← All works

Bach

Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 1,691 sections

1. Even HaEzer.29.11.1

   היו לו מיני כלים או מיני מאכל וכו' פ"ק איתא תלתא עובדי חדא במאכל וחדא בשתייה וחדא בתכשיטי אשה ואסיקנא כרב סמא דבין אמרה נתן תתן ובין אמרה תתן לבד וקבלה אינה מקודשת ונראה דה"ק לא מיבעי' היכא דאמרה תן לבד אלא אפילו אמרה נתן תתן דסד"א כיון דכפלה דבריה א"כ צריכא לדבר זה טובא ואגב אונסא דנפשה דצריכה לדבר מאכל או לשתות או לאותו כלי ודאי גמרה ומקדשה נפשה קמ"ל דאינה מקודשת ומ"ה אייתי תלמודא הני תלתא עובדי לאורויי דבכל גווני אינה מקודשת כדכתבו התוס' והרא"ש גם רבינו נמשך אחריהם וכתב היו לו מיני כלים וכו':

2. Even HaEzer.29.12.1

   ומ"ש ובאת אשה ואמרה הן ונתן לה ה"ז מקודשת כתב ב"י ויש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפי' שתקה וקיבלה משמע נמי דמקודשת וכן נראה ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש וממ"ש בשם הרמב"ן ומיהו לפי מה שאכתוב בשם הרשב"א אתי שפיר עכ"ל ולפעד"נ דלא דק דלא אמרו הרמב"ן והרא"ש דמקודשת כששתקה אלא א"כ דחזר וא"ל להדיא בשעה שנתן לך הרי את מקודשת לי אבל אם לא א"ל הרי את מקודשת לי אלא שהיא אמרה תחלה תן לי מהם וא"ל אם אתן לך מהם תתקדשי לי ונתן לה ושתקה התם ודאי אינה מקודשת דמה ששתקה אינה מפני שקבלה מידו לשם קידושין אלא כיון דלא א"ל להדיא התקדשי לי בזה אדעתא דמעיקרא דקאמרה ליה הב לי שלא לשם קידושין קבלתה מידו ולהכי הצריך רבינו דוקא כשאמרה הן ונתן לה סתם הרי זו מקודשת אף על פי שלא אמר בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי בזו דכיון דאמרה תחלה הן על שאלתו סגי:

3. Even HaEzer.30.1.1

   אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא אפילו זרקו לה מדעתה לתוך חיקה וכו' נראה דאינו ר"ל דנתקדשה מדעתה דדין זה אינו תלוי בזריקה דבכל קידושי אשה אין האשה מתקדשת אלא לרצונה כמ"ש להדיא בתחילת סימן מ"ב אלא ר"ל דמלבד דרצונה להתקדש לו ג"כ בעינן דהזריקה תהיה מדעתה דשמא אינה חפצה להתקדש לו בזריקה אלא שיתן לידה וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ד מה' אישות וז"ל אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושיה וזרקן וכו' ולא מיבעי' היכא דהאשה פירשה בהדיא תן לי הקידושין בידי דאינן קידושין כלל אם שינה וזרק לה הקידושין אלא אפילו אמרה סתם קדשני וזרק לה אינן קידושין ודאי אלא קידושין ספק דשמא מקפדת שלא יזרוק לה או שמא אינה מקפדת והא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת לצדדין קתני דהיכא דנתרצית מתחלה להתקדש לו סתם קידושי ספק הוי ואם גילתה דעתה להתקדש לו בזריקה מקודשת קידושי ודאי ועיין בזה בדברי הרמ"ה בסי' כ"ת סעיף ה' וכמו שכתבתי לשם בס"ד:

4. Even HaEzer.30.2.1

   ומ"ש או לתוך תצרה המשתמרת לדעתה אפילו אינה עומדת אצלו בפרק הזורק סוף (גיטין דף ע"ז) כתב רש"י וז"ל חצר המשתמרת לדעתה כלומר על פיה ועל ציווייה לאפוקי נתן גט ביד עבדה ניעור דאינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא משמר את עצמו מדעתו עכ"ל והקשה ב"י דלמאי שכתב הרא"ש בפ"ק דמציעא לאוקימתא דרב פפא דגבי גט דחוב הוא לה בעינן חצר המשתמרת לדעתה ועומדת נמי בצד חצרה דאין חבין לאדם שלא בפניו אבל במציאה ובמתנה זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו מועיל אפי' אינו עומד בצד חצרו אלא דבמציאה כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו איננו זוכה בה אלא א"כ בחצר המשתמר ומטעם שליחות אבל אם אינו משתמר לא קני אם אין עומד בצדו דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו הילכך מטעם יד קנה ובעינן דומיא דיד הסמוכה לה אבל במתנה דדעת אחרת מקנה אותה מסכמת דעת המקבל בכ"מ שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה כשמירתו הילכך קני ואפילו אינו עומד שם ואינו משתמר לדעתו עכ"ד דלפי זה משמע דקידושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותו ואם כן אפילו לחצרה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו ורבינו כתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה הפך דעת הרא"ש וגם לא כתב כדעת הרי"ף וע"ש ולפעד"נ דרבינו ס"ל דאע"ג דקידושין למתנה דמי לענין זה דדעת אחרת מקנה אותו מ"מ לא דמי למתנה לגמרי דאילו מתנה מקנה ואינו קונה דבר אבל קידושין מקנה הכסף לאשה וקונה את האשה והלכך במתנה אפילו בחצר שאינו משתמר לדעת המקבל ואין המקבל עומד בצדו מ"מ כיון דמשתמר לדעת הנותן שמירת הנותן חשובה לו כשמירתו אבל לגבי קידושין לא קנה את האשה אא"כ שהחצר משתמרת לדעתה דאם אינו משתמר לדעתה לא זכתה בקידושין דלהוי הוא קונה אותה אלא קנתה הכסף בלבד כשאר מתנה שא' נותן לחבירו כמו גבי גט דלא קנתה הגט ודלקניא נמי נפשה אא"כ זרק לה בחצר המשתמרת לדעתה ה"נ גבי קידושין וכדתנן בפרק הזורק (גיטין דף ע"ח) וכן לענין קידושין וקאמר בגמרא דטעמא משום דכתיב ויצאה והיתה אלא דבהא קולי קידושין דכיון דזכות הוא לה לא בעינן שתהא עומדת בצדו דדוקא גבי גט דחוב הוא לה בעינן תרתי משתמרת לדעתה ועומדת בצדו אבל בקידושין בחצר המשתמר מקודשת אפי' אינה עומדת בצדו אבל בהא מילת' שוי קידושין לגט שאינן קידושין כלל עד שיהיו ברשותה המשתמרת לדעתה ולא דמיין למתנה:

5. Even HaEzer.30.3.1

   היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה וזרק כו' בהזורק תנן לגבי גט היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ורבינו דכתב סימטא או צידי ר"ה טעמו משום דלגבי מציאה קאמר רב אשי בפרק קמא דמציעא דברשות הרבים לא תקנו ד' אמות וא"כ ע"כ צריך לומר דר"ה דקתני בהזורק לאו דוקא נקט רשות הרבים אלא בסימטא או בצידי רשות הרבים ונמשך רבינו בזה אחר דעת התוס' שפירשו כך בפרק הזורק (גיטין דף ע"ח) בד"ה רבי יוחנן ולפ"ז צריך לומר דמ"ש רבינו לקמן בסימן קל"ט בסתם היתה עומדת בר"ה וזרקו לתוך ד' אמות מגורשת ולא כתב בפירוש צידי ר"ה נקט לשון המשנה ונסמך על מה שכתב כאן בקידושין דדוקא צידי רשות הרבים וה"ה בגירושין אבל מדעת הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך מבואר דסבירא ליה דד' אמות קונות ברשות הרבים גבי קידושין וכן לגבי גירושין כמבואר פ"ה דהלכות גירושין וא"כ קשיא עליה מהך דרב אשי פ' קמא דמציעא איברא דהר"ן הקשה מדבריו עצמן שפוסק פי"ז מה' גזילה לגבי מציאה דאין ד' אמות קונות לא ברשות הרבים ולא בתוך שדה חבירו אלא דוקא בסמטא או בצידי רשות הרבים אכן כבר תירצו קושיא זו בהגהת מיימונית פי"ז דגזלה דגבי גט דכיון דדעת אחרת מקנה ליה אפילו ברשות הרבים קנו ד' אמות וכתב כך בשם התוספות וכ"כ בהגהת מרדכי פ' קמא דמציעא ע"ש ה"ר ברוך לתרץ קושיא זו דקשיא נמי באלפסי ממ"ש פ"ק דמציעא למתניתין דפ' הזורק דבמציאה דאין דעת אחרת מקנה ליה לא קני ד' אמות דיליה אלא בסימטא או צידי ר"ה אבל בגט וקידושין דדעת אחרת מקני ליה קנו ד"א אפי' בר"ה. מיהו בדברי הרמב"ם קשה דמחלק ביו גיטין לקדושין דבקידושין כתב כשהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מקודשת ודאי וכדכתב רבינו בשמו ובגיטין כתב דאינה מגורשת ודאי עד שיגיע גט לידה משמע אפי' היא יכולה לשומרו ולא הוא נמי הגט פסול עד שיגיע הגט לידה ובמשנתינו פרק הזורק תנן היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת וכן לענין קידושין משמע דאין לחלק בין קידושין לגירושין הר"ן בפרק הזורק כתב ליישב דבריו בזה וע"ש ולקמן בסימן קל"ט. מיהו בהאי דכתב הרב לגבי גט דכשבאה היא תחלה בתוך ד' אמות ואח"כ בא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא בתוך ארבע אמות שלה ה"ז גט פסול עד שיגיע גט לידה קשה דכיון דסבירא ליה להרמב"ם פ' י"ז דה"ג דארבע אמות אינן קונות ברשות הרבים אם כן מה נפשך אם הוא יכול לשומרו ולא היא הא ודאי דאינה מגורשת כלל ואם היא יכולה לשומרו ולא הוא הרי ספק מגורשת עד שיגיע גט לידה ולמה כתב שהוא פסול דמשמע דאינו גט מדרבנן אבל מדאורייתא הוי גט הלא ספק דאורייתא הוא וכך הקשה הר"ן בהזורק ומיהו קשיא זו לא קשיא אקידושין דלשם כשזרק לד' אמותיה בר"ה אף ע"פ דמדין ארבע אמות לא זכתה בקידושין מכל מקום כיון דיכולה לשומרו ולא הוא מקודשת ודאי אפי' ברשות הרבים למאי דמחלקינן בין גטין לקידושין והבית יוסף הביא כאן קושיא זו בשם הר"ן ובלשון קצר ויבין התלמיד דקושיא זו היא בקידושין וליתא דלא קשיא אלא אגטין ובכסף משנה הביא לשון הר"ן להדיא דקשיא אגטין. ומה שהשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינה של שניהם כתב ה' המגיד שהטעם הוא מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה עכ"ל ולשם פירשב"ם חצר שאינה של שניהם וכגון שלא נתן בעל החצר להם רשות למדוד שם דהיינו דומיא דר"ה עכ"ל וכך מוכחת הסוגיא לשם דאם נתן רשות למוכר ה"ה ברשות מוכר ואם נתן רשות ללוקח ה"ה ברשות לוקח ואם נתן רשות לשניהם ה"ה חצר של שניהם אלא מיירי שלא נתן להם רשות וכיון שאינו לא לזה ולא לזה חשוב כאילו היה ר"ה זאת היא דעת הרמב"ם ונראה מדהביא רבינו דבריו ולא השיב עליו שהסכים לדבריו וכך פסק בש"ע:

6. Even HaEzer.30.4.1

   ומ"ש וזרק לתוך ד' אמותיה מקודשת היינו קרוב לה אליבא דרב ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת והיינו קרוב לו לרב וקאמר תו בגמרא דלרב מחצה על מחצה על היכי דמי א"ר שמואל בר ינחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות ופריך וליחזי הי מיניהו קדים ופריקו הכא בב' כתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה שמעינן מסוגיא זו דכל הקודם לבא בד"א זכה בהם ואין לחבירו הבא אח"כ זכות בהם כלל וכך כתב הרמב"ם בפ"ה מה"ג:

7. Even HaEzer.30.5.1

   ומ"ש הרמב"ם קרוב לו כל שהוא יכול לשומרו וכו' ה"א התם לאוקימתא דרבי יוחנן וסבירא ליה להרמב"ם דר"י פליג אדרב ולפיכך לא כתב לדרב אלא לדר' יוחנן אבל רבינו שכתב לדרב וגם הביא דברי הרמב"ם שהם כר' יוחנן ולא השיב עליו נמשך אחר דברי הרא"ש דרב ור"י לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דמתניתין: כתב המרדכי בסוף גיטין ע"ש מהר"ם דלא הוו ספק אלא בב' כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה אבל אם שתי העדים מספקא להו אם קרוב לו או קרוב לה אין כאן בית מיחוש דאוקימנא אחזקתה ע"ש:

8. Even HaEzer.30.6.1

   א"ל התקדשי לי במנה וזרקתו לאור או לכל דבר האבוד או אפילו שלא לדבר האבוד וכו' תימא דבגמ' איתא איפכא דבשדיתנהו קמיה פשיטא דלא הוו קידושין דקא"ל שקול לא בעינא אלא אפי' זרקתו לים ולאור דמיחייבת בהו סד"א דקידושי קדיש נפשה קמ"ל וי"ל דלמסקנא דבתרווייהו לא הוו קידושין קאמר רבינו איפכא דבזרקו לדבר האבוד בכל גווני אינה מקודשת אלא אפי' שלא לדבר האבוד דאיכא גוונא דמקודשת כגון שזרקתו לרשותה אפ"ה בזרקתו לפניו אינה מקודשת וע"ל בסימן מ"ב בתשובת הרא"ש שהביא רבינו כמ"ש לשם:

9. Even HaEzer.30.7.1

   אמרה תנהו לפלוני וכו' כלומר תחלה כתב כשהוא א"ל התקדשי לי במנה ונטלתו וזרקתו וכו' דאינה מקודשת ועכשיו כתב דאפילו כשהוא אמר לה התקדשי לו במנה והיא אמרה תנהו לפלוני וכו' גם כן אינה מקודשת וכתב כאן דאפילו אמר לה התקדשי לו במנה שנתתי להם נמי לא הוו קידושין ואע"ג דפשוט הוא דכיון דטעמא דאינה מקודשת משום דמשטה היא בו כלומר תן מעותך לאחרים כי הדר אמר התקדשי לי בזה מאי הוו כיון שלא קבלה מידו כלום וגם לא עשתה שליח לקבלם אלא דלפי שבא להשמיענו בסיפא דבא"ל תנהו לפלוני שיקבלו לי דמקודשת לשם דעשתה אותם שליח לקבלם ולשם אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם מקודשת דכיון שא"ל תחלה התקדשי לי במנה זו והיא עשתה שליח לקבלם מקודשת מיד כשקבל השליח הקידושין לידו להכי תני ברישא דאינה מקודשת אפי' חזר וא"ל התקדשי לי במנה שנתתי להם. ועוד נראה דברישא נמי אין הדבר פשוט דאינה מקודשת דכבר היה אפשר לומר דכשא"ל בסוף התקדשי לי במנה שנתתי להם ושתקה הוכיח סופה על תחלתה שגם מ"ש תחלה תנהו לפלוני וכו' הסכימה בקידושין קמ"ל דליתא אלא אדרבה תחלתה שאמרה תנהו לפלוני וכו' כלומר תן מעותיך לאחרים מוכיח על סופה דמה ששתקה אינו אלא לפי שלא חששה לדבריו הבטלים ולא דמי להיו לו מיני כלים וכו' בסוף סימן כ"ט דכשחזר ואמר לה הרי את מקודשת וקבלה ה"ז מקודשת דהתם קיבלה הקידושין לידה בשתיקה ותו דהתחילה היא לומר לו תן לי כך וכך וכו' אבל הכא דהוא התיחל לומר התקדשי לי במנה אי איתא דהסכימה בקידושין הו"ל לומר הן אלא ודאו משטה בו לומר תן מעותיך לאחרים והא דקא"ל בסוף הרי את מקודשת לי וכו' ושתקה לא חששה לדבריו כיון שלא קבלה הקידושין לידה וגם לא עשתה שליח לקבלם מידו. וכן מ"ש בסיפא דמקודשת אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי וכו' היה צריך לכתבו משום דאפשר לומר דאם לא אמר אלא תנהו לפלוני שיקבלו לי לא קבלה לשם קידושין קאמרה אלא קבלה לשם מתנה בעלמא קאמרה ואינה מקודשת אלא עד שיחזור ויאמר התקדשי לי וכו' קמ"ל דליתא אלא אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי וכו' נמי מקודשת אבל ב"י כתב דרישא וסיפא שניהם פשוט ולא נהירא:

10. Even HaEzer.30.8.1

    תנהו לפלוני או לאבא או לאביך בגמרא תנא אבא להודיעך כח דרישא (דאף על גב דאבוה הוא לא גמרה וקדשה נפשה) תנא אביך להודיעך כח דסיפא דאמר מקודשת דאע"ג דלא קרוב שלה הוא ואי אשמועינן אבא ואביך התם הוא דכי אמר על מנת שיקבלום לי הוו קידושין דסמכה דעתה עילייהו סברה עבדין לי שליחותאי וכי מקבל להו הוה שלוחה ומיקדשה אבל פלוני לא ואי אשמועינן פלוני הכא הוא דכי אמרה תנם לפלוני לא הוו קידושין דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבה ליה במתנה אבל אבא ואביך דמקרבא דעתה לגבייהו אימא במתנה יהביתיה ניהלייהו צריכא וכתבו התוס' ואם תאמר ליתנו אבא ופלוני ולא ליתני אביך וי"ל דס"ד דליהוי מקודשת טפי כשאמרה תנם לפלוני (ע"מ שיקבלם לי) מכשאמרה תנם לאביך דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד פלוני עכ"ל פירוש לדבריהם דאיכא למימר דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד חמיה מביד פלוני ואיכא למימר נמי איפכא דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד פלוני דקעביד שליחותה מביד חמיה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי איצטריך ליה למיתני נמי אביך:

11. Even HaEzer.30.9.1

    א"ל התקדשי לי במנה א"ל תנהו על הסלע אינה מקודשת וכו' התוס' כתבו דסלע שלה דמקודשת אין הטעם שחצרה קונה לה כדפירש"י דא"כ מאי קא מיבעיא ליה בסלע של שניהם הא איתא בפרק הספינה דחצר השותפין אין קונין זה מזה בדברים שמונחים על גבי הקרקע אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה עד כאן לשונו פי' לדבריהם דסמכא דעתה דכיון שגילתה לו שחפצה בקידושין אלו שהרי אמרה ליה שיניח הקידושין על הסלע שהוא שלה בודאי יתן הקידושין לתוך חיקה והלכך כשזרקן אחר כך לתוך חיקה מקודשת וזהו שאמר רבינו בסמוך ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה וכו' ופי זה כתבו הרא"ש בסתם והם דברי התוספות כדרכו שכותב דברי התוס' בסתם: כתב ב"י דמה שכתב הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע לאו למימרא שצריך שתאמר לו על הסלע פלוני אלא אפי' אומרת סתם על סלע שלי וכו' דאל"כ קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא עכ"ל נראה דקשיא ליה דאם נפרש דצריך שתאמר לו על סלע פלוני א"כ מרישא איכא למידק דוקא על סלע פלוני אבל על סלע שלי אינה מקודשת ובסיפא קאמר על הסלע סתם אינה מקודשת אבל על סלע שלי מקודשת אלא ודאי דרישא אפילו אומרת סתם על סלע שלי מקודשת וקשה דא"כ הא דקמיבעיא לי' בסלע של שניהם מהו במאי קא מיירי אי אמרה על הסלע סתם פשיטא דאינה מקודשת אפילו היה הסלע שלה ואי אמרה על הסלע שלי הא ודאי כיון שאין הסלע שלה אלא של שניהם דאינה מקודשת דגילתה דעתה שאינה רוצה אלא בסלע שלה ואם אמרה על סלע של שנינו הא ודאי דסמכא שחפצה בקידושין כיון שלא אמרה על סלע סתם לכן נראה איפכא מדברי ב"י:

12. Even HaEzer.30.10.1

    ומ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע כפשוטו הוא שא"ל על סלע פלוני והלכך אם נודע שאין הסלע שלה אינה מקודשת דמשטה היא בו כאילו אמרה איני חפצה בקידושין ואם נודע שהסלע שלה מקודשת דחשיב גילוי דעת דחפצה בקידושין ואם הוא של שניהם מיבעי' ודיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ל"ק דמ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע רבותא קאמר דלא מיבעיא אם אמרה בפירוש על סלע שלי ונמצא שהוא שלה דפשיטא שהיא מקודשת אלא אפילו יחדה לו בלבד על סלע פלוני ונמצא שהוא שלה נמי מקודשת היא ולפי זה אם אמרה בפירוש על סלע של שנינו לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דמקודשת כנ"ל להלכה ע"פ דעת הרמ"ה ומ"מ דעת הרמ"ה היא דביחדה לו הסלע והוא שלה דמקודשת אפילו לא נתנו לתוך חיקה אלא שנתנו על הסלע בלחוד כמבואר בלשונו אבל לפי דעת התוס' והרא"ש שהביא רבינו משמע דאפילו יחדה לו הסלע דאמרה על סלע פלוני והוא שלה או אפילו א"ל על סלע שלי אינה מקודשת אא"כ זרקן אח"כ לתוך חיקה וה"ה אפילו אמרה תנהו על הסלע סתם ולא היה שם סלע אחר אלא סלע שלה וזרקן אח"כ לתוך חיקה נמי מקודשת וכן גבי כלב אם לא היה שם אלא כלב שלה והיא אמרה סתם תנהו לכלב וזרקן לתוך חיקה מקודשת דלא בעינן אלא גילוי דעתה דחפיצה בקידושין והרב ב"י כתב להסכים דברי הרמ"ה עם דברי התוספו' ולא הבנתי דעתו בזה דהלא הרמ"ה מפרש דבהניח על סלע שלה מקודשת ולתוספות אינה מקודשת אא"כ זרקן לתוך חיקה: עוד כתב ב"י דנראה לו עיקר דלהרמ"ה באמרו תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה דמקודשת דסמכה על דבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי דלא כמ"ש רבינו בשם התוס' עכ"ד והרב מהר"ם איסרלש ז"ל כתב דהרמ"ה לא נחית אלא לפרש הא דתני ואם הסלע שלה מקודשת ולא נחית לפרושי אי מיירי דנתן על הסלע או זרקן לתוך חיקה וכי היכי דהתוספות והרא"ש מפרשיס לברייתא דמיירי שזרקן אח"כ לתוך חיקה כך נוכל לפרש דברי הרמ"ה ואין חולקין וזה נראה מדברי רבינו שכתב מה שפירשו התוס' עד הברייתא לאחר שהביא דברי הרמ"ה ולא כתב והתוספות פירשו כי אינו אלא פירוש על דברי הגמרא והרמ"ה ג"כ פירש לענין אחר ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי ולא כדברי ב"י עכ"ל ותמהני הלא מדכתב הרמ"ה בדאמר על הסלע סתם אפי' נתנו על שלה אינה אקודשת מכלל דביחדה לו הסלע ונתנו על שלה מקודשת אפילו לא זרקן לתוך חיקה אלא ודאי דבהא פליגי דלהרמ"ה סגי בנתן על סלע שלה ולתוס' אינה מקודשת אפילו יחדה לו הסלע ונתן על שלה עד דיזרקנה לתוך חיקה אבל באמרה תנהו על הסלע סתם וזרקן לתוך חיקה בשתיקה צדקו דבריו דלא משמע כלל מדברי הרמ"ה שיהא חולק בזה אדברי התוספות ומה שדקדק הרב מדכתב רבינו ומפרשים התוס' ולא כתב והתוספות מפרשים אין לדקדק כלל מלשונו זה כלום דכהנה רבות עמו בלשונות כאלו שהם שלא בדקדוק ולכן אין לפרש כאן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא בע"כ דפליגי במקצת נראה לי ודו"ק:

13. Even HaEzer.30.11.1

    כתב א"א הרא"ש י"א אם אמרה תן ככר לכלב וכו' פירוש שהאשה התחילה לומר תן ככר לכלב וכו' דמקודשת מדין ערב כמו תן לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב כדלעיל בתחלת סימן כ"ט וס"ל להרא"ש דלא דמי לערב דכיון דלא מטיא הנאה לשום אדם דהולך לאיבוד לא דמי לערב וכן נראה מסקנת הר"ן עיון בב"י:

14. Even HaEzer.31.1.1

    אין מקדשין בפחות מש"פ לשון זה אינו מלשון משנתינו דתנן בפרק הזהב האשה מתקדשת בש"פ וכן במשנה וברייתא פ"ק דקידושין לא תני אלא דאינה מתקדשת בפחות מש"פ ורבינו דשינה הלשון נראה דטעמו כיון דקי"ל כשמואל דאפילו בפחות מש"פ מתקדשת. קידושי ספק חיישינן שמא ש"פ במדי לכך כתב רבינו אין מקדשין להזהיר דלכתחילה לא יכניס עצמו בספק קידושין דהמקדש צריך לברך ואיכא ספק ברכה לבטלה א"נ שמא תקבל קידושין מאחר וצריכה גט משניהם אבל דיעבד מתקדשת אפילו בפחות מש"פ כמו שיתבאר בס"ד אצל קדשה בדבר שאינו שוה פרוטה דבסמוך:

15. Even HaEzer.31.2.1

    ומ"ש אם קדשה בחפץ סתם וכו' פלוגתא דרבה ורב יוסף בשיראי פ"ק דקידושין ופסקינן והילכת' שיראי ל"צ שומא דהיינו כרבה ואליבא דלישנא קמא דקאמרי' אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא ופי' רש"י בכל דהו התקדשי לי בהן כמו שהן דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוו עכ"ל ונ"ל דלאו דוקא כגון שיראי דאין ספק בהן דש"פ אלא אפילו היכא דאפשר דהוי בציר מפרוטה נמי לא צריכא שומא מקודם להך לישנא דכיון דקידשה כמו שהן סמכה דעתה דש"פ דאי לא ש"פ לא חלו הקידושין כלל ובכה"ג הוו הני עובדי דאודרא ודאבנא כוחלא דהיה צריכה לעיין אם היה שוה פרוטה ואפ"ה שויא קידושין אע"ג דלא שמוה מקודם וז"ש רבינו ומיהו אם קידשה בחפץ סתם א"צ לשום אותו תחילה אם ש"פ וכו' דמשמע הלשון דמדבר בדבר קטן ופחות כגון מחט אחת וכיוצא בו דצריך לעיין בה אם היא ש"פ אם לאו ואפ"ה א"צ לשום אותו מקמי קידושין. ומ"ש הרא"ש ומיהו לא ברירא לי ה"ט למה נהגו להסיר האבן מהטבעת וכו' נראה מלשונו דלא הקפיד על מה שנהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן כמו שכתב ר"ת דהא ודאי דלכתחילה יש לחוש דילמא איכא מאן דיזכיר הסכום בשעת הקידושין ולכן נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן אלא דהיכא דאין שם אלא טבעת זו שיש בה אבן דנהגו ג"כ להסיר האבן מהטבעת על דבר זה הקפיד דלמה יקלקל הטבעת בכדי יקדש בסתם ולא יזכיר שום סכום בשעת קידושין. ומיהו הר"ן יישב תימה זו ואמר דאפשר דבמרגליות ואבן טוב שיש שאינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה שהוא שוה כמה וכמה בהא כ"ע מודו דאפילו לא יזכיר סכום אינה מקודשת אא"כ שמוה מקודם. ומדברי הרמב"ם נראה יישוב אחר דשיראי דהאשה מחמדתן ומתאוה להן לא צריך שומא מקודם אבל שאר דברים צריכים שומא מקודם מיהו אפשר דלא אמר הרמב"ם אלא כשהזכיר סכום אבל בלא הזכיר סכום אלא מקדש בסתם לא צריך שומא מקודם אפילו מקדש בדברים שאין האשה מחמדתן ובמרדכי כתב ע"ש ראבי"ה דבדיעבד אם קדשה בטבעת שיש בה אבן יקרה מקודשת דמדקאמר בגמרא רבה אמר ל"צ שומא דהא שוו חמשים ולא קאמר איתתא בקיאה בשומ' ש"מ אפילו לא בקיאה עכ"ל משמע להדיא דאפילו בדא"ל התקדשי בטבעת זו ששוה חמשים ושוה חמשים ויש בה אבן מקודש' ומכ"ש שקדשה סתם דמקודשת אפילו יש בה אבן יקרה:

16. Even HaEzer.31.3.1

    קדשה בדבר שאינו ש"פ הוי ספק קידושין וכו' בפ"ק אמר שמואל קידש בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישי' שמא ש"פ במדי והאנן תנן בה"א בפרוטה ובש"פ לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ואיכא לתמוה ודקארי לה מאי קארי לה הא שמואל חיישינן קאמר דמשמע ספק ולא ודאי וי"ל דדייק מדקאמר חיישי' שמא ש"פ במדי אלמא דאי ידעי דש"פ במדי מקודשת ודאי ומתניתין דתנן בפרוטה ובש"פ משמע דבמקומם בעינן ש"פ דומיא דפרוטה דהיא שוה לכל המקומות ומשני דשמואל נמי אפילו ידעינן דש"פ במדי אינן קידושין ודאי מדאוריי' דאין להקדש אלא מקומו ושעתו אלא קידושי ספק קאמר כלומר קידושין מדרבנן והיכא דידעינן דש"פ במדי אע"ג דלא הוו קידושי דאורייתא ואם קדשה אחר חוששין לקידושין מ"מ קידושו ודאי מדרבנן הם וא"ל לקדשה קידושין אחרים והיכא דאין ידוע דש"פ במדי צריך נמי לקדש קידושין אחרים ונראה שלזה נתכוין רבינו שכתב הוי ספק קידושין דצריכה גט וכו' ואם רוצה לקיימה צריכה קידושין אחרים ומסיק דהטעם הוא שמא ש"פ בשום מקום כלומר דאינו ידעינן שש"פ בשום מקום א"צ קידושין אחרים אבל אם קדשה אחר חוששין גם לקידושי שני וזהו עולה כדעת ר"י ומסקנת הרא"ש ועיין בדברי הרא"ש הביאם ב"י:

17. Even HaEzer.31.4.1

    ומ"ש יגרש ראשון וכו' ה"א סוף גיטין גבי יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא אחר וקידשה וכדלקמן בסי' מ"ו ומ"ש בשם הרמ"ה הולד כשר פי' דאפילו ספק ממזר מדרבנן לא הוי וס"ל דמדאורייתא קידושי הראשון אינן כלום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וחומרא בעלמא הוא שהצריכו גט מראשון כדפירש ר"י ואם נשוה אותו ספק ממזר אתא לידי קולא להתירו בפצוע דכא:

18. Even HaEzer.31.5.1

    והטעם וכו' ארישא דמלתא קאי דכתב דבקדשה בפחות מש"פ הוי ספק קידושין וקאמר דהטעם משום שמא ש"פ בשום מקום אלא דתחלה כתב החלוקים שבעיקר הדין דספק קידושין אלו ואח"כ כתב הטעם לזה והחולקים שנמשכים לפי טעמו של הרמב"ם ושל ר"י וכתב הרמב"ם וכו' ולפי דבריו אם ידוע שש"פ בשום מקום וכו' כלו' שהוא דבר שאינו מתקלקל אפי' אינו ש"פ כאן כיון שש"פ בשום מקום ויכול להשליכו לשם מקודשת מן התורה ונראה שהכריח רבינו כך מדבריו דאם היה סובר כר"י דכיון דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א"כ בקידושין נמי אפילו היה ש"פ בשום מקום אינה מקודשת אלא דחכמים החמירו שיהיו קידושין ואין זה אלא מטעם דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין להם כאן אף במקומו לא יחוש להם כמ"ש הר"ן ע"ש התוספות א"כ לפ"ז אף בתבשיל וירק היה לו להחמיר ואמאי כתב דאינה מקודשת כלל אלא ודאי דס"ל דאם ידוע שש"פ במדי מקודשת מן התורה כיון דאי הוה ליה אורח להתם שויא ליה פרוטה וא"כ בירק ותבשיל דאינו מתקיים אינן קידושין כלל ואין הטעם דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי כולי אלא הטעם דחוששין שמא ש"פ במדי ומקודשת היא מן התורה וה"ל קידושי ספק מן התורה אם הוא דבר שאינו מתקלקל ונראה נמי ליישב הסוגיא דלעיל אליבא דהרמב"ם דפריך אדשמואל היכא דקידשה בתמרה קס"ד דתמרה אינה מתקיים ואפ"ה חיישינן לקידושין ומתניתין תנן בפרוטה ובש"פ משמע ש"פ דומיא דפרוטה דהוי דבר המתקיים ופרקינן דשמואל לא אתא אלא לאורויי דין קידושי ספק ולעולם תמרה דבר המתקיים הוא ואי הוה ידעינן דש"פ במדי מקודשת מן התורה אלא בדלא ידעינן קאמר שמקודשת מספק חיישינן שמא ש"פ במדי וזהו שכתב הרמב"ם קדשה באוכל או בכלי וכולי כתב אוכל משום הא דשמואל דמיירי בתמרה וכתב או כלי מהנך עובדי דזוודא דאודרי ואבנא דכוחלא ואח"כ כתב דיראה לו דבתבשיל או בירק אינה מקודשת כלל וכ"כ מהרי"ק דוקא תבשיל או ירק אבל תאנה אפילו לחה יכול לייבשה בחמה ולהוליכה למקום ששוה פרוטה ע"ש בשורש פ"ד:

19. Even HaEzer.31.6.1

    וכתב הרמ"ה אי קדיש כו' בפ"ק דקידושין בעובדא דההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ובא אחר וקידשה בפרוטה אחר כך ויתיב רב חסדא וקא משער לה אי אית בה ש"פ השתא אין קידושי שני כלום ואי לית בה ש"פ אין קידושי ראשון כלום ושריא לשני דלית ליה דשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומכאן למד הרמ"ה דלדידן נמי דקי"ל כשמואל אזלינן בתר השתא ואי אית בה שוה פרוטה השתא הוי קידושי ראשון קידושין ודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוו בעידן קידושין ש"פ דאז חיישינן לקידושי דראשון ושני:

20. Even HaEzer.31.7.1

    ומ"ש ואם אפשר להתברר וכו' שם אסיקנא דאביי ורבא לית להו הא דרב חסדא דמדמי איסור א"א לאיסור שבויה אלא אע"ג דבשבויה הקילו אפילו איכא קול דאיכא סהדי במדינת הים דנשבית ולא אסרינן לה מ"מ בא"א אין להקל אלא דקשיא לי דבגמ' לא אמרו כך אלא למאי דלית להו לשמואל וקאמר דחיישינן שמא יתברר ע"י עדים שהם במ"ה שהיה ש"פ בשעת קידושין ואסורה על השני דאם לא היה אפשר להתברר כלל היתה מותרת לשני דאזלינן בתר השתא דלית בה ש"פ ואמרי' דבשעת קידושין נמי לא הותה ש"פ ואין קידושי ראשון כלום כיון דלית לן לדשמואל אבל למאי דקי"ל כשמואל א"כ אפילו לא היה אפשר להתברר כלל אם היה ש"פ בשעת קידושי ראשון אסורה לשני משום דחיישי' שמא ש"פ במדי א"כ מאי האי דכתב הרמ"ה ואם אפשר להתברר וכו' חיישי' להו ולא שרינן לה הלא אפילו לא אפשר להתברר נמי לא שרינן לה וכן הא דכתב אלא אפי' יצא קול וכו' חיישינן להו קשיא אפי' לא יצא קול נמי חיישינן לקידושי ראשון שמא ש"פ במדי וכן מ"ש אבל אסרינן לה ע"פ אשה וכו' קשיא נמי הא ודאי דאסירא דשמא ש"פ במדי ואפשר ליישב דהא דכתב לא שרינן לה היינו לומר דלא שרינן לה מדאורייתא ולומר דמדאורייתא אין ממש בקידושי הראשון ונפקא מינה דאם ילדה משני ולא גירש הראשון דהולד כשר וכדכתב הרמ"ה להדיא הביאו רבינו לעיל ועד"ז כתב אלא אפילו יצא קול כולי חיישינן להו לענין שלא להכשיר הולד וכן מ"ש אבל לא אסרינן לה ע"פ אשה או קרוב וכו' היינו נמי לפסול הולד ועוד אפשר ליישב אם נאמר דהרמ"ה תופס כפי' הרמב"ם דבתבשיל וירק אינה מקודשת כלל והשתא קאמר דאם אפשר להתברר דהתבשיל והירק היה ש"פ חיישינן ולא שרינן לה אבל אם אי אפשר להתברר שרינן לה לשני נ"ל כתב ב"י ומשמע דס"ל להרמ"ה דהלכתא כרב חסדא וכולי וטעות הוא וכך צריך להגיה ומשמע דס"ל להרמ"ה דלית הילכתא כרב חסדא משום דאתמר עלה אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא וכו' עד ופרשי רבנן מינייהו משום דס"ל כאביי ורבא הילכך אע"ג דרב חסדא עביד עובדא לא נקטינן כוותיה וכבר תיקנו הרב בספר בדק הבית שלו:

21. Even HaEzer.31.8.1

    אמר לה התקדשי לי בתמרה זו וכו' משנה וגמרא פרק האיש מקדש:

22. Even HaEzer.31.9.1

    ומ"ש בשם הרמ"ה ה"ה נמי כי אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו וכו' נראה דהרמ"ה ס"ל דהא דתנן היתה אוכלת ראשונה היינו כגון שהיו לפניו שלשה תמרות ואמר לה התקדשי לי בזו ואכלתו ואחר כך אמר ובזו ואכלתו ואחר כך אמר ובזו ואכלתו התם ודאי כיון שלא חלו הקידושין עד שיגמור דבריו נמצא שמה שאכלה הראשונה והשנייה לאו מדידה אכלה שהרי לא קנתה אותן התמרות כיון שלא חלו הקידושין ומלוה הן אצלה אבל אם גמר כל דבריו בזו ובזו ובזו קודם שהתחילה לאכול כולן מצטרפות אע"פ שלא קבלה אותן בבת אחת אלא אכלה ראשונה ראשונה דדמי לא"ל התקדשי לי באלו וכו'. ודעת ר"י דדוקא בדאמר באלו דלא חלקן זו מזו התם הוא דכולן מצטרפין אפילו אכלה ראשונה ראשונה אבל בחלקן זו מזו אע"פ שגמר כל דבריו קודם שהתחילה לאכול מ"מ לא נגמרו הקידושין עד מסירת האחרונה והכי מוכח מדברי התוספות (דף מ"ו בד"ה ואפילו בקמייתא) שהקשו דכאן קא משוי לה מלוה מה שאכלה ראשונה ובפרק האומר קאמר דהאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום אפילו נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה נינהו היכא דבתורת קידושין אתו לידה וי"ל דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה והשנייה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ"ל מדה"ל לתוס' למימר אבל הכא דלא נגמר הדיבור וכו' ולא כתבו כך אלמא דאפי' נגמר הדיבור מ"מ כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה כיון שחלקן זו מזו ה"ל מלוה כשאכלה ראשונה ראשונה ומ"ש תחלה דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו הא דנקט הדיבור נגמר משום דהמסירה והדיבור אחד הוא דבשעה שמסר לה הקידושין עכשיו א"ל בשעת המסירה התקדשי לי ועוד נראה והוא העיקר דכיון דהדיבור הוא התקדשי לי לאחר ל' יום היה צריך לומר ולפרש דאע"ג דדיבורו הוא שתהא מקודשת לאחר ל' יום שהוא השעה שנתאכלו המעות מ"מ מאחר דהדיבור נגמר קודם שנתאכלו ואז היו המעות קיימים שמסר לה בשעה שהדיבור נגמר לא הו"ל מלוה וכן כתב רש"י להדיא הביאוהו התוס' בא"ד וז"ל והא מלוה היא כיון שהקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא אכלה הראשונה כבר קודם שתקנה אותם בקידושיה הויין מלוה גבה עכ"ל הנה מבואר דאינו חלוי במה דהדבור נגמר דכל כמה שלא קבלתם לא נגמרו הקידושין אע"פ שכבר גמר כל דבריו וכך נראה זדאי מדמפליג בין בזו ובזו ובין באלו ולא קא מפליג מדאמר בזו ובזו גופיה בין שגמר הדיבור ללא גמר הדיבור אלמא דבכל גווני אין מצערפות כיון שחלקן זו מזו והיכא דלא חלו הקדושין אם צריכה להחזיר הקידושין אם לאו עיין בפירש"י ותוס' (דף ע"ו) בד"ה ש"מ מעות ובר"ן דפ' האומר ומביאו ב"י ריש סי' מ' ועיין עוד לקמן ריש סימן נ' ובמ"ש הר' ירוחם וכ"כ ח"מ:

23. Even HaEzer.31.10.1

    אמר לה התקדשי לי חציך דחצי פרוטה וכו' עד ודעת הרא"ש כדברי ר"ח כבר הציע ב"י סוגיית התלמוד ודברי הרא"ש והרמב"ם ובמאי קא מיפלגי ולפעד"נ לדקדק בהך סוגיא אמאי לא קמיבעיא ליה חציך בחצי פרוטה היום וחציך בחצי פרוטה למחר ותו אמאי לא מיבעיא ליה ב' חציך בשתי פרוטות ותו קשה דהך בעיא ב' חצייך בפרוטה ודאי לא קא מיבעיא ליה אלא באת"ל לאו מונה והולך ואם כן קשה אמאי קאמר בהדיא את"ל לאו מונה והולך ונראה דהכי קמיבעיא ליה הנך בעיות בשני סדרים זה היפך זה סידרא חדא באת"ל מונה והולך וקא מיבעיא ליה בתחלה שני חציך בפרוטה מהו ואת"ל מונה והולך חצייך בח"פ וחצייך בח"פ מהו ואת"ל מונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו ואת"ל מונה והולך חצייך בח"פ היום וחציך בח"פ למחר ואת"ל מונה והולך חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר והיא בעיא דנקטה רבא באחרונה סידרא תנינא באת"ל לאו מונה והולך ומתחיל בחצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר את"ל לאו מונה והולך חצייך בח"פ היום וכו' ואת"ל לאו מונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו ואת"ל לאו מונה והולך חצייך בח"פ וחצייך בח"פ מהו ואת"ל לאו מונה והולך שני חצייך בפרוטה מהו והשתא ניחא דלא קאמר רבא להדיא את"ל לאו מונה והולך שני חצייך בפרוטה מהו משום דהך בעיא דשני חצייך בפרוטה קא מיבעיא ליה נמי באת"ל מונה והולך והיא הראשונה לכל השאר והך דחצייך בפרוטה היום היא האחרונה וכל זה לא איצטריך ליה לרבא אלא לאורויי דאע"ג דקמיבעיא ליה באת"ל לית לן לתפוס הכא כאת"ל כיון דאיכא למיבעי כל הנך בעיות באת"ל איפכא וא"כ כולן ספק וכדעת ר"ח והרא"ש והכי נקטינן:

24. Even HaEzer.31.11.1

    שתי בנותיך לב' בני בפרוטה פי' התוס' והמרדכי דבבנות קטנות מיירי דקידושין דאב נינהו וקמיבעיא ליה מי אזלינן בתר מקבל והוי ממונא או בתר דידהו דאי בגדולות והוא שלוחם פשיטא דבעינן פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו וכתבו עוד דצ"ל שבירר כל אחת לכל אחד כגון רחל לראובן ולאה לשמעון דאם לא כן הוי קידושין שלא נמסרו לביאה עכ"ל: וכתב הריטב"א בעי רבא חצייך בח"פ וכו' וחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה פירו' ונתן לה שתי פרוטות ביחד אלא שמונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל אם נתן לה מתחילה חצי הפרוטה או פרוטה וא"ל חצייך מקודשת לי וחזר ונתן חצי פרוטה או פרוטה ואמר חצייך האחר מקודשת לי הדבר פשוט דפסקא למילתא ואינה מקודשת כלל וכן משמע ממ"ש הר"ן ומביאו ב"י והכי נקטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עד השני מייבם יתבאר בס"ד סוף סי' מ"ד:

25. Even HaEzer.31.12.1

    קדשה בפחות מש"פ ושלח לה אח"כ סבלונות וכו' משנה פרק האיש מקדש ומ"ש דאם אח"כ בעל צריכה גט שודאי בעל לשם קידושין כלומר דאפילו קדש בכספא נמי צריכה גט וה"א בפרק המדיר א"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ולעיל בסימן ע"ח כתב דין מקדש במלוה ובעל וכאן כתב דין פחות מש"פ ובעל ובסוף סיום ל"ח כתב דין ע"ת ובעל על שם הרמב"ם ובריש סימן ל"ט כתב נמי דין ע"ת ובעל בסתם ע"ש ואיכא למידק דבגמ' קאמר רב אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכ' גט דבהך הוא דלא טעי ובמקדש בפחות מש"פ ושלח סבלונות כ"ע מודו דא"צ גט ולא אמרינן נמי בהא דלא טעו וי"ל דבעל דחזקה גמורה היא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות תלינן ואמרי' דלא טעי אבל סבלונות דליכ' חזקה גמור' אלא חששא בעלמא תלינן לקולא ואמרינן דילמא טעה דקידושין דפחות מש"פ מהני וע"מ קידושין הראשונים שלח ואינה מקודשת ועיין בתרומות הדשן סימן ר"ז ומשמע מדקאמר בסתמא דאף באתרא דמקדשי והדר מסבלי דבעלמא חוששין לקידושין כדלקמן מסימן מ"ה כאן אין חוששין דשלח לה לשם קידושין אלא אדעתא דקידושין הראשונים דהוי פחות מש"פ שלח לה סבלונות וכתב לשם הריטב"א אע"ג דאיכא שידוכין וקידושין בפחות מש"פ וחשיב עסוקין באותו עניין אפ"ה אינה מקודשת ע"ש:

26. Even HaEzer.32.1.1

    בשטר כיצד כותב לה על הנייר או על החרס וכו' אתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי דהא חרס הוי דבר שיכול להזדייף ועיין במ"ש בח"מ בסימן קצ"א ועיי' עוד לקמן סימן קכ"ד וכתב עוד אעפ"י שהשטר פסול לקדש בו שמין הנייר וכו' נראה שלמד כך מדתניא בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) התקדשי לי בשטר רמ"א אינה מקודשת ר"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ומוקמינן לה דפליגי בדריש לקיש בדכתב שטר אירוסין שלא לשמה ואיב"א דכ"ע אית להו דריש לקיש דבעינן לשמה דהויה ליציאה מקשינן הב"ע שכתבו לשמה ושלא מדעתה ובפלוגתא דרבא ורבינא ורב פפא ורב שרביא קמיפלגי שמעינן מהך סוגיא דבין במקדש בשטר אירוסין שנכתב שלא לשמה ובין שנכתב לשמה ושלא מדעתה ס"ל לחכמים דשמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ופלוגתייהו בקדשה בו בתורת שטר קאמר דלר"מ אינה מקודשת דבעינן לשמה ומדעתה ולר"א מקודשת דלא בעינן לשמה ומדעתה ולחכמים שמין את הנייר וכו' השתא נסתלק הספק שנסתפק הב"י אם מיירי בקדשה בו בתורת שטר אי מיירי בקדשה בו בתורת כסף דהדבר ברור דאפילו קדשה בו בתורת שטר נמי קאמרינן דאם יש בנייר ש"פ מקודשת וגם מכאן מבואר דהרמ"ה קאמר דבין בכתבו שלא לשמה ובין שלא מדעתה בכל עניין דינא דשמין את הנייר דהלכה כחכמים וכהני אוקימתא דכולהו הילכתא נינהו ומזה הטעם פסק הרשב"א דבמקדש בשטר לאחר ל' יום דשמין את הנייר ואם יש ש"פ מקודשת ודאי דה"ל כמקדש בכסף וראייתו מהך ברייתא דפרק האיש מקדש עיין בב"י לקמן ריש סי' מ' ועיין עוד באשיר"י ריש קידושין ובתוספות לשם בד"ה ואשה בפחות מש"פ:

27. Even HaEzer.32.2.1

    ומ"ש ואם אין בו ש"פ הוי ספק קידושין קצת קשה בהא דכתב הרמ"ה בתחילה דמקודשת מספק שמא הלכה כרבא ורבינא תיפוק ליה דבלאו הכי הוי ספק קידושין דשמא ש"פ במדי וי"ל דנפקא מינה היכא דאמרה בפירוש דאין דעתה להתקדש בשטר זה לשם כסף אפילו ש"פ דאפ"ה הוי ספק קידושין דשמא הלכה כרבא ורבינא ועי"ל דנ"מ דמטעם הך ספיקא דשמא הלכה כרבא ורבינא אם נשאת לאחר הולד ספק ממזר אבל מטעם ספק שמא ש"פ במדי אפילו נישאת לשני הולד כשר כמ"ש רבינו בשם הרמ"ה גופיה בסימן ל"א וכן כתב הרא"ש ע"ש ר"י ומביאו ב"י לשם וכתב ב"י דהרשב"א כתב בתשובה סימן ת"ר דשטר קידושין כשר במחובר אבל מפירש"י פ"ק דגיטין ריש (דף עשירי) משמע דמחובר פסול בקידושין והרב בהגהת ש"ע כתב ג"כ דפליגי בהא אבל הרשב"א בחידושיו כתב דתרווייהו הילכתא נינהו דלא אמרו בקידושין דפסול במחובר אלא לענין שטר קידושין וה"ט דכיון דמה שהאשה מתקדשת בשטר הוא משום דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר וכיון דבגט שכתבו על המחובר פסול אף בקידושין פסול במחובר מתורת שטר אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע לשם כסף מקודשת:

28. Even HaEzer.33.1.1

    בביאה וכו' פי' צריך שיאמר תחלה הרי את מקודשת לי וכו' ואח"כ מיד נתייחד עמה ותרווייהו האמירה והייחוד צריך שיהא בפני עדים שאם היה מתייחד עמה בפני עדים ואח"כ יאמר לה הרי את מקודשת לי לא יהיו העדים שומעין האמירה ומ"ש רבי' בפני העדים הוא חוזר גם על האמירה שבתחלת דבריו. ומ"ש והויא לה כארוסתו וכו' כלומר לא תימא כיון שנתייחד בפני עדים ובעל חשבינן לה נשואה ליתא אלא אפ"ה אינה אלא כארוסה:

29. Even HaEzer.33.2.1

    ומ"ש ואם לא גמר ביאתו וכו' פ"ק דקידושין ורצונו לומר דכשאמר תחלה שדעתו לקנות בהעראה השתא אפילו לא פירש מיד אלא בעל כדרכו וקדם אחר וקדשה קודם גמר ביאה לא הוי קידושין כלום שכבר קנה הראשון מיד בהעראה וה"א באשר"י לשם: כתב במרדכי פרק האומר פנוי הבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ צריכה גט ואם בא עליה אחר צריכה גט משני והמיימוני פליג עכ"ל וע"ל סימן ט"ו ולקמן סימן ק"מ:

30. Even HaEzer.34.1.1

    המקדש האשה מברך ברייתא פ"ק דכתובות ומברכין ברכת אירוסין בבית אירוסין ומ"ש וכן אם קדשה ע"י שליח מברך השליח נראה דס"ל לרבינו דהוא עצמו או שלוחו צריך לברך וכן כתב הרמב"ם בפ"ג דאישות ובהג"ה לשם כתב דכן נוהגין בארץ מערב אבל במלכיות אלו אין המקדש מברך אלא אחר וכ"כ בסמ"ג בעשה מ"ח וא"ת מנ"ל דע"י שליח צריך לברך וי"ל דבמסכת כלה מייתי קרא דויברכו את רבקה ללמד דבעינן עשרה לברכה ובתלמודא דידן נפקא ליה מויקח בועז עשרה אנשים וצריך לומר דבמס' כלה מיירי בברכת אירוסין וגבי בועז מיירי בברכת נישואין כדכתבו התוס' דף ז' בד"ה שנאמר ויקח בועז ויש ללמוד משם שיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת ע"י שליח שהרי אליעזר שליח היה ונראה דאסמכתא בעלמא הוא דעשרה לא אשתמע מהתם ולא איירי פשטא דקרא בברכת אירוסין עכ"ל התוספות אבל מדכתב הרמב"ן ורבינו יראה דס"ל דילפותא גמורה היא:

31. Even HaEzer.34.2.1

    מאי מברך וכו' האידנא נוהגין לברך והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין ואף על גב דבלשון המחברים לא נמצא כתוב עמו ישראל אלא מקדש ישראל מיהא בספרים שלנו איתא בגמרא מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין וכ"כ בהגהת מיימונית לשם שכך אנו נוהגין לחתום ומרבותי קבלתי לומר והתיר לנו את הנשואות לנו ע"פ דברי הר"ן שכך הגיה ר"ת. וא"ת אמאי הקדימו לומר חופה מקמי קידושין כבר כתב הרא"ש וז"ל ולכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה ולה"נ הקדימו חופה לקידושין לומר התיר לנו הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת הקידושין עכ"ל פירוש לדבריו שאנו מברכין לפניו אשר קדשנו במצותיו ואסר לנו את הארוסות שהם בלא חופה והתיר הנשואות בחופה וזהו עיקר הברכה על שהתיר לנו ע"י חופה אלא לפי שהיה המובן שיש היתר בחופה גרידא על כן תקנו לומר חופה וקידושין:

32. Even HaEzer.34.3.1

    כתב הרמב"ם ז"ל נהגו העם וכו' וא"א הרא"ש כתב יש שכתבו וכו' עד א"צ לברך עובר לעשייתן כך כתב הרא"ש בפסקיו רפ"ק דכתובות ומשמע דהכי ס"ל לברך אחר אירוסין כאשר כתב במסקנת דבריו ויש לתמוה דהב"י הביא תשובת הרא"ש שהמברך אחר הקידושין טועה וא"כ נראה שדבריו סותרין זא"ז ותו דרבינו כתב על דברי רבינו ניסים וכ"כ הרא"ש וכמו שהוא בפסקיו שכתב על דברי הר"ן וכן מסתברא וכו' וב"י כתב היפוך זה וז"ל וכבר נתבאר בסי' זה שלדעת הרמב"ם והרא"ש ברכה לבטלה הוא ונראה דדעת הרא"ש הוא דלכתחילה המברך לאחר קידושין טועה כמ"ש בתשובה אבל ודאי אם לא בירך קודם הקידושין יברך אותה אח"כ עם ברכת נישואין כמ"ש ר"ן וטעמא דבשעת קידושין אין ראוי לברך אחר הקידושין דעל מה יברך האירוסין כבר נעשו והחופה עדיין לא הגיע אבל כשיגיע החופה מברך גם ברכת אירוסין שהרי מברך על שהתיר הנשואות בחופה וקידושין וכי היכי דבקידושין בלא חופה מברך ע"י חופה וקידושין ה"נ בחופה בלא קידושין וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין דזו ברכה לבטלה דמה שעשה כבר נעשה עכ"ל אלמא מדלא כ' בסתם לא יברך אלא כ' לא יברך אחר הקידושין משמע דדוקא אחר הקידושין מיד לא יברך כיון שאין כאן חופה על מה יברך דהקידושין כבר נעשו אבל בחופה יכול לברך ולא הויא ברכה לבטלה כיון דאיכא חופה שהרי מברך ע"י חופה וקידושין כדפי' זה נראה ליישב מ"ש הרא"ש בפסקיו שהסכים עם ר"ן לברך ברכת אירוסין בשעת נישואין עם ז' ברכות דלא קשיא כמ"ש בתשובה דהמברך לאחר הקידושין טועה אבל מ"מ קשה ממ"ש הרא"ש בפסקיו במסקנתו דעת י"א שלכתחילה צריך לברך אחר האירוסין משמע דהכי ס"ל ואי לאו תשובת הרא"ש היה אפשר לפרש דמה שהסכים הרא"ש עם ר"ן היינו כשלא בירך בשעת אירוסין לא לפניו ולא לאחריו שאז יברך בשעת נישואין עם ז' ברכות אבל לכתחילה לא יברך אלא לאחר אירוסין כמ"ש במסקנתו בתחילה אבל מדכתב בתשובה דהמברך לאחר קידושין טועה קשיא טובא ודוחק לומר שפסקיו סותרין זא"ז אלא נראה עיקר דכשהביא ב' דיעות יש שכתבו לברך קודם אירוסין ויש שכתבו לברך אחר אירוסין לא כתב שום הכרעה לא היתה דעתו שכך היא מסקנתו כסברא זו שכתב באחרונה אלא שקולין היו הסברות לדעתו ועכ"פ חזר ממה שכתב בתשובה דהמברך לאחר קידושין טועה אלא אינו טועה: כתב במרדכי פ"ק דכתובות ומן הדין היה ראוי לברך ברכת אירוסין משעת קידושין אלא דנהגו לברך בשעת נישואין משום דמסיימין בה והתיר לנו את הנשואות וסמכו אהא דתניא העושה סוכה לעצמו מברך וכו' רב כהנא מסדר להו לכולהו אכסא דקידושא מחיבור ה"ר אפרים עכ"ל נראה מדבריו דמנהגא היה לקדש בלא ברכת אירוסין ואחר כך היו מברכין ברכת אירוסין עם ז' ברכות וכבר השיב עליהן רב שרירא דתרתי עבדי דחיסר את אירוסיו בברכה שהיא מצוה ועוד מברך אח"כ ברכה לבטלה. וכתב עוד במרדכי דבסעודת אירוסין אפילו ברכו ברכת אירוסין אין מברכין שהשמחה במעונו וריב"ק פליג דלא גרע משבוע הבן דלולי צערא דינוקא היו מברכין שהשמחה במעונו וע"ש:

33. Even HaEzer.34.4.1

    כתב רב שרירא גאון וכו' נראה דעל אותן שנהגו לארס בלא ברכה ואח"כ בשעת נישואין היו מברכין בחופה ברכת אירוסין עם ז' ברכות כמ"ש במרדכי השיג עליהן ואמר המארס בלא ברכה חיסר את אירוסיו ברכה שהיא מצוה כלומר אף על פי שקידושין גמורין הן דאין הברכות מעכבות את מצות אירוסין מכל מקום אם היה מברך היה מקיים עוד מצוה ועכשיו חסר אותה מצוה הוא ואם הוא מברך ברכת אירוסין בחופה עובר ג"כ על לא תשא ור"ן חולק ע"ז בלבד ואמר שאינו עובר על לא תשא אלא לכתחילה יכול לברך אותה עם ברכות של נשואין אבל מודה הוא ר"ן לרב שרירא דלאו שפיר עבדי לכתחילה שלא לברך ברכת אירוסין שהרי כתב שאם לא בירך וכו' אלמא דס"ל דלכתחילה צריך לברך ב"א בשעת אירוסין אלא שאם עבר ולא בירך בשעת אירוסין יברך אותה לכתחילה עם ברכה של נשואין: כתב רב שמואל נגיד וכו' ובתחילת סימן זה הבאתי דברי התוס' דצריכין עשרה כדברי רב האי והרא"ש והכי נקטינן:

34. Even HaEzer.35.1.1

    האיש יכול לעשות שליח וכו' משנה ר"פ האיש מקדש בו ובשלותו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה:

35. Even HaEzer.35.2.1

    ומ"ש בין אשה סתם ובין אשה פלונית כ"כ הרמב"ם בפ"ג ומבואר זה בפרק המקבל דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים כמ"ש רבינו בסמוך: ומ"ש אבל אם אפשר וכו' שם בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדרב יודא אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראו בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מיבעיא א"ר יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא וכו' אבל בהא איסורא ליכא כדר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וכתבו התוספות הא דלא מוקמינן לדרב יוסף ארישא וכגון שמכירה משום דא"כ קשה מנ"ל לרב יוסף דבמכירה איכא מצוה בו יותר מבשלוחו דילמא ליכא אפילו מצוה והא דקתני בו ובשלוחו משום דמתניתין מיירי בין מכירה ובין אינה מכירה ותני בו היכא דאין מכירה דאיכא איסורא וחתני בשלוחו היכא דמכירה דליכא אפילו מצוה אבל מסיפא שפיר ידעינן להא דרב יוסף דכיון דבאשה ליכא איסורא אמאי תני בה ובשלוחה בע"כ דאתא לאורויי דמצוה בה יותר מבשלוחה והשתא מסיפא שמעינן נמי לרישא היכא דמכירה דליכא איסורא מ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו אלא דמרישא לא ידעינן לה אלא מסיפא ועל פי זה כתב רבינו דאם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה דשמא תתגנה עליו וכו' והא דמשמע מדבריו דאם אי אפשר שיראנה יכול לקדשה ע"י שליח מפירש"י למד כך שכתב וז"ל בהא איסורא נמי איכא אם יכול לקדשה בעצמו וקידשה על ידי שליח עכ"ל אלמא דדוקא ביכול לקדשה בעצמו אבל היכא דאי אפשר שרי ע"י שליח והב"י השיג על רבינו וכתב ומ"מ ה"ל לכתוב דאע"פ שמכירה מצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בגמרא עכ"ל ונראה דרבינו יפה דקדק שלא כתבו שהרי לא ידעינן להא דרב יוסף דמצוה בו יותר מבשלוחו אלא מסיפא והרי כתבו רבינו במקומו בתחילת סימן ל"ו גבי אשה ומצוה היא שתתקדש ע"י עצמה אם תוכל וכו' דמשם יש ללמוד דה"ה באיש דמצוה ע"י עצמו אם אפשר אלא דכיון שאין דין זה נלמד מרישא גבי איש לא כתבו כאן אלא בסימן ל"ו כשכתב לסיפא דגבי אשה ודו"ק:

36. Even HaEzer.35.3.1

    והשליח נעשה עד הכי אסיקנא בפרק האיש מקדש ומ"ש בד"א כשאין שם כפירת ממון וכו' כ"כ הרא"ש ע"פ ירושלמי ושכ"כ ה"ר יונתן הכהן ומשמע דס"ל דכשהאשה מודה הוי קידושין ודאי וכ"כ במרדכי שכך הדעת נוטה אבל הר"ן כתב דבקדושי כסף אפילו האשה מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי ולא מהני עדותן אלא להצריכה גט: ומ"ש דביש שם כפירת ממון אין נאמנים דמשמע דאין עדותן עדות וכאילו מקדש שלא בעדים ואינה צריכה אפילו גט במרדכי חולק ע"ז כתב ע"ש רשב"ט אם מינה ב' שלוחים לקדש לו אשה והם אומרים קידשנוה והיא כופרת כיון דתקנו רבנן שבועת היסת אי משתבעי נהי דמיפטרו מלשלם מ"מ כיון שנוגעין בדבר קצת שהרי צריכין לישבע לא הוו קידושי ודאי אלא קידושי ספק וכן היא דעת הר"ן להצריכה גט בין במכחישתן ובין במודה מיהו אפשר דמ"ש הרא"ש היכא דאיכא כפירת ממון לא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן מ"ש רבינו אינן נאמנים היינו דוקא לעשותן קידושין ודאי אין אומרין שהן עדיו שאין נאמנים לעשותן ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוי להצריכה גט בין במודה בין במכחישתן והכי נקטינן:

37. Even HaEzer.35.4.1

    כתב הרמב"ם שא"צ עדים במינוי השליחות וכו' כל זה כתוב באשר"י פרק האיש מקדש הביאו ב"י ומ"ש ל"ש אם המקדשה אביו וכו' פי' דאפי' המקדש אביו אין בידו לקדש אשה לבנו כשלא עשאו הבן שליח לקדש לו וכן אם גילה דעתו שהוא חפץ באשה פלוני' וכו' אפילו היה איש נכרי מהני בלא מינוי שליחות: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה אם האב הרצה וכו' כ"כ הרא"ש ע"ש הרמב"ן שכך פי' הא דקאמר בגמרת ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתק פירוש ודילמא ארצי האב מילי קמיה למיהוי ליה שליח לקדושי ליה ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה והשיב עליו הרא"ש דלא משמע הכי וכו' והשיג ב"י על רבינו דה"ל לכתוב שהרא"ש חולק עליו עכ"ל ולפעד"נ דס"ל לרבינו דהרא"ש לא נחלק על הדין אלא שעל מה שפירש הרמב"ן ודילמא ארצויי האב מילי קמיה למיהוי שליח לקדשה ליה ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה דמשמע דס"ל להרמב"ן דדוקא בכה"ג מהני אבל ארצי ארצויי הבן קמיה האב או קמיה אינש אחרינא דחפץ באשה זו לא מהני בלא מינוי שליחות ואהא כתב הרא"ש דלישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא אפילו ארצויי ארצי הבן דחפץ באשה זו נמי מהני בלא מינוי שליחות אבל פשיטא דכ"ש הוא להיכא דהאב הרצה הדברים לפני הבן ואמר בפירוש למיהוי ליה שליח דמהני כמ"ש הרמב"ן ואע"פ דלא אמר לשדכה לו דלענין דינא הדין דין אמת כמו שכתב הרמב"ן והרמ"ה מ"מ תימא מ"ש רבינו ע"ש הרמ"ה דבאב הוו קידושין גמורים ובאינש אחרינא ספק קידושין דמנ"ל דמחמת כיסופא שתק דילמא לא שתק אלא לפי שלא נתרצה או שמא נסתפק בדבר ולפיכך שתיק ולמה נאמר באב דהוי קידושין ודאי אבל על מ"ש הרא"ש ע"ש הרמב"ן ל"ק דאיכא למימר דאה"נ דאינן אלא קידושי ספק אבל הרמ"ה דכתב בהדיא דבאב הוי קידושין גמורים קשיא וצ"ע וכן מצאתי למהר"ש לוריא שתמה בזה על דברי הרמ"ה אמר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני וכו' פי' אפילו אם יחד לו את האשה פלוני שילח ויקדש אותה במקום פ' אמרינן דקפיד אמקום כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ') בהאי אתרא רחמו לי ולא יאמרו עלי דבר גנאי ובהאי אתרא סנו לי ממללו מילי דגנאי עילואי ואין צריך לומר בעושהו שליח לקדש לו אשה סתם במקום פ' וקדש לו אשה במקום אחר דפשיטא דאינה מקודשת דס"ל כמי שעושה שליח לקדש לו את רחל וקידש לו את לאה:

38. Even HaEzer.35.5.1

    השולח לחבירו לקדש לו אשה וקדשה לעצמו הרי זה רמאי ומה שעשה עשוי והיינו דהשליח מקדשה לעצמו במעות שלו כ"כ במרדכי ר"פ האומר ע"ש ר"ב דאי קדשה במעות המשלח ה"ל כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת אלא דא"כ קשה הא פשיטא דמקודשת ותירץ הרא"ש דאתא לאשמועינן אע"פ שא"ל תחלה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת נתינת הקידושין א"ל הרי את מקודשת לי סד"א וכו' כדכתב רבינו וכ"כ לשם במרדכי:

39. Even HaEzer.35.6.1

    העושה שליח לקדש לו אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם שיש להם קרובות וכו' וא"ת כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח הזה קדשה לזה וי"ל דמדינא אף המשלח מותר אפילו בנשים שיש להם קרובות כיון דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא ולא קנסו אלא מפני שעש' שלא כהוגן לעשות שליח לקדש לו אשה סתם ואסור בנשים שיש להם קרובות אע"פ שאומרות הקרובות לא נתקדשנו אבל הנשים נאמנות על עצמן לומר לא נתקדשנו כ"כ התוספות והר"ן:

40. Even HaEzer.35.7.1

    כתב הרמב"ם העושה שליח לקדש לו אשה וכו' וצ"ל דאיכא עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה הר"ן ומ"ש ואינם מובנים לי וכו' ונ"ל דאפשר ליישב ולהבין דכשהוחזק שליח בעדים מסתמא נתקדשה לראשון דסומכת האשה על השליחות שודאי שלחו שהרי עשאו שליח בעדים ומצד שליח עצמו חזקה שליח עושה שליחותו הלכך האשה נאמנת לומר לראשון ששלחו נתקדשתי ואף על פי שהשליח עומד וצווח לא משגחינן ביה דאנן סהדי דלא נתקדשה אלא לראשון ומיהו השליח עצמו אסור בקרובי האשה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ואם אמרה איני יודע למי נתקדשתי חוששין לראשון כיון שהוחזק השליחות בעדים וגם חוששין לשני כיון שהשני הוא כאן ואומר לעצמי קדשתי והראשון אינו כאן ושניהם נותנין גט אבל כשלא הוחזק השליח בעדים אין כאן מקום לומר חזקה שליח עושה שליחותו כיון שלא הוחזק שהוא השליח וגם האשה מסתמא אינה מוסכמת להתקדש לראשון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ולפיכך המשלח מותר בקרובותיה דנאמן אצלו השליח שאומר לעצמה קידשה דכיון דעשאו שלא בעדים הרי האמינו על עצמו בכל מה שיאמר אבל לא האמין את האשה על עצמו כשתאמר שקידשה השליח לו ולאסור עליו קרובותיה ומה"ט נמי כשאמרה האשה איני יודע אמרי' מסתמא נתקדשה לשני דכיון שאין הראשון כאן ואין שליחותו מוחזק אין האשה מסכמת להתקדש לראשון אלא לשני גם הר"ן ז"ל כתב מקצת דברים אלו עיין עליו וב"י הביאו: כתב המרדכי ר"פ האיש מקדש פסק הקדוש מרדו"ש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתניס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואע"ג דקי"ל גבי גט שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ איכא מסירת הטבעת לא דמו דגבי גט בעל כרחך מיד כשיגיע ליד השליח מגורשת הילכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הילכך הוה ליה מילי עכ"ל ויש לתמוה דהתם אמר ושילח ושילחה מלמד שהשליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנא לן וכי תימא נילף מגירושין מה לגירושין שכן ישנו בע"כ אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה נמי משוי שליח וכו' מבואר דהתלמוד משוה קידושין לגירושין והקדו"ש מחלק ביניהם גם בסוף פרק התקבל במרדכי בדברי ר"ב בספר החכמה משמע דאין מחלק בזה בין קידושין לגירושין ודוחק לומר דס"ל להקדו"ש דההיקש לא אתא אלא לענין זה שהבעל עצמו יכול לעשות שליח אבל לא לעניין שהשליח יכול לעשות שליח אחר דלענין קידושין הו"ל מילי וכו' דמנ"ל הך סברא להקדו"ש ולחלק ולומר כיון דאם לא תאבה האשה אינה מקודשת דלפיכך ה"ל מילי הרי לא אשכחן דבר זה בתלמוד וגם פשט ההיקש דלגמרי מקשינן הויה ליציאה לענין שליחות וצ"ע:

41. Even HaEzer.36.1.1

    האשה גם כן יכולה לעשות שליח וכו' כבר כתבתי ריש סימן ל"ה דגבי אשה מוכח בסיפא דמתניתין ר"פ האיש מקדש מצוה בה יותר מבשלוחה ומינה דה"ה באיש במכירה מצוה בו יותר מבשלוחו ולכך לא כתב רבינו דין זה גבי איש משום דמרישא דמתניתין דגבי איש לא ידעינן להא דינא אלא מסיפא דמתניתין וק"ל וכתב הר"ן הא דמצוה איכא באשה אע"ג דאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ יש לה מצוה דמסייעת לבעל לקיים מצותו עכ"ל:

42. Even HaEzer.36.2.1

    וכתב הרמב"ם שהשליח אומר קדשתיה לך פי' צריך שהשליח של האשה יהא משיב לבעל ואומר לו קדשתיה לך והיא תשובה על מ"ש הבעל תחלה לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי שאם לא ישיב השליח איכא למימר טמא השליח חזר משליחותו ולא קיבל הטבעת לשם קידושין אלא לשם פקדון ואם אומר הן דיו ומ"ש ואפילו שתק וכו' הוא חוזר אמ"ש ואמר האיש לשליח וכו' כלומר דאף ע"פ דהבעל לא אמר הרי פלונית ששלחה אותך וכו' אלא שתק ונתן לו בשתיקה הטבעת אם היו עסוקים באותו ענין דיו כדין האיש עם האשה. ומ"ש ואם מקדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח ע"ל בסימן ל"ב במ"ש ב"י דהרמב"ן נחלק על הרמב"ם בזה: ואם היא בעצמה קבלה הקידושין מאחר וכו' משנה פרק י' יוחסין וקאמר בגמרא דהוה אמינא כיון דאשה לא קים לה ביוחסין אפילו קדשה עצמה לא ביטלה את השליח ולא סמכה על קידושיה דסברה דילמא שליח משכח מיוחס מזה וא"כ אם קדשה שלוחה אין קידושיה כלום כיון שלא ביטלה את השליח ואפילו שלה קדמו קמ"ל ומיירי שעשאו שליח בסתם לכל מי שיראה טוב בעיני השליח שיהא מקדשה לו: כתב הרשב"א שאין האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת וכתב א"א הרא"ש יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת והביא מדברי ב"ה ראיה לדבריו וכו' תימא מנ"ל להרשב"א דין זה דמ"ש ב"י דבתשובה נתן טעם גזירה שמא יבאו לומר שבקבלתו הקידושין מתקדשת דומיא דקטנה דבריו תמוהים דגזירה חדשה היא זו לא מצאנו דוגמתה בתלמוד כמ"ש הרא"ש ותו איכא לתמוה דבפרק האומר תנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ובגמרא (דף סד) פרכינן פשיטא בוגרת מאי עבידתיה ופריקו הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח מ"ד כי מקבל קידושין אדעתא דידה קא מקבל קמ"ל לא שביק אינש מצוה דרמי עליה ועביד מצוה דלא רמי עליה מסוגיא זו מוכח דיכול ליעשות שליח לבתו בוגרת והך אוקימתא הילכתא היא ופסקה הרמב"ם פרק ט' מהלכות אישות וכתבו גם רבינו בסימן ל"ז ומשמע דבין לאביי ובין לרבא יכול ליעשות שליח לבתו בוגרת דבהא לא פליגי וכמו שיתבאר לשם בס"ד ואם כן קשה מאוד על מ"ש הרשב"א היפך משמעות התלמוד ותו דלאיזה צורך השיג הרא"ש עליו מדברי ב"ה ולא השיג עליו מסוגיא דתלמודא ונראה ליישב שגם הרשב"א מודה שאם נעשה האב שליח לבתו בוגרת דהוו קידושיה גמורים אלא דס"ל דלכתחילה אין לו לאב לעשות שליח מטעם שמא יבואו לומר שבקבלת קידושין מתקדשת דומיא דקטנה ומ"ש שאין האב יכול כו' פירושו ואינו רשאי כמו לא תוכל לאכול בשעריך וגו' שפירושו אינך רשאי אלא דלפי זה קשה הא דהביא הרא"ש ראייה מדברי ב"ה דיכול ליעשות שליח לכתחיל' איזהו ראייה יש מדברי ב"ה דיכול לכתחילה ואם הביא הרא"ש מדברי הרשב"א דאפילו דיעבד אינו יכול ליעשות שליח היה לו להשיב עליו מן התלמוד כדפי' ונראה ליישב דהרא"ש דקדק מדברי בה"ע דאפילו לכתחילה נמי יכול ליעשות שליח דאל"כ הא דמסיק דאפי' לא שדר סבלונות צריכה גט מספק והיינו משום דחיישי' שמא בתו נתרצה בקידושי אביה שקיבל בשבילה דאיתתא בכל דהו ניחא לה ואי איתא דהאב שלא כדין עביד לכתחילה ליעשות שליח לבתו בוגרת א"כ מסתמא ודאי לא נתרצית בתו שיהא שלוחה שלא כדין כל זמן שלא גילתה דעתה דנתרצי' בקידושין שקיבל אבי' בשביל' אלא ודאי דמן הדין יכול ליעשות שליח לבתו בוגר' לקבל קידושיה לכתחיל' כשהוא מדעת' ומשום הכי חיישינן נמי אפי' היכא שקיבל הקידושין שלא מדעתה שמא נתרצית בתו בקידושין אלו וזהו שכתב הרא"ש מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה שליח לקדש בתו הגדולה דמשמע הלשון שהוא נעשה לכתחילה שליח לקדש דאל"כ הכי הל"ל שהאב שנעשה שליח לבתו הגדולה מקודשת אלא ודאי דאף לכתחילה נעשה שליח לקדש כנ"ל גם מדברי הר"ן וה"ה שהביא ב"י מבואר כדברי הרא"ש דאפילו לכתחילה יכול ליעשות שליח לקבל קידושין לקרובתו ומדכתב סתם משמע אפילו בתו בוגרת והכי נקטינן:

43. Even HaEzer.37.1.1

    האב זכאי בבתו וכו' וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה איכא למידק דדין מציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקידושין ולאיזה צורך כתבם רבינו כאן ונראה דלפי שאמר כסף קידושיה שלו דמשמע אפילו הם מאה מנה הכל של האב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ומציאה שהיא של הבת ולזה אומר וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה אמר לישנא דוכן דמשמע רבותא דל"מ דזכאי בקידושיה אלא אפילו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ולפיכך זכאי נמי בכל קידושיה אפילו הם מאה מנה דלא גרע ממציאתה ומעשה ידיה: ומ"ש אלא שבכסף יכול לקדשה מיד וכו' לאו דוקא כסף דה"ה בשטר יכול לקדשה מיד דדוקא לביאה אינו יכול למוסרה פחותה מבת ג' ויום אחד דכיון דלאו ביאה היא אינה מקודשת בביאתה אבל שטר דינו ככסף וכ"כ הרא"ש פ' האומר אלא לפי דרבינו אמר קודם זה וכסף קידושיה שלו וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כמו בכסף קידושיה מסיים ואמר אלא שבכסף וכו':

44. Even HaEzer.37.2.1

    קדשה אביה בבקר וכו' פלוגתא דרב ושמואל בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עט) ואיפסקא הילכתא כוותיה דרב דביומא דמשלם זימנא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקידושי האב אינם כלום וא"ת אמאי לא נקט קידשה אביה גרידא ביומא דמשלם זימנא ונפלגו בה רב ושמואל כי היכי דפליגי בקדשה אף היא עצמה בערב ותירצו התוספות דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם שקדשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין אבל עתה דקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממה נפשך אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה ומשום הכי פליג שמואל עכ"ל. שמעינן מדבריהם דלמאי דקי"ל כרב הא דנקטו הפוסקים בקדשה אף היא עצמה לרבותא נקטו הכי דאפ"ה אין קידושין של האב כלום ואצ"ל בקדשה אביה גרידא ולפי זה צ"ע להרמ"ה דמוקי לה במכחישתו אבל באינה מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט משניהם מי נימא דלא מודה רב אלא היכא דאף היא עצמה קידשה בערב דליכא לאוקומה אחזקת פנויה אבל היכא דלא קידשה היא עצמה מוקמינן לה אחזקת פנויה ואפילו אינה מכחישתו אינה צריכה גט או דילמא לא שנא ומסתברא מדלא מפליג הרמ"ה אלמא דכל היכא דאינה מכחישתו צריכה גט ול"ש דאף היא עצמה קידשה ול"ש לא קידשה היא עצמה אלא אביה גרידא בכל ענין צריכה גט:

45. Even HaEzer.37.3.1

    ומ"ש וקידושי האב אינם כלום אפילו אינה מכחישתו וכו' שם בעי תלמודא מי נימא דרב ושמואל ל"פ ורב במכחישתו ושמואל באינה מכחישתו ומהדרינן ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל עבד עובדא כוותיה דרב ואיקפד שמואל ואי סלקא דעתך לא פליגי אמאי קא מקפיד כי עבד עובדא במכחישתו ופירש"י אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והאי בשאין מכחישתו עבד עובדא עד כאן לשונו וכן כתב הרא"ש כך הם דברי רבינו אבל דעת הרמ"ה נראה שהיה גורס פירוקא בתר האי ותסברא כמ"ש התוספות וז"ל ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עבד רב יוסף עובדא באין מכחישתו ולפיכך כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה לשמואל דחיישינן וצריכה גט מספק ורב יוסף עבד עובדא דלא כחד עכ"ל התוספות דלפי גירסא זו דקאמר תלמודא מנא לך דפליגי מדאיקפד שמואל ודילמא ל"פ והא דאיקפד משום דעבד עובדא באין מכחישתו דאפילו רב מודה דצריך גט השתא לפי גירסא זו דלא ידעינן היכא הוה עובדא ומש"ה קאמר תלמודא דליכא לאוכוחי מדאיקפד דפליגי דילמא ל"פ א"כ למאי דקי"ל דפליגי דמדפסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב מכלל דפליגי איכא לספוקי במאי פליגי אי פליגי באין מכחישתו אבל מכחישתו אפילו שמואל מודה דאין צריך גט והאי עובדא באין מכחישתו הוה ומש"ה איקפד או שמא לא פליגי אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט והאי עובדא במכחישתו הוה ומ"ה איקפד ומספיקא אזלינן לחומרא:

46. Even HaEzer.37.4.1

    ומ"ש אבל בתוך הששה חדשים וכו' הכא ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו היכא דקדשה אביה שלא לדעתה והיא לא קדשה עצמה ונמצא לה סימנים באותו יום דצריכה גט ולא אוקמינן לה אחזקת פנויה אלא משום דסד"א דטעמא הוי משום דכל אותן ו' חדשים בחזקת נערה היא ואפילו קדשה אף היא עצמה אינה צריכה גט אלא מראשון אבל משני א"צ גט דבחזקת נערה מוקמינן לה והשתא הוא דבגרה כי בדקנוה ואישתכח בוגרת אבל מקמי הכי בשעה שקדשה היא עצמה נערה היתה קמ"ל דליתא אלא אפי' כשאף היא קדשה את עצמה צריכה גט משניהם:

47. Even HaEzer.37.5.1

    וכשם שיכול וכו' משנה ריש פרק שני האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו ובתוספות מפרשים דרישא האיש מקדש בו ובשלוחו ה"ק בו היכא דאין מכירה דאיכא איסורא ובשלוחו היכא דמכירה דליכא אפילו מצוה וסיפא דאשה מתקדשת בה ובשלוחה כיון דליכא איסור באשה אתא לאורויי דמצוה בה יותר מבשלוחה כמ"ש ריש סימן ל"ה וריש סימן ל"ו וכאן גבי אב דליכא אפילו מצוה כיון דאינו מקדש לעצמו צריך לפרק דלדיוקא אתא בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דאין נערה מתקדשת אפילו ע"י עצמה אלא ע"י אביה כדאיתא להדיא לשם (דף מד) דמותיב לריש לקיש דאמר דנערה היא או אביה מקבלין את קידושיה דליתא אלא אביה ולא היא ומשמע דאין מצוה באב עצמו יותר מבשלוחו ולכך כתב גם רבינו בסתם וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע"י עצמה וכו' דמשמע דאין יתרון באב יותר מבשלוחו וכך היא משמעות שאר הפוסקים: וכתב במרדכי בפ' האיש מקדש ע"ש ר"מ דלרבנן דקי"ל כוותייהו דפליגי אר"י בר יודא לא הוו קידושין ע"י עצמה כיון שאינה נהנית בקבלתה ולכך צריך האב לקבל קידושי בתו קטנה לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא יכניס עצמו בספק גיטין וקידושין ובתרומת הדשן כתב על דברים אלו שכתב בשם ר"מ וז"ל בסי' רי"ג אדרבה מצאתי בשם תשובת מור"ם דבנתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתם מותר וכן עשיתי בבתי וכו' עכ"ל מדבריו נראה דדברי מהר"ם סותרין זא"ז וליתא אלא ט"ס הוא באותן ספרים שכתוב ר"מ אלא נ"ל רא"ם וכן ראיתי כתוב במרדכי מדוייק וכן מוכח במרדכי גופיה מיניה וביה שאינו מוהר"ם שהרי כתב אח"כ דברי ר"ב בספר החכמה דמסיק והמחמיר כדברי מורינו לא הפסיד וכתב כך על מ"ש דברי הרא"ם בתחילה להחמיר והוא היה רבו כדמוכח במרדכי פרק האומר בעובדא דפריץ אחד שקידש נערה שהיתה משודכת לכהן והכי נמי מוכח בדוכתי טובא במרדכי דרבינו אליעזר ממי"ץ הוה רבו של ר"ב בעל ספר החכמה ומהר"ם היה זמן רב אחר ר"ב ונראה שגם מהרא"י בת"ה כך היא דעתו כדפירשתי דכיון דמצא בשם מהר"ם דבנתן רשות לבתו שרי א"כ הא דכתב במרדכי בשם ר"מ הוא ט"ס וצ"ל רבי אליעזר ממי"ץ כמ"ש במרדכי דבני אוסטרייך הילכך יש להחמיר מיהו בעומד ע"ג ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו קיבל הוא בעצמו כמ"ש בת"ה ואפילו אינו אומר בתך מקודשת לי אלא הרי את מקודשת וכתב ב"י דכ"כ הרשב"א סי' תתס"ז ומצאתי תשובה למהר"ם מעיל צדק אשר שאלת על אשר קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי בטבעת זו וכו' ונתן הטבעת לבת וכתבת דלא הוו קידושין נ"ל דהוו קידושין מאחר שאמר כדת משה וישראל אדעתא דרבנן מקדש והיינו שיהו הקידושין לאביה ואין שייך הכא לומר שינה את דברו כי לשון טוב והגון הוא עכ"ל:

48. Even HaEzer.37.6.1

    ומ"ש ומ"מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ואמר בפלוני אני רוצה מימרא דרב ר"פ האיש מקדש ואיכא למידק דבתחילת הספר פסק רבינו כברייתא שמצוה להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן דהיינו בתחילת שנת י"ג לזכר ותחלת שנת י"ב לנקבה כדפרישית לשם דאלמא דאפילו מקמי שתגדיל יכול להשיאם וכן קשה על הרי"ף והרא"ש שכתבו לההיא דרב בפרק האיש מקדש ופסקו ג"כ כהך ברייתא דסמוך לפירקה ונראה דס"ל דרב לא אסר אלא לקדש את בתו קטנה שלא מדעתה עד שתאמר בפלוני אני רוצה אבל כשתאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיא' סמוך לפירק' אעפ"י שעדיין קטנה היא והא דקאמר רב עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אורת' דמילתא נקט דאין רגילות שהקטנה תאמר פלוני אני רוצה עד שתגדיל אבל אם פקחית היא ותאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה סמוך לפירקה אע"פ שעדיין היא קטנה ותו דבגמרא ליתא בספרים שבידינו עד שתגדיל ביו"ד אלא עד שתגדל ואינו ר"ל שתהא גדולה אלא ר"ל שתהא בעלת שכל ותאמר בפלוני אני רוצה אבל לעולם עדיין קטנה היא וזה עיקר והכי משמע סוף קידושין רב אחא בר אבא איקלע לגבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה א"ל לא ס"ל מר דמיקדשה א"ל עברת לך אדרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה א"ל מר נמי עבר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה א"ל אנא כאידך דשמואל ס"ל הכל לשם שמים מדלא השיב לו רב חסדא על שעבר אדרב אלמא דעד שתגדיל אין פי' עד שתהא גדולה אלא עד שיהא גידול שלה שתגיע לידי פקחית ותאמר בפלוני אני רוצה ואותה בת כבר הגיע לכלל זה אלא דרב אחא קס"ד דאכתי לא הגיע הבת לכלל זה ותו דבפרק האומר איתא גבי קידושי קטנה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו' אלמא דמצוה היא ועיין בסמוך אצל המקדש בתו סתם וכו' כנ"ל מיהו במרדכי פרק אעפ"י כתב וז"ל אבל פוסקין על הקטנה פירש"י דוקא בלא קידושין אבל בקדושי קטנות לא דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו הקטנה ואומר ר"ת מאן לימא לן דהילכתא כוותיה האמר שילהי פ"י יוחסין עבר מר אדרב ואפ"ה רב חסדא לא חשש ורבינו ברוך מביא ראייה מפרק בתרא דנדה שעשה מעשה בבת רב חביבא שקדשוה בקטנות עכ"ל. אבל למאי דפרישית ניחא דלא קשה ולא מידי דכל היכא דאשכחן בתלמודא דקדשוה או עשו חופה בקטנותה היינו שהגיע בגידולה לידי פקחות ובעלת שם שאמרה בפלוני אני רוצה והיינו נמי דרב דלא מצריך שתהא גדולה בת י"ב שנה ויום אחד אלא אפי' קטנה נמי שרי. והתוס' בריש פרק האיש מקדש כתבו טעם למנהג שלנו לקדש בנותינו אפילו קטנות לפי שהגלות מתגבר עלינו ושמא לא יהיה סיפק בידו להשיאה ותשב בתו עגונה לעולם עכ"ל נראה שהבין הא דקאמר רב עד שתגדל היינו שתהא גדולה ממש וכמו שפירש ר"ת כנראה מדברי המרדכי פרק אף על פי ולפעד"נ כדפרישית. וע"ל סוף סי' נ"ו:

49. Even HaEzer.37.7.1

    ואם נתן רשות לשלוחו וכו' משנה בפרק עשרה יוחסין ומפרש בגמרא דהוה אמינא דלא בטליה לשליחות דשליח אפילו מקדשה לגרוע לא איכפת ליה לאב והא דקדים וקדשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא ביטלה קמ"ל ומיירי בעשאו שליח לקדש את בתו בסתם לכל מי שיראה טוב בעיני השליח ואפ"ה אמרינן דאם הוא קדים בטליה לשליח:

50. Even HaEzer.37.8.1

    ומ"ש ואם אין ידוע איזה קודם אסור לשניהם וצריכה גט משניהם תימה אמאי לא כתב רבינו ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס כמו ששנינו במשנה ואפשר דנסמך על מ"ש דין זה בסי' ל"ו גבי אשה שעשתה שליח וה"ה כאן ודוחק דכיון דבמשנתינו שנינו דין זה גבי אשה שעשתה שליח וכן גבי אב שעשה שליח לקדש את בתו למה לו לרבינו להשמיטו כאן ולפעד"נ דהספר חסר:

51. Even HaEzer.37.9.1

    ומ"ש בשם הרמ"ה דבתרא הוי קידושין ולא דקמא פירוש אפי' דקמא קדמו דכיון דשויה שליח לבתריה בטליה לקמא ונראה דדקדק כך מדקאמר בגמרא גבי עושה שליח לקדש את בתו והלך הוא וקדשה דאם שלו קדמו קידושיו קידושין ואמר דביטל את השליח ה"ט משום דגברא קים ליה ביוחסין טפי וגבי אשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידשה את עצמה דאם שלה קדמה קידושיה קידושין ואמרינן דביטלה את השליח ה"ט משום דאיתתא דייקא ומינסבא אלמא דהיכא דשוי שליח אחרינא דליכא למימר לא טעמא דהאי קים ליה ביוחסין טפי ולא דהאי דייק מנסיב טפי דבעל כרחך דלא שוי שליח אחרינא אלא לבטולי לקמא וכאילו ביטל את השליחו' בפי' דמי ולפי זה אפילו לא קדשה השני כלל והראשון קידשה אין קידושין כלל מאחר ששליחותו בטל ואין להקשות אמאי לא כתב הרמ"ה דין זה גבי אשה שנתנה רשות לשליח לקדשה דפשיטא דהוא הדין גבי אשה אלא שהרמ"ה כתב דינו ארישא דמשנתינו והוא הדין גבי אשה דתני לה בסיפא וכתב מהרש"ל על דברי הרמ"ה והוא הדין לבעל בעצמו דשוי שליח בתר שליח דדינא הכי ודו"ק עכ"ל:

52. Even HaEzer.37.10.1

    ומ"ש ומיהו לענין מעשה בעיא גט מתרוייהו נראה דהיינו דוקא היכא דשל קמא קדמו אבל אם של בתרא קדמו א"צ גט אלא מבתרא ממה נפשך אי של בתרא בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קידושין ושל קמא לא הוו קידושין נ"ל:

53. Even HaEzer.37.11.1

    קטנה או נערה שקידשה עצמה וכולי בפרק האיש מקדש איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן אמר רב נחמן אמר רב והוא ששידכו עולא אמר אפילו מיאון אינה צריכא ובתר הכי קאמר דרבינא לא סבירא ליה הא דרב ושמואל וכתב האלפסי דהלכה כרבינא דלא הוו קידושיה קידושין בין כתרצה האב ובין לא נתרצה וכתבו התו' והמרדכי דקטנה לאו דוקא דהוא הדין נערה והא דנקט קטנה משום דבנערה לא שייך מיאון וכ"כ האלפסי והאשיר"י דבין קטנה ובין נערה וכך הם דברי רבינו. ומ"ש רבינו שקידשה עצמה או נישאת כ"כ הרא"ש ע"ש בה"ג קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קידושי' קידושין ואין נישואיה נישואין עכ"ל ונראה שכך פירושו שקדשה עצמה ולא נישאת או אפי' השיאה עצמה גם כן דהקידושין והנישואין תרוייהו הוי שלא לדעת אביה אפילו הכי אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב ולפי עניית דעתי נראה להביא ראייה לדין זה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אילימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעליא בעיא אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעיא מיאון ולא קא משני דמתניתין בדנשא הילכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעיא גט ומיאון ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי דאין לחלק בזו בין נתקדשה גרידא לנשאת ג"כ ותו דלשם אמרו סוף (דף מ"ה) נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה כאן נראין דברי תלמיד היינו רב ירמיה בר אבא דפליג ארב הונא וקאמר דאינה אוכלת בתרומה אם כהן הוא זה אלמא דלא חיישינן לשמא נתרצה האב אע"פ דקידשה וגם השיאה עצמה בלא דעת אביה דאם היו חוששין בזו לשמא נתרצה האב א"כ היתה צריכה גט ומיאון וכיון דצריכה גט אוכלת נמי בתרומה לאחר שנכנסה לחופה ומדאינה אוכלת בתרומה שמעינן דאף בזו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה לא גט ולא מיאון:

54. Even HaEzer.37.12.1

    ומ"ש ואפילו שידכה אביה תחילה כ"כ הרא"ש לאחר שהביא להא דעולא אפילו מיאון אינה צריכה ויש ספרים שכתוב בהן אף על גב דשדכו ודלא כפירוש שבתוס' ומרדכי לשם וז"ל רש"י והוא ששידכה ששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה"ל קידושין למפרע עכ"ל ואיכא לתמוה על לשון רבינו שכתב ואפילו שידכה אביה תחלה דמשמע שאביה שלח אליו לשדך לו בתו דא"כ גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא כתב בסמוך דהוו קידושין אלא צריך להוסיף בי"ת ולהגיה ואפי' שדכה באביה תחלה והיינו כפירש"י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו:

55. Even HaEzer.37.13.1

    ומ"ש בשם רב אלפס אפילו נתרצה האב כשידע וכו' פירוש אע"פ שנתרצה האב לאחר שנתקדשה כשנודע אליו שנתקדשה אינו כלום כיון דבשעה שקבלה הקידושין לא היה בידה לקדש את עצמה בלא דעת אביה אין כח ברצוי האב לאחר קבלת הקידושין לשווינהו קידושין למפרע דבעינן שיהא האב נתרצה בשעת הקידושין וכן אפילו נתקדשה בפניו ושתק ואח"כ נתרצה לא אמרינן מוכיח סופו על תחלתו דשתק לפי שמינח ניחא ליה אלא צריך שיתרצה בפירוש בשעה שנתקדשה. ומ"ש ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה פשוט הוא דכיון דאפי' מיאון אינה צריכה חשוב כאילו גירש לאשה שאינו אשתו וע"ל בסי' ו':

56. Even HaEzer.37.14.1

    ומ"ש וכ"ש אם מת המקדש וכו' נראה דבאינו מת איכא למימר ודאי נתרצה האב אבל במת המקדש פשיטא דלא נתרצה והשתא כיון דאפילו באינו מת אמר דאין קידושיה כלום כ"ש אם מת המקדש:

57. Even HaEzer.37.15.1

    ומ"ש שהרא"ש תמה על רב אלפס וז"ל הרמב"ם בפ"ג נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו אם נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין אינה אסורה לכהן ובין היא ובין אביה יכולין לעכב בין אם נתקדשה בפניו ובין נתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ"ל והביא ב"י מה שהקשה הר"ן דכיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היאך שייך לומר שהיא יכולה לעכב עכ"ל וכתב ב"י ע"ז כדי ליישב קושיא זו ע"ש ואפשר ג"כ לפרש דמ"ש שהיא יכולה לעכב היינו לומר דלא תיסק אדעתין דכיון דנתרצה האב אח"כ באותן קידושין אע"פ דאינה מקודשת באותן הקידושין מ"מ יכול הבעל לקדשה אח"כ בעל כרחה כיון שנתרצה האב לקדשה לו וקאמר דליתא אלא יכולה היא לעכב שלא יקדשנה בע"כ פעם שנית דשמא לא נתרצה האב אלא לקידושין הראשונים שהיו לדעתה אבל עכשיו יכולה לעכב שלא יקדשה שוב בע"כ ע"פ רצון האב שנתרצה מתחילה אא"כ חזר האב ונתרצה שיקדשנה פעם שנייה דהשתא הוה ליה נתקדשה לדעת האב ומ"ש הרמב"ם אח"כ בין אם נתקדשה בפניו וכו' קאי אתחילת דבריו שכתב אפי' אם נתרצה האב לאחר שנתקדשה אינה מקודשת וקאמר ע"ז בין אם נתקדשה בפניו וכו' וכתב הב"י בשם המרדכי מעשה באחד שקידש בתו הקטנה והיתה חולנית וכתב ר"ת דאין אחיה ויורשיה יכולים לעכב אלא תינשא לחופה ותפקיע ירושתה וכו' וקשה ע"ז דהרא"ש בתשובה כלל נ"ד כתב דחולנית שהכניסוה עם המטה תחת החופה דאין בעלה יורשה דחופה שאינה ראויה לביאה היא ומביאו ב"י לקמן ריש סי' צ' וצ"ל דחולנית דר"ת ראויה לביאה היתה אלא שחששו לחליה דמתנוונה והולכת היתה ושמא תמות בקירוב ימים ועיין לקמן סוף סי' נ"ו ומ"ש בזה:

58. Even HaEzer.37.16.1

    ומ"ש בשם הרמ"ה דכי נתרצה האב הוי קידושין משעת שמיעה וכו' פי' משעת שמיעה אבל לא קודם שמיעה למפרע משעה שקיבלה הקידושין וכ"כ מהרי"ק בשורש ל': כתב במרדכי פ' האיש מקדש דלא מהני ריצוי האב אלא באומרת דלשליחות האב נתכוונתי אבל באומרת דלעבור על רצונו של אב נתכוונה להפקיע עצמה ממנו אע"פ שנתרצה אח"כ האב לאו כלום הוא עכ"ל:

59. Even HaEzer.37.17.1

    ומ"ש אפי' אם נתאכלו המעות קודם שמיעה תימה כיון דאינן קידושין אלא משמיעה ואילך היאך אפשר לומר דחלו הקידושין באותה שעה אם נתאכלו המעות קודם שמיעה דא"כ בשעת שמיעה על מה יהיו חלין כיון שאין הקידושין בעולם וכ"כ במרדכי ע"ש ראבי"ה וראב"ן ורשב"ט דאם נתאכלו המעות לא הוו קידושין גם מצאתי בתשובת מהרי"ל סי' נ"ב דפסק כותייהו ודלא כהרמ"ה דס"ל אפילו נתאכלו וכתב עוד דדוקא בקטנה אבל בנערה בכל ענין הוי קידושי ספק ונריכה גט וצריכה מיאון כרב ושמואל כמו שפסק בספר חפץ ודלא כראבי"ה דס"ל דאין חילוק בין קטנה לנערה ודבריהם כתובים בהגהת מיימונית פ"ג דאישות וכ"כ הריטב"א לחלק בין קטנה לנערה:

60. Even HaEzer.37.18.1

    וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו' נראה שלמד כך מההיא עובדא דפ' האיש מקדש הנהו בי תרי דהוי שתו חמרא תותי ציפי וכו' דמוכח הסוגיא דאם היה יודע דארצויי ארצי קמיה הוי קידושין גמורים וכדלעיל בסי' ל"ה א"כ ה"ה בקטנה אם גילה אביה דעתו שהיה חפץ לקדשה לזה וקדשה עצמה לו לא גרע משלוחו והוו קידושין גמורים ואפשר דכך הדין אם גילה האב דעתו לשדכן שחפץ באיש פלוני שיקח את בתו וא"ל לשדכה לו והלך וקיבל מפלוני קידושין לבתו בלא מינוי שליחות דמקודשת כמ"ש הרא"ש לגבי בן ומביאו רבינו בסי' ל"ה דל"ש אביו או איש נכרי ולמדינן מינה דה"ה לגבי בת אכן הא דכתב רבינו לעיל בשם הרמ"ה דאם האב הרצה את הדברים וכו' לא שייך כאן דאין לומר כאן דמחמת כיסופא דבת שתק האב אלא אדרבה מה ששתק הוי לפי שלא חש לדברי הבת ולכן לא כתב הרמ"ה דין זה כאן גבי קטנה:

61. Even HaEzer.37.19.1

    ומ"ש כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח וכו' נראה דרצה לומר דבגילוי דעת חיישינן שמא נתרצה לראשון אע"פ ששדכה עם אחר דהיינו שהאחר שידך בה לאביה קודם קידושין של ראשון מאחר שלא גילה בדעתו שחזר בו מן הראשון וחפץ באחר משא"כ שידכה עם אחר וגם טרח לחזור ולשדכה לשני דכיון שטרח וכו' הרי גילה בדעתו ששוב אינו חפץ בראשון אלא בזה האחר ולא חיישינן שמא נתרצה לראשון וקידושיה אינן קידושין וה"א התם (דף מה) ההוא דאמר לקריביה והיא אמרה לקריבה דפליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא דדוקא בדטרח לקדשה לשני כגון שטרח בסעודה לקדשה לשני אבל בלא טרח אפי' שדכה לשני חיישינן שמא נתרצה לראשון שגילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ודלא כמ"ש ב"י דהאי דבור וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו' שגם זה מדברי הרמ"ה ומילתא דסברא היא וכו' עכ"ל דליתא אלא תלמוד ערוך הוא:

62. Even HaEzer.37.20.1

    ואם נתקדשה לדעת אביה וכו' פי' כיון שנתקדשה לדעת אביה איכא למימר דנישואיה נמי ניחא ליה מסתמא או שמא לא ניחא ליה והילכך אזלינן לחומרא ובין שאביה כאן דאיכא למימר מדשתיק ניחא ליה ואיכא למימר נמי האי דאישתיק מירתח רתח ובין שהלך למ"ה דאיכא למימר שמא יבא אביה וימחה או שמא כיון שאינו כאן הואיל וקידושין לדעתו הוי נישואין נמי ניתא ליה עד שנשמע שיבא וימחה ומספיקא אוקי ממונא בחזקת מריה וכתבו התוספות ואע"פ שמוחזק בנכסיה בחזקתה קיימי ואינו יורשה ואינה אוכלת בתרומה ואינו מטמא לה וכתב הריטב"א וה"ה דאין לה כתובה דמן הנישואין מיניה ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה וכן כתב הר"ן דיורשיה חייבים לקוברה:

63. Even HaEzer.37.21.1

    קטנה שהלך אביה וכו' דעת השאלתות דכשתקנו חכמי' נישואין ביתומה קטנה שישאו אותה אחיה ואמה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה"נ בהלך אביה למ"ה דגם לשם איכא לחוש לכך והרי היא כאשתו לכל דבר אלא דיוצאה במיאון והתוספות כתבו דלא אשכחן בתלמוד שעשו תקנה זו אלא בדשכיב אביה אבל לא כשאביה קיים ע"ל בסי' מ"ג:

64. Even HaEzer.37.22.1

    המקדש בתו סתם וכו' ה"א בגמרא (דף נ"א ודף ס"ד) דאע"ג דגם מקידושי בוגרת אית ליה הנאה דהכסף שלו הוא אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דבתו קטנה מצוה היא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בוגרת לא רמיא עליה אלא שויתיה שליח בלחוד. ומ"ש הרמ"ה לחלק בין שויתיה שליח בסתם לשויתיה שליח מפלוני נראה דטעמו כיון דקביל עליה להיות שלוחה לקדשה לפלוני חזקה שליח עושה שליחותו ותו אי לא מקדשה לפלוני אלא לקטנה קעביד איסורא דעבר על שארית ישראל לא יעשו עולה כו' והלכך אע"ג דקידושי קטנה מצוה היא טפי אית לן למימר דכי קיבל קידושין אדעתא דבוגרת בלחוד קביל כי היכי דלא למיעבד איסורא וכתב הר"ן דהכי משמע מפירוש רש"י שכתב דשויתיה שליח לקדשה לכל הבא אלמא דאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני זה בפירוש אמרינן דאדעתא דידיה מקדשה ומ"מ מאחר דלא אשכחן חילוק זה בפירוש בגמרא יש להחמיר דכולן מקודשות מספק וכו' זו היא דעת הרמ"ה והך מילתא דמשום דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו' אמרינן דודאי לא היתה דעתו על האחרות איתא להדיא בגמרא לשם (בדף מ"ה) בעובדא דההוא אמר לקריבי וכו' וכ"כ הרא"ש אצל דברי ר"ת שכתב רבינו בסמוך מ"ש ובמ"ש בסמוך בס"ד:

65. Even HaEzer.37.23.1

    וכן אם שידך וכו' האי וכן קאי אדלעיל דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל. משום דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וקאמר מצוה דהכי נמי אם שידך בתו ל"מ אם היא קטנה אלא אפי' אם היא גדולה והיו לו בנות אחרות וא"ל המשדך בתך מקודשת לי בסתם אמרי' אין דעתו על האחרות משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה בלא עבירה ועביד מצוה הבאה בעבירה הלכך כאן אין הקטנות בכלל וכ"כ הרא"ש דמכאן דקדק ר"ת דכיון דאמר לא שביק וכו' א"כ מכאן יש ללמוד דאם שידך וכו' מהאי טעמא גופא דלא שביק וכו' ולפי זה צ"ל דהבוגרת שויתיה שליח לקבל הקידושין מפלוני דהשתא איכא משום שארית ישראל לא יעשו עולה אבל בסתם דהשתא אפי' שידך בתו הגדולה ליכא כאן עולה ודבר כזב דיכול לקדש הגדולה' לאיש אחר כיון דשויתיה שליח בסתם אמרינן דכל הקטנות והנערות בכלל ואף הגדולה בכלל דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון דבכולהו איכא מצוה בלא עבירה וכולן מקודשות מספק ועוד אפשר לומר דכאן דכיון דשידך אפילו שויתיה שליח בסתר אין האחרות בכלל וטעמא דמילתא דלא אמרינן לא שבק וכו' אלא היכא דלא שידך ומקדש בסתם או א"ל אחת מבנותיך דהשתא במקדש תלי ליה בדעת האב שאיזה שירצה האב תתקדש לו הלכך אמרי' מסתמא דעת האב אינה אלא בקטנה דלא שביק וכו' אבל אם שידך תחלה השתא אע"ג דאמר בסתם בתך מקודשת לי בודאי לא היתה דעת המקדש אלא על אותה ששידכו ולא תלי לקידושין בדעת האב א"כ מסתמא גם דעת האב היתה על הגדולה ששידכו לו דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון דלא תלי להו בדעת האב והשתא ניחא הא דקאמר ואפילו לא שידך וכו' דכיון דהמקדש גילה בדעתו שחפץ בגדולה ודאי גם דעת האב על הגדולה דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון שאין הדבר תלוי בדעת האב שהרי גילה לו שחפץ בגדולה ומ"ה כתב ואין לו בנות אלא מאשה אחת דאם הו"ל עוד בנות מאשה אחרת לא היה גילוי דעת אם חפץ המקדש בגדולה מאשתו ראשונה או בגדולה מאשתו שנייה ותלי ליה בדעת האב ואיכא למימר דלא שביק איניש וכו' והיו כולן בספק ואין להקשות ע"ז מהא דתנן בפ' האומר ומייתי לה רבינו בסמוך מי שיש לו שתי כתי בנות דאמרי' כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וכו' וטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן דאיכא למימר דשאני התם שאינו לשון המקדש בשעה שמקדש אותה אלא שהאב אומר קדשתי את בתי הגדולה התם הוא דלא מחית וכו' כדי שאם ישתכח הדבר שלא יהא בקידושין שום ספק אבל כשמקדש את האשה בסתם שלא פירש את מי הוא מקדש אלא אומר בתך הגדולה מקודשת לי איכא לספוקי דילמא גדולה שבקטנות קאמר וקרי ליה גדולה משום חביבות או משום דכיון דאיכא דזוטרן מינה קרי ליה להך גדולה וכיון דאיכא לאיסתפוקי אמרינן בודאי תלי ליה בדעת האב וכולן בספק: ומ"ש ועוד היה אומר ר"ת וכו' פירוש ר"ת היה מפרש הא דתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דאינו כפרש"י שא"ל בתי מקודשת לך דהתם פשיטא דדעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין משום דלא יעשה כן במקומינו אלא מתני' דוקא באומר לו אתת מבנותיך דה"ל קידושין שאין מסורין לביאה וכיון דתלי בדעת האב אמר לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו' אבל באומר בתך מקודשת לי ודאי דעתו על הגדולה משום לא יעשה כן במקומינו וכו' וכיון דלא תלי ליה בדעת האב א"כ גם דעת האב היה על הגדולה אלא דלמעשה היה חושש ר"ת לפרש"י דאף באומר בתך מקודשת לי דינו כאילו אמר אחד מבנותייך דתלי בדעת האב ואמרינן דלא שביק וכולן בספק וכולן צריכות גט וכך הסכימו החכמים שבדורו כמבואר בפוסקים ושאף ר"ת חזר בו ולא עבד עובדא:

66. Even HaEzer.37.24.1

    כתב בשאלתות ראובן הו"ל ד' בנות וכו' הקשה ב"י דלמאי דקי"ל כאביי דקידושין שאינן מסורין לביאה כגון קידש אחת מב' אחיות הוו קידושין ושתיהן צריכות גט אלמא שאין האב נאמן לומר לזו נתכוונתי דא"כ ה"ל להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו ולכן דברי השאלתות צ"ע עכ"ל אבל למאי דפרישית ניחא דהשאלתות מפרש משנתינו לאביי דהא דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל וכולן צריכות גט היינו דוקא כשלא אמר לזו נתכוונתי דאינו יודע כגון ששכח אבל באומר לזו נתכוונתי נאמן וה"ט דכיון דנתן לו קידושין על אחת מבנותיו תני להו בדעת האב ולא תלי לקידושין לדעת המקדש כלל שאפילו היה דעתו על אחת מהן אין מחשבתו מבטלת דיבורו שהוציא משפתיו בסתם ותלי להו בדעת האב ולפי זה נראה ודאי שאם עשאתו הבוגרת שליח נאמן האב לומר לבוגרת נתכוונתי שהרי הכל תלוי בדעת האב וכן נראה מלשון השאלתות שאמר בתו הגדולה אינה ברשותו אלמא דאם היה ברשותו כגון שעשאתו שליח היתה מקודשת אם היה אומר דעליה נתכוין:

67. Even HaEzer.37.25.1

    שאלה לא"א הרא"ש וכו' תימה גדולה דבתשובה מפורש דבן אחיו שקידש את רחל היה פחות מבן י"ג שנה דאין קידושי קטן כלום ואחיו של ראובן שקידש את לאה היה אביו של קטן והשיב הרא"ש דאין קידושי אחיו כלום כיון שלא דברו מענין הקידושין כלום ולא אמר לי וא"כ למה כתב תשובה זו כאן וכך הקשה ב"י ועוד תימה למה לא פירש רבינו שבן אחיו היה קטן ומיהו בהא איכא למימר כיון שכתב ולא פירש איזו מבנותיו מכלל דבן אחיו היה קטן דאם היה גדול לא היה צריך לפרש דפשיטא דלא קידש אלא אותה שהיא פנויה אלא ודאי שתיהן פנויות היו ואין זה אלא לפי שבן אחיו היה קטן ולא הועילו קידושי קטן כלום אלא לענין זה שהיה המובן לעדים שלא קידש את רחל שהיא מקודשת לקטן אלא ללאה קידש ולכן לא שאל לו העד אלא למי קידשת ולא שאלו את מי קדשת ותו קשה למה לא כתב רבינו בפירוש שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואין ספק דלקושיא זו צריך לומר בהכרח דחסר הספר וכצ"ל והשיב שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואינה צריכה גט ודעת רבינו שהביא תשובה זו כאן ללמוד ממנה דס"ל להרא"ש כהשאלתות דמדכתב הרא"ש ואינה צריכה גט בלשון יחיד להוציא מדברי החולקים ואומרים שצריכה גט כמפורש לשם בכלל ל"ה סוף סי' ד' מכלל דלדברי הכל אין רחל צריכה גט דאם היה דעת החולקים ששתיהן צריכות גט היה לו להרא"ש לומר שאין כאן בית מיחוש ואינן צריכות גט אלא ודאי דאף החולקים מודים דאע"ג דקידושים גמורים הם אין הראשונה בספק ואף ע"פ דתרוייהו פנויות הן והמקדש אמר בסתם הילך קידושין לבתך נאמן האב לומר לזו נתכוונתי והלכך להרא"ש טעמא דלא אמר לי הא אילו אמר לי צריך ליתן גט ללאה דנאמן האב לומר לזו נתכוונתי כהשאלתות ותו נראה עיקר לומר דהרא"ש לא תלה דין זה במה שפסק השאלתות אלא לדברי הכל כיון דהיה מפורסם לכל שהסכים האב בדעתו לקדש את לאה לאחר לפוסלה על הכהן חשבינן ליה כאילו פירש בפירוש לקדש את לאה ולפיכך אילו היה אומר לי לא היתה רחל כלל בספק אע"פ ששתיהן היו פנויות דהכל היו יודעים ומפורסם היה שדעתו לקדש את לאה לפוסלה על הכהן כדפרישית:

68. Even HaEzer.37.26.1

    מי שיש לו שתי כיתי בנות וכו' משנה בפרק האומר דפליגי ר"מ ורבי יוסי ופסק כר' יוסי דברישא כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ובסיפא כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ובגמ' עביד צריכותא דאי תני רישא ה"א בהא קא"ר מאיר כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה אבל בסיפא אימא מודה ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות בתו גדולה אין קורא אותה קטנה ומדקאמר קטנה בודאי קטנה שבקטנות קאמר ואי איתמר בסיפא ה"א בהא קאמר רבי יוסי אבל בהך אימא מודה ליה לר' מאיר צריכא והשתא איכא למידק דלמאי דפסק רבינו כרבי יוסי ואפילו ברישא אמר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות א"כ כ"ש באומר קדשתי בתי הקטנה דכולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ולאיזה צורך כתבו ואפשר דרבינו ס"ל דאיכא סברא נמי איפכא דנוח לו לאדם לקרות את בתו קטנה דרך חיבה כדכתיב אחות לנו קטנה אלא דתלמודא לא היה צריך לזה דעביד צריכותא כולה בהך סברא גופיה דשבח הוא לאדם לקרות לבתו בלשון גדולה ומדר"מ אדר' יוסי ומדר' יוסי אדר"מ וק"ל:

69. Even HaEzer.37.27.1

    ומ"ש רבינו שכולן ברשותו לקדשן כתב ב"י דהיינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל עכ"ל מיהו להרמ"ה אפילו בוגרת במקום קטנות נמי היכא דשויתיה שליח לקבל לה קידושין מפלוני כולן בכלל:

70. Even HaEzer.37.28.1

    האב שאמר קדשתי את בתי וכו' פירוש דבאב מירתת לומר אני קידשתיה דילמא מכחיש ליה דהאב ודאי לא יחפה עליו ובודאי לא חציף ונאמן אבל גבי אשה לא דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש כל הבא לומר עוד אני הוא וה"א בפרק האומר (דף סג) הלכך אינו נאמן לכנוס:

71. Even HaEzer.38.1.1

    המקדש על תנאי וכו' ושיוכל לקיימו על ידי שליח וכך נמצא ברוב ספרים וט"ס הוא דבפרק המדיר איתא להדיא דבקידושין אפילו לא אפשר לקיומי ע"י שליח כגון קידושי ביאה הוי תנאי דאיתקוש הוויות להדדי אלא דבחליצה בעינן אפשר לקיומי ע"י שליח וכך הקשה הב"י ועוד הקשה למה לא כתב דבעינן שיהא אפשר לקיים התנאי אלא צריך למחוק מלות ע"י שליח דהשתא ניתא דכתב דבעינן שיוכל לקיימו וכך נמצא בספרי רבינו המדוייקים ומה שנמצא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה שמנה ג"כ ושאפשר לקיימו ע"י שליח לשם לא אתא אלא למנות כל הדברים שצריכין להיות בתנאי ולצדדין קא חשיב דבד' דברים צריכין להיות אף בתנאים דקידושין ושאפשר לקיומי ע"י שליח צ"ל בחליצה ותדע שהרי בתשובת הרא"ש גופיה לא מנה בכלל מ"ה סימן כ"ד אלא ד' דברים ולא מנה ושאפשר לקיומי ע"י שליח וכן בכלל מ"ו סימן ב' ואפשר דבכלל ל"ה נמי ט"ס הוא ומיהו לקמן בריש סימן קמ"ג כתב שיוכל לקיימו ע"י שליח:

72. Even HaEzer.38.2.1

    ומלשון הרמב"ם יראה וכו' פירוש הרמב"ם ס"ל הא דתנן כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל היינו שהקדים ועשה מעשה בפועל ואח"כ התנה תנאו אבל אם לא עשה מעשה אעפ"י שהקדימה באמירה הרי התנאי קיים כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי ק"ק זוז ואם לאו לא תהא מקודשת ואח"כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים וכך פירש הרב המגיד ורבינו השיג עליו ואמר ולא נהירא וכו' נראה שהבין מדברי הרמב"ם מדכתב דהתנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אע"פ שהכל היה בב"ד דאלמא דהיה הפסק בין מעשה הנתינה בידה ובין התנאי שלאחר הנתינה אלא שהיה תוך כדי דיבור וכיון שכן הקשה רבינו דמה צריך לומר דמקודשת לפי שהקדים המעשה בלאו הכי אפילו הוה דינא דבהקדמת המעשה נמי צריך לקיים התנאי מ"מ הכא מקודשת בלא קיום התנאי מאחר שנתן בידה בלא תנאי א"כ התנאי שהתנה אח"כ אפילו היה תוך כדי דיבור לא הוי תנאי כדקי"ל בפרק יש נוחלין ובסוף נדרים דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש ואפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתוך כ"ד כגון שאמר בתך מקודשת לי ובתוך כ"ד אמר בתך פלונית אינו מועיל כמ"ש ב"י בסימן ל"ז ע"ש רב סעדיה גאון ומהר"ם אצל וכן אם שידך בתו הגדולה וכו' וכל שכן לגבי תנאי ומעשה שלא יועיל התנאי תוך כדי דיבור למעשה לבטל המעשה שהיה בלי תנאי אלא בע"כ הא דקאמר שלא יקדים מעשה לתנאי איירי אפילו השלים כל תנאו קודם שנתן לידה ואח"כ נתן בידה הרי התנאי בטל מאחר שהקדים המעשה באמירה זו היא דעת רבינו בהשגתו ואינה השגה דשפיר איכא למימר דהרמב"ם שאמר אעפ"י שהכל היה תוך כדי דיבור אינו רוצה לומר דהפסיק קצת בין מעשה לתנאי אלא שהיה תוך כדי דיבור דליתא אלא ר"ל שהם דברים אחדים בלי שום הפסק ותשלום דבריו הראשונים נינהו והכי משמע לישנא דכתב והשלים התנאי וכו':

73. Even HaEzer.38.3.1

    ומ"ש אעפ"י שהכל היה בתוך כ"ד ר"ל שהכל היה בדיבור אחד בלי הפסק וכן נראה מדברי ב"י שמפרש כך לדברי הרמב"ם אלא דא"כ הא דכ' הרמב"ם בפ"ב דע"ז גבי מגדף בסתם מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור אינו כלום משמע נמי לפי פי' זה דאפילו בדברים אחדים בלי הפסקה אינו כלום וכן מ"ש בפ"ג מהלכות ע"ז ואפילו חזר בו בתוך כ"ד ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל היינו נמי בדברים אחדים ואמאי לא הוי כלום כשהכל הוא דיבור אחד הלא בתנאי דקידושין לא אמר דאינו כלום אלא משום דמעשה קדים לתנאו אלמא דאי לאו האי טעמא הו"ל חזרה גמורה לכך נראה עיקר דלהרמב"ם אין חילוק בין שהוא דבר אחד לגמרי ובין שיש הפסק קצת אלא שהוא תוך כ"ד אלא דס"ל להרמב"ם דהא דקי"ל במגדף ובע"ג ובמקדש ובמגרש דתוך כדי דבור לאו כדבור דמי אין זה אלא לגבי חזרה אם חוזר בו לגמרי אבל אם אינו חוזר בו אלא שמפרש דבריו אמרי' תוך כדי דבור כדבור דמי והלכך גבי תנאו נמי אם התנה עמה תוך כ"ד היה מועיל אי לאו דהמעשה קדים לתנאי דהתנאי לא מקרי חזרה אלא מפרש דהמעשה שעושה אינו אלא ע"י כך וכך:

74. Even HaEzer.38.4.1

    כתב הרמב"ם כל האומר מעכשיו וכו' פי' הרב המגיד הטעם שבמעכשיו ובע"מ שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי א"צ חזוק אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ"ל:

75. Even HaEzer.38.5.1

    ומ"ש ור"ח כתב דאפילו מעכשיו וכו' ומיהו בחידושי הרשב"א פרק מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיטי (דף ע"ה) כתב דתנאה דהוי ע"י שליח לא מצי לשנויי שליח ואי שני בתנאיה לא עבד ולא כלום ואע"ג דהמעשה קודם לתנאי עכ"ל וכ"כ הר"ן בפרק האומר בקידושין וע"ל בסימן קמ"ד מ"ש בזה בס"ד:

76. Even HaEzer.38.6.1

    וי"א דלא בעי תנאי כפול וכו' טעמם דמדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקדושין ולא בממון דלית הילכתא כר"מ אלא כרבנן דפליגי עליה אלא דכיון דאתקין שמואל בגיטא דש"מ דמגרש ע"ת שיכפול תנאו כדאיתא פרק מי שאחזו עשה כן לרווחא דמילתא שחשש אם לא יהיה התנאי כפול דילמא איכא ב"ד דס"ל כר"מ והוה מתיר אעפ"י שלא נתקיים התנאי הילכך בגיטין וקדושין הולכין בה להחמיר ואם לא כפל תנאו ולא נתקיים ה"ל ספק כ"כ הרב המגיד והר"ן:

77. Even HaEzer.38.7.1

    א"ל ע"מ שירצה אבא ר"ל ע"מ שישתוק וכו' פירוש דכשאומר ע"מ שירצה אבא אמרינן דכוונתו ע"מ שישתוק שזהו משמעותא עד שירצה אבא ולאפוקי מדברי הרמב"ם שכתב דרצונו וכוונתו הוא עד שיאמר הן וכשלא יאמר הן אפילו שתק או מת ולא שמע כלל אינה מקודשת אבל להרא"ש מקודשת וטעם מחלוקת מבוא' באריכות ב"י:

78. Even HaEzer.38.8.1

    ומ"ש אבל אם אמר אין פעם א' שוב אין יכול למחות אע"ג דהרא"ש כתב תחלה דשוב יכול למחות וכ"כ הר"ן והרב המגיד כמ"ש בב"י ס"ל לרבי' כיון דכ' הרא"ש אח"כ וז"ל אפי' את"ל דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות וכו' משמע דכך ס"ל להרא"ש לפי האמת דכך היא שטת הגאונים בתלמודא דכל את"ל פשיטותא הוא כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין וסובר רבינו לפרש כך בדברי הרא"ש וכשאר פוסקים ונתיישב מה שהיה קשה לבית יוסף:

79. Even HaEzer.38.9.1

    ומ"ש והרמב"ם כתב בע"מ שירצה אבא לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינה מקודשת הר"ן תמה ואמר דלא ה"ל להרמב"ם לערב לא רצה ושתק עם מת דבמת מותרת להנשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין כדמוכח בתוספתא עכ"ל וב"י תירץ דמשמע ליה להרמב"ם במשנה ובגמרא דבשעת שמיעת הדברים תלוי וכל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד ולא משגחינן בתוספתא עכ"ל וצ"ע:

80. Even HaEzer.38.10.1

    כתב הרמ"ה מתי שיאמר אין מקודשת הילכך וכו' עד או חולצת או מתייבמת תימה אמאי חולצת ליחוש דילמא ימות האב ולא יאמר אין דהשתא חליצה לא הויא ושרי לכהן ואיכא דלא ידע ויאמר חלוצה שריא לכהן וכך פסק לקמן בסוף סימן קנ"ו גבי הלכה היא ובעלה למ"ה וגבי הלך בעלה וצרתה למ"ה וכו' ע"ש ונראה לי דהרמ"ה לא אתא אלא לאורויי דלא מפטרא בלא חליצה לשוק מדאורייתא דילמא הדר ואמר אין אלא או חולצת או מתייבמת אבל ודאי מודה דמדרבנן לא חלצה אלא דוקא מתייבמת כדלקמן:

81. Even HaEzer.38.11.1

    ומ"ש רבינו על שם הרמ"ה מתי שיאמר הן מקודשת אפי' אמר תחלה לא איכא לתמוה דהלא בסמוך לעיל פסק דאם אמר אין פעם אחת שוב אין יכול למחות וזה כנראה שהוא סותר למ"ש הרמ"ה ותירץ מהרש"ל דלא דמי דתנאי דלא ימחה דהוי תנאי בשב ואל תעשה והוא קעביד מעשה דקאמר אין חשוב כאילו מקיים התנאי ושוב אין יכול למחות אבל הכא התנאי הוא במעשה שיאמר אין אפילו קעביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל במעשה שאומר אין לבטל המעשה הראשון עד כאן לשונו:

82. Even HaEzer.38.12.1

    א"ל תהא מקודשת לי בפרוטה ע"מ שאעשה עמך כפועל וכו' איכא להקשות אמאי דקאמר ואם אין עדים מקודשת מספק דמנ"ל לרבי' הא דבגמ' פ' האומר וברמב"ם פרק ה' משמע דאינה מקודשת כלל ומאי שנא תנאי זה משאר תנאים דצריך שיעידו עדים שנתקיים התנאי ואם אין עדים אינה מקודשת כלל דאי איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן כמ"ש ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה הביאו ב"י בסמוך אבל ע"מ שאראך מנה ואפשר דבשאר תנאים היא או הוא טוענין ברי שלא נתקיים התנאי לפיכך אם אין עדים אינה מקודשת כלל אבל כאן אינה טוענת ברי דאינה יודעת אם עשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון אם לאו הלכך ה"ל ספק מקודשת. שוב ראיתי דדברי רבינו הם ע"פ דברי הרא"ש במסקנת דבריו בפירוש התוס' ע"ש פרק האומר:

83. Even HaEzer.38.13.1

    ומ"ש ופירשו התוספות וכו' כ"כ הרא"ש על שמם דבאו ליישב דמאי קמ"ל מתני' דכשעשה עמה כפועל מקודשת וכו' הא פשיטא היא דמ"ש משאר תנאים ותירצו דאתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה וכו':

84. Even HaEzer.38.14.1

    ומ"ש ובתוספתא קתני וכו' ג"ז מדברי הרא"ש והביאה לסתור פירוש התוספות דכיון דבדברים ידועים שביניהם קמיירי א"כ אם שינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי משא"כ לפי פי' התוספות דלעולם אינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי אפילו בדברים ידועים וב"י כתב איפכא דבתוספתא דוקא בדברים ידועים אבל אם אינם ידועים יכולה היא לומר לדברים הללו לא חפצתי ועל מה שהקשו התוס' מאי קמ"ל מתני' הקשה ב"י דהא לאו קושיא היא דהא אתא לאשמועינן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכדפרש"י להדיא וכן פירש הר"ן עכ"ל ולי נראה דהתוספות היה נראה להם דוחק לפרש כך דא"כ אין דין זה תלוי במשנה זו דבכולי תלמודא פליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף תנאי ואמוראי בפ' האיש מקדש ובפ"ק דעכו"ם ולהכי פירשו התוס' דהיא גופא אתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי:

85. Even HaEzer.38.15.1

    ע"מ שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי וכו' משנה וגמרא פרק האומר.

86. Even HaEzer.38.16.1

    ומ"ש אם ידוע בעדים וכו' כך פרש"י ר"ל שאם אין עדים אלא שהוא אומר שיש לו או ע"פ קרובים אינה מקודשת ודאי וכל זה כשאין אנו רואין המנה בידו הלכך צריך עדים אבל אם אנו רואים המנה בידו משמע דכל שכן שהיא מקודשת ואין צריך עדים שהם שלו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ומ"ש ב"י שרבינו חולק על הר"ן אגב חורפיה לא עיין בה:

87. Even HaEzer.38.17.1

    וכתב הרמ"ה אפילו איכא סהדי וכי' עד ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי ליה בתר הכי למיהוי ספק קידושין כל זה מדברי הרמ"ה ורצה לומר דמספק לא חיישינן דילמא הראה לה למיהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דע"מ שיש לי דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה להדיא ולזה נתכוון כאן הרמ"ה במ"ש ומיהו וכו' ודלא כמ"ש ב"י דהאי ומיהו הוא מדברי רבינו דליתא גם מ"ש דהאי ומיהו הוא בא לחלוק ולומר דלא הוו קידושין אא"כ שיראנה בשעת הקידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לו זמן להראותם וכמ"ש ה"ר ירוחם ע"ש הרא"ש ודלא כדברי הרמ"ה איכא לתמוה על פירושו זה דא"כ מהו ז"ש ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי לה וכו' הלא אפי' אחוי לה בתר הכי נמי פליג הרא"ש כיון דלא הוו המעות בשעת הקידושין אלא ודאי כדפרישית ומדברי הרמ"ה הוא ומה שהקשה הרא"ש יש לתרץ דודאי בע"מ שאראך להבא נמי משמע ואע"ג דמחוי לה ממציאה כו' הוויין להו קידושין גמורים למפרע מ"מ גבול יש לו דכל זמן שהיא תובעת אותו לקיים תנאו שיראה לה המנה אז צריך מיד לקיימו להראות לה המנה ואם תובעת אותו לקיים תנאו ואין לו אינה מקודשת דכך הוא לשון התנאי דכל זמן שתבקש ממני להראות לך מנה משלי אני מחוייב להראות לך וע"מ כן הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ואם אינו מקיים תנאו אינן קידושין והכי מסתברא וכן נראה דעת רבינו שלא הביא תשובה זו שהשיב הרא"ש על דברי הרמ"ה וכתב דברי הרמ"ה בסתם דאלמא דהכי ס"ל כהרמ"ה ומיהו צ"ע דלקמן בס"ס זה כתב רבינו ט"ש הר"ס נרבוני בע"מ שאתן לך מאתים זוז שאם יאמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולין לכופו כל י"ב חדש וכו' ואיכא למימר לפי זה ה"ה בע"מ שאראך דיש לו זמן י"ב חדש או שמא דוקא בע"מ שאתן דמסתמא לא מקבל עליה שיתן לה ולא יעכב מליתן יותר מי"ב חדש משעה שיכנס אותה לחופה אבל בע"מ שאראך מיד כשתובעת אותו להראות לה המנה משמע וצ"ע. כך צריך להגיה בספרי רבינו ע"מ שיש לי בית כור עפר אם ידוע שיש לו משלו מקודשת בודאי אם אין ידוע הוי קידושי ספק ע"מ שאראך בית כור עפר צריך שיראנה ואם הראה ששכר מאחרים או שלקח באריסות אינה מקודשת היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים וכו' ובגמרא איתא ל"ל למיתני גבי ארעא ל"ל למיתני גבי זוזי צריכא דאי אשמועינן גבי זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי אבל ארעא אימא אי דאית ליה ארעא קלא אית ליה קמ"ל פירוש ה"א כל היכא דלא ידעינן דאית ליה ארעא אפילו ספק נמי לא ליהוי קמ"ל דארעא כזוזי יש לו ודאי אין לו ספק:

88. Even HaEzer.38.18.1

    ע"מ שיש לי מנה במקום פלוני וכו' והרמב"ם כתב שגם בזה אינה מקודשת וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל פירוש הרמב"ם סובר שגם בזה אינה מקודשת בודאי אלא בספק כמו בע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכך מבואר פ"ז מה' אישות שבשניהם מקודשת מספק אבל הרא"ש מחלק ביניהם דבקרקע סבירא ליה דאפילו ספק קידושין ליכא דודאי אינה מקודשת דאי איתא שהיה לו קרקע במקום פלוני היה ידוע אבל בע"מ שיש לו מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר הסכים עם הרמב"ם דספק קידושין הוה דשמא יש לו ואמר אין לו ומתכוין לקלקלה:

89. Even HaEzer.38.19.1

    ע"מ שאני עשיר וכו' משנה פרק האיש מקדש (קידושין דף מח) ר"ש אומר אם הטעה לשבח ה"ז מקודשת ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין ד"ה אינה מקודשת מ"ט מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא וקי"ל כת"ק ופירש"י בן עיר ונמצא בן כרך ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים וכו' אבל בירושלמי הביאו הרא"ש איתא הכי לוי ונמצא כהן לא בעינא טירחא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינא דאיכא רווחא רבא עליה בן עיר וכמצא בן כרך בעינא הוה מצנעא רחוק ונמצא קרוב בעינא הוי מטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא ע"כ ונראה דבממזר ונתין נמי איכא שבח יוחסין דזה ישראל וזה גר ובע"מ שיש לו בת או שפחה גדולה פירש"י וראויה לשמשני דשבח ממון הוא לה והלכה כת"ק דאפי' בשבח ממון אינה מקודשת ובהא נמי איכא קפידא קצת דגדולה לא צייתא ואיכא אוקימתא אחריתי בגמר' מי סברת גדולה ממש גדלת קאמר פירוש חשובה ולא ניחא לי חשובה דשקלא מילי מינאי ואזלא נדיא קמיה שיבבותיי וכ"כ הרמב"ם בפ"ת אבל רבינו כתב כאוקימתא קמא דבגדולה ממש קאמר ובע"מ שיש לו בנים ואין לו נמי איכא קפידא דהבנים ראויים לשמשני ואיכא נמי למימר איפכא דביש לו בנים מרגילין קטטה בינו לבינה ובהתקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש דהטעה אותה לשבח דדבש חשיב טפי כדאיתא פרק הגוזל תנאי ב"ד שיהא אדם שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו אפ"ה איכא דניחא ליה טפי ביין ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו הא דתנן בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף והרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ח כתבוה ונראה דלפי שראה רבינו שהתוס' כתבו דהא דקאמר בגמרא איכא דניחא ליה בכספא היינו שצריכה כסף להשלים תכשיטין של כסף שעושה ומשמע דבלאו הכי אפילו לת"ק מקודש' דבכלל דינר של זהב הוי נמי של כסף דכי היכי דבאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מאתים דפשיטא דמקודשת דבכלל מאתים מנה הכי נמי בכלל זהב הוי נמי כסף וכך כתב בשלטי הגבורים דאם אמר דינר זה ונמצא שנים מקודשת שיש בכלל שנים אחד והרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתבו המשנה בסתם דמשמע דבכסף ונמצא זהב אינה מקודשת אפילו אינה צריכה לכסף להשלים וכו' וחולקים על דברי התוספות וס"ל דאפילו הטעה האשה בשבח ממון אינה מקודשת דמ"ש של כסף קפידא הוי ולפיכך השמיטו רבינו מפני הספק מיהו הר"ן כתב דלאוקימתא דגמרא כגון שאמר' היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שא"ל התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב התם הוא דכיון דקידשה ע"י שליח פליג ר"ש ואומר מקודשת דמראה מקום היא לו וקי"ל כת"ק דקפידא הוא אבל היכא דהאשה בעצמה קיבלה הקידושין והטעה אותה דא"ל של כסף ונמצא של זהב אף ר"ש מודה דאינה מקודשת דקפידא היא דאיכא דניחא ליה בכספא וכמו שהקשה המקשן דכך הוא האמת משמע דאפי' אינה צריכה לכסף להשלים תכשיט של כסף שעושה נמי אמרינן קפידא היא שלא היתה תפיצה אלא בשל כסף ולפע"ד דהתוס' נמי ס"ל כהר"ן אלא דלפי דקשיא להו לתוספות אטו בשופטני עסקינן דניחא ליה בכספא מבדהבא מיישבי' כגון שצריכין כסף להשלי' וכו' וכיון דאיכא מקום לומר דניחא ליה בכספא טפי לא פלוג רבנן ואמרי דכל שהטעה אפילו לשבח אינה מקודשת ואף ר"ש מודה ולא פליג אלא היכא דמקדשה ע"י שליח דאמרינן מראה מקום היא לו ונראה דזאת היתה דעת התוס' במ"ש ומיהו היכא שהטעה האשה בממון לא פליג ר"ש כלומר למסקנא לא פליג ר"ש אלא במקדשה ע"י שליח דאמר מראה מקום הוא לה אבל היכא שהטעה האשה בכספא בשבת ממון כשקבלה הקידושין בעצמה מידו אף ר"ש מודה דאינה מקודשת וכדכתב הר"ן ומהרש"ל בהגהותיו לא כתב כך עיין עליו בחכמת שלמה ולא נהירא. ולענין הלכה קי"ל כת"ק דאפילו הטעה לשבח אינה מקודשת בין שקבלה האשה הקידושין בעצמה מיד המקדש ובין ע"י שלוחו של בעל ובין ע"י שליח של האשה בכל ענין אינה מקודשת דקפידא היא בין של כסף ונמצא של זהב ובין של זהב ונמצא של כסף אבל בדינר זה ונמצא שנים א"נ במנה ונמצאו מאתים מקודשת דבכלל מאתים מנה והכי נקטינן:

90. Even HaEzer.38.20.1

    ומ"ש ל"ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח הכי מוקי לה בגמרא למתניתין דתני בה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב שאמרה לשליח צא וקבל קדושי מפרש שא"ל התקדשי לי בשל כסף וכו' ומכל מקום ודאי ה"ה בשאמר הוא לשלוחו הלוני דינר של כסף וקדש לי אשה פלונית והלך והלוה של זהב דלת"ק אינה מקודשת דקפידא היא ואע"ג דבגמרא דחי לה להך אוקימתא היינו משום דלישנא דמתניתין משמע דלא איירי בהכי אבל לענין דינא ודאי דבזו נמי אינה מקודשת:

91. Even HaEzer.38.21.1

    וכתב הרמ"ה דוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה אבל אם אומרת כן בשעת קידושין וכו' פי' דבתחלה אומר הבעל התקדשי לי ע"ת כך וכך והיא אומרת בשעת הקידושין ואפילו לא יהיה כך וכך אנכי מתרצה להתקדש לך והמקדש שתק ולא השיב לה על דבריה לא כי אלא אינני רוצה לקדש אותך אלא ע"ת כך וכך מוכחא מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידשה בלא תנאי וכך פירש ב"י ופשוט הוא:

92. Even HaEzer.38.22.1

    ע"מ שאני שונה לרב אלפס עד שישנה משניות ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אם יודע מדרשי התורה מקודשת כך צריך להגיה ופירושו דבגמרא איתא דחזקיה מפרש הלכות ורבי יוחנן אמר תורה ומפרש רב אלפס הלכות משנה והלכה כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא והרא"ש פסק כרבי יוחנן וכדמפרש בגמרא מאי תורה מדרש תורה ורצונו לומר דאפילו לא ידע משניות וכ"ש דלא ידע מדרשי התלמוד אפ"ה כיון שיודע מדרשי התורה דיו בכך ומקודשת וספרי וספרא הם מדרשי התורה אבל ברוב ספרי רבינו כתוב אם יודע מדרשי התלמוד מקודשת וכ"פ בהגה"ה בש"ע וט"ס הוא:

93. Even HaEzer.38.23.1

    כתב הרמב"ם המקדש ע"ת וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו ה"ז מקודשת סתם כו' הא דכתבו רבינו בשם הרמב"ם הוא משום דהראב"ד בהשגות מצריך שיבטל התנאי בעדים והרשב"א מחלק דאין מחילת התנאי וביטולו מועילין אלא בדבר שבממון אבל בשאר תנאים לא ולהרמב"ם אין חילוק ולא מצריך נמי עדים אלא אפילו בטלו בינו לבינה ומיהו נראה ודאי דוקא בששניהם מודים שהסכימו לבטל התנאי אבל אם יש ביניהם הכחשה שזה אומר ביטלו וזאת אומרת לא ביטלו שורת הדין דאינו בטל דאי איתא דבטליה בסהדי הוה מבטליה כי היכי דאמרינן בקיומו של תנאי אלא דמ"מ למעשה הויא לה ספק מקודשת נ"ל:

94. Even HaEzer.38.24.1

    ומ"ש לפיכך המקדש ע"ת וכנס אח"כ סתם או בעל סתם וכו' הוא תלמוד ערוך בפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנה גט ורבינו כתב דין מקדש במלוה ובעל בסימן כ"ח בסתם ובמקדש בפחות מש"פ ובעל בסוף סימן ל"א בסתם וכאן כתב דין המקדש ע"ת ע"ש הרמב"ם משום דאביי פליג עליה דרבי אלעזר במקדש ע"ת וכנס ולא בעל דס"ל לאביי דלרב נמי אינה צריכה גט דלא בטליה לתנאיה אעפ"י שכנס סתם והרמב"ם פוסק כר' אלעזר דבבעל לד"ה צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכי פליגי רב ושמואל בכנס ולא בעל הוא דפליגי וקי"ל כרב דאמר צריכה הימנה גט דשמא בטליה לתנאיה דהלכה כרב באיסורי וכ"כ ב"י וזה שכתב הרמב"ם שמא בטל התנאי כשבעל או כנס אלמא דס"ל דאפילו בעל אין כאן ודאי קידושין אלא ספק ואם קידשה שני צריכה גט משניהם כך פסק גם הרא"ש בפרק המדיר וכ"כ רבינו ברא"ש סימן ל"ט ע"ש ועיין במה שכתב הב"י בסימן כ"ח והתוספות לשם (דף ע"ג) בד"ה לא תימא הקשו דבכנס ובעל אמאי צריכה גט אפי' את"ל דאחולי אחליה לתנאיה מאי מועיל מחילת התנאי אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ואפילו את"ל דחופה אינו קונה איכא למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי עד כאן לשונו:

95. Even HaEzer.38.25.1

    ומ"ש הר"ם נרבוני ומ"מ בעל נפש לא ישאנה וכו' כתב ב"י יש לתמוה דה"ל לכתוב לעולם הוא ספק כמ"ש רבינו בדין ע"מ שיאחר אבא אין דהא להא דמיא עכ"ל ולפעד"נ דלא דמיין להדדי דבמקדש ע"מ שיאמר אבא אין כל שיאמר אין פעם אחת מקודשת אעפ"י שמתחלה אמר לא שהרי לא התנה בתנאו שלא יאמר לא אלא שיאמר אין ומשמע ודאי כל שיאמר אין אפילו לבסוף תהא מקודשת למפרע אבל במקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז חל עליו חיוב נתינת מאתים זוז מאותה שעה ולא נפטר ממנה עד שיתן לידה מאתים זוז ולפיכך מיד כשאמר שאין רוצה לקיים תנאו לעולם כיון דנפטר באמירה זו מנתינת מאתים זוז נתבטלו הקידושין מיד ואינה צריכה גט אלא דמכל מקום בעל נפש לא ישאנה וכו' דאע"פ דמדינא ליכא איסורא הוצאת לעז מיהא איכא:

96. Even HaEzer.38.26.1

    ומ"ש אבל כנסה מקודשת מיד וכו' נראה דס"ל דמקודשת ודאי אע"ג דכנס ולא בעל דכיון דקי"ל כרב דאפילו בכנס ולא בעל צריכה גט דינו כבעל וכי היכי דבבעל מקודשת ודאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכי נמי בכנס ולא בעל דכיון דכנסה ראויה לביאה היא חשבינן ליה כאילו בעל וז"ש כדאמרינן במקדש על תנאי ובעל וכדלקמן בסי' ס"א דבכנסה לחופה ונתייחד עמה הרי היא כאשתו לכל דבר ואפילו לא בא עליה ודלא כהרמב"ם שכתב שמא ביטל תנאו דמשמע דס"ל דאינן אלא ספק קידושין וכ"כ הרא"ש בפ' המדיר דמשמע מפירוש רש"י דכיון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קידושין גמורים הם ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני וכן מסתברא דהא קטנה וכו' ומכל מקום מסקנתו כגדולים דספק קידושין נינהו וראוי להחמיר להצריך גט משניהם וכן כתב רבינו בראש סימן ל"ט וע"ש:

97. Even HaEzer.39.1.1

    קדשה ע"מ שאין עליה נדרים וכו' נראה וכו' בפרק המדיר ונראה דלאו דוקא אלו הג' דה"ה בדברים שבינו לבינה כגון נטולה אני מן היהודים שדרך בני אדם להקפיד בהם כדכתב הר"ן הביאו ב"י ולא נקט אלו ג' אלא לאשמועינן דאפילו בנדרי עינוי נפש לא מצי למימר דמקפיד אלא דומיא דג' אלו דדרך בני אדם להקפיד הא לאו הכי כגון קליות ואגוזים אע"ג דאית בהו נמי קצת עינוי נפש לא קפיד: ומ"ש כגון שנדרה שלא לאכול חרובין כ"כ הרמב"ם בפ"ז וכתב הרא"ש שם דה"א בירושלמי ונראה דנקט חרובים דאע"ג דראוי לנדור עליהם שלא תאכל אותם כדאמרינן למה נקרא שמם חרובים שקשים לגוף כחרבות אפ"ה מקפיד שלא תהא נדרנית:

98. Even HaEzer.39.2.1

    היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת מפרש בגמרא לשם שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו ונמצא כמי שלא היה עליה נדר בשעת קידושין ואנדרי עינוי נפש קאי ומכאן יש להוכיח הא דאמר דבעל מיפר נדרי עינוי נפש לאו לאפקועי כח החכם קאמר דלעולם החכם עדיף ויכול להתיר כ"כ המרדכי לשם וע"ל בסי' י"ב:

99. Even HaEzer.39.3.1

    ומ"ש ואפילו אם היא אשה חשובה וכו' פי' ל"מ באינה חשובה דלא איכפת ליה במה שהתיר לה החכם ושהיא מקודשת דאם אינו חפץ בה לפי שהיא אשה נדרנית מגרש לה אלא אפילו היא אשה חשובה דלא ניחא ליה בהתרת חכם ודליהוו קידושין ויגרש לה כדי שלא יאסר בקרובותיה קמ"ל ומשמע בדברי רא"ש להדיא דמאי דמצריך גט באשה חשובה אינו אלא חומרא ע"ש:

100. Even HaEzer.39.4.1

     ואם קידש ע"ת ובעל וכו' פירוש שבעל מיד אחר קידושין ולא נכנסה לחופה וכך היא מסקנת הרא"ש לשם דאינו אלא ספק קידושין דאע"ג דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין מ"מ לא אחליה לתנאיה אלא סבר אם ימצאו עליה נדרים אגרשנה ואינני חייב ליתן לה כתובתה וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם וז"ל המקדש ע"ת אעפ"י שהתנה בשעת ביאה אפ"ה צריכה גט ממנו ומסתמא התנאי לא היה רק משום הכתובה וכו' עכ"ל. וב"י הקשה למה כתב רבינו כאן קידש ע"ת ובעל דמשמע דוקא בעל ובסוף סי' ל"ח כתב דברי הרמב"ם דאפילו קידש ע"ת וכנס סתם אפילו לא בעל נמי צריכה גט ולא נחלקו עליו עכ"ל ול"ק מידי דדין מקדש ע"ת ובעל דכל הפוסקים הסכימו לפסוק כר"א דצריכה גט כתבו רבינו כאן בסתם אבל מקדש ע"ת וכנס סתם ולא בעל דאינה הלכה פסוקה אלא משמע דבין לאביי ובין לרבה אינה צריכה גט וכמו שכתב הר"ן לפי דרכו אלא דהרמב"ם פסק כך כתבו רבינו על שמו בסוף סימן ל"ח כשהביא תחלת דבריו בדין קידש על תנאי וביטלו דבטל אפילו ביטלו בינו לבינה הביא כל דבריו גם בקידש על תנאי ובעל או כנס סתם:

← Previous · Next → — showing 301–400 of 1,691

Tur Even HaEzer, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source.