Bach

Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 1,691 sections

Even HaEzer.70.10.1
ואם עמד אחר ופרנסה וכו' שם איפסקא הילכתא כחנן:
Even HaEzer.70.11.1
ומ"ש ופר"י כו' כתב בהגהות מיימונית פי"ב דאישות ובמרדכי דלא אמר ר"י אלא דוקא היכא דאיהו טען הכי ואמר אילו לא הלוו לה היתה מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה בדוחק אע"ג דלא ספקא וכ"כ התוספות לשון זה ועיין בתשובת ר"י שבמרדכי ועוד שם בתשובת מהר"ם בשם ר"י וז"ש רבינו בשמו אם ירצה לא ישלם כי יאמר וכו' דמשמע דאנן לא טענינן ליה אלא איהו צריך לומר ה"ל להתפרנס ממעשה ידיה והרא"ש חולק בתלתא חדא דבלותה בעדים אף בלא ב"ד חייב לפרוע דלא כפר"י אידך דאם בא ואמר צאי וכו' אבל ב"ד אין פותחין לו בטענה זו וכו' וכפר"י אידך אפילו יטעון בעצמו דוקא בדספקא לדברים גדולים וכו' ודלא כפר"י וע"ש בהגהת מיימוני: כתוב במרדכי וז"ל ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ובדספקא אבל בדלא ספקא לא והכי מוכח להדיא בפ"ק דגיטין וכו' ואח"כ כתב כלשון התוספות דאפי' בדלא ספקא ותימה שכתב שני פסקים דסתרי אהדדי ונ"ל ליישב דלענין דינא לא סתרי אהדדי אלא לענין פירוש דשמעתתא דלדעת התוספות הא דתניא ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך ה"פ עכשיו הוא אומר היה לך לעשות למזונותיך ויכול לומר כך אף על גב דלא ספקא ואפילו איהו לא טען אנן טענינן ליה. אבל מה שכתב המרדכי תחלה בדספקא היינו דמפרש לברייתא דכשבא אמר דכשיצאתי אמרתי אליה צאי מעשה ידיך במזונותיך והשתא צריך לומר דדוקא בדספקא התם הוא דרשאי לומר לה כך לכתחילה וכדאיתא פ"ק דגיטין דמיירי התם במכאן ולהבא ואם היינו מפרשים דהמרדכי ס"ל דכשבא ואמר צאי מעשה ידיך שעשית לשעבר או היה לך לעשות במזונותיך נמי דוקא בדספקא לא ה"ל שום ראיה לזה מפ"ק דגיטין. אלא ודאי כדפירש' דמפרש לברייתא דכשבא אמר דכבר בצאתו א"ל לכתחילה צאי מעשה ידיך במזונותיך והתם דוקא לא מצי אמר אלא בדספקא אבל אם אמר עכשיו צאי מעשה ידיך למזונותיך מה שעשית לשעבר רשאי אפילו בדלא ספקא וכו' כנ"ל ליישב דברי המרדכי וס"ל כפר"י שהביא רבינו דהיא דעת התוספות וכתב בהגהת מיימונית דרבינו שמשון פסק כפר"י גם בספר המצות כתב שנוהגין להצריך שתלוה בב"ד והמרדכי הביאו וכתב עליו אבל במיימוני לא משמע הכי דמדכתב הרמב"ם בסתם דבלותה ואכלה חייב לשלם אלמא משמע דאפילו לותה בעדים בלא בית דין וכדברי הרא"ש והכי נקטינן: כתוב במרדכי ע"ש ראבי"ה פי' ה"ר משה בשם ריב"א דצריך לומר לשם הלואה ובפני עדים מלוה לה וראבי"ה כתב דאף על פי כן אין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה והיא תובעת את בעלה כיון שהיא חייבת לפרוע לו ומדר"נ אי אפשר לתובעו דלא אתברר אי הלכה כר"נ ויש פוסקין דלא כר"נ ונ"מ שאם מתה האשה שאינו יכול להוציאה ואנן נקטינן כר"נ כמבואר בח"מ סי' פ"ו אלא דמ"מ נפקא מינה במאי דאין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה לענין זה דאם מחלה האשה לבעל אין למלוה כלום על הבעל וכמ"ש המרדכי להדיא סוף פרק יש נוחלין וכ"כ הר"ן סוף כתובות ע"ש פירש"י דאין לבעל חוב על הבעל כלום אלא על האשה וכו' וב"י הביאו ועיין במ"ש ב"י ע"ש בעל התרומה דבלותה בפני עדים בסתם אעפ"י שלא אמר המלוה למזונותיה אני מלוה לה ה"ז נפרע ממנה עכ"ל:
Even HaEzer.70.12.1
ואם בא הבעל וכו' ברייתא סוף כתובות ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופרש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד והתוספות פי' דנאמן להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה ואכלה דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד וכו' ורבינו כתב תחלה פר"י ואח"כ פירש"י לפי שמסקנת הרא"ש כפרש"י
Even HaEzer.70.13.1
ומ"ש ע"ש הרמב"ם אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה ה"פ דכיון דשעמדה בדין ופסקו לה ב"ד שוב אין חילוק בין מכרו ב"ד ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה דאין לאחר מעשה ב"ד כלום אבל אם לא עמדה בדין ומכרה בעצמה היינו כמו לותה דנאמן הוא ונשבע היסת ונפטר דקרקע בחזקת בעלה עומדת והמעות בהלוא' הן אצלה וכן נראה מדברי ה' המגיד שם:
Even HaEzer.70.14.1
ומ"ש וא"א הסכים לדעת רש"י וכן יראה דעת רב אלפס שכתב בתשובה וכו' איכא לתמוה דלא ה"ל להביא תשובת רב אלפס כיון דבפסקיו נמי כתב דנאמן ובשבועה וכ"כ הרא"ש וז"ל הלכך נראה כפירש"י וכן פירש הרי"ף נאמן בשבועה עכ"ל ותו קשה דשמא רב אלפס דכתב בתשובה זו דישבע שבועת היסת ונפטר אינו אלא היכא שלא עמדה בדין ולותה אבל אם עמדה בדין ופסקו לה ב"ד ולותה אה"נ דאינו נאמן בשבועה דאין לאחר מעשה ב"ד כלום וכהרמב"ם ולא כפרש"י ונראה דרבינו למד מתשובה זו דמדהאריך רב אלפס וכתב ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמים וכו' דהא פשיטא היא דאין נותנין לה אלא כשיעור הראוי לה ולא יותר אלא שבא להורות דאין נותנין לה אא"כ עמדה בדין ופסקו לה ב"ד כשיעור הראוי לה על הדרך וכו' ואפ"ה אם האשה אינה מודה בחשבון ישבע היסת ונפטר והיינו כפירש"י אבל בפסקיו אינו מפורש כל כך דנאמן להוציא אפילו פסקו לה בית דין ודו"ק:
Even HaEzer.70.15.1
ואם בא ואמר קודם שהלכתי וכו' כתב ב"י זה לא מצאתי מבואר וכו' ולפעד"נ דרבינו כתב זה ע"פ גירסת הרמב"ם שכתב הרב המגיד שהיה גורס בברייתא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן שפירושה דאם טען שכבר אמר בצאתו אמרתי אליה צאי מעשה ידיך במזונותיך אין לה כלום דהוא נאמן והיינו נאמן בשבועה כמ"ש לעיל בטוען הנחתי לה מזונות ואע"ג דלעיל כתב רבינו ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית וכו' דמשמע דעכשיו א"ל צאי מעשה ידיך וכו' והגירסא היא ואמר צאי מעשה ידיה במזונותיה רשאי וכגירסת הרא"ש ופירושה מ"מ ס"ל דשני הגירסאות הילכתא נינהו:
Even HaEzer.71.1.1
חיייב אדם וכו' מימרא ס"פ אע"פ ומשמ' התם דמכלל מזונות האשה הן דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם ומש"ה כתב הר"ם דזכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האשה עיין במ"ש הרא"ש פרק נערה משמו וכן נראה מלשון הרמב"ם פי"ג שכתב וז"ל כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים עכ"ל משמע דכי היכי דחייב במזונות אשתו אעפ"י שאינו אמוד וגם האשה יש לה להתפרנס משלה כך הוא חייב במוונות בניו וכו' וכ"כ הר"ן ס"פ אעפ"י דמדין מזונות אמן נגעו בה דכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם ולהכי נראה להר"ן דדוקא בשאמן קיימת אלא שלא ראה לראשונים שאמרו כן ע"ש וכל זה סעד והסכמה לדינו של הר"ם מרוטנבורג ז"ל:
Even HaEzer.71.2.1
ומ"ש ומשש ואילך מצוה וכו' כלומר עד שש ושש בכלל חייב לזונם אפילו אינו אמוד וכייפינן ליה אם אינו רוצה ואפי' אם יש להם להתפרנס משלהם אבל אחר ו' אינו חייב ולא כייפינן ליה אם אינו רוצה כיון שאינו אמוד אלא מצוה איכא וכו' ונראה דהיינו דוקא כשאין להם להתפרנס משלהם אבל יש להם להתפרנס אין מפצירין בו ואצ"ל דאין מכלימין אותו והכי משמע מדמכלימין אותו ומכריזין עליו עורב בעי בני והאי גברא לא בעי בני א"נ יארוד ילדה ואבני מתא שדיא משמע דומיא דבני עורב ויארודין דאין להם להתפרנס משלהן וכן מ"ש דאם הוא אמוד לוקחין ממנו בע"כ משום צדקה היינו נמי כשאין להם להתפרנס משלהן ופשוט הוא:
Even HaEzer.71.3.1
ואם הלך למ"ה וכו' בפרק נערה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרגסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת מאי ד"א א"ר חסדא תכשיט ורב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול והדבר פשוט דברייתא דתני אבל לא בניו ובנותיו במשש ואילך קתני דאילו בני שש או פחות חייב במזונותיהם כשם שהוא חייב במזונות אשתו אלא ודאי דביותר משש קאמר ומשמע דאפילו הוא אמוד אין יורדין לנכסיו לזונן ביותר מבני שש דכיון דאין בדין לכופו אלא מתורת צדקה ושלא בפניו אין מקום לכופו שהרי אינו לפנינו ומשום הכי קתני אבל לא ד"א דלד"ה צדקה לא דאין לנו לירד לנכסיו שלא בפניו וכ"כ הר"ן בפרק נערה ע"ש רשב"א ורב האי גאון וע"ש אבל בנשתטה זנין בניו ובנותיו אפי' ביותר משש בין אמוד ובין שאינו אמוד דמסתמא ניחא ליה ואע"ג דצדקה לא מ"מ מזון בניו ובנותיו שאני וכך היא דעת רבינו שכתב במי שהלך דמבני שש ומעלה אין זנין ולא חילק בין אמוד לשאינו אמוד דאלמא דאפילו באמוד נמי אין זנין וגם לא כתב דנותנים לאשתו במה שתתקשט דפסק כמ"ד תכשיט לא וכ"ש צדקה דלא ובמי שנשתטה כתב בסתם דמפרנסין לפניו ובנותיו אפילו יתירים משש ומשמע אפילו אינו אמוד דמסתמא ניחא ליה ולאשתו כתב דנותנין לה במה שתתקשט כמ"ד תכשיט אבל צדקה לא: ודע דבסוף כתובות פרכינן לשמואל דאמר מי שהלך למ"ה ולא שמעו בו שמת דאין פוסקין לה מזונות מהך ברייתא דתני במי שהלך דזנין ומפרנסין לאשתו וההיא בלא שמעו בו שמת דאי שמעו בו שמת אפי' לבניו ובנותיו נמי זנין ומפרנסין א"ר ששת במשרה את אשתו ע"י שליש א"ה בניו ובנותיו נמי כשהשרה לזו ולא השרה לזו מאי פסקא אלא א"ר פפא כששמעו בו שמת בעד אחד וכו' וכתבו התוס' בפ' נערה דלאוקימתא דרב ששת משמע דבמי שהלך אין זנין לבניו משום דקודם שיצא לא היה משרה אותם ע"י שליש אבל אם היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה ולפי זה צ"ל ההיא דנשתטה דזנין בניו אפילו לא היה משרה אותם מתחלה ואין נראה לר"י דאם לא היה משרה אותם מתחילה ע"י שליש ולא פרנסם אמאי מפרנסין אותם אלא ודאי איירי שהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למ"ה מדפריך מינה אההיא דנשתטה ובפרק בתרא דמוקי לה במשרה אשתו ע"י שליש אבל לא בניו ובנותיו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם ניזונין משלו עכ"ל וכל זה כתב המרדכי פ' נערה וקשיא לי טובא דמי דחקם לפרש כך דפשוטו נראה דההוא דמי שנשתטה דזנין בניו ובנותיו ודאי לא מיירי אלא כשהיה מפרנסם מקודם וההיא דמי שהלך כשלא היה מפרנסם מקודם וכדמוקי לה בפרק בתרא ומאי דפרכינן להו אהדדי בפרק נערה לאו מבניו ובנותיו פרכינן דהך לא הוה פירכא כלל אלא ממאי דתני בנשתטה דנותנין לה ד"א ובמי שהלך קאמר אבל לא ד"א ופרקינן עליה ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת דביוצא לדעת מסתמא לא ניחא ליה מדלא ציוה שיתנו כך וכך לד"א וביוצא שלא לדעת מסתמא ניחא ליה מיהו בלאו הכי צריך לפרש במי שהלך דאשתו השרה ע"י שליש ובניו היו סמוכין על שלחנו ולא השרה אותם ע"י שליש כמו שפי' רבינו שמשון עיין בתוס' פרק בתרא בד"ה מאי פסקא ולפיכך נראה ודאי דחלוק זה אמר דבמי שהלך אע"פ שהיה ג"כ מפרנס לבניו ולבנותיו וסמוכין על שלחנו מ"מ כיון שבשעה שהלך השרה אשתו ע"י שליש ולא השרה לבניו אין בניו ניזונין מנכסי אבל אכתי איכא לתמוה דהא לא איצטריכא לן לההוא אוקימתא דרב ששת במשרה את אשתו ע"י שליש אלא כי היכי דלא תקשה לשמואל וכיון דאיפסקא הילכתא כרב דאפילו בלא שמעו בו שמת נמי פוסקין לאשת איש א"כ הך ברייתא כפשטא היא דלא השרה כלל ע"י שליש ולאשתו פוסקין מזונות ולבניו אין פוסקין ומש"ה פריך עליה מההיא דנשתטה פרק נערה ופרקינן ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת וכן הוא משמעות הפוסקים שלא כתבו להך פירוקא דרב ששת דלאו אליבא דהילכתא הוא אכן התוספות והמרדכי קשיא להו דסוף סוף כיון דרב ששת מוקים לההיא שהלך במשרה אשתו ע"י שליש ולבניו לא השרה א"כ מאי פריך אנשתטה דמיירי בשהיה זן בניו ומפרנסם קודם שנשתטה ואילו מי שהלך איכא לאוקמי בשלא היה מפרנסם אלא צ"ל מדפריך להו אהדדי אלמא דמי שהלך נמי מיירי שהיה מפרנסם וסמוכין על שולחנו אלא דבשעה שהלך השרה את אשתו ע"י שליש ולא השרה לבניו:
Even HaEzer.71.4.1
והרמב"ם כתב דבשניהם אין מפרנסין לבניו מבני שש ומעלה אפילו אם הוא אמוד ואינו נ"ל אלא כמ"ש מה שהבין רבינו דהרמב"ם סובר דדין שניהם שוה הוא ממ"ש תחלה דין מי שהלך דביתר על שש אין זנין אותם מנכסיו ושלא בפניו אע"פ שהוא אמוד ואח"כ כתב וכן מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש או פחות ומפרנסין אותן עכ"ל דמדכתב וכן משמע דשניהם שוין בדין ולפי הבנה זו ודאי דקשה טובא דבגמרא איתא להדיא דאין דיניהם שוין וכדקמשני ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת אבל הדבר ברור כמו שפי' ה' המגיד דלא כתב הרמב"ם בהלכות אישות וכן מי שנשתטה וכו' אלא דשניהם שוין בקטנים עד שש ושש בכלל ולא יותר דמוציאין מנכסיו בין אמוד בין אינו אמוד אבל ביותר משש לא דיבר הרמב"ם כלל במי שנשתטה היאך דינו כי כבר כתב בהלכות נחלות שפוסקין צדקה על ממונו ולא יהו בניו היתירים על שש פחותים מאיש נכרי שפוסקין לו צדקה מממונו והשתא ביותר משש אין דיניהם שוה דבמי שהלך ואין פוסקין צדקה מממונו ה"ה שאין זנין בניו ביותר מו' מנכסיו אפילו הוא אמוד אבל במי שנשתטה דפוסקין צדקה מממונו זנין גם בניו מנכסיו אם הוא אמוד כך היא דעת הרמב"ם ולא כמה שהבין רבינו והשיג עליו גם הר"ן ובפ' נערה דכתב דהרמב"ם מחלק בזה דבמי שהלך דביתירים מבן שש אין זנין אותם מנכסיו אפילו הוא אמוד ובנשתטה זנין אפילו יתירים משש אם הוא עמוד אלא דהוא ז"ל כתב דלדעתו במי שנשתטה אפי' אינו אמוד נמי זנין מנכסיו אפולו ביתירים משש ובמי שהלך אינן זנין ביתירים משש אלא באמוד ע"ש ונמצא עכשיו דשלש מחלוקות בדבר לרבינו במי שהלך אין זנין ביתירים משש אפי' אמוד ובנשתטה זנין אפי' אינו אמוד ולהרמב"ם במי שהלך אין זנין אפילו אמוד ובנשתטה זנין אם הוא אמוד ולהר"ן במי שהלך אין זנין אלא באמוד ובנשתטה זנין אפילו אינו אמוד:
Even HaEzer.72.1.1
המדיר את אשתו וכו' עד הדברים הקטנים משנה וגמרא ר"פ המדיר וע"פ מה שפי' התו' והרא"ש ובגמרא מפורש דהא דאין הנדר חל להפקיע מזונותיה אינו אלא באשתו נשואה אבל בארוסה חל הנדר ואם נשאה אח"כ א"צ להעמיד לה פרנס דהא סברה וקיבלה ואיכא לתמוה למה לא כתבו רבינו:
Even HaEzer.72.2.1
ומ"ש ולפיכך אם הדירה עד שלשים יום וכו' שם במשנה ומפרש טעמא בגמ' דעד שלשים לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא:
Even HaEzer.72.3.1
ומ"ש יפרנסנ' ע"י פרנס שיאמר לו כל הזן וכו' משמע דאפי' ליחיד שרי ליה למימר כיון שאומר בלשון רבים כל הזן וכו' אבל אם אמר ליחיד בלשון יחיד אם תזון לא תפסיד מיחזי כשלוחו והכי משמע להדיא מדברי התוספות והרא"ש והר"ן לשם ע"ש רשב"ם וכן כתב רבינו בי"ד סוף סימן רכ"א. ואיכא לתמוה על מ"ש רבינו כאן אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון אותה דא"כ ה"ל שלוחו דהא עדיפא מינה נמי אסור כגון דא"ל אם תזון לא תפסיד כ"ש באומר להדיא לך ותזון ונראה דרבי' דקדק בדברי התו' והרא"ש על שם רשב"ם דאין לו ראיי' מסוגיית התלמוד אלא דאסור לומר ליחיד אם תזון לא תפסיד דמחזי כשלוחו מיהו אם אמר ליחיד אם תזון לא תפסיד והלך היחיד וזן אות' חייב הבעל לשלם ולא קעביד איסורא מאחר שלא עשאו שליח להדיא ואיסורא דקעביד לכתחילה דא"ל אם תזון לא תפסיד כבר עביד ליה וכדי להורות דין זה כתב רבינו תחלה שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד ומדיוקא שמעינן דדוקא כל הזן דקאמר בלשון רבים הוא דשרי אפילו לכתחילה אבל בלשון יחיד אסור ואח"כ כתב אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון אותה דא"כ ה"ל שלוחו וכשישלם לו עובר על הנדר ודיעבד נמי אי אפשר לו לשלם אלא א"כ ימצא פתח לנדרו תחלה ומדיוקא שמעינן דדוקא בדא"ל להדיא לך ותזון אותה אבל באומר אם תזון לא תפסיד איסורא דקעביד עביד אבל חייב לשלם לו מיד אפילו לא ימצא פתח לנדרו כיון דלא הוה ליה שלוחו ולא קעביד השתא איסורא כנ"ל ליישב דברי רבינו מיהו בי"ד סימן רל"ה לא כתב האי אבל כו' ע"ש: ומ"ש וכן אם הדירה סתם או זמן רב וכו' פסק כשמואל בדיני לגבי רב דקאמר התם אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו וכן פסקו הפוסקים משמע ליה לרבינו דה"ה במדירה לזמן רב יותר משלשים יום וטעמו דהא במדירה בסתם לעולם משמע כמבואר ביורה דעה בסימן רי"ט ואפילו הכי צריך להמתין שלשים יום ויעמיד פרנס א"כ כשהדירה בפירוש לזמן לא גרע וכך הוא דעת הרמב"ם ספי"ב דאישות:
Even HaEzer.72.4.1
ומ"ש אחר ל' יום יוציא ויתן כתובה לר"י כופין וכו' מחלוקת זה יתבאר בס"ד בסימן קנ"ד: והב"י הביא דברי הרמב"ם דאפילו במדיר אשתו בסתם מליהנות לו ולא א"ל צאי כו' נמי כל זמן שמעשה ידיה מספיקים חל הנדר והביא דברי הר"ן שמיישב דבריו ומשמע לשם דדוקא מדיר אבל מקדיש נכסיו אין אשתו ניזונית וכתב ה' המגיד שכל זה לא מיירי אלא שלא הדירה רק מנכסיו אבל אם הדירה אף מתשמיש יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה עכ"ל:
Even HaEzer.72.5.1
נדרה שלא תטעום וכו' גם זה פ' המדיר והכי פי' ל"מ אם לא תלאה נדרה בדבר אחר אלא שאמרה קונם מין פרי עלי דפשיטא דיוציא מיד ולא אמרינן שתמתין כדי שתמצא פתח לנדרה כמו שפרש"י דכיון דהיא נדרה וניחא לה למשקל כתובה לא תבקש פתח לנדרה והתוס' פירשו דבנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפילו יום אחד ומיירי בנדרה כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה סתם דלעולם משמע מה תרויח במאי שיוציא ומאי אינה יכולה לסבול אלא אפילו תלאה בתשמיש דהוה אמינא תהנה ותיאסר בתשמיש ז' ימים כמו בנדר הוא קמ"ל דאפילו הכי יוציא ויתן כתובה מיד וה"ט דקסברא מיסנא הוא דקא סני לה כיון שקיים לה או שמע ולא הפר וכיון דסבורה שלא יתפייס עוד לא תקנו חכמים שימתין הואיל דקשה לה אבל כשהוא מדירה יקיים ז' ימים דגמרינן מנדה דכיון דאשכחן דאורח ארעא לשהות ז' ימים בנדה הכי נמי תמתין ז' ימים דשמא בתוך כך מייתיב דעתיה:
Even HaEzer.72.6.1
כתב הרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם הוא רוצה נישב עמה ולא תאכל וכו' כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פי"ב דאישות ורצונו לפרש דאין פי' מה שאמר יוציא ויתן כתובה דיוציא בע"כ אפילו הוא רוצה לקיימה הואיל וקשה לה ואינה יכולה לגור אצלו אפילו יום אחד דליתא אלא אם הוא רוצה לישב עמה וכו' תשב ואינה יכולה לכופו שיוציא מיד ואם הוא אומר אי אפשי באשה נדרנית ומשום הכי לא הפרתי לה יוציא ויתן כתובה ומשמע ממ"ש הר"ן בזה דדין זה שכתב הרמב"ם לאו דוקא הכא אלא ה"ה בכל מקום שאמרו יוציא משום נדר עיין בדבריו הביאו ב"י:
Even HaEzer.73.1.1
כסותה כיצד חייב להלבישה לפי כבודו פירוש לפי עשרו דאעפ"י שאביה עני מ"מ כיון שהוא עשיר צריך להלבישה כראוי לפי עשרו וכבודו ואפילו לקנות לה כלי רקמה וכלי זהב כופין אותו כדכתב הרמב"ם ומביאו בסמוך וכל זה מדדרשינן בעלייתו של בעל עולה עמו ואינה יורדת עמו ומשום דלא אשכחן הך דרשא אלא גבי אשתו ולא גבי בניו על כן פסק דאפילו עשיר ומכובד אינו חייב ליתן כסות לבניו אלא המספיק להם לפי צרכם לא לפי עשרו:
Even HaEzer.74.1.1
הדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש וכו' פירוש דאי לאו שתלאו בתשמיש אלא שאמר קונם תשמישך עלי אם תעשה כך אין בדבריו כלום שאין ביד הבעל לומר לאשה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך וכך וה"א בפרק המדיר והחילוק בין הדירה הוא ובין נדרה איהי וקיים לה מפורש בסוף סימן ע"ב:
Even HaEzer.74.2.1
ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ג מה' אישות וטעמו דפסק כרבי יוסי ואליבא דרב יהודה אמר שמואל דמפרש קצבה דעניות דר' יוסי י"ב חדש והרמ"ה פסק כרבי יוסי וכרב חסדא דמפרש קצבה דעניות דרבי יוסי רגל א' והרא"ש השמיט מחלוקת האמוראים אליבא דרבי יוסי משמע דס"ל דלא קי"ל כרבי יוסי אלא כת"ק דפליג עליה וכן פירש הר"ן לדעת האלפסי. ויש להקשות בלשון הרמב"ם מדלא אמר המדיר את אשתו שלא תתקשט שנה אחת בעניות יקיים וכו' אלמא דמיירי בהדירה בסתם שלא נתן קצבה וזה הפך משמעות לשון משנתינו רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה וכו' וכמו שפרש"י במשנה ובגמרא ועוד קשה דאם תלאו בתשמיש ואמר קונם תשמישך עלי מעכשיו אם תתקשטי היאך יקיים שנה אחת ויהא מותר בתשמיש הלא קי"ל דבתנאיה לא מזדהר אינש ואפילו למ"ד מזדהר הכא מודה דאשה לא מזדהרה כיון שלא נדרה וכמ"ש התוס' להדיא ריש המדיר בד"ה הכא נמי ואם נפרש דהדירה שאם תתקשטי בשנה זו מהיום אז אח"כ קונם תשמישך עלי אכתי קשה אמאי אמר שנה אחת יקיים ואח"כ יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ה"ל לומר שנה אחת יקיים ואח"כ תתקשט ותיאסר ז' ימים בתשמיש ואח"כ יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה וכמבואר בתוספות באותו דבור וצ"ע:
Even HaEzer.74.3.1
