Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah
- 34.15
חולי. וכתב בש"ך וה"ה כשתפס הקנה לבדו באופן שידע בודאי שלא נגע בוושט ועיין בס"ס כ"א ובסי' כ"ג סעיף ל':
- 34.16
לכבד. היינו המזרק הגדול שבכבד אבל בסמפונות הקטנים עיין סי' מ"א:
- 34.17
וכשר. והטעם שהם פיות הסמפונות ולא נקבים והלכך אם יש שם נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טריפה:
- 35.1
לריאה. פי' אונה לשון אוזן. ואומה לשון אם דהיינו הגדולה שהאונות נפרדות ממנה והיא עיקר הריאה ועינוניתא דורדא מיקרי ע"ש קלישותא ואדמומיתא רש"י בחולין:
- 35.2
מהשמאל. וכתב בש"ך אפילו איכא ד' בימין וחסרה אחת בשמאל טריפה דלא כתורת חיים דמכשיר בזה:
- 35.3
טריפה. וכתב בש"ך וה"ה נמי ד' בשמאל וג' בימין הוי חליף וטריפה:
- 35.4
וטריפה. וכ' מהרש"ל תמה אני על אלו הטריפות שהזכיר רמ"א מה שלא נזכר בתלמוד שלנו אלא ג' בימין וב' בשמאל ואינו מטריף אלא החילוף שהוזכר בש"ס וכתב הב"ח שיש לסמוך על דברי מהרש"ל במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפר"ח וז"ל אנן מכשרינן בכה"ג. ואם האונה אמצעית גדולה מהאונה עליונה של ימין כשרה. וכן אם בצד ימין יש ד' אונות ובאונה העליונה היתה אונה קטנה והאונה אמצעית היתה גדולה יותר מהאונה הסמוכה לאומה דכשר עכ"ל. ועיין בס' ע"י מאלו הדינים. כתב בתשובת נ"ש סימן נ"ה הפסד מועט הוא כבד של תרנגולת ושל יונה וכל מה שהוא יותר מזה הוי ה"מ. ומי שלבו נוקפו נ"ל כל מה שהפסיד בקרן קצת יתר משתות הוי ה"מ בלי ספק. ויש לחלק בין עני לעשיר דאינו אצלו ה"מ אלא ביותר משתות עכ"ל. וכ' עוד מהרש"ל שאם הוורדא גדולה מהאונא שאצלה דהיינו אונא הסמוכה לאומה טריפה. וכתב בט"ז דיפה כתב דהא שמה עינוניתא ואם היא גדולה כל כך אין שם הזה עליה. וכתב עוד אם האומה למעלה והאונות למטה דטריפה וכתב בט"ז דנראה לי דבמקום דאיכא עוד ריעותא אע"ג דלא מטריף בשבילה מ"מ מצטרף בהדי ריעותא דלעיל וטריפה:
- 35.5
שתים. אפילו אינה עומדת זו אצל זו ש"ך. ודוקא שיש להן ב' כיסין אבל אם הא' מונח בכיס והשני אין מונח בכיס אף שאותו שמונח בכיס אין לו תואר ורד והב' יש לו כשר אף לדידן (ד"א דף ק"ו):
- 35.6
ורדות. וכ' בט"ז ואע"ג דקי"ל בסעיף ג' דיתרת מקמא כשר צ"ל דכאן מטרפינן מטעם דכל יתר כנטול דמי ולפי זה אין טריפות הוורדא אלא כששניהם במקום הוורדא ואין להם שורש אחד כעובי אצבע אחר הנפיחה ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפילו במקום וורדא אין כאן פסול דב' וורדות אין כאן דצורת האונה אינה דומה לוורדא וה"ה אם נמצא ב' וורדות א' מימין וא' משמאל דכשר דלא שייך לומר יתר כנטול כיון שאין היתר עומדת במקום הראוי לה. דוגמא לזה אמרינן גבי יתרת הרגל בסי' נ"ה סעיף ד' ומטעם יתרת אין לפסול כיון דמקמא היא דכשרה אפילו שלא בדרי דאוני עכ"ל:
- 35.7
חסרה. וכתב בד"מ דאם היא פחותה מעלה של הדס לאחר נפיחה טריפה:
- 35.8
מקומה. פי' שדרכה לעמוד למטה מהאונות ויש לה חריץ וכשנופחין הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומה וגבה כנגד הלב ופניה כנגד הכליות ואם נהפכה שהחריץ נגד הלב או גבה נגד החיתוך טריפה אבל אם החריץ הפוך מעט כנגד האונה או למטה לאומה כשרה מהרי"ו. ומהרש"ל כתב מה בכך שהחריץ הפוך אין זה אלא איבוד ממון של ישראל ויש לבטל מנהג זה. וכ' פר"ח שיפה כתב. עיין בשחיטת אחרונים והב"ח כתב היכא דליכא הפסד מרובה אין להורות היתר במה שנהגו איסור:
- 35.9
טריפה. וכתב בש"ך בשם האגור אם אין לה חריץ כתואר הוורדא טריפה ואם היא גדולה כאונה הסמוכה לאומה או שפחותה מעלה הדס בנפיחה או שינתה תוארה שהיא משוכה וחדודה כאונה ולא עגולה יש להטריפה וכ' בש"ך דנראה לו דאפי' היא גדולה רק כמו האונה האמצעית של ימין טרפה מיהו ראיתי הרבה בודקים מקילים בענין זה ולא מטריפין אלא כשהיא גדולה כ"כ כאונה הסמוכה לאומה ונראה דאפילו למאן דמכשיר יתרת מקמא סעיף ג' מ"מ שינתה תוארה וגדולה כ"כ טריפה דהוי כמו חסרה הוורדא דזה אונה היא ולא וורדא עכ"ל:
- 35.10
אצבע. ופי' הש"ך דאין חילוק בין בגסה בין בדקה לעולם משערינן בעובי אצבע. פי' עובי אצבע ר"ל דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שיתחלקו צריך שיהיה כאצבע:
- 35.11
סדק. בשורש הנשאר אפילו יש בשניהם תואר ורדא כשר. מהרמ"ט:
- 35.12
הפוך. פי' דיש להם שורש א' דאלו אין להם שורש א' אפילו שניהם אינם הפוכים טריפה דהוי כשני וורדות:
- 35.13
כשר. וכתב בש"ך אבל אם שניהם שוים טריפה ואינו כשר עד שההפוכה תהיה קטנה משאינה הפוכה עוד משמע שם בדברי הר"ץ דשינתה תוארה דינה כהפוכה בזה. אם ב' ורדות כנ"ל נסרכין זה לזה ממעכין לפי המנהג שלנו שאנו ממעכין אף בגנב לבודקן:
- 35.14
טריפה. והטעם כתבו האחרונים משום דאז ודאי שינתה הוורדא מקומה פורתא וכתב בש"ך בשם מהרש"ל דאפי' אין לו כיס כשר וכ"ש אם יש לו ב' כיסים או שאינה מונחת בכיס אלא שכל הבודקים נהגו להטריף וקשה להקל נגד המנהג אלא בהפסד מרובה וגבי מי שיש לו ב' כיסים מביא בהג"ה דדוקא יתר בצד ימין הוא טריפה משום דכל יתר כנטול דמי וכתב שכן נוהגים בק"ק קראקא וכתב מהר"ם שם וז"ל ונ"ל דוקא כשאין להכיס שבשמאל חלק וורדא דאל"כ אסור משום יתר וורדא אבל מדברי הט"ז לעיל משמע אף בזה כשר מאחר שאינה עומדת במקום הראוי לה כמו גבי רגל:
- 35.15
כשרים. וכתב בש"ך אף למאן דמכשיר יתרת מקמא מיהו בשני וורדות או חסירה או שינתה מקומה טריפה. וההפרש שנדע איזה יתרת דוורדא ואיזה יתרת מקמא. הוא כשיש לה תואר וורד ממש אפי' עומדת היתרת בצד שמאל הוי יתרת דוורדא אבל כשאין לה תואר וורד ממש בענין שיש להחשיבו ליתרת יש להכשיר כיון שאינה עומדת במקום הורדא וכן אפי' אינה עומדת במקומה ואין לה תואר וורד ממש ויש לה כיס בפני עצמה הרי ניכר ששני וורדות הן וטריפה אבל אם אין לה תואר וורד כלל אף דיש לה כיס כשר. וט"ז כ' כשנמצא ב' וורדות דטריפה הטעם דכל יתר כנטול דמי ולפ"ז נ"ל שאין להטריף משום ב' ורדות אלא בששניהם עומדים במקום הראוי להיות ורדא ואין להם שורש כעובי אצבע אחר הנפיחה. ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפי' במקום הראוי להיות ורדא ואין לה צורת ורדא שאין פסול כאן באשר דשני ורדות אין כאן משום דצורות האונות אינו דומה להיות ורדא. וה"ה אם נמצא ב' ורדות א' בימין וא' בשמאל לא שייך כנטול דמי כיון שאין היתרת עומדת במקום הראוי לה עיין סי' נ"ה סעיף ה'. מצאתי כ' בכנה"ג בכוי שקורין בופו"ל דרכו להיות לו ב' ורדות וכן לרוב חיות השדה וכשירין אבל לשאר דינים הן סרכא בוורדות או לתואר וורדא ורחוקה והפוכה ולכל שאר טריפות הם כמו בהמה רק לענין יתרת דעינוניתא דאין להטריף בהם. וכ' הב"ח שמעשה כזה בא לידו כמה פעמים והכשיר ואם עומדת במקום הוורדא ממש קבלתי מפי אמ"ו דנוהגין להטריף אם יש לה תואר ורד קצת אבל אם דומה ממש לאונה יש להחשיבו יתרת מקמא ואם יש לו שורש א' ע"ל בזה הסעיף. ומ"ש רמ"א גבי חסר קצת מוורדא דיש לבדוק באומה של שמאל יש להגיה ימין וכן בת"ח דהא אם נמצא העינוניתא לצד שמאל טריפה. והש"ך דוחה דבריו ע"ש:
- 35.16
וטלאים. וכתב בש"ך דמזה הלשון משמע לכאורה דאפילו בגסה דינא הכי כיון שנמצא לפעמים בגדיים וטלאים אבל בגליון שהביא הר"ץ איתא דדוקא בגדיים וטלאים אבל לא בגסה. ולענין דינא כתב הר"ץ שם ע"ז שאין אנו נוהגים כן אלא בכל שינתה מקומה אנן מטריפים אפילו בגדיים וטלאים ונ"ל הטעם כיון שהוא דבוק לאומה הוי ליה יתרת בעלמא ואין לו לעינוניתא דורדא כלום ואם יש עליו כיס א"כ ודאי ורד הוא אבל הוא ורדא בפני עצמו ולדעת הט"ז ממ"ש בס"ק ד' משמע דכשר אם יש עוד ורד בצד שמאל וכ' עוד שהר"ר ליברמן שוחט מפראג כ' בבדיקות שלו דעינוניתא צריך תואר ורד ואם אין לו תואר ורד אין בכך כלום לפי דעת מהר"ם שכתב אם חסירה הורדא קצת ואותה חתיכה נמצא באונה או באומה כשרה ומסתמא אם חסרה חתיכה ממילא אין לה תואר ורד ולדעתי אם כך נהג האכיל כל ימיו טריפות לישראל שהרי כבר כתבתי בשם כל הפוסקים דאם אין לה תואר ורד טריפה אבל באמת אין דינים אלו סותרים זה את זה כלל כי קבלתי מאמ"ו כשחסר מקצת הורדא ונמצא כך באונה או באומה אז מצטרפין יחד ונראה לעין שיש תואר ורד בין שניהם וכה"ג כתב מהר"ם דאם נמצא שני ורדות בשורש א' שאינו כעובי אצבע ואין לה תואר ורד אלא בצירוף מכשירין כי חשוב כחדא ועוד שגם בהנשאר מיירי שיש לה תואר ורד וכדכתב רמ"א דיש מכשירים אם יש לה תואר ורד בשורש שלה:
- 35.17
מקומה. וכתב הש"ך בשם הר"ץ אם יש לו שורש א' אע"פ שנתקטנה ואין שם יותר אפ"ה כשר וכתב עוד בש"ך שבבדיקות חולק על דין זה וטעות הוא כי דברי הרמ"א הן עיקר:
- 35.18
ענין. זה לא קאי אנמצא חסירה או ב' ורדות או שינתה מקומה דטריפות זה הוזכר ברש"י ותוס'. אלא קאי אשאר דינים שזכר הרמ"א. ט"ז. נוהגין שלא לאכול הורדא משום מיאוס מ"מ אם נמלח עם שאר בשר מותר כ"כ דמש"א. אם נמצאת הורד נקובה אע"פ שהכיס שלה סותמה טריפה ע"ש סי' ט"ז וכ"ג. והא דב' כיסין טרפה דוקא כשיש כותל א' לשניהם דאי אמרינן יתר כנטול דמי ליכא שום כיס. אבל רחוקים זה מזה דיש לכל א' כיס בפ"ע כשר כנה"ג. ושמעתי מבודק מומחה דוקא כשהעיניניתא נהנית משתיהן כגון שמונחין זע"ז והורדא מונחת בשתיהן וגם שיש לכל כיס גיד בקצותיו בשפה ואם חסר א' מכל אלו כשרה ע"ש דף צ"ה. אם הכיס של ורדא מדוחק שא"א לורד לצאת אלא ע"י פתיחה אע"ג דאין שם סירכא ובועה טריפה ולא מהני נפיחה דמש"א דף קע"ג. וכתב בש"ך בשם מהרש"ל בבדיקות כל מה שכתבו להקל בין בחילופים שלא הוזכר בש"ס או בגדלות דעינוניתא דורדא היינו דוקא דליכא שום ריעותא בריאה במלתא אחריתא אבל אם אית ביה ריעותא אפילו במילתא שאנו מכשירים מ"מ מאחר דאיכא צד חומרא להטריף לאיזה מאן דהוא אפילו דלא כהלכתא מ"מ בכל דהו מצטרף לסייע ידי האוסרים ואמרינן לקותא היא וטריפה:
- 35.19
טריפה. משמע מדברי הפוסקים דאם נמצא יתרת דצריך לנפחה לראות אם נוטה לקמה או לגבה (ש"ך). וכתב עוד בש"ך ודוקא בליטה יתירה כט"ד אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שעומדת במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מטרפא (ואם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונות סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מצאתי כתוב דכשר) ול"נ דטריפה דזה נכלל ודאי בכלל ע"ג שהוזכר בש"ס. ט"ז:
- 35.20
כשרה. וכתב בש"ך וה"ה יתר מט"ד (מ"ש שכן דרכה להתפצל פי' מפני דוחק החזה) (מהרמ"ט):
- 35.21
טריפה. וכתב בט"ז בבדיקות יש על זה ב' פירושים. האחד פי' החציה הוא לצד חוד האונה אבל אם נמצא לצד שורש האונא טריפה ולפ"ז יהיה זה השיעור החצי ברוחב האונא ויש אומרים אף באורך האונא משערין דהיינו אותו החצי ברוחב שהכשרנו לאו כולו אלא דוקא חצי ארכו דהיינו נגד הקנה אבל לא צד השני שהוא לצד הריאה וכן פי' מהרש"ל ויש להחמיר כסברא אחרונה (ואנו נוהגין שמודדין כך נוטלין אונא של שמאל וסומך אצל האונא עליונה של ימין ובמקום שכלה אונא של שמאל משם ואילך נקרא צד חוד דהיינו לצד הראש וכשירה ומן מקום שמגעת אונא של שמאל ולצד הריאה היא נקראת למטה ואם שם הפיצול טרפה) (ע"י):
- 35.22
כשר. וכתב מהרש"ל דמ"ש בליקוטים שאין להכשיר אם נמצא בכל צד ה' הוא שטות ואי אתי לידי אקנה משופרי שבו עכ"ל (ובהגהת מהרי"ו מטריף ורש"ל וב"ח מכשירין ופר"ח כתב ואני אומר דכל שבצד ימין איכא תלתא אונא כדינא מה איכפת לן אם יהיה יותר בצד שמאל דלא מיקרי חלוף אא"כ יש חסרון בצד ימין ולפיכך המיקל בזה לא הפסיד ע"ש ובב"י):
- 35.23
להטריף. וכתב בש"ך ואם נמצא בצד שמאל ג' אונות וסדק לא הוי כד' אונות ומשמע דאפי' בריאה אחת מצטרפין להכשיר אבל לא להטריף כגון אם יש בצד שמאל אונא וג' סדקים אמרינן דסדק א' מועיל להכשיר והאחרים אינן כלום לחשבו חליף לטרוף ולא אמרי' ממה נפשך אלא אין חוששין בסדקין כלל להטריף מיהו כתב בט"ז אם יש בצד ימין ב' אונות וסדק ויש עוד ריעותא בצד שמאל דהיינו שיש בצד שמאל ג' אונות יש להטריף (ור"י פסק להתיר ורש"ל וב"ח אוסרים ופר"ח כ' דאין זה עיקר אלא יש להתיר בפשיטות וכ"כ ר"י וש"ך בנה"כ):
- 35.24
אינה. וכ' בש"ך פי' דוקא להטריף אבל להכשיר לא גרע מסדק דכשר:
- 35.25
וכשרה. וכתב בש"ך וה"ה אם נמצא עגול למעלה ג"כ כשר אבל אם נמצא למעלה או למטה חד ככובע הוי יתרת וטריפה ב"י וד"מ:
- 35.26
וכשרה. דה"ה כשמגיע לדופני הבהמה יורד לגומא ואין צריך להתחכך בדופנה וכשר (מהרמ"ט). וכ' בט"ז אבל אם קצרה מהגומא טריפה דאז לא הוי פיצול אלא יתרת (ופר"ח וש"ך בנה"כ חולקים על ט"ז דלאו למעוטי קצרה מהגומא דהגם דיתרת היא מ"מ ס"ס אין עתידה להתפרק. אלא אתי למעוטי כשהיתה ארוכה יותר מהגומא דאז הוי טריפה):
- 35.27
וטרפה. וכתב בש"ך ולא דמי ליתרת מקמא דכשר דהתם יתרת אונא הוא והוא חזק אבל פיצול שנתפצל מגוף הריאה סופו להתפרק וטרפה אבל אם אין גומא תחתיה מנהגנו להכשיר שזהו יתרת מקמא ש"ך ט"ז וכ' ע"י וצריך לידע שאין הפיצול טריפה אלא כשהי' כמו ט"ד דוקא לאחר נפיחת הריאה דכשהיא גדולה כ"כ אז בודאי סופו להתפרק. אבל יתרת ע"ג ערוגה טריפה אף כשאינה גדולה כט"ד באשר שהוא מתחכך בצלעות ע"ש בדין פיצול סימן א' וסי' ד':
- 35.28
מרובה. וכתב בש"ך וכל זה לדעת הפוסלין יתרת מקמא אבל במקום שמכשירין פשיטא דגם זה כשר ע"כ. וצ"ע שהרי פיצול מקמא טריפה אפילו אם יתרת כשר כמ"ש לעיל וא"כ קשה על רמ"א שכתב שדינו כמו פיצול בגומא ואין לסמוך בזה כו' ואפשר דס"ל שמאחר שעומד כנגד החריץ והחריץ מגין עליו דינו כמו פיצול בגומא מגבה וצ"ע:
- 35.29
משלמת. וכתב בש"ך אבל בשמאל אם חסר אונה אחת אף אם ורדא בשמאל אינה משלמת לכ"ע והב"ח חולק על זה:
- 35.30
נהוג. והטעם איתא בש"ך משום דאינה עומדת בדרי דאונא אע"ג דקי"ל דכשר יתרת מקמא ולפי זה אפילו יתרת אונא מקמא אינה משלמת גם יש להטריף ולומר דאינה משלמת דא"כ הוי חסר הורדא וטריפה ועיין דמש"א דף ק"ז. וכתב בט"ז ס"ק י"ג אם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונא סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מ"כ דכשר ול"נ דטריפה שזהו נכלל טפי בעל גבה שאמר בתלמוד (וכתב עוד מ"ש רמ"א בשני ורדות שיש להם שורש א' שהוא כעובי אצבע מ"כ אע"פ שאין עובי אצבע שם וכ' ע"ז חכם א' מ"מ משך השורש בעינן כאצבע בין שני הורדות ול"נ דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שמתחלק צריך שיהיה כאצבע):
- 35.31
טריפה. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל מעשה היה ברינוס ששחטו פרה שמינה וכשבדקוה לא מצאו בריאה לא אומה ולא אונה ולא ורדא ולא שום סדק רק היה כולה חלקה והיה כחתיכת בשר א' והיה שם בודק א' והוא היה מגודל בין חכמי עסטרייך ולקח סכין חד וחתך בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכסוי העליון שנתקרם עליה ופתח אותו בנחת והיה קולף אותו ופשטו בנחת והפריד כולה מעליה אז ראה אותו הריאה כשאר הריאות והכשירוהו ואמר שראה מעשה כזה בעסטרייך ועיין ס"ס ל"ט:
- 35.32
כשרה. וכתב בש"ך ודוקא כשהסדק עומד במקומו הראוי להיות אבל שאר סדקים אינן מועילים עכ"ל מהר"ם ורש"ל ואם האונא שאצל האומה חסרה קצת והאומא יותר גדולה ממה שרגילה וכשנופחין הריאה אז ממלא החסרון ויהיה שוה כראוי כשרה אבל אם היתה קטנה ממה שרגילה טריפה דמש"א דף ק"ח ע"ש עוד מדינים אלו:
- 35.33
להטריף. ומהרש"ל מחלק וס"ל דאם כולה דבוקה א"כ היכא דהוי היכר משהו חזינן דהכי רביתייהו אבל בחסר אונא לא מכשרינן בסדק כ"ש אלא כשהוא כשיעור ט"ד והש"ך חולק עליו ומסכים לדברי רמ"א דאין חילוק אלא לעולם מכשרינן בסדק כ"ש וכ"כ הב"ח:
- 35.34
וכשירה. וכתב בט"ז דה"ה בין אונא לאונא נמי מהני סימנים אלו:
- 35.35
היכר. ומהרש"ל חולק על כל אלו הסימנים ואינו מכשיר אם נראה הפרש כט"ד וכתב בש"ך דאין להחמיר אם לא כשכולה דבוקה דהוי כמו אופתא אבל כשהריאה כתקונה רק שב' אונות דבוקות יחד יש להכשיר ע"י סמפון ובהגהת מהר"ץ מחלק דדוקא מאונא לאומא מועיל הסמפון ושאר סימנים ולא מאונא לאונא דבזה לא מהני סימנים אחרים ואפילו הסמפון לא מהני והגהות אחרות חולקין עליו דדינם שוה וכ"נ עיקר. ט"ז:
- 35.36
בהדייהו. וכתב בש"ך ואין להתיר אם לא תוך ל' ללידתן בודאי וגם נגררין אחר אמם דתרוייהו בעינן אבל אחר למ"ד יום אף דנגררים אחר אמם ומניקתן חשיבי גדולים ופר"ח כתב דאין לסמוך על הני י"א. אבל מן הספק אמרינן שהוא לאחר למ"ד יום. וכתב עוד אם בצד א' של הטלה יש לו אונות כדרכו ובצד השני אין לו יש להטריף אף בגדיים וטלאים:
- 35.37
נוהגים. וכתב בש"ך ולא דמי למ"ש בסעיף ד' דאם נמצא בסוף שפולי אומא דכשירה דשאני התם דהאונות הם כתיקונן והוי כיתרת בדרי דאוני אבל בחסר אונא אחת אין בליטה זו משלמת החסרון וכתב הב"ח מעשה בא לידי כמה פעמים בריאה שלא היה לה שום ריעותא אלא בצד שמאל יצאה בליטה מן האומא בחיתוך שבין אונא לאומא ממש במקום שדרך הורדא להיות עומד כנגדה בצד ימין ואותה בליטה היה לו כיס גמור ומונח בתוכו ולא היה לו צורת ורד כלל (וגם היה שוה לאומה בצד קמא) כאילו היה חתוך ממנה והכשרתיה משום דאותה בליטה לא היה לו יתרת מקמא ולא ורדא יתירה ואין כאן ריעותא אלא מצד כיס ואין סברא לאוסרה מכח זה עכ"ל. וכתב עליו הט"ז שנ"ל אפי' היה לו צורת ורד אין כאן איסור דמקרי יתרת מקמא וכשר לדידן ואין איסור שני וורדות אלא כששניהם עומדים בימין במקומם הראוי ואין כעובי אצבע ביניהן והכיס וודאי אינו אוסר דלא מצינו שבשביל כיס יתר יהיה איסור (ומיהו ק"ק שהרי כתב לעיל ואוסר בשני כיסין ואפשר דוקא אי קאי במקום הורדא ודו"ק). וכתב מהרש"ל אם היתרת של הריאה עומדת בדרי דאונה ונוטה לצד חוץ מעט ע"י הנפיחה טריפה אבל הב"י כתב דדוקא בליטה יתירה אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שמושרשת במקום כשר עכ"ל:
- 36.1
נהוג. וכתב בט"ז דאף לדעה זו אינה טריפה אלא אם שניהם מרוח אחת וכמו שכתב בסימן ל"ג לענין וושט ומהרש"ל פסק לקולא כדעת המחבר וכשר כל זמן שאינו מבצבץ ונה"כ חולק על מהרש"ל וכתב שהמנהג להטריף:
- 36.2
בדיקה. (ר"ל נפיחה ודוקא נגלד כולה אבל ניקב אחד מהם א"צ בדיקה) ובט"ז כ' לדידן יש לאסור בזה (והש"ך ס"ק ט' כתב דבזה אנו בקיאין בבדיקה וכ"כ הפר"ח) ועיין לקמן סי' ל"ט סעיף ד':
- 36.3
מכה. פי' קרום התחתון הוי כקרום מחמת מכה וכ' בש"ך אפילו אותה בועה ממים זכים אפי' הכי טריפה:
- 36.4
טריפה. וכתב בש"ך דאיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה נפוחה כל כך וכן מעשים בכל יום שמכשירין ובבדיקת הר"ץ כתב אם נשבר הקרום בנפיחה סביב היובש יובש הוא. וא"מ ז"ל פי' דרמ"א מיירי כאן אף שאינו נשבר סביב היובש טריפה משום דאיירי כאן דאיכא שום ריעותא בריאה כגון מראה וכה"ג דצריכה לנופחה לראות אם תעלה בנפיחה ונשבר הקרום ואין כאן ריעותא טריפה ממ"נ אי דיינינן לה כקודם נפיחה טריפה היא ואי כלאחר נפיחה הא נשבר הקרום עכ"ל וכתב בט"ז שכל הבודקים מכשירים אם נשבר מחמת הנפיחה דאנו אומרים שהבהמה לא היתה נפוחה כ"כ בחייה כמו שמנפח הבודק:
- 36.5
טריפה. דכל סתימה דנקיבת הריאה לא מהני. וכתב בש"ך ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותם בסימן ל"ט סעיף י"ח צריך לומר משום דשם הסתימה היא מתחלת בריית הבהמה אבל הכא הוי סתימה דלאחר הזמן:
- 36.6
פושרים. פי' כחמימת הרוק והכלי בימות החמה צריך שיהיה מחופה באבר ובחורף דווקא דאינו מחופה באבר. ש"ך:
- 36.7
בדיקה. והטעם איתא בט"ז כי המים חמין כווצי וכן המים קרים סותמין הנקב ומזה הבאתי ראיה בסימן ע' מ"ש רמ"א כשהודח הבשר נסתמו נקבי הפליטה ועיין סי' ע' סעיף ו'. וכתב בש"ך דמשמע מדברי רמ"א דאם לא שמוה במים חמין או בקרים יש לה בדיקה אפילו לדידן אע"ג דגבי צמקה הריאה אין אנו בקיאים בבדיקה שאני התם דצריך שיהא פושרין מעת לעת אלא שצריך עיון דגבי סירכא כסדרן למטה מחציה קיימא לן מאחר שאין אנו בקיאים בבדיקה טריפה מכל שכן הכא ובדיקה זו מוזכר בש"ס וצריך לומר כיון דמשמעת קול היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאים מיהו בספר אגודה כתב דאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה דנשמעת הקול. וכן בנגלד קרום העליון משמע לדעת הרמ"א דכשר אפי' לדידן ע"י בדיקה דאם איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאין:
- 36.8
בכח. פי' דווקא בכח דהיינו במקום דחוק כמו במיצר החזה ודוקא דידעינן בבירור שהטבח העביר שם ידו בכח דאל"ה לא תלינן ט"ז ועיין במהרש"ך ח"ג סי' ל"ב:
- 36.9
וכשרה. וכתב הש"ך וה"ה כלב וה"ה עובד כוכבים אם ידוע שנעשה בה נקבים אע"ג דלא ידעינן אי הוי נקבים מקודם. וכתב בט"ז אפילו אם נמצא הבועה במקום הנקב ג"כ כשר וכתב פר"ח ומסתברא אף אם הקיפו ולא דמו כשרה משום דבועות עשויות להשתנות כדלקמן ס"ס ל"ז: והב"ח כתב דודאי זאב וכלב שדרכן לעשות נקבים אבל עובד כוכבים לא כי למה לעשות לו נקב וכתב בש"ך דנראה לו דאף לדעה זו דמכשיר בעובד כוכבים לא קאמר אלא כשידוע שנעשה בה נקבים וקמ"ל דאע"ג דלא ידעינן אם היו בה נקבים אם לא תלינן הכל בעובד כוכבים:
- 36.10
בזאב. וכתב בש"ך דכשר אפילו בלא הקפה ואפי' מקיפו ולא דמי כשר. ואמרינן אע"פ דשניהם נעשו לאחר שחיטה זימנין דלא דמי וכן פסק מהרש"ל וכתב הפר"ח אי איתרמי דאקיף ולא דמי טרפה אבל לכתחלה לא בעי הקפה ע"ש:
- 36.11
עגול. וכתב בט"ז דלא תלינן בטבח אא"כ שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח ואע"ג דגבי זאב אנו מקילין אפילו שלא במקום השינים שאני התם דהא חזינן עכ"פ נקבים מחמת השינים משא"כ הכא שיש שני ספיקות לחומרא שמא לא העביר ידו ואת"ל העביר שמא לא ניקב עכ"ל. ולא מהני הקפה אפילו במקום שסומכין אהקפה וה"ה להושחר ואדום. ש"ך:
- 36.12
נעשה. וכתב בש"ך דאפילו הקפה לא מהני וכתב בבדיקות קבלה על נקבים אם נמצא נקב אדום ורך סביבותיו אז ודאי נקב חדש ותלינן ביד הטבח אבל אם נמצא הנקב לבן וקשה כעין שומן אז ודאי נעשה קודם שחיטה וטריפה. עוד כ' הש"ך מ"ש באדום כבר דחה זה הרמ"א בד"מ ואפשר דלא מיירי הר"ץ באדום ממש רק אדום כמראה הריאה:
- 36.13
כשרה. והטעם משום דבחיי הבהמה א"א לתולע שינקוב מחמת טרדת הריאה. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דהיינו דוקא אם נמצא התולע בתוך הנקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא ממנו מזה התולעת וצריך למצוא דוקא תולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב והב"ח הוסיף עליו דבעינן שיהא תולע מקצתה בנקב. ומהר"ר מאיר מלובלין חולק על כל זה ומסיק להלכה בין נמצא בתוך הנקבים או בחוץ על הריאה יש להכשיר גם אין צריך לדקדק שימצא כל כך הרבה תולעים כמספר הנקבים והא ראיה מדתלינן בזאב אפילו שלא במקום שיניו וכ' עוד בשם הב"ח דדוקא בריאה אמרינן כן אבל בכרס ודקין כיון דאיתיליד בהו רעותא חיישינן דלמא מבחוץ באו התולעים מחיים אבל הש"ך חולק עליו וס"ל דבכל מקום שהנקב פוסל בהם אמרינן כן חוץ מבמוח. וכחב עוד הש"ך בשם רבי' גרשון דצריך להניח הריאה בשמש עד שיתחמם אם יוצאים יותר כשר ואם לאו טריפה. דמאחר שאין יוצאין א"כ כבר נתקשה התולע בתוכה מחיים. דאי לאחר שחיטה פריש הוי נמי עתה חוזרת ויוצאת כך הסכמת פוסקים אחרונים ועיין ש"ך ס"ק י"ח ויש להסתפק אם נמצא סירכא בתוך הנקב אי תלינן בתולעים עיין כנה"ג דף ק"ב. וכתב בט"ז שיש לחוש לדבריו כי מסתמא קיבל כן מרבותיו ונראה שזה מיירי שיש נקב בריאה ואין שם תולע רק בתוך הריאה עצמו וכתב בש"ך הא דלא כתבו הפוסקים בדיקת השמש משום דאינהו מיירי בהדיא שנמצא תולעים על הריאה וא"כ חזינן שפירשו והלכך כיון דפירשו מקצתן לא איכפת לן באינך דלא פירשו דהרי נראה לעין דהנהו נקבים מתולעים הם כיון דפריש מקצתן וקי"ל דלאחר שחיטה פירש אבל אם יש בה תולעים ולא פירשו כלל בזה קאמר רבינו גרשון דאם לא יוצאין ע"י חום השמש טריפה דהא לא קאמרינן בגמרא אלא מורנא לאחר שחיטה פריש משמע דלא כשר אלא כשפריש ולא כשנמצא בתוך הנקב ולא פרשו כלל הלכך מהני בדיקת השמש לקולא דאם יוצאים לחוץ כשירה ובתשובת מהר"ם מלובלין פסק אפי' בנמצאים תוך הנקב ואין יוצאין כלל ג"כ כשר ותמיהני עליו דאיך ידחו דברי כל הפוסקים בלא טעם כלל:
- 36.14
להכשיר. וכ' בהש"ך היכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל ובכנה"ג כ' דאין לסמוך אהקפה כלל אפילו למכניף עשרה ולהקיף אין עושין וכ"כ הפר"ח:
- 36.15
וכשרה. וכ' בש"ך דהב"ח פוסק לאסור בזה ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת המחבר אם ניקב לבשר כשרה וכתב בט"ז אין להקשות ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שחיטה שאם נמצא בועה בריאה במים סרוחים חיישינן שמא ניקב הסמפון ש"מ דטריפה בניקב לבשר זה לא קשה דכל שיש סביב נקב הסמפון בועה אין שם בשר בריאה שיגין על נקב הסמפון עכ"ל. ואם יש קוץ בין נקב לבשר או מחט טריפה דהא המחט אין מניח לבשר שיגן עליו שהוא מפסיק וכן אם יש סמוך לנקב מוגלא טריפה שאין מגין עליו כנה"ג בשם מהרש"ק ד' ק"ב:
- 36.16
כקיתון. וכתב בש"ך אפילו כולה ולא דמי לנחסר דטריפה אפילו ברביעית כמ"ש הרמ"א סעיף ח' דחסר במקום א' גרע טפי מנשפכה כקיתון. רש"ל וב"ח:
- 36.17
נמוחו. וכ' בש"ך דלא חיישי' לנקב הסמפון דהא ליכא בשר להגן משום דאמרינן דאם איתא דניקבו היו נמוחו:
- 36.18
כשרה. וכתב בש"ך אפי' נראה כן לאחר הנפיחה:
- 36.19
כשרה. וכ' בט"ז בשם מהרש"ל שאין מחלק בין כ"ף כפופה לפשוטה וסבירא ליה כל היכא שעולה בנפיחה כשרה וכתב עוד בט"ז וזה לשונו ראיתי כתוב למאן דמטריף בכ"ף כפופה דוקא בשניהם שוין אבל אם עוקץ א' ארוך מחבירו אמרי' כיון דאותו צד התחיל להתרפאות גם צד השני יתרפא וכיון שטריפות זו חומרא בעלמא היא ודאי יש לסמוך על סברות כאלו להכשיר אפילו למאן דמחמיר. ומ"ש אם החסרון ככ"ף כפופה פי' בין באמצע הריאה בין בשיפולי דלא כר"ץ שכ' דוקא בשיפולי וכנה"ג הביא כמה פוסקים יש כותבים דוקא בשיפולי. ודמש"א דף ק"ט כ' דוקא באומות טריפה כמין כ"ף כפופה אבל באונות דנין אותו חסר כיותרת העומדת בדרי דאונא דכשירה עיין כנה"ג דף ק' וק"י. ואם בועה עומדת על הקמט הוי לקותא בתר לקותא וטריפה לכ"ע:
- 36.20
טריפה. ובט"ז חולק ע"ז ופוסק דאף ביתר מרביעית נמי כשר וכ' שכן מצא ברשב"א מפורש ובעל נ"ה חולק ע"ז ופסק דחלילה להקל נגד האחרונים באיסור דאורייתא:
- 36.21
כל שהוא. פי' שמשמושה קשה ומראיתה כמראית ריאה:
- 36.22
הרוח. וכ' בש"ך וה"ה לדם עכור או בשר נרקב נמי כשר והטעם משום דאמרי' דבחיי הבהמה אפשר דהליחה או הדם היה יוצאת. ומ"ש המחבר ואם לאו טריפה. כ' בהגהת מהרי"ו אם חוט אדום נמשך מעט במקום האטום אז ודאי אטום הוא וא"צ בדיקה אחרת וטריפה אבל אם בחוט לבן אז צריך לנקוב החוט ע"כ. ופר"ח כ' ואני אומר דליכא פסידא בדבר ולבדוק בכל גווני דאי מבצבצא כשרה. ואם נמצא סירכא במקום אטום שהי' גרוע מסירכא היוצא מן הבועה אין לה בדיקה להכשירה ממ"נ אי מבצבץ א"כ יש נקב בריאה דהא סירכא כשהיא מבצבץ טריפ' ואם אינו מבצבץ א"כ היא אטום וטריפה עכ"ל ע"י. וע' כנה"ג דק"ג שנוטה להכשיר אטום בריאה ומכה בדופן וסירכא ממקום אטום למכה תלינן שהסירכה באה מן המכה ובודקין האטום אי בצבץ כשרה ונראה שדין זה אפילו נמצא מוגלא במקום האטום. כנה"ג דף ק"ד:
- 36.23
להכשיר. וכ' בט"ז דגם מכאן משמע דבמקום אטום יש לחתוך במקום אטום בעצמו שהרי גם כאן נחתכה הריאה:
- 36.24
קלה כעץ. פי' כעץ נרקב ובט"ז כ' שאין לטריפות זו שום סמך מהש"ס. ובנ"ה חולק עליו וכ' פר"ח הא דנקט המחבר בסעיף י"א ותפול חתיכות כו' ה"ה אם לא תפול אם הגיע ללקותא שרופא גורדו ומעמידו על בשר חי הוי טריפה. מעשה שהביאו ריאה לפני ר"מ משנפחה נפלו ממנה חתיכות ולא יצא הרוח וצוה לנפוח בחוזק עד שנפל כל בשר הריאה וראה שהיה בפנים הריאה קרום חדש על הריאה ר"ל על הסמפונות והכשיר ויש לסמוך ע"ז עכ"ל הפר"ח. גם מ"ש בסעיף י"ג בהגהה ואם משרטט בצפורן כ' ה"ה דאם נשבר הקרום מחמת נפיחה במקום שהיה יבשה א"צ בדיקה אחרת וטריפה. אחרונים:
- 36.25
כולה. צמקה אינה נפרכת בצפורן כמו יבשה דסעיף הקודם דהתם אפי' מקצתו ובצמקה דוקא כולו. וכ' בש"ך בשם מהרש"ל דה"ה רובה דינו ככולה אבל מקצתה כשרה אבל אם צמקה אונה שלימה טריפה דהוה נחסרה אונה אחת ולא דמי לריאה דשרי משום דחסרון בריאה אינו פוסל כשהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות אך כ' שיש להכשיר בבדיקה דמניחין אותם במים וכ' בש"ך שיש לסמוך אבדיקה אפילו בזמן הזה עכ"ל ש"ך וט"ז וכנה"ג דף קי"ב ומ"ש כאן גבי שאגת אריה דכשירה הוא דעת כנה"ג. ופר"ח כ' דבשאגת אריה טרפה:
- 36.26
בדיקתנו. אי חזינן שצמקה ע"י חולי כשרה ולא בעי בדיקה פר"ח וצריך לדעת היכא דבעי בדיקה הריאה לעולם טריפה באשר ששהה כ"ד שעות במים. ולענין הכלי עיין סי' ס"ט שג"כ טריפה אלא דמותר לשרות בו עוד ע"ש. ובט"ז חולק על זה ופוסק במקום שנראה שבא לה בידי אדם כגון שראינו דרדף ארי אחריה או ששמעה קול רעמים ושחטה ונמצא ריאה שלה צמוקה כשירה בלא בדיקה (אבל ידוע שבא לה בידי אדם כגון ששחט אחרת לפניה לא מהני בדיקה וכן כשידוע שבא לה מן השמים א"צ בדיקה. ומ"מ צ"ל דלא שחטו לשעה קלה מיד אחר שראינוה שרדפה ארי דא"א דלשעה מועטת תצמק הריאה ט"ז. וה"ה אם ראינו שנבעתה בידי אדם ושחטוה מיד דלא הוי טריפה דלשעה קלה לא צמקה רש"י וכנה"ג כ' ודאי אם רדף אחריה ארי או היכא שפחדוה בני אדם הבעתותא כ"כ חזק אפי' לשעה קלה יוכל לצמקה הריאה רק כששמעה קול אריה יוכל להיות שא"א שתצמק לשעה קלה וצ"ע ע"ש דף קי"א. ומ"ש דבזמן הקור מושיבים אותן בפושרין וכו' והמים צריכין להיות פושרין כל מע"ל) ודעת רמ"א צ"ע דכאן פוסק אף בידי שמים צריך בדיקה ולעיל כתב דוקא אם הדבר ספק משמע בוודאי בידי שמים א"צ ובנ"ה מתרץ דברי רמ"א דמ"ש אם הדבר ספק להורות דאפי' בספק לא מהני בדיקה לדידן. וכ' בש"ך מיהו ודאי היכא דבדקה ולא חזרה לברייתה לכ"ע טריפה דמוכחא מילתא דמקודם לכך הפחידוה גם בידי אדם וכן היכא שאין רגלים לדבר שבא בד"א תלינן ברוב וסמכי' על בדיק' זו שהרי חזרה לברייתה וכ"ד אחרונים ש"ך ופר"ח:
- 36.27
שלימה. והב"ח כ' דדוקא אם נמצא קורט דם אבל בלא"ה אפי' ניקב לחוץ כשרה והש"ך חולק עליו בזה:
- 36.28
נפיחה. ומהרש"ל חולק על זה ופוסק כהמחבר וכ' בש"ך דנראה לו להכריע דהיכא דנפחוה ולא הרגישו עדיין במחט רק אח"כ בחתיכה אז יש לנהוג כדברי הרמ"א אבל היכא שהרגישו המחט במשמוש היד אז נראה דמהני בדיקה. (כ' ע"י אם נמצא המחט מונחת ע"ג הריאה על אונא ארוכה ועבה יש להטריף ממ"נ אם בא מבטן נקבו בני מעיים אי בא דרך הריאה וניקבה הריאה פשיטא דטריפה):
- 36.29
להכשיר. וכתב בש"ך אבל אם היא שלימה צריך לנפחה כמו בסי' ל"ט דבכ"מ דאיכא ריעותא לפנינו צריך לנפחה (ופר"ח חולק ע"ז וכ' דאין צריך לנפחה אפי' כשהיא שלימה קמן. אבל בכנה"ג מסיק דריאה וסימפונא דין א' להם בשלימה כשרה בבדיקה ובחתוכה טריפה. ועכשיו בזמן הזה דלא דיינינן דין שלימה בין נמצא בריאה ובין בסמפונא רבה דריאה טריפה ע"ש דף קי"ג):
- 37.1
סמוכות. וכ' בש"ך אע"ג דלעיל סי' ל"ו גבי ריאה שנימוקה כ' הר"ב דדוקא בהפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים צ"ל דהתם איכא נמי חששא דסמפונות מה שאין כן כאן. (כיון דבועה יש לה כיס בפ"ע ולא נגע המוגלא בסמפון. מצאתי בועה ישנה טרפה כיצד כשהבודק מכניס ידו לבדוק ומתמסמסת ביד הבודק שהיא מעופשת טרפה וכן אם נמצא מין בועות בריאה שקולפין אותה בידים והריאה נשארת שלימה במקום הבועה טריפה ולא מהני נפיחה דלמא היתה נקובה במקום הבועה וחזרה והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. כנה"ג דף קי"ג):
- 37.2
טריפה. וכ' בט"ז ובש"ך אפי' היא בועה ממים זכים ומכ"ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוק' למקום אחר ויוצאת מן הבועה ולא מהני בזה מה שנוהגין למעך ולמשמש בסרכות ואפי' מן הטנרא נ"ל דטרפה ולא מהני מעוך ומשמוש ואפי' באונות לא אמרינן דדופן מגין עליה:
- 37.3
טריפה. וכ' בט"ז דמזה למדו הבודקים להטריף בכ"מ שיש שני לקותות ולא דמי לסירכא תלויה יוצאת מטנרא דכשר כמ"ש לקמן סי' ל"ט סעיף ח' בהגה וצ"ל דמשום טנרי אין עליו כלל שם לקותא ובהגהות הר"ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים דכשר דמים זכים לאו לקותא היא ול"נ דטריפה הוי וכ' עוד דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונה לאונה למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחצין אין שם סירכא עליה כלל אבל אם יש שם חלון אע"ג דאנו מכשירין כדלק' סי' ל"ט סעיף ד' מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפין שם אפילו בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא וטריפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונ' לאומא למטה מחציין אפילו בלא חלון כיון שיש פוסקים דסבירא להו דטריפה אע"ג דלא קי"ל כמותם מ"מ כאן הוא תרתי לריעותא ומעשה בא לפני בריא' שנסרכ' לכיס והסרכה היתה מלאה דם עד שבמקום הסרכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתי' דכאן גרע מתרתי לריעותא דלא מהני בזה מעוך ומשמוש (בועה גדולה כמו אגוז שנמצאת באונא האמצעית ע"ג כנגד הצלעות והיא בולטת לחוץ ואין לה דיבוק בריאה אלא השורש שהיה דבוק בה והשאר היה לחוץ ופסק ש"א סי' כ"ה להטריף וכן הסכים הפר"ח אבל לא מטעמי'). וכ' בש"ך אם עור הבועה משתנית למראה הריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא הוי ליה אלא חסרון מבפנים:
- 37.4
אסורה. והטעם משום דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה:
- 37.5
וכשרה. כ' בט"ז בשם מהרש"ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טריפה אע"ג דשפכי אהדדי (וזהו ששואלין היכי תמצא שיש הפסק מרא' ריאה בין בועה לבועה ואפ"ה טרפה אף דשפכי אהדדי. אם נקבוהו ולא היו שופכות זו לזו ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חבירתה בנפיחה זו או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלא גם חברתה כשרה כמו גבי ב' מרות סי' מ"ג כנה"ג דף קי"ד):
- 37.6
צמחים. פי' צמחים קשים הוא טינרא ואין שם ליחה כלל (וה"ה במלאות רוח כשר בסמיכי ש"ך וב"ח):
- 37.7
הריאה. וכתב בט"ז דהגהה זו מקומה אחר אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה שכ' המחבר והטעם כ' מהרש"ל דמורסה דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפילו הכי אינו אוסר בסמיכי ובש"ך כתב דיש מפרשים דמורסא היינו שקורין בלאט"ר שמראה הליחה שבתוכה הוא כמראה טירקס והם גדילין בין עור לבשר אע"פ שהקרום שמכסה עליהם אין לה מראה הריאה רק מראה המורסא כשרה ולא נהירא דאם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וטריפה. וכתב עוד דוקא אם הקרום הריאה מכסה אותה ואינו גבוה מבשר הריאה אבל אם היא גבוה אפילו אין בו טרפא דאסא ולא צורת אונה אסור בסמיכי אהדדי:
- 37.8
מראה ריאה. ופי' הט"ז אבל אם יש בו מראה מוגלא הוה כסמוכין וטריפה וכ' עוד שמצא כתוב אם נקלף העור העליון של הבועא דהיינו עור הריאה טריפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה הוא אפי' בבועה יחידי' ואפילו במים זכים:
- 37.9
ומתוקים. פירש הש"ך לאפוקי מרים ומלוחים דהוי כמו עכורים והסי' איזה מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקלף מן הריאה ואין הרוח יוצא מהם כשמנקבים הבועה וגם עור של הבועה לבנה היא גם בפנים (כ' פר"ח כשבודקין הבועות צריך לתחוב בקוץ ולא בסכין משום דברזל מקלקל המים וגם לא יקבל אלא בכלי ולא ביד וע"ש בע"י). וכ' בש"ך דזה הסי' מהני אפי' לדידן ומ"מ צריך עיון ובספר מח"ב נדחק בזה:
- 37.10
הרחק. וכ' בש"ך דמהרש"ל חולק על המנהג ודעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה וכ"כ הב"ח הלכך נ"ל דמה שכ' הרב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ודלא כהעט"ז שכתב או שעת הדחק:
- 37.11
בסמיכי. פי' דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה"ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשיפולי סגי בחוט שער אחד:
- 37.12
טריפה. פי' בועה על אונה עליונה של ימין במקום חריץ:
- 37.13
דסמיכי. וכ' בש"ך דלפי זה במים זכים יש להקל במקום המקילין מיהו יש טעם אחר שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר. (ואם קרום מכסה את הבועה אף שיהיה על החריץ ממש לית לן מיחוש כלל לחיכוך גרגרת מפני שהבשר מכסה הבוע' וצריך שיהיה אותו בשר המכסה מראה הריאה. וטעמא דמחלק רמ"א בין ב' בועות לבועי וטינרי דטינרי מנקב הבועה אף בלא דחיקא. משא"כ ב' בועות דאינן מנקבין זא"ז אלא ע"י דחיקא. ומש"ה כשרה באונות דיש הפרש ביניהם. ומ"ש רמ"א בועה וטינרי זא"ז כשר כ' הפר"ח אין מחוור כיון דאפי' בועי דסמיכי טריפה משום דדחקי אהדדי כ"ש בוע' וטינרי שהטינרי קשה ומנקבת וכ"כ דמש"א לאסור אבל כנה"ג הביא בשם כמה פוסקים להתיר וכ"כ בנה"כ (בבדיקות וכן נוהגין):
- 37.14
לאסור. והטעם איתא בש"ך משום דמחזי כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית עין ובט"ז כ' הטעם כיון שעומד בסוף סופו לפסוק ולנקוב וכ' פר"ח דכל קצות הריאה אפי' מן הצדדין נקראו שיפולי שהרי הריא' כשהיה בגוף הבהמה אינה שוכבת אלא תלויה א"כ בכל הצדדים הי' תלויה ועומדת וסופו לפסוק ולנקוב):
- 37.15
ריאה. ומהרש"ל מתיר אף כשאין לו מראה ריאה (מאחר דא"צ אלא שיעור חוט א' א"כ בזה ודאי אין לו מראה ריאה ועוד מאחר שיש הרבה גאונים מקילין בבועה בשיפולי יש להקל. ואם נאבדה קודם שתבדק אם יש בשר מקיף יש להתיר הלק"ט וכנה"ג דף קי"ח). וכ' בט"ז דלפ"ז היה להתיר גם בסמיכי בשיש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע"ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד מה שאין כן בשיפולי יש להקל עכ"ל:
- 37.16
יפה. פי' אפי ע"י טורח רב (ואם ע"י נפיחה זו נקרע הקרום טריפה):
- 37.17
לשנות. וכתב בש"ך ודוקא בסתם בהמות אמרינן דהכי שעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשעורים הללו טריפה אבל בס' ל"ח כתב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו:
- 37.18
בבועה. והנה מהרש"ל והט"ז חולקים על רמ"א ומכשירים במים זכים והש"ך (וכן פסק בנ"ה) חולק עליהם ופוסק דעיקר כדעת רמ"א להטריף (ואין מועיל בדיקה):
- 37.19
וסרוחים. והטעם איתא בש"ך דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות:
- 37.20
לעבר. וכ' בט"ז אפילו אם חוט בשר מקיף וקמ"ל בזה דבבשר האונא אם הבועא בשפולי ויש בשר מקיף ביניהם כ"ש כשר והטעם משום שאין שם סמפונות משא"כ בורדא שיש שם סמפון (דהיינו אצל החריץ של ורדא) וכ"ש אם נמצא במקום עב שלו או בשורש שלו דטריפה (אם ניכר מעבר לעבר. אבל בלא ניכר מעל"ע אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה). ודלא כמהרש"ל שחולק על רמ"א ומכשיר בורדא וכ' עוד דיש להזהיר לבודקים דבכל בועה בשיפולי שהיא כשירה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר עכ"ל:
- 37.21
כבועות. ובט"ז כתב שנוהגין היתר בדין זה (וכן הוא עיקר להלכה ש"ך פר"ח):
- 37.22
טריפה. (ואין מקיפין בבועי דבועות עשויין להשתנות ש"ך ועיין ע"י). וכתב בט"ז אבל אם ממשמש שם ידא דטבחא תלינן בו להקל כמו שכתב בסימן ל"ו סעיף ה' מיהו צרך לעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות וכתב עוד בט"ז דאם היו כאן בודקים בבועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה ובודקים אחרים אומרים שנפחוהו והכשירוהו דאף לדעת מהרש"ל דפסק בסימן א' סעיף י"ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת העד מ"מ מודה בזה דכשר דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דוודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו דלא כב"ח שכ' לדידן דס"ל שבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה הכי נמי אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי שכתבתי אין כאן הכחשה ועיין לקמן סימן ל"ט סעיף ה' ושם סעיף י"ז כתבתי דאף אם יש הכחשה בענין זה כשר. (ב"י וד"מ):
- 37.23
כשירה. ופר"ח הוכיח שאם נסרכה בכל אברים למקום שהנקב פוסל בו בכל גווני טריפה. ומ"מ אם נסרך הלב או הטחול בסומכא למקום אחר אין להטריף דמאן לימא לן שיגיע הנקב עד מקום שמטריף מאחר דליכא ריעותא אלא מבחוץ:
- 38.1
ירוקה. (הרז"ה והרשב"א סוברים דאי במשמוש דומה לבשר אע"פ שמראיתה טובה טרפה ולזה הסכים הכ"מ ודמש"א ובשעת הדחק יש לסמוך על פסק המחבר להקל פר"ח). וכתב ט"ז בשם מהרש"ל כללא דמילתא ירוק הנקרא גרי"ן או בלא"ה כשר והנקרא גע"ל טריפה אבל מה שמצאתי עוד מראית כמראה קרי"ד שטיי"ן או כמראה וויינקסיל דטריפה לא נהירא (דמראה וויינקסי"ל הלא אדומה כשירה) דאין להוסיף על הטרפות עכ"ל. ופר"ח היקל בהורקת פני' שקורין גע"ל זוכ"ט ע"ש:
- 38.2
נהוג. וכתב בש"ך דהיינו כלובן ביצה אחר שנתבשלה (אבל חלמון בין הכא והכא טריפה) אבל בעודה חיה אינה רק צלולה ולא לבן וכתב עוד אם הוא ירוק כזהב או שעוה או כמו הכנף של טוו"ס שנקרא בל"א פפוי"א או כהורקת פני אדם החולה הנקראת בל"א גע"ל זוכ"ט הכל הוא מין ירוק גע"ל וטריפה ואם הוא גע"ל כאתרוג נמי טריפה:
- 38.3
אסורה. וכ' בש"ך דמכאן משמע אע"ג דאין נתלבן כמראה הריאה ממש אלא נתהפך לגוון המותר ג"כ כשר ומהרש"ל אוסר עד שיהיה כמראה הבשר הריאה דוקא והביא הש"ך בשם פוסקים החולקים על מהרש"ל בדין זה וכ"כ בנ"ה דלא כט"ז שמסכים עם מהרש"ל:
- 38.4
הכחול. והוא מראה לאזו"ר:
- 38.5
נהוג. ומהרש"ל מתיר אע"ג שיש מכה בדופן ובט"ז כ' אף לדעת הרמ"א אם לאחר נפיחה חוזר למראה הריאה דכשר (והר"ץ כ' אפילו למראה הריאה אחר הנפיחה טריפה כיון דבא מחמת הכאה שהוכתה בדופן) וכן פסק גם כן הש"ך וכ' עוד מעשה בריאה שהיתה על גבה חוט אחד עב כב' חוטין וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש היד והיה בראש החוט בועה אחת מלאה מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו בגידי הצוואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן ונשאר המראה כבתחלה והטריף ברעגינשפורק. וכתב עוד שדבר פשוט הוא שגם בעוף פוסלים המראות כמו בבהמה וכן פסק מהרש"ל. (עוד כתב ט"ז מ"כ הגהה א' קבלה על מראה שחור שאינו לקות' עד שיכנוס תוך ב' הקרומים ונכנס בבשר. ואני אומר אף שאינו נכנס בקרומים כלל אלא המראה מלמעלה על הריאה מראה פסול הוא וטריפה ע"ש. וכ' עליו פר"ח דאינו מחוור אלא לפחות צריך שיכנוס לב' קרומים ע"ש):
- 38.6
כשירה. פי' בלא בדיקה ואם יש בין קליפה לקליפה סירכא לא הוי כלום דהני קליפות לאו מגוף הריאה הוו (פר"ח בשם הרשד"ם):
- 39.1
הסתם. דרוב בהמות בחזקת כשירות הן (חוץ מן הריאה שעלולה ליטרף מפני סירכות ושאר טריפות דשכיח בה):
- 39.2
נחש. וכתב בש"ך דמשמע מזה דבדיקה זו הוא מדרבנן (וכ"כ כל האחרונים) מיהו ה"מ היכא דלא אתיליד ריעותא. אבל היכא דאתיליד ריעותא בדיקתה מדאורייתא. מ"כ כשבא השוחט לפתוח חצר הכבד יחתוך נקב קטן סמוך לצלעות ויכניס אצבעו ויבדוק סמוך לנקב באצבעו ואח"כ ירחיב הנקב ויכניס ידו ויבדוק בנחת ולא במהירות:
← Previous · Next → — showing 401–500 of 4,717
Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.