היין בכניסתו ודאי מקרא מלא דבר הכתוב בין שהיה מיסב מבע " י על היין בין שלא היה מיסב אין לקדש קידוש הלילה אא " כ שנוטל הכוס בידו ומברך בפה " ג ומקדש ועוד דהקידוש הוי הפסק דמשתי וברוכי בהדי הדדי אי אפשר כדאמרי' בפ' כיסוי הדם לגבי הב לן ונבריך ואע " ג שלא מצאנו דעת הני י " א מפורש כך בספרי הפוסקים והמפרשים שבידינו נראה לפע " ד דהני י " א הוא דעת ה " ר י " ט ברבי יהודה שהביא רבינו לעיל סוף סי' קע " ח ויתבאר בסמוך . ומה שאמר ומיהו בירו' וכו' נראה דס " ל דכיון דבירך מבע " י ב " פ הגפן ודעתו היה על כל היין שישתה במסיבה זו אע " פ שחשכה וקידש עליו היום ואסור לאכול ולשתות עד שיקדש לא הוי הקידוש הפסק להצריכו לחזור ולברך בפה " ג בין קודם קידוש בין לאחר קידוש ואע " פ שצריך שימזגו לו כוס של יין לקדש עליו כדילפינן מקרא זכרהו על היין בכניסתו מ " מ א " צ לברך בפה " ג אלא מקדש על הכוס ושותהו בלא ברכה והברכה שבירך על היין בתחלה מבע " י פוטר את כל היין שהוא שותה עד גמר הסעודה ודאי האי קידוש למי שנזכר בתוך סעודה שלא התפלל ועמד והתפלל שא " צ לחזור ולברך אע " פ דמיכל וצלויי בהדדי לא אפשר לא אמרי' הכי אלא גבי ב " ה שהוא סילוק והיסח הדעת דלא כה " ר י " ט ב " ר יהודה אלא כהר " י כדלעיל בס " ס קע " ח וה " נ האי קידוש לא הוי הפסק אלא דלפ " ז אין ספק כי היכי דלא הוה הקידוש הפסק לענין ברכת היין כיון דלא הוי סילוק והיסח הדעת ה " ה לענין ברכת המוציא ודמי ממש למי שהתפלל באמצע סעודתו שא " צ לחזור ולברך המוציא ודלא כהאלפסי שפסק כאן לברך המוציא ואע " פ שהאשיר " י יישב דבריו ונתן טעם לחלק בין ברכת היין לברכת המוציא והב " י פי' דברי הרא " ש עם כל זה הוא דוחק וכיון דלגבי עמד והתפלל בתוך סעודתו קבעינן הלכה בסי' קע " ח דלא הוי הפסק וא " צ לחזור ולברך לא על היין ולא על הלחם גבי קידוש נמי דינא הכי וא " צ לברך לא על היין ולא על הלחם ומדברי הש " ע שכתב כאן שני הדיעות נמי משמע הכי דמסתמא ודאי כיון דאיכא ספק נקטינן בספק ברכות להקל ולא יברך כלל לא על היין ולא על הלחם ולע " ד אין ספק דאין צריך לברך כלל והכי נקטינן וע " ל בסי' רצ " ט ס " ב במ " ש עוד בדין זה בס " ד :
Orach Chayim.271.8.1 ואם גמר סעודתו וכו' פי' כל מה שכתבנו מן ואפילו אם התחיל לאכול מבע " י וכו' עד כאן מיירי בשקידש עליהם היום באמצע סעודתו שעדיין לא גמרו הסעודה דאין בזה מחלוקת דקי " ל כשמואל דפורס מפה ומקדש אבל אם גמרו סעודתן ובעוד שנטלו ידיהם למים אחרונים לברך ברכת המזון קודם שהתחילו בב " ה קידש עליהם היום בזה נחלקו דרב אלפס פסק כסוף דבריו דר' יוסי בברייתא דקאמר גמרו כוס ראשון מברך עליו ב " ה והשני אומר עליו קידוש היום ס " ל דאע " ג דברישא דברייתא דפליגי בה ר " י ור' יוסי בשקדש עליו היום באמצע סעודה אפסיקא הילכתא דפורס מפה ומקדש מ " מ היכא דגמרו דלא איפסקא הילכתא נקטינן דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ותחלה מברך ב " ה על כוס ראשון שכבר נתחייב בה מיד כשגמרו סעודתן מקמי דקידש עליהם היום ואח " כ קידוש היום על כוס שני :
Orach Chayim.271.9.1 ומ " ש אבל שתיהם על כוס אחד לא וכו' הוא תלמוד ערוך שם אליבא דר' יוסי :
Orach Chayim.271.10.1 ומ " ש וצריך להזכיר של שבת בב " ה כך היא מסקנת הרא " ש לשם מביאו ב " י וכן כתב רבינו בסימן תרצ " ה וע " ל בסוף סימן קפ " ח היאך נהגינן . אבל יש אומרים סבירא להו דסוף דבריו דר' יוסי תלויים בתחלת דבריו דפיון דסבירא ליה לרבי יוסי כשקידש עליהם היום באמצע סעודה אין צריך לפרוס מפה ולקדש אלא גומר סעודתו ואח " כ מקדש השתא כיון דמתיר לאכול ולשתות קודם קידוש אם כן אף בגמרו סעודתן ואחר קידש היום מברכין ב " ה ושותה ממנו קודם קידוש אבל לשמואל דכשקידש היום באמצע סעודה אסור לאכול ולשתות אלא מפסיק בפריסת מפה אם כן כשגמרו סעודתן ואח " כ קידש היום היאך ישתה כוס של ברכת המזון קודם קידוש כ " כ הרא " ש ע " ש ה " ר ישעיה דטראנ " י והסכים עמו ואמר הילכך אין חילוק בין גמרו קודם חשכה ובין לא גמרו לעולם פורס מפה ומקדש ורבינו פי' דבריו דמ " ש פורס מפה ומקדש היינו דא " צ לברך על היין אלא אומר קידוש לבד ולענין אכילה כתב דמברך המוציא ואוכל מעט דכך היא הסכמת הרא " ש כרב אלפס בלא גמרו וכן הדין בגמרו אבל לפע " ד דבגמרו כיון שנטלו ידיהם למים אחרונים אין לו לשתות כוס של קידוש אא " כ מברך בפה " ג וכן צריך לברך המוציא אף למ " ד בלא גמרו דאף המוציא א " צ מ " מ בגמרו ונטל ידיו או אמר הב לן ונבריך צריך לברך בין על היין בין על הלחם והא דכתב הרא " ש דאין חילוק בין גמר ובין לא גמר היינו דלעולם פורס מפה ומקדש וא " צ לברך ברה " מ כנ " ל פשוט ואפשר דגם רבינו פי' כך אלא שקיצר ומה שהקשו על הרי " ף נלפע " ד ליישב דלא היתה דעת הרי " ף כמו שהבינו הם מדבריו דמברך ב " ה תחלה ושותה הימנו ואח " כ מקדש דפשיטא דאסור לו לשתות כמ " ש הרא " ש אלא הא דמברך ברה " מ תחלה היינו טעמא דכיון שגמרו סעודתן ואח " כ קדש היום דאסור להו לאכול ולשתות קודם קידוש השתא כיון דאיסורא הוא דרביע עלייהו חמיר טפי מהב לן ונבריך וחייבין לברך מיד ברה " מ ומביאין כוס ראשון ומברך עליו ב " ה ואינו שותה ממנו ואח " כ מביאין עליו כוס שני ומקדש עליו ואח " כ שותה משניהם כמו בנשואין דמברך על כוס ראשון ב " ה ועל כוס שני שבע ברכות ואח " כ מברך בפה " ג ושותה משניהם וכמ " ש הרא " ש לשם וז " ל ומטעם זה נהגו בחופ' וכו' וכ " כ א " ח הביאו ב " י ואין ספק שזאת היא דעת האלפס ובזה נתיישב גם מה שתמה הרא " ש על האלפסי ואמר ברה " מ ל " ל וכו' ומביאו ב " י דלפי מ " ש לא קשיא ולא מידי ומה שהקשו עוד על האלפסי היאך יברך ברה " מ על כוס ראשון ואח " כ קידוש היום על כוס שני הלא אין קידוש אלא במקום סעודה וכבר נסתלק מן הסעודה ובירך ברה " מ אפשר לומר דאה " כ דלאחר קידוש נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל וחוזר ומברך ברה " מ וה " ל שפיר קידוש במקום סעודה ולענין הלכה כתב הרב בהגהת ש " ע כי " א דאף בגמר סעודתו אינו מברך ברה " מ אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא ואוכל מעט וא " כ מברך ב " ה וכתב דהכי נהוג להוציא את נפשיה מפלוגתות שבסברא הראשונה עכ " ל מיהו ודאי צריך להוסיף על דבריו דכשפורס מפה ומקדש צריך לקדש על הכוס ולברך עליו בפה " ג דכיון דנטל ידיו או אמר הב לן ונבריך אסור לו לשתות עד שיברך בפה " ג ולכן צריך לברך אח " כ המוציא לכ " ע כיון שגמר סעודתו אע " פ שלא בירך וכדפרי' ואע " ג דאכתי אינו יוצא לגמרי ידי סברא הראשונה דסברה דצריך לברך ב " ה תחלה מטעמא דאמרן אין זה עיכוב בדיעבד וכיון דעבדינן הכי כדי לצאת ידי כל הגאונים כדיעבד דמיא ודוק :
Orach Chayim.271.11.1 ומ " ש ואם שכח וטעם כו' בפ' ע " פ ריש ( ד' קז ) אסיקנא הילכתא טעם מקדש וכתב רבי' ואם שכח וטעם משום דלכ " ע בשכח ודאי מקדש ואח " כ אמר דר " ע כתב אם לא קידש בלילה מחמת שכחה או אונס יקדש למחר משמע מלשונו דוקא בשכח או נאנס אבל לא בהזיד וטעמו מידי דהוי אמי ששכח להתפלל דאין לו תשלומין אלא בשכח ונאנס אבל לא בהזיד כדלעיל בסי' ק " ח אבל דעת הרמב " ם דלא דמי לתפלה דעבר זמנה ובא להשלים אותה בזמן תפלה שלאחריה ומדין תשלומין הוא הילכך דוקא בשכח או נאנס אבל קידוש זמנה כל השבת אלא דעיקר המצוה לקדש מיד כשקידש היום מדכתיב זכור את יום השבת לקדשו אבל אם עבר ולא קידש משקידש היום אפי' עבר במזיד יקדש למחר דלאו מתורת תשלומין נגעו בה אלא דעדיין לא עבר זמן קידוש ומיהו מפרשב " ם ( סוף דף קו ) מבואר דהא דאמר טעם מקדש אין פירושו דאם אכל בתחלת הלילה ונזכר יקדש אח " כ בלילה או למחר בשעה שנזכר אלא אפילו נזכר בלילה לאחר שטעם לא יקדש עד למחר קודם שיאכל שכך כתב טעם אם אכל לא יקדש כל הלילה אלא למחר קודם סעודה עכ " ל ולא ידעתי מניין לו גם משמעות שאר הפוסקים אינו אלא לומר שאם לא קידש בלילה יקדש למחר דמשמע דוקא אם לא נזכר כל הלילה עד למחר אבל אם נזכר בלילה יקדש בלילה דלכתחלה מצות קידוש בלילה משנכנס הלילה ואם עבר יקדש אח " כ בלילה ובמרדכי כתב כך להדיא וז " ל מי שלא קידש בע " ש מקדש והולך כל היום כולו פי' אפי' טעם בלא קידוש מקדש ואפילו באותה לילה עכ " ל הרי שכתב הפך מפרשב " ם . אלא מיהו מאחר דבפי' רשב " ם מפורש דאין לקדש עד למחר קודם סעודה הכי נקטינן :
Orach Chayim.271.12.1 וכשישב לאכול וכו' בריש ע " פ :
Orach Chayim.271.13.1 ומ " ש אעפ " י שצריך שיערוך שלחנו מבע " י וכו' ה " א בפ' כל כתבי :
Orach Chayim.271.14.1 ומ " ש וכתבו התו' דדוקא בימיהם וכו' בפ' ע " פ ( ד' ק ) בד " ה שאין מביאין וכו' וע " ש :
Orach Chayim.271.15.1 זכר ליציאת מצרים וכו' בפ' ע " פ ( דף קטז ) אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו וכתבו התוס' ולכך קבעו זכר ליציאת מצרים ושמעתי ממהר " ם שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם ישראל בפרך פר " ך בא " ת ב " ש וג " ל שהם מלאכות ארבעים חסר אחת וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותם ל " ט מלאכות עכ " ל :
Orach Chayim.271.16.1 כתב ר " ע לאחר שמקדש על הכוס וכו' בפ' ע " פ ( דף קו ) א " ר ברונא אמר רב נטל פירוש הנוטל לידיו לא יקדש וכן אמר רב אדא בר אהבה אמר רב נטל ידיו לא יקדש א " ל רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחתינהו לשמעתיה דרב זימנין סגיאין הוה קאמינא קמיה דרב זימנין דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפת' וזימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא וכתב הרי " ף אלמא בחביבותא תליא מילתא ולאו בנטילה תליא מילתא וכן הילכתא עכ " ל משמע להדיא מדברי הרי " ף דליתא לדרב ברונא ואיכא לתמוה אמ " ש ר " ע והרמב " ם ומהר " ם שפסקו כרב ברונא ותו נראה דפשטא דסוגיא משמע דכרב יצחק קי " ל דדחה לדרב ברונא ולדרב אדא ואמר להו אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן לדרב וכו' ולא השיבוהו דבר אלמא דמודו לדרב יצחק דקושטא קאמר וכמו שכתב הרי " ף וגם על רבינו קשה למה תמה על מנהג אביו להוציא מימרא דרב ברונא מפשטא חדא דאיננו מובן לאיזה דבר נתכוין שמוציאין דברי רב ברונא מפשטיה וכבר נסתפק ב " י בזה ועוד דהלא דרב ברונא אידחי' לה לגמרי מעדותו דרב יצחק ולאיזה צורך אמר דמוציאין אותה מפשטא כיון דאידחיא לה לגמרי ולפע " ד הדברים פשוטים וברורים והא דרב יצחק קס " ד דרב ברונא הכי קאמר נטל ידיו לא יקדש כלל לא על הפת משום דאין מקדשין על הפת ולא על היין דהקידוש הוי הפסק בין נטילה להמוציא וקאמר להו רב יצחק דליתא לדבריו אלא יכול לקדש על הפת אלא דבחביבותא תליא מילתא דאם הפת חביב לו נוטל ידיו ומקדש על הפת ואם היין חביב לו מקדש תחלה על היין ואח " כ נוטל ידיו לסעודה וס " ל להרי " ף דהכי הילכתא כרב יצחק וכך היא גם דעת ר " ע והרמב " ם ומהר " ם דודאי הלכה כדרב יצחק אלא דס " ל לפרש דרב ברונא נמי הכי ס " ל והא דקאמר נטל ידיו לא יקדש אינו אלא לומר דלא יקדש על היין אלא צריך לקדש על הפת אי נמי הוא לא יקדש על היין אלא אחר שלא נטל ידיו יקדש על היין . והשתא ניחא הא דכתב ר " ע אבל אם נטל ידיו קודם לא יקדש על היין אלא על הפת דאמר רב ברונא וכו' דס " ל דמימרא דרב ברונא לא אידחיא דאיהו נמי ס " ל כדרב יצחק ומשום הכי שתקו ולא א " ל ולא מידי משום דקושטא היא כדרב יצחק וגם אינהו הכי קאמרי וזו היא ג " כ דעת הרמב " ם וכמו שפי' הרב המגיד בקצרה וכתב שזה פירוש נכון וכ " כ מן האחרונים ע " ש בפכ " ט וכן היה נוהג מהר " ם :
