← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.215.1.1 כתב רב יהודאי וכו' הב " י האריך ובסימן ר " א כתבתי מנהגינו שלא לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים שבברכת המזון וכן נכון : וא " א ז " ל היה נוהג כהרמב " ם כ' מהרש " ל ולפ " ז צ " ע בברכת התורה שיש בה ב' ברכות אם לענות אמן אחר ברכת עצמו עכ " ל מיהו לא נהגו לענות אמן אחר ברכת התורה . ונראה דהטעם הוא דלא אמר הרמב " ם אלא בב' ברכות וג' דדומין לבונה ירושלים שכל ברכה ניתקנה על דבר בפני עצמו כגון ב " ה א' ברכת הזן ב' ברכת הארץ ג' בונה ירושלים אבל ב' ברכות התורה חשובה כאחת לפי ששניהם על התורה :
Orach Chayim.215.2.1 ויראה דעונין דקאמר לאו חיובא וכו' כתב ב " י פי' הא דתנן עונין אמן אחר ישראל המברך לאו חיובא קאמר וכו' ותימה דא " כ יהא רבינו חולק אהרמב " ם בפ " א שכתב השומע אחד מישראל מברך וכו' חייב לענות אחריו אמן וכן יהא חולק אבה " ג שכתב רבינו בסי' קצ " ח ואין זה דרכו של רבינו לחלוק על הגדולים הראשונים בלא טעם ועוד דה " ל לרבינו לומר האי ויראה עונין וכו' מקמי שכתב דין עו " ג לכן נראה דרבינו לא אמר האי ונראה דעונין וכו' אלא אעו " ג והכי קאמר דמ " ש ועו " ג עונין אחריו לאו לחיובא קאמר דאעפ " י דהאי דקאמר דעונין אמן אחר ישראל אע " פ שלא שמע כל הברכה לחיובא קאמר מ " מ האי עונין אחר העו " ג אע " פ שלא שמע כל הברכה לאו לחיובא קאמר אלא רשאין לענות קאמר אלא דלפי דבכותי קאמר אין עונין קאמר בעו " ג עונין כלומר רשאי לענות אמן אבל מי שחושש שמא כוונתו לע " ג ואינו עונה אמן אחר עו " ג ג " כ רשאי שלא לענות משא " כ בישראל דחייב לענות ולפ " ז הא דכתב רבינו אח " כ אבל הרמב " ם כתב השומע וכו' פירושו דהרמב " ם חולק על זה דסובר דאחר העו " ג אין רשאי לענות שהרי כתב ואם היה המברך כותי או עו " ג או תינוק המתלמד וכו' אין עונין אחריו אמן והקשה ב " י למה כתב הרמב " ם דאין עונין אחר העו " ג הפך ממ " ש בירושלמי ולפעד " נ ליישב דהרמב " ם פוסק כסתם מתני' דתנן ועונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה כולה מדלא תני עו " ג משמע דבעו " ג אין עונין אפילו שמע כל הברכה מפיו דכוונתו לע " ג וכ " כ ה " ר יונה די " א דוקא על הכותי עונין אמן כששומע כל הברכה אבל אחר העו " ג אין עונין אמן כלל דודאי הוא מתכוין לע " ג ועכשיו כיון שכבר גזרו על כותיים ועשאום כעו " ג גמורים אפי' ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן עכ " ל ומביאו ב " י וזו היא דעת הרמב " ם דהשוה עו " ג וכותי יחד ולא מפליג בין שמע כל הברכה ללא שמע בכל ענין אין עונין אחריהם אמן הכי משמע בתלמודא דידן דלא אדכר היתר עניית אמן אחר עו " ג אלמא בעו " ג לעולם אין עונין אפילו שמע כל הברכה והאידנא דין כותי כדין עו " ג ואין לענות אחריהם אפי' שמע כל הברכה ודלא כהירושלמי דמיקל בעו " ג טפי מכותי והכי נקטינן דלא כהש " ע שהעתיק לשון הרמב " ם ולא הזכיר עו " ג גם לא כהגהת ש " ע שכתב דעונין אמן אחר העו " ג אם שמע כל הברכה מפיו עכ " ל נמשך אחר דברי ה " ר יונה שכתב כך ותימה דאם דעתו לפסוק כהירושלמי א " כ בעו " ג אפילו לא שמע כל הברכה מפיו רשאי לענות אמן וכמ " ש רבינו דהכי מוכח התם דבגוונא דאין עונין אמן אחר כותי דהיינו כשלא שמע כל הברכה בההוא גוונא נמי קאמר דבעו " ג עונין אמן אבל העיקר דלא קי " ל כהך ירושלמי וכדאמרן ודו " ק : שוב ראיתי אח " כ דכך פי' בכ " מ גם כתב לשם דרבינו השמיט עו " ג מלשון הרמב " ם כתב כך לפי נוסחא שהיה לפניו אבל בספרי רבינו המדוייקים כתוב עו " ג בדברי הרמב " ם וכמו שהעתקתי בסמוך :
Orach Chayim.216.1.1 ברכת הריח כשם שאסור וכו' איכא למידק דלאיזה צורך תלה רבינו איסור הנאת הריח בלא ברכה באיסור אכילה ושתייה בלא ברכה אבל לשון הרמב " ם בריש פ " ט כך הוא כשם שאסור לישראל ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה ונראה דכתב כן משום דבפרק כ " מ ( דף מג ) איתא א " ר זירא אמר רבא בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח ( של מוגמר ) משתעלה תמרתו א " ל ר' זירא לרבא בר ירמיה והא לא קא ארח א " ל וליטעמיך המלמ " ה דמברך והא לא אכל אלא דעתיה למיכל ה " נ דעתיה לארוחי דקשה טובא מאי קס " ד דמקשה וכי לא ידע דכל הברכות הן עובר לעשייתן אלא צריך לומר דהוה פשיטא ליה דששעת עשייתן נמי מצי מברך ולא אמרו עובר לעשייתן אלא לאפוקי לאחר עשייתן וברכת הריח ודאי שפיר מצי לברך בשעה שמריח לכן קשיא ליה על מה שאמר משתעלה תמרתו דהיינו כשעולה קיטור העשן שמתמר ועולה דלא הריח בו עדיין ולא נהנה דלמה יברך באותה שעה והא לא קא ארח שמוטב היה שימתין עד דקא ארח . ומשני ולטעמיך המוציא וכו' כלומר כיון דבברכת המוציא א " א לברך בשעה שנהנה ואוכל אלא קודם אכילה או לאחר אכילה וצריך לברך קודם אכילה כדי שתהא עובר לעשייתן ושפיר דמי כיון דדעתיה למיכל ה " נ דעתיה לארוחי כלומר אע " פ דהיה יכול לברך בשעה שמריח ונהנה ממנו מ " מ כדי שלא לחלק תיקנו גם בריח שיברך קודם שנהנה כשם שמברך באכילה ושתייה קודם שנהנה וע " פ זה יבא על נכון לשון הרמב " ם שאמר כשם כו' כלומר דאע " פ דהגון היה לברך ברכת הריח בשעה שמריח אפ " ה כדי שלא לחלק תיקנו חכמים כשם דבאכילה ושתייה אסור ליהנות עד שיברך קודם שנהנה ה " נ גבי ברכת הריח צריך לברך קודם שנהנה ולא בשעה שנהנה אבל לשון רבינו שתלה איסור הנאת הריח גרידא בלא ברכה באיסור אכילה ושתייה בלא ברכה קשיא דאין לה גמרא . ונראה ליישב מדאמר בפ' כ " מ לשם מניין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח דמשמע דאמתניתין קאי דתני והוא אומר על המוגמר דמשמע דחייב לברך על המוגמר וקאמר מניין דחייב לברך על המוגמר דילמא רשות הוא אי בעי מברך ואי בעי לא מברך וקאמר מדכתיב כל הנשמה תהלל יה איזה וכו' כלומר מדה " ל למימר הנשמה תהלל יה וקאמר כל הנשמה אלמא דה " ק קרא אע " פ דמדינא לא היה אלא רשות לברך על הריח כיון שאין בו הנאה גם לגוף אפ " ה כל שהנשמה נהנה ממנו דינו כמו שנהנה גם הגוף ואסור ליהנות בלא ברכה וע " פ זה אמר רבינו כשם שאסור ליהנות באכילה כו' ואח " כ אמר ויברך קודם הריח כמו שמברך על האוכל קודם האכילה והוא מדאמר ר' זירא וכו' כמו שכתבתי לדברי הרמב " ם : אבל לאחריו א " צ לברך כלום וז " ל רש " י בנדה ריש ( דף נב ) ריחנא אין טעון ברכה לאחריו משום דהנאה מועטת היא עכ " ל ר " ל דמיד לאחר שהריח נפסקה ההנאה ודמי לאוכל ונתעכל המזון שבמעיו דאינו מברך לאחריו :
Orach Chayim.216.2.1 ואם אינו לא מין עץ וכו' שם כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק שמן חיה הוא ופרש " י שהוא מן חיה הרעי של חיה עכ " ל וכ " כ בברכות מהר " ם וז " ל ועל ריח מוסק שקורין פיזמ " ון בל " א והיא צואת חיה מברך במ " ב ובמקצת ספרי רבינו כתוב ג " כ צואת חיה במקום זיעת חיה :
Orach Chayim.216.3.1 ומ " ש בספרי רבינו שהוא מין חיה כ " כ הרי " ף והרא " ש שמין חיה הוא אבל בגמרא ופרש " י איתא שמן חיה הוא וכ " כ הרמב " ם שהוא מן החיה וכן נראה בעיני עיקר : ונ " ל דאפי' ראייתו צריכה ראיה נראה דהרא " ש מודה אם נעשה פירשא מותר אלא דמי הוא הנביא שהגיד שנעשה פירשא דשמא האיסור נותן טעם לשבח בהיתר וטעם כעיקר דאורייתא :
Orach Chayim.216.4.1 ופירשו התו' וכו' או לאוכלו ולהריח בו וכו' נראה דראייתם בדין זה הוא מדאיתא בפרק אלו דברים ( ברכות דף נג ) אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא ( שמביאין בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים ) אין מברכין עליו . מיתיבי הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפי' ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם והא הכא דלאו לריחא קא עבידא וקא מברך . אין לריחא נמי הוא דעבידא כי היכי דנירחו אינשי ונזבון מיניה אלמא דכי עבידא לדבר אחר אלא דעבידא נמי לריחא מברכין עליו א " כ ה " ה בלקחו לאכלו ולהריח בו כיון דעביד' נמי לריחא מברכין על ריחו ונראה דזו היא דעת ראבי " ה באתרוג של מצוה דסובר דעבידא נמי לריחא מדאית' בדרז " ל פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים וכו' א " כ כל אחד שמברך על האתרוג צריך לכוין כוונה זו שהאתרוג הוא בא למצוה זו להורות על הצדיקים שיש בהם טעם תורה ויש בהם ריח טוב של מעשים טובים א " כ שפיר עבידא מצוה זו נמי לריח וזהו שנהגו בשעת ברכה להריח בו אלא שצריכין לברך על הריח קודם שמריח מיהו אע " פ שנלע " ד דברי ראבי " ה עיקר וכ " פ בסמ " ק כראבי " ה אפ " ה נכון ליזהר שלא להריח בו לאפוקי נפשיה מספק ברכה בפלוגתא דרבוואתא וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.216.5.1 וכתב עוד על ריח קנה וכו' בברכות מהר " ם כתוב ועל כל מיני ריח כגון ריח קנה וקנמון נעגלי " ך וכיוצא בהן מברך בורא עצי בשמים וכ " כ המרדכי בשמו בפ' כ " מ והא דכתב מהר " ם גופיה דעל אכילת עץ קנמון שקורי' צימהרינ " ד וקנה שקורין קניל " א מברכין ב " פ האדמה ומביאו ג " כ המרדכי ריש פרק כ " מ מפני שרגילין לאוכלן ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים וכ " כ רבינו לעיל בסוף סי' ר " ב בסתם על קניל " א בפה " א והיינו עץ קנמון כמ " ש לשם ב " י אלמא דלאו עץ הוא יש ליישב דודאי כל זה עץ הוא ולכך מברכין על ריחו עצי בשמים אלא דלענין אכילתן כיון שאין זה עיקר הפרי מברכין עליו בפה " א ועוד י " ל לדעת רבינו שתופס דעת הרא " ש שכתב על ריח קנה וקנמון וכיוצא בהם דמברכים ברוך שנתן ריח טוב בפירות וסובר דפרי האדמה הוא ולא עץ כלל ולכך מברך על אכילתן ג " כ בפה " א וכן פסק בש " ע כאן ולעיל סוף סי' ר " ב :
Orach Chayim.216.6.1 והמסטכי פי' רש " י בפרק המביא דהוא שרף של עץ שעושין ממנו זפת וכ " כ הר " ן בפרק ח' שרצים :
Orach Chayim.216.7.1 ומי הורד כו' פי' כיון דהורד כלה בבישולו ועיקרו יוצא ויש לו טעם ורד ממש א " כ אינו זיעה בעלמא כמו שאר פירות כדלעיל בסימן ר " ב :
Orach Chayim.216.8.1 משחא דאפרסמון מברכים עליו בורא שמן ערב שם בגמרא תניא דעל עץ אפרסמון עצמו מברך עצי בשמים ועל שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב ונראה לשם מפירש " י וכן פי' הר " י דלפי דחשוב הוא שהיה גדל ביריחו וע " ש הריח היתה נקראת יריחו והוא פנג האמור ביחזקאל ( כ " ז ) קבעו לו ברכה בפני עצמו לכתחלה ומשמע לי ודאי דאם בירך עליו בורא עצי בשמים נמי יצא דדמיא למי ורד דיוצאין מן הוורד דמברכין עליהם לכתחלה בורא עצי בשמים כמו על הוורד עצמו ה " נ לפחות בדיעבד יצא בשמן אפרסמון כמו על עץ עצמו ועיין בסמוך משמע דיש חולקים :
Orach Chayim.216.9.1 כשרתא וכו' שם בגמרא וכרש " י כשרתא קושט משחא כבישא שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכה משחא טחינא שטחנו בו כשרתא ורבינו הביא פי' הערוך משום דקשיא ליה לפרש " י דאי כשרתא קושט עצמו הא פשיטא היא ולא היה צריך לאומרו דמ " ש קושט משאר עצי בשמים עצמם אבל לפי' הערוך ניחא דאשמועינן אע " פ דעיקרו שמן זית מ " מ כיון דמערבים בו עצי בשמים מברכים עליו עצי בשמים :
Orach Chayim.216.10.1 ומ " ש וכתב הראב " ד וכו' עד כמו על אפרסמון איכא לתמוה הלא ברכת שמן ערב על אפרסמון הוא למעליותא דמשום דחשוב הוא לא ליברוך עליה בורא עצי בשמים כשאר עצי בשמים אלא צריך לברך בורא שמן ערב אבל בהך כשרתא דסיננו אינו יוצא לפי דעת יש אומרים כשמברך בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב וא " כ לא דמי לאפרסמון ונראה ליישב דלי " א לא הוי טעמא דשמן אפרסמון משום דהוא חשוב כפרש " י והר " י אלא אדרבה כיון שאינו העץ אפרסמון עצמו אינו יכול לברך בורא עצי בשמים אלא סתם בורא שמן ערב ואפי' בדיעבד לא יצא ודכוותא בהך כשרתא כשסיננו הוה נמי דינא הכי דאינו יכול לברך עליו עצי בשמים ולא יצא אפי' בדיעבד עד שמברך בורא שמן ערב :
