← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.242.3.1 והא דא " ר חייא בר אשי אפילו דבר מועט וכו' היינו למי שהשעה דחוקה לו פירוש אותו שאין לו משלו כלום דאיירי ביה ר " ע דאמר עליו עשה שבתך חול דפי' בו רבינו דהיינו בדלא אפשר ליה פירוש דאין לו משלו כלום כדפרישית היינו לומר שהשעה דחוקה לו וה " א להדיא בפ' ע " פ ( דף קיב ) דאמתני' ולא יפחתו מד' כוסות של יין ואפילו מן התמחוי פרכינן פשיטא ומשני לא נצרכא אלא אפי' לר " ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה והא דקאמר ואפי' מן התמחוי לפ " ז ה " ק ואפי' לא היה נוטל כלום מן הצדקה מעולם אלא עכשיו צריך ליטול לצורך ד' כוסות לא יהא נמנע מלקבל אפי' מן התמחוי כדי לקיים ד' כוסו' דאע " ג דכדי לקיים ג' סעודות קאר " ע דלא יטול הכא משום פרסומי ניסא מודה ר " ע דיטול וכן נראה שפי' התו' בריש ע " פ דלא כדמשמע מפירוש רש " י לשם וקאמר בתר הכי תנא דבי אליהו אע " פ שאר " ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו מאי ניהו אמר רב פפא כסא דהרסנא כדתנן יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' ופירש " י התחזק במצות יותר מהיכולת בידך עכ " ל אלמא דהך דכסא דהרסנא מיירי באותו דאין לו משלו כלום אלא מזון י " ד סעודות דאמר עליו ר " ע עשה שבתך חול וכו' בדלא אפשר ליה ואפ " ה יתחזק לעשות כסא דהרסנא אף על פי שהשעה דחוקה לו :
Orach Chayim.242.4.1 וכמה פעמים וכו' צ " ע בספק זה שנסתפק רבינו כי יש לפרש כי היה נצרך לקבל מתנות דרך כבוד מאחרים אף על פי שלדעת הרמב " ם אינו הגון ומביאו רבינו בי " ד סימן רמ " ו ואם יכבד השבת לענגו יצטרך עוד לאחרים ע " כ יעשה שבתו חול ושוב לא יצטרך לקבל מאחרים אלא מה שהוא הכרחי אליו לפרנסתו או שמא לא אר " ע אלא דוקא במי שאם יעשה שבתו חול לא יצטרך לבריות כלל אבל מי שנצרך לאחרים עכ " פ בחול חייב לכבד השבת אע " פ שיצטרך עוד לאחרים וכמו שמחלקין התוספות בין מי שכבר התחיל ליטול מן הצדקה דנוטל גם סעודה שלישית מן הצדקה כמו שנתבאר בסעיף ב' . ויש לפרש איפכא כי נסתפק שמא לא אר " ע אלא כשכל צרכי פרנסתו מוטל על הבריות אבל מי שא " צ לאחרים אלא לפעמים בהוצאה מרובה אינו בכלל עשה שבתך חול או שמא אף זה בכלל עשה שבתך חול כדי שלא יצטרך לאחרים כל מאי דאפשר והנכון דמ " ש רבינו וצריך אני לאחרים היינו ללוות מהם לפרנסתי בלא משכון כי לא היה לו משכנות דאם ה " ל משכון לא היה ספק דפשיטא דחייב ללוות על משכון לקיים מצות עונג שבת כמו שמפורש בתוס' בפרק שני דמס' י " ט על מאמר לוו עלי ואני פורע ור " ע לא אמר אלא בדלא אפשר ליה שאין לו כלל משכון אבל רבינו אע " פ שלא ה " ל משכון היו מלוים לו בלא משכון ונסתפק אם הוא בכלל עשה שבתך חול דשמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה אם יוציא הרבה לכבד השבת ויהא בכלל לוה רשע ולא ישלם ואם יהיו מוחלין לו ההלואה הרי הוא נצרך לבריות בשביל כבוד שבתותיו או שמא אין זה בכלל עשה שבתך חול כיון שיכול לכבד השבת על ידי שילוה מאחרים ובוטח בו ית' שישיג ידו לשלם ועל זה אמר רבינו שצריך אדם לזרז עצמו לכבד השבת ע " י הלואה מאחרים או יזדרז במלאכה יתירה או לצמצם בשאר ימים לכבוד השבת שעל זה וכיוצא בזה אמר הוי עז כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר כלומר ביותר מכסא דהרסנא דלא אמרו כסא דהרסנא אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר דהיינו דאין לו אלא מזון י " ד סעודות דעליו אמר ר " ע עשה שבתך חול כדלעיל :
Orach Chayim.242.5.1 תכף לאותה משנה וכו' כתב ב " י נראה שרש " י לא היה גורס כדתנן וכו' ופשוט הוא : כתב הרמב " ם והסמ " ג דעונג שבת הוא אכילת בשר שמן ביותר ודגים ומשקה מבושם לשבת ושתיית יין וכו' וה " א בפ' כ " כ ר' אבא זבין בישרא בתליסר איסתרי וכו' רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא א " ל רב פפא בר אבא לרב ספרא כגון אנא דשכיחי לן בישרא וחמרא כל יומי במאי נשנייה וכו' משמע דלשאר בני אדם הוא משנה לכבוד שבת בבשר שמן ויין ודגים חשובים וכן נלמד משמאי הזקן כשהיה מוצא בהמה נאה וכו' כלומר בהמה שמינה . וז " ל ס " י בסי' צ " ט מצות עונג שבת גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיהו ואסמכה אקרא דכתיב וקראת לשבת עונג וכו' וכשם שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת הגוף ומצוה על האדם לענג א " ע בהנאת גופו שגם היא נקראת עונג דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על על הארץ מהתענג עכ " ל משמע שיש ליזהר שלא ילך יחף בשבת ע " ל סימן שמ " א ס " ה :
Orach Chayim.242.6.1 אמרו עליו על שמאי הזקן וכו' משמע דלא פליגי אלא שזה כך היה מדתו וזה כך היה מדתו וביד כל אדם לאחוז במנהג שמאי הזקן או במנהג הלל הזקן והאידנא נהגו עלמא כשמאי הזקן וכן פירש " י בפרשת יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת וה " א במכילתא אלא דמדברי הרמב " ן מבואר לשם דהלכה כב " ה ברוך ה' יום יום אבל בשם הא " ז מצאתי שכתב אף על גב דמדה אחרת היתה בהלל הזקן אפ " ה מודה הלל דמדת שמאי עדיפא טפי וכן משמע במעשה דההוא קצב בפ' כל כתבי שאמר וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת וכו' והכי עיקר :
Orach Chayim.243.1.1 גרסינן סוף פרק קמא דע " ז תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' ואע " ג דרשב " א פליג עליה בברייתא ולית ליה אריסא אריסותיה עביד מ " מ הפוסקים פסקו כרשב " ג . ומ " ש משא " כ במרחץ שאין דרך להחכירו בריש פ " ו דדמאי במשנתנו ובתוספתא מבואר דהמקבל שדה היינו כשאר אריסין למחצה לשליש ולרביע והחוכר הוא שיפסוק עם בעל הבית שיתן לו דבר קצוב מפירות השדה כך וכך לשנה בין עבדא בין לא עבדא והשוכר הוא ג " כ חוכר אלא דחוכר הוא בפירות ושוכר הוא במעות שיתן לבעה " ב סך כך וכך לשנה והכי איתא בב " מ בפרק המקבל והא דנקט רבינו שאין דרך להחכירו לאו דוקא חכירות אלא ה " ה דאין דרך להשכירו מתוך שהוצאותיו מרובים ושכרו מועט והכל אומרים דבשביל ישראל הוא עושה ולכן אסור . ואיכא למידק כיון דבשדה בין מקבל בין שוכר בין חוכר הכל שרי ובמרחץ הכל אסור כדמשמע בגמרא וכדכתב רבי' וכ " כ הרמב " ם בפ " ו מה' שבת אמאי נקט תלמודא גבי שדה אריסותיה קא עביד כיון דבלא אריסות נמי שרי וי " ל דלרבותא נקטיה דאפילו בכה " ג שהישראל נהנה ממלאכ' שבת מותר דעכו " ם אדעתא דנפשיה קא עביד והנאות ישראל ממילא אתיא הילכך שרי וכ " ש שמותר להשכירו ולהחכירו דעכו " ם אדעתא דנפשי' קא עביד וישראל לא מתהני כלל וכ " כ הר " ן בסוף פרק כ " כ ומביאו ב " י ועוד כתב שאילו היה האריסות אסור אף השכירות ה " ה אסור דארעא לאריסותא קיימא ובאריסות תלו אינשי ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כ " ש דשכירות כה " ג שרי עכ " ל ולפ " ז טעמא דמרחץ דאסור משום דאין דרך לקבלו למחצה לשליש ולרביע וכמ " ש רבינו בסמוך אבל תנור אינו עומד לאריסות ודינו כמרחץ וכו' דאיסורו דמרחץ משום מראית העין הוא דהרואה אומר שהבלנים שלוחיו של ישראל הן ולכן אפילו השכירו לשנה דמדינא שרי כיון דעכו " ם אדעתיה דנפשיה קעביד והישראל לא נהנה כלום מ " מ אסור משום מראית העין :
Orach Chayim.243.2.1 ורבינו האיי כתב אם השכירו שנים הרבה וכו' כתב ב " י פירוש אם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע " י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור דינו כשדה ושרי ולפ " ז הא דאמר וכן נהגו היתר בבבל היינו נמי היכא שהשכירו שנה אחר שנה ונתפרסם וכו' אבל לכתחלה אסור להשכירו אפי' לשנה כדכתב בסמוך ואפשר לומר דה " ק דכיון דבהשכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר על כן נהגו היתר בבבל אף לכתחלה משום דבבבל נתפרסם הדבר שאפילו העכו " ם שיש להם מרחץ אינו שוכר פועלים וכו' וניחא השתא הא דכתב הרא " ש ולפ " ז נתברר וכו' . ובס " א כתוב אם השכירו לשנים בלמ " ד וכך ראיתי בספר רבינו כתיבת יד ישן פי' שהשכירו לד' או ה' שנים מתחלה דכיון דהשכירו לכל כך שנים אית ליה קלא וליכא חשדא ואתי שפיר דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחילה להשכירו מתחלה להרבה שנים ולא חיישינן למראית העין :
Orach Chayim.243.3.1 הילכך מותר בקבלנות וכו' באשר " י כתוב בהבלעה דהיינו שמשכירו לאחר לשנה או לחדש בדבר ידוע דנוטל שכר שבת בהבלעה אבל אם היה משכירו לימים שבכל יום ויום יתן לו פרוטה אסור ליקח שכר שבת ושכר י " ט וכן הסכים ב " י למחוק בקבלנות ולהגיה במקומו בהבלעה ע " ש אבל לפעד " נ דאין למחקו ובכוונה שינה רבינו לשון הרא " ש והוא שהרא " ש כתב מתחלה וז " ל ומהך דשמעתין דאמרינן אריסותיה קא עביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע " י שכירי יום הילכך הרואה אומר שכירי יום נינהו וראיה מהירושלמי וכו' עד הילכך כל קיבולת במחובר בבנין בית אסור וכו' עכ " ל משמע דוקא קיבולת בבנין בית אסרו הרא " ש אבל בקבלנות שדה מותר דרוב מלאכת שדה על ידי אריסות וקבלנות הוא הילכך ליכא למיסר מפני הרואים שיאמרו שכירי יום נינהו . והשתא לפי מה שכתב רבינו כאן לפי דעת רבינו האיי גאון בתנור ומרחץ דנתפרסם הדבר שכל מי שיש לו מרחץ אינו שוכר פועלים וכו' כתב רבינו דלפ " ז במרחץ נמי מותר אפילו בקבלנות שיקבל עליו העכו " ם כל מלאכת המרחץ בדבר ידוע והישראל יטול כל הריוח דעכו " ם אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי מדינא וליכא למיסר משום הרואים דיאמרו שכירי יום נינהו כיון דאין דרך לשכור פועלים לעשות לו מלאכה בהם וכו' והא דכתב הרא " ש מותר בהבלעה וכו' לאו למימרא דוקא הבלעה דודאי הוא הדין בקבלנות כדמוכח מתחלת דבריו כדפרישית אלא כיון דכתב הרא " ש ולפ " ז נתברר וכו' עד אלא משכירו לאחד לשנה ולחדשים דהיינו הבלעה לכך קאמר עליה הילכך מותר בהבלעה ולכן בא רבינו לפרש סתימת דברי הרא " ש וכתב מותר בקבלנות במקום מותר בהבלעה להורות דאפילו בקבלנות נמי שרי והא דכתב אבל אם היה משכירו לימים וכו' ולא כתב אבל אם היה שוכרו לימים דהיינו קבלנות נראה דלרבותא נקט משכירו דל " מ שוכרו דה " ל כמו שלוחו לעשות מלאכתו בשבת והבעה " ב נוטל כל הריוח דפשיטא דאסור אלא אפילו משכירו לימים בדבר ידוע והעכו " ם נוטל כל הריוח דעכו " ם אדעתיה דנפשיה קעביד וליכא למיסר נמי מפני הרואים כיון דנתפרסם הדבר דאינו שוכר פועלים וכו' אפ " ה אסור מפני שנוטל שכר שבת אבל כשמשכירו לשנה אין שם איסור כלל לא מדינא ולא משום מראית העין ועד " ז כתב הר " ן לשם ע " ש גדול אחד וז " ל אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמר קיבולת אסור התם בקיבולת בנין לפי שדרכן של בני אדם לעשותו בשכירות יום אבל בשדה שדרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות ועוד שהרואין יתלו באריסות ודברי הרמב " ם נ " ל עיקר עכ " ל הרי לך שלשון הרא " ש הוא ממש כלשון החולקים על הרמב " ם וכדפרישית וזה דעת רבינו . ומה שהקשה מהרי " א דאי אפשר להתיר קבלנות במרחץ ותנור שהרי אם לא עשה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ולא דמי לשדה וכו' שגגה היא שפלטתו הקולמוס דא " כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה עכו " ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו יום ונמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת אלא בע " כ כל היכא דהעכו " ם אדעתיה דנפשיה קא עביד לא הוי שלוחו דהנאת ישראל ממילא קא אתיא ומדינא שרי לכ " ע והרמב " ם דאוסר אפילו בקבלנות דשדה אינו אוסר מדינא אלא מפני הרואים אבל להרא " ש דמתיר בקיבולת דשדה דליכא חששא דמפני הרואים וה " ה במרחץ ותנור לפי מה שנתפרסם דאינן שוכרים פועלים וכו' לשיטת רבינו האי שרי אפילו בקבלנות ודו " ק . עוד נראה ליישב דמ " ש רבינו דמותר בקבלנות ר " ל שהעכו " ם מקבל עליו עבודת המרחץ ותנור כולה ליטול בריוח שליש או מחצה או רביע דהיינו אריסות דשרי דהשתא דנתפרסם הדבר דאינו שוכר פועלים וכו' חזר דין מרחץ כדין שדה דשרי אפילו באריסות כדפרישית בתחילת סימן זה וכ " כ בסמ " ק דקיבולת שרי לדינא דגמרא בשדה וריחיים ותנור ר " ל בקיבולת דלשליש ולמחצה ולרביע כמו שיתבאר בסימן שאחר זה מכל מקום מ " ש תחלה דאפי' קבלנות ממש שרי להרא " ש ורבינו נראה עיקר : כתב ב " י ע " ש רב נטרונאי גאון דבמקום שאסור להשכיר אם השכיר שכרו מותר ואין כן דעת הרמב " ם והמרדכי כמ " ש בסימן רמ " ה עכ " ל ולפעד " נ דאין כאן מחלוקת כלל ותחלה צריך ליישב מ " ש הגאון דאם השכיר שכרו מותר דהלא סוף פ " ק דע " ז תני להדיא ישראל ועכו " ם שקבלו שדה בשותפות וכו' ואם באו לחשבון אסור אלמא דאפילו בדיעבד שכרו אסור אלא בע " כ דאין השכר נאסר אלא היכא דהמלאכה מוטלת על ישראל אע " פ שמוטלת ג " כ על העכו " ם בשותפות ישראל ומכ " ש אם מוטלת על הישראל לבדו דאסור ובכה " ג קאמרי הרמב " ם והמרדכי דהשכר אסור אבל הגאון מדבר במרחץ או תנור שהשכירו הישראל לעכו " ם והמלאכה לה מוטלת על העכו " ם לבדו ומותר להשכירו לעכו " ם מדינא אלא שחכמי' אסרוה מפני מראית העין אם עבר והשכירו שכרו מותר דעבדי' לאיסורא ולא יעמיד ביד העכו " ם שכרו אלא דק " ל בהך עובדא דאית' במרדכי דהעכו " ם אפה בו בשב' על כרחו של ישראל דלמה יהא שכרו אסור הלא רש " י והמפרשים פירשו בהך דאם באו לחשבון אסור דהיינו טעמא דגלי דעתיה דשלוחו הוה ואסור משום שכר שבת וכשאפו בו בעל כרחו פשיטא דלא מיחזי כשלוחו ונראה דהך עובדא דבמרדכי בשם רבינו גרשום אינו מפרש הך דאם באו לחשבון אסור משום דמיחזי כשלוחו אלא אסור משו' שכר שבת גרידא דסוף סוף חילופי שבת הוא ואסור . מיהו נראה דוקא בהך עובדא דנתנו לו שכר אפייה בעד יום שבת בלבדו אבל אם אפו בו הרבה ימים כיון שהיה בע " כ דלא מיחזי כשלוחו משום שכר שבת נמי ליכא כיון דהוי בהבלעת שאר ימי השבת ולפ " ז הא דהתיר הגאון השכר היינו דוקא בהבלעת שאר הימים דשלא בהבלעה אף ר " נ מודה דאסור משום שכר שבת כדאיתא בפ' הזהב והשתא נראה דאין מי שחולק על הוראת ר " נ דכיון שהמלאכה כולה מוטלת על העכו " ם וגם השכירות שנוטל הוי בהבלעת שאר הימים הכל מודים דשרי בדיעבד ובהגהות ש " ע נמשך אחר דברי ב " י וכתב ואם עבר והשכירו במקום האסור י " א שהשכר מותר וי " א שאסור וכן עיקר עכ " ל ולפע " ד דאין כאן מחלוקת וכדפי' וכתב ב " י כתבו התוס' סוף פ " ק דע " ז ע " ש מהר " ם דאריסות שדה שנוטל בגוף השדה דמי לשותף אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף ואסור ולהכי מרחץ דלא שייך ליטול בגוף המרחץ אלא נוטל מעות בשכרו אסור ולפ " ז יש להתיר להשכיר ריחיים לעכו " ם היכ' שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות דהוי כמו שותפות ודין תנור כדין ריחיים כשנוטל מגוף הפת לפי חלקו ושרי . ואין נראה כן מדברי הרמב " ם ושאר פוסקים אלא במרחץ נמי שרי בנוטל חלקו במעות דפירות דמרחץ מעות נינהו עכ " ל ולפעד " נ דלא עלה ע " ד הר " ם לומר דבמרחץ אע " פ שנוטל חלקו בריוח במעות אסור דאם כן אמאי אמרו אריסותא דמרחץ לא עבדי אינשי הא אפילו עבדי אריסא למרחץ דהיינו שנוטל חלקו בריוח במעות נמי אסור מדינא לפי דעת ב " י אלא פירוש דברי הר " ם הכי הוא דשדה כיון דלאריסותא קיימא וגם קבלו העכו " ם באריסותא לשליש וכו' כמו שרגילין לקבל וגם אינו נוטל מעות דבר קצוב בשכרו דמי לשותף אבל בקבלנות דבית דבע " כ אי אפשר בענין אחר אלא שנוטל דבר קצוב בשכרו לא הוי כשותף אלא כשכירו ושלוחו ולהכי קאמר במרחץ כיון דאין דרך לתתו באריסות ר " ל שיהא לו חלק בריוח הן רב הן מעט אלא דבר קצוב בשכרו וכיון דלא שייך זה בגוף המרחץ אסור דהוי כשלוחו ולפ " ז ריחיים אם נוטל חלקו בקמח הוי כשותף וכך הם דברי סה " ת בסימן קמ " ו והסמ " ג דף כ " א ע " ג והסמ " ק ע " ש : כתב המרדכי בס " פ כל כתבי לא ישכיר אדם מרחצו לעכו " ם פר " ח כיון דלא נאסר אלא משום דנקראת על שמו דוקא אסור כשהמרחץ ביד ישראל אבל כשהמרחץ ברשות אחר בפני עצמו ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לו ממש אין לחוש עכ " ל והב " י כתב דין אחר ע " ש ר " ח בס " ס זה ממש איפכא דכשהמרחץ ביד ישראל ואין רוחצין בו אלא שכיני הדירה יש להתיר ולהשכירו אפילו במקום שנוהגים איסור במרחץ דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו " ם וכ " פ בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.244.1.1 ישראל ששכר עכו " ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר " ת וכו' כ " כ התוס' והרא " ש סוף פ " ק דע " ז בשמו שלמד כן מאריסות שדה שקבל העכו " ם לשליש וכו' דישראל נהנה ממלאכת שבת ואפ " ה שרי כיון שהמלאכה כולה מוטלת על העכו " ם והעכו " ם אדעתי' דנפשיה קעביד ואינו כשלוחו כל שכן בקבלנות דבית שאין הישראל נהנה ממלאכת שבת דשרי מה " ט גופיה דעכו " ם אדעתא דנפשיה קעביד ור " י דחה ראייתו דשאני שדה באריסות דכ " ע ידעי דארעא לאריסות קיימא וליכא למיסר משום מראית העין אבל בית שהרגילות הוא לשכור פועלים מדי יום ויום יש לאסור מפני הרואין שיאמרו דהפועלים שכירי יום נינהו וה " ל שלוחים של ישראל ולפ " ז אם הפועלים עושים המלאכה מחוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך התחום של הפועלים ליכא איסורא דהוי כמילתא דצינעא דהכי משמע בירושלמי דפוסק הלכה כרשב " א דבקבולת מחובר אסור תוך התחום ונראה דלר " ת ליכא ראיה מהירושלמי דכיון דבתלמודא דידן סוף פ " ק דע " ז משמע דקי " ל כרשב " ג דשדה לאריסות קיימא ושרי ודלא כרשב " א דאוסר אם כן בקבלנות דבית נמי דשרי במכ " ש לרשב " ג כדפרישית לר " ת ממילא אידחיא לדרשב " א דאוסר . ואיני מבין דברי הרא " ש שאמר כי לא מצינו בתלמוד שלנו שחולק על מה שפסק בירושלמי כרשב " א דהלא ממילא נמשך דחולק כדפרישית לר " ת וצריך לומר דלר " י דחולק אר " ת ואמר דבקיבולת דבית יש לאסור יותר מבשדה באריסות השתא ודאי איכא למימר כיון שפוסק בתלמוד ירושלמי כרשב " א דבקיבולת מחובר אסור תוך התחום הכי נקטינן כיון דלא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו דמה שמתיר תלמוד שלנו באריסות בשדה ה " ט משום דליכא למיסר התם מפני הרואים מה שאין כן בקיבולת מחובר וכדפירש ר " י וכתבו התוס' ושאר מפרשים כולם דר " ת לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו וכתב ב " י שלכך כתב רבינו היה מתיר ר " ת כלומר מתחלה היה מתיר ר " ת אבל אח " כ כשבא מעשה לידו לא התיר . ונראה לפ " ז אם עבר אדם והניח לבנות ביתו בשבת בקבלנות דאין לאסור עליו ביתו מלדור בו דכיון דר " ת היה מתיר אף על פי דלמעשה לא התיר לבנות לכתחלה מ " מ בדיעבד יש לסמוך אר " ת במה שהיה מתיר להלכה אף לכתחלה וכדי להורות דין זה כתב רבינו דר " ת היה מתיר דאם לא כן קשה דמנ " מ במה שהיה מתיר כיון שלבסוף לא התיר ועוד דמשמע להדיא מלשון התוספות סוף פ " ק דע " ז בד " ה אריסא דלא חזר ר " ת מהוראתו אלא דהחמיר על עצמו וכשבנה ביתו לא הניח עכו " ם לבנות בשבת עכ " ל משמע דלאחרים התיר לכתחלה ולפיכך אע " פ דנהגינן כר " י מ " מ בדיעבד כדאי הוא ר " ת לסמוך עליו בדיעבד דמותר ליכנס לתוך הבית אם עבר ובנו עכו " ם בשבת ואין צריך לומר בסיתת אבנים דבדיעבד מותר לשקען בבנין וכמו שכתב בסוף סימן זה :
Orach Chayim.244.2.1 ואפילו סיתת העכו " ם וכו' כ " כ התוס' סוף פרק קמא דע " ז וסה " ת סימן רכ " ב וסמ " ג ( דף י " ט ע " ג ) והגהות בפ " ו מדגרסינן בירושלמי אומנים עכו " ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר רשב " א במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור ופסק הלכה כרשב " א וכתבו לשם דהא ע " כ במחובר כהאי גוונא פליגי ופסק כרשב " א דאסור דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא ואסור שהרי אף בתלוש כגון כלים לכובס ועורות לעבדן לא שרי אלא בביתו של עכו " ם דהא תנן וב " ה מתירין עם השמש כדי שיכול לצאת מפתח ביתו . והרא " ש כתב הוכחה זו מהירושלמי בלשון הזה דבמחובר כה " ג פליגי מדקאמר בתוך ביתו מותר ארשב " א בד " א בקבולת אבל בשכר אסור בד " א בתלוש פירוש בהא דאמר קיבולת בבית העכו " ם מותר אבל במחובר לקרקע אסור והיכי משכחת מחובר לקרקע בביתו של עכו " ם אלא ודאי בתלוש לצורך מחובר קאמר וכו' עכ " ל והר " ר ירוחם כתב דדין זה דרך חומרא הוא והקשה ב " י למה כתב שהוא חומרא הלא מוכח פירוש זה מהירושלמי . ונלפע " ד שאין פירוש זה מוכרח דפשטא משמע דלא אסר בנין בביתו של עכו " ם אלא במחובר ממש דבונה ביתו של ישראל ברשותו של עכו " ם כגון שהקרקע של עכו " ם והבנין של ישראל דמיפרסמא מילתא דהמלאכה בשביל ישראל היא ואסור אבל בקורות ואבנים שסיתת העכו " ם בביתו של עכו " ם דלא מיפרסם שרי מדינא אלא שהחמירו הגדולים והכי משמע בספר יראים סי' קי " ג ובסה " ת בסימנים סימן רכ " ב ובמרדכי פ " ק דשבת דאפשר דהירושל' אינו אוסר אלא במחובר גמור בקרקע ברשותו של העכו " ם התם הוא דאסור אבל סיתות קורות ונסרים מותר וכל זה דוקא דמיפרסמא מילתא שהוא לצורך מחובר ישראל אבל אם לא מפורסם שרי לדברי הכל וכן כתב בכלבו וכן פסק בש " ע ובהגהות שם דבמפורסם שהוא של ישראל אסור לשקעם בבנין ופסק עוד דאם בנו עכו " ם לישראל בשבת באיסורא נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכדאיתא בפ' מי שהפך בעובדא דמר זוטרא וכו' וכן כתב רבינו לקמן בסימן תקמ " ד מיהו נראה דאם בנו עכו " ם ביתו בקבלנות ור " ש סיתות אבנים בביתו של עכו " ם יש להתיר לדור בו וכן לשקע הקורות בבנין דכיון דאיכא ר " ת דהתיר קבלנות בית אפי' לכתחלה מדינא אלא דהחמיר ע " ע כשבנה ביתו מ " מ לא חזר בו וא " כ יש לנו לומר כדאי הוא ר " ת לסמוך עליו בדיעבד ומהאי טעמא לא כתב רבינו בסי' תקמ " ג דאסור לכנוס בו אלא נכון להחמיר משום דמדינא שרי כר " ת נ " ל ועיין במ " ש לשם בס " ד :
Orach Chayim.244.3.1 ומ " ש וכ " כ הרמב " ם וכו' פי' שגם הרמב " ם סובר דבקיבולת בנין כותלו אסור תוך התחום מפני הרואים כמ " ש ר " י . ואע " ג דהרמב " ם שם אוסר ג " כ קיבולת שדה בתוך התחום השמיטו רבינו מדבריו לפי שפסק בסימן רמ " ג דשדה כיון דלאריסות קיימא מותר אפילו בקיבולת דלא כהרמב " ם בזה . ואיכא להקשות כיון דמדינא כל קיבולת שרי דעכו " ם אדעתא דנפשיה קא עביד וליכא איסור אלא מפני הרואים שיאמרו שכירי יום נינהו בשדה דאין דרך לשכור פועלים יום יום אלא לאריסות או לקבלנות קיימא אמאי אוסר הרמב " ם ונראה לתרץ דאין דעת הרמב " ם דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור פועלים יום יום אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אלא שכרו בדבר קצוב אסור דכיון שהכל יודעים שהעכו " ם עושה מלאכה בשביל ישראל ואין הכל יודעים שקצץ אומרים שפלוני שכר העכו " ם לעשות לו מלאכה בשבת ולפ " ז כיון שהתוס' והרא " ש ספ " ק דע " ז וסה " ת סימן רכ " א וסמ " ג דף י " ט כולם כתבו דקיבולת בית אסור משום דכיון דדרך לשכור פועלים יום יום לא יאמרו הרואים דהעכו " ם קבלנותייהו קא עבדי אלא שכירי יום נינהו א " כ בקבלנות שדה וכרם דאין דרך לשכור פועלים יום יום שרי דלא כהרמב " ם וכן מבואר עוד בסמ " ג דכתב לשם ואע " ג דאין הלכה כרשב " א במחובר של שדה אלא כרשב " ג וכו' אינו דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר עכו " ם אריסותיה קעביד אבל בית שרגילו' להשכיר פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואים עכו " ם קבלנותיה קעביד עכ " ל והשתא אי איתא דס " ל להסמ " ג דקבלנות שדה נמי אסור לא ה " ל לחלק בין מחובר של שדה למחובר של בית מהטעם שכתב דבלאו הכי נמי ניחא דלא קי " ל כרשב " ג דשרי אלא באריסות שיש לעכו " ם חלק בגוף השדה אבל בקבלנות שאין לו חלק בגוף ה " ל כשלוחו ואסור בין בבית בין בשדה אלא בע " כ דס " ל לסמ " ג דקבלנות שדה נמי שרי ולפיכך היה צריך לחלק בין בית לשדה והא דכתב דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות וכו' ולא כתב שרגילות לקבלו בקבלנות היינו משום דתלמודא נקטא אריסות נקט נמי איהו לישנא דתלמודא ותלמודא נמי דלא נקטא שכירות וקבלנות אלא אריסות רבותא קאמר כמ " ש בתחלה סימן רמ " ג ע " ש . והא דכתב הסמ " ג מכאן פסק ר " י בר שמואל שאסור לעשות כל קיבולת במחובר בתוך התחום וכו' צ " ל דכל קיבולת בית קאמר בין שקיבל לבנותו בדבר קצוב בין שקיבל לבנות לו שנה או שתים אבל לא היתה דעתו כל קיבולת אף דשדה דהא פשיטא דקבולת שדה מותר כדמוכח מתחלת דבריו וכדפרישית וכן צריך לפרש מ " ש הרא " ש הילכך כל קיבולת במחובר בבנין בית אסור דכיון דאמר בבנין בית אלמא דקיבולת שדה שרי וא " כ מ " ש כל קיבולת צריך לפרש בין קצץ עמו על המלאכה עד שיגמרנה בין קצץ עמו על שנה ושתים וכן צ " ל מ " ש בהגהת מיימונית פ " ו על דברי הרמב " ם שאסר קיבולת וז " ל וכן פסק ר " י במכילתא דאסור כל קיבולת במחובר עכ " ל דפירוש ג " כ כל קיבולת בבנין בית אבל קבולת דשדה שרי לר " י כדמוכח מסוף דברי הגה " ה זו שכתבה ואע " פ שמתיר בשדה בפ " ק דע " ז גבי בית אסר וגם זה ראייה לר " י ודלא כר " ת וכו' אלמא דלר " י קיבולת דאסר בירושל' בבית מותר הוא בשדה ואע " ג דלישנא דוכן לא אתי שפיר לפ " ז דהא להרמב " ם אף קיבולת דשדה אסור איכא ליישב דהגה " ה זו לא אתיא אלא לאפוקי מר " ת דהתיר קבלנות בכל ענין וקאמר דכמו שאסר הרמב " ם קבלנות כך פסק ר " י דאסור קבלנות דלא כר " ת אבל ודאי איכא פלוגתא בין הרמב " ם ור " י בדין קבלנות שדה . אכן בסה " ת קשה דבספ " ק דע " ז כתב להדיא דקבלנות אסור אפילו בשדה ובפ " ק דשבת כתב דאין לאסור אלא בבית ונראה ליישב דבפ " ק דשבת הם דברי ר " י כמו שמבואר לשם מדבריו אבל מ " ש בספ " ק דע " ז הם דברי עצמו שפוסק כהרמב " ם ולכן לא הזכיר לשם שום דיבור מדברי ר " ת ור " י וכן מ " ש הסמ " ג בדף כ " א ע " ג דקיבולת דשדה אסור במחובר לקרקע הם דברי עצמו שפוסק כדעת ספר התרומה ודבריו בדף י " ט הם דברי ר " י מיהו בדברי הרא " ש מבואר דאין לאסור אלא קיבולת דבית כדפי' בסימן רמ " ג וזהו ג " כ דעת רבינו שהשמיט כאן בסימן זה מדברי הרמב " ם מה שאוסר קיבולת דשדה כמ " ש בסמוך . מפל זה שכתבנו יצאה השגה על מ " ש ב " י לאחר שהביא הסכמת הר " ן והרב המגיד למה שאסר הרמב " ם אפילו קיבולת השדה וז " ל וכן דעת התוס' והמרדכי בספ " ק דע " ז וכן דעת סמ " ג וסמ " ק וסה " ת וכ " כ הגהות מיימונית בפ " ו וכו' עכ " ל דאינו כן דאע " פ דבסה " ת ספ " ק דע " ז וכן המרדכי לשם שהעתיק לשונו זה מבואר לאיסור וכ " כ הסמ " ג בדף כ " א ע " ג מ " מ בספר התרומה פ " ק דשבת והמרדכי פ' כל כתבי והסמ " ג בדף י " ט מבואר דלר " י שרי קיבולת דשדה גם בתוס' דע " ז מבואר דוקא בית דדרך לשכור פועלים יום יום אסור והא דכתבו בסוף הדבור אבל במחובר אינו מותר אלא חוץ לתחום אבל תוך לתחום אסור היינו דוקא מחובר דבנין בית . ובסמ " ג משמע נמי דקיבולת דשדה מותר שכתב בהגה " ה וז " ל ושדה מותר משום דאריסותיה קעביד לפי שנוטל העכו " ם מתבואות השדה וה " ה בריחיים ותנור בקיבולת מותר לפי שהעכו " ם נוטל שכרו מגוף אותו דבר מהחטים ומן הפת ולא מעות הילכך דמי לשדה עכ " ל מיהו אפשר דהסמ " ק לא קאמר אלא דוקא כשנוטל לפי חלקו כגון שליש או רביע הן רב הן מעט דאז ה " ל כשותף ואעפ " כ קרי ליה קיבולת לפי שהעכו " ם קיבל על עצמו לעשות המלאכה כולה ע " י שכירות זה . ועוד אפשר דאע " פ ששכרו בדבר קצוב לשנה כל שנוטל שכרו מגוף הדבר אע " פ דהוי קיבולת גמורה התיר הסמ " ק דה " ל כשותף אבל אין להבין מדבריו שהסכימה דעתו לדעת הרמב " ם לאסור קיבולת דשדה כמה שכתב ב " י ודו " ק מ " מ לענין הלכה נקטינן לאיסורא אפילו קיבולת דשדה בתוך התחום וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.245.1.1 ישראל ועכו " ם שקבלו שדה בשותפות וכו' ברייתא ספ " ק דע " ז ופירש " י שקבלו שדה באריסות מבעה " ב ומשקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד לא יאמר ישראל טול אתה חלקך בשבת לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו עכ " ל וכתב בסה " ת סימן קמ " ז והכי תניא בתוספתא דדמאי הביאו התוספות והר " ן ספ " ק דע " ז וה " ה ישראל ועכו " ם שלקחו שדה בשותפות והוטלה המלאכה על שניהם לא יאמר הישראל לעכו " ם תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת בצירה או בשעת קצירה כנגד עמלך של שבת ואני או שלוחי נטריח לעשות כן בחול כדי ליטול בשעת קצירה או בצירה כנגד יום שלי דנראה כאילו אמר הישראל לעכו " ם גם עלי לטרוח חצי שבת כמותך טרח אותו חצי היום בעבורי ואני אטרח חצי יום של חול בעבורך וה " ל כמו שכר שבת ושלוחו של ישראל דאסור משום דאמירה לעכו " ם שבות ואפי' לא אמר כן בפירוש אלא כשבאין לחשבון אומר לעכו " ם אחר זמן כמה ימי שבתות עבדת ונטלת כנגדם בשעת קצירה ובצירה ואני אטול ג " כ כנגדם בשעת קצירה ובצירה מנין ימות החול שעבדתי אני לבדי אפ " ה אסור אע " פ שמתחלה עבד העכו " ם בשבת סתם ולא צוהו ישראל שיעבוד הוא לבדו בשבת והוא יעבוד לבדו יום אחד כנגדו בחול מ " מ גלי דעתיה עכשיו שהעכו " ם היה שלוחו מעיקרא עכ " ל : כתב הר " ן ספ " ק דע " ז בשם הראב " ד ומביאו ב " י דאם באו לחשבון אהתנו מעיקרא קאי כלומר אף על פי שהתנו אם אחר כך יבואו לחשבון ותהא חלוקתן שוה אסור דכיון שבאו לחשבון אשתכח דמעיקרא הערמה בעלמא הוה עכ " ל פירוש אף על גב דהתנו מעיקרא דשבת הוא בחלקו דעכו " ם ויום אחד בשבת בחלקו של ישראל דשרי היינו דוקא אם לא יבואו לחשבון אלא השבת הוא דעכו " ם אם מרוב' אם מועט כל דהוי ומקבל עכו " ם על נפשיה דאי לא אתא ליה בשבת אלא דבר מועט לא יהא מחשב עמו אבל אם באו לחשבון דא " ל את שקלת בחדא בשבתא מאה זוזי ואנא שקלית בשבת צ' זוז מלא לי וכ " ש אם הישראל תבעו לעכו " ם בהכי השתא ודאי איגלאי מילתא דהא דהתנו מעיקרא הערמה הוא ואסור וכ " כ הגאון רב שרירא כמ " ש בתשובת הגאונים הביאו ב " י ונראה לפע " ד דאף לפירוש רש " י והסכמת הפוסקים דהאי ואם באו לחשבון לאו אהתנו מעיקרא קאי משום דבהתנו מעיקרא אפילו באו לחשבון נמי שרי היינו דוקא הך באו לחשבון כדפי' רש " י וכל המפרשים אחריו דהיינו שבאו לחשבון לאחר זמן לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול התם הוא דשרי כיון דהתנו כך מעיקרא שיטול העכו " ם של שבת והישראל יום ראשון כנגדו אבל האי באו לחשבון דפי' הגאון והראב " ד דאמר מלא לי מאי דחסר התם ודאי מוכח דהאי התנו הערמה היא ואסור לדברי הכל והכי נקטינן דבין האי ואם באו לחשבון דפירש " י היכא דלא התנו ובין האי ואם באו לחשבון דפירוש הגאון והראב " ד היכא דהתנו תרוייהו אסירי והא דלא פירש רש " י וכל המפרשים דהאי ואם באו לחשבון אהתנו מעיקרא קאי וכפירוש הגאון והראב " ד היינו משום דהוי משמע דהאי ואם באו לחשבון דפירוש רש " י לית ביה איסורא אפי' לא התנו דדוקא בדאמר בא ונחשב יחד ומלא לי מאי דחסר לי הוא דאסור הא לאו הכי שרי אפי' לא התנו לכך פירש " י דליתא אלא אפי' האי באו לחשבון כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול נמי אסור היכא דלא התנו ודו " ק . וכל זה דלא כמ " ש ב " י בשם מהר " י אבוהב דכל היכא דהתנו בכל גוונא שרי דליתא :
Orach Chayim.245.2.1 ור " י היה מתיר וכו' נראה דדעת ר " י היתה דהא דאסור בלא התנו בשדה אין הטעם משום דמיחזי כשלוחו דא " כ גם בתנור ומרחץ וריחיים איכא למימר דמיחזי כשלוחו אלא הטעם משום דכיון שחלק הישראל מתעלה באותה מלאכה שהעכו " ם עושה בשבת משתכר במלאכת שבת הוא ואסור משום שכר שבת וא " כ בתנור ומרחץ וריחיים שאין חלק ישראל מתעלה בכך מותר ואף על פי דהישראל נוטל כל השכר של יום ראשון כנגד שכר יום השבת שנוטל העכו " ם אין זה שכר שבת אלא חליפי שכר שבת ואף על גב דגם זה אסרו רבינו גרשום כמ " ש במרדכי פ' קמא דשבת איכא למימר דר " י לא ס " ל לאיסור אלא שכר שבת כמו שדה דחלק ישראל מתעלה בכל אבל חליפי שכר שבת שרי . ודעת ר " ת אפשר דס " ל כרבינו גרשום דאפי' חליפי שכר שבת נמי אסור א " נ ס " ל דאסור משום דמיחזי כשלוחו דה " ל כאילו מעמיד פועל בידים וכ " כ התוס' והרא " ש טעם זה לר " ת : ומ " ש ור " י היה מתיר כתב ב " י משום דמתחילה היה מתיר ולבסוף חזר בו והודה לר " ת עכ " ל . מיהו נראה דלא דמי הך דר " י היה מתיר דהכא למ " ש בסימן רמ " ד בקבלנות דבנין בית דר " ת היה מתיר דלשם קבעינן הלכה דבדיעבד כדאי הוא ר " ת לסמוך עליו משום דר " ת לא חזר בו אלא דמחמיר על עצמו היה אבל הכא משמע דר " י גופיה לא התיר מעולם אלא היה רוצה להתיר ואחר כך חזר בו והביא ראיה לדברי ר " ת ולא התיר אפי' לאחרים והילפך אפילו בדיעבד נמי אסור דליכא למימר הכא כדאי הוא כו' כיון דר " י לא פסק כך מעולם אלא היה רוצה להתיר וחזר בו כדמוכח להדיא ממ " ש התוספות והרא " ש בסוף ע " ז . כתב הר " ן ספ " ק דע " ז מרחץ שלקחוהו ישראל ועכו " ם בשותפות ועכו " ם מחממו בשבת בשביל חלקו ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימות החול שניהם מחממים אותו שרי דעכו " ם אדעתא דמחצה שלו קעביד ואע " ג דמטא ליה לישראל רווחא במלאכת עכו " ם בשבת שרי דה " ל כשדה וכו' ומביאו ב " י וצ " ל דס " ל להר " ן דאע " ג דר " ת והרמב " ם אוסרין אף בתנור שלקחו בשותפות דכיון דעבודת התנור אישראל נמי רמיא מיחזי כשלוחו אי נמי משום שכר שבת כדפי' היינו דוקא בשא " ל הלשון שאמרו בגמרא טול חלקך בשבת ואני בחול לפי שנעשה העכו " ם שלוחו של ישראל בשבת על חצי היום המוטל עליו והישראל נעשה שלוחו של עכו " ם בחול על חצי היום המוטל עליו א " נ משום דה " ל חליפי שכר שבת אבל הכא שבחול שניהם מחממין את המרחץ בכל יום ובשבת העכו " ם מחממו לבדו ואין הישראל מחמם בחול כנגדו לאו שליחותא דישראל קא עביד בשבת אלא אדעתיה דנפשיה קא טרח וישראל מטיא ליה הנאה ממילא ושרי ומ " מ לא שרי אלא בהבלעת שאר ימים וכתב ב " י דלכאורה משמע דאין כן דעת הרמב " ם אלא דאם לא התנו אסור בכל ענין ומיהו אפשר לומר דהרמב " ם לא אסר אלא דוקא כשאין שניהם מתעסקים תמיד יחד במלאכה אבל אם היו שניהם יחד מתעסק תמיד במלאכה או . בסחורה ובשבת מתעסק בה העכו " ם לבדו שרי לישראל ליטול חלקו מריוח שבת וכדכתב הר " ן ולפעד " נ אפילו היה דעת הרמב " ם לאסור בכל ענין שלא כדעת הר " ן אפ " ה כהר " ן נקטינן דמסתבר טעמיה כ " ש דאיכא לפרש דגם הרמב " ם הכי ס " ל וכדכתב ב " י וכ " פ בהגהות ש " ע והכי נקטינן .
Orach Chayim.245.3.1 וכתב א " א ז " ל ומיהו תנור שלקחו הישראל משכון וכו' פירוש אע " פ שהישראל נוטל כל שכר התנור אפילו דיום השבת בריבית שלו שרי דכיון שאין לישראל חלק בגוף התנור ועבודת התנור כולה מוטלת על העכו " ם א " כ עכו " ם כי עביד אדעתא דנפשיה קעביד לקיים תנאו דאי לא קיים תנאו חייב למלא לו מה שחסר מתנאו : בהגהת אשיר " י סוף פ " ק דע " ז הביאו ב " י ואית ביה ט " ס וכצ " ל כללא דמילתא בשכירות דבדידיה קא טרח מותר לישראל ליהנות ממנו וכו' בהגה " ה זו מתוקן הלשון :
Orach Chayim.246.1.1 תנו רבנן לא ישכיר אדם כליו לעכו " ם וכו' בפ " ק דשבת ריש ( דף י " ט ) והרי " ף השמיטה משום דמפרש לה משום שביתת כלים וכב " ש וכ " כ הרמב " ם להדיא בפ " ז אבל התוספות והרא " ש כתבו דאין לפרש כב " ש דא " כ אפי' בד' וה' נמי אסור ויש ליישב דמיירי בקצץ דמדינא שרי אפילו בע " ש דעכו " ם אדעתא דנפשיה קעביד והא דב " ש אסרו במתניתין מכירה ונתינת עורות לעבדן אף על פי שקצץ היינו דוקא בע " ש משום דמיחלף בשלוחו אבל בד' וה' שרי והא דארשב " ג נוהגים היו בית אבא שנותנין כלי לבן לכובס עכו " ם ג' ימי' קודם לשבת והיינו כב " ש . היינו דוקא בקבולת לחוד בלא קצץ אבל קצץ אפילו בה' שרי לב " ש וה " ה באיגרות אע " ג דשלוחו הוא כיון דמדינא שרי ולא אסרו אלא מפני הרואים ולא אסרו אלא בע " ש דה " ל שלוחו ממש בשבת עצמו ועוד כתב הרא " ש דאי כב " ש ה " ל לתלמודא למימר הא מני ב " ש היא וכו' ויש ליישב דא " צ לפרש כאן כיון דבאותה סוגיא מפורש דב " ה לית להו שביתת כלים אם כן ממילא ידעינן דהך ברייתא ב " ש היא ועוד הקשה הרא " ש דאי ב " ש לא היה צריך למיתני בסיפא כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד עכו " ם בע " ש השתא מכיר' ונתינ' אסרי ב " ש שליחות מיבעיא וגם זה יש ליישב דעיקרא דסיפא לא תני לה אלא לאשמועי' היתרא דאפילו בשליחות בד' וה' מותר והא דתני דשליחות אסיר בע " ש איידי דתני ברישא דאף מכירה אסור בע " ש תני לה נמי בסיפא גבי שליחות אחר כך הביא הרא " ש פר " י דאסר אפילו לב " ה דמיחזי בע " ש כנוטל שכר שבת ואע " פ דמיירי במשכיר לחדש דאי בשכיר יום אפילו בד' וה' אסור אלא ודאי בהבלעה קא מיירי ואפ " ה אסרי בע " ש מפני מראית העין אף ע " ג דלישראל מותר בהבלעה דשבת או דחדש כדאמר בפרק הזהב השוכר את הפועל לשמור פרה ותינוק וכו' מכל מקום לעכו " ם אסור . אחר כך כתב הרב רבינו אשר והרבינו יונה פירש דלא איירי בכלים שאין עושין בהן מלאכה דלא מסתבר למיסר בעכו " ם טפי מבישראל דמה שייך מראית העין בעכו " ם טפי מבישראל ופירש דמיירי בכלים דעושין בהן מלאכה כגון ריחיים ומחרישה וכו' משום דמיחזי דמלאכה שעושה בהן העכו " ם בשבת כשלוחו של ישראל ואע " ג דשרו בית הילל עורות לעבדן עם חשיכה דעכו " ם לנפשיה קעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהעכו " ם עושה בשבת אבל בשכירות כלים כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל העכו " ם מיחזי דהמלאכה עושה העכו " ם בשליחותו דישראל לפיכך בע " ש אסור דמיחזי כאילו העכו " ח עוש' המלאכ' מיד בשב' בכליו של ישראל ע " פ ציוויו דהא מסתמא ניחא ליה בהאי מלאכה כדי שיקח שכר ואע " פ דלא הוה ניחא ליה מ " מ אסור מפני הרואים הנה מבואר דלה " ר יונה אין איסור אלא בדאיכא תרתי דהכלים עושים להן מלאכה ויש לו ג " כ ריוח אבל אם אין לו ריוח כגון שהשאילו לעכו " ם אי נמי יש לו ריוח ואינו עושה בה מלאכה כגון חלוק וטלית שרי אפילו בע " ש דאין איסורו משום שנוטל שכר שבת כיון שהשכירו בהבלעה אלא דנראה כאילו הוא שלוחו למלאכה זו ואמירה לעכו " ם שבות ובחלוק וטלית דאינו עושה מלאכה א " נ במחרישה ואין לו ריוח כגון בשאלה לא יאמרו שלוחו הוא דלמה יהא חוטא ואינו נשכר וכיון דהרא " ש הביא באחרונה שה " ר יונה חולק על פר " י ודחהו אלמא דכה " ר יונה ס " ל ולכן כתב רבינו בתחלה בסתם ומיירי בהבלעה וכו' ודחה לדעת הרי " ף והרמב " ם כיון דכל הפוסקים תופסים עיקר דברייתא זו כב " ה נמי אתיא וגם כתב ומיירי בהבלעה וכו' דבהא הושוו כל הפוסקים ואח " כ כתב ומיהו פירש ה " ר יונה וכו' דכיון דר " י אוסר בע " ש לעכו " ם אף בכלים שאין עושין בהם מלאכה ואפי' בהבלעה והרבה מן המפרשים כתבו כפר " י על כן לא כתבו בסתם אלא על שם ה " ר יונה דכתב אבל כלים שאין עושין בהם מלאכה אפילו בע " ש מותר בהבלעה דלא כפר " י דאוסר כל זה נלפע " ד פשוט אכן על מ " ש רבינו ודוקא להשכיר אסור משום שכר שבת אבל להשאיל לו כתב בספר המצות שמותר וכו' הוא תימה רבה דהלא לה " ר יונה לא הוה האיסור משום שכר שבת דא " כ אפילו כלים שאין עושין בהן מלאכה נמי אסורין בע " ש לעכו " ם מפני מראית העין כדפי' ר " י דאסור משום דמיחזי כנוטל שכר שבת וכו' כמ " ש הרא " ש משמו אלא כך ה " ל לרבינו לומר דוקא להשכיר אסור דנראה כשלוחו כיון שנוטל שכר שבת אבל להשאיל לו וכו' וזה היה דעת מהר " י אבוהב שכתב ולשון המחבר אינו מתוקן שכתב ומיהו פירש ה " ר יונה שנראה שאין כאן אלא פירוש אחד והם שני סברות כמ " ש בפסקים עכ " ל רצונו לומר דכיון דכתב אחר ופי' ה " ר יונה ודוקא להשכיר אסור משום שכר שבת משמע דהר " י נמי מפרש דהאיסור משום שכר שבת והא ליתא דהם שני סברות דרבינו יצחק הוא דסובר משום שכר שבת ולפיכך אסור אפי' כלים שאין עושין בהם מלאכה אבל ה " ר יונה סובר דהטעם משום דנראה כשלוחו לעשות מלאכה בשבת כדי שיהא לו ריוח ולכן אינו אסור אלא בכלים שעושין בהן מלאכה . אבל הב " י הבין מדברי הר " י אבוהב שעלה על דעתו שה " ר יונה חולק אמה שפירש רבינו יצחק דמיירי בהבלעה דאפי' שלא בהבלעה שרי ושרי ליה מאריה דחשב על גדול בדורו תועה לטעות בדבר פשוט דאפילו בר בי רב לא יהא טועה בהא מילתא אלא כדפרישית הוא האמת ומכל מקום נראה לפי עניות דעתי ליישב דברי רבינו דעיקר דבריו אינן אלא לפרש דברי ה " ר יונה דאינו אסור להשכיר כלים לעכו " ם בע " ש אלא בדאיכא תרתי ולכן אחר שכתב דוקא כגון מחרישה וכו' דאם אין עושין בהן מלאכה מותר בהבלעה כתב אח " כ ודוקא להשכיר וכו' פי' דאינו אסור במחרישה משום דנראה כשלוחו אפי' להשאיל לו המחרישה אלא דוקא להשכיר המחרישה הוא דאסור משום שכר שבת כלומר כיון דאית ליה לישראל ג " כ במלאכה זו שעושה העכו " ם לשבת שכר וריוח השתא כיון דאיכא תרתי אסור משום דנראה כשלוחו אבל להשאיל לו מותר אפי' במחרישה וכדפרישית כנ " ל פשוט דזאת היתה דעת רבינו בלשון זה ודו " ק . אלא דאכתי קצת קשה לאיזה צורך כתב רבינו דלהשאיל כתב בספר המצות דמותר הלא בדברי ה " ר יונה מבואר כך דבעינן שיהא לו לישראל ג " כ שכר וריוח כדפי' ועוד קשה דרבינו מסיים בפי' ה " ר יונה במאי דכתב ספר המצות דלהשאיל מותר וכיון דבספר המצות גדול וקטן מבואר דתופסים פר " י דהטעם משום שכר שבת הוא ואסור אפי' בחלוק וטלית שאין עושין בה מלאכה דלא כפי' ה " ר יונה א " כ לא היה לו לרבינו לערב מ " ש בספר המצות עם מה שפירש הרבינו יונה כאילו היו תופסים סברא אחת ונראה ליישב דדעת רבינו לומר דאף ספר המצות דאוסר משום שנוטל שכר שבת ואפי' בכלים שאין עושין בהן מלאכה אסור כפר " י אפ " ה בלהשאיל מותר וק " ל . וכתב בהגהת מרדכי דאפילו אם התנה עמו שמשאיל לו כלי זה כדי שישאיל לו ג " כ כלי אחר לאחר השבת נמי מותר דלא דמי לשכירות עכ " ל :
Orach Chayim.246.2.1 ומ " ש רבינו דלה " ר יונה בד' ובה' מותר בהבלעה כיון שהוא רחוק מן השבת טעמו דברחוק מן השבת אין לאסור מפני הרואים כיון דאיכא למימר דכבר קודם השבת עשה העכו " ם מלאכתו ובשבת לא יעשה מלאכה משא " כ בע " ש דמסתמא יעשה מלאכה מיד בשבת דאל " כ לא היה שכרו אלא לאחר השבת וכיון שהעושה העכו " ם בודאי מלאכה בשבת נראה כשלוחו כדי שיקח שכר וריוח ממלאכה זו שעושה העכו " ם בשבת כדלעיל : כתב ב " י ומעתה אל תטעה במ " ש בהגהות מרדכי פ " ק דשבת וז " ל והרוקח פסק אפי' השאילו באמצע השבוע צריך ליקחנו בע " ש ע " כ דההיא פיסקא אתיא כב " ש דס " ל אדם מצווה על שביתת כליו אבל אנן קי " ל כב " ה דאמרי אין אדם מצווה על שביתת כליו וכן מ " ש הרוקח בסימן ד " ש אם יש ליהודי ספינה אינו יכול להשכירה לעכו " ם להוליכה למים בשבת או בי " ט וה " ה לעגלה שאינו יכול להשכיר לעכו " ם להוליך ממונו בשבת או בי " ט ואם יעשה כן מחלל שבת וי " ט הוא עכ " ל ע " כ כב " ש עשו דאילו לב " ה הא אמרו דאין אדם מצווה על שביתת כליו עכ " ל ב " י ותימא היאך יכתוב הרוקח פסקיו אליבא דב " ש כיון דאין הלכה כמותם . ולכן נראה דהרוקח מפרש בסוגיא דלב " ה אית להו שביתת כלים דאורייתא בכלים דעבדי מעשה וה " א התם ( דף י " ח ) בברייתא אין נותנין חיטים לתוך הרחיים של מים אלא בכדי שיטחנו מבע " י מ " ט אמר רבה מפני שמשמעת קול אמר ליה רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים וכו' והקשו התוס' למאי דמסיק מאן תנא שביתת כלים ב " ש מאי פריך רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת קול ואתי כב " ה וי " ל דלא סבירא ליה לרב יוסף טעמא דהשמעת קול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקומא כב " ש משום שביתת כלים עכ " ל וכך כתב הסה " ת והרא " ש האריך בזה לקיים דברי התוס' וקשיא ליה להרוקח על תירוץ זה דהתוס' דהא באותה סוגיא לעיל מינה פריך אביי לרב יוסף ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא אלמא דדחיק לפרש מתני' אליבא דכ " ע אע " ג דלית הלכתא כרבי יוסי בר יהודה דקיי " ל הלכה כרבי מחבירו אפ " ה ניחא טפי לדחוק ולומר דאפר רצה לומר עפר ודאתיא ככולי עלמא וכל שכן דניחא לן לפרש טעמא דהשמעת קול לאוקמא ברייתא דאתיא ככולי עלמא אף כב " ה דהלכה כמותו וכהאי גוונא איתא בפרק כל הגט ( גיטין דף ל' ) כעולא לא אמר כיחידאה לא מוקמינן ואע " ג דשמואל פוסק בפרק קמא דב " מ כר' יוסי אפ " ה לא ניחא ליה לאוקמי מתני' כר' יוסי מטעמא דכיחידאה לא מוקמינן ולכן תופס הרוקח עיקר דלרב יוסף דקאמר משום שביתת כלים אליבא דב " ה דאית להו שביתת כלים קאמר ולהכי אמר ליה לרבה לימא מר משום שביתת כלים כדתני בברייתא בהדיא וכב " ה והיינו דקאמר תלמודא והשתא דאמרת לב " ה אית להו שביתת כלים דאורייתא וכו' פירוש לרב יוסף דמפרש הך ברייתא דאסרה שביתת כלים אתיא כב " ה דמשום הכי הוה פריך ליה רב יוסף לרבה ולימא מר משום שביתת כלים והא דקאמר בתר הכי והשתא דאמר ר' אושעיא כו' הא מני ב " ש היא לר' אושעיא קאמר דהך ברייתא ב " ש היא אבל רב יוסף פליג עליה וקאמר ב " ה היא והכי נקטינן . ועוד נראה דמפרש הרוקח דרבה נמי סבירא ליה כרב יוסף בהא דלב " ה שביתת כלים דאורייתא אלא דקאמר טעמא דהשמעת קול דאפי' ברחיים של עכו " ם דלית ביה משום שביתת כלים נמי אסור מפני שמשמעת קול ויאמרו הרואים שהישראל צוה לטוחנן בשבת ונראה כשלוחו וכן פי' בסה " ת א " נ כפירוש רש " י דאוושא מילתא ואיכא זילותא דשבתא ובהא פליג עליה רב יוסף דלא חיישינן להני טעמי ברחיים של עכו " ם ושרי אבל ברחיים של ישראל סבירא ליה לרבה ורב יוסף דאסור משום שביתת כלים דאורייתא וכב " ה והכי משמע מדשתיק רבה ולא קמהדר ליה לרב יוסף דניחא ליה טפי טעמא דהשמעת קול וכב " ה אבל טעמא דשביתת כלים אינו כב " ה אלא כב " ש אלא בע " כ דרבה מודה דאית להו לב " ה שביתת כלים ומשום הכי שתיק רבה ותו דכיון דלא אשכחן בהך סוגיא דלרבה לית להו לבית הלל שביתת כלים א " כ מסתמא בהא לא פליגי רבה ורב יוסף והכי קיי " ל דלא כר' אושעיא . ועוד ראיה מהא דקאמר בגמרא מ " ש כולהו דגזרו בהו ב " ש ומ " ש קורות בית הבד דלא גזרו הנך דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו בהו ב " ש ע " ש עם חשכה קורות בית הבד דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת לא גזרו בהו רבנן השתא מדלא קאמר סתמא דתלמודא כר' אושעיא וטעמא דב " ש הוא בהני דאסירי משום שביתת כלים הוא אפילו לא קעביד מעשה אבל קורות בית הבד לא אסרי ב " ש משום שביתת כלים משום דאתי ממילא טפי מכל הנך דמתני' וכדכתבו התוס' בד " ה ולימא מר אלמא דסתמא דתלמודא סבירא ליה כרבה ורב יוסף דמפרשים דהך ברייתא דאסרי שביתת כלים אתיא נמי כב " ה ודוקא בהנך דקעבדי מעשה וכדתניא אין נותנים חיטים לתוך הרחיים כו' דדוקא רחיים דעבדי מעשה וכן לב " ש נמי דוקא בדעבדי מעשה דבהא לא פליגי ב " ש וב " ה אלא פליגי בגזירה דע " ש עם חשיכה אטו חשיכה ודלא כר' אושעיא דמפרש דב " ש וב " ה פליגי בשביתת כלים ולב " ש אפי' לא עביד מעשה אסור ולב " ה אפי' עביד מעשה שרי אלא בין לב " ש בין לב " ה עביד מעשה אסור לא עביד מעשה שרי מיהו אע " ג דסיפא דאוסר ריחיים כב " ש נמי אתיא כדפרישית מכל מקום הא דתני ברישא דהך ברייתא גפרי' מוגמר דשרי על כרחין לא אתו כב " ש דגזרי ע " ש עם חשיכה אטו חשיכה ופן צריך לפרש אף לפירוש התוס' והרא " ש וסה " ת . ועוד ראיה מדתנן ב " ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבע " י דמשמע דלא אסרו אלא בערב שבת עם חשיכה דאם היה אסור משום שביתת כלים אפילו ד' וה' נמי ליתסר כיון דמלאכות ישראל נעשה בהן אפי' לדעת הרי " ף והרמב " ם . וזהו שאמרו בגמרא הנך דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו בהו בית שמאי עם חשיכה אלמא דלא אסרי ב " ש אלא ערב שבת עם חשיכה וכפשטא דמתניתין אבל לר' אושעיא צריך לומר דאפילו בד' וה' אסור משום שביתת כלים לב " ש דמתני' ולא משמע הכי ולפיכך מכל הני טעמי פסק הרוקח דלא כר' אושעיא אלא כרבה ורב יוסף דברייתא דאסרה רחיים מטעמא דשביתת כלים הוא דאסור בדעביד מעשה בין לב " ש ובין לב " ה ולכן כתב הרוקח בסי' מ " א וז " ל מוכרים לנכרי וטוענין עמו ומגביהין עליו ונותנין עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי וכלים שאין עושין בהן מלאכה כגון טבלאות ותיבות אבל כלים שעושין בהם מעשה כגון מדה ומחרישה וכלי נגר וקורדם אדם מוזהר על שביתתם אפילו השאילם באמצע השבוע צריך ליקחם בע " ש עכ " ל עוד כתב בסימן מ " ב פותקין מים לגנה מע " ש ומניחין מוגמר תחת הכלים מע " ש ונותנין קילור ע " ג העין בערב שבת ואספלנית ע " ג מכה ומתרפא כל השבת ואסור ליתן לרחיים של מים לטחון בשבת מפני שמשמעת קול ומאחר שב " ה מתירין עם השמש מותר ליתן לעכו " ם לארוג בגדים או לתפור או לכבס בגדים עם חשיכה עכ " ל פסק כרבה לגבי רב יוסף דטעמא דרחיים מפני שמשמעת קול ולכן אסור אפילו ברחיים של עכו " ם כדפירש' ודלא כשלטי הגבורים דמתיר בריחיים של עכו " ם אבל ספינה ועגלה דאסור להשכירה טעמו משום דשביתת כלים בדקעביד מעשה הוא דאסור כדפי' ולענין הלכה אע " פ דמשמע מדעת רוב פוסקים דשביתת כלים שרי אפילו בכלים דקא עביד מעשה היינו שלא להורות איסור לאחרים כנגד רוב פוסקים אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו כמו שפסק הרוקח דפשטא דסוגיא משמע כדבריו כדפרישית :
Orach Chayim.246.3.1 ומ " מ בשבת אסור להשאילם לו וכו' בסה " ת מפרש טעמו לפי שהרואים סוברים שהישראל צוה לעכו " ם להוליכו חוץ לבית בר " ה ולא ידעו שהעכו " ם נושאו לצורך עצמו ואמירה לעכו " ם שבות ע " כ ולפי זה לדידן שאין לנו ר " ה שרי להשאילו מיהו נראה דלאו דוקא נקט ר " ה דאף באיסור דרבנן קי " ל אמירה לעכו " ם שבות כמ " ש ב " י לקמן בסימן שכ " ה ועוד דאע " ג דעיקר האיסור משום חששא דאיסור דאורייתא בר " ה מכל מקום כשנאסר לגמרי נאסר דלא חילקו ועוד נראה דכלים שעושין בהם מלאכה כגון מחרישה בלאו האי טעמא אסור דנראה כשלוחו לעשות בה מלאכה עכשיו בשבת :
Orach Chayim.246.4.1 אבל בהמתו אסור בין להשאיל ובין להשכיר וכו' איכא להקשות דכל הפוסקים לא הביאו ראיה לזה הדין אלא מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך ומאי זו ראיה דדילמא קרא לא איירי בהשאילו או השכירו דכיון דהשכירו ה " ל כמכירה כדאיתא בפרק הזהב מדכתיב וכי תמכרו ממכר מדלא כתיב לעולם אלמא ממכר קרינן לי' וכ " ש שאלה דקניי' עכו " ם משעת משיכה להתחייב באונסין מיהו בפ " ק דע " ז ( דף ט " ו ) מבואר דאסור דאהא דקתני ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה משו' דהעכו " ם עביד בי' מלאכה פרכינן ונעביד כיון דזבניה קנייה גזירה משום שאלה ומשום שכירות ופרכינן שאלה קנייה ואגרא קנייה ומסיק דשאלה ושכירות לא קנייה וכתבו התוס' דמאי דממכר קרינן ליה לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר מיהו בשאר מקומות אמרי' דשכירות לא קנייה וגם בזמן הזה דנהגו היתר במכירת בהמה לנכרים מ " מ שאלה ושכירות ודאי האיסור במקומו עומד וכתב ב " י שמ " ש הרוקח בסימן ש' בהמת ישראל ביד עכו " ם אם העכו " ם עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר ואם ישראל רואה מוחה בידו עכ " ל אין לו על מה שיסמוך עכ " ל ב " י ואפשר ליישב דהרוקח מדבר בישראל שהשאיל בהמתו לעכו " ם בחנם וצוהו שלא יעשה בה מלאכה בשבת דיכול לסמוך על העכו " ם שלא יעשה בה מלאכה כאשר צוהו כיון דהשאילו בחנם אבל בשכירות דודאי יעשה בה העכו " ם מלאכה אסור לסמוך על העכו " ם אע " פ שצוהו שלא יעשה בה מלאכה בשבת ויש להביא ראיה לזה מדקאמר רשב " א בברייתא ספ " ק דע " ז לא ישכיר אדם שדהו לעכו " ם מפני שנקראת על שמו ועכו " ם זה עושה בה מלאכה בחש " מ אבל שדהו לעכו " ם שרי מ " ט דאמרי' ליה וציית אבל עכו " ם לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך אלמא דיש לסמוך עליו דעכו " ם כשצוהו לא תעשה בה מלאכה וציית אע " ג דלית הלכתא כרשב " א אלא כרשב " ג דשדהו לעכו " ם שרו משום דאריסותיה קעביד ( ומרחץ אסור משום דאריסותיה קעביד ) ומרחץ אסור משום דאריסא למרחץ לא עבדי אינשי ולא שרי מרחץ ע " י דאמרי' ליה וציית היינו דוקא כשהשכיר לו לא ציית שלא יהא נפסד אבל בשאלה מסתברא דציית שלא יהא נפסד אם יהא נודע לישראל דלא ציית ונישקליה לה מיניה כנ " ל דעת הרוקח וסברא זו כתובה בתשובת הריב " ש סי' כ " ה מיהו הסמ " ג בלאוין ( ד' יט ) בשם סה " ת כתב דאסור אפי' בהשאיל לו בחנם דאין לסמוך על דבריו של עכו " ם לא לאיסור ולא להיתר אבל לדעת הרוקח כיון דהעכו " ם נפסד אם יעבור על ציווי ישראל יש לסמוך עלוו ולא דמי לדעלמא היכא שאין נפסד דאין לסמוך על דבריו של עכו " ם וכו' . ועוד אפשר ליישב וכן הוא העיקר דלא אמר הרוקח דשרי אלא במסרה ישראל לרועה עכו " ם וכדמשמע לשונו שאמר בהמת ישראל ביד עכו " ם כו' דלא אסרו חכמים אלא כשהשכירה למלאכה או השאילה התם הוא דאסור אפי' צוהו שלא יעשה בה מלאכה בשבת משום דאין לסמוך על דבריו של עכו " ם וכו' אבל ברועה שלא מסרה בידו אלא לרעות אותה לא אסרו וכ " כ ב " י בסי' ש " ה ע " ש שיבולי הלקט וז " ל רב האי גאון כשאל מהו ליתן סוס או פרד או חמור לעכו " ם שירעה אותם ויניחם אצלו והעכו " ם רוכב עליהם ועושה בהם צרכיו . והשיב דכיון דשלא בשכירות נותנו לו מותר ואם עושה בהם העכו " ם צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ע " כ הרי מבואר דהרוקח כתב כדברי ר " ה גאון ממש כלשונו והכי נקטינן והיינו דוקא במסרו לרועה קודם שבת אבל למוסרה בשבת עצמו אסור כדכתב ר " ה גאון להדיא מביאו ב " י סוף סימן ש " ה ע " ש :
Orach Chayim.246.5.1 ואפילו אם יפקירנה בינו לבין עצמו אסור שהכל יודעין וכו' איכא למידק בהא דפריך ספ " ק דע " ז שאלה קנייה ושכירות קנייה דמאי פריך אפי' את " ל דקנייה מ " מ אסור מפני הרואים שהכל יודעין שהיא בהמתו של ישראל ואין הכל יודעים שהשאילה או אגרה כדאמר הכא ואין הכל יודעים שהפקירה וי " ל דשאלה ושכירות קלא אית ליה וליכא חשדא משא " כ הפקר דלית ליה קלא א " נ הכי פריך שאלה קנייה ואגרא קנייה דכיון דמדאורייתא קנייה וליכא איסורא אלא מדרבנן מפני הרואים דהכל יודעים וכו' א " כ אין לנו לאסור המכירה משום גזרה דשאלה ושכירות כיון דהיא גופה אינה אלא גזרה מפני הרואים וכו' : כתב במרדכי פ " ק דשבת וז " ל וכתב בספר המצות בשם רבינו שמשון משנ " ץ מיהו אם א " ל בהמתי קנויה לך מותר ובא " ז אוסר עכ " ל הכי איתא במרדכי ישן . אבל בהגהת מרדכי כתב בלא שום מחלוקת וז " ל ומיהו אם אמר בהמתי קנוייה לך מותרת וז " ל ב " י ונראה דלדברי האוסרים בהפקר בינו לבין עצמו מפני הרואים הא נמי אסור עכ " ל מיהו נראה לחלק דבאומר לעכו " ם בעצמו בהמתי קנויה לך כיון דעכו " ם מפעי פעי כדאמר בפרק הזרוע יודעים הכל שהקנהו לעכו " ם וליכא חשדא מה שא " כ בהפקירה בינו לבין עצמו דליכא מאן דידע ואיכא חשדא ועוד י " ל דבהפקר אפילו אותן שיודעין שהפקירה כיון דאפשר שיקל בו ולא יוציאנו מלבו לגמרי איכא חשדא ש אמרו לא הפקירה כראוי כדחיישי' גבי חמץ משא " כ באומר בפירוש בהמתי קנויה לך דבידעו שאמר בהמתי קנוי לך ליכא חשדא מיהו נראה אף בהפקר אם הפקירה בפני ג' שרי אפי' לכתחלה דכל מילתא דמיתאקרה באפי תלתא קלא אית ליה וליכא חשדא וכדאמר בחזקת הבתים גבי מחאה ונראה דה " ה אם הפקירה בפני אחד ונתפרסם לרבים דהפקירה נמי שרי אבל בינו לבין עצמו לא כדפרישית ועיין בח " מ סי' רע " ג דין הפקר :
Orach Chayim.246.6.1 ובסמ " ק התיר להשכירה בהבלעה על ידי הפקר וכו' נראה דאע " ג דפשיטא היא דבלא הבלעה אסור משום שכר שבת כמבואר לעיל בתחלת סי' זה מ " מ חזר וכתבו כאן ואתא לאשמעי' דאע " פ דהפקירה והבהמה קנויה לעכו " ם אפ " ה השכירות אסור אם היה שכיר יום משום דלסוף כשחוזר וזוכה בבהמה נוטל שכר שבת למפרע דלא אמרו חכמים להתיר ע " י הפקר אלא לב " ש דאסרי שביתת כלים כיון דאפקורי מפקר להו שרי כדאמרי' בפ " ק דשבת ( ד' י " ח ) וה " ה לב " ה בשביתת בהמה אבל ליטול שכר שבת ע " י הפקר לא אשכחן דהתירוהו ועוד טעמא דמסתבר הוא אם הפקיר הפקר גמור היאך נוטל שכר הלא אינו שלו ואם נוטל שכר ה " ה שלו ולא הוי הפקר א " כ עובר על שתים על שביתת בהמתו ועל שכר שבת וה " ל תרתי דסתרי אהדדי אלא כדי להתיר לו השכר צריך להשכירה בהבלעה ומשום איסור שביתת בהמתו צריך שיפקירנה : כתב ב " י בשם הכל בו שכתב הר " פ שאם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר ג' ימים קודם השבת וכו' עכ " ל וכבר כתבתי בסמוך לפרש כך דברי הרוקח שמתיר בסתם אבל כאן דמצריך ג' ימים קודם שבת ה " ט משום דכל ג' ימים מקריא קמי שבתא כמו שאמרו לענין גיטין ופמו שיתבאר בסימן רמ " ח גבי הפלגת הספינה בס " ד והא דשרינן בשכירות הכלים בד' וה' היינו משום דק " ל כב " ה דלית להו שביתת כלים דאורייתא אבל שביתת בהמה דאורייתא היא ולכן צריך ג' ימים . מיהו הר " ן כתב בפ " ק דשבת וספ " ק דע " ז דכי היכי דלב " ש שביתת הכלים אסור דאורייתא ואפי' הכי לא אסרו להשכיר אלא בע " ש אבל בה' מותר הכי נמי גבי בהמה משמע דמותר להשכירה ולהשאילה בה' ולא עשו כאן דין ד' וה' כדין ע " ש כמו שעשו לענין גיטין מיהו מסקנתו דהדעת מכרעת להחמיר וכן נראה מדעת הרמב " ן שכתב ספ " ק דע " ז בסוף דבריו ההיא ברייתא דפ " ק דשבת אי ב " ש תנו לה דילמא ס " ל שאלה ושכירות קנו ומש " ה שרו בה' בשבת ואנן לא ס " ל הכי כדאסיקנא בהדיא בגמרא :
Orach Chayim.247.1.1 אין משלחין אגרות וכו' ברייתא פ " ק דשבת ( דף י " ט ) ואיכא למידק אמאי נקט אגרות טפי ממידי אחרינא וי " ל דבלא קצץ אינו אסור אלא אגרת דוקא דכיון דכתב ידו של ישראל ניכר ביד העכו " ם יאמרו בשבת נתן לו להוליך ועבר משום אמיר' לעכו " ם שבות כ " כ בסה " ת סי' רכ " ב וכ' דדמי לנותן כלי לעכו " ם מע " ש שאסור לתקנן בבית ישראל בשבת משום דמינכר טובא וכן כתב ישראל מינכר ואפ " ה קצץ מות' אע " פ שכלי' לעכו " ם אסו' לתקנן בבית ישראל אפי' קצץ וכו' וכ " כ המרדכי פ " ק דשבת ואע " ג דסה " ת כתב קודם זה דהא דמותר לתת עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש לב " ה היינו דוקא בקבולת לאו בקצץ לו סכום ידוע איירי דהא כתב אח " כ דלא בעינן קצץ אלא גבי אגרות אלא ר " ל בקיבולת שהעכו " ם קיבל עליו לעשות המלאכה ע " מ לפורעו אח " כ מה שראוי לאפוקי שכיר יום דאסור אבל התוס' והרא " ש פי' דהך דעורות לעבדן וכלים לכובס איירי נמי בקצץ וכדלקמן בסי' רנ " ב ולפי זה צריך ליישב הא דנקט הכא אגרות לאשמעינן רבותא דאע " פ דכתב יד ישראל ניכר ביד עכו " ם נמי שרי בקצץ : ואם לא פסק עמו וכו' עד כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה בעיר שהוא שלוח שם לב " ה ודלא כב " ש דמחמיר שיהא ביום כדי שיגיע לביתו ממש דלפ " ז אם אינו ידוע מקום ביתו צריך שיהא שהות ביום כדי שיגיע לבית היותר רחוק שבעיר שמא לשם יושב זה האיש והלכה כב " ה דתלינן לקולא דיושב בבית הסמוך לחומה בבואו לעיר וכך הם דברי הרמב " ם בפ " ו . ועוד יש לפרש דברי רבינו דמיירי אפי' בידוע ביתו של בי דואר בעיר שהוא שלוח שם כגון שהוא באמצע העיר או יותר רחוק אפ " ה אזלינן לקולא וסגי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה דתלינן דלשם יזדמן הבי דואר וכפרש " י בסוף ( דף י " ח ) אברייתא דלא ימכור אדם חפצו לעכו " ם וז " ל בית הסמוך לחומה של עיר אחרת שהעכו " ם דר שם שהרי יכול להניחו שם עכ " ל וכן גבי אגרות פירושו שיכול להניחו שם . כתב ב " י שנראה מדברי הרמב " ם שהבי דואר קבוע בעיר שממנו שולחין האגרות וצריך שיהא שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהוא הבית יותר רחוק שבעיר שמא ביתו הוא שם עכ " ל משמע לפי פירוש זה דב " ה לחומרא ועיין בכסף משנה מ " ש בזה לפרש דברי הרמב " ם ועיין עוד בתשובת מהר " ל חביב סימן ק " ח הכריח שדעת הרמב " ם ג " כ כפרש " י ורבינו והכי נקטינן :
Orach Chayim.247.2.1 ואם אין אדם ידוע וכו' ז " ל רש " י ורישא דאין משלחין בדלא קצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת עכ " ל פי' לפירושו דכיון דאין לשם אדם ידוע אפילו יש שהות ביום להגיע קודם שבת לבית מי שנשתלח אליו האגרות אסור דשמא לא יהיה בעיר אותו שנשתלח לו האגרת ויהא צריך השליח לילך אחריו בשבת אבל כשיש שם אדם ידוע לא חיישינן שמא לא יהא בביתו וכו' דכל מי שממונה לקבל האגרות קבוע הוא בעירו תמיד הוא בעצמו או מעמיד איש במקומו וניחא לפי זה הא דנקט בגמרא לישנא דקביע ולא קביע וניחא נמי הא דכתב הרמב " ם דבלא קצץ ואין שם אדם ידוע אסור אפילו מיום ראשון דשמא לא יהיה בעיר מי שנשתלח לו האגרות ויהא צריך לילך אחריו גם בשבת . ודעת שאר פוסקים ורבינו דמתירים בד' וה' טעמא דברחוק מן השבת תלינן לקולא דימצאנו קודם השבת ולא יהא צריך לילך אחריו בשבת משא " כ בע " ש דחיישינן שמא ילך אחריו בשבת אם לא ימצא כיון שסמוך הוא לשבת אבל הרא " ש לא כתב כפרש " י וז " ל דוקא בערב שבת מיחזי כא " ל שילך למהר בשליחותו ואמירה לעכו " ם שבות ואפילו אם אמר ליה מע " ש עשה זאת בשבת אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כא " ל עשה מלאכתך בשבת וכן עורות לעבדן וכלים לכובס בד' וה' מותר אע " פ שלא קצץ עכ " ל והר " ן גם הוא פירש בדרך אחר דלא כפירוש רש " י ומביאו ב " י אבל בקיצור פסקי הרא " ש כתב ואם לא קצץ אם ישנו בעיר אותו שהוא שלוח אליו או אחר שמקבל הכתב בשבילו מותר בכדי שיגיע מבע " י לאותה העיר וכו' ואין ספק דט " ס הוא וכצ " ל אם ישנו בעיר אדם קבוע לקבל הכתב שהוא שלוח אליו וכו' . ודע שבספר בה " ג בדף י " ז ע " א משמע דסבירא ליה לפרש דהא דמשני ל " ק הא דקביע וכו' איפכא מכל המפרשים וה " ק רישא דאין משלחין איירי בקביע בי דואר במתא והאי איגרת לבי דואר שדרה ואי לא משכח ליה לבי דואר במתא אזיל בתריה למתא אחריתא בשבת אסור וסיפא דלא קביע בי דואר במתא והשליח נושא האיגרת ליד מי שנשתלחו לו והשתא אפילו לא משכח ליה במתא נותן הוא הכתב לבני ביתו ואין צריך לילך אחריו בשבת ותלינן לקולא דאותו שנשתלח אליו דר בסמוך לחומת העיר מיד שנכנס לעיר שנשתלח לשם ע " ש וראיתי במ " ש בהגהת ר' אברהם מפראג וז " ל מתוך דברי רש " י משמע הא דקביע ר " ל שתמיד מצוי הוא שם דלא קביע ר " ל שאין מצוי תמיד לשם שהולך לסחור במקומות אחרים עכ " ל ונראה לפי זה דהטעם הוא דכיון דאיכא בי דואר שהכתב שלוח אליו ואיננו קבוע אם לא ימצאנו בביתו מוכרח השליח לילך אחריו שהרי אינו יודע למי יתן האיגרת אבל בדליכא בי דואר כלל ומוליך האגרת ליד מי שנשתלח אליו בהא לא איירי תלמודא כלל ואפשר דשרי דאע " פ שלא ימצאנו בביתו לא ילך אחריו כלל דנותן הוא הכתב לבני ביתו כדפי' דעת בה " ג ואפשר נמי לדחוק בדברי ה " ג לפרש לשונו כמ " ש הרא " פ אבל הראשון עיקר ולענין הלכה הגון הוא לתפוס בחומרות כל הפירושים :
Orach Chayim.248.1.1 אין מפליגין בספינ' פחות מג' ימים וכו' בריית' ( פ " ק דשבת י " ט ) ומשמע דשלשה ימים גמורים קאמר וביום רביעי נמי אסור וכ " כ הריב " ש מביאו ב " י מיהו נראה דוקא לטעמיה דהרז " ה דכל שלשה ימים קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה מתחלה לדחות את השבת הילכך בעינן שיהיו ג' ימים גמורים קודם שבת ואז יפליג אבל להרי " ף והרמב " ם והרא " ש דטעמן משום עונג שבת וכן לפר " י מפני שהוא כ ? שט ברביעי נמי יכול להפליג דמד' ואילך נמי הוי ג' ימים וכ " כ הרא " ש להדיא דבתוספתא איתא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת וב " ש אוסרי' אף בד' וב " ה מתירין פי' ת " ק מתיר להפליג ברביעי וב " ש אומרים אף בד' אסור וב " ה מתירין בד' ול " ק ב " ה היינו ת " ק דה " ק דבר זה מחלוקת ב " ש וב " ה היא אלמא דלב " ה שרי בד' עצמו להרא " ש אך קשה למ " ש ב " י ע " ש הרמב " ן דבד' ובה' נמי שרי דיום שבת ג' להפלגתו היא דאין הלשון משמע הכי כלל ומי דחקו לפרש כן ונראה דהרמב " ן כתב כך ע " פ הירושלמי פ " ק דשבת דתניא אין מפליגין לים הגדול לא בע " ש ולא בה' בשבת ב " ש אוסרים אף בד' וב " ה מתירין הביאוהו הסמ " ג בדף י " ז והתוספות פרק מי שהוציאוהו ( עירובין דף מ " ג ) והרא " ש שם דף קי " ט דקשה ב " ה היינו ת " ק דלא ס " ל להרמב " ן לפרש דה " ק דבר זה מחלוקת ב " ש וב " ה היא כמו שפירש הרא " ש בתוספתא גם לא ס " ל לפרש וב " ה מתירין אפילו מערב שבת וברייתא דאין מפליגין פחות מג' ימים ב " ש היא וכפרשב " ם דכבר הקשו ע " ז דלא מסתבר דפליגי רבי ורשב " ג אליבא דב " ש ולא אליבא דב " ה אלא בע " כ וב " ה מתירין אפילו בה' קאמרי והשתא ברייתא דתני בה אין מפליגין פחות מג' ימים אתיא ככ " ע כב " ש וב " ה אלא דלב " ש ג' ימים דקאמר היינו ד' וה' וע " ש ולב " ה ג' ימים דקאמר היינו ה' וע " ש ושבת אבל לא בערב שבת ומצור לצידון אפילו בערב שבת מותר והשתא הא דפליגי ר' ורשב " ג ברישא אליבא דב " ה נמי פליגי היכא דמפליג בה' ליכא לאקשויי להרז " ה דמפרש דאסור אף ברביעי לא מתוספתא דב " ה מתירין בד' ולא מהירושלמי דב " ה מתירין בה' דאיהו קאמר דפליגי אברייתא דגמרא דידן דתני בה דשלשה ימים גמורים בעינן וקאמר דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה וכה " ג כתב הרא " ש פרק קמא דשבת דף קע " ב כנ " ל ביישוב דעת הגדולים :
Orach Chayim.248.2.1 והלכה כמותו אבל הרמב " ם פכ " ד וספ " ל פסק כת " ק וכ " כ הסמ " ג דף כ " ב ע " ב וכ " כ הר " ר ירוחם בח' י " ח ומבואר ברמב " ם שם דהך פלוגתא דרבי ורשב " ג ליתא אלא בהולך בע " ש לדבר מצוה אבל במפליג ג' ימים קודם שבת אפילו לרבי א " צ שיפסוק עמו לשבות כיון דלא עביד איסורא וצ " ע אם כך הוא דעת שאר מפרשים שדחו לפרשב " ם דפי' הך ברייתא ב " ש היא דלא מסתברא דרבי ורשב " ג פליגי אליבא דב " ש דמשמע דפליגי נמי אמאי דמפליגין ג' ימים דלר' צריך לפסוק וכו' ולרשב " ג אין צריך לפסוק והכי משמע מדברי רבינו וטעמא דרמב " ם ודעימיה דפסקו כת " ק נראה דהיינו משום דקי " ל בכל דוכתא הלכה כר' מחבירו ודעת רבינו דהכא דלית הלכתא כרבי דהא בעורות לעבדן וכלים לכובס ב " ה מתירין עם השמש וא " צ לפסוק עמו שישבות אפילו ידוע שעושה בשבת דעכו " ם אדעתיה דנפשיה קעביד וכן קבולת דמתיר בירושלמי בתלוש וכן שילוח אגרות בע " ש דשרי היכא דקצץ כולהו משמע אע " פ שידוע דעביד עכו " ם בשבת וא " צ שיפסוק עמו שישבות כ " ש בספינה דעכו " ם לא עביד מידי אלא דמנהיגה ד' אמות בכרמלית דבישראל גופיה לא הוי אלא איסור דרבנן ואע " פ שישראל יושב בספינה הלא לפירוש הרי " ף והרמב " ם והרא " ש ליכא איסורא לא משום איסור תחום דאין תחומין למעלה מי' ולא משום איסור דהוא שט ע " פ מים דלא ס " ל כפר " י כמו שיתבאר ואין שם אלא משום ביטול עונג שבת ולדבר מצוה אף בע " ש אזיל ליה האי טעמא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א " כ פשיטא היא דאין צריך לפסוק עמו שישבות כיון דלא עביד איסורא בהפלגה זו :
Orach Chayim.248.3.1 ודרך מועט כמו מצור לצידון כו' ולפי זה במהלך שני ימים נמי שרי בה' וכ " כ סה " ת סימן רכ " ה ולכך צריך לכנוס בספינה קודם שלשה ימים או בעת שיוכל לעבור קודם השבת ותלמודא דנקט צור וצידון מהלך יום א' לפי שלא היה אז בנמצא ב' עיירות מהלך ב' ימים זו מזו אי נמי רבותא אשמעינן דאפילו בע " ש נמי שרי וכ " ש בה' :
Orach Chayim.248.4.1 י " מ הטעם משום איסור תחומין כו' פירוש זה כתבו סה " ת ומהרי " ק בתשובה שורש מ " ה בשם ר " ח והגהות ספ " ל כתבוהו בשם ר " ת וקצת קשה כיון דהרי " ף דחה לפירוש זה וכן הסכים הרא " ש אמאי הביאו רבינו ונראה דרבינו ראה יישוב הגון לכל הקושיות דמה שהקשה דאמאי תנא ספינה סתם ליתני אין מפליגין בספינה קטנה י " ל דמילתא דפשיטא היא להאי טעמא ואין צריך לפרש כי היכי דלהרי " ף והרמב " ם והרא " ש אין איסור אלא בימים המלוחים ולא בנהרות הנובעים כמ " ש ה' המגיד לשם ותנא בסתמא משום דא " צ לפרש דמילתא דפשיטא היא לטעמא דידהו . ומה שהקשה עוד מאי איריא ג' ימים אפילו טפי נמי י " ל כמו שפירש הרז " ה דכל שלשה ימים קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת אבל קודם ג' ימים דלבתר שבתא הוא אין לו להמנע בשביל שבת הבא דאם ילך אז חוץ לתחום אנוס הוא ולפי זה צריך נמי ג' ימים גמורים קודם שבת ולא יפליג אלא ביום א' וב' וג' אבל בד' אסור כדפרישית לעיל . ומה שהקשה עוד ולדבר מצוה אמאי שרי כו' י " ל דאיסור תחום אלפים אמה מדרבנן לא אסרוה אלא ביבשה כיון דאיכא נמי איסור תחומין ד " ת ביבשה דהיינו י " ב מיל אבל במים שאין שם איסור תחומין ד " ת כלל דלא דמי למחנה ישראל שהיה ביבשה ולא אסרו תחומין כמים אלא שלא לחלק בין ים ליבשה הילכך במקום מצוה לא העמידו דבריהם אלו דאינן איסור גמור אפילו מדרבנן וכיון דיש יישוב הגון לקושייתם הביא ? רבינו דבריו דכדאי הוא ר " ח לאותן שנוהגים היתר בספינה גדולה שלא להורות להן איסור אי נמי אפילו בספינה קטנה מותר לר " ח תוך התחום :
Orach Chayim.248.5.1 ורב אלפס פירש הטעם וכו' איכא למידק שהרי הרי " ף כתב וז " ל אלא ה " ט משום ביטול מצות עונג שבת דכל ג' ימים הוי ליה שינוי ווסת משום נענוע הספינה כדכתיב יחוגו וינועו כשכור וכו' וכיון דטעמא משום נענוע הספינה משמע דאפילו בשאר נהרות נמי אסור משום נענוע דליכא למימר דבנהרות בספינות קטנות ליכא נענוע אלא בספינות גדולות שעל הים א " כ לדידיה נמי קשה ה " ל לפרש אין מפליגין בספינה גדולה וי " ל דס " ל לרבינו דהרי " ף והרא " ש כתבו בקוצר משום נענוע הספינה ורצונם לומר דהנענוע גורם שלא יוכלו להשמר מהסרחון העולם מן הים המלוח דמביא לה צער ובלבול והקאה אבל נענוע גרידא שבנהרות אין בה ריעותא כלל והכי משמע מתשובה להרמב " ם שהביא ה' המגיד פ " ל ולזה ג " כ דקדק רבינו שלא כתב ולכך מותר בנהרות וכו' דהוה משמע דהרי " ף בעצמו כתב להתיר בנהרות והא ליתא דהרי " ף כתב בסתם משום נענוע הספינה ואיכא לפרש אפילו בנהרות אסור אלא דהבאים אחריו פירשו דבריו דוקא בימים מלוחים ולכן אמר ולכך מתירין בנהרות דמשמע הגדולים אחרים מתירין . כתב מהרי " ק בשורש מ " ה דלרב אלפס דלא ס " ל טעמא דאיסור תחומין כל שנכנס בספינה שלשה ימים קודם השבת אע " פ שהספינה הולכת במים שאין בהם י' טפחים ואפילו אין בהם שלשה טפחים שרי וב " י השיג עליו מתשובת הרמב " ם שאוסר באין בהם י " ט ומסתמא לא פליג אהרי " ף רבו ועוד שהם שווין בטעם איסור להפליג ועוד דפשט דברי הרי " ף מוכיחין כן עכ " ל ויש להקשות לדעת ב " י דא " כ הא דהקשה הרי " ף אפירוש ר " ח דאמאי תני ספינה סתם וכו' להרי " ף נמי קשיא אמאי תני סתמא דמפליגין קודם ג' ימים ליתני אין מפליגין בספינה למעלה מעשרה פחות מג' ימים קודם השבת דמשמע דבלמטה מעשרה אפילו קודם שלשה ימים נמי אסור מדלא מפליג משמע דקודם שלשה ימים מותר לעולם וכמו שפירש מהרי " ק ותו קשה דמאי מביא ראיה מתשובת רמב " ם דהא איכא למימר דלהרמב " ם ודאי דביבשה תחומים די " ב מיל אסור ד " ת כמ " ש להדיא בתחלת פכ " ז מהל' שבת אע " ג דבמים אפילו י " ב מיל ליכא איסור ד " ת מ " מ איכא איסור מדרבנן בפחות מי' אבל להרי " ף ספ " ק דעירובין משמע דאע " ג דבירושלמי איתא די " ב מיל הוי דאורייתא מ " מ לגמרא דידן ליכא תחומין דאורייתא אפילו ביבשה א " כ במים ליכא איסורא אפילו מדרבנן אף במים שאינם עמוקים י' ותו ק' כיון דכתב דפשט דברי הרי " ף מוכיחין כן א " כ גם פשט דברי הרא " ש מוכיחין כן שהרי כתב כלשון הרי " ף ואם כן יהיו דברי הרא " ש בפ " ק דשבת סותרין לדבריו שכתב פרק מי שהוציאוהו דנקטינן בבעיין דלמעלה מעשרה לחומרא ולא חילק בין ים ליבשה אלמא דאפילו למעלה מי' במים איכא איסור תחומין להרא " ש וכ " כ ב " י בהדיא להרא " ש דלפי זה אפילו קודם ג' ימים אסור להפליג וזה סותר מ " ש בפ " ק דשבת דקודם שלשה ימים מותר להפליג למעלה מי' אבל למהרי " ק ניחא דגם הרא " ש לא כתב אלא דלר " ח ק' אפילו קודם שלשה ימים נמי אבל להרא " ש גופיה אין לאסור בספינה כלל משום תחומין וכמ " ש מהרי " ק לדעת הרי " ף כך הוא לדעת הרא " ש ופשיטא דלהרי " ף והרא " ש איכא לחלק בין ים ליבשה דכיון דנכנס בתוכה קודם שבת והלוך הספינה חוץ לתחום מלאפה הנעשית מאליה היא ואפילו לב " ש אין איסור בנעשית מאליה כדתנן ושוין שטוענין בקורות בית הבד וכו' כמ " ש הרא " ש כל זה פ " ק דשבת וכ " ש לב " ה ואיסור דספינה אינה אלא משום עונג שבת ולעולם אפילו בפחות מי' אין איסור תחומין במים להרי " ף והרא " ש וכמ " ש מהרי " ק ודו " ק :
Orach Chayim.248.6.1 ובה " ג כתב אם קנה שביתה וכו' פירוש בה " ג חולק דאין איסור הפלגת הספינה לא משום תחומין ולא משום עונג שבת דלית לן הני טעמא ולפיכך כשקנה שם שביתה בספינה מותר ליכנס בה אפילו בשבת והא דתניא אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים היינו דוקא בישראל ששכר כל הספינה שכל המלאכה הנעשית אינה אלא בשבילו ועל דעת הרז " ה דשלשה ימים קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת אבל קודם ג' ימים לבתר שבתא מיקרי ושרי אבל בספינה שרובה עכו " ם וישראלים מועטים נכנסים בה ע " ש עכו " ם מלאכה נעשית ושרי לישראל להפליג תוך ג' ימים לשבת ולפיכך נהגו עכשיו שנכנסים תוך הספינה מע " ש וקונים שם שביתה כדי לשבות באויר מחיצות ואח " כ חוזרים ונכנסים שם בשבת כמ " ש כל זה הר " ן ע " ש הרמב " ן וא " כ גם בה " ג שכתב שקונה שביתה מע " ש ואח " כ נכנס לה בשבת דעתו ג " כ לפרש הך ברייתא דאין מפליגין פחות מג' ימים כפירוש זה דהרמב " ן והכי משמע בה " ג דף י " ז ע " א דלאחר שכתב הך ברייתא דאין מפליגין פחות מג' ימים וכו' כתב ומאן דאיתיה בספינתא בשבתא לא צריך למזבין רשותא מן מארי דספינתא דכיון דבאגרא יתיב לא צריך למזבן מיניה וכל היכא דקנה ליה שביתה בספינתא מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגויי מה לי מבע " י ומה לי ג' ימים קודם לשבת הילכך ש " ד עכ " ל ולכאורה קשה דמעיקרא מייתי ברייתא דאין מפליגין ג' ימים קודם שבת ואח " כ כתב איפכא מה לי מבע " י מה לי ג' ימים אלא בע " כ סוף דבריו הם בישראל ששוכר מקום בספינה מעכו " ם שהוא אדון הספינה ושרי לישראל להפליג אפי' תוך ג' ימים וברייתא בישראל ששכר פל הספינה שהישראל הוא אדון הספינה ואסור להפליג תוך ג' ימים ואע " פ דאפשר לפרש דמ " ש מה לי מבע " י מה לי ג' ימים קודם לשבתא לא כתב כן אלא לענין שיהא מהלך את כולה אבל מטעם תחומין או עונג שבת או טעם אחר בעינן ג' ימים מ " מ מה שכתבתי תחלה הוא עיקר והכי משמע מל' רבי' שאמר ורב אלפס פי' וכו' ובה " ג כתבו כו' ור " י אסר וכו' דכל אחד חולק אדברי מי שקדמו אבל מהר " י אבוהב ז " ל כתב דבה " ג אתא בשיטת רשב " ם דאמר דברייתא זו . דאין מפליגין ב " ש היא דלב " ה שרי להפליג אפי' בע " ש עכ " ל ומביאו ב " י ונראה דלמד כך ממ " ש הסמ " ג בדף י " ז ע " ד וז " ל ומה שפסק רבי' שמואל כדברי ה " ג שפסקו כל היכא דקנה שביתה שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגויי אין נראה לרבינו יצחק דהא אסרו מע " ש אם לא מצור לצידון וכו' עכ " ל עלה ע " ד מהר " י אבוהב דבחדא שיטת' החזיקו תרווייהו והא לית' דהא רשב " ם פי' דבריית' דאין מפליגין ב " ש היא ולא ב " ה ודחאה מהלכה ובה " ג הביאה בסתם אלמא דהלכה היא דאל " כ ה " ל לפרש דב " ש היא ולית הילכתא הכי ותו קשה דמאי מקשה ר " י דהא אסרו מע " ש אם לא מצור לצידון דכיון דהך ברייתא ב " ש היא א " כ הא דאסור מע " ש אם לא מצור לצידון נמי ב " ש היא אבל לב " ה שרי להפליג בע " ש עם חשיכה וכמ " ש התוס' בפ' מי שהוציאוהו ( עירובין דף מ " ג ) ותו קשה דאי איתא דבה " ג אתא בשיטת רשב " ם ה " ל להסמ " ג לומר בזה הלשון ומה שפסקו רבינו שמואל וה " ג דכל היכא דקנה שביתה וכו' אין נראה לר " י וכו' מדלא כתב כך אלא כתב ומה שפסק רבי' שמואל כדברי ה " ג וכו' בעל כרחנו דהכי פירושו דמה שהבין רבי' שמואל מדברי בה " ג דכל היכא דקנה שביתה ש " ד למיתב בה בשבתא וסגויי ופסק כך הלכה אין נראה לר " י שה " ג פסקו כך דהא אסרו וכו' ר " ל דהא ה " ג אסרו מע " ש אם לא מצור לצידון דמדהביאו הך ברייתא דאין מפליגין בע " כ דס " ל דבע " ש אין היתר כלל אם לא מצור לצידון אלא צריך לחלק בין ישראל ששכר כל הספינה וכו' ובין ספינה שרובה עכו " ם וכו' ולא כדפסק רשב " ם דכל היכא דקנה שביתה שפיר דמי וכו' דמשמע אף בישראל ששכר כל הספינה וכו' דליתא והכי דייק לשון הסמ " ג דכתב דהא אסרו מע " ש ואי אברייתא קאי הל " ל דהא אסור מע " ש אלא אה " ג קאי שמזכירו בלשון רבים כמ " ש בתחילת לשונו ומה שפסק רבינו שמואל כדברי ה " ג וכן בדוכתי טובא מזכיר לבה " ג בלשון רבים אבל ב " י פירש דברי בה " ג דלא אמרו ליכנס בה בשבת אלא בספינה ההולכת בנהרות למעלה מי' אבל בימים אין היתר ליכנס בשבת ושרי ליה מאריה דהא איהו גופיה האריך אח " כ מדברי הגדולים על אותן שנהגו היתר ליכנס בספינה בשבת ומסקנתו במקום שנהגו היתר מותר והרי עינינו רואות שהנוהגים היתר נוהגים בין בימים בין בנהרות ולפירוש ב " י דבה " ג לא התירו אלא בנהרות לא היה להם הנוהגים היתר אף בימים על מי שיסמכו אלא כדפרישית הוא העיקר :
Orach Chayim.248.7.1 ור " י אסר הכל כו' לכאורה נראה דהכי פירושו דליכנס בספינה בשבת דוקא אסר הכל בין בים ובין בנהרות אף בהולכת למעלה מי' ואפילו תוך התחום לילך מעבר הנהר וגם קנה בה שביתה מע " ש הכל אסר מפני שהוא שט וכו' כלומר נראה כמו שהוא שט וה " ל בכלל הגזירה שגזרו שלא לשוט בשבת שמא יעשה חבית של שייטין דהכי משמע בתוס' ובאשיר " י פרק מי שהוציאוהו דלר " י אינו אסור אלא בנכנס בספינה בשבת אבל בנכנס בה בע " ש והפליג מיד בע " ש שרי וכ " כ להדיא בקיצור פסקי הרא " ש לשם אבל קשה דבתוס' פ " ק דשבת משמע דמטעם איסור שט תניא דאסור להפליג ג' ימים קודם שבת וכ " כ בהגהות פ " ל בשם ר " י גם בסה " ת סי' רכ " ה ובסמ " ג דף י " ז סע " ג כתב כן דאף בנכנס בה בע " ש והפליג מיד אסור לילך בה בשבת משום שט וכ " כ בהגהות מרדכי פ " ק דשבת להדיא בשם ר " י דאסור משום שט אפילו בנכנס בה תוך ג' ימים והפליג מיד והכי משמע באשיר " י פ " ק דשבת ויותר מבואר בקיצור פסקי הרא " ש לשם וכ " כ בהגהות אשיר " י להדיא בשם ר " י ומהרי " א בפ " ק דשבת וכל זה סותר למ " ש התוס' והרא " ש בפרק מי שהוציאוהו דלא דחו פרשב " ם אלא בזה שהתיר ליכנס בספינה בשבת אבל בנכנס בה בע " ש והפליג מיד מותר ונראה להחמיר כרוב הגדולים שכתבו בשם ר " י דאפילו בנכנס בה תוך ג' ימים אסור משום שט וכן נראה מדברי רבינו שכתב ור " י אסר הכל משמע בכל ענין אסור משום שט אפילו נכנס בה תוך ג' ימים והפליג מיד וכל' קיצור פסקי הרא " ש פ " ק דשבת שכתב ור " י אוסר בכל ענין . כתב הרי " ף יש מי שאומר הא דתניא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת בזמן שהספינה גוששת ואין במים עשרה טפחים ומשום גזירת תחומין גזרו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו ומש " ה נהגו העם להפליג בים הגדול וכו' משמע דאם יש משטח המים עד קרקע המים קצת יותר מעשרה טפחים ה " ל למעלה מעשרה טפחים ואע " פ שהספינה משוקעת במים ג' או ד " ט שאין מקרקע הספינה עד קרקע המים כ " א ז' או ו' טפחים נמי חשוב למעלה מי' . ולכאורה נראה דליתא אלא כל שאין מקרקע הספינה לקרקע הנהר עשרה פחות מעשרה מיקרי . וכן מבואר בספר יראים סוף ( דף מ " ו ) שכתב אהא דפרק הזורק ( שבת דף ק' ) דלרב הונא ספינה העומדת בים דמוציא הימנה זיז כל שהוא להיכירא וממלא ופריך עלה זימנין דליכא עשרה וקא מטלטל מכרמלית לרה " י ומשני גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מי' שלא יהיו עמוקים עשרה ויותר מעט כדי שישקע הכלי ששואב בו ואין להקשות מהא דאמרינן פרק מי שהוציאוהו ( עירובין דף מ " ג ) במהלכת ברקק פירוש בפחות מעשרה הא ל " ק דהתם פירושו שולי הספינה שהיו משוקעים במים ג' טפחים או ד' היו תוך י " ט נמצא היושב בשוליים בתחומין למטה מי' מהלך אבל משפת הים ועד הקרקע היה יותר מי' הרבה עכ " ל מיהו מדברי התוס' בפרק הזורק לשם שהקשו הך קושיא מפרק מי שהוציאוהו ותירצו התם מיירי בספינה קטנה אבל הכא בספינות גדולות שטוענין אותן ביותר ונשקעים הרבה במים ואין מהלכות בפחות מי' מיהו צ " ל שאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוי למעלה מי' דאל " כ היאך ממלא עכ " ל משמע מדבריהם שכל שהמים עמוקים יותר מי' אע " פ דמקרקע הספינה לקרקע הנהר פחות מי' למעלה מעשרה מיקרי וכ " כ הרמב " ם בתשובה וז " ל אין הפרש בין ההליכה בימים המלוחים ובין הנהרות שמימיהם מרובים הכל מותר אין בה איסור כלל ואין הפרש בין ההליכה בספינה ובין ההליכה ע " ג סוואר של קורות והדומה להם הכל מותר אא " כ לא יהיה עמוקים ויהיה בין שטחם ובין שטח הארץ פחות מי " ט ואז תהיה ההולכה באלו המים בשבת אסור ואין ההליכה באלו [ אלא ] כדין ההליכה בארץ ויתלה בזה האיסור תחומין ואמנם המים הרבים שגבהם י " ט או יותר ההליכה על גבה מותר בשבת לפי שאין איסור תחומין למעלה מעשרה בכרמלית ומפני זה היה מותר ללכת בימים המלוחים וכו' דאין אסור למעלה מי' אלא ביבשה אבל אויר הים שהוא אויר כרמלית אין בו איסור תחומין למעלה מי' ואם הוא ספק אם יש בגבהן עשרה אם לאו מותר ללכת בשבת דספק דרבנן לקולא דתחומין דרבנן והאריך עוד שוב השיב לו ה " ר שמואל ראש הישיבה והשיג עליו בזה והשיב לו הרמב " ם תשובה פשוטה להחזיק דבריו הראשונים ע " ש והיא נדפסה בכרך קטן אצל אגרת של הרמב " ם ותימא על מה שפסק בש " ע דבעינן שיהא עשרה טפחים מקרקע הספינה לקרקע הנהר נמשך לסברתו שכתב כך מדעתו דלא כתשובת הרמב " ם וצ " ע :
Orach Chayim.249.1.1 אין צרין במלחמת הרשות וכו' ברייתא פ " ק דשבת ( דף י " ט ) וגם כאן פי' הרי " ף והרמב " ם והרא " ש כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן בג' ימים ולא יהו מבוהלים וטרודים בשבת ויקיימו לעונג שבת באכילה ובשתייה ולהרז " ה הוי טעמא נמי כיון דמקום סכנה הוא וצריך לחלל שבת משום פיקוח נפש כל ג' ימים קמי שבתא מיקרי ונרא' כמתנה לדחות את השבת כדפי' לעיל גבי ספינה ולפי זה ה " ה למפרש במדבריות ובכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל את השבת ולכן כתב רבינו דין זה אע " ג דישראל אין הולכים האידנא להלחם ולצור על העיירות נפקא מינה להיכא דמפרש במדברות וכיוצא בזה דאסור תוך ג' ימים דמדין עיירות נלמדנו ולפי זה בעינן ג' ימים גמורים דלא יפרש למדברות אלא ביום ג' אבל ברביעי אסור ואפשר דאף להרי " ף והרמב " ם והרא " ש איכא למימר דנ " מ למפרש במדברות דכל שלשה ימים הראשונים לא תתיישב דעתן עליהם ולא מקיימי למצות עונג שבת ולדבריהם לא בעינן שלשה ימים גמורים וברביעי נמי מותר כדפי' לעיל גבי ספינה עוד יש לפרש דאע " ג דאין ישראל הולכים האידנא להלחם על העיירות היינו ישראל לבדם וכן למלחמת מצוה כגון שנשבו עכו " ם וישראלי' מותר לילך עליה' עם העכו " ם אפי' בשבת דמלחמת מצוה היא להציל אחיהם :
Orach Chayim.249.2.1 אין הולכים בע " ש יותר מג' פרסאות וכו' בפרק לולב וערבה ( סוכה דף מ " ד ) אל יהלך אדם בע " ש יותר מג' פרסאות א " ר כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך איכא דאמרי לא נצרכה אלא אפי' לביתיה ופרש " י לא יהלך וכו' אלא ישבות לו מבע " י גדול ויכין לו סעודת שבת . אלא לביתיה שהולך לביתו והן אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצרכו והוא כועס עליהם אבל לאושפיזיה אינו סומך על בני הבית ונישא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך עכ " ל ולפי זה אם אין בידו כדי צרכו גם לאושפיזא אסור ללישנא קמא אבל הר " ן פי' פ " ק דשבת אמאי דנקיט אושפיזיה סמוך כלומ' דכיון דבעה " ב שם דאין דרך ליכנס לאושפיזא אם אין שם בעה " ב הילכך מכינים הרבה וכו' לפי זה אין חילוק בין יש עמו כדי צרכו בין אין עמו כדי צרכו מותר לילך לאושפיזיה יותר מג' פרסאות ללישנא קמא ודעת הרמב " ם בפ " ל לפסוק כלישנא בתרא לחומרא וכמ " ש רבינו וכ " פ הרוקח בסימן ל' וכן פסק הר " ר ירוחם בח " א אבל הסמ " ג בעשה ל' ( דף קי " ו ) פסק כלישנא קמא לקולא . ונראה דבהא פליגי דהסמ " ג ס " ל כריב " א דכל איכא דאמרי שבתלמוד כטפל לגבי העיקר ולר " י ור " ת נמי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל ולפי זה יש להקל גם כמו שפי' הר " ן ללישנא קמא ולא כפי' רש " י שהוא חומרא כדפרישית אבל הרמב " ם ס " ל כרש " י דבשל סופרים הלך אחר האחרון אי נמי כרב האי גאון דבכל דוכתא הלכה כלישנא בתרא וכמו שמבואר בתוספתא פ " ק דע " ז ובאשיר " י לשם ע " ר ה " ר יצחק גיא " ת דבכל מקום הלכה כלישנא בתרא שהוא העיקר אבל הרשב " א כ' שרב אלפס ומקצת הגאונים סוברים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים או בדיני ממונות הלך אחר לשון אחרון ואיני יודע מה נשתנו ד " מ משל תורה אבל אם קבלה היא נקבל עכ " ל הר " ן ולפי זה כיון שהרי " ף הביא כאן שתי הלשונות ולא פסק כלום דעתו דהלכה כלישנא בתרא לחומרא וכיון שהרא " ש כתב ג " כ הלשון הרי " ף משמע דס " ל לחומרא וזה טעמו של רבינו דפסק לחומרא כלישנא בתרא ועיין בפסק שנדפס בספר בית חדש על היורה דעה ולענין הלכה נראה דדין זה דוקא בהולך ברגליו ומשום הכי כתב רמב " ם דאלו שלש פרסאות הם מתחלת היום ויש להורות לחומרא בזה כי כך נראה מדעת רוב פוסקים כדפרישי' ועוד דגדול עונג שבת כמ " ש ? רבינו בתחלת סימן רמ " ב שיש ליזהר מאד שלא לעבור עונג שבת אבל בהולך בעגלה או רוכב סוס נהגו העולם להקל והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ומכל מקום צריך ליזהר שלא יהלך עד עת ערב אפי' ממהר כדי לבא לעירו ולביתו כי הרבה פעמים נכשלים שמחללין שבת שאינם באים לעיר עד הלילה אלא ישבות פרסה או שתים רחוק מן העיר בכפר ולא יחלל שבת :
Orach Chayim.249.3.1 אין קובעין סעודה בע " ש וכו' כתב ב " י אע " ג דקי " ל בפ' ע " פ כר' יוסי דמתחיל לאכול בע " ש עד שתחשך מפרש רבינו דה " מ אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום מההיא דהשולח דבסמוך עכ " ל ואח " כ הביא לשון הרמב " ם שפתב אסור לקבוע סעודה ומשתה בע " ש מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואעפ " כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול עכ " ל ופי' ה' המגיד דמ " ש הרמב " ם ומצוה שימנע אדם וכו' היינו אף סעודה שרגיל בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה וקודם זה אינו אסור להרמב " ם אלא סעודה ומשתה שאינו רגיל בה . וכתב על זה ב " י דמדסתם רבינו דבריו ולא חילק בין קביעו' סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל וה " ק וכו' ותימה גדולה הלא דברי הרמב " ם מפורשים כמו שפירשם הר' המגיד ולמה יפרש אותם רבינו כמי שמכלכל דבריו שלא במשפט לומר אסור לקבוע סעודה ואיסור זה אינו דין כו' ואם אינו דין למה הטיל עליו שם אסור . ועוד מדכתב תחלה בסתם אוסר בע " ש ואח " כ כתב שימנע מן המנחה ולמעלה אלמא דמחלק בין קודם מנחה דאסור ולאחר מנחה אינו אסור ולכן השיג עליו רבינו דאף קודם מנחה נמי אסור כדמשמע בההיא דהשולח ועוד דב " י בתחלת דבריו כתב לפרש לדעת רבינו דר' יוסי לא קאמר דמותר להתחיל ולאכול אלא אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בחול אסור כל היום מההיא דהשולח אלמא דס " ל דהך דהשולח דוקא בסעודה שאינו רגיל בה בימות החול ואח " כ כתב בהפוך דרבינו סתם דבריו ולא חילק בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל בה עוד הביא ב " י דברי מהר " י אבוהב שפי' שמה שכתב רבינו ואחת בשבת פי' בשעת בית המדרש אולי הוא לראיה דמדפירש בשבת בשעת ב " ה ובע " ש לא פי' כלל נראה שהוא סתמא ע " כ והקשה עליו ב " י לאחר שתיקן את דבריו ואמר שאין זה כדאי להכריע וכן הוא האמת שאין דברים כאילו כדאים לרב גדול כמוהו וא " כ צריכים למודעי לאיזה צורך כתב רבינו כאן האי פי' בשעת ב " ה ועל כן נראה לפע " ד הדבר פשוט שגם רבינו הבין מדברי הרב רבינו משה בר מיימוני כמו שפי' ה' המגיד דקביעות סעודה ומשתה שאינו רגיל בה אסור כל היום וקביעות סעודה הרגיל בה בימות החול מותר וא " צ למנוע ממנה קודם מנחה ומצוה היא שימנע אף מקביעות סעודה זו לאחר מנחה ולכן לא הביא הדין הראשון ע " ש הרמב " ם מפני שהוא פשוט לדברי הכל בלא שום ראיה דפשיטא היא שהקובע סעודה ומשתה שאינו רגיל בה בע " ש הוא מזלזל בכבוד שבת וזהו שכתב רבינו זה הדין בסתם אין קובעין סעודה בע " ש משום כבוד שבת והיינו קביעות סעודה ומשתה שאינו רגיל בה ואח " כ כתב ומותר לאכול עד שתחשך פי' אכילה בעלמא דרך עראי פחות הרבה ממה שרגיל בה בחול מותר ומ " מ אסור לקבוע בו סעודה דאף סעודה שרגיל בה בחול אסור כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב וזהו שהביא לשון הרמב " ם מצו' שימנע מלקבוע סעודתו פי' סעודתו הרגיל בה מן המנחה ולמעלה והשיג עליו דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע " ש סתמא קאמר בפ' השולח דלפי שקבעה המשפחה סעודתה בע " ש נעקרה ומסתמא משמע סעודתה הרגילה בה בימות החול קבעה לה תמיד בע " ש כשאר ימות החול והביא ראיה שאף קודם מנחה אסור דכיון דאמר אחת קבעה סעודתה בע " ש ואחת קבעה בשבת דתרוייהו מיירי בזמן קביעות סעודה קודם מנחה דכי היכי דאותה דקבעה בשבת צריך לפרש בשעת ב " ה דאל " כ למה נעקרה וכדאיתא להדיא בגמ' בעידן בי מדרשא וכיון דבשעת ב " ה אינה אלא קודם מנחה כמ " ש הרמב " ם לשם פ " ל הלכה עשירי' אף אותה שקבעה בע " ש מיירי בקודם מנחה . ומיהו אין דברי רבינו נראין במ " ש דבפ' השולח מיירי בסעודה הרגיל בה בימות החול אלא אדרבה משמע דאותה דקבעה סעודתה בע " ש הוי דומיא דאותה דקבעה סעודתה בשבת דמיירי בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה בחול שהיא באה כדי לענג את השבת אף אותה דקבעה סעודתה בע " ש מיירי בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה וכמו שפי' רבינו בעצמו דהוי דומיא דשבת לענין קודם מנחה כדפי' והכי נקטינן דאף קודם מנחה אסור בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה אבל בסעודה שרגיל בה מותר קודם מנחה ולאחר מנחה מצוה היא שימנע מלקבוע סעודה כלל אבל אין בו איסור מן הדין אלא שאנשי מעשה נוהגים דאף קודם מנחה אינן קובעין בסעודה הרגיל בה בימות החול אלא מפחית ממנה הרבה כגון פת לחם עם צנון וכיוצא בו בלחוד למאן דאפשר . כתב הרב המגיד דסבר הרמב " ם דקי " ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו בלא קביעות סעודה ולכן כתב הרמב " ם שימנע מקביעות סעודה בע " ש מן המנחה ולמעלה ע " כ וצריך עיון מנין לו להרמב " ם כך דאע " ג דבה " ג כתב כך הלא כל הפוסקים דחו דבריו מהלכה ונלע " ד דלמדה הרמב " ם מלשון הרי " ף שכתב בע " פ והילכתא כר' יוסי דקי " ל הלכה כר' יוסי מחבירו ומתני' דע " פ דברי הכל היא דמודה ר " י בע " פ משום חיובא דמצה ובע " ש ובעי " ט היכא דהתחיל לה מקמי ט' שעות ואימשך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא פריס ליה למפה וכו' והקשו הרמב " ן והר " ן והרא " ש בפרק ע " פ למה כתב היכא דאתחיל מקמי ט' אפי' בתר ט' נמי מתחיל ונדחקו לתרץ אבל הרמב " ם מפרש דאע " ג דהילכתא כר " י היינו להתחיל באכילה בלא קביעות סעודה אבל קביעות סעודה אסור להתחיל ולכן לא הזכיר הרי " ף בדבריו לשון סעודה אלא כאן שכתב היכא דאתחיל ליה מקמי ט' שעות ואמשיך ליה בסעודתיה וכו' ובזה נמי איכא יישוב הגון לדברי בה " ג שהביא הסמ " ג בעשה כ " ט ( דף קטו ) וז " ל ת " ר בפרק ע " פ לא יאכל אדם בע " ש ובעי " ט מט' שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך ואפי' ר' יוסי לא קאמר אלא שאם התחיל לא יפסיק אבל לאתחולי לא יתחיל זו דברי ה " ג אבל ליתא דהא בפירוש אמרינן בתחילת ע " פ ושווין שמתחילין וכו' עכ " ל אבל למאי דפי' ניחא דדעת ה " ג דלא קאמר ר' יוסי מעולם דמתחילין בקביעות סעודה אלא נקט לשון אכילה והילכך מסתברא לומר דר' יוסי מודה דלא יתחיל בקביעות סעודה אלא דרך עראי יכול להתחיל לאכול אחר ט' שעות אלא מיהו אם התחיל אפי' בקביעות סעודה לא יפסיק דבברייתא דפליגי בהפסקה קאמר התם ומעשה ברשב " ג ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום וכו' דמדקאמר מסובין משמע דהיו בקביעות סעודה אעפ " כ קאמר ר' יוסי דא " צ להפסיק וז " ש הרי " ף היכא דאתחיל מקמי ט' שעות ואמשיך ליה בסעודתיה וכו' וכ " כ הרמב " ם שימנע מן המנחה ילמעלה מלקבוע סעודה והיינו ט' שעות כפי' ה " ה וכמ " ש הרי " ף ט' שעות אבל קודם ט' שעות מותר אפי' לר' יהודה אף לקבוע סעודה . אבל באכילה דרך עראי בלא קביעות סעודה מודה ה " ג דשרי לר' יוסי דהלכה כמותו אבל התוס' והמרדכי והרא " ש ע " ש הר " י דטראנ " י כתבו דמ " ש ה " ג ואפי' ר' יוסי לא קאמר אלא שאם התחיל לא יפסיק וכו' ה " ק ואפי' לר' יוסי לא קאמרי דס " ל כוותיה אלא היכא דאתחיל וכו' דלהתחיל לא ס " ל כוותיה וכו' והנה עיניך הרואות שאין זה יישוב הגון לפרש לשון ואפי' ר " י לא קאמר וכו' כלומר ואפי' לר' יוסי לא קאמרינן אנן דהלכתא כוותיה וכו' אבל לדידי הלשון מבואר כפשוטו ומשמעו וכן יתיישב היטב מה שהקשה הרא " ש וז " ל תימה הוא על לשון הרי " ף שכתב שמודה ר' יוסי בע " פ שלא יתחיל בסעודה מט' שעות ולמעלה אלמא דס " ל לר " י דבע " ש שרי אף להתחיל ופסק הלכה כמותו והדר תו קאמר וע " ש ועי " ט היכא דאתחיל ליה מקמי ט' שעות ואימשיך ליה בסעודתיה וכו' אמאי נקיט מקמי ט' שעות ע " כ אלמא דהרא " ש הבין מדברי הרי " ף דפוסק כר " י בע " פ שלא יתחיל בסעודה וכו' ולכן הקשה קושיא זו אבל למאי דפי' ניחא דמדלא הזכיר הרי " ף בדבריו לשון סעודה אלא בסוף דבריו וכדפרי' ל " ק מידי וכך היא דעת בה " ג . ויותר הוא מפורש במ " ש הרא " ש דברי ה " ג וז " ל אבל בה " ג כתב מן ט' שעות דמעלי שבתא ומעלי י " ט לא מתבעי ליה לאיניש מיתחיל בסעודתא דתניא לא יאכל אדם וכו' ואפי' ר' יוסי לא אמר אלא דאי אתחיל לא מפסיק אבל לכתחלה לא יתחיל ע " כ הרי שלא כתב ה " ג דאסור מט' שעות אלא דוקא סעודה וזהו ממש כמ " ש הרמב " ם וכך היא דעת הרי " ף וכך היא מסקנת המרדכי וז " ל ולפ " ז נכון להחמיר שלא לאכול מט' שעות ולמעלה בע " ש ובעי " ט אם לא התחיל לאכול קודם ט' עכ " ל ור " ל להתחיל בקביעות אכילה בסעודה אסור מט' ולמעלה אבל קודם ט' מותר דלא כדברי רבינו והכי נקטינן כדפרי' בסמוך ולפי זה הא דכתב הרב המגיד בשם המפרשים דאע " פ שמותר לאכול עד שתחשך ואפי' להתחיל נמי ה " מ לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד לא דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת עכ " ל צריך עיון בהאי לצורך שעה דקאמר אם רצונו לומר שהוא רעב לאכול והוא מט' שעות ולמעלה אפי' עושה כן תמיד אין שם נדנוד איסור כשאוכל דרך עראי בלא קביעות סעודה הרגיל בה כדי לשבור רעבונו ואם דעתו לקבוע סעודה הרגיל בה אחר ט' שעות הלא מצוה היא שימנע מקביעות סעודה כלל כדפי' ואין זה צורך שעה כיון שיכול לאכול לשבור רעבונו באכילת עראי בלא קביעות סעודה ואם קודם ט' שעות קאמר הלא מותר הוא לקבוע סעודתו הרגיל בה אפי' עושה כן תמיד ואם בסעודה ומשתה שאינו רגיל בה קאמר הלא אף קודם ט' שעות וכל היום נמי בכלל האיסור אפי' בבוקר ואפי' אינו עושה כן תמיד ועוד מאי צורך שעה איכא להסב בסעודה ומשתה ואם היא סעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן כיון שזמנה בע " ש פשיטא דמותר ואם אפשר היה לזמן אחר פגון סעודת אירוסין ונשואין הלא פשיטא דאסור כיון דקבעה לכתחלה בע " ש בשעת איסור קביעות משתה וכדאיתא בירושלמי הביאו ב " י והרוקח בסי' ל " ז ואפשר לומר דמיירי בסעודת ברית מילה ופדיון הבן דלכתחילה צריך להתחיל קודם ט' שעות זמניות אלא דאם לא התחילו קודם ט' שעות יכול להתחיל אחר ט' והיינו צורך שעה והכי נקטינן והרב בהגהת ש " ע כתב בסתם ברית מילה ופדיון הבן מותר ולפעד " נ דלכתחלה יש ליזהר שלא יתחיל לסעוד בה אלא קודם ט' שעות :
Orach Chayim.249.4.1 ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות בע " ש כל היום וכו' מיהו ברוקח סי' ל " ו כתב דאין להתענות לכתחלה בע " ש דאמרי' בשלהי מגילת תענית הנשבע להתענות בע " ש ה " ז שבועת שוא שמקצת ע " ש כשבת עכ " ל וע " ל בסימן תרפ " ו ס " ד ובמ " ש לשם . ומ " ש ולענין בעיין וכו' כ " כ התוס' לשם דכיון דהבעיא היא אי שרי להשלים דבמה שנכנס לשבת כשהוא מעונה לא חשיב כמתענה בשבת או שמא אסור להשלים דחשיב כמתענה בשבת דכך מוכח הסוגיא לשם דהכי קמיבעיא ליה א " כ הא דמסיק הילכתא מתענה ומשלים היינו נמי אם ירצה להשלים וכ " כ המרדכי לשם :
Orach Chayim.249.5.1 וכיון שיכול להשלים וכו' כ " כ הרא " ש בספ " ב דתענית ומשמע דלשון שקעה החמה היינו צאת הכוכבים דר " ל סוף שקיעה וכ " כ המרדכי ע " ש ראבי " ה לשם ופי' שקעה עליו חמה ר " ל שקעה לגמרי כדאמר בריש ברכו' וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים ומהתחלת שקיעה עד הלילה ה' מילין ע " ש אלא דבהגהות סמ " ק סי' צ " ו כתב צ " ע בסוף פרק ב " מ דמשמע בגמר שקיעה אז מתחיל ב " ה דהיינו קודם צ " ה ושמא לפי שאין העולם בקיאין בגמר שקיע' להכי נהגו להמתין עד צאת הכוכבים וגם פי' ר " א פוק חזי מה עמא דבר ואין לסור מן המנהג דסברא הוא דאין לעמוד על בירור סוף השקיעה כ " א בצ " ה דהא לר' נחמיה ליכא כי אם חצי מיל מגמר שקיעה עד צ " ה ומסתמא אין אדם יכול לעמוד בזה עכ " ל :
Orach Chayim.249.6.1 ומ " ש והר " ם כתב שיכול לאכול אחר התפלה וכו' כ " כ המרדכי בשם הר " ם ס " פ בכל מערבין דסגי עד לאחר תפילת ערבית שמפלג המנחה ואילך וכ " כ בהגהת מיימוני פ " א מה' תענית וכ " כ בתשובת מהר " י סג " ל מולי " ן סי' ל " ג משם הר " מ מפלג המנחה ואילך אפי' עוד היום גדול עכ " ל אבל בספר תשב " ץ בתחלתו כתב וז " ל מהר " ם רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה ואינו ממתין ממש עד הלילה וגם אינו אוכל מיד כשבאים מבהכ " נ בעוד היום גדול וכו' ואפי' כשהוא מתענה אוכל עם שקיעת החמה וכו' כי כן הפירוש מתענה ומשלים עד לאחר בהכ " נ ובלבד שלא יאכל בעוד היום גדול וכו' ונראה דרצונו לומר דכיון דהיה רגיל לעולם לאכול עם שקיעת החמה הילכך גם כשהי' מתענה כיון שלאחר יציאת ב " ה קרוי השלמה היה נזהר מהר " ם לאכול עם שקיעת החמה דכיון דזה הוא השלמת התענית אסור לו להתענות שוב בשבת אם לא למי שנוהג שלא לאכול בליל שבת עד צאת הכוכבים גם כשאינו מתענה דאז ממתין כשהוא מתענה ג " כ עד צאת הכוכבים ולענין הלכה פסק מהר " י סג " ל מולין בתשובותיו סי' ל " ג וסי' קנ " ז דתענית יחיד דהיינו דיחיד גזר על עצמו להתענות בע " ש שפיר הוי השלמה מיד אחר תפלת ערבית כמ " ש מהר " ם אבל צבור שגזרו תענית כגון בשביל גזיר' לא רצה להתיר לאכול ביום והיה אומר לעלמא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד אבל לעצמו היה מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירין עכ " ל וכתב בהגהת ש " ע דבתענית יחיד לא ישלים וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית ובתענית ציבור ישלים והכי נהוג עכ " ל ומיהו נלפע " ד דיש להחמיר בתענית יחיד אם לא פירש בשעת קבלת התענית שלא לאכול בעוד היום גדול אלא אוכל עם שקיעת החמה דמסתמא לא פליג התשב " ץ אמ " ש רבוותא ע " ש מהר " ם דאפי' בעוד היום גדול מותר אלא דס " ל דלא אמר כך אלא להלכה אבל לא עשה מעשה ולא היה אוכל עם שקיעת החמה נ " ל והכי משמע באשיר " י פ " ב דתענית וע " ל בסימן תקע " ב :
Orach Chayim.249.7.1 אבל אם מתענה בע " ש תענית חלום וכו' כ " כ בהגהת מיימוני פ " א דה' תענית אבל בהגהת אשיר " י פ " ק דתענית וכן המרדכי לשם בשם ראבי " ה משם ראב " ן זקנו וכן בהגהות תשב " ץ כתבו דאפי' בתענית חלום א " צ להמתין עד שקיעת חמה אלא יאכל מיד בצאתו מב " ה ערבית . ועל מה שאמר מהר " ם דאתא בק " ו משבת עצמו כתב מהר " י סג " ל בסי' ל " ג דיש שכתבו שא " כ לפי זה צריך למיתב תענית לתעניתו ולא נהגינן כוותייהו משום דאינהו ס " ל דצער בעלמא קיבל עליה והא ציער נפשיה ואנן ס " ל דאין להקל בו דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל חלום רע שמא לא יועיל לבטלו אם לא יתענה ממש עד הלילה וכן פסק בש " ע והמתענין יאר צייט אם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע ביום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיאר צייט הוי כמו נדר כדתנן בנדרים הריני כיום שמת בו אבא כיום שמת בו גדליה וכיון שלא השלים בתחלה שוב א " צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח " כ ביום ו' :
Orach Chayim.250.1.1 וישכים בבוקר כו' וההבאה היתה בבוקר לאלתר פי' לאחר הלקיטה מדכתיב וילקטו אותו בבקר איש כפי אכלו כתב בא " ז מצוה להכין מיום א' ומיום ב' בשבת וכן בכל יום ויום יכין לשבת כמו שעשה שמאי הזקן דבזו הלכה כב " ש כדמוכח מההוא קצב שהיה בלודקיא כדאיתא בפרק כל כתבי ( שבת דף קי " ט ) וכבר נתבאר בס " ד בסימן רמ " ב :
Orach Chayim.251.1.1 העושה מלאכה וכו' משנה היא בפרק מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות עושין וכו' ופריך בגמ' מאי איריא ע " פ אפי' ע " ש וי " ט נמי דתני' העושה מלאכה בע " ש וי " ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה לעולם ומשני התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך לא הכא מחצות א " נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא היו משמתינן ליה הכא שמותי נמי הוה משמתינן ליה ופרש " י מאי איריא ע " פ דקתני עד חצות במנהגא דמחצות ולהלן אסור ול " ל למיתני חצות לאשמועינן הך דיוקא הא כל ערבי י " ט אסורים עכ " ל . כלומר ליתני סתמא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע " פ עושין ואנא ידענא דבקודם חצות קאמר דתלוי במנהגא דאילו לאחר חצות מדינא אסור בכל עי " ט כדתניא וכו' וכיון דכל עי " ט אסור מן המנחה ולמעלה דהיינו חצות ולא תני לה במשנה אלמא דפשיטא היא ולא איצטריך למתנייה א " כ למה ליה למיתני טפי עד חצות גבי ע " פ ליתני סתמא ומשני התם מן המנחה וכו' פי' לעולם בכל עי " ט פשיטא היא דאסור מן המנחה אבל בע " פ איצטריך דאסור מחצות ומשמע לפי פשוטו מדהקשה מאי איריא וכו' דמן המנחה גדולה קאמר דהיא בשש ומחצה דהיינו חצות . ומשני דחילוק חצי שעה איכא בינייהו דבכל ע " ש וי " ט אינו אסור אלא מן המנחה אבל סמוך למנחה דהיא תחילת שבע שרי עד שש ומחצה אבל בע " פ אסור מחצות דהיינו מתחילת שבע וזה היתה דעת רבינו . וכ " כ במרדכי לשם בשם מהר " ם אבל רש " י פי' מן המנחה ט' שעות סמוך למנחה קודם לכן ואיכא לתמוה טובא חדא דמאי קס " ד דמקשה דקאמר מאי איריא ע " פ הלא חילוק ג' שעות ומחצה איכא בינייהו דהתם אינו אסור אלא ממנחה קטנה ואילך דהיינו ט' ומחצה ובע " פ אסור מחצות דהיינו מתחלת שבע אלא בע " כ דהמקשה קס " ד דמן המנחה גדולה קאמר א " כ למה לא נפרש כך גם בתרצן ועוד דה " ל לתרץ ולומר התם מן המנחה הוא דאסור חצות לא הכא מחצות אבל לישנא דסמוך לא משמע דליכא בינייהו אלא חצי שעה בלבד וכדפרש " י בע " פ ובפ " ק דשבת גבי לא ישב לפני הספר . ועוד כיון דהמקשה קס " ד דמן המנחה גדולה קאמר ה " ל לתרצן לפרש ולומר התם מן המנחה קטנה קאמר הכא מחצות וכבר אפשר לדחוק וליישב הקושיות אבל האמת הוא לפע " ד כמ " ש מהרש " ל בהגהותיו לשם שט " ס הוא ברש " י דהמקשה היה סבור שפיר מן המנחה הוא סמוך למנחה גדולה דהיינו חצות ומשני התם מן המנחה סמוך לא הכא מחצות וחילוק חצי שעה איכא בין ע " ש ועי " ט לע " פ . וכתב דכך מצא בספרים אחרים והכי נקטינן וכמ " ש רבינו דאסור משש ומחצה ודלא כש " ע דכתב י " מ מנחה גדולה וי " מ מנחה קטנה דהניח מקום למאן דנהג להקל עד מנחה קטנה ולפעד " נ עיקר כדפי' :
Orach Chayim.251.2.1 כתב אבי העזרי דוקא העושה מלאכה להשתכר וכו' נראה דטעמא משום דמסתמ' האי אינו רואה סי' ברכה הוי דומיא דכל הני אינו רואה סימן ברכה דמייתי בהך סוגיא דר " פ מקום שנהגו דמיירי לענין שכר והריוח שאינו רואה סימן ברכה בשכר או מפני שיש בה נדנוד עבירה או מפני דהכל תמהין ומלעיזין עליהן ועין שולטת בהן ע " ש ומ " ש בסוף דבריו אפי' אינו עושה להשתכר אם אינו עושה לצורך שבת אסור נראה דטעמו דבעושה להשתכר מסתייה דלטייה דאינו רואה סימן ברכה בשכר דאותה מלאכה אבל באינו עושה להשתכר איסורא מדרבנן קעבר וחייב בדיני שמים כיון דאינו עושה לצורך שבת :
Orach Chayim.252.1.1 מותר להתחיל במלאכה וכו' עד ועורות לעבדן וכו' הכל במשנה פ " ק דשבת סוף ( דף יז ) פליגי בהו ב " ש וב " ה דב " ה שרו לשרות דיו וסמנין וכו' וקי " ל כב " ה דמתירין בכל הני ובירו' מסמיך לה אקרא דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי ומייתי לה הרוקח בסי' מ " א אבל עיקר טעמא דלית להו לב " ה שביתת כלים ולית להו נמי גזירה ע " ש עם חשיכה אטו חשיכה :
Orach Chayim.252.2.1 ולתת אונין וכו' פירש " י אגודות של פשתן ונותנין אותם בקדירה לתוך התנור כדי שיתחממו ויתלבנו ואפ " ה שרי עם חשיכה ולא גזרינן שמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלו להו ובהגהות מרדכי שם כתב ריב " א רצה לפרש פשתן שהעלו מן המשרה ונותנים באור לייבשו ויש בו איסור בישול דכל דבר המתייבש בתחלה נתרכך מחמת הלחלוחית שבו ומתקשה כדאמר פ' כלל גדול האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל אבל בב " מ סוף ( דף כז ) אמרי' האונין של פשתן משיתלבנו משמע ליבון כדפ " ה עכ " ל וכן פי' התוס' משיתלבנו אבל בפ' ב " מ כתבו התוס' דנראה לר " י דאונין היינו מטוה וכן פי' בערוך בערך אנין :
Orach Chayim.252.3.1 ולתת צמר וכו' פי' צמר דלא קשה ליה זיקא חיישינן שמא מגלי להו לפיכך לא שרינן ליה אלא בטוחה בטיט פי' מכוסה בכסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומדכר . ומ " ש שמא יגיס בה וכו' חייב משום מבשל כ " כ הרא " ש וז " ל ודילמא מגיס בה ופירש " י וה " ל מבשל אע " פ שעקורה מן האור בעודה רותחת המגיס בה הוא מבשל וכ " ש שאסור להכניס כף בקדרה בעודה על הכירה וכ " כ הר " ן אבל בלשון פירש " י שבידינו בגמרא דף י " ח כתוב מגיס מהפך בה ומבשל והוי בישול עכ " ל משמע דר " ל דכיון דבדבר המתבשל ה " ל בישול א " כ הכא בצמר חייב משום צובע וכמ " ש התוס' ז " ל ודילמא מגיס בה והוי צובע עכ " ל . וכן פי' מהרש " ל הא דכתב הרא " ש שאסור להכניס כף בקדרה בעודה על הכירה היינו בדלא בשיל כמב " ד אבל בשיל כמב " ד כתב הר " ן דתו ליכא למיחש למגיס ומבשל מיהו ה " מ בקדרה אבל בצמר לעולם אסור להגיס בו שאע " פ שקלטו העין דרך הצבעים להגיס בהם תמיד שלא יחרכו וה " א בירו' עכ " ל ועיין במ " ש ב " י בסוף סי' שי " ח . ובדינין והלכות דמהרי " ו סי' ל' כתוב בסתם דכשמסירים קדרה מן האש להוציא המאכל ממנה אין להגיס בה בכף דהוי כמבשל וכו' משמע דמחמיר אפי' כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי אטו לא נתבשל כמב " ד וכ " כ בהגהות הש " ע סוף סי' שי " ח ע " ש . וע " ל בסוף סי' שכ " א במ " ש רבינו בשם הרמב " ם ובב " י לשם :
Orach Chayim.252.4.1 ומותר לפרוס מצודות וכו' האי בבא איצטריכא דאע " פ דאוזלי ואוהרי קא עבדי מעשה שהפח נקשר ואוחז העוף אפ " ה לית להו לב " ה שביתת כלים ושרי והא דקאמר בסמוך דשביתת כלים לאו דאורייתא אפי' אם הכלי עושה מעשה בשבת לאו דוקא הוא דאפי' איסור דרבנן ליכא אלא דגמרא נקט האי לישנא לאפוקי מב " ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא וכן פי' ב " י .
Orach Chayim.252.5.1 ומותר למכור לעכו " ם וכו' הך בבא לא שייכא להנך דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים אלא כיון דלהני נמי מותר עם חשיכה נקטינהו בהדייהו ובמשנתינו נמי קתני להו בהדדי דמותרין לב " ה ולא אסרינן להו משום דמאן דחזי סבר שלוחו הוא ושליחותיה קעביד א " נ קא עבר על אמירה לעכו " ם שבות דהעכו " ם מוליכו בר " ה בציוויו דישראל דכיון שיוצא מביתו לגמרי מבע " י לא חיישינן להא אבל כשיוצא מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו " ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת . וכ " כ הרמב " ם להדיא בפ " ו ומשמע לפי טעם זה דאפי' ייחד לעכו " ם מקום בביתו והניח שם החפץ אסור אם העכו " ם מוציאו מביתו בשבת וצ " ע דבהגהות מרדכי כתב וז " ל וכל מה שאסרנו מכירה ונתינ' וכו' איירי כשלא ייחד לו מקום ואפי' בלא ייחד לו מקו' קרוב הדבר להתיר כדתנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית ואוקימנא דפטור ומותר לבעה " ב ויש להחמיר שלא להרגיל העכו " ם בכך אבי " ה ולאבא מארי ה " ר מרדכי נראה דהמדקדק לשון הספר בפ " ק דפסחים ימצא דאפי' שכירות לא קניא אלא גבי חמץ מגזירת הכתוב עכ " ל מיהו ק' לפע " ד בהא דמביא ראייה מדתנן פטור ומותר לבעה " ב דלכאורה אינה ראיה דאם נפרש בישראל דפשט ידו לפנים איכא למימר דפטור ומותר מאיסור הוצאה קאמר כיון דאיהו לא קעביד מידי ואם נפרש דאיירי בעכו " ם איכא למימר דבחפץ של עכו " ם איירי דליכא איסורא אפי' נראה כנותן ע " מ להוציא כיון שאין החפץ של ישראל וכמ " ש לשם התו' והרא " ש והר " ן וכ " כ הרמב " ם להדיא וחפץ ישראל בידו משמע דוקא חפץ של ישראל ולא חפץ של עכו " ם מיהו נראה ליישב דאה " נ דראבי " ה גופיה נמי ס " ל הכי שהרי מ " ש בהגהות מרדכי בשם ראבי " ה כתוב במרדכי ישן על שמו אהחזרת משכונות לעכו " ם בשבת וכ' במרדכי בפנים דמותר בייחד לו מקום מבע " י שכבר יצא מרשות ישראל מבע " י לגמרי דעכשיו כיון שניכר שאלו החפצים של עכו " ם הם מעולם וכבר יחד לו מקום מבע " י אז ודאי כשהעכו " ם נוטלם בשבת ליכא איסורא וז " ש דהא דאסרינן מכירה ונתינה וכו' ר " ל דהא דבברייתא משמע דכל נתינה אסור אפי' כה " ג דהחזרת משכונו' היינו דוקא כשלא ייחד לו מקום וכו' ואח " כ אמר דאף בלא ייחד קרוב הדבר להתיר וכו' משום דהחזרת משכונות ניכרים דחפצים של עכו " ם הם ומתניתין נמי דפטור ומותר בעכו " ם איירי ובניכר שהחפץ של עכו " ם והשתא ל " ק מידי וליכא פלוגת' בהא מילתא אלא דבסי' שכ " ה כתב רבינו דאפי' אם החפצים של עכו " ם אסור שהרואה אינו יודע שהחפץ של העכו " ם והוא מדברי הרא " ש שכתב בריש שבת וכתב שכן מורים באשכנז ואפשר לחלק בין חפץ שניכר לכל שהוא של עכו " ם לחפץ שאינו ניכר לכל אבל בברייתא זו דקתני בש " א לא ימכור אדם חפצו לעכו " ם וכן ממ " ש הרמב " ם וחפץ ישראל בידו משמע דוקא חפצו של ישראל הוא דאסור אבל לא של עכו " ם ומ " ש הרא " ש דכיון דהאיסור הוא מפני הרואים הרואה אינו מכיר של מי החפץ איכא להקשות אטו כל היכא שאסרו חכמים מפני הרואים אסרו בכל ענין הלא בשילוח אגרות דאסור בלא קצץ מפני הרואים דיאמרו בשבת נתן לו להוליך וכו' . ואפ " ה אם קצץ מותר ולא אסרינן לה מפני הרואים דלא ידעי דקצץ וכדלעיל בסי' רמ " ז . ולענין הלכה נראה כיון דבמרדכי בפ " ק בההיא דמשכנות משמע לאיסור אף כשהחפץ של עכו " ם ואף בייחד לו מקום וכ " כ ב " י לקמן דכמה רבוואתא הכי ס " ל וגם ראבי " ה כתב להחמיר שלא להרגיל עכו " ם בכך צריכים אנחנו להחמיר בכך אם לא בעכו " ם אלם או מפני דרכי שלום . מיהו כל זה במשכנות שנראה שלצורך ישראל הוא נושאו מביתו ונראה כשלוחו אבל בחפץ של עכו " ם המונח בבית ישראל שאין לישראל שום שייכות בזה החפץ משמע שמותר אבל כיון שהרא " ש ורבינו החמירו גם בזה וכתבו שכן מורים באשכנז לאיסור אין לנו לסתור דבריהם :
Orach Chayim.252.6.1 ומותר ליתן בגדיו לכובס עכו " ם וכו' כ " כ שם התוס' והרא " ש דדין כלים לכובס וכו' כדין שליח אגרות אבל סה " ת והמרדכי ס " ל דלא בעינן קצץ אלא באיגרות לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד עכו " ם הוא ויסברו שבשבת נתנו לו אבל בנתינת בגדים לכובס דקיבולת לחוד סגי דכיון דיודע העכו " ם שישלם לו הישראל לבסוף שרי והכי משמע מדברי סמ " ג וכ " כ בהגהות מרדכי עיין במ " ש בסי' רמ " ז ולענין הלכה נקטינן כדברי רבינו שהיא דעת רוב פוסקים . כתב ב " י דכתב ברוקח בשם הירוש' שאם נתן כליו לכובס וראהו עושה בהם בשבת צריך למחות בידו אא " כ קצץ והקשה עליו דבירוש' איתא בהדיא דא " צ למחות בידו אלא בעושה בטובת הנאה דהיינו בחנם אבל בעושה בשכר א " צ למחות בידו אפי' לא קצץ עכ " ל אבל בספר הרוקח שבידינו לא כתב אא " כ אלא סתם כתב בעושה בחנם צריך למחות בידו אבל בשכר בעבידתיה טריד וא " צ למחות בידו והכי נקטינן : כתב הר " ן אמתני' דוכולן ב " ה מתירין עם השמש ומסתברא לי דכל שקצץ אף ע " פ שעשה עכו " ם מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה דכל שקצץ אדעתא דנפשיה קעביד ומביאו ב " י אבל מדברי סה " ת סי' רכ " ב וסמ " ג ( דף י " ט ע " ד ) והגהות מרדכי פ " ק דשבת שכתבו דכל מלאכה שגוף ישראל נהנה מגוף המלאכה שנעשית בשבת בשבילו אסור ליהנות ממנה אע " פ שקצץ כי הא דתנן בפרק כ " כ נכרי שהדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו אע " פ שקצץ ושכרו לכך ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות לכך אם קצץ מותר לפי זה גם הבגד שנגמר מלאכתו בשבת בשביל ישראל אפי' נקצץ שכרו מע " ש אסור ללבשו כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה ודלא כהר " ן וכ " כ בהגהות אשיר " י פ " ק דשבת גבי לבישת בגדים לאיסור מטעם זה . והא דכתב במרדכי פ " ק די " ט ע " ש רב צמח גאון טעם אחר דאסור משום דאפי' בח " ה אין מביאין כלים מבית האומן וכו' נראה דהתם איירי בידוע לו שנגמרו מעי " ט ואפ " ה אסור להביאן בי " ט משום דהוה עובדין דחול א " נ מפני מראית העין שיאמרו שבשבת נתן לו לעשות המלאכה אבל אם שיגרן לביתו מותר לקבלן ממנו כיון שנגמרו מעי " ט אבל בנגמרו בשבת וי " ט אפי' שיגרם לביתו אסור מדינא מפני שגוף ישראל נהנה מגוף המלאכה כדפי' וכ " כ בהגהה מיימונית פ " ב מה' י " ט ומשמע ודאי דאפי' לצורך שבת נמי אסור כיון שנגמרה בשבת תדע דהא דשרינן להביא כלים מבית האומן לצורך המועד היינו דוקא שנעשית חודם המועד דהא הך ברייתא באומן ישראל קאמר מדקתני בסופה ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ופי' המפרשים שהאומן אין לו מה יאכל בי " ט וכיון דישראל הוא לא עשה בי " ט ומשום הכי שרי להביאו לצורך המועד אבל בעכו " ם שעושה מלאכה בשבת וי " ט אפי' לצורך שבת נמי אסור דומיא דעכו " ם שהדליק את הנר דלצורך הוא ואסור והא דכתב בהגהות אשיר " י ס " פ אין צדין וז " ל חלוק שתפרו עכו " ם או בגד שצבעו עכו " ם בי " ט אסור ליטלו מן העכו " ם אבל אם שיגר לו כלים תפורין שנגמרה מלאכתן מעי " ט מקבל ממנו עכ " ל לאו למימרא דדוקא כשתפרו בי " ט אסור ליטלו ממנו ואם שיגרן לו מותר דהא מסוף לשונו מבואר דאם לא נגמרה מלאכתן מעי " ט אפילו שיגרם לביתו אסור לקבלו אלא תיבת בי " ט לא קאי אמ " ש מקודם אלא נקשר עם סוף הלשון כלומר בי " ט אסור ליטלו מן העכו " ם אע " פ שנגמר מעי " ט והיינו כמ " ש הגהות מיימוני והמרדכי פ " ק די " ט וכ " כ הגהות אשיר " י פ " ק דשבת דאסור להלביש בגדים שנגמרה מלאכתן בשבת ואף כי נקצץ שכרן והר " ן ז " ל דמתיר בעשה עכו " ם בגד בשבת ללבשו בשבת יחיד הוא בדבר זה נגד כל הני רבוותא והכי נהוג לאיסור כתב ב " י דלהר " ן ל " ק מהא דתנן אין מביאין כלים מבית האומן דס " ל דטעמא דאין מביאין אינו אלא משום טירח' שאינה צריכ' ומש " ה שרי לצורך המועד וה " ה נמי דלצורך שבת וי " ט שרי להביא כלים וכו' ושרי ליה מארי' דהר " ן לא התיר אלא ללבשן בשבת משום דעכו " ם אדעתיה דנפשיה קעביד כיון דקצץ והך דכל כתבי עכו " ם שהדליק את הנר בשביל ישראל דאסור להשתמש לאורו התם בלא קצץ ועכו " ם אדעתא דישראל קעביד אבל לא קאמר הר " ן דמותר לישראל להביאו מבית האומן בשבת דזה פשיטא דאסור אפי' נגמרו מעי " ט ושבת מפני מראית העין וגם משום עובדין דחול כדפי' לרב צמח גאון אלא מיירי דשיגרן עכו " ם לביתו של ישראל והתיר הר " ן ללבשן בשבת : כתב הרוקח בסי' ש' חלוק שתפרו עכו " ם או מנעל וסנדל אין מקבלין מן העכו " ם ואין ללובשו אם לא ידוע לו שנגמרה מלאכתן מעי " ט דתנן אין מביאין כלים מבית האומן בח " ה וכ " ש בי " ט אבל נגמרו מעי " ט מותר לקבלן דלא גרע מדגים ופירות שמותר לקבלן לדורון עכ " ל נראה מדכתב אין מקבלין מן העכו " ם אלמא דאפי' אם שיגרן לביתו אין מקבלין והא דתנן אין מביאין לאו דוקא הוא אלא אפי' שיגרן לביתו נמי אסור לקבלן וטעם האיסור הוא משום דנעשית המלאכה במועד בשביל ישראל וז " ש ואין ללובשו אם לא ידוע לו שנגמרה מלאכתן מעי " ט דאסור לקבלו וללובשו אפי' שיגר לו לביתו ואם הוא ודאי שנגמרה מעי " ט מותר פו' ונראה דס " ל להרוקח דאפי' ודאי נגמרו מעי " ט לא שרינן ליה אלא לקבלן אם שיגרן לו בי " ט אבל לילך לבית האומן ולהביאן אסור דמסתמא אינו חולק על דברי רב צמח גאון וכדפי' והכי נקטינן כחומרא זו אבל לא במה שמחמיר הרוקח דאסור לקבלן אם אינו יודע בודאי שנגמרה מלאכתן מעי " ט וכ " כ בהגהות מיימוני פ " ב מה' י " ט ע " ש רב צמח גאון נראה דאין לנהוג כן אלא מסתייה לאסור כשיודע בודאי שהעכו " ם עשאו בשבת כגון שמסר לו הכלי עם חשיכה או כיוצא בזה דיודע שהעכו " ם עשאו בשבת אבל בסתם היכא דיכול היה לעשותו קודם השבת מותר ללובשו בשבת אם שיגרו העכו " ם לביתו וכן פסק בשלטי הגבורים וכן עיקר : כתב הרוקח בסי' קל " ה נתן לעכו " ם עצים לעשות לו כלי ועשה לו כלי או מטוה ועשה בגד אבנים ועצים ועשה בית כל זה אם עשאן בתוך התחום אסורים לעולם וכן ארון וקבר שעשאו עכו " ם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ואמרינן במ " ק דלא על לגוה עכ " ל . וכתב ב " י ואין כן דעת הרמב " ם שהרי התיר בפ " ו לכתוב לו ספר ולארוג לו בגד וכ " כ בסה " ת וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בכך וכתב עוד הרוקח דבעורות לעבדן וכלים לכובס שאינו התחלת הדבר אלא תיקונו צריך להמתין בכדי שיעשו וכן אם לא נתן לעכו " ם העצים והמטוה אלא קצץ עמו לעשות לו כלי שאם ירצה העכו " ם יעכבנה לעצמו אם עשאו עכו " ם מותר וכתב ב " י דמ " ש צריך להמתין בכדי שיעשו אין לו טעם כיון שלא נעשה בו שום עבירה וכ " נ שהוא דעת הפוסקים שלא הזכירו כן עכ " ל ולעד " נ דהרוקח איירי בדלא קצץ דהשתא אדעתא דישראל קעביד עכו " ם בשבת וכשלא עשה אלא תיקונו שרי בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכה שנעשה בשבת זו בשבילו אבל אם נתן לו עצים לעשות כלי ועשה כלי וכו' בתוך התחום דנעשה גוף הכלי באיסור אדעתא דישראל אסור הכלי לעולם כי הך עובדא דמר זוטרא בפ' מי שהפך דכיון דנבנה הבית בשבת בעצים ואבנים של ישראל שמסר ליד עכו " ם לא על לגוה וה " ה במטוה וכלי אסור כיון דלא קצץ אלא בקיבולת בלחוד אבל בנעשה חוץ לתחום מותר דלא גרע מבית דשרי בקבולת אע " פ שלא קצץ ומה שהתיר הרמב " ם בספר ובבגד איירי בקצץ כמבואר בפ " ו ובבית מחמיר הרמב " ם טפי דחוץ לתחום נמי לא שרי אלא בקיבולת וקצץ כמבואר בדבריו והא דכתב ברוקח ואם לא נתן לעכו " ם העצים והמטוה אלא קצץ עמו לעשות לו כלי האי קצץ אין פירושו שקצץ לשלם לו בעד המלאכה סך כך וכך דהתם מודה הרוקח דשרי כמ " ש הוא בעצמו בסי' קל " ו ובסי' מ' דאפי' שילוח אגרות מותר אם קצץ וכן בסי' מ " א דשרי ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס עם חשיכה והיינו בקצץ סך כך וכך אלא האי קצץ שכתב הרוקח כאן ר " ל שפסק עמו לעשות לו כלי כך וכך אבל לא קצץ עמו לשלם לו סך כך וכך בעד מלאכתו א " כ אדעתא דישראל קא עביד המלאכה והילכך לא שרי אלא כשאין העצים של ישראל שוב ראיתי בש " ע דכתב דאפי' בקצץ צריך להמתין בכדי שיעשו שכתב וז " ל אע " פ שהתרנו שתיעשה מלאכת ישראל בשבת ע " י עכו " ם בשכר אסור לומר לישראל ליהנות ממנה באותו שבת שכל דבר שעושה העכו " ם בשביל ישראל בשבת בין בשכר בין בחנם אסור לישראל ליהנות ממנה באותה שבת ואפי' למ " ש צריך להמתין בכדי שיעשו עכ " ל ואפשר לומר דהאי בשכר בלא קצץ קאמר ומש " ה בעינן כדי שיעשו כמ " ש לדעת הרוקח אבל בהגהות ש " ע כתב דאסור בכדי שיעשו אפי' בקצץ ע " ש :
Orach Chayim.252.7.1 ומותר לפתוח מים וכו' ברייתא פ " ק דשבת ( דף יח ) פי' עושין נגר קטן משפת המעיין לגנה סמוך לחשיכה והם נמשכים בכל השבת ולהניח קילור וכו' שם ומניחין קילור ע " ג העין ואיספלנית ע " ג מכה ע " ש עם חשיכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו ופרש " י קילור תחבושת אספלנית רטייה . ומ " ש רבינו לחלק בין עב לרך וצלול הוא מדברי הרא " ש פ " ק דשבת דהקשה מהא דאמרי' פ " ח שרצים שורין קלורין מע " ש ומניחין ע " ג העין בשבת דאלמא דאף בשבת שרי ומיישב דהכא מיירי בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הלכך דוקא מע " ש אבל בשבת אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממנים או גזירה שמא ימרח אבל קילור צלול אף בשבת מותר להניח ע " ג העין דכיון דהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין עכ " ל . וס " ל לרבינו דבקילור עב נקט הרא " ש דאסור בשבת מתרתי טעמי . דלא מבעיא דאית ביה משום גזירת שחיקת סממנין אלא דאית ביה נמי בהך קילור גופה גזירה שמא ימרח כיון שהוא עב אבל בקילור צלול א " צ לפרש דלית ביה משום שמא ימרח כיון דלא שייך מירוח בצלול אלא אף משום גזירת שחיקת סממנין לית ביה ואע " ג דאיהו גופיה ידע דלרפואה קעביד אפ " ה כיון דצלול הוא מימר אמר כיון דדרך רחיצה הוא התירו לו אבל לא שאר רפואות ואע " ג דמפי' רש " י מבואר דאף בצלול לא התירו לו אלא לשרותן מע " ש דהשתא הוי היכירא לדידיה וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין הרא " ש לא ס " ל כפרש " י אלא דאף בדלא נשרן מע " ש ליכא למיגזר כיון דדרך רחיצה היא כדפי' והא דקאמר שורין קלורין מע " ש לאו דוקא אלא קאמר הכי כדי שיהיו רכין וצלולין בשבת ע " י שריי' מע " ש וכן צריך לפרש לפי דעת התוס' שאכתוב בסמוך דלאו דוקא קאמר שורין קלורין מע " ש ונתבארו דברי רבינו שמה שכתב ולהניח קילור עבה וכו' ונקט ממרח לפי דגזירה זו שייך בקילור עבה גופיה ואצ " ל דאית ביה משום גזירת שחיקת סממנין דגזרו חכמים בכל מידי דעביד לרפואה ונקט על העין משום דאפי' תוך העין שרי בע " ש וברייתא דנקט ע " ג העין לאורויי דווקא דבשבת עצמו אסור אפי' ע " ג העין אי נמי גם בדברי רבינו צריך להגיה על גב העין ונקט לישנא דברייתא אבל פשיטא היא דבע " ש שרי אפי' תוך העין אבל בצלול לא התירו בשבת אלא דוקא ע " ג העין משום דה " ל כרוחץ עיניו אבל תוך העין דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד אסור משום גזירת שחיקת סממנים ואפי' ע " ג העין אסור אי עמיץ ופתח כדאיתא פ' ח' שרצים וגם כתב בסתם דרך וצלול מותר אפילו לא נשרן מע " ש וכדפרישית בדברי הרא " ש אך קשה דלקמן בסי' שכ " ח כתב רבינו דבצלול נמי לא התירו אלא א " כ נשרן מע " ש וצ " ע . מיהו התוס' בפ " ק כתבו דהגירסא בפ " ח שרצים הוא שורין קלורין מע " ש ומניח תחת העין בשבת ומפרשים דבאדם בריא מיירי ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנים והכא מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא מע " ש עכ " ל ולפי דבריהם לרפואה אפי' ברך וצלול אסור אפי' ע " ג העין אפילו לא עמיץ ופתח משום גזירת שחיקת סממנים ואצ " ל בעבה דאיכא נמי משום ממרח ואפי' באדם בריא ותחת העין ולתענוג נמי אסור בעבה לדברי הכל ואע " פ שהסה " ת והסמ " ג והסמ " ק והמרדכי לא כתבו לחלק אלא בין תוך העין ובין ע " ג העין ולא כתבו החילוק בין עב לצלול לא משום דע " ג העין שרי בשבת אפי' בעבה דהא פשיטא הוא דבעבה איכא משום ממרח לד " ה כדפי' אלא דמשמע להו דכיון דנקט הכא והכא קילורין בסתם משמע דאידי ואידי בצלול אלא דבפ " ק דשבת מיירי בתוך העין דאסור בשבת משום דמוכח דלרפואה קעביד ובפ " ח שרצים מיירי ע " ג העין דמיחזי כרוחץ ושרי אפי' בשבת . כללא דמילתא בעבה בשבת אסור אפי' לא עביד אלא לתענוג ותחת העין משום ממרח ואצ " ל ע " ג העין או בתוך העין לרפואה דאסור ג " כ משום שחיקת סממנים אבל בע " ש שרי אפי' בעבה ואפי' בתוך העין אפי' לרפואה . אבל בצלול לדעת הפוסקים שרי ע " ג העין בדלא עמיץ ופתח ואפי' בשבת ואפי' עביד לרפואה ולדעת התוס' אסור אי עביד לרפואה והדעת מכרעת כדעת הפוסקים המתירין וכן פסק בש " ע סי' שכ " ח אלא דאינו מתיר אלא ע " י שרייה מע " ש וכפרש " י ומיהו יש לדקדק על דברי רבינו מפני מה השמיט ולא כתב הך דמניחים אספלנית ע " ג מכה מע " ש השנויה בברייתא באותה בבא דקילור :
Orach Chayim.252.8.1 ומותר לתת מוגמר וכו' גם זה בברייתא הנזכרת ופירושו דהבגדים הם תלוים ביתד או על כלונסות וקולטין ריח טוב של בשמים שהם למטה על הגחלי' מע " ש ומתגמרי' והולכים כל השבת מאליהן ואע " פ דאי עביד הכי בשבת חייב משום מבעיר ולא חיישינן נמי שמא יחתה בגחלים דאי מחתה סליק בהו קוטרא ומשחיר הבגדים ומפסיד להו וכתב רבינו בסתם ומותר לתת מוגמר תחת הכלים וכו' משום דמשמע השתא דהגחלים והמוגמר שעליהם מונחים על הקרקע בלא כלי ושרי אפי' לב " ש כדאיתא בגמ' .
Orach Chayim.252.9.1 ולתת שעורין בגיגית וכו' פי' גיגית שהשכר בתוכו וא " א לשופכו לארץ והשעורים נשורין כל השבת ואף יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן אפי' גחלים בכלי וכו' או כגון נר הדולק אע " פ דמשתמש בגיגית ובכלי מותר דקי " ל שביתת כלים לאו דאורייתא ואפי' אם הכלי עושה מעשה בשבת כלומר דאי הוה אמרינן בדעבד מעשה הוה דאורייתא הוה נמי ניחא דאסר מדרבנן אפילו בכלי דלא עביד מעשה אבל השתא אין לאסור אפי' מדרבנן כיון דליכא דררא דאורייתא בשביתת כלים ולפיכך אפי' בדעבד מעשה שרי לגמרי דליכא איסורא כלל אפי' מדרבנן וב " י כתב דלישנא דרבינו אינו מדוייק ולמאי דפרישית ליכא קושיא :
Orach Chayim.252.10.1 וטוענין בקורות בית הבד וכו' משנה שם ושוין אלו ואלו ( ב " ש וב " ה ) שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת ולפי פרש " י במתני' משמע דמפרש בגמ' הכי דמתני' מיירי שקודם טעינת הקורות נטחנו הזיתים בריחיים והענבים נדרכו ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ואם היה סוחטן בידים או טען הקורה בשבת ליכא חיוב חטאת הילכך מותר לטעון הקורה מבע " י והמשקין היוצאין מהן מותרין בשבת דלא דמי למשקין שזבו דאסורים גזירה שמא יסחוט בשבת משום דהתם אם יסחוט חייב חטאת אבל הכא אם יסחוט אינו חייב חטאת וקאמר בגמ' דמתני' ר' ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע " י ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך ור " ע אומר לא יגמור פי' יגמור יניחם בכובד ויצאו מעצמן והיוצא מהן מותר לאכלו בשבת ואמרו בגמ' הורה ר " י בר חנינא כר' ישמעאל ותו אמר רבב " ח דר' ישמעאל לא התיר אלא היכא שנתרסקו ונידוכו יפה ואין מחוסרין אלא שחיקה ופי' הרא " ש דמדהביא הרי " ף דמתני' ר' ישמעאל היא ודהלכה כר' ישמעאל ור' ישמעאל נמי לא התיר אלא במחוסרין שחיקה אם כן צריך לפרש מתני' נמי מיירי בנידוכו יפה ואין מחוסרין אלא שחיקה ודלא כר " י בר חנינא דמפרש למתניתין במחוסרין דיכה וכך הם דברי רבינו ולכן כתב וטוענין מבע " י על זיתים וענבים שנתרסקו מבע " י ע " י טחינה או דריסת הרגל וכן בוסר וכו' ודוקא שנידוכו היטב מע " ש ואין מחוסרין אלא שחיקה דכיון דאפילו אי שחקן בשבת אינו חייב חטאת לפיכך לא אסרו המשקין היוצא מהם אבל אם לא נתרסקו אלא מעט כיון דמחוסרין דיכה ואם סחטן בשבת חייב חטאת גם משקין היוצא מהן אסורין גזירה שמא יסחוט וזהו שכתב רבינו בריש סימן ש " ך דזיתים וענבים אם נתרסקו יפה מע " ש מותרין המשקין היוצא מהן דר " ל כיון דאין מחוסרין דיכה אלא שחיקה גרידא ואם היה סוחטן ושוחקן בשבת ליכא חיוב חטאת לא גזרינן שמא יסחוט והמשקין היוצא מהן מותר . אך קשה ממה שכתב רבינו סוף סימן שכ " א שום ובוסר ומלילות שרסקן מערב שבת אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם אין מחוסרין אלא שחיקה מותר לגמור בשבת דאלמא דמפרש יגמור בידים משתחשך דלפי זה צ " ל דלא דמי למתני' דלא שרו ב " ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא ( גבי שום ) כשאין מחוסרין דיכה אבל מתני' במחוסרין דיכה הילכך בידים לא וכמו שכתבו התוס' להדיא להך שינויא דיגמור בידים קאמר וזה סותר מ " ש כאן דבאין מחוסרין אלא שחיקה המשקין היוצא מהן מותרין דאלמא דאסור לסוחטן בידים בשבת מדרבנן דאי שרי לסוחטן בידים אמאי קאמר דטוענין מבע " י והמשקין היוצא מהן מותר הלא אפילו בשבת יכול לטעון עליהם הקורה ואף בידים מותר לסוחטן כיון שכבר בע " ש קודם טעינה היו נידוכין היטב והב " י כתב לדעת ? רבינו דמתניתין בשרסקן תחילה ואחר כך טען קורה עליהם דהשתא על ידי טעינת קורה הויא לה דיכה ואפילו לגמור בידים נמי שרי אבל אם לא נתרסקו קודם טעינה דהשתא לא עלתה להם טעינה אלא לרסק ועדיין הם מחוסרין דיכה משקין היוצאין אסורין עכ " ל . ולפי זה הא דאמר רבינו ודוקא שנידוכו היטב מע " ש וכו' הכי קאמר ודוקא דכובד טעינת הקורות הוא כובד גדול עד שע " י הטעינה נידוכו היטב מע " ש ואינן מחוסרין אלא שחיקה התם הוא דהמשקין היוצאין מהם בשבת מותרין אבל לא נידוכו היטב ע " י כובד הטעינה אסורים המשקין היוצאין מהם מיהו מ " מ אכתי ק' כיון שנידוכו היטב ע " י טעינת הקורות מע " ש עד שכשנכנס השבת לא היו מחוסרין אלא שחיקה אם כן לפי זה אפילו לגמור בידים שרי מיד כשנכנס השבת ולמה אמר דהמשקין היוצאין מהן מותרין הלא אפילו לסחוט בידים מותר וכן לקמן בסי' ש " ך דכתב רבינו גבי זיתים וענבים ואם נתרסקו יפה מע " ש מותרין המשקין היוצאין מהן דהיינו דאין מחוסרין דיכה דאי מחוסרין דיכה נתרסקו מעט קרי ליה רבינו הכא אלא ודאי נתרסקו יפה היינו לומר שנידוכו היטב ואם כן למה אמר דהמשקין היוצא מהן מותרין הלא אף בידים מותר לסוחטן ועוד קשה טובא למה כתב דין שום ובוסר ומלילות מחצה כאן ומחצה בסימן שכ " א היה לו לכתוב כל חילוקי דינין ביחד בסי' א' ע " כ נראה דכאן מדבר בשום ובוסר ומלילות שרסקן להוציא מהן משקין דומיא דזיתים וענבים ולעולם כל היכא שנתכוון להוציא משקין אפילו נידוכו היטב מע " ש ואין מחוסרין אלא שחיקה אסור לסחוט בשבת מדרבנן אבל בסי' שכ " א לא מיירי דריסקן להוציא מהן משקין אלא לרסקן ולערבן ולעשותן כמין דייסא ולאוכלן בעינייהו ומשום דהוי כלש או טוחן נגעו בהן ולכן כתב דין זה דוקא גבי שום ובוסר ומלילות משום דאין בהן כונס משקה אלא לחלוחית שבגופן וכשמרסקן ומערבן נעשו מאכל עב כעין דייסא משא " כ בסי' שכ " א דאיירי בדיני לישה וטחינה והתם הוא כיון דכבר נידוכו היטב מותר לגמור הלישה והטחינה והעירוב יחד בידים בשבת דקימחא טחינא קא טחין ועיסה נילושה הוא לש כיון שאין מחוסרין אלא שחיקה ואע " ג דבסוגיא מוכח דהך דשום ובוסר ומלילות בלהוציא ממנו משקין קא מיירי ס " ל לרבינו דבהא מילתא נמי איירי והאי יגמור משתחשך תלתא במשמע חדא דאם דעתו להוציא ממנו משקה יניח לגמרו ולמצות המשקין מהם בשבת . אידך משמע יגמור משתחשך ויאכל ממנו בשבת זו ולא דמי למשקין שזבו דהכא כיון דאפי' יסחוט ליכא איסורא דאורייתא ליכא למגזר משום שמא יסחוט . אידך משמע יגמור משתחשך אם ריסקן לעשות ממנו תבשיל כעין דייסא דמערבין אותו כעין לישת עיסה נמי כיון שריסקן ודכן היטב בע " ש יגמור שחיקתן בידים משתחשך דלאו מידי קעביד וליכא למיגזר בהא מילתא כלל כיון דאין דעתו להוציא ממנו משקה :
Orach Chayim.252.11.1 אבל אסור לתת חיטין לתוך הריחיים וכו' ברייתא שם ואליבא דרבה דאע " פ דברי חיים של מים אין שם אלא משום שביתת כלים דשרי לב " ה אפ " ה כיון שמשמעת קול ואוושא מילתא דיאמרו ריחיים של פלוני עושין מלאכה בשבת איכא זילותא דשבתא מיהו לפי זה משמע דבריחיים של עכו " ם שרי אבל לדעת הרוקח אפי' בשל עכו " ם אסור ועיין במ " ש בסימן רמ " ו ס " ב בדין זה באורך :
Orach Chayim.252.12.1 לא יצא החייט במחטו וכו' משנה פ " ק דשבת ( דף יא ) ובגמרא פליגי בה לאביי אפילו תחובה לו בבגדו אסור גזירה ע " ש סמוך לחשיכה אטו חשיכה ואף ע " ג דמשחשיכה ליכא אלא איסורא דרבנן דאין דרך הוצאה אלא בידו אפ " ה בהוצאה דשבת גזרינן גזירה לגזירה ולרבא לא גזרינן גזירה לגזירה ואין איסור בע " ש אלא בהוציא בידו ואפילו לאומן אין דרך הוצאה בבגדו אלא כשהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן לר " מ דאילולר' יהודה אומן שהוציא בבגדו דרך אומנתו חייב אבל בשבת עצמו אסור אפילו לר " מ אפילו תחובה בבגדו מדרבנן וכתבו התוס' דלרבא אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן פ " ק דב " ק הכיר בה ושכחה לעניין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעה עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא עכ " ל . ואפי' בידו ליכא איסורא לרבא אלא שלא יצא לר " ה אבל לכרמלית שרי מטעם זה גופיה דה " ל גזירה לגזירה וכאן לא כתב רבינו אלא לשון המשנה אבל לקמן בסימן ש " א פירש וכתב דאפילו אומן שהוציאה בשבת בבגדו לר " ה פטור והיינו כר " מ ובסי' ש " ן כתב דמותר לעמוד בר " ה ולשתות בכרמלית והיינו כרבא דלא גזר גזירה לגזיר' אפי' בהוצא' דשבת ולפ " ז היה ראוי לרבינו לפרש כאן דבע " ש לא יצא החייט במחטו בידו וכן הלבלר בקולמסו בידו אלא שקיצר אבל הרמב " ם דפסק ג " כ כר " מ וכרבא דק בדבריו בכל זה כמבואר בפט " ו ופי " ט מהל' שבת : כתב הר " ר ירוחם בח " א דמדהביא הרי " ף בפ " ק דשבת המשנה כצורתה משמע דאסור בע " ש אפי ' תחובה בבגדו משום דגזרינן גזירה לגזירה ואפילו לאדם אחר שאינו אומן אסור וזה סותר למ " ש בפרק המוצא תפילין בההיא דלא יעמוד אדם בר " ה וישתה ברה " י דנראה דפסק הרי " ף כרבא ואם הלכה כרבא אינו אסור תחובה בבגדו אלא באומן עכ " ל . וכתב ב " י דתמיהא זו בעצמה יש לתמוה על הרא " ש שהרי כתב כדברי הרי " ף לא פחות ולא יותר וכו' . ואיכא לתמוה על תמיהתם הלא אין גלוי בדברי הרי " ף בפ " ק דשבת דפוסק כאביי וכן בפ' המוצא תפילין אין גילוי בדבריו דפוסק כרבא דהא סיפא וכן בגת איכא לפרושי כאביי וכן בגת כרמלית א " נ כרבא וכן בגת למעשר . ובפ " ק דשבת נמי איכא לפרושי כאביי אפי' תחובה בבגדו א " נ דוקא בידו וכרבא וכדמוקי לה בגמרא . ומ " ש עוד ה " ר ירוחם מדהביא הרי " ף הך דתנא דר " י יוצא אדם בתפילין ע " ש עם חשיכה מטעם דכיון דחייב למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר להו ולא הביא ההיא דרבא דהיא גופה גזירה וכו' אלמא דלית הילכתא כוותיה דרבא פירוש דבריו דכיון דתנן בפ' במה אשה היוצא בשבת בתפילין לר " ה אינו חייב חטאת מ " ט דרך מלבוש עבידא השתא כיון דבשבת עצמו לא מיתסר אלא דרבנן א " כ בע " ש ה " ל גזירה לגזירה לרבא ומדלא קאמר האי טעמא דמדכר דכיר אלמא דליתא לדרבא ותימא דאי איתא דמהך ברייתא דתנא דר " י קשיא לרבא אמאי שתקו מינה בגמ' ולא אותובי מינה לרבא ולאוקמיה לרבא בתיובתא וכי היכי דאותיבו לרבא ממתני' ומתרתי ברייתא ופריקו להו ה " נ ה " ל לאותובי מהך ברייתא לרבא ולפרוקי או לאוקמיה בתיובתא אלא בע " כ דליכא מהך ברייתא שום קשיא לרבא ולא איצטריך לפירוקא דפשיטא דרבא מודה בתפילין כיון דאיסורא דלבישת תפילין בשבת אפילו למ " ד שבת זמן תפילין דילמא שקיל להו מרישא אם בא לפנות וממטו להו ד' אמות בר " ה כדאיתא בפ' במה אשה ( שבת דף סא ) א " כ הך גזירה מילתא דשכיחא היא ואפילו סמוך לחשיכה הוה לן למגזר אי לאו טעמא דמדכר דכיר להו : ומ " ש ב " י דהרא " ש כתב כדברי הרי " ף לא פחות ולא יותר אשתמיטתיה להרב הא דאיתא באשר " י פרק המוצא תפילין ( דף ק " ל ע " ג ) איבעיא להו כרמלית מאי אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ומסתמא ודאי הלכה כרבא בכל דוכתא לגבי אביי חוץ מביע " ל קג " ם ע " כ מ " מ ברי " ף קשה למהלא גילה דעתו בפסק הלכה לא בפ " ק דשבת ולא בפ' המוצא תפילין גם תימה מפני מה השמיט ולא הביא פלוגתא דר " מ דנ " מ טובא לרבא דלר " מ דאפי' אומן אינו חייב חטאת א " כ בסמוך לחשיכה לא גזרינן אטו חשיכה דה " ל גזירה לגזירה ולר' יודא דאומן דרך אומנתו חייב ה " ל חדא גזירה ואסור עם חשיכה . ומה שנלפע " ד הוא דודאי לענין דינא הלכה כר " מ וכרבא וכמ " ש הרמב " ם ורבינו כדפרישית אלא כיון דתניא חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדיו ע " ש עם חשיכה השתא כ " ש הוא דלמצוה מן המובחר לא יצא לכתחיל' סמוך לחשיכה ואפי' תחובה לו בבגדו ומזה הטעם כתבו הרי " ף והרא " ש המשנה דלא יצא חייט בסתמא לאורויי דבכל ענין אין לצאת למצוה מן המובחר ולפך גם רבינו כתב כאן בסתם לא יצא חייט ופו' ולא פירש אע " ג דלענין דינא ליכא איסורא אלא בהוציא בידו כרבא : כתב ב " י לרבא קשה אמאי איצטריך לטעמא דמדכר דכיר הא בלאו הכי משום דאינו מוציאם בידו אלא על ראשו ודמי למחט תחובה בבגדו דהדיוט יוצא בה לפי שאפי' אם יצא בה כך בשבת פטור עכ " ל ושארי ליה מארי' דהא באותה סוגיא אמרינן להדיא בהך ברייתא דזב בכיסו דאפילו לר " מ דאפילו באומן אינו חייב חטאת אינו אלא במידי דלאו היינו אורחיה אבל כיס לזב דאין דרך הוצאתו אלא בכך מי שמעת ליה דפטור לפי זה ודאי ה " ה תפילין כיון דהיינו אורחייהו דאין דרך הוצאתן אלא בראשו של המניחן לא דמי למחט התחוב בבגדו דלאו היינו אורחיה . ותו דבס " פ הקומץ איתא אמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב ואע " פ דאין דרך להוציא בכנף בגדו כדתנן בפ' המצניע ( שבת דף צב ) בשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין אלא בעל כרחין גבי ציצית כיון שאין דרך הוצאתו של המתעטף בציצית להוציאן אלא בכנף בגדו שפיר הוה דרך המוציאין לדידיה ה " נ גבי תפילין הוה דרך הוצאתם בראשו וה " ר ירוחם נמי לא הקשה לרבא בהך דתפילין אלא מההיא דפ' במה אשה דכיון דדרך מלבוש עבידא אינו חייב חטאת וא " כ בע " ש הוי גזירה לגזירה וכבר נתבאר דאף מזה לא הוי קשיא לרבא כלל אבל מ " ש ב " י דהא דתני יוצא אדם בתפילין ע " ש עם חשיכה משום דמדכר דכיר לאו היינו ביוצא בהם כי נקיט להו בידיה או שהם צרורים בכנף בגדו דכה " ג בשבת חייב חטאת ואפ " ה לא גזרו בו בע " ש עם חשיכה משום דאינו מסיח דעתו מהם הילכך מדכר דכיר להו עכ " ל והאריך בזה עד סוף הסימן הוא תימה רבה לרב גדול כמוהו להוציא דברים כאילו מתחת קולמסו שהלא הק " ו מציץ אינו נלמד אלא מדכתיב והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה ע " א כמה וכמה והא פשיטא דבציץ אם אינו על מצחו אינו בדין שלא יסיח ממנו וכן בתפילין בשאינן על ראשו אלא ודאי בעוד שהתפילין בראשו קאמר דמותר לצאת בהן ע " ש עם חשיכה מטעם דמדכר דכיר להו וכמבואר בדברי רבינו כאן וכן בכל הפוסקים וקושיית ה " ר ירוחם לאו קושיא היא כדפרישית ולפ " ז בהוציאם בידו בכיסן דה " ל דרך המוציאין ובשבת חייב חטאת אסור להוציאם עם חשיכה דליכא הכא טעמא דמדכר דכיר כיון שאינן בראשו אלא בידו אבל אם הם צרורים בכנף בגדו שרי לצאת עם חשיכה אע " ג דלא שייך טעמא דמדכר דכיר להו כיון שאינן בראשו מ " מ כיון דבשבת עצמו ליכא חיוב חטאת כיון שאינו דרך הוצאתן בכך כדתנן בפ' המצניע ה " ל גזירה לגזירה וכל זה הפך ממ " ש ב " י ויש לדונו לזכות דתקפה עליו משנתו :
Orach Chayim.252.13.1 מצוה על כל אדם וכו' שם תני חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדיו ע " ש עם חשיכה ורבינו כתב מצוה על כל אדם וכו' לאורויי דאין חילוק בין איש לאשה וכ " כ הרוקח וז " ל צריך אדם למשמש בכיסו או בחגורו פן יהיה תלוי בו כיס או סכין או בחגור שבמכנסים והאשה בכיסה או בבתי זרועותיה או בכפה שבראשה עכ " ל :
Orach Chayim.253.1.1 כירה וכו' משנה ריש פרק כירה ופירוש כירה וכופח ותנור שבזמן התלמוד הוא זה דהכירה והכופח עשוי מחרס כעין קדרה של חרס שפיהן למעלה ואינו מחובר בקרקע אלא מיטלטל אלא שהכירה פיה ארוך שיעור שפיתת ב' קדרות על פיה ממש או על כיסוי שעל חללה או על שפתה וכופח אינו אלא מקום שפיתת קדרה אחת על פיהו ולכן נפיש הבליה טפי מכירה וזוטר מדתנור ותנור הוא ג " כ מחרס אלא שהוא מחובר בקרקע ופיהו ג " כ למעלה אלא שהוא קצר למעלה ורחב למטה דמתוך כך נקלט חומו לתוכו טפי מכירה וכופח שאינם רחבים למטה יותר מלמעלה ותנור זה קרוי תנור של נחתומין שהיו מדביקין הפת בדופני התנור . וכתב הר " ן שר " ח פירש דתנורים שלנו שפיהן מן הצד דינן ממש כדין כירה :
Orach Chayim.253.2.1 ומ " ש אם הוסקה בגפת וכו' פירוש דבגפת ועצים כיון דמהני החתוי להתבשל לצורך הלילה אם נתבשל קצת מבע " י חיישינן שמא יחתה ודוקא בנתבשל שליש בישולו אבל בפחות משליש ה " ל חי ומותר לשהותו והא דכתב רבינו כאן דכמאכל בן דרוסאי הוא שליש בישולו כפירש " י ספ " ק ולא כמ " ש הרמב " ם דפ " ט שהוא חצי בישולו נקט להחמיר באיסור שבת דלהרמב " ם אינו אסור להשהות אלא בנתבשל חצי בישולו דאז איכא למיחש שמא יחתה לצורך הלילה אבל קודם לכן אפי' נתבשל שליש בישולו חשיב חי ושרי להשהותו אבל לפירש " י אפי' בשליש בישולו כיון שהוא ראוי לאכילה לבן דרוסאי חיישינן שמא יחתה לצורך הלילה ואסור להשהות אבל בי " ד סוף סימן ס " ט במקום שאין מלח מצוי כתב דיצלו אותו חצי צלייתו דראוי לאכילת אדם והיינו כפירוש הרמב " ם נקט להחמיר באיסור דם ולפי שזה וזה דאורייתא נקט לחומרא בתרוייהו וכדפי' לשם אבל באיסור שלקות בי " ד סימן קי " ג כיון דאיסורו אינו אלא מדרבנן נקט לקולא דאם בישל ישראל שליש בישולו וסילקו ובא עכו " ם והחזירו אין בו משום בישול עכו " ם :
Orach Chayim.253.3.1 ומ " ש או שהיה חי שלא נתבשל כלל וכו' בפ " ק דשבת ( דף י " ח ) האי קידרא חייתא שרי לאנוחה ע " ש עם חשיכה בתנורא מ " ט כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה וכו' ופירש " י שפיר דמי להשהותה לכתחילה מבע " י בתנור והיא מתבשלת כל הלילה וכו' ויש להקשות דילמא לא שרי תלמודא אלא בתנור דחומו רב דבלא חתוי יתבשל עד למחר אבל כירה דשליט ביה אוירא אסור דאיכא למיחש שמא יחתה וכ " כ התוס' ריש ( דף ל " ח ) בד " ה שכח קדרה ע " ג כירה ובישלה בשבת לחד שינויא דבקדרה חייתא קמיבעיא ליה דאסור בכירה שכח מהו וכ " כ המרדכי ספ " ק דשבת ע " ש ראב " ן דאסור בכירה אפי' שכח דתופס עיקר הך שינויא דתוספות וכ " כ בהגהות מרדכי דכך פר " י וכ " כ בהגהות אשר " י בשם ר " י וא " כ מנ " ל לרבינו להתיר קידרא חייתא בכירה ולחלוק על הגדולים שכתבו על שם ר " י דתופס הך שינויא עיקר והב " י כתב דממ " ש התו' ( בדף ל " ה ) בד " ה תנור שהסיקוהו וז " ל אבל לשהות משהה אפילו תנור שאינו גרוף וקטום משמע ומכ " ש כירה דשרי ע " כ ותימא דהלא סברת התוספות הוא דתנור שרי טפי וא " כ מאי אפילו תנור דקאמרי התוס' והדבר פשוט דלא היתה דבורם עכשיו בעסק כירה אלא כתבו דבתנור מותר לשהות אפילו אינו גרוף וקטום ואצ " ל גרוף וקטום וכמ " ש הב " י בעצמו אלא דאח " כ כתב יותר נראה דלמישרי בין תנור ובין כירה אתו מה שאינו נראה מדבריהם כנפלע " ד ונראה דרבינו ס " ל דלא פירש ר " י לחלק בין כירה לתנור אלא לפי גירסתם שהיא כגירסת רש " י בספ " ק האי קידרא חייתא שרי לאנוחה ע " ש עם חשיכה בתנורא וכו' אבל גירסת הר " ף והרא " ם היא בסתם שרי לאנוחה ע " ש עם חשיכה מ " ט וכו' ולא גריס בתנורא השתא ודאי מדקא מתיר בסתמא משמש דבין בתנור בין בכירה מותר וכ " כ הרמב " ם בפ " ג דקידרא חייתא שרי בין בכירה וכופח בין בתנור וכן היא דעת מהר " ם כמ " ש הגהות מרדכי משמו ומביאו ב " י ותו נראה דאף למאי דגרסי' בתנורא י " ל דלרבותא נקיט הכי דלא מיבעיא בכירה דלאורתא לא מהני לה חתוי ולמחר לא צריך חתוי פשיטא דשרי ולא חיישי' שמא יחתה אלא אפי' בתנור דחומו רב וסד " א שמא יחתה להכינה לאורתא קמ " ל דלא חיישינן דאסוחי מסח דעתיה מיניה והכי מוכח ממ " ש הסמ " ג והסמ " ק בדין האופה וז " ל תבשיל חי וכו' מותר להשהותו ע " ג כירה בשבת אע " פ שאינה גרופה וקטומה ואף בתנור שיש לו הבל יותר מותר עכ " ל אלמא דדעתו לפרש דהא דנקיט תלמודא בתנורא לרבותא נקט הכי דאף בתנור שיש לו הבל יותר לא חיישינן לשמא יחתה למיכלא לאורתא וכ " כ הר " ן והכי נקטינן דכך היא דעת רוב פוסקים ודלא כהני גדולים שכתבו ע " ש ר " י לאסור קידרא חייתא בכירה . והיכא דמצטמק ורע לו ודאי שרי אף לפר " י דאוסר קידרא חייתא בכירה דכיון דשליט בה אוירא חיישינן לשמא יחתה כדי שיהא ראוי לאכילה למחר דמ " מ במצטמק ורע לו ליכא למיחש לשמא יחתה כלל ושרי וכ " כ ב " י :
Orach Chayim.253.4.1 ומ " ש אא " כ גרף פי' שהוציא ממנה כל הגחלים וכו' וא " ת בתנור דאפילו גרוף אסור למאי ניחוש לה כתב הר " ן תירצו כיון דנפיש הבליה דתנור בלא גחלים איכא למיגזר דאתי לשהרי נמי בכירה היכא דנפיש הבליה בדאיכא גחלים ואתא לחתויי והך טעמא ודאי רבינו לא ס " ל שהרי בסימן רנ " ז כתב ע " ש הרא " ש דשרי להטמין בחפירה שגרופה מכל הגחלים ומשמע דה " ה בתנור מדכתב אח " כ אבל בתנור וכן בחפירה זו וכו' הרי מבואר דאף לגבי הטמנה לא חיישינן לגזירה זו כל שכן לגבי שהייה לדעת האלפסי א " נ לגבי חזרה לדעת רש " י ור " י ותוס' דדוחק הוא לגזור הני גזירות וכמו שהקשה הר " ן אלא צריך לפרש דמ " ש שגרף ממנה כל הגחלים אלא נשאר בה מיעוט גחלים וכ " כ הרמב " ם ומביאו ב " י והר " י בח " ג כתב דבתנור גרוף כיון דנפיש הבליה אתא למיחלף שאינו גרוף בשגרוף דיאמרו מה לי גרוף מה לי שאינו גרוף הלא אפילו בגרוף נפיש הבליה וכי היכי דהא שרי הא נמי שרי אבל בכירה גרופה דלא נפיש הבליה לא אתי למיחלף באינו גרוף דנפיש הבליה ופי' זה מתקבל לעניית דעתי אבל הר " ן כתב דאין פירוש גרוף שהוציא כל הגחלים לחוץ אלא שגרפם לצד אחר בתנור ולא משמע בשום מפרש או פוסק שפירש להקל בכך אלא כפירוש רבינו עיקר והכי נקטינן להחמיר דלא שרי בכירה אלא בגרף כל הגחלים לחוץ ובתנור אסור אפילו גרפם כולם לחוץ :
Orach Chayim.253.5.1 אבל לסמוך לה וכו' שם ( דף ל " ז ) איבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה ש " ד א " ד ל " ש ת " ש כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין עליה אא " כ גרופה וקטומה וכתבו התוס' באינה גרופה קמיבעיא ליה דאי מתני' להשהות תנן ודלא כחנניה קא בעי להשהות ולהחזיר ואי מתני' להחזיר תנן ושרי להשהות באינה גרופה וקטומה אפי' תוכה וגבה וכחנניה קא בעי להחזיר ולהשהות היכא שאינו מבושל כמב " ד ת " ש כירה שהסיקוה וכו' ומסיק דשרי לסמוך ומ " מ אין ללמוד מכאן לסמוך אצל האש דשאני הכא דדופני כירה מפסיקין בינו ולאש עכ " ל וכ " כ הר " ן בשמם אבל סה " ת בסימן רל " א פסק דמותר לסמוך הקדרה אצל האש אפילו סמוך לחשיכה וכ " כ סמ " ג וסמ " ק בדין האופה והגהות מיימוני פ " ג וכ " כ בהלכות שהייה להר " ם בהגהות מרדכי וכתב דלא גרע מבישרא אגומרי דשרי בפ " ק כי נצלה מבע " י כמב " ד אע " ג דליכא מידי דמפסקי וכן קידרא חייתא או בשיל כמב " ד שרינן התם לאנוחי בתנור אצל הגחלים ע " ש עם חשיכה עכ " ל ולפע " ד נראה ממ " ש הרא " ש לשם אההיא דת " ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה וכו' דבשב' נמי שרי לסמוך אצל האש קצת ברחוק דלא אתי לחתויי דאיכא היכרא דמרחיק א " כ יש ללמוד מדבריו דבסמוך לחשיכה שרי לסמוך כשאין הקדירה נוגע בגחלים ואפילו במקום שהיד סולדת שם שרי ואפילו להרי " ף דפסק דלא כחנניה ואסור להשהות ע " ג כירה באינה גרופה מ " מ לסמוך שרי אפילו אצל האש כדפי' אבל להעמיד הקדרה ע " ג גחלים ושולי הקדירה נוגעים בגחלים פשיטא דאסור להרי " ף דאפילו להשהות ע " ג כירה והגחלים למטה אסור כ " ש כששולי הקדירה נוגעים בגחלים . והא דכתב במרדכי ר " פ כירה ע " ש הא " ז דנוהגים להשהות הקדרה ע " ג גחלים עד שבאין מבית הכנסת וכו' היינו משום דתופסים שיטת רש " י ור " י דהלכה כחנניה וכיון דלא הויא הטמנה א " כ שרי להעמידה ע " ג גחלים מבע " י כי היכי דמותר בלהשהות להעמידה אפילו לתוכה אפילו אינה גרופה ועוד דהאור זרוע קמפרש תוכה היינו להעמידה כולה בתוך חלל הכירה ויושבת על קרקעית הכירה ולפע " ד דכך היא דעת כל המפרשים כמ " ש לקמן בסעיף י " ד דלפי זה ודאי באינה גרופה בע " כ דשולי הקדרה נוגעים בגחלים ואפ " ה שרי כיון דאינה הטמנה אלא שהייה גרידא וע " ל סעיף י' ובסוף סי' רנ " ז ס " ז :
Orach Chayim.253.6.1 וכופח וכו' דינו ככירה ומותר ע " י גריפה וקטימה איכא להקשות מנ " ל לרבינו לפרש משנתינו דתנא בה כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי הוא ככירה דאינו מותר אלא ע " י גריפה וקטימה דהא סתמא תנן ומשמע אפילו אינו גרוף וקטום וכך הוא משמעות כל הפוסקים . וכן הוא בדין דלא שייך לומר גריפה וקטימה אלא בגפת ועצים דאית בהו גחלים בוערות אבל בקש וגבבא אין שם גחלים בוערות וכן מבואר בלשון הרמב " ם פ " ג פעמים ושלש שדקדק שלא לומר גריפה וקטימה אלא בגפת ועצים עיין שם וכך כתב הכל בו דבקש וגבבא אין שייך שם חתויי שמיד שכלה שלהבת כלה גחלת וכך הקשה ב " י ונראה דראיית רבינו הוא מברייתא דתניא כוותיה דאביי דבתנור אסור לסמוך והלכה כאביי ותני בה בסיפא כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא סומכין לו ואין נותנין על גביו בגפת ובעצים אין סומכין לו וכדי ליישב דלא תקשה מברייתא זו אמשנתינו דתנא בכופח שהסיקוהו בקש ובגבבא ה " ה ככירה ונותנין על גבה וברייתא תני אין נותנין ע " ג צריך לומר דמשנתינו מיפרשא בכופח גרופה וקטומה והתם הוא דבקש וגבבא ה " ה ככירה ונותנין על גביו ואפ " ה בגפת ועצים ה " ה כתנור דאין נותנין ע " ג אפילו בגרופה וקטומה דבפירושא דמתני' הלכה כדרב אדא בר אהבה דמפרש לה בגרופה וקטומה כדכתב הרא " ש שם ( בדף קע " ו ע " א ) אבל ברייתא מיפרשא באינו גרוף וקטום הלכך בכופח שהסיקוהו בקש ובגבבא סומכין ואין נותנין על גבה והכי מסתברא דכיון דכופח נפיש הבליה מדכירה וזוטר מדתנור א " כ לעולם חמיר טפי כופח מדכירה דבגפת ועצים דבכירה שרי אם גרוף וקטום אפילו ליתן ע " ג בכופח ה " ה כתנור ואסור אפילו לסמוך וכ " ש דאסור ע " ג וביקש ובגבבא דבכירה נותנים ע " ג אפילו אינו גרוף וקטום בכופח אין נותנים ע " ג אלא בגרוף וקטום ואע " ג דבתנור אסור בקש ובגבבא אפילו גרוף וקטום מ " מ בכופח דזוטר הבליה מדתנור מקילינן ביה בהא ואע " ג דבגפת ועצים מחמרינן ביה כמו בתנור היינו משום דיותר מסתבר לשוייה כתנור לחומרא מדלשוייה ככירה לקולא אבל בקש וגבבא דמצינו לשוייה חמיר מדכירה וקיל מדתנור טפי עדיף ואע " ג דבתבשיל חי א " נ מצטמק ורע לו דשרי בכירה אפי' לא גרוף וקטום אמרינן דה " ה בתנור וכופח נמי שרי ולא מפלגינן בינייהו אע " פ דחד נפיש הבליה טפי מדאידך התם ודאי כיון דלא צריך לחתות בגחלים ליכא למיגזר אפי' בתנור וכופח כמו בכירה אבל היכא דצריך לחתות מפלגינן בין הא דלא נפיש הבליה לאידך דנפיש הבליה אלא דלפי זה ה " ל לרבינו לפרש דכופח אינו מותר בקש ובגבבא ליתן ע " ג אלא ע " י גריפה וקטימה אבל לסמוך שרי אפילו אינו גרוף וקטום וי " ל דכיון דכתב רבינו דכופח דינו ככירה ומותר ע " י גריפה וקטימה משמע דהכי קאמר וכופח שהוסק בקש וגבבא דינו ככירה שהוסק בגפת ועצים דע " ג שרי בגרופה וקטומה ולסמוך שרי אפילו אינו גרוף והכי נמי בכופח כשהוסק בקש וגבבא דע " ג שרי בגרופה וקטומה ולסמוך לה שרי אפילו אינו גרוף וקטום זהו מה שנ " ל ליישב דעת רבינו בזה שכתב שלא כמשמעות שאר פוסקים : וכתב ב " י ומעתה הא דאמרינן ספ " ק בשיל ש " ד בשיל ולא בשיל אסור לדעת הרי " ף וסייעתו מעת שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למב " ד בין שהגיע ואפי' נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו מיקרי בשיל ולא בשיל ואסור וכו' עכ " ל ולא נראה כן מדברי רבינו שכתב אבל אם נתבשל קצת אפילו כמב " ד שהוא שליש בישולו וכו' דאם כפי' ב " י ה " ל לומר בקצרה אבל אם נתבשל קצת או אפי' שנתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו אסור ועוד דלאיזה צורך כתב לפרש שהוא שליש בישולו הלא בין שליש ובין יותר ובין פחות הכל אסור אלא בע " כ דוקא שליש שהוא ראוי לאכילה לבן דרוסאי חיישינן שמא יחתה לצורך הלילה אבל פחות משליש שאינו ראוי לאכילה כלל לשום אדם דינו כאילו היה חי ושרי להשהותו וכדפי' בס " א ולכן בדעת רש " י ור " י לא כתב פי' למב " ד אלא כתב סתם דכל שהוא כמב " ד מותר לשהותו וכו' כלומר כל שהוא כמב " ד בין כפירש " י שהוא שליש בין כהרמב " ם שהוא חצי בישולו הכל שרי דלא חיישינן לשמא יחתה כלל :
Orach Chayim.253.7.1 כך היא שיטת רב אלפס אבל רש " י ור " י וכו' טעם מחלוקתם הוא דלרב אלפס משמע ליה דמסקנת תלמודא היא לחומרא דמתניתין להשהות תנן וכרבנן דאסור להשהות ע " ג כירה שהסיקוה בגפת ועצים עד שיגרוף או עד שיתן האפר ודלא כחנניה ולרש " י ור " י מתניתין להחזיר תנן דאסור להחזיר עד שיגרוף או עד שיתן האפר אבל להשהות שרי אפילו אינו גרוף וקטום וכחנניה והראיות והדחיות של שניהם האריכו בהם המפרשים בעל המאור ובעל המלחמות והרא " ש והר " ן וכן בשאר פוסקים . וטעמא דאיסור חזרה דגזרינן חזרה דע " ש עם חשיכה אטו חזרה דשבת עצמה והא דשרי חזרה אם היה שהות ביום להרתיח אם היתה קרה היינו משום דזו לא חשיבא חזרה אלא שהייה היא והא דחזרה שריא בגרופה וקטומה ולא גזרינן אטו חזרה דשבת עצמה היינו משום דכיון דגרופה וקטומה היא אית ליה היכירא דלא קעביד בשבת :
Orach Chayim.253.8.1 ומ " ש ותנור אפילו הוא גרוף וקטום אין מחזירין עליו משמע דוקא חזרה אסור אבל להשהות שרי אף בתנור שאינו גרוף וקטום כמו בכירה דמשנתינו דמחלק בין כירה לתנור בלהחזיר תנן וכ " כ הרז " ה מביאו הרא " ש ( דף קע " ה ריש ע " ג ) וכ " כ התוס' במתני' תנור שהסיקוהו בקש או בגבבא וכו' אי להחזיר תנן ה " נ האי לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהה אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע פ " ק וכו' עכ " ל אבל הסמ " ג והסמ " ק בדין האופה כתבו דהלכה כחנניה דשרי להשהות ע " ג כירה אף בשאינו גרוף וקטום ובתנור שהבלו גדול אסור עכ " ל ואפשר דטעמייהו דכיון דתנור נפיש הבליה טפי מדכירה ולכך בלהחזיר אסור אפילו גרוף וקטום ובכירה שרי ה " ה בלהשהות דבכירה שרי אפילו בשאינו גרוף וקטום אבל בתנור לא שרו להשהות אלא בגרוף וקטום ואע " ג דבתבשיל חי או שבישל כל צרכו כתבו הסמ " ג והסמ " ק דבין כירה ובין תנור מותר התם שאני דלא צריך לחתויי כלל דלאורתא לא מהני חתוי ולצורך מחר כיון שיש לה שהות גדול לא אתא לחתויי אבל היכא דאיכא למיחש לשמא יחתה חמיר טפי בתנור מבכירה ויש להביא קצת ראיה לדעתם מדאמר בפ " ק האי קידרא חייתא וכו' ובשיל ש " ד בשיל ולא בשיל אסור דמדקאמר תלמודא בסתמא ובשיל שפיר דמי וכו' משמע דוקא בשיל כל צרכו ש " ד אבל בשיל ולא בשיל אסור אע " פ דבשיל כמב " ד והתם בתנור קא מיירי ומשום הכי אסור להשהות אע " ג דהלכה כחנניה דבכירה מותר להשהות כשנתבשל כמב " ד אפ " ה בתנור דנפיש הבליה חמיר טפי ואסור וכן בדין דאי לא מפלגינן בינייהו בלהשהות אתי למטעי דלא לפלוג בינייהו גם בלהחזיר ואע " ג דהתוס' כתבו דהא דקאמר בשיל ולא בשיל אסור היינו דוקא דלא הוי כמב " ד דאי הוה כמב " ד שרי להשהותו ע " ג כירה אע " פ שאינה גרופה עכ " ל לפי שיטתם כתבו כך וכדכתבו בפרק כירה אבל הסמ " ג והסמ " ק אינן מפרשים כפירושם והכי נקטינן כסמ " ג וסמ " ק חדא דמסתבר טעמייהו ועוד דאמרו להחמיר באיסור שבת :
Orach Chayim.253.9.1 ומ " ש וכופח אם הוסק בקש וגבבא דינו ככירה ומחזירין עליה אם הוא גרוף וקטום כבר כתבתי דרבינו דמחלק בהוסק בקש ובגבבא בין גרוף לשאינו גרוף הוא משום דהכי מוכח בברייתא דמייתי תלמודא לסיועיה לאביי ולהרב אלפסי דמפרש כולה סוגיא בלהשהות מחלקינן בקש וגבבא גבי כופח בין גרוף לשאינו גרוף בלהשהות ולרש " י ולר " י מחלקים ביה בלהחזיר וק " ל :
Orach Chayim.253.10.1 ומ " ש וכל זה בענין שהייה לצורך הלילה וכן מה שאמר בתחילת הסימן להשהותו עליה לצורך הלילה נסתפק ב " י אם לצורך הלילה דוקא קאמר או לאו דוקא אבל בסה " ת סימן רל " א כתב וז " ל אבל להשהות ע " ג כירה או על פטפוט ויש אש תחתיו כיון שאין מכסה הקדירה מכל צד מסביב וקא שליט בה אוירא אם כן סתמא לצורך הלילה הוא ואפי' לאכול למחר ניכר הדבר שאין חושש כל כך שתתחמם וליכא למיחש לשמא יחתה וכ " כ במרדכי לשון זה בפרק במה מדליקין והיינו לדעת הפוסקים כחנניא וכן לדעת הפוסקים כרבנן דלהשהות לצורך הלילה לא שרי אלא בגרוף וקטום ה " ה לצורך מחר שרי להשהות בגרוף וקטום ולא אסור אלא באינו גרוף וקטום והא דנקיט רבינו לצורך הלילה אורחא דמילתא דלצורך הלילה דרכו להשהות ולצורך מחר דרכו להטמין ונלע " ד שכך הוא דעת שאר הפוסקים והב " י כתב דהכל בו והגהות מרדכי פ " ב כתבו דלהשהות לצורך מחר בין בכירה בין בתנור שרי אפי' אינו גרוף וקטום ואפי' לא הגיע למאכל בן דרוסאי דכל לצורך מחר מסח דעתיה ולא אתי לחתויי עכ " ד ותימא שהרי לא כתב כך אלא בגרוף וקטום דהתם הוא דאמרי' דהסיח דעתו ממנו ולא רצה לאוכלו עד למחר אבל באינו גרוף וקטום לא אמר . ובהגמ " ר נמי לא מיירי בלהשהות אלא במטמין קדרה בתוך הגחלים שמונחת כך לצורך מחר ומסח דעתיה אבל בלהשהות בלא הטמנה אין חילוק בין לצורך הליל' ובין לצורך מחר אסור לרבנן באינו גרוף וקטום וכדעת שאר פוסקי' והכי נקטי' :
Orach Chayim.253.11.1 ושיהוי זה אינו הטמנה וכו' כ " כ הרא " ש ומ " ש הטמנה ע " ג גחלים כתב ב " י כיון דשולי הקדירה נוגעים בגחלים הוי הטמנה עכ " ל ותימא שהרי בגמרא משמע דלא הוי הטמנה אלא כשהקדירה מכוסה ולכן נראה דהכא נמי ר " ל שהטמינו הקדרה מסביב במוכין ובבלאות בגדים והושיבו אותו מלמעלה והיא תלויה באבנים והגחלים למטה וזהו הטמנה ע " ג גחלים ושיהוי הוא שהקדירה מגולה ותלויה באבנים והגחלים למטה ובהטמנה החמירו טפי דאפי' מבושלת כל צרכה אסור להטמין גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה כמ " ש הרא " ש ר " פ במה טומנין בשם ר " ת ודלא כה " ר יוסף בשם רשב " ם דהטמנה דינה כמו שהייה והסה " ת והר " ן כתבו שזו היא דעת רש " י מדפי' ר " פ כירה עד שיגרוף משום דמוסיף הבל ושמא יחתה בגחלים וכיון דטעם זה אמרו בפרק במה מדליקין ( שבת דף לד ) גבי הטמנה א " כ שהייה והטמנה שוין בדין לפרש " י ור " י הקשה ג " כ על פרש " י דאפי' גרופה וקטומ' מוספת הבל ועוד דחנניה שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא אמרו מוסיף הבל אלא בהטמנה אבל להשהות שרי וכו' עכ " ל ולפע " ד דאף רש " י מודה דלא אמרו מוסיף הבל אלא בהטמנה ולא בא רש " י אלא לפרש מפני מה אסרו להשהות בגפת ועצים טפי מבקש וגבבא הא לא קעביד מעשה בשבת וקאמר דכיון דבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הילכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה ואע " ג דבגרוף נמי מוסיף הבל מ " מ כיון דאית ליה היכירא דלא ליתי לחתויי שרי ולעולם דעת רש " י כדעת רוב פוסקים דהטמנה חמור טפי משהייה ועיין במ " ש לעיל ס " ד ובסוף סימן רנ " ז ס " ז :
Orach Chayim.253.12.1 כל דבר שאסור להשהותו וכו' שם ( ריש דף לח ) שכח קדרה ע " ג כיר' ובישלה בשבת מהו ואסיקנא דאסור כדאמר רב כהנא אמר רב משרבו משהין במזיד ואמרו שוכחין אנו חזרו וקנסו אף על השוכח ופי' התוספות והרא " ש דהך בעיא לחנניה נמי קמיבעיא ליה בבשיל ולא הגיע למב " ד ולרבנן בהגיע למב " ד נמי קמיבעיא ליה ותו איבעיא לן עבר ושהה מאי מי קנסוהו רבנן או לא ופשטינן מעובדא דהלך ר' יוסי לצפורי מצא ביצים מצומקות שנשתהו ע " ג כירה ואסר להן מאי לאו לאותה שבת לא לשבת הבאה ופי' הרא " ש בהך בעיא דאף לאחר גזירה קמיבעיא ליה מי לא אסרו אלא דוקא לאותו ששהה אבל לבני ביתו לא או דילמא ל " ש ופשט ליה מדקאמר ואסר משמע דלכל בני ביתו אסר א " נ מיבעיא ליה היכא דנתבשל ונצטמק ויפה לו ופשט ליה מביצים מצומקות שנשתהו והצימוק יפה להן וס " ל לרבינו דכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא ולפי' קמא אסור לכל אפי' למי שלא שהה אותו דלבני בית דנקט הרא " ש לאו דוקא וכדמשמע ממאי דפשיט מדקאמר ואסר בסתם דאלמא דאסר לכל אפי' שאינן בני בית ואיכא לתמוה הלא הרא " ש לא כתב אלא לפרש הך בעיא דעבר ושיהה ופשיטותא דידה בתרתי פירושי אבל לענין פסק הלכה מסתמא כיון דלא איפשיטא וספיקא דרבנן היא נקטינן לקולא וכמו שפסקו הרי " ף והרמב " ם להדיא לפי פירושם בהך בעיא דבעבר ושכח תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו קמיבעיא ליה וכפי' בתרא דכתב הרא " ש ופסקו לקולא ואפשר ליישב דאע " פ דהרא " ש פי' דאחר גזירה קמיבעיא ליה וא " כ מסתמא בספיקא דרבנן נקטינן לקולא אע " פ כן פסק רבינו לחומרא משום דנמשך אחר מ " ש התוס' דר " י פי' דמיבעיא ליה בבשיל ובשוגג ולר' יהודה מי אסור מצטמק ויפה לו דוקא במזיד או אפילו בשוגג ופשיט ליה דאפי' בשוגג אסר להן ר' יוסי מדקאמר ונשתהו ולא קאמר ושיהו ואומר רשב " א דקודם גזירה בעי דאחר גזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו במזיד עכ " ל וס " ל לרבינו נמי דאף לפי' קמא דכתב הרא " ש לא קמיבעיא ליה לפי דעת התוס' אלא בקודם גזירה דלאחר גזירה ודאי כי היכי דגזרו שוגג אטו מזיד ה " נ יש לגזור לבני בית או לאחריני אטו דידיה ועוד יש לפרש לדעת רבינו כיון בסמוך גבי חזרה בעודן בידו ואין דעתו להחזיר פסק הרי " ף גופיה כלישנא קמא לחומרא מפני שהם דברים קרובים לבא לידי איסור תורה כמו שפי' הר " ן וכן פסק הרא " ש ? לשם א " כ ה " ה בהך ספיקא נמי נקטינן לחומרא דקרובים לבא לידי איסור תורה כנ " ל ליישב דעת רבינו מיהו בהגהת מרדכי בה' שהייה למהר " ם כתב דלאחרינא שרי כיון דבשוגג לא אסרו אלא כדי שלא יעשה במזיד ויאמרו שכוחין אנחנו אין אדם חוטא ולא לו ע " כ ולענין הלכה כיון דאף להרא " ש דבאידך בעיא קמיבעיא ליה בלאחריני ולא איפשיטא קיימא לן בדרבנן לקולא ולמהר " ם ולכל שאר פוסקים נמי דלא קמיבעיא ליה בהא פשיטא דלית לן לאסור אלא לדידיה מטעמא דאין אדם חוטא ולא לו אבל לאחרינא שרי וה " ה לבני בית נמי שרי והכי משמע ממה שכתוב בש " ע בסתם אסור דמשמע דלדידיה אסור ולא לאחריני והכי נקטינן :
Orach Chayim.253.13.1 והרמב " ם חילק בשכח וכו' טעמו דבבעיא קמייתא בשכח פשט תלמודא לאיסור גזירה שוגג אטו מזיד ובאידך בעיא גרס ג " כ שכח מהו ומפרש דבבשיל ומצטמק ויפה לו קמיבעיא ליה ולא איפשיטא ולקולא ודוקא שכח אבל עבר במזיד לא הוי קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור ורבינו דחה גירסתו דלאו דסמכא היא דא " כ מאי קמיבעיא ליה באידך הא כיון דפשיטא ליה דבמזיד אסור ממילא ודאי אפילו שוגג נמי אסור כמו בבעיא קמייתא משום גזירה דיעשה במזיד ויאמרו שכוחין אנחנו אלא בע " כ דבמזיד נמי קמיבעיא ליה וגרסינן עבר ושיהה ומדלא איפשיטא אזלינן בשניהם לקולא או בשניהם לחומרא וזהו שאמר ואיני יודע למה חילק ביניהם וכו' כלומר או שניהם מותרים או שניהם אסורים ונראה עוד דהשגת רבינו היא דאף לגירסתו דגרס עבר ושכח משמע ודאי דנקיט שוגג וה " ה מזיד דהא בהא תליא וכן לגירסתנו עבר ושהה נקט מזיד וה " ה שוגג דבתרווייהו קמיבעיא ליה במצטמק ויפה לו ולא איפשיטא ונקטינן בשניהם לקולא או בשניהם לחומרא אבל לא מפלגינן ביניהם וכדמוכח בגמרא דקא פשטינן בבעיא קמייתא דבשכח אסור דכיון דבמזיד אסור שוגג נמי אסור גזירה שמא יעשו במזיד ויאמרו שכוחין אנו וז " ש דמייתי ראייה מעבר ושיהה לשכח דכיון דעבר ושיהה במזיד אסור ה " ה דשכח בשוגג נמי אסור שמא יעשו במזיד ויאמרו שכוחין אנחנו וכן פי' ב " י ויש להקשות דהלא הרי " ף כתב ג " כ בבעיא קמייתא היכא דשכח דאסור משום דיעשו במזיד ויאמרו שכוחים אנחנו ובאידך בעיא דקמיבעיא לן בשכח מידי דבשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו כתב וכיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא ולמה לא הביא רבינו דברי הרי " ף ג " כ שהם כדברי הרמב " ם להשיג על שניהם וי " ל דברי " ף משמע ליה לרבינו דכך היתה גירסתו באידך בעיא עבר ושכח מהו ונקט שכח וה " ה דבמזיד נמי קמיבעיא ליה כי היכי דאנו מפרשין לגירסתינו עבר ושיהה דנקיט מזיד וה " ה שוגג וכדפי' וא " כ למאי דפסק הרי " ף דנקטינן בהך בעיא לקולא אה " נ דבין בשוגג בין במזיד קאמר הרי " ף דנקטינן לקולא אבל הרמב " ם קא מחלק בפירוש בינייהו וכן כתב הכל בו להדיא דלהרי " ף בלא בישל כל צרכו אם שכח אסור וכ " ש אם עבר ושהה ובתבשיל שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר אם עבר ושהה וכ " ש אם שכח שוגג אבל הרמב " ם אוסר במזיד אפי' במצטמק ויפה לו ובשוגג מחלק דבלא בישל כל צרכו אסור ובמצטמק ויפה לו מותר עכ " ד נראה דהבין מדברי הרי " ף כמו שהבין רבינו דהיינו דבתחלה אמר דבדלא בשיל כל צרכו אסור בשכח וכ " ש בדעבר ושהה במזיד ואח " כ אמר והיכא דשכח מידי דבשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר משמע דמדכתב בסתם דמותר אלמא דבכל ענין מותר דומיא דרישא דאסור בכל ענין משום גזירה שוגג אטו מזיד ה " נ אי איתא דמזיד אסור שוגג נמי הוי אסור משום גזירה ומדמתיר הרי " ף בשוגג צ " ל דבמזיד נמי שרי והב " י תמה על הכל בו ולא קשה מידי אלא דקשיא לי לשון רבינו שאמר דהא בגמרא מייתי ראיה מעבר ושיהה לשכח לפרשו על מה שאמרו בגמרא דגזרינן שוגג אטו מזיד דיעשו במזיד ויאמרו שכוחין אנחנו דלשון מביא ראיה וכו' לא משמע הכי כלל ועל כן נראה עיקר דרבינו הבין מדברי הרמב " ם דתופס היה גירסת הרי " ף באידך בעיא דקמיבעיא ליה עבר ושכח מאי אלא דקשה לפי זה מה דפשטינן מר' יוסי דמצא ביצים מצומקות ואסר להן מאי לאו לאותה שבת ודחינן לא לשבת הבאה דאי בשוכח מאי איכא בין שבת זו לשבת הבאה הלא אף בשבת זו לא אמרו מותר אלא ששכחו וכמו ששכחו בשבת זו כך השכחה מצויה בשבת אחרת וכך הקשה הראב " ד אלא ע " כ הך עובדא הוה בעבר ושיהה דהשתא שפיר איכא למימר דבשבת זו לא אסר להן אלא לשבת הבאה אם יעברו עוד במזיד והשתא בע " כ מדמביא ראייה מעבר ושיהה לבעיא היכא דעבר ושכח אלמא קים ליה לתלמודא דאין לחלק ביניהם כלל אף בבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו כך נראה דעת רבינו מלשונו שאמר דבגמרא מייתי ראייה מעבר ושיהה לשכח ומיהו אף לפי זה יש ליישב דעת הרמב " ם דהאי עובדא ודאי מיירי בשכח מדאמר ונשתהו ולא קאמר ושיהו וכמ " ש התוספות והשתא שפיר מביא ראיה משכח לבעיין בשכח אבל בעבר במזיד לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור והא דדחינן לא לשבת הבאה ואי בשוכח מאי איכא בין שבת זו לשבת הבאה י " ל דה " ק ואסר להן לשבת הבאה לעשות כן לכתחלה דאי הוה אמר והתיר להן היה אפשר לטעות ולפרש דהתיר להן אף לכתחלה לכן אמר אע " פ דלשבת זו התיר להן כיון דהיו שוגגין אבל לשבת הבאה אסר להן לעשות כן לכתחלה ופן פרש " י והשתא לפי פי' זה בדברי רבינו ניחא טפי הא דהשיג רבינו על דברי הרמב " ם ולא השיג על דברי הרי " ף וכדפי' ודו " ק . ולעניין הלכה נראה דנקטינן לקולא בבשיל ומצטמק ויפה לו בין בשכח בין בעבר ושיהה במזיד דאין לחלק ביניהם וכיון דבשוגג שרי במזיד נמי שרי דהכי משמע בגמרא כמ " ש רבינו ודלא כמ " ש בש " ע כרמב " ם לחלק ביניהם גם לא כמ " ש רבינו להחמיר בשניהם אלא להקל בשניהם דספיקא במידי דרבנן הוא מיהו נראה ודאי דבעבר ושיהה לא שרינן ליה אלא בשבת אחת אבל לא לשבת אחרת כדאיתא להדיא בגמ' ומשמע דהא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עליה וכיון דבעבר ושיהה אסור לשבת אחרת תו ליכא היתרא לדידיה אפילו בשכח דיעשה במזיד ויאמר שכוח אנכי אבל אי לא עבר ושיהה כלל אלא שכח מותר אפילו היה שכוח לכמה שבתות ודו " ק :
Orach Chayim.253.14.1 כירה שהיא גרופה וקטומה וכו' פלוגתא דב " ש וב " ה ר " פ כירה וקי " ל כב " ה דבגרוף וקטום נוטלין ומחזירין ובגמרא אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת ומדברי רבינו שכתב ינטל הקדרה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה משמע דדוקא בנטל בשבת מותר להחזירה אבל בנטל מבע " י אסור להחזירה בשבת דאם מותר אף בשבת הכי הל " ל ונטל הקדרה מעליה מותר להחזירה אפילו בשבת דהוה משמע שפיר דכשנטל מבע " י לא מיבעיא דמותר להחזירה מבע " י אלא אפי' בשבת מותר להחזיר' אבל השתא משמע דה " ק לא מיבעיא דבנטל מבע " י דמותר להחזירה מבע " י אלא אפילו נטל בשבת מותר להחזירה אבל בנטל מבע " י אסור להחזירה בשבת . והכי משמע בתוספות ( דף לז ) בד " ה וב " ה אבל הר " ן ע " ש הירושל' מתיר אף בזה ומביאו ב " י וכן נהגו להקל ומ " ש כ " ז שהיא רותחת נראה מדלא אמר כל זמן שלא נצטננה אלמא דאפי' הקדרה עדיין חמה נמי אינו מותר אלא כ " ז שהיא רותחת דהשתא ליכא אלא חזרה אבל כשאינה רותחת אע " ג שהיא חמה ואין בה משום מבשל בשבת אסור להחזירה משום דהוה ליה כאילו עכשיו מניח הקדרה בתחלה על הכירה בשבת אבל אם נצטנן לא צריך לאשמעינן הכא דפשיטא דאסור אע " פ שהכירה גרופה וקטומה דמ " מ ה " ל מבשל בשבת וזה נתבאר בסימן שי " ח :
Orach Chayim.253.15.1 ודוקא על גבה וכו' שם ריש ( דף לז ) א " ר חלבו ל " ש אלא על גבה אבל לתוכה אסור ופי' רש " י ע " ג לא נפיש הבלא כולי האי אבל תוכה אסור דכי משהי לתוכה מטמין ממש ברמץ עכ " ל אלמא דפי' תוכה דוקא כשהקדרה כולה בתוך חלל הכירה ויושבת על קרקעית הכירה אבל כששולי הקדרה ממלאים את חלל הכירה מיקרי על גבה והא דכתב רבינו כגון על שפתה או על כיסוי שעל חללה לאו דוקא בכה " ג דה " ה כשהקדרה ממלא את חלל הכירה מיקרי נמי על גבה אלא דהכי הוי אורחא ובגמרא נמי באותו עמוד אצל איבעיא להו מהו לסמוך בה תוכה וגבה אסור פירש " י מהו לסמוך קדרה אצל דופן הכירה . גבה עובי שפתה או כיסוי מעל חללה עכ " ל נראה מבואר דכך היו רגילין להעמיד הקדרה ע " ג הכירה או על עובי שפתה או על גב כיסוי מעל חללה ודלא כמו שהבין ב " י דרבינו מפרש דלא כפירש " י ע " ש :
Orach Chayim.253.16.1 ואם אינה גרופ' וקטומ' וכו' אחר שנגמר כל בישול הקדרה וכו' כ " כ הרא " ש בפ' כירה סוף ( דף קע " ה ) וכתב ב " י ונ " ל דטעמא דכל זמן שלא נתבשלה כל צרכה מותר להחזיר אפילו סמוך לחשיכה ולא גזרינן דלמא אתי להחזיר משחשיכה משום דאם היה מחזיר משחשיכה הוי מבשל בשבת ופשיטא דמיזדהר בהכי אפילו אי שרית להחזיר מבע " י עכ " ל ותימא אדרבה טפי הוה לן למיגזר בלא נתבשל כל צרכה דלא ליתי לידי איסור דאורייתא כי היכי דגזרו וחששו לשמא יחתה דהוי נמי איסורא דאורייתא ועוד דאף בלא נתבשל כל צרכה אם נתבשל כמב " ד ליכא משום מבשל להרא " ש כמ " ש בסמוך וא " כ איכא למיגזר לפי דעת ב " י אבל לפעד " נ מדברי הרא " ש דהכי קאמר דבלא נתבשל כל צרכה עוסק הוא בבישולה מבע " י ורגיל ליטלה מן הכירה ולהחזירה כמה פעמים עד שתתבשל ובקדרה זו לא חששו חכמים לאסור חזרה מבע " י אטו חזרה בשבת דהחזרה בשבת מסתמא אינה אלא בקדרות שכבר הן מבושלות כל צרכן ונתנן בכירה להשהות שם עד זמן האכילה ואם היו גוזרין זו שאינה מבושלת כל צרכה ומבע " י אטו שבת ה " ל גזירה לגזירה אבל קדרה שמבושלת כל צרכה ומבע " י הניחה עומדת על הכירה עד לערב להחזיק חומה דמיא להך קדרה שהיא כבר מונחת בכירה ונכנס השבת דאם אתה מחזיר זו שמבע " י דאינה מתבשלת עוד על הכירה והוי כתחלת שהייה אתא להחזיר גם זו בשבת דדמיא לה וכולה חדא גזירה היא ודו " ק . ואיכא לתמוה דמשמע מדברי הרא " ש דבנתבשלה כל צרכה ונטלה מעליה ועדיין היא רותחת אסור להחזירה בשבת עצמה באינה גרופה ואפי' מבע " י גזירה אטו שבת וזה סותר מ " ש הרא " ש אהא דת " ר מביא אדם קיתון של מים וכו' דמסקנתו דכל שנתבשל כמב " ד והוא עדיין רותח לית ביה משום בישול ורבי' נמי דכתב בסימן שי " ח דוקא בנתבשל כל צרכו מבע " י ולא נצטנן אין בו משום בישול וכאן כתב איפכא דאפי' מבושלת כל צרכה אסור להחזיר בשבת ואע " פ שעדיין רותחת ונראה דהא דאסור להחזירה בשבת לא משום מבשל בשבת כיון דכבר נתבשלה כ " צ ועדיין רותחת פשיטא דאין בישול אחר בישול דאפי' בבשיל כמב " ד שרי להחזיר בשבת בגרוף וקטום ולית ביה משום מבשל להרא " ש אלא טעמא דכיון דמחזירה מקפיד עליה שלא תצטנן וחיישינן לשמא יחתה ולא התיר הרא " ש אלא לסמוך אצל האש ולהרחיק קצת דאיכא היכירא ולא אתי לחתויי אבל הכא ע " ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה ליכא היכירא ואתא לחתויי ומשום הכי בגרופה וקטומה דאיכא היכירא שרי להחזיר אף בשבת אבל לדעת רבינו אם לא נתבשלה כל צרכה ודאי אית בה משום מבשל אפי' בגרופה וקטומה א " כ הא דכתב כאן דשרי להחזיר בשבת בגרופה וקטומה היינו דוקא בנתבשלה כל צרכה דאל " כ אע " ג דאיכא היכירא דלא ליתי לחתויי כיון דגרופה וקטומה מ " מ אית בה משום מבשל וכן פי' ב " י דמה שרבינו מתיר כאן להחזיר בשבת בגרופה וקטומה דוקא כשנתבשלה כ " צ לגמרי הוא :
Orach Chayim.253.17.1 ומ " ש אבל כל זמן שלא נתבשלה וכו' מותר להחזירה כבר כתבתי בסמוך דבלא נתבשלה כל צרכה קאמר דכיון דעוסק בבישולה ונוטל ומחזיר כמה פעמים לא דמיא לקדירה שסילק ידיו מבישולה והניחה על הכירה להשהות שם עד זמן האכילה לערב ולכן מותר ליטול קדירה זו מבע " י ולהחזירה מבע " י סמוך לחשיכה על הכירה אפילו אינו גרוף וקטום אפילו אין שהות ביום להרתיחה ואפילו כבר בישלה כמב " ד ולא גזרינן אטו חזרה בשבת דה " ל גזירה לגזירה אבל בסה " ת וסמ " ג וסמ " ק והגהות מיימונית כולם כתבו דאף בלא נתבשלה אלא כמב " ד אסור להחזירה מבע " י על הכירה שאינו גרוף וקטום אם אין שהות ביום להרתיחה אילו נתקררה ומפרשים כיון דהלכה כחנניה והא דתנן לא יתן עד שיגרוף לא יחזיר הוא אפילו מבע " י עד שיגרוף אבל משהין עליו כחנניה דאמר כל שהוא כמב " ד מותר להשהותו אלמא דמתני' אוסר להחזיר מבע " י כשנתבשל כמב " ד עד שיגרוף דלא שרי אף מבע " י בשנתבשל כמב " ד אלא להשהות על הכירה והכי ודאי משמע פשטא דמתניתין לפי דקדוקו של ר " ת מדלא קתני לא יתן עד שגרף או עד שקטם אלא קתני עד שיגרוף אלמא דבחול קאמר בשעה שיכול לגרוף ואפ " ה אסור להחזיר בבשיל כמב " ד ואיני יודע ליישב משנתינו זו לדעת הרא " ש ורבינו דסבירא להו דבלא נתבשלה כל צרכה מותר להחזיר מבע " י על כירה שאינה גרופה אע " פ דבשיל כמב " ד ולא גזרו אטו חזרה דשבת מיהו בתבשיל חי או נתן בה חתיכה אחת חי אין ספק דמותר להחזירה מבע " י לדברי הכל דאק לגזור בזו אטו חזרה דשבת :
Orach Chayim.253.18.1 ובתנור אסור להחזירה וכו' משנה שם ( דף לח ) נראה דס " ל לרבינו דכל היכא דהתירו חזרה בכירה בין בשבת בין מבע " י אסור בתנור להחזיר אפילו גרוף וקטום ולפי זה בקדרה שלא נתבשלה כל צרכה אלא כמב " ד דמותר מבע " י להחזירה בכירה אפילו כשאינה גרופה אפילו אם אין שהות ביום להרתיחה אילו נתקררה אסור בתנור להחזיר אף מבע " י אפילו גרוף וקטום אם אין שהות ביום להרתיחה וכו' אבל בתבשיל חי או נתן בה חתיכה חיה משמע דאפילו בתנור מותר להחזי' מבע " י כיון דאין לגזור בזו אטו חזר' דשבת כדפי' והא דכתב הרב המגיד לפרש דברי הרמב " ם דאפי' תבשיל חי או מצטמק ורע לו או השליך לתוכו אבר חי דאסור להחזיר בכירה אא " כ גרוף וקטום וא " כ בתנור אסור אפילו גרוף וקטום ושכ " כ הרמב " ן והרשב " א ומביאו ב " י היינו דוקא כשנטל הקדירה בשבת ובא להחזירה בשבת אבל לא מיירי בחזרה מבע " י דהא לא סבירא ליה להרמב " ם דאסור להחזיר מבע " י וכמ " ש ב " י אבל לרבינו דתופס שיטת התוס' והרא " ש דאף מבע " י אסור להחזיר בכירה עד שיגרוף וא " כ בתנור אסור מבע " י אפילו גרוף וקטום מ " מ נראה דדוקא בבשיל כל צרכו ואפילו מצטמק ורע לו או בשיל קצת החמירו במבע " י אבל בתבשיל חי או השליך לתוכו אבר חי מסתברא דלא גזרו בזו חזרה מבע " י אטו חזרה דשבת אפילו אין שהות ביום להרתיחה וכו' וצ " ע :
Orach Chayim.254.1.1 אע " פ שבשר חי מותר לשהותו וכו' בפ " ק דשבת ( דף י " ח ) בלישנא בתרא האי בישרא דגדיא שהרוח קשה לו כשהוא מנותח וה " ה עוף או טלה מנותח כמ " ש סמ " ג אפילו אין פי התנור טוח בטיט אלא סתום בכיסוי בלחוד שפיר דמי דלא חיישינן שמא יפתח ויחתה דברחא פירוש דעז שאין הרוח קשה לו וה " ה דשור כמ " ש הרמב " ם אפילו מנותח ושריק נמי שפיר דמי דכיון דצריך להסיר טיח הטיט אדהכי והכי מידכר ולא אתי לחתויי דברחא ולא שריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר וה " ה דגדיא שלם נמי פליגי בה וכן עוף שלם או טלה שלם כמ " ש בסמ " ג ופריך ולרב אשי דשרי והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע " י ופריקו התם בבישרא אגומרא פי' שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות וכתבו התוספות דלרב אשי כשהתנור פתוח הוי כמו בישרא אגומרי ואסור וכ " כ הר " ן וכתב הרי " ף והרא " ש וקא פסקי רבואת' כהאי לישנא בתרא וכרב אשי ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי דאסור ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי ס " ל דחזינן סוגיא דשמעתתא כוותיה דאמרי' אמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשיא ליה זיקא כבישרא דגדיא דמי ושרי מכלל דאי כברחא אסור וש " מ דברחא אסור עכ " ל וכן כתבו התוספות דאין הלכה כרב אשי מטעם ראיה זו והביאו עוד ראיה ע " ש וכן פסק הרמב " ם בפ " ג אבל סה " ת והסמ " ג והסמ " ק פסקו כרב אשי וכן כתב המרדכי כלשון סה " ת וכ " כ בהגהות אשר " י שכך פר " י וכ " כ הר " ן בשם הרז " ה ובהגהות מרדכי בהלכות הטמנה למוהר " ם כתב ג " כ כרב אשי וז " ל פר " ח דהילכתא כאיכא דאמרי וכר " א בין ברחא בין גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ובצלי כמ " ש בה " ג וכגון שדלת התנור מוגף וכו' והאריך בפי' הסוגיא ובפי' מתיישבת כולה סוגיא דניחא נמי אליבא דרב אשי גם בסה " ת האריך לפרש הסוגיא דניחא לרב אשי ונראה מדבריו שהיה גורס בהא דפריך בגמרא ( דף ך ) הא לאו הכי לא והא אמר מר דברתא בין שרוק בין לא שריק שפיר דמי וכו' ע " ש וכתב הגהות אשר " י סוף פ " ק דשבת דאם עבר ונצלה באיסור או נאפה בשבת אסור ואפילו שכח כדאי' לקמן בפ' כירה עכ " ל פי' מפני שיעשו במזיד ויאמרו שכוחין אנו וכן פסק כאן בש " ע מיהו נלפע " ד דבהך פלוגתא דהכא כדפי' ודאי לכתחלה נקטי' כהרי " ף והרא " ש והרמב " ם והתוספות לאסור מיהו היכא דשכח או עבר וצלהו באיסור כדאין הם כל הני רבוואתא לסמוך עליהם להתירו בדיעבד :
Orach Chayim.254.2.1 ומ " ש אבל בצלי שאצל האש אפילו חי אסור להניחו וכו' פי' אפילו חי וכ " ש בשיל פחו' מכמב " ד דאתי לחתויי שיהא ראוי לאורתא ואין חילוק בין בשר עז לגדי דכיון דהוי אצל האש חוץ לתנור או אפי' בתוך התנור כשהוא פתוח דהוי כמו בישרא אגומרי אתא לחתויי ואסור אבל בבשיל כמאכל בן דרוסאי לא חיישינן לחתויי וכמ " ש בסמוך אין צולין בשר וכו' וכן מ " ש בגדי שלם או עז מנותח לאברים דאפילו בתוך התנור סתום ואינו טוח בטיט דאסור היינו דוקא בדלא בשיל כמב " ד דאי בשיל כמב " ד בכל ענין שרי ומה שיש מקשים אמאי שרינן הכא בצלי שאצל האש הלא אפי' התנור טוח בטיט מ " מ ליתסר משום דגזרו איסור בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יחתה אינה קושיא כלל דלא גזרו אלא בהטמנה אבל הכא דלצורך הלילה לא גזרו :
Orach Chayim.254.3.1 אין צולין בשר בצל וביצה וכו' משנה וגמרא ספ " ק דשבת ואע " פ שכבר כתב בסמוך דבשר אסור אפילו חי כתב כאן הך דאין צולין לאשמעינן דאם נצלו מבע " י כמב " ד דשרי כך פי' ב " י ועי " ל דמשום בצל וביצה כתב ג " כ בשר כמו ששנוי במשנתינו . ויש להקשות לחנניה דאמר כל שהוא כמב " ד מותר להשהותו ע " ג כירה ואע " פ שאינה גרופה א " כ הך משנה דאין צולין בשר בצל וביצה לא איצטריך וי " ל דסד " א דאצל האש אפילו כשהוא חי אפשר שיהא ראוי לאורתא בלא חתוי כיון שהוא אצל האש ממש בלא הפסק קמ " ל דאעפ " כ אין צולין אלא כדי שיצולו מבע " י כמב " ד וחנניה אתא לאשמעי' דאף תבשיל בקדרה שדופן הקדרה מפסי' בין האש ובין התבשיל נמי שרי כשהוא כמב " ד אע " פ שלא נתבשל כל צרכו ולרבנן ניחא טפי דדוקא בצלי אצל האש סגי כמב " ד אבל לשהות ע " ג כירה לא שרי אלא כשנתבשל כל צרכו אי נמי שהוא חי לגמרי וכל שאינו כמב " ד דינו כחי אבל כשהוא כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו ע " ג כירה :
Orach Chayim.254.4.1 ואין נותנין פת וכו' משנה שם אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה ע " ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבע " י ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה ובגמרא איבעיא להו תחתון היאך דגבי תנור א " ד תחתון דגבי האור ת " ש ר " א אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור ופירש " י וחומרא היא שפנים שכלפי האור ממהרים לקרום עכ " ל אבל התוספות הוכיחו מהירושל' דלר " א סגי הכא בקרימה כל דהו א " כ בע " כ דפנים המדובקין בתנור ממהרים לקרום וכ " כ הסמ " ג וז " ל ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי דקאמר מודה ר " א בלחם הפנים וכו' הילכך עוגה או פשטיד " א או פלאדי " ן יתנו סמוך לחשיכה על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו את פני העיסה תחתון ועליון ומה שבתוכה כמב " ד קודם שבת עכ " ל ונראה דמ " ש תחתון ועליון ר " ל דבעינן שיקרמו פניה למטה וגם למעלה וכ " כ הסה " ת להדיא והיינו משום דס " ל דהלכה כת " ק דמחמיר אלא דלפי דלא ידעינן דת " ק מחמיר לכך הוכיחו תחלה דר " א להקל בא וא " כ נשמע דת " ק מחמיר דלא הוי נאפה כמב " ד אא " כ דקרמו פניה שלגבי האור ולא סגי בפנים שלגבי תנור ובפשטיד " א ופלאדי " ן צריך שמה שהוא בתוכה ג " כ כמב " ד דאם לא כן אכתי אתי לחתויי כדי שיתבשל מה שבתוכה אבל בעוגה כשאין בתוכה דבר סגי בקרימת פני העוגה שהוא סי' דכל העוגה נאפה כמב " ד וכן נראה ממ " ש הרי " ף והרא " ש שלא הביאו אלא המשנה כצורתה דאלמא דהלכה כת " ק ומדקאמר ת " ק בסתם כדי שיקרמו פניה אלמא דכל פניה קאמר אף אותן שאינן ממהרים לקרום ור " א מיקל דסגי בקרימת התחתון דהיינו פנים המדובקים בתנור דזה הוא סי' שנאפה כמב " ד אע " פ שלא נקרמו פניה שאינן מדובקים בתנור וכן נראה מדברי הרמב " ם שפוסק כת " ק שכתב כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקים בתנור או באש דכיון דר " א מיקל ואמר פדי שיקרמו פניה המדובקים בתנור א " כ ת " ק מחמיר כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקים בתנור ולפי שהחררה אינה מדובקת מסביב בדופני התנור אלא מונחת על קרקעיתו סמוך לגחלים או ע " ג גחלים ממש כתב ג " כ או באש ותרווייהו כת " ק ולחומרא כדפרישית וכן כתב הרמב " ם בפי' המשנה דאין הלכה כר " א ותימא גדולה על מ " ש ה' המגיד דהרמב " ם פוסק כר " א מפני שסובר שהוא מפרש דברי ת " ק והא לא אפשר שהרי בירושלמי קאמר מודה ר " א בלחם הפנים אלמא דפליגי ותו דצריך לומר שחזר בו ממה שפסק בפירוש המשנה וגם צריך למחוק תיבת שאינן ולהגיה במקומו פניה שהם מדובקים דכל זה אינו צריך . ובש " ע כתב גבי פת כדי שיקרמו פניו המדובקים בתנור נמשך לדעתו שכתב כאן וכן בכסף משנה ולפעד " נ דאין להקל אלא צריך שיקרמו גם פניה שאינן מדובקים לתנור כת " ק דמחמיר ואע " פ שהר " ן היה גורס במשנה זו ראב " י וכתב וקי " ל כראב " י דמשנתו קב ונקי הנה הוא יחיד כנגד כל הפוסקים שהביאו לשון המשנה ר " א בסתם ואין הלכה כמותו כנגד ת " ק שהוא רבים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דהא שמותי הוא אלא דדברי רבינו צ " ע דכתב כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש דאם ר " ל המדובקים בתנור קאי אפת ופניה שכנגד האש קאי אחררה כמ " ש ב " י קשה דסתרי אהדדי דפניה המדובקים בתנור הוה קולא ופניה שכנגד האש הוה חומרא לפי דעת התוס' ולפירש " י איפכא המדובקים בתנור הוא חומרא ופניה כנגד האש הוא קולא והא ודאי לא אפשר דהיאך יפסוק באחת כת " ק ובאחת כר " א ובמשנה אינו מחלק ביניהם אלא לת " ק פת וחררה תרווייהו כדי שיקרמו פניה שכנגד האש ולר " א תרווייהו בכדי שיקרמו פניה כנגד התנור ולפעד " נ ברור כשמש דרבינו ראה שהתוספות הוכיחו מהירושל' דר " א מיקל ות " ק מחמיר מדקאמר מודה ר " א בלחם הכנים שאינה קרויה לחם עד שיקרמו פניה בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו וקשיא ליה לרבינו דמאי מוכיח מהירושלמי הלא הוא חולק אתלמוד שלנו דהא בירושלמי קאמר דמודה ר " א בלחם הפנים דבעינן קרימה מעליא דהיינו שיקרמו פניה בתנור אבל הכא סגי בקרימה כל דהו בפניה שכנגד האש ובתלמודא דידן קאמר איפכא דלר " א בכדי שיקרמו פניה בתנור הוה קרימת כל דהו ובפניה שכנגד האש הויא קרימה מעליא ממש איפכא מהירושלמי וצריך ליישב דסבירא להו לתוספות אע " ג דקושטא הוא דסברת הירושלמי הפוכה היא מסברת תלמודא דידן בהא מילתא מכל מקום בעל כרחך מדקאמר מודה ר' אליעזר בלחם הפנים וכו' עכ " פ שמעינן דר " א מיקל הכא דסגי בקרימה כל דהו ודלא כפי' רש " י דר " א לחומרא השתא סבירא ליה לרבינו דודאי הכי נקטינן דר " א מיקל ות " ק מחמיר והלכה ודאי כת " ק דמחמיר כדעת כל הגדולים זולת הר " ן אלא דמ " מ ס " ל לרבינו דמידי ספק לא יצאנו או כסברת הירושלמי דת " ק מחמיר עד שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או כסברת תלמודא דידן דת " ק מחמיר עד שיקרמו פניה שכנגד האש ולכן כתב תרווייהו או הא או הא דודאי הלכה כת " ק דלא שרי אלא בכדי שיקרמו פניה המתאחרים לקרום אלא דלא ידעינן אי פניה הדבוקים בתנור מתאחרים לקרום כסברת הירושלמי או פניה שכנגד האש מתאחרים לקרום כסברת תלמודא דידן וכיון דספיקא היא נקטינן לחומרא דעד שיקרמו שניהם :
Orach Chayim.254.5.1 ואם נתן אותה סמוך לחשיכה וכו' כתב הר " ן בריש שבת הא דמרדה מזון ג' סעודות דוקא בשאין לו מה יאכל וכן הא דאומר לאחרים וכו' בשאין להם מה יאכלו הא לאו הכי לא דלא התירו איסור דרבנן אלא משום כבוד שבת ואפי' הכי צריך לשנות שלא ירדה במרדה כעובדא דחול אלא בסכין ואם אי אפשר לשנות עבדינן במרדה משום כבוד שבת וכי אמרינן דאם אפשר לשנויי משנינן דוקא בדעביד איסורא שלא היה שהות מבעוד יום כדי לקרום פניה אבל אם היה שהות ביום לקרום פניה רודה כדרכו במרדה כיון דלא עביד איסורא וצורך שבת הוא ואם אין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי ומביאו בית יוסף וכך פסק בש " ע ואם תאמר אמאי לא גזרו כאן שוגג אטו מזיד כי היכי דאסרו שוגג אטו מזיד גבי שהייה על הכירה כדלעיל בסימן רנ " ג וכן גבי עססיות ותורמסין ומים לנחתום בסוף סי' זה דאסור אפילו שוגג כמ " ש ב " י ויש לומר דלא גזרו חכמים אלא בדברים דשכיחי טובא בכל ע " ש סמוך לחשיכה כגון לשהות תבשיל על גבי כירה כשלא בשיל כל צרכה וכן עססיות ותורמוסין ומים לנחתום הילכך חששו שיעשו מזיד ויאמרו שכוחין אנחנו אבל פת וחררה לא שכיח כלל לאפותה סמוך לחשיכה דאינו נאכל רותח וכדאיתא בירושלמי פ " ק דשבת מה בין פת ובין תבשיל תבשיל דרכו לאכול רותח פת אין דרכו לאכול רותח הילכך לא גזרו שוגג אטו מזיד :
Orach Chayim.254.6.1 ואם נתנו בשבת אפילו במזיד כו' מימרא דרב ביבי בר אביי בריש שבת ודוקא לו התירו לרדות במרדה ולעבור איסור דרבנן שלא יבא לידי איסור חמור אבל אחרים אסורים דאין אומרין לו לאדם שיעשה איסור קל כדי שלא יעשה חבירו איסור חמור כיון שאין נעשה על ידו וגם חבירו היה פושע כגון הכא שהדביק פת במזיד בשבת וכך כתבו התוספות לשם ואיכא למידק על מה שכתב רבינו ואם נתנו בשבת אפילו במזיד דמשמע ומכל שכן בשוגג כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת ובגמ' קאמר דבשוגג בדאיהדר ואידכר קודם אפייה ליכא חיוב חטאת כדתנן דאינו חייב חטאת אלא היכא דלא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה העבירה ונראה דרבינו ראה שהתוספות הקשו על מאי דאמרו בגמרא ואלא דאיהדר ואידכר מי מיחייב חטאת תימה אימא לידי איסור חטאת כדקאמר בסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה עכ " ל פירוש דהכי הוה ליה לתלמודא לתרץ אימא לידי איסור חטאת ורבינו מיישב תמיהא זו דודאי הוה מצי לתרוצי הפי אימא לידי איסור חטאת אלא תלמודא אשמעינן רבותא דאפי' הדביק במזיד דה " ל רשע והוי אמינא הלעיטהו לרשע וימות ולא נתיר לו לרדות אפילו הכי התירו לו לרדותה קודם אפייה שלא יבא לידי איסור סקילה ואין צריך לומר דאם הדביק בשוגג דאינו רשע דפשיטא דהתירו לו שלא יבא לידי איסור חטאת :
Orach Chayim.254.7.1 לא תמלא אשה קדרה וכו' ברייתא פרק קמא דשבת ( דף י " ח ) וכפירוש רש " י והרא " ש והר " ן דתורמוסין צריכין בישול רב עד שיהיו ראויין לאכילה וכדאי' פ' אין צדין ( ביצה דף כה ) ששולקין אותו שבע פעמים כי מר הוא מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב למאכל . והרמב " ם בפ " ג כתב דאינן צריכין בישול הרבה טעמו משום דבברייתא תנא ברישא עססיות ותורמוסין והדר תני כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים משמע דדמו למים שאין צריכים בישול הרבה ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר וצריך לומר לפי זה דבתורמוסין מיירי כשכבר בשלו אותן ששה פעמים ועכשיו בפעם שביעית ממלא אותם קדרה ומניח לתוך התנור ע " ש עם חשיכה דשוב אין צריך בישול רב כיון שכבר בשלו אותן ששה פעמים וראויין יהיו לאוכלן לערב לאלתר ומהרש " ל תמה על הרמב " ם מהך דפרק אין צדין ולפי עניית דעתי אין כאן מקום תימה :
Orach Chayim.255.1.1 אין עושין מדורה מעצים וכו' משנה ספ " ק דשבת וכדמפרש שמואל שלא יהא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן להבעיר את אלו אלא שתהא השלהבת עולה מאליה :
Orach Chayim.255.2.1 ומ " ש ובפחמין וכו' שם במשנה רבי יהודה אומר בפחמין כל שהוא וכתב בית יוסף דמשמע לרבינו דר " י אינו חולק על תנא קמא אלא מוסיף על דבריו ותנא קמא מודה לו וכך הם דברי הר " י בח " ג אבל מדברי הרמב " ם בפירוש המשנה נראה דרבי יהודה פליג אתנא קמא שכתב ואין הלכה כרבי יהודה וכן נראה מדבריו בפ " ג גם כן שלא חילק בין פחמין לעצים עכ " ל וקשה דהלא בס " פ חלון משמע דכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמי' אלמ' דבדלא אמר לא אימתי ולא במה לחלוק בא לדברי הכל אלא ודאי דרבי יהודה לחלוק בא אלא דס " ל לרבינו כיון דקי " ל דהיכא דהשלהבת עולה מאליה שרי אם כן בפחמין דעינינו רואות דהשלהב' עול' מאליה כשאחז האור בהן כל שהוא שרי וזה שכתב רבינו מפני שהן דולקין והולכים כלומר שהן דולקין מאליהן וא " צ לומר הבא עצים דקים וכו' וכן כתב הסמ " ג בדין המכבה והמבעיר וקרוב לומר שגם הרי " ף והרא " ש שהביאו המשנה כצורתה ולא פירשו כלום נסמכו על מה שפסקו כשמואל דממילא משמע דהלכה כרבי יהודה בפחמין כל שהוא כיון שהם דולקים והולכים והשלהבת עולה מאליה . ומהרש " ל תמה על רבינו למה פסק כרבי יהודה דה " ל יחיד כנגד רבים ולמאי דפי' ניחא :
Orach Chayim.256.1.1 שש תקיעות תוקעין וכו' כתב רש " י אף התרועות במנין דסדר שלהן תקיעה תרועה תקיעה עכ " ל והא דקתני התחילו לתקוע תקיעה שנייה לאו דוקא נקיט תקיעה דשנייה תרוע' היא וכן כתבו התוס' והביאו ראיה לזה :
Orach Chayim.256.2.1 ואין הקרובים רשאים ליכנס וכו' כדי שלא יחשדו הנכנסים באחרונה לומר שעסקו במלאכתן אחרי ששמעו קול השופר : חמין מים חמין למזוג בהם יין לשתות : סילק המסלק קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה והטמין המטמין את הראויות למחרת :
Orach Chayim.256.3.1 שהה כדי לצלות דג קטן וכו' נראה דהיינו לצלותו כמב " ד שהרי אם יש שהות מבע " י לצלותו כמב " ד רשאי לצלותו וכן בפת כדי לקרום פניה עליון ותחתון כדלעיל בסימן רנ " ד ועכשיו מנהג בקהלות גדולות שכשהגיע חצי שעה סמוך למנחה מכריז השמש לבשל דגים והוא במקום התקיעה הראשונה וכשמתחיל הש " צ ברכו הוא במקום התקיעה הששית סמוך לשקיעת החמה והוא קבלת שבת וכן ראוי לנהוג בכל מקום אע " פ שמקצתם דרים בין עכו " ם יודיעום הש " צ מבית לבית :
Orach Chayim.257.1.1 אין טומנין בשבת וכו' מימרא דרבא ס " פ ב " מ וטעמא שמא ירתיח פי' שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת לפיכך אסור להטמין בשבת לגמרי אבל ספק חשיכה דהיינו בין השמשות טומנין בו דכיון דסמוך לב " ה הוא מעבירה מעל האור ליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה ובע " ש גם כן אסור להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ פירוש אפר המעורב בגחלים ואע " פ דעדיין יום הוא חיישי' שמא ע " י כן גם משחשכה יחתה בגחלי' כדי לבשל הקדרה שלא בישלה כל צרכה כך היא גי' רש " י ופירושו והוא העיקר דלא כגירסת הרי " ף והרמב " ם . ולא היה לו לרבינו לחזור ולומר דבע " ש מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל דהא עדיפא מינה קאמר דאף בין השמשות טומנין בו אלא אתא לאורויי דבדבר המוסיף הבל אסור להטמין לגמרי אפילו מבע " י אפילו נתבשל כמב " ד ואפי' בשיל כל צרכו כמו שפי' ר " י לשם להדיא ואפילו יש שהות ביום לחזור ולהרתיחה אם נצטננה דאין מותר אלא בדבר שאין מוסיף הבל אבל לא בדבר המוסיף הבל דלזה אין היתר
Orach Chayim.257.2.1 ואלו דברים המוסיפים הבל וכו' פסולת של זיתים וכו' משנה ריש פרק במה טומנין ומ " ש בין לחים ובין יבשים אכולהו דתני להו ברישא קאי וכן בסיפא דקאמר לחין אבל לא יבשים טומנין בהם אכולהו קאי והרמב " ם לא היה גורס תבן בסיפא ובגמרא איבעיא להו בסיפא לחין מחמת עצמן א " ד לחין מחמת ד " א ופשיט לה מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה ודאי ממרטא דביני אטמי וכסות לחה נמי ממרטא דביני אטמי וכך כתב הרי " ף וסלקא דמחמת עצמן תנן ומוכין לחין ממרטא דביני אטמי אלמא דהרי " ף מפרש דמחמת עצמן מחממות טפי והני הוא דמוסיף הבל אבל לחין מחמת ד " א אינן מוסיפים הבל דאי היה מפרש דמחמת ד " א מחממין טפי ומיבעיא ליה אי מחמת עצמן נמי תנן או דוקא מחמת ד " א ופשיט דוקא מחמת ד " א ודחי לה לעולם אפילו מחמת עצמן נמי משכחת לה ממרטא דביני אטמי וסלקא דפל שהן לחין מוסיף הבל אפילו לחין מחמת עצמן לא ה " ל להרי " ף להביא הא דסלקא דמחמת עצמן תנן אלא ה " ל לכתוב סתם כלשון משנתינו דמשמע כל לחין אלא בע " כ דהרי " ף מפרש דוקא מחמת עצמן מוסיפין הבל אבל לא מחמת ד " א כפירש " י וכן הוא דעת הרא " ש אבל מדברי רבינו שכתב בסתם משמע להדיא דמפרש כפי' הרמב " ם דמחמת ד " א מחממות טפי וסלקא דאף מחמת עצמן מוסיף הבל וכ " ש לחין מחמת ד " א ולכן כתב בסתם והכי מסתברא דאי כפירש " י והרי " ף ודעימיה צריך לומר דמתניתין לחין ממרטא דביני אטמי דוקא קאמר וזה דוחק אבל להרמב " ם ורבינו לחין סתמא תנן בין מחמת ד " א בין ממרטא דביני אטמי בכל לחין אסור דמוסיפין הבל והכי נקטינן לחומרא וכתב בש " ע ותבן וזגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין עכ " ל ושגגה יצאה מתחת קולמסו דהרב רבינו משה בר מיימוני דכתב האי לישנא בזמן ששלשתן לחין הוא לפי שלא היה גורס תבן בסיפא אבל למאי שהכניס הרב ג " כ תבן בהך סיפא הדבר ברור שגם תבן אינו מוסיף הבל אלא בלח אבל לא ביבש :
Orach Chayim.257.3.1 ומ " ש וטומנין בכסות וכו' משנה שם ומשמע מדברי רבינו מדלא כתב דאין טומנין אלא בכסות יבשה ופירות יבשין כדתני ר' אושעיא אלמא דנמשך אחר מ " ש התוספות לשם דר' אושעיא פליג אמתניתין ופסק כמתני' דתני סתמא וטומנין בכסות וכו' בין יבשה בין לחה וכן פסק הרמב " ם ריש פרק ד' ודלא כהרי " ף והכי נקטינן לקולא בכסות ופירות דטומנין בהן אפילו לחין וכן פסק בש " ע בסתם וטומנין בכסות כו' :
Orach Chayim.257.4.1 אע " פ שאין טומנין בשבת אפי' בדבר שאין מוסיף הבל אם טמן מבע " י ונתגלה אפילו מבע " י יכול לחזור ולכסותו וכו' כצ " ל והוא משנה שם ריש ( דף נא ) לא כסהו מבע " י לא יכסנו משתחשך כסהו ונתגלה מותר לכסותו וכתבו התוספות נראה לר " י דה " ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבע " י איירי דומיא דרישא לא כסהו מבע " י וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גלהו בידים מבע " י כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה עכ " ל כלומר שאם גילהו בידים מבע " י לדעת שלא לכסותו אלא עד שתחשך דמיא לתחלת הטמנה וכך מפורש בסמ " ג דרבינו שמשון כ " כ בשם ר " י וכן כתב הרב רבינו אשר ומיהו אם גילהו מבע " י אדעתא שלא לכסותו עד שתחשך נראה דאסור דדמיא לתחלת הטמנ' עכ " ל ובב " י הועתקו דברי התוספו' והרא " ש וה " ר ירוחם דאם גילהו בידים מבע " י על דעת שלא לכסותו משתחשך אסור כמו שהוא בספרי הדפוס והוא ט " ס דאפילו גילהו ע " ד לכסותו משתחשך אלא שהיה דעתו שלא לכסותו עד שתחשך נמי אסור דדמיא לתחלת הטמנה ומשמע להדיא דאם גילהו בידים מבע " י ע " ד לכסותו מבע " י אלא ששכח לכסותו עד חשיכה מותר לכסותו משתחשך דכיון שהיה דעתו לכסותו מבע " י אלא ששכח חשבינן ליה כאילו נתגלה מבע " י ממילא דשרי לכסותו משתחשך וכך הם דברי רבינו ומתחלה כתב אם טמן בהם מבע " י ונתגלה ממילא אפי' מבע " י יכול לחזור ולכסותו אפילו משתחשך ומכל שכן אם נתגלה ממילא משתחשך דמותר לכסותו ואח " כ כתב וכן יכול לגלותו בשבת וכו' דלא מיבעיא בנתגלה ממילא בשבת אלא יכול לגלותו בידים בשבת ולחזור ולכסותו בכיסוי הראשון או להוסיף עליו בשבת או אפי' ליטול כולו וכו' דכך כתב ה " ר יונה ומקיים גירסת הספרים דת " ר אע " פ שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה אם בא להוסיף מוסיף כיצד רשב " ג אומר נוטל הסדינין וכו' וכולה ת " ק אמר לה ומביא הרא " ש במסקנתו ודלא כמו שכתב מתחלה בשם ר " י . ואח " כ כתב ובלבד שנתבשלה הקדרה כל צרכה וכו' כך כתב הסמ " ג דאפי' נתבשלה כמאכל בן דרוסאי אסור להוסיף דבתוס' כיסוי על כיסוי ה " ל מבשל ואין צריך לומר אם מחליף והשני חם מן הראשון דהוה ליה גם כן כמו תחלת הטמנה בשבת דאסור ונראה דהוא הדין אם נטל הכיסוי משחשכה דאסור לחזור ולכסותו דגורם בישול כמו שכתב רבינו בסוף סימן זה גבי פירות ואח " כ כתב אבל אם גילה מבע " י אדעתא שלא לכסותו עד שתחשך אסור לכסותו משתחשך כצ " ל ולא כמקצת ספרי רבינו שכתוב בהם אדעתא שלא לכסותו ובמקצתם כתוב אדעתא שלא לכסותו משתחשך כמו שכתב באשר " י וברבינו ירוחם דהוא טעות סוכר בהכרח וצריך להגיהו כמו שכתוב בסמ " ג אדעתא שלא לכסותו עד שתחשך או כמו שכתוב בתוספות אדעתא לכסותו משתחשך והכי פי' אם גילה מבעוד יום אדעתא שלא לכסותו מבעוד יום אלא עד שתחשך ואין צריך לומר אם גילהו מבעוד יום ע " ד שלא לפסותו משתחשך דבהא פשיטא דאסור דאפי' גילהו משתחשך אדעתא שלא לכסותו עוד אסור שוב לכסותו אם נמלך דה " ל תחלת הטמנה אבל אם גילה מבע " י אדעתא לכסותו מבעוד יום אלא ששכח מלכסות עד חשיכה מותר לכסותו משתחשך דהוה ליה כאילו נתגלה ממילא מבעוד יום כיון ששכח כדפרישית כן הוא האמת ומכל מקום הוא תימא דטעות אחד יפול בשלשה ספרים והבית יוסף כתב דהסמ " ג וסמ " ק וסה " ת כתבו דכל שנתגלה מבעוד יום אפילו ממילא אסור לכסותו משתחשך וה " א בירושלמי וכן נראה מדברי הרב רבינו משה בר מיימוני בפ " ד וכתב כיון שרוב הפוסקים והרמב " ם מכללם והירושלמי מסייעם ראוי לחוש ולאסור עכ " ל ועל כן דקדק בש " ע וכתב אם טמן מבע " י ונתגלה משחשכה מותר לחזור ולכסותו דאלמא בנתגלה מבע " י אסור לכסותו משתחשך וקשה חדא דאע " פ דהסמ " ג כתב תחלה כמו סה " ת והסמ " ק מ " מ אח " כ כתב ורבינו שמשון כתב בשם ר " י דאפילו נתגלה מבע " י מותר לכסותו משתחשך ועוד קשה דכתב רוב פוסקים אוסרים ואינו מפורש אלא בסה " ת וסמ " ק אבל מ " ש הרמב " ם חמין שטמנן מע " ש ונתגלו בשבת מותר לכסותן אפשר לדחוק ולפרש דה " ק ונתגלו ואפילו בע " ש בשבת מותר לכסותן אפילו תאמר דגם הרמב " ם לא התיר אלא בנתגלה בשבת מ " מ לאו רוב הן אלא אדרבה התוס' בשם ר " י והסמ " ג במסקנתו בשם ר " ש בשם ר " י והרא " ש וה " ר ירוחם ורבינו כולם כתבו בפשיטות דבנתגלה מבע " י ממילא מותר לכסותו משתחשך והוסיפו להתיר אף בגילהו בידים מבע " י אדעתא לכסותו מבע " י ושכח דמותר לכסותו משתחשך כדפרי' והכי נקטינן כדברי המקילין במידי דרבנן נ " ל :
Orach Chayim.257.5.1 פירש רשב " ם כל מה דאסרי הטמנה וכו' פירוש דעת רשב " ם היא כיון דהטמנה בדבר המוסיף הבל אינה אסורה אלא משום שמא יטמין ברמץ ויחתה ושהייה ע " ג כירה נמי לא אסרו אם אינה גרופה אא " כ בשיל ולא בשיל כמב " ד אבל בשיל כמב " ד וכ " ש בישל כ " צ או קידרא חייתא שרינן לה דליכא למיחש בהו שמא יחתה לחנניה א " כ גבי הטמנה נמי שרי דמאי שנא ור " ת חולק עליו דמתני' דאין טומנין בגפת וכו' מסתמא מיירי בסתם קדרות שהן מבושלות כל צרכן בין השמשות ועוד דמסתמא איירי מתני' דאין טומנין דומיא דמתני' דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי אלא יש לחלק דלהשהות מותר כשהוא כמאכל בן דרוסאי שאין חתוי מעט מועיל לו כיון שהקדרה מגולה ושליט ביה אוירא וגם א " צ כ " כ חתוי לצורך אכילת הערב אבל הטמנה שעושין לצורך מחר וצריך חתוי שלא יתקרר יש לחוש שמא יחתה שמעט חתוי מועיל לו ליתפס חומו כיון שהוא טמון הילכך אפילו כשהוא כמאכל בן דרוסאי אסור בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה והא דכתב רבינו בשם ר " ת ואסור אפילו בשיל כמב " ד וכו' נמשך אחר לשון הרב רבינו אשר שכתב כך בשמו ולאו דוקא דאפילו בשיל כ " צ נמי אסור לר " ת אלא שתפס לשון רשב " ם שהתיר הטמנה בבשיל כמאכל בן דרוסאי וקאמר ר " ת דליתא אלא אסור בבשיל כמב " ד אבל ה " ה בשיל כ " צ נמי אסור וכך מבואר בסמ " ג ובשאר פוסקים וכן כתב בית יוסף ואע " ג דלעיל גבי קידרא חייתא אמרינן איפכא כיון שאינו ראוי לאכילת ערב אלא למחר לא חיישינן דאתא לחתויי שאני התם כיון דמניח הקדרה על כירה שאינה גרופה וקטומה בודאי תהא נגמר בשולה ממילא בלא חתוי כיון שהיא עומדת על האש כל הלילה וכן כשהוא בתנור אצל האש אבל קדרה שהוא מוטמן ואינו על האש כיון שהוא לצורך מחר יש לחוש שיתקרר בלילה וצריך חתוי טפי כדפי' :
Orach Chayim.257.6.1 כתב א " א ז " ל יש נוהגים לעשות חפירה וכו' פירוש לגירסת רש " י בפ " ק דשבת קידרא חייתא שרי לאנוחה ע " ש עם חשיכה בתנורא וכן אי בשיל כל צרכה נמי שפיר דמי ואע " ג שמניחין אותה בתוך התנור דמוסיף הבל אפ " ה כיון שאין הקדרה טמונה בתוך הגפת ובאפר חם המוסיף הבל אלא יש אויר בין דופן הקדרה לדופן התנור שפיר דמי דלאו הטמנה היא והכי נמי בחפירה זו דיש אויר הרבה בין הדפנות לקדרה כאילו היתה עומדת בתוך התנור אלא דמכסין פי החפירה בנסרים ובבגדים והקדרה טמונה בתוך החפירה תחת הכסוי דלא שלטא בה אוירא לאו הטמנה היא ושריא אי בשיל כל צרכה :
Orach Chayim.257.7.1 ולא דמי כולי האי דהתם הוי בתורת שהייה כלומר שאין מניח הקדרה בתנור כדי שתהא טמונה לשם עד למחרת ושלא ישלוט בה האויר אלא בתורת שהייה עד הלילה או אפילו עד למחר אלא דאין חושש אם פי התנור מגולה או מכוסה דהשתא הוי ליה תורת שהייה אבל הכא שמתכוין להטמין עד למחר שלא ישלוט בה האויר וכיון דמוסיף הבל הוא איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ : ויש לחלק וכו' כלומר אע " ג דמצד זה דמיא להטמנה כיון שמכוין להטמין הקדרה שלא ישלוט בה האויר מכל מקום מצד אחר לא דמיא להטמנה כיון שיש אויר בין הדפנות לקדרה ובעינן שיהא לו דין הטמנה מכל צדדין : ובענין זה היה הוא מטמין וכו' הדבר פשוט דעיקר ההיתר לפי שיש אויר בינה ולדפנות המוסיפין הבל אבל לא לפי שהדפנות היו גבוהין והלוח היה מונח על הדפנות ולא נגע בקדרה דאפילו היה הלוח מונח על פי הקדרה לא הוי הטמנה כיון שיש אויר בין הדפנות לקדרה אלא לפי שאם היה הלוח על פי הקדרה היתה הקדרה מתנדנדת מכובד הלוח ונופלת על צדה והמאכל מתקלקל לכך היו הדפנות גבוהין והלוח מונח על הדפנות כדי שלא יגע הלוח בקדרה והבית יוסף נסתפק בזה ולפע " ד אין כאן ספק :
Orach Chayim.257.8.1 ויש לחלק וכו' ומשמע מדברי הרא " ש שההטמנה שעושין בחפירה אין בה איסור כיון דיש לחלק וכו' .
Orach Chayim.257.9.1 ובענין זה הי' הוא מטמין וכו' אבל הטמנה שעושין רוב העולם וכו' אסור הוא מההיא דרבי זירא וכך כתב גם הסמ " ג וז " ל ואע " פ שמותר להשהות הקדירה על גבי כירה שיש בה גחלים בוערות מכל מקום אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשותה אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך ואסור וכו' ומה שנותנין הקדרה על המקום שהוא חם מאוד ופעמים נותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אע " פ שמוסיף הבל דלא אסרו להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אלא בדבר הדומה לרמץ שמיטלטל . ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שמטמין אע " פ שאין גחלים סביבה כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדרה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היתה מדבר היתר ולהכי לא דמי למעשה דאנשי טבריה ולשכח קדרה ע " ג כירה בשבת דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור עכ " ל וכ " כ בסה " ת והסמ " ק וכתבו עוד טעם אחר דלא גזרו אלא בדבר שהוא חם ומוסיף הבל מחמת עצמו כגון גפת מלח וסיד אבל דבר שהוא מחמת דבר אחר לא גזרו לפי שהולך ומתקרר הנה שאסור להטמין בדרך הראשון להשים הקדירה על גבי כירה שיש בה למטה גחלים בוערות ולכסות הקדרה בדברים שאינו מוסיף הבל ולהטמינה בהם אבל דרך השני לגרוף כל הגחלים שהיו בגומא ואח " כ לכסות הגומא לאו הטמנה היא ושרי . ודרך הג' נמי אסור לכתחלה דהיינו שמכסין גחלים בוערות באפר ולהשים הקדירה הטמונה בבגדים מסביב ולהעמיד אותה על הגחלים אע " פ שאין גחלים סביבה מההיא דר' זירא אלא דבדיעבד אין לאסור התבשיל כיון דעיקר ההטמנה היתה מדבר היתר . אבל כשמעמיד הקדרה על גבי גחלים והקדרה היא מגולה ואינה טמונה בשום כיסוי בזה כתב המרדכי ע " ש האור זרוע להיתר כמו שאנו עושין בערב שבת שאנו משהין הקדרה על גבי גחלים עד שבאין מבית הכנסת וכו' והיינו למנהגינו שנוהגין כחנניה דמותר להשהות על גבי כירה שאינה גרופה ה " ה שמותר להשהות על גבי גחלים כיון שאין שם הטמנה וז " ל בעל המאור ושיהוי זה שאנו משהין הקדרה אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל והקדרה יושבת עליו והיא תלויה או באבנים או כיוצא בזה אבל להטמינם על גבי גחלים ד " ה אסור דקי " ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אסור ואפילו מבע " י אלו דברי ר " ח ז " ל ובודאי דברים ברורים ונכונים הם ואין לזוז מהן עכ " ל וכלשון הזה כתב הרא " ש והר " ן בפרק כירה ורבינו בסימן רנ " ג אבל הטמנה ע " ג גחלים דברי הכל אסור דר " ל כשמטמין הקדרה ומכסה אותה מסביב ועל פיה בדבר שאינו מוסיף הבל ואח " כ מעמידה על גבי כירה ולמטה בתוכה מלאה גחלים אי נמי שקוטם את הגחלים באפר צונן הרבה ומעמיד הקדרה הטמונה ומכוסה על גבי אותן גחלים כל זה אסור דה " ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אבל קדרה מגולה אפילו על גבי גחלים ממש אין בזו הטמנה ומותר לחנניה כמו שכתב האור זרוע ודלא כמ " ש ב " י לעיל סימן רנ " ג דכל ששולי הקדירה נוגעים בגחלים הווא הטמנה אפילו הקדירה מגולה דליתא לפע " ד וכבר כתבתי כל זה בסימן רנ " ג סעיף ד' וסעיף י' ע " ש :
Orach Chayim.257.10.1 רשב " ם היה מתיר וכו' וכ " כ כל הפוסקים אליבא דחנניה דנהגינן כמותו . ומ " ש ומיהו צריך ליזהר וכו' זה פשוט וכמ " ש רבינו לעיל סעיף ד' גבי תבשיל שלא נתבשל כל צרכה אפילו נתבשלה כמב " ד אפי' להוסיף אסור שבתוספות זו גורם לה להתבשל וה " ה לחזור ולכסותו דאסור כדפי' לשם . ומ " ש שלא יחזיר הכסוי אם נטלו משחשכה אתרווייהו קאי דנטילת הכסוי והחזרה הכל משחשכה לאפוקי אם נטלו מבע " י דאסור לכסותו משחשכה מטעם אחר אפילו בשיל כל צרכו משום דהוה תחלת הטמנה כדלעיל בס " ד :
Orach Chayim.258.1.1 כלי שיש בו דבר חם וכו' ברייתא ס " פ במה טומנין כפי גירסת רש " י דאפילו כלי נחושת ע " ג קדירה של חרס דיש אומרים שהקדרה מרבה חמימות ומוספת הבלא נמי שרי אפילו בשבת דאין זה מבשל כיון שכבר הוא חם ואינו מניחו לשם אלא לשמור חומו וגם אין לאסרו מדין הטמנה בדבר המוסיף הבל חדא דהכלי המונח למעלה מגולה ואינו טמון בבגדים ועוד כיון דאין חמימות הקדרה מחמת עצמה כמו גפת ומלח וסיד אלא מחמת דבר אחר לא אסרו בזה משום הטמנה בדבר המוסיף הבל לפי שהולך ומתקרר כמ " ש סה " ת הבאתיו בסימן הקודם ס " ז . וזהו שדקדק רבינו וכתב כלי שיש בו דבר חם יכול להניחו על גבי קדירה כלומר אע " פ שמניח כלי נחושת על גבי קדירה של חרס שמרבה חמימות אין לאסור משום טומן בדבר המוסיף הבל והב " י הביא מה שהקשה מהר " י חביב למה כתב רבינו כאן בסתם דביש בו דבר חם דמותר ולא חילק הלא אם לא נתבשל אלא כמב " ד דאסור לבשלו כדלקמן בסימן שי " ח והכא בעל כרחך מיירי דהתחתון הוא כ " כ חם שהעליון יכול להתבשל ממנו דאם לא כן אפילו העליון הוא קר מותר כדלקמן בסימן שי " ח וכך כתוב בהגה " ה במקצת ספרי רבינו דלאחר שכתב שהרי מוליד בו חום בשבת כתוב שם ודוקא בענין שיכול להתבשל מחום התחתון ע " כ והשיב על זה דרבינו מיירי הכא שאין מניח העליון שהוא קר אלא להפשירו ואפילו הכי אסור כיון שיכול לבוא לידי בישול ולכן לא כתב לחלק ברישא כשהעליון הוא חם בין שהוא כמב " ד ובין נתבשל כ " צ כיון דלא איירי כאן לענין מבשל ואם קושויתו בכאן קושיא איני מבין תשובתו דכיון דאין איסור כשהעליון הוא קר אלא דוקא כשהוא בענין שהעליון יכול להתבשל האיך מתירו כשהעליון הוא חם כיון דאפילו כשהוא חם נמי אסור אם לא נתבשל אלא כמאכל בן דרוסאי דאף על פי דאין דעתו אלא לשמור חומו אפ " ה אסור כיון שיכול לבא לידי בישול כמו אילו היה קר וא " כ הוי ליה לרבינו לפרש כאן חילוק זה ולא להתירו בסתם כמו שהקשה הרב אבל נלפענ " ד דאין כאן קושיא דרבינו לא בא בכאן לפרש כל חילוקי דינים שבדין זה אלא בא בקצרה להורות שאין בדין זה שום איסור הטמנה ולכן כשהעליון הוא חם מותר להניחו אפילו בשבת וכשהעליון הוא קר אסור בשבת מפני שמוליד בו חום בשבת אבל בערב שבת מותר ואין בו משום איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל דאסור אפילו מבע " י ומ " ש רבינו בסוף דבריו שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל ארישא נמי קאי דכשהעליון הוא חם דמותר להניחו אפילו בשבת דהטעם הוא לפי שאין בזה איסור הטמנה דאסור הוא אפילו בתבשיל חם אבל ודאי דמה שמותר בשהעליון הוא חם איכא חילוק בין בשיל כ " צ ללא בשיל אלא כמאכל בן דרוסאי וכן מה שאסור כשהעליון הוא קר איכא חילוק בין יכול העליון להתבשל לאין יכול להתבשל ולא כתבו רבינו כאן לפי שאין כאן מקומו לכתבו אלא לקמן בסי' שי " ח ומה שקשה סוף סוף היאך מחלק בין כשהעליון חם לכשהעליון הוא קר הלא גם כשהעליון הוא חם אם לא בשיל אלא כמאכל בן דרוסאי נמי אסור כשיכול להתבשל כמו אילו היה קר דג " כ אינו אסור אלא כשיכול להתבשל וא " כ ליפלוג במיניה וביה כשהעליון הוא חם בין בשיל כ " צ ובין בשיל כמאכל בן דרוסאי יש ליישב דניחא ליה למיפלג במיניה וביה בתבשיל שבישל כל צרכו בין קר לחם וקושיא זו ופירוקה אע " פ שעיקר מקומה בסימן שי " ח כתבתיה כאן לפי שנזכרה בדברינו ועודנה בפינו :
Orach Chayim.259.1.1 מוכין שטמן בהן וכו' . ה " א ר " פ במה טומנין בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי מוכין שטמן בהן מהו לטלטל בשבת א " ל וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין ומשמע לי מדברי רבינו שכתב מוכין שטמן בהן דרך מקרה דלא בעינן דיחדן לכך אלא בשבת ראשון שטמן בהן דרך מקרה דאסור לטלטלן אם לא יחדן לכך קודם שבת אבל אם חזר וטמן בהן לשבת אחרת מותר לטלטלן דכיון דחזר וטמן בהן לשבת אחרת חשבינן ליה כאילו יחדן בפירוש להטמנה והכי משמע ממ " ש אביי וכי מפני שאין לו קופה של תבן וכו' דה " ל למיפשט בעייתו בקיצור ולימא ליה אסור לטלטלן וממילא יודע הטעם מפני שלא יחדן להטמנה דמטעם זה הוה קמיבעיא ליה כמו שפירש רש " י אלא דודאי . דהכי קאמר וכי מפני שקרה פעם אחת שאין לו קופה של תבן בשבת זו להטמנה ולקח לו קופה של מוכין לפי שעה יפקיר קופה של מוכין הא ודאי כיון שלא טמן בהן אלא דרך מקרה בשבת זו שלא הוה ליה קופה של תבן ואחר השבת נמצא תבן הרבה שיכין לו לטמון בה בשבת אחרת בודאי שלא יחדן להטמנה אלמא דאם גם לשבת אחרת טמן במוכין אלו אם כן לא טמן בהן לפי שעה דרך מקרה לפי שאין לו של תבן אלא גמר בדעתו לטמון במוכין אלו בכל שבת ואע " פ שלא יחדן בפירוש חשבינן להו כאילו יחדן וכן הדין בגיזי צמר מקל וחומר :
Orach Chayim.259.2.1 אבל אם טמן בגיזי צמר וכו' פרק כרבינא ועל פי מה שכתבו התוספות והרא " ש ודלא כדפסק הרי " ף והרמב " ם ומביאו ב " י וע " ש ולפי זה צ " ל דמוכין חשיבי מגיזי צמר והכי משמע מפירוש רש " י שכתב גבי בעיא דרב אדא מוכין אינן אלא לעשות מהן לבדין ומוקצין הן למלאכה וכו' וכתב עוד עומד ומפקיר לכך קופה של מוכין שדמיה יקרין וכו' וכתב ב " י שכך הלכה וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.259.3.1 ואותן שנותנים אבנים וכו' איכא למידק מי לא ידע שאבנים מוקצים הם ולאיזה צורך מביא ראיה ואמר שהרי כל זמן שלא יחדן אינן חשובים לו ומשליכן הא פשיטא היא ונראה בעיני דלפי דגבי מוכין אפילו לא יחדן בפירוש אלא שטמן בהן שתי שבתות חשוב כאילו יחדן בפירוש וכדפי' בס " א לכך אמר רבינו דגבי אבנים ולבנים אינו כן דאפילו טמן בהן הרבה שבתות זו אחר זו אסור לטלטלן אם לא יחדן בפירוש שהרי כל זמן שלא יחדן אינן חשובים לו ומשליכן תמיד לאחר הטמנ' אבל אם יחדן לכך הרי אחשבן מבע " י ומותרין לטלטל וכמו שכתב הר " ר ישעיה מביאו בית יוסף שכן כתב בשבולי הלקט משמו וצ " ע דבמרדכי סוף פרק כל הכלים כתב בשם ה " ר ברוך הרוצה להשתמש באבן או בבקעת בשבת לסגור בהם הדלת או להכות בהם הברזא צריך שיעשה שום מעשה של תיקון מבע " י ואם לאו אסור עכ " ל וא " כ מה מועיל יחוד באבנים להטמין בהם אם לא עשה מעשה של תוכו מיהו קודם זה כתב וז " ל ואותם אבנים שטומנין בהם אומר הר " ר י " ט שמותר לטלטלן ביום טוב שחל להיות בערב שבת בלא שום תיקון דלא שייך בהו תיקון להטמין בהם והוי כקופת עפר דשרי כיון דלאו בר מיעבד מעשה הוא הכא נמי לא שנא ומיהו בשבת כשמסירין החמין אין לטלטלן כיון שבלא טלטולם סגי ליה עכ " ל :
Orach Chayim.259.4.1 הטומן בקופה מלאה צמר וכו' . עד סוף הסימן הכל פשוט בפרק במה טומנין :
Orach Chayim.260.1.1 מצוה על כל אדם שירחץ וכו' . נראה דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא דה " ה דצריך לחוף הראש בחמין ותו דכל שכן הוא כיון דאית ביה עירבובתא דרישא דקשה לעינים ובמרדכי בשם ראבי " ה מביא ראיה מהא דאיתא בפ' במה מדליקין ( שבת דף לא ) ואותו יום ע " ש היה והיה הלל חופף את ראשו ובפ' אין צדין בההוא בוכרא דאייתי קמיה דרבא בהדי פניא דמעלי יומא טבא והוה רבא חייף רישיה אלמא דחפיפות הראש נמי מצוה בע " ש אבל ביום ה' לא הוה יקרא דשבתא אא " כ א " א לו לרחוץ בע " ש עכ " ל מרדכי הארוך . לשון מהרש " ל ויטול צפרניו כל ע " ש וישחיז סכינו כמ " ש רז " ל והיה ביום הששי והכינו זו השחזת סכין ועוד דרשו רז " ל וידעת כי שלום אהלך זו השחזת סכין כי כהה הברזל ולא יכול לחתוך אין זה שלום בית רוקח . עוד בהגהה מצוה לספר לכבוד שבת וי " ט ואפי' מצפרא דערב שבת מינכרא דליקרא דשבתא קעביד אבל ביום ה' דשבתא לא הוה יקרא דשבתא ואף דגרסינן במרובה מעשר תקנות שמכבסים בגדים בה' בשבת לכבוד שבת שאני התם דטרידי לכבס בע " ש ותו דאין לובשין אותם בע " ש מיהו היכא דלא אפשר לרחוץ ולספר בע " ש כמה דאפשר למקרב לשבת טפי מעליא עכ " ה : ובנטילת צפרנים יש טעם יפה בדבר על מה שאין נוטלין ביום ה' עכ " ל :
Orach Chayim.260.2.1 וכשיהיה קרוב לחשיכה כו' ערבתם ע " ח וא " ת אמאי לא כתב רבינו ג " כ ע " ת וכדאי' להדיא בגמ' וי " ל דבזמן הזה שאני דרים בין עכו " ם לא שכיח כלל שיערבו ערובי תחומין לכך לא כתב אלא ע " ח דשכיח בכל ע " ש מיהו עכשיו שאין נוהגין לערב ע " ח כי אם בע " פ על כל השנה א " צ לומר ערבתם וכן עשרתם אין אנו נוהגים במעשר אבל אומר הפרשתם חלה כמו שעשה הר " מ . ועיין במה שכתבתי בסי' רס " א ס " ג . ואיכא למידק כיון דא " ל הדליקו את הנר אלמא דצריך לומר להם קודם התחלת ב " ה כדקתני סיפא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מדליקין את הנרות וכיון דב " ה אסור סמוך לב " ה נמי אסור דצריך להוסיף מחול על הקודש וא " כ אמאי תנא דצריך לומר עם חשיכה דמשמע סמוך לחשיכה ממש וזה ודאי אסור דהא צריך להוסיף מחול על הקודש וי " ל דתני הכי כדי לאורויי דלא יקדים להזכירם מבע " י וכמו שפירש " י דשמא יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות וז " ש רבינו וכשיהיה קרוב לחשיכה וכו' פי' שיהיה בענין שבשעה שידליקו הנרות עדיין הוא יום ודאי שיהא מוסיף בו מחול על הקודש שהוא דאורייתא כמו שיתבאר בס " ד בסי' תר " ח :
Orach Chayim.261.1.1 ספק חשיכה וכו' והוא בין השמשות וכו' בפ' ב " מ ( דף לד ) וז " ל רש " י ספק חשיכה כגון בין השמשות עכ " ל נראה דבא ליישב אמאי לא תני ב " ה בפירוש וקאמר דאי תני ב " ה ה " א דוקא ב " ה ממש הוא דאסור לעשר את הודאי וכו' אבל מי שאינו בקי ויכול להיות שעדיין הוא יום ודאי א " כ ה " ל ספק ספקא חדא דילמא עדיין ודאי יום הוא ואת " ל שהגיע ב " ה עדיין ה " ל ספק יום ספק לילה ומותר לעשר את הודאי וכו' להכי תני ספק חשיכה דכל שהוא ספק לאדם כגון ב " ה אפילו אינו יודע בבירור שהגיע ב " ה ויכול להיות שעדיין יום הוא אפילו הכי אסור לו לעשר וכו' והיינו דא " ל רבה לאריסיה וכו' דמביאו רבינו בסמוך . וס " ל לרש " י דלזה נתכוין התנא במאי דתני ספק חשיכה ולא ב " ה :
Orach Chayim.261.2.1 ומ " ש וזמנו משתשקע החמה ואילך כאן לא פי' דבריו אי תחילת שקיעת קאמר או סוף שקיעה קאמר אבל בסי' תר " ח כתב דזמן ב " ה מהלך אלף ות " ק אמה קודם הלילה פירוש קודם שנראה ג' כוכבים בינונים שהוא ודאי לילה וכיון דמיל הוא אלפים אמה א " כ אלף ות " ק הוא ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים ולפי זה צריך לומר דמסוף שקיעה עד צאת הכוכבים הוי ג' רבעי מיל דאי מתחילת שקיעה הלא קאמר בפרק מי שהיה טמא דלר' יהודא הוי ה' מילין ולאידך תנא אליבא דר' יהודא הוה ד' מילין וכ " כ לקמן בסי' רצ " ג וכל זה פי' ר " ת בפ' ב " מ ריש ( דף לה ) ובפ' מי שהיה טמא ומביאו ב " י . מיהו בספר הראב " ן סי' שני מבואר דנחלק אדברי ר " ת וס " ל דג' רבעי מיל בתחלת שקיעה ה " ל ב " ה ואח " כ הוי לילה גמור והרא " ם בספר יראים בסוף סי' ק " ב הביא פר " ת וחלק עליו והוסיף על הראב " ן ואמר דג' רבעי מיל הם מעט קודם שמתחלת החמה לשקוע אלא שהחמה נוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע אבל משמתחלת החמה לשקוע הוה לילה גמור מדאורייתא מיד בתחילת שקיעה לפי זה שעה ומחצה קודם גמר יציאת כוכבים הוי לילה מדאורייתא וקודם זה לערך שליש שעה ה " ל בין השמשות בעוד יום גדול והמרדכי והאגודה בפ' ב " מ הביאו לדברי הרא " ם ולדברי הראב " ן אלא שתחלת תשובת הראב " ן כתוב בהגהת מרדכי וסוף התשובה היא כתובה בגוף המרדכי ע " ש ומשמע ודאי מדהביאו דבריה' אלמא דדעתם להורות לחומרא כמותם באיסורא דאורייתא . מיהו כבר נהגו העם להקל ע " פ פר " ת והגדולים שהסכימו לפירושו אבל ודאי המחמיר לעצמו בהכנסת שבת כדעת הרא " ם תבא עליו ברכה וצריך לקבל עליו שבת מיד בסוף שעה כ " ב שהרי לדעתו התחלת בין השמשות הוה ב' שעות בקירוב קודם גמר צאת הכוכבים מלבד תוספת שבת דהוא בעשה מתשבתו שבתכם וצריך להקדים הרבה בהכנסת שבת מקמי התחלת שקיעה והכי משמע ממ " ש מהרא " י בת " ה סימן א' דבימי הקדמונים בקרימ " ש היו מקדימין בתפילת ערבית וק " ש בע " ש בעוד היום גדול כ " כ שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים הוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונאי והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה עכ " ל ואין ספק שלא הקדימו כל כך זמן רב אלא לפי שהיו תופסים דעת הרא " ם עיקר בשיעור ב " ה ועוד צריך להוסיף מחול על הקודש וכן נראה לפע " ד שדעת הרא " ם עיקר ובתשובה הארכתי בס " ד וכן ראיתי בימי חורפי לא לבד מזקנים וחכמים ואנשי מעשה אלא גם מהרבה בעלי הבתים הצנועים שנזהרו לקבל שבת עכ " פ מסוף שעה כ " ב ואמרו כי כך קבלו מאבותם ואין ספק שנהגו כך אבותינו באשכנז על פי הוראת הרא " ם ועתה בעו " ה נתמעטו אנשי מעשה בפרט בירידים בלובלין וביערסלב ובשאר ירידים כולם מחללין שבת בפרהסיא ומחוייבים לבטל החלול השם ולהעמיד שוטרים ולהעניש הסרבנים .
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .