← All works

Bach

Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 1,691 sections

1. Even HaEzer.39.5.1

   ומ"ש ויש עדים על היחוד וכו' כ"כ הרא"ש לשם דאם אין שם ב' עדים על היחוד אינה צריכה גט כלל דאפי' המקדש בפירוש בעד א' אין חוששין לקידושין ומיירי אפי' במקדש בביאה והויא בעילתו בעילת זנות דלא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא כשיכול לבעול אותה למצוה כגון דאיכא שתי עדים שמתייחד עמה בפניהם אבל אם אין שם ב' עדים בעל כרחינו בועל בעילת זנות וכ"כ המרדכי בפרק המדיר ובפרק האומר בקידושין ע"ש ר"ב:

2. Even HaEzer.39.6.1

   ומ"ש אבל כתובה אין לה לכאורה משמע דוקא במקדש ע"ת ובעל סתם או כנס סתם וליתא אלא אפילו קידשה סתם וכינסה סתם או בעל סתם אם נמצאו עליה אחד משלשה נדרים אלו אין לה כתובה כדלקמן סוף סי' קי"ז וכן במומין וכ"כ הרמב"ם להדיא בפכ"ה מאישות ולא כתב רבינו כאן במקדש ע"ת דכתובה אין לה אלא כדי ליתן טעם על מ"ש דצריכה גט אפילו בעל לאלתר משום דאמרינן דבעל לשם קידושין אפילו יהא עליה נדרים דא"כ קשה לאיזה צורך התנה עמה עכשיו שלא יהא עליה נדרים ואמר דהתנה עמה כדי שלא יהא חייב ליתן לה כתובה אבל גט ודאי צריכה דאע"ג דלא בטליה לתנאיה ולא אחליה מ"מ כיון דיכול לבעול לשם מצוה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא יחפוץ בה יגרשה וכדפרישית בסמוך דה"א בהגהת אשיר"י ולא כתב רבינו כאן אם הוא ספק דאורייתא או ספק מדבריהם ובגמרא פליגי בה רבה ורבא בקדשה סתם וכנסה סתם וה"ה בלא בעל ולא כנסה אלא קידשה סתם נמי צריכה גט מספק וכ"כ הרא"ש ומשמע מדבריו לשם דמסתפק אם צריכה גט מספק דאורייתא או מדבריהם וזה דעת רבינו שכ' בסתם צריכה גט מספק ולא פירש:

3. Even HaEzer.39.7.1

   אבל אם הוא במקום גלוי אין מבטלין הקידושין מדברי רבינו משמע דאפילו היא בבית אביה דמסתמא ראה ונתפייס אבל במרדכי כתב בשם ר"י דדוקא בנכנסה לרשות הבעל דתנן בסיפא קאמר דראה ונתפייס אבל ארישא דעודה בבית אביה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי וכן כשיש מרחץ בעיר וכו' לא קאי אלא אנכנסה ברשות בעל אבל כשהיא ארוסה בבית אביה אפילו יש מרחץ בעיר אינה מקודשת דאין רגילות שיבדקנה קודם האירוסין בקרוביו וכ"כ בהגהת אשיר"י ונ"ל דכיון דשאר פוסקים לא חילקו בכך ה"ל ספק קידושין ואם קידשה אחר צריכה משניהם:

4. Even HaEzer.39.8.1

   נמצאו בה מומין לאחר שנתארסה והיא עדיין בבית אביה כו' תצא בלא כתובה משנה שם ובגמרא קאמר להדיא דאי לא מייתי האב ראייה ל"מ כתובה דלא מפיק מבעל אלא אפילו הקידושין שמחזיק בידו צריך להחזיר ול"ת אליבא דמ"ד קידושין לאו לטבועין ניתנו אלא אפילו למ"ד קידושין לטבועין ביתנו ה"מ קידושי ודאי אבל קידושי טעות אי מייתי ראיה אין אי לא לא ואע"פ דהדר ביה תלמודא מהך אוקימתא מטעמי אחרינא הדר ביה אבל הא מילתא דאי לא מייתי האב ראיה דאפילו הקידושין צריך להחזיר הילכתא היא דהך אוקימתא קאמר ליה תלמודא אליבא דרב אשי דהילכתא כוותיה דמתרץ רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך לפי פר"ת בתוס' דלא כפירש"י (ע"ש בדף ע"ו) וע"ל ריש סימן כ' וכתב רבינו תצא בלא כתובה מע"ג דהאי לישנא לא תנא ליה הכא לא במשנה ולא בברייתא אפ"ה כתבה רבינו לאורויי דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא כדדייק תלמודא (בדף כג) אמתני' דכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ופשוט הוא דאע"ג דלגבי ממונא על האב להביא ראייה מ"מ כיון דספק הוא שמא נולדו בה לאחר שנתארסה ונסתחפה שדהו ואין כאן קידושי טעות צריכה גט:

5. Even HaEzer.39.9.1

   ומ"ש אבל בוגרת אפי' היא בבית אביה על הבעל להביא ראייה כ"כ הרא"ש ע"ש הרמ"ה דלרב אשי אם היא בוגרת אפי' עודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא והלכת' כרב אשי דהוא בתרא ואני אומר דאף רבא מודה בבוגרת וכו' עכ"ל הרא"ש וכ"כ ה"ה בפכ"ה מאישות שכך פירשו הרמב"ן והרשב"א ושהרשב"א פסקו דבנערה נמי דוק' כשהאב טוען שמא אבל אם האב טוען ברי שמשנתארסה נולדו בה המומין על הבעל להביא ראיה וכ"נ מדברי הר"ן הביאו ב"י:

6. Even HaEzer.39.10.1

   כתב הרמב"ם בא עליה ושהה כמה ימים וכו' פכ"ה דאישות ומשמע דאפילו לא בא עליה אלא פעם אחת נמי דינא הכי וכן פירש ה"ה:

7. Even HaEzer.39.11.1

   ומ"ש ושהה כמה ימים פירוש ששהה אחר שבעל כמה ימים כגון ב' וג' ימים דכיון דלא בא לב"ד מיד אחר שבעל ודאי ידע ונתרצה ודוקא היכא שבית דין מצוי כל שעה וכדין טענת בתולים לקמן בס"ס ס"ח דמשם נלמד לטענת מומים כמ"ש הרב המגיד אלא דלשם אם נסתרה עמו צריך לטעון מיד ואם לא טען מיד אינו נאמן כמ"ש הרמב"ם בפי"ג מאישות וגבי מומין משמע מדבריו דדוקא בשהה כמה ימים לא מצי טעין אבל בו ביום או למחר מצי טעין אף על גב שאינו טוען מיד לאחר שבעל אבל אם טען שלא בעל אלא עתה פלוגתא דר"מ ור"י והלכה כר' יוסי דלא מוקי איניש אנפשיה כלל ועיין בתשובת מהרי"ק שורש כ"ה ושורש ק"ז:

8. Even HaEzer.39.12.1

   נמצאו בה מומין והלכה אצל רופא וכו' ברייתא שם מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ופירוש רש"י עוקר הנדר מעיקרו נמצא כמי שלא היו עליה נדרים בשעת קידושין ורופא מכאן ולהבא אבל עד עכשיו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקידושין הטעתו עכ"ל:

9. Even HaEzer.39.13.1

   ומ"ש אבל נתקדשה לו על מנת שלא יהא בה מומין ונמצאו בה מומין וריפאן הרופא ה"ז מקודשת נראה דרבינו מחלק בין קדשה ע"מ שאין עליה מומין דבלשון זה אינה מקודשת אפילו ריפאן הרופא שהרי היו עליה אבל אם אמר ע"מ שאין עליה מומין בלשון זה מקודשת דכיון שרפאן הרופא הרי לא יהא בה מומין ותימא דזו מניין הוא לו דלא רמיזא לא במשנה ולא בברייתא ולא בגמ' ותו דעיקר התנאי הוא על שעת הקידושין שלא יהא בה מומין עכשיו ותו דמפני מה השמיט רבינו סיפא דברייתא דכשהתנה היא עמו שלא יהא בו מומין והלך ורפאן הרופא דמקודשת וכתבה הרמב"ם בפכ"ז וקבלתי דט"ס הוא בדברי רבינו וצריך להגיה בו במקום בה והכי משמע להדיא מלישנא דכתב רבינו אבל נתקדשה לו וכו' דלנוסחת הספרים ה"ל לומר אבל קדשה ע"מ שלא יהא בה מומין כמ"ש תחלה קדשה ע"מ שאין עליה נדרים קידשה ע"מ שאין עליה מומין אלא ודאי דכשמדבר שהבעל מתנה עם האשה קאמר קדשה על מנת כך וכך אבל כאן שמדבר שהאשה מתנה עם הבעל קאמר אבל נתקדשה לו ע"מ שלא יהא בו מומין שהאשה לא הסכימה להתקדש לו אלא ע"מ שלא יהא בו מומין ויתיישב שכתב רבינו הדין השנוי בסיפא דברייתא וכמ"ש הרמב"ם ודבר ברור הוא כדפי' ושרי ליה מאריה לב"י שכתב בש"ע דין זה כמו שהוא בספרי רבינו והוא טעות גמור:

10. Even HaEzer.40.1.1

    קדשה לאחר זמן אפי' נתאכלו המעות שאינן בעין לאחר ל' יום מימרא דרב ושמואל ר"פ האומר ויהיב טעמא דהני זוזי לא לפקדון דמו דהמקדש בפקדון שלא נשתייר בו ש"פ אינה מקודשת דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה פירש"י להוצאה ניתנה. מקמי דנתחלי קידושין וכי א"ל התקדשי לי בה לאו דידיה הוא ולאו מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זימנא מיקדשא עכ"ל פירוש לפירושו דהמקדש במלוה כיון דבשעת הלואה להוצאה ניתנה ובשעה שמקדש אותה במלוה איננה חשובה בעין אפילו היו המעות בעין לאו מידי קיהיב לה אבל הני זוזי שלא ניתנו להוצאה אלא ע"מ שתתקדש בהן ואילו לא היתה רצונה להתקדש בהן היתה מחוייבת להחזיר לו ואם היו המעות בעין היתה צריכה להחזיר אותן המעות גופייהו שהרי כיון שחזרה בו חייבת להחזירם ממש שלא ניתנו לה להוציאם אלא ע"מ שתתקדש בהן ואפילו אינן בעין מ"מ כיון שעשתה שלא כדין להוציאם מחוייבת להחזיר מעות אחרים תחתיהם הילכך שפיר קיהיב לה מידי בשעה שהקידושין חלים וכ"כ המרדכי פרק האומר כשהקשה מהאומר לחבירו משוך פרה זו ותהא קנויה לך לאחר ל' יום דצ"ל מעכשיו ולאחר ל' יום ותירץ דבקנין משיכה דלאחר ל' יום אין בו ממש בעינן דקאמר מעכשיו אבל באשה הנקנית בכסף אילו לא היתה מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות היתה צריכה להחזיר המעות הילכך אצ"ל מעכשיו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה על מי שהאריך הזמן ובא קודם זמן האחרון והביאו רבי' לעיל סוף סי' ל"ח דכ' באותה תשובה דה"ט דאפי' נתאכלו כיון שאם נתבטלו הקידושין הראשונה היתה צריכה להחזיר לו המעות יכולה היא להתקדש לו באותם שחייבת לו דלא דמו למלוה וכו' כמו שהועתק בב"י לשם ואיכא לתמוה אמ"ש הר"ן כאן איפכא וז"ל דלא דמו למלוה דהכא מתחלה ע"ד הקידושין נתנם אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה וכו' דמשמע מלשונו דאם לא היתה מחוייבת להחזיר המעות כ"ש דהוי קידושין וי"ל דר"ן הכי קאמר דל"מ אם לא היתה צריכה להחזירם כלל אפי' חזרה בה משום דקידושין לטיבועין נתנו בכל ענין שיתנו לשם קידושין אין המעות חוזרים א"כ פשיטא דלא דמו למלוה כל עיקר אלא אע"פ דלפי האמת אם חזרה בה צריכה להחזיר המעות וא"כ איכא למימר דבהא דמו למלוה שצריכה לשלם מה שלותה ממנו ואפ"ה קאמר דלא דמו למלוה דבכל ענין צריכה להחזירם משא"כ הכא דברשותה הוא שלא להחזיר כשלא תחזור בה אבל המרדכי והרא"ש לא קאמרי אלא דכיון דצריכ' להחזיר אותן המעות ממש שנתן לה אם הן בעין ואם אינן בעין צריכ' להחזיר אחרים תחתיהם א"כ לא דמו למלוה דכיון דלהוצאה ניתנה א"צ ליתן אותם מעות גופייהו אפי' הם בעין וכדפי' ודו"ק:

11. Even HaEzer.40.2.1

    ואם חזר בו הוא או היא וכו' שם קאמרינן חזרה בו תוך ל' ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור והלכה כר' יוחנן וכתב הרמב"ם דה"ה חזר הוא וכ"כ רבינו ונראה דס"ל דהא דנקט פלוגתייהו בחזרה היא לרבותא דר' יוחנן נקטיה דאע"ג דתפסה קידושין בידה ואינה מחזרת לו אפ"ה אתא דבור ומבטל דבור ובטלו הקידושין מיד ומכ"ש כשחזר הוא דאין דבר מעכב עליו מלחזור דהלא כשחזר הוא אינה חייבת להחזיר לו הקידושין וכדכתב הר"ן לשם:

12. Even HaEzer.40.3.1

    בא אחר וקידשה וכו' טעמו דמכי פשטה ידה וקבלה הקידושין מאחר כבר חזרה בה מקידושי ראשון ודעת י"א היא דכשקידשה השני תוך ל' נעשית א"א הלכך לא חלו קידושי ראשון בסוף ל' על אשה שהיא א"א דאין קידושין תופסין בא"א וא"כ כשמת השני או גירשה דפנויה היא חלו קידושי הראשון בסוף ל' על הפנויה והיא דעת הרמב"ם ושכך הוא בירושלמי וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ז ומסקנת הר"ן דראוי לחוש לחומרא להצריכה גט מראשון וכתב עוד דאפי' הניח השני אח וזקוקה לו לייבם אפ"ה צריכה גט מראשון עכ"ל:

13. Even HaEzer.40.4.1

    א"ל מעכשיו ולאחר ל' וכו' שם פליגי בה רב שמואל והלכה כרב דאסורה לשניהם לעולם ודלא כשמואל דאמר עד ל' אסורה לשניהם ולאחר ל' פקעי קידושי שני וגמרו קידושי ראשון ואם גרשה ראשון לאחר ל' שריא לעלמא דליתא והטעם משום דמספקא לן אי תנאה הוי וקידושי ראשון חיילי קידושי שני לא חיילו או דילמא חזרה הוי וקידושי שני חיילי קידושי ראשון לא חיילי הלכך מספיקא אסורה לשניהם לעולם אא"כ יתן לה האחד גט ותהא מותרת לשני ולעלמא אסורה עד שיתנו שניהם גט וצ"ע אם ר"ל דאפי' השני יכול ליתן גט והראשון כונס דיכול להיות דהשני הוא הראשון והראשון הוא השני דאי חזרה הוא קידושי שני חיילי דהוא הראשון או שמא דהכא נמי בעינן שיגרש ראשון וכו' אבל לא יגרש שני וישא ראשון שמא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת כדלעיל בסי' ל"א ולקמן בסי' מ"ו ע"ש: כתב במרדכי פ' האומר דהיכא דקאמר אלא כגון שא"ל הרי את מקודשת לי מעכשיו ולא תהא מקודשת לי אלא לאחר ל' יום פשיטא דמשמעותיה תנאה ולא חזרה וע"ש עוד דמתרץ מאי שנא דבא"ל משוך פרה זו וקנה אותה מעכשיו ולאחר ל' יום דלא מספקא לן אי חזרה הוי אלא פשיטא לן דתנאה הוי ובאשה מספקא לן:

14. Even HaEzer.40.5.1

    ואם א"ל הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום ואמר השני וכו' שם קאמר אביי דלרב דמספקא ליה מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי חזרה הוי דבתרא קידושין דהנך לאו קידושין עולא א"ר יוחנן אפי' ק' תופסין קידושי ודאי ורב אלפס לא הביא הא דאביי ודר' יוחנן אלא להא דרב ושמואל בלבד וכתב וקי"ל כרב משמע דס"ל לחומרא דצריך גט משלשתן דמספקא ליה לרב נמי דילמא הך לישנא משמע תנאה ומשמע נמי חזרה ואי דקמא תנאה חלו קידושי ראשון בלבד ואי דקמא חזרה ודשני תנאה חלו קידושי שני בלבד ואי דקמא ודשני תרווייהו חזרה חלו קידושי בתרא הילכך צריכה גט משלשתן אף לרב ודלא כאביי והרמב"ם כתב כלשון שאמר ר' יוחנן אפי' הן ק' על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וסיים ואמר וצריכה גט מכל א' וא' מפני שהיא ספק מקודשת מכולן והיינו כרב וז"ל הרא"ש רב אלפס לא כתב הא דאביי וגם הרמב"ם כתב דצריכה גט מכ"א ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן מספק ותימה הוא בעיני למה לא יהא הלכה כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה ור"ח פסק כר' יוחנן וכו' ומסתבר הכא כפסק רב אלפס וכו' עכ"ל פי' דר"ח פסק כר' יוחנן דכולן תופסין קידושי ודאי ומסתברא הכא כפסק רב אלפס דקי"ל כרב וכולן קידושי ספק הן וליכא הכא קידושי ודאי מיהו הרא"ש גופיה כבר גילה דעתו דהלכה כאביי אליבא דרב דמאמצעי אינה צריכה גט דהא ליכא מאן דפליג עליה דאביי וזה טעם דברי רבינו שכתב לדעת ר"ח ורב אלפס צרוכה גט משלשתן וכ"כ הרמב"ם ולדעת א"א הרא"ש א"צ גט אלא מראשון ומאחרון דאע"ג דלר"ח כל שלשתן קידושי ודאי הן מדאורייתא ואי מיית חד מינייהו והיא ערוה לאחיו פוטרת צרותיה מן החליצה ומן הייבום אבל לרב אלפס דקידושי ספק הן אינה פוטרת מ"מ לגבי גט הושוו דצריכה גט משלשתן משא"כ להרא"ש דאינה צריכה גט מהאמצעי ומ"ש ב"י דליכא בין פסק רב אלפס ופסק ר"ח שום נפקותא לענין דינא אלא מחלוקתם בטעם הדבר והכריע הרא"ש דמסתבר דהטעם כרב אלפס אין ספק דתקפה עליו משנתו כשכתב זה והדבר ברור ופשוט כדפרישית דנ"מ לענין דינא טובא אלא לענין דצריכה גט משלשתן הושוו: כתב הר"ן ומביאו ב"י דלר' יוחנן אם אמר ראשון מעכשיו ולאחר ל' יום והשני אמר מעכשיו ולאחר מ' יום תפסי נמי קידושי. שני אבל לרב אילו קדשה שני לאחר מ' יום אין לחוש לקידושיו שכבר חלו קידושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה עכ"ל ונראה לי דמדברי ה' המגיד משמע דלא ס"ל הכי שהרי כתב לפרש דעת הרמב"ם דפסק כרב ולא פסק כר' יוחנן דכי פסקינן כרב דאמר ספיקא הוי אנו יוצאין ידי כל החששות שאין לך חומרא גדולה בקידושין מספק קידושין וכו' עכ"ל ואי כפירוש הר"ן א"כ אין אנו יוצאין מחששא זו כשקידשה שני לאחר מ' יום דלרב אין חוששין לקידושין ולר' יוחנן חלו קידושין שני אלא ודאי דסבירא ליה דלר' יוחנן נמי אם קידשה לאחר מ' יום אין חוששין לקידושין דלא קאמר אפילו מאה תופסין אלא דוקא בסדר הזה וכן משמע מדברי רבינו שכתב דלדעת ר"ח ורב אלפס צריכה גט משלשתן וכך כתב הרמב"ם ואי הוה סבירא ליה כמ"ש הר"ן אף לענין גט לא היו שוין דלרב אלפס דפסק כרב אם קידשה שני לאחר ארבעים יום אין חוששין לקידושין וכך כתב הרמב"ם בפי' אפילו הן ק' על הסדר הזה אבל לר"ח דפסק כר"י אפילו קידשה שני לאחר מ' יום נמי חלו קידושי שני אלא ודאי דלר' יוחנן נמי אם קידשה שני לאחר מ' יום לא חלו קידושי שני כלל והכי משמע מדברי כל שאר הפוסקים ודלא כהר"ן: עוד כתב הר"ן על דברי הרמב"ם וז"ל ודברים תמוהים הם הרבה שכיון שהוא פוסק כר"י שאפילו הם ק' תופסין בה ולמה כתב שהיא מקודשת לכולן מספק וכו' הבין ממה שכתב הלשון שא"ר יוחנן דאלמא דפוסק כר"י וכ"כ בהגהת מיימונית וז"ל כתב כרבי יוחנן דאמר הכי עכ"ל והדבר פשוט שכאשר הבין הרא"ש שהרמב"ם פוסק כרב הוא האמת וכך פירש ה' המגיד ואף על פי שכתב כלשון ר' יוחנן הלא מפורש בדבריו דספק קידושין הן דלא כר"י אלא כרב ולא כתב האי לישנא דרבי יוחנן אלא לאורויי דלאו דוקא קאמר רב ראשון ושני ושלישי אלא אפי' הן ק' כולן תופסין מספק על הסדר הזה. ואיכא למידק דלמאי דפירש לעיל במקדש לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה תוך ל' יום דבטלו קידושי ראשון ואפילו מת שני או גירשה דטעמא משום דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אין לך חזרה גדולה מזו וכמו שכתב הרא"ש להדיא א"כ במעכשיו לאחר ל' יום כשקדשוה ג' על הסדר הזה נמי נימא דאינה צריכה גט אלא מן האחרון דכיון דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אין לך חזרה גדולה מזו וי"ל דבלא מעכשיו דמדינא היא מקודשת לשני אמרינן דאין לך חזרה גדולה מזו אבל במעכשיו ולאחר ל' יום אי אמרינן תנאה הוא אשת איש דראשון היא וכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ה"ל כאשת איש דעלמא דהשטאה בעלמא קא משטה ביה א"נ אדם יודע שאין קידושין תופסין בא"א וגמר ונתן לשם מתנה הלכך אע"ג דמספקא לן דילמא חזרה היא ליכא למימר בזו אין לך חזרה גדולה מזו דשמא אינו אלא תנאה:

15. Even HaEzer.40.6.1

    א"ל תהא מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' משנה לשם ובלאחר שיחלוץ ליך יבמיך נמי תנן אינה מקודשת ואתיא כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל למאי דקי"ל כשמואל דקידושין תופסין ביבמה מספק וכדלקמן בסי' קנ"ט וכדלעיל בסי' ו' וסימן י"ח א"כ כי היכי דאי מקדש ליבמה השתא ה"ל מקודשת מספק יש בידה לקדשה עכשיו קרינן ביה ולא הוה ליה דבר שלא בא לעולם הלכך אם א"ל לאחר שיחלוץ ליך יבמיך נמי הוי ספק קידושין ולא דמי לא"ל לאחר שאתגייר וכו' דכיון דעכשיו לא הוו קידושין כלל ה"ל דבר שלא בא לעולם מיהו נראה דכשקדשה הראשון לאחר ל' יום וקדשה שני לאחר שימות בעליך דחלו קידושי שני דלאו דבר שלא בא לעולם הוא כיון דבידו לקדשה תוך ל' יתבטלו קידושי ראשון כדלעיל:

16. Even HaEzer.40.7.1

    נתן לה ב' פרוטות וכו' עד והרמ"ה כתב דהויא ספק מקודשת בעיא דבעיא ר' אושעיא פ' האומר ולא אפשיטא ולכן כ' הרמ"ה דהוי ספק מקודשת אבל הרמב"ם פסק ה"ז מקודשת וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שנייה מן קדושי פרוטה שנייה וכדברי רבינו בסברא הראשונה שכתב בסתם וכתב ה' המגיד שטעמו דאותה בעיא איפשטא לן מסוגיא בפ' אע"פ ושכך היא דעת הרשב"א וכ"כ הר"ן הביאו ב"י וכתב עוד ב"י שנ"ל דמה שכתב הרמב"ם ה"ז מקודשת אינו אלא לענין זה שצריך שיגרש אותה פעם שנייה מקדושי פרוטי שנייה אבל לא לענין אחר שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גם ממנו גט דאינם קידושי ודאי אלא קידושי ספק דאל"כ כך ה"ל לכתוב וכשיגרש אותה חלו קידושי שנייה עכ"ל והדברים מבוארים דמ"ש רבינו והרמ"ה כתב דהויא ספק מקודשת לא קאי אמ"ש לפני זה אבל אם נתן פרוטה לאשת איש וכו' או לאשתו כו' דבזו מודה הרמ"ה דאינו כלום דכיון דאין בידו לקדשה עכשיו דבר שלא בא לעולם הוא וכן אשתו מקודשת ועומדת היא ולא חזיא למיתפס בה קידושין אלא ארישא קאי היכא דנתן לה ב' פרוטות. כו' וכדפירש' ופשוט הוא וכ"כ ב"י: האומר אם תלד אשתך וכו' עד סוף הסי' מבואר בב"י טעם מחלוקת זו:

17. Even HaEzer.41.1.1

    מקדש. ואחת מהן יכולה לקבל הקידושין בשביל כולן לדעתן פירוש שעשו כולן את אחת מהן שליח וא"ל קבל קידושין מפלוני בשביל כולנו דאז הוי קדושין אפילו שתקה ולא אמרה כן אקבל בשביל כולנו אלא קבלה בסתם אפ"ה אמרי' דכולן מקודשות קידושי ודאי וזהו כפר"י והרא"ש בפ' האיש מקדש על הא דאמר רב ש"מ ממתניתין שהאשה נעשית שליח לחבירתה (דף נ"ב) וכתבו רבינו לעיל סי' ל"ו וכאן קיצר וסמך על מ"ש למעלה:

18. Even HaEzer.41.2.1

    המקדש אשה ובתה וכו' משנה שם: ומ"ש ואם קידש אחת ולא פירש וכו' שם פליגי בה אביי ורבא וקי"ל כאביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין ונותן גט לשתיהן והיא הק' דיע"ל קג"ם:

19. Even HaEzer.41.3.1

    ומ"ש כגון שאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי היינו בשתיהן קטנות ולא שידך שום אחת מהן וכבר נתבארו חלוקי דינים אלו בס"ד בסוף סי' ל"ז ע"ש:

20. Even HaEzer.41.4.1

    ומ"ש היו עמהן נכריות וכו' בפרק האיש מקדש הקשו לאביי ממתני' דמעשה בה' נשים ובהן ב' אחיות וא"ל הרי כולכם מקודשות ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות ה"ד אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ולא קני אלא לאו דאמר כולכם ואחד מב' אחיות וקתני אין אחיות מקודשות ומשני דה"ק ואם אמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי הלכך אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות והרמב"ם ובעל הלכות פסקו כסוגיא זו הלכך באומר כולכם מקודשות לי אפי' נכריות אינן מקודשות דקני את וחמור הוא ואע"ג דקי"ל כרב נחמן דאת וחמור קנה מחצה מ"מ גבי קידושין כיון דבדבור אחד דאמר כולכם מקודשות לי הוא מקדשן מודה רב נחמן דבזו את וחמור לא קנה אבל רב אלפס לא הביא סוגיא זו דאליבא דרב ששת אתיא דא"ל את וחמור לא קנה אבל לרב נחמן דקי"ל כוותיה משנתינו אתיא כפשטא בדאמר כולכם ואפ"ה אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות ומ"ש רבינו דהרא"ש כתב כרב אלפס צ"ע היכא איתיה דבפסקיו משמע דמסקנתו כבעל הלכות וכפירוש ר"י ויש מחלקים דכולן לא ס"ל כרב אלפס ע"ש:

21. Even HaEzer.42.1.1

    אין האשה מתקדשת אלא לרצונה כתב הסמ"ג שנאמר ויצאה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה וה"א ריש קידושין האשה נקנית ופריך וניתני האיש קונה כדקתני האיש מקדש ומתרץ אי תנא קונה ה"א בע"כ תנא אשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא. ומ"ש נתקדשה שלא לרצונה אינן קידושין פי' ואינה צריכה גט ואף על גב דמדאורייתא קידושיה גמורין הן דאגב אונס גמרה ומקניא נפשה מכל מקום רבנן אפקעינהו לקידושין מיניה דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו חכמים עמו שלא כהוגן וכמר בר רב אשי בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ח) ודלא כאמימר דקאמר תליוה וקידש קידושיו קידושין: ומ"ש בשם הרמב"ם דבאיש שאנסוהו וקידש קידושיו קידושין נראה דס"ל דאמימר דקאמר תליוה וקדיש קידושיו קידושין משמע בין שאנסו את האשה וקבלה קידושין בין שאנסו את האיש לקדש את האשה קידושיו קידושין אלא דמר בר רב אשי לא פליג אלא בשאנסו את האשה מפני שאינה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ ולפיכך ה"ה מקודשת ודעת רב אלפס וב"ה הוא להיפך דאפילו אמימר לא מיירי אלא בשאנסו את האשה וקיבלה קידושין דאגב דמקבלת זוזי גמרה ומקניא נפשה דהיינו דומיא דתליוה וזבין אבל באנסו את האיש לקדש אפילו אמימר מודה דלא הוו קידושין דהוי דומיא דתליוה ויהיב דלא הוי מתנה וכ"כ ב"ה להדיא באות מ' מודעא ובסמ"ג מבואר שהיה גורס בדברי מר בר רב אשי היא עשתה שלא כהוגן לפיכך עשו לה חכמים שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה ומפרש דפליגי בשאנסו את האיש לקדש דלאמימר ה"ז מקודשת ולמר בר רב אשי אינה מקודשת והלכה כמר בר רב אשי ונתיישב מה שהיה קשה להגהת מיימוני על מ"ש הסמ"ג ונראה דאע"ג דלענין הלכה דעת הסמ"ג כרב אלפס וב"ה אפ"ה נקטינן לחומרא כהרמב"ם והרשב"א שהכריע כמותו כמ"ש ה' המגיד וה"ל ספק מקודשת:

22. Even HaEzer.42.2.1

    נשאל להרא"ש לאה שאמרה וכו' כלל ל"ה ס"י ואיכא למידק לאיזה צורך הביא רבינו תשובה זו הלא כבר כתב דשלא לרצונה אינן קידושין כלל ותו דהא פשיטא דפשיטא היא דאין כאן בית מיחוש שהרי אפילו לא היתה אומרת כלום אלא השליכה לפניו מיד אינה מקודשת כדלעיל בסימן ל' כ"ש באמרה ג"כ איני רוצה להתקדש ואפשר דאתא לאורויי אפילו היתה אשה עומדת בחצרה וכשהשליכה המעות מידה עדיין היו הקידושין ברשותה וה"א דאין זה דומה להשליכה לפניו דאינה מקודשת דלא השליכתה ברשותה אבל היכא דהשליכתה ברשותה מקודשת קמ"ל כיון דאמרה בפירוש איני רוצה להתקדש לך אין לחוש לקידושין כלל והמעיין בתשובה יראה דעיקר תשובתו דלא מיקרי קול אלא כגון פלו' שמע מפלוני וכו' כדלקמן בסי' מ"ו כיון דליתנהו עדים קמן סברי אינשי קושטא קאמרי אבל הכא שהעדים לפנינו הוי קול ושוברו עמו ועוד דקי"ל כסוראי אתריה דרב דמבטלין קלא כו' ורבינו קיצר במקום שהיה לו לפרש ע"ל תחלת סי' ל' דבזרק לה קידושין אעפ"י שנתרצית להתקדש לו צריך ג"כ שהזריקה תהיה מדעתה:

23. Even HaEzer.42.3.1

    המקדש שלא בעדים ואפילו בפני ע"א אינה קידושין ואפילו שניהם מודים בדבר ובספר המצות כתב שחוששין וכו' פירוש היכא דשניהם מודים כתב בספר המצות דחוששין לקידושין בפני ע"א להצריכה גט והכי מוכחת הסוגיא להדיא בפרק האומר (דף ס"ה) דלמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין דוקא בששניהם מודים אבל אותו שאינו מודה לא נאסר וא"כ הסמ"ג דפסק ע"ש הר"א ממי"ץ דחוששין כרב פפא ולא כרב כהנא דקאמר אין חוששין היינו דוקא כששניהם מודים וכ"כ ב"י ע"ש הר"ש בר צמח בתשובה וכתב עוד ז"ל אבל אם יש הכחשה ביניהם לא כמ"ש הרשב"א באשה טוענת דמשטה היתה עכ"ל מבואר דלאו דוקא המכחיש את העד לומר להד"ם מעולם לא קבלתי קידושין מיד פלו' או מעולם לא קדשתי את פלוני' אלא אפילו הוא אומר נתתי והיא אומרת קבלתי אלא שטוענין שמעולם לא נתכוונו לקידושין שתהא לו לאשה בקידושין אלו כי לא נתכונה היא אלא להשטות בו א"נ לשחוק והיתול בעלמא בטענה זו נמי אינו מודה לדברי העד קרינן ביה שהלא העד מעיד שזה קידש את זו והיא אשת איש ושניהם או אחד מהם אומר שלא קידש אותה ואינה א"א כי לא היה אלא דרך שחוק והשטאה: בשבועות (לא:) ואם הדבר כן הרי היא מותרת בלא גט ויתירוה ב"ד ויכתבו לה פסק דינם לראיה ולזכות חזר השואל ושאל אמר ר' שכל שהעידו שלא בפני ב"ד אין עדותן עדות א"כ מה נעשה ממ"ש בפ' המגרש (כט.) גבי יצא שמה בעיר מקודשת וכו' לא שישמעו קול הברה אלא פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למ"ה הרי אלו העידו שלא בב"ד ואפ"ה מקודשת. תשובה מן הדומה שלא עמדת על דברי תשובתי אלא בהעלמת עין שכוונת דברי שאם העיד בפני בית דין שבפנינו נתקדשה אפילו חזר ואמר בפני ב"ד שלא נתקדשה אין שומעין לו אבל זה שאמר מה שאמר שלא בפני ב"ד יכול הוא לחזור ולהעיד ולומר שלא נתקדשה ומותרת לינשא שאין כאן אלא ע"א שבפניו נתקדשה ואין חוששין לו ואע"פ שחזר ואמר בפני ב"ד כששאלוהו באותו המעמד האחר אם היה אמת שאמר כן והודה שאמר כן כיון שהב"ד שאלוהו אם ראה הוא הקדושין והשיב הוא ואמר שלעולם לא יאמר עדות אחרת אין לנו לעגן את האשה אם מת אותו העד ולא העיד כלום בב"ד שנתקדשה ואפי' בקול בעלמא ליכא כיון שקראוהו ב"ד ולא העיד כלום שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל עכשיו שהוא עדיין חי יש לחוש שמא למחר יבא ויעיד ונוציא את האשה ונמצאו בניה ממזרים ע"כ הנה שלא התרתיה לינשא עכשיו כל שהוא חי מחמת חשש זה אלא שחזרתי והתרתי מפני מה ששלחת שהג' אמרו בפני ב"ד כל אחד ואחד כשנחקרה עדותם בב"ד שלא ידעו בקדושיו ולא בממון שהוא תובע אלא שאחד חזר אח"כ ואמר שיש לו מזכרת מן הענין הזה בויניציאה ועל זה כתבתי אם הדבר כך אין בדבריו כלום אפי' חזר ואמר שנזכר שנתקדשה שכל עד שאמר בפני ב"ד איני יודע אינו יכול לחזור ולומר נזכרתי ויודע אני כמו שמבואר בפרק שבועת העדות ואם הדבר כן הרי היא מותרת בלא גט וכיון שכן מה הספק שנסתפקת אחר דברי אלה עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה סי' תקס"ו אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקי"ל כת"ק דר"ע ור"ט (יבמות קכב:) וכן דעת הגאונים והרמב"ם והרמב"ן ועיין במ"ש בסי' י"א ובתשובת הרשב"א והרא"ש שאכתוב בסי' מ"ו: וכתב הריב"ש בסימן קצ"ג אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דלדיני ממונו' מדמינן להו וה"ה לכל דיני קדושין וגירושין דהא טעמא דשלא תנעול דלת בפני לווין איתיה נמי בגיטין וקדושין כדאמרינן לענין ב"ד של הדיוטות דטעמא דלא בעינן מומחים משום שלא תנעול דלת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ג.) ואמרי' בפרק המגרש אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי א"ל והא אנן הדיוטות אנן א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות עד כאן לשונו: וכתב עוד בזה בסי" רס"ו ועיין שם כי שם האריך בדיני עדים ושם נתבאר ג"כ שאין עד ודיין מצטרפין: כתב המרדכי בפרק אחד דיני ממונות נשאל ר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולי כן לא היתה נזקקת לכך כי מן הדין יש לפטרה בלא גט כי עדים שבאים לאסרה צריכים דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר אנוסין היינו כדתניא בתוספתא ועוד כי זה המעשה שייך לדין מרומה וכל דין מרומה צריך דרישה וחקירה : כתב הריב"ש בתשובה סי' תע"ט המקדש בפני שני עדים אין צ"ל אתם עידי כדאמרי' בפרק האיש מקדש (קידושין מג.) א"כ אף כשהוזמנו שנים לעדות יכולים להעיד עם אותם שלא הוזמנו: וכתב עוד שם אף ע"פ שיש הכחשה בין שתי הכתות מ"מ כיון שכולם שוים שהיא מקודשת הרי היא מקודשת: כתב מהרי"ק בשורש ע"ד המוצא שטר חתום בב' עדים שקידש אשה בפניהם ואחר כך חזר ואמר המקדש עצמו שהוא שקר והעדים אומרים שאין זה כתב ידם ומעולם לא ראו שקדשה אפ"ה יש לחוש לקדושין וצריכה גט: וע' בהגהות מרדכי דקידושין (דף תרס"ה ע"ג וע"ד) כי שם האריך בדין המוציא שטר מקויים שקידש את פלונית ועדים החתומים בשטר אומרים לא חתמנו. אבל הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ור"ס על אחד שהוציא קול שקידש את פלונית והוציא שטר חתום בעדים שקידשה כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא. ומפי כתבם ולא מפיהם הוא וזהו שאמרו מודעה בפני שנים וצריך לומר כתבו ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין כט:) וה"נ אם כתבו העדים וחתמו שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם ואין אומרים בזה חזקה ידעי ולא חתמי עד שאמרה להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי וה"ל כאידך אודיתא דהתם דלא היה כתוב בה במותב תלתא כחדא הוינא וכו' עד כל כה"ג חיישינן לב"ד טועים וצא ושאל לכל אי ידעו הא ובאמת לא ידעי ולפיכך צריכים עדים אלו לבוא ולהגיד מפיהם וכ"ש כאן שרגלים לדבר שהמקדש והעדים עשו שלא כהוגן להתעולל בבנות ישראל עכ"ל. ועוד כתב בזה בתשובה שאכתוב בסמוך: וכתב עוד בסי' אלף ר"י על ראובן שאמר קדשתי דינה והיא מכחישתו וטען ראובן ששמעון ולוי היו עדים ובאו ואמרו להד"מ וחזר וטען שיהודה ובנימין היו עידיו והוציא תתימתן ובאו גם יהודה ובנימין ואמרו שאין זה כתב ידן ושלהד"מ שלא ראו הקדושין ולא חתמו כבר השבתי על עדות החתימה שאין סומכין עליה דמפיהם בעינן ועל מה שהוספת שהעדים הראשונים הכחישוה שורת הדין בעלמא אילו הביא עדים אחרים והעידו כדבריו היו נאמנים אבל כאן יש לחוש הרבה שזה עשה שלא כהוגן לעשות בנות ישראל כזונות ורגלים לדבר שהוא ועדיו שקרנים ובסוף דבריו כתב ודינה ששואלת מב"ד לכתוב מה שהיה בפניהם כדין אמרה וראוי לב"ד לכתוב ומ"ש בתשובת מיימוני דזה שאמר שלא היה בלבו אלא לשחוק ולהתלוצץ הוויין דברים שבלב ואינן דברים התם היו שתי עדים דכיון שאם היה מכחישן ואמר להד"ם אין שומעין לו הה"נ במאי דקאמר דכונתו היתה לשחוק נמי אין שומעין אבל בע"א כל שטוען טענה ואומר שלא היה שם קידושין היינו אינה מודה ואין כאן קידושין כלל וכך העליתי בתשובה הלכה למעשה:

24. Even HaEzer.42.4.1

    ואפילו אם כפרה האשה ואומרת לא קדשתני כופין אותה ליקח גט כצ"ל וה"א ברמב"ם וה"ט דכי היכי דבב' עדים כשרים אם כפרו ואמרו להד"ם אינן נאמנים ה"נ בהני פסולי דרבנן כיון דמן התורה כשרים הן ה"ל מקודשת ודאי מן התורה וכן בעדים שהם ספק פסולי תורה חיישינן דילמא כשרים מן התורה הם וה"ל ספק קידושי תורה ולא מצי לומר להד"ם ולא דמי לע"א למ"ד חוששין לקידושין דמדאורייתא לא הוי קדושין אלא דחוששין מדרבנן הלכך כשאומר להד"ם אין כאן בית מיחוש:

25. Even HaEzer.43.1.1

    קטן שקדש או נשא פי' קטן שקידש בלבד או אפילו קדש וכשא אינו כלום דאע"ג דלקטנה תקנו נשואין ה"ט שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל לקטן לא הוצרכו לתקן לו נשואין ה"א ר"פ חרש והיינו לומר דאינה צריכה ממנו גט ואם מת אינה זקוקה ליבם אבל מ"מ לא הוי להו ביאת זנות אם נשא כדכתב הרא"ש פרק האיש מקדש ואביו יכול נמי להשיאו לכתחילה אם הוא בן י"ב שנה ויום אחד כדלעיל בסי' א' וע"ש ובמ"ש בס"ד וע"ל בסימן ל"ז:

26. Even HaEzer.43.2.1

    ומ"ש ואפילו שלח סבלונות וכו' משנה פרק האיש מקדש והיינו כשקדש ולא נשאה ומשהגדיל שלח לה סבלונות לא אמרינן דלשם קידושין שלחן אלא מסתמא ע"ד הקידושין הראשונים שלחן: ומה שכתב ולאחר שיגדיל חלין וכו' כלומר אבל אם נשאה ג"כ והגדיל חלין הקידושין מיד דכיון דבעל ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי אסיק אדעתיה דאין קידושי קטנות כלום וגמר ובעל לשם קידושין וע"ז אמר דאפילו אין עדים שבא עליה משהגדיל וכו'. וכ"כ הרא"ש פ' המדיר וע"ל בסימן ל"ט:

27. Even HaEzer.43.3.1

    המקדש קטנה אינן קידושין אבל לאחר שתגדיל חלין הקידושין דאם בעל חלו הקידושין מן התורה ואם קידשה אחר אין חוששין לקידושי שני ואם לא בעל חלין הקידושין מדרבנן לענין זה דוקא שאין צריך קידושין אחרים אבל אם קדשה אחר חוששין לקידושי שני וצריכה גט משניהם וכדלקמן בסוף סי' קנ"ה ועיין בב"י שפירש דברי רבי' דוקא בלא בעל ואין צורך אלא אפילו בעל ולצדדין כדפירש':

28. Even HaEzer.43.4.1

    ומ"ש ומיהו תקנו לה קידושין ע"י אחיה ואמה שאם אין לה אב או וכו' הא דלא כתב שאם היא יתומה וכתב שאם אין לה אב הוא לפי שהשאלתות ס"ל דאף במי שהלך למ"ה תקנו שישיאוה אמה ואחיה והוו קידושין וצריכה מיאון אלא שהתוס' כתבו שאינן קידושין וכדלעיל בתחילת סי' ל"ז לפיכך כתב רבינו שאם אין לה אב דאיכא לפרושי לצדדין לשאלתות אף בהלך האב למ"ה ולתוספות דוקא כשמת האב: ומ"ש ודוקא שיש בה קצת דעת וכו' מימרא דרבא בפרק התקבל ולפי גירסת רש"י: ומ"ש משם הרמב"ם הוא על פי גירסת האלפסי והרא"ש הסכים לגירסת רש"י ולכך כתב רבינו לסברא זו בסתם:

29. Even HaEzer.43.5.1

    ומ"ש וכל זמן שלא תמאן וכו' בפ' ב"ש פליגי בה ר"א ור' יהושע ופסק כרבי יהושע ומ"ש אבל אם הלך למ"ה ולותה ואכלה וכו' כ"כ התוס' והרא"ש ס"פ אעפ"י אהא דתנן ממאנת אין לה פירות:

30. Even HaEzer.44.1.1

    חרש וחרשת אינן בני קידושין מן התורה וכו' ה"א ריש פרק חרש ומ"ש בשם הרמב"ם שאם בא פקחת וכו' בפ"ד כ"כ והשיג עליו הראב"ד דהא איכא למיגזר שמא יאמרו גרשה זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין עכ"ל והרב המגיד הליץ בעד הרמב"ם ואמר דה"א בירושלמי פ' חרש ר"א שאל לרבי יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה מהו א"ל אפילו אשם תלוי אין בה וכיון דאת אמר אפילו אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה נתפסו בה קידושין גירשה מותרת לינשא לראשון ומפרש הרמב"ם דהכי קאמר גירש השני מותרת לבעלה החרש והטעם הוא כמ"ש ה' המגיד שם בפ"ד דלא גזרו שמא יאמרו וכו' אלא כשקידושי הראשון הם מן התורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אלא שחכמים תקנו לה קידושין לא גזרו בה שמא יאמרו שאפי' גירש חרש והחזירה אינו עובר באיסור תורה ואף על גב דבפ' י"א מה' גירושין כתב ה' המגיד פירוש אחר אהך ירושלמי מ"מ פשט הירושלמי מבואר שהוא כדברי הרמב"ם וטעמו גם כן מבואר וכמ"ש ה' המגיד בפ"ד כדפרישית:

31. Even HaEzer.44.2.1

    ומ"ש ומ"מ אינה יכולה למאן וכו' שם דאם יכולה למאן לעולם לא נסבי לה דלמא תמאן אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה עד שיעבור זמן מיאונה ומ"ש ושוטה אין להם קידושין וכו' שם משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:

32. Even HaEzer.44.3.1

    כתב הרמב"ם שכור וכו' בפ"ד וה"א בפרק הדר ומ"ש בסריס קידושיו קידושין פי' ל"מ סריס חמה דכשר לבא בקהל אלא אפילו סריס אדם דאית ביה לאו דלא יבא פצוע דכא וכדקי"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין ומ"ש בשם התוספות דאיילונית ודאי אין קידושין תופסין בה כ"כ ריש יבמות ופרק המדיר ותימא למה לא כתבו נמי ע"ש הרא"ש שכתב כדברי התוספות וז"ל התוס' בפרק המדיר התם מיירי בספק איילונית שלא היה להם כח לברר אם הם סימנים גמורים אם לאו הילכך צריכין גט מספק וכו' עכ"ל:

33. Even HaEzer.44.4.1

    ומ"ש רבינו שבאחד מאלו סימנים חשוב' איילונית הכי משמע מדברי התוס' דקרי לה ספק איילונית היכא שאין יכולים לברר וכו' ולא כתבו בפשיטות דהיכא שאין לה כל הסימנים אלא אחד או ב' ה"ל ספק אלא ודאי דאף בסימן אחד חשובה לה ודאי איילונית ולהכי לא משכחת לה ספק אלא היכא שלא ה"ל כח לברר:

34. Even HaEzer.44.5.1

    וטומטום וכו' פירוש דטומטום הוא זכר ודאי או נקבה ודאית אלא שהוא מכוסה ואם קידש אשה ונקרע ונמצא זכר איגלאי מילתא דמתחילה היה זכר ודאי וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה מתחילה היתה נקבה ודאי ועל כן גם עתה שהוא מכוסה קידושיהן ספק וצריכי' גט מספק ואנדרוגינוס הוא ספק לעולם דהלכה כר' יוסי דברייתא דאמר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר או נקבה ופירש ר"י בתוס' בפרק הערל דבריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמרינן ולא הכריעו דהיינו שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה דיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אם הוא זכר או נקבה ומ"ש דהתוס' והרא"ש כתבו דאנדרוגינוס זכר הוא כ"כ גם בי"ד סימן רס"ו אבל קשה דלעיל בסי' כ"ב ובי"ד סי' שט"ו גבי בכור כתב ע"ש הרא"ש דספק הוא וכן פסק בא"ח גבי שופר סי' תקע"ט דאינו מוציא אלא מינו אלמא דספק הוא וכן משמע בח"מ סי' ר"פ ובי"ד סי' רפ"ה כתבתי ליישב כל זה ע"ש וע"ל סי' קע"ב:

35. Even HaEzer.44.6.1

    כתב הרמב"ם המקדש אחת מכל העריות וכו' כל זה כתוב למעלה בסימן ט"ו י"ו י"ז י"ח וכאן חזר וכתבו בקיצור על הסדר ומ"ש וכן יבם שקידש צרת יבמה וכו' פי' יבמה שנתייבמה דצרתה אסורה עליו בלאו הבא מכלל עשה דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים הוא בונה אם קידש צרתה הרי זו מקודשת וכו':

36. Even HaEzer.44.7.1

    ישראל מומר שקידש קידושיו קידושין וכו' כתב ה' המגיד פ"ד מן הסוגיא שבפ"ק דיבמות נ"ל שאפי' זרעו שהוליד משהמיר דתו אפילו קידש אותו זרע ישראלים קדושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת וכולי עכ"ל וה"א התם א"ר אסי כותי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו דילמא מעשרת השבטים הוא ומוקי לה בדוכתא דקביעי כגון בחלח וחבור וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים אלמא דאפי' לשמואל אי לאו דעשאום עכו"ם גמורים היינו חוששין לקידושין ואע"ג שאבותיהם של אלו כבר נשתמדו קודם שהולידו וגם אמותיהם נשתמדו אלא ודאי כל שהוא זרע ישראל וישראלית אע"ג שכולם מומרים חטא ישראל קרינן ביה דאע"פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין וא"כ שמעינן מומרים בזמן הזה שלא עשאום חכמים עכו"ם גמורים קידושיהם קידושין לדברי הכל וכדתניא פ' החולץ טבל ועלה דה"ה כישראל לכל דבר למאי הילכתא דאי הדר ביה וקידש אשה ישראל מומר הוה ומקודשת וכ"כ בהגהות מרדכי דיבמות ע"ש א"ז:

37. Even HaEzer.44.8.1

    וכתב הרמב"ם מי שחציו עבד וחציו בן חורין ט"ס הוא וצריך למחוק וכתב הרמב"ם והתחלת הדיבור הוא מי שחציו עבד וכו' וה"א פרק השולח (גיטין דף מ"ג) איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו את"ל בן ישראל המקדש חצי אשה אינה מקודשת דשייר בקנינו והא לא שייר בקנינו מאי ולא איפשטא ולכך פסק רבינו דהוו קידושי ספק וצריכה גט וכ"כ לעיל בסי' ל"א:

38. Even HaEzer.44.9.1

    כתב הרמב"ם המקדש מי שחציו שפחה וכו' רבינו כתב בקיצור אבל ז"ל בפ"ד המקדש אשה שחציה שפחה ותציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קדושין אחרים בא אחד וקידשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם עכ"ל ובפרק השולח איתא אמר רבא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה וכו' א"ל רב חסדא מי דמי התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו חזר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה והמכשלה וכולי אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת אבל ח"ש וחצייה ב"ח שנתקדשה קידושין קידושיה מ"ט התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו א"ר ששת כשם שהמקדש חציה אשה וכולי א"ר חסדא ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אחיו ומתו שניהם מתייבמות ללוי אחיהם ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושי דראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קידושין ופירש"י דמשום פלוגתא דאמוראי מספקא ליה הי מינייהו הוו קידושין איתמר ח"ש וחציה ב"ת שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון שאינו אחיו ר' יוסף בר חמא א"ר נחמן פקעי קידושי ראשון שהרי נשתנה גופה וה"ל כקטן שנולד רבי זירא א"ר נתמן גמרו קידושי ראשון (פירש"י ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה) א"ר זירא כוותי דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה האחופשה יומתו ודחה אביי ראייה זו שם והקשה ה' המגיד על דברי הרמב"ם שנראה שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת אלא שאינה כא"א שהרי אין בה מיתה ופוסק כמ"ד גמרי קידושי ראשון וא"כ הוא יש לתמוה היאך בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם דהא משמע דלמ"ד דגמרי קידושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית א"א גמורה ומומתין על ידה על כן נראה בדעת רבינו דפוסק כרב חסדא דמספקא אי אלו קדושין משניהם חלין וא"כ מ"ש וא"צ לקדשה קידושין אחרים אינו מפני שהיו הראשונים קידושין גמורים אלא כל שבא עליה אח"כ ביאתו עושה אותה א"א גמורה וה"ז כקטנה עכ"ל מבואר מדבריו שמ"ש הרמב"ם וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה וכו' דהיינו דוקא כשבא עליה אחר שנשתחררה ותימא דלא העלה ארוכה לתמיהתו דבסוגיא משמע דלרבי זירא דקאמר גמרי קידושי ראשון ויש בה מיתה אפילו לא בא עליה לאחר שנשתחררה כדמוכח מראייתו דכתיב כי לא חופשה הא חופשה יומתו דאלמא דמיד שחופשה אפילו לא בא עליה חייב מיתה ועוד הקשה הר"ן על פירוש זה שפירש ה' המגיד דאם כן מאי קאמר דהרי היא כקטנה שגדלה וכו' דקטנה שגדלה ה"ט לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין אבל בחציה שפחה ובעל לשם קידושין אבל בח"ש וחציה ב"ח ליכא למימר אדם יודע וכו' דהא כיון דמספקא לן אי פקעי אי גמרי מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ועוד הקשה הר"ן על דברי הרמב"ם בתחילת דבריו לפי מה שפירש דכיון דלית לן אכרעותא בין רב יוסף בר חמא ורבי זירא נקטינן דספיקא היא וכן פסק הרמב"ם אבל יש לסמוך דקשה ממה נפשך אם נפרש דעת הרמב"ם דכשנשתחררה גמרו קידושיה מדבריהם אף ע"פ שלא בעל כל שלא בא אחר וקידשה כקידושי קטנה שגדל וא"צ לקדשה קידושין אחרים שאינה יכולה למאן אע"פ שלא בעל א"כ מאי ענין זה לקטנה הא כיון דמספקא לן אי גמרו קדושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א"כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שהרי זו בספק קידושין ולפיכך אין דברי הרמב"ם במקום הזה מחוורים זו היא דעת הר"ן בקושייתו על הרב אע"פ שאין זה לשונו והרב ב"י כתב ליישב תחלת קושיית הר"ן על פי ה"ה דהקשה דהיכי נימא הכא אדם יודע כיון דאנן לא ידעינן דיש לומר דהכי אמרינן הכא אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה ב"ח ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין וכתב עוד ליישב דברי הרמב"ם בשלא בעל ע"ש אכן יש לתמוה אדברי הר"ן שפירש לדעת הרמב"ם דמספקא ליה אי גמרי קידושיה אי פקעי דאין שום גילוי בדברי הרמב"ם לפרש כך אדרבא מדכתב וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה משמע להדיא דס"ל כמ"ד גמרו קידושיה וכך הבין ה"ה מתחילה כפי פשט דברי הרמב"ם ושלכך תמה עליו ואע"ג דהתוספות פירשו כך לפי שהקשו על פירש"י דמספקא ליה לרב חסדא הי מינייהו הוו קידושין משום פלוגתא דאמוראי דלעיל דהא רב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא ונראה דמספקא ליה אי גמרי קידושי ראשון אי פקעי עכ"ל תוספות וכך הם דברי הרא"ש בפסקיו וכך היה מפרש הר"ן מכל מקום אין לנו לפרש כך דברי הרמב"ם מאחר שכתב להדיא דכשנשתחררה גמרי קידושיה ולפעד"נ דדעת הרמב"ם לפסוק כמ"ד גמרי קידושי ראשון וכדמוכח להדיא מהא דקאמר רב חסדא מה נפשך אי קידושי דראובן קידושין וכו' דאי הוה ס"ל דפקעי א"כ פשיטא דקידושי ראובן שהיה ראשון לאו כלום הן דלאחר שנשתחררה פקעי אבל אי ס"ל גמרי ניחא דרב חסדא ס"ל ודאי דאי קידושי ראשון חלין פשיטא לן דלאחר שנשתתררה גמרי קידושין אלא דמספקא לן דילמא לא הוי קידושי ראשון מעיקרא כשהיתה ח"ש וחצייה ב"ח ונמשך מזה דכשקדשה שני לאחר שנשתתררה חלו קידושי שני בלחוד ומה שהקשו התוס' היכי מספקא ליה הא רב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא נראה ליישב דרב חסדא הכי קאמר ליה לרבה בר רב הונא כשדרש מעיקרא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין דאמאי פשיטא לך בח"ש וחציה ב"ח דאינן קידושין כל עיקר כדין המקדש חצי אשה דמי דמי התם שייר בקניינו הלכך אינן קידושין הכא לא שייר בקניינו וכיון דלא שייר איכא למימר דילמא הוי קידושין ולעולם מודה רב חסדא דאינן אלא ספק קידושין ורבה בר רב הונא דאוקים אמורא עליה ודרש אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה וכו' נמי הכי קאמר אע"פ שהמקדש חצי אשה פשיטא לן דאינה מקודשת אבל ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה קידושיה קידושין מ"ט התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו כלומר קידושיה קידושין מספק כיון דלא דמי לחציה אשה וניחא השתא לפירש"י דלא קשה היכי פשיטא להו לרב חסדא ורבה בר רב הונא בחציה שפחה וחצייה ב"ח דמקודשת קידושין גמורים מדאורייתא מטעמא דלא שייר בקניינו ובחצי עבד ובחצי ב"ח מיבעיא ליה ולא אפשיטא לן מהאי טעמא גופיה דלא שייר בקניינו אלא ודאי דבחציה שפחה וחציה ב"ח נמי לא קאמר דקידושיו קידושין כיון דלא שייר בקניינו אלא לעניין שצריכה גט אבל פשיטא דספק קידושין נינהו כמו בחציו עבד וחציו ב"ח ולרבא ורב ששת דס"ל דבח"ש וחציה ב"ח אינן קידושין כלל לא קשה מ"ש מחציו עבד וחציו ב"ח דקידש ב"ח דהוי קידושין מספק די"ל דשאני איש דכיון דיכול לישא שתי כשים טפי אית לן למימר דתופסין קידושיו לחציו מלגבי אשה דאיתתא לבי תרי לא חזיא הלכך אין קידושין תופסין בחצי אשה כלל אף בח"ש וחציה ב"ח אבל לרב חסדא ורבה בר רב הונא דקאמרי דקידושין תפסי בחצייה שפחה וחציה ב"ח בע"כ בספק קידושין קאמר דלא עדיפא מחציו עבד וחציו ב"ח זו היא דעת רש"י וכך היא דעת הרמב"ם כפי' רש"י ופסק כמ"ד גמרו קידושי ראשון וחייב עליה מיתה אלא דמספקא לן אי קידושי ראשון קידושין אם לאו דאם קידושי ראשון קידושין אם כן כשנשתחררה גמרו קידושין והבא עליה חייב מיתה אלא דאיכא ספק דילמא קידושי ראשון אינן כלום וכשנשתחררה וקדשה שני קדושיו קידושין ועל כן פסק דהמקדש ח"ש וחציה ב"ח אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחררה דאפילו למ"ד קידושי ראשון קידושין אינן גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו הקידושין והבא עליה הוא באיסור חנק שאם היו קידושין חלין קודם שהיתה משוחררת עכשיו שנשתחררה היא א"א גמורה והבא עליה במיתה וגמרו קדושיה אלא דמספקא לן אי הוה קידושין חלק מתחלה ומכל מקום קידושין אלו שהם ספק דינן כקדושי קטנה שגדלה דאע"פ שלא בעל עלו לו קידושין הראשונים ה"נ הכא עלו לו קידושין הראשונים וא"צ לקדשה קידושין אחרים אע"ג דלא בעל וכל זה כשלא בא אחר וקידשה אבל בא אחר וקידשה לאחר שנשתחררה קודם שבעל ה"ז ספק קידושין לשניהם דשמא קידושי הראשון קידושין ולאחר שנשתחררו גמרו קידושיו או שמא קידושי הראשון לאו כלום הן וקדושי שני קידושין וכרב חסדא דמספקא ליה וכפירש"י כנ"ל לדעת הרמב"ם אבל מדברי רבינו נראה מדכתב אח"כ וא"א הרא"ש אמר דהוו קידושין גמורים וצריכה גט וכו' אלמא דהבין מדברי הרמב"ם שדעתו כשכתב שאינן קידושין גמורים דרצונו לומר דאינה צריכה גט אלא במיאון סגי לה ומשום הכי כתב וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקטנה שגדלה וכו' דכי היכי דקטנה אינן קדושים גמורים שאינן אלא מדרבנן ובמיאון יוצאה בלא גט ה"נ בח"ש וחציה ב"ח א"צ גט קודם שיחרור ולפי זה פוסק הרמב"ם כרבא ורב ששת דבתראי נינהו דכשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה ב"ח אינה מקודשת מן התורה אלא דמכל מקום קצת קידושין אית בה מדרבנן כקטנה וכשנשתחררה דינה כקטנה שגדלה וכו' וכ"כ הרא"ש על שם הרמ"ה דלמ"ד ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין ואע"ג דהבא עליה חייב אשם דפשיטא דאפילו מוקמינן לקרא בשפחה כנענית וכרבי ישמעאל חייבים עליה אשם וכי בשביל שהיא חצייה ב"ח גריעא טפי אלא דמ"מ כיון שאין קידושיה קידושין מצי מגרש לה בלא גט ומותרת לאחר ולכן כתב רבינו על דברי הרמב"ם דהרא"ש פסק דהוו קידושין גמורים וצריכה גט כמבואר בפסקיו דמפרש כדעת התוספות דרב חסדא ורבה בר רב הונא פשיטא להו דקדושי ראשון קידושין גמורין נינהו משום דלא שייר בקניינו והכי הילכתא אלא דלפי זה קשה מה שכתב הרמב"ם בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם דכיון דקידושי ראשון אינן כלום דיוצאת במיאון כקטנה אם כן קידושי שני קידושין גמורין נינהו ואמאי קאמר הרי זה ספק קידושין לשניהם וצ"ל דלא היה כתוב לפני רבינו דין זה כלל בספרי הרמב"ם שבידו וכדמוכח להדיא ממה שכתב רבינו דין זה אחר כך ע"ש הרא"ש ולא כתבו תחלה ע"ש הרמב"ם אבל לפי ספרי הרמב"ם שבידינו וכמו שהעתיק בית יוסף אין ספק לפע"ד שדעת הרמב"ם כדפירשתי והוא דרך נכון דנתיישב בו כל מאי דהיה קשה על דבריו בלי שום דוחק ואיכא למידק בלשון רבינו ע"ש הרא"ש דהוו קידושין גמורין וצריכה גט דמשמע דדוקא לענין דצריכה גט והא ליתא דהלא הרא"ש כתב דהילכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דקידושיה קידושין גמורין מן התורה וכמו שפירשו התוספות וא"כ ודאי אם מת קודם שיחרור אחיו מייבם אשה זו אם היה גם הוא עבד עברי ופוטר צרותיה מה שאין כן אם לא היו קידושין גמורים מן התורה דלא היה פוטר וי"ל דרבינו נסמך על מה שאמר אחר זה מיד ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה כמו על שאר א"א אלא חייב אשם דאלמא דאשת איש גמורה היא דקדושיה קידושין מן התורה ולא כתב מתחלה וצריכה גט אלא לומר שחולק אדברי הרבמ"ם דפוסק כרבא ורב ששת ומצי מגרש לה בלא גט וקאמר דלהרא"ש קידושיה גמורין וצריכה גט ומ"מ הא דכתב רבינו ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה וכו' דמשמע דוק' קודם שיחרור דגזירת הכתוב הוא דזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה דקודם שיחרור ליכא אלא אשם אבל לאחר שנשתחררה הבא עליה חייב נמי מיתה ליתא אלא למ"ד גמרו קידושי ראשון אבל למ"ד פקעי הבא עליה לאחר שנשחחררה אפי' אשם ליכא ולהרא"ש נמי דמספקא לן הילכתא אי גמרי אי פקעי אף לאחר שיחרור ליכא מיתה וליכא אשם וז"ש רבינו אח"כ ואם נשתחררה לגמרי וקדשה אחר מקודשת לשניהם וצריכה גט משניהם וכו' דמספקא לן אי גמרי אי פקעי אבל לענין מיתה מה נפשך חייב מיתה דא"א גמורה היא דראשון או דשני כיון דקדשה אחר לאחר שיחרור אבל לא קדשה אחר לאחר שיחרור הבא עליה ליכא לא מיתה ולא אשם דדילמא פקעי ודו"ק:

39. Even HaEzer.45.1.1

    חוששין לסבלונות ופירש"י שאם שדכה תחלה ואח"כ שלח לה סבלונות בעדים וכו' בפרק האיש מקדש וכתבו התוספות דאי לא שדכה תחלה מנא ידעה דלשם קידושין שלח לה סבלונות עכ"ל ולפי זה לר"ח אפילו לא שידך נמי חיישינן שמא קידשה כבר בלא שידוכין אבל ב"י כתב ע"ש הרשב"א והר"ן דאף לר"ח דוקא בדשדיך והא דנקט שלח לה לאו דוקא דה"ה נתן לה מידו לידה בפני עדים אלא אורחא דמילתא נקט כיון דאינה אצלו אינו הולך אליה ליתן לה אלא רגילות הוא לשלוח לה א"נ רבותא נקט וכל שכן אם נתן לה בעצמו והא דקאמר רש"י דשלח לה סבלונות בעדים כוונתו לומר ששלח הסבלונות ע"י שני בני אדם לתת לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו א"נ שלח לה ע"י איש אחד אלא שצוה עליו לתת לה בפני שני עדים אבל שלחם ע"י שנים או שלח ע"י א' בפני שני עדים והנתינה ליד האשה לא היה אלא ע"י א' משמע ודאי דלפרש"י אין לחוש לקידושין דהיאך יקדש אותה באלו הסבלונות כיון שלא נתן ליד האשה בפני שני עדים והכי משמע מכל דברי המפרשים דלרש"י צריך שינתנו הסבלונות ליד האשה בפני שני עדים וכ"כ ב"י מיהו בתרומת הדשן בסימן ר"ז כתב לפרש דמ"ש ה"ר שמחה דאף לפרש"י לא בעי עדים היינו דלא בעי עדים בשעה שיתן ליד האשה אלא דשלח הסבלונות בפני עדים וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קידושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו נתנם לה כאשר ציוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן בפרק האומר דלב"ה הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה ואע"ג דהביאה הוי קידושין והמקדש אשה בביאה העדים אינם רואים הביאה הואיל ורואים הדברים שמתוכם יבא ודאי לידי ביאה חשוב עדות וה"ה שולח סבלונות וכתב עוד שם על שם תשובת ה"ר שמחה דכך הורו הגאונים הרב אברהם והר"י הלב"ן והר' יצחק והרבי אלעזר ממי"ץ. ויש להקשות לפירוש ת"ה דא"כ מנ"ל לה"ר שמחה לפרש דברי רש"י לצדדין ודילמא מה שפירש"י ושולח לה סבלונות בעדים היינו שנתן ליד האשה בעדים ולפע"ד נראה דס"ל לה"ר שמחה דודאי כך היא דעת רש"י כפשוטן של דברים שנתן ליד האשה בעדים אלא דלא פירש"י דבעי עדים אלא בתחלת הסוגיא למאי דקס"ד דאף במסבלי והדר מקדשי חיישינן לקידושין השתא ודאי אי לאו עדים אפילו קידשו ממש ושניהם מודים לא חיישינן לקידושין אבל למסקנא דקאמר מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן וכו' השתא ודאי לא בעי עדים אלא כיון ששניהם מודים דשלח לה סבלונות חיישינן לקידושין דאנן סהדי כאילו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין כלל ואע"ג דבעלמא אפי' פירש בהדיא לשם קידושין בלא עדים לא מהני כלל אפילו שניהם מודים דשאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר והיינו משום דכיון דרוב בני אדם מקדשי והדר מסבלי אמרינן אנן סהדי וכו' ולפי זה ודאי דעת הר' שמחה דלא בעי עדים כלל לא בשעה ששילח הסבלונות ולא בשעת חיילות הקידושין כשהאשה מקבלת הסבלונות מיד השליח זו היא דעת הר' שמחה והגאונים דעימיה שהורו דאף ע"ג דליכא עדים חוששין ופשיטא דליכא עדים כל עיקר ואפ"ה חוששין באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מטעמא דאנן סהדי וכו' דלא כמו שפירש בתרומת הדשן גם מה שהביא בת"ה מתשובת הר"ח א"ז דאפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליח שויתה וכו' והא דאמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים על כרחיך בשעת חיילות הקידושין לא בעינן שנים וראיה מפ' האומר עכ"ל הא דכתב על כרחיך בשעת חיילות הקידושין לאו לדיוקא כתביה דבשעת חיילות הקידושין לא בעינן שנים אבל בשעת שליחות בעינן שנים אלא אף בשעת שליחות לא בעינן עדים וטעמא דאמרן אליבא דהר' שמחה דכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי אנן סהדי וכו' ולא הזכיר הר"ח א"ז שעת חיילות הקידושין אלא לחלק בין בדבר שבערוה בעלמא דבעינן שנים לחיילות הקידושין דהכא דלא בעי' שנים לא בתחילת שליחות הסבלונות ולא בשעה שהגיע ליד האשה וכדאמרינן בפ' האומר לב"ה דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דאנן סהדי דבא עליה ה"נ אנן סהדי באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי דבתורת קידושין נתנן וכאילו קדשה בפנינו דמי ואף למה שפירש בת"ה דבעינן עדים בשעת שליחות מבואר בדבריו דהיינו דוקא באתרא דליכא מנהג קבוע לשלוח סבלונות אחר שידוכין ורצויי האשה אלא שאם חפץ לשלוח סבלונות מקדשי והדר מסבלי השתא ודאי כיון דליכא למימר אנן סהדי וכו' דדילמא לא שלח כל עיקר לפיכך בעינן עדים בשליחות הסבלונות ושוב אנן סהדי דלשם קידושין שלח כיון דנהיגי דמקדשי והדר מסבלי אבל היכא דמנהג קבוע הוא לעשות קנין אחר שידוכין ולשלוח וכו' מעתה אנן סהדי דודאי שלח לה ואנן נמי סהדי דלשם קידושין שלח לה כיון דמקדשי והדר מסבלי ולא בעינן עדים כל עיקר ולמאי דפרישית דלה"ר שמחה ס"ל דלמסקנא לא בעינן עדים כלל לפירש"י ס"ל נמי כיון דנהגי דמקדשי והדר מסבלי אפילו ליכא מנהג קבוע לשלוח סבלונות וכו' מ"מ ע"פ עד אחד או אפילו אין עוד שם עד כל עיקר אלא ששניהם מודים חוששין לקידושין מטעמא דאנן סהדי וכו' וכאילו קדשה בפנינו: כתב הר"ן דלפרש"י דוקא בשנתן סתם אבל פירש לשם סבלונות ודאי ליכא למיחש וה"ה אם הוא אמר שנתן לה לשם דורון בעלמא דאין חוששין לקידושין מהרי"ק שורש קע"א:

40. Even HaEzer.45.2.1

    ומ"ש רבינו לפיכך אם רוב העיר וכו' טעם דבריו דלפירש"י דמחמרינן טובא לחוש דהסבלונות עצמן הם קידושין אע"ג דלא דיבר עמה תחלה על עסקי קדושין כל עיקר לפיכך נמשך דאין חוששין אא"כ רובא מקדשי והדר מסבלי אבל רובא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן למעוטא ולא מחמרינן למימר דלמא קידושין הם דכיון דחששא רחוקה היא מסתייה דמחמרינן היכא דרובא מקדשי וכז' כתב הר"ן דפירוש מקדשי והדר מסבלי היינו דמקפידים בכך שאינם סומכים לשלוח סבלונות אלא לאחר הקידושין אית לן למימר דילמא האי נמי לא סמכא דעתיה ולשם קדושין משדר ושכ"כ הרשב"א אבל אם אין מקדשין תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקידושין:

41. Even HaEzer.45.3.1

    ומ"ש ור"ח פסק וכו' זהו גירסתו ופירושו דלא כגירסת רש"י ופירושו ומבואר בתוספות ע"ש דף נ' ומשמע להדיא דאי כולהו מסבלי והדר מקדשי אין חוששין כלל וכתב ה' המגיד בשם הרשב"א דהא דחוששין למיעוטא דוקא מיעוט שעושין כן ברגילות אבל היכא דלעתים מקדשין במקרה והדר מסבלי אפילו מיעוט לא מקרי וכו' ומביאו ב"י וכתב הרא"ש דמשום חומרא דא"א חוששין למיעוטא כי היכי דחוששין לגוסס ומגויד דאין מעידין עליו בנפל למים שאין להם סוף והכל משום חומרא דא"א מיהו יש לדחות דהתם ודאי כיון דהאשה בחזקת א"א אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל כמו רובא אבל הכא האשה בחזקת פנויה היא. אבל הר"ן כתב דהטעם לפי שאין זה רוב קבוע ומחוייב מצד טבע העולם אלא מצד המנהג שהיא עשויה להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו:

42. Even HaEzer.45.4.1

    ומ"ש ופירש ג"כ חוששין לסבלונות שמא קדשה בפני עדים והלכו להם למ"ה כ"כ הרא"ש בשמו וצ"ל דמיירי שהמקדש טוען כך קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למד"ה אלא שהאשה כופרת ואפ"ה חוששין לדבריו וכ"כ במרדכי וכתב עוד ואע"ג דתנן התם דהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דאינו נאמן לאוסרה בקרוביו מ"מ הכא דשלח לה סבלונות חוששין ומשמע דאם אין אחד מהם אומר שקידשה כבר אין חוששין אבל בתרומת הדשן פירש דלר"ת כיון ששניהם מודים דשלח לה סבלונות ושקיבלה משלוחו ה"ל כאילו שניהם מודים שקדשה בפני שנים והלכו למד"ה דמקודשת ודאי וגם פי' זה כתוב במרדכי ע"ש ראבי"ה ושאר גאונים וז"ל כגון שלא ידענו אם קידש אם לאו עכ"ל והיינו לומר דכיון דלא ידענו אנו מחזיקין אותה במקודשת כבר בודאות ומשמע לפ"ז דאם שניהם אומרים שלא קידשו כבר וחזרו בהם נאמנים ואינה צריכה גט וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ה' וכ"כ בהגהות בת"ה דה"א בתשובה בא"ז גדול לפי פר"ח איברא דבת"ה גופיה כתב דאפילו נשבעו שניהם דלא קדשה כבר אינם נאמנים ע"ש הטעם. וכתב דהכי משמע מדברי רבינו שכתב דלפר"ח אם יש עדים שלא קדשה וכו' משמע דוקא עדים אבל אינהו גופייהו לא מהימני וכן כתב הר"ן וכ"כ מהרי"ק פירש כ"ח:

43. Even HaEzer.45.5.1

    ומ"ש שאם יש עדים שנא קדשה וכו' כתב ב"י פי' דיש עדים דאמרי אנן הוינן בהדיה בשעת שידוכין עד ששלח סבלונות ולא קדשה גם לא עשה שליח לקדש עכ"ל: כתב ב"י ע"ש הרשב"ץ דאם לא היו שם עדים והוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפירש"י ולא לפירוש התוספות עכ"ל ותימה דאם ר"ל דהוא אתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי אפילו היו שם עדים ליכא חששא לשום פירוש ואם ר"ל דהוא אתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי א"כ פשיטא דאיכא חששא לפי' ר"ח אפילו לא היו שם עדים דשמא קידשה כבר דחיישינן למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי וכתב מהר"ם איסרלש ז"ל דאפשר דר"ל שלא היו שם עדים משעת שידוכין עד שליחות סבלונות וא"כ ליכא למיחש דילמא קדשה כבר קודם ששלח סבלונות כפי' ר"ח וגם הוא באתרא דרובן מסבלי והדר מקדשי דהשתא ליכא למיחש דילמא קדשה עכשיו בסבלונות אלו אפילו שלחם בעדים כפירש"י דלא חיישינן למיעוטא אלא שהשיג ע"ז דדילמא הילכתא כפר"ח דחיישינן למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי וחיישינן נמי דילמא עכשיו היה מקדשה בסבלונות אלו דחיישינן לכל החומרות שבשתי הפירושים וכן נראה מדברי הפוסקים עכ"ל ול"נ כפשוטו דה"ק דכיון שלא היו עדים בשליחות הסבלונות אין לחוש לפירש"י וכיון דהוא אתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי אין לחוש לפי' התוס' ואע"ג דאפי' אי איכא עדות נמי אין לחוש לשום פי' וכיון דכולהו מסבלי והדר מקדשי אפ"ה כיון דאיכא צד חששא ולעז לומר דעכשיו קידשה בסבלונות אלו מאחר דשלחה בעדים ואע"ג דמדינא ודאי אין חוששין באתרא דכולהו מסבלי מ"מ לעז איכא אבל היכא דליכא כמי עדים בשליחות הסבלונות אין כאן בית מיחוש ושום לעז כל עיקר:

44. Even HaEzer.45.6.1

    וחוששין לכתובה וכו' ג"ז בפרק האיש מקדש ומ"ש אם דרך מקצת אנשי העיר וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ט מאישות ולטעמיה אזיל דגריס בההיא דסבלונות כגירסת ר"ח דחיישינן למיעוטא וה"נ גבי כתובה חיישינן למיעוטא ומאחר שכתב רבינו גבי סבלונות דטוב להחמיר בשניהם לכך כתב כאן בסתם לחומרא ע"פ גירסת ר"ח ופירושו דחיישינן למיעוטא דילמא כבר נתקדשה קודם שכתב כתובה אבל החומרא שהיא לפירוש רש"י גבי סבלונות לא שייכא גבי כתובה לפיכך לא הזכיר כאן דעת רש"י שאינו יוצא מפירושו שום חומרא אלא קולא וק"ל מ"ש ולא הגיע לידה וכו' פירוש דאילו הגיע לידה פשיטא דחוששין דאין דרך ליתן כתובה קודם הקידושין: וכתב הריטב"א דאין חוששין אלא א"כ שאמרו שניהם לסופר לכתוב הכתובה וכתבה מדעת שניהם עכ"ל ומשמע דהיינו דוקא בדלא שדיך דאי בדשדיך חוששין אפילו כתבה מדעת אחד בלבד: ומ"ש ואי דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקידושין אין חוששין לקידושין כתב הריטב"א דאפילו שלח גם כן סבלונות אין חוששין באתרא דמסבלי והדר מקדשי:

45. Even HaEzer.46.1.1

    פנויה שיצא עליה קול וכו" סוף גיטין משנה וגמרא ומ"ש רבינו וכיצד הקול הברור כגון שבאו עדים והעידו שראו נרות דולקות וכו' שם אמר עולא לא ששמעו קול הבר' אלא כדי שיהו הנרות וכו' ובני אדם נכנסין וכו' וכן תני לוי לא ששמעו קול הברה וכו' ונשים טוות וכו' וכן אמר רבב"ח א"ר יוחנן לא ששמעו קול הברה וכו' ובני אדם נכנסין וכו' ומ"ש או שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' שם א"ר אבא א"ר הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ובודקין והולכין עד שמגיעין לדבר ברור דבר הברור עדות מעלייתא היא אלא הכי אמר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למ"ה ומשמע דתלמודא קמפרש דדבר ברור דקאמר ר' אבא לאו עדות מעלייתא קאמר אלא דלקול זה דפלוני שמע מפלוני וכו' קרי לי' דבר ברור כלומ' שהקול ברור שאינו קול הברה. והכי משמע ממ"ש התוספות וז"ל עד שמגיעים לדבר ברור מסתמא לא פליג ר"א אעולא דלעיל ואברייתא דלוי וכן משמע מדלא קאמר ורבי אבהו אמר אלא לעיל דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיגיע לדבר ברור אבל הכא דליכא רגלים לדבר בעינן שיגיע לדבר ברור עכ"ל נראה דרצונו לומר דלעולא סגי כשבאו עדים שראו נרות דולקות וכו' ואין צריך להגיע לדבר ברור שישאלו הב"ד לאותן בני אדם שנכנסו ויצאו ואמרו פלונית נתקדשה היום לפלוני אם ראו הם בעצמן שקידש פלוני לפלונית או שמעו כך וממי שמעו עד שיגיעו לדבר ברור אלא כיון דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיגיע לדבר ברור וכ"כ הר"ן אבל מדברי רבי' מבואר דההוא דעולא נמי דבר ברור הוא כההיא דר' אבהו והיינו דתרווייהו קאמרי לא ששמעו קול הברה אלא כדי וכו' דאלמא דבכה"ג לאו קול הברה הוא אלא קול ברור דאין בין קול הברה לקול ברור ולא כלום אלא דתלמודא קס"ד דלישנא דקאמר רבי אבא עד שמגיעים לדבר הברור משמעו עדות מעלייתא ולהכי קא מתמה דבר הברור עדות מעלייתא ומשני אלא הכי קאמר אלא כדי שיאמרו וכו' כלומר לאו עדות מעלייתא קאמר אלא עד שמגיעי' לקול ברור דהיינו שהלכו העדים למ"ה ודעולא ודאי קול ברור הוא:

46. Even HaEzer.46.2.1

    ומ"ש רבינו שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למ"ה איכא לתמוה דבגמרא משמע דלא בעינן אלא שנים שמהם הקול יוצא ששמעו משנים שהלכו להם למ"ה ובין הכל אינן אלא ד' וכ"כ הרא"ש להדיא לפרש לישנא דתלמודא וז"ל ומיירי בתרי דשמעי מתרי כגון ראובן ושמעון מלוי ויהודה אבל חד מחד ותרי מחד לא וכו' וכן פי' הרשב"א והר"ן ופירש עוד דסגי בראובן ששמע מלוי ושמעון שמע מיהודה ואע"ג שאין כאן שנים ששמעו מפי שנים כאחד בהכי סגי ורבינו מצריך שהשנים שבאו לב"ד שמהם יוצא הקול יאמרו ששמעו מפי אחד שאמר ששמע מפי שנים והם שמעו ג"כ משנים שנתקדשה בפניהם והלכו להם למ"ה וברמב"ם לפי הספרים שבידינו כתב שבאו שנים ואמרו שמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת ותימה דמניין לו זה ונראה דס"ל להרמב"ם דלא הדר ביה תלמודא מהא דקאמר רבי אבא מעיקרא אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני אלא דבהא דקאמר ר"א ובודקין והולכין עד שמגיע לדבר הברור קא מפרש תלמודא דלא עדים מעלייתא קאמר אלא דבר ברור דקאמר היינו דאותו פלוני ששמע מפלוני ופלוני והלכו להם למ"ה והשתא לרבי אבהו כשבאו שנים לפני ב"ד ואמרו שמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני שהלכו להם למ"ה קול ברור הוא ולפי זה צ"ל דהרמב"ם גורס במסקנא אלא כדי שיאמר פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למ"ה והשתא כשנצרף דברי רבי אבא מעיקרא עם מאי דמסיק תלמודא קול דקאמר היינו שבאו שנים ואמרו שמענו ששמע מפלו' שנתקדשה פלו' בפני פלו' ופלו' שהלכו להם למ"ה ואתא לאשמונינן רבותא דאעפ"י דהנהו תרי שבאו לפני ב"ד לא שמעו מתרי אלא מחד דשמע מחד דשמע מפי שנים שנתקדשה בפניהם סגי ולדעת רבי' ג"כ צ"ל דכך הוא מפרש אלא דגורס במסקנא אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ששמע מפלו' ופלו' והלכו להם למ"ה דהשתא כשנצרף דברי רבי אבא דמעיקר' עם מאי דמסיק קול דקאמר היינו שבאו שנים ואמרו שמענו מפלוני ששמע מפלו' ופלוני ששמעו מפלו' ופלוני והלכו להם למ"ה ואתא לאשמועינן דדוקא תרי מתרי אלא דהקול הגיע ע"י חד ואפ"ה סגי כיון דלבסוף איכא תרי מתרי וגם איכא תרי דבאו לב"ד דשמעו מפי האחד שמהם יצא הקול: ומיהו הר"ן לא היה גורס בספרי הרמב"ם אלא באו שנים ואמרו שמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם למ"ה דליכא בין הני תרי שבאו ואמרו לתרי שהלכו למ"ה אלא אחד בלבד ולפי ספרי הרמב"ם שבידינו איכא בי תרי וצ"ע שוב מצאתי למהרש"ל שהגיה בספר הטור שלו או שיאמרו מהיכן שמעו מפלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למ"ה ודוקא תרי מתרי כדפרישי' כגון ששמע ראובן ושמעון מלוי ויהודה ולוי ויהודה מיששכר וזבולן אבל חד מחד וכולי וכתב בצדו כאשר הגהתי מצאתי בספר אבן העזר מדוייק וכן הוא באשיר"י אלא שבאשיר"י לא הזכיר כת הג' כי באמת ללא צורך הוא נ"ל עכ"ל:

47. Even HaEzer.46.3.1

    אבל תד מתרי כתב הרמב"ם דהוי קלא אפילו אשה וכולי ט"ס הוא שלא נמצא כך לא להרמב"ם ולא להרמב"ן ובספר מדוייק מ' כ הרמ"ה וכן כתב ב"י ומהרש"ל: ומה שאמר אבל אם תולין בשנים שמתו לא הוי קלא תימה דהרמב"ם בפ' ט' דאישות כ' להדיא או מתו הרי זה קול שמחזיק אות' מקודשת ורבינו לא הביא דעתו ובודאי נקטינן לחומרא כהרמב"ם כנגד הרמ"ה וכ"כ בש"ע: כתב הר"ן שאם יצא הקול בשעת קידושין בעינן כדעולא ואם לאחר זמן בבדיקת הקול מפי עדים כדרבי אבא עכ"ל. וכן כתב עוד דבדרבי אבא אפי' לא אמרו נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי וכו' ושכך נראה מדברי הרמב"ם פרק ט' דאישות:

48. Even HaEzer.46.4.1

    ומ"ש רבינו וכן אם אינם מזכירים שנתקדשה לפלוני וכו' ברייתא סוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה אלא דיש לדקדק דתני התם נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה ופירש רש"י יצא על פנויה קול שהיא נשואה זה ימים ואנו מוחזקים בה בחזקת שהיא פנויה אין חוששין לה דקלא דמתני' היינו שאומרים היום נתקדשה פלונית. ארוסה יצא עליה קול שהיא ארוסה זה ימים עכ"ל ולמה השמיטו רבי' שלא כתב בפירוש דאם אינם אומרים שנתקדשה היום אינו קול ואפשר דכיון דבקלא דרבי אבא חוששין לקול אפילו לא אמרו היום וברייתא על כרחך לא איירי אלא בקלא דעולא התם הוא דבעינן דאמרו היום לכך לא הזכירו רבי' ונסמך על המבין אבל שלא לפלוני ובעיר אחרת דאין חוששין לה בין לעולא ובין לרבי אבא כתבו רבינו בסתם אבל מדברי הרמב"ם נראה דכולה ברייתא לא מיתוקמא אלא בקלא דעולא אבל בקלא דרבי אבא אפילו אמרו נתקדשה סתמא או בעיר אחרת הוי קול שהרי כשכתב בסוף לקלא דרבי אבא לא כתב שיאמרו היום וכאן ולפלוני אף על גב שגם בתחילה כשכתב לקלא דעולא לא כתב לפלוני וכאן יש לומר דלפלוני נסמך על מה שאמר בתחלה האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכולי דעלה קאי מה שאמר אחר כך כגון שראו נרות דולקות וכולי ואומרות נתקדשה פלונית היום דהיינו לומר נתקדשת פלונית לפלוני שהזכיר תחלה ותו דב"י בספר כסף משנה כתב דראה בתשובת הריב"ש שהיה גורס בדברי הרמב"ם שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני ולענין מה שהיה ליה לכתוב כאן יש לומר שמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות אבל בקלא דרבי אבא לא כתב כלום נראה דסבירא ליה דהוי קול אפילו בנתקדשה סתם ובעיר אחרת ושלא לפלוני ודלא כהר"ן דקמפרש בדברי הרב רבינו משה בר מיימוני דאין חילוק בין קלא דעולא לדרבי אלעזר אלא בהיום דאם כן קשה דרישא דברייתא ארוסה אין חוששין לה לא מיתוקמא אלא בקלא דעולא וסיפא דשלא לפלוני ובעיר אחרת אין חוששין לה קאי נמי אקלא דרבי אבא וזה דוחק. ועוד אפשר לומר דהרמב"ם סבירא ליה דבין בדעולא בין בדרבי אבא אין צריך שיאמרו לפלוני וגם אין צריך לומר כאן ולכך לא הזכירם כלל בספרו וברייתא הכי קתני נשואה אין חוששין לה וכו' פירוש לא מיבעיא נשואה שאם אמת הוא היה הדבר מתפרסם אלא אפילו ארוסה שאינו מתפרסם כל כך אין חוששין לה ול"מ בארוסה סתמא אלא אפילו ארוסה של פלוני אין חוששין לה וכך פירש הר"ן לפי גרסתו דגרס בברייתא של פלו' וכך היא הגירסא במסקנת ספרים השתא לפי זה אם אמרו היום נתארסה סתמא חוששין דלא קאמר אפילו של פלוני אין חוששין לה אלא באמרו ארוסה זה ימים וכן בעיר אחרת אין חוששין לה יש לפרש דלא מיבעיא קאמר וקאי ארישא שאמר ארוסה אין חוששין דל"מ באמרו ארוסה היא שנתארסה כאן שאם הוא אמת היה מתפרסם אלא אפילו אמרו ארוסה היא שנתארסה בעיר אחרת דאפשר דלא נתפרסם אפילו הכי אין חוששין לה אבל בנתארסה היום חוששין לה בכל ענין אפילו בעיר אחרת ואפילו שלא לפלוני ומכ"ש ארוסה של פלוני ועוד נראה לי מדברי הרמב"ם דהוא ז"ל מפרש בקלא דעולא דקאמר תלמודא מתקדשת ודילמא לא מיקדשא אימא פלונית נתקדשה היום משמע להדיא דבני אדם הנכנסין והיוצאין והנשים השמחות אין העדים צריכות שיאמרו בשמם שאמרו נתקדשה היום פלונית לפלוני אלא באומרים פלונית נתקדשה היום סגי אלא שהקול שיצא אינו קול אלא דוקא פלונית נתקדשה לפלוני וכדקתני בברייתא שלח לפלוני אין חוששין לה ולכן כתב הרמב"ם תחילה האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת אף על פי שאין שם ראיה ברורה עכ"ל. אלמא משמע דלא סגי בלאו הכי דלא הוי קול שתהא בחזקת מקודשת אא"כ שהקול היוצא הוא שפלונית מקודשת לפנוני אבל שיחת בני אדם והנשים אין צריך שיאמרו לפלוני ולכן כתב אחר כך וכיצד הוא הקול שתוחזק בו זו שהיא מקודשת כגון וכו' ואומרת נתקדשה פלונית היום וכו'. דאלמא דכל ששמעו העדים כך שאמרו הנשים הוי קול אף על פי שלא שמעו במעמד ההוא מפי הנשים ההם שנתקדשה לפלוני אפילו הכי כיון שהקול יוצא שנתקדשה לפלוני סגי בכך מה שאין כן אם גם הקול שיצא לא היה כי אם נתקדשה בסתמא אינו קול ודכוותה בקלא דרבי אבא כשיאמרו העדים בבית דין ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלוני' בפני פלוני ופלו' הוי קול אע"פ שלא שמעו בפירוש שנתקדשה פלונית לפלוני אלא שהקול היוצא צריך שיאמרו נתקדשה פלונית לפלוני כדקתני בברייתא שלא לפלוני אין חוששין לה אבל במה ששמעו העדים אין צריך לפלוני והכי משמע להדיא בגמרא דבהך דרבי אבא קאמרי אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' ולא קאמר לפלוני. וההיא דבעיר אחרת אין חוששין לה דלא הזכירו הרמב"ם נראה דסבירא ליה דאין פירושו דעדים מעידים כאן שראו בעיר אחרת נרות דולקות וכולי בדעולא ומתוך כך יצא הקול כאן דפלונית נתקדשה לפלוני בעיר אחרת דאם כן קשה אמאי אין חוששין דמה לי בעיר הזאת ומה לי בעיר אחרת כיון שמעידין בדבר ברור ודכוותה קשה בקלא דרבי אבא אם עדים מעידים כאן בדבר ברור על אשה בעיר אחרת למה לא יהיו חוששין אלא ודאי הא דתני בעיר אחרת אין חוששין ה"פ דאם שנים הוציאו קול בעיר אחת שפלונית נתקדשה בעיר אחרת והעדים לא היו שם ולא ראו דבר אלא אומרים בלבד שמענו מפלוני וכו' אין חוששין לאותו קול דאף בקלא דרבי אבא בעינן שיאמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכולי וכיון שהעדים כאן מעידים על אשה מעיר אחרת ולא ראו דבר אין חוששין לאותו קול דבראייה הכל תלוי אם ראו כמו שמחת אירוסין או לא ראו ולכן לא כתב הרמב"ם חילוק זה דבעיר אחרת אלא כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני וכו' דדוקא בכה"ג חשוב קול הא אם לא ראו כמו שמחת אירוסין ולא שמעו קול הברה לא הוי קול בין שמעידין העדים על האשה מעיר הזאת ובין על אשה מעיר אחרת כי בברייתא לא קאמר בעיר אחרת אין חוששין לה אלא כשאין מעידין אלא ששמעו מפלוני וכו' אשה שבעיר אחרת נתקדשה לפלוני ואין מעידין שראו דבר כי כך הוא מן הסתם כשמעידין על אשה מעיר אחרת ולפיכך אין חוששין והכי משמע מלישנא דרבי אבא דקאמר לא ששמעו קול הברה אלא כדי וכו' דקשה מהיכא תיתי דשמיעת קול הברה יספיק להחזיקה במקודשת אלא בע"כ דסתם אירוסין אינה בלא שמחה ואם יצא קול אירוסין לבד בלא קול הברת שמחה בודאי אין בו ממש ולכן אמר אע"ג דצריך שיאמרו ששמעו קול הברת שמחה מ"מ קול הברת שמחה בלבד אינו מספיק עד שיצטרפו עוד עניינים דהיינו נרות דולקות וכו' לעולא ושמענו מפלוני ששמע וכו' לרבי אבא וז"ש אלא כדי שיהיו וכו' כלומר קול הברת שמחה אינו מחשיב לקול אא"כ יצטרף עמו עניינים ומעשים ומכללא נשמע דמעשים אלו ג"כ בלבדן אינם מחשיבין לקול זה אא"כ ראו קול הברת שמחה דתרתי בעינן והכי משמע בירושלמי דבעינן קול שמחה דה"א התם א"ר יוסי בשם ר' יוחנן נרות דולקות ושיחות ובני אדם משיחין התיב ר' זעירא והא תנינן יצא שמה בעיר מקודשת אית לן למימר נרות דולקות ולא שיחות בני אדם משיחין וכו' כלומר מדתנן בסתמא משמע דמיירי בסתם אירוסין שדרכן להיות שם נרות דולקות אבל אין צריך שיחת בני אדם משיחין ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם ברווחא אכן דברי רבינו אינם מתיישבים אם נפרש דס"ל דא"צ שיאמרו נתקדשה היום אלא בקלא דעולא אבל בקלא דר' אבא א"צ שיאמרו היום וברייתא דתני ארוסה אין חוששין לה לא איירי אלא בקלא דעולא חדא דברייתא מסתמא קתני ונפרש דרישא לא קאי אלא אקלא דעולא וסיפא קאי נמי אקלא דרבי אבא וכו' דה"ל לרבינו לפרש חלוק זה להדיא דבקלא דעולא צריך שיאמרו היום ובקלא דרבי אבא א"צ שיאמרו היום ועל כן נלפע"ד דרבינו ס"ל דברייתא דתני נשואה אין חוששין לה וכו' הכי פירושא אם יצא קול פשוט קול הברה בעלמא פלונית נשואה היא או ארוסה היא ואינו קול ברור שיהיו מעידין ראינו נרות דולקות וכו' כדעולא או שיאמרו פלוני שמע וכו' כדר' אבא אין חוששין לה דלא חיישינן לקלא אלא בכדעולא או בכדרבי אבא וסיפא שלא לפלוני אין חוששין לה היינו לומר אפי' בכדעולא או בכדר' אבא לא חשיב קול ברור כיון שלא יצא הקול פלונית נתקדשה לפלוני וכן בעיר אחרת אין חוששין לה והיינו דבגמ' בתר הך ברייתא קבעה תלמודה להך דעולא ודרבי אבא לא ששמעו קול הברה וכו' דמשמע דאתא לאורויי הא דתני ברייתא ארוסה או נשואה אין חוששין לה היינו כשאין שם קול ברור אלא קול הברה וכ"כ האשיר"י הך דעולא ודרבי אבא בתר דכתב הך ברייתא ודלא כהאלפסי שכתב הך דעולא ודרבי אבא מקמי הך ברייתא והכי משמע להדיא מספר הרמזים שחיברו רבינו ונקרא קיצור פסקי הרא"ש שכתב לשם וז"ל יצא קול על הפנויה שנשאת או נתקדשה או שהיא בעולה או חלוצה אין חוששין לה אא"כ היה הקול ברור שיאמרו ראינו נרות דולקות בבית פלוני והנשים אומרות שנתקדשה היום לפלוני או שאמרו פלוני ופלוני מהיכן שמעו מפלוני ופלוני והלכו להם למ"ה וכגון ששמעו תרי מתרי אבל חד מחד או תרי מחד לא או שלא הזכירו שנתקדשה לפלוני אלא אמרו נתקדשה סתם או שיצא עליה הקול שנתקדשה בעיר אחרת אין חוששין לו וכו' עכ"ל הרי מבואר כדפרישית והשתא סבירא ליה לרבינו דדבר פשוט הוא דכשהקול ברור כדעולא וכדרבי אבא אע"פ שאין העדים מעידים שבו ביום ראו או בו ביום שמעו חשיב קול ברור וחוששין כל שהוחזק הקול בבית דין וכן כתב ב"י בתחילת סימן זה על שם הרשב"א דאפילו לאחר זמן כל זמן שלא נישאת אילו באו בית דין לחזור ולדקדק אחר הקול עושין וראוי לעשות כן עכ"ל וכן כתב הר"ן וזה לשונו ואם תאמר כל שלא הוחזק בבית דין יחזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם נשאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נישואין וכו' אלמא להדיא דקודם נשואין בודקין אף לאחר זמן וכן בדין דלא מצינו שהצריכו שהעדים יעידו דוקא בו ביום לא גבי ממון ולא גבי נפשות והא דאיתא בגמרא בדעולא דאומרים פלונית נתקדשה היינו שהעדים מעידים שבני אדם והנשים הנכנסין והיוצאים אמרו נתקדשה היום אבל עדות העדים בבית דין הוא אף לאחר זמן ואמירת בני אדם והנשים הנכנסים והיוצאים אינהו צריכים שיאמרו פלונית נתקדשה היום דאם לא אמרו היום אין הנרות הדולקות והמטות מוצעות שום הוכחה לפלונית זו שנתקדשה דדילמא לאשה אחרת הכינו הנרות והמטות ולא לזאת שאמרו עליה דנתקדשה אבל כשאמרו הנכנסים והיוצאים פלונית נתקדשה היום מסתמא דבשבילה הדליקו הנרות וכו' ותו דאיכא למימר דלא קאמר עולא היום אלא למאי דקא סלקא דעתך דקאמרי בני אדם פלונית מתקדשת היום דצריך לומר היום משום דעדיין לא נתקדשה ויוצאין ונכנסין אומרים דלכך הדליקו הנרות ומטות מוצעות לפי שמתקדשת היום אבל למאי דמותבינן מתקדשת ודילמא לא איקדשא ומהדרינן אימא פלונית נתקדשה היום אין הכי נמי דלא צריך דיאמרו היום דכל שמעידים שראו נרות דולקות וכו' ובני אדם הנכנסין והיוצאין אמרו נתקדשה פלונית חשוב קול אע"פ שלא אמרו היום והרמב"ם ורבינו שכתבו נתקדשה היום לא כתבו כך אלא משום סיפא שאם אמרו תתקדש פלונית אע"ג דאמרי תתקדש היום אפ"ה אינה מקודשת אבל במעידין נתקדשה פלונית אין צריך היום מיהו העיקר דתלמודא דנקט במסקנא פלונית נתקדשה היום בדוקא נקט היום דאם לא אמרו היום אין כאן הוכחה שהנרות הודלקו והמטות הוצעו בעבור זאת האשה והלכך בקלא דעולא דוקא צריך שיאמרו העדים שביום שראו הנרות דולקות וכו' שמעו שהנשים ובני אדם הנכנסים והיוצאים אמרו פלונית נתקדשה היום אבל הקול שיצא הוא בסתם פלונית נתקדשה לפלוני וגם עדים אין צריכין שיעידו בב"ד בו ביום שנתקדשה אלא אפילו לאחר זמן מעידין שביום פלוני ראו בבית פלוני נרות דולקות וכו' וברייתא דתני ארוסה אין חוששין לה פירושו דיצא הקול פשוט שהיא ארוסה ואין שם קול ברור שיעידו נרות דולקות וכו' כדעולא או שמע מפלוני וכו' כדר' אבא וכך הוא הפי' בדברי הרמב"ם בשהזכיר בדעולא בדברי הנשים נתקדשה היום ושוב לא הזכירו ובזה עלה הכל כהוגן ושלא כפירש"י דארוסה אין חוששין לה היינו ארוסה זה ימים וקלא דמתני' שאומרים היום נתקדשה וכו' ודו"ק: וראיתי בפסק אחד של הרב מהר"ר ליב מפראג שכתב וז"ל ואני אומר דהא דקאמר ר' אבא לא שישמעו קול הברה וכו' אין פי' דבזה שאמרו שמענו מפלוני ששמע מפלוני ופלוני וכו' והלכו להם למ"ה סגי בכך דא"כ אמאי תנן יצא שמה בעיר מקודשת ה"ל למתני אמרו שנים שמענו מפלוני וכו' מקודשת אלא ודאי תרתי בעינן דאיכא הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשב"ד חוקרין אחר הדבר בעינן נמי דבאו שנים ואמרו שמענו מפלוני וכו' וכל היכא שאין שם קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול דאל"כ לא תהא בת ישראל פנויה שילכו שני ריקים ופוחזים ויאמרו במסיבה פלונית מקודשת וישמע אחד ויעיד משמם הלכך צריך שיהא קול הברה בעיר שאין בני אדם מקבלין קול הברה אא"כ יש בו ממש וכשיצטרף לזה שיאמרו שנים שמענו מפלוני חוששין לקדושין וכן משמע בדברי הרמב"ם שכתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכו' הרי לדברי הרמב"ם פשוט שאין לסמוך על עדות של שמועה בלבד והרמב"ם ז"ל מדייק כך מדתנן יצא שמה בעיר מקודשת דאלמא דביציאת הקול בעיר תליא מילתא עכ"ל וזה חזוק למאי שכתבתי למעלה והוא דבר ברור:

49. Even HaEzer.46.5.1

    וכל קול שיש לו אמתלאה ששוברת אותו וכו' שם במשנה ומ"ש או אפי' אם יש לחוש לאמתלאה לבטל הקול וכו' שם רב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא ומתניתין דתנן ובלבד שלא יהא שם אמתלא נמי במקום אמתלא קאמר ופי' אפילו אין כאן שום אמתלא בהדיא אלא מקום ופתח יש לדבר שנוכל ללמוד שם אמתלא חוששין שמא אמתלא פלונית יש לדבר והקול בטל ופירש רבינו כגון שיש להסתפק אם יש בקידושין ש"פ או שמא קטן היה אין חוששין לקול דהכי אשכחן בתלמודא תרתי עובדא חדא בקידושין שהיה בהם ספק אם הוא ש"פ אידך בקידושין לחד מבני פלניא דאפשר דקטן היה ויש להקשות דאמאי לא כתב רבינו נמי כגון שיצא קול שזרק לה קידושין אע"פ שלא יצתה האמתלא עמו שהיה ספק קרוב לו קרוב לה מ"מ אנן הוא דחיישינן לאמתלא זו שמא קרוב לו היה והקול בטל והוה ניחא טפי להזכיר אמתלא שהזכיר קודם זה וי"ל דרבי' ס"ל דבזריקה אין סומכין על האמתלא זו להתירה לכתחילה דכיון שלא יצא האמתלא עם הקול אין לנו להקל אלא דוקא במאי דאשכחן בתלמוד להדיא דהנך תרתי עובדי דספק ש"פ וספק דשמא קטן היה ולפ"ז הא דכתב רבינו וכגון שיצא האמתלא מיד וכו' קאי אתרווייהו דלא מיבעיא דכשיצא הקול שקידשה ע"ת דהתם ודאי כיון שיצא קול שנתקדשה בסתם דהחזיקו אותה במקודשת גמורה ולאחר זמן יצא האמתלא דנתקדשה ע"ת דאינה מבטלת הקול אלא אפילו לכשיצא הקול דזרקו לה קידושין בסתם ואח"כ יצתה האמתלא דספק קרוב לו ספק קרוב לה נמי אין הקול בטל ואין צריך לומר היכא דלא יצאת האמתלא כלל דפשיטא דאנן לא חיישינן לאמתלא דילמא זרק קרוב לו כדי לבטל הקול ודו"ק:

50. Even HaEzer.46.6.1

    ומ"ש כגון שיצא האמתלא מיד עם הקול מימרא דר' יוחנן לשם אמרו דבר זהו קול לא אמרו דבר זהו אמתלא פי' אמרו דבר מקויים ומסויים תו לא מהניא אמתלא לא אמרו דבר שלא גמרו הדבר להוציא קול מקויים ומסויים אלא הוציאו שובר עם הקול כגון שנתקדשה פלונית בספק הוא דהוי אמתלאה:

51. Even HaEzer.46.7.1

    ומ"ש והרמב"ם כתב יצא הקול וכו' פירוש רבינו כתב דאם יצא תחלה הקול ברור שוב לא מהני שום אמתלא אבל הרמב"ם כתב לחלק בזה דאע"פ שיצא הקול תחלה בסתם ולאחר ימים יצא האמתלא אם נראין הדברים לבית דין שהם סומכין על האמתלא לא הוחזקה מקודשת ונראה דהיינו כגון שיצא קול שזרק לה את קידושיה ולאחר זמן יצא הקול שזרק קרוב לו וטעם מחלוקת הוא בפירוש דברי רב זביד דרבינו מפרש כפירוש רש"י אם יש מקום ופתח וכו' כגון דאיכא להסתפק אם יש קידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה וכמ"ש לעיל אבל הרמב"ם מפרש דהכי קאמר רב זביד דאין חוששין מכאן ועד עשרה ימים אא"כ במקום הראוי להסתפק התם הוא דחוששין כשנראה לבית דין שיש לסמוך על האמתלא כגון שיצא קול שזרק לה קידושיה וכו' ומדברי הרי"ף והרא"ש נראה כדברי הרמב"ם שהרי כתב ומסתברא כרב זביד אלמא דסבירא ליה דפליג ארבה ב"ר הונא דקאמר אמתלא שאמרו מכאן ועד עשרה ימים וקאמר רב זביד דדוקא במקום הוכחה כגון שמעיקרא יצא הקול שזרק לה קידושין ואח"כ יצא האמתלא שהיה קרוב לו מתירין אותה כיון שאמרו בתחילה שקידשה בזריקה אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת בסתמא ואחר עשרה ימים אמרו שקידשה בזריקה ושהיה קרוב לו אין מתירין אותה זאת היא דעת הרמב"ם ונחלק עליו רבינו כדפרישית ולא כמו שכתב בית יוסף דהרמב"ם אינו חולק עם רבינו בדין זה ולא הבנתי דעתו כי הדבר ברור הוא כדפרישית שחלוקים הם: כתב המרדכי סוף גיטין על שם הר"ם שאין הפירוש בהא דאמרינן כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דהיינו דשני עדים מספקא להו אי קרוב לו אי קרוב לה דכהאי גוונא אין כאן בית מיחוש דאוקימנא אחזקתה אלא מיירי בשני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה עכ"ל ונמצינו למדין דהוא הדין לענין קלא דקידושין הוה אמתלא עם הקול כשאמר פלונית נתקדשה לפלוני בפני שני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה והלכו להם העדים למ"ה דאפ"ה הוי אמתלא והקול בטל:

52. Even HaEzer.46.8.1

    נתברר אח"כ ע"י אותם שהוציאו קול שהוא שקר מבטלין אותו שם נחלקו אמוראי ואתרוותא דנהיגי הכי והכי ופסק הרא"ש על שם מהר"ם דהלכה כרב באיסורי וכדנהגו בסורא לבטל את הקול ורש"י פי' בפירוש שני דהיינו כשחזרו אותן פלוני ופלוני ממ ה ואמרו להד"ם וכך פי' התוספות והר"ן אבל הרא"ש הביא פירש"י בלשונו שכתב שני פירושים ואח"כ כתב ולפי' צורתא דשמעתא דפליגי בביטול קול מיירי בקול שיצא בלי שובר ואמתלא ונתחזק בב"ד ושוב נתברר לב"ד על ידי אותם שהוציאו הקול שהוא שקר ואין בדבר אלא חשד ורינון שירננו על ב"ד שמתירים אשת איש וכו' עכ"ל נראה דס"ל דלאו דוקא דבעינן שיבואו השנים שתלו בהן הקול ממ"ה ויאמרו להד"ם אלא אפילו לא באו ממ"ה אלא שאותן שהוציאו הקול הם עצמם חוזרין בהם בפירוש דאיכא רינון טובא דמאי חזית דסמכת אהני דברים סמוך אדברים הראשונים א"נ שלא חזרו בפירוש אלא שמתוך חקירות ודרישות נתפסים בדבריהם ולמדין מתוך דבריהם בירור גמור שהקול שהוציאו הוא שקר ואפ"ה הואיל ואינו אלא חשד ורינון מבטלינן קלא ואחריו נמשך רבינו שכתב נתברר אח"כ ע"י אותם שהוציאו קול שהוא שקר מבטלין אותו פי' דאפילו בכה"ג מבטליו אותו ואין צ"ל אם חזרו אותן פלוני ופלוני ממ"ה ואמרו להד"ם דפשיטא דמבטלין אותו: כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ו' מביאו ב"י כאן גם הביאו לעיל סוף סי' ל' ורבינו כתבו בקיצור תחלת סי' מ"ב על אחד שנתן קידושין לאשה והיא סבורה שנתן לה בפרעון החוב וכששמעה כך השליכה המעות מידה וצעקה דאין כאן בית מיחוש דאפילו קול של קידושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שוברו עמו ולא מיקרי קול אלא פלוני שמע מפלוני וכו' והלכו להם למ"ה דהאי קול לית ליה אמתלא כיון דליתנהו עידי קמן דלישיילינהו דסברי אינשי קושטא קאמרי אבל הכא שהעדים לפנינו קול ושוברו עמו והכי נקטינן ומעשים כמה פעמים שכשנעשה מעשה קידושין ויצא קול בעיר פלונית נתקדשה לפלוני ועיינו ביה רבנן ושולחים לגדולים אשר בארץ המה ויסכימו שאין ממש בקידושין דנישאת בלא גט דאפילו למ"ד לא מבטלינן קלא ליכא למימר דכיון שהוחזק הקול בב"ד ע"י שנים הראשונים תו לא מבטלינן קלא אלא כיון דב"ד עומדים כל שעה לחקור ולדרוש אם לבסוף נתברר ששקר היה בטל הקול דפשיטא דא"צ שיעידו העדים כל העדות בבת אחת ואצ"ל אם כפי הדין אין במעשה הקידושין ממש דפשיטא דלא חיישינן לקול שיוצא דאין כאן חשד ורינון כדאמרינן בגמרא מימר אמרי עיינו ביה רבנן בקידושי ולא הוה בהו ש"פ א"נ קידושי קטן הוו: כתב ב"י ונראה שעכשיו בסתם מקומות אין מבטלין את הקול בשום מקום אפילו באו פלוני ופלוני. ואמרו להד"ם ולפיכך לא כתבה הרי"ף בהלכותיו ונראה שכך הוא דעת הרמב"ם שגם הוא לא כתבה בפ"ט עכ"ל והא דכתב רבינו בסמוך בשם הרמב"ם דאם הב"ד סומכין על האמתלא לא הוחזקה מקודשת יש לחלק דבדאיכא אמתלא שסומכין עליו הב"ד ליכא רינון שמרננין על הב"ד שמתירין אשת איש אבל בדליכא אמתלא איכא רינון וזה נראה היפך מסברת הרמ"ה שהביא רבינו בסמוך:

53. Even HaEzer.46.9.1

    ומ"ש בשם הרמ"ה דאם לא נתברר בשקר היה אף על כי שנתברר שהיה האמתלא מעיקרא וכו' פירוש דתחילה יצא הקול בסתם פלונית נתקדשה לפלוני ואחר כך נתברר שהיה שם צד ספק אם יש בקידושין ש"פ או שמא קטן היה אפילו הכי אינה מבטלת הקול כיון שלא יצא עם הקול ממש דהני עובדי דבגמרא ההוא דנפק עלה קלא דאיקדשא באיצפא דתוחלה א"נ איקדשה לחד מבני פלניא בתחלת יציאת הקול היה ספק לכל השומעים דשמא אין בקידושין שוה פרוט' או שמא קטן הוא אבל היכא שבתחל' יצא קול בסתם מקודשת ואחר כך נתברר שהיה האמתלא מעיקרא אין מבטלין הקול וב"י פירש דהכי קאמר אף על פי שנתברר שהאמתלא יצא מעיקרא סמוך ליציאת הקול אינה מבטלת הקול כיון שלא יצאה עם הקול ממש עכ"ל. ולא נהירא אלא כדפרישי' ועיין במ"ש בסמוך אצל תשובת הרא"ש הראשונה:

54. Even HaEzer.46.10.1

    וקול שיצא אחר הנשואין וכו' שם פלוגתא דאמוראי ואיפסקא הילכתא דאפילו לאחר אירוסין לא חיישינן לקול בתשובת הר"ן סימן ל' פסק דאע"ג דהתחיל הקול מקמי אירוסין אם לא אתחזק לב"ד עד לבתר אירוסין ה"ה כאילו לא יצא ולא חיישונן לוה והביא ראיה לדבר ושכ"כ הרמב"ן וע"ש ודברי רמב"ן בזה הביאה ב"י כאן. ונראה ממ"ש רבינו אפילו אחר אירוסין אין חוששין לו להצריכה גט מראשון דמיירי אפולו באשת ישראל דאפילו אם אתה מצריכה גט מראשון ומחזקת לקול אינה נאסרת על השני כיון שלא בא עליה אלא אירסה בלחוד ואפילו הכי לא מחמרינן עליה להצריכה גט שלא תתגנה על בעלה וכן פרש"י ואצ"ל באשת כהן שלאחר שאירסה יצא קול שנתגרשה מאחר קודם שאירסה הכהן דאם אתה מצריכה גט מראשון אתה אוסרה על הכהן דמחזקת לקלא ונמצא כהן זה בועל גרושה דה"ל כמו נשואה דאין חוששין לה לכ"ע דפשיטא דלא חיישינן להצריכה גט לאוסרה על בעלה ועיין במ"ש התוספות בסוף (דף פח) בד"ה והאמר רב אשי:

55. Even HaEzer.46.11.1

    יצא קול שהיתה מקודשת לפלוני וקדשה אחר וכו' שם פלוגתא דשמואל ורב הונא ופסקו הפוסקים כשמואל דלא כרב הונא דקאמר דאפילו היו קידושין הראשונים גמורים צריכה גט משני דא"א שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת דליתא דדוקא כשקיבלה הקידושין מאחר בפני בעלה כדרב המנונא אבל שלא בפני בעלה אין קידושי שני כלום והכא מיירי שקדשה האחר קידושין גמורים שלא בפני הראשון ועיין לעיל ריש סימן י"ז ובב"י ובמ"ש לשם בס"ד:

56. Even HaEzer.46.12.1

    ומ"ש דלא מבטלינן לקלא דקידושין הראשונים אעפ"י שנישאת פי' שנישאת לשני ולא היה צריך לומר כאן אעפ"י שנישאת כיון דהשתא קיימינן בקידשה שני אלא לפי שכתב בסמוך ודוקא שקדשה השני ולא כנסה אבל כנסה אסורה לו לפיכך הקדים ואמר דלא מבטלינן לקלא דקידושין הראשונים אעפ"י שנישאת שאם לא היונו חוששין לקלא דקידושין הראשונים כשנשאת לשני לא היתה אסורה לשני כיון שלא גירשה ראשון אבל כיון שחוששין וצריכה גט מראשון אפילו בדיעבד שכבר כנסה שני א"כ אסורה לשני אם כנסה וכו' ועיין במ"ש בסמוך סוף סי" ז':

57. Even HaEzer.46.13.1

    אבל לא יגרש שני וישא ראשון וכו' כתב הרשב"א בחידושיו דאתא לאשמועינן אע"פ דליכא אלא קול מראשון ואיכא למימר דקידושי קמא קידושי טעות הוו ואין זה מחזיר גרושתו ועוד דספק ספיקא היא דשמא לא קידשה ראשון ואת"ל קידשה ראשון שמא לא גירשה ולא חלו קידושי שני כלל ומש"ה תהא מותרת אף לראשון קמל"ן ודוקא כשהשניים הם קידושין גמורים והראשונים אינן אלא קול חיישינן דילמא אתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוה אבל יצא עליה קול מזה ומזה לא דמי למחזיר גרושתו אלא ע"י שתאמר ששני הקולות אמת וכל כך לא החמירו כ"כ התוספות בשם ר"י ריש (דף צ) בד"ה והילכתא וכ"כ הרשב"א בחידושיו:

58. Even HaEzer.46.14.1

    שאלה לא"א הרא"ש וכו' נראה ודאי דהענין היה שהוחזק הקול בב"ד דבאו שנים ואמרו שמעון בא לבתו של ראובן ונתן לה קידושין בשליחות לוי שהרי אין צריך עדות במינוי השליחות אע"פ שלאחר כך התפרסם ונתברר שמעולם לא עשאו לוי לשמעון שליח לקדש אפ"ה אין לבטל הקול וכמ"ש הרמ"ה דאע"פ שנתברר שהיה האמתלא מעיקרא אינה מבטלת הקול כיון שלא יצאה עם הקול ממש. הב"י הביא תשובת הרא"ש דכתוב בה שאפילו האשה היתה מודה שקבלה קידושין מאחר לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדשה כבר ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרינן דשויתה לעצמה חתיכה דאיסורא ויוציאנה בגט בלא כתובה עכ"ל השיג ע"ז ב"י מעובדא דיהודית דביתהו דר' חייא דה"ל צער לידה א"ל אם קביל ביך אביך קידושי כי זוטרת א"ל לאו כל כמינה דאימיך דאסרה ליך עילואי ואפשר דיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים עכ"ל ואיכא לתמוה דבסוף סי' מ"ח מבואר דאפילו האשה עצמה לאו כל כמינה ותו דאם כן כל אשה תאסור עצמה על בעלה בכה"ג ותו דאפילו באומרת לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כ"ש כשאומרת נתקדשה לאחר דאינה נאמנת אלא צ"ל דשאני הכא דאיכא קצת קול מעיקרא דנתקדשה מאחר ולפיכך כתב הרא"ש בזו דאם היתה מודה אף לאחר שקדשה הראשון אמרינן לה דשוית נפשך חתיכה דאיסורא ותצא בלא כתובה וכך פסק בהגהות ש"ע:

59. Even HaEzer.47.1.1

    שנים אומרים ראינו שנתקדשה וכו' ברייתא בפרק שני דכתובות ואוקימתא דרב אשי (דף כג) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא שנא שזרק לה וכו' פירוש ל"מ בזרק לה קידושיה ושנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה דאפשר דקרוב לה הוי והני טועים לומר קרוב לו דעבידי אינשי דטועים בקרוב לו ובקרוב לה אלא אפילו אמרו השנים שמעולם לא הוה ליה ספק קידושין דקאמרי דלא זזה ידה מתוך ידינו ומעולם לא זרק לה קידושין כדי שיהא שם מקום לספק קידושין ואין ספק אצלינו דלא נתקדשה כלל ואפילו הכי לא תנשא לכתחילה אבל אם נישאת לאחד מעידיה וגם היא אומרת ברי לי דהשתא ליכא ספק בדידהו ולא קיימי באשם תלוי לא הוא ולא היא דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו לא תצא הא לאו הכי דאינה אומרת ברי לי או אפי' אומרת ברי לי ונשאת לאחר דהיא או בעלה באשם תלוי קאי אפילו נשאת תצא וכתבו התוספות לשם דליכא למימר הכא דאוקמוה אחזקת פנויה דמ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפרק ד' אחין והול"ל תצא מדרבנן עכ"ל:

60. Even HaEzer.47.2.1

    ומ"ש אחד אומר נתקדשה וכו' שם אוקימתא דאביי תרגמה בע"א עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכתבו התוספות דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל ונראה דלמאי דמפרשים התוס' אח"כ דמיירי דזרק לה הקידושין וכו' ניחא דאתא לאורויי דיוקא דדוקא בזרק לה קידושין וכו' התם הוא דבעד אחד אומר קרוב לו ובעד אחד אומר קרוב לה לא תצא ולכתחילה לא תינשא דכיון דודאי זרק לה קידושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה אבל בדלא זרק לה אלא אחד אומר נתקדשה ואחד אומר שלא היה בה ספק קידושין תנשא לכתחילה וז"ש רבינו אחד אומר נתקדשה וכו' תנשא לכתחילה דמדברי התוס' למד כך כדפי' ואע"ג דבע"א אומר מת וע"א אומר לא מת דינו כשתים אומרות מת ושתים אומרות לא מת כדלעיל בסימן י"ז שאני התם דבחזקת אשת איש קיימא אבל הכא בחזקת פנויה קיימא ע"ש: כתב הרב המגיד פ"ט ע"ש הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דבאחד אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה והאשה מכחשת העד תנשא לכתחילה ואם אינה מכחשת אלא שותקת לא תנשא לכתחילה ואין כן דעת הרמב"ם אלא ס"ל כשהעד מסייע לאשה גרע טפי דלא תנשא לכתחילה וכשאין עד מסייע לה אלא היא בעצמה מכחשת את העד שמעיד עליה שנתקדשה תנשא לכתחילה ועיין בב"י:

61. Even HaEzer.47.3.1

    אמרה היא בעצמה וכו' פירוש דוקא באמרה נתקדשתי בסתם אבל אמרה נתקדשתי לפלוני אינה נאמנת לחזור בה כ"כ הר"ן ע"ש הרא"ה ומביאו ב"י:

62. Even HaEzer.48.1.1

    אמר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למ"ה וכו' פירוש דאי לאו הכי אלא קדשתיך שלא בעדים אפילו איכא עד אחד וגם האשה מודה אינן קידושין כדלעיל בסימן מ"ב וה"א פרק האומר:

63. Even HaEzer.48.2.1

    ומ"ש ואם מעצמו נותן גט כופין אותו ליתן כתובה נראה דס"ל לרבי' דארוסה יש לה כתובה ע"ל בסימן נ"ה ולהרמב"ם דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה הכא מיירי בדכתב לה וא"ת כיון דשייר כתובתה בידה היאך יכול לומר לא קדשתיך וי"ל דאיירי במקום שכותבין כתובה ואח"כ מקדשין וכ"כ הרמב"ם כמ"ש ה' המגיד משמו פ"ט ע"ש ועיין במ"ש בסמוך סימן מ"ט וכתב עוד ה"ה כשנותן גט אסור בקרובותיה אע"פ שאינו מודה בקידושין וז"ל הרמב"ם מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד עכ"ל משמע שאין לו הפסד כלל דמותר ג"כ בקרובותיה וכך היא דעת ראב"ן ור"י הלבן והרא"ם במרדכי פרק האומר והרב המגיד נדחק בלשון הרמב"ם כדי להסכים לדעתו ואמר ואולי ר"ל שאין לו בזה הפסד ממון והרבה נשים יכול לישא חוץ מקרובותיה עכ"ל ומביאו ב"י ולא נהירא אלא דעת הרמב"ם כדעת ר"י הלבן והרא"ם והראב"ן דמותר בקרובותיה וז"ש בסתם שאין לו הפסד דמשמע שאין לו הפסד כלל ומותר אף בקרובותיה וכ"כ מהרש"ל בתשובותיו סי' כ"ה מיהו להלכה נקטינן להחמיר כהגדולים שבמרדכי לשם שחולקין אר"י הלבן והרא"ם וכך פסק מהרש"ל לשם גם בהגהות ש"ע פסק כך וכך נראה מדברי רבינו שכתב בסתם מבקשין אותו שיתן גט להתירה דמשמע דדינה כשאר גרושתו דאסור בקרובותיה אלא שפטור מחיוב כתובה שאינו נותן גט אלא להתירה ולא גם לשלם לה כתובה. וכתב עוד לשם במרדכי דבאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכפאוהו שיתן גט משום חשש הנמנע לנושא אפ"ה אינה נאסרת בקרוביו וע"ש הטעם

64. Even HaEzer.48.3.1

    מעשה באחד וכו' אסור באשתו וכו' כתב מהר"ש לוריא ז"ל דוקא בימיהם אבל בדורותינו דאיכא חרם דר"ג מ"ה שלא לגרש בע"כ אינו נאמן וכ"כ המרדכי באומר שראה אשתו שזינתה דאינו נאמן לאוסרה עליו. עכ"ל:

65. Even HaEzer.49.1.1

    המקדש א' מה' נשים וכו' משנה ואוקימתא דגמרא פ' האשה שלום והלכה כר' עקיבא דבקידש בביאה קנסוהו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת אע"ג דלא עבר אלא אאיסורא דרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה אפ"ה קניס וע"ל בסימן כ"ו אבל במקדש בכסף או בשטר אף ר' טרפון מודה דמניח כתובה ביניהם ומסתלק:

66. Even HaEzer.49.2.1

    ומ"ש וכגון שהדבר ידוע שהכתובה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ט וכתב ה"ה טעם לדבריו דאי לא כתב כתובה הא קי"ל דארוסה אין לה כתובה ואיכא למידק דמדכתב רבינו כאן דברי הרמב"ם משמע דהכי ס"ל ולקמן בסימן נ"ה כתב על דעתו זאת דלא נהירא לא"א הרא"ש משמע דמסקנתו דלא כהרמב"ם אלא יש לה כתובה מן האירוסין אפילו לא כתב לה וע"ל סימן נ"ה היאך נוהגין וכתב עוד ה"ה דהראב"ד פי' דה"ה בהתנה לה כתובה אע"פ שלא כתב וכ"א אומרת אותי קידש והתנה לי כתובה חייב וכן בדכתב כתובה לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו והלכו להם העדים ומתו וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל:

67. Even HaEzer.49.3.1

    אפילו תוך כ"ד וכו' ואפי' להחמיר לא הוו תוך כ"ד כדבור בקידושין ה"א בתשובת הריב"ש בסימן ק"ע:

68. Even HaEzer.50.1.1

    קידש האשה ונתבטלו הקידושין אין כסף הקידושין חוזר אליו וכו' כך פסקו הפוסקים כאמימר פרק מי שמת דאפי' הדרי בה איהי קידושי לא הדרי גזירה שמה יאמרו קדושי טעות הוי ולכך חזרו ונמצאו קידושין תופסין באחותו ומותרת לו ונמצא פוגע בערוה: כתב הרמב"ם ואם היו קידושי טעות חוזרין המעות וכו' והאריך בו ב"י להביא דעת הפוסקים בדין זה ותימה דלעיל בסימן ל"ט כתב רבינו גבי נמצאו בה מומין בביה אביה דתצא בלא כתובה ואפילו הקידושין צריכה להחזיר ולא כתב לשם ב"י כלום אולי תקפה עליו משנתו: כתב בתשובת מהרי"ל סימן ס"א הא דקידושין אינן חוזרין קבלתי מפי מורי דהיינו דוקא בארוסה וטעמא משום שלא יאמרו קידושי טעות היו כדאיתא בגמרא אבל בנשואה דליכא למיחש להכי הקידושין חוזרין וכן היה דן הלכה למעשה וע"ש:

69. Even HaEzer.50.2.1

    והדורונות וכו' משנה פרק מי שמת השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם בק' מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו בגבין שלח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין כדי שתשמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין ובגמ' מייתי עובדא בא' ששתה בבית חמיו ולא אכל ומת זו ההלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו סבלונות העשויים ליבלות אינן נגבין ושאין עשויין ליבלות נגבין ואיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא איפשטא יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא ובין שמת הוא והדר הוא הסבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרא בה איהי הדרא אפילו כישא דירקא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להו דמי בשר בזול וכמה דמי בשר בזול כל זוז וזוז חשבינן ליה ארבעה דנקי ומפרש רבינו דרישא לא אתא אלא לאורויי דין אכל שם ובסיפא אתר לאורויי דאפילו אכל שם דוקא סבלונות שנשלחו כדי שתשמש בהן בבית אביה ואפשר שתשמש בהם עד שיבלו וכדרב אחא שר הבירה ומועטין אורחא דמילתא קתני שאותן שאפשר שיבלו אין רגילות לשלוח הרבה אבל כלי כסף וכלי זהב ובגדים שאינן עשויים לבלות חוזרים בכל ענין והיינו מרובין דרגילות לשלוח לה מרובין כיון שאינן עשויין לבלות ויבואו עמה לבית בעלה אבל אין חילוק בין מרובין למועטין דמיני מאכל ומשתה ובגדים שעשויין לבלות אפילו מרובין שוה מאה מנה לא הדרי אם אכל שם אבל כלי כסף וזהב ובגדים שאינן עשויין לבלות הדרי אפילו אכל שם והיינו כדאמר רבין סבא ולפרושי אתא דמרובין ומועטין לאו דוקא דאין חילוק אלא בין מאכל ומשתה וכיוצא בהם בגדים העשויין לבלות לסבלונות שאינן עשויין ליבלות וזו היא דעת הרמב"ן והרשב"רן והר"ן ונ"י בשם הריטב"א וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא כה"ר יוסף אבן מיגאש והרמב"ם:

70. Even HaEzer.50.3.1

    ומ"ש רבינו ושמשה בהם בבית אביה דמשמע דאם לא שמשה בהם בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי אפילו אכל שם נראה דלמד כך מדלא איבעיא לן אלא בעשויין ליבלות ולא בלו ולא קמיבעיא לן נמי בעשויין להשתמש בהן בבית אביה ולא שמשה בהם מכלל דפשיטא לן דבעינן ששימשה בהם בבית אביה דאל"כ הדרי אלא דקא מיבעיא לן היכא דשמשו בהם ולא בלו:

71. Even HaEzer.50.4.1

    ומ"ש אם אכל ושתה וכו' כששלחם שכך דרך להאכילו כששולח הדורון דמשמע שאם לא אכל בשעה ששלח אע"פ שאכל אח"כ הדרי נראה דהכריח כך מדקמיבעיא לן אכל הוא תנן שלוחו מאי משמע הוא דומיא דשלוחו ובשלוחו פשיטא הוא דדוקא כשהאכילו לשליח בשעה שהביא הדורון דאיכא למימר דמחמת חבה ושמחה שהאכילו לשלוחו כשהביא הדורון דחביב עליהם הדורון מחל גם הוא הסבלונות דשלא בשעה שהביא הדורון שוב אינו שלוחו ואין כאן רמז חיבה ולמה ימחול א"כ מסתמא גם באכל הוא צריך לפרש דהאכילוהו בשעה ששלחם נ"ל:

72. Even HaEzer.50.5.1

    ומ"ש לא אכל שם כלל או שאכל שם פחות מדינר צריכה להחזירם לצדדים קאמר דבלא אכל שם כלל צריכה להחזירה הכל ובפחות מדינר לפי מה שאכל הוי מחילה ואידך צריכה להחזיר דכיון דאיבעיא לן ולא אפשיטא אין מוציאין מספק ולפי מה שאכל אין צריך להחזיר:

73. Even HaEzer.50.6.1

    כתב הרמב"ם וכו' והראב"ד השיג וכו' וה"ה הליץ ואמר דבזריעה הוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כונתו להשתכר וכו' ולא הבנתי מה טעם יש בחלוקו זה דבין בזו ובין בזו הרי גרם לו לאבד ממונו ואם יש לפטרו מטעם גרמא בניזקין דפטור גם כשאין כונתו להשתכר פטור הגורם כיון שלא הזיקו בידים אלא נראה עיקר דבמוכר זרעוני גינה פלוגי בה תנאי בפרק המוכר פירות ורשב"ג סובר דאף היציאה חייב לשלם אף ע"ג דגרמא בניזקין פטור חייב לשלם מטעם קנסא אפילו אומן שקלקל המאכל נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחין שזימן אורחים ואין לו מה יאכל אע"ג דגרמא הוא משום דקנסינן ליה וכך פי' רשב"א לשם להדיא ולית הילכתא כרשב"ג אלא כת"ק דכיון דמכר לו בסתם ואיכא למימר דלרפואה זבין ליה לא קנסינן ליה ואצ"ל דאומן לא מיחייב לשלם לו דמי בשתו אבל הכא אף עפ"י דגרמא הוא מ"מ חשבינן ליה כאילו הוציא ההוצאות על פיו כיון שנהגו כל אנשי המדינה לעשות סעודה ויאכיל לרעיו וכו' ואין אחד שלא יוציא הוצאות הללו הילכך דינא הוא שתשלם את הכל כי דינא דגרמי הוא כאילו ציוה לו להוציא הוצאות אלו ואינו בכל גרמא בנזקין דפטור ועיין בתשובת מהר"י קולון סוף שורש עשירי:

74. Even HaEzer.50.7.1

    שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שידך בתו לשמעון כלל ל"ה סימן ז' ועיקר תשובתו זאת בנויה על מאי דקי"ל כראב"ע בפרק אע"פ וכרבנן דפליגי ארבי נתן בפרק נערה שנתפתתה דאזלינן בתר אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ שתנשא וכן בנדון זה לא פסק ליתן לו נדוניא אלא על מנת שישא בתו ואע"ג דשמעון הוא מוחזק באותן ש' זהובים אפ"ה חייב להחזיר כדאיפסקא הילכתא בפרק מי שמת דאפילו חזר בו איהו צריכה האשה להחזיר הסבלונות ששלח לה וה"נ צריך הוא להחזיר מה ששלחו לו אלא שינכה מה שהוציא בדמי הסבלונות דבדידה נמי אומדנא דמוכחא הוא שלא שלח לה אלא ע"מ שתנשא לו ולא שתבלם וכו' ואע"ג דסבלונות שעשויין לבלות אין נגבין היינו דוקא כששלח לאחר הקידושין ואכל שם שוה דינר אבל הכא בשידוכין הוי עובדא ולא נתקדשה לו ואין חלוק בין אכל שם ללא אכל אזלינן בתר אומדנא דדעתא וכ"כ נ"י דבלא קידושין לא מחיל כלום ואפילו אכיל שם ואפילו איכא שידוכין כיון דמצו למיהדר בהו ושכ"כ הריטב"א ז"ל ומביאו ב"י וצ"ל דהך עובדא דהרא"ש לא נעשה בקנס ובקנין וגם לא השלישו שטרות דאל"כ הלא כתב הרא"ש בכלל ל"ד סימן ב' דיש לשליש לקיים שלישותו כי אדם יכול לחייב עצמו במה שירצה וכיון שכתב עליו ש"ח חייב הוא ואסמכתא לא שייך בשידוכים דלא חשיב כגזים כי דמי בשתו הוא וכו' וכ"כ עוד שם כיוצא בזה בסימן ד' אלא כדפירשתי שלא היה שם אלא פסיקא בעלמא בפני עדים כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכו' והיו שניהם יכולין להחזיר בהם ולפיכך פסק דכל אחד מהם צריך להחזיר כל מה שקבל ולא ינכה כלום אבל הרשב"א בתשובה כתב גבי החוזר בו לאחר שידוכין דמה שבלה בבגדים אפילו חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרינן בפרק מי שמת בארוסה כשחזרה בה איהי וחזר בו דהכא כחזרה בה דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר בו עד כאן לשונו ואע"ג דדמי בשר בזול לא אמרו אלא בארוסה למד משם הרב דה"ה בשידוכין דבענין זה שמין כל מחזירין אוכלין הנאכלין מתחילה שלא לדעת חזרה שאילו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו דהכי אמרינן בב"ק גבי אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית דמי עמור בזול או דמי שעורים בזול וכך גבי הניח להם אביהם פרה שאולה ושחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול וכן פי' רשב"ם דף קמ"ו:

75. Even HaEzer.50.8.1

    כתב ר"י שכל קנסות וכו' ויש לתמוה דא"כ במשכון למה לא יתחייב בכל ענין אפילו לא הקנה לו בסודר דלא כאסמכתא כיון דליכא בשידוכין משום אסמכתא וכך הקשה ב"י ותירץ מהרש"ל בודאי סתם תנאים וקניינים בקנס לית ביה משום אסמכתא אבל היכא שמניחים משכון על הקנס גלי אדעתיה דחושש משום אסמכתא ושעל כן לא יספיק לו קנין הראשון מש"ה צריך לעשות בענין שלא יהא במשכון דין אסמכתא עכ"ל וקצת ראייה יש לי להביא לתירוץ זה מרפ"ק דמציעא נפל לו עליה מעבירין אותה הימנו דהקשו התוספות יהא קונה בד' אמות ותירצו דמדנפל לו עליה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה שיקנו לו ד' אמותיו אכן בתוס' בפ"ק דקידושין כתבו כל מה שכתב הרא"ש בדין משכון וסוף דבריהם ושמא בשידוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שכשאחד מהם חוזר בו השני מתבייש בדבר עכ"ל הרי שהתוס' לא היו מחלקין בשידוכין בין משכון לשאין שם משכון אלא שרבינו למד מדברי הרא"ש מדהשמיע האי ושמא אלמא דמחלק בין משכון לשאין שם משכון ולכך כתב הרא"ש בפ"ד נדרים דבשידוכין לא שייך אסמכתא וכ"כ בתשובה כלל ד' סימן ד' אבל בפ"ק דקידושין כתב דגבי משכון צריך להקנות בגוונא דלא יהא בו אסמכתא מיהו מ"ש בכלל ל"ד סימן ג' ועוד יש פנים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא וכו' קשה טובא דלא היה לשם משכון ואפ"ה כתב לבטלו מטעם אסמכתא וי"ל דלא כ"כ אלא לסניף לשאר טעמים דכתב תחלה לבעל הענין שעליו בנה העיקר יסוד תשובתו והוא דהקנין היה ע"מ וכו' והכי משמע לשונו שכתב בסוף ועוד יש פנים לבטל כל הענין וכו' כלומר דאיכא צד לבטל הענין לסמוך על מקצת גאונים דאפילו בשידוכין שייך אסמכתא וכל זה איננו אלא סניף לשאר טעמים אבל היכא דליכא שאר טעמים סמכינן על פסק ר"י שאין בשידוכין משום אסמכתא כשאין שם משכון וכ"כ המרדכי בפרק א"נ ע"ש התוס' וראבי"ה ורבינו שמשון דבשידוכין לא שייך אסמכתא אבל בפ"ק דקידושין כתב תחלה ע"ש רבינו יודא בר' יצחק דאף בשידוכין אם יתן משכון צריך שיקנה קודם בקנין גמור כך וכך והשיעבוד על המשכון ואח"כ יתן לו המשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון וכו' והיינו כהסכמת רבינו ע"פ דברי הרא"ש לחלק בין משכון לשאין שם שם משכון וצ"ע:

76. Even HaEzer.51.1.1

    שנים שיש ביניהם כו' מימרא דרב גידל אמר רב ר"פ הנושא וקאמר רבא דלא מיבעיא נערה דקא מטיא הנאה ליד אביה דכסף קידושיה לאביה אלא אפי' בוגרת דאל"ת הכי אבי הבן מאי הנאה אתי לידיה אלא בההיא הנאה דקמיתחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי וזהו שכ' רבי' ל"ש בתו גדולה ל"ש בתו קטנה:

77. Even HaEzer.51.2.1

    ומ"ש ע"ש הרמב"ם שצריך שיהיו הדברים שהוא פוסק ברשות וכו' בפ"ו מה' זכייה ונראה דכיון דקאמר כמה אתה נותן לבנך וכו' משמע דכל אחד אומר אני נותן כך וכך ובלשון זה ודאי אין אדם מקנה דשלב"ל אבל אם היה מתחייב עצמו לבנו ובתו בכך וכך יכול להתחייב אף בדשלב"ל וכמו שכתוב בח"מ סי' ס' סעיף י' ע"ש:

78. Even HaEzer.51.3.1

    ודוקא שקדשו מיד ולא הפסיקו וכו' כ"כ התוספות פ' קמא דקידושין ופרק שני דייני גזירות בשם רשב"ם וכ"כ הרא"ש והמרדכי פרק הנושא וכתב המרדכי דהרא"ם פי' כרשב"ם וכתבו התוס' והרא"ש דחילוק זה הוא נלמד ממאי דקשה דכאן הוא אומר הן הן הדברים הנקנין באמירה ובפרק שני דייני גזירות קאמר הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ואמאי תשב וכו' יוציאו ממנו בב"ד מה שפסק לו וי"ל דמיירי בנישואין שניים ורשב"ם תירץ דהכא מיירי דקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכו' והרמ"ה תירץ דמיירי בשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא וכתב ב"י ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרשב"ם כיון דאיכא לתרץ בתירוצא קמא ותירוצא דהרמ"ה ואין מקום לתמיהתו דאע"ג דאיכא לתרץ בגווני אחריתא מ"מ כיון דאיכא לתרץ נמי כדפירש רשב"ם מספק לא מפקינן ממונא הילכך לא קנה היכא דהפסיקו ומזה הטעם כתב נמי רבינו כתירוצא קמא דדוקא בנישואין הראשונים וכו' ואע"ג דלפירוש רשב"ם אין ראיה לדין זה מתלמוד שלנו אלא מתוך הירושלמי אלא כדפירשתי דכיון דאיכא לתרץ נמי בהכי מספק לא מפקינן ממונא:

79. Even HaEzer.51.4.1

    ומ"ש ודוקא באב וכו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' הנושא והרמב"ם בפכ"ג דאישות.

80. Even HaEzer.51.5.1

    ומ"ש והרמב"ם כתב ג"כ איש ואשה שהיו ביניהן שידוכין וכו' פירוש אע"ג דכתב דוקא האב הפוסק לבתו אבל לא אח שפוסק לאחותו וכו' מ"מ כתב דאיש ואשה שפסק ולעצמן דינן ג"כ כאב שפסק לבנו ובתו דבעמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה ומשום דרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה ואיכא למימר דוקא אב לבנו ולבתו אבל איש ואשה שפסקו לעצמן בעינן קנין או כתיבה בשטר ולפיכך כתב רבינו דהרמב"ם כתב דה"ה בפסקו לעצמן וכתב ה"ה דכ"ש הוא מדין האב וג"כ מתבאר מן הגמ' שם והוא מדאוקמינן בגמ' הא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע"י עצמן היא דומיא דהנושא אשה ופסקה עמו דהאיש והאשה פוסקים ע"י עצמם וכ"כ במרדכי פ' הנושא להדיא דבאיש ואשה שפוסקים לעצמם כ"ש דנקנין באמירה דבההיא הנאה דמיתחתני אהדדי גמרי ומקני דהא הכא במתני' ליכא אב אלא היא בעצמה פוסקת עם האיש ומקבל עליו לזון את בתה עכ"ל ומ"מ דוקא בעמדו וקדשו וכמ"ש הרמב"ם להדיא ופשוט הוא: כתב במרדכי שם דאם לא קיבל עליו מקמי קידושין רק בשעת נישואין לא רצתה להנשא עד שנעשה האב ערב מן הנדוניא לא משתעבד מטעם הן הן הדברים הנקנין באמירה דלא היתה כוונתו להקנות אלא מצוה קעביד וכן מעשים בכל יום עכ"ל אבל מדברי הר"ן ר"פ אע"פ שדחה הירושלמי דבמוסיף לאשתו אפילו אחר שכנסה באמירה בעלמא סגי דליתא דהא דקאמר התם לא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה אלמא דמצי הדר ביה ומשמע דדוקא לאחר שכנסה אבל קודם נישואין לאחר קידושין לא מצי הדר ביה וכ"כ הריב"ש בסימן שמ"ה דה"ה אם פסקו לאחר קידושין ונשאת מיד אח"כ ע"ש וכ"כ רבינו לקמן בסימן ס"ו בשם רב האי גאון ז"ל ועיין עוד לקמן סי' ק"ב. וכתב עוד במרדכי דפסק מהר"ם דאם פסק האב על בנו דבר שאינו תלוי בו אלא בבנו כגון ללכת אחריה למקום פלוני או כל כה"ג אין פיסוק הקידושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר וע"ש:

81. Even HaEzer.51.6.1

    ומיבעיא לן וכו' ופירש"י וכו' וכ"נ דעת הרמב"ם וכו' תימא דהלא מפירש"י מבואר דאם נכתבו טריף ממשעבדי והרמב"ם כתב דאפילו נכתבו אינו טורף א"כ נראה דאינו תופס פירש"י אלא מפרש דלא ניתנו ליכתב אין כתיבתה עושה אותם שטר לגבות ממשעבדי וכמו שפירש ה"ה ונראה דס"ל לרבינו דלפירש"י נמי דוקא כשבאו לכתוב שטר גמור בסתם שפלוני נתחייב בפנינו חוב גמור ליתן לבנו ולבתו סך כך וכך קודם נישואין דבשטר זה יכול לטרוף ממשעבדי זה אין כותבין אבל אם העדים אינן כותבין כי אם הדברים כהווייתן דפלוני אמר אני נותן לבני כך וכך וכו' כיון דמתוך השטר נראה דלא היה שם קנין אלא פסיקתא גרידא ולא יבואו לטרוף ממשעבדי שפיר יכולין לכתוב למזכרת ולכן כתב רבינו וכן נראה דעת הרמב"ם שסובר רבינו דה"פ דברי הרמב"ם דברים הללו לא ניתנו ליכתב בשטר גמור אפילו מדעת שניהם שלא יבואו לטרוף ממשעבדי שלא כדין לפיכך אם נכתבו הדברים כהוייתן אינו כשטר עד שיטרוף בכך שהרי לא משתעבדי נכסי באמירת פסיקתא זו שהיא בלא קנין שאם היה הדין נותן שיכול לטרוף ממשועבדים אמאי לא יהיו כותבין שטר גמור אבל מה שפירש ה"ה לא ניתנו ליכתב אין כתיבתם עושה אותם שטר נראה לרבינו דוחק לפרש כך דאדרבא הלשון משמעו להיפך וכמ"ש ר"ח ור"ת ניתנו ליכתב ניתנו לגבות ע"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה תקנו לה קנין ע"ש בתוס':

82. Even HaEzer.52.1.1

    הפוסק מעות לחתנו וכו' בפרק בתרא דכתובות תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי עכשיו שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון ובגמרא מתניתין דלא כי האי תנא דתניא א"ר יוסי ב"ר יודא לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה שחכמים אומרים תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון תנא בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין. כופין למאן אילימא לאב איפכא מיבעי ליה אלא אמר רבא כופין לבעל ליתן גט א"ר יצחק בן יצחק משמיה דחזקיה כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לר"נ אפי' בברייתא א"ל מי קאמר במשנה בכל מקום שאמר ר"ג קאמר ופירש"י בד"א. אברייתא קאי: איפכא מיבעי ליה. אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי: אפי' בברייתא. כשפסקה היא לעצמה עכ"ל אבל התוס' ס"ל דבד"א אמתני' קאי והא דקאמר איפכא מ"ל היינו משום דמיירי דפסק האב במעמדה לה כדמוקי בירושלמי דהשתא בגדולה תנאה תנאי ותנאי קטנה לאו כלום הוא ומסיק כופין לבעל ליתן גט לקטנה אבל גדולה הואיל ובמעמדה התנה הרי הוא כמו שהיא עצמה התנית עכ"ל וכ"כ במרדכי ע"ש הר"ם וכתבו עוד התוס' ואפי' בברייתא א"ל אין כ"מ קאמר תימא היכי מצי למיפסק הלכה כתרוייהו כברייתא וכמתני' והלא דבריו סותרים זה את זה דבמתני' קתני אילו אני פסקתי וכו' וברייתא קתני סבורה אני וכו' י"ל ה"פ ואפי' בברייתא כלומר למאי דס"ל לתנא דברייתא דבפסקה היא בעצמה פליגי קאמרת דהילכתא כוותיה וא"ל כל מקום קאמר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והרי"ף לאחר שהביא המשנה והברייתא כתב וקיימא לן כתנא דידן והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גט לאלתר ל"ש פסק עליה אביה ול"ש פסקה איהי בדא"ל כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה וזהו שהשמיט הא דתנא בד"א בגדולה וכו' דאע"ג דלמאי דפסק כתנא דידן הודה אדמון כשפסקה על עצמה שתשב עד שתלבין ראשה והיינו דוקא בגדולה וכו' כדקתני בברייתא אליבא דרבנן דהכי ס"ל לאדמון דמתני' מ"מ השתא דתקינו למורדת וכו' אפילו בגדולה שפסקה לעצמה כופין אותו ליתן גט אבל דברי הרא"ש צ"ע דמדלא הביא הא דכתב הרי"ף והשתא דתקינו רבנן למורדת כו' אלמא דנמשך לשטתו שלא לכוף לגרש אף במורדת גופא וכמ"ש בפרק אע"פ ויתבאר בס"ד לקמן בסימן ע"ז א"כ אי איתא דהרא"ש פסק כתנא דידן ה"ל לאתויי הא דתני בד"א בגדולה וכו' שהרי בפסקה לעצמה דמודה אדמון דמתניתין שתשב עד שתלבין ראשה וא"כ ודאי דוקא בגדולה וכו' כי היכי דס"ל לרבנן דברייתא ה"נ ס"ל לאדמון דמתניתין וצריך לומר דדעת הרא"ש במסקנתו כי"א דקי"ל כאדמון דברייתא ואפילו בגדולה כופין אותו ליתן גט או יכניסנה לו דהא דקתני בד"א בגדולה אינו אלא לרבנן דברייתא דבפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה אבל לאדמון לעולם כופין זו היא דעת הרא"ש אבל הרמב"ם בפכ"ג מאישות פסק כתנא דידן וחלק על הרי"ף ואמר שאין כופין אותו ליתן גט בפסקה לעצמה כמו שכופין במורדת דלפ"ז ודאי היכא דפסקה לעצמה דתשב עד שתלבין ראשה לאדמון אינו אלא בגדולה וכו' ולכך כתב הרמב"ם לחלק בפסקה לעצמה בין גדולה לקטנה דלאדמון דמתניתין דין פסקה לעצמה כמו לרבנן רברייתא דדוקא בגדולה וכו' כדפירש' ודו"ק והשתא נתבארו דברי רבינו שמ"ש תחלה הפוסק וכו' ומחלק בין אב שפסק להיא שפסקה לעצמה כ"פ הרי"ף והרמב"ם דקי"ל כתנא דידן ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא בגדולה וכו' מבואר טעמו דהכי ס"ל לאדמון דמתני' דהלכתא כוותיה בפסקה לעצמה כי היכי דסבירא להו לרבנן דברייתא:

83. Even HaEzer.52.2.1

    ומ"ש וי"א דאפילו פסקה היא וכו' פירוש דאפילו בגדולה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט לאדמון דברייתא דהלכה כר"נ דאמר בכל מקום שאמר ר"ג הלכה כאדמון בין במשנה בין בברייתא ומה שקשה היאך אפשר למיפסק כמתני' וכברייתא כמו שהקשו בתוספות ס"ל לרבינו דאין סותרין זה את זה דמתני' דמודה אדמון דבפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא בפסקה שלא בפני אביה וברייתא דס"ל לאדמון דיכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי וכו' היינו דוקא בפסקה לעצמה בפני אביה וז"ש רבינו בסברת י"א אם בפני אביה פסקה אע"ג שלא כתוב כך באשיר"י אלא ודאי דרבינו הכריח לפרש כך לפי סברת י"א דלא קשיא הלא מתניתין וברייתא סותרים זה את זה ולמה פסק כברייתא ולכן פירש דאינן סותרים והכי משמע דקאמר כסבורה אני דאבא נותן עלי וכו' דאי לאו דפסקה בפני אביה לא היתה סבורה שאביה יתן מה שהיא פוסקת שלא מדעתו ולפי זה ניחא הא דאיתא בירושלמי דמתני' בשהאב פסק במעמדה וקאמר אדמון אילו אני פסקתי לעצמי בלא מעמד האב תשב עד שתלבין וכו' אבל ברייתא ה"פ על מה נחלקו על שפסקה היא לעצמה במעמד אביה וכו' דומיא דלא נחלקו באב הפוסק דאפילו פסק במעמד בתו נמי לא נחלקו שיכולה שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות ודכוותא קאמר דנחלקו בפסקה היא לעצמה במעמד אביה והשתא ניחא הא דקאמר ר"נ מי קאמר במשנה בכל מקום שאמר ר"ג קאמר אפילו בברייתא דאלמא כפשטא היא דבין במשנה בין בברייתא הלכה כאדמון ואין דבריו של אדמון סותרים זה את זה וא"צ לפרש בדוחק כפירוש התוספות גם לא כפירוש הרמב"ן והר"ן דלא על ברייתא זו שהיא חולקת על משנתינו קאמר ר"נ בכל מקום הלכה כאדמון אלא שאם תמצא ברייתא שחלקו בה אדמון וחכמים בדבר אחר שלא באו לחלוק על משנתינו וכו' שזה ודאי דוחק גדול אבל למאי דפרישית בדעת רבינו לסברת י"א ניחא דליכא קושיא ולא דוחק וסברת י"א זו היא דעת בעל המאור דפסק כר"נ דכ"מ שאר"ג רואה אני את ד"א הלכה כמותו ואפי' בברייתא ע"ש:

84. Even HaEzer.52.3.1

    ומ"ש וכך היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל מבואר הוא מתוך מ"ש מדהשמיט הרא"ש הא דתנא בד"א בגדולה וכו' וב"י פירש שהרמב"ם מפרש דהא דתנא בד"א בגדולה וכו' קאי אמתניתין ולהרי"ף ולהרא"ש קאי אברייתא וגם לפירושו צריך לדחוק אליבא דהרמב"ם דבד"א בגדולה דקאי אמתני' ובפסקה לעצמה קאי אדיוקא דמתניתין דס"ל לאדמון בפסק האב א"ל או כנוס או פטור אבל בפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה בד"א בגדולה וכו' וזה דוחק גדול דלישנא דבד"א משמע דאגופא דמתניתין א"נ אגופא דברייתא קאי לא אדיוקא אין ספק דמה שכתבנו הוא הנכון: ומ"ש רבינו והחתן אינו יכול להוציא מידו כגון בנשואי שניים וכו' כ"כ לשם התוספות ואע"ג דהתוספות כתבו עוד או שאין הבעל רוצה לטרוח ולהביאו לדין וכ"כ המרדכי לשם מ"מ רבינו לא כתבו דמילתא דפשיטא היא כיון דיש לו אב לשלם למה לא יכופנו לשלם והיאך ס"ד דרבנן שתשב עד שתלבין ראשה ולכך לא כתבו הרא"ש בפרק הנושא וגם רבינו נמשך אחריו שלא הזכירו: כתב בהגהת אלפסי בפסקה היא לעצמה לאדמון דברייתא דיכולה היא שתאמר כסבורה הייתי שאבא נותן עלי וכו' דאם יש בידה ליתן ואינה נותנת הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה ואינו לא כונס ולא פוטר עכ"ל ופשוט הוא עוד כתב בשלטי גבורים במרדכי פרק הנושא דהשיב הר"ם דהיכא דכבר כנסה והאב פשט לו הרגל שאיגו נותן לו מה שפסק עמו שאינו יכול לבגוד באשתו בשביל זה וההוא דכתובות בדלא כנסה כדמשמע לישנא דאדמון או כנוס או פטור אלמא מיירי בדלא כנסה אבל כנסה סביר וקביל ונתחייב לה הכל כמו שכתוב בספר כתובה ואנא אפלח ואוקיר וכו' עכ"ל ונראה ודאי דרישא דמתניתין נקט בלישנא היכא דאב פסק לבתו אבל ה"ה אפילו פסקה היא לעצמה ואפילו שלא בפני אביה כיון שכבר כנסה אינו יכול לבגוד באשתו כיון שכבר נתחייב לאשתו בכל וסביר וקביל מיהו אם יש בידה ליתן ואינה נותנת ב"ד כופין אותה עד שתתן מה שפסקה לעצמה מיהו בתשובת מיימונית סוף הלכות אישות משמע דכשיד האשה משגת חייבת ליתן לו אפילו לא פסקה לעצמה אלא אביה פסק לה ואינה יכולה לומר לו או כנוס או פטור ונראה דהה"נ כשכבר כנסה דאע"פ דאינו יכול לבגוד באשתו וכו' מ"מ כופין אותה ליתן כיון שיש בידה ליתן אע"פ שלא פסקה היא לעצמה אלא האב פסק לה וצ"ע למעשה כתב בהגהות שלטי הגבורים דפרק מציאת האשה באלפסי הפוסק לחתנו לא יוכל לומר כנוס ואח"כ אתן לך מה שפסקתי אלא נותן לו ואח"כ כונס והוא שהיה יכול לכנוס מיד ואם רצה ליתן לו ע"י שליש הרשות בידו עכ"ל:

85. Even HaEzer.53.1.1

    הפוסק מעות לחתנו וכו' משנה ר"פ מציאת האשה ופירש"י יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן או חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה עכ"ל וכן כתב בהגהת אשיר"י לשם וצריך לומר דהיינו כגון שיש לו לאב לשלם דהוה כייפינן ליה לאב אף לאדמון דכונס ומוציא ממנו בדיונין והכא לא כייפינן וכך פי' הר"ן אכן לשון רש"י אינו מתוקן לפי שכתב אבל אחיו או יתן או תשב עד שילבין ראשה והא ליתא דהא קי"ל כאדמון דמחייבים אותה לכנסה או לפטרה אלא דמוציא מן האב בדיינין אבל לפעד"נ דאע"ג דה"פ דקי"ל כאדמון מ"מ מודה אדמון דבפסקה לעצמ' דתשב עד שתלבין ראשה לתנא דמתני' דלא כברייתא לדעת האלפסי והרמב"ם והשתא משנתינו דהכא בדין יבם ודאי דלאו דוקא כשהאב פסק אלא ה"ה בפסקה לעצמה וכדקתני סיפא פסקה להכניס לו אלף דינרי' וכו' וקאמר רש"י דאם היה בעלה חי או תתן או תשב עד שתלבין ראשה כיון שפסקה לעצמה אבל לגבי יבם אפילו פסקה לעצמה יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן או חלוץ או יבם:

86. Even HaEzer.53.2.1

    ומ"ש ואפי' הבת חפצה בו כ"כ הרמב"ם ופשוט הוא דמתני' מיירי כשהיא חפצה בו דאי לא חפצה בו יש לה דין מורדת וא"צ בטענה זו דלאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' דתיפוק ליה דאינה חפצה בייבום כלל וק"ל:

87. Even HaEzer.53.3.1

    ומ"ש וכתב הרמב"ם וכו' בפכ"ג מאישות: ומ"ש שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ירושל' ולאו דברים הנקנים באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכתב הרי"ף פירוש כל הפוסק לחתנו דעתו ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא ואנן לא ס"ל אלא האי דכתבינן עכ"ל וכתב ה' המגיד שהפירוש האחר הוא דפסק בפירוש ע"מ לכנוס שא"ל לחתנו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל הפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת אף על פי שמת חתנו לבתו פסק ובתו קנתה ודברי ההלכות ורבינו עיקר עכ"ל ונראה מדבריו דלפי הרי"ף והרמב"ם אף בפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני פוסק לבתי לא קנתה הבת אם מת החתן דכל הפוסק בשעת קידושין דעתו ע"מ לכנוס הוא ולפי זה נמשך דרב האי דכתב דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו וכו' הוא שמפרש הפי' האחר שדחאו הרי"ף והוא שמפרש בירושלמי דדוקא בשא"ל לחתנו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל בפוסק לבתו וכו' קנתה הבת ותימה דא"כ לא היה להרא"ש ורבינו להביא דברי רב האי בזה כיון שהרא"ש הסכים לפירוש האלפסי והרמב"ם ודחאו לפירוש רב האי וס"ל דכל הפוסק סתם לבתו בשעת קידושין דעתו ע"מ לכנוס היא ואם מת החתן לא קנתה הבת וצ"ל דהרא"ש ורבינו לא ס"ל כפי' ה' המגיד אלא ס"ל דרב האי נמי מפרש כפי' הרי"ף דכל הפוסק סתם דעתו ע"מ לכנוס אלא דס"ל דדוקא בפוסק לחתנו סתם בשעת קידושין שאמר לו לחתנו כך וכך אני נותן על יד בתי אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת הקידושין הרי אני נותן לבתי כך וכך כיון דלא אמר כך לחתנו קנתה הבת. ואיכא לתמוה דהרא"ש השיג על דברי רב האי בסברא דקאמר והאי לא מסתבר כלל וכו' ומה שהכריח הרא"ש דכיון דהיכא דלא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון א"כ בע"כ דלא קנתה דבמה זכתה כיון שלא בא לרשותה וא"כ ממילא אף האב יכול לחזור בו כשנשאת לאחר כיון דלא זכתה באותו ממון אין זה כלל הוכחה דאיכא למימר אע"ג דאי מתה אין בנה יורשה דכיון דלא גבתה לא זכתה בממון כדי שתוריש אותו ליורשיה מ"מ אי לא מתה כיון שפסק אותו ממון לבתו בסתם בשעת קידושין ואומר אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת לענין זה שכופין את האב ליתן לבתו אע"פ שמת החתן דמ"מ תנשא לאחר והן הן הדברים הנקנין באמירה ומה לו חתן זה ומה לו חתן אחר וי"ל דס"ל דכיון דהלכה כראב"ע דאזלינן בתר אומדנא כדלעיל בסימן נ' ולקמן בסימן נ"ה הכי נמי אזלינן בתר אומדנא דלא פסק לתת לבתו אלא בשעה שנתקדשה לראשון כסבור היה שתנשא לו ולפיכך אם טען האב אילו הייתי יודע שימות זה ותנשא לאחר לא הייתי פוסק לה נאמן ואין לנו לכופו לתת לבתו ולהוציא ממון מיד המוחזק בלא ראיה כנ"ל דעת הרא"ש והכי משמע מדעת הגאון בסמוך:

88. Even HaEzer.53.4.1

    פסק הגאון מי שפסק וכו' ומתה הבת ויש לו בן יחזיר החתן המעות לאב וכו' פירוש אע"ג שהחתן מוחזק בממון אין חזקה זו כלום מאחר שמתה קודם שכנסה ואפילו יש לה בן לא אמרינן דיורש אותה אלא יחזיר המעות לאב כיון דלא זכתה בה הבת דמתה קודם כניסה לחופה:

89. Even HaEzer.53.5.1

    ומ"ש אבל מי שנתן מעות לבתו וכו' פירוש שנתן בידה מקמי שנתקדשה ונתן המעות לה בסתם שתנשא בו כיון שלא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה קנין גמור ע"ת כדי שתנשא דאע"ג שנתקדשה פעם אחת ומת הארוס אין האב יכול לחזור בו אלא תנשא לאחר ותקיים התנאי שהתנה עמה בשעת מתן מעות שתנשא והא ודאי פשוט דאם מתה היא אין הבן יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכיון דמתה לא נתקיים התנאי וחוזר לנותן וליורשיו אבל בלא מתה יכולה לקיים התנאי כדפירש' ודוקא בהתנה עמה קודם שנתקדשה שתנשא בסתם אבל בפוסק בשעה שנתקדשה לראשון כך וכך אני נותן לבתי היכא דליכא יבם לא זכתה בממון דכיון דפקעי הקידושין לא זכתה בהן ויכול האב לחזור בהן וכדכתב הרא"ש ונראה דעל סמך דבריו של גאון זה חלק אדברי רב האי דמשמע להדיא דלא ס"ל כרב האי:

90. Even HaEzer.54.1.1

    מי שנתן מעות ליד שליש כו' משנה וברייתא דפליגי ר"ת ור"י ס"פ מציאת האשה ואסיקנא בגמרא דבקטנה אפי' ניסת לא פליגי דפשיטא דאין שומעין לה דאין מעשה קטנה כלום כי פליגי בגדולה מן האירוסין והלכה כר"נ בדיני דפסק הלכה כר"מ דאין שומעין לה אלא יעשה השליש מה שהושלש בידו דאע"ג דגדולה היא מצוה לקיים דברי המת אבל בגדולה וניסת אף האב לא עלה בדעתו למסרם ביד שליש אלא עד שתינשא דמשנישאת הבעל זכאי לאכול פירות:

91. Even HaEzer.54.2.1

    ומ"ש דמלד"ה אעפ"י שצוה כשהיה בריא כ"כ התוספות והרא"ש לשם והקשו בתו' בשם ר"ת כיון דמלד"ה א"כ מאי מהני הא דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי ואר"ת דלא אמרי' מלד"ה אלא כשהושלש מתחילה לכך וכו' ומשום הכי תנן הכא המשליש מעות לבתו כו' והרא"ש האריך בזה ועיין בח"מ בסימן רנ"ב:

92. Even HaEzer.55.1.1

    האשה וכו' ומיהו יתומה קטנה שניזונת מן האחין ונתארסה כתב רב אלפס שהארוס חייב במזונותיה וא"א הרא"ש לא כתב כן פי' דבפרק נערה שנתפתתה פליגי רב ולוי בארוסה דלא בגרה אם יש לה מזונות מן האחין ופסק רב אלפס דהלכה כרב דלית לה מזונות מן האחין דקאי כת"ק דתניא עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס ר"א אומר עד שתיבגר והלכה כת"ק ובתר הכי קא מיבעיא לן ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות וכתב האלפסי וקא פסקי רבנן הילכתא כי האי לישנא בתרא דקאמר מסברא אית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל דהא לית לה מזוני מן האחין עכ"ל אלמא דמפרש לה הרי"ף ביתומה הניזונית מן האחין ומשום דידע הארוס דלאחר שנתארסה שוב אינה ניזונית מן האחין כדאיפסקא הילכתא כת"ק וכרב קמובעיא ליה מי נימא דאדעתא דהכי אירסה כדי שיזון אותה או לא ופסק הלכה דאית לה מזוני מן הארוס וכ"כ הרא"ש שזו היא דעת הרי"ף ולפי זה ל"ג בספרי הרי"ף וה"מ לאחר י"ב חודש דט"ס הוא אלא אפילו תוך י"ב חודש אית לה מזונות מן הארוס והא דאיתא בריש כתובות דבלא הגיע הזמן אין הארוס חייב במזונותיה ה"מ בשנתארסה בחיי האב אבל יתומה דמפסדה מזונות מן האחין על ידי ארוס אית לה מן הארוס דלא ניחא ליה דתתזיל וזה מסכים למ"ש הר"ן בשם הנגיד אבל לאותן דגרסי בספרי הרי"ף וה"מ לאחר י"ב חדש מפרשים דעתו דבארוסה שנתארמלה עסקינן וכמו שפירש הר"ן ולפ"ז לא גרסינן בדברי הרי"ף דהא לית לה מזוני מן האחין ובמרדכי משמע נמי שהיה גורס בספר הרי"ף וה"מ לאחר י"ב חדש שהרי לאחר שהביא דברי הסמ"ג שהם כדברי הרמב"ם דבמארס יתומה הניזונת מן האחין קא מיירי כתב שהוא דלא כפירש"י ודלא כהאלפסי ע"ש אכן רבינו במשך אחר פירוש של הרא"ש בדברי הרי"ף וכמ"ש הנגיד ז"ל:

93. Even HaEzer.55.2.1

    ומ"ש רבינו וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן זהו לפי דבפסקיו כתב דפירש"י עיקר דקא מיבעיא ליה ביתומה ארוסה אם היא ניזונת מן האחים ולא שמע ליה הני פלוגתא דרב ולוי ודתנאי דברייתא ופסק הלכה דלית לה והיינו כרב וכת"ק ולפי דלהרא"ש שהסכים לפירש"י לא איירי תלמודא בהכי אם היא ניזונת מן הארוס אם לאו לכך כתב רבינו על דברי רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן דלפי' לא כתב שכן הדין כמו שפסק רב אלפס דתלמודא לא איירי בהכי:

94. Even HaEzer.55.3.1

    כתב לה אביה וכו' צריך לומר דלאו דוקא כתב דבאמירה בעלמא סגי דהן הן הדברים הנקנים באמירה א"נ כיון דבנשואי שניים לא קני באמירה אלא בכתיבה משום הכי נקט כתיבה מילתא דפסיקא ליה וכ"כ במרדכי וע"ל בסימן ב"א ובסימן נ"ב:

95. Even HaEzer.55.4.1

    ומ"ש פרש"י ופי' ר"ת ושמסקנת הרא"ש ככר"ת מבואר פסקיו פרק נערה מדכתב פרש"י ושר"ת הקשה עליו כמה קושיות ושלכן פירש בענין אחר אלמא דכך היא מסקנתו כפר"ת שכתב באחרונה ולא כתב דקשיא על פירושו שום קושיא וב"י גמגם על זה מדלא כתב הרא"ש דהכי מסתברא כר"ת ולא קשיא מידי דכך היא דרכו בספרו דדעתו לפסוק כסברא דמסיק בה באחרונה: כתב במרדכי פרק נערה דאפילו לר"ת אם כבר גבה והחזיר לחמיו גובה הכל ממנו וכתב עוד ע"ש הרא"ש בן ר"ב דאם יתפוס החתן המע"ה דמצי אמר קים לי כרש"י ועוד האריך לשם ומסיק דתקנת ר"ת הוא דאם מתה בשנה ראשונה מחזיר הכל ואם מתה בשנה השנייה מחזיר המחצה:

96. Even HaEzer.55.5.1

    מת הוא וכו' משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מג) והתוספות לשם (דף מ"ד) בד"ה והילכתא ובפ"ק דמציעא (סוף דף יז) כתבו הא דאיבעיא לן התם ובפרק הכותב אם יש לארוסה כתובה בדלא כתב לה ובעו למיפשט לה ודחינן להו היינו דממשנה ומברייתא ליכא לאוכוחי אבל מ"מ אמת הוא דאית לה כדמוכח בכמה דוכתי מדברי האמוראים ע"ש והרא"ש בפרק נערה הביא דברי רב שרירא גאון ודברי הרמב"ם והשיב עליהן והביא דברי התוספות דארוסה יש לה כתובה וכתב גם מה ביש לדחות הראיות ואח"כ כתב וכל הני שינויים דחיקי נינהו ומוכחא מילתא דתקנת חכמים היא אף מן האירוסין וגבי ממשעבדי מתנאי ב"ד אף בדלא כתב לה וכן נוהגין באשכנז ובצרפת עכ"ל וכ"כ עוד בפרק אע"פ להשיב ע"ד הרמב"ם וע"ש וז"ש רבינו מת הוא או גירשה וכו' דמנה ומאתים יש לה מתנאי ב"ד אפילו לא כתב לה ואפילו ממשעבדי כי היכי דאית לה מן הנשואין מתנאי ב"ד דחכמים לא חילקו בתקנה זו בין אירוסין לנשואין ותוספת אינה גובה אפי' כתב לה שלא הוסיף לה אלא כדי לכונסה ומ"ש דבנתאלמנה מן הנשואין וכלל הכל מזמן הנשואין דאינה גובה אלא מזמן הנשואין טעמו משום דמחלה השעבוד הנכתב לה מן האירוסין וכדכתב האשר"י פרק נערה:

97. Even HaEzer.55.6.1

    ומ"ש ע"ש רב שרירא גאון והרמב"ם נראה דטעמם דמדקאמר ראב"ע דהילכתא כוותיה מן הנשואין גובה את הכל מן אירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משמע דלשון דכתיבה מן האירוסין אינו כשטר גמור לטרוף ממשועבדים דעיקר החוב אינו אלא בשעה שכונסה אבל מן האירוסין אין לו דין שטר ולא גבי אלא מבני חרי ואי לא כתב לה לית לה כלום דכיון דקמיבעיא לן ולא איפשטא לא מפקי' ממונא מספיקא אבל תמיה גדולה הא דאיתא בפ"ק דסנהדרין (דף י') אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון לבתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ופרש"י ברישא דאין משלמין ממון טובת הנאת כתובתה שרצו להפסידה שהרי לא הזכירו שם האשה ולמאן מפסדי עכ"ל דאי אפשר ליישב לדעת הרמב"ם ולדחות דמיירי בדכתב לה דכיון דלא הזכירו שם האשה אין לידע דכתב לה כתובה אלא ודאי דעת התוספות והרא"ש עיקר דארוסה אית לה כתובה אפילו בדלא כתב לה מתנאי ב"ד וטרפה אפילו ממשועבדים כך נ"ל: שוב ראיתי במ"ש הרמב"ם סוף פכ"א מהלכות עדות דמפרש להך דסנהדרין דממון דקאמר רבא לאו ממון דכתובה קאמר אלא ממון של קנס שהיה הבעל ראוי ליתן לה אילו לא העידו אלו עכ"ל והמרדכי ריש פרק נערה שנתפתתה כתב אפילו למ"ד יש לה כתובה היינו דוקא בימי קדם שהיה דרך לכתוב כתובה למקצת ארוסות אבל בזמן הזה שאין דרך לכתוב לא גביא בשלא כתב לה וראבי"ה כתב דוקא בימי התנאים שלא היה דרכם לכתוב כתובה אפילו מן הנשואין הילכך יש לה כתובה מן האירוסין אפילו לא כתב לה אבל בזמן הזה שנוהגין לכתוב כתובה מן הנשואין פשיטא דמן האירוסין לית לה כיון דלא כתב לה עכ"ל וריב"ש בתשובה סימן נ"ז כתב דכן נוהגין וכתב עוד דאפילו כתב לה לא מהני אלא בדכתב לאחר אירוסין אבל כתב קודם אירוסין אינו כלום דלא כתב אלא ע"מ לכונסה וע"ש ועיין עוד בתשובת מהרי"ל סי' ס"א וסי' ע' ובהגהות ש"ע כתב דנוהגין כהרמב"ם על פי דברי הריב"ש:

98. Even HaEzer.56.1.1

    ארוסה שתבעה כו' משנה פרק אף ע"פ ובגמרא יליף לה מדכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור דימים שנה כדכתיב ימים תהיה גאולתו:

99. Even HaEzer.56.2.1

    ומ"ש אפילו אם ניסת לאלמן וכו' ירושלמי הביאו הרא"ש לשם ואין כך דעת רמב"ם ומביאו ב"י לשון ב"י

100. Even HaEzer.56.3.1

     ומ"ש ועשתה ששה חדשים לפני הראשון ומת וכו' ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים וכו' שם במשנה עכ"ל ותימה דמתני' ביבם קא תני וטעמא דיבם דאינו מאכיל בתרומה לאו משום דאינו חייב במזונותיה אלא כדמפרש בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואין משם ראיה לענין זמן י"ב חדש שלא יצטרפו יחד ו' חדשים הראשונים עם ו' חדשים של הארוס השני ותו קשה דאי דין זה למדו רבינו מן המשנה דתני ביבם ה"ל לפרש דאף כשעשתה כולן בפני הראשון חוזרין ונותנין לה י"ב חדש כדתנן התם גבי יבם אלא רבינו כתב דין זה ע"פ הירושלמי שהביא הרא"ש פרק אע"פ וז"ל עשתה ששה חדשים בפני הראשון ואח"כ בא השני ואומרין כבר המתינה יכולה למימר חיבתו עלי יותר מן הראשון עכ"ל כלומר תנו לי י"ב חדש מהיום כי חיבתו עלי להתקשט לפניו יותר מן הראשון ואף על פי שודאי אפילו עשתה כל י"ב חדש בפני הראשון יכולה לומר כך מכל מקום נקט רבינו ששה חדשים משום דהכי תני בירושלמי: בד"א שנותנין וכו' ברייתא שם:

← Previous · Next → — showing 401–500 of 1,691

Tur Even HaEzer, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source.