Orach Chayim.271.17.1 אבל רשב " ם פי' דמימרא דרב ברונא אידחיא לה משום דאליביה דרב קאמר ואנן קי " ל כשמואל וכו' וא " ת לפי' רשב " ם היאך קאמר רב יצחק זימנין דחביבא ליה ריפתא כו' הלא כיון דיש קידוש שלא במקום סעודה ונטל ידיו וקידש על היין פשיטא דהוי הקידוש הפסק בין נטילה לאכילה כתבו התוס' יש ליישב דהכי קאמר פעמים היה דעתו לקדש אריפתא והוה נוטל ידיו ואח " כ לפעמים היה נמלך והיה מקדש אחמרא והיה סומך על אותו נטילה עכ " ל . פי' דלא חשיב היסח הדעת כיון דמתחלה בשעת נטילה היה דעתו לקדש אריפתא מיהו כל זה לרב אבל לשמואל נטל ידיו שפיר מקדש על היין ולא הוי קידוש הפסק לחזור וליטול ידיו אלא אחר שקידש על היין מברך המוציא וסומך על נטילה שקודם קידוש וכתב עוד רשב " ם דלכתחלה טוב לקדש חודם וכו' נראה שכתב כך כדי לבאר שמה שפי' הא דרב ברונא אינו אלא לרב וכו' אינו אלא במאי דאמר משמיה דרב בפירוש נטל ידיו לא יקדש דהיינו אם שכח ונטל קודם קידוש דשוב לא יקדש על היין אבל במאי דמשמע מדברי רב ברונא דלכתחלה פשיטא דצריך לקדש קודם שיטול ידיו אינו דוקא לרב אלא אפי' לשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה צריך לקדש קודם נטילה לסעודה לכתחלה כדחזינן דהכי סברי ב " ה וכו' וכתב רבינו דר " ת ור " י נמי סברי כפי' רשב " ם דרב ברונא לא קאמר אלא אליבא דרב דיש קידוש שלא במקום סעודה וכו' אלא דמפרשים ר " ת ור " י לשמואל יכול אפי' ליטול ידיו לכתחלה קודם קידוש ולא דמי למזיגה דמיירי בחול כמו שפי' בתוס' ע " ש א " נ מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק חשיב טפי הפסקה כמו שפי' ר " י וכן היה מנהג א " א הרא " ש ז " ל ותמה רבינו דהוציא מימרא דרב ברונא מפשטא והוא דאפילו את " ל דהא דרב ברונא היינו דוקא לרב אינו אלא במאי דקאמר משמיה דרב בפי' נטל ידיו לא יקדש דכיון דכבר נטל לא יקדש לרב משא " כ לשמואל דאם נטל יקדש אבל במאי דמשמע מדבריו דלכתחלה פשיטא היא דלא יטול קודם קידוש אלא יקדש ואח " כ נוטל ידיו לאכילה בהא כ " ע מודו ואפי' לשמואל דינא הכי ולר " ת ור " י צריך לדחוק ולהוציא מימר' דרב ברונ' מפשט' ולומר דאף לכתחל' א " צ לקדש קודם נטילה אלא לרב אבל לשמואל יכול ליטול לכתחלה קודם קידוש והוא ודאי דוחק דא " כ קשה דה " ל לרב ברונא למימר משמיה דרב צריך לקדש קודם שיטול ידיו נטל ידיו לא יקדש דהכי אמר רב המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא כמ " ש בסמוך והכי נמי ה " ל למימר בהאי לישנא דהוה משמע שפיר דלרב דוקא דינא הכי אבל לשמואל אפילו לכתחילה יכול ליטול ידיו תחילה ואח " כ מקדש מדלא קאמר משמיה דרב אלא נטל ידיו לא יקדש אלמא דמה שצריך לכתחלה לקדש ואח " כ ליטול ידיו אינו לרב דוקא אלא לכ " ע דאף לשמואל דינא הכי כך הוא פשטא דמימרא דרב ברונא ולר " ת ור " י צריך לדחוק ולהוציא מפשוטה . ולענין הלכה האריך ב " י ומסקנתו לקדש על היין ואח " כ נוטל ידיו לאכילה ואם נטל ידיו קודם קידוש לא יקדש על היין אלא על הפת וכר " ע והרמב " ם ורבינו ודלא כר " ת ור " י ומנהג הרא " ש אבל מנהג כל העולם כר " ת ור " י והמרדכי והגהות מיימוני פכ " ט ומנהג הרא " ש ואין לשנות ולבטל המנהג כי אנו מבני בניהם ושותים מימיהם . אמנם מה מאד מתוק לחכי דברי רבינו שאמר שהוא דוחק להוציא מימרא דרב ברונא מפשט' דאף לפי שיטת ר " ת ור " י לא אמר ר " ב משמיה דרב אלא היכא דשכח ונטל לא יקדש אבל לכתחלה לא אמרו משמיה דרב אלא לכ " ע צריך לקדש קודם שיטול ידיו וכפרשב " ם ולכן לכתחלה יקדש תחלה ואח " כ יטול ידיו אלא דאם שכח ונטל ידיו ובירך על נ " י יקדש על היין וא " צ לחזור וליטול ידיו אבל בני ביתו לא ישנו כלל אלא יטלו ידיהם קודם קידוש דאצל בני ביתו לא חשיב קידוש הפסק ואע " ג דקי " ל דשומע כעונה מ " מ לא הוי הפסק כולי האי כיון דיוצאים בשמיעה ואין מפסיקין בדיבור :
Orach Chayim.271.18.1 ושותה מלא לוגמיו בפ' ע " פ ( דף קז ) א " ר הונא אמר רב המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא וכתבו התו' דהאי מלא לוגמיו לא מלא לוגמיו ממש אלא כמלא לוגמיו כדמפרש בפ' בתרא דיומא ( דף פ ) כמלא לוגמיו והוי פחות מרביעית אבל מלא לוגמיו הוי יותר מרביעית ונראה שהוא רוב רביעית כדאמרינן גבי ד' כוסות והוא דשתה רובא דכסא ודוקא לאדם בינוני אבל לעוג מלך הבשן בעי טפי כדאמרינן ביומא עכ " ל גם הרא " ש כ " כ אלא שלא כתב האי ודוקא לאדם בינוני וכו' ורבינו נמשך אחריו וכתב סתם אבל הר " ן כתבו וביארו וז " ל ומיהו כי אמר האי שיעורא ( בכדי שיסלקנו ) ה " מ לאדם בינוני דהאי שיעורא הויא ביה בציר מרביעית אבל לעוג מלך הבשן ודכוותיה דהויא ביה האי שיעורא טפי מרביעית ברביעית לחודא סגי דאע " ג דלגבי יה " כ מסקינן התם דכל חד וחד בדידיה משערינן ה " ט משום דהתם ביתובי דעתא תליא מילתא וכל חד וחד בדידיה מייתב דעתיה אבל הכא דכוליה כוס ברביעית סגי אי אפשר דנבעי דנטעום מיניה יותר מרביעית אלא בכדי שיסלקנו לצד אחד או ברביעית סגי הי מינייהו דבציר טפי ומיהו ה " מ לענין קידוש אבל לענין ד' כוסות אמרינן והוא דשתי רובא דכסא הילכך אקידושא דפיסח' דאית ביה תרתי קידו' והוי נמי דד' כוסות בעינן שיטעום ממנו רובא דכסא מדין ד' כוסות ואי רובא בציר מכדי שיסלקנו בעינן נמי בכדי שיסלקנו מיהו ברביעית סגי עכ " ל והכי נקטינן וע " ל בסי' תע " ב :
Orach Chayim.271.19.1 ואם היו המסובין שנים וכו' ונראה דהגאונים דקדקו מלישנא דרב הונא דאמר המקדש וטעם מלא לוגמיו וכו' מדה " ל למימר כוס של קידוש צריך לשתות מלא לוגמיו דהוה משמע אף בטעם אחד מן המסובין אבל השתא דאמר המקדש וכו' ובפ' חלון סוף ( עירובין דף ע " ט ) נמי אמרי סבי דפומבדיתא אם המקדש טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא אלמא דהמקדש עצמו צריך שיטעום ולא אחר והרא " ש ס " ל דלאו דוקא נקט המקדש וכדאשכחן בפ' בכל מערבין אלא נקט המקדש משום דלכתחילה ודאי טועם המקדש אבל בדיעבד יצא בטעימת אחר ולפע " ד דדברי הגאונים עיקר ולכן צריך ליזהר שהמקדש עצמו ישתה כמלא לוגמיו דוקא ולא יצא אפילו אם אחר שתה מלא לוגמיו :
Orach Chayim.271.20.1 כתב בה " ג וכו' הא דכתב דהדר מברך בפה " ג פשוט הוא דכיון דהפסיק בשיחה בין הברכה לדבר המברכין עליו דצריך לחזור ולברך וכדלעיל בסי' קס " ז אלא אתא לאשמעינן דלא צריך לחזור ולקדש :
Orach Chayim.271.21.1 ומ " ש ואחר שישתה וכו' כ " כ התו' והרא " ש בפרק ע " פ ובפרק שלשה שאכלו ( ברכות דף מ " ז ) ודה " א בירושלמי :
Orach Chayim.272.1.1 אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע " ג המזבח מימרא דרב פרק המוכר פירות ( בבא בתרא דף צד ) ואסיקנא דאתא למעוטי שריחו רע ופרשב " ם דאע " פ דמברכין עליו בפה " ג דריחיה חמרא וטעמיה חמרא אלא שמסריח קצת משום דמונח בכלי מאוס ואפילו הכי פסול לקידוש דכיון דפסולין לנסך ע " ג המזבח משום הקריבהו נא לפחתך פסולין נמי לקידוש מה " ט גופיה וכ " כ רבינו ואפי' ריחיה וטעמיה חמרא ובספרי רבינו הישנים כתוב ומ " מ ריחיה וטעמיה חמרא וגם לשון זה כך דפירושו דמסריח קצת אבל מ " מ ריחיה וטעמיה חמרא ומברכין עליו בפה " ג ואפ " ה פסול לקידוש ודלא כפי' ב " י ע " ש ותו קאמר בגמרא ואי בעית אימא למעוטי מגולה ודקשיא לך סכנה הוא כגון דעבדיה במסננת דמותר בשתייה כר' נחמיה דאמר ארס נחש צף למעלה ועומד במקומו ויש לו תיקון בסינון ואפ " ה לקידוש פסול משום הקריבהו נא לפחתך כי היכי דפסול לניסוך כדתניא בהני דפסולים לנסכים לא יביא ואם הביא פסול וקחשיב מגולה בהדייהו ואיכא למידק דבי " ד סי' קי " ו כתב דאפי' סיננו במסננת יש בהן משום גילוי וכאן משמע דסיננו במסננת מותר בשתייה אלא דלקידוש פסול וי " ל דודאי הלכה כרבנן דפליגי אר' נחמי' וס " ל דאיכא ארס דעובר דרך המסננת ואסור בשתייה וכמ " ש בי " ד וכאן כתב דאפי' לר' נחמיה דמותר בשתייה נמי אסור לקידוש ונ " מ נמי לדידן דאין אנו קפדינן אגילוי דאפ " ה אין מקדשין דכי היכי דקאמר תלמודא לר " נ גבי סינון דמותר בשתייה ופסול לקידוש ה " נ האידנא דאע " ג דאפי' בלא סינון מותר בשתייה אפ " ה אסור לקדש עליו בין בסינון בין בלא סינון משום הקריבהו נא לפחתך כי היכי דפסול לניסוך וזהו שהביא רבינו מ " ש הרי " ץ גיאת דאפי' האידנא וכו' דמההיא דסיננו במסננת למד הרב להורות כן וכדפרי' והא דקאמר אפי' האידנא וכו' ה " ק לא מיבעי' בזמן התלמוד דפסלינן סיננו במסננת לקידוש אפי' לר' נחמיה דלית ביה משום גילוי דהא ודאי כיון דקפדינן אגילוי בשאר משקין איכא משום הקריבהו נא לפחתך אף בזו דאין בו משום גילוי אלא אפי' האידנא דלא קפדינן אגילוי כלל ומברכין עליו בפה " ג נמי אין מקדשין עליו :
Orach Chayim.272.2.1 ויין מגתו מקדשין עליו דאמר רבה סוחט וכו' כצ " ל אע " ג דבגמ' קא מייתי ראיה מעיקרא ליין מגתו מדתני ר' חייא ( לגבי נסכי' יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן לגבי קידוש ) אפילו לכתחילה נמי ומה " ט קאמר תלמודא נמי דמפיה ומשוליה ויין כושי בורק הליסטיון ושל מרתף ושל צמוקים דמקדשים עליו דכיון דלגבי נסכים תניא בכל הני דלא יביא ואם הביא כשר א " כ לגבי קידוש אפי' לכתחילה נמי אפ " ה מייתי תלמודא עוד ראי' גבי יין מגתו מדרבה דאמר סוחט אדם אשכול דאי לאו דרבה איכא למימר דכי היכי דלגבי נסכים לכתחילה לא יביא מכל הני ה " נ לגבי קידוש אין מקדשין עליו לכתחילה בכל הני אבל מדרבה שמעינן ביין מגתו דאע " ג דלגבי נסכים לכתחילה לא יביא אפ " ה אנן לגבי קידוש אפי' לכתחילה מקדשין עליו א " כ ה " ה בכל הני דמפיה ומשוליה וכו' דאע " נ דלגבי נסכים לא יביא לכתחילה מ " מ מקדשין עליו לכתחילה והכי משמע מפרשב " ם בד " ה ואמר רבה וכו' ולבי אומר לי שמה שנמצא בכל ספרי רבינו הישנים דכתוב בהן דתנן סוחט אדם דכתב ב " י עליו ורבינו שכתב דתנן לא דק והוא תימא איך נתחלף לו מימרא במשנה אבל נראה נכון דרבינו כתב כלישנא דתלמודא דמביא ראיה מדתניא יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר ואמר רבה סוחט אדם וכו' והסופרים או המדפיסים השמיטו שורה אחת וכתבו דתנן סוחט אדם וכו' :
Orach Chayim.272.3.1 ויין סתם של מרתף וכו' הקשה ב " י כיון דחשש דיין של מרתף פרשב " ם דאינו אלא שמא יהיה קוסס כלומר ריחיה חלא וטעמיה חמרא ורבינו פוסק בסמוך כמ " ד דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא כ " ש דמרתף סתם הוי חמרא ולא היה צריך לרבינו לכתבו דכשר אלא אגב שיטפא דאחריני נקטיה עכ " ל ולפעד " נ דאי לא היה כותב רבינו של מרתף הוה אמינא דפסול מחששא דשמא ריחיה חלא וטעמיה חלא קמ " ל דלא חיישינן להא ועוד אפי' את " ל דשל מרתף ודאי הוא דטעמיה חמרא אפ " ה איצטריך ליה למיחשביה בהדי כל הני לאורויי דאע " פ דיכול לקדש עליו לכתחלה מ " מ מצוה מן המובחר לבחור היין טוב ולקדש עליו ולא לקדש אפי' על של מרתף ואי לא היה כותב של מרתף ה " א דהאי מצוה מן המובחר וכו' לא קאי אלא אכל הני דקא חשיב אבל בדאית ליה של מרתף הוא בחזקה שהוא יין טוב וא " א לברור עוד היין הטוב אפי' למצוה מן המובחר קמ " ל :
Orach Chayim.272.4.1 כתב בה " ג שיין חי אפי' הוא חזק דדרי על חד תלתא מיא מקדשין עליו וכו' נראה שלמדו מדאיתא בפ' המוכר פירות אהך מימרא דרב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע " ג המזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי מזוג דפסול לנסכים ופסול נמי לקידוש אמאי פסול לקידוש עילויי עלייה לקידוש דא " ר יוסי בר חיננא מודים חכמים לר " א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים פי' דבפ' ג' שאכלו ( דף נ ) תנן איך מברכין על היין בפה " ג עד שיתן לתוכו מים דברי ר " א וחכ " א מברכין וקאמר עלה ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים לר " א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים מ " ש א " ר אושעיא בעינן מצוה מן המובחר והלכה כחכמים וכיון דמזיגה דכוס של ברכה דאיירי ביה ר' יוסי בר חנינא הוי רובע רביעית יין כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית כדרבה דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא כדאיתא בריש המוציא יין א " כ שמעינן דלקידוש כשר אפילו הוא חזק דדרי על חד תלתא מיא דאי איתא דפסול אמאי קאמר אי למעוטי מזוג עילויי עלייה דא " ר יוסי בר חנינא וכו' ה " ל למיפרך איפכא אי למעוטי מזוג אדרבה מזוג הוא דכשר אבל חי פסול הוא לקדש עליו דאינו ראוי לשתותו חי אלא ודאי דחי ממש דהיינו דדרי על חד תלתא מיא כשר חי אף לקידוש אלא כיון דמצוה מן המובחר הוא לענין ברהמ " ז שיהא מזוג כדאר " י בר חנינא פריך בגמ' דמסתמ' ה " ה לקידוש דעילויי עלייה והב " י כתב דהך פלוגתא דר " א וחכמים ודאר " י בר חנינא עלה מודים חכמים לר " א משמע דאינו מדבר אלא ביין שהוא כ " כ חזק שאין ראוי לשתותו חי כלל אבל כי דרי על חד תלתא מיא יכול לשתותו חי הוא וכו' עכ " ל ואיני יודע מהיכן הגיע לו דבר זה שכתב דאינו מדבר אלא ביין שהוא כ " כ חזק וכו' ודילמא מדבר בחמרא דדרי על חד תלתא מיא ואפ " ה קאמר ר " א דאין מברכים עליו כשהוא חי בפה " ג ועוד שהיפך הקער' על פיה דהאמת הוא דהך פלוגתא דר " א וחכמים ודאר " י בר חנינא עלה מודים חכמים בכוס של ברכה וכו' אינה מדבר אלא בחמרא דדרי על חד תלתא מיא וכדמוכח בריש פ' המוציא יין וכדפי' והב " י הזכירו בדבריו וכאן כתב בהיפך אין ספק שתקפה עליו משנתו והדבר ברור דמ " ש בה " ג בדין זה הוא מוכרת מהסוגי' דהמוכר פירות וכדפרי' וראוי לדקדק למה כתבה בשם בה " ג ולא בסתם כיון דהכי מוכח בתלמודא אלא צריך לומר כיון דאינו מפורש להדיא בתלמודא כתבה ע " ש בה " ג :
Orach Chayim.272.5.1 ויין צמוקים וכו' בפ' המוכר פירות קא חשיב צמוקים בין הני דמפיה ומשוליה וכו' דתניא לגבי נסכים לא יביא ואם הביא כשר וא " כ לגבי קידוש אפילו לכתחילה כשר ורבינו כתבה כאן בבבא בפני עצמה מפני שהאריך ל " ש מכמשי בגופנייהו וכו' והוא שיצא מהן קצת לחלוחית וכו' :
Orach Chayim.272.6.1 וחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא שם פלוגתא דר' יוחנן וריב " ל ופסקו הפוסקים כר' יוחנן דקאמר הכי ומ " ש אבל אם ריחיה חמרא וטעמיה חלא חלא דבתר טעמיה אזלינן כלומר ואין מקדשין עליו איכא להקשות הא כיון דמברכין עליו שהכל כדלעיל בסי' ר " ד א " כ פשיטא דאין מקדשין עליו וי " ל דלא אמרינן דמברכין עליו שהכל אלא ביין שהקרים שגדל עליו כמין קרום לבן דהיינו שהתחיל להחמיץ אבל אם לא הקרים אע " ג דריחיה חמרא וטעמיה חלא מברכין עליו בפה " ג ובזו קאמר הכא דאפ " ה אין מקדשין עליו אבל אם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ומברכין עליו בפה " ג אע " ג דהקרים אבל אין מקדשין עליו אא " כ בדלא הקרים והא דכתב לעיל דיין שבפי החבית כשר לכתחילה אע " פ שיש בו קמחין היינו יין גמור דריחיה חמרא וטעמיה חמרא ובפי חבית בלחוד יש בו קמחין ואין זה יין שהקרים שפי' שהתחיל להחמיץ ועיין במ " ש לעיל בזה ריש סי' ר " ד :
Orach Chayim.272.7.1 שמרי יין וכו' ג " ז שם בהך סוגיא אי למעוטי של שמרים ( פי' תמד ) דפסול לנסכים ופסול לקידוש היכי דמי אי דרמא תלתא ואתא ארבעה חמר מעליא הוא אי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא פלוגתא דרבנן ואחרים היא ( פי' דפליגי התם בברייתא ( דף צו ) וקי " ל כרבנן דלאו חמרא הוא ומברכין עליו שהכל ופשיטא דאין מקדשין עליו ) וסובר רבינו דלאו דוקא בתמד של שמרים דה " ה בתמד . של חרצנים וכ " כ הרא " ש לשם ( דף רה ע " א ):
Orach Chayim.272.8.1 ועל היין מבושל רבו הדעות וכו' כתב האגור מנהג אשכנז וכל גדולים לקדש על יין מבושל אם אין לו אחר ואפילו יש לו אחר שאינו טוב כמו המבושל או כמו שיש בו דבש גם נהגו לקדש על יין לבן דלא כהרמב " ן דפוסל לקידוש בלבן יותר מדאי . ויינות שלנו יותר טובים בלא מזיגה וכן נוהגין לקדש בלא מזיגה עכ " ל :
Orach Chayim.272.9.1 במקום שאין יין מצוי מקדשין על השכר וכו' ומדברי הרמב " ם יראה וכו' כתב ב " י דלפי דמשמע דאינו מחלק בין קידוש להבדלה אלא במדינה שרוב יינה שכר ומכל מקום יש בה יין אבל אם אין בה יין מצוי כלל מקדשין על השכר אלא לפי דלא מצינו שחילקו בגמ' בכך נראה יותר דאפילו אין מצוי בה יין כלל קאמר דאין מקדשין על השכר עכ " ל ולי אפשר דכתב יראה משום דמשמע דה " ק אע " פ שנהגו חומרא שאין מקדשין עליו מ " מ מבדילין עליו לכתחלה אבל מדינא יכול לקדש עליו דאינו פסול לקידוש אלא דמ " מ יראה יותר לפרש דר " ל דפסול לקדש עליו ובספרי הרמב " ם כתוב בפירוש מדינה שרוב יינה שכר אע " פ שהוא פסול לקידוש מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר מדינה עכ " ל :
Orach Chayim.272.10.1 ועל הפת כו' כבר האריכו בזה הפוסקים והמפרשים ולענין הלכה נראה עיקר דאין לקדש קידוש הלילה על השכר שהרי הרמב " ם כתב להדיא דשכר פסול לקידוש ובקידוש של לילה קאמר כדמוכח מדבריו ס " פ כ " ט ואפילו הוא חמר מדינה וכ " כ הגאונים והרבה גדולים דשכר פסול לקידוש ומסתברא הכי מדת " ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו ויין דוקא ולא חמר מדינה מדכתיב זכרו כיין לבנון נזכירה דודיך מיין כפירש " י ודוקא כשיש יין כשר בעיר ואפי' אינו מקובל לו דמדכתיב זכרהו על היין דוקא יין ודין זה כדין ד' כוסות בע " פ דוקא יין והא דקאמר זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא היינו דוקא היכא דשכח ונטל ידיו ובירך על נטילת ידים לא היה רשאי לקדש אחמר' דא " כ היה הפסק וצריך לחזור וליטול ידיו אבל לכתחלה מקדש דוקא על היין קודם נטילה . א " נ כמו שפי' ר " ת מקדש אריפתא ה " ק מקדש אחמרא אדעתא דיאכל מיד ריפת' והיה נוטל מיד ידיו קודם קידוש אבל אם אין שם יין מקדש על הפת ולא על שכר כלל אבל בסעוד' בקר יותר טוב לקדש על השכר ולא על הפת כמ " ש הרא " ש ונר' דאף הרמב " ם לא אמר דשכר פסול לקידוש אלא לקידוש דלילה דדאורייתא הוא דנפקא ליה מזכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו אבל קידוש היום דנפקא ליה מאת יום אינו אלא דרבנן כמ " ש הר " ן בפ' ע " פ ומביאו ב " י ריש סי' רע " א מודה הרמב " ם דשכר כשהוא חמר מדינה כשר לקדש עליו דאין גילוי בשום מקום דבעי' יין לקידוש היום מיהו דוקא כשאין יין בעיר אבל כשיש יין בעיר פשיטא דיין קודם ואיכא לתמוה על מנהג כל ישראל שמקדשין בבקר על השכר ואפי' יש להם יין בביתם וכ " כ מהרי " ו ע " ש אגודה דפ' ע " פ וז " ל ויום השבת יברך שהכל קודם ברכת המוציא וביום הוועד ואסיפת חכמים קרוב לד' שנים נשאלה שאלה זו מביניהם למה נהגו כך כי העידו הזקנים שהיו באותו וועד דגדולי רבנים מהר " ר שכנא ז " ל ומהר " ר שלמה לוריא ז " ל נהגו כך לקדש בסעודת בוקר דוקא על השכר אע " פ שהיה יין בעיר לא קדשו על היין אלא בלילה ולא בבוקר ולא הגיע אז שום התחלה ליישב מנהג זה כי הוא שלא ע " פ הדין דפשיטא דיין קודם לשכר וכמ " ש רבינו להדיא לקמן סי' רפ " ט ולפעד " נ קצת יישוב בשום לב אל מ " ש הרא " ש לקדש בבקר על השכר שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי הלא גם עתה שהיה מברך על השכר תחל' אין כאן שינוי שהרי כתב הרא " ש דבחול ג " כ ישב קודם נטילתו במקום אכילתו ויברך על המים או על שאר משקים ע " ד לשתות בתוך סעודתו וצ " ל דשפיר איכא שינוי דבחול היה מברך על שאר משקים קודם נטילה ובשבת היה מברך לאחר הנטילה וע " ל בסי' קע " ד בדין זה ולפי זה איכא למימר דהגדולים היו נוהגים כהרא " ש והר " ם לברך כל פעם על שאר משקים במקום סעודה ע " ד לשתות בתוך הסעודה ולכך אף בשבת בבקר היו מקדשין על השכר ומכוונים בברכה זו לפטור המשקים שישתו בתוך הסעודה ואם היו מקדשין על היין לא היו מסתלקין מן הספק אבל עכשיו היו מכוונין בברכת שהכל נהיה בדברו שעל השכר לפטור כל מה שישתה בתוך הסעודה וגם היה היכר שהוא מברך לשם קידוש היום מאחר שמשנה דבחול הוא שותהו ומברך קודם נטילה ובשבת מברך לאחר נטילה ואע " ג דבליל שבת א " א לו לשתות שאר משקים ולברך עליהם לא קודם שיקדש דאסור לטעום קודם קידוש וגם לא לאחר קידוש דכיון דקידש על היין או על הפת שוב אין יכול לברך על שאר משקים דשמא ברכת היין או הפת פוטרת שאר משקים ולא נסתלק מן הספק אין דנין שא " א מאפשר דכל מה שיכול לעשו' להסתלק מן הספק הוא עוש' ומה שא " א עומד בספק מיהו עכשיו שאין נוהגין כמהר " ם והרא " ש לברך שהנ " ב על שאר משקין קודם נטילה שלא כדעת רש " י ור " ת ור " י השותים מימיהם וכמו שנתבאר בסי' קע " ד צריך לברך גם בסעודת בוקר על היין אם יש לו ולא על השכר וכמ " ש בסי' רפ " ט :
Orach Chayim.272.11.1 כתב ר " ע כוס של קידוש וכו' פי' לכתחלה חל עליו לברך מיד ברכה אחרונה על כוס של קידוש כיון שאין דעתו לשתות יין בתוך הסעודה דאם דעתו לשתות עוד יין בתוך הסעודה השתא ודאי כיון דיין של קידוש פוטר היין שבתוך המזון א " צ לברך ברכה אחרונה על כוס של קידוש וכדלעיל סי' קע " ד ואמר ר " ע דחיוב זה אינו אלא כל זמן שלא בירך ב " ה אבל אם לא בירך ברכה אחרונה על כוס של קידוש ולא נזכר עוד עד שבירך ב " ה שוב א " צ לברך ברכה אחרונה דב " ה פוטר כל מה שאכל וכל מה ששתה בסעודה ואף כוס של קידוש פוטר בדיעבד מברכה אחרונה ואמר עוד וה " מ דלכתחלה צריך לברך ברכה אחרונה מיד אחר קידוש דוקא שאין לו כוס לב " ה דהשתא אסח דעתיה מלשתות עוד יין אבל אם יש לו כוס לב " ה דלא אסח דעתיה א " צ לברך ברכה אחרונה על כוס של קידוש אלא לכתחילה ממתין על ב " ה שהיא פוטרת גם כוס של ב " ה מברכה אחרונה ואגב זה נמי פוטרת של קידוש מברכה אחרונה וכ " כ רבינו לעיל ריש סי' ק " ץ ע " ש בה " ג ור " ע דב " ה פוטרת כוס של ב " ה מברכה אחרונה וא " כ אגב זה פוטרת ג " כ של קידוש לכתחלה והשיג עליו רבינו כיון שב " ה פוטרת בדיעבד למה לא תהא פוטרת גם לכתחלה אפי' אין לו כוס ולמה יברך ברכה שאינה צריכה דהלא ב " ה לפניו שהיא פוטרת כל צרכי סעודה מברכה אחרונה ואף של קידוש תהא פוטרת אלא ודאי פוטרת ומטעם זה ג " כ פוטרת ב " ה גם היין שבתוך המזון בימות החול כשלא שתה לפני המזון אלא בתוך המזון שהיה צריך לברך עליו בפה " ג בתוך המזון ולא צריך לברך ברכה אחרונה עליו מיד אלא ממתין לכתחל' על ב " ה והוא פוטר גם את היין שבתוך המזון מברכה אחרונ' והא דממתין לכתחלה על ב " ה ופוטרת כוס של קידוש אפי' אין לו כוס לבהמ " ז דמה לי יש לו כוס או אין לו כוס אח " כ אמר רבינו ליישב השגה זו ואמר ומיהו י " ל דשפיר איכ' לחלק דכשיש לו כוס דלדידן דצריך לברך מעין ג' אחר כוס של ב " ה פוטרת גם של קידוש ולר " ע נמי כיון דב " ה פוטר' לכתחלה כוס של ב " ה מברכה אחרונה אגב זה נמי פוטרת של קידוש מברכה אחרונה . אבל אם אין לו כוס לב " ה אף לר " ע אין ב " ה פוטרת לכתחלה כוס של קידוש מברכה אחרונה אלא צריך לברך מעין ג' דבהמ " ז שהיא ג' ברכות לא נתקנה לכתחלה לפטור שתיית יין מברכה אחרונה אלא דוקא מעין ג' צריך לברך לכתחלה אם לא בכוס של ב " ה דהתם דוקא לכתחלה פוטר בה מה שהיה מחוייב לברך מעין ג' א " נ בדיעבד אם בירך על היין לאחריו ג' ברכות נמי יצא י " ח מברכה אחרונה כמ " ש ה " ר יונה בספ " ק דברכות ובפ' כ " מ ומביאו ב " י לעיל בסוף סי' ר " ח ופסק כך בש " ע אבל לכתחל' לא והב " י נדחק ופי' דמ " ש ר " ע כ " ז שלא בירך ב " ה היינו שלא בירך ב " ה כתקנה הא אם בירך כתקנה א " צ לברך אחר כוס של קידוש והדר מפרש דב " ה שלא כתקנה הוא כשאינה על הכוס וכו' ושארי ליה מאריה כי מה שכתבנו בפי' דברי ר " ע הוא פשוט וברור למבין :