Orach Chayim.216.11.1 ומ " ש וי " א שאין מברכין עליו כלל וכו' כיון שאינו מגופו של שמן וכתב ב " י סברא זו האחרונה היא סברת הרמב " ם שכתב בפ " ט שהמריח בכלים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר ואין נראה כן מדברי ר " ח שכתבו התוס' וה " ר יונה בשמו בד " ה משחא כבישא דמשמע להדיא שאע " פ שאין כאן עיקר הבושם כלל אלא הריח שקלטו השומשמין ממנו מברך בורא עצי בשמים וכן נראה מדברי הרשב " א ורבינו חלק ג " כ על דברי הרמב " ם בסימן שאחר זה עכ " ל ואיכא לתמוה על דבריו חדא שכתב דסברא זו האחרונה היא סברת הרמב " ם שכתב בפ " ט שהמריח בכלים וכו' והא ליתא דהלא ברמב " ם מפורש דמחלק בין שמן שערבו בו בשמים וסיננן ובין כלים המוגמרים שהרי כתב לשם שמן שבשמו כעין שמן המשחה מברך עליו בורא מיני בשמים ומביאו רבינו בסמוך בשמו והיינו כשרתא שאמרו בגמרא והיתה גירסתו האי כשרתא מברך עליה בורא מיני בשמים וכן פי' ב " י וכתב עוד שטעמו לפי שהיה בו ריח מהרבה מיני בשמים והשתא כיון דבשמן המשחה הסירו הבשמים עצמם ולא נשאר בשמן אלא הריח אלמא דכשרתא להרמב " ם נמי מיירי שסיננו והסירו הבשמים מן השמן ואפ " ה מברך עליה במ " ב להרמב " ם ולא דמי לכלים המוגמרים שכתב שאין מברכין עליהם כלל לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר עכ " ל דשאני התם דמעולם לא נכנס בכלים עיקר הבושם אלא הריח של תמרות עשן מבושם הנשרף בגחלים נכנס בכלים בלבד משא " כ בהך כשרתא שהכניסו בו עיקר הבושם וקלט השמן הריח מעיקר הבושם אע " פ שסיננו חשיב כאילו נשאר לשם העיקר וא " כ חולק הוא הרמב " ם אסברא זו האחרונה דאמר דבשמן שבשמו וסיננו אין לברך כלל . ועוד לדברי ב " י דשמן שבשמו וסיננו דינו ככלים שהן מוגמרים קשה טובא דבש " ע כתב כאן כיון די " א שמברך על שמן שבשמו וסיננו בורא שמן ערב וי " א שאינו מברך עליו כלל א " כ ספק הוא ונכון ליזהר מלהריח בו ובסימן רי " ז כתב בכלים המוגמרים שאין לברך ולא הזהיר שלא להריח בו אבל למאי דפי' ניחא דלכולהו גאונים צריך לברך על שמן שהיה בו עיקר הבושם וקלט הריח אע " פ שסיננו ולא נשאר מן העיקר ולא חיישינן לסברא האחרונה שאמר שאין לברך עליו כלל דיחיד הוא נגד כל הגאונים דמצריכים לברך אלא דמ " מ איכא ספק איזה ברכה יברך כשסיננו דלהראב " ד ומקצת גאונים יברך במ " ב ולהרא " ש ולמקצת גאונים יברך בע " ב ונראה דלהלכה יברך במ " ב דכל דבר שהוא מסופק בו יברך במ " ב וא " צ ליזהר שלא יריח בו ודלא כש " ע מיהו בכלים המוגמרים א " צ לברך כלל כהרמב " ם דטעמו ונימוקו עמו כדפי' ודלא כרבינו שהשיג עליו בסימן שאחר זה ושם יתבאר עוד בס " ד :
Orach Chayim.216.12.1 והרמב " ם כתב שמן זית שכבשו וכו' פי' ב " י שהרמב " ם מפרש משחא כבישא ומשחא טחינא שהשמן זית לבדו בלי שום בושם כובשים אותו או טוחנים אותו עד שריחו נודף וכשרתא הוא שמפטמים ממינים הרבה כמו שמן המשחה וכו' ע " ש ונראה דכל הגאונים מודים לדינו של הרמב " ם בזה דכיון שהשמן עצמו נולד בו ריח טוב ע " י כבישתו וטחינתו פשיטא דמברך עליו בורא עצי בשמים וכן כשמפטמים שמן במיני בשמים רבים אע " פ שהסירו ממנו כל הבשמים מברך עליו בורא מיני בשמים כיון שקלט הריח מעיקר הבשמים שבשמו בו כעין שמן המשחה . וגם הרמב " ם מודה שאם בשמו השמן בעצי בשמים מברך עליו בע " ב ואם בשמוהו בעשבים מברך עליו בורא עשבי בשמים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא בפירו' ההל' והכי נקטינן כהני תרתי פירושים גם מה שפי' התו' וה " ר יונה בשם ר " ח דמשחא כבישא היינו שכובשין וורד ובשמים ומינים הרבה וקולט השומשמין הריח של בשמים וכו' הלכתא היא דכיון דקלט הריח עיקר הבושם מברכים עליו כמו שמברכים על הבושם עצמו עצי בשמים או עשבי בשמים או מיני בשמים :
Orach Chayim.216.13.1 ויראה שאם היו לפניו עצי בשמים וכו' פי' לכתחלה ודאי יש לו לברך על עצי בשמים בתחלה לפי שאינה כוללת אלא מה שהוא עץ ואח " כ עשבי בשמים שהוא כולל כל מה שהוא נקרא עשב וכ " כ הרוקח ומביאו ב " י ואח " כ על מיני בשמים שהוא כולל כל מה שהוא בושם אלא שאם בירך בתחלה על מיני בשמים ונתכוין לפטור גם את עצי בשמים ועשבי הבשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשלא היה לפניו אלא עצי בשמים ועשבי בשמים אפי' היה מברך תחלה על עשבי בשמים ונתכוין לפטור גם עצי בשמים בברכה זו אינו יוצא י " ח אלא צריך לחזור ולברך על עצי הבשמים דלא דמי לברכת בפה " א כשמברך על פירות האילן דיצא דשאני התם דפרי האילן נמי מיקרי פרי האדמה אבל עצי בשמים אינם נקראים בשם עשבי בשמים :
Orach Chayim.216.14.1 ומ " ש וכן יראה דעת הרמב " ם וכו' פי' מדלא הזכיר מיני בשמים עמהם אלמא משמע דיוקא דדוקא בשאין שם אלא עץ בשם ועשבי בשמים התם הוא דצריך לברך על כל אחד ואחד אבל כשיש שם מיני בשמים עמהם ובירך עליו מיני בשמים פטר הכל אבל ר " ע כתב דאפילו מיני בשמים עמהם צריך לברך על כל אחד בפני עצמו פי' דאפילו היה מברך בורא מיני בשמים על מיני בשמים ונתכוין לפטור גם העצים והעשבים לא פטרם וטעמו דלא אמרו על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא אלא בחד מינא כגון שהיה לפניו עצי בשמים או עשבי בשמים וטעה ואמר בורא מ " ב יצא כדי שלא תיהוי ברכה לבטלה אבל כששלשתן לפניו ובירך על מיני בשמים במ " ב כיון דלא הוי ברכה לבטלה צריך לברך על עצי בשמים בורא ע " ב ועל עשבי בשמים בע " ב כנ " ל והב " י הבין מדברי רבינו שכל דבריו בזה הוא בלכתחלה והקשה עליו דמנ " ל דלכתחלה מברך על מיני בשמים ופוטר את השאר וכו' ושרי ליה מאריה דהדבר פשוט הוא כדפי' :
Orach Chayim.216.15.1 הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן וכו' ס " פ כ " מ ( סוף דף מג ) פליגי בה ב " ש וב " ה ור " ג הכריע כב " ש שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לרותו זכינו לסיכתו לא זכינו וא " ר יוחנן הלכה כדברי המכריע ורב פפא עביד עובדא ובריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א " ל לא ס " ל למר הלכה כדברי המכריע א " ל הכי אמר רבא הלכה כב " ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בספרים שלנו ובפי' רש " י וז " ל רש " י לא אמר רבא הלכה כב " ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך עכ " ל א " כ לפירש " י מברך על השמן ואח " כ על ההדס וכן פסק בשלטי הגבורים ע " ש רבינו ישעיה אחרון ז " ל אבל האלפסי פסק כרבא משמע שלא היה גורס ולא היא וכו' וכן פסק הרמב " ם והרא " ש ויתר פוסקים ומ " ש רבינו הביאו לפניו שמן והדס להריח בהן וכו' כ " כ התוס' וז " ל שמן והדס האי שמן להריח הוא דאי להעביר הזוהמא הא אמר בפ' אלו דברים דאין מברכין עליו עכ " ל אבל רש " י פי' וז " ל הביאו לפניו שמן והדס בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח עכ " ל ותימה הלא פירש " י גופיה בפרק אלו דברים אהא דא " ר הונא ושמן העשוי להעביר הזוהמא אין מברכין עליו שמן שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים אין מברכין עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכים אם שמן של אפרסמון הוא והא דאמר בכ " מ האי מישחא כבישא וטחינא מברכים עליו בורא עצי בשמים לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח עכ " ל ולגירסת הרא " ש דמיירי באין ברכותיהן שוות ניחא דאע " פ דידים מזוהמות הן מברך עליהן בורא שמן ערב אם הוא שמן אפרסמון אבל לגירסת רב אלפס קשה ונראה בעיני דרש " י הוה קשיא ליה לישנא דברייתא הביאו לפניו שמן והדם דמשמע שכך נהגו בכל סעודה להביא לפניהם שמן והדס ולאיזה צורך הביאו שמן תינח הדס להריח אבל שמן למה ואמר שמן היו מביאין בכל סעודה לסוך ידים מזוהמות וכו' אבל מיהו האי שמן דפליגי בה ב " ש וב " ה אם מברך עליו בורא עצי בשמים ופוטר את ההדס לגי' רב אלפס אינו מדבר אלא בשמן העשוי מתחלה להריח בו אלא דעכשיו הביאוהו לסוך בו ידים מזוהמות האוכלים לפי שעה וכיון דעשוי מתחלה להריח בו חייב לברך עליו . והך דאלו דברים מיירי בשמן העשוי מתחלה להעביר הזוהמא דכיון דלאו לריחא עבידא אין לברך עליו וגם התוס' לא פליגי אפירוש רש " י ומפרשים דהאי שמן דפליגי בה ב " ש וב " ה מיירי בשמן שנעשה מתחלה להריח דאע " פ דעכשיו לפי שעה הביאוהו לסעודה לסוך בה ידיו צריך לברך עליו ואין בזה מחלוקת והכי נקטינן אבל מלשון רבינו שאמר הביאו לפניו הדם ושמן להריח בהן משמע דצריך שלא תהא ההבאה כדי לסוך בהן ידיו דאם הביאו לסוך בהן ידיו אפילו היה עשוי מתחלה להריח אין מברכין עליו והבין רבינו דהתוס' חולקים אפירש " י וכתב כדברי התוס' דכל הבאת השמן לסעודה לא הובא כדי לסוך ידיו מזוהמת האוכלים אלא הובא להריח כמו הדס והך דפרק אלו דברים לא מיירי בשמן שהובא לסעודה אלא בשמן העשוי להעביר ריח רע כמ " ש בסימן רי " ז ולפעד " נ דליתא אלא כדפי' ודו " ק :
Orach Chayim.217.1.1 הנכנס לחנותו של בשם וכו' איכא למידק דבסימן רי " ו כתב רבינו אבל אם אכלו ולא נתכוין להריח בו אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך א " כ הכא דנכנס לחנות של בשם לצרכיו ואגב אורחיה מריח בבשמים למה חייב לברך כיון שלא נתכוין להריח בהם וי " ל דשאני הכא כיון שהבשם נתכוין שיריחו בהם הנכנסים כי היכי דניתו וניזבנו מיניה ה " ל נעשה להריח וכל המריח חייב לברך אבל אם אכלו ולא נתכוין להריח בו דלא נעשה להריח משום אדם בעולם הוינו לאו לריחא עבידא :
Orach Chayim.217.2.1 ומ " ש ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשה אלא להעביר ריח רע כך הוא לשון הרמב " ם סוף פ " ט ומשמע שאינו מפרש דהאי שמן בא להעביר מידיו זוהמת האוכלין כפי' רש " י דאין שם ריח רע אלא רצונו לומר אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמן להעביר הזוהמא מכל גופו דכיון דהזיעה ריחה רע א " כ הסיכה נעשה להעביר ריח וכבר כתבתי בסוף סי' הקודם ליישב פירש " י :
Orach Chayim.217.3.1 כתב הרמב " ם וכן המריח בכלים שהן מוגמרין וכו' הקשה ב " י דבסימן רי " ז גבי כשרתא כשסיננו אותו דכתב רבינו די " א דאין מברכין עליו כלל כיון שאין לו עיקר ה " ל לרבינו לכתוב לשם ואיני מבין דבריו וכו' כדכתב כאן אדברי הרמב " ם וכך הקשה גם מהר " א מפראג . ותירץ מהרש " ל ז " ל דגבי כשרתא הבשמים שנותנים בשמן לאו לריחא עבידא אלא לטעמא עבידא שיהא טעם השמן מבושם מהבשמים והריח אגב אורחיה הוא הלכך כשסיננו ואין בשמן בשמים עצמם סבירא להו לי " א דאין לברך על הריח של השמן כיון דהאי ריחא לאו לריחא עבידא משא " כ בשלא סיננו דמברך על הבשמים עצמם שמונחים בשמן ומעלין ריח טוב אבל גבי כלים המתגמרים נעשה המוגמר כדי שיתבשמו הכלים ויעלו ריח טוב א " כ נעשה להריח ויש לברך עליו ולפעד " נ דאין כאן קושיא ולא צריך לתירוץ דהא לעיל כ' רבינו במסקנא וא " א כתב סתם על כולן בע " ב ולא חילק עכ " ל א " כ כבר דחה גם דעת י " א בדברי הרא " ש ולא היה צריך לדחותו בסברתו אבל גבי כלים המתגמרים דלא דיבר מזה הרא " ש השיג על הרמב " ם מסברתו . מיהו לא קי " ל בהא כרבינו אלא כהרמב " ם וכדפי' בסי' רי " ו סעיף ו' ע " ש :
Orach Chayim.217.4.1 לפיכך מסבה של עו " ג וכו' מה שקשה בדברי רבינו שהוא סותר למה שכתב בסימן רצ " ז נתבאר לשם ובסימן רצ " ח ע " ש נתבאר באריכות :
Orach Chayim.217.5.1 נתערב ריח וכו' כתב הרמ " ה שהולכין אחר הרוב תימה למה לא כתבו ע " ש הרמב " ם שכתב כך בסוף פ " ט ממש וקרוב בעיני דט " ס הוא וצ " ל במקום הרמ " ה הרב רבינו משה בר מיימוני :
Orach Chayim.218.1.1 הרואה מקום וכו' עד ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה כתב ב " י שהרא " ש חולק אהראב " ד בתרתי שהראב " ד סובר דבפעם ראשונה בלבד הוא חובה והרא " ש סובר דכל ל' ול' הוא חובה ועוד דלהראב " ד רשות הוא לברך אפילו חזר וראה תוך ל' והרא " ש אוסר תוך ל' עכ " ל ולפעד " נ דאינו חולק אלא בחדא דלהראב " ד דמברך בפעם ראשונה בלא שם ומלכות אף לאחר ל' יום אינו אלא רשות ואי בעי לא בריך כלל ולהרא " ש חייב להזכיר שם ומלכות וחייב לברך כל ל' אבל תוך ל' לא פליגי דהראב " ד דסובר רשות הוא היינו לפי שמברך בלא שם ומלכות ובזה מודה הרא " ש דלא קאמר הרא " ש דאסור לברך תוך ל' אלא לפי שסובר דאינו מברך אלא בשם ומלכות ובזה מודה הראב " ד דאסור לברך בשם ומלכות בין תוך ל' ובין לאחר ל' א " כ לא פליגי אלא בלאחר ל' ודו " ק : ועל נס של רבו צריך לברך עליו דה " א בירושל' וכו' משמע דאניסא דאביו לא מיבעי ליה דפשיטא דצריך לברוכי איהו ובריה אלא אניסא דרבו קא מיבעיא ליה ואע " ג דקי " ל דרבו עדיף מאביו לגבי אבידה וטעינת משא ולפדותו מבית השבי וכמ " ש רבינו בי " ד סוף סימן שמ " ב איכא למימר דלענין ניסא שאני דשמא דוקא אביו דשותף עמו באותו נס משא " כ רבו דאינו שותף עמו ופשיט ליה דאפי' אדם מסויים וכו' דאינו שותף עמו בנס ואפ " ה צריך לברך עליו ואע " פ דאבידת אביו קודם לאבידת אדם מסויים כל שכן רבו דאבידת רבו קודם לאבידת אביו דפשיטא דצריך לברך על נס דרבו כנ " ל לפרש לפי גירסא זו שהביא רבי' מהירוש' ולא כפירוש ב " י ועיין בב " י שהביא גירסות מחולפות :
Orach Chayim.218.2.1 כתב א " א הרא " ש מי שנעשה לו נסים הרבה וכו' אע " ג דהכי איתא בגמ' בעובדא דמר בריה דרבינא אפשר לפרש בגמרא דבריך בלא שם ומלכות כי לרווחא דמילתא עביד הכי מר בריה דרבינ' אבל הרא " ש מפרש דחייב לכלול כל שאר הנסים ולברך עליהם בשם ומלכות :
Orach Chayim.218.3.1 הלכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך וכו' מדכתב בסתם משמע בכל גוב אריות וכבשן האש שרואה יברך כ " כ הרא " ש והסמ " ג בסתם אבל ברמב " ם כתב וז " ל הרואה גוב אריות וכבשן האש שהושלך בו חנניה מישאל ועזריה משמע אבל לא בשאר כבשונות מיהו בגוב אריות אכל גוב אריות יש לו לברך כך פי' מהרש " ל לדעת הרמב " ם ולא נהירא דא " כ מנ " ל להרמב " ם לחלק בכך אבל לפעד " נ דהשמיט הסופר שהושלך בו דניאל וכ " כ בש " ע הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש שהושלך בו חנניה מישאל ועזריה מברך וכו' והכי נקטינן שלא לברך על שאר גוב ושאר כבשן דספק ברכות להקל :
Orach Chayim.218.4.1 ופלוגתא היא במס' הוריות בפ " ק סוף ( דף ד' ) פליגי בה ר " מ ור' יהודה ור " ש והלכה כר' יהודה ור " ש דשבט אחד אקרי קהל דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וכך פסק הרמב " ם פי " ב מה' שגגות והסמ " ג עשה רי " ז ואיכא לתמוה אמ " ש ה " ר יונה דאניסא דרבים היינו שנעשה לכל ישראל או רובן אבל שלא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד וכן פסק בש " ע דכשנעשה לקצת ישראל אפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו דכיון דהלכה דשבט א' איקרי קהל ודאי דצריכים לברך עליהן וכדמוכח ל' רבינו וצ " ע :
Orach Chayim.218.5.1 הרואה אשתו של לוט וכו' פי' ב " י דברואה אשתו של לוט בלבד אע " פ שאינו רואה קברו של לוט מברך שתים . כתב ב " י ע " ש אבודרהם נם שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך עכ " ל ופסק כך בש " ע מיהו ברכת הגומל לחייבים טובים חייב לברך כמו שיתבאר בסוף סימן רי " ט :
Orach Chayim.219.1.1 ארבעה צריכים להודות וכו' בפרק הרואה סוף ( ברכות דף נ " ד ) וסימן וכל החיי " ם יודוך סלה נראה דקא יהיב סימנא לפי דבגמרא קאמר בסתם ד' צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות וכו' והרמב " ם כתב ויורדי הים כשיעלו והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב דמפרש להו דומיא דחולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורין להכי קא יהיב סימנא וכל החיים יודוך סלה לאורויי דהני ד' כולהו דקא רמיזי בתיבת חיי " ם אין להם להודות אלא כשניצולו מן המות והגיעו לחיים דהיינו יורדי הים כשעלו וחבוש לאחר שיצא דומיא דחולה והולכי מדברות . כתב הרמב " ם כיצד מברך עומד ביניהם ומברך וכו' וכתב בכ " מ וצ " ע מנ " ל ומש " ה השמיטו בש " ע ולא כתב דעומד ביניהם נמשך אחר רבינו שלא כתב מיהו מנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות והכי משמע לישנא דקרא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו דמדקאמר ובמושב זקנים יהללוהו אלמא דהזקנים בישיבה מכלל דהמהללים אינם בישיבה אלא בעמידה :
Orach Chayim.219.2.1 ואם בירך אפילו בפחות מעשרה א " צ לחזור ולברך דלישנא וצריך לאודויי באנפי עשרה משמע דוקא לכתחלה ותלמוד ערוך הוא בפרק היה קורא ( ברכות דף ט " ו ) דקאמרינן דתנן ר' יהודה אומר משום ראב " ע הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל וגו' ופירש " י וכל צריך לכתחלה משמע הא דיעבד שפיר דמי עכ " ל אלא דבתר הכי קאמרינן הוה אמינא צריך ואין לו תקנה אפילו בדיעבד אבל קושטא הוא דצריך לכתחילה משמע הא דיעבד שפיר דמי ובפרק מי שהוציאוהו ריש ( עירובין דף מח ) פריך נמי ודילמא צריך ואין לו תקנה קאמרינן ונראה דזהו נמי דעת הרמב " ם בפ " ז מה' ס " ת שכתב אכל הני שצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה וכו' כל הדברים אלו לא נאמרין אלא למצוה מן המובחר וכו' וכ " כ בי " ד סימן רע " ג ועיין במהרי " ק שורש ק " ל : מיהו ב " י כתב דאדרבה נראה מלשון וצריך משמע שיש עיכוב בדבר וכן דעת ה " ר יונה שכתב שאם לא היה שם עשרה צריך לחזור ולברך : וכתב בש " ע כיון דאיכא פלוגתא דרבאוותא טוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות אבל לפע " ד העיקר כדברי רבינו שא " צ לחזור ולברך כל עיקר :
Orach Chayim.219.3.1 ואם בירך אחר וכו' כתב ב " י על מה שנוהגים לברך ברכת הגומל כשילדה אשתו וניצולה מן הסכנה יכול לברך לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין לו שניצולה אשתו וכ " כ ה " ר מנוח וז " ל אבל אחרים א " צ לברך ומסתברא דאי אית להו תועלת בהצלתם שמברכים ע " כ ואין תועלת לאדם יותר מהצלת אשתו שהוא כגופו וה " ה הצלת בניו ואוהביו וכ " כ בשלטי הגבורים לשון ר " י אחרון ז " ל ונראה בעיני שאם רצה אדם לברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו הרשות בידו עכ " ל ואע " פ שב " י כתב ע " ש הרשב " א דהא דבריך רב חנא בגדתאה ורבנן על רפואת רב יהודה היינו לפי שהיה רבם משמע דאם אינו רבו לא יברך היינו באין לו תועלת בהצלתו אבל אוהבו וקרובו כל שכן אביו או אשתו ובניו יש לו לברך כמו על רבו כנ " ל להלכה למעשה ודלא כב " י דכתב דאין לו לברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא ולא נהירא אלא כדפי' דאף להרשב " א יש לו לברך :
Orach Chayim.219.4.1 אבל הרמב " ם כ' דבכל דרך ובכל חולי וכו' איכא למיד' דאע " פ דהרמב " ם כתב והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב ולא כתב הולכי מדברות מכל מקום מסוף דבריו שכ' כשיגיעו ליישוב מפורש דמיירי בהולכי דרכים במקום שאין שם יישוב אבל בהולך בדרך במקום יישוב מעיר לעיר מנא לן דלהרמב " ם צריך לברך ועוד שלא נרמז ברמב " ם דס " ל בכל חולי ועוד דאמר דגרסינן בירושל' וכו' והרמב " ם בספרו כתב פסקיו בסתם בלא ראיה ואם תפרש דמדברי רבינו הוא דמביא ראיה לדברי רמב " ם מדגרסינן בירושלמי כל שכן דקשה הלא כתב רבינו דבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא כמו שהקשה ב " י לכן נראה עיקר דהרמב " ן בנו " ן גרסינן שכתב כך להדיא בספר ת " ה בענין ההודאה ( דף ט " ו סוף ע " ג ) וז " ל לאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות וכו' וכן בדרך כל דרכים צריכים להודות וכו' וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך ר " ש בר אבא בשם רבי חנינא אומר כל דרך בחזקת סכנה ר' ינאי כד הוה אזיל לגבי אכסניא הוה מפקיד גו ביתיה ר' מנא כד הוה אזיל מסחי בבית המרחץ שהיא נסוקת הוה מפקיד גו ביתיה רבי חנינא בריה דר' אבהו בשם רבי יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה והלכך בכולן צריך להודות עכ " ל הרמב " ן ורבינו הביא דבריו בקצרה והסופר השמיט וכצ " ל דגרסי' בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם וכל החולים בחזקת סכנה הם והכי נקטינן דלא כהגה " ת ש " ע דדוקא בחולי שיש בו סכנה :
Orach Chayim.220.1.1 הרואה חלום וכו' וכתבו התוס' שבע זימנין ליגזרו עלך כך הוא הלחש שבע זימנין ליגזרו וי " מ דשבע זימנין צריך לומר חלמא טבא חזאי וכן לענות אחריו אבל ר " י לא היה רגיל לאומרו אלא שלשה פעמים עכ " ל כלומר דלפי דהיה סובר דכך הוא הלחש שעונין אחריו טבא הוא וטבא ליהוי שבע זימנין וכו' וכשאומר הלחש ג' פעמים סגי לפיכך הרואה החלום לא יאמר ג " כ אלא ג' פעמים חלמא טבא חזאי והעונין אחריו ג " כ ג' פעמים ולא יותר . ובשם מהרש " ל שמעתי דכדי לצאת ידי שניהם יש לנהוג לומר ד' פעמים חלמא טבא חזאי ועונין אחריו ד' פעמים טבא הוא וטבא ליהוי ותו לא ואח " כ אומר עוד ג " פ חלמא טבא חזאי והן עונין אחריו ג' פעמים טבא הוא וטבא ליהוי שבע זימנין וכו' דבזה יוצא ידי שני הפירושים וק " ל והעולם נוהגין לומר הכל שבע פעמים :
Orach Chayim.220.2.1 גרסינן פ " ק דשבת וכו' עד ואינו חובה שיתענה ביום ראשון וכו' כתב מהרש " ל אבל בהגהת אשיר " י משם הא " ז פסק דוקא ביום ראשון וכנ " ל עכ " ל :
Orach Chayim.220.3.1 וכתב א " א הרא " ש אע " פ שקובע ברכה לעצמה אין לחוש כיון שסיים הברכות כוללה באלהי נצור בלא חתימה איכא לתמוה דבתחלה אמר אע " פ שקובע ברכה לעצמה משמע דאומרה בחתימה אלא דאין לחוש כיון שאינה בתוך י " ח ברכות ואח " כ אמר כוללה באלהי נצור בלא חתימה . ולכן נראה דט " ס הוא וצריך להגיה או כוללה וכו' וכן נמצא במקצת ספרי רבינו וכ " כ הרא " ש להדיא ומביאו ב " י :
Orach Chayim.221.1.1 מברכין על הגשמים וכו' בפרק הרואה ( ברכות דף נ " ט ) במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה . ופירש רבינו כפירוש הרב רבינו משה בר מיימוני בפרק עשירי משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים וילכו האבעבועות זה לקראת זה :
Orach Chayim.221.2.1 ומה הוא מברך וכו' עיין בבית יוסף כתב טעם מחלוקתם בגירסת הספרים ופירושו . ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת גשמים משום דלא ניתקנה ברכה זו אלא בא " י שהם בצער מחמת עצירת גשמים שהוא תדיר אצלם ושמחים טובא בירידתם צריכים לברך בשמחה על רוב הטובה אבל במדינתינו תדירים בגשמים וכ " כ סמ " ק והכל בו ומביאו ב " י :
Orach Chayim.222.1.1 על שמועות שהן טובות לו ולאחרים וכו' בפ' הרואה שם בגמרא קצרו של דבר על שלו אומר שהחיינו על שלו ושל חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב וכ " כ הרי " ף לשם והרמב " ם בפ " י ואיכא לתמוה א " כ למה בגשמים אינו מברך הטוב והמטיב בדאית ליה ארעא ולית ליה שותפא בגוה הלא בשמועות טובות מברך הטוב והמטיב כיון שהן טובות לו ולאחרים ואע " ג דאינו שותף עמו א " כ בגשמים ג " כ יברך הטוב והמטיב כיון דכל שכניו הם שותפים עמו בטובת הגשמים וכדפירש הרא " ש וכן פי' לשם רש " י להדיא כפי' הרא " ש ועוד הלא בשינוי יין מברך הטוב והמטיב בדשתו עמו בני חבורה ואע " פ שאינן שותפים עמו ומ " ש גשמים דאינו מברך אלא דוקא בשותף עמו . וצריך ליישב לדעת הרי " ף והרמב " ם דעל שמועות טובות דלא שייך לברך שהחיינו מברך הטוב והמטיב כיון שהן טובות לו ולאחרים ואף על גב דליכא שותפות בגוה אבל בגשמים כיון דהוה ליה כבנה בית חדש וכקנה כלים חדשים דאומר שהחיינו דהכא נמי הוי כאילו קנה תבואות הרבה והכי מדמה להו בגמ' הלכך שהחיינו קודם להטוב והמטיב ודו " ק :
Orach Chayim.222.2.1 וחייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה וכו' משנה שם חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת וגומר ובכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו פירוש בין מדת טובה בין מדת פורענות ובגמרא ( סוף דף ס' ) מאי כשם שמברך על הטובה אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה פירש " י מברך על מדת פורענות בלב שלם . ומייתי אמוראי עלה מקראי ע " ש . ורבינו דקדק ואמר בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה וכו' והוא לפי שאי אפשר לאדם שיהא שמח ברעה וצריך לפרש דה " ק כשם שהוא מברך על הטובה בשמחה שאז מברך בדעת שלימה ובנפש חפצה כך יברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה ותיקן עוד שמ " ש שמברך על הרעה בשמחה הוא לפי שבקבלת רעה זו הוא עובד השם והעבודה היא שמחה לו :
Orach Chayim.223.1.1 ילדה אשתו זכר וכו' ברייתא סוף ( דף נ " ט ) א " ל ילדה אשתך זכר אומר ברוך הטוב והמטיב ומפרש בגמרא התם נמי דאיכא אשתו עמו דניחא לה בזכר וכתבו הרא " ש והמרדכי שאע " פ שאין אשתו באותו מעמד כגון שהיה הבעל בעיר אחרת מברך הטוב והמטיב עכ " ל ומביאו ב " י ונראה דמדתני א " ל ילדה אשתך זכר דייקינן הכי דאל " כ הוה ליה למיתני ילדה אשתו זכר למה ליה למיתני אמרו לו . אלא אתא לאורויי דאפילו היה הבעל בעיר אחרת ולא ידע שילדה אלא על פי אחרים שבאו ממקום שילדה אשתו ואמרו לו ילדה אשתך זכר : וכתב הרשב " א בתשובה סימן רמ " ה דבנולד לו בן מברך שהחיינו ותימה דהא בגמרא קאמרינן דמברך הטוב והמטיב כיון דאיכא אשתו עמו ובסוגיא משמע דכשמברך הטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו מיהו מדברי הרב בהגהת ש " ע משמע דס " ל דהרשב " א לא קאמר דמברך שהחיינו אלא היכא שמתה אשתו בשעת לידה דליכא הטבה אלא לדידיה ולא מצי לברך הטוב והמטיב הלכך מברך שהחיינו וכן מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו ודלא כמ " ש בית יוסף דאפילו מתה אשתו מברך הטוב והמטיב . מיהו אין נראה לי לפרש דברי הרשב " א שפסק בסתם דמיירי היכא שמתה אשתו בשעת לידה אלא סבירא ליה דאף על פי דמברך הטוב והמטיב ופטור מלברך שהחיינו מכל מקום רשות הוא לו אי בעי מברך בשעת לידה שהחיינו וכך הוא מפורש בדבריו דרשות הוא כקרא חדתא :
