Bach

Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 1,691 sections

Even HaEzer.56.4.1
ומ"ש ולא תבעה עד שבגרה איכא למידק דהא תניא בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד כו' כמ"ש רבינו בסמוך ואם כן מאי האי דקאמר ולא תבעה עד שבגרה הלא בבגרה נותנין לה י"ב חדש בלא תביעה ואפשר דטעות סופר הוא וצריך לומר דתבעה עד שלא בגרה אי נמי ה"פ עד שבגרה ולא בגרה בכלל אלא סמוך לבגרותה וה"ק אפי' לא תבעה אלא יום אחד לפני בגרותה נותנין לה י"ב חדש ומכ"ש אם תבעה מקמי הכי ועי"ל דה"ק בד"א דנותנין לה י"ב חדש כשלא המתין מלתבעה עד לאחר שבגרה אלא תבעה מקמי שבגרה ול"מ מקמי שבגרה אלא אפילו לא תבעה אלא ביום שבגרה נמי יש לה י"ב חדש אבל בגרה תחלה ואח"כ תבעה אפילו בגרה יום אחד שוב אין נותנין לה י"ב חדש אלא מיום שבגרה והשתא ניחא דאע"ג דבבגרה ה"ה כתבועה לא נקט רבינו ולא תבעה עד שבגרה אלא לדיוקא לאפוקי אם תבעה לאחר שבגרה ואין חילוק בין בגרה תחלה ואח"כ נתארסה או נתארסה תחלה ואחר כך בגרה ומ"ש רבינו או אפילו נתארסה בנערותה ואח"כ בגרה הא דקאמר אפילו הוא ע"פ דברי התוספות בד"ה בגרה יום אחד (ד' נ"ז) דמעיקרא קס"ד כשבגרה קודם שנתקדשה מסתמא הכינה כל תכשיטיה שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת שכבר היא מקודשת עכ"ל ועל פ"ז אמר רבינו דלמסקנא אינו כן אלא אפי' נתארסה בנערותה דאיכא למימר דשוב אינה מקפדת ולא הכינה לה משבגרה אפ"ה אין נותנין לה י"ב חדש משתבעה לאחר שבגרה אלא נותנין לה משבגרה ופשוט הוא דכשנתארסה ביום שבגרה דנותנין לה י"ב חדש מיום שנתארסה דהיינו בשעה שבגרה וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"י דאישות ורבי' לא כתבו דממילא משמע:
Even HaEzer.56.5.1
ומ"ש ואם עברו עליה י"ב חדש בבגרות וכו' שם בברייתא. ומ"ש דרש"י פירש משעת קידושין נראה דטעמו דס"ל דבאלמנה נמי דנותנין ל' יום משעת קידושין נינהו אבל הרמ"ה מפרש דבאלמנה משעת תביעה נינהו וכ"כ הרא"ש והרמב"ם א"כ בבוגרת נמי נותנין לה ל' יום משעת תביעה ועל פירש"י קשה הא דקאמר בגמרא לא כתבועה דאלמנה דאלמא דבאלמנה נותנין שלשים יום משעת התביעה ועיין בי"ד סימן רל"ד ובמ"ש לשם בס"ד:
Even HaEzer.56.6.1
ואם לא עברו עליה י"ב חדש שלמים בבגרותה הקידושין משלימין לה י"ב חדש משעת הבגר ואם שלמו לה י"ב חדש בתוך ל' יום של שעת תביעה משלימין לה שלשים יום משעת תביעה ואם שלמו לה י"ב חדש משעת בגרותה לאחר ל' יום משעת תביעה אין נותנין לה אלא י"ב חדש משעת בגרותה כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וחלוקי דינים אלו אינן מפורשים בגמרא אבל ממילא משמע דהכי מסתברא: כתב הר"ן הא דנותנין לאלמנה ל' יום דוקא אלמנה מן הנשואין אבל לאלמנה מן האירוסין דינה כבתולה וכן נראה בירושלמי וז"ש הרמב"ם וכן המארס את הבעולה נותנין לה ל' יום מיום התביעה דמשמע דוקא בעולה אבל אלמנה מן האירוסין דלאו בעולה נותנין לה י"ב חדש והכי משמע להדיא בירושלמי הביאו הרא"ש עשתה ששה חדשים וכו' דאלמנה דנותנין לאלמנה מן האירוסין י"ב חדש:
Even HaEzer.56.7.1
הגיע הזמן וכו' שם במשנה אם מעכבו אונס וכו' מסקנא דגמרא ריש כתובות וע"ש בגמרא דמשמע דרבינו זו ואין צריך לומר זו נקט בדבריו והרמב"ם שם כתב גם כן בהגיע הזמן בערב שבת דדינו כמו באחד בשבת דס"ל דבע"ש נמי אסור לעשות נישואין שמא יבא לידי חלול שבת כמבואר באותו פרק ורבינו כאן לא כתב ע"ש דס"ל כהרא"ש החולק על הרמב"ם בזה ע"ל סימן ס"ד: כתב המרדכי פרק החולץ ובריש כתובות דחלה הוא דוקא בחלה תוך הזמן ה"ל אונס אבל הגיע הזמן ולא כנסה חייב במזונותיה אע"ג דחלה אח"כ וכ"כ התוס' בשם ר"י ריש כתובות בד"ה לפיכך חלה:
Even HaEzer.56.8.1
אין פוסקין על הקטנה וכו' פרק אע"פ תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב ומפרש בגמרא דהאב חושש שמא תמרוד בבעלה מתוך קטנותה ותבא אליו עד שתגדיל ונמצא צריך לתכשיטים אחרים וכתב הר"ן דמ"מ אין הארוס חייב במזונותיה כיון דהעיכוב מצדה ומצד האב:
Even HaEzer.56.9.1
ומ"ש אבל פוסקין על הקטנה להשיאה לכשתגדיל שם ופריך פשיטא מה"ד ליחוש דילמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה קמ"ל ופירש רש"י דוקא בלא קידושין וכו' וקשה הא דאמר רבי זירא התם תני בין היא ובין אביה יכולין לעכב ופירש"י יכולין לעכב מלינשא עד שתגדיל וכמ"ש גם רבינו בסמוך ואם תבעה הארוס שתנשא וכו' אלמא מיירי בשקדשה בקטנותה וכי ברשיעי קא עסיק לפירש"י קעביד איסורא לקדשה כשהיא קטנה וי"ל דודאי לפירש"י מיירי דפסקו על הקטנה בלא קידושין ובדברים הנקנין באמירה כך וכך א"נ בקנין סודר וקאמר דאם בא הארוס אח"כ ותבעה שתנשא לו כלומר לקדשה ולהכניסה לחופה מיד אחר קידושין כמו שאנו נוהגין וקאמר דבין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תתקדש ושלא תנשא לו מיהו המרדכי בשם ר"ת חולק אפילו רש"י וכבר בארתי דין זה לעיל בס"ד בסימן ל"ז וע"ש: כתב המרדכי פרק האיש מקדש קטנה שקדשה אביה ואח"כ מת האב והחתן רוצה לכנסה לחופה אחר י"ב חדש אע"פ שהיא חולנית והקרובים מוחים כדי שלא יהא הבעל יורשה אם תמות ופסק ר"ת דאין הקרובים יכולין למחות וע"ש וב"י הביאו לעיל בסי' ל"ז וכך פסק בהגהת ש"ע כאן וצ"ל דחולנית דר"ת ראויה לחופה ולביאה היתה דאי לאו הכי לא היה הבעל יורשה וכדכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ד בחולנית שהכניסוה עם המטה תחת החופה דאין בעלה יורשה דחופה שאינה ראויה לביאה הוא והביאו ב"י לקמן ריש סימן צ' ע"ש דכתב הרא"ש עוד שאר טעמים דאין הבעל יורשה:
Even HaEzer.57.1.1
מסרה וכו' כל מ"ש בסימן זה הוא משנה וגמרא פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ח) ואע"ג דהרמב"ם בפכ"ב מה' אישות לא כתב בפי' החילוק בין חצר דידיה לחצר דידה כשנכנס עמה בסתם וגם הראב"ד הגיה עליו כבר כתב הרב המגיד דלא היה צריך לבארו לפי שמבואר הוא בדבריו וע"ש: וכתב הר"ן שם דלאו דוקא בתצרו של בעל אלא כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר של שניהם אדרבה דעתו מתיישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנשואין ע"כ לשונו ולא דמי לתנהו על סלע והוא של שניהם דקא מיבעיא לן והוה ליה ספק חידושין דשאני קידושין שצריכה האשה שתהא קונה הקידושין כשהניחן ברשותה וכל שהוא של שניהם לא יצאו הקידושין מרשות הבעל לרשות המיוחד לה כדאיתא פרק הספינה דחצר השותפים אין קונין זה מזה בדברים שמונחים על גבי קרקע אבל כאן שכבר נתקדשה אלא דכונס אותו לרשותו לשם נישואין ובכוונת דעתו תליא מילתא אמרינן דעתו מתיישבת בחצר של שניהם וכוונת הכנסתן לחצר זה של שניהם מסתמא לא היתה אלא לשם נישואין וכ"כ ה"ה בפכ"ב מה' אישות ע"ש הרמב"ן והרשב"א וכתב עוד דחצר של אחרים פשיטא דמסתמא לא נכנסו אלא ללין והיכא שהכניסה לביתו לבודקה ע"ל בסי' צ' שם התבאר עובדא דתותרנית דאיתא פרק מי שמתו:
Even HaEzer.58.1.1
המשיא בתו סתם לא יפחות לה מכסות ששוים נ' זהובים וכו' משנה פרק מציאת האשה והרמב"ם בפי"ג בדין כסות שחייב אדם לאשתו שהם שיעור נ' זוז פירוש וכתב בד"א באותן הימים ובא"י כו' הביאו רבי' לקמן בסימן ע"ג ומשם יש ללמוד לכסות דבתו שהוא ג"כ חמשים זוז והדין שוה בשניהם וכ"כ ב"י:
Even HaEzer.58.2.1
ומ"ש אבל בעשיר צריך ליתן לפי כבודו כתב ב"י נראה מפשט דבריו דבעשיר כופין אותו ליתן לפי כבודו זו לא שמענו והרמב"ם בפרק עשרים מה' אישות כתב כלשון הזה צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו וזה הוא הנקרא פרנסה המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות וכו' אבל אם היה עשיר ה"ז ראוי ליתן לה כפי עשרו וכתב הרב המגיד דפרנסתו לפי עשרו ומ"מ אין כופין את האב בכך אלא כך הוא ראוי לעשות וזה שכתב ה"ז ראוי עכ"ל ולדעת רבינו דכופין את האב נראה שהוא מדתנן התם וכן המשיא את היתומה לא יפחות לה מנ' זוז אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה והשתא כיון דביתומה מחייבין לפרנסה מן הצדקה לפי כבודה כ"ש דהאב אם הוא עשיר דחייב לפרנס את בתו לפי כבודה דלא יהא אלא צדקה דמעשין על הצדקה וז"ל הגהת מרדכי דקידושין נראה בעיני דאם הוא אמוד ויש לו במה לפרנסה כופין האב לפרנסה בצמצום אם אינה יכולה להרויח וגם יכופהו להשיאה אך על הנדן יתן כרצונו וכפי כבודו ואין לכופו על כך כי לא ניתקן עישור נכסים בחייו רק לאחר מותו אבל בחייו בדעתיה תליא מילתא וכל המרבה רוח חכמים נוחה הימנו וכו' ונראה מדבריו דאין כופין ליתן עישור נכסים קאמר אבל עכ"פ כופין אותו ליתן כדין ופרנסת הבת הם הבגדים והתכשיטין הראוין לפי כבודה בלשון התלמוד והכי משמע בסוף התשובה דכתב ע"ש אביאסף דאי איניש אמיד הוא כייפינין ליה לזונן ולפרנסן וכפייה זו דנין אף בבבל ולא הוי כד"ק דהא רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה וכו' דמדכתב לזונן ולפרנסן אלמא דפרנסה אינה מזונות אלא בגדים ותכשיטין ונדן לפי מנהג אנשי העיר ולפי כבודה והיינו ע"ד דברי רבינו דלא כהרמב"ם וכ"כ מהרי"ק בשורש קמ"ח לכוף לאיש אמיד שיתן סיוע לשארו שישיא את בתו הגדולה מתורת צדקה כי אין צדקה גדולה מזו והכי נקטינן:
Even HaEzer.59.1.1
המשיא לבנו וכו' מימרא דרבי חנינא פרק מי שמת וקאמר מר זוטרא דשוינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא והתוספות הוקשה להם הלשון דקאמר כהלכתא דה"ל לומר הילכתא בלא טעמא ולכך פירשו קצת טעם יש דכיון שפינה את הבית סמכה דעתיה דבן וגם אין לו אנה לדור סברא הוא שנתנה לו עכ"ל ולפי זה ודאי צ"ל דדין זה ודאי דוקא היכא שיש לו לאב בית אחר בעיר לדור בו דאל"כ אין סברא שיתן את ביתו לבנו שידור בו והוא עצמו אין לו מקום לדור בו ואע"ג דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו כך לא הוצרכו לבארו דפשוט הוא וכן כתב רשב"ם לשם ודהכי איתא בגיטין אלא דב"י כתב דלא מצאתי כן במסכת גיטין וכתב כן נפי שאין מפורש לשם בגמרא אבל רשב"ם לא אמר אלא דהכי מוקמינן לה מפי הקדמונים שפירשו כך במסכת גיטין וכך פירש רש"י לשם להדיא ריש דף י"ד וכ"כ ב"י:
Even HaEzer.60.1.1
דרך הבחורים וכו' משנה וברייתא בפרק מי שמת ותו איתא התם תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה ואין בה משום ריבית ואין שביעית משמטתה ואין הבכור נוטל פי שנים בה וז"ש רבינו ודין מלוה יש לו וכו' שזהו דנגבית בב"ד ומ"ש מיהו אינו יכול לתובעו קודם שישיא זה וחוזרת בעונתה ופירש רשב"ם כשישא זה אשה יחזור לו שושבינות ולא קודם:
Even HaEzer.60.2.1
ומ"ש ואפילו כשישא אינו יכול לתובעו אא"כ נושא כדרך שנשא ראשון וכו' ברייתא שם וכמו שפירשב"ם כך כתב הרמב"ם בפ"ז מה' זכייה וכך מפורש בברייתא. ומ"ש דהרמ"ה מחלק בין שינוי דריבוי שמחה לשינוי דמיעוט שמחה צריך לומר דהיתה לו גירסא אחרת בברייתא:
Even HaEzer.60.3.1
ומ"ש ואין בו משום ריבית כו' פירש רשב"ם דטעמא דמילתא דכיון דאם רצה פוחת לו א"כ עכשיו נמי אע"פ שיוסיף לו אינו רבית דאינו מרבה ומוסיף לו אלא מתוך שמחת ריעות ולא משום ריבית:
Even HaEzer.60.4.1
ואין שביעית משמטתו וכו' פרשב"ם דטעמא דלא קרינן ביה לא יגוש הוא לפי שלא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה דאינה נגבית אלא בעונתה וכדאמר בפ"ק דמכות המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו וכו' כתבו התוספות והמרדכי דמכאן היה מביא ר"ת ראיה דהילכתא כלישנא בתרא דפ"ק דמכות דהמלוה לי' שנים אין השביעית משמטתו ודלא כרבינו אליהו הזקן דפסק כלישנא קמא דשביעית משמטתו אבל ר"י דחה הראיה דאיכא למימר דשושבינות לא שייכא למלוה והא דאין שביעית משמטתה ה"ט דשמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר בבתולה אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה של כסף על י' שנים דבא לידי לא יגוש שביעית משמטתה עכ"ל ורבינו ס"ל כדפרשב"ם ור"ת וכדפסק בח"מ סימן ס"ז דכ"כ הרא"ש דאינה משמטתה ולפיכך כתב כאן כפרשב"ם ולא כפירוש ר"י:
Even HaEzer.60.5.1
ואין הבכור נוטל פי שנים כשחוזרת ליורשיו פי' דלפעמים חוזרת ליורשיו ופעמים אינה חוזרת כמו שיבא בסמוך וקאמר דכשחוזרת אין הבכור נוטל בה פי שנים וטעמא משום דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי וכו' שושבינות כיון דמלוה היא כל מלוה הוה ראוי ועוד כתבו התוספות דאף למ"ד בפ' י"נ מלוה לא הוי ראוי שושבינות מיהא הוי ראוי כי שמא לא יפרע לו לעולם ולאחר שפירש רבינו החמשה דברים השנויים בברייתא קאמר עוד ואין היבם נוטל בה כגון וכו' סמוך לדין בכור משום דמה שאין היבם נוטל בראוי היינו משום דבכור קרייה רחמנא דכתיב והיה הבכור אשר תלד ואין הבכור נוטל בראוי והא דכתב דמיירי דאכל ושמח עמו היינו משום דאם לא אכל ושמח עמו אין מי שנשתלח לו חייב לשלם כלל דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו כדאיתא התם להדיא ויתבאר בסמוך:
Even HaEzer.60.6.1
ראובן ששלח וכו' עד מכינין לכל אחד לאכול שם מימרא דרב כהנא כללא דשושבינותא וכו':
Even HaEzer.60.7.1
מת המשלח וכו' שם בגמרא אהא דמשני שמואל הכא ביבם עסקינן וכו' דמחלק תלמודא בין אכל ושמח עמו ללא אכל ושמח עמו שמת עמו ואח"כ מת החתן או שקרא וכו' כצ"ל ודין קרא לזה ולא בא או שלא הודיעו וכו' הוא נלמד מדין שמח עמו ואח"כ מת וכ"כ הרמב"ם או שלא היה במדינה או שלא הודיעו וכו':
Even HaEzer.60.8.1
כתב הרמב"ם מת מי ששלחו לו וכו' שהרי נתחייב אביהם לשלם אם היה חייב לשלם כולה משלם כולה ואם היה וכו' כצ"ל ומה שרבינו מהפך דברי הרמב"ם דמ"ש ברישא כתבו בסיפא נראה דעשה כן לפי שהשגת הראב"ד היא חוזרת אמנהג שכתב ברישא ולכך היפך דבריו להורות דהשגתו קאי אמנהג בלבד וה' המגיד לשם והר"ן בפ' מי שמת הליצו בטוב טעם מאין יצא לרמב"ם מנהג בשושבינות בתלמוד והר"ן כתב עוד דגם הרמב"ן תופס סברת הראב"ד ולדידהו חייבין היורשין לשלם דמצי למימר המשלח עיכובא לאו מינאי הוא דהא קאימנא:
Even HaEzer.60.9.1
כתב הרמ"ה נשתלח לאביהם וכו' וכגון שהאב השיא את בנו ועשה לו כל צרכי חופה ומשתה ומ"מ אע"פ וכו' ה"א בברייתא שם נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע והביאו ע"ש הרמ"ה לפי שהוא מפרש בה ל"מ בנשואי עצמו וכו' וגם מפרש דבאחד מנשואי בניו אין חייב לשמוח אלא לאותו שהיה שושבינו וכו' אבל הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות כשכתב דין זה כתבו בסתם ולא פי' בו כמ"ש הרמ"ה ותימה על רבינו שכאן כתב דברי הרמ"ה ובח"מ בסימן רפ"ו כתב דברי הרמב"ם נראה דס"ל דגם הרמב"ם מפרש כהרמ"ה אלא שכתב בקיצור כלשון הברייתא כדרכו ולא משמע הכי:
Even HaEzer.60.10.1
כתב הרמב"ם השולח לחבירו כדי יין וכו' בה' זכייה סוף פ"ז והוא מדתנן פ' מי שמת אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהן ג"ח ופרשב"ם אבל השולח לחבירו בלא חופה א"נ בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמא וג"ח ואינה נגבית בב"ד עכ"ל וז"ש רבינו דבמשנה ששנינו אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד פרשב"ם בה או ששלח וכו' עד כדרך השושבינות וקאמר רבינו על פירושו אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות כלומר דמדתלה רשב"ם דין זה לפי שלא אכל עמו מכלל דבשולח בחופה ואכל עמו אין חלוק בין שולח פירות לשולח מעות יש בו דין שושבינות כדעת הראב"ה וצ"ל לדידהו הא דנקט תנא כדי יין וכדי שמן אורחא דמילתא הכי הוה דבשולח לו דרך מתנה ודורון שלא יהא תובעו בהם משלח לו פירות כדי יין וכדי שמן אבל מדינא אין חילוק בין פירות למעות:
Even HaEzer.60.11.1
אחד מן האחים עד כמו בשאר מלוות אביהן ברייתא שם וכפרשב"ם וכ"כ רבינו בח"מ בסי' רפ"ו:
Even HaEzer.60.12.1
ומ"ש ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא וכו' זהו דעת הראב"ד בהשגות על דברי הרמב"ם פ"ט דנחלות ורבינו הביא דברי שניהם בח"מ לשם וכאן סתם דבריו כהראב"ד:
Even HaEzer.60.13.1
ומ"ש ולענין שמחת המשתלח עם האחין כתב הרמ"ה וכו' עד סוף הסימן דברים נכונים הם וטעמם מבואר ובח"מ לא הביאו לפי שנסמך על מ"ש קודם זה בכאן: כתב הרמב"ם ספ"ז מזכייה השולח תשורה לחברו או שנתן לו מעות כשמטה ידו והוא ממאן ליקח וזה נשבע שאי אפשר שלא תקח והפציר בו עד שלקח וכן כל כיוצא בהן אע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור בו ולתבוע עד שיפרש שהוא מלוה עד כאן לשונו והר"י כתב דין זה בנכ"ג ח"א וז"ל מי ששולח לחבירו שושבינות והוא ממאן ליקח וזה מפציר בו ונשבע שיקחנו וכן כל כיוצא בזה ה"ז מתנה ואינו חוזר עכ"ל ואע"פ שמדברי הרמב"ם נראה דאין דין זה אלא בשולח תשורה שלא בשעת חופתו מ"מ מסתברא דה"ה בשולח שושבינות בשעת חופה דזיל בתר טעמא כיון דזה ממאן ליקח וזה נשבע שא"א שלא תקח אלמא במתנה גמורה נתן לו:
Even HaEzer.61.1.1
האיש אחר שיכניס האשה לחופה ה"ה כאשתו לכל דבר ומה היא החופה שתתייחד עמו וכו' זה היא דעת הרמב"ם פ"י דאישות והר"ן כתב די"א דכשהביאה החתן לביתו לשם נישואין זהו חופה וב"י כתב עוד ע"ש א"ח די"א דהסודר שפורסים על ראש החתן והכלה בשעת הברכה זהו חופה ובשם העיטור דחופה היא שמוסרה האב לבעל ומכניסה בבית שיש בו חדוש כגון סדינים המציירין וכו' וכיוצא בזה כתב רבינו ע"ש הרא"ש בסי' ס"ב ובתוספו' פ"ק דיומא (ד' י"ג) בד"ה ולחדא אמר כתבו דחופה של בתולה היא משיצאת בהינומא ושל אלמנה משעת ייחוד ולכן אמרינן בירושל' הלין דכנסין ארמלן בע"ש צריך למיכנסי' מבעוד יום דהיינו ייחוד עכ"ל ובמרדכי ריש כתובות כתב דהא דמקדימין בברכה חופה לקידושין הוא כי הכנסת חופה היא שמסרה בשחרית לחתן קודם הברכה ואח"כ מקדש בשעת ברכת נשואין ואז הכנסת חופה קודם לקידושין וכ"כ לשם בהגהות אשיר"י ונראה דמנהגינו הוא כדברי כולם מפני הספק ולכך ביום ה' או ביום ו' לאחר יציאת ב"ה שחרית מכסין ראש הכלה בסודר שאז מסרה האב לחתן ולכן נוהגין במדינת רוסי"א להקפיד שלא לילך לכסות ראש הכלה בשחרית בלתי החתן עמהם ושהחתן יאחוז בכיסוי עם הרב והחשובים לכסות ראשה ונראה שזהו מ"ש התוס' דבתולה שיוצאת בהינומא הוא חופה שלה ונוהגין עוד לערב בשעת קידושין וברכת חתני' פורסין יריעה ע"ג כלונסות ומעמידין לשם החתן והכלה ומקדשה ולשם מברכין ברכת אירוסין ונשואין ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע דהיריעה הפרוסה ע"ג כלונסות הוא במקום הסודר שפורסין על ראשיהם ונכון הוא שבשעה שמקדשה לא יעמדו תחת היריעה הפרוסה ע"ג כלונסות שהיא החופה אלא יעמדו לפניה ואח"כ כשמתחילין לברך ז' ברכות יעמדו שניהם תחת היריעה אכן עיקר החופה הוא שמתיחדין במקום צנוע ואוכלין שם וכמ"ש רבינו והרמב"ם ולכן יש למנוע מלכנוס לשם רבים דאל"כ אין כאן ייחוד ולא מקום צנוע והמנהג בכנוסות נתפשט ע"י שרבים נאספים לשמוע הברכות ואי אפשר שיהיו באספים לפני החדר שמתיחדים ולשמוע ברכת חתנים על כן מברכין אותו ברחוב העיר לפני ב"ה ופורסין יריעה ע"ג כלונסות ואח"כ הולכין מיד למקום צנוע:
Even HaEzer.61.2.1
ומ"ש וכיון שנתייחדו לשם נישואין היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובתה ותוס' וכו' בפרק אף על פי ריש (דף כו) בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ופשטינן דחיבת חופה קונה ואקשינן עלה הדר בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חייבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה מיקריא חופה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא א"ד לא שנא תיקו ופסקו הפוסקים כאת"ל דחיבת חופה קונה ועיין באשיר"י ומיהו הא דקונה לכל דבר זהו כשכתב לה כתובה אבל בדלא כ' לה כתובה ולא קנו מידו ולא אתפסה מטלטלי אסור לו לבעול כמ"ש הרמב"ם פ"י דאישות ויתבאר לקמן בסי' ס"ו ואם תתאלמן או תתגרש אינה גובה לא עיקר ולא תוספת אם לא במקום שאין דרכן לכתוב כתובה דגובה עיקר מתנאי ב"ד אבל לא תוספת לדעת הרמב"ם פי"ו דאישות והר"ן האריך בזה ריש כתובות ע"ש:
Even HaEzer.61.3.1
ומ"ש בד"א דחזיא לביאה אבל אם פירסה נדה כו' היינו הך בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו וכו' דאסיקנא בתיקו וכתב האלפסי הילכך אינו קונה ובשלטי הגבורים כתב על זה ע"ש רבינו ישעיה אחרון ז"ל ה"ז ספק בתלמוד ומספק אינה גובה תוספת ואם תפסה אין מוציאין מידה עד כאן לשונו וצריך עיון אם הדין הוא כך גבי תיקו שבתלמוד: ומה שכתוב רבינו אבל אם פירסה נדה ואח"כ כנסה לחופה וכו' כ"כ הרא"ש וז"ל ע"כ ה"פ נכנסה לחופה וכבר פירסה נדה דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחלת חופה דסוף חופה היא תחלת ביאה ונמצא דחופה קונה בתחלתה עכ"ל מיהו במרדכי לשם כתב ע"ש ספר המקצועות דפסק הואיל ונכנסה לחופה ולא נבעלה ופירסה נדה ודאי פסקה לה חיבת ביאה עכ"ל אלמא להדיא דפסק אע"פ שבתחלת חופה היתה טהורה וה"ל חיבת ביאה מ"מ כיון שפירסה נדה בתוך חופתה פסקה לה חיבת ביאה ואינה קונה ודו"ק: כתב עוד במרדכי צ"ל פירסה נדה בשעת וסתה אבל בלא שעת וסתה מניח א"ל נסתחפה שדהו וכתב עוד שם דאם הודיעו לחתן שהיא נדה ואעפ"כ כנסה לחופה קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשהיא טהורה לכך אמרי' שיש להודיע לחתן כשיכנוס אם היא טהורה אם לאו וכן נכון לעשות עכ"ל ומאי דמחלק בין פירסה נדה בשעת וסתה לשלא בשעת וסתה תלמוד ערוך הוא בריש כתובות ד' ב' ע"ש:
Even HaEzer.61.4.1
ומ"ש בשם הרמב"ם דחופת נדה לא הוי חופה ולא תינשא נדה עד שתטהר וכו' קשיא לי מהא דתניא ריש כתובות הרי שהיה פתו אפויה וכו' ובועל בעילת מצוה ופורש וכו' וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה (בכניסתה לחופה) הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וקאמרינן עלה לא שנו (דאין נאמנין להתייחד) אלא בשלא בעל אבל בעל אשתו ישינה עמו ופריך והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן וכו' כי קאמר אפירסה אשתו נדה דבלא בעל אסור לייחד כי היכי דאסור באבלות בבעל אבל היכא דבעל ופירסה אשתו נדה מותר לייחד ומסיק בגמ' דאבלות דהכא דוקא הוא דקילא ליה כיון דנוהג ז' ימי המשתה תחלה ואח"כ נוהג ימי אבלות ומוכחא הסוגיא דאם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואחר כך מת לו מת אף באבלות מותר לייחד כמו בשאר אבלות היכא דבעל דלא החמיר באבלות דהכא אלא משום דהקילו עליו לנהוג ימי המשתה תחלה והכא ליכא שום קולא דבדין הוא נוהג ז' ימי המשתה כיון שקדמו וכ"כ הרמב"ן בספר ת"ה ופסק כך בי"ד בסתם סוף סי' שפ"ג ולית מאן דפליג עלה דהכי מוכחת הסוגיא והשתא הא דקתני וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן וכו' מיירי להרמב"ם דפירסה נדה קודם שכנסה לחופה ועבר ונשא דאין לפרש דכנסה תחלה לחופה ואחר כך פירסה נדה דא"כ באבלות דכוותא כשכנסה לחופה ואח"כ מת לו מת מותר לייחד עמה בבעל כדפי' וא"כ קשה דאמאי דחקינן לאוקומי האי לא שנו וכו' כי קאמר אפירסה אשתו נדה באבלות נמי איכא לאוקומי אלא ודאי בע"כ צ"ל דמיירי בפירסה נדה קודם שכנסה לחופה ועבר ונשא וקאמר דל"ש אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישינה עמו ולפי זה קשיא טובא היאך משכחת לה דבעל קודם כניסה לחופה דאסורה לבעלה כנדה דלאו ברשיעי קא עסיק תלמודא ויש לתרץ דמיירי דקדשה בביאה תחלה ולפי זה אע"ג דלא בעל אותה בשעת נישואין אלא מקודם ואחר כך פירסה נדה וכנסה לחופה מותר לו להתייחד עמה ולא אמרינן דלא נתקררה דעתו במה שבעל כבר ועכשיו בשעת נישואין תקיף יצריה אלא כיון דבעל פעם אחת שוב לא תקיף יצריה ושרי לייחד עמה אבל באבלות אע"ג דקידשה בביאה ועכשיו בשעת נישואין מת לו מת תחלה ואח"כ כנסה לחופה אסור לייחד עמה מטעם דהאי אבלות קילא ליה ונראה דלהרא"ש נמי היכא דקידשה בביאה ופירסה עכשיו נדה וכנסה לחופה נמי שרי לייחד עמה דכבר נתקררה דעתו במה שבעל כבר ולא תקיף יצריה ולא בעינן דבעל בשעת נישואין דוקא:
Even HaEzer.62.1.1
מברכין ב"ח קודם כניסה לחופה כ"כ הרמב"ם פ"י מאישות וכתב הר"ן דכיון דאין ברכות הללו אלא ברכת תפלה ושבח לא צריך לברך עליהן עובר לעשייתם דאין זה אלא בברכת המצות אלא לפי שחופה ייחוד הוא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה עכ"ל וא"כ לפי זה דלהרא"ש דלא בעינן חופה הראויה לביאה גם כן א"צ לברך קודם הכניסה ומדכתב רבינו לעיל דברי הרא"ש במסקנת דבריו משמע דהכי ס"ל וקשה אם כן למה כתב רבינו כאן דצריך לברך קודם כניסה לחופה שזה אינו לדעת הרא"ש ורבינו ויש ליישב דס"ל לרבינו דחיישינן שמא יבא עליה בחופה דהיינו ייחוד כדלעיל לכן צריך לברך ב"ח קודם כניסת חופה שאם יבא עליה בחופה דלא ליעביד איסורא דמטעם זה נמי אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה דחיישינן שמא יבא עליה ואיכא איסורא דרבנן והכי משמע מהא דתניא פ"ק דכתובות סוף (ד' ז') רבי יהודה אומר מברכין ברכת חתנים אף בבית האירוסין אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ופירש רש"י דכשמקדשה מברכין כל ברכת חתנים מתחלה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וכ"כ התוספות להדיא ולפי שלפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושין ברכה מתחילה כדי שתהא כלה בברכה עכ"ל. וכ"כ במרדכי שם וז"ל וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה דקדק רבינו יחיאל מפרי"ש דאסור לאדם להתייחד עם ארוסתו בלא ברכה עכ"ל. אבל נדה דאסור לו להתייחד עמה היכא דלא בעל ס"ל לרבינו ולהרא"ש דמותר לכונסה לחופה דהא ליכא למיחש שמא יבא עליה ועוד נראה דס"ל לרבינו דאף על גב דאין חוששין מלברך ב"ח לכלה נדה דכיון דלית ביה איסורא אין לדחות הנשואין משום כך מ"מ מצוה מן המובחר שתהא חופה ראוי לביאה כל מאי דאפשר ולכן פסק דצריך לברך ב"ח קודם כניסה לחופה מיהו נוהגין להעמיד החתן והכלה תחת היריעה שע"ג כלונסות ואח"כ מברכין אפשר כיון דזה שאנו קורין חופה אין שם ייחוד והייחוד הוא אח"כ אם כן שפיר הוי הברכה קודם כניסת החופה שהוא הייחוד:
Even HaEzer.62.2.1
כתב הרמב"ם אם היה שם יין וכו' פירוש ואם אין שם יין מברך על השכר שכן כתב גבי ברכת אירוסין בספ"ג דאישות ולכן כתב דבריו בפ"י גבי נשואין דכ"ש הוא דטפי בעי כוס בנשואין מבאירוסין ולפי דמשמע מדברי הרמב"ם דאם אין שם לא יין ולא שכר מברך בלא כוס דאם הוה ס"ל דא"א בלא כוס הול"ל צריך לברך על היין וכו' ולכן כתב רבינו על דבריו ור"ן כתב וכו' כלומר דר"ן ס"ל דלא סגי בלא כוס דלא כהרמב"ם:
Even HaEzer.62.3.1
ומ"ש ר"נ דאפילו יש שם שכר מברך ברכת אירוסין בלא כוס אין נוהגין כך אלא מברך על השכר וכמ"ש לעיל בסימן ל"ד ע"ש הרמב"ם: כתב במרדכי ברכת אירוסין לחוד וברכת נשואין לחוד לכך מברכינן ב' פעמים ב"פ הגפן ויש שנוהגין להפסיק ביניהם ולקרות הכתובה כ"כ בתשובת רש"י וברכת על הגפן מברך על שניהם לאחריהם והוי הפסק כ"נ לראבי"ה עכ"ל ולא נהגו כראבי"ה אלא כתשובת רש"י וכ"כ התוס' ואשיר"י:
Even HaEzer.62.4.1
וכן הורה א"א הרא"ש ז"ל וכו' ובהגהת מיימוני פ"י דאישות כתב ע"ש אביאסף דהיה ראוי לשני חתנים להפטר בברכה אחת לולי מפני עין הרע עכ"ל לכך נוהגין לברך לכ"א בפני עצמו מיהו סעודה אחת עושין להרבה חתנים ואין מברכים אלא ברכה אחת וכ"כ בהגהת מיימונית לשם: כתב הסמ"ק ע"ש ספר חסידים דאין לעשות חופות ב' אחיות ביחד וכ"כ בהגהת מיימונית פ"י דהל' י"ט וכתב דבב' נכריות אין לחוש וכן היה נוהג הר"י מפרי"ש שהיה עושה חתונת יתום ויתומה עם נשואי בתו או בנו עכ"ל אבל במרדכי פרק משקין כתב דאפי' בב' נכריות היו הראשונים נזהרים דאמר באבל רבתי אין מקלסין שתי כלות בבת אחת משום איבת וכו' מיהו אין העולם נזהרים וכ"כ בהגה"ת ש"ע: ומ"ש וכן כתב הרמב"ם יש לו לאדם לישא נשים רבות וכו' איכא לפקפק דשמא לא דמי דחתן אחד שנושא נשים רבות לשני חתנים אע"פ שכל אחד נושא אשה אחת בלבד דהתם ס"ל לרמב"ם נמי דיש לברך לכל אחד ואחד כיון דגופין מחולקין:
Even HaEzer.62.5.1
כתב הרמב"ם המארם וכו' טעמו דכיון דקאמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה אלמא דכל זמן שאין מתייחד עמה אין מברכין אותה ואם בירך אינה נשואה כ"כ המגיד:
Even HaEzer.62.6.1
ומ"ש וחוזר ומברך אחר כמה ימים זה פשוט דאעפ"י דצריכה ברכה אינה מעכבת וחופה הראויה היא ואע"פ דהיה ראוי לברך לכתחילה קודם כניסת החופה מ"מ בדיעבד ש"ד אף לאחר כמה ימים דכל מצוה שיש לה משך זמן שפיר הוי עובר לעשייתן ממה שיבא להבא והכא נמי מצות נשואין היא כל הימים אשר הוא דבוק באשתו ועוד דב"ח אינה ברכת המצות אלא ברכת השבח כדפרישית בראש סימן זה:
Even HaEzer.62.7.1
אין מברכין ב"ח אלא בי' וכו' מימרא דר' יוחנן בפ"ק דכתובות ומשמע לכאורה דאם אין עשרה לא תנשא אשה וכן פסק הרשב"א בתשובה הביאה ב"י אבל מהרא"י בכתביו סימן ק"מ כתב דאין ברכות מעכבות וכתב בשם תשובת מיימוני דכלה בלא ברכה דאסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה וכו' וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תינשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה עכ"ל וב"י השיג על זה ואמר דאה"נ שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריח הדבר בעצמו עכ"ל ואיכא לתמוה הלא הרמב"ם פסק דבנכנסה לחופה ולא בירך ב"ח ה"ה כנשואה גמורה משום דאין הברכות מעכבות א"כ הכי נמי אם אין במדינה העשרה אין הברכות מעכבות ויש לו לכנסה עכשיו בלא ברכה ואח"כ יברך אחר כמה ימים כשימצא עשרה דאין לך דיעבד גדול מזה דאין שם עשרה וכי יעלה על הדעת דמשום ברכה דאינה אלא תקנת חכמים ואינה מעכבת לא תנשא אשה ויבטל מ"ע דאורייתא דפרו ורבו והכי עיקר ואע"ג דבגמרא נפקא לן ב"ח מקרא אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש התוספות: כתב בתשובות מיימוני סוף ה' אישות סימן י"ח ומביאו בהגהת מרדכי דקידושין ע"ש תשובת הר"ש משנ"ץ דכשהיו קידושי טעות ונשואי טעות אין צריך לחזור ולברך שנית אלא יקדש שנית בלא ברכה מיהו נראה לשם דדוקא בדאיכא קידושין כל דהו ובנישואין כל דהו אבל היכא דליכא אפי' כל דהו צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ובתשובה הארכתי בס"ד:
Even HaEzer.62.8.1
ומברכין אותה כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה כ"כ הרא"ש בפ"ק דכתובות ובא להוציא ממ"ש הרמב"ם בפ"ב דברכות דפנים חדשות הם אותם שלא שמעו ברכת הנשואין בשעת נישואין דליתא אלא אפילו שמעו כל שלא אכלו:
Even HaEzer.62.9.1
ומ"ש ואינו נקרא פנים חדשות אא"כ מרבים בשבילם לשון זה שכתב רבינו הוא סתום שלא פירש מהו הרבוי שמרבים בשבילם אבל בתוספות ובאשר"י כתוב מפורש מרבים בשבילם השמחה יותר עכ"ל וכ"כ הר"ן וז"ל וכתבו בשם ר"ת דהאי פנים חדשות היינו ששמחים עליו בני החופה ובהג"ה מיימוני לשם כתוב ע"ש ר"י אורחים שהחתן מתכבד בהן עכ"ל ובמרדכי כתוב אומר ר"ת פנים חדשות קרוי אדם חשוב שהוא כבוד החתן ודרך להרבות בשבילם אבל איניש אחרינא לא עכ"ל ומשמע דמפרש דמרבים בשבילם מנות בסעודה ואפשר דרבינו דכתב בסתם נתכוין לומר שמרבים בשבילם כל מילי דהיינו שמחה ומנות בסעודה ומלשון המרדכי משמע דכל שבאו פנים חדשות אעפ"י שלא הרבו בשבילם מנות מ"מ כיון דדרך להרבות בשבילם מברכין ז' ברכות ותו משמע דאעפ"י שלא אכלו שם אלא שעמדו שם מברכים ז' ברכות וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן ויש סמך לסברא זו מהא דכתבו התוספות דשבת חשובה כפנים חדשות דדרך להרבות בשבת שמחה ומנות בסעודה אלמא דלא תליא מילתא באכילה אלא במה שנתחדש דבר של חשיבות דדרך להרבות בשבילו ובסמ"ג והגהת מיימוני לשם ע"ש התוספות כתבו ע"ש רבני נרבונא פירוש דה"ק אם מפנים חדשות שבאו מעלמא לחופה עודם שם שלא הלך אדם מאותן שבאו לכבוד החופה מברך כולהו אבל הלכו לא עכ"ל וכתב עוד דאם באו פנים חדשות בלילה מברכין עליו יום ולילה דיום ולילו עמו מברכין וכ"כ הר"ן בשם התוספות ומסיים והיא שעמד שם בכל שעת הברכה עכ"ל:
Even HaEzer.62.10.1
ויש מקומות כו' ויראה שאינו מנהג טוב וכו' רבינו השיג על מנהג זה שהוא נגד התלמוד דאפילו את"ל כדעת הרמב"ם דיש מי שלא היה בשעת הברכה אפ"ה לא מיקרי פנים חדשות דתרתי בעינן שלא היה בשעת הברכה ושיהא מרבים בשבילו וכ"כ רב האי וכו' פירוש גם הוא השיב על מנהג זה ואמר שאינו יפה אלא שאין איסור בדבר כלומר שאין לומר דהויא ברכה לבטלה כיון שמברכין שלא בשעת סעודה הא ליתא שהרי אמרו בסתם מברכין ב"ח כל ז' והוא שבאו פנים חדשות ומדלא הזכיר בגמרא שצריך לברך בסעודה אלמא כל שבאו פנים חדשות אפילו שלא בשעת הסעודה או בשעת הסעודה ולא אכלו שם מברך שבע ברכות והלכך אין איסור בדבר אלא שאינו מנהג יפה דראוי היה לברך ז' ברכות בסעודה שאז איכא ריבוי בשמחה אבל לדעת רבינו אינו מנהג טוב לפי שהוא נגד התלמוד דבעינן נמי שמרבים בשבילו מיהו למ"ש בסמוך אין כאן השגה דמנהג זה הוא ע"פ משמעות אותן פוסקים דאפילו לא הרבו בשבילם ואפילו לא אכלו שם מ"מ כיון שהאנשים חשובים דדרך להרבות בשבילם איכא ריבוי שמחה ולכן מברכין ז' ברכות והר"ן ז"ל גם הוא החזיק מנהג זה והביא ראיות ממסכת סופרים ומירושלמי מיהו עכשיו אין נוהגין כך:
Even HaEzer.62.11.1
ושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית התוספות והרא"ש כתבו בסתם דשבת חשובים כפנים חדשות דאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות עכ"ל ורבינו מפרש דהיינו דוקא סעודת הלילה ושחרית דסעודת הלילה ודאי הוי פני' חדשות וסעודת שחרית נמי כיון דכבוד יום עדיף מכבוד לילה הוי נמי פנים חדשות דדרך להרבות בשמחה ובמנות שחרית יותר מבליל שבת אבל סעודה שלישי' אין דרך להרבות במנות כמו בשחרית ותו דאיכא למ"ד דיוצא בה במיני תרגימא מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג' דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז' וכ"כ במנהגים וכך נוהגים:
Even HaEzer.62.12.1
וכתבו התוס' וכו' הכי איתא בתוספות פרק ע"פ וכ"כ הרא"ש ומ"ש ובספרד אין נוהגין כן וכו' גם זה כתוב לשם ע"ש רבינו משולם ומביאו בהגהות מרדכי דכתובות דלא דמי לקידוש וברכת המזון דלא מברכינן על חד כוס דתרתי מילי נינהו אבל הכא ב"ה גורם לנשואין חדא מילתא הוא וכ"כ בהגהת מיימוני בפ"ב מה' ברכות ובאשיר"י. בש"ע כתב בסעיף ד' אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין וכו' ובסעיף ז' בדין פנים חדשות כתב שאם היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ב"ה ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין והוא שיהיו עשרה וחתן מן המנין עכ"ל ולכאורה משמע דמצריך דהפנים חדשות יהיו עשרה עם החתן דאל"כ לאיזה צורך חזר וכתב דין זה הלא כתבו בסעיף ד' וליתא דהא בתלמודא קאמר בסתם והוא שבאו פנים חדשות ואי איתא דבעי עשרה היה מפרש והכי משמע מדברי כל הפוסקים ובר"ן כשהחזיק מנהג המקומות שהביא רבינו כתב וז"ל ואעפ"י שברכו בששי חוזרין ומברכין בשבת ואין חוששין לדעת אם יש שם פנים חדשות לפי שא"א שלא יהא בשבת אחד שלא היה אתמול עכ"ל אלמא דאפילו באחד סגי אבל הדבר ברור שמ"ש בסעיף ד' הוא לשון הטור ומ"ש בסעיף ז' הוא לשון הרמב"ם בפ"ב דהלכו' ברכות ולא היה צריך לחזור ולכתוב שיהיו עשרה וחתן מן המנין אלא שלא רצה לחסר מלשון הרמב"ם באותו דיבור והרמב"ם לא כתב דין זה אבאו פנים חדשות אלא אגוף הדין של ב"ח קאי ואמר שצריך עשרה וחתן מן המנין כדאיתא בגמרא אבל פנים חדשות אפילו באחד סגי ואעפ"י שהוא דבר פשוט כתבתיו שלא יבא תלמיד טועה להורות שלא כהלכה ע"פ משמעות לשון הש"ע:
Even HaEzer.62.13.1
ואין מברכין אותה אלא במקום חופה וכו' בפרק הישן האריכו שם התוספות דמשמע דחתן היוצא מחופתו לבית אחר אפילו לוקח הכלה עמו לא צריכי לברוכי ב"ח והשמחה במעונו כדאמר התם אין שמחה אלא בחופה ומדקאמר נמי פרק קמא דכתובות מברכין ב"ח בב"ח משמע בבית אחר אין מברכין מיהו י"ל דמברכין אפילו בבית אחר כיון שהחתן והכלה אוכלין שם והא דקאמר ב"ח לא אתא לאפוקי אלא בית אירוסין וכל מקום שהחתן והכלה אוכלים שם עם בני החופה בית חתנים קרינן ליה ומברכין שם ב"ח ולגבי סוכה דוקא קאמר כיון שאין דעת להניח שם החופה בסוכה אלא כדי לאכול שם לקיים מצות סוכה אין שמחה אלא בחופה ולפיכך פטורים מן הסוכה אבל כשהלך לגמרי בבית אחר א"כ מניח שם החופה ובית חתנים הוי וכן בהולך לעיר אחרת וכתב בסמ"ק ישן דכן עמא דבר וכך הם דברי הרא"ש:
Even HaEzer.62.14.1
ומ"ש וי"א שאם אוכלים בב' או בשלשה בתי' וכו' פי' דמההיא דפרק הישן ופ"ק דכתובו' משמע להו נמי דוקא בבית חתנים שהוא בית החופה מברכין ולא בב' וג' בתים ולר"י נראה דהשמש מצרפן כדאמר בב' חבורות שהשמש מצרפן וכ"כ בכל הפוסקים ע"ש ר"י ולכן נראה דמ"ש בספרי רבינו ולי נראה הוא ט"ס וצ"ל ולר"י נראה ובהגה"ת מיימונית פ"ב דברכות מצריך בשם הריצב"א דהבתים פתוחים לבית שכילת חתנים שם והשמש מצרפן אע"פ שאין ב' חבורות יכולות לשמוע את המברך ושכן הוא בסמ"ג ע"ש פירוש דאם יכולות לשמוע את המברך פשיטא דחשובין כבית אחד ויכולין לברך לעצמן אלא אפילו אינן יכולין לשמוע את המברך נמי מברכין לעצמן דהשמש מצרפן דחשובים כבית אחד:
Even HaEzer.62.15.1
וי"א שגם אשר ברא צריך עשרה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל טעמו דהא דבעינן עשרה ילפינן מבועז שנאמר ויקח עשרה אנשים א"נ במקהלות ברכו אלקים ממקור ישראל הלכך לא בעי עשרה אלא כשמברכין כל ברכת הזיווג דומיא דבועז וממקור ישראל וכך היא מסקנת הר"ן וכדעת הרמב"ם בפ"ב דברכות דלא כהרמב"ן והרשב"א דמצריכין עשרה לאשר ברא וכתב הר"ן דלדידהו נמי שלשה מיהא בעינן ולכ"ע להשמחה במעונו לא בעינן וכתב עוד ע"ש הרמב"ן דאם אינו מזמין אחרים אלא אוכל עם בני ביתו אינו מברך אשר ברא ואין דבריו נראין עכ"ל. ועכשיו נוהגין כדברי הרמב"ן ובמנהגים ישנים כתב דלמנהג בני אשכנז דמצריכין שתי כוסות ה"ה נמי לאשר ברא בעינן שתי כוסות ויש מקומות שנוהגין כך וכך ראוי לנהוג. בקראקא נוהגין שבסעודה שעושין בליל שני מברכין אשר ברא ולא שהשמחה במעונו והוא תימא ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה אלא לפי שסעודה זאת קטנה היא ומושיבין האנשים והנשים יחד בחדר אחד וכתב במנהגים דאין מברכין שהשמחה במעונו היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה ולפי זה ודאי היכא דאין שם אלא אנשים במסיבה צריך לברך שהשמחה במעונו:
Even HaEzer.62.16.1
משבעה ואילך וכו' ובני החופה מתחילין לאומרו משעה שמתחילין להכין צרכי החופה כתב במרדכי האידנא אין מברכין שהשמחה במעונו אלא עד אחר החופה וזה לשון הכלבו דדוקא לדידהו דמקדשי מעיקרא וכבר התחיל השמחה אבל אנן דלא מקדשי רובא דעלמא עד הנשואין אין לברך שהשמחה במעונו אפי' בסעודת יום חמישי שעושה השושבין לחתן עכ"ל. וכן נוהגין: אבל אם נשאת לאלמון אין מברכין אלא יום אחד מיהו לשמחה בעי שלשה ימים כדלקמן בסי' ס"ד:
Even HaEzer.63.1.1
בועל בעילת מצוה ופורש פירוש יכול לפרוש באבר חי משא"כ באשה שהרגישה בשעת בעילה שתהא נדה שאסור לפרוש ממנה באבר חי כמבואר בי"ד סימן קפ"ה: כתב בה"ג ברכת בתולים וכו' וכתב הרא"ש בפ"ק דכתובות ומסתברא לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל. והר' ירוחם כתב בנתיב כ"ב ח"ב ע"ש ר"נ גאון שצריכין כוס של יין ולא יברכה בלא כוס ומהרש"ל כתב דלא נהגינן לברך ברכה זו:
Even HaEzer.64.1.1
הנושא בתולה וכו' והא דלענין ברכה בתולה לאלמן ואלמנה לבחור שוין הן לברכה כל ז' כדלעיל סוף סימן ס"ב ולשמחה אין דינן שוין י"ל דברכה דהיא באה על ריבוי שמחת לבו של חתן ובחור שלא נשא עדיין שמח טפי ובתולה שנשאת לאלמן נמי כיון שהיא בתולה שמח טפי ואלמן שנשא אלמנה דאינו שמח כ"כ ביום אחד לברכה סגי אבל לשמחה וימי המשתה דלתקנה דידה ניתקנו כדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה וכו' הילכך בתולה דצריכה פיתוי טפי צריך לשמוח עמה כל ז' אפילו הוא אלמן אבל אלמנה אינה צריכה פיתוי כ"כ בשלשה ימי שמחה סגי לה ובין שהוא בחור או אלמן צריך שלשה ימים ולא יותר ועיין במ"ש הר"ן הביא הב"י סוף סימן ס"ב:
Even HaEzer.64.2.1
ומ"ש ואם היא בעולה שמח עמה שלשה ימים וכו' איכא למידק מדלא כתב ואם היא אלמנה אלמא דוקא בעולה אבל אלמנה שלא נבעלה דין בתולה יש לה לענין שמחה וכ"כ הרמב"ם בפ"י דאישות בעולה מיהו לענין ברכה כל שהוא אלמנה אף ע"פ שלא נבעלה דין אלמנה יש לה דאינו שמח כ"כ כשכבר נשאת וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב דברכות מדלא הזכיר לשם בעולה כי אם אלמנה בסתם והכי משמע מלשון רבינו סוף סימן ס"ב כתב הר"ן פ"ק דכתובות דחתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי לשוק וכן הוא בפירקי ר"א פי"ו כתב הר' ירוחם נתיב כ"ב ח"ב דהאשה יכולה למחול על שמחתה עכ"ל:
Even HaEzer.64.3.1
בד"א בבעל מלאכה אבל אדם בטל וכו' בפ"ק דכתובות תני בר קפרא אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ופריך ותיבעל בה' הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ומשני ברכה דאדם עדיף ליה וא"נ משום שקדו חכמים על בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים ה' בשבת וע"ש ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל א"נ י"ט שחל להיות בע"ש וכתב הרא"ש נראה דטעמא דשקדו עיקר דלא קבעו זמן משום ברכה הילכך אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום ואם בעל מלאכה הוא לא ישא אלא בה' ויבעול בששי עכ"ל. וכתבו התוס' וא"ת והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה וי"ל דה"ק אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' משום שקדו כדמפורש בברייתא אחרת וא"ת משום ברכה דדגים ה"ל להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם עכ"ל ולפ"ז משמע ודאי אפי' אדם בטל שיכול לישא בכל יום אם נשא ביום ה' לא תבעל אלא בששי וכן בעל מלאכה וחל י"ט להיות בע"ש אם נשא ביום ה' לא תבעל אלא בששי משום ברכה דאדם:
Even HaEzer.64.4.1
ולבתולה לא תקנו יום ידוע וכו' עד לא ישא קודם יום רביעי משמע דבבתולה לא חששו לברכה כלל ותימא דהלא בברייתא דבר קפרא שנינו בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלה בחמישי הואיל ונאמר בו ברכה לדגים ויש לומר דאגב שתקנו שתנשא בד' מטעמא דישכים ובד' דוקא ולא בא' מטעמא דשקדו שיהא טורח בסעודה שלשה ימים תקנו גם כן שיבעול בליל ה' משום ברכה דדגים אבל היכא דליכא משום ישכים דליכא קביעות זמן לישיבת ב"ד וגם דטריח ליה שצרכי סעודה מוכן משום ברכה לחודא לא קבעו יום מיוחד ומזה הטעם נמי גבי בעולה היכא דליכא טעמא דשקדו כגון באדם בטל יכול לישא בכל יום ולא חששו לברכה דאדם כלל אלא דבבעל מלאכה תקנו ושקדו שתנשא בה' ותבעל בליל ששי כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים ולא הוצרכו להזכיר ברכה דאדם אלא שלא תאמר דמשום ברכה דדגים ה"ל להניח תקנת שקדו וקאמר דלא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם כמ"ש התוספות ומשום הכי לאידך שינויא נמי דקאמר דאלמנה נבעלת בו' משום דברכה דאדם עדיפא ואפילו באדם בטל נמי דליכא טעמא דשקדו אינה נשאת אלא בה' ואף ע"ג דמשום ברכה גרידא אין קובעין יום מדפריך ותנשא באחד בשבת וכו' כמ"ש התוספות והרא"ש אלא ודאי דאף להך שינויא עיקר תקנתא דתנשא בה' ונבעלת בו' אינה אלא מטעמא דשקדו שיהא שמח עמה שלשה ימים אלא דאגב שתקנו הך תקנתא בדוכתא דצריכא כגון בבעל מלאכה תקנו נמי דאפילו באדם בטל דלא איצטריך להך תקנתא נמי לא תנשא אלא בה' ותבעל בו' משום ברכה דאדם וכך כתב הרא"ש להדיא בעמוד הראשון דמסכת כתובות ולא כתב כך אלא להך שינויא אבל לאידך שינויא טעמא דשקדו עיקר ולא חששו לברכה כלל והלכך אדם בטל יכול לישא בכל יום ודוק:
Even HaEzer.64.5.1
ומ"ש אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום שבת וכו' אף על גב דחופה היינו ייחוד לדעת רבינו כמ"ש ריש סימן ס"א מכל מקום לא בעינן שיבא עליה אלא אפילו לא בא עליה כיון שנתייחדו לשם נשואין היא כאשתו כמבואר למעלה משא"כ אלמנה דאין לה חופה ואינו קונה אותה אלא א"כ שנתייחד עמה ובא עליה אבל ייחוד בלא ביאה אינו קונה וז"ש רבינו באלמנה לפיכך צריך להתייחד עמה בע"ש וכולי רצונו לומר להתייחד עמה ולבא עליה אלא שלא פירש בהדיא ועיין במ"ש התוספות פ"ק דיומא דף י"ג בסוף ד"ה ולחדא אמר: כתב הר"ן בפ"ק דכתובות דעכשיו שלא נהגו לקדש אלא בשעת נשואין וליכא למיחש לזינתה תחתיו א"צ לכנוס ביום ד' ובהגהת אלפסי דאפילו אם קידשה כבר אם נתייחד עמה קודם החופה דאין לו טענת בתולים נמי א"צ לכנסה ביום ד': כתב בהגהת מיימונית פ"י דאישות דאף באלמנה נהגו לכנוס ביום ו' ואע"ג דליכא שלשה ימים לשמוח עמה מ"מ ראו חכמי הדורות דבהא תקנתא ניחא לה טפי עכ"ל ע"ש ראבי"ה מיהו ודאי דוקא דבא עליה בע"ש כדלעיל:
Even HaEzer.65.1.1
מצוה גדולה וכולי פירוש אעפ"י שתלמוד תורה כנגד כולם אפ"ה מבטלין תורה להכניס כלה לחופה וכדאיתא פ"ק דמגילה ופ' שני דכתובות ול"מ לסתם ת"ת אלא אפילו לגדול שבדורו וכדעביד רב יודא בר אלעאי ומביא ראיה מאיזבל הרשעה שנענשה שהכלבים אכלוה ואעפ"כ השאירו כפותיה וכו' אלמא דמצוה גדולה היא:
Even HaEzer.66.1.1
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה פירוש אסור לו להכניס' לחופה שהוא הייחוד הראוי לביאה קודם שיכתוב לה כתובה דשמא יבא עליה והיא אסורה לו וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' אישות וז"ל וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכתב ה' המגיד שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם והרמב"ן ז"ל הקשה על זה מדאמרו בגמר' פ"ק דכתובות רב אמי שרא למבעל לכתחילה בשבת א"ל רבנן והא לא כתיבא כתובתה א"ל אתפסוה מטלטלין והא ודאי בד' נשאה ולא ה"ל כתובה עד שרצה לבעול שהתפיסו מטלטלין בשבת עכ"ל ויש לדחות שכך היה המעשה שאירע כן ומכל מקום מן הדין לכתחילה היה ראוי שתהיה לה כתובה קודם חופה וזהו שרבי אמי לא שאל להם אם היה לה כתובה לפי שחשב שעשו כראוי לעשות זהו דעת רבינו עכ"ל ה' המגיד ודברים אלו כתבן גם הר"ן ז"ל ריש כתובות באריכות וב"י מביא קצתו וזה שכתבו ז"ל להשיב ע"י הרמב"ן מדלא שאל ר' אמי כי הוה שרא למיבעל בתחלה בשבת אי הות כתיבה כתובה אלמא דמנהגן היה לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה נראה לפע"ד דאין זו תשובה כלל דאעפ"י דמנהגן היה ליכנס לחופה קודם שיכתבו הכתובה מ"מ לא היה בועל אותה אלא לאחר כתיבת הכתובה וכששאלו לרב אמי אי שרא למבעל בתחילה בשבתא ואי לאו משום איסור בעילה בשבת לא היה כאן שאלה קסבר ר' אמי מכללא דקודם שבת כתיבה כתובה אבל לעולם בשעת כניסה לחופה לא היה נכתבת דכך היה מנהגן ומ"מ נראה להכריע כדעת הרמב"ם ורבינו דאפילו את"ל דבשני דר' אמי כך היה מנהגן להכניס לחופה מקודם שיכתבו הכתובה וכדכ' הרמב"ן ומ"מ כיון דחזינן השתא בהך עובדא דרבי אמי דהוה בעי למיבעל נמי קודם כתיבת כתובה שהרי אי לאו דא"ל רבנן לרב אמי והא לא כתיבא כתובתה הוה בעל לה אלמא דלאו כולי עלמא דינא גמירי וטעי בהא מלתא למבעל לה מקמי כתיבת כתובה הילכך אין לו להכניסה לחופה עד שיכתוב הכתובה תחלה כדי שלא יבא לידי איסור לבא עליה קודם כתיבת הכתובה ולפי זה יבא על נכון לשון הרמב"ם שכתב וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו' ולא כתב אסור דלמאי שכתבנו לא למדנו מהך עובדא אלא שצריך לעשות כך שלא יגיע לידי איסור אבל איסור לא שמענו ורבינו הפריז על המדה וכתב אסור להתייחד וכו' דאיסורא ודאי לא שמענו ודו"ק:
Even HaEzer.66.2.1
ומ"ש שחכמים תקנו כתובה וכו' פירש ב"י ארישא קאי שכתב אסורה להתייחד קודם שיכתוב לה כתובה ואתא לפרושי מאי כתובה וקאמר שחכמים תקנו כתובה וכו' ולי יראה דרבינו בא לפרש הטעם לאיסור זה שלא יבא עליה מקמי כתיבת הכתובה ואמר שזהו לפי שחכמים תקנו כתובה לאשה ולא הויא דאורייתא להכי לא סמכה דעתה ואעפ"י שיש לה מתנאי ב"ד וז"ש עוד ואפילו אם ירצה ליחד לה כתובה וכו' כלומר דאעפ"י כן תהא קלה בעיניו להוציאה דיאמר לה הנה כתובתיך מונחת ליך על השלחן טלי כתובתיך וצאי ולהכי צריך שיכתוב לה שטר וכו' דהשתא לא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון שכל הנכסים משועבדים לה כתקנת שמעון בן שטח בס"פ האשה שנפלו כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי ר"פ אעפ"י דיכול אדם לשעבד עצמו אף על פי שאין לו נכסים בשעת נישואין וכל נכסיו שיהיו לו אחר כך משועבדים לה והרשב"א בתשובה סימן תתקל"ד כתב דוקא כשכתב לה דרך שיעבוד אבל אם לא שיעבד עצמו אלא נתן לה במתנה דבר שאינו בעין לא זכתה אפילו באגב והרא"ש בתשובה פסק דקנה ע"י אגב ועיין בח"מ סימן ס' לשם יתבאר בס"ד:
Even HaEzer.66.3.1
ואם כתב לה כתובה ונאבדה וכו' ונראה דהיינו דוקא במקום שכותבים כתובה דאילו במקום שאין כותבין אלא דאיהו כתב לה כתובה ונאבדה כבר כתב רבינו על שם הרא"ש בסימן ק' דאינו נאמן לומר פרעתי וחולק על הרמב"ם ע"ש וא"כ לפי זה א"צ לכתוב אחרת:
Even HaEzer.66.4.1
ומ"ש או שמחלה לו עליה שכתבה לו התקבלתי פירוש אבל במחילה בעלמא לא הויא מחילה כשכבר נשואה כ"כ מרדכי פרק החובל ואתא רבינו לאשמועינן דבמחילה נמי לא צריך לכתוב אחרת אלא דוקא כשכתבה לו התקבלת אבל במחילה בעלמא בלא כתיבה לאחר שכבר נשואה כיון דלא הויא מחילה א"צ לכתוב אחרת ומיהו אם התנה הבעל כשנשאה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה ק' ור' ומחלה לו עליה דאפילו כתבה לו התקבלתי תנאו בטל כיון שהתנה כך בשעה שנשאה כמ"ש רבינו בסוף סימן ס"ט אפ"ה צריך לכתוב לה אחרת דכיון דא"ל לא אית לך כתובה לא סמכה דעתה וה"ל בעילת זנות כמו שיתבאר לשם בס"ד ועיין בתוספות פרק אעפ"י דף נ"א בד"ה מני ר"מ אך קשה מהא דהביא רבינו דברי הרמב"ם לקמן בסימן ק"ה המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים כשאר מוחלין וכו' אלמא דאפילו במחילה בעלמא הויא מחילה אף לאחר שכבר נשאה דלא כמ"ש המרדכי פרק החובל וכדמשמע מדברי רבינו כאן וי"ל דרבינו לא הביא דברי הרמב"ם לקמן אלא לאשמועינן דאעפ"י דשטר כתובתה בידה הוי מחילה כשכבר נשאה ואעפ"י שאין שם לא קנין ולא עדים מיהו כתיבה ודאי בעינן לדעת רבינו שהאשה כתבה לו התקבלתי ומודית בכך והוי מחילה בכתיבה זו בלא קנין ובלא עדים:
Even HaEzer.66.5.1
וכן אם מכרה כתובתה לבעלה וכו' ה"א בפרק החובל ומילתא דפסיקא נקט דבמכרה כתובתה בסתם לבעלה צריך לה כתובה אחרת אבל מכרה לאחר בסתם א"צ לכתוב ומיהו אף במכרה לבעלה איכא לאשכוחי שא"צ לכתוב לה כתובה אחרת כגון דמכרה שאם ימות בעלה שלא תגבה היא מהיורשין את כתובתה וגם שלא תוכל למכרה עוד בטובת הנאה אבל אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכ"כ במרדכי בפרק נערה כתב נ"י בפרק החובל דבמכרה כתובתה לאחר בטובת הנאה נמי אסור לכתוב הכתובה בשם הקונה דהואיל ואין הכתובה בשם האשה הוי כמו שאין לה כתובה כלל כ' ב"י ולשון ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה וכו' פשוט הוא דארישא קאי שכ' אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה עכ"ל:
Even HaEzer.66.6.1
כתב הרמב"ם וכן אם העידו וכו' וז"ל בפ"י מאישות וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכו' אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ר' ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב עכ"ל ומפרש רבינו מדכתב עד שיהא לו פנאי לכתוב ולא אמר נמי או עד שקנו עדים מידו אלמא דתקנת חכמים הוא דוקא שיכתוב לה שטר אבל קנו מידו לא אלא דבדיעבד אפינו בקנין בעדים סגי ומש"ה כתב תחלה וצריך לכתוב כתובה וכו' דדוקא כתיבה ואח"כ כתב דבדיעבד ה"ז מותר בשקנו מידו או בהתפסת מטלטלין ואתרווייהו קאמר עד שיהא לו פנאי לכתוב ולכן כתב תחלה קנו מידו ואח"כ נתינת מטלטלין להורות דאפילו בנתינת מטלטלין דוקא עד שיהא לו פנאי כל שכן בקנו מידו בעדים כמו שאפרש בס"ד דנתינת מטלטלין עדיף מקנו מידו במקום שכותבין דלא סמכה דעתה כלל אפילו ליום וליומים זהו דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם ודלא כמו שהבין ה' המגיד והב"י דלא כתב הרמב"ם עד שיהא לו פנאי אלא אתפיסת מטלטלין אבל קנו מידו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי וכתב ב"י על רבינו ומהרי"ק דלא דקדקו בהבנת לשון הרמב"ם ולפע"ד דדקדק על נכון וז"ל הסמ"ג אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה ק' או ר' במקום שאין כותבין וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתהו אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב כדאיתא פ"ק דכתובות רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו כדמוכח פרק אעפ"י עכ"ל מבואר מדבריו דקנין בעדים לא מהני כלל במקום שכותבין וטעמא דהאשה לא סמכה דעתה כיון דמצי טעין פרעתיך שהרי אין שטר כתובתה בידה ואפילו ליום ויומים לא סמכה דעתה כלל אבל במקום שאין כותבין דאית לה בתנאי ב"ד סמכה דעתה דלא מצי טעין פרעתיך אלא דאכתי הוה מצי טעין דהתנה בשעת הקידושין שלא יתחייב לה בכתובה השתא דקנו מיניה לא מצי טעין מידי ואעפ"י דקי"ל דאפי' אם התנה שלא תהא לה כתובה אית לה כתובה היינו דוקא כשרוצה לקיימה אבל באינה רוצה לקיימה ודאי דתנאי קיום וכדכתב הרא"ש והר"ן בפרק אעפ"י ומביאו ב"י בסמוך אצל וכל הפוחת משיעור כתובה וכיון דמצי טעין השתא מיד אם אינו רוצה לקיימה שהתנה עמה שלא יהא לה כתובה והמע"ה הילכך צריך קנין בעדים אפילו במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא מהני קנין בעדים כלל ולפי זה ניחא הך עובדא דרב אמי דנכנסה לחופה אע"ג דלא הוה כתיבה כתובתה משום דנסמכו על דקנו מיניה בעדים ולפי דבמקום שכותבין אין מועיל קנין בעדים הקשו לו רבנן והא לא כתיבא כתובתה ועידי קנין אין מועילין וא"ל אתפסוה מטלטלין ואפשר דאפילו נפרש דברי הרמב"ם כפירוש ה' המגיד וב"י דעדי קנין חשוב ככתיבה ומותר אפילו לכתחילה אין זה אלא במקום שאין כותבין וכמו שכתוב הסמ"ג והכי משמע מלשון הסמ"ג שכתבה כלשון הרמב"ם אלא שהוסיף לפרש אצל וקנו ממנו במקום שאין כותבין ואצל התפסת מטלטלין הוסיף אף במקום שכותבין כנראה שבא לפרש דברי הרמב"ם ונמצא דעכשיו במקום שכותבין אין לסמוך על עידי קנין אפילו ליום או יומים וז"ל המרדכי והא לא כתיבה כתובת' א"ל אתפסוה מטלטלי כדי כתובתה פירוש שיעור כתובתה ומכאן סמך רי"בא דשטר כתובה ראיה בעלמא הוא ואי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו דהא איכא עידי קנין והא דאמר אסור לאדם וכו' היכא דליכא עידי קנין ולא הקנה לה על כתובתה וספר המצות כתב דוקא יום אחד או ליומים עד שיכתבו לה וכן פסק נמי בספר אביאסף דאפילו על התפסת מטלטלין לא התירו אלא בשעת הדחק וכו' עכ"ל פירוש רי"א קשיא ליה דאי איתא דתקנת חכמים הוא דאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה א"כ מאי קאמר רבי אמי אתפסוה מטלטלין סוף סוף אסור לדור עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ולכן פירש דמכאן מוכח דתקנת חכמים לא היתה אלא שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת כשאין עליו חיוב כתובה בעדי קנין אבל שטר כתובה ראייה בעלמא היא ולהכי סגי בהתפסת מטלטלין וממילא אי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו דס"ס איכא עליו חיוב כתובה ע"פ עידי קנין והא דאמר אסור לאדם וכו' היכא דליכא עידי קנין לפנינו שהקנה כבר בפניהם וגם לא הקנה לה עכשיו על כתובתה אחר כך אמר וס"ה כתב וכו' והוא חוזר על התפסת מטלטלין שמותר לקיימה בתפסוה מטלטלין דוקא ליום אחד או ליומים עד שיכתבו לה וע"ז כתב וכן פסק בספר אביאסף דאפילו על התפסת מטלטלין לא התירו אלא בשעת הדחק אבל אי אפשר בפרש דס"ה קאמר יום או יומים על עדי קנין דהא מפורש בדבריו דעידי קנין מועילין דוקא במקום שאין כותבין ואפילו היכא דאית ליה פנאי א"צ לכתוב ובמקום שכותבין אסור אפילו יש לו פנאי אלא כדפרישי' אבל מהרי"ק בשורש ס"ד הביא מדברי המרדכי שרצונו לומר דהסמ"ג ואביאסף כתבו דקנין בעדים אין לעשות ע"י הדחק ואילו היה מהרי"ק מעיין בספר הסמ"ג גופיה לא היה כותב כך ואין ספק דנוסחא מוטעת שבמרדכי נזדמנה לפניו כמו שהוא נדפס בהגהות אשר"י אבל הגירסא הנכונה כאשר העתקתי מספר מוגה והעולה מכל דברינו אלא דלדעת הסמ"ג בהתפסת מטלטלין מהני כשאין לו פנאי ליום ויומים אף במקום שכותבין אבל עידי קנין לא מהני אפילו ליום ויומים במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין מועיל עידי קנין אפי' יש לו פנאי וכך הוא להרמב"ם כנראה מדברי הסמ"ג שכך הוא מפורש ברמב"ם אבל דעת רבינו אינו כן אלא מפרש דבעידי קנין נמי מותר ליום או יומים להרמב"ם ויש להקשות דא"כ למה אמר ר' אמי לתלמידו אתפסוה מטלטלין דצריך לקבל עליו אחריות אבידה וזולא וגם צריך לשומם שיהא שוים כדי חוב כתובתה ואמאי לא קאמר להו דליקנו מידו ואפשר לתרץ דחדא מתרי תקנתא נקט וכן צריך לתרץ קושיא זו אליבא דריב"א שבמרדכי ולהלכה נראה בעיני עיקר דעכשיו שכותבין כתובה עידי קנין אינן מועילין אפי' ליום או יומים אבל התפסת מטלטלין מועילין ליום או יומים וכך נוהגין אפי' בשעת הדחק דאין סומכין אעידי קנין אלא בהתפס' מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלי דוקא וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג:
Even HaEzer.66.7.1
כתב רב האי שא"צ קנין בשעת נישואין וכו' פי' האי תוספת שמוסיף לה צריך ג"כ לכתבו בכתובה ולכללו ביחד עם העיקר ולכתוב בסתמא ויהיבנא ליכי כך וכך כי על כן שנינו ואם ירצה להוסיף מוסיף ולא חיישינן לכיסופא דמבייש את מי שאין לו כפירוש הר"ן א"נ ליש מפרשים שכותב והוסיף לה כך וכך על העיקר אפ"ה א"צ קנין על התוספות דתנאי כתובה של תוספת זה שמוסיף על הכתובה ככתובה דמי וכשם שא"צ קנין על כתובתה דאית לה מתנאי ב"ד כך א"צ קנין על תוספת זה דבאמירה בעלמא שפוסק לה ונושא מיד קנתה ויכולים העדים להכתיב התוספות בכתובה ולהחתים שמותם וליתן לה כי היכי דבשעת קידושין וכו' ולמעלה בסימן נ"ח כתבתי דיש פוסקים דחולקים על זה ע"ש ואם לא נכתב התוספת כבר בכתובה לא מיבעיא דאסור לבא עליה דלא סמכה דעתה כיון שלא נכתב בכתובה ולא קנו מידו ולא אתפסוה מטלטלין אלא אפילו מת או גירש אינו גובה להרמב"ם וכבר הזכרתי מזה בסימן נ"א:
Even HaEzer.66.8.1
וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קידושין וכו' נראה דה"פ דכתב לה התוספת בשעת קידושין ומגרש לה לאחר נישואין גביא התוספת שכתב לה בשעת קדושין ולא אמרינן כיון דלא כתב לה בשעת נישואין אלא מקמי נישואין אדעתא דלמישקל ומיפק לא אקני אבל בהתנה וכתב בשעת נישואין פשיטא דאגב חיבת חופה הראוייה לביאה גמר ומקני לה לגמרי אף למישקל ומיפק ולא איצטריך לב"ה לאשמועינן אבל אין לפרש דאיירי במגרש לה מקמי נישואין בעודה ארוסה דזה כתבו לעיל בסימן נ"ה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש וסתם רבי' כהרא"ש דתוספת אפילו מבני חרי לא גביא אפי' כתב לה וא"כ היאך כתב כאן דברי ב"ה בסתמא כאילו אין חולק עליו ותו דה"ל להביא דברי ב"ה לעיל בסימן נ"ה אצל מחלוקת הפוסקים בדין זה אלא כדפירש' דב"ה לא איירי אלא במגרש לה אחר הנשואין ומשמע דתרתי בעינן בעינן דכ' לה משעת קידושין ומגרש לה בתר נישואין אבל בדלא כתב לה אלא התנה לה תוספת בשעת קידושין וכנסה סתם ומגרש לה לא גביא התוספת כיון דלא התנה לה בשעת נישואין וגם לא כתב לה בשעת קידושין ומשמע נמי דבכתב לה גביא ממשועבדים משעת הקידושין דבשעה שכתב לה נשתעבדו הנכסים. ואיכא למידק במ"ש ומגרש לה ולא אמר נמי ונתארמלה ואפשר דדוקא במגרש לה דמדעתיה דנפשיה קמגרש לה הלכך לא אמרינן אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה אבל היכא דנתארמלה לא שקלא האי תוספת דאמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והכי אשכחן באלפס"י ובאשיר"י פרק נערה שנתפתתה דמחלקין בין אלמנה לגרושה בדין בגדים דלאלמנה שמין ולגרושה אין שמין וכדכתב רבינו לקמן בסימן צ"ט ולפי זה אפשר דבגרושה נמי דכתב ב"ה הכא דגביא האי תוספת היינו דוקא כשמוציאה בלא טענה אלא שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה כדכ' רבינו לקמן ע"ש ב"ה גופיה ואפשר נמי דהתם דוקא לגבי בגדים הוי דינא הכי אבל מתנה ס"ל לב"ה דאין חלוק אלא אפילו סרחה גביא מתנה דיהיב לה וא"כ ה"נ האי תוספת דכתב לה בשעת קדושין קניא להך מתנה וגביא לה לעולם כשמגרשה בתר נישואין אפילו סרחה עליו וצ"ע:
Even HaEzer.66.9.1
כתב ר"ת דכתובת בתולה מן התורה וכו' עד לא הפסיד נראה דבזאת היא הנפקותא שבין ר"ת להרא"ש דלר"ת צריך שיכתוב דחזו ליכי מדאורייתא ואי לא כתב אלא דחזו ליכי אינו גובה אלא חמשים סלעים של מדינה דיד של בעל השטר על התחתונה ומצי א"ל לא נתחייבתי אלא בסלעים של מדינה אבל להרא"ש אע"ג דלא כתב אלא דחזו ליכי לא הפסיד כלום וגובה חמשים סלעים של צורי אבל ליכא לפרש נפקותא דלר"ת גביא בינונית כדאיתא פרק הניזקין לר"מ דאית ליה דאורייתא גביא בבינונית ולהרא"ש דכתובה דרבנן גביא זיבורית כדאמרינן בפי"ק דכתובות הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית דהא השתא דכתבינן שפר ארג וכו' אפילו מן העידית גביא מיהו במקום שאין כותבין כתובה וסומכין אתנאי ב"ד איכא למימר הך נפקותא דאי דאוריית' גביא בינונית ואי דרבנן גביא זיבורית וע' בהגהת מרדכי דסוף כתובות:
Even HaEzer.66.10.1
ואם יש משפחות וכו' פ"ק דכתובות הקשה במרדכי דהא בכל אדם תנן בר"פ אע"פ אם ירצה להוסיף מוסיף וי"ל דבכל אדם כותב תחלה ק' ור' ואחר כך תוספת אבל במשפחות המיוחסות היו כותבין ביחד סך כך וכך דחזו ליכי פר"ת עכ"ל אבל להר"ן דבכל אדם תנן אם רצה להוסיף הכל ביחד מוסיף דלא כפר"ת צריך לומר דמשפחות מיוחסות עדיפי דכיון דאורחייהו בהכי אם נשא אדם סתם מאותה משפחה חייב ליתן לה כדרך בנות משפחתה:
Even HaEzer.66.11.1
אם האשה מכנסת וכו' כתב ב"י דוקא לענין מ"ש דנגבין עמה שאינה נגבית בעודה תחת בעלה אלא לאחר מיתה וגירושין דין נדוניא כתובה אבל לשאר דברים אין דינן שוה וע"ל בסי' ק':
Even HaEzer.66.12.1
ויש מקומות שרגילין לכתוב כתובה יותר וכו' פירוש כשמכנסת בגדים הנשומים וכו': ומיהו אם התנאו ביניהם שלא לקבל אלא מעות בעין לא :
Even HaEzer.66.13.1
וכתב עוד המתנין כשמיחדים החובות אם לא יפרע מכאן ועד יום פ' הריני מוסיף על כל ליטרא ד' פשיטין בחדש מותר כי זה כתוספת על נדוניא ואין כאן אגר נטר ליה ודוקא בשהתנה קודם שנשאת אבל אחר כך לא וכתב הרא"ש בכלל ט"ו סימן ד' וששאלתם על גר שנתגדל ביניכם ורוצה ליקח אשה אם יוכל לקרות לעצמו אי זה שם שירצה כגון פלוני בן פלוני וכתב בכתובה אותה כתובה אינה כתובה כיון שלא החזיק בעיר באותו שם עד היום הזה ונמצא משהה את אשתו בלא כתובה דכתובה זו כמאן דליתא דמיא ואין לחתום עליה אלא כך נוהגים לכתוב בכתובות של גרים פלוני בן אברהם ושמו המובהק כותבין ואב המון גוים הוא אבי כולם כתב הרשב"א שאלת זה שנהגו לכתוב בכתובות אפילו מגלימא דאכתפאי אם הוא דוקא או שופרא דשטרא תשובה אם אינו מנהג וזה כתב קרוב הוא בעיני שזה שכתב מה שלא הורגלו אחרים בדוקא כתב ואומרים לו פשוט ותגבה לה אבל כיון שהורגלו הכל לכתב כן מסתברא דשופרא דשטרא הוא ואינו בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטום ערומים וגלימא שאמרת מהו כל בגד עליון שאדם מתכסה בו קרוי גלימא מלשון ויגלום אדרתו ועכשיו אין קורין גלימא אלא לקאפ"ה שאמרת וכל שבממון הולכין אחר לשון בני אדם שבאותו מקום וכתב עוד ה"ג סי' תל"ג שנשאל על אשה שנשאת לבעלה והאשה מעיר אחת והבעל מעיר אחרת ועשו הנשואין וכתבו הכתובה בעיר אחרת שהיא ממוצע בין עירו לעירה ולא כתבו בה שום תנאי כמנהג אי זה מקום ינהגו והשיב אם על דעת לדור במקום שנשאה כנסה על דעת תנאי אותו מקום נשאה ואפי' דרכם לכתוב שם בכל המנהג והתנאי וזה לא כתב שכל הנושא על דעת מנהג המקום הוא נושא ואם דעתם לדור במקום אחר דינם כמקום שדעתם לקבוע שם דירתם ומן הסתם כמנהג מקומו שיכול להוציאה מעירה לעירו כדאיתא בתוספתא וכיון שכן הרי הוא נושא על דעת תנאי מקומו שהוא מוציאה שם בס"פ נערה שגתפתתה (נד.) גבי ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא כתב הריטב"א ש"מ מאן דנסיב איתתא מדוכתא אחריתא אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכים אחר מנהג מקומו שבאה לשם: כתב עוד שאלת מתנה לחוד שאדם כותב לאשתו וכותבין לה ד' אמות קרקע ואגבן נתתי לך כך וכך זהובים ומעכשיו תלך ותזכה ותחזיק בהם ואמרת שמצאת בשם הרב ר"י ב"ר ראובן וכל מתנה שאדם כותב לאשתו בשעת נישואין אפילו כתב לה כל מיני ייפוין הרי היא ככתובה שאינה נגבית בעודה תחתיו תשובה אומר אני על זה אטו ה"ר יצחק חתום עליה וכמו שאמרו ביבמות (כב.) על כיוצא בזה ואני אומר חס ליה לרב שלא כתב כן מעולם שכל תנאי שבממון תנאו קיים ואם נתן לה ע"מ שתגבה מעכשיו ותתן לאחרים מתנתו ותנאו קיימין ואחר כך כתב בשמו ואינו אלא מיהו הכל לפי מנהג המקומות שכל מה שאדם כותב לאשה בכתובתה וכל מה שאדם מתנה עם חתנו להכניס עם בתו הכל לפי המנהג כי יש מקומות שמתנין וכותבין בדוקא ועושים אותו כמלוה ולשם האב נותן הכל כפי מה שהתנה וכן האשה גובה כל מ"ש לה בעלה ויש מקומות שכותבין לכבוד בעלמא ואין נגבין אלא לפי המנהג וכמו שאמר בר"פ המקבל: אימתי כותבים בכתובה בי נשא תוספת בתרא עלה י"ב ופרק במה מדליקין: אם יש לכתוב בכתובת יתומה מבי אבוה בפסקי תוספות פ"ב דגיטין : אלמנה שנשאת לשני ונתגרשה או גרושה שנשאת לשני ונתאלמנה כשנשאת לשלישי כותבין ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה וכו' וכך הוא המנהג במדינות אלו לכתוב שני מאות זקוקים לבתולה בשוה אלא שחלוקים במטבע במקצת מקומות גובין שני מאות זקוקים שהם ארבע מאות זהובים פוליש ובמדינות ליט"א עושין ב' מאות זקוקים ה' מאות זהובים פוליש ובמקצת מקומות עושים ב' מאות זקוקים רק ג' מאות זהובים פוליש ואם הכניסה לו נדוניא יתר על שני מאות זקוקים עושה לה תוספת כתובה בפני עצמה כפי מנהג הקהל ועכשיו הוקבע המנהג שמוסיפין שליש על הנדוניא שאם הכניסה לו אלף כותב אלף ות"ק ובכלל זה גם השני מאות זקוקים שכתב לה ומנהג קראקא דהוספה זו הוא חוץ ממלבושים ותכשיטים השייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא כתוב בה חוץ ממלבושים שמין לה מלבושים כפי הדין ואם בא אחד מעיר אחרת ואינו רוצה להוסיף אין הרשות בידו דכל הנושא ומשעבד את עצמו בסתם דעתו ע"פ המנהג כדכתב הרמב"ם אא"כ שהתנה כך תחלה בשעת שידוכין וקנסות ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ע"ו:
Even HaEzer.67.1.1
בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה כו' כתבו התוספות דלרבותא נקט חלוצה דסד"א כיון דשומרת יבם לא מיתסרא כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה והוי אמינא דכנשואה דמי קמ"ל עכ"ל בפרק קמא דכתובות (דף י):
Even HaEzer.67.2.1
ומ"ש ואפילו יש לה עדים שלא נסתרה וכולי ברייתא שם סוף דף י"א ואיכא למידק למאי דכתב בסמוך דאם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דאין לה כלום וכרבא התם למאי דקהדר ביה דאלמא אפילו בחזקה בעלמא מהני כל שכן עדים וכי עדיף חזקה מעדים ואפשר דבמה שכתבו התוספות לשם (בדף יב) יתייש בזה וזה לשונו שאני הכא שהרי כנסה ראשון ואדעתא דבעולה נשאת ואע"ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך על זה מאחר שהיו נשואין וסבר דלשבחה אומרים כן עכ"ל נראה דס"ל לפרש דמותרת אנן סהדי הוא דודאי סבר דלשבחה אומ' כן ואדעתא דבעולה נשאה:
Even HaEzer.67.3.1
ומ"ש ולפיכך אין עליה טענת בתולים בגמרא פריך וניחוש שמא תחתיו זינתה ופירש"י מדקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים לא מזקקינן ליה לבא לב"ד ולא יתבאר הדבר אם תחתיו זינתה או לא ושמא אסורה היא לו ומשני כשקידש ובעל לאלתר דודאי לא זינתה תחתיו שמעי' דאם לא קידש ובעל לאלתר יש לה טענת בתולים וא"כ קשה למה כתב רבינו בסתם דאין עליה טענת בתולים ולא מיבעיא לפירש"י אלא אפילו למה שפירשו התוספות ע"ש ר"י דלרב אשי פריך ודלא כפירש"י מ"מ הא דמשני כשקידש ובעל לאלתר הילכתא היא דקי"ל כרב אשי דקאי בשיטת רבא למאי דקהדר ביה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ועל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם נמי איכא לתמוה שלא כתבו הך דקידש ובעל לאלתר וגם לא כתבו הך דאפילו יש לה עדים שלא נסתרה מיהו בזה אפשר דלא חששו לבאר זה משום דלישנא דמתניתין שכתבו אלמנה מן הנשואין יש לה מנה משמע בסתמא בכל ענין אפילו יש לה עדים שלא נסתרה אבל מהך דקידש ובעל לאלתר קשיא ונראה בעיני דהם ז"ל סבירא להו לפרש דהך קושיא דפריך בגמרא וניחוש שמא תחתיו זינתה לא פרכינן לה לא אברייתא כפירוש רש"י ולא ארב אשי כפירוש התוס' אלא אדרבה היא דפריך לה דקאמר זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה משמע דלעולם יש לה מנה כדין אלמנה מן הנשואין ואמאי לא ניחוש שמא תחתיו זינתה ואין לה כלום אבל אברייתא דאיירי באלמנה מן הנשואין לא קשיא ליה דמסתמא נבעלה תחת בעלה הראשון ואפי' איכא עדים שלא נסתרה ודאי לשבחה אומרין כן ולהכי לא מזקקינן ליה לבא לב"ד כדי שיתברר הדבר ואפי' דאם יבואו עדים שזינתה תחת השני אין לה כלום מ"מ אינו יכול לטעון בפני ב"ד טענת בתולים כדי לחקור אחר בירור הדברים דאין הב"ד שומעין אליו כל זמן שלא יבואו עדים ויעידו שזינתה אבל הך דכנסה בחזקת בתולה קשיא אמאי לא ניחוש שמא תחתיו זינתה וישמעו הב"ד אליו ולחקור אחר בירור הדברים דהא בעולה כנסה והשתא האי שינויא דקידש ובעל לאלתר דמשני אליבא דרבה דלאו כהלכתא היא קי"ל כרבא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום אפילו קידש ובעל לאלתר דסוף סוף מקח טעות הוא ולא דמיא לאלמנה מן הנשואין דאנן סהדי דבחזקת בעולה נשאה וכמו שדחה רב אשי לדרבה א"כ ניחא דלמסקנא לא שאני לן בין קידש ובעל לאלתר ללא בעל לאלתר אחר שקידש דבאלמנה מן הנשואין לעולם לא חיישינן לשמא זינתה ואית לה מנה ובבתולה לעולם לית לה כלום וכבר כתב הרב המגיד פי"א דאישות דאהך קושיא וליחוש שמא תחתיו זינתה הרבה פירושים נאמרו בו ולא נזכרה הסוגיא ההיא בהלכות אלא המשנה כפשטה והן הן דברי רבינו ועיקר עכ"ל ולא כתב הפירושים שנאמרו בו ומאיזה טעם לא נזכרה הסוגיא ההיא בהלכות אבל למאי דפירשתי ניחא שלא הוזכרה בהלכות לפי שאיננה אליבא דהילכתא:
Even HaEzer.67.4.1
הגיורת והשבויה וכו' משנה פ"ק דכתובות ריש (דף יא) ובגמרא מסיק הגדילו יכולין למחות ומ"ש רבינו בי"ד סימן רס"ח ס"ט וקאמר רבא דלא קשה היאך יהבינן לה כתובה דאזלא ואכלה בגיותה דהתם תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל זמן שלא מיחתה גיורת היא ועבדינן לה תקנתא משמע דאף בקטנותה יהבינן לה כתובה מיהו נראה דלא קאמר רבא הכי אלא לדחויי להך תיובתא דלא מותיב מכתובה אלא מותיב מקנסא אבל למסקנא דרבא גבי קנסא דלא יהבינן לה קנסא אלא לכי גדלה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות הכי נמי גבי כתובה לא יהבינן לה בקטנותה אלא לכי גדלה שעה אחת ולא מיחתה וקצת קשה דה"ל לרבינו לפרש הך מילתא דלא יהבינן לה כתובה אלא לכי גדלה שעה אחת ולא מיחתה:
Even HaEzer.67.5.1
מוכת עץ וכו' פסק כרבא דהדר ביה וטעמא דמילתא דכיון דלא אתעבידא בה מעשה בידי אדם לבוגרת דמיא דבוגרת נמי כלו בתוליה ואפ"ה אית לה מאתים אבל כנסה ע"ד שהיא בתולה ונמצאת בעולה דאתעביד בה מעשה בידי אדם אפילו מנה אין לה ואפילו לא זינתה תחתיו דמקח טעות הוא וכתבו התוספות אבל מוכת עץ לא הוי מקח טעות כמו בעולה דאינו מקפיד כל כך במוכת עץ שיהא מקח טעות עכ"ל: וע"ל בסוף סימן קע"ז כמ"ש לשם ב"י ובמ"ש לשם בס"ד:
Even HaEzer.67.6.1
בתולה שהיא בוגרת וכו' נראה דאיצטריך ליה לאשמועינן בוגרת מדתניא בפרק אלו נערות דבוגרת אין לה טענת בתולים ומוקי לה בגמרא דהיינו דקא טעין טענת פתח פתוח מצאתי דבין שומעין לו משום דבוגרת כלו בתוליה וא"כ הוה אמינא דכיון דאין לה טענת בתולים הוי כמו בעולה ואין כתובתה אלא מנה קמ"ל וכ"כ הרמב"ם לשם בתולה שהיא בוגרת וכו' ובמקצת ספרי הרמב"ם כתוב חיגרת וט"ס וצ"ל בוגרת וסומא אשמועינן דלא אמרינן נחבטה ע"ג קרקע ואין לה קמ"ל דאית לה טענת בתולים וכתובתה מאתים ואיילונית בהכיר בה דאי לא הכיר בה היה מקח טעות:
Even HaEzer.67.7.1
ומ"ש אבל חרשת ושוטה וכו' לשון אבל הכי פירושו הני חסרון בגופה סומא ואיילונית הוא דאית לה מאתים אבל הני חסרון חרשת ושוטה אין לה כתובה וכו' ומפרש בגמרא ר"פ חרש טעמא משום דאי הוה תיקנו לה רבנן כתובה ממנעי ולא נסבי לה:
Even HaEzer.67.8.1
נתפקחה החרשת נשתפית השוטה וקיימה אחר כך יש לה כתובה מנה כ"כ הרמב"ם פי"א דאישות כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה ופי' ה' המגיד דהיינו ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ולמד זה מדתניא חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות וכו' דבסמוך דה"ה לפקח שנשא חרשת ונתפקחה ודבר ברור הוא שאיך תהיה היא בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה עכ"ל:
Even HaEzer.67.9.1
ומ"ש שכתובתה מנה כתב ב"י דחזינן כאילו השתא שנתפקחה נשאו והשתא בעולות הן ודע שהרמב"ם לא כתב דין פקח שנשא שוטה ונשתפת וכתב ה"ה שזהו לפי שהשוטה אין לה נישואין כלל ופשוט הוא שאם רצה לקיימה אחר שנשתפת שצריך לקדשה ולכתוב לה כתובה אבל רבינו כתב דפקח שנשא שוטה ונשתפת שוה לפקח שנשא חרשת ונתפקחה דכיון שלקחה בחופה ובקידושין ולא הויא בעילתו בעילת זנות אין צריך לחזור ולקדשה אלא צריך לכתוב לה כתובה בלבד: השיאו פקחת לחרש וכו' פירוש הב"ד השיאו לו פקחת לחרש דאע"ג דרבנן לא תיקנו לה כתובה מ"מ ב"ד אביהן של חרשים הם והם רשאין לכתוב כתובה לאשתו על נכסיו ואם רואים שאינו מוצא אשה אלא בכך אבל שוטה אין ב"ד משיאין וכו' משום דכיון דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת לא מקיימא בהו תקנת רבנן ובמקצת ספרים כתב ואם ב"ד השיאו בפירוש:
Even HaEzer.67.10.1
קטן אפילו מבן ט' וכו' משנה סוף פרק הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ופירש"י כתובתה קיימת שכתב לה כשהוא קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בגיותו ובגמרא א"ר הונא ל"ש אלא מנה ור' אבל תוספת אין לה אא"כ חידש והוסיף קטן משהגדיל וגר משנתגייר וכתבו התוספות ל"ש אלא מנה ומאתים וכו' וא"ת מאי קמ"ל מתניתין שע"מ כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וליכא למימר דאתא לאשמועינן דעדיפא ממשעבדי אף על גב דלית לה קלא להאי שטרא והא ע"כ לא גבי ממשעבדי דמוקדם הוא ואתא לטרוף לקוחות מה שמכר קודם שנתגייר ואפוטרופוס קודם שהגדיל וי"ל דאשמועינן היכא דנשאת בתולה אע"ג דכשגדל או נתגייר כבר היא בעולה אפ"ה כתובתה מאתים שע"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נישואיה עכ"ל ונתבארו דברי רבינו זולתי מ"ש ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו שהוא הפך משמעות התוספות שכתבו והא ע"כ לא גביא ממשעבדי דמוקדם הוא ואתא לטרוף לקוחות מה שמכר קודם שנתגייר ואפוטרופוס קודם שהגדיל דאלמא דרצונם לומר דאפילו ממשעבדי שמכר לאחר שנתגייר ולאחר שהגדיל נמי לא טריף בהאי שטרא שנכתב בגיותו ובקטנותו משום דחיישינן דילמא אתא נמי למיטרף מה שמכר קודם שנתגייר ואפוטרופוס קודם שהגדיל הלכך אינו גובה כלל ממשעבדי בהאי שטרא וכ"כ הרא"ש בסתמא וממשעבדא לא גביא דה"ל שטר מוקדם ורבינו גופיה כתב בח"מ סימן מ"ג שטר מוקדם פסול לגבות בו ממשעבדי אפי' מזמן ההלואה שיבא לטרוף בו מהלקוחות שלא כדין ותו דלשון רבינו הוא סותר מתחלתו לסופו שכתב ואפילו העיקר אינו גובה מכח שטר הכתובה אלא מתנאי ב"ד ולפיכך אינה גובה אלא מבני חרי דמשמע דשטר הכתובה פסול לגמרי לגבות ממשעבדי ואחר כך אמר ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו דאלמא דכשר הוא לגבות ממשעבדי שנמכרו בגדלותו ואילו מתנאי ב"ד לא היתה גובה ממשעבדי כלל במקום שכותבין כתובה ודוחק לפרש דרבינו ר"ל דמדינא ודאי לא פסול אלא לגבות ממשעבדי שנמכרו בקטנותו אבל מה שנמכרו בגדלותו אינו פוסל אלא משום חששא דילמא אתי לגבות מהני שנמכרו בקטנותו ולכן הזכיר רבינו שנמכרו בקטנותו משום טעמא דשטר הכתובה פסול לגבות ממשעבדי אינו אלא משום הני דנמכרו בקטנותו דכל כי האי מילתא ה"ל לרבינו לפרש ולכן נלפע"ד דט"ס הוא בדברי רבינו וצריך להעביר הקולמוס על שתי תיבות שנמכרו בקטנותו וקרוב בעיני שהנוסחא בדברי רבינו כך צריך להיות ואפילו העיקר אינו גובה מכח שטר הכתובה שנכתבה בקטנותו אלא מתנאי ב"ד וכו' וטעה הסופר בשתים שכתב שנמכרו בקטנותו וגם כתב אצל ולא ממשעבדי כנ"ל פשוט דאף ממה שנמכרו בגדולתו נמי לא גביא ודלא כהש"ע שהעתיק לשון רבינו שנמכרו בקטנותן: ומ"ש רבינו וכן הדין בגר שנתגיירה אשתו עמו פירוש שגם בגר אף ע"פ דבשעה שנתגייר כבר היא בעולה אפ"ה כתובתה מאתים וכמ"ש התוספות והכי משמע מדברי הרא"ש שכתב בסתם אבל הרמב"ם פסק דבגר אין לה אלא מנה ומביאו ב"י וכ"כ בש"ע דבגר אין לה אלא מנה לדעת הרמב"ם:
Even HaEzer.68.1.1
כל בתולה שכתובתה מאתים וכו' כלומר כולן שוות ולא מפלגינן בין קידש ובעל לאלתר ללא קידש ובעל לאלתר וכבר הארכתי בזו בס"ד בסי' ס"ז ס"ב:
Even HaEzer.68.2.1
אבל אם מנהג המקום להעמיד עדים וכו' פי' עכשיו שאירע הדבר שלא העמידו עדים חיישינן שמא ראה דם בתולים על הסדין ואיבדו ואע"ג דבסמוך בסימן זה כתב לענין כתובה דפטור מלשלם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכדאיתא בגמרא שאני הכא כיון שנהגו להעמיד עדים ולא העמידו אנו תולין שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה כ"כ הרא"ש ע"ש ר"ת ומש"ה בדוכתא דאין מנהג להעמיד עדים מצי טעין טענת בתולים דסמכינן אחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
Even HaEzer.68.3.1
אם תאמר עדיין בתולה אני בודקין אותה וכו' פ"ק דכתובות איתא דהכי עביד ר"ג עובדא בב' שפחות תחלה ואח"כ בדק בת ישראל וס"ל לרבינו דדוקא ר"ג דגמרא הוה שמיע ליה דעבדי הכי לבנות יבש גלעד ומעשה לא הוה חזי וסבר דילמא לא קים ליה בגווה דמילתא שפיר כי היכא דקים להו לזקנים דקבלו תורה מיהושע ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל הלכך עביד בשתי שפחות תחלה אבל השתא דחזינן דהוה קים ליה לר"ג שפיר ה"ה לכל החכמים שבכל הדורות ולא בעינן למיבדק בב' שפחות תחלה והרמ"ה ס"ל כי היכא דר"ג היה חושש דילמא לא קים ליה בגוה דמילתא שפיר כיון דמעשה לא הוה חזי א"כ כל חכם דלא חזי מעשה אין לו לבדוק בבת ישראל תחלה ומדברי הרמב"ם שכתב בסתם בודקין אותה נראה דס"ל כרבינו דא"צ ב' שפחות תחלה דא הוה ס"ל כהרמ"ה היה מפרש דצריך תחלה ב' שפחות ומדכתב בסתם בודקין אותה אלמא דא"צ לבדוק אלא אותה בלבד: ומ"ש רבינו או חוזר ובועל בפני עדים אינו מדברי הרמ"ה אלא מדברי רבינו דלאחר שכתב תחלה דבודקים אותה ומחלוקת הרמ"ה בבדיקה זו כתב אח"כ או חוזר ובועל בפני עדים ורצונו לומר דלכתחילה ודאי אם אפשר לבדוק אותה להושיבה על החבית אין לומר להם שיחזור ויבעול אותה דשמא אמת הוא דלא ה"ל בתולים ותחתיו זינתה ואסורה לו והיאך יבעול לכתחלה ספק בעילת איסור אלא דאם אי אפשר לבדוק מאיזה סיבה דלא מסתייע מילתא אז יעשה דרך זה שחוזר ובועל בפני עדים כלומר מכינין הסודר בפני עדים ותתייחד עמה בפני עדים אבל לבעול ממש בפניהם אסור. וכן פי' ה' המגיד ופשוט הוא:
Even HaEzer.68.4.1
ואם תאמר ודאי נבעלתי ומה שלא מצא דם מפני שכך דרך משפחתי וכו' ואם אין מוצאין כדבריה רואין אם יש בה צד חולי ורעבון וכו' איכא למידק דברישא מצריך שתהא היא טוענת שכך דרך בני משפחתי אבל אם לא טענה היא אנן לא טענינן לה וגבי טענת חולי ורעבון כתב רואין אם יש בה צד חולי וכו' דאלמא דאפילו לא טענה היא אנן טענינן לה אבל ברמב"ם פי"א כתב ז"ל אם אמר מפני שלא מצאתי לה דם בודקין במשפחתה וכו' לא נמצאו בני משפחתה כן בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה וכו' אלמא דס"ל דבטענת משפחתה נמי טוענין לה אע"ג דהיא לא טענה ונראה דרבינו דקדק יפה דבהך עובדא דטענת משפחה הכי איתא ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים בדק ר"ג בקרובותיה ומצא כדבריה ואילו בטענ' רעבון אמרו ההוא דאתא לקמיה דר' א"ל ר' בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' עדיין בתולה אני ושני בצורת הוה ראה רבי שפנידם שחורי וכו' הרי דבטענת משפחה טענה היא בעצמה ממשפחת דורקטי אני ובטענת רעבון לא טענה כלום אלא אמרה עדיין בתולה אני דמ"ש אח"כ ושני בצורת הוה הוא לישנא דתלמודא דקאמר הכי לתת טעם לדבר דלמה צוה רבי להכניס שניהם למרחץ ולהאכילה ולהשקותה דהרבה נמצאים דפניהם שחורים ובריאים וחזקים ואמר דלפי ששני בצורת הוה הבין רבי דהאי שחרות אינו אלא מפני חולי הרעב והכי ודאי מסתברא דבטענת משפחה דלא שכיחא ואנן לא ידעינן והיא יודעת במשפחתה טפי מינן אם היא לא טענה אנן לא טענינן לה אבל בשני בצורת דאנן ידעינן ורואין בפניה הלכך אע"ג דאיהי לא טענה אנן טענינן לה דאנן ידעינן טפי מינה דבשביל צד חולי יבש לחלוחית איברים וכן מפני שמתענת ברעב צריכה להרטיב אותה ולהאכילה ולהשקותה עד שתבריא והרמב"ם ס"ל דבטענת משפחה נמי אנן טענינן לה ומה שהזכיר בהך עובדא דהיא טענה ואמרה ממשפחת דורקטי אני וכו' מעשה שהיה כך היה ולעולם אפילו לא היתה היא טוענת אנן טענינן לה ודברי רבינו עיקר דבדוקא נקט בהך עובדא דהיא טענה ובאידך עובדא נקט דאנן טענינן:
Even HaEzer.68.5.1
ואם אין שם שום דבר לתלות ה"ז טענת בתולים אפילו לא מצא פתח פתוח כלומר אף על פי שמצא דוחק בשעת תשמיש תלינן הדוחק בשום סיבה שדבקו דופני הרחם זו בזו וא"ת אמאי לא תלינן דטיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע דה"א בעובדא דאתא לקמיה דר"ג בר ר' וי"ל דכיון דאיכא לברורי ע"י כבוס שמעביר השכבת זרע ויתגלו הטיפית כדאיתא התם בהך עובדא הלכך על האשה מוטל הדבר לברורי וכיון דאי אפשר לה לברורי וכדאיתא התם דקא"ל הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי אנן נמי נעביד הכי א"ל גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעבר' ליה חומרתא אלמא דאנן בני בבל אי אפשר לן לברורי מ"נ דאי ע"י כיבוס גרידא אין הבגד מלובן ולא יתגלה הטיפוח ואי ע"י אבן שפשוף האבן מעביר את הדם הלכך לא אפשר לברורי ומצי טעין איהו טענת בתולים:
Even HaEzer.68.6.1
או שמא לא בעלת בנחת כו' הכי משמע בלישנא בתרא בעובדא דאתא לקמיה דר"ג דא"ל שמא הטית במזיד ועקרת לדשא ועברה ר"ל שלא בעל בנחת אבל בספרי הרמב"ם כתוב או בעלת בנחת כו' ואין ספק דט"ס הוא: ומ"ש ואעפ"י שמצא דם הואיל ולא מצא פחח סתום אין כאן בתולים ואיכא לתמוה דאי איתא דנבעלה כבר דם בתולים דנמצא עכשיו מנין הוא לה וי"ל דתלינן דדם צפור הדומה במראיתו לדם בתולים הכניסה ואפילו מנהג המקום להעמיד עדים אפשר דדם הצדדים הוא כיון דקים ליה דפתח פתוח מצא כך פי' הר"ן ז"ל ודעת ר"י דכיון דמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח דלא תלינן לא בדם צפור ולא בדם הצדדים אלא בדם בתולים והא דקאמר פתח פתוח מצאתי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן: ומ"ש רבינו סברא זו ע"ש ר"י כפירש"י אהא דאמר רבי אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו דכתב וז"ל וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי וכו' אלמא דאי איכא דמים לא מיתסרא וכך הבין הר"ן מפי':
Even HaEzer.68.7.1
וחרשת ושוטה ומוכת עץ אין להם טענת בתולים כלל פרק אלו נערות (כתובות דף לו) ופירש"י חרשת ושוטה דאי הוה פקחת לטעון הוה טענה משארסתני נאנסתי ומהימנא כר"ג השתא דלא טענה אנן טענינן לה כגון זו פתח פיך לאלם הוא והתוס' בשם ר"י פרשו דחרשת ושוט' בחזק' מוכת עץ היא ואע"ג דכולהו נמי מיחבטן בקרקע מ"מ שאר נשים יש להן טענת בתולים מדלא קאמרי שהן מוכת עץ אבל חרשת ושוטה דלא מצו אמרי בחזקת מוכת עץ נשאת ומלשון רבינו משמע דמפרש כפר"י דכתב אכולהו אין להם טענת בתולים כלל דמשמע דאתא לאורויי דלא מצי טעין לא טענת דמים ולא טענת פתח פתוח דמוכת עץ נינהו:
Even HaEzer.68.8.1
כשטען טענת בתולים אם הוא כהן וכו' הקשה במרדכי אשת כהן נמי איכא ס"ס ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק מוכת עץ היא וי"ל דמוכת עץ לא שכיחא והכי משמע בירושלמי פ"ב עכ"ל וכן פי' הר"ן והרב המגיד בפי"ח מהא"ב אבל התוס' (דף ט) בד"ה ואיבעית אימא כתבו דמדפריך בפרק אלו נערות כולהו נמי חבוטי מיחבטן א"כ שכיחא אלא י"ל דאי איתא דמוכת עץ הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך עכ"ל כתב עוד במרדכי וא"ת בישראל וקיבל בה אביה קידושין פחות מג' שנים אעפ"י דליכא אלא חדא ספיקא ה"ל לאוקמא אחזקה דבאונס הוי וי"ל דבירושלמי מפרש אונס יש לו קול עכ"ל:
Even HaEzer.68.9.1
הרי שויה לנפשיה חתיכה דאיסורא ה"א פ"ק דכתובות סוף (דף ט) דאי טעין טענת בתולים לאוסרה עליו אפילו ביהודה שמתייחד עמה ובא עליה בימי אירוסין מ"מ כיון שזה טוען דפשיטא לי שלא באתי עליה ובודאי זינתה שויא עליה חתיכה דאיסורא וכן פירש"י לשם אבל בלא נתייחד עמה בלאו הך טעמא אסורה לו דאנן סהדי דזינתה שהרי לא מצא לה בתולים והקשה במרדכי דהא אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה או עד שיראו כדרך המנאפים אבל ראה שנתייחדה עם הכותי קיי"ל אין אוסרין על היחוד ואפי' אם יראה כדרך המנאפים אין נאמן להפסידה מכתובתה כדאיתא סוף פ"ב דיבמות עכ"ל. ולא תירץ כלום ואפשר לתרץ הקושיא הראשונה דהאי שטוען טענת בתולים וברי לו שלא היתה בתולה והיא מכחשתו לא גרע מאילו א"ל ע"א אשתך זינתה דאי מהימן ליה כבי תרי צריך להוציאה כההוא עובדא דההוא סמיא וכאילו ראה כדרך המנאפים ומה שקשה לו דאפי' אם יראה כדרך המנאפין אמאי יהא נאמן להפסידה כתובתה הלא מפורש בגמ' דטעמא דמשום דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכיון דכתובה תקנת חכמים היא הם אמרו והם אמרו כדאיתא להדיא התם:
Even HaEzer.68.10.1
ולענין להפסידה כתובתה כו' כ"כ הרא"ש דהא דנאמן להפסידה כתובתה איירי במכחישתו אבל אם היתה מודה אלא דטענה נאנסתי תחתיך נאמנת כר"ג ואין להאמינה בתולה הייתי במגו דנאנסתי דלא בעיא מיפסלא נפשה מכהונה ואין להאמינה במגו דמוכת עץ דלא שכיחא א"כ לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא עכ"ל והמרדכי תירץ דלא אמרינן מגו במקום חזקה דאין אדם טורח וכו' ובפ"ק דב"ב איבעיא ולא איפשטא ואמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא א"נ לא טענינן מוכת עץ אלא בחרשת כדמוכח באלו נערות עכ"ל והאי שינויא בתרא הוא מדברי התוס' שכתבתי בסמוך:
Even HaEzer.68.11.1
ומ"ש והוא אמר קודם לכן נאנסתי וכו' פי' השתא היא טוענת ברי והוא טוען שמא ומקחי מקח טעות ולפיכך היא נאמנת דקי"ל כר"ג לגבי ר' יהושע וכדכתב הרא"ש שהבאתי בסמוך ואיכא לתמוה דמשמע מדכתב רבינו דבכל ענין האמינוהו חכמים וכו' אלמא דאפי' נתייחדה עמו תחלה נמי האמינוהו להפסיד כתובתה מטעם חזקה דאין אדם טורח וכו' והלא בנתייחד עמה איתרע לה חזקה שהרי ע"ד כן מתייחד עמה כדי לבא אליה כמו שפי' התוס' סוף (דף ט) בד"ה מאי לאו ותו קשה דלמ"ש הרמב"ם דאם רוצה לקיימה וכו' חוזר וכותב לה מנה וכו' כמ"ש רבינו בסמוך א"כ לא הפסיד סעודתו אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה ואמאי מהימן ונראה דאה"נ דבהני תרתי מילי אינו נאמן להפסיד כתובתה ועיין במ"ש התוספות ריש (דף י' בד"ה חזקה):
Even HaEzer.68.12.1
כתבו הגאונים וכו' כ"כ הרי"ף פ"ק דכתובות ע"ש רבינו האי גאון וכתב במרדכי לשם דהגיה רשב"ם על דבריו ק"ו מה דתקינו אמרינן חזקה אין אדם טורח מאי דיהיב לה לא כ"ש עכ"ל גם הרא"ש ז"ל כתב מתוך הסברא נראה דמהימן אף לענין תוספת וכו' עכ"ל ולפע"ד נראה ראיה ברורה מדתנן ס"פ אלמנה ניזונית הממאנת והשנייה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות וכו' ואמר שמואל עלה לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן וכו' פרש"י אבל תוספת יש להן דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה עכ"ל והשתא התם נמי איתא לחזקה גמורה דאילו הוה ידע שתמאן או שתהא איילונית לא הוה נסיב לה ואפ"ה אמרינן דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה בשביל חיבת ביאה משא"כ בעיקר כתובה דאיהו לא קיהיב לה אלא שהם תיקנו והם אמרו א"כ ה"ה הכא הוא הדין והוא הטעם דבטוען פ"פ מצאתי והיא מכחישתו דנאמן להפסידה עיקר כתובתה מטעם דחזקה דאין אדם טורח וכו' והם תקנו והם אמרו אבל לא התוספת ודברים ברורים הן ומ"ש וכ"כ הרמב"ם שאינו נאמן וכו' נראה דאין החלוקות שכתב הרמב"ם שוות דהיכא דנודע בראיה ברורה שהיתה בעולה קודם לכן אלא מביא ראיה שהיתה בעולה כגון בטענת דמים וע"י עדי משמוש סגי בהכי אבל כשהודית לו שהיתה בעולה צריך שתודה שהיתה בעולה קודם לכן דאל"כ אין בהודאתה כלום וא"כ מ"ש הרמב"ם קודם שתארס והטעתו לא קאי אלא אמ"ש בסוף או שהודית לו שהיתה בעולה ולפי זה נמי צריך לבאר דבנודע בראיה ברורה שהיא בעולה צריך לפרש דהיא היתה כופרת אבל אם היתה מודית אלא שאמרה תחתיו נאנסתי נאמנת ל"מ על התוספת אלא אפילו על עיקר כתובתה היתה נאמנת כדלעיל:
Even HaEzer.69.1.1
כשנושא אדם אשה כו' כל מ"ש בסי' זה עד ור"ח ור"י הם דברי הרמב"ם פי"ב דאישות ואיכא לתמוה דרבינו העתיק לשון הרמב"ם בסתם דמזונות הן מן התורה ולא הביא דעת הרא"ש בפ' שני דייני גזיירות (דף קמ"ח ע"ב) שהשיג על הרמב"ם ופסק דמזונות מדבריהם ונ"מ טובא לענין דינא אי דאורייתא אי דרבנן:
Even HaEzer.69.2.1
כיצד התנה ע"מ שלא יתחייב בעונת' כיון שאינו תנאי של ממון תנאו בטל אבל במרדכי פרק הפועלים הביא הירושלמי כל המתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ואת שאינו של ממון תנאו בטל כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו קיים שאם מת לא תהא זקוקה ליבם ה"ז מקודשת ותנאו בטל משמע דעונה אף הוא של ממון כיון דע"י ממון אפשר לבטלה ולא כפירש"י דפירש דבר שבממון תנאו קיים כגון שאר וכסות אבל עונה של צער לא ניתן למחילה עכ"ל ופי' מה שאמר דע"י ממון אפשר לבטלה היינו דיפייס את אשתו בממון עד שתרצה למחול לו על מה שחייב לה עונתה וכ"כ מהרי"ק שורש י' דאעפ"י דלפרש"י ותוס' עונה לא ניתן למחילה לדעת ר"ת אם מחלה מחול וע"ש ודברי ר"ת בזה הם במרדכי ר"פ הכותב ובסמוך הבאתי לשונו:
Even HaEzer.69.3.1
ומ"ש ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו היינו כרב פרק נערה דתניא עד דתלקחון לגוברין דפי' עד שיתארסו אע"פ שלא בגרה אין לה שוב מזונות מן האחין וכדכתב הרמב"ם פי"ט דאישות וכתב רבינו לעיל בסי' נ"ה דהארוס חייב במזונותיה להרב אלפס ועיין במ"ש לשם ולקמן בסי' קי"ב בס"ד:
Even HaEzer.69.4.1
וכן אם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל פירוש כיון דהירושה ראויה לו עתה אם תמות ה"ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום ואפילו קנו מידו אבל אם התנה עמה קודם שנשאה בעודה ארוסה תנאו קיים וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה כדאיתא ריש פרק הכותב ובמרדכי הקשה לשם אפי' נשואה נמי אמאי לא יועיל סילוק הלא קי"ל מחילה א"צ קנין ותירץ כיון דהפירות לא באו עדיין לידו אינו יכול להסתלק והמדקדק בפרש"י משמע דהטעם שאין יכול לסלק עצמו בלשון גרוע עכ"ל והא דכתב וכן אם התנה עמה וכו' לאו דוקא שהוא התנה ולא היא אלא כל מה שהותנה ביניהם אפי' אם בא התנאי מכח שהיא מקפדת ומתנה עליו קרי ליה התנה:
Even HaEzer.69.5.1
ומ"ש ור"ח ור"י כתבו דאפילו התנה קודם שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל טעמא דס"ל דהילכתא כרשב"ג דמתני' ר"פ הכותב דמוקמינן בכותב לה ועודה ארוסה וקאמר רשב"ג דאם מתה יירשנה וכן פסק רב האי גאון בשער ד' וכן פסק בעל העיטור עיין במרדכי ר"פ הכותב ובהגהות מרדכי לשם והקשה במרדכי לשם דהא קיי"ל בשאר וכסות דתנאי קיים אע"פ שהוא דאורייתא כיון שהוא דבר שבממון והוא דידע דניחול והכא בירושת הבעל ידע דמחיל דמסתמא ידע שיש לו לירש את אשתו ואפ"ה פסק ר"ח דתנאו בטל ותירץ ר"ת דשאני התם מאחר דמדאורייתא יורשה מה מועיל שהוא אומר איני יורשה מ"מ ירושה קמיה נפלה ודמי לירושת בן את אביו אם מתנה בו שלא לירש את אביו לא אמר כלום אבל בשאר כסות ועונה שיש לו ליתן לה מהני תנאיה עכ"ל והאי לישנא שכתב מאחר דמדאורייתא יורשה לאו דוקא הוא אלא כלומר כיון דמן הדין יורשה בתקנת חכמים ויותר נראה דר"ת ס"ל כהראב"ד בהשגות פי"ב דאישות דירושת הבעל דאורייתא ויתבאר לקמן בסוף סי' צ"ב בס"ד עוד תירץ בהגהות מרדכי דכתובות על קושיא זו בשם העיטור דהא דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים היינו דוקא במידי דהוה דאורייתא אבל בירושת הבעל דרבנן עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה ולפיכך תנאו בטל ואית דמפרשי הא דאם מתה יירשנה לא ידע דאחיל הוא דהא לא ידע אי מיית ברישא ובעלמא תנאו קיים ול"ק הילכתא אהילכתא עכ"ל ב"ה: ועוד מצאתי שכתב רבינו יהודא דר"ת גופיה הקשה קושיא זו ותירץ דכל זמן שמתנה עמו הוי כמו שאם מכרה ונתנה דקיים אבל ירושה דלאחר מיתה הוא ואז אינה שלה בהא לא מצי אתני כלל ע"כ:
Even HaEzer.69.6.1
ומ"ש ורב אלפס פסק שגם לענין ירושה מועיל תנאי ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל פי' רב אלפס והרא"ש הסכימו לסברא הראשונה שגם לענין ירושה מועיל תנאי אם מתנה עמה בעודה ארוסה אבל לאחר שנשאת תנאו בטל לכל הדיעות והיה לו לרבינו לקצר ולומר ורב אלפס פסק כסברא הראשונה לזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אלא לפי שלא כתב בפירוש בסברא הראשונה דמועיל תנאי לענין ירושה במתנה בעודה ארוסה אלא מדיוקא נשמע מדכתב היכא דהתנה אחר שנשאה תנאו בטל מכלל דבהתנה קודם שנשאה תנאו קיים ולכך רצה רבינו לפרש דבר זה דלא לישתמע מדיוקא גרידא:
Even HaEzer.70.1.1
חייב במזונותיה כיצד וכו' עד שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שירצה דתנן וכו' פי' הא דאמרינן אלא נותן לה מזונותיה לבדה דאלמא דרשאי בכך לא יקשה עליך והלא שנינו ר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה דמשמע דאינו רשאי בכך לזה אמר דליתא אלא לעולם ברשותו הוא וכו' וכדתנן המשרה אשתו ע"י שליש וכו' אלא צריך לומר דהדירה שאני דכיון דאיכא לשם איסור הנאה אינו רשאי אבל בלא הדירה ברשותו הוא כו' דתנן כו' עד אבל בעשירים הכל לפי כבודם אח"כ אמר רבי' ובירושל' משמע שאין יכול לפרנסה ע"י פרנס וכו' כלומר דאפילו בלא הדירה נמי אין ברשותו לפרנסה ע"י פרנס ושכך היא מסקנת הרא"ש וא"כ הך דהמשרה אשתו עע"י שליש אינו אלא לדעתה שמתרצה בכך א"כ הדין הראשון דאם אינה אוכלת עמו וכו' מיירי נמי כגון שהאשה מתרצה עמו שיתן לה מזונותיה לבדה ואז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה אבל בע"כ לא וז"ל הרא"ש פ' המדיר ואי תקשי לך דהכא אמר דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד ל' יום ובפרקין דלעיל תנן המשרה אשתו ע"י שליש אלמא דיכול לפרנסה ע"י שליש כ"ז שירצה וי"ל דהדירה שאני ובירושל' פריך ויעמיד פרנס רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה ואפילו יום אחד לא יעמיד. מגלגלת עמו ל' יום שמא ימצא פתח לנדרה עכ"ל משמע דמסקנתו כהירושלמי דבלא הדירה אינה רשאי לפרנסה ע"י פרנס כלל שלא מרצונה אפילו יום אחד ובמדיר את אשתו דוקא הוא דמגלגלת עמו ל' יום וכו' מיהו הרב המגיד בפי"ב דאישות כתב ע"ש הרשב"א דהראב"ד פי' דעד ל' יום יכול להעמיד פרנס שלא מרצונה כמו גבי מדיר וטעמא דביתר מל' יום שמעי ביה אינשי וזילא בה מילתא ומביאו ב"י בסמוך:
Even HaEzer.70.2.1
לשון הרמב"ם וכו' הביא לשונו מפני שלומדין מדבריו כמה דברים שאינן מפורשין בשאר הפוסקים וזה שכתב ופוסקין לה ג' סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום פי' ג' סעודות לחם וגם בשר וכו' וצריך להגיה וי"ו על מלת בשר וכן הוא ברמב"ם ואעפ"י דמן הצדקה אין מפרנסין אלא י"ד סעודות לשבת מ"מ אשתו דבעל מפרנסה מודו כ"ע דיהיב לה נמי סעודה שלישית בשבת והשתא אית לה ט"ו סעודות לשבת ועיין ס"פ אעפ"י ופרק כל כתבי:
Even HaEzer.70.3.1
ומ"ש דאם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם כופין אותה להוציאה כתב המגיד ע"ש הרשב"א דבהא אף האלפסי ור"ח שפוסקין כשמואל דאמר עד שאתה כופה אותו להוציא כופה אותו לזון מודו הכא כיון שאינו יכול לזון כופין אותו להוציא אבל ה"ר ירוחם ע"ש ר"ת בתשובה כתב דאין כופין ויתבאר בסמוך ועל מ"ש דהרשות ביד הבעל ליתן לה מזונות והיא תאכל לעצמה כבר מתבאר למעלה בדברי רבינו דמסקנת הרא"ש אינו כן אלא כדאיתא בירושלמי דשלא ברצונה אינו רשאי והיא דעת הרמב"ן והר"ש בן הר"ש ב"צ והכי נקטינן:
Even HaEzer.70.4.1
כתב ר' אליהו חייב אדם להשכיר וכו' ור"ת היה אומר שאין צריך וכו' כ"כ התוס' והרא"ש בפרק אעפ"י (כתובות דף ס"ג) וזה לשון המרדכי פרק המדיר כתב ראבי"ה ראיתי תשובת ר"ת שאם אין לו לבעל אין ליטול עליו למוכרו כע"ע או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה וה"ג פרק אעפ"י מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר"י בר חנינא אמר ממלאכה תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה מלאכה מי משועבד לה ומשני באומר איני זן ואיני מפרנס פי' ר"ת איני טורח לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה הלכך מוסיפין על כתובתה ומיהו אין יכולין לכופו לעבוד ולפרנסה ופריך והא אמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומשני לאו לאמלוכי בעי שבה תלוי הדבר אבל רש"י פי' באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו תחת מלאכה דהיא משועבדת לו מ"מ מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח לפרנסה או יוציא ויתן כתובה והילכתא כר"י בר חנינא דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ע"כ ואני איני מבין מ"ש מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח וכו' אדרבא מדברי שניהם נלמוד דלא כייפינן וראיתי תשובה והנה היא בפרק אעפ"י דבין לפרש"י ובין לפר"ת אין כופין אלא דבהא פליגי דלפר"ת יש לו כופין אותו לפרנסה כשאר ב"ח שכופין אותו לפרוע והיכא דאין לו אין כופין אותו ללוות ולהתעסק באומנות אבל מוסיף על כתובתה שלשה טרפעיקין ולפרש"י בין יש לו ובין אין לו אין כופין רק מוסיפין שלשה טרפעיקין ואמנם כתב ר"ת אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משור' הדין טוב הדבר עכ"ל והדבר פשוט דלראבי"ה נמי בהא פליגי דלר"ת יש לו כופין לפרנסה אין לו אין כופין לעבוד ולפרנסה אלא יוציא ויתן כתובה ולפרש"י אפילו יש לו אין כופין לפרנסה אלא יוציא ויתן כתובה והיינו דכתב ראבי"ה מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח וכו' דס"ל כרב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולאפוקי מבעל הלכות דפסק כרבא דאמר עד שיכפוהו להוציא נכפוהו לזון דלפי זה כשאין לו דאין יכולין לכופו לזון וגם אינו משועבד לעבוד ולפרנסה להוציא ג"כ אין כופין אותו דה"ל כשאר ב"ח שאין לו לשלם אבל דר"ת ורש"י כל היכא דלא מצי לזון אותה כייפינן ליה להוציא כך הבין ראבי"ה מדברי שניהם וכתב ראבי"ה אח"כ דהילכתא כרבי יוסי בר חנינא וכו' וחולק הוא ארי"ף ור"ח והרמב"ם והרא"ש דפסקו כרב הונא דמורד מתשמיש הוי מורד וכך הוא בהגהות מיימונית פי"ד דאישות דראבי"ה הוא דפסק כר"י ב"ח משום דדיינא הוא אבל המרדכי לא התיישב לו מ"ש ראבי"ה מדברי שניהם נלמוד והדבר ברור הוא כדפרישי' ומ"מ מ"ש דראה תשובה דבין לפירש"י ובין לפר"ת אין כופין נראה דר"ל דאין כופין אותו להוציא ודלא כמה שפירש ראבי"ה וכך כתב גם רבינו ירוחם ע"ש ר"ת בתשובה דאין כופין אותו להוציא והכי נקטינן ועיין בתשובת ר"ת בסגנון אחר קצת בהגה"ת מיימוני' פי"ב דאישות:
Even HaEzer.70.5.1
מי שהלך למ"ה וכו' ר"פ בתרא דכתובות וכתב במרדכי בשם ר"ב לאו דוקא למ"ה אלא בהווה נקט דומיא דסיפא מי שהלך למ"ה ואבדה דרך שדהו עכ"ל אבל בב"י ע"ש הריטב"א כתב דנקט למ"ה דוקא דביוצא לדעת נחלקו רב אמר פוסקין דהא משועבד לה ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט רב זביד אמר אימר צררי אתפסא רב פפא אמר חיישי' שמא אמר צאי מעש' ידיך למזונותיך אבל אם נודע ודאי שיצא למקום קרוב לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שמה וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך שלשה חדשים וכן הורו רבותי עכ"ל ומ"ש אפילו לא שמעו בו שמת פי' ל"מ בשמעו בו שמת דפשיטא דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבותה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ואי לשמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וכו' כך פי' רש"י והתוס' פי' בע"א ע"ש:
Even HaEzer.70.6.1
ומ"ש אפילו שבועה אינה צריכה נמי בכל ענין קאמר ל"מ בשמעו בו שמת דסופה לישבע כשתגבה כתובתה כי אז תשבע שלא עכבה משל בעלה כלום ופשיטא דאין להשביעה עכשיו שלא לצורך אלא אפילו לא שמעו בו שמת דאיכא למימר שמא תמות בחייו ולא תבא לעולם לידי גיבוי כתובה וא"כ תשבע עכשיו כשנוטלת מזונות אפ"ה אינה צריכה שבועה אבל במרדכי כתב דדוקא בשמעו בו שמת קאמר חנן שאינה צריכה שבועה אבל לא שמעו בו שמת צריכה שבועה עכשיו כשנוטלת מזונות ואין כן דעת שאר פוסקים אלא כדברי רבינו דאפילו לא שמעו בו שמת אינה צריכה שבועה כשנוטלת מזונות: כתב במרדכי שאם הלך בעלה ממנה מתוך קטטה ונתכוון לעגנה היא נאמנת ליטול מזונות לאלתר אפילו תוך שלשה חדשים דהא טעמא הוי משום חזקה דאין אדם מניח את ביתו ריקן ובקטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה מיהו כתב דבלא שמעו בו שמת אינה נוטלת אלא בשבועה כדפרישית ואע"ג דנקטינן כשאר פוסקים דאינה צריכה שבועה מ"מ בהא דגביא אפילו תוך שלשה חדשים לא גביא אלא בשבועה בלא שמעו בו שמת:
Even HaEzer.70.7.1
ויש מהגאונים וכו' וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל בפרק בתרא דכתובות הביא הרא"ש דברי הרמב"ם בפי"ב דאישות דמחלק בין הלך למ"ה כיון דאשתו ניזונת מן התורה פוסקין לה מזונות אפילו אין שטר כתובתה בידה ובין אלמנה דאין נותנין לה מזונות אא"כ שטר כתובתה בידה דהא אינה ניזונית אלא בתקנת חכמים והרא"ש השיג עליו ואמר דאפילו בחייו אינה ניזונית אלא מתקנת חכמים הלכך שוין הם ותרוייהו ניזונין אפילו אין שטר כתובתה בידם וכאן בדין מי שהלך למ"ה כתב רבינו שהרא"ש הסכים לדעת הרמב"ם דלא כיש גאונים ולקמן בסימן צ"ג גבי אלמנה כתבה רבינו שהרא"ש נחלק על הרמב"ם:
Even HaEzer.70.8.1
ומ"ש רבינו וכן אמר א"א הרא"ש כתב ב"י דלפי שלא כתב כך בפירוש אלא דמשמע הכי מדבריו לכך כתב וכן אמר הרא"ש כלומר אעפ"י שלא כתב כן בפירוש מ"מ כך א"ל בע"פ שזה היה דעתו עכ"ל אכן כבר ראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל וכך ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש לאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב עליו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא בשניהם יש לה מזונות אפילו לא תראה כתובתה עכ"ל:
Even HaEzer.70.9.1
כתב הרמב"ם שם ומ"ש ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו וכו' שם איפסיקא הלכתא כחנן דאמר לא תשבע אלא בסוף ופירש הרמב"ם דהאי בסוף ה"פ בסוף כשיבא הבעל ויטעון או בסוף כשתגבה כתובתה אחרי מותו וכת' ע"ז בהגהת מיימוני וכ"פ ראבי"ה שצריכה שבועה היכא שהבעל טוען שנתן לה או שטוען טענת ברי שלקחה לו עכ"ל משמע אבל כשבעלה עדיין במ"ה אינה צריכה שבועה וכהרמב"ם וקשיא לי דבמרדכי לשם כתב ע"ש אביאסף דאפילו בעלה עדיין במ"ה צריכה שבועה בלא שמעו בו שמת ואפשר דמ"ש במרדכי לא אמר אלא שכך נראה בעיניו להלכה אבל למעשה פסק כהרמב"ם א"נ מ"ש במרדכי הוא דעת רבינו משולם ע"ש: כתב עוד בהגהת מיימונית וכן נראה למהר"ם דתשבע לבסוף היא כשמת בעלה אבל קודם שמת צריכה שבועה אעפ"י שהתוספות לא פסקו כך מספיקא לא מפקינן ממונא בפלוגתא דרבואתא אלא בשבועה עכ"ל. משמע דס"ל למהר"ם דאפילו בעודו במ"ה אין מוציאין למזונות אלא בשבועה דלא כהרמב"ם אלא כמו שכתב במרדכי אלא דלישנא דקאמר וכן נראה לא מתיישב שפיר לפ"ז וצ"ע:

Tur Even HaEzer, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source.