Orach Chayim.273.1.1 אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה בפ' ע " פ ריש ( דף ק " א ) וכתב הרי " ף מ " ט דכתיב וקראת לשבת עונג במקום שקראת שם תהא עונג ומפורש לשם בסוגיא דאם קידש במקום אחד ולא אכל כלום אלא הלך למקום אחר לאכול לשם אסור לו לאכול עד שיחזור ויקדש : ומ " ש וכתב ר " ן כו' ומפרשים התוס' כו' שם ( ד' ק ) בד " ה ידי קידוש כ " כ כדי ליישב שלא יחלק תלמוד שלנו עם הירושלמי :
Orach Chayim.273.2.1 ומ " ש בשם רב שלום טעמו דמדמי ליה לשתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד לעיל בסי' קצ " ה :
Orach Chayim.273.3.1 וראיתי כתוב ע " ש הגאונים מי שקידש לאנשי ביתו וכו' פי' דכשלא קידש כלל מתחלה ובא אצל אנשים אחרים ודאי מקדש להם ומוציא את עצמו וגם את האחרים ושותה לשם כוס יין שחייב עליו ברכה אחרונה דהיינו רביעית וה " ל קידוש במקום סעודה כמ " ש הגאונים שהביא רבינו בסמוך ואח " כ חוזר לביתו ומקדש לאנשי ביתו שאינן יודעין לקדש וגם יכול לטעום עמהם אבל אם מתחלה קידש לאנשי ביתו שאינם יודעים לקדש וגם הוא יוצא עמהם י " ח קידוש אם אח " כ בא אצל אנשים אחרים שיודעי' לקדש אינו מקדש להם דס " ל דהא דאמר בפ' ראוהו ב " ד דכל הברכות אע " פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין ה " מ להוציא את שאינו בקי אבל לא להוציא את הבקי ולא היה צריך לומר מי שקידש לאנשי ביתו אלא ה " ל לומ' בסתם מי שקידש ובא אצל אנשים אחרים והא דנקט לאנשי ביתו אינו אלא לאורויי דיוקא דאם קידש תחלה לעצמו או גם לאנשים אחרים ואח " כ בא לאנשי ביתו מקדש להם כיון שאינם יודעים וכדפי' ולפי שבתחלת הדעת לא היו מובנים כך דברי הגאונים האלו תמה עליהם רבינו למה לא יחזור ויקדש להוציא אנשים שחרית ידי חובת קידוש הלא כל הברכות אע " פ שיצא מוציא וכו' ואח " כ כתב ובה " ג חולקים וכו' כלו' דהשתא איכא נמי לפרש דברי הגאונים הללו שגם הם כיונו כדברי הרב לחלק בכך דבזה מתיישב הא דכתב מי שקידש לאנשי ביתו ולא כתב סתם מי שקידש וכו' וכדפי' :
Orach Chayim.273.4.1 כתבו הגאונים הא דאמרינן או ששתה כוס יין שחייב עליו ברכה פי' שתה רביעית יין שחייב עליו ברכה אחרונה דהשתא ה " ל שפיר קידוש במקום סעודה והא דקאמר לעיל בסמוך יכול אדם לקדש לאחרים וכו' וצריך ליזהר שלא יטעום עמהם וכו' היינו דוקא טעימה כמלא לוגמיו שהוא פחות מרביעית כמ " ש בסי' רע " א דטעימה זו כיון שאם לא שתה יותר לא היה חייב לברך אחריה ברכה אחרונה לא מיקריא סעודה ואין קידוש אלא במקום סעודה אבל אם שותה רביעית שפיר דמי דה " ל קידוש במקום סעודה א " נ וכן הוא העיקר הגאונים לא אמרו אלא דמלבד מה ששתה מכוס של קידוש כמלא לוגמיו צריך עוד לשתות רביעית דה " ל קידוש במקום סעודה וכבר כתבתי זה בסי' רס " ט ס " ב ע " ש . אבל ב " י כתב וז " ל כתוב בהגהות פכ " ט בשם הר " ם דכוס מילה שהוא בשבת יתננו לתינוק עכ " ל ולפי דברי הגאונים שכתב רבינו בסמוך אם שותה שיעור שחייב עליו ברכה א " צ ליתנו לתינוק דשפיר דמי שישתה המוהל עצמו עכ " ל ב " י וכ " כ הרב בהגהת ש " ע אבל למה שכתבתי שנראה עיקר דמלבד שישתה כמלא לוגמיו לא הויא סעודה עד שישתה עוד רביעית שחייב עליו ברכה אחרונה דהכי משמע מלשון הגאונים שכתבו אפי' אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה אחרונה דאתרווייהו קאי הא דקאמרי שחייב עליו ברכה בין אכל בין שתה וכיון דהאכילה הויא חוץ משתייה כמלא לוגמיו ה " נ שתייה יש להחמיר שלא ליתן לסנדק לטעום כמלא לוגמיו אם לא שישתה עוד רביעית יין :
Orach Chayim.273.5.1 ואין הקידוש תלוי בנר וכו' כ " כ מהר " ם וכמה גדולים וכן נהגו בארץ אשכנז אבל מפרש " י ותוס' ושאר גדולים משמע דהויא ברכה לבטלה מה שמברך על הנר אם אינו מקדש ואוכל סעודתו אצל הנר ועל כן יש להחמיר וע " ל סי' רס " ג ס " ג בד " ה כתב באגודה : כתב במרדכי ריש ע " פ דמי שעושה קידוש לאלמנה אינו יוצא ידי קידוש כיון שאינו מקום סעודתו ולא ישתה עד שיחזור ויקדש במקום סעודתו ולעשות לאלמנה ברכת המוציא פשיטא דאסור דהיינו ברכת הלחם דאמרי' לא יפרוס לאורחים אלא א " כ אוכל עמהם וכמו כן אדם העושה תענית חלום בשבת לא יעשה ברכה לבני ביתו דכיון דליכא רק ברכת פה " ג שמא הוי כמו ברכת היין דאינו יכול להוציא אחרים כיון שאינו אוכל הוא עצמו עכ " ל והדבר פשוט שמ " ש לא יברך לאלמנה ברכת המוציא אינו אלא במקדש לה על היין דכבר יצאו י " ח קידוש בלא ברכת המוציא אבל כשמקדש לה על הפת שפיר דמי כיון דהפת הוי במקום יין ואי אפשר לקדש בלא יין ובלא פת :
Orach Chayim.274.1.1 ובוצע על ב' ככרות וכו' כתב ב " י דהכל בו כתב ונוהגין לבצוע התחתון ולא העליון ואנו נוהגין לבצוע העליון עכ " ל וכ " כ הגהות מיימונית פ " ח מה' חמץ שמן הככר העליון הוא בוצע ואני ראיתי גדולים שבוצעין התחתון ושמעתי שכן נכון לעשות ע " פ הקבלה עכ " ל ב " י וכן פסק בש " ע ופי' הרב בהגה " ה ודוקא בליל שבת אבל ביום השבת או בליל י " ט בוצעין על העליונה עכ " ל . ואני תמה היאך יהיו עוברין על דין התלמוד דאין מעבירין על המצות דמטעם זה כתב רבינו גבי מצה בסימן תע " ג וחצייה השנייה ישים בין שתי השלימות כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבא לברך ברכת המוציא שממנה יש לו לבצוע והיינו מטעם שלא יהא עובר על דברי חכמים שאמרו אין מעבירין על המצות לכן נראה עיקר כדעת הגדולים שלעולם מברכין על העליון דאין עוברין על דין התלמוד מפני שהוא כך ע " פ הקבלה וכי היכי דאנו מניחין תפילין בחש " מ ע " פ תלמוד ירושל' כמ " ש לעיל בסימן ל " א ולדברי הזוהר הוא ח " מ ועל כן יש לבצוע לעולם על העליון כאשר נהגו הזקנים משנים קדמוניות וכן אני נוהג :
Orach Chayim.274.2.1 ומצוה לבצוע פרוסה גדולה וכו' פרק כל כתבי סוף ( שבת דף קיז ) ופרק כ " מ ( דף לט ) ר' זירא בצע אכולא שירותא פירש " י פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה והרשב " א פי' בצע על כל הככרות המונחים לפניו לאכול וכן פי' רבינו האי וכך ראוי לנהוג כשני הפירושים לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה וגם לבצוע שתי הככרות של לחם משנה לחתיכות שיאכלו כל המסובין מהם ועכ " פ יהא נוהג כך בסעודת בקר דכבוד יום קודם לכבוד לילה :
Orach Chayim.275.1.1 אין פולין וכו' משנה פ " ק ( דף י " א ) ומ " ש ואפי' הוא גבוה עשר קומות וכו' שם ( סוף דף י " ב ) אמר רבה אפי' גבוה שתי קומות ואפי' ב' מרדעות ואפי' עשרה בתים זו ע " ג זו ופירש " י ואפי' גבוה דליכא למיחש להטיי' דכיון דגזור לא פלוג למילתייהו עכ " ל ונראה דמ " ש רבה אפי' גבוה ב' קומות וכו' דלכאורה לא איצטריך להאריך בזה דה " ק ל " מ גבוה ב' קומות דהוא שיעור קומת אדם אחד ומרדע בידו דאיכא למיחש שמא יטה במרדע שבידו אלא אפי' גבוה ב' מרדעות דהוי טפי מגובה איש ומרדע בידו ול " מ גבוה ב' מרדעות דאיכא למיחש פן יקח מרדע ארוכה ביותר בידו ויטה אלא אפי' י' בתים דליכא למיחש להטייה כלל משום דלא פלוג כדפירש " י אבל הרמב " ם בפ " ה כתב ואפי' גבוה ב' קומות ואפי' י' בתים זה ע " ג זה והנר בעליונה לא יקרא ולא יפלה לאורה בתחתונה שמא ישכח ויטה עכ " ל משמע דר " ל שמא ישכח ויביא סולם ויעלה עד שם ויטה אי נמי ילך דרך י' בתים ולא מידכר ליה אדהכי והכי דבכה " ג דאפשר שיטה אע " פ שהוא רחוק אמר לא פלוג אבל גבוה עשר קומות דאי אפשר כלל להטות מותר דלא כדמשמע מפירש " י ורבינו דאין היתר כלל דלא פלוג רבנן כלל וזאת היתה דעת הר " פ דאפילו בעששית או קבוע בחור שבכותל דאי אפשר להטות כלל לא פלוג רבנן אלא דקשיא לי אמאי התירו לאדם חשוב ולשני בני אדם בענין א' ולא אסרוה מטעם לא פלוג וי " ל דדוקא בשיעור גובה אמרינן לא פלוג דאם כן נתת דבריך לשיעורין אבל בין אדם חשוב לאינו חשוב ובין אדם אחד לב' בני אדם ובין ענין אחד לב' עניינים כיון דאיכא גבול לדבר מפלגינן בהו ולפ " ז בנר קבוע בחור שבכותל או הוא בעששית וסגור במפתח אין לאסור דהא יש שיעור לדבר וכן מצאתי שכתב מהר " ש ששמ' שתלמידי מהר " ם ז " ל היו נותנין נר בעששית בליל שבת וסגרו במפתח ואז קראו לאורו אע " ג דהפוסקים אסרו אפי' בעשרה קומות וכן עשה מהר " א שטיין ז " ל עכ " ל ולפ " ז צ " ל דהא דאוסר הר " פ בעששית היינו באינו סגור וקבוע בחור בכותל נמי בדרך שיכול להוציאו משם בנקל אבל בעששית סגור במפתח וקבוע בחור בכותל דאין יכול לסלקו משם אלא במקבת לא חיישינן ומותר לקרות לאורו מיהו בפ' שואל ( שבת דף קמ " ט ) אסיקנא דהך דרבה תנאי היא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ( שמא ימחוק ) ור' אחא מתיר מכתב שע " ג כותל ( ומידלי שאינו מגיע לשם למחוק ) והני תנאי כהני תנאי דתניא אין רואין במראה בשבת ר " מ מתיר במראה הקבוע בכותל ומסיק דבמראה של מתכת עסקינן דאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלין ור " מ דמתיר כיון דקבוע בכותל אי אפשר ליטלו משם ות " ק דאוסר משום דלא פלוג רבנן למילתייהו ורבה כת " ק אלמא דבנר הקבוע בחור שבכותל אפי' א " א ליטלו משם נמי אסור וכן בעששית אפי' סגור במפתח ודלא כהר " ש בשם תלמידי מהר " ם ומהר " א שטיין וצ " ל דבאותו דבר שגזרו עליו לא חילקו בו בעצמו בין גבוה לנמוך ובין קבוע לאינו קבוע ובין סגור לאינו סגור כדי להשוות גזירת חכמים באותו דבר אבל לאסור אדם חשוב אטו שאינו חשוב א " נ שני בני אדם אטו אדם אחד וכן לאסור הקריאה בענין אחד אטו ב' ענינים לא ראו חכמים לגזור דבר אחד מפני דבר אחר וכ " כ הרמב " ן והר " ן בפ' שואל וכ " כ התוס' בדוכתי טובא דאין לדמות גזירות החכמים זו לזו ואכתי צ " ע ברמב " ם דבפכ " ב מהל' שבת פסק דבמראה אסור אפי' קבוע בכותל ובפ " ה לגבי נר כתב הטעם משום שמא ישכח ויטה דמשמע דכל היכא דא " א להטות כגון קבוע בכותל מותר כדפי' וצ " ל דמ " ש הרמב " ם שמא ישכח ויטה אינו טעם לאפי' גבוה י' בתים וכו' אלא אעיקר הגזירה קאי דאין פולין לאור הנר ולא קורין לאור הנר מטעם שמא ישכח ויטה אבל הא דאסור אפי' י' בתים וכו' אע " ג דליכא למיחש לשמא יטה נמי אסור משום דלא פלוג רבנן במילתייהו וכפירוש רש " י וליכא הכא שום מחלוקת והכי נקטינן לחומרא ודלא כתלמידי מהר " ם ומהר " א שטיין וכ " פ בש " ע :
Orach Chayim.275.2.1 ודוקא אחד וכו' שם בגמרא ובהכי ניחא דבמשנה תני בלשון יחיד לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר דדוקא ליחיד אסור אך קשה דמשמע דלפלות אפילו בשנים אסור ולמה תני לא יפלה בלשון יחיד וי " ל דאיידי דתני לא יקרא דחד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי תני נמי לא יפלה בלשון יחיד אבל ודאי בלפלות אפי' בשנים אסור ואיכא למידק אלשון רבינו שכתב אין פולין ולא קורין לאור הנר ובגמרא קמיבעיא ליה אי לא יפלה את כליו ביום נמי שמא יהרוג ולאור הנר דמתניתין אלא יקרא קאי א " ד תרווייהו שמא יטה ופשטינן מדתני בברייתא אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר וא " כ רבינו שכתב לשון הברייתא דתני בלשון רבים ה " ל למימר נמי לאור הנר בתרווייהו כלישנא דברייתא וכדפשטינן מינה וכמ " ש הרמב " ם בפ " ה ואפשר דדעת רבינו הוא מדפשטי' מעיקרא מברייתא קמייתא דתני בה אין פולין ואין קורין לאור הנר אלמא דבהך ברייתא נמי בע " כ צ " ל דלאור הנר אאין פולין נמי קאי דאי לא קאי אלא אאין קורין ה " ל למיתני איפכא אין קורין לאור הנר ואין פולין מדתני לאור הנר בסופה אלמא דקאי נמי אאין פולין דרישא ואע " פ דמקשה אהך פשיטותא מי אלימא ממתני' לאו קושיא היא דבמתניתין ודאי לא מצי למיתני לא יקרא לאור הנר ולא יפלה את כליו משום דצריך להסמיך באמת אמרו החזן רואה וכו' ללא יקרא אלא דתלמודא קאמר דאף לפי דברי המקשה דקשיא ליה מי אלימא ממתני' מייתי ליה לרווחא דמילתא מברייתא אחריתא דתני בה נמי אין פולין לאור הנר אבל מברייתא קמייתא נמי פשיט שפיר דמדלא תני איפכא אלמא דלאור הנר אתרווייהו קאי ומשום הכי לא פשיט ליה מעיקרא מברייתא בתרייתא דתני בה לא יקרא בתרווייהו אלא בע " כ דמקמייתא נמי מוכרח דה " פ דאל " כ ה " ל למיתני איפכא כדפי' וזה היה דעת רבינו שכתב כלישנא דברייתא קמייתא :
Orach Chayim.275.3.1 ובמדורה אפי' י' כאחד אין קורין וכו' שם מימרא דרב הונא וז " ל רש " י מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות עכ " ל אבל הפוסקים כתבו בסתם דבמדורה אסור ומשמע אפי' מדורה קטנה דיושבין קרוב זה לזה דליכא לחוש אלא לזנבות האודים וכו' נמי אסור ואפשר דרש " י נמי ס " ל הכי אלא לפי דקאמר אפי' עשרה בני אדם משמע דבגדולה קאמר אבל ודאי דה " ה קטנה ועי " ל דנקט אפי' י' בני אדם אע " פ דאיכא למימר אימת רבים עליו ולא יחתה ואפ " ה אסור ואצ " ל בקטנה שאין יושבין סביבה אלא ב' או ג' ואיכא לתמוה למה השמיט הרמב " ם דין המדורה ודין אדם חשוב ואפשר דס " ל דהכל לפי המדורה ולפי היושבים רחוק או קרוב וא " כ ניתן הדבר לשיעורין ואדם חשוב נמי כיון דאסיקנא דרבי ישמעאל בן אלישע אינו בדין אדם חשוב לענין זה כיון דמשים עצמו על ד " ת כהדיוט א " כ גם דבר זה ניתן לשיעורין ולהכי לא כתב הרמב " ם אלא סתם דשנים מותרים לקרות לאור הנר וכו' דמשמע לפני הנר דוקא אסור לכל אדם יחידי וגם אין לנו לחלק בין חשוב לאינו חשוב דלא בקיאינן מי הוא אדם חשוב לענין זה שלא יטה את הנר כשקורא בלמודו וגם משמע דוקא בנר אסור אבל במדורה איכא לחלק לפי מה שהיא המדורה ולפי היושבים סביבה והכי נקטינן לחומרא ודלא כמ " ש בש " ע ואפי' בנר של שעוה אסור כמ " ש ב " י בתחילת סימן זה :
Orach Chayim.275.4.1 תינוקות של בית רבן וכו' שם במשנה באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא ובגמ' והאמר רישא רואה מאי לאו לקרות לא לסדר ראשי פרשיות ופריך וכולה פרשה לא מיתיבי רשבג " א התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין לאור הנר . אבע " א ראשי פרשיותיו ואבע " א שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהם לא אתו לאצלויי . וכתבו התוס' אומר הר " ם לפי' הקונטרס שפי' במתניתין החזן רואה היכן התינוקות קורין לאור הנר הא דלא פריך ממתני' משום דאיכא למימר דקורין באיסור ואין מוחין בידם אבל הכא דקתני מסדרין משמע דמותרין לעשות כן עכ " ל ותימא לאיזה צורך נדחקו לפרש דקורין באיסור הלא רש " י כתב במשנה ל " א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהן עכ " ל כלומר ואין התינוקות קורין כלל לאור הנר אלא החזן רואה לאור הנר היכן יתחילו התינוקות לקרות למחר וכו' והשתא הדבר פשוט דרש " י מפרש במשנה ע " פ האמת דמסיק תלמודא תרתי אוקימתי דלאוקימתא קמא דברייתא נמי התינוקות מסדרין ראשי פרשיות קאמר מתני' נמי חזן הכנסת דהוא מלמד תינוקות רואה ראשי הפרשיות היכן יתחילו התינוקות למחר כלשון אחר דרש " י ולאוקימתא בתרא דאין איסור בתינוקות דאימת רבן עליהם מתניתין נמי חזן הכנסת רואה היכן תיניקות קוראים לאור הנר כלשון ראשון דפירש " י והמקשה דפריך מברייתא ולא ממתניתין משום דידע לפרש המשנה כל " א שפי' רש " י מלמד תינוקות אבל מברייתא קשיא ומשני מעיקרא דמברייתא נמי ל " ק דראשי פרשיות קאמר ובאוקימתא בתרא קא משני שאני תינוקות וכו' דהשתא במתני' נמי הכי תנן דחזן הכנסת רואה היכן התינוקות קורין לאור הנר דשאני תינוקות דאימת רבן עליהם ועוד נראה לפרש והוא העיקר דאפי' את " ל דהמקשה נמי ידע לפרש דחזן הכנסת רואה היכן התינוקות קורין לאור הנר לא קשיא כלל ממתני' דאיכא למימר דה " פ חזן הכנסת הוא מלמד תינוקות רואה היכן התינוקות קורין לאור הנר דכיון שרבן עומד עליהם וקורין לפניו אימת רבן עליהם ולא אתו לאצלויי אבל ברייתא דלא תני אלא התינוקות של בית רבן היו מסדרין ראשי הפרשיות וקורין לאור הנר משמע אפילו שלא בפני רבן קשיא ומתרץ דראשי פרשיות קאמר א " כ שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהם לא אתי לאצלויי אפי' שלא בפני רבן ולפעד " נ שכך היה מפרש הרשב " א בסוגי' שע " כ פסק דאפי' שלא בפני רבן מסדרין כמ " ש הרב המגיד משמו והכריח כך מן הסוגיא אבל הרמב " ם כתב לפני רבן ואחריו נמשך רבינו ולדעתם צריך לפרש כפי' התוס' בשם הר " ם או כדפרי' ולענין הלכה נלפע " ד להקל בחשש דרבנן והתינוקות קורין לאור הנר אפי' שלא בפני רבן כהרשב " א וכ " פ בש " ע :
Orach Chayim.275.5.1 וכתב בעה " ת ומטעם זה נוהגין כו' נלפע " ד דבליל פסח אם הוא יחידי אין לו לבטל קריאת הגדה ויש לסמוך אהיתר שנרות שלנו של שעוה הם כמו קנדיל " א וה " ה של חלב ושומן העשוי כעין קנדיל " א של שעוה דליכא לחוש לשמא יטה כמו בקרויז " ל ועיין בב " י שכתב בשם שבולי הלקט ע " ש ה " ר בנימין להתיר בעיוני אשתו בליל פסח אע " פ דבשבת דעלמא אסור ועוד דקריאת הגדה בספר הוי כעיון ראשי פרקים וכן הסכים ב " י ופסק כך בש " ע ולדידי ה " ה אפי' בלא עיוני אשתו שרי בנר של שעוה אע " פ דבשבת דעלמא אסור ועיין במ " ש בסוף סימן זה :
Orach Chayim.275.6.1 כלים הדומין זה לזה וכו' שם תני חדא שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק ל " ק כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע ופירש " י שמש קבוע לא יבדוק מפני שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה ובודקן יפה וחיישינן להטייה שאינו קבוע לא רמיין עליה כולי האי ואבע " א הא והא בשמש קבוע ול " ק הא במשחא הא בדנפטא שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי להטות איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו אמר רב הלכה דמותר ואין מורין כן שלא יזלזלו ור' ירמיה בר אבא אמר הלכה ומורין כן ופסקו כל הפוסקים הלכה ואין מורין כן . וז " ל התוס' שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי ללישנא בתרא קמיבעיא ליה ור " ת גריס הא והא בשמש שאינו קבוע איבעיא להו בשמש קבוע מאי דשמש שאינו קבוע בודק יפה שלא יעבירוהו אבל קבוע לא מירתת שיעבירוהו בשביל כך כיון שהוקבע כבר עכ " ל . ודעת התוס' דללישנא קמא לפירש " י משמע דאינו מחלק בין משחא לדנפטא דבקבוע אסור אפי' בדנפטא ובאינו קבוע מותר אפי' בדמשחא דאי איתא דמיבעיא ליה באינו קבוע דתני ביה בודק מי נימא דוקא בדנפטא אבל בדמשח' לא יבדוק וממילא בקבוע אפי' בדנפטא לא יבדוק ה " ל למיבעי איפכא בקבוע דתני ביה לא יבדוק מי נימא דבמשחא דוקא אסור אבל בדנפטא שרי וממילא באינו קבוע אפי' בדמשחא שרי בע " כ דללישנא קמא לא מפלגינן בין משחא לדנפטא אלא בין קבוע לאינו קבוע זו היא דעת התוס' אלא דקשה דללישנא בתרא נמי מאי קמיבעיא ליה הא ודאי דבאינו קבוע אפילו בדמשחא שרי דאי אסור בדמשחא אמאי קאמר הא והא בשמש קבוע הל " ל הא והא בין בקבוע בין באינו קבוע ול " ק הא בדמשחא הא בדנפטא וצ " ל דודאי באינו קבוע שרי בדמשחא אלא דקמיבעיא ליה אי הלכה ומורין כן מיהו מלישנא דרש " י לא משמע הכי אלא דקמיבעיא ליה דילמא כיון דללישנא קמא אסור בקבוע אפילו בדנפטא להכי קאמר בלישנא בתרא דאפילו בקבוע שרי בדנפטא אבל לעולם באינו קבוע נמי אסור בדמשחא דהואיל ולא מאיס דרכו להטות בחול הוא א " ד אינו קבוע בדמשחא אינו מטה אפילו בחול הוא ושרי כי היכי דשרי בקבוע בדנפטא ה " נ שרי באינו קבוע בדמשחא דכי הדדי נינהו והוא דוחק והנכון כדפרישי' דקמיבעיא ליה לגירסת רש " י באינו קבוע ובדמשחא דשרי אי הלכה ומורין כן דדילמא מדלא תני בהדיא דשרי איכא למימר דאין מורין כן אבל הא דתני בקבוע בודק בדנפטא לא קמיבעיא דכיון דתני בהדיא בודק בודאי משמע דמורין כן וכן ללישנא קמא דתני בודק באינו קבוע אפילו בדמשחא משמע ודאי דמורין כן אבל ללישנא בתרא דלא תני מידי באינו קבוע מאי דיניה ובדנפטא ודאי שרי ומורין כן במכ " ש דקבוע אלא בדמשחא קמיבעיא ליה אי מורין כן להיתירא כל זה ע " ד גירסת רש " י וממילא לר " ת נמי הכי הוה פירושא דסוגיא לפי גירסתו דקמיבעיא ליה בשמש קבוע בדמשחא . ורבינו כתב תחלה הדין בסתם ע " פ גירסת ר " ת שכך היא גירסת רב אלפס ואח " כ כתב הדין ע " פ גירסת רש " י וכ " כ הרא " ש תחלה שיטת רב אלפס ואח " כ כתב ורש " י גורס להיפך דשמש קבוע אימת רבו עליו ומדקדק ולא הביאו הרא " ש ורבינו דעת הרמב " ם דאוסר באינו קבוע אפי' בדנפטא . ובקבוע מתיר בדנפטא אבל בדמשחא הלכה ואין מורין כן משום דמה שאוסר באינו קבוע אפילו בדנפטא הוא דלא כגירסת רש " י ודלא כגירסת ר " ת ורב אלפס ולכן כתב עליו הראב " ד בהשגות בלבול גדול אני רואה בכאן לפי הגמרא גם הר " ן כתב ולא נתבררו לי דבריו והרב המגיד כתב דהרמב " ם היתה לו גירסא שלישית והמגדל עוז כתב ג " כ שעל זאת הגירסא סמך הרמב " ם והיא גי' ספרדים ופי' הרב המגיד גירסא זו לדעת הרמב " ם ומביאו ב " י ופי' עוד דעת הרמב " ם בדרך אחר לפי גירסא זו ע " ש . ולפעד " נ דוחק ולא ראיתי להאריך במה שיש לדקדק על דבריהם אבל נראה דאין צורך כלל לומר דגורס גירסא שלישית אלא גירסתו היא גיר' ר " ת ורב אלפס אלא דמפרש דלא קמיבעיא ליה ללישנא בתרא דפשיטא היא כיון דבאינו קבוע לא שרי אלא בדנפטא מכלל דבקבוע שרי אפילו בדמשחא דאל " כ אין חילוק בין קבוע לאינו קבוע וה " ל למימר ואבע " א לא קשיא הא בדמשחא הא בדנפטא ואין חילוק בין קבוע לאינו קבוע אלא בע " כ ללישנא קמא קמיבעיא ליה דמדמחלק בלישנא בתרא באינו קבוע בין משחא לדנפטא מכלל דללישנא קמא באינו קבוע אסור אפילו בדנפטא אלא דבקבוע לא ידעינן ללישנא קמא אי לא שרי אלא בדנפטא או דילמא בתר שמש אזלינן ושרי אפילו בדמשחא וס " ל להרמב " ם דמדקמיבעיא ליה ללישנא קמא אלמא דהילכתא כלישנא קמא והילכך באינו קבוע אסור אפי' בדנפטא ובקבוע שרי בדנפטא אבל בדמשחא הלכה ואין מורין כן זה נראה נכון לפרש לדעת הרמב " ם גם לגי' רש " י נכון לפרש דללישנא קמא קמיבעיא ליה באינו קבוע בדמשחא דדילמא לא שרי אלא בדנפטא א " ד בתר שמש אזלינן ושרי אפי' בדמשחא ודלא כמ " ש התוס' דללישנא בתרא קמיבעיא ליה ודו " ק . ולענין הלכה איתא בהגהת מיימונית בשם הרא " ם דכתב הלכך אנן דלא ידעינן מה נקרא קבוע כל שמשים אסורים והבודק לא הפסיד כ " כ עכ " ל ולפי דעת הרמב " ם כל שמשים אסורים אפי' בדנפטא דשמא אינו קבוע הוא ואסור אפי' בדנפטא אלא מדמסיים והבודק לא הפסיד משמע דאין למחות מיהו אין להקל אלא בדנפטא דשרי בין לקבוע בין לאינו קבוע בין לרש " י בין לר " ת ורב אלפס דלא כהרמב " ם דמחמיר אבל בדמשחא אסור בין לקבוע בין לאינו קבוע כיון דפליגי בהרב אלפסי ור " ת ורש " י אין להקל בספיקא דשבת דחמיר טובא ומה שנהגו האידנא להקל אף בזה הוא לפי שסוברים כהגדולים דאין איסור בה אלא בנר שקורין קרויז " ל אבל בנרות קנדילא שלנו אין לחוש שמא יטה וכמ " ש לעיל בסימן זה ס " ה ומהאי טעמא נהגו להקל לבדוק ציצית בהשכמה לאור הנר דקנדילא מצאתי ע " ש מהרש " ל :
Orach Chayim.276.1.1 עכו " ם שהדליק את הנר לצרכו וכו' משנה סוף פ' כל כתבי וכתבו התוס' לשם ובדוכתי טובא כל שנעשה מלאכה דאוריית' ע " י עכו " ם בשביל ישראל אחד אסור לכל ישראל ולא אמרו דמותר לישראל אחר אלא באיסור תחומין דרבנן דכשהביא עכו " ם מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ולכן אפי' בעכו " ם שעשה מלאכה בשביל ישראל חולה אפי' אין בו סכנה כיון שלא נעשה איסור במלאכה זו כדאיתא ס " פ מפנין דמותר לומר לעכו " ם לעשות מלאכה דאוריי' בשביל חולה אע " פ שאין בו סכנה מותר לבריא וכ " כ סמ " ג לאוין ( דף כ ע " ג ):
Orach Chayim.276.2.1 ומ " ש אבל אם עשה אש לצרכו וכו' נראה שרבינו נמשך אחר מ " ש הרוקח ומביאו ב " י דאסור לישב אצל האש שתיקן העכו " ם פן יבעיר עצים או יחתה בגחלים בשביל ישראל עכ " ל דכיון דרגילות הוא להבעיר עצים במדורה כשיוסיפו בני אדם לבא ולישב סביב המדורה אצל אותן שישבו כבר חיישינן שמא כשיראה העכו " ם שהוסיף עוד ישראל לבא ולהתחמם ירבה להבעיר עצים בשביל ישראל כדי למצוא חן בעיניו וכ " כ הסמ " ק דבעכו " ם שהדליק את הנר לצרכו ישתמש ישראל לאורו ואם בשביל ישראל חולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו וכתב עליו בהגה " ה ונראה דוקא לענין נר דנר לא' נר למאה וגבי מבשל אפי' בישל עכו " ם בשביל עצמו אסור שמא ירבה בשבילו ואפי' ליכא שמא ירבה אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה ומכאן יש לאסור לאכול מדג שצלאתו השפחה לעצמה וכיוצא בו עכ " ל . ומ " ש בספר התרומה סימן רנ " ב ומביאו הגהות מיימונית פ " ו והסמ " ג לאוין ( דף כ ריש ע " ג ) שאם נר א' דולק בשבת ועכו " ם הדליק עוד הרבה נרות או נתן הרבה עצים באש מותר ישראל ליהנות מהן כיון שמתחלה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן האש לא דמי כלל למ " ש הרוקח והסמ " ק ורבינו לאסור באש יותר מבנר דמודה הרוקח וסמ " ק ורבינו היכא שהיה מתחלה נר דולק מע " ש ומאיר בבית שהדליק ישראל בהיתר וכן היה אש מחמם מערב שבת שנעשה בהיתר בשביל ישראל ובא עכו " ם והוסיף נרות בשבת או נתן באש הרבה עצים אע " פ שעשה כך בשביל ישראל מכל מקום כיון שמעצמו עשה עכו " ם כך ולא ציוהו ישראל וגם לא היה צריך למלאכתו שעשה בשביל ישראל כיון שמתחלה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן האש אין שם איסור כיון דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה עצים באש ואין צריך עוד לרבות בשבילם אבל הרוקח וסמ " ק ורבינו איירי בעכו " ם שתיקן אש לצרכו ולצורך עכו " ם אחרי' בשבת דאסור לכתחלה לבא ולישב אצל האש דאיכא למיחש שכאשר יראה העכו " ם שבא הישראל לישב ולהתחמם עמהם ירבה עצים על המדורה בשביל ישראל ואסור ובזה מודה גם הסה " ת ומ " מ והסמ " ג דאסור והב " י הבין דאיכא מחלוקת ביניהם ולכן כתב בש " ע שתי סברות דיש אוסרים במדורה ויש מתירין ולפע " ד דלא דק אלא מר מודה למר ומר מודה למר ואין כאן שתי סברות שוב ראיתי שכתב בהגהת מיימונית שמהר " ם היה נוהג משום חומרא ופרישות ועשה מסגרת לתנורו שלא תחום השפחה בתי החורף בשבת וזכורני כשהייתי אצל מורי במגדל וושבור " ק שבע " ש עשינו מדורה להתחמם כנגדה בלילה וכשישבנו עד שכמעט היתה כלה באו העבדים ועשאוה גדולה ואמרו בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח וישבו ואנחנו אצלם ושמחנו בדבר עכ " ל הרי מפורש דמהר " ם שהחמיר כשהעכו " ם עשה האש בשבת ואפ " ה התיר כשנעשה האש בהיתר מע " ש ובא העכו " ם בשבת והוסיף עליו בשביל ישראל וכדפרישית דבזה אין איסור לדברי הכל והכי נקטינן מיהו בסמוך בס " ד יתבאר דאיכא מחלוקת בין הגדולים בהא מילתא כשהרבה עצים בשבת על המדורה שנעשה בהיתר מע " ש או הוסיף להדליק נר או נתן שמן בנר ע " ש . והקשה ב " י דרבינו כתב כאן גבי אש דאסור שמא ירבה בשבילו ולא חילק בין מכירו לאין מכירו ובס " פ כ " כ בברייתא גבי עכו " ם שמילא מים להשקות בהמתו מתיר באין מכירו לישראל דלא חיישינן שמא ירבה בשבילו ותירץ דכאן אפילו לא הכירו מעולם כיון דעכשיו יושב אצל אש שלו הוה ליה כמכירו עכ " ל ולא כתב טעם לדבר מפני מה חשבינן ליה גבי אש כמכירו טפי מלגבי מילא מים ולפעד " נ דהטעם הוא דלגבי מילא מים להשקות בהמתו מסתמא אין העכו " ם חושש להקפיד על המים שנשארו בכלי ומפקירם הלכך משקה ישראל אחריו באין מכירו ולא חיישינן שמא לא יספיקו המים וירבה העכו " ם בשבילו אבל גבי אש דמסתמא מקפיד העכו " ם שלא יבא כל אדם לישב אצל האש שהתקין בעצים שלו דאינן הפקר ואם יבא הישראל לישב אצל האש שהתקין העכו " ם בעצים שלו בודאי מכירו הלכך חיישינן שמא ירבה בשבילו :
Orach Chayim.276.3.1 ישראל ועכו " ם שהסיבו יחד וכו' אלא אם כן יש הוכחה שלצורך עכו " ם מדליקה משמע להדיא דבדאיכא הוכחה אפילו רוב ישראל שרי דנר לאחד נר למאה דדוקא בסתמא אמרינן דאדעתא דרובא קמדליק וכן מחצה על מחצה דינו כרוב ישראל ואסור משום דליכא למיקם עלה דמילתא אי אדעתא דישראל מדלקי ליה אי אדעתא דעכו " ם וכן ישראל ועכו " ם בלבדן נמי ליכא למיקם עלה דמילתא במסתמא ואסור כאילו היו הרבה עכו " ם והרבה ישראל דבמחצה על מחצה דינו כרוב ישראל ואסור במסתמא וכך כתב הרא " ש ס " פ כל כתבי והוכיח כך מעובדא דשמואל דבדאיכא הוכחה שלצורך עכו " ם הדליקה אפילו ברוב ישראל או מחצה על מחצה או ישראל ועכו " ם בלבדן דשרי בדאיכא הוכחה אלא דהב " י הקשה על זה ממה שכתב רש " י בדיבורו האחרון פרק כל כתבי וז " ל אדעתא דרובא מדלקי הלכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמילתא וכו' אבל עכו " ם וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתיה עביד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי עכ " ל נראה מדבריו דע " כ לא שרינן אלא במחצה על מחצה דומיא דישראל ועכו " ם דנקט אבל ברוב ישראל לעולם אסור והרב המגיד נסתפק בזה בפ " ו והניח הדבר בצ " ע ותימה הוא לחלק בין מחצה על מחצה לרוב ישראל דהא בברייתא תני בהדיא דמחצה על מחצה דינו כרוב ישראל והרב המגיד לא נסתפק בזה מעולם וז " ל לשם ויש מי שכתב שאם עשאו לצורך עצמו בידוע אפי' היו שם כמה ישראלים מותר דלעולם עיקר דעתו אינו אלא לעצמו וצ " ע עכ " ל נראה דנסתפק משום דבעובדא דשמואל היה הוא ועכו " ם לבדו והתם דוקא איכא למימר כיון דהדליק הנר ומשתמש בו לצרכו ודאי אדעתיה דנפשיה הוא דאדליק ולא אדעתיה דישראל אבל בדאיכא רוב ישראל או מחצה על מחצה כיון דאיכא הרבה ישראל איכא למימר דאדעתא דהרבה ישראל נמי קא מדליק דאם לא היו שם הרבה ישראל לא היה מדליק אע " פ שצריך לו להשתמש לאורו וכיון דהעכו " ם עשה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אע " ג דהעכו " ם נמי צריך לו אסור בזה נסתפק הרב המגיד אבל במחצה על מחצה אם דינו כרוב ישראל בזה לא נסתפק כדפרי' אבל בפירש " י ליכא ספק דס " ל לרש " י דעכו " ם וישראל בלבדן דינו נמי כמחצה על מחצה ודינן כרוב ישראל ואסור במסתמא ורש " י ז " ל שכתב בדבור זה אדעתא דרוב מדלקי הלכך וכו' לא בא אלא לפרש התירוץ דמתרץ תלמודא דל " ק אעובדא דר " ג דהוה עכו " ם וישראל והתיר ר " ג להשתמש למאי דעשה עכו " ם כבש לעצמו וכאן במסיב' אסרו ברוב ישראל או מחצה על מחצה דהכי תירץ דשאני מסיבה דמסתמא כיון דליכא הוכחה דלצורך עצמו אדלקה אמרינן דישראל עיקר כיון דרובן ישראל א " נ מחצה על מחצה נידון כרוב ישראל וכן עכו " ם וישראל לבדן היכ' דליכא למיקם עלה דמילת' אבל עכו " ם וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה כיון דמשתמש לאורה איכא הוכחה דלצרכו אדלקה העכו " ם עיקר ונר לאחד נר למאה ועובדא דעכו " ם ור " ג דעשה עכו " ם כבש אדעתיה דנפשי' שרי אפי' היו רוב ישראל או מחצה על מחצה כיון דאיכא הוכח' דלצרכו עשה הכבש ומכ " ש עכו " ם וישראל בלבדן וגם ב " י הסכים שכך הלכה ופסק כך בש " ע :
Orach Chayim.276.4.1 ואם יש נר בבית ישראל ובא עכו " ם וכו' כבר כתבתי דכך כתבו סה " ת וסמ " ג והגהות מיימוני פ " ו וכ " כ המרדכי פ " ק דשבת ע " ש סה " ת אבל מ " ש רבינו דלאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני וכן אם נתן שמן בנר הדלוק וכו' אין כתוב שם איסור זה ואדרבה במרדכי שם כתוב להדיא דבנתן שמן בנר נמי שרי כי היכי דשרי בהדליק עוד נרות או הרבה לתת עצים ודוחק לפרש דמיירי דוקא עד שיכבה הראשון ועד שיכלה השמן שהיה בו כבר דה " ל לפרש מדלא פירש אלמא דשרי לגמרי ותו דכיון דטעם האיסור הוא כיון שהעכו " ם עשה מלאכה באיסור דאורייתא בשביל ישראל אסורין בו כל ישראל השתא כיון דבשעה שנעשה המעשה בהדלקת הנרות או בהבערת האש ונתינת השמן בנר לא היה אז שום איסור לישראל שוב אין האיסור חוזר וניעור ותדע שהוא כן שהרי יש לדקדק על מ " ש רבינו בסמוך דאם עשה אש לצרכו או לצורך חולה דאסור משום שמא ירבה בשבילו הלא בלאו חששא דשמא ירבה בשבילו תיפוק ליה דאסור גבי חולה משום דאם עשה אש לצורך תינוק או חולה כגון לבשל לו מאכלו או כיוצא בזה מיד שנהנה התינוק והחולה וא " צ עוד לאש חוזר האיסור למקומו דאסור לישראל ליהנות ממנו אלא בע " כ דאין הדבר תלוי אלא בשעת הדלקת הנר ועשיית האש ונתינת השמן בנר וכיון דבאותה שעה לא נעשה איסור אין האיסור חוזר וניעור ולהכי צריך לטעמא שמא ירבה בשבילו מיהו אפשר לחלק דבעשה אש בשביל חולה לא היה מכוון דלאחר שיהא נהנה החולה שוב יהנה ממנו גם הבריא אלא כל כוונתו לא היתה אלא לשם החולה הלכך לא היה שם איסור כלל אם לא שמא ירבה בשבילו אבל בעכו " ם שהדליק עוד נרות על הנר שדלק כבר או הבעיר עוד עצים או נתן שמן בנר כל כוונתו לא היה מתחלה אלא שכשיכלה הנר הראשון שישתמשו לאלו הנרות וכן כשיהיו נבערים העצים הראשונים יחממו בהבערת עצים האחרונים וכן כשיכלה השמן שהיה בו כבר שישתמשו בשמן שהוסיף הלכך אסור והכי משמע מלשון המרדכי שכתב בתחלה היתר באלו השלשה חלקים בתוספת נרות ובהרבה עצים ובנתן שמן בנר ואח " כ כתב ואף לדברי האוסרין אם העכו " ם עושה האש בשביל התינוק או בשביל חולה שאין בו סכנה מותר אף לבריא אלמא דבעשה אש בשביל החולה איכא להתיר טפי וזאת היא דעת רבינו שלא כתב איסור בעשה אש לחולה אלא מטעם שמא ירבה בשבילו ואע " פ דאינהו מתירין לגמרי ולא חששו לשמא ירבה בשבילו לא קשיא כלל דאינהו מדברים בהרבה עצים על המדורה שהבעירו מע " ש דומיא דהוספת נרות על הנר הדלוק מע " ש ונתן שמן בנר הדולק מע " ש דהתם ליכא למיחש עוד לשמא ירבה בשבילו דכבר הרבה עצים וכהך עובדא דתלמידי מהר " ם במגדל וושבור " ק אבל רבינו מדבר בעכו " ם שתיקן אש בשבת לצרכו או לצורך חולה ושוב ישב הישראל אצל המדורה להתחמם כנגדו דהתם הוא דחיישינן שמא ירבה עוד בשבילו כדפי' אכן לפ " ז קשה הא דכתב רבינו כאן שני חלקים בלבד דהיינו בהוסיף עכו " ם נרות על מה שדלק כבר או הוסיף ונתן שמן בנר ולא כתב ג " כ החלק שלישי בהרבה עצים על המדורה שדלק כבר דודאי דינא דהרבה עצים כדינא דהדליק נר או נתן שמן דכשיכלו העצים הראשונים דאסור להתחמם אצל הבערת האחרונים לפי דעת רבינו אלא דצ " ל דלאו דוקא הני תרתי אלא ה " ה בהרבה עצים כנ " ל אבל ב " י פי' לשיטתו דלעיל דרבינו לא התיר אלא בהדליק נר או בנתן שמן אבל בהרבה עצים אסור לגמרי משום שמא ירבה עוד בשבילו ותימה גדולה למה לנו לאסרו משום שמא ירבה בשבילו הלא אף באלו עצים שכבר הרבה אסור לו להתחמם כנגדן מיד כשיכלו העצים הראשונים דמעתה לא יגיע שוב להתחמם אצל העצים וא " כ אין לחוש שירבה עוד העכו " ם בשבילו ותו היאך ירבה עוד בשבילו כיון שאין הישראל יושב עוד אצל המדורה ואם אתה חושש שבעוד שלא כלו העצים הראשונים והישראל עדיין יושב אצל המדורה יהא עוד מרבה בשבילו הלא אין שם איסור מאחר דהבערת עצים הראשונים לא כלו אלא העיקר כדפרישית דלאו דוקא נקט רבינו הדליק נר ונתן שמן דה " ה הרבה עצים דחד דינא לכולהו הני תלתא לרבינו לא שרי אלא כשהנר ראשון לא כבה והשמן הראשון לא כלה והבערת עצים לא כלו ולהסמ " ג וסה " ת והמרדכי והגהות מיימונית מותר אפילו לאחר שכבה וכלה הכל וכמו שהעידו תלמידי מהר " ם במגדל וושבור " ק ולענין הלכה נראה דאע " ג דרבו המתירים ומהר " ם עמהם יש לנו לחוש לר " ת דכתב האגור משמו דאוסר במדורה שהרבה עכו " ם לצורך ישראל אע " פ שהיה אש מתחלה וגם המרדכי כתב בפ " ק דיש אוסרין ונראה דלא אסרו אלא דוקא לאחר שכלו העצים הראשונים וכדעת רבינו וכן בהוסיף עכו " ם נרות בשבת או נתן שמן בנר דאסור לאחר שכבה הנר הראשון ולאחר שכלה השמן הראשון דחד דינא אית להו להני תלתא ודלא כמ " ש ב " י להחמיר יותר בהרבה עצים וכמו שפסק בש " ע ונראה דשגגה היא מלפניו אבל בהוסיף עכו " ם עצים לצורך החולה מותר להתחמם כנגדן אפי' לאחר שכלו העצים הראשונים וכן בהוסיף נרות על הנר שדלק כבר מע " ש או הוסיף שמן בנר שדלק מע " ש בשביל החולה מותר לבריא אפילו לאחר שכבה הנר הראשון ולאחר שכלה השמן הראשון וגם רבינו מודה בזה מטעמא דפי' ולא חיישינן לשמא ירבה בשבילו אלא בעכו " ם שתיקן אש מתחלה בשבת וישב הישראל אצל האש כדפי' לעיל ודוק היטב :
Orach Chayim.276.5.1 ויכול למחות בו שלא ידליק הנר ושלא ליתן בו שמן כתב ב " י כ " כ הכל בו בשם הר " פ ונראה דאתא לאשמועי' דלא תימא שאסור לדבר בענין הדלקה כלל וכמ " ש המרדכי בפ' כ " כ שיש שהיו רוצין לומר דאסור לומר לעכו " ם אל תכבה ודחה ר " ת את דבריהם עכ " ל ב " י ותימא כיון דטעות הוא לפרש כן כמ " ש לשם דר " ת כתב דטועין הם א " כ לא היה לו לרבינו לכתבו להוציא מן הטועין אלא במקום שהיו טועים גבי דיני דליקה בסי' של " ד כי הטעות הגיע להם לשם מלשון המשנה עכו " ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה לאיזה צורך כתבו כאן אבל נראה דעיקר דין זה כאן לא אתי אלא לאשמועי' דאם בא עכו " ם להדליק הנר או ליתן שמן בנר דיכול למחות בו כדי להראות לו דלא ניחא ליה שיעשה מלאכה בשבת בשבילו שדבר זה אסור לישראל דהשתא אם לא ישמע העכו " ם לקולו וידליק או יתן שמן בנר חשוב הוא כאילו הדליק עכו " ם לצרכו ויכול להשתמש לאורו והאי יכול למחות דקאמר כלומר יכול למחות וכשמיחה בו יכול להשתמש לאורו דאין זה מדליק בשביל ישראל דאסור כיון דמיחה בו וגילה לעכו " ם דלא ניחא ליה ומה שכתב רבינו עוד ואיתא בירושלמי וכו' פי ועוד אחרת להקל דאפילו לא מיחה בו והעכו " ם הדליק מדעתו בבית ישראל אין מטריחין אותו לצאת מביתו ס " ל דהא דתנן אם בשביל ישראל אסור אינו אלא כשהדליק העכו " ם בביתו של עכו " ם דאסור להשתמש לאורו וצריך לצאת משם אבל בהדליק בביתו של ישראל אין מטריחין אותו לצאת מביתו בין הדליק העכו " ם נר של ישראל בין הדליק נר שלו לאו כל כמיניה לגרום לישראל שיצא מביתו . והב " י הביא לשון הכל בו בשם הר " ם שכתב בדין זה וז " ל שצריך אדם למחות לעכו " ם משרת שלו בביתו שלא להדליק בשבילו את הנר בביתו ואם הדליקו אסור ליהנות בו כדאיתא בפ' כ " כ ור " פ כתב דאיתא בירושלמי שאין מטריחין וכו' עכ " ל ונראה דמ " ש ואם הדליקו אסור וכו' פי' ואם לא מיחה בו והעכו " ם מדליקו מדעתו בשביל ישראל אסור ליהנות בו דה " א בפ' כל כתבי דאסור כשהדליק העכו " ם נר בשביל ישראל דמיירי התם כשלא מיחה בו מתחלה ומשמע למהר " ם דאף במדליק עכו " ם בביתו של ישראל נמי קאמרינן דאסור אם הדליק בשביל ישראל אבל כשמיחה בו ולא שמע לקולו והדליק יכול להשתמש לאורו כדפרי' ואח " כ הביא מ " ש הר " פ דכשלא מיחה בו והעכו " ם הדליק בביתו של ישראל מדעתו דאיתא בירושלמי דאין מטריחין וכו' וא " כ צ " ל דס " ל להירושלמי דהך דפ' כ " כ אינו אלא כשהדליק העכו " ם בשביל ישראל בביתו של עכו " ם דלא כהר " מ דמפרש אף כשהדליק עכו " ם בביתו של ישראל ומשמע ודאי דהכי נקטינן כהירושלמי ולא כמהר " ם דמחמיר והב " י האריך בפירושים בסוגיית ירושלמי עיין עליו . עוד האריך ב " י בדין חמום בית החורף ומסקנתו דמותר לומר לעכו " ם שיחמם כשהקור גדול שהכל חולים אצל הקור ולא כאותם שנוהגים היתר אף שאין הקור גדול ביום ההוא וכן פסק בש " ע ונראה דאף כשהקור גדול לאו שפיר עבדי הני אינשי לאחר מנחה שאומרים לעכו " ם שיחזור ויחמם כי הלא כבר נתחמם הבית חורף ממה שהסיקו התנור בבוקר ואע " פ שנתקרר לעת ערב אינו כל כך שיהא האדם חשיב כחולה אצל קרירות זה ולכן חייבים למחות שלא להסיק את התנור עוד עד צאת הכוכבים וכן קבלתי ממורי הרב מה " ר וי " ש ז " ל מבריסק דליטא :
Orach Chayim.277.1.1 נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כנגדו שמא יכבנו הרוח וכו' ( בפ' כ " כ דף קכ ) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונוטל כדרכו ואם כבתה כבתה דדבר שאין מתכוין הוא ושרי כר " ש ורב פליג עלה דאפילו לר " ש אסור דפסיק רישיה הוא ופסקו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם בפ " ה כרב וכתב הרא " ש רש " י פי' שהנר מונח אחורי הדלת וחיישינן שמא יכבנו הרוח עכ " ל והתוס' הקשו על פי' זה דאחורי דלת ליכא רוח ועוד דא " כ ה " ל למימר פותח אדם דלת כנגד הנר כדאמרי' בסמוך כנגד המדורה ועוד תינח פותח נוטל מאי איסורא איכא עכ " ל וכדי ליישב קושיות אלו דקדק רבינו וכתב נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כנגדו שמא יכבנו הרוח רצונו לומר דהנרות קבועות בכותל כנגד הדלת ממש דהדלת במערב והנרות כנגדו במזרח וכשפותח הדלת איכא לחוש שיכבנו הרוח וזה שאמר אחורי הדלת הוא להורות דאינו אסור אלא בחדר קטן שהנרות אינן רחוקות מהדלת וכאילו הם אחוריו דהוי פסיק רישיה וכ " כ התוס' גבי מדורה דבסמוך דאסור לפתוח כנגדה דה " ל מבעיר היינו דוקא כשהמדורה קצת קרובה אל הדלת ודכוותה גבי נר לא חיישי' שיכבה ע " י פתיחה אלא כשהנר הוא קרוב אל הדלת אבל בחדר גדול אינו אלא דבר שאין מתכוין ושרי ומה דק' תינח פותח נועל מאי איסורא איכא י " ל דאברייתא דמתיר לפתוח ולנעול ודאי לא קשיא למה ליה למיתני נועל הא פשיטא היא דליכא איסור' בנעילה די " ל דאגב פותח תנא נמי נועל כלומר כי היכי דשרי לנעול כך שרי לפתוח דכך דרך התנא להזכיר הדבר הפשוט עם הדבר שאינו פשוט ופעמים מזכיר הפשוט תחלה ופעמים שאינו פשוט תחלה וכמ " ש ריש פ' במה מדליקין ובפ " ק דסוכה ( דף כ ) וארב נמי לא קשה דהא פשיטא לפירש " י דרב לא פליג אלא אפתיחה דאיכא למיחש שיכבנו הרוח אבל אנעילה לא פליג וכי היכי דבמדורה אינו אסור אלא הפתיחה כמ " ש בסמוך ה " נ לגבי נר לפירש " י דבתרווייהו ליכא איסורא אלא שמא יכבנו הרוח בפתיח' וכן לפר " ת דהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו אין ספק דרב לא פליג אלא דוקא אפתיחה וזהו שדקדק רבינו שכשכתב פי' הראשון של רש " י והשני של פר " ח לא הזכיר אלא פתיחה אבל כשהזכיר השלישי שהוא פר " י שהנר קבוע בדלת עצמה אמר שבפתיחתה ונעילתה מקרב וכו' דלפר " י פליג רב גם אנעילה והא דכתב הרי " ף והרמב " ם דאסור לפתוח ולנעול סבירא ליה כפר " י וסבירא ליה דרב לא אסר אלא כשפותח ונועל כדרכו דאז איכא פסיק רישיה דמקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו אבל אם נזהר לפתוח ולנעול בנחת אין שם פסיק רישיה . והא דכתב הרב המגיד לפרש דברי הרמב " ם והביא פר " ח דנראה מדבריו דהרמב " ם מפרש כפר " ח הוא תימה רבה שהרי ה " ה הביא לשון ר " ח שאמר שהנר קבוע אחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו עכ " ל הרי שלא אסר אלא הפתיחה וא " כ אי אפשר לומר דהרמב " ם דאוסר גם הנעילה יהיה מפרש כפר " ח אלא בע " כ מפרש כפר " י גם הרי " ף מפרש כפר " י ולכן כתב דאסור לפתוח ולנעול כדרכו והרא " ש כתב ג " כ כלשון הרי " ף ואח " כ כתב ג' פירושים ודקדק כשכתב פר " י לפרש שבפתיחת הדלת ובנעילתו מרחיק את השמן כו' מה שא " כ כשכתב פרש " י ופר " ח לא הזכיר אלא פתיחה ושוב ראיתי בסמ " ג בדין מכבה שכתב בסתם כפר " י שהנר נקבע בגוף הדלת ולרב אסור לפתוח ולנעול כדרכו אבל בנחת מותר וכ " כ הרמב " ם הרי מפורש כדפרי' והכי נקטינן כפר " י וכרמב " ם דבקבוע בדלת עצמה אסור לפתוח ולנעול כדרכו משום דמקרב השמן וכו' אבל בנחת בנחת ונזהר מותר וכשקבוע בכותל אחורי הדלת אסור לפתוח כדרכו כפר " ח אבל בנחת בנחת ונזהר שלא ינקוש הדלת על הנר בפתיחתה נמי מותר וכמ " ש ב " י ויתבאר בס " ד בסי' תר " פ וכשהנר בכותל כנגד הדלת ואינו רחוק מן הדלת נמי אסור לפתוח דיכבנו הרוח וכדפרי' לפירש " י אבל לנעול בכל ענין שרי וכן לפר " ת שרי לנעול כדרכו דלא כדמשמע מדברי ב " י דלפר " ח לנעול כדרכו נמי אסור וכן פסק בש " ע וליתא . ואיכא למידק כיון דטעמיה דרב דאסור לפתוח הוא משום דפסיק רישיה הוא דודאי מכבהו א " כ אמאי כתב רבינו בפרש " י ובפר " ח שמא יכבנו הרוח שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו ויש ליישב דרבינו מפרש בפי' רש " י דלא הוי פסיק רישיה אלא ברוח שאינה מצויה אלא דגזרינן במצויה אטו שאינה מצויה וכדאמרינן גבי מדורה בסמוך ולכן אמר שמא יכבנו הרוח כלומר שמא יהא רוח שאינה מצויה דודאי יכבנו וכן בפר " ח ס " ל לרבינו דליכא פסיק רישיה אלא בפותח כדרכו בחוזק אבל שלא בחוזק ליכא פסיק רישיה אלא דחיישינן שמא יפתח בחוזק דבודאי יכבנו ומיהו אם הוא נזהר שלא יפתחנו אלא בנחת בנחת התם לא חיישינן שמא יפתחנו בחוזק דהא נזהר טובא שאף לא יפתחנו שלא בחוזק אלא לאט בנחת בנחת ושרי כדפרישית :
Orach Chayim.277.2.1 אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה וכו' ג " ז שם פלוגתא דרב יהודה ואביי ופסקו הפוסקים כאביי דאוסר דה " ל פסיק רישיה וכתבו התוס' ודוקא כשמדורה קצת קרובה אל הדלת וכן פסק בש " ע ורבינו כתב בסתם כי כן כתב גם הרא " ש בסתם וכן שאר פוסקים ונראה דלפי דאי אפשר ליתן גבול לקורבה זו דהכל לפי אומד הדעת לכך כתבוה בסתם :
Orach Chayim.277.3.1 נר ששכחו על הטבלא וכו' ג " ז שם בברייתא וע " פ פי' התוס' והרא " ש ולענין הלכה נהגינן כשנופל נר של שעוה או של חלב ושומן כעין קנדיל " א על השלחן והמפה אם אפשר ע " י עכו " ם שהוא מזומן לפנינו לא ינער ישראל אבל אם אין העכו " ם מזומן וצריך להשתדל אחריו ינער ישראל כיון דאינו פסיק רישיה בודאי אלא דבר שאין מתכוין הוא ואם כבה כבה וסמכינן על פר " ת ור " י וסה " ת דלא הוי בסיס לדבר האיסור אלא כשדעתו להניח שם כל השבת אבל נרות שמדליקין על השלחן דעתינו ליטלו למחר ע " י עכו " ם דינו כשכח שלא נעשה בסיס לדבר האיסור וכדלקמן בסי' ש " ט ובפרט היכא דאיכא נמי פסידא טובא דמטפחת אין להחמיר כלל :
Orach Chayim.278.1.1 המכבה הנר מפני שהוא מתירא פירש " י כגון פרסיי' שהיה להם יום איד שאין מניחין אור אלא בבית ע " ז שלהם או לסטים שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו או רוח רעה הבאה עליו וכשאינו רואה נוח לו וכיון דכבוי זה הוי מלאכה שא " צ לגופה פטור אבל אסור כר " ש וצ " ל דמפני עכו " ם ולסטים אין בהם סכנת נפשות דומיא דחולה דאי הוה ביה סכנת נפשות מותר אפי' לכתחלה וכן בכבהו מפני שחס על הנר וכו' נמי פטור מה " ט דקי " ל כר " ש במלאכה שא " צ לגופה דפטור אבל אסור אבל כבהו כדי להבהב הפתילה חייב אף לר " ש דה " ל מלאכה שצריכה לגופה לפי שהוא פחם ונוח לאחוז בה הלהב כשיבא להדליקה כל זה פשוט באוקימתא דתלמודא פ' ב " מ ריש ( דף ל' ):
Orach Chayim.279.1.1 מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור ברייתא פ' כירה ריש ( שבת דף מ " ד ) ואע " ג דר " ש מתיר דלית ליה מוקצה אנן לא קי " ל כר " ש בהך מוקצה כדמוכח בפרק מי שהחשיך ריש ( שבת דף קנ " ז ) בפלוגתא דרב אחא ורבינא דאף מאן דמיקל כר " ש במוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן אבל במוקצ' מחמת איסור דנר שהדליקו בו באותה שבת אין הלכה כר " ש ופי' התוס' לשם משום דדחייה בידים פי' בין השמשות דחייה ומגו דאתקצאי לב " ה אתקצאי לכולי יומא :
Orach Chayim.279.2.1 ומ " ש שבנר ושבקערה אסור אתא לאורויי דל " מ בקערה דנפישא ולא אסיק אדעתיה שיכבה כל היום אלא אפילו נר זוטא דדעתיה עילויה מבע " י סבר שיכלה השמן ואשתמש בנר ואסתפק משמן לשיכבה נמי אסור ומשמע בסוגיא שם דר " ש נמי מודה דאסיר בדנפישא ואינו מתיר אלא בדזוטא ואין הלכה כמותו אלא אף בדזוט' אסור משום דדחייה בידים ולפעד " נ דלפ " ז אם התנה עליו בין השמשות ואמר דאינו בודל מהנר ומהשמן אלא כ " ז שהוא דולק השתא דגלי דדעתיה עילויה ולא דחיי' בידי' לגמרי מהני תנא' ולא אמרי' מגו דאתקצאי לבה " ש אתקצאי לכולי יומ' אלא בדלא התנ' ואע " ג דהתוס' תופסים בפשיטות דלא מהני תנא' כמ " ש לשם בד " ה שבנר הנה כתב ב " י בשם כמה גדולים דמתירין ע " י תנאי ופסק כך בש " ע אלא דהרב בהגה " א לשם כתב דלא נהגיבן הכי בישראל בעצמו אבל נהגי' לטלטל ע " י אמירה לעכו " ם בהתנ' עליו ואפי' לא התנה לטלטל ע " י תנאי כיון שנהגו כך ה " ל כאילו התנה עליו מתחלה ולפעד " נ דעת רחוקה היא לומר שהמנהג ה " ל כאילו התנה עליו ולכן צריך כל אדם להתנות על זה סמוך לבה " ש שאינו בודל מהנר ומהשמן אלא כל זמן שהוא דולק וה " ה בנרות קנדיל " א שלנו צרוך להתנות ואז מותר לומר לעכו " ם לסלקו מן השלחן לאחר שכבה . כ' המרדכי בריש ביצה דיש מתירין להוציא נר שהדליקו בו באותה שבת משום דהוי כגרף של רעי ואין זה נכון כי כל השוטים יאמרו דאנינא דעתייהו ואינו מותר אלא למי שהוא אסטניס והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד עכ " ל ובדפוס חסרים שתי תיבות ולפע " ד דהעיקר כיש מתירים מהא דאיתא פ' כל הכלים ( שבת דף קכ " ד ) דאקשי אמוראי אליבא דרבה דס " ל לר' נחמיה אפילו מלאכתו להיתר אסור לטלטל מחמה לצל הני קערות לאחר אכילה היכי מטלטלין להו לסלקן מלפנינו וא " ל רב ספרא מידי דהוה אגרף של רעי ורבה גופיה השיב לאביו על קושיא זו רב ספרא חברין תרגמא מידי דהוה אגרף של רעי והא ודאי דנר ישן של חרס דה " ל מוקצה מחמת מיאוס אליבא דכ " ע אלא דר " ש מתירו כשלא הדליקו בו באות' שבת וקי " ל כוותיה בהא מ " מ כיון דמאיס הוא דמי לגרף של רעי ומותר לסלקו מלפנינו הרבה יותר מקערות לאחר אכילה ואפי' אפר שבמחתה של נחשת קס " ד דאביי בפ' כירה ( שבת דף מ " ז ) דהוי כגרף של רעי וא " ל רבא שתי תשובו' בדבר חדא גרף של רעי מאיס והא לא מאיס ועוד גרף של רעי מיגלי והא מיכסי השתא ודאי נר של חרס כיון דמאיס ודאי ומיגלי פשיטא דה " ל כגרף של רעי ושרי לסלקו מלפנינו והרב בהגהת ש " ע הביא דברי המרדכי הללו וז " ל וי " א דמי שהוא אסטניס והנר מאיס עליו מותר להוציא דהוי לדידיה כגרף של רעי והמחמיר לא הפסיד עכ " ל משמע דאף האסטניס יש לו להחמיר ושרא ליה מאריה דאין זה לשון לומר המחמיר לא הפסיד הא ודאי דכל מחמיר מפסיד הוא או הפסד ממון או הפסד דמצטער אלא המדפיס השמיט שתי תיבות וצ " ל והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד ובודאי דדעת המרדכי הוא דלכ " ע שאינן אסטניס פשיטא דאסור אבל לאסטניס מותר ומ " מ אף אסטניס רשאי להחמיר ואינו נחשב להדיוטות והמיקל לא הפסיד דמדינא מותר הוא כך הוא דעתו לחלק על יש מתירין אבל לפע " ד אין הוראה זו נכונה אלא לכ " ע מותר להוציאו אפי' אינן אסטניס דפשיטא דה " ל כגרף של רעי וכיש מתירין וכמו שהוא מבואר בתלמוד ערוך שהבאתי ותו לא מידי :
Orach Chayim.279.3.1 ומ " ש ואפי' של נפט מותר לטלטלו פלוגתא דאמוראי בפ' כירה ( שבת דף מ " ו ) והלכה כרבה ורב יוסף דאף בדנפט דמסריח חזי לכסויי ביה מנא והא דאיתא בפ' מי שהחשיך דקרנא דאומנ' מאיסי ואין ראויין לכלו' וכדלעיל בסי' רס " ו ולא אמרי' חזיין לכסויי מנא תירץ הרז " ה והר " ן דכיון דאי נפלי מיתברי לא עבידי לכסויי בהו מנא ונראה דדוקא בכשהן שלמים אבל בשבריהן הא תנן בפ' כל הכלים שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך וכדלקמן בסי' ש " ח וזה חומר בכלי זכוכית שלם מבשבריהם :
Orach Chayim.279.4.1 וכל מנורה וכו' פלוגתא דר' יוחנן ור " ל בס " פ כירה ופסק כמסקנא דתלמודא דבדאית לה חידקי ודומה לפרקים אסור לר' יוחנן והלכה כמותו לגבי ריש לקיש ואפילו קטנה דאין דרכה להיות של פרקים נמי אסור בחידקי דגזרי' אטו של פרקים דכשתפול תתפרק ויחזירה ונמצא עושה כלי וה " ל בונה ואע " ג דקי " ל אין בנין וסתירה בכלים ה " מ בנין כל דהו אבל בנין חזק וגמור אסור אפילו בכלים כמו שיתבאר בסימן שי " ג ושי " ד והכא נמי כשתתפרק יהדקנה בחוזק וחשיב ליה בנין גמור אבל הרי " ף דהשמיט כל זה ס " ל דהך פלוגתא למ " ד יש בנין בכלי' וכיון דאנן קי " ל אין בנין בכלים אפילו של פרקים שרי . והא דמשמע מדברי רבינו דאם אינה של פרקים ולית בה חידקי אפילו גדולה כמה שריא הכי אית' בסוף פ' כל כתבי לפי מה שפי' הרא " ש לשם דלא כפירש " י הביאו ב " י ע " ש והכי נקטינן כדברי רבינו וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.280.1.1 וקורא ק " ש כבשאר הלילות . נראה דר " ל אף ע " פ שבתפלה אין אומרים ושמור צאתנו ואין חותמין בשומר עמו ישראל לעד לפי שבשבת א " צ שמירה שהשבת שומר ולכך אומרים פסוק ושמרו בני ישראל את השבת כדלעיל בסי' רס " ז אותה שמירה אינו אלא מן האומות ולהכי כתב לשם רבינו דהוי מעין גאולה כדאמרינן דאלמלי שמרו ישראל שני שבתות מיד נגאלין אבל ק " ש על מטתו דהוא לשומרו מן המזיקין צריך לאמרו אף בשבת ואדרבה בליל שבת שכיחין מזיקין טפי כמ " ש בסי' רס " ז בשם רב נטרונאי : ויהא זהיר לקיים עונתו וכו' לכאורה לא היה צריך להביא הך עובדא דבלאו הכי ודאי חייב לקיים דין עונת ת " ח מליל שבת לליל שבת ונראה דאתא לאורויי שצריך ליזהר שקודם שיגיע הלילה חייב להראות תוספת חבה ואהבה עם זוגתו ואצ " ל שלא ירגיל שום קטטה מע " ש ואם היה לו עמה איזה קטט שיפייסנה מקודם שנכנס שבת וז " ש ויהא זהיר לקיים עונתו דזהירות הוא קודם מעשה ור " ל בזהירות זה שירדוף בינו לבינה אהבה ואחוה כל ע " ש כדי שלא יגיע שום ביטול לעונת שבת ולכן הביא מאמר זה דלפי דהיה רגיל להקדים לבא אל ביתו מע " ש להראות אהבה וחבה וסימנא דעמודא דנורא מקמי שבא לביתו דהוא סימן להתפשטות אור וקדושת השכינה שתהא מתייחדת לליל שבת ומזדווגת בהקב " ה ובההוא יומא לא חזו ההוא סימנא לפי דלא היה זהיר או דמשכתיה שמעתתא לכך נענש . וכתב הרא " ש בס " פ מרובה רמז לעונה דליל שבת דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת ר " ת ביאה עכ " ל ור " ל ושמרו ע " ד ואביו שמר את הדבר שלא יבא אל אשתו עד ליל שבת וע " ז ג " כ אמר הכתוב כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כדאיתא התם :
Orach Chayim.280.2.1 ומותר לבעול לכתחלה בתולה בשבת וכו' הכי אסיקנא פ " ק דכתובות והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת כלומר לא מיבעיא אם בעל קודם שבת דכיון דנותנים לו ד' לילות מותר לחזור ולבעול בשבת אע " ג דאיכא לחוש דילמא מחבל פורתא מספיקא לא אסרינן ליה כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע " פ דמשיר צרורות אינו ודאי דמשיר צרורות אלא אפי' בתחלה דאיכא למימר דמחבל בה נמי מותר ואין בו לא משום חובל ונראה דס " ל לרבינו דהא דשקיל וטרי תלמודא מעיקרא וקאמר דאיכא למימר דאסור לבעול בתחלה בשבת אפי' את " ל דם מיפקד פקיד מ " מ מתקן הוא אצל הפתח אי נמי אסור משום דחבורי מחבר ואע " ג דלא מיכוין לחבורה ולבעול בעילה גמורה אלא יבעול בהטייה נמי אסור משום דדבר שאין מתכוין אסור כר' יהודה ואפילו לר " ש נמי אסור אם אינו בקי בהטייה דפסיק רישיה הוא ואפילו את " ל מקלקל בחבורה הוא אפ " ה אסור לבעול בעילה גמורה דהלכה כר " ש דמקלקל בחבורה חייב מ " מ למסקנא קי " ל דם מיפקד פקיד ומקלקל הוא אצל הפתח ואף לר " ש אין לך מקלקל חייב אלא חובל ומבעיר אבל בשאר אבות מלאכות מודה ר " ש דפטור אבל אסור והכא דמצוה היא שרי אפילו לכתחלה ולכן כתבו כל הפוסקים בסתם דמותר לבעול בתחלה בשבת דמשמע אפילו בעילה גמורה בלא הטייה נמי שרי למסקנא והא דקאמר תלמודא דר " ש הוא דמתיר לבעול משום דלאו פסיק רישיה הוא דבודאי קעביד חבורה כהללו בבליים שאין בקיאים בהטייה אלא רוב בקיאין בהטייה אלמא דאסור לבעול בעילה גמורה אלא צריך לבעול בהטייה וכמ " ש התוספות בד " ה לא כהללו בבליים ובד " ה אלא מעתה שושבינין כל זה אינו אלא למאי דהוה ס " ל מעיקרא דם חבורי מחבר אבל למסקנא משמע דהלכה דמותר לבעול בעילה גמורה לכתחלה דבסתמא פסק הלכתא מותר לבעול אפילו לבבליים דלא בקיאין בהטייה וצריך לומר דקי " ל כהך לישנא דדם מפקיד פקיד ואין שם איסור אלא דעוש' פתח והרי הוא כבנין וכיון דאינו מתכוין לפתח אלא לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי ומקלקל הוא אצל הפתח וגם מצוה היא שרי אפילו לכתחלה לבעול בעילה גמורה בלא הטייה זו היא דעת כל הפוסקים ופשוט הוא אלא דבאגודה כתב והילכתא מותר לבעול לכתחלה בשבת ובלבד שיכוין לבעול בהטייה עכ " ל וכתב כך ע " פ דברי התוס' וכ " כ בהגהת אשיר " י וז " ל ולבי מהסס דלעיל מסיק טעמא משום רוב בקיאים בהטייה א " כ השתא דאין בקיאין אסור וכו' ע " ש וכל זה ע " פ סוגיית הגמרא למאי דקאמר מעיקרא דדם חבורי מחבר וליתא למסקנא אלא ס " ל דם מפקיד פקיד ומקלקל הוא אצל הפתח כדפי' . שוב ראיתי בכתב שכתב הרב מוהר " ר ישעיה סג " ל הורוי " ץ מירושלים תוב " ב להחזיק הפסק של האגודה והגהת אשיר " י ע " פ דברי התוס' דלעיל בסוגיא מקמי דמסקינן בסתם דהלכה מותר לבעול בתחלה בשבת ולא נהירא דפשיטא דאין לשמוע להאגודה והגהת אשיר " י בדוכתא דכל חכמי ישראל פליגי עלייהו והדברים מבוארים דשגגה יצאה מלפני השליטים האלה ומדינא שרי לבעול בעילה גמורה אף לאותן שאינן בקיאין בהטייה וכ " כ מהרו " ך באבן עזר סי' ס " ג ועיין במ " ש בקונטרס אחרון לשם בקצרה אכן במלכותינו נתפשט המנהג דאין בועלין בתחלה בשבת ואומר אני בזה דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם ואין להורות לבטל המנהג :
Orach Chayim.281.1.1 בשחר משכימין לב " ה ה " א בפרק הקורא עומד ( מגילה דף כ " ג ) בשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת ופירש " י ממהרין לבא שכבר תיקנו הכל מע " ש ויפה למהר ביאתן לקרות שמע כוותיקין וממהרין לצאת משום עונג שבת עכ " ל ודין זה דממהרין לצאת משום עונג שבת כתב רבינו גבול למיהור זה היינו קודם ו' שעות ועוד האריך בזה לקמן בסי' רפ " ח . ועיין עוד במ " ש ריש סי' תקפ " ד :
Orach Chayim.281.2.1 ומסדרין הברכות וכו' רק שמוסיפין וביום השבת וכו' כתב המרדכי בפ' כל כתבי מה שנוהגים דבשבת ישנים יותר בשחרית מבחול שמתעוררים בבוקר לב " ה זהו לפי שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר של שבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא וטעם זה שמע ר " י בר יהודה בעיר רומי מפי רב האי גאון עכ " ל ומביאו בהגהת ש " ע ותימא דהלא פסוק וביום השבת אינו נאמר על התמיד אלא על המוסף של שבת ואפשר דדייק מדכתב קרא גבי מוסף וביום דמשמע איחור אי איתא דגם בשבת היו משכימין לעבודת התמיד כמו בחול א " כ אין כאן איחור דהא סדר העבודה היה תיכף זה אחר זה כדאמרינן אביי מסדר מערכה וכו' עד ונסכים למוספין ומוספין קודמין לבזיכין וכו' ומביאו לעיל בסי' מ " ח בעל כרחך צ " ל דלא היו משכימין בשבת לעבודת התמיד כמו בחול וממילא נמשך איחור גם למוסף ולהכי כתב ייתורא דקרא וביום השבת לגלות על איחור עבודת התמיד של שבת ועוד נראה דדיוקו מדכתב קרא קמי וביום השבת בפ' תמיד של חול את הכבש אחד תעשה בבקר ובתר הכי במוסף דפסח כתב קרא מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד ובשבת לא כתב בבקר אלא כתב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ואע " ג דבמוסף דר " ח שאחר מוסף שבת לא כתב קרא נמי בבקר אלא על עולת התמיד התם כיון דכתב ובראשי חדשיכם ולא כתב וביום ראשי חדשיכם כמו בשבת גלי לן קרא דלא משמע איחור אבל הכא דכתב וביום השבת וגם לא כתב בבקר כמ " ש גבי תמיד של חול לפניו ותמיד של פסח לאחריו משמע איחור וזהו שכתב המרדכי בבקר בבקר תרתי כלומר דכתב בבקר מקמי הכי ובבקר בתר הכי ובשל שבת לא נאמר בבקר אלא ביום השבת והכי משמע הפשט במהרי " ל הלכות שבת וע " ש דמשמע דעיקר הטעם שלא לבטל שינת שחרית שהוא עונג שבת וקבלה ביד הגאונים סמך וראיה לזה מקרא וביום השבת :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .