Bach

Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 1,691 sections

Even HaEzer.17.31.1
דאשה בעצמה וכו' עד אין מתירין אותה לינשא דעת רבינו דכיון דבעיין לא איפשטא ספיקא דאורייתא היא ועבדינן לחומרא וכ"כ באלפסי אבל הרמב"ם דפסק בתרווייהו לקולא דמתירין אותה לינשא סבירא ליה כיון דמשיאין האשה ע"פ עצמה חשיבא היא כשנים וכדעולא וכי איבעיא לן בתנו לי כתובתי והתירוני לינשא וכו' מדרבנן קא מיבעיא לן אי חיישינן דמשום כתובה קאמרה וכיון דחששא בדרבנן היא עבדינן לקולא:
Even HaEzer.17.32.1
יש לה צרה וכו' עד ואוכלת בשבילו תרומה אם הוא כהן איכא למידק דמתני' תנא בה נמי אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה ואיתא בגמרא דאי אשמועינן בצרה היא דוקא צרה חיישינן דמשקרא משום צערה דגופה שמונעת לה תשמיש מבעלה אבל בחמותה אימא לא מחזיקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי דלהשיאה לא מהימנה אבל לחומרא לענין תרומה מיחש קמ"ל והשתא אמאי לא כת' רבינו חמותה לאורויי דאפילו בחמותה אוכלת בתרומה וכך יש לדקדק אדברי הרמב"ם שלא כתב אלא צרה ולא כתב חמותה אבל הרי"ף והרא"ש כתבו המשנה כצורתה:
Even HaEzer.17.33.1
אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שתיהן מותרות משנה בפרק האשה שלום ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יודא ורש"א הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו ופסק הרמב"ם ספי"ב ורבינו דהלכה כרבי יודא ור"ש ואיכא למידק אמאי תנא הך פלוגתא בשתי צרות המכחישות זא"ז הו"ל למיתני בשני עדים אחד אומר מת ואחד אומר נהרג וי"ל דאפילו ר"מ לא פליג אלא בצרות דחיישינן דכל אחת אומרת שקר לקלקל צרתה וכיון דאחת משניהן ודאי שקרנית אולי שתיהן אומרים שקר להקל כי לא ידעו אמתת הדברי' וכמו שפירשו התוספות אבל בעדים דעלמא אף ר"מ מודה הואיל ושניהם מודים שאינו קיים ינשאו דפלגינן דבוריה וע"ל אצל בא אחד ואמר הרגתי ואצל א"צ בעדות אשה דרישה וחקירה:
Even HaEzer.17.34.1
בד"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום וכו' ל"ש התחילה היא וכו' ר"פ האשה שלום מ"ט דקטט' רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אומר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגילה היא קטטה פי' דלמ"ד בדדמי בכל ענין חיישינן בדדמי אבל דמ"ד דמשקרא היכא דארגילה היא קטטה לא משקרא דתרתי לא עבדה והתוס' כתבו דגרסי' דארגיל הוא קטטה למ"ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרי' בדדמי אבל למ"ד דמשקרא היא יריאה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה והרא"ש כתב כגי' התוס' וכתב ועבדינן לחומר' משמע דס"ל כמ"ד בדדמי אבל הרמב"ם רפי"ג מה"ג כ' אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה נראה דס"ל כמ"ד דמשקרא והכריע לפסוק כדבריו דכיון דהכחישות במאי דקאמרה גירשתני א"כ הוחזקה שקרנית ואעפ"כ לא חילק בין ארגיל הוא קטטה לא רגילה היא אילו היה מסופק בגירס' ולכך כתב בסתם דעבדינן לחומרא וכתב ה' המגיד דלהרמב"ם דהוחזקה שקרנית אפי' אמר מת וקברתיו אינה נאמנת דמשקרא:
Even HaEzer.17.35.1
ומ"ש ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת שם איבעיא להו ע"א בקטטה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעביד' לאיגלויי לא משקרא ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א מהימן משום דהיא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו ופסק הרמב"ם ורבינו דלא תנשא ומשמע דחיישינן לטעמא דהיא דייק ומינסבא והקשה ה' המגיד שהרי הרמב"ם סבר דטעמא דע"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ"ש בארוכה בסוף ה"ג אבל מה שתירץ על זה אינו מתיישב לפע"ד ולי נראה דהרמב"ם סבור דטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ודאי עיקר הטעם דסמכו עליו חכמים דע"א מהימן דעל טעם זה סמכו בהכרת שמות בגיטין ובחליצה מפי אשה ומפי קרוב ואנן הכי קמיבעיא לן מי נימא טעמא דע"א מהימן משום הך טעמא בלחוד דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ואפילו היכא דלא דייקא ומינסבא א"ד דוקא היכא דאיכא נמי טעמא דהיא דייקא ומינסבא וכיון דבקטטה לא דייקא ומינסבא אין עד אחד נאמן ועבדינן לחומרא דלכתחילה לא תנשא מיהו אם נשאת כתב הרמב"ם דלא תצא שהרי יש לה עד וצ"ע על מה שכתב רבינו ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת דמנ"ל הא הלא פירש רש"י וז"ל עד אחד בקטטה קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת מי מהימן או לא עכ"ל אלמא דלא קמיבעיא ליה אלא בהלך הוא לבדו למ"ה ובא עד אחד ואמר מת והיא אינה אומרת כלום אבל בהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלה וגם עד אחד בא ואמר מת נראה דלא קמיבעיא ליה דפשיטא דתנשא דהכא ודאי דייקא שהרי היא אומרת שהיא יודעת בבירור שמת ולא על עדות העד סומכת והכי משמע לכאורה מדברי הרמב"ם שכתב בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו משמע הלשון שבעלה הלך למ"ה והיא נשארה בבית ובא ע"א ממ"ה והעיד לה שמת בעלה לא תנשא וכו' ונ"ל דרבינו דקדק בדברי הרמב"ם שכתב שמא שכרה אותו דמאין הוציא זה כיון שלא נזכר בגמרא וכמו שתמה על זה גם ה' המגיד ולכן סבר רבינו דהרמב"ם מפרש דקא מיבעיא ליה בע"א בקטטה היכא דאשה נמי אומרת מת ומאחר שהרב פוסק כמ"ד דטעמא דקטטא דמשקרא כדפי' א"נ הך בעיא בע"א בקטטה לא קמיבעיא ליה אלא למ"ד טעמא דקטטה משום דאמרה בדדמי מי נימא כיון דאיכא ע"א דלא משקר ומסייע היא נמי קושטא קאמרה ולא חיישינן לבדדמי או דילמא בעינן נמי דדייקא ומינסבא ובקטטא לא דייקא ומינסבא והאי נמי דקאמרה איהי נמי מת אין זה אלא בדדמי אבל לטעמא דמשקרא לא קמיבעיא ליה דפשיטא כיון דמשקרא אפי' איכא נמי ע"א דמסייע חיישינן שמא שכרה אותו וז"ש רבינו ואם נשאת כתב הרמב"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה ולשון זה לא כתבה הרמב"ם אלא דרבינו מפרש כך בדבריו דמדבר בשהעד מסייעה ולפי זה צריך לומר דמ"ש הרמב"ם בא עד אחד והעיד לה וכו' משמעו דקאי אמ"ש תחלה באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' ואמר שאם בא ע"א והעיד לה שמת בעלה כלומר מסייע לה ולדקדק בלשונו שאמר בא ע"א וכו' לאורויי דאע"ג דלא בא העד עמה אלא האשה באה תחלה ואמרה מת בעלי ואח"כ בא גם ע"א והעיד לה שמת בעלה אפ"ה לא תנשא חיישינן שמא כשהיו תחלה ביחד במ"ה שכרה אותו והיתה עצתם שהאשה תבא ראשונה ותאמר מת בעלי ואח"כ יבא גם העד אחריה וימלא דבריה ויאמר לה מת בעלה וסובר רבינו דכ"ש היכא שהעד לבדו מעיד שמת בעלה דבלא טעמא שמא שכרה אותו לא תנשא דכיון דאיכא קטטה לא דייקא ומינסבא ולכן כתב רבינו ואפי' אם עד מסייעה כו':
Even HaEzer.17.36.1
וכן אם יש מלחמה בעולם ואמרה מת אפי' בסתם וכו' משנה שם מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעי' אמרה שלום בעולם או דילמא כיון דאיתחזקה אמרה בדדמי ולא אתי מ"ל לשקר ומרע חזקה ופרש"י ואי קשה תפשוט ממתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי איריא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנה אלא ודאי מת במלחמה איצטריך לאשמועינן והיינו החזיקה היא מלחמה בעולם תריץ מתניתין דאמרה מסתמא ואשמיעי' דהואיל ושלום בעולם ואף על גב דלא אמרה על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכי קא מיבעיא ליה כגון שיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה עכ"ל וזהו שכתב רבינו ביש מלחמה בעולם ואמרה מת אפילו בסתם דמסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכשלא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה כתב רבינו והיא אומרת מת במלחמה דאם אמרה מת בסתם מסתמא מת על מטתו קאמרה אבל הרמב"ם כתב וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואומרת מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אלמא דס"ל דאפילו במלחמה בעולם אם אמרה מת בסתם נאמנת דסתמא מת על מטתו קאמרה עד דאמר' בפירוש מת במלחמה ומה שהקשה רש"י יש לתרץ דהא גופיה קא מיבעיא ליה מי נימא החזיקה היא מלחמה בעולם דאמרה מת בעלי במלחמה נאמנת ומתני' נמי דקתני שלום בעולם נאמנת היינו דאמרה מת בעלי במלחמה א"ד אעפ"י דאיכא שלום בעולם כיון דאמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ומתני' הכי קתני שלום בעולם נאמנת פי' שאינה אומרת מת במלחמה אלא שלום היה בעולם ומת על מטתו נאמנת מלחמה בעולם אינה נאמנת פי' שאמרה מלחמה היתה בעולם ומת במלחמה אינה נאמנת ואע"פ שלא היינו יודעים שיש מלחמה באותה מדינה אלא על פיה אפ"ה אינה נאמנת וכיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא דבאמר' מת במלחמה אינה נאמנת אפי' לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה אבל הא פשיטא ליה דכל שלא אמרה בפירוש מת בעלי במלחמה אלא מת על מטתו או מת סתם אפי' איכא מלחמה בעולם נאמנת דסתם מת על מטתו משמע כנ"ל דעת דעת הרמב"ם:
Even HaEzer.17.37.1
ומ"ש והרמב"ם כתב בזה שאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש לא כתב כן נראה דרצונו לומר דאע"ג דבע"א בקטטה נראין דברי הרמב"ם דאם נישאת לא תצא שהרי יש לה עד מסייעה מ"מ בזה שהחזיקה היא מלחמה בעולם דבזה כתב הרמב"ם ג"כ דאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש לא כתב כן אלא כתב סתם דבעיין לא איפשיטא ועבדינן לחומרא ומשמע דס"ל דאפי' נשאת תצא מדלא כתב כך להדיא דנשאת לא תצא וא"ת החזיקה היא מלחמה מאי קמיבעיא ליה הא לא שייך מגו כיון דאינה חשידא לשקר אלא אמרה בדדמי תירצו התוס' בשם ר"י בדבור הראשון פ' האשה שלום דבהחזיקה היא מלחמה איכא למימר מדלא אמרה בסתם מת בעלי אלמא מדדייקא כולי האי דלא קאמרה בדדמי ושייך מגו ואפ"ה אינה נאמנת דלא אתי מגו ומרע לחזקה דאתחזק במלחמה קאמרה בדדמי ואף אם נשאת תצא ולהרמב"ם דכתב דאם נשאת לא תצא אלמא דס"ל דסמכינן אהאי מגו קשיא דאפילו איכא מלחמה בעולם נמי נימא אם נשאת לא תצא כיון דאיכא מגו דאי בעיא אומרת מת על מטתו א"נ נהרג בלא מלחמה אלמא מדדייקא כולי האי דלא קאמרה בדדמי וי"ל דאין זה מגו כיון דידוע לעולם דהיא מלחמה יראה לומר דמת על מטתו ויודעין שהיא משקרה כל זה כתבו התוס' לשם:
Even HaEzer.17.38.1
וכתב הרמב"ם כיון שיש מלחמה בעולם אפילו אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת נראה דס"ל הא דאמרי' בריש האשה שלום דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא האי מת על מטתו היינו לומר דאמרה שלא מת בתוך המלחמה כי לא היה מאנשי המלחמה שבאין להרוג או ליהרג אלא היה רחוק מהמלחמה במקום שאין מורא ופחד מזריקת חצים ואבני בליסטראות ולשם נהרג או מת דכל שהיה ברחוק מקום קרינן ליה מת על מטתו וכ"כ המרדכי הביאו ב"י הלכך נאמנת אבל באומרת מת במלחמה שהיה מאנשי המלחמה אפי' אומרת נמי וקברתיו אינה נאמנת ולא משום בדדמי דהא ודאי בדאמרה וקברתיו אין לחוש לבדדמי אלא אנן חיישינן באשה כיון דחזק הוא בדעתה דמת במלחמה דקאמרה ס"ד בכל הני דאיקטול איהו פליט ומתוך אותו הדמיון שחזח בדעתה משקרה וקאמרה נמי וקברתיו ולפי זה אפילו נשאת ועוד דמסתמא יראה במלחמה לשהות עד אחר הקבורה ומשקרה ונראה דאיכא נפקותא בין הטעמים דלטעם הראשון וכמ"ש המרדכי אף באומרת נטבע במים שאין להם סוף ונפלט ליבשה וקברתיו נמי אינה נאמנת להרמב"ם כמו במלחמה דמתוך אותו הדמיון שחזק בדעתה משקרא וקאמר' נמי קברתיו ואפילו נשאת תצא וכן נמי באמרה מת תחת המפולת או נשכו נחש ועקרב ומת אפי' אמרה וקברתיו אינה נאמנת כמו במלחמה להרמב"ם וכ"כ ה"ה להדיא ולא דמי לרעבון דבאמרה מת וקברתיו נאמנת דהתם כיון שאמרה וקברתיו מסתמא היתה אצלו ומת בפניה וקברתו וליכא למיחש לא לבדדמי ולא למשקרא משא"כ במת במלחמה ומת תחת המפולת או נשכו נחש ועקרב דאף שלא מת בפניה סברה ודאי מת במלחמה ותחת המפולת ומתוך דמיון זה שהוא חזק בדעתה משקרת וקאמרה נמי וקברתיו אבל לטעם השני שמסתמא יראה במלחמה לשהותה עד שתקברנו חיישינן דמשקרא א"כ במים שאין להם סוף דאין שם מורא וכן מפולת ונחש כי אמרה מת וקברתיו נמי נאמנת כמו ברעבון זולתי מת במלחמה דאינה נאמנת אפילו אמרה וקברתיו ומה שקשה ליהמנה במת במלחמה במגו דמת על מטתו י"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה דבמלחמה ודאי חזקה דיראה לשהות עד שתקברנו ועוד כתבו התוס' היכא דידוע דאיכא מלחמה בעולם יריאה לומר מת על מטתו דהכל יודעים דמשקרא כדפי' בסמוך מיהו בהחזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא אפילו לכתחלה במגו דמת על מטתו וצ"ע וכל זה באשה עצמה שאמרה מת עלי במלחמה אבל בע"א במלחמה לא חיישינן דמשקר כל עיקר אלא דקאמר בדדמי בלחוד ולפיכך אם אמר נמי וקברתיו דליכא למיחש שוב לבדדמי נאמן וס"ל להרמב"ם דבאשה דאית לה צערה דגופא חיישינן דלמא משקרה כי היכי דחיישינן בקטטה בינו לבינו דמשקרה חבל עד המעיד למה יעיד שקר ועיין במ"ש ה' המגיד ליישב דברי הרמב"ם הביאה הב"י ולפעד"נ מה שכתבתי:
Even HaEzer.17.39.1
ואם יש מלחמה בעולם ובא ע"א ואמר מת במלחמה אינו נאמן וכתב הרמב"ם שאם נשאת לא תצא ואע"ג דלרבינו במת סתם נמי אינו נאמן דמסתמ' מת במלחמה קאמר כיון דאיכא מלחמה בעולם אפילו הכי נקט רבינו ואומר מת במלחמה משום דעל זה הביא מ"ש הרמב"ם שאם נשאת לא תצא והרמב"ם לא קאמר אלא באומר מת במלחמה כדפירש' לעיל:
Even HaEzer.17.40.1
ומ"ש ואם אמר העד מת וקברתיו נאמן וכו' בפ' האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א מהימן משום דהיא גופ' דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא דאמר' בדדמי ובעיי' לא אפשיטא ופי' התו' דאין לפרש או דילמא טעמא דע"א משום דדייקא ואפילו אמר העד בדדמי נאמן דהא אפי' דדייקא האשה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי אלא ודאי לעולם לא יאמר עד אחד בדדמי כמו האשה עצמה אלא דמ"מ אין להאמינו כיון דהאשה לא דייקא כאן וסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת על מטתו דכיון דיש רגלים לדבר עכ"ל ור"ל דהאשה ודאי לפי תאותה שחפצה להתיר את עצמה טועה וקאמרה בדדמי אבל עד אחד אינו טועה ואינו אומר אלא מה שרואה בבירור גמור ולפי זה אע"ג דבעיין לא אפשיטא הכא מ"מ מדחזינן בעובדא דטבע בדגלת בפרק בתרא דבמים דכמלחמה דמי וקאמר בדדמי כדאיתא בפ' האשה שלום וא"כ לא דייקא ומנסבא ואפ"ה עד אחד נאמן א"כ ה"ה במלחמה נמי ע"א נאמן ולא בעינן דנימא וקברתיו דלא בעינן וקברתיו אלא היכא דחיישי' לבדדמי ובע"א דלא קאמר בדדמי לא בעינן וקברתיו כך הוא לדעת התו' והוא דעת הראב"ד שכתב רבינו אבל רש"י כתב וז"ל והכא לא דייקא ותרווייהו אמרי בדדמי עכ"ל והיא דעת הרי"ף והרמב"ם דקמיבעיא ליה אי חיישינן לע"א במלחמה דילמא קאמר בדדמי כמו האשה ואינו נאמן א"ד ע"א לא קאמר בדדמי וכיון דלא משקר במילתא דעבידא לאיגלויי נאמן ובעיא לא איפשיטא ואזלי' לחומרא דבעי' שיאמר וקברתיו כעובדא דטבע בדגלת דקאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה וכו' דהשתא ליכא למיחש לבדדמי ה"נ בעי' וקברתיו כי היכי דלא ליחוש דילמא קאמר בדדמי אלא דהאלפסי ס"ל דה"ה בב' עדים נמי חיישי' דלמא קאמרי בדדמי ובעי' דאמרי קברנוהו ותימא לפי דעתו אמאי לא קמיבעיא להו בב' עדים כי היכי דמיבעיא להו בע"א וצריך לומר דס"ל לרב אלפס דאה"נ דתרתי קמיבעיא להז דטובא אשכחן הכי בתלמודא בפ' כיצד הרגל (דף י"ט) דדלמא רבא את"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה וע"ש בפירש"י וכן בפ"ב דזבחים (דף כ"ה) מסיק תלמודא דרב אמי תרתי בעי מיני דר' יוחנן את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי וה"נ תרתי קמיבעיא להו את"ל בב' עדים לא חיישינן דקאמר בדדמי ע"א מאי וכיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא בתרווייהו דבין בע"א בין בב' עדים חיישינן לבדדמי אא"כ דאמרי קברנוהו ואיכא לתמוה כיון דבעובדא דטבע דאסקוה לקמאי וחזיתיה וכו' לא בעי' לא סימנין ולא וקברתיו אלא נאמן עד אחד שהעיד שהכירוהו בט"ע כיון דליכא למיחש בדדמי א"כ בעובדא דב' ת"ח פ' האשה שלום דמוקמינן לה דאסקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים וכו' למה לי סימנים וי"ל דהתם לא היה הגוף שלם דאכלוהו כוורי וכדכתבו התוס' וז"ל נ"י איבעיא להו ע"א במלחמה פי' רבינו אלפסי ז"ל באומר מת וקברתיו דוקא בטעמא דאמר דילמא טעמא דע"א משום דלא משקר ה"נ דלא משקר א"ד זימנין דמשקר אלא אנן לאו עליה סמכינן אלא אאיתתא גופה דדייקא עד שתגיע לדבר ברור והכא זימנין דסניא ליה וכיון דאית לה מידי למיסמך קאמרה בדדמי אבל באומר מת סתם לא מיבעיא חד דלא מהימן אלא אפי' תרי נמי לא מהמני משום דכל במלחמה אמרי בדדמי עכ"ל ותימא דא"כ דבמת וקברתיו קמיבעיא ליה בע"א דילמ' משקר וקא אתינן למיפשטא מעובדא דב' ת"ח דשמעינן מינה דאפי' בדלא אמר וקברתיו ע"א נאמן מאי קא דחו כגון דאמרי אסקינהו לקמן כו' כלומר ולעולם חיישינן דלמא משקר דא"כ מאי מהני כשאמר אסקינהו קמן וקאמר סימנין והא בע"א חיישינן דילמא משקר ואפילו אמר קברתיו לא סמכינן עליה וכך כתב הרב המגיד בפי"ג מה"ג ויש ליישב דלנ"י מיירי כגון שהסימנים לא היו גלוים ומפורסמים בפנים ובפס ידים אלא היו בגוף תחת הכסות סימנים מובהקים דהשתא כיון דקאמרי הני סימנים ואנן ידעינן דהני סימנים הוו ביה בההוא גברא א"כ לא משקר אבל למאי דפרישית לרש"י ולהאלפסי ולרמב"ם ניחא טפי אלא דרש"י לא גרס זימנין דסניא ליה והאלפסי גרס ליה ועיין בדברי הרב המגיד הביאו ב"י לעיל אצל ע"א במים שאין להם סוף:
Even HaEzer.17.41.1
ואם אומרת עישנו עלינו את הבית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת הא דלא קתני עישנו עליו הבית ומת נראה לפרש דרבותא אשמעינן דלא מבעיא בעישנו עליו הבית דפשיטא דאינה נאמנת מאחר שלא היתה עמו בבית מנא ידעה שנשאר שם דילמא ברח והלך לו אלא אפי' אמרה שנינו היינו בבית ועישנו עלינו וראיתי שהאש אחזה בבית ונשאר שם ואני ברחתי אפ"ה אינה נאמנת דא"ל כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא אבל לגבי נפלו עלינו לסטים ודאי דקשיא כיון דטעמא דאשה כלי זיינה עליה ליתניא סתמא נפלו עליו לסטים ומת נאמנת וי"ל דבכה"ג אפי' בעד ח' נמי נאמן כיון דלא נפלו לסטים אלא על ההרוג והעד לא ירא לעמוד שם עד שימות כי לא היה הוא בסכנה כיון שלא בא להרוג כי אם ההרוג אבל נפלו עלינו לסטים דבע"א אומר כך לפי מחשבתו שנפלו הליסטים על כולם והוא מת ואני ניצלתי אינו נאמן דא"ל כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא וניצל אבל באשה אפי' אמרה נפלו עלינו דלפי מחשבתה בהתחלה נפלו הליסטים על כולם אפ"ה נאמנת לומר הוא מת דאנן סהדי דהיא אינה יראה ועומדת שם עד שימות כיון שלא בקשו הליסטים לעשות לה דבר רע ולא היתה בסכנה דאשה כלי זיינה עליה וא"ת דכאן פסקו הפוסקים כרב אידי דאשה כלי זיינה עליה ונאמנת ובפ"ב דע"ז פליג עליה ר' ירמיה ולא ס"ל לומר האשה כלי זיינה עליה ולדידיה משמע דאינה נאמנת וי"ל דרב ירמיה נמי לא אמר אלא לענין שתתיחד עם העכו"ם ושלא ניחוש לש"ד דלא סמכינן אטעמא דאשה כלי זיינה עליה ואסורה להתיחד אבל מודה ר' ירמיה דסומכת האשה על זה שיכולה להטמין עצמה ולהמתין שם בכדי שתראה שימות ולא תעיד בדדמי וכמ"ש לשם התוס' להדיא (דף כ"ו) ועיין בי"ד סי' קנ"ג:
Even HaEzer.17.42.1
בא בעלה וכו' משנה וגמ' פ' האשה רבה וע"פ פסק האלפסי והרא"ש דל"ש ע"פ ע"א ל"ש ע"פ ב' עדים וע"ל בסוף סי' ט"ו.
Even HaEzer.17.43.1
ומ"ש אבל אם גירשה או מת אז לא הוי משני אלא ממזר דרבנן צריך לפרש דהיינו שגירשה או מת קודם שנתעברה מן השני וכן מ"ש בן שנולד קודם שמת כו' לאו דוקא שנולד אלא רצונו לומר שנתעברה קודם שמת ופשוט:
Even HaEzer.18.1.1
חייבי לאוין בין אלמנה לכ"ג וכו' כלומר בין לאוין שאינן שוה בכל כגון אלמנה לכ"ג וכו' ובין לאוין השוה בכל כגון ממזרת וכו' בכולן צריכות גט אפילו מקדש יבמה לשוק דאין קידושין תופסין בה ד"ת כרב אפ"ה מספיקא צריכה גט כשמואל לעיל בסימן ו' משמע דלשמואל נמי אינו אלא ספק מדרבנן ע"ש אצל מ"ש חוץ מן הבא על היבמה בס"ד ויתבאר לקמן בע"ה בסי' קנ"ט וע"ל בסי' מ"ד:
Even HaEzer.19.1.1
מי שהוחזק בשאר בשר וכו' נראה דבבא עם אשה ממ"ה ואומר שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים אפי' בתוך ל' יום נמי נידונין שהרי אף לאחר ל' יום אי אפשר שיהא שם ראיה ברורה אלא בחזקה בלבד א"כ כך לי תוך ל' כמו לאחר ל' וכיון שזה הודה שזו אחותו או בתו או אמו והיא אומרת שזה אחיה או בנה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ונידונין ע"פ חזקה זו אלא דבבאים ממ"ה וזה אומר זו אשתי וזאת אומרת זה בעלי ובא עליה איש אחר אין הורגים על חזקה זו לאותו שבא עליה אלא דוקא לאחר ל' יום דמצי לאשתמוטי ולמימר כי היה סבור שאינו אשתו אלא אחותו היא או אשה זולתה כי כל תוך ל' יום אינו מפורסם ואינה בחזקת שאשה זו אשתו של זה היא אבל האשה ודאי נהרגת על פי חזקה זו אפי' תוך ל' וכן פרש"י מלקין על החזקות על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר עכ"ל פ"י יוחסין (דף פ) והכי מוכח מדקאמר עלה בגמרא כדרב יהודה אמר ר"י הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא דלא מיירי הכא בחזקה דשלשים יום אלא במה שאנו מחזיקין שכך הוא דומיא לנדה דלפי שראו שכינותיה שכך היה מלובשת היום בגדי נדותיה לוקה עליה מיד מה שאין כן באיש ואשה שבאו ממדינת הים דלגבי אחר שיהא נהרג עליה בעינן ל' יום כדפי' כן נ"ל פשוט ועיין בתשובת מהרי"ק שורש פ"ז מחלק בין סוקלין ושורפין למלקין:
Even HaEzer.20.1.1
הבא על אחד מן העריות וכו' פי' עריות שחייבין עליהן כרת בעל ביאה אסורה הן חייבי לאוין וחייבי עשה:
Even HaEzer.20.2.1
ומ"ש משהערה בה וכו' בר"פ הבע"י נפקא לן מדגלי רחמנא שצריך ש"ז להלקות שפחה חרופה מכלל דשאר חייבי לאוין לוקין בהעראה. וחייבי כריתות גמרי' מנדה דכתיב בה את מקורה הערה וחייבי לאוין דכהונה וחייבי עשה נפקא לן מג"ש שהן בהעראה והא דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וגומר קאמר רבא פרט למשמש באבר מת ולמ"ד משמש באבר מת חייב איצטריך פרט למשמש מתה והא דכתיב בסוטה ושכב איש אותה ש"ז איצטריך פרט לשקינא לה דרך איברים ופרש"י מעוך דדים ודש מבחוץ בשאר איברים ע"ש (דף נ"ה): והבא על הטרפה וכו' ע"ל סוף סימן קכ"א בדין שחטו בו שנים דחשוב כחי: כתב ב"י כל זה הסימן אעפ"י שרובו אינו נוהג בזמן הזה כתבו רבינו כדי להודיע חומר הדברים ומשפטן עכ"ל אבל מהר"ם איסרלש כתב וז"ל אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן תשעה שנים אינה חייבת מיתה על ידו ונ"ל דה"ה דאינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חיייב מיתה או לא וכ"מ בזמן הזה באיזה ביאה נאסרת אשה על בעלה עכ"ל ובספר ד"מ הביא ראייה לדבריו ממה שכתוב בנימוקי יוסף פרק ב' דיבמות בדין רוכל יוצא וז"ל אמר המחבר מ"כ במנאפים שוכבים זה על גב זה ואפי' שלא כדרכה ואפילו הערה בה חייב מיתה ונאסרה על בעלה עד כאן אלמא דלא נאסרה על בעלה אלא במקום דאיכא חיוב מיתה ואם אינו חייב מיתה לא נאסרה על בעלה: כתב בהגהות מרדכי דיבמות פרק הבע"י דאמרינן בירושלמי דחזרת בתולים תוך שלשה שנה ואיחור סימנים תלוין בעיבור החדש של שנה דכתיב אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי פירוש גומר ומסכים לב"ד של מטה בעיבורים ואם עיברו השנה בתוליה חוזרין וגם הסימנים מאחרים לבא אם עיברו השנה עכ"ל ולפ"ז הך דפחותה מג' שנים שניהם פטורים ולא נאסרה על בעלה אפי' אם נתעברה השנה נמי פטורים וכ"כ הרב בהגהת ש"ע:
Even HaEzer.20.3.1
האונס פטור וכו' כתב בהגהות מרדכי פ' הבע"י על שם ר"י דאונס פטריה רחמנא אפי' בעושה מעשה דנהי דחייב למסור עצמו מ"מ אם בא מסר עצמו אינו חייב מיתה וכו' ולפי זה נמי לא נאסרה על בעלה וע' בתוס' ריש פ' הבע"י כתבו כך להדיא על שם ר"י סוף ד"ה שאנסוה עכו"ם (ד' נ"ד) וע' במ"ש ה"ה רפ"א דהא"ב שכתב די"א כך כפי' ר"י אלא שאין כך דעת הרמב"ם וצ"ע:
Even HaEzer.21.1.1
צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד וכו' נראה דלפי שנפשו של אדם מחמדתן כתב מאד מאד וכ"כ בי"ד ריש סימן ק"ס גבי ריבית ובח"מ ריש סימן ט' גבי שוחד דלפי שנפשו של אדם מחמדתן כתב מאוד מאוד וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו אהא דאסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין וכו' שע"י כן מהרהר בה ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא טוב מראה עינים באשה יותר מגופה של מעשה לפיכך צריך ליזהר מאד בדבר עכ"ל:
Even HaEzer.21.2.1
ואסור לשמוע קול ערוה וכו' ברכות פ' מי שמתו (ברכות דף כ"ד) איתא דבערוה אסור לשמוע ולהסתכל וכן באשתו אסור לקרות ק"ש כנגדה אבל באשתו אין אסור לשמוע קולה וה"ה להסתכל שרי אם טהורה היא: ולא יעבור בפתח אשה זונה וכו' כתב ב"י החשוד על הערוה מתרין בו שלא יעבור על פתח ביתה וכו' ע"ש:
Even HaEzer.21.3.1
לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנוייה ואחת אשת איש נראה דנפקא לן מדאיתא פרק המדיר ואיזהו דת יהודית יוצאת וראשה פרוע ופרכינן ראשה פרועה דאורייתא היא דכתיב ופרע ראש האשה ותנא דר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש דמדלא קאמר אזהרה לאשת איש אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל אלמא דאחת פנויה ואחת אשת איש באזהרה מיהו במרדכי כתב ס"פ מי שמתו ע"ש ראבי"ה וז"ל כל הדברים שהוזכרנו למעלה לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להיגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור עכ"ל ואין לפרש דדוקא בבית ובחצר אבל בשוק אסורה לצאת דהא ברפ"ב דכתובות שנינו אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ויצאת פרש"י מבית אביה לבית בעלה ואפילו דרך השוק משמע וכך נהגו וצריך לומר דבפנויה בעולה קאמר אבל הבתולות אינן באזהרה:
Even HaEzer.21.4.1
ואסור להשתמש באשה וכו' והמרדכי בפ' אע"פ ע"ש הרא"ה בר ברוך התיר להשתמש באשה במרחץ דרך שפחות והב"י השיג עליו ואסר ואני ראיתי במרדכי ישן כתוב לשם בלשון הזה מותרת לרחוץ אותנו במרחץ אם יכול ליזהר מהרהור והנמנע יתברך עכ"ל ובספרי הדפוס נשמטו דברים אלו בטעות כי לא התיר הרב אלא להולכה אבל לא למעשה והלכה נמי דוקא בשאין לו שום ספק דיכול ליזהר מהרהור ולפי זה מה שנוהגין להקל להשתמש באשה במרחץ ע"פ המרדכי וכמ"ש הרב בהגהת ש"ע יש לבטל המנהג הרע הלז כי בטעות נהגו כך ע"פ הספרים שנכתבו ונדפסו בטעות כדפרישית:
Even HaEzer.21.5.1
ואין שואלים בשלום אשה וכו' ה"א ר"פ עשרה יוחסין (קידושין דף ע') והתוס' והרא"ש כתבו לשם דמותר לשאול לבעלה היאך שלומה וניהוגה כמו ששאלו המלאכים לאברהם איה שלום שרה כדאיתא פרק השוכר את הפועלים ונראה דאפילו לאחרים יכול לישאול היאך שלומה וניהוגה דאין איסור אלא לשלוח לה שלום שמרגיל לבה ודעתה אצלה ויהיו רגילים זה עם זה ויבא לידי חבה כמו שפירש"י הלכך אפילו ע"י בעלה אסור אבל לשאול היאך שלומה וניהוגה לא יבואו לידי חבה כיון שאינו שולח אליה ולפי זה אפי' לאחרים יכול לשאול והא דנקטו התו' והרא"ש ורבינו ומותר לשאול לבעלה היינו משום דכך מצינו במלאכים ששאלו לאברהם בשלום שרה וכתב מהרש"ל וז"ל ולפי זה נהגו היתר באיגרת שלומים שלנו שפורטים בו האשה ואעפ"כ נהגו להחמיר שלא להזכירה בשמה עכ"ל והיינו לומר שבתחלת האגרת כותבים וע"ש זוגתך וכו' אבל בסוף איגרת שרגילין לכתוב ותאמר שלום לפלוני ופלוני אסור לכתוב ותאמר שלום לזוגתך דהיינו שאלת שלום ששולח לה ע"י בעלה דאסור:
Even HaEzer.21.6.1
והמחבק וכו' בפ"ק דשבת (דף י"ג) עולא כי הוה אתי מבי מדרשא הוי מנשק לאחתי' אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפי' שום קורבא אסור משום לך לך אמרין נזירא כו' וה"א פ"ק דע"ז (דף י"ז) וכתבו התוס' ומה שהיה מיקל עולא לעצמו היה יודע שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה ודמיין עליה כי כשורא כדאיתא ריש פ"ב דכתובות וכ"כ הרשב"א דקי"ל כי הא דאמר עולא כל שום קורבא אסור וכ"כ הרמב"ם פכ"א מה' א"ב כלשון רבינו ואיכא למידק דברישא אמר כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהן אלמא דליוצאי חלציו הכל שרי ובסיפא לא התיר אלא אב לבתו והאם לבנה משמע דבת בתו אסור ותו דבסוף קידושין איתא להדיא בעובדא דרב אחא בר אבא דשקיל לבת ברתיה ואותבה בכנפיה ונראה ודאי דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא בתו אלא אפילו בת בתו וכל יוצאי חלציו שרי וכדמסיק דקאמר שמואל הכל לשם שמים ופירש"י שלא היה דעתו לחובת אישות אלא לחיבת קורבא ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה עכ"ל וכ"כ התוס' לשם וז"ל הכל לשם שמים וע"ז אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים עכ"ל וכך כתב הסמ"ג סוף סימן קכ"ו וכתב מהרש"ל נ"ל כגון כלה כדי לחבבה על בעלה או משום כבוד אביה ות"ח ראוי להחמיר עכ"ל ובמלכותינו נהגו ת"ח להקל בכלה גם הגדולים שבדור והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג איסורא איכא:
Even HaEzer.21.7.1
הגדילו שיש לבת י"א שנה וכו' כך היא גירסת הרא"ש דשנה לפני גדולה אסור והר"י בנכ"ג ח"א הביא תחלה גירסת הרי"ף ורש"י דלא אסור אלא לאחר שהגיע לגדלות ואח"כ הביא גי' הרא"ש וז"ל ויש גורסין תינוק בן ט' ותינוקת בת ג' וכ"נ עיקר דבראויין לביאה תלוי הדבר ועוד פשוט א"ד קטן בן י"ב וקטנה בת י"א כו' ומ"ש וכ"נ עיקר לא היתה דעתו לפסוק כלישנא קמא דבתנוק בן ט' ותנוקת בת ג' אסור דהא ודאי הלכתא כלישנא בתרא וכמ"ש כל הפוסקים אלא דעל שינוי הגרסאות קאמר דגירסא זו של הרא"ש נראה עיקר דבראויין לביאה תלוי הדבר דלא כגי' רש"י ורי"ף אבל ודאי דלכל הגרסאות הלכה כלישנא בתרא ולגי' הרא"ש אסור שנה לפני גדלות והכי נקטינן ודלא כב"י דמיקל ופסק בש"ע שלא לאסור עד שיגיעו לגדלות דליתא נ"ל:
Even HaEzer.22.1.1
אסור מן התורה וכו' ואף על גב דהרמב"ם כתב בפ' כ"ב דביאה דאיסור יחוד עריות מפי הקבלה הוא מ"מ מדקאמר בסוף קידושין רמז לייחוד מן התורה מניין וכו' ובפ' אין מעמידין אמרו בפירוש יחוד דאורייתא הוא משמע דאסור מן התורה ולכן כתב רבינו אסור מן התורה וכ"נ דעת הסמ"ג ע"ש בלאוין סימן קכ"ו:
Even HaEzer.22.2.1
ומ"ש חוץ מן האב וכו' עיין בס"ס הקודם דכל יוצאי חלציו דינן שוה בת בתו בת בת בתו נמי שרי כמו בתו:
Even HaEzer.22.3.1
והמתיחד אפילו עם פנויה וכו' מלקין אותו פי' מכת מרדות וכן פירש"י בסוף קדושין תחלת דף פ"א וכ"כ הרמב"ם לשם:
Even HaEzer.22.4.1
ומ"ש והמתייחד עם א"א אין מלקין אותו וכו' ז"ל רש"י לשם אתה מוציא לעז שיאמרו ראוה שזינתה לכך הלקוה וכו' משמע דדוקא היכא שהלקו לשניהם איכא לעז אבל אותו מלקין בלחודיה דמאן ידע דבעבורה הלקוהו וה"נ מוכח מדפרש"י על בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד להלקותו דמסתפי מבעל השתא אתי אלמא להדיא דבאין בעלה בעיר חוששין להלקותו וא"כ בע"כ הא דאין מלקין על הייחוד דא"א שלא תהא מוציא לעז אינו אלא לומר שאין מלקין לשניהם אבל אותו מלקין עכ"פ אבל רבינו שכתב אין מלקין אותו דאלמ' דס"ל דאפילו אותו אין מלקין נראה דנמשך אחר דברי הרמב"ם לשם שכתב דעל ייחוד דפנוייה מלקין את שניהם חוץ מא"א דאם נתייחד אין לוקין שלא להוציא לעז וכו' דמשמע דאין לוקין כלל קאמר ועיין אצל האשה שבעלה בעיר ובמ"ש לשם בס"ד ומ"מ איכא למידק למה כתב רבינו במתייחד עם פנויה דמלקין אותו ולא כתב דמלקין את שניהם כדכתב הרמב"ם ואפשר דכיון דבכותית אין לוקין אלא אותו לכך נקט אותו ואה"נ דבישראלית מלקין את שניהם:
Even HaEzer.22.5.1
כתב הרמב"ם לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרב' וכו' בסוף קידושין שנינו לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים רש"א אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ומפרש בגמרא דלפי דנשים דעתן קלות עליהן ושתיהן נוחין להתפתו' לכך החמירו באיש אחד עם שתי נשים ולא החמירו באשה אחת עם שני אנשים והתוס' הקשו על גירסא זו וכתבו דנראה לר"י דה"ג רש"א אף איש אחד מתייחד עם ב' נשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן וכו' ואתאן אף לרבנן ואפי' עם אשה אחת שרי להתייחד באשתו עמו וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכך היה גורס הרמב"ם וס"ל דהך סתמא דמתיר באשתו עמו קאי אכולה מילתא דכל היכא דאיכא איסורא בין באיש אחד עם שתי נשים ובין באשה אחת עם איש אחד שרי באשתו עמו אף לרבנן ואע"ג דרבנן מודו דשרי באשה אחת עם ב' אנשים אפי' אין אשתו עמו והרמב"ם אוסר לא קשיא דבגמרא איתא להדיא דלא שרי אלא בכשרים כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו וכיון שאין לנו עתה כשרים כמותם אסור להתייחד אפי' עם שני אנשים וחזר דינן כאילו לא הי' כאן אלא איש אחד ואשה אחת או איש אחד וב' נשים דלא שרי אא"כ אשתו עמו זאת היא דעת הרמב"ם ורבינו ס"ל דהאי סתמא דתנן ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם לא קאי אלא ארישא דלא יתייחד אדם עם שתי נשים וקאמר דבאשתו עמו שרי דאשתו משמרתו שלא יקלקל עם אחרים אבל אשה אחת עם שני אנשים שרי אפי' אין אשתו עמו דמתני' בכשרים מיירי אבל בפרוצים אפילו אשתו של אחד מהם עמו ומשמרתו שלא יקלקל מ"מ איכא למיחש לאותו שאין אשתו עמו שיקלקל עם האשה האחרת וא"כ לדידן שאין לנו כשרים נמי אסור אפי' אשתו עמו וכבר כ' ב"י ליישב ע"פ הסברא דל"ק קושיית רבי' אהרמב"ם ע"ש: מיהו איכא למידק בדברי הרמב"ם דמשמע דלב' נשים קורא נמי נשים הרבה וכן לב' אנשים קורא אנשים הרבה וכשאמר דנשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחו' אף בב' נשים עם ב' אנשים קאמר דאל"כ אלא לא התיר אלא בג' נשים עם ג' אנשים והרבה אינו אלא בב' או ד' כמו שהוא לרש"י בסמוך. א"כ ברישא ה"ל לאשמועינן רבותא דלא יתייחדו אפילו שתי נשים אפי' עם אנשים הרבה עד שתהא לשם אשתו של אחד מהם ולא יתיחדו אפילו שני אנשים אפילו עם נשים הרבה אלא ודאי לא אסר אלא אשה אחת עם שני אנשים או איש אחד עם ב' נשים אבל שני אנשים עם שתי נשים היינו נשים הרבה עם אנשים הרבה שרי וא"כ יש להקשות אהא דכתב עד שתהא שם אשתו של אחד מהם דכיון דהשתא איכא שתי נשים ל"ל אשתו אפי' אשה דעלמא נמי ליכא משום ייחוד כיון דאיכא שתי נשים ושני אנשים. וי"ל דהרמב"ם רבותא נקט דאפי' אשתו וכ"ש שתי נשים דעלמא ולהוציא מסברת רבינו שכתב מנ"מ דאשתו עמו אכתי איכא למיחש לאחריני והכי משמע להדיא בסמ"ג לאוין קכ"ו שכתב וז"ל בפרק בתרא דקידושין לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהא שם אשתו של אחד מהם אא"כ הם כשרים כר"ח בר פפי וחביריו וכן לא יתיחד איש אחד עם ב' נשים אבל עם ג' מותר אבל כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד אף עם אנשים הרבה אנשים הרבה עם נשים הרבה אין חוששין בייחוד עכ"ל ובע"כ דאנשים הרבה עם נשים הרבה דקאמר אין פירושו ג' אנשים עם ג' נשים דהא אפי' איש אחד עם ג' נשים אין חוששין אלא בע"כ ב' אנשים עם ב' נשים קורא אותן אנשים הרבה עם נשים הרבה וא"כ הא דכתב תחלה אא"כ אשתו עמו אין פירושו דוקא אשתו אלא רבותא קאמר אפילו אשתו וכ"ש שתי נשים דעלמא. ויש לדקדק על זה מדכתב ה' המגיד על מ"ש הרמב"ם ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחד כבר נתבאר זה למעלה בדין החתן שפירסה אשתו נדה שאמרו הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ומשמע בבית אחד עכ"ל. ובחתן פירש בהגהת מיימוני' דב' אנשים מלבד החתן וב' נשים מלבד הכלה בעינן דהיינו ג' אנשים ושלשה נשים א"כ משמע דה"נ בעינן ג' אנשים וג' נשים וי"ל דלא בא ה' המגיד אלא להביא ראייה דאנשים הרבה עם נשים הרבה בבית אחד אין חוששין לייחוד כי דאין חוששין בחתן אבל אינו דומה לחתן לגמרי דהתם בעינן שלשה אנשים ושלשה נשים דכיון דהיא מקודשת ומזומנת לו והיא אשתו יצרו תקפו אבל בשאר עריות אין יצרו תקפו כ"כ וסגי בב' אנשים ושתי נשים:
Even HaEzer.22.6.1
ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים כשרים וכו' פי' דהרא"ש הביאו בפסקיו לישנא סתמא דמתניתין דאיתמר עלה ל"ש אלא בכשרים וכו' ולא הביא הא דאמר רב מי יימר דכשרים כגון אנן אלא כגון רב חנינא בר פפי וחביריו וכו' אלמא דס"ל להרא"ש דרב מחמיר על עצמו הוה אבל מדינא כל סתם אנשים בחזקת כשרים הם אא"כ דידועים בפרוצים:
Even HaEzer.22.7.1
ומ"ש ורש"י מתיר וכו' פירוש דס"ל הא דתנן כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עמהן ה"ק דאפילו איכא ג' וד' נשים או יותר אסור דאילו אינש דעלמא בין ב' נשים תנן לא יתייחד אבל עם ג' וד' שפיר דמי ובעסקו עם הנשים הכל אסור וא"כ חולק הוא אמ"ש הרמב"ם וכן לא יתיחד איש אחד אפי' עם נשים הרבה דמשמע דאפי' אין עסקו עם הנשים ואפי' ג' או ד' נשים נמי אסור להרמב"ם ולרש"י שרי ומ"ש ור"ת פירש וכו' שם בתוס' הקשו אפירוש רש"י דמתיר לאיש אחד שאין עסקו עם הנשים להתייחד עם שלש וד' נשים מדאמרי' בב' בתים אנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ"ע לכן נ"ל דה"ק דכל שעסקו עם הנשים כגון רוכל לא יתייחד אפילו אשתו עמו דבאיש אחר שרי באשתו עמו וברוכל איכא חששא טפי ופירוש זה כתבו הרא"ש ע"ש ר"ת והוא חולק אפרש"י וס"ל כהרמב"ם בהא דאיש אחד אסור עם ג' וד' נשים אם אין אשתו עמו אבל חולק הוא בהא אהרמב"ם דמתיר באשתו עמו אפילו עסקו עם הנשים ולר"ת אסור אפילו אשתו עמו וא"ת הך קושיא שהקשו התוס' והרא"ש אפירש"י היאך מתיישבת לרש"י ואין לתרץ דרש"י ס"ל דהך דאנשים מבחוץ ונשים מבפנים לא מיירי אלא בב' נשים דהא ודאי מדנקט בסתמא משמע אפילו נשים טובא מדלא פירש אלא נראה דס"ל דלא חיישינן משום ייחוד אלא כשהן בב' בתים דהשתא אפילו איכא שלש וד' נשים ואפילו טובא בבית אחד איכא למיחש שמא יפרוש איש אחד מן האנשים ויכנס בהחבא לבין הנשים לקלקל עם אחת ושאר הנשים לא ירגישו בו כשיכנס אבל אם מתחלה הם בבית אחד דידעי כולן דאיש אחד בין הנשים תו ליכא חששא דא"א דלא מגלו אהדדי ועוד א"א לו לבעול כולם כדכתב הרא"ש וא"ת להרמב"ם דבאשתו עמו שרי אפילו איכא שלש וד' נשים ואפילו טובא ואפילו עסקו עם הנשים ובאין אשתו עמו אסור אפילו אין עסקו עם הנשים ואפילו איכא שלשה וד' נשים ואפילו טובא א"כ הא דתנן כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים במאי איירי דאי באשתו עמו אפילו עסקו עם הנשים שרי ובאין אשתו עמו אפילו אין עסקו עם הנשים אסור וי"ל דס"ל כפר"ח דמיירי באין אשתו עמו ורבותא קמ"ל דלא תימא כיון שנושא ונותן עמהן אין לאסור לו דבעבידתיה טריד א"נ מפני שאין יכול ליזהר קמ"ל דאפ"ה אסור כדכתב הרא"ש בשמו והכי מוכח להדיא מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואפילו מי שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתייחד וכו':
Even HaEzer.22.8.1
שתי בתים וכו' הכי אסיק אביי לשם ואע"ג דרש"י פי' דחיישי' שמא יכנס איש אחד לבין הנשים ולא ירגישו בו אלמא מסתמא נמי חוששין משום יחוד מ"מ רבי' תופס דברי הרמב"ם עיקר דדוקא בפירוש חוששין אבל מסתמא אין חוששין שמא פירש ולא ירגישו מיהו תימא גדולה דמדהשיג רבינו על דבריו וכתב ואיני מבין וכו' א"כ ס"ל כהרא"ש דבסת' בחזקת כשר הוא ואשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כל שאינן ידועין בפרוצים השתא קשה בשתי בתים ופירשה אשה לבין אנשים אמאי חוששין משום ייחוד ואפילו אין אשתו עם אחת מהן שרי להרא"ש ורבינו צריך לומר דרבינו כתב דין ב' בתים לצדדין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להרמב"ם בכל סתם אנשים דאין לנו עתה כשרים ולהרא"ש כדאית ליה דוקא בידועים בפרוצים אבל בסתם כשרים הם ואשה אחת דפירש לבין אנשים טובא אין חוששין משום יחוד:
Even HaEzer.22.9.1
מי שאשתו וכו' משנ' כתבתי' בסמוך וע"פ גירסת התו' והרי"ף והרא"ש דסתמא היה ולרבנן נמי אינו אסור אלא כשאין אשתו עמו ודלא כגירסת הספרים ואף על גב שכבר כתב רבינו דין זה ע"ש ר"ת חזר וכתבו להורות דאף להרא"ש ורבינו דחולקים אהרמב"ם וס"ל דבאינן כשרים אסורה אשה אחת עם אנשים הרבה ואפילו אשתו של אחד מהם עמו אפ"ה באיש אחד עם נשים הרבה שרי באשתו עמו שזה מוסכם מכל הפוסקים:
Even HaEzer.22.10.1
אשה שבעלה בעיר וכו' שם אמר רבא בעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד ופי' רבינו דהכי קאמר מותר להתיחד עמה וכ"נ מדברי הרמב"ם שפירש כך שהרי גם הוא כתב מפני שאימת בעלה עליה אבל מפרש"י משמע דודאי אסור לכתחלה להתייחד עמה אפילו בעלה בעיר אלא דאין חוששין דיעבד אם נתייחדה עם איש להלקותו וס"ל לרש"י דבאין בעלה בעיר אע"ג דאין מלקין אותה שלא תהא מוציא לעז על בניה אבל אותו מלקין דליכא לעז דמאן ידע דבעבורה הוא נלקה וכבר כתבתי בתחלת סי' זה דרבינו ס"ל דאף אותו אין מלקין משום לעז ושכן נראה מדברי הרמב"ם אבל הר"ן כתב בהך מימרא דבעלה בעיר כפירש"י והכי נקטינן דלכתחילה אסורה להתייחד אפילו בעלה בעיר כפירש"י והר"ן ודלא כמ"ש בש"ע כלשון הרמב"ם דמשמע דאפילו לכתחלה שרי להתייחד כשבעלה בעיר דליתא:
Even HaEzer.22.11.1
ומ"ש וכן עם אשה שיש עמה קטנה שיודעת טעם ביאה פירוש שיודעת טעם ביאה לגדולה ומה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ועיין סוף (דף פ"א) וכתב מהרש"ל ונראה דלא שרי בקטנה אלא לגבי ייחוד בית בעיר אבל בייחוד דרך לא שרי אלא בג' או שני אנשים עם קטנה זו דשמא תלך עמו למקום צנוע ותזנה עמו עכ"ל:
Even HaEzer.22.12.1
והא דנקט הרמב"ם תינוק פחות מבן ט' ה"ה בתינוקות פחותה מבת שלש וכ"כ הרמב"ם להדיא לשם ורבינו לא הביאו ויש לתמוה מפני מאי השמיטו ונראה דרבינו לא ס"ל כהרמב"ם בהא וטעמו דהא חזינן דאפילו בת ה' ובת ו' אינה מוסרת עצמה לביאה אלא דאפילו ראוייה לביאה שרי להתייחד עמה עד זמן שמוסרת עצמה לביא' דהיינו בת ט' ויום אחד מיהו להרמב"ם ס"ל דדוקא באשה גדולה שיש עמה קטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה התם הוא דשרי רבנן דלמאי ניחוש דלגדולה ליכא למיחש דמפחדה דהקטנה תגלה את סודה ולקטנה ליכא למיחש דאינה מוסרת עצמה לביאה ברצון ולא חיישינן נמי דילמא יבא על הקטנה באונס כיון דאיכא גדולה בהדה אבל בקטנה שהיא ראויה לביאה בלא גדולה עמה אעפ"י דאינה מוסרת עצמה לביאה ברצון חוששין שמא יבא עליה באונס והכי נקטינן כהרמב"ם דגדול בן י"ג ויום אחד אסור להתייחד עם הקטנה בת ג' ויום אחד וגדולה בת י"ב ויום אחד אסורה להתייחד עם קטן בן ט' ויום אחד וכ"כ הסמ"ג:
Even HaEzer.22.13.1
אגדרוגינוס וכו' כ"כ הרמב"ם מיהו תימא דרבינו פסק כר"י דמחשיבו כזכר גמור וכדכתב בי"ד בסי' רע"ו ולקמן סי' מ"ד בשם התוס' והרא"ש וכאן כתב בסתם דהוא ספק וכן בי"ד סי' שט"ו גבי בכור כתב ע"ש הרא"ש שהוא ספק וכן בא"ח סימן תקפ"ט גבי שופר פסק דאינו מוציא אלא מינו אלמא דסבירא ליה דספק הוא וע"ל סימן מ"ד וסימן קע"ב:
Even HaEzer.22.14.1
תקנו חכמים וכו' שלא תלך אשה בשוק וכו' פירוש גם זה תקנו חכמים שלא תלך וכו' כדאיתא בפ"ב דסנהדרין (דף י"ט) שכל זה התקין רבי יוסי בצפורי ואיכא לתמוה אמאי לא כתבו הרמב"ם והסמ"ג להך דלא תלך אשה בשוק וכו' סמוך להך תקנה דבית הכסא כמו שהוא בגמרא אלא דהך דלא תלך בשוק ובנה אחריה כתבה הרמב"ם בפכ"א ודבה"כ כתב בפרק כ"ב וכן עשה הסמ"ג ונראה דהם אינם מפרשים כפי' רש"י דהמעשה היה שהרשעים עינו את האשה אלא התעוללו בה פריצות דרך שחוק ולהכי כתבה הרמב"ם בפכ"א גבי דיני צניעות אבל דעת רבינו כפירוש רש"י שעינו אותה ולכן השמיט מלות דרך שחוק שכתב הרמב"ם והסמ"ג וגם כתב סמוך להך דב"ה דתרוייהו תקנו שלא יבא לידי עבירה:
Even HaEzer.22.15.1
אין ממנין אפילו אדם נאמן וכו' להרמב"ם ניחא דאפילו בשלש וד' נשים או טובא איכא משום יחוד באין אשתו עמו וכן הוא לר"ת אבל לפירש"י דאיש אחד עם ג' נשים וכ"ש טפי מג' אין חוששין משום יחוד קשה דהא חצר שיש בו נשים סתמא קאמר אפילו טובא ואפ"ה אסור וי"ל דהכא כיון דשומר ביום ובלילה אפילו רש"י מודה דאיכא חששא דילמא אדנאים מקצתן אזיל ועביד איסורא ולא שרי לרש"י בשלשה נשים אלא דוקא ביממא וכ"כ ב"י ע"ש ראב"ד דמחלק בין יחוד. דביום ליחוד דבלילה נ"ל:
Even HaEzer.22.16.1
מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות וכו' עד סוף הסימן הוא לשון הרמב"ם ויש להקשות מפני מה כתב כאן משום גירוי ולא משום יחוד ותו אמאי לא אסרינן ליה אפי' יש לו אשה כשאין אשתו עמו ומשום יחוד ותו דמ"ש איש דשרינן טפי כשיש לו אשה אלא שאינה עמו ובאשה אסור כשאין בעלה עמה ונראה דאיש המלמד תינוקות מסתמא אינו מלמד בבית שהוא דר שם אלא בבית הספר שיושבים שם שורות שורות כת לומדי מקרא כת לומדי משנה כת לומדי תלמוד א"כ אין שם יחוד כלל אלא חששא דגירוי בנשים ולפיכך אין איסור אלא באין לו אשה כלל אבל ביש לו אשה אעפ"י שאינה עמו אין לחוש אף לגירוי אבל משום ייחוד ליכא אבל אשה שאינה מלמדת לקטנים בבית הספר אלא בבית שהיא דרה ולשם איכא חששא דייחוד כשאין בעלה עמה ומש"ה נקט הרמב"ם בבית הספר גבי איש המלמד תינוקות וק"ל וראיתי לגדול אחד שכתב כאן דברים שאינם נכונים על כן לא כתבתים ומה שכתבנו הם דברים ברורים:
Even HaEzer.23.1.1
אסור להוציא ש"ז לפיכך לא יהא דש וכו' כך צריך להיות והוא לשון הרמב"ם בפכ"א מהא"ב ומשמע מלשונו דלא ישא קטנה נמי משום דמוציא ש"ז לבטלה ולא דמי למשמש עקרה (וזקנה) כיון דבשעה שנשאה לא היה יודע שהיא עקרה אבל בנושא קטנה לכתחילה חשוב כמו שמוציא ש"ז לבטלה כל ימי קטנותה ומכ"ש בנושא זקנה לכתחילה אלא רבותא קאמר אפילו קטנה אבל רש"י ר"פ כל היד שי' דטעמא דקטנה מפני שהוא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה אבל משום הוצאת ש"ז לבטלה ליכא וכ"כ הרא"ש בתשובה ומביאו ב"י וז"ל דמ"מ כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגריע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ אע"פ שאין זרעו ראוי להזריע מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה עכ"ל ורבינו נמשך אחרי דברי הרמב"ם שלא כדעת הרא"ש בתשובתו ושלא כדעת רש"י מיהו ר"ת בתוס' פ"ק דיבמות (דף י"ב) בד"ה ג' נשים משמשות במוך תופסים דרך פרש"י שמותר לשמש בקטנה איילונית ואין בו משום השחתת זרע כיון דמשמש כי אורחיה וכ"כ במרדכי לשם ובהגהות מרדכי ע"ש ריב"ם ור"י וכ"כ בנ"י פרק הבע"י וז"ל וסוגיין הכא ובכל דוכתא דמותר לבעול אשה שאינה בת בנים כלל דליכא משום השחתת זרע בכל שהוא דרך פריה ורביה וכדשרו בכל דוכתא נשואי קטנה וזקנה וליכא איסורא באיילונית ושאינה יולדת אלא משום פריה ורביה בלחוד עכ"ל והכי נקטינן דלא כמשמעות דברי הרמב"ם ורבינו הנמשך אחריו:
Even HaEzer.23.2.1
ואלו שמנאפים ביד כו' בפרק כל היד א"ר אלעזר מ"ד ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד דתנא דר"י לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל ונראה דה"פ דכיון דאין ניאוף אלא באשת איש כדכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו א"כ הי"ל לומר לא תנאף אשת רעך השתא דכתיב לא תנאף סתמא אלמא דבניאוף שלא ע"י אשה קאמר קרא לא תהא בך ניאוף וכיון דחזינן דרחמנא אזהר עלה בלאו דרשינן נמי העונש מקרא ידיכם דמים מלאו דמעלה עליו כאילו הורג את הנפש ומ"ש רבינו אלא שהם בנידוי נראה שר"ל שהב"ד חייבים לנדותם אבל אינן מנודין מעצמן וכמו שפי' התוס' לשם ומביאו ה' המגיד ושכך כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל ושלא כדמשמע מלשון הרמב"ם שכתב אלא שעושה זה בנידוי הוא יושב דמשמע שהוא מנודה מעצמו בנידוי של רבותינו שכבר נידו כל העושה כך והיינו דרבינו כתב כלשון הרמב"ם חוץ מזה ששינה לשונו:
Even HaEzer.23.3.1
ואסור לאדם שיקשה לדעת וכו' כלומר לא מיבעיא דהוצאת שכבת זרע לבטלה ממש דאסור אלא אפי' קשוי או הרהור לדעת ואפילו לישן על ערפו וכו' דע"י כך יגיע לידי קישוי הכל אסור מחששא דהוצאת שכבת זרע:
Even HaEzer.23.4.1
כתב הרמב"ם אסור וכו' ואפי' מתחת טבורו לא יכניס ידיו כדי שלא יבא לידי הרהור ואם השתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם הוא נשוי מותר כצ"ל וכך הוא ברמב"ם ובמקצת ספרים יש כאן חסרון ומשמע מדברי הרמב"ם דאם הוא נשוי הכל מותר אף לשנות ידו במבושיו או מתחת טבורו אלא דלא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שצריך לנקביו וכ"כ בתשובת רבינו האי גאון בערוך ערך אמתו וכתב עוד שם דבאינו נשוי לא יגע מתחת טבורו במים ורצונו לומר דאפי' דרך רחיצה במים חמין אסור ליגע ביד באינו נשוי ע"ש ואם הוא נשוי מותר. כתב בסמ"ג וז"ל אמנם אומר מורי כי הרי"ץ היה מסופק אם נשוי מותר דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או שמא מותר להתחכך עכ"ל ומביאו בהג"ה מיימונית:
Even HaEzer.24.1.1
ישראל לא נחשדו וכו' כך פסק הרמב"ם פכ"ב דהא"ב כחכמים דמתני' סוף קידושין דמתירין ואם נתרחק אפילו מזכר ובהמה הרי זה משובח ורבינו כתב ולא עם אביו לאורויי דאפי' תרתי לגריעותא זכר ואביו אפ"ה הרי זה משובח ולא ידעתי מניין לו. כתב ב"י בש"ע ובדורות הללו שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר כנ"ל וכתב כן לפי מדינחו ודורותיו ומשמע דיש להתרחק מדינא קאמר אבל במדינתינו דלא נשמע שפרצו בעבירה זו א"צ להתרחק אלא דמכל מקום מי שנתרחק הרי זה משובח:
Even HaEzer.25.1.1
כתב הרמב"ם ומדברי עוגבים לשון כנור ועוגב.
Even HaEzer.25.2.1
ומנשק בכל אבר שירצה לכאורה משמע דאפילו באותו מקום שרי לנשק דאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי דאמר אלמים מפני מה הויין מפני שמנשקים באותו מקום אלא הלכה כחכמים דכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה אבל דעת הראב"ד אינו כן אלא דמה שאמר ר' יוחנן אין הלכה כר"י בן דהבאי אינו אלא על הפיכת שלחן כדכתב רבינו בסוף סי' זה בשמו וכ"כ בא"ח סי' ר"מ:
Even HaEzer.25.3.1
ור"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע וכו' עד אלא אסור להיות רגיל בכך איכא למידק לאיזה צורך חזר ואמר אלא אסור להיות רגיל בכך ונראה דס"ל לרבינו דברגיל אסור אפי' בלא הוצאת שכבת זרע וה"ק דל"מ דבהוצאת ש"ז אסור כרגיל אלא אפילו בלא הוצאת ש"ז אסור ברגיל וטעמא דמילתא דדומה במקצת למעשה ער ואונן שהיו רגילין בכך ואע"ג דאינו דומה לגמרי שהם השחיתו זרע מ"מ איסורא איכא וכן נראה מדברי הרא"ש בפ"ד אחין שכתב בהך שינויא וז"ל עי"ל דלא חשיב מעשה ער ואונן אלא א"כ רגיל לעשות כן תדיר אבל אם באקראי בעלמא מתאוה לשמש שלא כדרכה שרי וכו' מדלא הזכיר הוצאת זרע משמע דברגיל אסור אפילו בלא הוצאת זרע ודלא כדמשמע מדברי התוס' לשם שכתבו כהך שינויא וז"ל ועוד אר"י דלא חשיב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד וכו' אלמא דבלא השחתת זרע שרי אפי' ברגיל ורבינו תופס דברי הרא"ש אליבא דר"י עיקר ואפשר דאף התוספות שכתבו ורגיל לעשות וכו' האי ורגיל פירושו או רגיל בכך אסור אפילו בלא הוצאת זרע והיינו כמ"ש הרא"ש:
Even HaEzer.25.4.1
ולא ביום יציאה לדרך י"מ דוק' כשהולך בדרך ברגליו אבל לא ברוכב או יושב בקרון וכ"כ מהרש"ל שכך שמע מיהו נראה ודאי הא דארז"ל חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיצא לדרך אפילו בסמוך לותה כדאיתא פ' הבע"י ובפ' הדר היינו אפילו בהולך ברגליו ולא קשיין אהדדי דכבר פירש ר"ת והרא"ש בפ' הע"י דההיא פקידה לאו בתשמיש אלא פירושו כשהוא רוצה לצאת לדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא בדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה בשאר דברים וידבר על לבה אפי' באשתו נדה או סמוך לועתה דאסור לשמש מטתו מדאורייתא אפילו הכי מצוה לפוקדה לשמחה בדברי ריצוי והלשון משמע נמי תכי דהתם קאמר בשעה שיוצא לדרך והכא קאמר ביום יציאה לדרך אבל מ"ש רבינו בי"ד סי' קפ"ד די"א דאפילו פקיד' בתשמיש שרי צריך לומר דלאו ביום יציאה קאמר אלא בלילה שלפניו שסמוך ליום יציאה יפקדנה בתשמיש ומיינו דקאמר בשעה שיוצא לדרך וכאן קאמר דלא יבעול ביום יציאה לדרך ממש ודו"ק:
Even HaEzer.25.5.1
פירוש מספר תשמיש כצ"ל וכך פירש"י לשם להדיא והכא מוכח מהא דקאמר וכשהו מספר מגלה טפח וכו' אלמא דלתשמיש קורא מספר והא דפריך התם אהא דקאמר חרשי' מפני מה הויין מפני שמספרי' בשעת תשמיש דהא הכא דקאמרה אימא שלום דאינו מספר עמה אלא בחצי הלילה דאלמא דמספר היה בשעת תשמיש מדפריך הכי מכלל דמספר במשמעו הוא סיפור דברי' לא קשיא מידי דודאי אע"ג דמספר פירושו תשמיש כדמוכח מדקאמרה וכשהוא מספר מגלה טפח כו' מ"מ מדקרי לתשמיש מספר ואין ענין לשון סיפור להבין ממנו תשמיש אא"כ שנפרש דבשעת תשמיש צריך לספר עמה תחלה בענייני תשמיש לכך נקרא התשמיש בשם מספר:
Even HaEzer.25.6.1
בני נידוי בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה כו'. כתב מהרש"ל ולאו דוקא מן התורה אלא אפילו מדרבנן אינו אסור כדלעיל בסימן ד' אלא כלומר אע"פ שהתורה הכשירו ואינו ממזר מ"מ פגם גדול יש בו והוא מן בני ט' מדות וק"ל:
Even HaEzer.25.7.1
ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת ואע"ג דברישא דקרא כבר אמר גם בלא דעת נפש לא טוב אפילו הכי אשמועינן בסיפא דקרא דלא מיבעיא בבעילה הראשונה דאסור לבעול אותה בלא דעתה אלא אפי' נתרצית בראשונה וכשבא לבעול שנייה אינו מתרצית סד"א דיכול לבא עליה שלא ברצונה כדי לעשות בנים זכרים אפ"ה אץ ברגלי' חוטא והיינו דקאמר הרב השתא אפילו זה וכולי:
Even HaEzer.26.1.1
אין האשה והיא זונה האמורה בתורה כתב ב"י לכאורה משמע דהיינו כר"א דאמר בס"פ הבע"י פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ותימה דהא לא קי"ל כותיה ולא כר"ע דאמר התם זונה זו מופקרת אלא כחכמים דאינה זונה אלא שנבעלה לא' מן העריות וכן פסק רבינו לעיל בסי' ו' עכ"ל ול"ק מידי דודאי דאע"ג דלא קי"ל כרבי אלעזר דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואסורה לכהן מ"מ לאו איכא דאי מן התורה היתה מותרת היכי אמר ר"א דמקריא זונה וכ"כ ה' המגיד משנה רפ"א דה' אישות וכן כתב הסמ"ג בלאוין פ' פשוטו של מקרא דלא תהיה קדשה אשה הנבעלת לשם זנות בלא קידושין כמו הקדשה שנכתב' בענין יהודה ותמר וכו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו וכך היא דעת רבינו:
Even HaEzer.26.2.1
ומ"ש וכ"כ א"א הרא"ש וכו' איכא לתמוה דמאי וכן דהלא לא אסר הרא"ש אלא משו' איסור נדה ומשמע דהיכא דאינה בושה מלטבול דידוע דנתרצי' לפלגש אין בה איסור זונה ורבינו כתב דיש בה איסור זונה אפילו אם ייחדה וא"כ הוא חולק אסברת הרא"ש אביו וכן מצאתי שהקשה מהרש"ל. ולפעד"נ דל"ק מידי דרבינו דקדק בדברי הרא"ש מדכתב לא מיבעיא שבני משפחתה וכו' אלמא דאפילו ליכא משום איסור נדה דנתרצית לפלגש ויחדה לו דאינה בושה לטבול אפ"ה אסורה עליו משום זונה דאם לא היה בה משום זונה למה יהיו מעכבים עליו דמה פגם יש כאן אלא בע"כ דס"ל דפלגש אין להתיר אלא בקידושין וגורס בגמ' פ' שני דסנהד' (דף כא) פילגש בקידושין בלא כתובה וכמ"ש ה' המגיד בפ"א דאישות וכיון שהיא אצלו בלא קידושין אין לה דין פלגש אלא זונה ואיכא משום פגם משפחה אף על גב דיחדה לו ואינה בושה לטבול דהשתא אין בה איסור נדה אפ"ה אסור משום זונה:
Even HaEzer.26.3.1
ומ"ש הרא"ש אלא ב"ד כופין אותו לפי שבועל נדה לא היה צריך לזה אלא לפי שהשאלה לא היתה אלא אם יכולין בני משפחתה למחות לפי שהוא פגם להם שתהיה פלגשו כמבואר בתשובתו כלל ל"ב סימן י"ג ומשמע דס"ל לשואלים דאם בני משפחתה אין חוששין למחות גם הב"ד אין להם למחות על כן הורהו להם הרא"ש ואמר דליתא אלא ל"מ דבני משפחתה יכולין למחות וכו' אלא אפילו לא היו מוחין בני משפחתה אפ"ה הב"ד כופין אותו להוציאה מביתו משו' שבועל נדה והשתא מ"ש רבינו וכ"כ הרא"ש אינו אלא מפני שכתב בתחלת דבריו ל"מ שבני משפחתה יכולין למחות וכו' דאלמא דמשום איסור פלגש בלא קידושין דהויא לה זונה דהוי פגם למשפחה יכולין למחות אפילו לא היה שם חששא דאיסור נדה וכן כתב רבינו בסימן ל"ז וז"ל והתוספות כתבו שאינן קידושין ואפילו מיאון אינה צריכה ומכל מקום אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות כיון דדרך קידושין ונשואין היא אצלו עכ"ל והוא מדברי הרא"ש בפרק האיש מקדש אלמא להדיא דאעפ"י דמיוחדת היא לו ואין בה משום בועל נדה דאינה בושה מלטבול אפ"ה היא נחשבת אצלו כזונה אם לא היה דרך קידושין ונשואין זו היא דעת רבינו והרא"ש והרמב"ם אבל הראב"ד השיג עליו ואמר דאם יחדה אליו אין בה איסור זונה כלל וכך היא דעת הרמב"ן וגורס בגמרא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כמבואר בדבריו בהשגותיו למנין המצות בעיקר החמישי וכ"כ בפי' התורה סוף סדר חיי שרה גם בסוף ספר אבודרהם הביא תשובת הרמב"ן שכתב כן ועיין בסוף תשובת הרמב"ן וכך נראה שסובר ר"ת דפלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כדכתבו התוספות רפ"ק דגיטין והכי משמע מפשטא דברייתא שהביא הסמ"ג לאוין פ"ה וכבר הארכתי בזה בס"ד בפסק ארוך:
Even HaEzer.27.1.1
בכסף כיצד כו' עד בין כל דבר וכו' וכתב הר"ן רפ"ק דקידושין דאם קידשה בש"פ במחובר לקרקע מקודשת ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ו:
Even HaEzer.27.2.1
ומ"ש הרי את מקודשת לי וכו' ובלבד שהיא תבין וכו' כתב ב"י והא ודאי דלא קאי אאומר הרי את מקודשת דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קידושין הן ואי אמר דלא ידעה דלשון קידושין הוא לא מהימנא אלא אשאר לישני קאי עכ"ל ותימה דא"כ למה כתב רבינו וכן בכל לשון וכו' ובלבד שהיא תבין וכו' דכיון דמ"ש ובלבד שהיא תבין אינו חוזר אלא אשאר לשונות חוץ מהרי את מקודשת לא יצדק לומר וכן בכל לשון ותו קשה דבחלוקה א"ל הרי את אשתי וכו' ה"ל לפרש ג"כ ובלבד שהיא תבין וכו' דאין לומר דדינא דהרי את אשתי כדינא דקמייתא דאין צריך שתבין דא"כ ה"ל למיכתבינהו בחדא בבא ולכן נראה דס"ל לרבינו דאף באומר הרי את מקודשת וכו' צריך שתבין והכי משמע בסמוך אצל מ"ש רבי' וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי וכו' כמו שכתבתי לשם בס"ד והאי ובלבד שהיא תבין וכו' אכולה מילתא קאי והשתא ניחא לישנא דוכן בכל לשון וכו' דאין חלוק אלא בהא דבאומר הרי את מקודשת וכו' הרי היא מקודשת בכל מקום שהוא אבל בשאר לשונות אינה מקודשת אלא א"כ שהוא לשון קדושין ודאי באותו מקום אבל בין בזו ובין בזו צריך שתבין ואם אינו לשון קידושין ודאי באותו מקום אלא במקום אחר אינה מקודשת אפילו מבינה והשתא אתי שפיר הא דכתב אח"כ חלוקת הרי את אשתי וכו' ולא היה צריך לפרש שהיא תבין וכו' דפשיטא היא דכבר כתב דאף באומר הרי את מקודשת וכו' צריך שתבין ומה שלא כללינהו בחדא בבא י"ל דנמשך אחר לשון הברייתא דתני להרי את מקודשת לי בחדא ברייתא ולהרי את אשתי וכו' תני באידך ברייתא וכן הוא הלשון ברמב"ם פ"ג דאישות גם מדברי הר"ן נראה שלא חילק שהרי כתב וז"ל ובאידך לישני אחריני דלעיל דאיפשטא לן דמהני כגון לקוחתי קנוייה לי והנהו אחריני דוקא במדבר עמה על עסקי קדושיה דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה עכ"ל מדלא חילק בין לשונות אחרים להרי את מקודשת אלמא דלעולם צריך שתבין או מדבר עמה על עסקי קידושיה והא דנקט הר"ן ואמר כגון לקוחתי וכו' היינו משום דלשונות אחרים מסתמא לא ידעה מאי קאמר משא"כ הרי את מקודשת דמסתמא ידעה מאי קאמר אלא א"כ אומרת שלא הבינה התם הוא דאין אלו קידושין והא דכתב הרב המגיד פ"ג דאישות וב"י הביאו וז"ל ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא א"ל לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות וכו' עכ"ל ויראה מזה דבאומר הרי את מקודשת לי אינה נאמנת לומר שלא הבינה אפשר לדחות ולומר דלא כתב כן אלא משום דאורחא דמילתא הכי הוה שהנשים יודעות בלשון הרי את מקודשת אבל ודאי היכא שאומרת שלא הבינה אה"נ דאין אלו קידושין כנ"ל להלכה אלא שרבינו ירוחם נכ"ב ח"א כתב וז"ל וכל אלו הלשונות שהם ודאי מקודשת לאו כל כמינה לומר לא ידעתי שנתנם אותם אלו בתורת קידושין אפילו לא דבר עמה על עסקי קידושיה תחלה וכ"כ התוספות ומ"מ אם אמרה שלא ידעה הוי ספק מקודשת וכ"כ המפרשים עכ"ל הפריז על המדה להחמיר אף בלשונות אחרים ומ"מ נראה מדבריו דאף לגבי הרי את מקודשת ס"ל דאינו אלא ספק קידושין כדמשמע מדסתם דבריו ולא חילק והכי נקטינן לחומרא הלכה למעשה:
Even HaEzer.27.3.1
ומ"ש ואם היה מדבר עמה וכו' וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי וכו' פירוש היכא דמדבר עמה וכו' אפילו בשתיקה הוי קידושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכ"ש אם היה מדבר עמה וכו' ואח"כ אמר לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דכ"ש דהוו קידושין אם היו עסוקין באותו ענין דהאי דקאמר לה לשון קידושין ודאי עדיף טפי מאילו היו עסוקין באותו ענין ואח"כ נתן לה בשתיקה דהוו קידושין ומשמע דאם לא היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין וא"ל לשון קידושין ואינה מבינה אותו לא הוו קידושין כיון שלא הבינה אותו וכדפרישית אלא דמכל מקום אין להקל כדפרישית בסמוך:
Even HaEzer.27.4.1
אמר לה הרי את מיועדת לי וכו' רפ"ק דקידושין ומפרש בגמרא דבהני לישני דאיכא למימר דלמלאכה קאמר לה הרי את מיועדת לי הילכך אפילו היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושיה אינו אלא ספק קידושין וגרע טפי בדקאמר לה הני לישני מאילו נתן לה בשתיקה דהוי מקודשת ודאי אם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושיה ועסוקין באותו ענין ומשמע להדיא דבשאר לישני דידעינן בהו דלא הוו לשון קידושין אפילו היה מדבר עמה וכו' ליכא בהו ספיקא דפשיטא דלא ה"ל קידושין כלל וכן כתב הרא"ש רפ"ק דקידושין אצל הריני אישך וכתבו רבינו בסמוך והכי משמע מדברי הרמב"ם ע"ש ומשמע אפילו ידע האשה דלשם קידושין יהיב לה וקבלינהו לשם קדושין אפ"ה לאו כלום הוא וצ"ע בתשובת מהר"ם במרדכי ס"פ האיש מקדש ומביאו ב"י באחד שאמר לאשה כשנתן לה שהוא נותן לה מאהבה ומחבה דכתב בסוף אותה תשובה דעוד יש לחוש לקידושין דשמא כך ר"ל על מנת שיהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי דלא גרע האי לישנא ממיוחדת לי וכו' אלמא דמ"ש מהר"ם בתחלת אותה תשובה דצריכה גט כיון ששניהם יודעים ולשם קידושין קבלתה היינו אע"פ דליכא ספיקא בלשון אהובתי דקאמר לה דודאי אינו לשון קידושין כלל אפ"ה צריכה גט כיון שנתכוונו בלבם לשם קידושין דלא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלינן בתר מחשבתו וע"ש גם ה"ר ירוחם נכ"ב ח"א כתב אצל הריני אישך וכו' י"מ דאם היה מדבר עמה תחלה על קידושיה דהוי ספק מקודשת וי"מ דמקודשת ודאי דלא גרע מהיכא דנתן לה בשתיקה. וזה תימה דלא משמע הכי בגמרא מדלא קמיבעיא לן אלא בהנך לישני דמשמעותן לשון קידושין ולמהר"ם אפשר לומר דלא קא סמיך אלא על מה שכתב בסוף דאיכא לספוקי ג"כ בלשון אהובתי כמו בלשון מיוחדת לי וכו' אבל להרבינו ירוחם צריך עיון: ותו כתב מהר"ם באותה תשובה דקא חשיב חרופתי בהדי הנך לישני מיוחדת לי מיועדת לי וכו' משמע דס"ל דאיכא לספוקי בלשון חרופתי וכן כתב הר"ן ומביאו ב"י אבל הרמב"ם פסק דחרופתי הוי לשון קידושין ודאי בכל מקום אבל מדברי רבינו נראה דחרופתי אינו כלום אלא במקום שהיא לשון קידושין כגון ביהודה הוה ודאי קידושין ובשאר מקומות לא ה"ל קידושין כלל וכך הוא מבואר מדברי הרא"ש וכן פסק הסמ"ק (בדף קכ"ד ע"ג) ומכל מקום לענין מעשה אין להקל אלא הוה ליה ספק קידושין: ותו כתב מהר"ם באותה תשובה ומסיק והוא שעסוקים באותו ענין ואפי' מענין לענין באותו ענין ומשמע דפוסק כרבי אלעזר בר' שמעון ודלא כרבי וכן כתב הרב המגיד ע"ש הרשב"א והביא ראיה מן התוספתא אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג פסקו כרבי דדוקא כשעסוקים באותו ענין וכתב הר"י מפני שהלכה כרב מחבירו ושכן פסק ב"ה וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן: כתב הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י אין אשתי כנשואתי שאילו האומר את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה עד כאן לשונו וצ"ע אם רצונו לומר לא שמענו שתהא מקודשת ודאי אבל ספק לשון קידושין מיהו הוי אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה כמו בא"ל הרי את מיועדת לי או שמא ר"ל אינו לשון קידושין כלל ואפילו ספק ליכא: כתוב בהגהות מרדכי סוף גיטין שיש שפירשו דהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין וכו' היינו דוקא שהיה משיבה על דבריו וכדמשמע הלשון דמדבר עמה ודחה שם פירוש זה ובמרדכי פ"ק דקידושין כתב ע"ש א"ז ע"פ הקבלה האי מדבר עמה לאו דוקה עמה אלא ה"ה אם מדברים שם אחרים בפניה מצאתי עכ"ל:
Even HaEzer.27.5.1
אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוי ודאי קידושין כך היא הגירסא הנכונה וכ"כ הרא"ש דמסתברא דמה שהיה מדבר עמה שתתקדש הוי טפי הוכחה מנזיר עובר לפניו דהוי נזיר אבל מ"ש ע"ש הרמ"ה דידים מוכיחו' נינהו וחוששין לקדושין היינו לומ' דלא בריר' ליה אי הוי ידים מוכיחות כמו בנזיר וליכא אלא ספק קידושין וכ"כ מהר"ש לוריא ז"ל וכ"כ ב"י ע"ש וצריך לומר דמה דבעינן הכא שיהא מדבר עמה תחלה וכו' אינו אלא כדי שתדע האשה דמקדש אותה לעצמו ולא לאחר דהא לא אמר לי והלכך אע"ג דמבינה שהוא לשון קידושין צריכי' שיהא מדבר עמה תחלה על עסקי קידושיה אבל לעיל דאמר הרי את מיועדת לי וכו' א"צ שיהא מדבר עמה תחלה וכו' אלא כדי שתדע האש' שהלשון שאמ' לה הוא לשון קידושין ולפ"ז ודאי ה"ה אם לא הי' מדבר עמה תחלה וכו' אלא דהאשה יודעת ומכירה דהוי לשון קידושין ולשם קידושין נתנה לה כשא"ל הרי את מיועדת לי וכו' נמי הוי ספק קידושין אבל קידושין ודאי לא הוי כיון דאנן לא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קידושין אם לאו וכ"כ הר"ן ופשוט הוא: ולענין הלכה למעשה היכא דלא אמר לי נקטינן לחומרא וכדפסק הרשב"א בתשובה סי' תשע"ד ואלף רל"ד והך תשובה איתא נמי בתשובות להרמב"ן סימן ק"ל והא דכתב ה' המגיד ברפ"ג דה' אישות ע"ש הרמב"ן והרשב"א דאינה מקודשת אין זה אלא להלכה אבל למעשה החמירו וכן נ"ל דבדבר התלוי בגרסאות דלגירסא דנדרים לא הויין ידים ולגירסא דנזיר משמע להדיא דרבא דהילכתא כוותיה לגבי אביי ס"ל דידים שאין מוכיחות הויין ידים וכדכתבו התוס' רפ"ק קידושין ובהגהות מרדכי סוף גיטין אי אפשר לנו להקל בזה בשום פנים:
Even HaEzer.27.6.1
נתנה לו היא וכו' רפ"ק דקידושין ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוי קידושין טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין ופסקו הפוסקים ז"ל כלשון אחר דאמר נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן וכתבו התוס' הא נתן הוא ואמרה היא וכו' מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן עכ"ל והיינו דבעי רבא לקמן הילך מנה ואקדש אני לך והוא קיבלו וא"ל התקדשי לי בכך מהו ומסיק דבאדם חשוב מקודשת וס"ל לתו' דבנתנה היא ואמר הוא מקודש באדם חשוב אפי' לא אמרה היא כלום בשעה שנתנה לו אלא שהוא א"ל בשעה שקיבל ממנה התקדשי לי בכך וכ"כ הרא"ש וז"ל וכן אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אם לא באדם חשוב כדאמר לקמן ואם נתן הוא ואמרה היא חיישי' מדרבנן עכ"ל ומשמע דלשון רב אלפס העתיק אלא דבספרי הרי"ף שבידינו לא נמצא האי אם לא באדם חשוב אבל מדברי רבינו מבואר שכך היה גורס בדברי הרי"ף כמו שהעתיק הרא"ש וכן כתב דבנתנה היא ואמר הוא דמקודשת באדם חשוב אע"פ שלא אמרה היא בשעה שנתנה לו הילך מנה ואקדש לך ושזו היא סברת הרי"ף אבל הרמב"ם שכתב בפ"ג בסתם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת משמע דאפי' באדם חשוב אינה מקודשת מדלא חילק והא דכתב בפ"ה דמקודשת באדם חשוב היינו דוקא היכא דאמרה גם היא בשעה שנתנה לו שהרי כתב וז"ל א"ל הילך דינר זה מתנה ואתקדש אני לך לקחו וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא ה"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו היקנת עצמה לו עכ"ל אלמא דלא קאמר הרמב"ם דמקודשת באדם חשוב אלא כשאמרה היא בשעה שנתנה לו הילך דינר זה ואתקדש אני לך וכדמשמע להדיא בהא דבעי רבא הילך מנה ואקדש לך מהו דאסיקנא דבאדם חשוב מקודשת דהיינו בשא"ל היא ג"כ בשעה שקיבלו ממנה התקדשי לי בכך כדפירש"י והרמב"ם להדיא אבל אם נתנה היא ולא אמרה כלום אלא שהוא א"ל בשעה שקיבל ממנה התקדשי לי בכך אינה מקודשת אפילו באדם חשוב והיינו דכתב בפ"ג בסתם דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת ובנתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק דמשמע דכי היכי דבנתן הוא ואמרה היא אין חלוק בין אדם חשוב לשאינו חשוב דבכל ענין מקודשת מספק הכי נמי בנתנה היא ואמר הוא דאינה מקודשת אין חלוק דאף באדם חשוב אינה מקודשת ומשמע נמי דכי היכי דנתן הוא ואמרה היא דמקודשת מספק מיירי דנתן הוא ולא אמר כלום ה"נ נתנה היא ואמר הוא דאינה מקודשת איירי בדלא אמרה היא כלום ולכך הביא רבינו לשון הרמב"ם בנתן הוא ואמרה היא דמקודשת מספק אע"פי שאין מחלוקת בזה דלא הביאו אלא כדי להבין דברי הרמב"ם מתוכן במ"ש בסתם בתחלה נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת וכדפי' וס"ל להרמב"ם דהטעם הוא דלא קרינן ביה כי יקח בהנאה שיש לאשה בהיותו נהנה ממנה אדם חשוב אלא אם כן פירשה להדיא הילך מנה ואתקדש אני לך ולקחו וא"ל התקדשי לי בכך והכי נראה להדיא מדעת הסמ"ג שכתב כלשון הרמב"ם בפ"ג ולא כתב כלל דין אדם חשוב ואם כן מדכתב בסתם דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אלמא דלעולם אינה מקודשת בין בחשוב ובין באינו חשוב שהרי לא גילה בספרו כל עיקר שיש לחלק בין חשוב לאינו חשוב ולהרמב"ם ניחא טפי הא דלא הזכיר התלמוד נתנה היא ואמר הוא והיינו טעמא דס"ל לתלמודא דלא ה"ל קידושין כלל אפילו באדם חשוב כיון שלא אמרה היא כלום ואין צריך לתרץ משום דלא פסיקא ליה וכו' כמ"ש התו' והרא"ש וזה דעת רבינו בפירוש דברי הרמב"ם ותדע שהרי לבה"ג נתנה היא ואמר הוא הויא נמי ספיקא וס"ל דתלמודא נקט נתן הוא ואמרה היא דספיקא היא וה"ה נתנה היא ואמר הוא וכמ"ש הר"ן וכיון דדינן שוה ואין חילוק בין חשוב לאינו חשוב בכל ענין ספיקא היא אם כן הא דאסיקנא בגמרא באיבעיא דרבא דבאדם חשוב מקודשת צריך לומר אליבא דבה"ג דשאני התם שאמרה גם היא בשעה שנתנה לו הילך מנה ואתקדש אני לך וקיבלו ממנה ואמר לה התקדשי לי בכך וא"כ להרמב"ם נמי סבירא ליה לחלק בכך וכדמוכח להדיא מדברי הסמ"ג אבל הב"י נמשך אחר דעת ה"ה רפ"ג והר"ן רפ"ק דקידושין שהבינו דברי הרמב"ם בפ"ג דמ"ש בנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אינו אלא באינו חשוב וכדעת הרא"ש והרי"ף ותימא לפי זה לאיזה צורך כתב הרב דין זה בפ"ג הלא עיקרו מבואר בפ"ה וכאן אינו מבואר א"כ לא ה"ל לכתבו כלל אלא העיקר הוא כמו שהבין רבינו מדעת הרמב"ם ולא קשיא כלל מכל מה שהשיב ב"י על דברי רבינו וחשב עליו תועה ושרי ליה מאריה. ונראה דבנתנה היא ולא אמרה כלום אלא שהוא א"ל התקדשי לי בכך בשעה שקיבל ממנה אם אדם חשוב הוא נקטינן לחומרא ומקודשת מספק ואם קדשה שני צריכה גט משניהם דאע"ג דלהרמב"ם וסמ"ג אינה מקודשת כלל מ"מ כיון דלתוס' והרא"ש ורב אלפס לפי דעת רבינו מקודשת אזלינן לחומרא וכדעת בה"ג שפסק כך בסתם דספיקא היא אבל באינו חשוב אפילו א"ל הילך דינר ואתקדש אני לך וא"ל התקדשי לי בכך אינה מקודשת כלל ואע"ג דלבה"ג ספיקא הוא אפילו נתנה היא ולא אמרה כלום אלא שהוא א"ל בשעה שקיבלו התקדשי לי בכך ואפילו באינו חשוב לא שבקינן כל הני רבואתא ותפסינן סברת יחיד ומ"מ למעשה צריך להתיישב בדבר ועיין בתשובת הרשב"א סי' תרי"ג:
Even HaEzer.27.7.1
ומ"ש רבינו בנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קידושין כ"כ גם הרמב"ם והסמ"ג ה"ז מקודשת מספק ומשמע דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא ותימה שהרי בגמרא אמרו ספיקא היא וחיישינן מדרבנן אלמא דפשיטא לן דלא הוו קידושין אלא חומרא מדרבנן וכ"כ הרב אלפסי חיישינן מדרבנן וצריכה גט ועיין בדברי הר"ן:
Even HaEzer.27.8.1
וכתב הרמ"ה וכ"ש אם ענה הבעל הן וכו' פי' אע"ג דכל מדבר עמה וכו' צריך שיהיו עסוקים באותו ענין הכא לא בעינן עסוקין באותו ענין אלא כ"ש הוא דכשהיה מדבר עמה וכו' ונתן הוא ואמרה היא הריני מתקדשת לך בדינר זה שנתת לי וענה הבעל הן אפילו אם אין עסוקים באותו ענין ומשמע דמ"מ בעינן שהיה מדבר עמה וכו' אבל אם לא היה מדבר עמה תחלה כלל ונתן הוא ואמרה היא וענה הבעל הן אינה מקודשת ודאי אלא ספיקא היא דיש הן שהוא כלאו כדאיתא ס"פ החובל כנ"ל ומ"מ צ"ע מניין לו זה:
Even HaEzer.27.9.1
וכתב א"א ז"ל שצריך חקירת חכם וכו' כלומר אין לכל אדם לסמוך על דעתו לומר שזה אדם חשוב וזה אינו חשוב אלא צריך חקירת חכם וכו' והרשב"א בתשובה סימן תרי"ג כתב דסתם בני אדם אינם חשובים:
Even HaEzer.28.1.1
הכסף שמקדש בו וכו' ואמר לה התקדשי לי בזה ואמרה אין אינה מקודשת נראה דאפילו היא נתרצית להתקדש לו בגזל אפ"ה כיון דקודם יאוש לא קנתה הכסף אף הוא אינו קונה אותה אבל קדשה לאחר יאוש דקנתה האשה לכסף זה ביאוש ושינוי רשות אף הוא קונה אותה ואפילו לא שידך ואפילו לא אמרה הן אלא שתקה אפילו אינה יודעת דכסף זה גזל הוא בידו כיון דנתרצית להתקדש לו בזה מקודשת וה"א בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעה במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטיף זוזי מחבריה ושדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא ההוא גברא קמיה דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוי אלמא דאפילו ידעה דגזל הוא דבפניה חטף מחבריה ושדה לה לא היתה מקודשת משום דלא הוה יאוש מכלל דהיכא דאיכא יאוש מתקדשת וכן פסקו הרי"ף והרא"ש בפרק האיש מקדש והרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות. ויש להקשות מפרק הגוזל בתרא דאמתני' דהמציל מן הכותים ומן הליסטים וכו' א"ר אשי ל"ש אלא בליסטים כותים משום דדייני בגייתי אבל ליסטים ישראל כיון דאמרי מימר אפילו סתמא נמי מייאש וכך פסקו הרי"ף והרא"ש לשם וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ו דה' גזלה ורבי' בח"מ סי' שס"ח ופי' רש"י בלשון ראשון דדייני ישראל אמרי מימר צא תן לו ואין חובטין במקלות אלמא דאפי' איכא עדים דגזלו נמי קא מייאש כיון דאין הדיינים חובטין במקלות אלא פוסקין הדין בלבד צא תן לו וכן סתם גניבה יאוש בעלים היא כמ"ש רבינו בח"מ בסי' שנ"ג ואפשר ליישב דמה שכתב רבינו קודם שנתייאשו הבעלים היינו דשמעיניה דלא קא מייאש ולשון קודם אתא לאורויי דאע"פ דבתר הכי שמעינן דקא מייאש אפ"ה כיון דקאמר מקודם דלא קא מייאש אינה מקודשת ועוד נראה עיקר דרבא נמי דקאמר לית דחש להא דר"ש לענין קידושין דאורייתא קאמר דאינה מקודשת קידושין דאורייתא אלא א"כ דשמעיניה דקא מייאש וההיא דפ' הגוזל בתרא אינו אלא מדרבנן דכיון דחזינן דהכי נהיגי עלמא דקא אמרי מימר הלכך קאמרי רבנן דאפילו בסתמא נמי קא מייאש ולפי זה בקידושין נמי קני לה מדרבנן ובעי גט מדרבנן וכך פסקתי הלכה למעשה הסכימו עמי הגדולים שבדור ובתשובה הארכתי בס"ד ועיין במ"ש בח"מ סי' שנ"ג דאפי' לא החזיר לבעלים דמיה צריכה גט מספק דכיון דקני גוף הגנבה מדרבנן ביאוש כדי אם כן הדמים אינם עליו אלא חוב בעלמא שחייב המקדש לנגזל אבל האשה נקנית בגוף הגניבה והגזילה מדרבנן מספק ביאוש כדי:
Even HaEzer.28.2.1
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה בהרבה ספרים כתוב בטעות וכך צריך להיות וכתב הרמ"ה ודוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל בגזל שלה ולא שדיך אפילו לאחר יאוש אינה מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב או גזל משלה וכו' כך היא הנוסחא בספרים המדוייקים וכך נדפס בויניצאה באחרונה ולפני הב"י היה הספר חסר ולכך תמה למה הוצרך רבינו לכתוב בשם הרמ"ה הלא תלמוד ערוך הוא אבל לפי הנוסחא שכתבתי ניחא דעיקר חידושו של הרמ"ה דיאוש לא מהני בגזל שלה אבל מ"ש אח"כ ואם גנב או גזל אינו מדברי הרמ"ה אלא מדברי רבינו הם וכ"ע מודו בזה ומיירי בין נתייאשה ובין לא נתייאשה וצ"ע מנ"ל להרמ"ה להקל בכך ודילמא היכא דקדשה לאחר יאוש מקודשת אפילו בגזל שלה ואע"ג דליכא שינוי רשות דאע"ג דלגבי ממונא קי"ל כמ"ד בפרק מרובה יאוש כדי לא קני דילמא לגבי קידושין אחמרו רבנן טפי וכ"כ התוספות בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) דאיצטריך לרב משום דה"א דבקידושין אזלינן לחומרא להצריכה גט אע"ג דלא נתייאש ע"ש בד"ה והוא לא אמר ונראה דהרמ"ה הוה קשיא ליה אהך דקאמר רבא בפרק האיש מקדש לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא מעובדא דוורשכי בפ"ק דקידושין דקאמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וקא מותיב ליה רבא מההיא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגנבה או שחטף סלע מידה מקודשת דאמאי לא קאמר רב נחמן אהך עובדא דוורשכי לית דחש להא דר"ש וכו' ולרבא נמי קשיא דמותיב מקדשה בגזל ולדידיה מי ניחא הא ס"ל דלית דחש להא דר"ש כו' ורמאי קתני דמקודשת בגזל דידה דאין לפרש דס"ל דאגזל דידה כיון דקבילתיה אחילתיה דהא ממתניתין דחמש נשים בפרק שני דקידושין מוכיח רב דבגזל דידה נמי אינה מקודשת דליכא לאוקמא לברייתא כר"ש כיון דאיהו גופיה קאמר לית דחש להא דר"ש ובע"כ צריך לאוקומא הא דשדיך הא דלא שדיך וכדמוקי לה התם וא"כ מאי פריך רבא לר"נ ולכן קא מפרש הרמ"ה דבע"כ הך עובדא דוורשכי בידוע היה דלאחר יאוש הוה ומש"ה איצטריך ליה לר"נ למימר דאפ"ה יכולה למימר איך שקלי ודידי שקלי וה"ט משום דלא קני ליה גזלן ביאוש כדי והשתא ניחא דקמותיב ליה רבא מהך דקדשה בגזל וכו' דשמעינן דמקודשת הוא לפחות ביאוש כדי אבל לרבא גופיה ניחא דאיהו הוה מוקים למתניתין דה' נשים דאינה מקודשת בגזל דידה בלפני יאוש ומשני ליה ר"נ לעולם אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת בדלא שדיך וההיא דמקודשת וכו' מיירי בדשדיך מיהו כל זה אינו אלא לענין קידושו דאורייתא אבל מדרבנן אם קידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש מקודשת מדרבנן וכבר הארכתי בזה גם בתשובה בס"ד והעליתי דצריכה גט מדרבנן והסכימו עמי הגדולים שבדור דלא בעינן יאוש ושינוי רשות אלא מדאורייתא וכך היא דעת רוב הפוסקים וכ"כ בהגהת ש"ע:
Even HaEzer.28.3.1
וכן הדין אם קידשה בחוב וכולי ברייתא פ"ק דקידושין (דף י"ג) א"ל כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ורבינו לא כתב גבי חוב הך דלאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת משום דנסמך על מ"ש מתחלה גבי גזל שלה אבל אם אחר שבאה לידה אמר התקדשי לי בו ואמרה אין אינה מקודשת כתב אח"כ וכן הדין אם קדשה בחוב וכו' דשמעינן מינה דדינן שוה וכדאיתא התם בגמרא דדין חוב שלה כדין גזל שלה לענין קידושין אבל הרמב"ם בפ"ה מה' אישות כתב כלשון הברייתא גבי חוב דלאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ובדין גזל לא כתב כן וכתב ה' המגיד דה"ה גבי גזל ודבר פשוט וכו' ע"ש וז"ל הרשב"א בתשובה סימן קל"ז דבחוב אם לא הגיע זמן פרעון אפילו קבלתו בשתיקה ולא שידך מקודשת:
Even HaEzer.28.4.1
א"ל כנסי סלע זה וכו' פירוש אין חלוק בין אם חזר אמר לה הרי את מקודשת לי בשעה שנתנו לידה ובין אם חזר ואמר הרי את מקודשת לי בו קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה ה"ז מקודשת דהא דתניא בשעת מתן מעות לאו דוקא דה"ה קודם לכן ולא נקט ברישא בשעת מתן מעות אלא לאפוקי לאחר מתן מעות דבסיפא דאי אישתיקא אינה מקודשת וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דאם לאחר שא"ל כנסי פקדון זה חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בו אם אמר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה הרי זו מקודשת אלא דקצת תימה למה לא כתב נמי בלשון הברייתא בדאמר לה בשעת מתן מעות:
Even HaEzer.28.5.1
ומ"ש בשם הרמ"ה דוקא דשקלתינהו ואישתקה וכו' בראה דלמד כך מדנקט בעובדא דציפתא בדין שתיקה דלאחר מתן מעות שקלתיה ואישתקה ותו נקט בתר הכי סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אם איתא דלא ניחא לה לישדינהו פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו מכלל דבשעת מתן מעות נמי דמקודשת דוקא דשקלתינהו ואישתקה אבל זרק לה קידושיה לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקה ואזלא לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא ור"ל לאחר שזרק לתוך חיקה נערה חיקה עד שנפלו הקידושין מחיקה ואזלא לעלמא וקאמר הא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת דאלמא דאע"ג דלא שקלתינהו ולא הוי כלל תוך חיקה נמי מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה כלומר דאע"ג דלא ארצאי בפירוש לזרוק לה הקידושין ואיכא למימר דלא נתרצית אא"כ שיתן הקידושין בידה ממש אפ"ה כיון שנתרצית בסתם לאקדושי ליה חיישינן דילמא אינה מקפדת שיתן דוקא בידה ומקודשת מספק אבל סתמא דלא נתרצית לו מעיקרא להתקדש לו וזרק לה קידושיה קרוב לה אפי' ספק קידושין לא הוי וה"ה היכא דזרק לתוך חיקה והפיל' הקידושין מתוך חיקה והלכה לה נמי אפילו ספק קידושין לא הוי כיון שלא נתרצית לו מעיקרא ולא שקלתינהו אלא אישתקה לאו כלום היא וע"ל סי' ל' ס"א:
Even HaEzer.28.6.1
ואם לאחר שנתנו לידה וכו' היינו סיפא דבריית' דמוקי לה בגמרא דאי אישתקה אינה מקודשת משום דכיון דבתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומיתברי מחייבנא אבל אי בתורת קידושין יהבינהו ניהלה פליגי בה רב הונא בריה יהושע ורב אחאי ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבינא דאמר חושו לה ולאפוקה צריכה גט ולעיולי צריכה קידושין אחרינא וכך הם דברי רבינו ודלא כהרמב"ם בפ"ה: וא"ת אמאי לא מפליג הכא בין שדיך ללא שדיך כדמפליג במקדש בגזל שלה או בחוב שלה וי"ל דהתם איכא למימר דשתקה משום דדידה שקלא ואפילו אם פירשה אח"כ שנתכוונה לשם קידושין אינה מקודשת דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה להתקדש בגזל שלה ובחוב שלה אא"כ בדשדיך או דאמרה אין וכתב הר"ן לשם אבל בפקדון אם א"ל בשעת מתן מעות התקדשי לי בזו ושתקה אפילו לא שדיך מקודשת דכמאן דאמרה אין דמיא דאי לא ניחא לה לא הו"ל לשקלינהו אבל לאחר מתן מעות אינה מקודשת אפילו בדשדיך משום דסברה אי שדינהו להו ומתבר מחייבנא ועיין בב"י מ"ש הר"ן והריב"ש:
Even HaEzer.28.7.1
היה לו פקדון בידה וכו' פירוש שנאבד או נגנב מקמי שנתקדשה דאי לאחר שנחקדשה הא פשיטא דברשותיה נגנב ונאבד ואפילו כולו נאבד ונגנב מקודשת והא דא"ל התקדשי לי בזו ר"ל בפקדון זה שבידך הן רב הן מעט ומש"ה פירש הרא"ש דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' דהשתא ודאי אפילו נגנב או נאבד מקמי קידושין מקודשת בדנשתייר ש"פ שהרי דעתה להתקדש אפילו לא היה בשעת קידושין אלא ש"פ ומה לי אם לא היה בפקדון מתחילה כי אם ש"פ ומה לי אם היה יותר מתחלה אלא שנגנב או נאבד ובשעה שקידשה לא היה אלא ש"פ מיהו הריטב"א חולק על זה דאפילו יודעת סכום הפקדון מקודשת שכתב וז"ל דלישנא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך משמעו במה שיש מהפקדון בידך בין רב בין מעט והיא נתרצית בדבר ואמרה אין ואינה יכולה לחזור ולומר סבורה הייתי להתקדש בכל הפקדון ולא נתרציתי בש"פ ומיהו אם א"ל בכל מה שהפקדתי אצלך אם נמצא חסר ממנו ש"פ אינה מקודשת דהאי לישנא בכולה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי ומיהו אם חסר ממנו פחות מש"פ לא חשיב חסרון עכ"ל: כתב בה"ג בה' קידושין (דף פ"ב ע"א) ומביאו תוספות רי"ד וז"ל וכי נשתייר ממנו ש"פ קידושין תופסים בה מעכשיו ופקדון בעי למלוייה ניהליה וכדר"א דאר"א האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר זהב אחד הרי זו מקודשת וישלים וקי"ל הלכה כר"א עכ"ל ונראה דלהרא"ש צריך לפרש הך דבה"ג דישלים היינו דוקא כשא"ל בכל מה שהפקדת אצלך אבל אם אמר סתם בפקדון שיש לי אצלך אעפ"י שהיא יודעת סכום הפקדון כיון שהמקדש לא הזכיר הסכום בשעת קידושין אינו חייב להשלים והאשה אינה מקודשת כיון שיודעת הסכום אינה מתרצית בפחות וכו' וכדכתב הרא"ש והכי משמע בתוספות רי"ד דהכי ס"ל כהרא"ש מיהו למעשה יש להחמיר כסברת הריטב"א והיא ספק מקודשת וקשה לי בהא דכתב רבינו לא השאילה חפצים וכו' דכיון דשואל כל הנאה שלו וחייבת באחריותו א"כ מסתמא יודעת סכום החפץ שתתחייב בו אם נגנב או נאבד ואעפ"כ אמר דבנשתייר ממנו ש"פ מקודשת. וי"ל דהיא הנותנת דכיון דחייב באחריותו אפילו נגנב או נאבד חשיב כאילו היה בעין שהרי מיד שנגנב או נאבד חייבת לשלם ואעפ"כ אם לא נשתייר ש"פ אינה מקודשת דמה שחייבת לשלם חשיב מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת אבל בנשתייר ש"פ ה"ל מקדש במלוה ופרוטה דדעתיה אפרוטה ומקודשת אפילו יודעת סכום החפץ משא"כ בפקדון דאם יודעת סכום החפץ אפילו נשתייר ש"פ אינה מקודשת שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון והוא אינו חייב להשלים לה כיון שלא הזכיר לה הסכום בשעת הקידושין ולכן לא חילק הרא"ש בין יודעת הסכום לאינה יודעת אלא בפקדון ולא בהשאילה חפצים ודו"ק:
Even HaEzer.28.8.1
היה לו מלוה וכו' אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד וכו' בפרק האיש מקדש סוף (קידושין דף מ"ז) אסיקנא דפליגי בה תנאי והלכה כת"ק דמלוה אינה ברשות בעלים לחזרה דאפילו עדיין הוא בעין ובא מלוה לחזור בו ולתובעה אינו יכול לחזור בו דכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי ולפיכך אינה מקודשת:
Even HaEzer.28.9.1
ומ"ש ל"ש מלוה ל"ש שכירות ואפילו הגיע זמן השכירות וכו' בפרק האיש מקדש פליגי בה ר"מ וחכמים בשכירות והלכה כחכמים דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל וה"ל מלוה וכמו שכתב רבינו בסמוך אצל עשה לי שירים ונזמים:
Even HaEzer.28.10.1
ואפילו החזיר לה השטר כ' הרמ"ה וכו' כצ"ל ולא כמ"ש בספרים כתב הרמב"ם כי לא נמצא כן בדבריו ונראה שלמד כך מעובדא דההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא והא לית בה ש"פ א"ל התקדשי בד' זוזי דאית בה דקאמר רבא דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ולא היה חש לה משום דשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי אלא ודאי דטעמא משום דלא היה מתכוין לקדשה בציפתא בלבד דלא ניחא ליה בקדושי ספק אלא היה דעתו לקדשה בציפתא ובזוזי דאית בה וכדכתב הר"ן לחד שינויא והרמ"ה תופסו עיקר ואם כן כל שכן היכא דלא אדכר בעידן קידושין לקדושי בשטרא דלא קאמר אלא התקדשי לי במלוה שלוית ממנו כך וכך בשטר והחזיר לה השטר בשעה שקידשה דפשיטא דאינה מקודשת אפילו יש בה ש"פ דבסתמא במקדש במלוה לחודיה:
Even HaEzer.28.11.1
ומ"ש אבל אם אמר לה התקדשי לי בש"ח זה וכו' היינו כחכמים בברייתא דקאמרי שמין את הנייר וכו' דקס"ד דבש"ח דידה קמיירי ואף על גב דדחי לה כדי לאוקמה לדרב ככ"ע מ"מ ילפינן מינה דבש"ח דידה אם יש בו ש"פ מקודשת כ"כ הר"ן בפרק האיש מקדש והכי משמע להדיא מפירש"י דלכ"ע היכא דדעתה אניירא מקודשת ודאי אי אית בה ש"פ ואי לית בה ש"פ מקודשת מספק משום דשמואל שמא ש"פ במדי ואי אין דעתה אניירא אפי' אית ביה ש"פ לאו כלום הוא ע"ש (בדף מ"ח) ואם תאמר אמאי מקודשת בניירא הא תנן בפרק גט פשוט דהלוה נותן את השכר והנייר שלה הוא ובשעת פרעון צריך ליתן הנייר לאשה וי"ל דכל זמן שלא נפרע מחובו הנייר שלו הוא ויכול לקדש בו דלא גרע ממשכון שלה שבידו וקידשה בו ואפילו להרמ"ה בסמוך דדוקא דמטא לידיה בתורת משכון הא ודאי בשטרא גלי דעתיה דתפיס ליה לגבות בו החוב ועיין במ"ש אצל הקנה לה השטר בכתיבה ומסירה:
Even HaEzer.28.12.1
ומ"ש אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת ואפילו לא מחל לה המלוה וכו' כן כתב רש"י פרק קמא דקידושין דכל שכן אם מחל לה כל המלוה וכו' כן כתב הסמ"ג ע"ש רבינו שמשון בתחלת הלכות קדושין (דף קכ"ד) אבל הר"ן כתב איפכא דבמחילת מלוה אפשר דאינה מקודשת דדעתה אזוזי אבל בארוח לה זימנא מקודשת דליכא אלא הנאת ש"פ גרידא ולהר"ן נמי מיירי במלוה דמעיקרא אלא שעכשיו מרויח לה זמן אבל הרב בעל העיטור חלק על פירוש זה ואמר דאינה מקודשת בזו והכריח דלא איירי תלמודא בהא דאם כן אמאי קאמר דאסור לעשות כן משום הערמת ריבית דבכהאי גוונא דלא אמר כך בשעת הלואה אין בו איסור כלל אלא אם כן אמר לה הריני מלוה וכו' כלומר דבכהאי גוונא דוקא קאמר תלמודא דמקודשת ואסור משום הערמת ריבית דאינו ריבית גמור כיון דלא קץ ושכן כתב ר"ת והרמב"ם ונראה לפע"ד שאם היה שם ריבית גמור דאמר לה ד' בה' מקדש אותה במה שמחל לה סלע החמישי של ריבית אפילו מלוה לה עתה המנה לא היתה מקודשת כלל דכיון דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אם כן לאו מידי קא יהיב לה וליכא אפילו הנאת ש"פ אבל כיון דלית בה אלא אבק ריבית דאינה יוצאה בדיינים ומחל לה איכא הנאת ש"פ במחילה זו ולפיכך קאמרי בגמרא ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית ורבינו שכתב בסתם ואסור לעשות כן משום ריבית נסמך על המבין דפשיטא דאין כאן ריבית דאורייתא שהרי אחר זה כתב דעת ב"ה שכתב שאין בו איסור כלל ומיהו בתוספות פרק קמא (דף ו') ובמרדכי לשם כתבו שרבינו תם הקשה על פירוש רש"י דבהרוחת זמן של מלוה שהיתה כבר הוי ריבית גמור דאגר נטר הוי ע"ש ופירש ר"ת דמיירי דחייבת לאחר ולא לו וא"ל התקדשי לי בהנאה שאפייס את פלוני בעל חובך וירויח לך הזמן ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית וכתב עוד המרדכי דר"ת פירש דארוח לה זימנא כגון שהגיע זמן המלוה ופרעתו וחזר והלוה לה עד זמן אחר וא"ל התקדשי לי בהנאת מלוה זו והשתא יש כסף בשעת לקיחה דומיא דקיחה קיחה משדה עפרון ואף הנאה זו יש בה ש"פ דהוה יהיב ליה לאינש דהוה רחים ליה לפיוסיה דלרווח לה זימנא אבל אי לא פרעתיה וארוח לה זימנא ובההיא הנאה מקדשה ליה לא עכ"ל ונראה דפירש כן משום דמשמע ליה לישנא דהנאת מלוה דלא איירי בתחלת הלואה אלא במלוה שהיתה עליה כבר כדכתבו התוספות להדיא לשם בסד"ה דארוח אבל ודאי דלר"ח בתחלת הלואה נמי בדארוח לה זימנא מקודשת וכדכתבו רבינו בשמו וכן כתב הרב המגיד דהא דנקט אביי הנאת מלוה דמשמע שהיה עליה כבר ולא נקט תחלת הלואה דאין לומר דרבותא אשמועינן דהא ודאי דהיכא דפרעתיה וחזר והלוה לה אין סברא לחלק בין זו לתחלת הלואה ואין כאן רבותא יש לומר דאביי לא אתא אלא לאורויי הלכתא דהמקדש במלוה אינה מקודשת וכרב בפרק האיש מקדש דאע"ג דתלמודא שקלא וטריא בהא דרבא אי אתי כתנאי אי לאו מ"מ הכי נקטינן כרב ואיידי דנקט ברישא דמילתא המקדש במלוה אינה מקודשת דהיינו מלוה שהיתה כבר נקט בסיפא נמי בהנאת מלוה מקודשת דהיינו מלוה שהיתה עליה כבר וכתב הרמ"ה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קידשה בהרחבת זמן מלוה דמעיקרא וכו' פירוש היכא דלא פרעתיה וחזר והלוה לה אלא ארוח לה זימנא בלחוד דלרש"י ורי"ף והרא"ש והראב"ד ורבינו שמשון בסמ"ג מקודשת ולר"ח ורמב"ם וב"ה אינה מקודשת והוי ספק קידושין והריטב"א כתב דבריבית גמורה דאמר ליה ד' בה' אם כבר פרעה לו וחזר וקדשה בו מקודשת והאריך בטעמו וע"ש ולפי דבריו הוא הדין בדאמר ליה ד' בה' וקדשה בהנאת מחילת סלע החמישי של ריבית נמי מקודשת דלא כדפירש דאינה מקודשת ואפשר שזו היתה דעת רבינו שאמר מקודשת ואסור לעשות כן משום ריבית ולא כתב לישנא דתלמודא הערמת ריבית אלא אתא לאשמועינן דאפי' היה שם ריבית גמורה דא"ל ד' בה' וקידשה בהנאת מחילת הסלע החמישי נמי מקודשת וכמו שכתב הריטב"א. ולענין מעשה נראה דגם בזו הוי ספק קידושין:
Even HaEzer.28.13.1
אבל אם היה לו משכון ממנה וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע מלשונו דאפילו לא אמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה אלא אמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך כיון שיש לו משכון וחייב להחזיר לה המשכון הוה ליה כאילו החזיר לה המשכון ולא דמי למקדש במלוה שאין עליה משכון דלאו מידי קא יהיב לה ואינה מקודשת אלא אם כן דאמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה אבל התוספות לשם (דף י"ט) מפרשים דהכא נמי דוקא בדאמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה ולכך הקשו דלמה לי משכון וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרע טפי דסלקא אדעתין דלא סמכה דעתה כיון דאינו מחזיר לה משכון קא משמע לן מילתא דרבי יוסי דמקודשת עכ"ל:
Even HaEzer.28.14.1
ומ"ש ואפילו משכנה בשעת הלואה כן כתב התוספות והרא"ש דדומיא דאמה העבריה דגופה משכנה בשעת הלואה וילפינן מינה דהמקדש במלוה שיש לו משכון ממנה דמקודשת ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם דבכל ענין מקודשת פירוש כי היכי דכתב הרמב"ם בסתם היה לו אצלה מלוה על המשכון וקידשה בו דמקודשת והתם ודאי אפילו במשכנה בשעת הלואה קאמר דומיא דאמה העבריה אם כן הא דכתב הרמב"ם במשכון דאחרים בסתם דמקודשת נמי בכל ענין קאמר דאם לא כן הו"ל לפרושי דבמשכון דאחרים אינה מקודשת אלא במשכנו שלא בשעת הלואה שלא נכון דבכל ענין מקודשת כדין משכון דידה אלא ודאי דגם בזה ס"ל להרמב"ם דבכל ענין מקודשת אבל הרא"ש כתב דבמשכון דאחרים אפילו נתן לה המשכון אינה מקודשת אא"כ משכנו שלא בשעת הלואה דקני לה מדר' יצחק מולך תהיה צדקה אבל משכנו בשעת הלואה דלא קני ליה אפי' נתן לה המשכון וקידשה בו אינה מקודשת ועיין בדברי הרא"ש פרק קמא דקידושין האריך בזה מיהו לפעד"נ מדקדוק לשון הרמב"ם דבמשכון דאחרים לא קאמר דמקודשת אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו שהרי במשכון דידה כתב וז"ל היה לו אצלה מלוה על המשכון וכו' ובמשכון דאחרים כתב היה לו משכון על החוב שיש לו אצל אחרים וכו' ומדלא כתב היה לו אצל אחרים מלוה על המשכון כדכתב במשכון דידה אלמא דבדידה קאמר שהלוה לה על המשכון אבל בדאחרים לא קאמר דהלוה לו על המשכון אלא הוה ליה משכון על חוב שיש לו אצל אחרים דהלוה לו בלא משכון ואחר כן הגיע לידו משכון על החוב שיש לו כבר אצלו והיינו דכתב הרמב"ם הרי זו מקודשת לפי שבעל חוב יש לו מקצת קניין בגופו של משכון עכ"ל דנקט בלשונו מימרא דרבי יצחק דאינה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וכמסקנת הרא"ש ולא כדעת התוספות ולמעשה יש להחמיר ואם קידשה אחר צריכה גט משניהם:
Even HaEzer.28.15.1
היה לו מלוה וכו' כתב ה"ר ירוחם כיון דמעמד ג' תקנתא דרבנן הוא אינה מקודשת אלא מדרבנן עכ"ל והבית יוסף כתב דאינו מוכרח וכו' וכך היא דעת הר"ן בגיטין בפרק התקבל אבל דעת התוספות לשם כמ"ש הרבינו ירוחם והכי מסתברא כדברי הר"ר ירוחם והכי נקטינן לחומרא:
Even HaEzer.28.16.1
ומ"ש דבלא מעמד שלשתן אפילו היא מלוה בשטר וכו' טעמו דקי"ל כשמואל דהמוכר ש"ח וחזר ומחלו מחול א"כ לא סמכה דעתה אלא שמין בנייר וכו' נראה דכיון דמסר לה השטר אע"פ דלא כתב לה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה נמי קנתה הנייר דמיד במסירת השטר דעתה אניירא וכדכתב למעלה דאם אמר לה התקדשי לי בש"ח זה ונתנו לה דשמין הנייר וכו' והר"ן השיג ואמר דכיון דנייר של לוה הוא אי מחל ליה החוב על כרחה של האשה מהדרא ליה ניירא עכ"ל ומביאו ב"י ולא נהירא דהא אין ללוה על האשה כלום וכשהמלוה קידשה בשטר והקנה לאשה הש"ח במסירה קנתה גוף הנייר דלא גרע ממשכון דאחרים דמקודשת בו וכבר כתבתי מזה אצל התקדשי לי בש"ח זה וכו' סעי' ח' שוב ראיתי דהר"ן כתב בפרק הכותב דרש"י והרשב"א כתבו דאין הלוה יכול להוציא השטר מלוקח ע"ש:
Even HaEzer.28.17.1
היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה וכו' כתב ב"י הא דכתב רבינו לפיכך לעיל קאי שכתב דמקדש במלוה שיש לו אצלה אינה מקודשת והשתא קאמר דלפיכך אם אמרה לו עשה לי שיריים וכו' אינה מקודשת משום דה"ל מקדש במלוה עכ"ל ושרי ליה מאריה אלא האי לפיכך הוא מקושר עם מה שכתב לפניו דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה לפיכך אם אמרה לו עשה לו שירים וכו' כלומר דוקא בדלא נתן לה שום דבר משלו אינה מקודשת אבל אם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה מקודשת דהוה ליה מלוה ופרוטה וכדמסיק רבינו בסוף דבריו והיינו דקאמר לפיכך דסוף דבריו מקושרין עם מ"ש תחלה דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומיד כשעשה קצת מלאכה היא מתחייבת לו בשכירות וכו' כלומר כל מה שעשה קצת מלאכה והיא שוה פרוטה כל פרוטה ופרוטה עד גמר המלאכה וגמר המלאכה בכלל מיד מתחייבת לו בשכירות קודם שנותן לה הכלי ולא שיכול לתובעה לשלם מיד השכירות דהא קי"ל באיזהו נשך דשכירות אינו משתלם אלא לבסוף אלא ה"ק כל שעה הוא זוכה בו ונעשית מלוה הילכך כשמחזיר לה הכלי ומקדשה בשכר המלאכה כיון דכבר קודם חזרת הכלי לידה נתחייבה לו כל השכירות בשעה שגמר הכלי וה"ל מלוה אצלה ה"ל מקדש במלוה אבל כשאינה לשכירות אלא לבסוף פירוש דאינה חייבת לשלם השכירות אלא לבסוף כשמחזיר לה הכלי אין כאן מלוה בשעה שמחזיר לה אלא לשם קידושין הוא מוחל השכירות אצלה בשעת חזרת הכלי הכי משמע להדיא מפרש"י וכן למ"ד אומן קונה בשבח כלי הרי בשעה שנותן הכלי לידה מתקדשת בשבח שיש לו בכלי ואין כאן מלוה וכ"כ הריטב"א להדיא ובתוספות רי"ד מפורש יותר ע"ש: והקשה הר"ן בפ' האיש מקדש למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי דאינה מקודשת ואמאי לא והאיכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה דידיה שיש לו עליה משכון מקודשת וי"ל דשאני משכון דעלמא דקני ליה מדרבי יצחק אבל האי כיון דלאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה עד דליתבעה מיניה ותפיס ליה אאגריה כעובדא דמלוגי דשטרי בפרק הכותב עכ"ל והכי משמע מדברי הרמ"ה שהביא רבינו דוקא דמטי לידיה דמקדש בתורת משכון וכו' אבל ממ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן משמע דבאומן כיון דלא אתא לידיה בתורת משכון אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה לא קני ליה אפילו תבעיה מיניה ותפיס ליה אאגריה ולא דמי למלוגי דשטרא דאין דין אומן כמלוה על המשכון והאריך ע"ש: כתב בתוספות רי"ד (דף מ"ח) דהא דתניא בשכר שאעשה עמך מקודשת וכו' דברי התנא הם אבל המקדש צ"ל לה בשעה שנותן הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה אבל אם המקדש אמר בתחלה רצונך להתקדש לי בשכר שאעשה עמך ואמרה הן ובשעה שנותן לידה לא אמר כלום אינה מקודשת כי היכי דבגט אם אמר לאשתו הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתיד ליתן לך שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בשעת נתינת הגט ה"ז גיטך עכ"ל. וכן מ"ש רבינו בשם ר"י דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו היינו דא"ל בשעה שנותן לה הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה וכן למ"ד אין אומן קונה בשבת כלי והוסיף נופך משלו או נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה דמקודשת דה"ל מלוה ופרוטה היינו נמי דאמר לה בשעה שנותן לה הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה ובנופך שהוספתי עליו וכן יאמר כשהוסיף שום דבר משלו דה"ל מקדש במלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה וכל זה פשוט:
Even HaEzer.28.18.1
ומ"ש רבינו דמסקנת הרא"ש כר"י דאומן קונה בשבח כלי כבר תמהו עליו שהרי בח"מ בסימן ש"ו פסק בסתם דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי והלכך כל אומן שקלקל אפילו נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשאן ואח"כ נעץ בהם מסמר ושברן צריך לשלם וכן פסק בסימן של"ט דקבלן עובר בבל תלין משום דאין אומן קונה בשבת כליי ואינו אלא כדין שכיר לענין בל תלין ונראה ליישב דרבינו ראה בדברי הרא"ש פרק המקבל לעניין בל תלין דפסק להדיא דאין אומן קונה בשבח כלי אם כן ס"ל דקי"ל הכי ולכן בסימן של"ט גבי אומן שקלקל פסק גם כן דמוציאין ממון מיד האומן שקלקל כיון דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי ואע"ג דבפרק הגוזל קמא בדין אומן שקלקל הביא הרא"ש דעת הרי"ף וכתב עליו דאין ראייתו ראייה ואח"כ הביא הוא ראייה ודחאה גם כן אין מכאן הוכחה שהוא חולק על פסק הרי"ף דלא כתב אלא לדחות הראייה אבל ודאי תופס דעת הרי"ף דקי"ל אין אומן קונה בשבת כלי וכדכתב בפרק המקבל ולפיכך לא הביא דעת ר"י ור"ת לאחר שדחה ראיות הרי"ף אלא ודאי דס"ל דהלכה כרי"ף דאע"פ שיש לדחות הראייה מ"מ כך הלכה אבל גבי קידושין הביא רבינו מדברי הרא"ש מדחזר להביא דברי הרי"ף בפרק הגוזל קמא וגם חזר ודחה ראייתו ואח"כ הביא דברי ר"ת דפסק כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי אלמא דדעת הרא"ש היא דלגבי קידושין יש להחמיר שלא לפוטרה בלא גט לחוש לפסק ר"ת דאע"ג דקי"ל אין אומן קונה בשבת כלי בדבר שבממון מ"מ לגבי איסור אשת איש אין להקל והכי דייק לשון רבינו שכתב אבל ר"י כתב דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו אלמא דלענין חומרא דקידושין בלחוד קאמר דמתקדשת וז"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל פירוש דלענין שתהא מתקדשת בלחוד היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת מדהביא מה שפסק ר"ת באחרונה והכי נקטינן להחמיר גבי קידושין והיינו דכתב רבינו בי"ד סימן ק"כ בדין ישראל שנתן כסף לאומן עכו"ם לתקן לו כלי דא"צ טבילה אפילו למ"ד אומן קונה בשבת כלי וכו' כלומר אין להחמיר בדין טבילה כר"ת דאומן קונה בשבח כלי להצריכו טבילה כדמחמרינן גבי קידושין אע"ג דאידי ואידי איסורא נינהו דשאני הכא כיון שלא נקרא שם העכו"ם עליו והכי מתיישב דבח"מ פסק בסתם דאין אומן קונה בשבת כלי וכאן הביא גם דעת ר"י התולק ושכן היא מסקנת הרא"ש אלא ודאי דלגבי איסור אשת איש חיישינן לחומרא טפי והכי מוכח מדברי הרא"ש כדפי':
Even HaEzer.28.19.1
קדש במלוה ובעל וכו' מימרא דרבי אלעזר פרק המדיר וסבירא ליה לרבינו דכיון דקי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אין ספק דודאי לשם קידושין בעל כיון שנתייחד בפני עדים ועיין לקמן ס"ס ל"א כתב דין מקדש בפחות משוה פרוטה ובעל ובס"ס ל"ח ור"ס ל"ט כתב דין מקדש ע"ת ובעל וע"ש. וכתב הרמב"ם קידש בדבר שאין בעל הבית מקפיד וכו' וכתב הרמב"ם אריס וכו' כך נמצא ברוב ספרים והוא טעות דהל"ל וכתב עוד אלא האי וכתב הרמב"ם השני הוא מהופך וכצ"ל אריס שנטל מן הפירות וכו' וכתב הרמב"ם מי שיש לו סחורה וכו' וכך הוא בדפוס ויניציאה שנדפס באחרונה ותדע שהרי לשון זה אריס שנטל מן הפירות וכו' לא נמצא בספר הרמב"ם וכ"כ ב"י אלא טעות הוא:
Even HaEzer.28.20.1
מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וכו' בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א"ל אמאי לא תיתב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד ואינה מקודשת ופירש"י ההוא סרסיא. עושה שכר התמרים של בע"ה למחצית שכר: בפרומא דשיכרא. לאחר שהוציאו ממנו המשקה: מהאי חריפא. יש שהוא טוב מחבירו וכו': לא אמרו כלך אצל יפות. למי שנטל את של בעה"ב שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דניחא ליה דהא לתרום הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה עכ"ל ואיכא לתמוה דהלא קי"ל דאפילו שואל שלא מדעת הוי גזלן ואף על גב דהדרא בעיניה כ"ש האי דשקיל לנפשיה וקידש בו האשה דבשעה שקידשה וא"ל הרי את מקודשת לי בזו היתה גזילה בידו ומאי מהני אח"כ גילוי הדעת דבעל הבית דניחא ליה למפרע דקידשה בשלו דאי איתא דמהני גילוי דעת אמאי קאמר התם ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת ולא מפליג דבגילוי דעת דניחא ליה למפרע דמקודשת ונראה דמשום הכי פירש"י בההוא סרסיא דעושה שכר של בעל הבית למחצית שכר דכיון שיש לו חלק בהך פרומא לא הוי גזל בידו ואי גלי דעתיה דניחא ליה למפרע הוי מקודשת אלא דליכא הכא גילוי דעת כלל דודאי משום כיסופא קאמר הכי אבל אי לאו סרסיא אלא אדם אחר שלקח שלא מדעת בע"ה וקידש אשה אפילו איכא גילוי דעתא דניחא ליה למפרע אינה מקודשת לפירש"י אבל התוספות כתבו וז"ל ואם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה התם מוקי לה דשוייה שליח ואם תאמר אם כן מאי קאמר שלא ברשות וי"ל דהכי קאמר מה שתורם מן היפה שלא ברשות היה ואם כן צ"ל גבי פרומא דשוייה שליח דאי לאו הכי מאי מייתי עכ"ל לפי זה א"צ לפרש דהיה עושה שכר של בע"ה למחצית שכר אלא שליח שוויה בעה"ב ליקח פרומא לקדש לנפשיה אשה אלא דשלא ברשות לקח מן היפות ומשום כיסופא א"ל אמאי לא תיתב מהאי חריפא ולפיכך אינה מקודשת והכי משמע ממה שגורס הרי"ף ההוא גברא דקדיש בפרומא וכו' וכן גורס הרא"ש והר"ן ולא גרסי ההוא סרסיא וכו' וכ"כ רבינו מי שלקח מפירות חבירו שלא מדעתו וכו' לא דלא משמע דמפרשים דשליח שווייה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקדש בו אשה ובא בעה"ב אעפ"י שאמר ליה למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא א"ל דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו ה"ז גזל ואינה מקודשת ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק עכ"ל אלמא דאפילו אדם דעלמא דלאו סרסיא ולא שוייה נמי שליח אי לאו חששא דכיסופא בגילוי דעתא דניחא ליה למפרע הויא מקודשת וצ"ל דמיירי דוקא בדשקיל שלא מדעת דבר פחות וכמו שנראה מדבריו דפי' פרומא דשיכרא הוא כלי קטן א"נ שכר מתוק כמו שפי' הרי"ף וקס"ד דמקדש דאין בעל הבית מקפיד עליו וכיון שאמר בעל הבית אמאי לא תיתב מהאי חריפא גלי אדעתיה נמי דלא מקפיד עליו ומסיק רבא דמשום כיסופא קאמר הכי ולעולם מקפיד עליו והוי גזל ואינה מקודשת ומכאן הוכיח הרמב"ם אם הוא דבר ידוע שכל אדם אינו מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק אבל קידושי ודאי לא הוי דשמא לא ניחא ליה להאי בעה"ב דשקיל שלא מדעתו ונראה דזאת היא דעת רבינו שדקדק וכתב מי שלקח מפירות חבירו שלא מדעתו וכו' דמשמע דוקא בלקח מפירות שהוא אוכל פחות איצטריך לאשמועינן דמטעם כיסופא אינה מקודשת ולא אמרינן דבפירות נמי אין מקפיד עליו אבל שאר דברים דהכל מקפידין עליו והוי גזל גמור לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא דאינה מקודשת אפילו הוי גילוי דעת דניחא ליה למפרע וליכא נמי חששא דכיסופא והריטב"א גם הוא מפרש דהך דתרומה דוקא היכא דשוייה שליח כדאוקימנא בפרק אלו מציאות והא דקאמר ותרם שלא ברשות ה"ק דלא שוייה שליח אלא לבינונית ומה שתרם מן היפות שלא ברשות היה ודלא כתוספות רי"ד דהך דתרומה בדלא עשאו שליח מיירי דהא ודאי ליתא אלא כמו שפירש התוספות שלנו מיהו במה שכתוב התוספות דהך דפרומא מיירי בדשווייה שליח ליתא אלא הכי מייתי מהך דתרומה דגילוי דעת דניחא ליה ביפות לא מהני אי לא שוייה שליח משום דבעינן שליחות מדכתי' כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם הלכך גבי קידושין דלא בעינן שליחות ובזיכוי סגי ליה אי הוי גילוי דעתא דניחא ליה ואיתנהו לקדושיה ביד האשה בעין שלא נתאכלו זכי אידך בהו השתא ומקדשה בהו ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה אבל הכא דמשום כיסופא הוא דקאמר אפילו אמר בניחותא באנפא דמוכח דניחא ליה ולא משטי ביה אינה מקודשת דאי טעמא דהכא משום דמשטי ביה ואי הוה אמר בניחותא מקודשת הול"ל אבל הכא משטה הוא אלא ודאי אפילו אמר בניחותא תלינן בכיסופא ולא מיקדשה עד שימחול לו בפירוש ואיתנהו לקידושין בעין ושלא כדעת רבותינו עכ"ל נראה מדבריו דלא מהני גילוי דעת דניחא ליה שתהא מקודשת למפרע היכא דליתנהו לקידושין בעין אלא דווקא מכאן ולהבא זוכה בהן היכא דאיתנהו בעין דאיכא נמי גילוי דעת דניחא ליה וליכא למיחש דמשום כיסופא קאמר הכי כגון דמחל לו בפירוש דודאי ליכא למיחש משום כיסופא ומקודשת ולא משמע הכי בפוסקים כמו שכתב הוא עצמו ושלא כדעת רבותינו והלכך אפילו ליתנהו לקידושין בעין מכל מקום היכא דאיכא גילוי דעת דניחא ליה תלינן דניחא ליה למפרע וחוששין לקידושין היכא דליכא למיתלי דמשום כיסופא קאמר הכי כגון דמחל בפירוש. ומיהו למעשה אין שם קידושין ודאין אלא ספק קידושין בין נתאכלו ובין לא נתאכלו:
Even HaEzer.28.21.1
השואל חפץ וכו' עד דאיכא דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר פירוש דמקדש את האשה בטבעת על מנת שתחזיר לו הטבעת דאע"ג דמדאורייתא הויא מתנה ומתקדשת אפ"ה חכמים הפקיעו הקידושין דדמו לחליפין ואתו למימר אשה מתקדשת בחליפין אם כן כל שכן טבעת שאולה שצריך להחזיר ולא נתן לו במתנה כל עיקר וגם האשה חייבת להחזירה דמיא למקדש על מנת להחזיר לו הקידושין דפשיטא דאינה מקודשת ואיכא מ"ד סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה דמתקשטת בו ל' יום דאית בה ש"פ מתקדשת ומ"ד אינה מקודשת ס"ל דאע"ג דסתם שאלה ל' יום מכל מקום יכול לתובעו מיד כסברת רש"י פ"ק דמכות ורמב"ם פ"א מה' שאלה וא"כ אין כאן ודאי הנאת ש"פ דדילמא יתבענו מיד ומ"ד מתקדשת ס"ל כר"ת דסתם שאלה נמי אינו יכול לתובעו בפחות מל' יום ומחלוקת זו כתבה רבינו בח"מ ריש סי' שמ"א ע"ש:
Even HaEzer.28.22.1
ומ"ש בשם הרא"ש אם השאילו החפץ וכו' פי' דהשתא דאין המשאיל יודע שהשאיל ממנו כדי לקדש בו האשה אין האשה מתקדשת אא"כ בד' תנאים הא' דהשאיל לו לזמן ידוע אבל בסתם שאלה כיון שיכול לתבעו מיד כדעת רש"י והרמב"ם שכך הסכים הרא"ש כדכתב רבינו בח"מ סימן שמ"א א"כ אין כאן ודאי הנאת ש"פ דדילמא יתבע ממנו מיד. השני דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר דאל"כ כיון שאין השואל רשאי להשאיל הו"ל קידשה בגזל דאינה מקודשת מיהו דוקא לכתחילה אבל דיעבד הוי ספק מקודשת ועיין בתרומת הדשן סי' ר"י: השלישי שצריך שיודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני דאם אינו מודיעה והיא סבורה שלטובעין ניתנו לה ה"ל קידושי טעות. הרביעי צריך שיהא שוה הקשוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש"פ אז היא מקודשת אע"פ שאין החפץ שלו ואם לאו אינה מקודשת:
Even HaEzer.28.23.1
ומ"ש אבל אם המשאיל יודע וכו' ולכל הפחות יהא מתנה על מנת להחזיר וכו' פי' שהמשאיל נותן לו טבעת זו ע"מ להחזיר לו גוף הטבעת או דמיו אבל המקדש צריך שיתן לאשה לטבועין דבמתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת דדמי לחליפין וז"ש ויקנהו מהאשה ויחזירנו לגוף הטבעת או יחזיר הוא דמיו למשאיל והביא הוכחה ממאי דפשוט הוא אם שאם ניתנה מתנה לאדם על מנת להחזיר וקידש בו האשה פי' והמקדש אינו נותן לאשה על מנת להחזיר אלא נותן לה לטבועין דמקודשת רק שהמקדש יחזיר המתנה למי שנתנה או דמיה ואם לא החזיר בטלה המתנה למפרע ואינה מקודשת:
Even HaEzer.28.24.1
כתב הרמב"ם המקדש באיסורי הנאה כו' כתב הר"ן ומביאו ב"י דאפשר דלא אמר הרמב"ם אלא בחמץ דאוריית' ושעות דרבנן וה"ה בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל שעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושיו עכ"ד אבל מדברי רבינו משמע דלהרמב"ם אפי' שעות דרבנן וחמץ דרבנן נמי אינה מקודשת ולכן כתב עליו דהרא"ש חולק וס"ל דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ו' דהיינו חמץ דרבנן ושעות דרבנן או בשאר איסורי דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה אינה מקודשת וה"ה בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן נמי אינה מקודשת והיא שיטת ר"ת ועיין באשיר"י פרק כל שעה וס"פ האיש מקדש נראה שהסכים לשיטת ר"ת וכמ"ש רבינו:
Even HaEzer.28.25.1
ומ"ש עבר ומכרו וקידש בדמיו מקודשת אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי ע"ז נראה דלאו דוקא ע"ז שהרי פרק האיש מקדש אמרינן דכל איסורים שבתורה אינו תופס דמיו חוץ מע"ז והקדש ושביעית ופירש"י במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל דדוקא לאשה שרו לאתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואע"ג דגם הוא נהנה במה שמתקדשת לו בו גבי קידושי אשה לא החמירו כל כך ועיין בזה במ"ש האשיר"י ס"פ האיש מקדש. גם מ"ש רבינו בשמו דוקא כשמכרו לעכו"ם וכו' לשם כ"כ וה"ט דבמכרו לעכו"ם כיון שא"צ להחזיר הדמים מקודשת ודאי וכן במכרו לישראל וידע הלוקח שהוא איסור הנאה א"כ מתנה הוא דיהיב ליה להני זוזי דמקודשת אבל אם אינו יודע וכו' הו"ל מקדש בגזל ואינה מקודשת: כתבו התוס' בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ט) בד"ה אין פודין בתירוצא בתרא דצריך לומר דהא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו דוקא היכא דלית ביה ש"פ לאחר שישרפנו ויעשה אפר דהא קי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר וכיון דחזי לשרפם אפר דבר הגורם לממון כממון דמי עכ"ל ונראה לפי זה דבכל ענין היא מקודשת מספק דשמא האפר שוה פרוטה במדי וכמו שיתבאר בסי' ל"א ולא קשה מדרב גידל אמר רב דהמקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו דאיכא למימר דס"ל כרבנן דביעור חמץ בכל דבר וכל הנקברין אפרן אסור א"נ אפילו לרבי יהודה וס"ל דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ואם כן אפרן אסור אבל למאי דקי"ל כר"י וע"פ פירוש ר"ת דמסוף שש שעות ואילך הוי שלא בשעת ביעורו ובשריפה א"כ המקדש מסוף שש שעות ולמעלה כיון דראוי לאפר מקודשת איברא דלמאי שכתבו התוס' לחד תירוצא ס"פ האיש מקדש דבאיסורי הנאה אע"ג דיכולה האשה ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהיא סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתו ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ניחא דהכא נמי אע"ג שיכולה ליהנות מהאפר הוי נמי מקח טעות ואינה מקודשת ובזה יתיישב מה שהניחו התוס' בקושיא לתירוצא קמא בפרק כל שעה אבל לפי תירוץ בתרא ס"פ האיש מקדש משמע דאין חילוק ולפיכך נראה לפע"ד דאפי' בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אין לפטרה בלא גט מספק ודלא כמו שפסק בזו בש"ע דאינה מקודשת כלל ואין בו ספק דליתא:
Even HaEzer.29.1.1
הכסף של הקידושין צריך שיתנהו לה במתנה גמורה וכו' בפ"ק אסיק רב אשי א"ל הילך מנה על מנת שתחזירהו לי באשה אינה מקודשת לפי שאין אשה נקנית בחליפין ופירש רש"י והאי לחליפין דמי כקנין בסודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירו עכ"ל משמע דמפרש כי היכי דאינה נקנית בחליפין דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה במתנה ע"מ להחזיר נמי גנאי הוא לה שלא תהא נקנית אפילו בשוה פרוטה ולפי זה משמע שאם היתה נהנית בהנאת קישוט ש"פ מקודשת מספק וכך היא דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אישות שכתב אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל אבל התוספות והרא"ש פירשו מטעם גזירה אטו חליפין אע"פ דמדאורייתא מקודשת אפקעוה רבנן לקידושין מיניה ולפי זה משמע אפילו היתה נהנית בשוה פרוטה בהנאת קישוט אינה מקודשת ואפילו מדרבנן אינה מקודשת אבל בהג"ה אלפסי בשם ריא"ז (דף תרכ"ב) כתב דאם קידשה שני צריכה גט משניהם וע"ש. ומיהו משמע ודאי דלדברי הכל אם נתן לה מתנה לזמן ידוע וא"ל בפירוש הרי את מקודשת לי בההיא הנאה שאת נהנית באותו הזמן דהוי' מקודשת וכן פסק הר"ר ירוחם ומביאו בש"ע ודע שכל זה צריך לפרש בדכפליה לתנאיה אבל בדלא כפליה לתנאיה בכל ענין מקודשת שהרי אין צריך להחזיר כלל דהתנאי בטל והמעשה קיים. ומיהו קשה הלא בא"ל לאשה על מנת שתחזירהו לי הוי תנאי ומעש' בדבר אחד דהתנאי בטל כדלקמן בסימן ל"ח וסי' קמ"ג ויש לומר דכיון דאפשר להחזיר דמים ששוה החפץ שמקדש אותה בו לא הוי כתנאי ומעשה בדבר אחד:
Even HaEzer.29.2.1
אמרה לו תן מנה לפלוני וכו' מימרא דרבא פרק קמא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם וכו' בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו ואסיק דבאדם חשוב מקודשת ורבינו הסמיך תן לתן והילך להילך ולכן כתב אחר חלוקת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך חלוקת אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו ואח"כ כתב הילך מנה ואקדש אני לך וכו' והסמיך לזה חלוקת א"ל הילך מנה והתקדשי לפלוני כו':
Even HaEzer.29.3.1
אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך וכו' הא דמקודשת דוקא דאיהי א"ל מעיקרא אבל אם הוא התחיל ואמר לה התקדשי לי במנה שאתן לפלוני ואמרה ליה תנהו לפלוני אינה מקודשת דמשטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים עד שתשוב הן או שתאמר תנהו לפלוני ואתקדש אני לך וכן אפילו אם התחילה היא לומר תן לי דבר פלוני והוא השיב בלשון שאלה אם אתן לך התקדשי לי והיא השיבה תן או נתן תתן אינה מקודשת דמסתמא האי דחזרה ואמרה תן אדעתא דמעיקרא קאמרה שיתן שלא לשם קידושין אבל אם בשעה שנתנו לה אמר הרי את מקודשת לי ושתקה וקבלה מקודשת ונראה דהוא הדין כשאמרה היא תן מנה לפלוני והשיב לה בלשון שאלה אם אתן לו התקדשי לי ונתן לו ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני מקודשת אעפ"י שלא הזכירו תחלה לשון קידושין דכיון דשתקה הרי הסכימה לדבריו ומכל שכן אם אמרה היא תן מנה לפלוני ולא אמרה ואתקדש אני לך אלא הוא נתן מנה לפלוני ואמר לה התקדשי לי במנה זו שאני נותן לפלוני ואמרה הן דפשיטא דמקודשת אבל כשהוא אמר לה תחלה התקדשי לי במנה והשיבה לו תנהו לפלוני ונתנו לו ואמר לה הרי את מקודשת וכו' ושתקה אינה מקודשת ועיין בסוף סימן זה ובסימן שאחר זה ובמ"ש לשם בס"ד:
Even HaEzer.29.4.1
אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו וכו' כתב ה' המגיד דלא מפלגינן בין אדם חשוב לאינו חשוב אלא כשהיא חסרה ממון אבל כאן דאינה חסרה ממון והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים לפיכך מקודשת אפילו באינו אדם חשוב עכ"ל ונראה שזה היה דעת רבינו שכתב כאן דין אדם חשוב באמרה הילך מנה ואקדש אני לך אף על גב שכבר כתבו בסימן כ"ז אלא חזר וכתבו כאן כדי להורות כשהיא חסרה ממון בעינן אדם חשוב אבל באינה חסרה ממון כי הכא דאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו אפילו באינו חשוב נמי מקודשת וק"ל. ונראה הא דכתב רבינו תחלה וא"ל התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני דמקודשת היינו דוקא בדא"ל תוך כ"ד לנתינה וכן בחלוקה שנייה דווקא בדא"ל תוך כדי דבור לקבלה וכן בחלוקה הרביעית דוקא בדא"ל תוך כ"ד התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני אבל לאחר כ"ד ה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה מקודשת כדלעיל בסי' כ"ח:
Even HaEzer.29.5.1
אמר לה התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת מימרא דרבא פרק קמא וקיהיב טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן ופירש רש"י מנה אין כאן הילכך משכון אין כאן אינו שוה כלום שאין המשכון מתנה עכ"ל פירוש לפירושו דכיון דאין הכסף בעין אינו קונה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה וכ"כ התוס' וכתבו עוד ודאי אם א"ל התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת עכ"ל וב"י האריך בזה ע"ש:
Even HaEzer.29.6.1
א"ל הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וכו' מימרא דרבי אליעזר בפ"ק וקיהיב טעמא דכמאן דא"ל על מנת דמיא וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי פירוש דחשבינן ליה כאילו א"ל התקדשי לי בדינר מעכשיו ע"מ שאשלים לך המנה והאשה קיבלתו לדינר לשם קידושין ומקודשת מעכשיו וע"מ שישלי' תנאו וכשיתקיים התנאי מקודשת למפרע בקבלת הדינר:
Even HaEzer.29.7.1
ומ"ש אבל אם א"ל במנה זו ואפילו במנה סתם והיה מונה והולך כו' פסק כתרתי אוקימתא דהת' דס"ל דלענין דינא לא פליגי וכ"כ הרא"ש ודלא כרי"ף עיין בב"י:
Even HaEzer.29.8.1
ומ"ש ואם א"ל דינר החסר יהא עלי כמלוה מקודשת ברייתא פ' האיש מקדש (קידושין דף מז) וגירסת הרא"ש המקדש במלוה מקודשת וי"א אינה מקודשת ושוין במכר שקנה ודלא כגירסת הספרים בת"ק אינה מקודשת וי"א מקודשת וכ' הרא"ש ז"ל ומוקי לה רב הונא כגון שאמר התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ובהא קמיפלגי מ"ס כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומ"ס לא כסיפא לה מילת' למיתבעיה ושוין במכר שקנה דלא כסיפא ליה למיתבעיה והלכה כת"ק עכ"ל ובגמ' פי' רש"י שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר וא"ל הרי הוא עלי מלוה כסיפ' לה מילתא למיתבעיה ולא סמכא דעתה הילכך אינה מקודשת עכ"ל וס"ל לרבינו דע"כ לא קאמר ת"ק דמקודשת אלא בדא"ל דינר החסר יהא עלי במלוה דהשתא לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה אבל בדלא אמר הכי אף לת"ק אינה מקודשת דבהא ודאי כסיפא לה למיתבעיה כיון שלא קיבל עליו במלוה ולא סמכא דעתה וב"י כתב וז"ל ומ"ש ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת פשוט הוא מהא דר"א דבסמוך עכ"ל ושרא ליה מאריה דהא בגמ' קאמר דאפי' למ"ד מנה חסר דינר אינה מקודשת דכסיפא לה מילתא למיתבעיה מנה חסר צ"ט לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה וא"כ דרבי אליעזר שלא קיבלה מן המנה אלא דינר הכל מודים דמקודשת והשתא הא דכתב רבינו דאם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה דמקודשת לאו מדר"א נפקא ליה אלא מדת"ק דברייתא וכדפרישית וכן מבואר מדברי ב"י גופיה כשהביא דיעות הפוסקים בהך פלוגתא דפרק האיש מקדש:
Even HaEzer.29.9.1
הוא אומר התקדשי לי במנה וכו' פי' שא"ל התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים לך מנה והיא אמרה ע"מ שתשלים לי מאתיים ותבעו זה את זה ונתן לה הדינר וקדשה אם האיש תבעה יעשה כדבריה וכו' כך פירש הר"ן:
Even HaEzer.29.10.1
אמר לה התקדשי לי בכוס זה והיו בו מים ונתנו לה זכתה בכוס ולא במים פירוש אם היה כלי חרס ולא היה בו ש"פ אין המים מצטרפין לכוס לש"פ ואינה מתקדשת ודאי אבל קידושי ספק מיהא איכא דשמא ש"פ במדי ועד"ז צריך לפרש כל החלוקות בין לפירש"י ור"ח ובין לפירוש הרמב"ם והא דכתב בסי' ל"ח א"ל התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש וכו' דאינה מקודשת ולא אמרינן דזכתה בכוס שאני התם דאמר בפירוש התקדשי לי בכוס זה של יין אבל כאן דלא אמר אלא בסתם התקדשי לי בכוס זה אמרינן זכתה בכוס וכו':

Tur Even HaEzer, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source.