אסר הבעל כלי שכיניו וכו' מימרא דרב כהנא בפרק המדיר ותניא נמי הכי המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה וכן היא שנדרה שלא תשאל וכו' תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו ופירשו התוספות במדיר איהו שלא תלה בתשמיש דא"כ אמאי יוציא מיד תיאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים אלא שאסר הנאת כליו וכו' והר"ן פי' בדרך אחר ע"ש:
Even HaEzer.74.4.1
נדרה שלא תלך לבית אביה וכו' שם במשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד יקיים ב' יוציא ויתן כתובה ומפרש רבינו בנדרה היא ותלאו בתשמיש ולא הפר לה דאי בהדירה איהו ותלאו בתשמיש אמאי יוציא מיד לאחר חדש ה"ל להמתין עוד ז' לאחר החדש וכדכתבו התוספות ר"פ המדיר (כתובות דף ע') בד"ה הכי במי אלא ודאי דאיירי בנדרה היא ולא הפר לה הוא וצריך לחלק מה בין זו שנדרה שלא תלך לבית אביה וקיים לה דעד חודש יקיים וגבי נדרה ואמרה הנאת תשמישך עני אם אוכל פי' מין פלוני בסוף סימן ע"ב א"נ קונם תשמישך עלי אם תתקשט וקיים לה בתחילת סימן זה דיוציא ויתן כתובה מיד ולא אמרינן יקיים שבת אתת וי"ל דהתם נדרה סתם דלעולם משמע ובנדרה היא לא תמצא פתח לנדרה וכו' לפירש"י א"נ דסברא מיסנא סני לה וכו' ודכוותא בנדרה שלא תלך לבית אביה בסתם או יותר מחדש נמי יוציא ויתן כתוב' אלא דבנדרה בפי' לחודש אחד דאע"ג דלא הפר לה לא מצית למימר מיסנא סני לה דאימור כיון דמצית למוקמי אנפשה חדש אחד לא חש להפר וכ"ש דליכא למימר דלא תמצא פתח לנדרה דהא אחר חדש אין כאן נדר ולפ"ז גבי אסרה הנאת תשמישך עלי אם אוכל פירות מין פלוני או אם תתקשט וקיים לה אם פירשה שאוסרת עליו הנאת תשמישו שבת אחד לא יוציא מיד אפילו קיים לה איהו אלא ימתין ז' ימים ואח"כ יוציא וכן פי' בהגה"ת אשיר"י פ' המדיר ובש"ע כאן סעיף ד' כתב בנדרה היא שלא תלך לבית אביה ולא הפר לה דיוציא מיד ויתן כתובה וכתב בסתם ולא חילק בין נדרה עד חדש או יותר מחדש ובנדרה איהו כתב לחלק בכך ולא הבנתי טעמו הלא גם בנדרה היא איתא לחילוק זה כמו שמפורש בדברי רבינו:
Even HaEzer.74.5.1
הדירה שלא תלך לבית האבל וכו' משנה שם המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה ומפרש בגמרא דלבית המשתה נועל בפניה דלת של שמחה ולבית האבל למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וקוברה: והחילוק בין נדרה היא לנדר הוא כבר התבאר במה שקדם בסימן ע"ב ולעיל בסימן זה ומיהו מ"ש רבינו בנדרה היא דתלאה בתשמיש הר"ן חולק ע"ז וס"ל דאפילו לא תלאה בתשמיש וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה והטעם לפי דלבית האבל עינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו כדאיתא פרק בתרא דנדרים ולבית המשתה נמי אפשר דנדרי עינוי נפש הוא ויכול להפר מדלא הפר יוציא ויתן כתובה ע"ש:
Even HaEzer.74.6.1
כתב הרמב"ם הדירה שלא תלך למרחץ הו' עד סוף הסי' הכל הוא מדברי הרמב"ם ספי"ג דאישות ותימה הא ודאי כיון שאין בידו להדירה שלא תלך למרחץ ושלא תנעול מנעל בע"כ צריך לומר דמיירי דתלאו בתשמיש וא"כ קשה אמאי קאמר יתר על כן יוציא ויתן כתובה ה"ל לומר יתר על כן תמתין שבת אחת ואח"כ יוציא ויתן כתובה ומפני קושיא זו נדחק הרב ב"י ופי' האי יוציא ויתן כתובה דאה"נ דלאחר ז' ימים קאמר דיוציא ויתן כתובה כך כתב בספר בדק הבית ובש"ע בסעיף ח' אלא דבסעיף ז' כתב גם כן כלשון הרמב"ם אין ספק שנסתפק בפי' דבריו ולכן כתב דבריו כלשונו בסעיף ז' ואח"כ חזר וכתב מה שהוא ז"ל מפרש בדבריו דאפילו את"ל דאין זה כונת דבריו מ"מ הדין אמת ולפע"ד יראה דדברי הרמב"ם כפשטן הן דיוציא מיד ויתן כתוב' ומיירי בתלה נדרו בהשאלת כליו שא"ל קונם כלי על שכני ושל שכני עלי אם תלכי למרחץ ולפיכך ביתר על כן יוציא מיד ויתן כתובה שהרי אי אפשר שתלך למרחץ ולא תשאל ולא תשאיל דמשיאה שם רע בשכיניו כדלעיל וע"ל סוף סימן ע"ו מ"ש בזה בס"ד:
Even HaEzer.75.1.1
שלש ארצות וכו' משנה סוף כתובות ודברי רבינו בזה כדברי הרמב"ם ספי"ג דאישות. ומ"ש בשם הרמ"ה מרוטנבו"רק כ"כ הרא"ש והמרדכי שם בשמו וכ"כ בהגהות מיימוני לשם ובתשובת מיימוני לס' נשים סימן כ"ח ודברי הר"ם בזה הוא לפרש התוספת' והירושלמי דסתרי אהדדי וה"א בתוספתא שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל בד"א בזמן שהיה מיהודה ואירס בה אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושל' גרסינן איפכא בד"א שהיה ביהודה ונשא אשה מגליל או בגליל ונשא אשה מיהודה אבל היה ביהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת וכו' וה"פ דתוספתא דכשהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת דכיון דאירסה ביהודה מציא למימר כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקדשתני ואעפ"י שהאשה מגליל ואין הודה מקום מולדתה אפ"ה אין כופין אותה לצאת מיהודה לגליל מקום מולדתה אבל היה מיהודה ואירס אשה בגליל סתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה י"ל דאשמועינן רבותא דאפי' אם אח"כ נשאה בא' משאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת ליהוד' מתי שירצה שעל מנת כן נשאה ע"ד קידושין הראשונים כאילו התנה טמה שתלך אחריו ליהודה וכו' ובירושלמי ה"פ בד"א כשהיה מיהודה ונשא בגליל דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לצאת לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה שהיא מגליל ושוב מרדה ושבה אל בית אביה כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון דנשאה לו ביהודה ויש לתמוה במה שפי' מהר"ם דהא דנקט שעמ"כ נשאה אשמועינן רבותא אפי' אם נשאה באחד משאר ארצות דאלמא דפשיטא היא אם נשאה בגליל דכופין אותה לצאת אחריו ליהודה וזה הפך מה שפירש. אח"כ בירושלמי דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לצאת ליהודה וי"ל דהרבותא דקאמר ה"ק לא מיבעיא היכא דקידשה בגליל ורוצה שתלך ליהודה ולכנסה ביהודה דפשיטא דכופין אותה לילך אחריו ליהודה דאדעתא דהכי קידשה בגליל אלא אפילו לא כנסה ביהודה אלא בעבר הירדן ואיכא למימר מאחר שכבר הוציאה מגליל לילך אחריו לעבר הירדן ולשם כינסה א"כ ביטל התנאי הראשון קמ"ל דלא ביטל ויש כח בידו עוד לכופה שתלך אחריו מעבר הירדן ליהודה שעמ"כ נשאה ע"ד קידושין הראשונים וכאילו חזר והתנה עמה בעבר הירדן שתלך אחריו ליהודה וכו' אבל בדברי רבינו שכתב ע"ש הר"ם אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן קשיא טובא דמשמע דבנשאה בגליל פשיטא דצריכה לילך אחריו ליהודה הא ליתא כדפרישית וראיתי מי שכתב שיש להגיה אפילו לא נשאה ביהודה וכו' וקשה הדבר להגיה כל הספרים ותו איכא לתמוה לפי הג"ה זו דרבינו כתב תחלה בדברי הרמב"ם בסתם דבנשא באחד מאלו הארצות צריכה לילך אחריו לארצו ואח"כ הביא דברי הר"ם דס"ל דוקא כשקידשה לבד צריכה לילך אחריו אבל אם נשאה בארצה אין כופין אותה לצאת ונראה ליישב דברי רבינו דדקדק בלשון הר"ם שכתב י"ל דאשמועינן רבותא וכו' כופין אותה לצאת ליהודה מתי שירצה דהאי לישנא מתי שירצה לא היה צריך לכתבו וכן מ"ש אח"כ בפי' הירושלמי דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לצאת לילך אחריו ליהודה לאחר זמן דהאי לאחר זמן לישנא יתירה היא ולפיכך ס"ל לרבינו דדעת הר"ם היא דכי היכי דכשקידשה בגליל אמרינן מסתמא לא קדשה אלא ע"ד שתלך אחריו ליהודה הכי נמי בשג"כ כנסה בגליל מסתמא לא היתה דעתו אלא שתלך אחריו ליהודה מיהו דוקא כשרוצה מיד אחר הנישואין לילך ליהודה צריכה לילך אחריו אבל אם נתעכב בגליל ודר שם אחר הנשואין ולאחר זמן בא לילך ולהתיישב ביהודה התם הוא דקאמר בירושלמי דאין כופה לצאת אחריו ליהודה ולפי זה ניחא דאשמועינן רבותא לא מיבעיא אם גם נשאה בגליל ומיד לאחר הנשואין רצה לילך ליהודה דפשיטא דכופין אותה לצאת ליהודה אלא אפילו כנסה בעבר הירדן ונתעכב ודר שם דסד"א דשוב לא מצי כייף לה שתלך אחריו ליהודה כמו אילו כנסה בגליל ונתעכב לשם קמ"ל דלא דמי דבשלמא כשנתעכב בגליל אחר הנשואין אמרי' דביטל תנאו הראשון שהתנה בשעה שקידשה שתלך אחריו מגליל ליהודה שהרי נשאר בגליל אבל כשהלכה מגליל ונשאה בעבר הירדן שאינו לא ארצו ולא ארצה חשבינן ליה כאילו נתעכב ושהה בדרך הליכתו מגליל ליהודה ולא היתה דעתו מעולם להשתקע בעבר הירדן והילכך אפילו נתעכב ימים בעבר הירדן מצי כייף לה שתלך אחריו ליהודה מתי שירצה אפילו לאחר זמן הרבה שעמ"כ נשאה ומעולם לא ביטל תנאו הראשון ואעפ"י שבדברי הרא"ש לא נמצאו אלו שתי מלות לאחר זמן מ"מ מאחר שבמרדכי ובתשובת מיימונית כתוב כך להדיא מסתמא הספר חסר באשיר"י והכי משמע נמי מדכתב הר"ם ושוב מצאתי בספר הרמב"ם כדברי שפירש לעיל דבכפיית האשה מיירי ומ"ש הרמב"ם דכופין אותה לילך לארצו אעפ"י שנשאה בארצה היינו כשרצונו לילך לארצו מיד לאחר הנשואין דבהא מודה גם הר"ם דאמרי' דעמ"כ נשאה שתלך אחריו מיד והשתא ניחא הא דכתב רבינו תחלה דברי הרמב"ם ואחר כך הביא דברי הר"ם שכת' אפילו לא נשאה בגליל וכו' דאין ביניהם מחלוקת ואעפ"י שלפי זה היה לו לרבינו לפרש ולומר אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן ודר שם צריכה לילך אחריו אפשר לומר דלא חשש לבארו כיון דמובן הוא מענמו ותו נראה דאפילו לא דר שם בעבר הירדן נמי איכא רבותא דאעפ"י דהוציאה מגליל ולא הלך ליהודה מיד אלא מגליל לעבר הירדן ואיכא למימר דביטל תנאו הראשון שתלך אחריו מגליל ליהודה דנעשה עבר הירדן מדינתו וארצו במקום יהודה קמ"ל דאפ"ה צריכה לילך אחריו ליהודה אבל ודאי דאפי' גם דר שם בעבר הירדן ונתעכב שם אפ"ה יכול לכופה שתלך אחריו ליהודה כמבואר בדברי מהר"ם להדיא שכתב מתי שירצה אלא דבלאו ה"נ אשמועי' רבותא דל"מ כנסה בגליל דצריכה לילך אחריו ליהודה מיד אחר הנישואין אלא אפילו כנסה בעבר הירדן נמי צריכה לילך אחריו ליהודה בין שהולך ליהודה מיד לאחר הנשואין ובין לאחר זמן והכל עלה כהוגן והכי נקטינן:
Even HaEzer.75.2.1
ובאותה הארץ יכול להוציא' מעיר לעיר ומכפר לכפר שם במשנה תנן עיר וכרך ובגמרא בשלמא מכרך לעיר דבכרך שכיחי כל מילי בעיר לא שכיחי כל מילי אלא מעיר לכרך מ"ט מסייע ליה לר"י בר חנינא דאמר ר"י ב"ח מניין שישיבת כרכים קשה שנא' ויברכו העם לכל העם המתנדבים לשבת בירושלים ופרש"י ישיבת כרכים קשה. שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה עכ"ל ונראה דמתוך פרש"י למד רבינו דעיר היינו כפר שיש בו גנות ופרדסי' סמוכים לבתים וא"כ כרך לאו דוקא אלא ה"ה עיר וכן פי' הרמב"ם במשנה העיר הם הכפרים וכ"כ ס"פ י"ג דאישות וכתב בהגהת מיימונית פי"ג דאישות ר"ת היה אומר פעמים שאין מוציא אפילו מעיר לעיר ומכרך לכרך דבזה הכרך אין המושל כ"כ צורר כמו באותו כרך והוי כמנוה היפה לנוה הרעה מספר החכמה עכ"ל: כתב מהר"ם בתשובותיו סי' קי"ז אין נקרא חלוק ארצות אלא אותן שנפרדו בלשונם דאם תאמר שלעז"יא ורי"ינוס ופרנקן מקרי חלוק ארצות א"כ איך יתכן שא"י שהיתה ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק שלשה ארצות עכ"ל:
Even HaEzer.75.3.1
לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרעה וכו' שם במשנה ובגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעי' ופירש"י שהנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רע ומתוך כך חלאים באים עליו שינוי וסת אפי' לטובה עכ"ל וז"ל הרמב"ם שם מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה וכתב הר"ן ולפי זה הא דמייתי בגמרא כדשמואל אינו אלא לדמיון בלבד שפעמים יצא נזק מתוך שינוי לטובה עכ"ל וכך פי' הרב המגיד וכן נראה מדברי הסמ"ג לאוין פ' (דף ל"ב ע"ב)דפרש"י חולק אפירוש הרמב"ם ושהערוך כתב כפרש"י אבל המעיין בפי' המשנה יראה דאינו חולק אלא פירוש שהנוה היפה בודק מחפש ומבקש דבר הנאה לו דהיינו דצריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה שלא תהא בה קלה וכעורה אלא נאה ושינוי וסת זה אעפ"י שהיא לטובה הוא סבת תחלת החולי. וצריך לבאר נוה יפה אין פי' בית יפה דא"כ אפילו בעיר אחת הוה ליה למימר דאין מוציאין מבית יפה לבית רע אלא נראה דפי' נוה יפה עיר יפה ולשם שייך טיפול וכן מצאתי למהרש"ל ולפי פירש"י נמי לא מיקרי שינוי וסת אלא מעיר שאינה יפה לעיר יפה אבל לא מבית לבית בעיר אחת:
Even HaEzer.75.4.1
ואין מוציאין מא"י לח"ל אפילו מנוה הרע וכו' תימה דהא אפילו בחוצה לארץ אין מוציאין מפני שבודק וכו' וי"ל דאיירי הכא דאפי' ידוע שחפצה בנוה היפה יותר ואינה חוששת למה שהוא בודק ואפ"ה אין מוציאין משא"כ בחוצה לארץ דמוציאין בכה"ג:
Even HaEzer.75.5.1
אמר האיש לעלות וכו' כתב הר"ן סוף כתובות תצא בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א שאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה אית לה עכ"ל וכ"כ במרדכי בשם תשובות מהר"ם דאית לה נ"מ ונצ"ב הקיימים ואם אינן קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם נ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה נצ"ב אית לה וצריך לשלם לה וכ"פ האלפס בדינא דמורדת ולענין תוספת נ"ל שאין לה וראיה ברורה מדקתני תצא שלא בכתובה וכו' ע"כ וע"ש אבל הרא"ש כתב וז"ל והא דקאמר תצא שלא בכתובה כתב רבינו מאיר דדינא כדין איילונית שכתבתי לעיל עכ"ל ובסוף אלמנה ניזונית כתב איילונית אם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה אבל תוספת יש לה ובלאותיה הקיימים בין של מלוג בין של ברזל יש לה וכשאינן קיימים של מלוג חייב לשלם ושל ברזל אינו חייב לשלם עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש שכתב בדין האיש שאמר לעלות דתצא שלא בכתובה דדינה כדין איילונית ותוספת יש לה לרבינו מאיר ובמרדכי שהבאתי כתב בשם ר"מ בתשובה דתוספת אין לה ותו קשה דהרא"ש בפרק אלמנה כתב להדיא דאין חלוק בין במקום ששנה אין להן כתובה או מקום ששנה יוצאת שלא בכתובה לעולם אם הפסידה הכתובה מחמת קלקול שאחר הנישואין אין לה תוספת וכו' מהר"ם דקדק להדיא בלשון מדקתני תצא שלא בכתובה לשון זה משמע שכל תורת גביית כתובה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום כדאיתא ס"פ אלמנה ניזונית עכ"ל ועיין במ"ש בסמוך ע"ש הגהות מרדכי בשם הר"ם היכא דתפסה התוספת: כתב עוד במרדכי שם בשם תשובת הר"ם דכל מה שכתבנו דאין לה לא עיקר ולא תוספת ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור להתיישב בח"ל אבל אם יחזור ויתיישב בח"ל אפילו לאחר כמה שנים אם הוא אז בחיים תגבה עיקר ותוספת ואם מתה יגבו היורשים ממנו עכ"ל. וכ"ה בהגהות מרדכי דכתובות ע"ש רבינו חיים הכהן דדין זה דאמר האיש לעלו' וכו' דוק' בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכי' משובשין אינו יכול לכופה דה"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיות וליסטים וכו' עכ"ל וכ"כ התוס' הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים וכו' וע"ש וכ"כ באגודה וכ"כ בב"י בסוף סימן זה ע"ש הר"ש בן הר"ש בר צמח ע"ש ומ"מ אע"ג דדברי מהר"ם דלעיל אין להם מקום עכשיו כשהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה אלא צריך לתת לה כתובה ותוספת משלם מ"מ בחלוק שאר ארצות בדוכתא שהדין נותן דהאיש כופה אותה לילך אחריו והיא אינה רוצה דתצא שלא בכתובה הוי דינא כמ"ש מהר"ם וכן היכא שהיא בא"י ומבקשת לצאת דהדין הוא דתצא שלא בכתובה נמי הוי דינא כמ"ש הר"ם: כתב בהגהות מרדכי דכתובות בפלוגתא דר"ח ור"ת בדוכתא דתני יוצא' שלא בכתוב' אם אין לה תוספת נראה דגם באומ' הוא לעלות לא"י וכו' שייך פלוגתא זו ובסמ"ג ותו' שנ"ץ נראה דהלכה כר"ח דלית לה תוספת אבל מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא דגדולים חולקים בדבר אי תפיס אידך לא מצי מפיק מיניה דא"ל האי אייתי ראייה דהלכה כזה הרב שפסק כן וכ"כ המרדכי ר"פ המדיר עכ"ל משמע מכאן דאפילו למהר"ם דפסק כאן דתוספת אין לה אם תפסה היא התוספת לא מפקינן מינה אף למהר"ם וצ"ע:
Even HaEzer.75.6.1
ומ"ש או שהיא שם ומבקשת לצאת דתצא בלא כתובה הקשוהתוספות מאי איריא בא"י אפילו בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפילו מנוה רעה לנוה היפה עכ"ל ויישוב זה אינו אלא לת"ק אבל לרשב"ג דאין מוציאין אף מנוה הרע לנוה היפה וקי"ל כוותיה צ"ל דמיירי הכא בידוע שחפצה יותר בנוה היפה ואינה חוששת למה שהוא בודק וכדפי' בסמוך א"נ איירי אפי' במקום שרובן עכו"ם למקו' שרובן ישראל דבשאר ארצות תוכל לכופו לצא' ממקומו אבל מא"י לח"ל לא תוכל לכופו:
Even HaEzer.75.7.1
ירושלמי הוא רוצה לעלו' וכו' ואין תירוץ זה מספיק וכו' ולעפד"נ דמספיק דבזמן הבית שלא היה דוחק מזונות כופין אותו לעלות כשם שכופין אותה אבל בזמן הזה דאיכא דוחק מזונות אותה הוא דכופין שהרי חיוב מזונותיה מוטל על הבעל לזונה ולפרנסה בכל מקום שתלך אחריו אבל אין כופין אותו כיון דיכול לומר עכשיו איכא דוחק מזונות ושמא לא אשיג לשם פרנסה ומזונות דבטענה זו יפה כך הבעל מכח האשה וכ"כ בתשובת מהר"ם סימן קצ"ט וההיא דירושלמי בזמן הזה ואפ"ה היכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה דבזה יפה כח האיש מכח האשה וכו' עכ"ל והיינו מטעמא דפרישית:
Even HaEzer.75.8.1
כתב ר"ת מי שהוא ביהודה וכו' כבר מבואר בפוסקים טעמו של ר"ת שהוא ע"פ פירושו ליישב התוספתא והירושלמי דסתרי אהדדי וכמו שכתוב בב"י והקשה ב"י דהיאך הביא דברי ר"ת בסת' כאילו אינו חולק אדברי מהר"ם והרי הם חולקין ולמאי שכתבנו לפרש דברי מהר"ם ע"פ דברי רבינו נראה ליישב גם קושיא זו והוא דאעפ"י שהם חולקים בפירושא דתוספתא והירושלמי מ"מ בדינא ליכא פלוגתא דאע"ג דלפירוש מהר"ם אם הוא מיהודה והלך לגליל ונשא שם אשה צריכיה לילך אחריו היינו דוקא מיד אחר הנישואין אבל אם דר שם בקבע ולאחר זמן רצה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אחריו אלא אדרבה כופין אותו לעמוד שם עמה ובכה"ג איכא לפרש נמי דברי ר"ת שכתב דאם הלך הוא לגליל ונשאה שם דכופין אותו לעמוד שם עמה דהיינו לאחר זמן הנשואין משא"כ במי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשאה שם דאין כופין אותו לצאת ממקומו אחריה דבכל ענין אין כופין אותו אפילו מיד לאחר הנשואין וכן כששניהם מיהודה ונשאה בגליל דכופין אותו לצאת מגליל וכו' אפילו לאחר זמן הנשואין קאמר דכופין אותו ומודה בו הר"ם כיון שאין גליל לא ארצו ולא ארצה וכן כל חלוקי דינים היוצאים מפי' ר"ת וסותרים לפי' מהר"ם כך נראה ליישב דברי רבינו ואע"ג שאין נראה כך מדברי המרדכי והגהות מיימונית ע"ש הר"מ גופיה שפסק דעבדי' הכא והכא לחומרא לחוש לפי' ר"ת ולפי' הר"ם מ"מ דעת רבינו כך היא כדפרישית:
Even HaEzer.76.1.1
חייב בעונתה כיצד משנה פרק אעפ"י הטיילין בכל יום מאי טיילין אמר רבא בני פרקי א"ל אביי מאן דכתיב בהו שוא לכם משכימי קום וכו' אלא אמר אביי כדרב דאמר רב כגון ר"ש בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדניה ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא והרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא הא דרב משמע דלית הילכתא כרבין דמפנקי דמערבא הוו טיילין אף על גב דפורעין מס אלא דוקא דאין פורעין מס דהיינו דקאמר ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה לשאול ממנו מס והכי משמע מדקאמר תלמודא אלא אמר אביי כדרב ולא קאמר נמי כדרבין אלמא דהילכתא כרב אבל הרמב"ם ריש פרק י"ד כתב הבריאים והרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבים בבתיהן עונתן בכל לילה עכ"ל. נראה דפסק כרבין דקאמרי כגון מפנקי דמערבא ומשו"ה לא הזכיר דבעינן נמי שאינם פורעין מס וטעמו דכיון דאיתמר הך דרבין בתר הך דאביי אלמא דמסקנת התלמוד כי הא דרבין דלא בעי נמי דאינו פורע מס:
Even HaEzer.76.2.1
ומי שיש לו מלאכה וכו' דברי רבי' בזה הם כדברי ר"י בר ברוך שהביאו התוס' לשם וכ"כ הרא"ש בשמו דג' מדות בפועלים דבעושין מלאכה בעירן ב' פעמים בשבת ובעושין מלאכה בעיר אחרת ומנהגם לבא בכל לילה לביתן די להם פעם אחת בז' ימים וכשאין לנין בביתם עונתן פעם אחת בח' ימים ובין שהיה מנהגם להשהות חוץ לביתם יותר מח' ימים ובין שהיה מנהגם לחזור בכל שבוע אין להם רשות להשהות חוץ לבית אלא ז' ימים וביום השמיני חייב לבא לביתו ובספר ב"י נמצא טעות בדבריו שכתב והמשך הלשון כך הוא וכו' והא ודאי ליתא דפשוט דמ"ש רבינו והחמרים פעם אחת בשבת דלחמרים לחודיה קאמר פעם אחת בשבת אבל לפועלים שאין לנין בביתם עונתן פעם אחת בח' ימים וכדפי' הר"י בר ברוך וכמ"ש הרא"ש והב"י בעצמו כתב כך תחלה אלא ודאי דאיכא איזה טעות סופר בסוף דבריו:
Even HaEzer.76.3.1
ומ"ש ות"ח פעם אחת בשבת וכו' כ"כ הרמב"ם פי"ד ובא לתת טעם דאף ע"פ שהת"ח הם כגון מפנקי דמערבא וגם לא היו פורעין מס כר"ש בר שילת אפ"ה אינן בדין טיילין מפני שת"ת מתיש כוחן אלא עונתן פעם אחת בשבת ונראה דס"ל להרב דרבין דהלכה כמותו דקמפרש דטיילין הן מפנקי דמערבא חולק הוא אדרב דקאמר דטיילין הן כגון רב שמואל בר שילת דליתא דאפילו רב שמואל בר שילת גופיה אין עונתו אלא פעם אחת בשבת וטעמא דמילתא מפני שת"ת מתיש כוחן אבל רבינו דפסק כרב ולהכי מצריך דבעי' נמי דלא היה פורע מס כרב שמואל בר שילת כדפרישית לעיל א"כ ליתא להאי טעמא שכתב דת"ת מתיש כוחן מדרב שמואל ב"ש דקרי ליה טייל וי"ל דס"ל דתלמודא לא קאמר אלא כגון רב שמואל ב"ש דאכיל וכו' ולא רב שמואל ב"ש גופיה וכדמוכח מבני פרקי שהרב מצוי להם בעירם ושונים להם פרקם ולנים בביתם ובודאי דטובא נינהו דהוו עשירים וכגון מפנקי דמערבא ואפ"ה אין עונתם בכל יום לפי שמנדדות שינה מעיניהם אלא ודאי דת"ת מתשת כוחן ולהכי אין עונתן אלא פעם אחת בשבת:
Even HaEzer.76.4.1
כתב הרמ"ה וה"מ במי שגופו בריא וכו' נראה דאכולהו דקא חשיב קאי דכיון דעונתן אינן אלא לפי מלאכתו של כל אחד ואחד ולפי טרחו במלאכה וחוזק כוחו אם כן באין גופו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו וכתב בשלטי הגבורים ע"ש רבינו ישעיה אחרון דאם תשש כוחו שאינו יכול לקיים עונתו אפי' בעונה שהיא פחותה מכל העונות או יטול רשות מאשתו או יוציא ויתן כתובה מיהו אם היה מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא עכ"ל והר"ן כתב הא דעונת ת"ח אחת לשבת היינו כשאין מתחדש להם דבר בלמודם אבל משתנית עונתם כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין למוד לטרוח בו וע"ש:
Even HaEzer.76.5.1
והרמ"ה פסק דאפילו בלא רשות וכו' ועבדי עובדא בנפשייהו שהיו יוצאים בלא רשות והיו נענשים כתב ב"י הא דהיו נענשים אינו ענין לדברי הרמ"ה דלא מייתי הרמ"ה ראיה אלא מדסמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא הוא דמייתי ראיה:
Even HaEzer.76.6.1
ומ"ש הרמ"ה לא מיבעי להו לעגוני וכו' אפשר דמהא דהיו נענשים קאמר לה עכ"ל ומ"מ קשה כיון דחזינן דהיו נענשים אלמא דלאו שפיר עבדו ולמה נפסוק הלכה כמותן וי"ל דבגמרא הכי איתא ועבדי עובדא בנפשייהו כי הא דרב רחומי וכו' והכי פירושו דלפי שעל ידי עסק למודם משכתיה שמעתתא שלא בא בעת שהיה רגיל לבא והגיע לידי עונש אם כן העונש לא הגיע על שיצא ללמוד ב' וג' שנים שלא ברשות דהילכתא הכי דרשאי לצאת ותדע שהרי אם היה בא בעת שרגיל לבא לא היה נענש אלא העונש היה על דבר אחר שנתגלגל ע"י עסק למודם וכן נראה מדברי הרב המגיד פי"ד דאישות ע"ש אלא דאיכא למידק לאיזה צורך כתב הרמ"ה והיו נענשים כיון שאינו ענין למה שפסק הרמ"ה וכמו שכתב ב"י ונראה שבזה מראה לנו הרמ"ה דאל יקשה עלך מדנענשים מכלל דלאו שפיר עבדי דליתא אלא היו נענשים על דבר אחר ולכן לא כתב הרמ"ה ולפיכך היו נענשים אלא כתב והיו נענשים כלומר ודאי שפיר קעבדי דיצאו שלא ברשות אלא דהא דעבדי עובדא הכי לסוף נתגלגל ע"י כך דבנפשייהו הוה שהיו נענשים ע"י שהפריזו על המדה שלמדו כ"כ בעסק שלא באו בעת שהיו רגילים לבא ועל זה נענשו. ומה שהבין ב"י דהאי לא מיבעי להו לעגוני וכו' מדברי הרמ"ה הוא וביצאו שלא ברשות קאמר מדהיו נענשים צריך לי עיון שהרי באשיר"י כתב וז"ל רב אלפס לא הביא דברי רב אדא בר אהבה משום דסבר הלכה כר"א והרמ"ה פסק כר"א ב"א מדקאמר סמכי רבנן אדר"א ב"א וקא עבדי עובדא בנפשייהו ואע"ג דהילכתא הכי לא מיבעי לעגוני לנשותיהן כולי האי דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לבא ודמיא להא דאמרינן לעיל דאורחא דמילתא בכמה דאע"ג דיהבא ליה רשותא עצה טובה קמל"ן שלא יעגנה אע"פ שהוא ברשות עכ"ל ואם כל לשון זה מדברי הרמ"ה הוא מבואר דלאו מהא דנענשים קאמר לה דהא הנך עובדי שלא ברשות היו יוצאין ואיהו קאמר דאפילו ברשות לא יעגנה כולי האי אבל לפעד"נ דהאי ואע"ג דהילכתא הכי לאו מדברי הרמ"ה הוא אלא מדברי הרא"ש שהוסיף על דברי הרמ"ה ואמר ואע"ג דהילכתא הכי כר"א ב"א דיוצאין אפילו שלא ברשות אפ"ה לא מיבעי להו לעגוני נשותיהן כולי האי אפילו ברשות וכו' אע"פ שיש לפרש דה"ק דכיון דבשאר אומנות נתנו חכמים עצה טובה שלא יעגנה אע"פ שהוא ברשות א"כ במי שהולך ללמוד שלא ברשות נמי עצה טובה היה שלא יתאחר אע"פ שהוא רשאי אבל ברשות יוכל להתאחר וליכא למיחש למתוך שדמעתה מצויה בהולך ללמוד ונותנת לו רשות מ"מ בקיצור פסקי הרא"ש מבואר דבהולך ללמוד ונותנת לו רשות נ"ק דטוב הוא שלא לעגנה כ"כ וה"נ: ומ"ש יוצא אדם ללמוד תורה ב' וג' שנים צ"ע אי ר"ל ב' וג' שנים ואפילו טובא כדאמרי אינשי דאי לאו הכי אלא דוקא שלש ולא ארבע קשיא השתא שלש שרי שתים מיבעיא וכדפריך בפ' במה אשה בדין סנדל מסומר אלא ודאי אפילו טובא קאמר מיהו בתשובת מהר"ש לורי"א ז"ל כתב שתים ושלש ולא יותר וע"ש ולפי דעתו הא דכתב רבינו ע"ש הרמב"ם ג' או ד' שנים טעות סופר הוא דדוקא נקט תלמודא ב' או ג' שנים ולא ד' וכך הוא בכל ספרי הרמב"ם שבידינו היום ב' וג' שנים:
Even HaEzer.76.7.1
אין האיש רשאי לשנות מלאכה וכו' חוץ מאדם בטל שיכול לחזור ת"ח בלא רשות דכיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה אינה מקפדת כל זה כתב הרא"ש ונראה דס"ל אע"ג דהלכה כחכמים דיוצא אדם ללמוד תורה ב' וג' שנים שלא ברשות הני מילי דמתחילה בשנשאה היה כבר ת"ח דאדעתא דהכי נשאת לו שכן דרך ת"ח דמכתתין רגליהם ללמוד תורה ב' וג' שנים חוץ לביתם אבל אם בשעה שנשאת לו היה אדם בטל ואדעתא דהכי נשאת לו לא היה רשאי לחזור ת"ח בלא רשותה אם לא דאמדו חכמים את דעתה דאינה מקפדת כיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה ומשמע דאדם זה אינו רשאי לילך ב' וג' שנים בלא רשות אפי' לחכמים כיון דלאו אדעתא דהכי נשאת לו וז"ל הרמב"ם יש לו לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה כגון חמר שביקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח ות"ח יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהן ב' וג' שנים וכן רך וענוג שנעשה ת"ח אין אשתו יכולה לעכב עכ"ל ויש להבין מדבריו שכתב בסת' דרך וענוג שנעשה ת"ח דינו כת"ח לכל דבר אף לילך ב' וג' שנים שלא ברשות וכן הבין ב"י אלא שפירש כך גם דברי רבינו ואמר שמה שנתן רבינו טעם לדבר דכיון שהוא אצלה תמיד הוא לומר דאפילו למאן דפסק כר"א רשאי אבל למאן דפסק כחכמים אפילו הולך חוץ לעיר רשאי ולא נהירא אלא כדפי' דלהרא"ש ורבינו היכא דנעשה ת"ח אינו רשאי להלוך חוץ לעיר שלא ברשותה ואפשר דגם דעת הרמב"ם כך היא אלא שלא פירש ואנן נקטינן כדברי הרא"ש ורבינו וכדפי':
Even HaEzer.76.8.1
כתב הרמב"ם בפי"ד נושא אדם כמה נשים וכו' עד לפיכך צוו חכמים וכו' פי' מאחר שמי שיש לו נשים הרבה עונתן לפי מנין הנשים לפיכך צוו חכמים דכיון דמסתמא כל אחד מתנהג עצמו בדין תלמיד חכם הילכך לא ישא יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל א' עונה בחודש:
Even HaEzer.76.9.1
והמדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' משנה בפרק אעפ"י (כתובות דף סא) פלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כב"ה דאמר אם הדירה שבת אחד תמתין יותר יוציא ויתן כתובה ומפרש התם דגמר לה מנדה מידי דשכיח ממידי דשכיח כלומר כעס שכועס על אשתו שכיח ונדה שכיח ולא גמרי לה מיולדת נקבה דתמתין שתי שבתו' כר"ש דלא שכיח ומ"ש בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל דאפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו וסובר רבינו דה"ה במדירה בפירוש יותר מז' ימים דהא במדירה בסתם לעולם משמע כמבואר בי"ד סימן רי"ט ואפ"ה צריך להמתין א"כ כשהדירה בפירוש לזמן רב לא גרע וכבר כתבתי זה לעיל בסי' ע"ב וכך היא דעת הרמב"ם סוף פי"ב דאישות:
Even HaEzer.76.10.1
כתב הרמב"ם אסור לאשה וכו' עד או יוציא ויתן כתובה בפ"יד דאישות וכתב במרדכי דקשה למהר"ם אמאי לא מקרי מורד דמתשמיש ויוסיפו לה על כתובתה וי"ל לא מקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס הוי מורד והוי פושע כמו הפושעים והמורדים אבל הכא דמי קצת למוכה שחין והשמים בינו לבינה היא אומרת מיניה והוא מודה לדבריה ומיהו לא דיינינן ליה לגמרי דין מוכה שחין לכפותו בשוטים ולא בכל הנך דאמרינן יוציא ויתן כתובה אלא כדפירש ר"ח פרק המדיר דשרי למיקרי עבריינא אם לא הוציא עכ"ל בפ' אעפ"י:
Even HaEzer.76.11.1
האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו' משנה פרק המדיר א"ל על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך או שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה ובגמרא א"ל ע"מ שתאמרי וכו' ותימא א"ר יודא אמר שמואל דברים של קלון או שתהא ממלאה וכו' ותעביד א"ר יודא אמר שמואל שתהא ממלאת ונופצת ופירש"י לאחר שתשמש וימלא רחמה ש"ז תרוץ ברגלים ותנפצנו שלא יקלוט ותתעבר עכ"ל במתניתא חנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה ופרכינן ותיעבד ומשני מפני שנראית כשוטה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו כתרתי אוקמתא דס"ל דלא פליגי אלא דבין בזו ובין בזו יוציא ויתן כתובה ולאו דוקא שטות זה דתמלא עשרה כדי מים אלא כל כיוצא בזה שהוא מעשה שטות ודברים שאין בהם ממש וכ"כ הרמב"ם לשם וכך הם דברי רבינו: ומ"ש רבינו האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וא"ל אני מפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' ולא כתבה כלשון הרמב"ם המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה וכו' שכבר כתב ה' המגיד ס"פ י"ב ופר' י"ג דאישות שבכל מקום שכתב הרמב"ם המדיר את אשתו ר"ל שהדירה מהנאתו ואוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו וא"ל הריני אוסר עליך שלא תעשי כך או שתעשי כך אין בדבריו כלום עכ"ל ומ"מ קשה למה לא כתב רבינו כאן גם כן בשהדירה מהנאתו אם לא תאמרי לפלוני וכו' אי נמי שנדרה וקיים לה איהו כמו במדיר את אשתו שלא תתקשט ושלא תלך לבית אביה ולבית המשתה ולבית האבל כמבואר בסימן ע"ד ולמה שינה לפרש כאן שנדרה נדר של עינוי נפש וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי וכו' וי"ל דלישנא דמתניתין דתנא הכא אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' מוכח הכא לפרש כך דאי לאו הכי מאי על מנת ולכן פי' רבינו דמיירי בנדרה נדר שיכול להפר וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' וא"ת משנתינו גופא קשיא אמאי נקט הכא על מנת טפי מבכל הני דתנא התם ה"ל למיתנא הכא ג"כ המדיר את אשתו שתאמרי לפלוני וכו' וי"ל דבכל הני דתנא המדיר את אשתו ליכא לפלוגי בין הדיר הוא את אשתו או נדרה היא וקיים לה איהו דיוציא ויתן כתובה כיון דקשה עלה לקיים את הנדר כמבואר לעיל בסי' ע"ב ובסימן ע"ד אבל הכא ודאי איכא לפלוגי בין הדירה הוא שאסר הנאתו עליה אם לא תאמרי לפלוני וכו' שאז דין הוא דיוציא ויתן כתובה לפי שקשה עליה להעיז פניה ולומר אלו הדברים אבל בנדרה היא וקיים לה הוא אינו בדין שיוציא ויתן כתובה דליכא למימר דקשה עליה להעיז פניה שהרי כיון שנדרה ואומר קונם תשמישך עלי אם לא אומר לפלוני כך וכך הרי מעיזה פניה לומר שתאמרי אלו הדברים ובודאי לא יהא קשה עליה כלל לומר אלו כדברי' כיון דפרוצה היא ולפיכך לא נקט התנא הכי המדיר את אשתו דהוה משמע בין שהדיר הוא בין שנדרה היא אלא תנא ע"מ שתאמרי לפלוני וכולי דהיינו שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' ומטעם שאינה יכולה להעיז פניה וכו' כנ"ל דעת רבינו אבל הר"ן פרק המדיר פי' הך דע"מ שתאמרי לפלוני וכו' או שתהא ממלא וכולי בשתלויין באותם דברים תשמיש או מזונות ובנדרה היא דוקא דכיון דקיים לה איהו סברה מסנא סני לי ולפיכך יוציא מיד ויתן כתובה דליכא לפרש במדירה מהנאתו אם לא תאמרי וכולי דאם כן אמאי יוציא מיד ויתן כתובה דאי תלה בדברים אלו תשמיש שבת אחד יקיים ואי תלה בהן מזונות יעמיד פרנס שלשים יום והיא דעת הר"ן לשם וקשיא לי אמאי לא פירש נמי בהדיר הוא את אשתו בדברים אלו ותלה בהן שאלת כלים דהשתא ניחא דיוציא מיד ויתן כתובה דאינה יכולה לסבול אפילו שעה אחת דקשה עליה שמשיאה שם רע בשכנותיה וכן צריך לפרש לעיל בסימן ע"ד אצל מ"ש רבינו על שם הרמב"ם הדירה שלא תלך לבית המרחץ וכולי והרב ב"י כתב כאן על דברי רבינו שאמר האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו' משום דעל כרחך בתולה דבר זה בנדר מתוקמא מתניתין וכולי עד וכך הם דברי הר"ן וכולי ושרי ליה מאריה דהא מבואר מדברי הר"ן שהוא מפרש כפשוטו שנדרה היא ותלאה בדברים אלו מזונות או תשמיש ויוציא מיד ויתן הכתובה ומטעמא דמסנא סני לה ואילו רבינו קמפרש דבנדרה היא נדר של עינוי נפש והפר לה על מנת שתאמרי לפלוני וכו' ויוציא מיד ויתן כתובה לפי שאינה יכולה להעיז פניה ונמצא שלא הותר הנדר אבל בנדרה היא ותלאה הנדר בדברים אלו וקיים לה איהו אינו בדין שיוציא ויתן כתובה דליכא למימר הכא שאינה יכולה להעיז פניה שהרי היא פרוצה שנדרה שתאמר לפלוני דברים כאלו ודו"ק: כתוב בהגהות מרדכי דכתובות על שם ר"ח דהך דהמדיר את אשתו דאמר יוציא ויתן כתובה בע"כ דגם התוספות צריך ליתן לה דאל"כ כל אדם ידור אשתו אם רוצה לגרשה כדי ליפטר מתוספת: כתוב בהגהת מיימונית פי"ד דאישות המדיר שלא לקרב אל זוגתו עד זמן פלוני אם נדר שלא מרצון אשתו ודאי יש איסור בדבר ולא חל הנדר אבל אם נתרצית זוגתו וחפצה בכך אז צריך התרה משלשה הדיוטות ע"כ מתשובת מהר"ם והיא כתובה בתשובת מיימונית דספר נשים סימן ב' ובהגהות מרדכי דקידושין וכתב עוד בהגהת מיימונית דלעיל בשם ריב"א דאע"ג דהדירה מתשמיש מותר להתייחד עמה וע"ש ובתשובת מהרי"ו סימן א' אשה אחת הפצירה בבעלה שלא לשמש עמה וכשראתה היא שכעס הרבה ורוצה לישבע מיחתה בו ופסק דאפילו הכי השבועה תלה והאריך בטעמו: כתב ב"י ע"ש הריטב"א דהא דאיתא בפרק נערה האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה אע"פ שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא וכ"ש כשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה עכ"ל ותימה למה פסק דבהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשובה ומשמע דפוחתין מכתובה ודינה כשאר מורדת מתשמיש ובהוא אומר כן פסק דיוציא ויתן כתובה ואין לו דין מורד להוסיף לה על כתובתה והאמת כך הוא שאין דין מורד ומורדת אלא בעושה כך מחמת שנאה וכעס כדכתב במרדכי פרק אעפ"י הבאתיו למעלה בסימן זה אבל באינו עושה כך אלא לצניעות או מחמת עצלות שלא להפשיט את הבגדים ולחזור ולהלבישן וכיוצא בזה אין זה מורד או מורדת ולבי אומר לי שלא קאמר הריטב"א כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא לענין שיהיו דנין בה בדינא מורדת דהא ודאי ליתא אלא דלפי שהאשה מחוייבת לשמוע לקול אישה וכל מה שרוצה לעשות באשתו עושה כדברי חכמים בספ"ב דנדרים וכדלעיל בסימן כ"ה וכעובדא דההיא דאתאי לקמיה דרבי דאמרה ליה ערכתי לו שלחן והפכו א"ל בתי התורה התירתך לו ולפיכך אף בזו דאומרת אני בבגדי ואתה בבגדיך מורדת חשיבא לפי שמחויבת לעשות בענייני תשמיש כל מה שהבעל רוצה כדכתיב ואליך תשוקתו והוא ימשל בך ולעניין קריאת השם בלבד אמר שיש לקרותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד במורדת כלל ופשוט הוא:
Even HaEzer.77.1.1
המורד על אשתו וכו' עד לכל שבוע שלשה דינרין וכו' פירשו בגמרא פרק אע"פ דטעמא דמילתא משום דלכל יום מוסיפין לה חצי דינר ומיום השבת אין מוסיפין דמחזי כשכר שבת אבל במורדת על בעלה פוחתין לכל יום דינר שלם ואפילו מיום השבת דכיון דמפחית קא פחית לא מיחזי כשכר שבת והא דפותתין דינר שלם בכל יום טעמו משום דצערו מרובה מצערה דיצרו וקישויו מבחוץ ניכר ומתגנה ויצרה מבפנים וז"ל הגהות מרדכי מורדת פוחתין לה ז' דינרים וכו' מפרש בירושלמי כנגד ז' מלאכות שהאשה חייבת לבעלה ולה מוסיפין ג' דינרים כשהוא מורד כנגד שלשה דברים שהוא חייב לה שאר כסות ועונה עכ"ל תוספות שאנ"ץ: פי' דברי רבינו בקצרה בדין מורדת: האשה שמרדה על בעלה מתשמיש דהיינו דאמר בעינא ליה ומצערנא ליה בתשמיש בלבד ועושה לו כל מלאכות ובזו איכא למימר אפילו אם ישמש עמה במרדה דאילו אמרה מאיס עלי יגרשני מיד בלא כתובה לאו מתשמיש לבד מרדה אלא אף מכל מה שהאשה משועבדת לבעלה היא מורדת ותו דליכא למימר בזו דהיה משמש עמה במרדה דא"כ היאך היא טוענת מאיס עלי הרי היא מעידה על עצמה דשקר הוא דאם היה מאיס עליה לא היתה משמשת עמו אלא ודאי דאינו מדבר עכשיו אלא באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואמר שעל זה היתה תקנה הראשונה והשנייה ושוב הוסיפו לתקן בזו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דמלבד ההכרזה לא יתן לה גט עד י"ב חדש ואמר רבינו דהאי תקנתא שלא ליתן לה גט עד י"ב חודש תקנוה אף באומרת מאיס עלי ולאפוקי מפרש בים דתקנה שלישית נמי לא היתה אלא דוקא באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דליתא אלא תקנה זו היתה כוללת אף באומרת מאיס עלי אבל ודאי דמ"ש רבינו תחלה ושוב הוסיפו לתקן דמלבד ההכרזה לא יתן לה גט לא היתה אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דאילו באמרה מאיס עלי לא תקנו בה מעולם לא פחיתות ז' דינרין ולא הכרזה כלל אלא אם ירצה הבעל מגרשה מיד בלא כתובה דודאי לא תחזור בה כיון דמאיס עליה ושוב כשתקנו דצריך לשהות י"ב חדש תקנוה אף באמרה מאיס עלי כלומר דאם בא לגרשה תוך י"ב חודש צריך ליתן לה כתובה ומתוך כך לא יגרשנה עד אחר י"ב חדש כדי שיהא פטור מלתת לה כתובה ואולי יתפייסו בתוך השנה אח"כ כתב דרשב"ם חולק בשתים חדא דשהיית י"ב חדש לא תקנוה אלא במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה התם הוא דשייך לומר אולי יתפייסו בתוך השנה אבל למאיסותא ליכא סברא אידך דבטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרשה מיד וכ"כ הרמב"ם והוסיף עוד הרמב"ם ונוטלת נצ"ב אפילו לא תפסה דלא כמ"ש תחלה דאינה נוטלת נצ"ב אלא מה שתפסה ור"ת פירש דלעולם אין כופין וכו' כלומר דבשניהם אין כופין לגרש וגם בשניהם משהין י"ב חדש ואין ביניהם כלום בדבר הזה אבל לענין ממון ודאי דאף לר"ת חלוקין הם דבמורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אפילו לא תפסה לא הפסידה בלאותיה אלא בז' דינרים לשבת וע"י ד' שבתות ואז אפילו במה שתפסה הפסידה וכן אם בא לגרשה תוך שנה נמי כך דינה אבל באומרת מאיס עלי מה שתפסה אין מוציאין מידה לדברי הכל כתב הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגים אחרות וכו' פי' באומרת מאיס עלי יש מנהגות אחרות בענין הממון ואין ראוי לדון אלא כדין התלמוד אבל רב אלפס כתב וכו' פי' דאמרה לא בעינא ליה דמאיס הוא עלי ליתיב לי גיטא לאלתר ואינה מזכרת כתובה יהבינא לה גיטא לאלתר ואי תפסה וכו' שזהו שלא בדין התלמוד אלא תקנת דייני דמתיבתא וכתב הרא"ש על דברי רב אלפס אפשר לפי שראו וכו' עד ומכלה ממונו כל זה מלשון הרא"ש בפסקיו פרק אע"פ ולא בא לפרש דברי רב אלפס שהרי בדבריו פרק אע"פ ופרק שני דייני גזירות מבואר דהגאונים תקנו לכוף אותו לגרש אלא בא לחלוק על רב אלפס דאפשר לפרש לשון תקנה דדייני דמתיבתא שהביא רב אלפס דלא תקנו שיכופו לגרש אלא היתה תקנתם לבטל השהייה וגם תקנו לענין ממון וכן היה דן ר"מ מרוטנבור"ק ע"כ בקוצר ועתה אשיב לבאר באריכות בסייעתא דשמיא: המורד על אשתו וכו' משנה בפרק אע"פ וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין ופסק הרמב"ם כסתם משנה ולכך כתב מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים סבירא ליה שהג' דינרים הם ל"ו שעורות כסף לפי שהדינרים אלו הן של דבריהם והם שמינית שבצורי ובדינר צורי יש צ"ו שעורות כמו שנתבאר בפ"י דה' אישות ונמצא שהשמינית הוא י"ב שעורות לפיכך ד' דינרים הם ל"ו שעורות וכן כתב ה' המגיד בפי"ד דאישות אבל רבי יהודה דאמר שלשה טרפעיקין פירשו בגמ' שהוא סלע מדינה ונמצא ג' סלע מדינה הם קמ"ד שעורות כסף ודע שרבינו ירוחם כתב דנראה דעת רב אלפס דהלכה כרבי יהודה דשקלי וטרי אליביה עכ"ל ורצונו לומר דמאחר שהביא הרי"ף מאי דקאמר בגמרא וכמה טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכולי דאליביה דרב יהודה הוא אלמא דהילכתא כוותיה דרב יהודה ולפי זה גם דעת הרא"ש כך היא שגם הוא הביא האי שקלא וטריא דאליביה דרב יהודה ומ"מ נראה לי דאין מזה ראייה דאפשר לומר לדעת הרי"ף והרא"ש שלכך הביאו האי שקלא וטריא לפרש דברי ר' יהודה משום דמיניה נשמע לת"ק דשלשה דינרים של מדינה קאמר ולא של צורי דאי ת"ק שלשה דינרים של צורי קאמר א"כ ר' יהודה דמפחית בשיעורם לא ה"ל לומר שיעורא רבה שלשה סלעים אלא ה"ל למימר דינר ומחצה דלא כת"ק דאמר ג' דינרים אלא ודאי דת"ק שיעורא זוטה קאמר דהיינו שלשה דינרים של מדינה ואתא ר' יהודה לטפויי לומר שהם שלשה סלעים של מדינה ובזה מתיישב מה שקשה דמנ"ל להרמב"ם דת"ק שלשה של מדינה קאמר ולא של צורי דהא באידך מתני' תנן וכלים של נ' זוז קאמר בגמרא אמר אביי נ' זוז פשיטי ממאי מדקתני בד"א בעני שבישראל וכו' וכה"ג קאמר בפ' מציאת האשה אמתניתין דהמשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זהובים אמר אביי חמשים זהובים פשיטי ממאי מדקתני סיפא וכו' ופירשו שם בתוספות דאיצטריך למיפשט ממתניתין ולא מדרב יהודה בפ"ק דקידושין דבשל דבריהם כסף מדינה דזה אינו אלא בסלעין וממילא משמע דהני דוקא פשיטי כדמוכח במתני' גופא אבל בעלמא בשל צורי קאמר אבל למאי דפרישית אתי שפיר דה"נ מוכח במתני' גופא דשל מדינה קאמר מדתנן רב יהודה אומר ג' טרפעיקין וכדפי' ולענין הלכה נראה עיקר כדברי הרמב"ם ורבינו המפורשין ולמאי דפרישית כך היא גם דעת הרי"ף והרא"ש ולא כר' ירוחם ואע"פ דמשמע מתוך תשובת ר"ת שהובא בהגהת מיימונית בפי"ב דאישות גם בדברי ר"ת שבספר הישר שהועתק בהגהות מרדכי שגם הוא פוסק כר' יודא מדנקטו בדבריהם שלשה טרפעיקין כדנקט ר' יודא מ"מ אפשר למידחי דלאו דוקא טרפעיקין קאמר שהרי במרדכי ובהגהת מיימוני ובסמ"ג נקט ר"ת בלישניה דינרין שכתב הפסד ז' דינרין תנן הפסיד בלאותיה לא תנן ולא נקט טרפעיקין אלמא לאו דוקא טרפעיקין קאמר:
Even HaEzer.77.2.1
ומ"ש המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה כו' בגמרא אפליגו רב הונא ור' יוסי בר חנינא גבי מורדת אם הוא מתשמיש או ממלאכה דפסקו כל הפוסקים חוץ מראבי"ה דהילכתא כרב הונא דמורדת מתשמיש הוי מורדת אבל מורדת ממלאכה לא הויא מורדת ומינה דגם מורד אינו אלא כשמורד מתשמיש אבל כשאינו רוצה לזונה כייפינן ליה לזונה על ידי שוטים או דמשמתינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה כן משמע פשט השמועה וכן כתב הרב המגיד וכן מבואר בתשובת רבינו תם שהובא בהגהת מיימונית בפי"ב דאישות וז"ל וכ"ש שאם באת לפסוק כר"ח שפוסק אין מורדת ממלאכה שאפילו תוספת ג' טרפעיקין אין לה וכו' וכן משמע דברי שאר כל המחברים שלא הזכירו בדין מורד כלל שיהא לו דין מורד כשאינו רוצה לזונה אלא דוקא כשמורד מתשמיש וכן עיקר דלא כדברי רבינו שנמשך אחר הרא"ש ז"ל שכתב אף על גב דאמרה מורדת ממלאכה לא הויא מורדת משום דמצי למימר איני ניזונית ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואיני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן ואם אינה מספקת ממעשה ידיה מוסיפים לה על כתובתה אע"פ שכופין אותו לזון עכ"ל וכתב כך על פי שיטתו שכתב תחלה דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ור"י בר חנינא סובר כריש לקיש דאמר שיכול לכופה למעשה ידיה הלכך נקראת מורדת ממלאכה וכיון דהילכתא כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ממילא הלכתא נמי כוותיה בהא דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת ומינה באיש שאינו יכול לומר איני זן ואיני מפרנס וכו' נקרא מורד כשאינו רוצה לזונה והיא שיטת התוספות לשם וכבר כתב הר"ן ז"ל וז"ל ר"י בר חנינא דאמר ממלאכה לאו מעושה בצמר קאמר דהא לא אשכחן דפליג עליה דרב הונא במאי דקאמר דיכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אלא משאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאינה יכולה להפטר מהם קאמר לפי שאין תחת מזונות אלא בעושה בצמר בלבד דהא אמרינן לעיל בפירקין מידי דקיץ ממידי דקיץ ושאר מלאכות לא קייץ עכ"ל דלפי זה כיון דמסקינן במורדת ממלאכה דאין פוחתין מכתובתה אפילו במורדת משאר מלאכות שאינה יכולה להפטר מהם ה"ה נמי במורד שאינה רוצה לזונה אין מוסיפין על כתובתה אע"פ שמחוייב לזונה עכ"פ גם התוספות עצמם כתבו כמו פי' הר"ן אלא שבסוף כתבו דמסברא נראה דכי קאמרה איני ניזונית ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות א"כ לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונית ע"כ ולע"ד נראה לומר שאף אם תעשה לו מלאכות אחרות אינה צריכה לעשות לו יותר ממה ששנינו טוחנת ואופה כו' ובאלו מלאכות נמי אינה צריכה לעשות כל היום תדע שהרי כשלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה מחוייבת לעשות כל המלאכות מלבד עשיית צמר והיאך אפשר לעשות הכל אלא ודאי טוחנת ואופה וכל הני מלאכות שהיא מחוייבת לא שהיא מחוייבת לטחון ולאפות כל היום בלי הפסק אלא טוחנת מקצת היום וכן שאר מלאכות באופן שנשאר מקצת היום לעשיית הצמר שהוא העיקר וא"כ ה"נ כשאמרה איני ניזונית ואיני עושה אינה צריכה לעשות בשאר מלאכות השנוים במשנתינו רק על אופן שתוכל לעשות בצמר בכל יום לצורך מזונותיה הילכך נראה עיקר שאין נקרא מורד ממלאכה דלא כדברי הרא"ש שהוא יחיד בדבר זה נגד כל הגאונים נ"ל:
Even HaEzer.77.3.1
ומ"ש רבינו אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה גם זה על פי דברי הרב רבינו אשר שפסק כרב דס"פ המדיר וחולקים בזה מקצת גאונים ופוסקים כשמואל דאין כופין אותו להוציא וכמו שיתבאר לקמן סי' קנ"ד בס"ד מיהו במורד מתשמיש אם היא רוצה יוציא מיד ויתן כתובה דאין סברא לומר שיוסיפו לה כתובתה והיא תתעגן כל ימיה כך כתבו התוס' והרב רבינו אשר ולא מצינו בשום מחבר שחולק ע"ז גם ראיה ברורה מפרק נערה שנתפתתה דאמר רב הונא אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכל שכן מונע מתשמיש וכמ"ש הרב רבינו אשר וכ"כ הריטב"א עיין בסוף סי' הקודם: כתב הרב רבינו משה בר מיימוני וזה לשונו המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה כו' משמע מלשונו דדין מורד אינו אלא באומר בעינא לה ומצערנא לה אבל באומר מאיסה עלואי ולא בעינא לה אע"ג שהיא רוצה להמתין יוציא מיד ויתן כתובה שהרי האיש מגרש לה שלא לרצון האשה ומה תוספת שייך הכא וכן מצאתי להדיא בהגהות חדשות לרי"ף בשם רבינו ישעיה אחרון ז"ל וזה לשונו אם רוצה לגרשה מתחלת מרדו ולתת לה כתובתה הרשות בידו ואין מוסיף על כתובתה ולא אמרו להוסיף על כתובתה אלא כשמורד בה ואינו רוצה לגרשה ע"כ ונ"ל עוד דאפילו בזמן הזה שאין מגרשין האשה בע"כ דתקנת ר"ג אעפ"כ אין מוסיפין לה על כתובתה דמאחר שאינו מתכוין לצערה אינו מן הראוי להפסידו כיון שאין עכוב גירושין מחמתו וה"ה דאינו מחויב לזונה דכאילו נעקר האישות לאלתר דמי מאחר דמאיסה עליו וה"ה דאינו עובר בלאו דלא יגרע ושוב מצאתי כן להרב הגדול מהר"ר אליהו מזרחי בתשובה סי' ל' והביא ראייה מפ"ק דכתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וכו' ה"ד אי דמעכבן אינהי אמאי אוכלות משלו כו' וכתב עוד ולפי זה א"כ נמי יורשה אף ע"פ שאינו מעלה לה מזונות שהעכוב הוא ממנה עכ"ל: ומ"ש בהגהת הרי"ף בשם ריב"א ז"ל וכל המורד על אשתו או המדיר על אשתו אם מתה אשתו בעוד שהוא במרדו ולא נתפייס עמה אין בעלה יורשה הואיל ואינו נוהג בה מנהג בעל עכ"ל היינו דוקא באומר בעינא לה ומצערנא לה דומיא דהמדיר דבעי לה אלא שמצערה דכיון שעכוב הגירושין הוא גם ממנו ואינו נוהג בה מנהג בעל הילכך אינו יורשה ואפילו לר"ת והרא"ש וכל שאר גאונים שחולקים על פרשב"ם בפרק מי שמת וסוברים דאשה שהיא עם בעלה בקטטה אע"פ שנתן עיניו בה לגרשה מתה יורשה שאני התם שנוהג בה מנהג בעל עד שעת מיתה אבל כשאינו נוהג בה מנהג בעל נעקר תנאי האישות לגמרי וכיון שהעיכוב הגירושין הוא ממנו הלכך מתה אינו יורשה אבל אם אומר מאיסא עילואי ורוצה לגרשה והעיכוב הוא ממנה א"כ היא מתפייסת ממנו ומצפה תמיד שמא יחזור אליה הילכך אינו נעקר תנאי האישות ואם מתה יורשה ואע"פ שאינו נוהג בה מנהג בעל ואפשר שגם רשב"ם יודה בזה נ"ל ועיין לקמן בסימן צ' מחלוקת הרשב"ם ושאר גאונים. דין המורד על אשתו ותפס כל נכסיה שהכניסה לו כתב מהרי"ק בשורש נ"ו צריך להניח הנכסים בחזקה הראשונה וע"ש ועיין בתשובת הריב"ש סי' שס"ד ושס"ה איזה דבר נקרא תפיסה וע"ל סימן צ"ג דתפסה שטרות אי מקרי תפיסה כתב הר"ן בפ' אע"פ הא דמוסיפין לה היינו דנשאר עליו חוב כשאר כתובה אבל אין נותנין לה מיד שהיא תלקח בהן קרקע עכ"ל:
Even HaEzer.77.4.1
והאשה שמרדה וכו' משנה שם המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת וכבר כתבתי דהסכמת הפוסקים דהלכה כרב דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת ודלא כמ"ש בהגהת מיימונית פרק י"ד דאישות ובמרדכי פרק המדיר ע"ש ראבי"ה דהלכה כר"י בר חנינא דמורדת ממלאכה נמי הוי מורדת כמו מורדת מתשמיש דיחיד הוא בדבר זה נגד כל הגאונים. אמר הכותב בהיות שמחלוקת גדולה נפלה בין המחברים והמפרשים בחלוקי דיני מורדת הכרח הוא לבאר סברותיהם ומחלוקותם באורך. גרסינן בברייתא המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת רב יהודה אומר ז' טרפעיקין רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת וכולי אמר רמי בר חמא פעמיים שולחין לה מב"ד אחד קודם ההכרזה ואחד לאחר ההכרזה דרש ר"נ בר רב חסדא הלכה כרבותינו אמר רבא האי בורכא א"ל ר"נ בר רב יצחק מאי בורכתיה אנא אמריתה ניהלה ומשמיה דגברא רבה אמריתא ניהלה ומנו ר"י בר חנינא ואיהו כמאן סבר כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה ה"ד מורדת אמר אמימר דבעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה מר זוטרא אמר כייפינן לה הוה עובדא ואכפה מר זוטרא ונפיק מיניה ר' חנינא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא הוה. כלתיה דרב זביד הוה תפיסא שיראי יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא גבייהו ויתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותיה קיימין א"ל רב גמדא משום דרב זביד גברא רבא הוא מחניפיתו ליה והאמר רב כהנא מיבעיא בעי רבא ולא פשיט איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה הקיימין א"ל רב גמדא משום דרב זביד גברא רבא הוא אפכיתו ליה לדינא עילויה האמר רב כהנא מיבעיא בעי לה רבא ולא פשיט. השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל ופירש"י חזרו ונמנו. שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ד' שבתות של הכרזה: בורכא. דבר שאינו הגון: ואיהו כמאן סבר. רבא דאמר בורכא היא כמאן סבר: נמלכין בה. ומשהין את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה ז' דינרין בשבת: היכי דמי מורדת. דכופין אותה דמשהין גיטה ופוחתין מכתובתה: דאמרה בעינא ליה וכולי. שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה: אבל אמרה מאיס עלי. לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה לשהותה אלא נותן לה גט ויוציא בלא כתובה: כלתיה דרב זביד אימרדא. ואמרה מאיס עלי עד כאן לשון רש"י. ורצונו לומר דלרבא אין הלכה כרבותינו דחזרו ונמנו אלא כמתניתין דפוחתין לה עד כלות כתובתה והיינו דאמר רב ששת נמלכין בה כלומר דמחזיר עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין ולא תפסיד מיד אחר ד' שבתות וסבירא ליה לרש"י דהלכה כרבא שאמר משמיה דרב ששת דאינון בתראי וכמו שכתב גם הרא"ש שמטעם זה כתב רבינו תם כרבא ומשום הכי פירש רש"י היכי דמי מורדת דכופין אותו דמשהין גיטה וכולי כפי משנתינו דהכי הילכתא לא היכי דמי מורדת שתפסיד בהכרזת ד' שבתות כמו בברייתא דלא קי"ל הכי אלא כסתם משנתינו לפי שיטתו דקאי אמשנתינו מתיישב מאי דקאמר היכי דמי מורדת וכו' כלומר דבמורד לא קא מיבעיא לן דפשיטא דבאומר בעינא לה ומצערנא לה הוא דמוסיפין דאילו באומר לא בעינא לה אין כאן תוספת יגרשנה לאלתר שהרי האיש מוציא אף שלא לרצון האשה אבל במורדת מיבעיא לן מי נימא הכי נמי דוקא באומרת בעינא ליה כו' והא כדאיתא מדתנן וכן המורד או דילמא הא כדאיתא ובמורדת אף באומרת מאיס עלי נמי הויא מורדת ופוחתין מכתובתה כיון שאין הבעל רוצה לגרשה וק"ל ומשום הכי נמי פירש כלתיה דרב זביד אמרידא ואמרה מאיס עלי דמדמייתי עלה הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע לאלתר ואילו במרדה דבעינא ליה וכולי תנן דפוחת והולך עד כדי כתובתה ומשמע אפילו קיימין וכן פירש הריב"ש בסימן שס"א שזהו דעת רש"י וכן כתב הר"ן וכן כתב ר"ת עיין באשיר"י ובמרד' וליכא למימר דלרבותינו שחזרו ונמנו כיון שעוקרין הכתובה מיד אחר ארבעה שבתות איכא למימר דלא הפסידה בלאותיה קיימין וכן פירש הר"ן דמטעם זה נסתפקו בזה בגמרא ולעולם כלתיה דרב זביד באמרה בעינא ליה כולי ודלא כדברי רש"י דהא ודאי לשיטת רש"י דלא קי"ל כרבותינו אלא כרבא דפסק הלכה כמשנתינו אי אפשר לפרש כן. ומסקנא דשמעתין דמשהינן לה י"ב חודש במאיס עלי היא ואז תצא בלא כתובה ומאי דתפסה לא מפקינן מינה אבל באומרת בעינא ליה מפסדת הכל בפחיתת ז' דינרים בכל שבת אבל אין מכריזין עליה כל עיקר ודין פחיתת הז' דינרים אם הם מכתובתה ממש או מטובת הנאה דכתובתה וכן אם פוחתים גם כן מנ"מ שלה אם לאו הכל מתבאר בדברי הר"ן במתני' דהמורדת ובתשובת הריב"ש סימן שס"ב. זו היא שיטת רש"י והנמשכים אחריו: שיטה שנייה היא שיטת ר"ת שחולק ארש"י ז"ל ומפרש דמאן דאמר הלכה כרבותינו רצונו לומר ממש כדבריהם דלא קתני שליחות של קודם הכרזה ופליג ארמי בר חמא אמר רבא האי בורכא אלא הלכה דפעמים שולחין לה וממילא כולהו ס"ל כרבותינו דחזרו ונמנו ומפסדת כתובתה לאחר הכרזת ד' שבתות דלא כמשנתינו. וכל זה באומרת בעינא ליה כו' אבל באומרת מאיס עלי סובר ר"ת כפירוש רש"י דכלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי הוא כמבואר באשר"י ומרדכי לדעת ר"ת ומרומז גם בתוספות בד"ה ואינהו כמאן סברוה בסוף הדיבור וכ"כ הסמ"ג להדיא בלאוין פ' (דף ל"ב) וז"ל ורבינו יעקב פירש להיפך כי דין זה האחרון במאיס עלי אבל במרידה אחרת תטול בלאותיה כי הפסד ז' דינרין תנן הפסד בלאותיה לא תנן וכה"ג במרדכי ובהגהת מיימונית בשם ר"ת ורצונו לומר במה שכתב הפסד בלאותיה לא תנן כלומר דלא תנן שתפסיד בלאותיה לאלתר אלא בשהייה דז' דינרים לשבת ואף על גב דלפירוש ר"ת לא קיימא לן כמשנתינו אלא כרבותינו שתפסיד כתובתה מיד לאחר הכרזת ד' שבתות מכל מקום מביא ר"ת ראייה ממשנתינו לענין שלא תפסיד בלאותיה לאלתר דבהא לא פליגי רבותינו אמשנתינו אלא לענין שלא לפחות הכתובה מעט מעט כן נראה מדברי המפרשים שהעתיקו פי' רבינו תם. אכן מדברי הרא"ש בפסקיו יראה דס"ל לר"ת דרבותינו דחזרו ונמנו לא בא לעקור דין משנתינו אלא הוסיפו להחמיר עליה להכלימה בהכרזת ד' שבתות אבל על כל פנים פוחתין לה מכתובתה ז"ז בכל שבת עד כלות כתובתה שהרי כתב ור"ת פי' ה"ד מורדת וכו' כלתיה דרב זביד אימרדה פי' דאמרה מאיס עלי מדמייתי עלה הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע לאלתר דאילו במרדה דבעינא ליה ומצערנא ליה לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד דהא אית לה כתובה כל זמן שלא כלתה והכריזו עליה וכולי ולפי זה אתי שפיר טפי במה שהמשיך רבינו תם פי' הסוגיא אמשנתינו כיון דהיא נמי כהלכתא ולזה הביא ראייה מדלא תנן הפסיד בלאותיה גם בהגהת מרדכי דכתובות כתוב דברי רבינו תם שבספר הישר וז"ל מורדת דבעי' ליה ומצערא ליה שהיא מכוונה לעגנו אולי יתן לה כתובה ויגרשנה אינו יכול לגרשה אפילו הוא רוצה עד שתפחות כל כתובתה ז' טרפעיקין אבל מורדת דמאיס עלי אם רוצה לגרשה מגרשה מיד בלא כתובה ולא משהינן י"ב ירחי שתא כמו מורדת דבעיא ליה דמשהינן לה אולי תחזור ובין כך ובין כך אין לנו לכופו לגרש אלא אם ירצה יעגנה לעולם וע"ש עד כאן לשונו הנה שפסק לפחות לה ז' טרפעיקין כמשנתינו ומ"ש באומרת מאיס עלי דלא משהינן לה אינו לפי דין התלמוד אלא לדינא דמתיבתא שבטלו השהייה כמו שיתבאר בסוף סימן זה בס"ד ומשום הכי סיים בדבריו ובין כך ובין כך אין לנו לכופו לגרש כו' כלומר דלא כי"א דלדינא דמתיבתא כופין אותו לגרש וכו' וכמו שיתבאר בסמוך כל זה. ודע שמ"ש הרא"ש בסוף דבריו וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה כ"ש למורדת זהו מדברי עצמו ואינו מדברי ר"ת שהרי ר"ת ס"ל דוקא באומרת מאים עלי תקנו האמוראים להשהותה י"ב חדש שמא תחזור בה אבל באומרת בעינא ליה וכו' מכלימין אותה בהכרזת ד' שבתות ולא בשהייה י"ב חדש וכמבואר בסמ"ג להדיא ע"ש וכתב הרמב"ם פרק י"ד ד' שבתות אלו מכריזין עליה בכל יום אבל הר"ן תמה עליו וס"ל דדוקא בשבת מכריזין וכ"כ התוספות והגהות מיימונית ע"ש ספר המצות וכ"כ רבינו מכריזין עליה ארבע פעמים בד' שבתות זו אחר זו: שיטה שלישית היא שיטת הרשב"א שהיא ג"כ כשיטת ר"ת דהלכה כרבותינו באמרה בעינא ליה וכולי דמכריזין עליה ד' שבתות וכו' וכשאמרה מאיס עלי משהינן לה י"ב חדש דכלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי היא אלא שנחלק על ר"ת דסבירא ליה באומרת בעינא ליה וכו' דלא הפסידה בלאותיה אפילו לא תפסה ולדעת הרשב"א אפילו תפסה הפסידה ותימה בעיני לפי' ר"ת דהא מר זוטרא ס"ל באומרת מאיס עלי כייפינן לה כדין בעינא ליה וכו' ואין חילוק ביניהם וכמ"ש ר"ת להדיא בתוס' וכן שאר מחברים משם ר"ת וא"כ היאך הסכים מר זוטרא לרב אשי ואמימר בלישנא קמא ואמרו דהפסידה בלאותיה אבל להרשב"א אתי שפיר שהוא מפרש באומרת בעינא ליה וכו' גרע כחה טפי שאפילו תפסה הפסידה ואיכא למימר בלישנא קמא הוה ס"ל דבאומרת מאיס עלי נמי כן הדין דאפילו תפסה הפסידה ובלישנא בתרא הוה ס"ל דיפה כחה דאפי' תפסה לא הפסידה ולא קשיא מידי: שיטה רביעית היא שיטת הרמב"ם שפסק ג"כ כרבותינו דמכריזין עליה ד' שבתות אלא שפסק ג"כ דנמלכין בה גם הרי"ף פסק כן ואי אפשר לומר שהן תופסין פי' ר"ת דלדידיה אי אפשר לפסוק כשתיהן וצריך לומר שמפרשים דמאי דקאמר נמלכין בה היינו דלא סגי כששולחין לה מב"ד הוי יודעת כו' אלא נוסף על זה הב"ד עצמם חוזרין ונמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה וזה דקאמר רבא בורכא כלומר שאין מספיק להכלימה בהכרזת ד' שבתות ולשלוח לה מב"ד אלא נוסף על זה הב"ד בעצמם נמלכים בה אחר ששלחו לה וזהו שפסקו כשתיהן וכך מבואר בדברי הר"ן גם הב"י הזכיר פי' זה מעצמו אמנם בדין מאיס עלי חולק הרמב"ם ומפרש כלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באומרת בעינא ליה וכו' ומפרש דאע"ג דהלכה כרבותינו מ"מ האמוראים הוסיפו עוד לתקן להשהותה י"ב חדש שמא תחזור בה והפסידה כל בלאותיה מה שלא תפסה אבל במאיס עלי לא משהינן לה כלל לפי שאינה כשבויה ובלאותיה לא הפסידה אפי' מה שלא תפסה אם הן קיימין ומוציאין מיד הבעל אם תפסם גם התוספות כתבו כן בד"ה ואינהו כמאן סברוה וכ"כ הסמ"ג כלשון הרמב"ם אלא שכתב אח"כ גם דברי ר"ת ע"ש: שיטה חמישית היא שיטת הר"ן גם הוא הסכים דההיא דכלתיה דרב זביד באומרת בעינא ליה וכו' אלא שכתב דמסקנא דשמעתין ומשהינן לה י"ב חדש איירי בין באומרת בעינא ליה בין במאיס עלי שלא כדברי הרמב"ם ז"ל ולי נראה דלפי שיטה זו דברי הרמב"ם יותר נכונים דמאחר דמאי דקאמר במסקנא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה איירי דווקא באומרת בעינא ליה א"כ מאי דקאמר נמי ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא נמי באומרת בעינא ליה היא ואין לחתך החתיכות המדובקות ולעשותן פרודות בכדי. עוד כתב הר"ן דלדעתו מאי דקאמר בגמרא ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה דההיא הוא דקנסינן לה כיון דבעינן ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פרטו בדינים מאיס עלי כלום שאין ב"ד נזקקין בדבר וכולי וכתב עוד וכבר כתבתי מה שנ"ל דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום וכולי מבואר מדבריו שאפילו בלאותיה שאינן קיימין נמי אית לה ודינה כאשה דעלמא שיוצאת מבעלה בגט דלא כדעת הרשב"א שהפסידה לכל הפחות מה שאינו קיים ומכ"ש שהוא חולק בזה אשאר גאונים שסוברים שהפסידה אפילו מה שקיים: עוד סניף אחד בדין הכפייה באומרת מאיס עלי שדעת הרמב"ם היא שכופין אותו לגרשה לאלתר וראייתו נראה מדקאמר בגמרא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה משמע לה דוקא אין כופין אבל אותו כופין דאם לא כן הל"ל אבל אמרה מאיס עלי אין פוחתין לה ולמה ליה להזכיר האי לישנא דכפייה אם לא לדיוקא והרב המגיד האריך עוד בטעמו גם התוספות כתבו שיש מפרשים כן ויראה לשונם שכוונתם שי"מ כן בדברי רש"י גם הסמ"ג כתב כן בשם רש"י והרא"ש ור' ירוחם כתבו כן בשם רשב"ם מיהו כל שאר הגאונים הראשונים והאחרונים חולקים והסכימו לדברי ר"ת דאין כופין ודחו ראיות הרמב"ם ואין להאריך מזה כי הכל מבואר בדברי המפרשים ובתשובותיהם. והכי נקטינן בזה כר"ת וע"ל בסימן קנ"ד הביא רבינו תשובת הרא"ש דאם עשו כרמב"ם מה שעשה עשוי אבל במ"ש הרב המגיד פי"ד משמע דאף אם ניסת תצא. ומעתה אשיב לבאר דברי רבינו שמה שכתב והאשה שמרדה על בעלה מתשמיש הרבה תקנות ניתקנו בה בתחילה תיקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה שבעה דינרין וכו' כבר כתבתי דמבואר בסוגיא דהיינו דוקא באמרה בעינא ליה והיינו טעמא דכנגד מה שהיא מצערת אותו נותנין לו משלה דמי צערו ולפיכך מיחזי כשכר כדאיתא בגמרא בפרק אע"פ ולכך לאו דוקא מעיקר כתובה ותוספת פוחתין לה אלא מנצ"ב שהיא הנדוניא נמי דאף היא כתובה שמה כמ"ש התוספות בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"ג) בד"ה שאין אני קורא בה ובזה אין חילוק אלא שהרמב"ן הוסיף עוד לומר שאף מנ"מ שלה אף שנפלו לה מבית אביה לאחר המרד מזה נמי פוחתין לה וכמ"ש הר"ן ור"י בר ששת בסימן שס"ב ואחרים חולקים על זה כמו שיתבאר לשם אבל באומרת מאיס עלי הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל ויוצאה אבל כל מה שהוא שלה מנ"מ לא הפסידה ובלאותיה דנדוניא שהן נצ"ב מיבעיא בעי ליה לרבא ולא פשיט. והרא"ש ז"ל כתב טעם אחר דבאומרת בעינא ליה אז ודאי כייפינן לה להשהותה עד שתפחות כל כתובתה בז' דינרין לכל שבת וזו היא כפייה שתתעגן עד כלות כתובתה כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה ולרבותינו להכלימה בהכרזת ד' שבתות דכיון דאמרה בעינא ליה אולי תחזור בה אבל אמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו בעינא ודאי לא תחזור בה ולא כייפינן לה בשהייה אלא אם רצה יגרשנה מיד בלא כתובה ועוד כתב כיוצא בזה בשם ר"ת:
Even HaEzer.77.5.1
ומ"ש ואפילו אם ישמש עמה במרדה יפחות לה כיון שהוא בע"כ כ"כ הרא"ש בפרק אעפ"י והוא ע"פ שיטת התוספות שכתבו בד"ה רב הונא אמר מתשמיש וכו' וז"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא ע"י כפייה חשיב מורדת ופותחין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ע"כ:
Even HaEzer.77.6.1
ומ"ש ושוב תקנו שישלחו וכולי היא תקנת רבותינו שבברייתא אפשר שראו שאין חוששין לחזור מדעתן על ידי פחיתת ז' דינרין בכל שבת ולכך תקנו להפסיד הכל כתובתה מיד לאחר ד' שבתות ולהכלימה בד' שבתות אלו בהכרזת בתי כנסיות ובתי מדרשות ותקנה זו נמי דוקא באומרת בעינא ליה כמו שנתבאר סוגיא וה"ט דכיון דאמרה בעינא ליה ואינו מאיס עליה אפשר שתתבייש על ידי ההכרזה ותחזור למוטב אבל אמרה מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור בה דלמאיסותא לית סברא:
Even HaEzer.77.7.1
ומ"ש לא חזרה בה שולחין לה שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת ומגרשה כבר כתבתי שכן משמע פשט הסוגיא וכן מבואר בדברי ה' המגיד ושאר מחברים אבל בדברי הרא"ש בהעתקתו לפי' ר"ת משמע שרבותינו לא באו אלא להוסיף להכלימה בהכרזה בד' שבתות אלו אבל מ"מ אינו מגרשה עד כלות כתובתה בז' דינרין לכל שבת וכך כתב רבינו ירוחם להדיא ע"ש:
Even HaEzer.77.8.1
ומ"ש ושוב הוסיפו לתקן כו' היא מסקנא דשמעתין ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא וכתבה הרא"ש תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל וכו' וכיון שתקנו כך לאמרה מאיס עלי שהיתה ראוי' להתגרש מיד בלא כפייה כ"ש למורדת ומבואר לכל מעיין בלשונו ובסדור דבריו דדוקא לענין להחמיר עליה שאין לגרשה בתוך השנה קאמר דכ"ש למורדת דמאחר שהחמירו עליה שאינה ראויה להתגרש אלא ע"י כפייה דשהייה ודהכרזה כ"ש שאין לגרשה בתוך השנה אולי יתפייסו יחד אבל ודאי דין משנתינו ותקנת רבותינו עומד במקומו דלמאי דפסקינן כרבותינו תיכף שמרדה מכריזין עליה ד' שבתות ולמאי דמשמע מדברי ר"ת כפי שהעתיק הרא"ש ורבינו ירוחם שאין לעקור דין משנתינו פוחתין מכתובתה נמי בכל שבוע ז' דינרין אף מנצ"ב או אף מנ"מ לדעת הרמב"ן ודין בלאותיה לר"ת כדאית ליה ולרשב"א כדאית ליה כמו שנתבאר כל זה למעלה בס"ד. וא"כ תמיה גדולה על מ"ש רבינו ושוב הוסיפו לתקן כו' עד ונצ"ב שלה אם הכניסה לו קרקע ברשותה הוא ונוטלתו ואם הם מטלטלין מה שתפסה מהם אין מוציאין מידה וכו' עד והאי תקנתא איתא בין באומרת בעינא ליה ובין באומרת מאיס עלי דמשמע מלשונו זה דחדא תקנה לשניהן וכי היכא דבאומרת מאיס עלי ליכא הכרזה ולא פחיתת ז' דינרים ונצ"ב דברשותה אין מוציאין מידה ה"נ באומרת בעינא ליה ולא ידעתי מניין לו זה שבאו האמוראים להקל אמורדת דאמרה בעינא ליה ולעקור דין משנתינו ותקנת רבותינו דאי ממ"ש הרא"ש וכ"ש למורדת כבר כתבתי דדוקא להחמיר כתב כן וכן מוכרח למעיין בדבריו שכתב תחלה עובדא דכלתיה דרב זביד דהיא באומרת מאיס עלי ומסקנא דשמעתתא והשתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי וכו' וביאר כל חלוקי דינים השייכים בענין הממון באומרת מאיס עלי ואחר כך כתב דין שהיית י"ב חודש באומרת מאיס עלי וכתב וכ"ש למורדת משמע להדיא דדוקא לענין זה שוין דנלמד במכ"ש ועוד דא"כ קשיא על מה שהוכיח הרא"ש דכלתיה דרב זביד לא הויא באומר' בעינא ליה משום דההיא יש לה כתובה כל זמן שלא כלתה דמה זו הוכחה הא איכא למידחי ולמימר דאמימר ומר זוטרא ורב אשי כבר תקנו תקנה זאת לעקור דין משנתינו ותקנת רבותינו ולא בעינן אלא שהיית י"ב חדש כמו במאיס עלי אלא ודאי לא כתב הרא"ש וכ"ש למורדת אלא להחמיר להשהות י"ב חדש והב"י כתב דמלשון רבינו שכתב ושוב הוסיפו לתקן משמע שמלבד הכרזת ד' שבתות תקנו שלא ליתן לה גט עד י"ב חדש עכ"ל ופשוט הוא שזאת היא דעת רבינו במ"ש ושוב הוסיפו לתקן וכו' וקאי אמורדת דאמרה בעינא ליה וכו' אבל מ"מ קשה מ"ש והאי תקנתא איתא בין במורדת כו' דמשמע דחד תקנתא לשניהן וכיון דבאמרה מאיס עלי לא נתכוין לומר דהוסיפו לתקן מלבד הכרזה שהרי לשם אין מכריזין כל עיקר לדעת כל הגאונים א"כ משמע דה"ה נמי באומרת בעינא ליה והא ליתא ועוד שעדיין אינו מיושב מה שהשוה מדותיהם לענין הממון ונראה לפע"ד ליישב דברי רבינו דכך הוא כונתו כלומר שני תקנות הראשונים הם באומרת בעינא ליה בלחוד אבל התקנה השלישית שהוסיפו לתקן באומרת בעינא ליה שמלבד ההכרזה תקנו שלא יתן גט עד י"ב חדש האי תקנתא דשהייה אע"ג דעיקרה במורדת דבעינא ליה תקנוה נמי באמרה מאיס עלי ולאפוקי מפרשב"ם שאמר דתקנה הג' נמי לא תקנוה אלא באמרה בעינא ליה וכו' ולכן כתב אחר כך מיד ורשב"ם פירש וכו' אבל ודאי דס"ל לרבינו דלענין ממון חלוקין הן בדיניהן וכן לענין הכרזה אלא דלענין שהייה בלבד כ' דאף במאיס עלי תקנו לשהות י"ב חדש ולאפוקי מפרשב"ם והיה לו לרבינו לבאר כל זה בדבריו אלא שלא חש לדקדק היטב ובא לו זה על ידי שהוא מקצר ועולה לפרש כל התקנות שנתקנו זו אחר זו בקוצר עד תקנה דינא דמתיבתא שהיה דן מהר"ם כוותייהו ומקצורו זה הגיע לו שלא ביאר אצל שני תקנות הראשונים שהם דוקא באומרת בעינא ליה כמו שביארנוהו ע"פ הסוגיא בס"ד:
Even HaEzer.77.9.1
ומ"ש ובתוך השנה אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה זה אינו מבואר בסוגיא אלא שהרא"ש פי' כן מסברא מפני שהוא מפרש מסקנא דשמעתין ומשהינן ליה וכו' באומרת מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו בעינא וקשיא ליה דאין טעם לתקנתא זו דמשהינן לה י"ב חדש אגיטא דכיון דהבעל רוצה לגרשה תוך י"ב חדש למה נבא לעכב בידו הא פשיטא שלא ישמע לקולנו מאחר שהיא אומרת מאיס עלי ורוצה להתגרש ובודאי יגרשה בעל כרחינו וכמו שדחו התוספו' פירוש ר"ת דמפרש נמי מסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי וז"ל דהא כיון דשניהם חפצים בגירושין למה נשהה אותה מלהתגרש וכו' ולכך פירש הרא"ש ז"ל דתקנתם זו אינה אלא בדרך זה דאף על פי שאמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו בעינא מ"מ הויא המחילה בטעות דאגב צערא אמרה הכי ולכך אם רוצה לגרשה תוך השנה צריך ליתן לה כתובתה ומתוך כך לא יגרשנה תוך שנה כיון שחייב ליתן לה כתובה ושמא תוך הזמן יתפייסו אבל הרמב"ם שהוא מפרש מסקנא דשמעתין באמרה בעינא ליה וכך כתב שאחר הכרזת ד' שבתות אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש וכו' מבואר בדבריו דאע"פ שאם גירשה לאחר הכרזת ד' שבתות אין לה כתובה כלל אפילו הכי משהינן לה י"ב חדש דהיינו שאנו מעכבין עליו מפני שלשם אנו באין עליו מכח טעם וסברא לומר מאחר שהיא אומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ומתוך זה אתה רוצה לגרשה שמא בתוך השנה תפייסו יחד ותחזור אליך שלא לצערך עוד שהרי אומרת בעינא ליה ולכך אני אומר שגם בזה לא דקדק רבינו במאי דמשמע מתוך דבריו שאף באמרה בעינא ליה אם גירשה תוך השנה יש לה כתובתה כמו במאיס עלי שזה לא נמצא בשום מחבר אלא אין לה כתובה כמבואר בדברי הרמב"ם שכתבתי וכן בשאר מחברים ומפרשינן וכל זה גרם לו לרבינו הבנתו במ"ש הרא"ש וכ"ש למורדת וכבר כתבתי דלא כ' כן אלא לענין שהייה בלבד:
Even HaEzer.77.10.1
ומ"ש אין לה מזונות מבואר בסוגיא במסקנא וממילא מעשה ידיה שלה דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והכי קיימא לן. וכתב הרא"ש דזה הוא קנס לנשים משום דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהם וכתב ב"י בשם הרשב"א דאף אם היא מעוברת אין צריך לתת לה מזונות מחמת העובר שבמעיה:
Even HaEzer.77.11.1
ומ"ש אבל נוטל פירותיה כו' כך כתב הרא"ש ונראה טעמו משום דאינו דומה למזונות שיכולה האשה לומר איני ניזונית ואיני עושה כרב הונא ולכך כשמרדה עליו ואמרה לא בעינא ליה כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה אבל פירות דאפילו אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות אינו מועיל כלום כמו שהוכיחו התוספות והרא"ש בפרק נערה שנתפתתה אם כן הכי נמי נוטל פירותיה אי משום כדי שלא תטמע כו' אי משום דשאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע כל זמן שלא גירשה כמבואר שם בדבריהם:
Even HaEzer.77.12.1
ומ"ש וחייב בפדיונה ובקבורתה ג"ז מדברי הרא"ש וז"ל וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה ע"כ פירוש דבריו שאם היה יכול לגרשה בלא כתובה אם כן אף אם מתה אינו יורש כתובתה היא הנדוניא שהרי כבר הפסידה כתובתה וממילא אינו חייב בקבורתה שהרי קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניית כתובתה שהוא יורש ממנה כמו שפירשו התוספות בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג) ומאחר שאינו יורש כתובתה אינו חייב בקבורתה אבל עכשיו שהוא חייב בכתובתה אם היה מגרשה ממילא אם מתה הוא יורש כתובתה ולכך נמי חייב בקבורתה וזהו שכתב רבי' ויורשה אם תמות שהרי הירושה גורם למה שחייב בקבורתה. ומשמע להדיא שלאחר י"ב חדש שהפסידה כתובתה אינו חייב בפדיונה ואינו אוכל פירות נכסיה ואם מתה אינו חייב בקבורתה ואף על פי שהוא יורש נדונייתה אף מה שתפסה שלא היו מוציאין מידה בחייה הוא יורש וכן מבואר ברמב"ם באומרת בעינא ליה דאחר הכרזת ד' שבתות הפסידה כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין לה גט עד י"ב חודש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה כו' והיינו לומר שאעפ"י שכבר אבדה כל כתובתה אפ"ה שייך לומר דיורשה בנצ"ב שתפסה היא שלא היו מוציאין מידה בחייה לדעת הרמב"ם שם וגם נ"מ שלה שלא אבדה אפילו אם לא תפסה כמ"ש ה' המגיד שם להדיא לדעת הרמב"ם נמי יורשה והיינו טעמא דכיון שאפילו כשהאיש מורד ואומר מאיס עלואי והיא מעכבת מלקבל הגט הוא יורשה שכל זמן שלא גירשה אין הירושה נפקעת כ"ש כשהיא מורדת עליו שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים וכמ"ש הרי"ף בדינא דמורדת וז"ל ולדברי הכל כל מאי דכייפינן ליה לאפוקי וכולי בעלה ירית לה והכי משמע מדברי גאון שהביא רבינו לקמן בסימן זה וכן כתב מהרי"ו בסימן כ' ואפילו הכי אינו חייב בקבורתה מאחר שחזקתה במה שתפסה שלא היו מוציאין מידה אינו אלא מכח ספיקא דדינא דמיבעי' בעי ליה רבא ולא פשיט ושמא מדינא אבדה הכל ולכך מספק אין לחייבו בקבורתה ואעפ"י דנ"מ הם שלה אפילו לא תפסה אין לחייבו בקבורתה מכח ירושת נ"מ שהרי חיוב קבורתה אינו אלא תחת ירושת הנדוניא שהיא נצ"ב ודו"ק:
Even HaEzer.77.13.1
ומ"ש וכשיוצאת לאחר שנה אין לה לא מנה כו' כך כתבו כל המחברים ומבואר כן בריש פרק אעפ"י דקאמר תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת שמפסדת עיקר וכו'. ומ"ש ואפילו בגדים שקנה לה כו' זה מתבאר ממ"ש הרי"ף בס"פ נערה שנתפתתה דמאן דמגרש איתתא מדעתיה דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעי למיפק אלא איהו קא מפיק לה עכ"ל אלמא משמע דמורדת דאיהו קא בעיא למיפק ואדעתא דהכי לא זבין לה מפשיטה מעליה:
Even HaEzer.77.14.1
ומ"ש ונצ"ב שלה וכו' הוא מסקנא דשמעתין והשתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה וכו' וזה דוקא בנצ"ב כמו שפירש"י בלאותיה בגדים שהכניסה בנדונייתה ושמאתן עליו אבל נ"מ ברשותה הן בכל מקום שהן ואפילו תפס הוא מוציאין מידו וכן פירשו המפרשים דמאי דקאמר במסקנא תפסה לא מפקינן כו' הוא דוקא בנצ"ב ולא בנכסי מלוג עיין במגיד משנה פי"ד דאישות ובר"ן פרק אעפ"י במתני' דהמורדת ומה שלא זכר רבינו בדבריו בלאותיה הקיימין כמו שהוזכר בגמרא היינו טעמא דמאחר דמסקינן דאפילו קיימין אם לא תפסה אבדה אותן כ"ש מה שאינו קיים כל עיקר:
Even HaEzer.77.15.1
ומ"ש והאי תקנתא איתא בין כולי כבר כתבתי ליישב דברי רבינו בזה דלכאורה קשיין טובא:
Even HaEzer.77.16.1
ומ"ש במאיס עלי דמבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה כך פירש"י בגמרא אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דילמא עיניה נתנה באחר ודינה כשאר מורדת וכ"כ ב"י בשם הר"ן בתשובה: כתב הר"ן אם חזרה ממרדה קודם הפסידה כתובתה ולא גירשה לא הפסידה כלום אבל אם מרדה כ"כ עד שהפסידה כתובתה אפילו חזרה בה אח"כ אין לה כתובה ולא תנאי כתובה וכן הוא בהגהת מיימונית פי"ד ובהגהת מרדכי דכתובות וכתב עוד הר"ן דאין חלוק בין מורדת דבעינא ומצערנא ליה ובין מורדת דמאיס עלי בכל ענין אינה יכולה לחזור לאחר שאבדה כתובתה ומה שהפסידה הפסידה וכן כתב רשב"א בתשובה סימן תתס"א וכ"כ ה' המגיד פי"ד דאישות וכתב עוד דאם מת הבעל תוך י"ב חדש גובה כתובתה מן היורשין לאחר י"ב חדש אם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת עכ"ל:
Even HaEzer.77.17.1
ומ"ש ורשב"ם פירש וכו' רצה לומר דהרשב"ם חולק בשתים חדא דס"ל דתקנה הג' להשהות י"ב חדש נמי לא ניתקנה אלא באומרת בעינא ליה ולא באומרת מאיס עלי ועוד ס"ל דבמאיס עלי כופין אותו לגרשה בע"כ ואע"ג דהרא"ש לא כתב בשם רשב"ם שמפרש תקנה השלישית דוקא באומרת בעינא ליה אעפ"כ למד רבינו מדבריו דהכי הוא דא"כ שרשב"ם מודה דתקנה השלישית באומרת מאיס עלי היא היאך כתב הרא"ש פ' רשב"ם במאי דקאמר אמימר אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה אלא יגרשנה מיד בע"כ וכ"כ הרמב"ם וכו' שהרי בדברי הרמב"ם מבואר דבמאיס עלי ליכא שהייה כלל אלא כופין אותו לשנה שיגרשה ולרשב"ם כיון שס"ל דבעינן שהייה י"ב חדש א"כ למסקנא אין לכופו לגרשה לאלתר ובע"כ דלפ"ז אתה צריך לומר שלא כתב רשב"ם לכופו אלא לפרש דברי אמימר לתקן הלשון שאמר לא כייפינן לה לא שהדין כך הוא לפי המסקנא וא"כ אינו מסכים לדברי הרמב"ם שסובר כן לפי האמת ומאי וכ"כ הרמב"ם אלא ודאי גם רשב"ם ס"ל דתקנה השלישית דשהיית י"ב חדש אינה אלא באומרת בעינא ליה וכדכתב הרמב"ם זהו כוונת הרא"ש ז"ל שכתב אחר זה שר"ת הקשה עליהם ופירש דאין כופין אותו לגרשה ופירש הסוגיא דכלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין דמשהינן לה י"ב חדש במאיס עלי היא דמינה מוכח שאין כופין אותו לגרשה לאלתר כסברת הרמב"ם ורשב"ם דהא בהא תליא כדפרישית ולכך יש לתמוה על מ"ש הסמ"ק במורדת דמאיס עלי שוים רבי' שלמה ורבינו משה שיגרשנה בעל כרחו והיאך אפשר לפרש כן בדברי רש"י שהרי הוא ז"ל פירש כלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באמרה מאיס עלי וכיון דמשהינן לה י"ב חדש שמא יתפייסו תוך הזמן א"כ נדחו סברת האומרים שכופין אותו לגרשה מיד לפי שאינה כשבויה וכו' שהרי כופין אותה להשהות י"ב חדש ולבי אומר לי שהוא ט"ס שראה כתבו ר"ש והוא רבינו שמואל וטעה וכתב רבינו שלמה גם בתוס' כתבו בסוף דבריהם וז"ל גם בקונטרס לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט עכ"ל גם הר"ן ז"ל כשהעתיק לשון רש"י בזה כתב וז"ל אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה עכ"ל מבואר להדיא דדוקא אם רוצה אולי מצא כן בפירושי רש"י:
Even HaEzer.77.18.1
ומ"ש וכתב עוד דכשאומרת מאיס עלי כו' פירוש שהרמב"ם הוסיף לבאר מה שאינו מבואר בדברי רשב"ם והיינו דסבירא ליה דנוטלת בלאותיה מנצ"ב אפי' לא תפסה דלא כמו שכתב לעיל דוקא דתפסה ומשום הכי כתב הרמב"ם בלאותיה הקיימין לומר דאם אינם קיימין אינו משלם לה כל עיקר אם לא שפשע בהן וטעמו נראה בעיני משום דלא קבלן על עצמו בסך הכתוב בכתובה להיות אחריותן עליו אלא על דעת שימות או יגרשנה מדעתו אבל כשהיא מואסת בו וצריך ליתן לה גט בע"כ אדעתא דהכי לא נתחייב באחריותן אע"פ שלא התנה כן בפירוש אנן סהדי אדעתא דהכי כנסה ואין זה מדברים שבלב דכמה דברים יש שאנו דנין אותן כמפורש כמבואר בתוספות פרק האיש מקדש במרדכי פרק אלמנה ניזונית בשם הר"א ממי"ץ ע"ש. ודקדק רבינו בהעתקתו לדברי הרמב"ם וכתב בין מנ"מ ובין מנצ"ב לומר דלא מיבעיא נ"מ אלא אפילו נצ"ב אבל ברמב"ם כתוב ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנ"מ כו' וכ"כ בסמ"ג וזו ואצ"ל זו הוא ומצאתי להרב מהר"ש לורי"א שכתב ואפשר בעבור שבא לדקדק מיניה דוקא הקיימין אבל מה שאינו בעין א"צ לשלם וא"כ נכסי מלוג הוה לא זו אף זו דהוה אמינא שצריך לשלם מה שאבד לה מנ"מ כיון דלא הוי בכלל כתובתה דאנן לא קנסוה אלא שתצא בלא כתובה אפ"ה א"צ לשלם והר"ן בתשובה סי' י"ג האריך לבאר דעת הרמב"ם וטעמו עיין עליו:
Even HaEzer.77.19.1
ומ"ש ור"ת פירש דלעולם אין כופין אותו לגרש כו' כבר נתבאר טעמו בדברי התוספות ושאר המפרשים:
Even HaEzer.77.20.1
ומ"ש ואין ביניהם כלום כו' כלומר דכי היכי דמשהינן י"ב חדש באומרת בעינא ליה ה"נ באומרת מאיס עלי דבכל דיניהם הם שוין ולעולם אין כופין לגרש אלא משהינן י"ב חודש. וכבר כתבתי שלכאורה היה נראה שרבינו הבין ממ"ש הרא"ש וכ"ש למורדת שדין המורדת כדין האומרת מאיס עלי שבכל דיניהם הם שוין ואף בענין הממון דמה שתפסה לא מפקינן מינה וליכא הכרזה ולא פחיתת כתובה גם אם בא לגרשה תוך השנה צריך ליתן לה כתובה שלכך כתב פה נמי דרך כלל ואין ביניהם כלום וכו' ולא נהירא אלא ר"ת מחלק ביניהם לענין הממון דבאמרה בעינא ליה אפילו לא תפסה לא הפסידה בלאותיה אלא בז' דינרים לשבת וע"י הכרזה ד' שבתות ואז אפילו במה שתפסה הפסידה גם אם בא לגרשה תוך השנה כך הדין ולא כתב הרא"ש וכ"ש למורדת אלא בדין שהיית י"ב חדש לבד ושאין כופין אותו לגרשה מיד וכמו שביארתי כל זה למעלה בס"ד וישבתי גם דעת רבינו דהכי ס"ל עיין במ"ש אצל מ"ש רבינו ושוב הוסיפו לתקן בסוף סעיף ה':
Even HaEzer.77.21.1
כתב הרמב"ם כחבו הגאונים שיש מנהגות אחרות במורדת וכו' פירוש במורדת שאמרה מאיס עלי יש מנהגות אחרות בענין הממון שלא כדין התלמוד ואין ראוי לדון אלא בדין התלמוד ע"פ מ"ש הוא ע"פ מ"ש שאר גאונים שהוא דין התלמוד. ועל זה כתב רבינו אבל רב אלפס כתב האידנא דייני במתיבתא כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא פירוש לא בעינא ליה דמאיס עלי ליתיב לי גיטא לאלתר יהבינא לה וכו' עד דברשותיה קיימין והיינו שצריך לשלם אפילו מה שאינו קיים מנצ"ב שזהו דלא כדין התלמוד לדעת כל המחברים והמפרשים. ומשמע להדיא דבאמרה בעינא ליה לא דן בזה שום חכם שלא כדין התלמוד וכך מדוקדק בלשון רב אלפס שכתב כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה וכו' וכן מבואר בספר המלחמות להרמב"ן וכן בדברי הר"ן שכתב לסתור דברי הרמב"ם שפסק דכופין לגרשה מדין התלמוד באומרת מאיס עלי וז"ל אלמא לעולם אין האיש מוציא אלא לרצונו אלא באותן שמנו חכמים וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב ולד"ה כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו כופין אותם להוציא ומאי דדמי להו ובין מעיקר תקנתא כו' דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף כמ"ש בהלכות וכבר כתב הרז"ה שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה וכ"כ הרמב"ן שעכשיו כבר בטלה מפני פריצות הדור ואף הרמב"ם ז"ל כתב שכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון עכ"ל ומבואר בדבריו כונתו והיא שתחילה הביא ראיה מהרי"ף שלדין התלמוד אין לכופו שהרי כתב אאמרה מאיס עלי ובין מעיקר תקנתא וכו' דאלמא שהגאונים הוא שהתקינו לכוף בזה אע"פ שאינו כן לדין התלמוד ומפני שמ"מ יעלה על הדעת לכופו כדברי הרמב"ם מכח תקנת הגאונים ע"כ הביא ראייה מהרז"ה ומהרמב"ן שכתבו דתקנת הגאונים בטלה ושאין לדון עכשיו על פיהם וגם הרמב"ן גופיה כתב שאין לדון אלא בדין התלמוד וממילא בדין מאיס עלי אע"פ שהרמב"ם סובר דלדין התלמוד כופין אותו לגרש מ"מ מדברי הרי"ף מבואר שאין כן דין התלמוד וא"כ אין עליך לכופו אלא מתקנת הגאונים ועל פיהם אין ראוי לדון שכבר נתבטלה והב"י ז"ל במחילה מכבוד תורתו אגב חורפיה לא עיין בדברי הר"ן והבין בו שמפרש דברי הרי"ף דדינא דמתיבתא היא במורדת שאמרה בעינא ליה דכופין אותו לגרש ושעל זה כתב הרמב"ם שאין ראוי לדון כן אלא כדין התלמוד שכתב הוא דאין כופין דאילו במורדת שאמרה מאיס עלי הרמב"ם גופיה סבר שבדין התלמוד כופין אותו להוציא ולא דק וברור הוא לדעת הר"ן שדברי הרמב"ם במ"ש שאין לדון כתקנת הגאונים הוא דוקא במורדת שאמרה מאיס עלי ור"ל במה שתקנו לענין הממון שלא כדין התלמוד וזהו גם כן דעת רבינו ולפיכך אחר שכתב רבינו מחלוקת רשב"ם והרמב"ם עם ר"ת בדין הכפייה ושהרא"ש הסכים לר"ת שלא לכוף כתב שוב דברי הרמב"ם לענין הממון שאין לדון אלא בדין התלמוד אבל רב אלפס כתב שיש לדון בדינא דמתיבתא והביא אח"כ תשובת הרא"ש בדין המלבושים אם יש להן דין נצ"ב ואח"כ השלים בדברי הרי"ף במ"ש וחזינן לגאון כו' והכל לענין הממון ולכך לא הביא רבינו דברי הרי"ף במ"ש ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי וכו' מפני שעיקר מסקנתו כר"ת והרא"ש שלא לכוף ולא דיינינן בדינא דמתיבתא אלא בענין הממון וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד:
Even HaEzer.77.22.1
ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ז"ל על דברי רב אלפס אפשר לפי וכו' ר"ל הרא"ש כתב לפרש דמ"ש הרי"ף בשם דייני דמתיבתא באמרה מאיס עלי יהבינן לה גט לאלתר וכו' עיקר תקנתא לא היתה אלא לענין שהייה שלא להשהות י"ב חדש כדין התלמוד אלא יכול הבעל ליתן לה גט לאלתר בלא כתובה אם הבעל רוצה וכ"כ במרדכי שכך פירש ר"ת דברי האלפסי בדינא דמתיבתא שלא חש לפרש רצון הבעל דפשיטא הוא וכתב הרא"ש דטעמא דמילתא לפי שראו הקלקול וכו' אבל לא שיכופוהו לגרשה וכו' כנראה לכאורה ונראה דלמאי שכ' הרא"ש לדין התלמוד דשהיית י"ב חדש הויא נמי במורדת דבעינא ליה וכו' וכמ"ש וכ"ש למורדת א"כ לפ"ז תקנת הגאונים בדיני דמתיבתא לפי שראו הקלקול וכו' נמי היתה אף באומרת בעינא ליה וכך מבואר בלשון הסמ"ג ע"ש רב שרירא גאון דלא משהינן לה גיטה כלל פן תצאנה בנות הישראל לתרבות רעה אלא נותנין לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ד' שבתות וכו' מדכתב אחר ד' שבתות אלמא דס"ל דמסקנא דשמעתתא וכלתיה דרב זביד היא באומרת בעינא ליה והוסיפו לתקן ג"כ שהייה י"ב חדש מלבד ההכרזה ואם כן לאחר כך כשבאו הגאונים לבטל השהייה די"ב חדש מ"מ דין ד' שבתות במקומו עומד וכ"כ בהגהות מיימוני פי"ד ע"ש רבינו שמחה דבין שאמרה איני רוצה ובין שאמרה מצערנא ליה לא משהינן לה אגיטא בזמן הזה ואין מכריזין עליה ד' שבתות אעפ"כ מדחינן אותם ומשתדלין לעשות שלום בינו לבינה ואם אינה שומעת נותנין לה גט לאלתר עכ"ל נראה דס"ל להדבר דמשהין לה ד' שבתות אלא שאין מכריזין משום דחששו פן תצא לתרבות רעה ע"י שמביישין אותה ברבים ונראה שזהו דעת הסמ"ג בשם רב שרירא שלא הזכיר הכרזה אלא כתב שנותנין לה גט אחר ד' שבתות והיינו לומר דמדחינן אותה ד' שבתות ומשתדלין לעשות שלום כמ"ש בה"מ מ"מ מבואר בדברי שניהם דתקנת הגאונים בדינא דמתיבתא היתה ג"כ באומרת בעינא ליה. אכן תמיה לי טובא על מה שפי' ר"ת והרא"ש בדברי הרי"ף שהרי הרי"ף כתב וז"ל וכל מאן דכייפינן ליה בין מעיקר דינא כדתנן ואלו כופין אותם להוציא בין מעיקר תקנתא וכו' דאלמא דמעיקר התקנה כופין לגרש ובע"כ שאין זה אלא במורדת שאמרה מאיס עלי וכן מפרש בדברי הרי"ף פרק ב' דייני גזירות שכתב והשתא דתקנו רבנן למורדת למיתב לה גיטא לאלתר ל"ש פסק עליה אביה ול"ש פסקה איהי בדאמרה ליה או כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בע"כ עכ"ל אלמא להדיא דכופין אותו לגרש וכ"כ הרא"ש גופיה בתשובה כלל ר"ג דין ז' וז"ל אלא אני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי הרי"ף ז"ל לפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות ונהגו ביש מקומות לדון כך וכו' אלמא שהבין מדברי הרי"ף שהתקנה היתה לכופו לגרש ותו דדברי הרא"ש בפסקיו תמוהין מיניה וביה שכתב אבל לא שיכפוהו לגרשה דאף במונע ממנה תשמיש או מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי וכו' ולעיל מיניה באותה סוגיא כתב במונע ממנה תשמיש כופין אותו להוציא דלא גרע מהוא בבגדו והיא בבגדה וכמ"ש ולעיל בתחלת סימן זה ובפרק המדיר בסופו פסק לענין מזונות כרב דבאומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ותו יש לתמוה על מ"ש המרדכי בשם ר"ת שפירש דברי הרי"ף שלא היתה תקנת הגאונים אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כמבואר למעיין שם בדבריו וזה א"א לפרש בדברי הרי"ף שכתב להדיא כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא וכו' מיהו בקושיא זו איכא למימר דאע"ג דבתחלה קאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מ"מ לבסוף כשתראה דפוחתין מכתובתה ומכריזין עליה קאמרה לא בעינא ליה ליתיב לי גיטא לאלתר בלא פחיתה והכרזה אבל הקושיא הראשונה ודאי צ"ע ונראה דהעיקר הוא דדינא דמתיבתא לא היתה אלא דוקא באומרת מאיס עלי וה"ט דלא חשו לשמא תצא לתרבות רעה אלא באומרת לא בעינא ליה לפי שאין סברא וטעם למאיסותא ואם אתה מענה אותה בשהייה קרוב שתצא לתרבות רעה משא"כ באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה והיא דעת הרמב"ם והר"ן והרא"ש בתשובה וכ"כ בהגהות מרדכי דכתובות להדיא לא בעינא ליה ומאיס עלי ע"ש בהעתקתו לשון האלפסי וס"ל לרב אלפס דהיתה התקנה שכופין אותו לגרשה בע"כ וכ"כ ה"ר ירוחם על דברי הרא"ש בפסקיו וז"ל אבל מדברי רב אלפס נראה שכתב לכופו מדין התקנה. וכ"כ הר"ל חביב סוף תשובתו סימן נ' וז"ל הרב ב"ה כתב בפירוש בשם הגאונים דתקנתם לא היתה כי אם באומרת מאיס עלי אבל המורדת שאמרה בעינא ליה דינה כדין המפורש בגמרא ולא תקנו בה הגאונים כלל וע"ש. ומ"ש הרא"ש בפסקיו אפשר וכו' אינו בא לפרש דברי הרי"ף דודאי מסוף דברי הרי"ף שכתב וכל מאן דכייפינן ליה בין מעיקר דינא וכו' וכן מתוך מ"ש בפרק שני דייני גזירות מבואר דס"ל לרי"ף דדינא דמתיבתא הכי הוה שכופין אותו להוציא אלא דהרא"ש ראה במה שהעתיק הרי"ף לשון התקנה דדינא דמתיבתא שלא הוזכר בתוכו לשון כפייה להדיא לכך אמר דאפשר דלא היתה התקנה אלא לבטל השהייה אבל לא שיכפוהו לגרש ודלא כמו שפירש הרי"ף מסקנת דינא דמתיבתא דכופין אותו לגרש וכתב לפרש כך מפני שסובר דהתקנה לכוף לגרש היא מרבה ממזרים בישראל וזו היא ג"כ דעת ר"ת שכתב לפרש הלשון שהעתיק האלפסי מתקנת דינא דמתיבתא דיהיב לה גיטא לאלתר דהיינו דוקא ברצון הבעל. ומ"ש הרא"ש בתשובה אינו אלא לומר דהרי"ף גופיה כתב לכוף את האיש ע"פ הבנתו תקנת דינא דמתיבתא ולפי זה נמי ניחא דמ"ש הרא"ש תחלה במונע ממנה תשמיש דכופין אותו להוציא וכ"כ בפרק המדיר היינו ע"פ הדרך של הרי"ף לפי הבנתו תקנת דינא דמתיבתא אבל לפי הדרך שהרא"ש בו עכשיו שכתב ואפשר וכו' מפני דהכפייה מרבה ממזרים בישראל לפי זה ס"ל ג"כ לפרש דבמונע ממנה תשמיש או מזונות אע"ג דאמרו יוציא ויתן כתובה אין פירושו כופין להוציא שהרי בירושלמי איתא להדיא אין מעשין אלא לפסולות אלא דינא הכי הוא שיוציא ויתן כתובה ושרי לן למקרי עבריינא אם לא יוציא ויתן כתובה אבל אין כופין אותו כנ"ל ליישב הקושיות האלה ודוק והרב המגיד פי"ד דאישות כתב ע"ש הרמב"ן והרשב"א דה"פ כופין אותו ליתן כתובה ומבקשין ממנו לתת גט עכ"ל וע"ש:
Even HaEzer.77.23.1
ומ"ש וכן היה דן ר"מ מרוטנבור"ק בדינא דמתיבתא וכו' גם זה לשון הרא"ש בפסקיו ורצונו לומר שכאשר פסק הוא שתקנת דינא דמתיבתא אינו שיכפוהו לגרש אלא לענין שבטלו השהייה ולענין הממון נמי שנצ"ב צריך לשלם מה שאינו קיים וכו' כך היה דן מהר"ם וה"א בתשובת מהר"ם שבמרדכי ובהגהת אשיר"י שכתב ופעמים רבות בא מעשה כזה ודננו כך דיהבינן לה מאי דעיילא ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן גט וה"פ דמעגנינן לה במאי דאין כופין אותו ליתן גט עד שיתפייס ליתן גט מרצון טוב ואם יתרצה ליתן גט אפילו לאלתר אין מוחין בידו כדינא דמתיבתא דאל"כ מאי עד שיתפייס וכך מבואר בתשובת מהר"ם שבהגהות מרדכי דכתובות שכתב בסוף התשובה ובדין מורדת דמאיס עלי פסק הר"ר אביגדור כר"ת דמשהין אותה י"ב חדש ואז תצא בלא כתובה ולי נראה כרב אלפס עכ"ל הרי מבואר דמהר"ם פסק הלכה למעשה כרב אלפס דדיינינן בדינא דמתיבתא לבטל השהייה ואע"פ דהרא"ש כתב בתשובה כלל מ"ג ור"מ בעסק המורדת בענין הממון היה דן כדינא דמתיבתא וכו' לאו למימרא דוקא לענין הממון ולא לענין בטול השהייה דמאי שנא אלא לפי דבאותה תשובה כתב דבאלפסי כתב דכופין לגרשה וזהו לפי שהבין כך האלפסי מדינא דמתיבתא כדפרישית בסמוך ולכן כתב הרב רבינו אשר על פי זה דמהר"ם לא היה דן בדיני דמתיבתא רק לענין הממון ולא לכופו לגרשה ולא בא להוציא השהייה רק להוציא הכפייה אבל בפסקיו שגילה הרא"ש דעתו וכתב אפשר לפי שראו הקלקול וכו' שאין פירוש דינא דמתיבתא כמו שהבין האלפסי לכופו לגרש אלא דינא דמתיבתא אינה אלא שבטלו שהייה ותקנו גם כן לענין ממון לכך כתב הרא"ש בפסקיו בסתם וכן היה דן מהר"ם כדינא דמתיבתא ולא כתב לענין ממון כאשר כתב בתשובה שהרי לדעתו דינא דמתיבתא גופא לא היתה מעולם שיכפוהו לגרש אלא לענין ממון ולבטל השהייה ודוק אלא דקשה מ"ש בהגהת מיימונית פי"ד דאישות וז"ל ומתוך תשובת מורי רבינו נראה שגם הוא פוסק כר"ת דבאומרת מאיס עלי משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא עכ"ל וי"ל דהג"ה זו אינה אלא השגה על מ"ש הרמב"ם מדין התלמוד דבאמרה בעינא ליה משהינן לה י"ב חדש וכתב בהגה"ה על זה בתחילה דר"ת חולק ומפרש דמסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי הוא בדוקא ומסיק אחר כך בהגה"ה דמתוך תשובת מהר"ם נראה שגם הוא פוסק כר"ת דלדין התלמוד דמשהינן לה י"ב חדש באומרת מאיס עלי היא אבל לדינא דמתיבתא דדיינינן השתא בטלה השהייה ויהיב לה לאלתר אם רוצה הבעל ואין להקשות דלאיזה צורך כתב דגם הוא פוסק כר"ת לדין התלמוד כיון דסוף סוף לא דיינינן השתא אלא כדינא דמתיבתא י"ל דנפקא מינה טובא היכא דאיכא ערמה בדבר דלא היה דן אלא כפי דין התלמוד וכיון דס"ל כר"ת לדין התלמוד א"כ היה מצריך שהייה י"ב חדש דלא כהרמב"ם דלא מצריך שהייה אא"כ דאמרה בעינא ליה ועוד נראה דר"ת גופיה נמי היה דן בדינא דמתיבתא כנראה מדבריו בספר הישר שהובא בהגהת מרדכי דכתובות וכדפרישית אלא היכא דאיכא ערמה בדבר היה דן כדין התלמוד וכמהר"ם:
Even HaEzer.77.24.1
ומ"ש אבל היה מצוה להחרים וכו' נראה דמהר"ם מצריך תרתי חדא דתתן אמתלא לדבריה וכו' וגם היה מצוה אח"כ להחרים וכו' דהרי כבר אפשר דאע"פ שנתברר שהאמתלא אמת או אפילו ידוע דאינו הולך בדרך ישרה אינה מאוסה עליו דהרבה רקים ופוחזים נמצאו בישראל ואיכא שלום בין איש לאשתו אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי לכך היה מצוה להחרים וכו' וכשהיה רואה ערמה בדבר אחר הטלת החרם היה מעמיד הדין ע"פ דין התלמוד דאבדה כתובתה וטעמו דבהא ודאי לא תקנו דייני דמתיבתא לעקור דין התלמוד וכמ"ש בתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אע"פ וז"ש לא היה מצוה להחזיר אפילו נדונייתה דהיינו מה שתפס הבעל או אפילו לא תפס הבעל אלא שהאשה לא תפסה לא היה מצוה להחזיר לה דאין הבעל צריך תפיסה כמ"ש הריב"ש סימן שס"ב אבל מה שהאשה תפסה מדנדונייתה ובלאותיה לא מפקינן מינה והיינו כדין התלמוד לפי שמהר"ם ז"ל מפרש מסקנא דשמעתין תפסה לא מפקינן מינה באומרת מאיס עלי וכפירש"י ור"ת ולכן כתב הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא וכו' דס"ל דבהא נמי לא תקנו לעקור דין התלמוד דכיון דאינה נותנת אמתלא לדבריה ודאי עיניה נתנה באחר וחפיצה בו יותר מלבעל נעוריה אע"פ שאינו מאיס עליה אלא שהלכה אחר שרירות לבה ובהא ודאי לא תקנו דייני דמתיבתא להחזיר לה נדונייתה דאם כן היינו פותחין לפרוצות ולא היה סומך על החרם אלא היכא שהיתה נותנת אמתלא אז היה מצוה להחרים אחר כך אבל באינה נותנת אמתלא לא היה מצוה להחרים דהיה ברור אצלו דעיניה נתנה באחר ולא תודה האמת מכח החרם כיון דפרוצה היא והיה דן כדין התלמוד באומרת מאיס עלי דמשמע ודאי דדין התלמוד הוי אפילו באינה נותנת אמתלא לדבריה כלל ואף על פי שכתבו התוספות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכו' לא כתבו כך אלא לדעת י"מ שכופין אותו להוציא ולכן אין כופין אלא בדאיכא רגלים לדבר אבל למאי דמפרשינן דאין כופין אותו להוציא אין חלוק ועל פי זה נמשכו דברי התוספות עד סוף הדבור ע"ש והשתא ס"ל למהר"ם דתקנת דייני דמתיבתא להחזיר נדונייתה נמי אינו אלא כשיש רגלים לדבר הא לאו הכי אוקמוה אדאורייתא כדין התלמוד. ויש להקשות למאי דפרישית ממה שכתב מהרי"ו בתשובה סי' כ' וז"ל תחלת דבר השבעתי אותה בחומר איסור שמה שקובלת על בעלה וטוענת מאיס עלי ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותיה על כן קבלה עליה בפני וכו' עד כאן לשונו אלמא דאילו היה נתברר טענותה לא היה משביעה וזה נראה דלא כמהר"ם שהרי כתב מהר"ם או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ומשמע הלשון אף ע"פ שנתברר שכך הוא אמת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ואפ"ה היה מצוה להחרים ויש ליישב דבלא נתברר טענתה החמיר עליה מהרי"ו להצריכה שבועה שטוענת באמת אבל מהר"ם דמדבר בטענה מבוררת לא היה צריך להשביעה אלא להחרים אם השיאה שום אדם עצה וכו' דכמה רקים ופוחזים דשרויין עם נשותיהן בשלום ואינן טוענין מאיס עלי כדפי' מיהו מדברי מהר"ש לורי"א בתשוב' בסי' ל"ט נראה דבטענה מבוררת שידוע שטענתה אמת כגון שטענה עליו שהוא שוחק ושכור ומכלה ממונו וכיוצא בזה אז א"צ להחרים כלל דמסתמא ודאי דמפני מעשים כאלו וכיוצא באלו היא מואסת בו וצריך לומר דלפ"ז דמהר"ם מיירי בשהאשה נותנת אמתלא וטוענת כך שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ואין טענתה מבוררת שכך הוא אמת ובעלה טוען שכל טענותיה שקר התם הוא דפסק מהר"ם דיש להחרים כיון שאין טענתה מבוררת ולפי זה אין חלוק בין חרם לשבועה דכשאין טענתה מבוררת ביד הב"ד הוא להחמיר עליה להצריכה שבועה או להקל להחרים בלחוד כפי הנראה להם לפי הטענות. ועדיין יש מקום עיון בתשובת מהר"ם במרדכי ס"פ אע"פ ובהגהת אשיר"י לשם וז"ל על ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף ז"ל ורוב הגאונים ע"ה סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לדברי הכל אבל מה שהוא הכניס מפקינן ויהבינן ליה וכו' אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה וכו' עכ"ל מדכתב בסוף אבל כל היכא וכו' מכלל דברישא מיירי שאין הדברים מוכיחים שאין כן אלא אפשר שהאמת כך הוא כמו שטענה עליו וקבלה עליה בחרם אי נמי שהיה ידוע שמה שטענה על בעלה הוא אמת וא"כ קשיא למה קאמר ברישא אי תפסה לא מפקינן מינה הלא אף מה שתפסה הוא מוציאין מידו ואפילו מה שכלה ונאבד חייב לשלם לדינא דמתיבתא דדוקא היכא דטענה מאיס עלי ואינה נותנת אמתלא לדבריה התם הוא דפסק מהר"ם דאי תפסה לא מפקינן מינה וה"א בהגהת מרדכי דכתובות וז"ל עוד כתב מהר"ם אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית ונכרת לטובי העיר וחכמיה למה הוא מאיס עליה וכן פסקו התוספות בפרק אע"פ וגם תקנת הקהילות כך היא והטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות ולא נדוניא ואפילו מה שהכניסה לו ואפילו איתיה בעיניה אבל מה שתפסה ממה שהכניסה לו לא מפקינן מינה עכ"ל והיינו כדין התלמוד לפירוש רש"י ור"ת במסקנא דשמעתין כדפי' וכ"כ בהגהת מיימונית פי"ד וז"ל וכן פסק מורי ורבינו בתשובה שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשארה תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שממאיסו עליה עכ"ל דאין לומר דחלוק יש בין אמתלא לאמתלא דאמתלא שקרוב לודאי דמחמת זה מאיס עליה התם הוא דדיינינן בדינא דמתיבתא אבל אמתלא אחרת שאין קרוב לודאי דמחמת זה תהא מאיסה עליו לא דיינינן לה אלא בדין התלמוד ואע"ג דמבררת טענתה שכך הוא האמת כמו שטוענת מ"מ אינה נאמנת לומר שמחמת זה היא מאיסה עליו ובכה"ג מיירי הך תשובת מהר"ם דפסק ברישא דאי תפסה לא מפקינן מינה דא"כ קשה אמאי קאמר מהר"ם בתחלת דבריו על ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף ורוב הגאונים סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה וכו' כיון דאין זה דינא דמתיבתא אלא דין התלמוד אלא ודאי כל אמתלא שהיא טוענת בין שהוא קרוב לודאי דמחמת זה הוא מאיס עליה בין אינו קרוב לודאי נאמנת היא בשבועה או בקבלת חרם על פי שני הדרכים דפרישית בסמוך אם לא שטוענת דבר שאין הדעת מקבלת כלל שמפני כך יהיה מאיס עליה אז ודאי אין בטענתה ממש ודיינינן לה כאילו אמרה מאיס עלי ואינה נותנת שום אמתלא לדבריה אבל בנותנת אמתלא דאפשר דמפני כך יהא מאיס עליה טענתה טענה ודיינינן לה בדינא דמתיבתא כשטענתה מבוררת שכך ידוע שהוא אמת א"נ בשבועה או חרם כדפי' לעיל והך תשובת מהר"ם נמי בכה"ג מיירי והא דפסק ברישא אי תפסה לא מפקינן מינה וכו' דאלמא דבלא תפסה לא יהבינן לה נראה לפע"ד ליישב ולומר דמה שקורא מהר"ם בתשובה זו נדוניא דהנעלת ליה אין זה כלשון הנדוניא שהוזכר בתלמוד שהוא כלל למעות ולבגדים וקרקעות ומטלטלים שקבל הבעל עליו בשומא בסך כך וכך דבלשון בני אדם הנדוניא אינו כי אם סך המעות שהכניסה לו שלא הכניסם לו שיהיו צבורין ומונחין אלא לישא וליתן בהם כל סחורה ולפי שיש לפרש דתקנת דייני דמתיבתא דהבעל ישלם נצ"ב אף מה שנאבד או שנגנב אינו אלא בבגדים שהכניסה לו מבית אביה ומשום שבח בית אביה וכנראה מלשון רב אלפס בשם דייני דמתיבתא שלא הזכיר כי אם דברים העשויים לבלות והשתא כיון דהך תקנתא גופא חדוש הוא אין לך להוסיף ולומר שה"ה במעות היוצאים בהוצאה היתה התקנה דכל כה"ג אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ולפיכך כתב מהר"ם סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה לדברי הכל דכיון דהיא מוחזקת במעות נדוניא אע"פ שאין אלו הדינרים שהכניסה בנדונייתה יכולה להחזיקה בהם כיון דאתי מחמתייהו דהנהו זוזי ומאי דמסקינן בתלמודא תפסה לא מפקינן מינה סתמא איתאמרה בין תפסה בלאותיה בין תפסה זוזי כשיעור בלאותיה בין תפסה נדונייתה או מאי דאתא מחמתייהו ומהר"ם לדינא דמתיבתא נקט נמי האי לישנא גבי נדוניא דהיינו מעות אי תפסה לא מפקינן מינה ומשמע אבל אי לא תפסה לא יהבינן לה ואפילו היו אותן הדינרים שהכניסה לו בעין דעליהן לא תקנו דייני דמתיבתא שום תקנה ומה שכתב מהר"ם בסוף אותה תשובה ופעמים רבות בא כזה מעשה ודננו כך דיהבינן לה מה דעיילא היינו לומר הבגדים והתכשיטין שהכניסה לו יהבינן לה אפילו לא תפסה כדינא דמתיבתא וכמ"ש בתחילה דיינינן דינא דמתיבתא וכמ"ש הרי"ף וכו' וה"ה אפילו נאבדו לגמרי צריך לשלם אבל אם טענה מאיס עלי בלא טענה אין לה לא נדוניא דהיינו המעות ואפילו מה שהכניסה לו בבגדים ותכשיטין לית לה ואפילו איתיה בעיניה אבל מה שתפסה לא מפקינן מינה על כל פנים אלא שאכתי קשה מתשובת מהר"ם בהגהות מרדכי לשם שכתב וזה לשונו וששאלת אם הנדוניא עדיין ביד החותן והתפיסה לבתו אי חשוב כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא דמי דהא כבר פירשתי דדינא דמתיבתא הוא בנדוניא אפילו באו ליד הבעל יש לינתן לה כ"ש היכא דלא אתא לידיה ועוד שהרי פסק ר"ת בנדוניית חתנים וכו' הרי שאף בנדוניא פי' מהר"ם דמוציא מיד הבעל וי"ל שלא כתב מהר"ם זה אלא לדעתו אבל מקצת חכמים בזמנו חלקו על זה ומפרשים דינא דמתיבתא אינה אלא בבגדים ותכשיטים ולא במעות ולפיכך דקדק מהר"ם באותה תשובה וכתב אי תפסה לא מפקינן מינה לדברי הכל כלומר בזה אין מי שחולק ותו דאף בתשובה שבהגה"ת מרדכי לא נסמך אדעתו לגמרי אלא בצרוף הטעם שכתב ועוד שהרי פסק ר"ת בנדוניית חתנים וכו' וגם בהגה"ת מיימונית הובאו שתי הטעמים ביחד ע"ש הכלל העולה דלהלכה למעשה לא פסק מהר"ם במעות נדוניא לדינא דמתיבתא אלא היכא דתפסה לא מפקינן מינה כדפי' ועל פי זה יתיישבו דברי מהרי"ו בתשובה סי' כ' שדקדק וכתב שכל מה שהכניסה עמה לחופה העומדים בעין תקח לה וגם נדונייתה שהיא מוחזקת בה ר"ל נדונייתה חמשים זהובים עכ"ל הרי שבגדיה ותכשיטיה יהבינן לה כל מה שהוא בעין אפילו לא תפסה אבל בנדונייתה כתב דוקא בשתפסה ומוחזקת בהן מיהו צריך לבאר למה כתב מהרי"ו בגדיה שהם בעין דמשמע דוקא בעין הא לדינא דמתיבתא צריך לשלם אפי' נאבדו או נגנבו וי"ל הא דנקט מהרי"ו בעין לאו למידק דבנגנבו או נאבדו פטור מלשלם דהא פשיטא דחייב לשלם אלא נקט בעין לומר שכל שהן בעין נוטלתן אפילו נפחתו מדמיהן הרבה ואין הבעל חייב לשלם הפחת כמ"ש בדינא דמתיבתא שכ' האלפס"י בסמוך: כתב הר"ן בתשובה ומביאו ב"י דלדין התלמוד אם טוענת מאיס עלי נ"מ הן שלה אפי' לא תפסה אותן להרמב"ם אבל להרשב"א דוקא בשתפסה וכך היא דעת הרמב"ן והאחרונים וכן נראה עיקר:
Even HaEzer.77.25.1
ומ"ש ובאר עוד בתשובה וכו' פי' כל זה שכתב הרא"ש אפשר לפי שראו הקלקול וכו' עד ומכלה ממונו הוא לשונו בפסקיו ובאר עוד בתשובה וכו' ומ"ש ולענין הממון וכו' פי' דמה שהכניס הבעל אפילו תפסה האשה מוציאין מידה כל מה שהוא עדיין בעין ואפילו מעותיו אם ידוע שהדינרים שלו הם בעין תחת ידה מוציאין ממנה אבל אם אין הדינרין שלו בעין יכולה האשה לומר מעות אלו שבידי ממעות הנדוניא שלי הן:
Even HaEzer.77.26.1
ומ"ש אבל ממונה ישאר בידה וכו' לצדדין אתמר במעות דוקא כשתפסה היא בידה אבל בבגדים ותכשיטין אפילו תפס הבעל מוציאין מידו וכבר נתבאר בסמוך בס"ד:
Even HaEzer.77.27.1
אפילו נדה וחולה וכו' ברייתא פרק אף על פי ופריך נדה בת תשמיש היא ומשני אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' מדפריך נדה בת תשמיש היא אלמא דאפילו היתה נדה בתחלה ואחר כך מרדה נמי דין מורדת יש לה וה"א להדיא בתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק אף ע"פ ודלא כמ"ש הר"ן לשם ע"ש הירושלמי דדוקא בהתחילה למרוד קודם נדתה וחוליה וכן כתב בהגהת האלפסי ע"ש ר' ישעיה אחרון והכי משמע מדברי ראבי"ה שבמרדכי לשם אלא כדברי מהר"ם עיקר וכדמשמע בתלמוד שלנו והכי מוכח ממ"ש ה' המגיד פי"ד שדין בעלה מלח נלמוד מדין נדה המורדת וכיון דבמלח מיירי שמרדה לאחר שכבר היה מלח אלמא דבנדה נמי מיירי שכבר היתה נדה או חולה דאל"כ אין ללמוד מלח ממנה וכתב עוד ה"ה דהרשב"א הביא הירושלמי דמחלק בין היתה נדה תחלה ואח"כ מרדה למרדה תחלה ואח"כ פירסה נדה אבל בגמרין לא חלקו וגם רבינו לא הזכירו עכ"ל אלמא דס"ל להרמב"ם דאין חלוק וכדמשמע בתלמוד שלנו דלא כהירושלמי וכמו שפסק מהר"ם והכי נקטינן:
Even HaEzer.77.28.1
ומ"ש וכן ארוסה וכו' שם ברייתא וכתב ב"י ע"ש הרשב"א בתשובה דבדלא כתב לה כתובה אין כותבין לה אגרת מרד להפסידה מחמת מרדה שהרי אין לה כתובה ונראה דס"ל דברייתא מיירי בדכתב לה כתובה ולי נראה דאפשר דאפי' בדלא כתב לה כתובה נמי כותבין עליה אגרת מרד להכלימה בד' שבתות אולי תחזור בה וכן משמע מדברי הפוסקים שכתבו בסתם ארוסה דסתמא לא כתבו לה כתובה. ודע דבארוסה נמי אין חלוק בין אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ובין אמרה מאיס עלי: ומ"ש הרמב"ם וכן ארוסה שהגיע זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו וכו' לטעמיה אזיל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא אבל לדידן דאין כופין אין חלוק וכ"כ הריב"ש הביאו בכסף משנה: א אם טוענת מאיס עלי ואינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה אבדה הכל אפי' לא תפס הבעל אלא הוא ביד שליש אלא דמה שתפסה היא בידה או אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה ומעות נדוניא שתפסה אפי' אין הדינרין בעין אלא מאי דאתא מחמתייהו הוי נמי תפיסה ואף מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן אבל בתים וקרקעות בחזקתה היא כאילו תפסה מטלטלין בידה דמי וכל זה אפילו אין רואין שום ערמה בדבר אפ"ה הפסידה את הכל כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה דיינינן לה בדין התלמוד וה"ה בנותנת אמתלא לדבריה ואין הדעת מקבלת כלל שמפני כך תהא ממאיסה בו א"נ אפילו נותנת אמתלא מקובלת אלא שאינה טוענת בבירור שיודעת היא שכך הוא האמת כגון שטוענת מאיס עלי מפני שאומרים עליו שהוא רועה זונות או שאינו הולך בדרך ישרה ואין שם מי שיעיד בדבר זה אלא קול בעלמא ה"ל כאילו לא נתנה אמתלא כלל לדבריה ודיינינן לה כהך דינא דאמרן: ב אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשארה תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שמאיס עליה והיא טוענת בברי שכך הוא אע"פ שאינה יכולה לברר כלל אפי' ע"י עד אחד א"נ אינה טוענת בברי אלא ע"פ ע"א שמעיד כך וכך עליו בפני ב"ד והיא טוענת שמאמינה לדברי העד ומפני כך מאיס הוא עליה אז יש להשביעה או להחרים עליה כפי ראות עיני ב"ד לפי טענותיה שאמת הוא דמאיס הוא עליה כמו שטענה כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה ולמדוה לטעון מאיס עלי. או שמא יש לה כעס וקטטה עם הבעל שעל כן בגדה בבעל נעוריה וטוענת מאיס עלה מטעם כך וכך אע"פ שאינו מאוס עליה וכן אפילו איכא שני עדים שמעידים על הבעל כך וכך או ידוע ומפורסם שהוא שוחק ושכור בכל יום ורועה זונות וכיוצא בזה שהדעת מקבלת שראוי הוא שיהיה מאוס עליה מטעם כך וכך אפ"ה יש להחרים שבאמת טוענת מאיס עלי כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה וכו' דהרבה רקים ופוחזין שרויין נשותיהם עמהם בשלום ואינן מאוסים עליהם דאיתתא בכל דהו ניחא לה ואז לאחר השבועה או החרם דיינינן לה בדינא דמתיבתא דנותנין לה כל מה שהכניסה לו ואפילו מה שתפס הוא מוציאין מידו כגון בגדיה ומלבושיה ותכשיטיה שהם בעין או מאי דאתא מחמתייהו ואפי' נפחתו דמיהם הרבה אין משלם הפחת ובלבד שיהיו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונה אבל אם אין ראויין וכו' חייב לשלם כל דמיהן וכל שכן אם נגנבו או נאבדו דברשותיה קיימין וכל זה בנצ"ב אבל בנ"מ אם ישנן בעין או מאי דאתא מחמתייהו שקלה לה ואם כלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי ומעות נדוניא אין להוציא מתחת יד הבעל כל עיקר: ג אם הב"ד רואין ערמה בדבר כגון שהתחילה להתקוטט עמו ע"ד מלבושיה ותכשיטיה ואחר כך בבואה לפני ב"ד טוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא המקובלת וטוענת בברי א"נ כגון שהנשואין הוי לפי שהיה עשיר ונתנה עיניה בממון וכשירד מנכסיו באה ואמרה מאיס עלי ונותנת אמתלא המקובלת וטוענת בברי א"נ כגון ראובן שהשיא בתו הבתולה לאלמון בא בשנים ולא היתה נוהגת עמו באהבה ובאחוה ואמרה בפני עדים שיותר היתה חפיצה בבחור ושלא טוב עשה אביה שהשיאה לאלמון ואח"כ בבואה לפני ב"ד טענה מאיס עלי וכו' בכל אלה וכיוצא באלה דאיכא ערמה ויש לחוש שעיניה נתנה באחר או שהוא מתוך רוגז וכעס דיינינן לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף הראשון: ד אם לאחר כמה שנים ויש לה בנים עמו באה לב"ד וטוענת מאיס עלי מטעם אמתלא כך וכך המקובלת ונראה לחכמי העיר והבעל טוען שעיניה נתנה באחר והא ראייה שעד עתה היתה שרויה עמו באהבה ובחבה אין בטענת הבעל ממש וכך הוא בתשובה בין תשובת מהר"ם שנדפסו בק"ק פראג בסימן תתקמ"ו וז"ל ואע"ג שיש לה בנים ממנו שתאמר עד עכשיו הייתי סבורה לקבל אבל עכשיו לא מצינא לקבל עד כאן לשונו והלכך לאחר שתשבע או הטלת חרם דיינינן לה כדינא דמתיבתא כמפורש בסעיף ב': ה טענת מאיס עלי איננה אלא באומרת מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר ומבקש שיגרשנה מיד בלא כתובה דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא אי נמי טוענת מאיס עלי יגרשני ואינה מזכרת כתובה אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ודינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה: ו כתוב בש"ע סעיף שלישי בדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה המורדת הזאת וכו' עד אינו משלם לה כלום עכ"ל וכתב על זה בהגה"ה וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי וכו' עכ"ל נראה דס"ל דבאינה נותנת אמתלא וכו' דינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכך הבין הרב בעל הגה"ה זו מתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אע"פ שכתב אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן וכו' יהבינן ליה כולה לדידיה וכו' כדין מורדת וכו' והבין דר"ל כדין מורדת דקאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וליתא אלא ר"ל כדין מורדת לדין התלמוד דאמרה מאיס עליה ולא בדינא דמתיבתא שעד"ז לא תקנו דייני דמתיבתא שום תקנה וכמו שמבואר בדברי מהר"ם שהביא הרא"ש וכתבו גם רבינו:
Even HaEzer.78.1.1
בפדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר וכו' משנה פרק נערה (כתובות דף נ"א)ופירש"י הטעם דכבר נתחייב בפדיונה משנשבית עכ"ל והרא"ש שכתב בפסקיו דכבר נתחייב בפרקונה בשביל פירות שאכל עד היום הזה עכ"ל דבר ההווה תפס בלשונו ושרגילות הוא שאכל פירות משעת נשואין אבל ודאי ה"ה אפילו לא אכל כלל כיון שהיה אוכל אם היה שם פירות כבר נתחייב בפדיונה משנשבית מתנאי ב"ד ומ"ש ואפילו אם יאמר איני פודך ולא אטול פירותיך אין שומעין לו אע"פ שתקנו פרקונה תחת פירות שאוכל משלה איכא להקשות דהאי שאכל משלה לכאורה לישנא יתירא דלא אצטריך הוא ותו קשה דהא עדיפא מינה קאמר דאפילו א"ל ה"ז גיטך וכו' אין שומעין לו כ"ש כשרוצה שתהא אשתו אלא שאומר איני פודך וכו' דפשיטא דאין שומעין לו ותו קשה דלאיזה צורך קאמר עוד אע"פ שתקנו פרקונה וכו' הא כבר אמר דאפילו יאמר איני פודך וכו' אין שומעין לו וי"ל דמ"ש רבינו תחלה אפי' יאמר ה"ז גיטך וכו' היינו בא"ל כך לאחר שנשבית ומ"ש ואפילו אם יאמר איני פודך וכו' היינו בא"ל כך קודם נישואין בעודה ארוסה וכמ"ש רבינו לקמן ריש סימן פ"ה וכמ"ש ב"י לשם ע"ש התוס' בפ' חזקת (בבא בתרא דף מט) בד"ה יכולה אשה דהשתא אשמועינן רבותא דאע"פ דמסלק עצמו מפירותיה מקודם שנשבית בעוד שלא נתחייב בפדיונה אפ"ה אין שומעין לו ותו אשמועינן רבותא דאף על פי שלשון הברייתא דתני בה פרקונה תחת פירות משמע דעיקר התקנה לטובתו היה שיהא אוכל משלה אע"פ שלא יגיע לעולם לידי כך שיהא צריך לפדותה אלא דכיון שאוכל משלה תקנו שיהא פודה אותה כשנשבית וכיון שהתקנה לטובתו היה אם כן משמע דמצי אמר איני חפץ בטובה ואיני אוכל פירות ואיני פודה אותה וקאמר דאין שומעין לו וטעמו כי טוב הוא דאע"פ דברייתא קתני פרקונה תחת פירות אפ"ה עיקר התקנה לטובתה וכדאמרי' בפרק נערה (כתובות דף מ"ז) בהני פירות מה"ד מיכל לא ניכלינהו אנוחי ננחינהו דא"כ מימנע ולא פריק קמ"ל דהא עדיפא דזימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה והשתא ניחא דקאמר רבינו דלפי האמת תקנתא דידה היא דחיישינן דזימנין דלא מלו ולפיכך אוכל הוא הפירות ולא אמרינן ננחינהו ואם כן פרקונה עיקר מדאוכל פירות שלה ואינו מניחן ומשום הכי אין שומעין לו ועיין שם בתוספות בד"ה זימנין דלא מלו שכתבו דהא דתני הך לישנא פרקונה תחת פירות אתא לאשמועינן דהאשה ג"כ לא מצי אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות ע"ש ובתוס' פרק חזקת (בבא בתרא דף מט) מפורש יותר ע"ש בד"ה יכולה אשה:
Even HaEzer.78.2.1
ומ"ש ואפילו יותר מכדי שויה וכו' בכאן כתב רבינו מחלוקת הפוסקים בזה ובי"ד סימן רנ"ב כתב בסתם שאשתו כגופו דיכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו וי"ל דס"ל לרבינו דלא נחלקו הפוסקים אלא באם חייב לפדות את אשתו ביותר מכדי שוויה אבל אם ירצה לפדות את אשתו בתרקבי דדינרי אין למחות בידו דליכא למיחש משום דלא ליגרבו ולייתי טפי ולא לדוחקא דצבורא בפודה את אשתו שהיא כגופו דבהא לא פליגי אלא בחיובא פליגי ולענין הלכה עיין במ"ש בי"ד לשם בס"ד ועיין עוד בהגהות מרדכי דכתובות האריך בדין זה ובתוספות פ' נערה דף נ"ב:
Even HaEzer.78.3.1
והרמב"ם כתב נשבית פעם שנית ורצה לגרשה וכו' נראה דהרמב"ם מפרש הא דתניא פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה הכי קאמר פעם ראשונה פודה ואינו יכול לומר ה"ז גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אבל מכאן ואילך רצה לקיימה פודה רצה לגרשה וליתן את כתובתה ותפדה את עצמה אינו פודה אותה אבל הב"י כתב וז"ל אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה עכ"ל נראה דמפרש דלהרמב"ם אינו חייב לפדותה פעם שנית כלל ותימה דא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ם רצה לגרשה וכו' לא ה"ל לומר אלא שאינו חייב לפדותה פעם שנית וכסברא הראשונה שהסכים אליה הרא"ש וממילא ידעינן דאם רצה לגרשה וליתן כתובתה רשאי כשאר כל אדם דיכול לגרש את אשתו בע"כ וליתן לה כתובה ותו אמאי קאמר רבינו והרמב"ם כתב דמשמע דחולק אסברא הראשונה ולפי פירושו אינו חולק אבל למאי דפרישית ניחא דלהרמב"ם אם אינו רוצה לגרשה חייב לפדותה גם בפעם שנית כמו בראשונה אלא שאם קשה עליו ריבו ההוצאה לפדותה ולחזור ולפדותה ומשום הכי רוצה לגרשה יכול לומר הא גיטה וכתובתה תפדה את עצמה וכיוצא בזה בסימן ע"ט בדין רפואה שאם החולי ארוך מצי א"ל ה"ז גיטך וכתובתך רפאי את עצמך ודו"ק. הב"י הביא לשון רבינו ירוחם בדין שבויי מלכות ולסטים ושאר שבויים וכתב עליו ודבריו צ"ע ולע"ד דה"ק דנשים ששבה לתשמיש דבודאי נבעלה ואפ"ה מותרת לבעלה דיודעת שלא ישאנה המלך ובעילתה באונס וכן ליסטים דעלמא אפילו לקוחין שלו קשין לה לפיכך אינה אלא אנוסה אבל נשבית ביד אדם גדול ועשיר כגון בן נצר אע"פ שהיה ליסטים סברה מנסב נסיב לה ונבעלת ברצון ואסורה לבעלה ואין חייב לפדותה דאין אני קורא בה ואותבינך לאנתו כך פירש"י פרק נערה (כתובות סוף דף נ"א) ונראה דאף לפי שיטה זו סתם שבויות שריין לבעליהן כל זמן שלא נודע ששבו אותן לתשמיש דתלינן ששבו אותן למכרן או כדי לפדותן דרובן הכי עבדו וכדאמרינן התם בשבוייה הקילו כיון שלא ראינו שנבעלה מיהו הר"ן כ' לשם דהיינו טעמא דבן נצר דאסירן שלא היה מלך גמור אלא שר ולא היה לוקחן אלא בפרהסיא דגנאי הוא לו לאונסן בצינעא וכיון שאינן צווחות ודאי מתרצות הן להן ולפי זה כיון דלא אסירן אלא משום דה"ל לצווח כל השבויות שלנו בזמן הזה כולן הן מותרות לבעליהן דליכא למימר ה"ל לצווח שהרי השבאים מוליכין השבויות לארצם מי יכילנה מידו אם תצווח ולא חיישינן להך פירושא דנבעלה ברצון משום דסברי מינסב נסיב לה זאת היא דעת הר"י שכתב דלפי שאר מפרשים כל השבויות שלנו בזמן הזה כולן מותרות לבעליהן דר"ל דמפרשין כפירוש הר"ן. והכי נקטינן להקל לשבויה בזמן הזה אפילו שבה אותה שר ואדם גדול ועשיר ושריא לבעלה ולא חיישינן דנבעלת ברצון וחייב לפדותה מיהו אם שני עדים מעידים דהשבאי לקחה לו לאשה והבינו מדברי האשה שאינה חפיצה שיפדוה אז ודאי נבעלה ברצון ואסורה ואינו חייב לפדותה וגם מותר לו לישא אשה אחרת וא"צ לזכות לה גט ע"י אחר וגם לא לייחד לה הכתובה ביד ב"ד ובתשובה ביארתי באורך:
Even HaEzer.78.4.1
כהן שנשבית אשתו שם פליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא לגבי אביי וקיצר רבינו בלשונו שהיה לו לומר ומגרשה אלא דממילא משמע מדכתב ונותן לה כתובתה לאחר שפדה אותה אלמא דמגרשה דאל"כ לא היה חייב לשלם הכתובה אבל הרמב"ם כתב בפירוש ומגרשה ונותן לה כתובתה:
Even HaEzer.78.5.1
ומ"ש אבל אם נישאת לו באיסור וכו' אינו חייב לפדותה פי' מדידיה אינו חייב לפדותה אם לא מלו לה מפירות דידה אבל פירותיה שאכל חייב לשלם אם הכיר בה וע"ל בסי' קי"ו וכמ"ש לשם בשם הרמב"ם פכ"ד דאישות ועיין במ"ש התוספות בדין זה פ' נערה ריש (כתובות דף נ"ב) בד"ה ממזרת ונתינה: כתב הרמב"ם המדיר את אשתו וכו' שם ברייתא פליגי בה ר"א ור' יהושע ואסיקנא לרבא דפליגי במדיר בין אשת כהן דמעיקרא בשעת התנאי קרינא בה ואהדרינך מחמת שבייה ובסוף איכא איסור דבר אחר מחמת הנדר ובין במדיר אשת ישראל דמעיקרא קרינא בה ואותבינך לאנתו ובסוף לא קרינא בה הכי מחמת הנדר דר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתובתה דאזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה דאזיל בתר בסוף והלכה כרבי יהושע:
Even HaEzer.78.6.1
ומ"ש ונשבית אחר שהדירה וכו' הוא משום דאי נשבית תחלה ואח"כ הדירה אתי לאערומי דלא הדירה אלא כדי ליפטר מן הפדיון והכי תניא בברייתא בשם סומכוס ונראה דלמאי דקי"ל בנדרה הוא וקיים לה איהו הוא נתן אצבע בין שיניה כדלעיל בסימן ע"ב הכא נמי בנדרה היא וקיים לה איהו ונשבית אחר שנדרה אינו חייב לפדותה אבל נשבית תחלה ואח"כ נדרה וקיים לה איהו חייב לפדותה דהא דקאמר בגמרא ואי דנדרה איהי מה לי הדירה ולבסוף נשבית ומה לי נשבית ולבסוף הדירה היינו דוקא למאי דקס"ד דלר' יהושע בנדרה איהי וקיים לה הוא אמרי' היא נתנה אצבע בין שיניה התם ודאי הוא לא הערים מידי שהרי היא התחילה בנדר ונתנה אצבע בין שיניה אבל למאי דקי"ל דהוא נתן אצבע בין שיניה שלא הפר לה א"כ הכי נמי כיון שכבר נשבית לא הפר לה כדי להפטר מן הפדיון ולפיכך חייב לפדותה וכתב ב"י דהאלפסי והרא"ש השמיטו דין זה וכתב הר"ן דהשמיטו הרי"ף משום דלא ס"ל הכי והשיג עליו ודעתו דס"ל להרי"ף כהרמב"ם ולכן פסק בש"ע כדברי הרמב"ם והכי נקטינן:
Even HaEzer.79.1.1
רפואתה כיצד וכו' טעם מחלוקתם דהרא"ש פסק כפשטא דמתניתין וברייתא דלא מחלק בברייתא בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה אלא באלמנה משום דבאלמנה חייבים במזונותיה אבל אין חייבין בפדיונה ולפיכך שאין לה קצבה דהוי בכלל מזונות חייבים בה אבל ביש לה קצבה דהוי בכלל פדיונה אינן חייבין בה אבל באשת איש כיון דחייב בפדיונה כי היכי דחייב במזונותיה חייב נמי ברפואתה אפילו יש לה קצבה ולהכי במשנה שנינו בסתם לקתה חייב לרפאותה ולא מחלק בין קצבה לאין קצבה דמיירי באשת איש ובעל העיטור הביא ראיה מהירושלמי דמשמע לשם דבא"א נמי פטור מרפואה שיש לה קצבה וכתב הר"ן דיש לדחות ראייתו ומביאו ב"י והכי נקטינן כהרא"ש:
Even HaEzer.79.2.1
ואם ראה הבעל שהחולי ארוך וכו' תימה שהרי במשנה שנינו בסתם ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי ומשמע אפילו אין החולי ארוך ונראה דרבינו קשיא ליה מהא דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולי ימתין לה עד שתתרפא וק"ו לבנות ישראל הטהורות והקדושות שאם חלתה שימתין לה עד שתתרפא א"כ בעל כרחך משנתינו דמצי א"ל הא גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה היינו דוקא בשהחולי ארוך דאין לו קצבה והספרי מיירי בחולי שאינו ארוך ואע"פ דהר"ן פרק נערה והרב המגיד בפי"ד כתבו ע"ש הראב"ד דמחלק בין מוטלת על המטה לאין מוטלת על המטה לרבינו נראה יותר לחלק בין חולי ארוך לשאינו ארוך דחלוק זה מפורש בגמ' גבי אלמנה דמחלקים בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קקצה דהיינו חולי ארוך:
Even HaEzer.79.3.1
לשון הרמב"ם וכו' נראה דהביא לשון הרמב"ם דמדבריו משמע דאפילו באין החולי ארוך מצי א"ל הא גיטך וכו' והספרי אסמכתא בעלמא היא ללמד שאין ראוי לעשות כן אבל מדינא יכול לומר לה הא גיטיך וכו' אפי' אין החולי ארוך ואפילו מוטלת על המטה כנ"ל מדברי רבינו שכתב דין חולי ארוך תחלה ואח"כ הביא לשון הרמב"ם אלמא דדין חולי ארוך לא כתבו הרמב"ם אבל בנוסחי דידן ברמב"ם כתב וז"ל האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה וא"ל הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשיך ונותן כתובה והולך שומעין לו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ עכ"ל ואיכא לתמוה מה נפשך אם הוא מפרש דמתני' בחולי ארוך וספרי בחולי שאינו ארוך א"כ מניין לו שאין ראוי לעשות כן מפני ד"א ואם היה מפרש דמתני' דינא תנן והספרי אסמכתא מפני שאין ראוי לעשות כן מפני ד"א א"כ מנ"ל לחלק בין חולי ארוך לאינו ארוך וי"ל דודאי הרמב"ם מפרש דמתניתין בחולי ארוך והספרי בחולי שאינו ארוך אלא דמ"מ כיון דאפילו ביפת תואר חזינן דהחמירה התורה באינו ארוך דימתין שלא לשלחה עד שתתרפא מסתברא דבאשתו אפילו בחולי ארוך אין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ דאל"כ מאי עדיפותא דבת ישראל מיפת תואר וכתב מהרש"ל דכל זה לדינא דגמרא אבל לדידן דנהגינן שלא לגרש אשה בע"כ מתקנת ר"ג מ"ה לא מצי א"ל כלל הא גיטך וכו' ואפילו בחולי ארוך ואפילו אינה מוטלת על המטה: כתב בשלטי הגבורים ע"ש ר"י אחרון ז"ל שאם אין הבעל רוצה לרפאות את אשתו וגם אינו רוצה לגרשה מפני שבדעתו ליורשה כופין אותו שיתן משלו כל הצריך לרפואתה או יגרשנה ויתן לה כל כתובתה משלם ואם לותה מאחרים לצורך רפואתה עד שלא יגרשה בעלה חייב ליתן הכל משלו עכ"ל:
Even HaEzer.80.1.1
מעשה ידי האשה לבעלה משנה ר"פ מציאת האשה ומ"ש טוחנת פי' יושבת בריחיים וכו' בפרק אף ע"פ (כתובות דף נט) תנן ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת וכו' ובגמרא טוחנת ס"ד אלא אימא מטחנת ואבע"א בריחיים דידא ופי' רש"י טוחנת ס"ד. המים מגלגלין האופן וטוחן: אלא אימא מטחנת. מכינה צרכי טחינה נותנו באפרכסת וקולטת הקמח עכ"ל אבל מלשון הרמב"ם בפכ"א מאישות משמע דה"פ טוחנת ס"ד שתהא האשה חייבת לטחון היא עצמה ברחיים גדולים במקום בהמה שזה טורח גדול שאי אפשר לסובלו כ"כ ב"י ולפעד"נ דאפילו אפשר לסובלו לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה כדאמר התם (דף ס"א) ותירץ אלא מטחנת פירוש יושבת ברחיים ושומרת הקמח או מחמרת אחר החמור כדי שלא יבטלו הרחיים והאי ואב"א ברחיים דידא קשיא ליה להרמב"ם כיון דס"ל לתלמודא דחייבת לטחון ברחיים דידא בעצמה א"כ לאיזה צורך אוקמוה מעיקרא אימא מטחנת ותירץ דאינה חייבת בריחיים דידא אלא במקום שהנשים דרכן בכך אבל במקום שאין דרכן בכך אינה חייבת אלא לשמור הקמח ברחיים וכך הם דברי רבינו: וכתב בהגהת מיימוני בשם ר"ת והילכתא דהאידנא נשים שלנו דלאו אורחייהו לטחון ולכבס דאין כופין אותה עכ"ל וכ"כ במרדכי פ' אע"פ שכך פסק רבינו ברוך:
Even HaEzer.80.2.1
וכתב רב אלפס וכו' משמע דאפילו יכולה להניק שניהם תנאי ב"ד הוא שאינה חייבת להניק אלא את האח' ושוכר הבעל מניקה לשני ודהכי איתא בירושלמי אבל הרא"ש היתה לו גירסא אחרת בירושלמי והרמב"ם והסמ"ג פסקו כרב אלפס והכי נקטינן חדא דהמע"ה וכיון דהאשה אינה חייבת להניק את בנה אלא מתנאי ב"ד עליו להביא הראייה שחייבת להניק שניהם ועוד דאף לגירסת הרא"ש אפשר לפרש בניחותא אבל תאומים לא ואח"כ מקשה בירושלמי ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דשמעינן נמי דוקא בן אבל תאומים לא וקאמר דאתא לאשמועינן דדוקא בנה ולא בן חברתה וכו' וכן פירש הר"ן לדברי הרי"ף ומביאו ב"י ותו דהרא"ש יחיד הוא כנגד האלפסי והרמב"ם והסמ"ג וכ"פ ב"י ודלא כהרב בהגהת ש"ע:
Even HaEzer.80.3.1
כתב הרמב"ם רצתה וכו' ונ"ל דאפילו על בנה וכו' הב"י כתב דמה שהשיג רבינו אדברי הרמב"ם יש ליישב דגם הרמב"ם סובר דגם על בנה יכול לעכב אלא שנמשך אחר דברי הירושלמי וכו' עכ"ל ולפעד"נ דגם רבינו לא בא אלא לפרש שלא נבין מדברי הרמב"ם דדוקא על בן חבירתה הוא דמעכב בעל אבל על בנה אינו יכול לעכב דליתא אלא אף על בנה מעכב והכי משמע מלשון ונ"ל וכו' דאם בא להשיג ה"ל לומר ואין נ"ל אלא אפילו על בנה יכול לעכב:
Even HaEzer.80.4.1
וכמה עושה לשבוע משקל ה' סלעים שתי וכו' משנה בפרק אע"פ (כתובות דף סד) או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל ופרש"י שהשתי קשה לטוותו כפלים כשל ערב ומשקל של יהודה כפליים כשל גליל עכ"ל:
Even HaEzer.80.5.1
ואם היא מניקה וכו' משנה וגמרא ס"פ אע"פ ומ"ש לא הוסיפו לה על מזונותיה וכו' ברייתא לשם סוף (דף ס') פסקו קימעא אוכלת הרבה (מהיכא א"ר ששת משלה) לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב ופרש"י פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו עכ"ל וכך הם דברי רבינו ומ"ה השיג על הרמב"ם שכתב שיכולה לאכול דברים הרעים ואין הבעל יכול לעכב והר"ן וגם ה"ה ג"כ תמהו עליו והב"י נדחק ביישוב דבריו ולפעד"נ ליישב בטוב טעם והוא שאין נ"ל להרמב"ם לפרש פסקו קימעא שפסקו לה ליתן מזונות מועטים ממה שהיה ראוי לפסוק לה ולהוסיף על מזונותיה דהא פשיטא דצריכין להוסיף לה כל מה שהיא צריכה דברים היפים לולד ולחלב אלא ה"פ פסקו קימעא דאם לאחר שפסקו לה מזונות הראויין לה לולד ולחלב בעיניה נראה קימעא מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת הרבה משלה ואשמועינן דמשלה יכולה לאכול כל מה שתרצה ואפילו מאכלים רעים ואין הבעל יכול לעכב מפני שצער גופה קודם ואם הבעל חס הוא על בנו יתן לה כל מה שמתאוה לאכול מן המאכלים היפים והא דתנא בסיפא ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב היינו דכל שהיא אוכלת משל בעל אינה רשאי לאכול דברים הרעים אבל משלה רשאי אפילו מאכלים רעים והכי מוכח מלשון הרמב"ם כדפי' ע"ש:
Even HaEzer.80.6.1
אבל אינה צריכה לשרת לא לבנו ולא לאביו וכו' ברייתא פרק אע"פ (כתובות דף סא) אינה כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן לפני בהמתו וכו' ופרש"י לעמוד לשרתו עכ"ל נראה דדוקא לייחד שירותה לפני אביו ולפני בנו הוא דאינו כופה משום חשדא דזנות דומיא דלא ליתן לפני בהמתו משום רביעה והכי משמע מלשון הרמב"ם שכתב ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו אלמא דדוקא שירות מיוחד בפני אביו או בפני בנו דומיא דשירות מיוחד לפני בעלה הוא דאינו כופה משום חשדא אבל שירות שהאשה עושה לכל בני בית וטרחה לפני כולם בכלל אע"פ שיש ביניהם גם אביו ובנו וארחי ופרחי כופה אותה לטרוח וכמ"ש לשם קמי ארחי ופרחי מאן טרח דליכא הכא משום חשדא אבל הר"ן מחלק בין סמוכין על שולחנו לאין סמוכין ומשמע דכשהן סמוכין על שולחנו חייבת לעמוד לשרת לאביו ולבנו אפילו בשירות מיוחד ולפעד"נ דבשירות מיוחד אסור אפילו בסמוכין על שולחנו וה"מ מכל דברי הפוסקים שלא כתבו להקל בסמוכין בשירות מיוחד כמ"ש הר"ן ודלא כהג"ה ש"ע שהביא לפסק הלכה להך דהר"ן:
Even HaEzer.80.7.1
ואינה צריכה ליתן תבן וכו' נראה דמ"ש רבינו לפירש"י היינו פי' ראשון דפירש מעצמו דדוקא סוס וחמור שהם מזויינים וצהלים לרביעה אבל בקר אפילו זכרים אינו להוט אחר רביעה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין האשה נסתית לו ודלא כפי' השני של רש"י ששמע דלא שרי ליתן אלא לפני נקבות אבל לפני זכרים אפילו בקרים נמי לא גם הרא"ש בפרק אע"פ לא הביא אלא פי' הראשון שפי' רש"י בעצמו וכ"כ רבינו בי"ד סוף סי' רל"ד ולכן כתב כאן בסתם לפי שנסמך על מ"ש בי"ד בביאור:
Even HaEzer.80.8.1
הכניסה לו שפחה אחת כו' הרמב"ם הוסיף דגם אינה נותנת תבן לפני בהמתו בהכניסה לו שפחה א' וכ"כ בש"ע:
Even HaEzer.80.9.1
ומ"ש ואין כאן מקום לשבועה פי' הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב לה עד שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה עכ"ל ומביאו ב"י ואיני מבין כיון שהיא טוענת בברי שראויה לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפייה וכביסה אף ע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכות אלו מכל מקום אם טוענת ישבע לי שאין ראוי לו לקנות חייב לישבע ולפע"ד שגם הרב בש"ע כך דעתו ולכן לא כתב הך מילתא דאין כאן מקום לשבועה ודו"ק:
Even HaEzer.80.10.1
וכן צריכה לעשות בצמר אפילו יש לה כמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זימה שם איפסקא הלכה כר"א דאפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה ולקמן בסי' פ"א הביא ג"כ דעת רב אלפס דפסק כר"א דהבטלה מביאה לידי זימה והביא ג"כ דעת הרא"ש דפסק כרשב"ג דהבטלה מביאה לידי שעמום ובי"ד סוף סימן רל"ה כתב בסתם כדעת הרא"ש דפסק כרשב"ג ולשם בארתיו ע"ש ועיין עוד במ"ש בסי' פ"א בס"ד:
Even HaEzer.80.11.1
דחקה ועשתה מלאכה וכו' בפ' אף ע"פ (כתובות דף נ"ט) ובריש פרק מציאת האשה מייתי הא דתנן בפ' בתרא דנדרים קונם שאיני עושה לפיך א"צ להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור פי' ריב"נ כת"ק ס"ל דהעדפה לבעל ולא היה צריך להפר אלא דחיישינן שמא יגרשנה ואמר שמואל הלכה כר"י בן נורי כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הויא כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור"ע סבר לעצמה והאלפסי בפרק אע"פ וריש מציאת האשה כתב איכא מ"ד הלכה כר"ע ואיכא מ"ד הלכה כרבנן ואנן ס"ל הלכה כרבנן והכין פסק רבינו האי גאון והביא הרא"ש לשון הרי"ף בפרק אע"פ וכתב ואנן סבירא לן כרבנן דריב"נ סבר כרבנן דהעדפה דבעל הוי עכ"ל נראה דכך היתה נוסחתו באלפסי אבל בפרק מציאת האשה הביא הרא"ש בתחלה לשון הרי"ף בסתם ואח"כ הביא הא דבעי רב פפא עשתה שתים בבת א' מהו בעי רבינא ג' וד' מהו תיקו פירש רב האי דלרבנן קמיבעיא להו וכו' וכיון דסלקא בתיקו הוי לעצמה ור"ח פירש דהני בעיות אליבא דר"ע וכו' מתוך זה הפסק נראה דהלכה כר"ע ונתבארו דברי רבינו שמה שכתב דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שאשה חייבת הכי איתא פרק אף ע"פ ריש (כתובות דף נט) מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידיה כמה משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשרה בגליל ומ"ש פסק רב האי שהוא לבעל אפילו ביתרון שבא ע"י הדחק כ"כ הרי"ף בשמו והסכים עמו דהלכה כרבנן ומה שלא כתב רבינו שכך פסק הרי"ף הוא לפי שנמשך אחר דברי הרא"ש דכשכתב מחלוקת זו דרב האי ור"ח לא הזכיר דעת הרי"ף שהסכים עם רב האי וטעמו של הרא"ש היה שאם היה כותב דהרי"ף ג"כ הסכים עם רב האי היה מובן דפוסק כך הלכה כיון שהם רבים ור"ח הוא יחיד כנגדם על כן לא הזכיר במחלוקת זו כי אם רב האי עם ר"ח דשקולין הן ואיכא ספיקא דדינא והמע"ה והוי לעצמה ולכן כתב רבינו וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי דשקולין הן ולפעד"נ דהכי נקטינן שלא להוציא שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה וכן נוהגין במדינות אלו ויש לו יסוד על פי דעת ר"ח והרא"ש ודלא כמ"ש בש"ע בסתם כדברי הרמב"ם:
Even HaEzer.80.12.1
כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה וכו' בפרק אעפ"י (כתובות דף סא) וכבר נתבאר בס"ד בי"ד סוף סימן קנ"ה:
Even HaEzer.80.13.1
יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא"כ ק' וכו' כלומר מה נפשך ק' אם היא מורדת ממלאכה למה לא יפחתו לה מכתובתה אלא בע"כ אינה נקראת מורדת דיכולה לומר איני עושה א"כ קשה למה כופין אותה בשוטים אלא לא ינתן לה מזונותיה וצרכיה עד שתכנע וכמ"ש הראב"ד וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין כופין אותה כלל דאפילו כמ"ש הראב"ד למעט צרכיה עד שתכנע נמי אין כופין דיכולה לומר לבעל איני ניזונית ואיני עושה וכיון דמונעה מלעשות מלאכה שהיא חייבת בה ה"ל כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה והב"י פי' דהרמב"ם מחלק בין אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה דאין כופין אותה כלל ובין אמרה איני עושה בלבד והביא דברי הר"ן שכתב כן וראיה מדתנן קונם שאיני עושה לפיך דהא קאמרה איני עושה ואפ"ה א"צ להפר אלמא לא מבטלה תקנה לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונית עכ"ל ולפעד"נ דאין משם ראיה כלל דודאי מסתברא כשאמרה איני עושה ה"ל כאילו אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה והך דקונם שאיני עושה לפיך אינו באמרה איני עושה אלא אדרבה איפכא משמע שהיא חפצה לעשות מלאכה שהיא חייבת בה לבעלה אלא שאוסרה עליו בקונם וקאמר דכיון שמשועבדת לו לעשות מלאכתו א"צ להפר דאינה יכול לאוסרה עליו בקונם אבל מ"ש ב"י עוד דלא אמר הרמב"ם דכופין אלא בשאר מלאכות שהאשה מחוייבת לבעלה דאפילו באמרה איני ניזונית ואיני עושה אינה פטורה אלא מלעשות בצמר אבל בשאר חייבת היא ועליהן אמר הרמב"ם דכופין הוא יישוב נכון:
Even HaEzer.81.1.1
המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' בפרק אעפ"י (כתובות דף נ"ח) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת המותר ר"מ אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין ובגמרא אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר ומפרש רבינו דעל עיקר מעשה ידיה פשיטא דאין ההקדש חל אפי' אמר יקדשו ידיך לעושיהן שהרי אינו ברשותו וכו' אלא אפילו על המותר וכו' אינו חל שאין אדם מקדיש דשלב"ל וכר"י הסנדלר לאפוקי מר"מ דאמר אדם מקדיש דשלב"ל ולפי זה נראה דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן מודה ר"י הסנדלר דחל ההקדש על המותר אבל קשה דהיה לו לרבינו לפרש דין זה לכן נראה דרבינו סובר דלמסקנא דר"מ ור"י הסנדלר פליגי במותר אם חל ההקדש על דשלב"ל אף באומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוי דבר שבא לעולם דדוקא כשהאשה שהיא יודעת בעצמה שתעשה מלאכתה חשוב דבר שבא לעולם כשאמרה יתקדשו ידי לעושיהם אבל לא כשאמר הוא מיהו הרמב"ם כתב בפירוש דאפילו אמר הוא נמי הו"ל דבר שבא לעולם והר"ן הקשה עליו לפי סברתו דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר כי היכי דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה השתא ודאי אפי' אמר יקדשו ידיך לעושיהן לא חל ההקדש כיון דאינה משועבדת לו לא בעיקר מעשה ידיה ולא במותר וכסברת הרמ"ה שכתב רבינו בסוף סימן הקודם אבל רבי' שגילה דעתו כאן דאינו יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אלא המותר הוא שלו בעל כרחה וכסברת ה"ר יונה אם כן צריך לומר דהא דאין ההקדש חל על המותר אינו אלא משום דהוי דבר שלא בא לעולם והילכך אפי' הוא אמר יקדשו ידיך לעושיהן נמי לא מהני מטעם דאכתי הוי דבר שלא בא לעולם כיון שלא אמרה האשה שעושה המלאכה יקדשו ידי לעושיהן וכדפי' ודוק ואיכא לתמוה על דברי הר"ן שכאן הקשה אדברי הרמב"ם ובתשובותיו סימן ל"ה כתב בפשיטות כדברי הרמב"ם ואפשר דאעפ"י דהקשה על דבריו מ"מ לענין מעשה לא ראה להקל והכי נקטינן כהרמב"ם דגם באמר הוא יקדשו ידיך לעושיהן הרי כל מעשיה קדש בין עיקר מעשה ידיה בין מותר דלא כהגהת ש"ע שכתב כרבינו: כתבו התוספות במשנת המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מעשה ידיה ואמאי עושה ואוכלת וכו' אלא שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה עכ"ל והכי משמע מפירש"י לשם שכתב שיש לו נכסים ומבקש לזונה וכו' אבל מלשון רבי' שאמר שאם תרצה לא תעשה ולא תיזון משמע דאפי' כשמעלה לה מזונות נמי לא חל ההקדש כיון דאם תרצה יכולה לחזור בה ולומר איני ניזונית ואיני עושה מיהו י"ל דרבי' ה"ק כיון שאם תרצה לא תעשה ולא תיזון א"כ כשאינה רוצה לזון מנכסיו אעפ"י שהוא חפץ לזונה אינו ברשותו להקדיש מעשה ידיה וכדעת התוספות ורש"י והכי נקטינן:
Even HaEzer.81.2.1
ואם היא אסרה מעשה ידיה עליו וכו' מפרש בגמ' דוקא שאמרה בלשון זה יקדשו ידי לעושיהן וקונם מה שאני עושה לפיך דכיון דאסרה עליו בקונם שהוא קדושת הגוף כקדושת המזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסר על אדם אחד א"כ בדין היה דגם בעודה תחתיו יחול ההקדש דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד וכדרבא אלא דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל בעודה תחתיו דשווייה רבנן כלוקח גמור ולא כמלוה כי היכי דלא תקדש מהשתא אלא לאחר שיגרשנה ולפיכך צריך להפר אבל אם לא אמרה קונם וכו' אלא אמרה בסתם יקדשו ידי לעושיהן א"צ להפר דאין ההקדש חל אפי' לאחר שיגרשנה וכתבו התוספות ריש (דף נ"ט) דאפי' אמרה קונם וכו' דאין הנדר חל בעודה תחתיו אינו אלא במעלה לה מזונות ומעה כסף אבל אם אינה ניזונת ואינה נוטלת מעה כסף חל הנדר לאוסרם עליו מיד וצריך להפר וכתבו עוד וא"ת למה ליה למינקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונית ואיני עושה וי"ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן עכ"ל מיהא היכא דהמותר הוא לאשה כדלעיל בסי' פ' ודאי דהנדר חל על אותו המותר אפי' בניזונת ונוטלת מעה כסף ז"ל המרדכי פרק מציאת האשה ואע"ג דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל ה"מ לענין עיקר מעשה ידיה שהן שלו לגמרי אבל העדפה שהגוף שלה לא אלמוה עכ"ל כלומר שאין לבעל בהעדפה אלא פירות שילקח בהן קרקע והוא יאכל הפירות והוא מדברי התוספות בפרק אע"פ ריש (כתובות דף נ"ט) בד"ה ר' עקיבא ע"ש וכתבו התוספות לשם (בדף נ"ח) יקדשו ידי לעושיהן פירוש להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא"כ הו"ל למימר למעשיהן כדאמר בס"פ קמא דנדרים עכ"ל:
Even HaEzer.81.3.1
המדיר את אשתו וכו' בפרק אעפ"י תנן ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב"ג אומר אף המדיר אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום ובגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר כך הוא הגירסא לפי' רש"י שכתב דמשחקת בכלבים דקים וזהו בגורייתא קיטנייתא כלומר קטנים וכך הוא גירסת האלפסי אבל בערוך גורס וקיסנייתא דנדרשיר וקיסנייתא הוא לשון מלקט קסמין ששוחקי' בחתיכות עץ שקורין פר"י טשין בלשון אשכנז משום זימה איכא משום שעמו' ליכא דאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי ורב אלפס פסק כר"א והרא"ש פסק כרשב"ג אבל בי"ד סוף סימן רל"ה כתב רבינו בסתם כהרא"ש דלא יוציא כשהתיר לשחוק בכלבים פסק לחומרא בפלוגתא דרבוותא דלא כייפינן ליה להוציא אם התיר לה שום מלאכה אבל לענין שיהא הבעל כופה שתעשה מלאכה כתב רבינו לעיל בסימן פ' שהבטלה מביאה לידי זימה לכופה שלא לשחוק בכלבים ובנדרשיר חדא דאזלינן לחומרא בפלוגתא דרבוותא הכא והכא ותו דרוב פוסקים פסקו כרב אלפס וכך הוא דעת התוספות ועיין במ"ש בי"ד בס"ד:
Even HaEzer.82.1.1
נדרה שלא להניק וכו' בפרק אעפ"י סוף (כתובות דף נ"ט) מייתי ברייתא דפליגי בה ב"ש וב"ה והלכה כב"ה דכופה ומניקתו דמשועבדת לבעל להניק בנו ולא חל הנדר ואם היא אומרת איני מניק וכו' שם ריש (דף ס"א) נתגרשה וכו' שם סוף (דף נ"ט) וריש (דף ס') ודעת רבי' כדעת הרא"ש ומביאו ב"י:
Even HaEzer.82.2.1
ולאחר שיגמל הנער וכו' איכא להקשות בלשון י"א שאומר ולאחר שיגמל הנער דבבן קאמר וא"כ מאי מקשה הא דאמרי' בת אצל האם ותו דלאיזה צורך אמר שראויין ליורשה ומהרש"ל כתב ליישב זה דה"ק באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אביה אעפ"י שראויין ליורשה לפי שהאם עדיפא מן הקרובים אבל בגרושה כיון שאביה חי עדיף הוא מן האם ועוד דהאב חייב לזונה עכ"ל אבל הקושיא הראשונה אין לה יישוב בפירושו ובגמרא ריש הנושא אהא דתנן אלא מוליך לבת אשתו המזונות שנתחייב בה למקום שאמה אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה ופי' רש"י דבת הניזונית מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם עכ"ל ופריך ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה עסקינן ומשום מעשה שהיה דתניא מי שמת והניח בן קטן מניחין אותו אצל אמו ואין מניחים אותו אצל ראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ערב פסח ופרקינן א"כ ליתני למקום שהוא מאי למקום שאמה שמעת מינה בת אצל אם ל"ש גדולה ול"ש קטנה ופירש"י דילמא בקטנה עסקינן אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחין עכ"ל וס"ל להני דאע"ג דהמקשה קס"ד דבבת גדולה לא חיישינן לרציחה כמו בבן גדול ומתניתין מיירי בקטנה דחיישינן לרציחה בשביל לירש עישור נכסי כי היכי דחיישינן בבן קטן דקטלי ליה בשביל לירש נכסיו מכל מקום למאי דמשני א"כ ליתני למקום שהיא וכו' איכא לחלק בין בן לבת דאע"ג דבבן גדול לא חיישינן לרציחה דמעשה שהיה דשחטוהו בע"פ לא היה אלא בבן קטן אבל בבת חיישינן לרציחה ל"ש גדולה ולא שנא קטנה דאפי' בת גדולה לא תוכל להשמר מרציחה כמו בן גדול וז"ש דלאחר שיגמל הנער בעודו קטן אם רוצה האב יקחנו דהא דאמרינן בת אצל האם אפי' בגדולה וא"כ בבן לפחות בעודו נער קטן צריך לאמו הוא וקאמר דל"ק דהתם באלמנה דלא שבקינן לה בהדי קרובי אביה שראויין ליורשה פן יהרגוה כדי לירש אותה הלכך אפי' בגדולה חיישינן להריגה אבל בגרושה דהאב קיים דפשיטא דאין האב נחשד שיהרוג את בנו הילכך אפי' הוא קטן אם רוצה יקחנו אצלו אבל הרמ"ה מפרש דאף למאי דמשני לא חיישי' להריגה בבת גדולה כמו בבן גדול: ומ"ש דהבת אצל אמה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה אינו אלא לפי שדרך כבוד הוא שתתגדל אצל אמה דמאלפא לה צניעות ודרך ארץ ואין כבוד לבת שתתגדל בין האנשים ולפי זה אין חילוק בין אלמנה לגרושה ועיין באשיר"י:
Even HaEzer.83.1.1
אשת איש שחבלו בה וכו' במשנ' ר"פ מציאת האשה ופסק כר"י בן בתירא דבזמן שבסתר לה ב' חלקי' וכו' ועל פי דברי הרא"ש לשם:
Even HaEzer.83.2.1
ומ"ש היינו בכלל פגם שהוא נזק והוא שלו נדחק ב"י ואמר לאו שלו לגמרי וכו' ומיהו בספרי רבינו המדוייקים כתב והוא שלו ושלה:
Even HaEzer.83.3.1
וכן אם חירף וכו' הקשה ב"י הלא בפרק החובל איתא ביישו בדברים פטור מכלום וכמ"ש רבינו בח"מ בסי' ת"כ עכ"ל ותימא הלא מביא רבי' לשם בסוף הסי בשם רב שרירא גאון דהמבייש את חבירו ברבים היו מנדין אותו עד דמפייס המבוייש וכן כ' הרא"ש וגם כתב בשם הרמב"ם שיש לב"ד לגדור כפי מה שראוי גם בסוף סי' א' מביא דברי רב שרירא והרא"ש בפסקיו והרא"ש כתב עוד בתשובה כלל מ' סימן א' דבושת בסתר פירשו בתוספות כגון שביישה בפני עדים ובגלוי כגון שביישה בפני הכל ע"ש ועוד הלא במבייש ת"ח חייב לו קנס מן הדין כדאיתא בירושלמי וכמ"ש רבינו בח"מ סימן א' וסימן ת"כ השתא ודאי אם חירף שום אדם לאשת ת"ח כיון דאשת חבר כחבר ובושתה שלו הוא חייב לפייסה בממון מדינא ושייך בה חלק וחלקים ופשוט הוא:

Tur Even HaEzer, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source.