Orach Chayim.223.2.1 א " ל מת אביו מברך דיין האמת וכו' ברייתא שם ונראה דלאו דוקא אביו אלא ה " ה שאר אדם כשר דאדם מצטער עליו מברך דיין האמת דה " ל בכלל מה ששנינו על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת אלא לפי שבא להורות באביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר ברוך הטוב והמטיב . ומיהו העולם נוהגין לומר ברוך דיין האמת בלא שם ומלכות ולפע " ד אינו נכון . ואצ " ל במיתת תלמיד חכם או אדם חשוב דיש לברך בשם ומלכות :
Orach Chayim.223.3.1 היה לו ממון שיורשו וכו' פי' כיון שיש לו אחים מברך הטוב והמטיב ולא צריך לברך שהחיינו דבכלל הטוב והמטיב היא אלא דאם אין לו אחים דאינו יכול לברך הטוב והמטיב מברך שהחיינו וברכת דיין האמת ודאי צריך לברך בין היה יורשו ממון בין לא היה יורשו ממון אלא דאם יש לו אחים ברכת הטוב והמטיב קודם לשהחיינו כדפירשתי לעיל בסימן רכ " ב וכך מבואר בדברי הרמב " ם והסמ " ג ופשוט הוא :
Orach Chayim.223.4.1 כתב בסמ " ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב ומפרש לשם בהגה " ה ונראה דרוצה לומר הטוב והמטיב עם שהחיינו עכ " ל פי' דקשיא ליה מאי גם ואף על גב דכשמברך הטוב והמטיב פטור מלברך שהחיינו הכא מיירי שקנה כלים המיוחדים לו לבדו וקנה כלים גם כן לביתו השתא ודאי על מה שקנה לעצמו מברך שהחיינו ועל מה שקנה לביתו מברך הטוב והמטיב דהטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו בני ביתו מלובשים במלבושי כבוד וכיוצא בזה הוי פי' ניתנו לו במתנה וכו' דבסמוך והמטיב לאחריני הם בני ביתו שנהנין בטובה זו בכלים שקנה להם :
Orach Chayim.224.1.1 הרואה מקום שנעקרה ממנו וכו' משנה ר " פ הרוא' מקום שנעקר' ממנו גילולים אומר ברוך שעקר גילולים מארצנו וה " א בגמ' סוף ( ד' נז ) בברייתא ולא כתב החילוק בין א " י לח " ל אבל הסמ " ג כתב שחילוק זה איתא בירושלמי . והתוספות כתבו ריש פרק הרואה דבירושלמי מתני כשנעקרה גילולים מכל ארץ עד כאן לשונו והפוסקים לא הביאוהו משום דמשמעות תלמודא דידן אפילו נעקרה ממקום אחד : וכתב הרמב " ם ואומר בשתיהם כשם שעקרת וכו' ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד וכו' הדבר פשוט שעל סוף דברי הרמב " ם דבחוצה לארץ נמי יאמר והשב לב עובדיהם לעבדך הוא שאמר ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דלת " ק א " צ לומר והשב וכו' אלא בא " י שרובם ישראל ועל פושעי ישראל הוא מתפלל אבל בח " ל שרובן עו " ג לא ושרי ליה מאריה לב " י שחשב על רבינו טועה בדבר פשוט אבל מה שהליץ בית יוסף בעד הרמב " ם במה שפסק כדברי יחיד הם דברים ברורים וכן פסק הסמ " ג : מספר האשכול וכי יקרה בעירך קניגאות של עו " ג כגון טורלנג " א וטורניר " א השמר לך פן תראה והוא הדין מחולתם או שום דבר שמחתם כי אז תזכה ותחזה קניגיי " ן של לויתן והשור . וכי תשמע קול המון עו " ג מחנגים ומחללים בחלילים ושמחים האנח ותאמר רבון העולמים עמך אשר הוצאת ממצרים . חטאו בכפלים . ולקו בכפלים . ונמדד לו במדה כפושה . ארמנותיו הרסת . משושיו השבת . שמחותיו ערבת . ששונו הפכת . לאבל גאונו שמת . תפארתו השלכת מן השמים לארץ . הודות קרנו גדעת . צריו שמחת . אנוש לראשו הרכבת . עליון עליהם שמת . חרפתם ראית . ואתה ה' אל לעד תאנף בנו ואל לנצח יעשן אפך בצאן מרעיתך . יהי רצון מלפניך שתבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו אמן . ע " כ :
Orach Chayim.224.2.1 ואם רואה אפי' אחד שהוא מופלג בחכמה יברך חכם הרזים וכו' נראה ודאי דמיירי דוקא דלא ראה אותו תוך שלשים דאל " כ לא היה צריך לברך וא " כ ג' ברכות צריך לברך . א' שהחיינו . ב' ברוך שחלק מחכמתו ליראיו . ג' ברוך חכם הרזים . וה " א להדיא בפרק הרואה בהך עובדא דרב חביבא סוף ( דף נ " ח ) וכתב ב " י והרמב " ם לא כתב זה ונראה שטעמו משום דס " ל דההוא עובדא לאו למימרא דבריך ממש אלא לומר שהיו חשובים בעיניו כס' ריבוא בלבד קאמר וכו' ודברים אלו אינם מיישבים לבו של מעיין אבל לעד " נ נכון דהרמב " ם מפרש הא דאמר רב פפא ורב הונא לרב חביבא חכימת כולי האי ויהבו ביה עינייהו ושכיב אענישו יתיה על שהורה שלא כשורה ונסמך על חכמתו לברך ברכה לבטלה וז " ש חכימת כולי האי בתמיה לחדש ברכה שלא נשנית במשנה וברייתא ולא קיבלה מרבו ולפי דשלא כדין עשה נענש דאל " כ למה נענש זהו דעת הרמב " ם ולענין הלכה נקטינן כהרמב " ם דספק ברכות להקל ואין לברך ברכת חכם הרזים אפילו מופלג בחכמה וכן נראה מהש " ע שהשמיט ברכה זו מטעם זה וגם לפי שי " א שאין לברך ברכה זו בזמן הזה :
Orach Chayim.224.3.1 הרואה חכמי ישראל וכו' הטעם שבחכמי ישראל אומר שחלק ובחכמי עו " ג ברוך שנתן כתב בית יוסף ב' טעמים עוד נראה קרוב לומר שבישראל חלק להם מחכמתו חלק ממש מהכל היא חכמת תורתו שחלק להם פה אל פה ופנים בפנים דבר ה' עמנו כד " א מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו' גם חלק להם חלק גדול מסודות התורה ומסרה להם בחשאי מפני השטן כדאיתא פ' אין דורשין ואיתא נמי בש " ר פ' מ " א ע " פ כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה הוי כי ה' יתן חכמה אבל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה ר " י ור' לוי חד מנהון קאמר למה " ד למלך שהיה לו בן וכו' טעמו לומר כי ה' יתן חכמה לחכמי עו " ג אבל למי שהוא אוהב הם חכמי ישראל מפיו דעת ותבונה ע " ש דאילו לחכמי עו " ג לא נתן להם אלא חכמה אנושית במה שהם חכמים מחכמת העולם אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו היא חכמת התורה שהיא כולה שמותיו של הקב " ה וכולה דעת ותבונה שבה נברא העולם כד " א ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וארז " ל אם יאמרו לך כי יש חכמה בעו " ג האמן יש תורה בעו " ג אל תאמן וע " ד זה הוא הפי' אצל המלכים :
Orach Chayim.224.4.1 הרואה בתי ישראל וכו' כתב מהרש " ל וז " ל הרי " ף פי' בתי כנסיות ולפ " צ " ל מ " ש אח " כ הרואה בתי עו " ג היינו נמי בתי תפלות שלהן וא " כ קשה הלא יש ברכה מיוחדת להן כמ " ש הרואה דמות גילולים אומר ברוך שנתן ארך אפים וי " ל התם כשרואה גוף הגילולים אבל הכא איירי שרואה הבית תורפה המיוחדת להם שמעמידים בתוכה הע " ג ואינו רואה הע " ג עצמה וי " מ שקאי על כל בתי ישראל של מנהיגים ועשירים ובישובן דקאמר היינו כשיושבין בתוקפן ובכחן ולזה נתכוין רש " י שפי' מציב גבול אלמנה כגון יישוב בית שני ולאו דוקא בנין בה " מ קאמר דא " כ ה " ל למימר הרואה בית המקדש אלא אכל בתי ישראל קאמר כשהן בישוביהם אחר ימי אלמנותן בתקפן וזהו בבית שני וכן משמע בגמרא דאכל בתים קאמר וכן מוכח בסוגיא דמייתי עלה עובדא דעולא ורב חסדא כי מטו אפיתחא דרב חנא בר חנילאי וכו' עד מיום שחרב בה " מ נגזרה על בתיהן של צדיקים וכו' משמע דבתי ישראל בחורבנן דקאמר היינו בתי עשירים של ישראל ובעלי צדקה וממילא נמי כה " ג הא דבתי ישראל ביישובן ולא נהגו כן אלא דוקא בבתי כנסיות ואיפכא בבתי גילולים שלהם עכ " ל . ועיין בבית יוסף דכתב ג " כ כדעת י " א שהביא הרב ז " ל :
Orach Chayim.225.1.1 הרואה חבירו לאחר ל' יום מברך שהחיינו ואחר י " ב חודש מברך מחיה המתים בפרק הרואה ומייתי עלה אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י " ב חודש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ופירש " י וסתם כלי לאחר י " ב חודש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י " ב חודש היא כדאיתא פרק אלו מציאות כו' ע " ש ומשמע ודאי דלאחר י " ב חודש כיון שמברך מחיה המתים אין לברך שהחיינו כדלעיל דכשמברך הטוב והמטיב אין לברך שהחיינו דבכלל הטוב והמטיב היא ה " נ בכלל מחיה המתים הוי נמי שהחיינו וכך הוא משמעות כל הפוסקים ומצאתי שכתב מהרש " ל שכך קיבל הוא מרבותיו ופשוט הוא מיהו אם חבירו הוא חכם בישראל אם מברך שהחיינו או מחיה המתים צריך לברך ג " כ ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ולדעת רבינו בסי' רכ " ד ס " ג אם הוא מופלג בחכמה מברך ג " כ ברוך חכם הרזים דה " א להדיא סוף ( דף נ " ח ) בעובדא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורב חנינא בריה דרב איקא מיהו לשם כתבתי דאין לברך ברכה זו ע " ש :
Orach Chayim.225.2.1 ומ " ש והוא שחביב עליו הרבה וכו' אברכת שהחיינו נמי קאי וכך מבואר בדברי התוס' ( דף נ " ח ) בד " ה הרואה חבירו אחר שלשים יום :
Orach Chayim.225.3.1 הרואה פרי חדש וכו' בסוף פרק בכל מערבין קאמר תלמודא דאקרא חדתא אומר שהחיינו וקאמר התם דאינו אלא רשות ולא חובה ומשמע דוקא דומיא דקרא חדתא דמתחדש משנה לשנה וה " ה מזמן לזמן ( אפי' אינה אלא חצי שנה לאפוקי ירק חדש דאין מברכים עליו שהחיינו כיון דעומד בקרקע כל השנה כ " כ מהרי " ו :
Orach Chayim.225.4.1 החיגר והקיטע וכו' אם הם ממעי אמו וכו' צריך לפרש דלא קאי אקיטע דבקיטע אין שייך לומר אם הוא ממעי אמו וכדאמר בגמרא להדיא דיקא נמי דקתני דומיא דקיטע ש " מ אלא קאי אשארא החיגר והסומא וכו' :
Orach Chayim.225.5.1 ומ " ש וכתב הראב " ד דוקא שמצטער עליו הקשה ב " י הא פיל וקוף לא שייך בהו שמצטער עליהם ואפ " ה מברך עכ " ל ויש לתרץ דלא קאי הראב " ד אברכת משנה הבריות דכיון דמברך על שינוי הבריאה אפילו אינו מצטער צריך לברך אלא קאי אברכת דיין האמת שצריך לברך אם נשתנה אח " כ על זה אמר הראב " ד דוקא על מי שמצטער דומיא דבריות טובות דמברך על מה שנהנה הכא נמי מברך על מה שמצטער ועוד י " ל דלא קאי הראב " ד אהך ברייתא דתני בה הרואה פיל וקיפוף וקוף אומר ברוך משנה הבריות אלא אאידך ברייתא דתני בה ראה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן וכו' דמדלא תני בה פיל וקוף וקיפוף אלמא דלא נקט התנא בהך ברייתא אלא באותן דשייך לומר דמצטער עליהן כיון דהן בני אדם כמותו והתם איכא לחלק בין ממעי אמו לאינן ממעי אמו אבל כולן מיירי במצטער עליהם אבל הך ברייתא דפיל וקוף וקיפוף אינו משום דמצטער אלא דמברך על שינוי הבריאה :
Orach Chayim.225.6.1 וכתב עוד שאינו מברך אלא פעם ראשונה וכו' עיין לעיל בסימן רי " ח ומשמע דבאילנות טובות מודה רבינו להראב " ד דאינו מברך אלא בפעם ראשונה :
Orach Chayim.226.1.1 היוצא בימות ניסן וכו' כתב המרדכי שא " צ לברך אלא פעם ראשונה בכל שנה וכן פסק בש " ע והיינו דומיא דבריות טובות או בהמה ואילנות טובות דסוף סי' הקודם ולא דמי לרואה הכושי וכו' ולא לרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל לעיל סימן רי " ח דחולק רבינו על הראב " ד ומצריך שיברך מל' לל' וכן פסק לשם בש " ע :
Orach Chayim.226.2.1 ואם איחר לברך עד אחר שגדלו פירות לא יברך עוד כתב ב " י אבל המרדכי כתב דאם לא ראה עד שגדלו הפירות צריך לברך כך וכ " כ הגהת מיימונית עכ " ל אבל אפשר ליישב דלא פליגי אלא רבינו מדבר היכא דכבר ראה הפירות קודם גידולם ואיחר מלברך עד אחר גידולם הלכך לא יברך אבל המרדכי מדבר בדלא ראה הפירות כלל עד אחר גידולם לכך צריך לברך :
Orach Chayim.227.1.1 ועל הרעמים והוא קול הברה שנשמע בארץ ובמקצת ספרי רבינו כתוב ועל הרעמים ועל קול הברה וכו' פי' תרתי מילי נינהו רעמים הוא קול המיי' עננים שבא מתקיפת הברק וקול הברה הם קולות גדולות הנשמעים כעין רחיים גדולים וז " ל הרמב " ם בפרק עשירי על הרוחות שנשבו בזעף ועל הברקים ועל הרעמים ועל קול ההברה שנשמע בארץ כמו רחיים גדולים :
Orach Chayim.227.2.1 נתפזרו בין ברק לברק וכו' ולא דמי להני דלעיל דאינו מברך אלא משלשים לשלשים דעל אותו דבר עצמו ודאי אין לברך אלא לאחר ל' יום אבל הכא כל ברק וברק ברק בפני עצמו הוא ואינו הברק הראשון ולכך צריך לברך כשנתפזרו דהוי היסח הדעת :
Orach Chayim.227.3.1 רכה על ימים ונהרות וכו' משנה פרק הרואה וכתבו התוס' והמרדכי לאו על כל הנהרות איירי אלא דוקא ארבעה נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת :
Orach Chayim.227.4.1 כתב הרמב " ם על ים הגדול וכו' ואיני יודע למה פוסק כיחיד וכו' וב " י כ' שמצא להרא " ש בתשובה דר " י לא פליג את " ק אלא ת " ק קאמר סתם ימים ואתא ר' יהודה למימר דים הגדול יש לו ברכה בפני עצמו ות " ק נמי מודה בהא וזו היא נמי דעת הרמב " ם בחיבורו וחזר בו ממ " ש בפי' המשנה דר " י חולק את " ק ואין הלכה כר' יהודה ודבריו בחיבור הוא עיקר שהסכים בו הרא " ש :
Orach Chayim.229.1.1 הרואה הקשת אומר בא " י אמ " ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו בפ' הרואה ( ברכות דף נ " ט ) מאי מברך ברוך זוכר הברית במתניתא תנא ר " י בנו של ר " י בן ברוקא אומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו א " ר פפא הלכך נמרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו וכבר הסכימו התוס' והשותים מימיהם דכל הברכות שהוזכרו בפרק הרואה צריך שם ומלכות דלא כהראב " ד כדלעיל בסי' רי " ח . וכבר היו טועים ונוהגים להפך הברכה ולומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו בא " י זוכר הברית והאריך מהרש " ל מאיזה מקום בא להם טעות זה ואין לבטל הזמן כיון שמפורש בתלמוד ובפוסקים דברכה זו אית בה פתיחה ולא חתימה ככל ברכות קצרות שהן הודאה ושבח מה לנו בטועים :
Orach Chayim.230.1.1 המתפלל וכו' אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר כגון הנכנס לכרך וכו' נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום וכשם שהכנסתני לשלום כך תוציאני לשלום כך צריך להגיה ואיכא להקשות אמאי נקט תנא במשנה כניסה תחלה והתוס' תירצו ריש פסחים קושיא כזו על לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב דאורחא דתלמודא למינקט הכי אבל קשה עוד מה שהקשה ב " י דלמה הצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמיים אחת בעת שיצא מן הכרך ואינו חותם בה והיינו דפרק הרואה ואחרת שהוא חותם בה כדאיתא ס " פ תפלת השחר ותרתי למה לי אבל לפעד " נ ברור דהך דפרק הרואה אינו ענין לתפלת הדרך דפרק ת " ה דהתם בפ' ת " ה מיירי בהתחלה במחזיק בדרך דצריך להתפלל תפלת הדרך וחותם בה בא " י שומע תפלה הנה תפלה זו מתחלה לא ניתקנה אלא לסתם הולכי דרכים כגון הולכי מדברות ושאר הולכי דרכים דאיכא סכנת לסטים וחיות רעות וגנבים בדרך אשר הולך ואע " פ שלא יעבור דרכו על שום כרך צריך להתפלל ת " ה וחותם בה בא " י ש " ת ותפלה זו צריך להתפלל בכל יום כשהוא הולך בדרך כדלעיל בסי' ק " י אבל מלבד תפלה זו אם היה דרכו עובר על איזה כרך או הרבה כרכים צריך תפלה אחרת קודם שנכנס לכרך ולכן נקט כניסה תחלה וכן מבואר בפירש " י ריש פ' הרואה הנכנס לכרך המהלך בדרך וצריך לעבור כרך ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות מתפלל שתים אחת בכניסתו מתפלל שיכנס לשלום ואחת ביציאתו מתפלל שיצא לשלום בן עזאי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו ונותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד לבא נמצאו ארבע ומדמפרש בברייתא בגמרא ( דף ס' ) בסתם כבן עזאי אלמא דהלכה כבן עזאי זה נ " ל ברור ופשוט ואין כאן מקום לקושיא כלל ומה שהביא ב " י לשון הכל בו והבין ממנו דא " צ אלא תפלה אחת לפע " ד אינו כן אלא הכל בו בא להורות שמי שהוא דר בכרך ויוצא לדרך מביתו אזי קודם שיצא מן הכרך כיון דאיכא סכנה ביציאה מן הכרך צריך שיאמר יהי רצון מלפניך שתוציאני מכרך זו בשלום וכשיצא בשלום יאמר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכיון שצריך לומר מודה אני לפניך וכו' יסמוך לזה תפלת הדרך ויאמר וכשם שהוצאתני וכו' עד סופה ויחתום בה שומע תפלה אבל גם הכל בו מודה באם הוא דר בעיר קטנה דאין סכנה ביציאתו מן העיר א " צ שיאמר יהי רצון ביציאתו אלא דכשיוצא מן העיר ויחזיק בדרך צריך שיאמר תפלת הדרך ואחר כך כשיעבור דרכו על איזה כרך אז צריך שיאמר י " ר לפניך וכו' בלא חתימה וכן כשיצא מן כרך זה אומר מודה אני לפניך וכו' וכשם שהוצאתני לשלום וכו' עד ואורב בדרך בלא חתימה : שוב ראיתי בש " ע שעל פי הבנתו כתב דברי הכל בו וכתב שזו היא תפלת הדרך וכו' ושרי ליה מאריה כי אין ספק במה שכתבתי דשתי תפלות הן אחת בחתימה ואחת בלא חתימה על שני עניינים ודו " ק :
Orach Chayim.230.2.1 הנכנס למרחץ וכו' עכשיו לא נהגו לומר י " ר כשנכנסים למרחץ ואפשר דלא ניתקן אלא בימיהם שהיו מבעירין האש מלמטה בחפירה ובני אדם רוחצין באמבטאות למעלה מן האש והיתה סכנה גדולה וכדאיתא בפרק ע " פ דרב צוה שלא ליכנס למרחץ חדש עד אחר י " ב חדש פן תפחת מלמטה אבל בזמן הזה שהתנור עומד בקרן זוית דמסיקין שם כמו שמסיקין בבית החורף ליכא סכנה ובירושלמי נמי מחלק א " ר אבהו הד " א במרחץ שהיא ניסוקת אבל במרחץ שאינה ניסוקת אינו אומר אלא מהיזק חמין בלבד ומביאו ב " י ועכשיו אין צריך לחוש להיזק חמין כי העין רואה והלב מבין ליזהר מהיזק חמין שעומדין בגלוי באמבטי :
Orach Chayim.231.1.1 אחר שגמר סעודתו יחזור ללמוד וכו' כצ " ל :
Orach Chayim.231.2.1 ואם ישן שינת עראי וכו' נתבאר בסימן מ " ז דלא צריך לברך ברכת התורה אפילו ישן על מטתו וכן כשניעור משנתו א " צ לברך אלהי נשמה :
Orach Chayim.232.1.1 וכשיגיע זמן תפלת המנחה וכו' אבל של מנחה שהיא באמצע היום וכו' נראה דרבינו ס " ל דמנחה חובה לכתחלה היא מו' שעות ומחצה דאל " כ ה " ל למימר אבל של מנחה שהיא ביום בעוד שהוא טרוד בעסקיו מדאמר באמצע היום אלמא דחובה עליו מיד כשיגיע באמצע היום דהיינו מו' שעות ומחצה וכ " כ הרא " ש בתשובה הביאה רבינו בסימן רל " ד ואין נראה כן מדברי הרמב " ם בפ " ג מהלכות תפלה וכ " כ ב " י בסי' רל " ג ובהגהת מיימוני לשם כתב מאן דמצלי מפלג המנחה ולמטה עדיף טפי ובלבד שלא ידחוק את השעה עכ " ל ומביאו בית יוסף כאן :
Orach Chayim.232.2.1 ועל כן מנעו וכו' כלומר השתא יתיישב למה מנעו חכמים דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו' הל " ל בסתם סמוך לתפלה והוה במשמע סמוך לכל תפלה משלש תפלות אלא לפי שתפלת בקר וערב האדם מעצמו נמנע אבל תפלת צהרים דאין אדם מעצמו נמנע מנעוהו חכמים :
Orach Chayim.232.3.1 דתנן לא ישב וכו' בפ " ק דשבת ( דף ט' ) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין . ובגמרא הי סמוך למנחה אילימא למנחה גדולה אמאי לא האיכא שהות ביום טובא אלא סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין ( בתמיה ויעבור הזמן ) לימא תיהוי תיובתא דריב " ל דאמר ריב " ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה ( והכא קתני יגמרו סעודתם ) לא לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה ולא למרחץ אכולה מילתא דמרחץ וכו' רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה אמאי לא ישב גזירה שמא ישבר הזוג ולא למרחץ להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא גזירה שמא יתעלף וכו' מבואר מהך סוגיא דסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה אסור ואפילו אם התחילו מפסיקין דהלכה כריב " ל דאמר אסור לטעום כלום דתרתי קאמר ריב " ל חדא אסור לטעום אפילו פירות ובהא לית הלכתא כוותיה כדאיתא בפרק ת " ה ( דף כ " ח ) אידך מדאמר אסור לטעום כלום משמע אפילו התחיל מפסיק ובהא קי " ל כוותיה מדמקשה הכא לימא תיהוי תיובתיה דריב " ל ולא מוקמינן מתניתין דלא כוותיה אלמא דבמאי דאמר כלום קי " ל כריב " ל וגם מדלא מקמינן מתניתין בהתחילו בהיתר קודם סמוך למנחה אין מפסיקין ודריב " ל בהתחילו באיסור מפסיקין אלמא דמתני' דתני בסתמא ואם התתילו אין מפסיקין משמע אפילו התחילו באיסור אין מפסיקין כ " כ התוספות ושאר מפרשים :
Orach Chayim.232.4.1 ומ " ש ופי' ר " ת דוקא סעודה גדולה וכו' כ " כ התוס' דהלכה כלישנא קמא דסתם לן תלמודא כו' וכ " כ הרא " ש דזו היא שיטת ר " ת ור " י ורבינו לא הזכיר שיטה זו אלא בשם ר " ת לפי שכתב בסמוך דה " ר יהודה כתב בשם ר " י דסעודה קטנה מותר ג " כ סמוך למנחה קטנה דלא כר " ת דאוסר בהא . ואיכא למידק אמ " ש רבינו אבל סעודה שאוכל כל אדם בביתו וכו' מותר להתחיל סמוך למנחה גדולה והלא אפילו לאחר שהגיע זמן מנחה גדולה נמי מותר עד שהגיע סמוך למנחה קטנה וי " ל דלא נקט רבינו סמוך למנחה גדולה למידק מיניה אבל משהגיע זמן מנחה גדולה דאסור דהא כ' רבינו גופיה אח " כ בדברי ר " ת דסעודה קטנה אסור סמוך למנחה קטנה אלמא דקודם לזמן הזה מותר אלא לפי דרב אלפס פסק דאפי' סעודה קטנה אסור סמוך למנחה גדולה לכך כתב רבינו דר " ת שרי סמוך למנחה גדולה אבל ודאי דאח " כ נמי שרי כדפי' . ופן מ " ש רבינו ואפילו בסעודה גדולה אם התחילו סמוך למנחה גדולה אין מפסיקין וכו' לאו דוקא בסמוך למנחה גדולה דאפילו התחילו לאחר שכבר הגיע זמן מנחה גדולה נמי אין מפסיקין כדכתבו התוס' ושאר מפרשים ועוד דכיון דכתב רבינו דבסמוך למנחה דאסור הוא להתחיל ואם התחילו באיסור אין מפסיקין ממילא שמעינן דאפילו התחיל לאחר שהגיע זמן מנחה גדולה נמי אין מפסיקין דכך לי איסור אחר הגיע זמן כאיסור של סמוך למנחה אלא איידי דנקט לעיל סמוך למנחה גדולה נקט הכא ג " כ סמוך למנחה גדולה ופשוט הוא :
Orach Chayim.232.5.1 ומ " ש ודוקא לאכול אסור סמוך למנחה קטנה אבל לטעום פירות מותר דאין הלכה כריב " ל וכו' כבר כתבתי שכך היא דעת התוס' דבחדא הלכה כריב " ל דאם התחילו מפסיקין ובאידך דאסור לטעום לית הילכתא כוותיה וזהו שדקדק רבינו ואמר דאין הלכה כריב " ל דאמר דאסור לטעום עד שיתפלל דלא כתב הלשון שאמר ריב " ל אסור לטעום כלום עד שיתפלל משום דדוקא במאי דאמר אסור לטעום אפילו פירות אין הלכה כמותו אבל במאי דאמר כלום דאתי לאורויי דאם התחילו מפסיקין הלכה כמותו כך היא דעת התוס' בפ " ק דשבת וכ " כ הרא " ש לשם להדיא וכ " כ סה " ת והגהות מרדכי והר " ן ז " ל אבל מלשון התוס' בפרק ת " ה שכתבו וז " ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום כלום וכו' ואית ליה לרבי יהושע ב " ל מפסיקין ואפילו מן האכילה ולא היא עכ " ל משמע להדיא דאין הלכה כריב " ל אף במאי דאמר מפסיקין אלא דתלמודא רוצה ליישב משנתינו דפ " ק דשבת דלא קשיא לריב " ל גופיה והתוס' דפרק ת " ה חולקים הן אמ " ש התוס' בפ " ק דשבת וכ " כ ה " ר ירוחם דלדעת ר " ת ור " י י " א שאם התחילו בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה אין מפסיקין עכ " ל נראה דכתב כן ע " פ דברי התוס' בפ' ת " ה שהבאתי גם מדברי הרא " ש בפרק ת " ה מבואר כך דלית הילכתא כלל כריב " ל והוא סותר למ " ש הרא " ש בפ " ק דשבת ורבינו סובר דהעיקר הוא כמ " ש התוס' והרא " ש פ " ק דשבת דחזרו בהם ממ " ש בפרק ת " ה דהך דפ " ק דשבת אחרונה היא :
Orach Chayim.232.6.1 וה " ר יהודה כתב בשם ר " י שהיה מתיר ג " כ סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה נראה דס " ל דהא דמשמע בפ " ק דשבת דהלכה כריב " ל דאפילו התחילו מפסיקין אין זה אלא בהתחיל לאחר שכבר הגיע זמן תפלת מנחה קטנה כדמשמע מלשונו שאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום דמדאמר כלום שמעינן דאפילו התחילו מפסיקין והיינו דוקא בהתחיל משהגיע זמן המנחה אבל בסמוך למנחה מותר אפילו לכתחלה והא דאקשינן אם התחילו אין מפסיקין לימא תיהוי תיובתיה דריב " ל ולא משני דריב " ל לא מיירי אלא משהגיע זמן תפלת המנחה יש לומר דמשמע ליה לתלמודא דמתני' דתנא ואם התחילו אין מפסיקין אף בהתחיל לאחר שהגיע זמן תפלת מנחה קאמר דאין מפסיקין והא ליתא דבזו ודאי הלכה כריב " ל דצריך להפסיק בהתחיל משהגיע זמן תפלה אבל בסמוך למנחה יכול אפי' להתחיל סעודה קטנה . וכ " כ בסה " ת סימן רי " ו ובסמ " ג דף ק " ב ובהגהת מיימוני פ " ו מה' תפלה ומרדכי פ " ק דשבת דלר " ת סעודה קטנה אינה אסורה אלא משהגיע זמן מנחה קטנה דהיינו ט' שעות ומחצה . והאי סמוך למנחה פי' רש " י בריש פרק ערבי פסחים שהוא חצי שעה קודם זמן המנחה בין במנחה גדולה בין במנחה קטנה וכ " כ ב " י :
Orach Chayim.232.7.1 ורב אלפס כתב וכו' ואם התחילו באחת מכל אלו סמוך למנחה גדולה וכו' לכאורה משמע דר " ל באחד מכל אלו דדמי לסעודה קטנה כגון בורסקי קטן ותספורת של כל אדם וגמר דין לפ " ז אם התחילו בסעודה גדולה וכל הני דדמו ליה צריך להפסיק והכי משמע במ " ש הרא " ש ראיה לדברי רב אלפס מדקאמר בגמרא דבמנחה לא שכיחא שכרות ומש " ה אם התחילו אין מפסיקין ואי איירי מתני' בסעודת כל אדם ניחא אבל בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא אלמא דלרב אלפס בסעודה גדולה וכל הני דדמו ליה אם התחילו מפסיקין . אבל קשה דמתחלה כתב הרא " ש ראיה למה שפסק ר " ת כלישנא קמא מדקא בעי מאימתי התחלת דין אלמא דבתחלת דין מיירי וכתב אחר כך ולאו ראיה היא דמצינו למימר כרב אלפס והא דמפרש התחלת דין משום דהתחילו אין מפסיקין כמו שמפרש התחלת מרחץ ובורסקי עכ " ל אלמא דלרב אלפס האי התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו בהתחלת דין ומינה שמעינן נמי דאם התחילו בסעודה גדולה נמי אין מפסיקין דתחלת דין וסעודה גדולה דינו שוה לגמר דין וסעודה קטנה והכי משמע נמי מפשוטו של משנתינו ללישנא בתרא דכיון דרישא דלא ישב לפני הספר וכו' מיירי בין בתספורת גדולה בין בתספורת קטנה וכן כל הני דרישא בכל ענין אוסר א " כ סיפא נמי דתני ואם התחילו אין מפסיקין נמי איירי בכל ענין אפי' בתספורת גדולה וסעודה גדולה ותחלת דין ובורסקי גדול לכן נראה עיקר דהא דכתב רבינו ואם התחילו באחת מכל אלו וכו' רצונו לומר אפילו התחיל בסעודה גדולה ובתספורת גדולה ודדמו להו נמי אין מפסיקין ובהכי מתיישב אריכות לשון רבינו דהיה לו לומר ואם התחיל סמוך למנחה גדולה למה ליה למימר ואם התחיל באחת מכל אלו אלא דבא לומר דבכל אלו אף בסעודה גדולה וכל אלו דדמו להו נמי אין מפסיקין והיינו כמ " ש הרא " ש מתחלה ולאו ראיה היא לר " ת דלעולם לישנא בתרא עיקר כרב אלפס דאפילו סעודה קטנה וגמר דין אסור סמוך למנחה גדולה והא דקמפרש תלמודא מאימתי התחלת דין משום דהתחילו אין מפסיקין דמיירי אפילו התחילו בתחלת דין נמי אין מפסיקין וא " כ התחילו בסעודה גדולה וכל אלו דדמו להו נמי אין מפסיקין לרב אלפס אלא דלפי זה קשה טובא הא דכתב הרא " ש לבסוף ראיה לרב אלפס ואמר ואי איירי מתני' בסעודת כל אדם ניחא וכו' דאלמא דלרב אלפס הא דתני סיפא אם התחילו אין מפסיקין לא איירי בסעודה גדולה דשכיחא שכרות ונלפע " ד דדברי הרא " ש הללו אינם של הרא " ש אלא דברי ה " ר יונה הם שכתב דשינויא קמא שינויא דחיקא היא וכו' עד שכיחא ושכיחא שכל זה מדברי ה " ר יונה הוא אבל הרא " ש לא ס " ל הך ראיה אלא ס " ל דאף בסעודה גדולה לא שכיחא שכרות ביום כל עיקר תדע דהא לר " ת בע " כ ואם התחילו בסעודה גדולה אין מפסיקין קאמר אלמא דמאי דקאמר בגמרא במנחה לא שכיחא שכרות אפילו בסעודה גדולה לא שכיחא שכרות וה " ה להרא " ש אליבא דרב אלפס כדפי' :
Orach Chayim.232.8.1 ואם התחילו באחד מכל אלו סמוך למנחה גדולה וכו' כבר כתבתי בדברי ר " ת דלאו דוקא סמוך למנחה גדולה קאמר אלא אפי' לאחר שהגיע זמן תפלה וע " ד זה ג " כ צריך לפרש בדברי האלפסי דלאו דוקא סמוך אלא אפילו לאחר שהגיע זמן תפלה דאידי ואידי התחילו באיסור הוא ואין לחלק ביניהם אלא איידי דנקט ברישא דאפילו סעודה קטנה אסור סמוך למנחה גדולה נקט נמי בסיפא ואם התחילו סמוך למנחה גדולה . וק " ל :
Orach Chayim.232.9.1 והתחלת מרחץ משיסיר לבושו העליון כך פירש " י והר " ן פ " ק דשבת וכ " כ ה " ר ירוחם אבל הרמב " ם פ " ו מהלכות תפלה כתב משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו דהיינו הבגד האחרון להפשטת בגדיו . כתב ב " י ובטור ח " מ סימן ה' כתב רבינו שמסקנת הרא " ש כרב אלפס ושם אכתוב בע " ה שאינו מוכרח עכ " ל אבל בח " מ כתב ב " י מאחר שהרא " ש הביא דעת ר " ת ור " י בתחלה ואחר כך דעת רב אלפס משמע לרבינו שפך הוא מסקנתו וזה פשוט וידוע בדרכי רבינו דמה שכתב הרא " ש באחרונה הוא מסקנתו ולענין הלכה אע " ג דכתב רבינו המחמיר כרב אלפס ודעימיה תבא עליו ברכה נהגו להקל אף יותר מר " ת ודעימיה ועבדינן עובדא כבעל המאור דכתב דכיון דאידחיא לדריב " ל בדוכתיה בפרק ת " ה נקטינן מתני' כפשטא דבסמוך למנחה קטנה אין מתחילין אפילו סעודה קטנה ואם התחילו אפילו בסעודה גדולה נמי אין מפסיקין אם יש שהות ביום עדיין הא במנחה גדולה אפילו סעודה גדולה שריא לכתחלה ובהגהות מרדכי ע " ש הר " ש בן ר " ב מיקל יותר דדוקא סעודה גדולה אסור סמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין אבל סעודה קטנה שריא לכתחלה אפילו לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה . ובמהרי " ל ריש הלכות שבת כתב הא דאנו נוהגים בע " ש דרוחצין ומגלחין סמוך למנחה סמכינן על מה שיש לנו שעה קבוע לתפלת המנחה בכל יום עכ " ל נראה דרצונו לומר דיש לנו שעה קבוע שקורין העם לבית הכנסת ולא חיישינן שמא יפשע . וכה " ג כתב מהרי " ו בה' פסח והאריך בזה וכתב וז " ל ועוד דהשמש מדכיר והביא ראיה מפרק הדר ( עירובין דף ס " ה ) דרב ששת מסר שינתיה לשמעיה פי' רש " י א " ל הניחני לישן מעט וכשיגיע זמן תפלה הקיצני וכתב עוד דנהגו היתר לסעוד לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה ונראה דרצונו לומר דהיינו ביחיד הסועד מותר כיון דאיכא שעה קבוע לציבור שהשמש קורא לבא לב " ה כדפי' לעיל לא חיישינן שמא יפשע אבל רבים שנכנסו לסעודת ברית מילה וכיוצא בו אפילו סמוך למנחה קטנה איסורא עבדי כ " ש כשהגיע זמן מנחה קטנה ואע " פ דר " ש בן ר " ב מיקל גם בזה לא קי " ל הכי דיחיד הוא נגד כל הגאונים האוסרים ומנהג גרועים הוא שמקילין בזה :
Orach Chayim.233.1.1 וזמנה מו' שעות ומחצה וכו' ר " פ ת " ה ( דף כ " ו ) ואסיקנא וכו' שם ( דף כ " ו ) ומ " ש והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו וכו' כ " כ לשם ה " ר יונה והרא " ש . ועכשיו נהגו העולם להחל בכך ועבדי תרי קולי דסתרי אהדדי ואפילו הכי יצא בדיעבד דבתפלה הקילו ועיין בב " י ומה שקשה דהכא משמע דקודם כלות י " א שעה ורביע לכ " ע לא יצא בתפלת ערבית ועכשיו נהגו להתפלל ערבית הרבה קודם פי' הרמב " ם דחשבינן ליום ארוך לי " ב שעות גדולות דלפ " ז יכול להתפלל ערבית אחר כלות כ " ב שעות וחצי רביע שעה ומיהו כבר נהגו להתפלל גם קודם לזמן הזה ועיין במ " ש ת " ה סימן א' : וכשיבא להתפלל כתב ר " ע וכו' והתוס' וכו' איכא להקשות דלעיל בסי' צ' כתב רבינו דפי' רש " י עיקר דהך דלתפלה ד' מילין לענין להתפלל בעשרה איירי ודלא כשאר פירושים לענין נטילת מים לתפלה וכאן הביא דברי ר " ע דמפרש לה לענין נטילת מים לתפלה ונראה דלעיל דמיירי בתפלת שחרית דצריך ג " כ להסמיך גאולה לתפלה וכשקורא ק " ש לד " ה אין לחזר אחר מים וצריך לקרוא שמע מיד כשהגיע זמנה שחרית נמשך מזה דצריך ג " כ להסמיך גאולה לתפלה ולא לחזר אחר מים לתפלה כי פירש " י עיקר אבל כאן בתפלת המנחה שאין עומד לנגדו זמן ק " ש נתן רבינו מקום לפי' ר " ע דמי שבא להחמיר שלא להתפלל מנחה עד שיחזר אחר מים אם יש שהות ביום להתפלל עד שיחזר אחר המים ואע " פ שיעבור זמן התפלה בהתחלת זמנה שפיר דמי והא דכתב רבינו לעיל בסימן צ " ב ירחץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזר אחריהם וכו' לשם לא איירי כשהוא בדרך אלא כשהוא בביתו קאמר שצריך לחזר אחריהם ולהכי כתב רבינו לשם אבל אם אין לו שהות ויעבור זמן התפלה ינקה אותם בצרור וכו' פי' ויעבור לגמרי זמן תפלה והיינו כשדר בעיר שאין שם עשרה שיתפללו בציבור חייב לחזר אחר מים אם יש לו שהות ולא יעבור זמן תפלה לגמרי אבל כשהוא בעיר שמתפללין בציבור אפילו יש לו שהות להתפלל ביחיד לאחר שיחזר אחר המים אלא שיעבור השעה שהציבור מתפללין ג " כ אסור לחזר אחר המים אלא ינקה ידיו בצרור וכו' ועיין במ " ש למעלה בסי' צ " ב :
Orach Chayim.234.1.1 שכח ולא התפלל וכו' וגאון כתב אפילו הזיד וכו' איכא להקשות דאע " פ דרבינו הביא כאן דברי הגאון ולא לעיל בסימן ק " ח בדין תפלת שחרית משום דהגאון לא כתב כך אלא בתפלת המנחה מ " מ קשיא אגאון גופיה למה לא כתב גם בתפלת שחרית ותו קשה דמנין לו לגאון להורות כך ותו קשה דכתב רבינו בסימן ק " ח דאם יתפלל נדבה אם ירצה ויש לו שכר תפלה דרחמי וכ " כ ע " פ דברי הרא " ש בר " פ ת " ה וז " ל הרא " ש אבל ביטל במזיד לא ועליו הכתוב אומר מעוות לא יוכל לתקון כתב גאון וז " ל ביטל מעוות שאינו יכול לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא הוא אבל שכר מצוה לית ליה משמע דאם רוצה לחזור ולהתפלל שתים לתשלומין שביטל רשאי ושכר תפלת רחמי אית ליה עכ " ל הרא " ש משמע דהרא " ש מפרש דעת הגאון דרשות הוא בידו אם רוצה להשלים אותה בזמן תפלה שלאחריה אלא שאין לו שכר מצוה דתפלה וזה הוא ממש דברי הגאון שהביא רבינו כאן לגבי תפלת מנחה וא " כ תימה הוא למה כתב רבינו בסימן ק " ח דברי הגאון בלשון אחר שפתב יתפלל נדבה אם ירצה דלשון זה לא כתבו הגאון ולא הרא " ש שפי' דבריו וגם לא הזכיר רבינו לשם שכ " כ הגאון וכאן הזכיר דין זה בשם הגאון ונראה בעיני דהגאון מדקדק בהא דמותיב תלמודא אדרבי יוחנן היכא דטעה ולא התפלל דיש לה תשלומין בזמן תפלה שלאחריה מדתניא מעוות לא יכול לתקון זה שביטל תפלה של ערבית או תפלה של שחרית ופרקינן הב " ע שביטל במזיד א " ר אשי דיקא נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה ש " מ והשתא ק' אמאי לא תניא נמי ביטל תפלת מנחה הניחא למאי דמותבינן דמיירי בטעה אשמועינן רבותא לא מיבעיא תפלת מנחה דפשיטא דאין לה תשלומין בערבית כיון דלאו חד יומא הוא אלא אפילו תפלת ערבית ושחרית דחד יומא הוא נמי לית לה תשלומין אבל למאי דמשני דבטעה כולהו ג' תפלות אית להו תשלומין ולא מפלגינן בין חד יומא לתרי יומי א " כ הך ברייתא דאיירי במזיד אמאי לא תני נמי תפלת המנחה ולתרץ זה מפרש הגאון דהסברא איפכא דדוקא בתפלת ערבית ושחרית מעוות לא יוכל לתקון הוא אם ביטל במזיד דכיון דבבקר ובערב אינו טרוד בעסקיו ומבטל התפלה בשאט נפש הילכך אין לה תשלומין פלל בזמן תפלה שאחריה אפילו דרך תפלת רשות אבל בתפלת המנחה דאדם טרוד בעסקיו אע " פ שביטל אותה במזיד דידע דיעבור זמן תפלה ואעפ " כ לא נפנה מעסקיו להתפלל חשוב קצת כאנוס כיון שלא עשה כך אלא להרויח ממון ורשות בידו להשלים בזמן תפלה שלאחריה וידע רבינו דמה שהביא הרא " ש בשם גאון לא אמרו אלא בתפלת מנחה ולכן לא הביא דברי הגאון אלא כאן גבי תפלת מנחה אבל בסי' ק " ח לא הביא דברי הגאון ולא כתב לשונו של הגאון אלא דעת עצמו כתב רבינו לשם דאם רוצה יתפלל נדבה ויש לו שכר תפלה דרחמי אבל לא יתפלל בתורת תשלומין בזמן תפלה שלאחריה אלא בתורת נדבה דהשתא לא יתפלל אא " כ יודע לחדש בה כמסקנת רב האיי גאון והרא " ש בסי' ק " ז אבל כשמתפלל בתורת תשלומין אע " פ שאינו בתורת חובה אלא בתורת רשות אין צריך לחדש בה דבר וכל זה דלא כב " י לעיל בסי' ק " ח דהבין מ " ש רבינו דאם הזיד יתפלל נדבה הוא מ " ש הרא " ש בשם הגאון ושאין צריך לחדש בתפלת נדבה זו וכן פסק בש " ע בסימן ק " ח ולפעד " נ דאין זה אמת אלא כדפי' דדוקא בהזיד במנחה יכול להשלים אותה בזמן תפלה שלאחריה אם רוצה בלא חדוש אבל בערבית ושחרית אין להתפלל אותה בתורת תשלומין אלא בתורת נדבה וצריך לחדש בה כן הוא העיקר ודלא כמה שכתב בית יוסף בסימן ק " ח :
Orach Chayim.234.2.1 שאלה לא " א הרא " ש וכו' נראה דטעמו של הרא " ש דמשהגיע מנחה גדולה שהוא בין הערבים חל עליו להתפלל תפלת מנחה מיד כנגד קרבן תמיד דאין מעבירין על המצות ועוד שמא יהא נאנס אח " כ שלא יוכל להתפלל אבל דעת הגאונים כיון דכל השנה לא היו מקריבין קרבן תמיד אלא משהגיע זמן מנחה קטנה אלא דבע " פ היה צריך להקדים לשחוט קרבן תמיד משהגיע מנחה גדולה משום דבעי למיעבד פסח אחריו כדתנן בר " פ תמיד נשחט לכך התפלה שהיא חובה ג " כ אינה אלא משהגיע זמן מנחה קטנה כקרבן תמיד של כל השנה :
Orach Chayim.235.1.1 כשיגיע הלילה יתפלל תפלת ערבית ואינה חובה וכו' בפ' ת " ה סוף ( ד' כז ) אביי אמר הלכה כר " ג דאמר חובה ורבא אמר הלכה כרבי יהושע דאמר רשות וכתב האלפסי וקי " ל דהלכה כרבא מיהו ה " מ וכו' עד ואפילו למ " ד רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה עכ " ל והתוספות והרא " ש בר " פ ת " ה כתבו ג " כ חובה הוא דליתא אבל מצוה איכא אלא שפירשו עוד וכתבו מצוה איכא ואין לבטלה אלא מפני צורך שעה כגון מפני מצוה עוברת ושרא המייניה דלא מטרחינן ליה וכן עלה על מטתו דאין מטריחין אותו לירד כדאיתא בירוש' ואח " כ כתב הרא " ש והאידנא נהוג עלמא לשוייה עלייהו כחובה וכ " כ הסמ " ג כדברי הרא " ש והדברים מבוארים דרב אלפס מודה דמדינא דתלמודא מצוה איכא ואין לבטלה אלא מפני צורך שעה וכמ " ש התוספות אלא דהוסיף על דין התלמוד ואמר דהאידנא קבעוה כחובה ואין לבטלה כלל אפילו מפני מצוה עוברת אלא יעשה המצוה תחלה ואח " כ יתפלל ערבית וכן אי שרא המייניה מטרחינן ליה וכ " ש אם עלה למטה דצריך לירד ורבינו קיצר שכתב ומ " מ מצוה איכא ואין לבטלה כלומר לחנם אין לבטלה אלא מפני מצוה עוברת ורב אלפס כתב דהאידנא אין לבטלה כלל אפי' מפני מצוה עוברת אלא יעשה המצוה תחלה ואח " כ יתפלל :
Orach Chayim.235.2.1 וזמנה אחר ק " ש של ערבית וכו' נראה דה " ק אל יקשה עליך אמאי לא קא מפר' תלמודא זמן להתחלת תפלת הערב דהא לא איצטריך דכיון דידעינן זמן לק " ש דערבית שהוא בצאת הכוכבים וקי " ל כר' יוחנן דבעינן למיסמך גאולה לתפלה אף בערבית א " כ ממילא ידעינן זמן התחלת תפלת ערבית שהוא ג " כ לאחר צאת הכוכבים לאחר ק " ש וברכותיה וזו היא ג " כ דעת התוס' שהקשו בר " פ ת " ה דבפ' ג " ה מוכח דיעקב התפלל תפלת ערבית ביום וק' למתני' דפ " ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים ואע " פ דלא אמרו שיעורא דצאת הכוכבים בפ " ק אלא לענין ק " ש אלא כיון דצריך למיסמך גאולה לתפלה אף בערבית א " כ ממילא ידעינן דזמן תפלת ערבית אינה ג " כ אלא בצאת הכוכבים לאחר שקרא ק " ש בברכותיה ולריב " ל צ " ל דמיד בגמר זמן תפלת מנחה מתחיל זמן תפלת הערב כמ " ש בסמוך ע " ש אבי העזרי :
Orach Chayim.235.3.1 וכ " כ רב פלטוי וכו' ואם לא נתכוין לכך וטעה והתפלל ופו' פי' טעה וקרא ק " ש והתפלל דבכלל טעה והתפלל הוי נמי ק " ש שהרי קודם תפלה צריך לקרות ק " ש כדי שיהא סומך גאולה לתפלה כדפי' בסמוך וכ " כ בית יוסף ופשוט הוא :
Orach Chayim.235.4.1 ומ " ש וכ " כ אבי העזרי וכו' פי' רבינו מביא ראיה לר " ת דכיון שכתב אבי העזרי דבגמר זמן תפלת מנחה מתחיל זמן תפלת הערב בין לרבנן בין לר' יהודה אלמא דלר' יהודה שעה ורביע קודם הלילה הוי לילה דכיון שאז הוא זמן התחלת תפלת ערבית שניתקנה כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שקרבין כל הלילה אלמא תפלת ערבית בלילה וכיון דהוי לילה לענין תפלה הוי נמי לילה לענין ק " ש :
Orach Chayim.235.5.1 ומ " ש והקשה א " א ז " ל על דברי ר " ת נהי נמי וכו' איכא לתמוה ומאי קושיא דילמא לר " י אין הכי נמי דאמר מפלג המנחה נמי הוי זמן שכיבה ולכאורה י " ל דכיון דבברייתא סוף ( דף ב' ) קתני מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין וכו' ר " מ אומר משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומה א " ל ר' יהודה והלא כהנים מבע " י הם טובלים ( פרש " י ולאו זמן שכיבה הוא ) אלמא דס " ל לר' יהודה דכיון שהוא עדיין יום לאו זמן שכיבה הוא וא " ת לפ " ז תיקשי ר' יהודה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבע " י הוא והוא אומר מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית ואז הוי נמי זמן ק " ש לר " ת תירצו התוספות דלדידיה ל " ק דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה עכ " ל התוספות אכן תמיה לי טובא ולא הבנתי דבריהם היאך אפשר לומר לר' יהודה דלא דריש בשכבך ובקומך דאם כן כב " ש ס " ל דאילו ב " ה דריש בשכבך ובקומך זמן שכיבה וזמן קימה כדאיתא להדיא בפ " ק במשנתנו ובברייתות ( דף י " א ) אלא ודאי העיקר הוא דלר' יהודה נמי דרשינן ובשכבך ובקומך ולר " ת צריך לפ' כיון דלר' יהודה הוי לילה לאחר פלג המנחה לענין תפלת ערבית ה " ה דהוי לילה וזמן שכיבה לענין ק " ש והא דאקשי ר' יהודה לר " מ והלא כהנים מבע " י הם טובלים ולא קשיא ליה לנפשיה צריך לומר דה " ק ליה לדידך דס " ל כרבנן דתפלת המנחה עד הערב א " כ אותה שעה יום הוא לענין תפלת המנחה הוי נמי יום לענין ק " ש אבל לדידי ניחא דכיון דהוי לילה לאחר פלג המנחה לענין תפלת ערבית ה " ה דהוי לילה וזמן שכיבה לענין ק " ש זאת היא דעת ר " ת לפע " ד באין ספק והשתא לפ " ז ודאי אין מקום לקושיית הרא " ש על דברי ר " ת ולא היה כדאי לכתוב ולא נהירא לי מה שהביא ר " ת ראיה מתפלת המנחה וכו' וביותר יש לתמוה בדברי הרא " ש שלא הביא מ " ש התוספות לפ' אליבא דר' יהודה דלא דריש בשכבך אלא כתב דה " ק ר' יהודה לר " מ לדידך שאתה סובר כרבנן דתפלת המנחה עד הערב א " כ אותה שעה יום לענין ק " ש וכו' אלמא דלר " י גופיה ל " ק דכיון דלילה הוא לענין תפלה הוי נמי לילה וזמן שכיבה לענין ק " ש וכדפי' ואע " ג דלא נהיגי עלמא לשכוב מבע " י מ " מ מן התורה הוי זמן שכיבה לאחר פלג המנחה מיד לענין ק " ש ודו " ק :
Orach Chayim.235.6.1 ור " י פי' כדי לקיים המנהג וכו' אע " פ שאין הלכה כר " א וכו' כ " כ הרא " ש והכי פי' שיעורא דר " א הוי מוקדם לצאת הכוכבים דמשקדש היום בערב שבת היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק כמו שפירש " י וב " ה הוי מהלך חצי מיל או תלתא רבעי מיל לפני צאת הכוכבים כמ " ש בסימן רס " א ואין הלכה כר " א לגבי ר' יהושע שאמר משעה שהכהנים נכנסין וכו' דהיינו צאת הכוכבים וכן אין הלכה כר " מ דאמר משעה שהכהנים טובלין כנגד ר' יהודה דפליג עליה ואמר ליה לדידך הלא כהנים מבע " י הם טובלים מ " מ לענין תפלה הקלו וגם מתוך הדוחק וכו' פירוש דכיון שהוא דוחק כדאי הם התנאים הללו דמקילין לסמוך עליהן בשעת הדחק כדאמר ר' בפ " ק דנדה ( דף ט' ) כדאי הוא ר " א לסמוך עליו בשעת הדחק . אלא דתמיה לי מ " ש וכן אין הלכה כר " מ כנגד ר " י והלא לפי מה שפי' הרא " ש גופיה דר' יהודה קאמר דלדידי ניחא דכיון דלילה הוא לענין תפלה לאחר פלג המנחה ה " ה דהוי לילה לענין ק " ש א " כ טפי ניחא מנהגנו אליבא דר " י דהלכה כמותו דמיקל טפי מר " מ דאין הלכה כמותו וי " ל דאותו פי' שכתב הרא " ש מתחלה הוא לפי דברי ר " ת כדמשמע להדיא מדבריו ע " ש אבל לשיטת ר " י הוי פירושו איפכא דכך א " ל ר " י לר " מ לדידך קשה והלא כהנים מבע " י הם טובלים אבל לדידי לא הוי זמן ק " ש משעה שהכהנים טובלין אלא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן כר' יהושע דהיינו צאת הכוכבים ולסיועיה לר' יהושע קא מותיב ר " י לר " מ ודו " ק :
Orach Chayim.235.7.1 ולענין סוף זמנה וכו' כ " כ הרא " ש דחכמים לא פליגי עליה דר " ג אלא בסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה ור " ג לא מצריך להרחיק עכ " ל אלמא דלר " ג אפילו לכתחלה יכול להמתין מלקרות עד שיעלה עמוד השחר ולחכמים לכתחילה אסור להמתין אלא עד חצות ובדיעבד חייב לקרות עד עמוד השחר ויצא ידי חובתו והלכה כרבן גמליאל וכך הם דברי רבינו והכי משמע בגמרא ( דף ט' ) דקאמרינן בפיסקא מעשה שבאו בניו מבית המשתה וכו' ועד השתא לא שמיע להו הא דר " ג הכי קאמרי ליה רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך ס " ל והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א " ל רבנן כוותי ס " ל וחייבים אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק וכו' אלמא דלרבנן נמי חייבים לקרות עד עמוד השחר ויצא י " ח בדיעבד וכן פירש " י ולר " ג אפילו לכתחלה יכול להמתין מלקרות עד עמוד השחר והלכה כמותו . אבל הרמב " ם בפ " א מה' ק " ש והסמ " ג כתבו וז " ל מצותה משעת יציאת כוכבים עד חצי הלילה ( כדברי חכמים ) ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו ( דהלכה כר " ג שסובר כך ) שלא אמרו חכמים עד חצות אלא לכתחלה כדי להרחיק אדם מן העבירה עכ " ל נראה מדבריהם דחכמים ור " ג לא פליגי בתחלת מצותה שהיא משעת יציאת הכוכבים עד חצות ותרווייהו ס " ל שאין רשאי להמתין לכתחלה אלא עד חצות ולא עד לאחר חצות ולא פליגי אלא בעבר ולא קרא קודם חצות דלחכמים כיון דעבדו סייג עד חצות ועבר שוב אינו קורא ואפי' קרא אחר חצות לא יצא י " ח וכן פי' ה " ר יונה אליבא דחכמים אבל לר " ג אע " ג דעבר על הסייג קורא עד עמוד השחר ויצא י " ח בדיעבד ואיפסיקא הלכתא כר " ג וז " ש הרמב " ם מצותה משעת יציאת כוכבים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה כלומר כדי להרחיק בלבד אמרו ולא שלא יהא יוצא ידי חובתו בדיעבד והיינו כר " ג שסובר כך דלא כחכמים דאחר חצות שוב אינו קורא והך סוגיא דקאמר בגמרא ועד השתא לא שמיע להו וכו' הכי פירושו לדעת הרמב " ם והסמ " ג וה " ר יונה הכי קא " ל רבנן פליגי עילווך דמן התורה אינו קורא לאחר חצות משום דבשכבך לא משמע כל זמן שכיבה אלא כשהוא מתעסק לילך ולשכב דהיינו עד חצות ותו לא ויחיד ורבים הלכה כרבים א " ד רבנן כוותך ס " ל דמן התורה זמנה עד עמוד השחר דבשכבך משמע כל זמן שכיבה והאי דקאמרי עד חצות ואחר כך אינו קורא כלל כדי להרחיק וכו' וכיון דמסתבר טעמיך עבדינן כוותיך והכא ודאי מסתבר טעמיה דר " ג דאע " ג דעבדו סייג מכל מקום אם עבר קורא עד עמוד השחר ויוצא י " ח מן התורה דלא מצו חכמים לפטרו ממנו לאחר חצות והשיב להם ר " ג רבנן כוותי ס " ל וכו' כנלפע " ד אבל הב " י כתב לפרש דברי הרב רבינו משה בר מיימוני והסמ " ג בדרך אחר וז " ל משמע שהם מפרשים דהא דאיפסיקא בגמרא הלכה כר " ג היינו לאפוקי מר " א דאמר עד האשמורה הראשונה אבל במאי דאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק הלכה כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן משמע מדקאמר בגמרא ועד השתא לא שמיע להו וכו' דמשמע דלית הלכתא כר " ג היכא דפליג אחכמים הלכך ודאי דלא פסקינן כר " ג אלא לגבי ר " א דוקא ולא לגבי חכמים עכ " ד נראה מדבריו להדיא דלהרמב " ם והסמ " ג חכמים ור " ג פליגי בלכתחלה דלחכמים אין להמתין לכתחלה מלקרות אלא עד חצות דעבדו רבנן סייג כדי להרחיק אלא שאם עבר קורא בדיעבד עד עמוד השחר ויצא י " ח ולר " ג לכתחלה יכול להמתין עד עמוד השחר והלכה כחכמים דאסור להמתין לכתחלה אלא עד חצות דיחיד ורבים הלכה כרבים ותימה לפי דבריו בחנם פסק תלמודא הלכה כר " ג דהא כולה הילכתא היא כחכמים וה " ל לפסוק הלכה כחכמים אבל האמת דזה הפי' שכתב ב " י להרמב " ם והסמ " ג היא שיטת הרא " ש והתוספות והרשב " א ורבינו וכמ " ש לעיל אבל שיטת הרב רבינו משה בר מיימוני והסמ " ג הוא כמו שפירש ה " ר יונה ודו " ק :
Orach Chayim.235.8.1 ואם נאנס ולא קראה וכו' שם בבריית' דרשב " י בשם ר " ע ( סוף דף ה' ) ואיפסיקא הלכתא הכי וכתב האלפסי ודוקא בשעת הדחק כגון מי שהיה שכור או חולה אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו וכ " כ שאר הפוסקים :
Orach Chayim.236.1.1 בערב מברך וכו' משנה ( ד' יא ) ע " ש שבע ביום הללתיך : ומ " ש על משפטי צדקך ר " ל דבשלש פרשיות של ק " ש כתובים שבע משפטי צדקך דהיינו מצות תפילין של יד ומצות תפילין של ראש ומצות מזוזה וארבע ציציות שהם שבע ועל כן תיקנו שבע ברכות ביום לפני ק " ש ולאחר ק " ש בשחרית שלשה ובערב ארבעה להללו יתעלה בשבע ברכות על שבע משפטי צדקך :
Orach Chayim.236.2.1 וליישב המנהג כו' ואני מוסיף על דבריו כי בספ " ק דברכות איתא אמר רבה ב " ר חנינא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא י " ח שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות והוא דעתה בגלות שהוא דומה ללילה אנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלינו מיד עריצים וכו' כפירש " י לשם דאמי ואמונה מדבר בה אף על העתידות ולכן גם בברכה שלפני ק " ש של ערבית דמזכירין בה דמחליף את הזמנים ומעביר יום ומביא לילה וכו' אנו שואלים ג " כ דככה יעביר הגלות שהוא נמשל לחשך וללילה ויביא הגאולה שנמשלה לאור של יום ויגאלנו מיד עריצים ויאיר לנו בגאולה שלמה באור חדש וימלוך עלינו לעולם ועד דהיינו שלא ישיב אותני עוד בחשך הגלות עד עולם ועד אלא הוא ית' ימלוך עלינו בלבדו באורו :
Orach Chayim.236.3.1 וחותם בא " י גאל ישראל וכו' פי' דעיק' הברכה ניתקנה על הגאולה שעברה אלא שתיקנו לומר בה אמת ואמונה כדי להורות בה אף על העתידו' והוא לומ' שתקוע' אמונה זו בלבינו דכשם שואל אותנו ממצרים כן יגאלנו וכו' :
Orach Chayim.236.4.1 ומה שנוהגין להפסיק כו' ומ " מ אין להפסיק בדברים אחרים כתב מהרש " ל בהגהותיו ועל כן נראה דאותן הפסוקים שרגילין לומר כשהש " ץ אומר קדיש כגון ועתה יגדל נא כח ה' וכיוצא בזה שאין לאומרם קדיש תפלת ערבית לפי שאין לנו להפסיק אלא מה שקבעו חכמים עכ " ל וכתב עוד מהרש " ל דהרשב " א כתב בתשובה שהשמש מכריז בין קדיש לתפלה של ערבית ואומר ר " ח שהרי תפלת ערבית רשות וכו' ולא נהירא חדא שהרי קבעוה חובה ועוד אפילו הוא רשות מ " מ כל היכא שעתה מתפלל אותה צריך ליזהר שלא להפסיק כמו בשאר תפלות כדאיתא להדיא בסמ " ג ולכן יראה שהשמש יקדים תפלתו שיוכל להגיע ליעלה ויבא קודם הקהל ויכריז בתפלתו עכ " ל וז " ל הרשב " א בתשובה סימן רצ " ג אין ראוי למחות ובדין הוא כל שצריך לתפלה אין בו משום הפסק וכדאמר בברכת הלחם טול ברוך אינו הפסק וכ " ש זה שהוא צורך התפלה ממש שלא יטעו ולא יזכירו המאורע בתפלה וכ " ש בתפלת ערבית שהיא רשות ופוק חזי מאי עמא דבר וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר עכ " ל הנה שהרשב " א ז " ל לא העמיד יסוד פסקו על מה שתפלת ערבית רשות אלא עשאו כסניף לטעם הראשון והדין עם הרשב " א וכן נוהגין ואין לשנות :
Orach Chayim.237.1.1 סדר תפלת ערבית אומר והוא רחום וכו' פי' ג' טעמים יש בו אחד כיון שאין בערבית תמיד לכפר תקינו לומר פסוק והוא רחום לבקש ממנו יתברך שהוא ברחמיו יכפר עון וגו' אע " פ שאין שם קרבן . ב' שהוא תפלה שיקובל לפניו המלקות לכפר לנו העון ע " י המלקות שלקו . ג' כיון שאנו אומרים אותו ג " פ בשעת מלקות כי יש בו י " ג תיבות וכו' לכך מתחילין תפלת ערבית באמירת פסוק והוא רחום :
Orach Chayim.237.2.1 ומ " ש וכתב הרמב " ם הטעם לפי שאינו חובה פי' כיון דמדינא אינה חובה אלא רשות ולכן לא תיקנו מתחלה שיחזור הש " ץ תפלת ערבית אע " פ שאח " כ נהגו וקבעוה חובה מ " מ התקנה במקומה עומדת :
Orach Chayim.237.3.1 וכן המנהג בבבל שנופלין על פניהם וכו' המנהג אינו כן וכ " כ האגור ואיכא טעם נכון ע " פ הקבלה :
Orach Chayim.238.1.1 ובענין לימוד הלילה יותר ויותר מבשל יום בני הזהר וכו' האחרונים קבלו לומר משכבי עד קומי שכבי ומקומי עד שכבי קומי דמחג שבועות שאומרים מגלת רות שכתוב בה שכבי עד הבקר עד ט' באב שאומרים מגלת איכה שכתוב בה קומי רוני בלילה לראש אשמורת שכבי דא " צ לקום קודם אור הבוקר כדי ללמוד תורה כיון דהלילות קצרים אבל מתשעה באב שאומרים קומי עד חג השבועות שאומרים שכבי קומי חייב לקום קודם אור הבוקר בראש אשמורת ללמוד כיון דהלילות ארוכים :
Orach Chayim.239.1.1 כשירצה לישן וכו' מצוה לקרותה על מטתו הלשון משמע דבשעה שהוא שוכב על מטתו קורא והיינו דוקא על צדו וכתב ה " ר יונה דוקא בדאיכא טירחא לקום ממטתו ועיין בב " י . כתב מהרש " ל וז " ל ור " י כתב בספרו שיש לקרות כולה לפי שיש בה רמ " ח תיבות וכו' שמצלת מן המזיקין ע " ש ובסמ " ג כתב לומר מזמור שיר ארוממך ה' כי דליתני וגו' וזהו שיר של פגעים :
Orach Chayim.240.1.1 ואם היה נשוי וכו' עד וכן בצאתו לדרך וכו' פי' בסתם יציאה לדרך למשא ולמתן ושאר צרכים אבל בהולך לדבר מצוה כגון לפדיון שבוים וכיוצא בו אינו חייב לפוקדה דהעוס' במצוה פטור מן המצוה ועוד כדי שיהא זריז ומהיר להתעסק במצות ולילך לדרכו וכשיפקוד אשתו איכא חששא דשמא יתרשל בעסק המצוה וה " א בפ' הבע " י מביאו ב " י :
Orach Chayim.240.2.1 וכל אלו תשע מדות אפילו צריכין לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת וכו' פי' אפי' צריכי' לפריה ורבי' דהיינו שהאיש עדיין לא קיים פריה ורביה והאשה ג " כ אינה מעוברת ובא עליה לשם מצוה לקיים מצות פריה ורביה אפ " ה אם היא אנוסה או שנואה או שאר ט' מדות הולד יהיה פגום כשיהיה נוצר על ידי ביאה זו שבא עליה באחת מט' מדות האלו ואצ " ל אם האיש א " צ לפריה ורביה כגון שכבר קיים פריה ורביה ולא בא עליה לשם מצוה לקיים פריה ורביה דפשיטא דהולד יהיה פגום ע " י מדה א' מט' מדות אם לא היתה מעוברת ועכשיו נתעברה מביאה זו . וב " י פירש מה שפירש ומה שכתבנו הוא פשוט לפע " ד :
Orach Chayim.240.3.1 והם מה שפירשו בנדרים אר " י בן דהבאי ארבעה דברים סח לי מלאכי השרת וכו' פ' ואלו מותרין כו' ( דף כ :) גרסינן בפרק בתרא דעירובין ( דף ק :) אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה והאמר רבא הרוצה לעשות בניו זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת וכאן שלא לדעת ותימא דמאי איריא בבועל ושונה שלא לדעת הלא מעיקרא קאמרינן התם אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא דא " ר יהושע ב " ל כל הכופה אשתו לדבר מצוה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים ומשמע מסתמא דאפילו אינו בועל אלא פעם אחת נמי קאמר ונראה דלרבותא קאמר הכא בועל ושונה דלא מיבעיא בביאה אחת דנקרא חוטא אם כופה אשתו אלא אפילו בבועל ושונה דהשתא כיון דביאה ראשונה היה מדעתה שנתרצית ליבעל לו ובשנייה אינה מתרצית סד " א דיכול לכופה בשנייה כדי שתלד זכר דאוי לו למי שבניו נקבות ובדין יכול לכופה דכיון שנתרצית בראשונה מסתמא אדעתא דהכי נתרצית כדי שיבעול עוד שנית דכך דרכן של כשרים לבעול ולשנות כדי שתלד זכר וקמ " ל דאפ " ה נקרא חוטא אם יבעול שנייה שלא לדעת :
Orach Chayim.240.4.1 ות " ח שהוא צנוע בדרכיו מאפיל בטליתו ושרי מיהו הרמב " ם בפכ " א מהא " ב כתב וז " ל ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול עכ " ל וכתב ה " ה ע " ז דבר פשוט הוא שאין לו לת " ח להקל על עצמו אלא מפני הצורך עכ " ל :
Orach Chayim.240.5.1 אסור לשמש מטתו בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים בפ " ק דתענית ( דף י " א ) יליף ר " ל מדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב דלא איצטריך בטרם תבא שנת הרעב אלא ללמד דאסור לשמש מטתו בשני רעבון ואע " ג דקרא משמע דיוסף לא היה משמש בשעת רעבון אפילו היה חשוך בנים כתבו התוס' לשם דיוסף נהג עצמו בחסידות וא " ת מנ " ל לתלמודא דיוסף נהג מדת חסידות דלמא דינא הכי הוא דאסור אפילו לחשוכי בנים וי " ל דא " כ קשה מיוכבד שנולדה בין החומות וחלילה לומר על לוי דקא עביד איסורא ואע " פ שהיה קודם מתן תורה מ " מ אם היה אסור לאחר מ " ת לא היתה מטה שלמה נוהגים מנהגם אלא ע " פ התורה כמו שהיו נוהגין האבות אלא ודאי חשוכי בנים מותרים אלא דיוסף נהג בחסידות וע " ל בסימן תקע " ד הביא ב " י מן הירושלמי דאפילו למי שקיים פריה ורביה מותר לשמש בליל טבילה וכן פסק לשם בש " ע :
Orach Chayim.241.1.1 שלשה דברים מביאין האדם לידי עניות וכו' כתב אבודרהם הנוטל צפרני ידיו לא יטלן כסדר אלא בדרך זה יד ימין אגהב " ד ויד שמאל דבהג " א וכתב עוד דעד יום רביעי הוי משבת שעברה ולכן יקוץ אותם מיום רביעי ואילך לכבוד שבת שמעתי בשם חכמי צרפת ופרובינצ שהנוטל צפרניו כסדר קשה לעניות ולשכחה ולקבור בנים אלא נוטלן כסדר שאמרנו עכ " ל :
Orach Chayim.242.1.1 גרסינן בפרק כל כתבי וכו' נראה דלפי דבשבת איכא ב' מצות אחד מ " ע לקדש את השבת כמה שכתוב זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין ובכלל זה לענגו וכמ " ש ישעיה וקראת לשבת עונג ב שלא לעשות כל מלאכה ודבר זה הוא קשה מאד על האדם לפזר ממון לכבוד שבת וגם למנוע ממנו הריוח שלא יעשה שום מלאכה על כן הקדי' רבינו אלו המאמרי' כדי שידע האדם ששכרו גדול מאד במה שמפזר ממון לענג את השב' ובמה שהוא נזהר מאד לשמור את השבת שלא לעשות בו שום מלאכה וגם שלא יאמרו הלומדים טוב לנו ללמוד תורה בשבת כל היום ולא למשוך גופינו בתענוגים כי בזה נרויח שלא לפזר ממונינו וגם נרויח לחדש בתורה על כן הביא רבינו הא דפליגי ר " א ור' יהושע בימים טובים וקאמר דבשבת כ " ע מודו דבעינן נמי לכם ולכאורה נראה דאע " ג דקי " ל הלכה כר' יהושע כנגד ר " א דר " א שמותי הוא וכמ " ש רבינו לעיל סי' רל " ה היינו בסתם אבל הכא מוכח בתלמוד' דהלכה כר " א מדקאמר הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם ואי איתא דהלכה כרבי יהושע דאמר חלקהו כו' פשיטא דלא גרע שבת מימים טובים דצריך גם כן לחלקו ולא כולו לה' דהא בשבת כתיב למען ינוח ואין זה נוח כשלא יאכל ולא ישתה בשבת אלא ודאי בי " ט הלכה כרבי אליעזר דאמר או כולו לה' וקאמר דבשבת כולי עלמא מודים פירוש דאפילו ר " א מודה דבעינן נמי לכם אכן לא משמע הכי במרדכי פ " ק דשבת שכתב וז " ל ואסור להתענות עד שש שעות בשבת וכת' ראבי " ה אבל בתפלה ובתלמוד שרי לעסוק בשבת ולהתענות דקי " ל כר " א דאמר או כולו לגבוה ותו מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולא שתא בר ממעצרתא וכו' ושוב ראיתי דכתב בפ " ב דסוכה דס " ל כר' יהושע וכן פסק ראבי " ה עכ " ל משמע דמתחלה כתב ראבי " ה כר " א ואח " כ חזר בו וכתב דהלכה כר' יהושע וכן פסק הלכה למעשה . ואיכא לתמוה היאך כתב מתחלה דהלכה כר " א ושרי להתענות בשבת הלא קאמר רבא התם דבשבת כ " ע מודו דבעינן נמי לכם ואפשר היה לומר דהיה מפרש דמר בריה דרבינא דיתיב בתעניתא כולי שתא אפי' בשבת חולק הוא ארבא וסובר דלר " א גם בשבת או כולו לה' והלכה כמותו ודלא כרבא אלא דממ " ש ותו מר בריה דרבינא וכו' אלמא דמתחלה כתב כך בלאו הך מר בריה דרבינא ולכן נראה דראבי " ה מתחלה כתב דבריו על המתענה כל השנה מחמת תשובה וחסידות ועוסק בתלמודו ובתפלה דתעניתו הוא תענוג לו ואכילה בשבת הוא לו לצער מפני שינוי ווסת וסובר ראבי " ה דאף רבא דקאמר דבשבת כ " ע מודו דבעינן נמי לכם מדכתיב וקראת לשבת עונג מודה בהא דכיון דעונג דידיה הוא התענית הדרינן לדברי ר " א דהלכתא כוותיה בהא דאמר או כולו לה' ותו ראיה ממר בריה דרבינא דהוה בכה " ג ושרי וכדלקמן בסי' רפ " ח ע " ש וזה היה דעת ראבי " ה מתחלה ואח " כ חזר בו דהלכה כר' יהושע דהכי משמע בפ " ב דסוכה ( דף כז ) דקאמר התם ורבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל וכו' וע " ש בתוס' ולפ " ז צריך לומר דהא דאמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם לר' יהושע נמי איצטריך דסד " א דלא אמר ר' יהושע חלקהו אלא בי " ט דכתיב בה בפירוש עצרת תהיה לכם אבל שבת לא ניתן לישראל אלא לעסוק בו בתורה כדכתיב ששת ימים תעבוד וגו' וביום השביעי שבת לה' אלהיך וכו' להכי אתא רבא לאורויי דליתא אלא הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם מדכתיב וקראת לשבת עונג ולעני . הלכה פי' הסמ " ג בדף כ " ז ע " ג וז " ל הכל מודים בעצרת ושבת שצריך חציו לכם כו' משמע דוקא חציו לכם וכ " כ ר " י ח " א וטעמייהו דהיכא דבעינן נמי לכם מסתמא חלקהו חציו לה' וחציו לכם דומיא די " ט אבל בירו' משמע דר' ברכיה דאמר לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בהם בד " ת היינו דרוב יום השבת יש לעסוק בד " ת ולא בעינן לכם אלא במקצת ומביאו ב " י לקמן בסימן רפ " ח וכן דייק לישנא דרבא דאמר הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם ולא אמר דבעינן חציו לכם והכי יש לדייק מלשון הרב רבינו משה בר מיימוני פ " ל מה' שבת דכתב מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית וכו' ולא הזכיר חצי היום אלא סתם עד המנחה והיינו מנחה קטנה כמו שמבואר מדבריו בפ " ג מה' תפלה וכמ " ש לעיל בריש סי' רל " ב אבל בפ " ז דה' י " ט הזכיר הרמב " ם עד חצי היום וכ " כ רבינו בסימן תקכ " ט והכי נקטינן בי " ט חציו לה' וחציו לכם ובשבת רוב היום לה' ומקצת לכם דלא כהסמ " ג וה " ר ירוחם :
Orach Chayim.242.2.1 והא דאר " ע עשה שבתך חול וכו' נראה דהשתא בקושיא הוה ס " ל לרבינו דבעני שניזון מן הקופה ומן התמחוי לא קאמר ר " ע דא " כ לא היה צריך להזהירו שיעשה שבתו חול דהא ודאי הוא שעני כזה צרוך שיעשה שבתו חול כיון שעני הוא ואין לו משלו כלום ועוד דמאי קאמר ואל תצטרך לבריות הלא כבר הגיע למדה זו דנצרך לבריות וניזון מן הקופה ומן התמחוי אלא בע " כ דלא קאמר ר " ע אלא בבינונים שניזונים משלהם והזהירו עשה שבתך חול ואל תפזר ממון כדי לענג את השבת דיש לך לחוש שמא ע " י פיזור ממון תצטרך לבריות ואם כן זה סותר למאמרים שהביא תחלה כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו' דמיירי בכל ישראל בין עשירים בין בינונים ומתרץ רבינו דר " ע לא קאמר אלא בדלא אפשר ליה פירוש אע " ג דעדיין לא ניזון מן הקופה ומן התמחוי מ " מ עני הוא שאין לו אלא מזון י " ד סעודות ותנן בסוף פאה דבדאית ליה י " ד סעודות לא יטול מן הקופה ובהאי עני קאמר ר " ע עשה שבתך חול דאע " ג דבשבת צריך ג' סעודות דהשתא ט " ו סעודות הויין לז' ימים אפ " ה לא יאכל סעודה שלישית ויעשה שבתו חול דלא יאכל בשבת אלא ב' סעודות אחת בערב וא' בבוקר כמו בחול דהשתא י " ד סעודות הויין לז' ימים ואל תצטרך לבריות ליטול סעודה שלישית מן הצדקה כך הוא בפ' כל כתבי להדיא ולשם הקשו התוס' מדתנן סוף פאה עני העובר וכו' שבת נותנים לו מזון ב' סעודות ותירצו דבשביל סעודות שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודות שבת וכמו שנתבאר כל זה בי " ד סי' ר " ג בחבורי בס " ד וז " ש רבינו היינו בדלא אפשר ליה פירוש דלא אפשר ליה לכבד את השבת משלו כלום דאין לו אלא מזון י " ד סעודות לז' ימים אבל אפשר ליה דיש לו יותר ממזון י " ד סעודות צריך לכבדו כפי יכלתו וכו' :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .