← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 4,717 sections

1. 25.3

   טריפות. ובש"ך פסק דלכתחלה צריך לבדוק אחר שמוטה וכ"פ הפר"ח:

2. 25.4

   החתך. הגה זו שייך לעיל קודם ויש מי שאומר דעל שחיטת הרוב קאי דלא חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך וב"ח מחלק בין נמצא שחוט כולו לנמצא רובו דבלא נמצא אלא רובו חיישינן וכתב בש"ך שיש קבלה בידו דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב עכ"ל. ופר"ח דוחה דבריהם וכן עיקר להכשיר בכל ענין עיין ט"ז. וכתב הג"א בשם א"ז דלא יבדוק בנוצה שמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים ועוד אפילו שחט המיעוט הנוצה קורעת ואסורה:

3. 25.5

   ניקב. וכתב בט"ז וש"ך אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. ופר"ח בק"א הביא ראיה מסי' ל"ט דמחמרינן אפילו נאבדה הריאה כ"ש כאן דנקובה היא לפנינו:

4. 26.1

   טריפה. וכתב בש"ך היינו קודם גמר שחיטת הושט אבל לאחר ששחט רובו כשר אפי' לדידן דפסלינן כל הלכות שחיטה במעוט בתרא דהתם היינו במעוט שנשאר בעצמו אבל מה שנשחט כבר נכשר ועוד דשאני הכא דלא אירע פסול דרך שחיטה כלל ואפי' אם עדיין לא שחט הקנה כלל כן פסק מהרש"ל וכל האחרונים דלא כהב"ח שמחמיר בזה:

5. 26.2

   טריפה. וכ' בש"ך אע"ג שחיי הריאה תלוים בקנה וחיי המעיים תלוים בושט אפילו הכי שייך בהם טרפות עד שישחוט שניהם קנה וושט וכ' בט"ז ולא דמי למ"ש לעיל דאם ניקב הושט אחר שחיטת רובו דיש להתיר יש לומר דשאני הכא דיש בעלמא טריפות למעיים בפני עצמן בלא הושט ע"כ גם כאן אוסר הנקב אחר שחיטת הוושט משא"כ בוושט עצמו דכיון שנשחט רובו הרי הוא כמאן דליתא:

6. 27.1

   ממנה. עיין בש"ך:

7. 27.2

   הבהמה. וכתב בט"ז אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפי' מה שחתך ממנה קודם שמתה ומותר להאכילה לעובד כוכבים אע"ג דלעובד כוכבים אין שחיטה מתרת אלא המיתה ובשר זה נחתך קודם שמתה סד"א דלא יועיל לו המיתה אח"כ קמ"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכ' בש"ך אבל אם חתך מבהמה טמאה קודם שתצא נפשה כיון דלא שייך בה שחיטה אסור להושיט ממנה לבני נח וכ' מהרש"ל בבהמה של עובד כוכבים אפילו שחטה ישראל כיון שהוא לא נצטוה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותר לו בשחיטה דינו כשחטה עובד כוכבים ואם חתך ממנה בעודה מפרכסת אסור להושיט לבני נח. וכתב בט"ז דבטור כתב כאן נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה וגם לדידן נ"מ לענין ספק ביצה טריפה כמ"ש בסימן פ"ו דבביצה טריפה הולכין בספיקא לחומרא עיין שם וכ' ע"ז בט"ז דנ"ל להקל דאפי' בנשברה המפרקת ורוב בשר עמה והחוט קיים כשרה ומ"ש הטור נשברה מפרקת ורוב בשר נבלה היינו שנפסק החוט דוקא ע"ש באריכות. וכ"כ הפר"ח דהכל תלוי בחוט ובבי"ע סימן קס"ב נוטה להחמיר אפילו בלא רוב בשר. ובש"י שאלה ג' סותר ג"כ ראייה של ט"ז מתוס' דחולין דף ל"ב ד"ה וליחשוב ע"ש גם מוכח ממתני' דואלו כשרות כו' דנקט נשברה השדרה ולא נפסק החוט ולא קתני נשברה השדרה ורוב בשר אלא ודאי כה"ג טרפה אף לא נפסק החוט ע"ש. וכתב הטור דגם על בני מעים מותר לזמן לעובד כוכבים ולא אמרינן כיון ששחט הסימנים הוי כאילו הוציא הבני מעיים וכמאן דמנחי בדיקולא דמיא קמ"ל דלא:

8. 28.1

   כיסה. וכ' בט"ז אע"ג דכתב הרא"ש דמצות כסוי היא גמר מצות שחיטה צ"ל באמת היא מצוה בפני עצמה אלא ששייכה אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש אחר תפילין של יד ואין להקשות למה פסק בהג"ה בסי' י"ט שאם סח בין שחיטה לכסוי דכשר מ"ש מסח בין תפילין לתפילין צ"ל דבתפילין שייכה הברכה דשל ראש גם לשל יד משא"כ בשחיטה וכסוי מדנקט סתמא דכשרה משמע אפי' לעצמו. והב"ח אוסר לעצמו מהרמ"ט:

9. 28.2

   לבריה. ובש"ך כתב טעם אחר משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות כדלקמן ס"ח מיהו צ"ע למה מברכין על הכיסוי יותר שהחיינו מתפילין ומזוזה או קדושי אשה או שאר מצות שמתחנכים בו והניח בצ"ע והפר"ח פסק שלא לברך שהחיינו וספק ברכות להקל. וכ' בט"ז דהא דצריך לומר על כיסוי דם בעפר ולא אמר סתם על כסוי דם צ"ל משום דכאן עושה שני מצות כסוי שלמטה מהדם ושלמעלה וזה נלמד מן בעפר על כן צריך לומר בעפר להורות על שני מצות כנ"ל ועיין בסימן ק"כ ס"ג:

10. 28.3

    בי"ט. והטעם משום דצריך כסוי ובי"ט אין רשאי לכסותה וכ' בט"ז ובש"ך הא דאינו מברך על כלאים הבאים מבהמה וחיה מיירי בצבי הבא על התיישה כיון דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אבל בהמה שבא על החיה חייב לכסות בוודאי ואין כאן ספק וחייב לברך דצבי אפילו מקצת צבי אמרינן ולזרע האם ליכא מאן דפליג דפשיטא דחוששין כמו דאמרינן לעיל סימן י"ו ש"ך:

11. 28.4

    דמן. וכתב בש"ך אפילו יש עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות בי"ט ויבא להתיר חלבה:

12. 28.5

    יכסנו. וכתב בש"ך והאידנא בי"ט יש ליתן בכלי מעט עפר ויקבל לתוכה הדם עד הלילה. הא דגבי כוי מצרכינן כיסוי מספק משא"כ בספיקות אחרות עיין תשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ה:

13. 28.6

    העוף. ופי' הש"ך שישחוט העוף אצל הבופל"ו ולא ע"ג הבופל"ו דהא יהיה בטל בתוכה כמו שכתב בסעיף י"ג בנתערב דם חיה עם דם בהמה וכו'. * וצ"ע דבסימן רצ"ז ס"ו כתב בפשיטות דשור הבר הוא מין בהמה:

14. 28.7

    צריך. פי' דאם מצא עפר תיחוח שוחט עליה ודי בכך וכתב בש"ך אבל עפר מלמעלה לכ"ע צריך שיתן הוא לכתחלה אבל בדיעבד כשר אפילו אם לא נתן עפר גם למעלה דהא כסהו הרוח פטור מלכסות כדלקמן סעיף י"א. כ' בה"י ועכשיו נוהגין ליקח אפר כירה ונותן ע"ג קרקע ועושין בו גומא ומורידין בו דם העופות ובודקין תיכף הסימנין והסכין ואח"כ מכסין בקתא את האפר:

15. 28.8

    בסכין. פי' בקתא של סכין אבל לא בראשו שמא יפגום אותו:

16. 28.9

    לכסות. ועיין בח"מ סימן שפ"ב במי שקדם וכסה מה הוא חייב:

17. 28.10

    לכסות. וכתב הט"ז ולא אמרינן קמא קמא בטל והואיל ונדחה אידחי דאין תורת דחוי אצל מצות:

18. 28.11

    לכסות. וכתב בש"ך דנראה לי דה"ה אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בענין שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות בלא ברכה וכך כתב הפרי חדש:

19. 28.12

    לכסות. וכתב בש"ך ואע"ג דליכא עפר תיחוח למטה מ"מ מה דאפשר למיעבד עבדינן וכתב בט"ז הטעם כיון דמ"מ היה ראוי לכתחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והתוספות הקשו דלמה לא יגרר אותו ויכסה בעפר למטה כמו בדם הניתז שבסעיף ט"ו ואסיקו בתימא. והב"ח כתב דבעוף ע"ג בהמה פטור מלכסות דדם העוף מועט וחולקין עליו הט"ז והש"ך דהכל תלוי לפי השיעור אם היה מים כמו שכתב בסעיף י"ג:

20. 28.13

    לכסות. ובט"ז חולק על רמ"א דכתב מסתמא חייב לכסות האיך שייך ליתן כלל בזה לחייב ברכה מסתמא אלא העיקר תליא בזה אם מתחלה יצא דם קודם שנעשה נבלה אעפ"י שלאחר שנעשה נבלה הוי למפרע דם שאינו ראוי לכסוי מ"מ כבר נתבטל ויש לדמות דבר זה לחמץ לח שנתערב קודם פסח דאינו חוזר וניעור כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובת אבל אם כבר נתנבלה בידו בתחלת השחיטה והוא שוחט ומוציא הדם ודאי אין לברך על כסוי זה כ"ז שלא נתברר לנו שיש כל כך שאם נתערב במים שהיה בו מראה דם כמו שכתוב בסעיף י"ג כנ"ל ברור עכ"ל:

21. 28.14

    נעוץ. וכתב בט"ז ואע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות יכסה כמו ביום טוב משום דרצו חכמים לעשות היכר שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך לחולה. ולדעת הי"א שהתירו אם היה מוכן לכסות בו צואה אפ"ה מה שמדליקין בי"ט אסור לכסות באותו אפר אא"כ ראוי לצלות בו ביצה עיין בא"ח סי' תצ"ח (מהרמ"ט):

22. 28.15

    יכסנו. וע"ל סוף סעיף ג' מה שכתבתי שם בשם הש"ך:

23. 28.16

    מכיסוי. ל"ד קטן ה"ה גדול וא"י ה"ש. וכתב בש"ך דבש"ס פסק דאסור לכסות כדי שלא יאמר ודאי שחיטה מעליותא היא אבל כשאחרים רואין אותו פשיטא דהוי שחיטתן כשרה וצריך לכסות ולעשות ברכה וכל זה היינו דוקא מומחים או יודעים לאמן ידיהם דאז שחיטתן כשרה לכ"ע ואם לא כן מכסה בלא ברכה:

24. 28.17

    לבטלה. וכתב בש"ך אבל ברכת השחיטה אי אפשר לברך כיון דצריך לברך עובר לעשייתן וסמכינן על חזקה דרוב בהמות כשרות הן אבל הכא דאפשר לברורי לא סמכינן על החזקה במקום דיכולין לבררו וע"ל סי' א':

25. 28.18

    בזה. והב"ח חולק על המחבר ופסק דאם נמצא ספק מה פטור מכסוי והט"ז חולק עליו והסכים עם המחבר וכ"פ מהרש"ל:

26. 28.19

    לכסות. וכ' בש"ך דצריך לברך דלא כהב"ח שפוסק לכסות בלא ברכה. וכן שהייה דרסה חלדה הגרמה במיעוט בתרא בסימנין חייב לכסות בברכה (ש"ך) השוחט לאכילת כלבים או לאכילת עובדי כוכבים חייב בכסוי. כנה"ג בשם ש"ג:

27. 28.20

    שישרוף. והקשה הע"י למה לי לשרוף טליתו הלא כששורף טליתו יש לו אש ע"כ א"כ יכסה באפר של אותו אש או איך יבשל או יצלה אותו עוף וע"כ יש לו אש ע"ש:

28. 28.21

    נהוג. וכ' בש"ך דעכ"פ כשמברך אין לומר על כסוי דם בעפר אלא על כסוי דם בלבד והט"ז חולק על הגהת רמ"א ופסק להלכה כדעת המחבר דמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט ופר"ח מסיק ואין לו תקנה אלא לישרף טליתו או שישחוק דינרי זהב. ובס' נ"ה חולק על ט"ז ופוסק דעיקר כרמ"א:

29. 28.22

    מותרים. פירוש אע"ג שלא נתקיים בהם מצות כסוי מותרים וכן בהמה שלא יצא מהם דם מותר דדם האברים שלא פירש מותר:

30. 28.23

    בהם. וכ' בש"ך ולא מהני כשמשימין בהם צמחים והוא מגדלם אלא בעינן דוקא שהנזרעים בהן מצמיחים:

31. 28.24

    שרופים. וכ' בש"ך אבל אם שרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסין אם שרופים מכסים בעפרן. אין מכסין לא בגפרית ומלח ולא בפלפלין שחוקים אבל בקנמון טחון מכסין (כנה"ג בשם ש"ג):

32. 28.25

    לחה. כתב בש״ך דמשמע כאן שעפר לחה אינה מצמחת וזה אינו דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) איתא בהדיא דראוי' לזריעה ומצמחת אלא הטעם דאין מכסין בעפר לחה משום דבעינן עפר דק דראוים למנות דכתיב אם יוכל איש למנות עפר הארץ וגו' ע״כ נלע״ד דהאי ולכן שכ' רמ״א הוא ט״ס וצ״ל וכן. כתב הרמב״ם סוף ה״ש מותר לכסות בעפר עיר הנדחת וה״ה בעפר עבודת כוכבים ושאר איסורי הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (מהרמ״ט):

33. 29.1

    דרוסה. פי' שדרסה ארי וכ"ה בסי' נ"ז:

34. 29.2

    נקובה. פי' נקיבת קרום של מוח בסי' שאחר זה ותורבץ הוושט בסי' ל"ג ונקיבת הקנה בסימן ל"ד ונקיבת הריאה בסי' ל"ו ונקיבת המרה בסי' מ"ב ונקיבת הלב בסי' מ' ונקיבת הטחול בסי' מ"ג ונקיבת האם בסי' מ"ה ונקיבת הדקין בסי' מ"ו ונקיבת קיבה וכרס והמסס ובית הכוסות בסי' מ"ח ונקיבת הקורקבן בסימן מ"ט:

35. 29.3

    חסרה. היינו בתחלת ברייתה והיינו חסרו האונות בסימן ל"ה:

36. 29.4

    נטולה. היינו ניטל לחי התחתון והעליון בסימן ל"ג ונטולת הכבד בסימן מ"א וניטלת צומת הגידין בסי' נ"ו ובכלל נטולה הוא ג"כ גלודה שבסימן נ"ט:

37. 29.5

    קרועה. פי' שנקרע רוב בשר החופה את הכרס בסימן מ"ח:

38. 29.6

    נפולה. היינו נפולה ממש בסי' נ"ח:

39. 29.7

    פסוקה. פי' פסוקת חוט השדרה בסי' ל"ב ופסוקת הגרגרת בסי' ל"ד:

40. 29.8

    שבורה. פי' נשברה רוב צלעותיה שבסימן נ"ד וחביסת הגלגולת שבסי' שאחר זה ועקירת צלע בסי' נ"ד וכל הטריפות נכללין באלו השמונה ש"ך וכ' הרמב"ם אין לך בהדיא אלא דרוסה לכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר מיני טריפות יש בהן ספיקן מותרין ותמה ב"י שלא מצא שום ספק טריפה שיהיה מותר ואני תמה דלפ"ז לא מקשה מידי גמרא דחולין דף מ"ג ע"ב ולעולא מ"ש ספק דרוסה ודו"ק וע"ש בתוס' וברא"ש. ועיין בפר"ח ובט"ז ועיין בב"ח שהקשה ג"כ בזה (מהרמ"ט):

41. 30.1

    שנתרוצץ. פי' שהוכתה מכות רבות ולא נפחתה:

42. 30.2

    טריפה. וכ' בט"ז דבטור כ' בין ברוב הקיפה דהיינו מאמצעיתה ולמעלה שהוא למטה מהעינים בין ברוב גובהה דהיינו ממקום שמתחיל לשפע והוא למעלה מהעינים ונראה פירושו שמתחלה נותן סי' היכן מתחיל מקום הטריפות ואמר מהאמצעית של גובה הראש ולמעלה דהוא למטה מהעינים לצד הארץ ומאותו מקום ולמעלה עד הקרנים בכל מקום שיהיה חביסה בהיקף בעיגול אותו מקום אפילו ברוב מאותו עיגול טריפה ורוב גבהה היינו שנחבס שלא בעיגול ההיקף אלא דרך גובהה שלה דהיינו מן העינים ולמעלה לצד הקרנים אם נקבה רוב אותו גובהה ג"כ טריפה אבל למטה ממקום שהתחיל לשפע אין שום סברא לאסור ברוב גובהה ואם בגובהה או בהקיפה לחוד לא הוי רוב ובשניהם הוי רוב דהיינו גובה עם הקיפה אסור דהא דאיבעי לן בגמ' אי רוב הקיפה או רוב גובה אפשר לומר דזהו נמי בכלל האיבעיא ולא איפשטא ועיין פר"ח וכנה"ג (מהרמ"ט):

43. 30.3

    קיים. וכ' בש"ך אע"פ שגם קרום העליון קיים:

44. 30.4

    טריפה. וכ' בש"ך וכי הוי כסלע מצומצם דינו כיתר מסלע ורוחב הסלע הוא פחות משליש טפח עיין ש"ך ופר"ח ודוקא בבהמה גדולה אבל בבריה קטנה משערין לפי קוטנה פר"ח בשם ר' ירוחם (שם):

45. 30.5

    טריפה. ופי' הש"ך דצ"ל יותר מסלע דסלע לא הוי שליש טפח ע"ש שמביא ראיה לדבריו וכשאין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם שביניהם נידון כנקב ובנקבים שאין בהם חסרון מסופק הש"ך אי מצטרפין לרובא כמו גרגרת. ופר"ח מכשיר בכל גווני ע"ש:

46. 30.6

    טריפה. והטעם מפני שקרומו רך. יש מיני אווזות דלאחר שמסירין הנוצות מראשיהן נראה על הגולגולת גומא והעור שלם רק שכפוף לתחת ונראה כעין גומא וכאשר מתחילין לחתוך העור נראה בגלגולת סדק המגיע עד קרום המוח והקרום קיים כשירות דהכי רביתייהו. וכן יש עופות דיש להן גבשושית ותחתיו יש בעצם נקבים דקים עשוים ככברה כך רביתייהו (תשובת צ"צ סי' ע"א) ופר"ח מחמיר. תרנגולת שיש בעצם גלגולת חטוטרות גם הנוצה שעליה גבוה משאר נוצות שעל הגלגולת עיין פר"ח סי' נ' דמסיק אם לא שהה יב"ח או שלא הטילו ביצים יש להטריפם ואם לאו יש להקל בה"מ ע"ש ובתשובת חב"י שאלה ל"א כ' בשם אחרונים גם הגאון מוה' שמואל קאיידנויר העיד ששאל להגאון מ' נפתלי כ"ץ אב"ד דק"ק פפ"ד על אווזות הנ"ל ואמר דהכי רביתייהו עיין שם. (מהרמ"ט):

47. 30.7

    בשיניה. וכ' בש"ך דאלו ביד יש לאסור משום דרוסה דיש דרוסה לחולדה בעופות. תרנגולת שניקב עצם קדרות המוח ועלה עצם בנקב או נתחבר סדק השבר ונסתם כבראשונה בשל ישראל יש להקל דאלו ניקב הקרום לא היה עצם נתגדל ונתחבר עד שאינו ניכר. הריק"ש בתשוב' סי' קכ"ה ופר"ח חולק עליו:

48. 30.8

    דיבשה. וכ' בט"ז בשם רש"ל מיהו אם יורד דם מחמת שנקרע העור ועצם קיים כשר ואף בעוף של מים יש להכשיר וה"ה אם יש בגלגולת רק נפוח ועצם הגלגולת שלם כשר אף בעוף של מים (או"ה). ובש"ך כ' דוקא בנקב יש חילוק בין בהמה לעוף אבל בנחבסה אין חילוק:

49. 31.1

    מרובה. ומהרש"ל והב"ח אסרו אף בהפסד מרובה. ופר"ח כ' והעיקר להקל כדעת הגה"ה בה"מ:

50. 31.2

    כשרה. וכ' בש"ך ואפי' ע"י חסרון מעט בענין באם שהוא כיוצא בו בחוט השדרה אוחזין אותו ומניח הריקן למעלה מידו הי' עומד ולא היה נכפף כשר אבל אם נחסר הרבה שאז כיוצא בו בחוט השדרה אלו היה יוצא הרבה למעלה היה נכפף טריפה ודוקא במוח הסמוך לקרום אבל נתמסמס באמצע שהמוח מקיף סביב סביב כשרה (מהרמ"ט בשם פר"ח):

51. 31.3

    טריפה. פי' דאם היה כן בחוט השדרה לא היה עומד וע"ל סי' ל"ב:

52. 31.4

    טריפה. ופסק בט"ז אם המוח שלם בכל צדדיו ולאחר שהוציא המוח נמצא בגלגולת קצת מים כשר דהעיקר האיסור במים הוא שמא הוא מן המוח שהמוח נתמסמס משא"כ כאן שאנו רואין שהמוח שלם אין כאן איסור אבל במים שבתוך השלחופית שהיא מונחת בין מוח לקרום או בין קרום לגלגולת אע"פ שהמוח שלם טריפה דאנן רואין שמן המוח בא וכ' בש"ך דכ"ש אם נמצא מים בין הקרום לגלגולת ופר"ח חולק על ט"ז ומסיק אם נמצא מים או שלחופית במוח עצמו בין שהוא שלם ובין חסר צריך המוח להקיף סביב המים או לשלחופית דבהכי הדר בריא ואם המים או שלחופית מגולים לקרום בכל גווני טרפה ואם מונחים בין הקרום לגלגולת אף שהמוח שלם טרפה וכ"ש בנמצא בין קרום לקרום דהוי טרפה דגרע טפי. (מהרמ"ט). (ונ"ל דמיירי שנחסר קצת מהמוח כדעת הט"ז):

53. 31.5

    פתיחה. וכ' בש"ך והיינו דוקא במקום שאין ריעותא לפנינו. ואם יש ריעותא כגון שווינד"ל שמנענעת בראשה אסור עד שיתברר ההיתר בפתיחת ראשה ט"ז. ועכשיו נוהגין שבחודש תמוז שלא לפתוח שום ראש מן הדקות כגון גדיים וטלאים משום דשכיחי בהם מים וא"א לזהר בפתיחתן אם יהיו מכוסין אם לא לכך סמכינן ארובא בה"י. פעם א' בא לפנינו ראש מן צאן וכעין ליחה היתה יוצאת מן הראש אצל הקרן וחתכנו הראש והסרנו המוח מן הראש והיה העצם שלם והכשרנו כי הליחה לא בא אלא מן שורש הקרן כנה"ג בשם רש"ל. אם נמצא מים בראש כבש א' דמיטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של כבשים וכל כבש שנמצא בו מים במוח שבראש והיה מים בחוט הנמשך מהמוח לשדרה תולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרת ב"ח ססי' ק"א ובט"ז כ' שאין כדאי זה להתיר עליו ספק טריפות ע"ש ססי' ק"א. יהודים שלקחו בשר מקצב עובד כוכבים קודם שנודע להן שבהמה היה לה מים במוחה ואח"כ כשנודע להם היו מחזירים הבשר וא' מהן לא רצה להחזיר בטענה שהוא אומר שהקרום היה מקיף ולפיכך הבשר כשר. הורה בתשובת נ"ש סי' ט"ו שחייבים לנדותו מאחר שאין הדין ברור לכל וצריך שאלה לחכם ע"ש:

54. 31.6

    וטרפה. וכ' בש"ך ולא דמי לתולעים הנמצא על הריאה לקמן סימן ל"ו ס"ה דשאני התם דהתם אי אפשר לתולעת לנקוב מתוך טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק בשעת חייה וכן בקורקבן ס"ס מ"ט דקרומיו קשים ועבים לא חיישי' שמחיים נקבו משא"כ בקרום המוח:

55. 31.7

    והכי נהוג. וכתב הש"ך אפילו בהפסד מרובה ומהרש"ל מתיר אם לא נמצא רושם לא בעליון ולא בתחתון:

56. 31.8

    מעולם. וכתב בט"ז ואע"ג דפי התולע לגבי חוץ ונראין הדברים שהיה על המוח כשר דשמא נתהפך ולא הגיע שם מעולם ואת"ל שהיה שם שמא לא ניקב הקרום והוי ס"ס מיהו אין להתיר אלא לאחר הבדיקה דלא עדיף ממחט שנמצא בחלל הגוף בסימן נ"א דאיכא נמי שם ס"ס ואף שיש לחלק מ"מ נכון לבדוק בקרום מאחר שיש לעמוד על הבירור ויש כאן חדא לטיבותא:

57. 31.9

    בכלל. פי' המוח כנגד הפולין:

58. 31.10

    השדרה. פי' ונקיבת קרומו ברובו בבהמה ובעוף יש ג"כ ב' פולין הללו:

59. 32.1

    קיים. וכ' בש"ך ולא מטרפינן בנקבים סמוכים זה לזה בהיקף ובצירוף רובו כמו בגרגרת אלא דוקא בנפסק רובו במקום א' ופר"ח כ' והעיקר להטריף כמו בגרגרת (מהרמ"ט):

60. 32.2

    כשר. והטעם דפסיקת המוח לא מעלה ולא מוריד:

61. 32.3

    כשרה. אפילו נשברה השדרה ורוב בשר עמה אם החוט קיים כשרה. מעשה היה לפני חכמי ווילנא שהיה חוט השדרה שחור מתחלה ועד סוף ומוח שבפנים היה קיים ולא היה בו שום ריעותא אחרת והתירוהו דלא מצינו שינוי מראה דפסול בחוט השדרה. ול"א האי שחור אדום הוא אלא שלקה עיין בה"י. וכתב הפר"ח בק"א ויפה הורה כיון שאין כאן ליקוי מחמת השינוי ושינוי מראה לחוד אינו פוסל אלא בריאה וכוליא. אכן אם העור לקוי מחמת השינוי מראה ברוב היקף עור החופה את המוח טריפה ע"ש (מהרמ"ט) וכתב בש"ך אפילו לא נשתייר אפילו כל שהוא לא למעלה ולא למטה כשר ובזה קיל מגרגרת ופר"ח חולק גם בזה:

62. 32.4

    כשר. וכתב בש"ך דלהכי נקט המחבר נחסר קצת מהמוח משום דאילו נחסר הרבה אז ודאי כשמעמידו היה הריקן שחוץ לידו שוחה ובנתמסמס כדונג לא מפליג בין מעט להרבה מפני שדרכו להתמסמס כולו. ואם נמצא מים בחוט השדרה בכל ענין טריפה דלא שייך לומר מוח מקיפו דמש"א דף צ"ב הובא בכנה"ג:

63. 32.5

    השדרה. פי' כל הטריפות שהוזכרו בסימן זה. והאי דמקלינן משלישית ואילך שמשם ואילך תש כחה דחוט וירכיים מעמידין אותה ואינה מתה בכך (מהרמ"ט):

64. 32.6

    בכלל. והש"ך חולק על זה וכתב דלא עד בכלל:

65. 32.7

    לגוף. וכתב בש"ך משמע דלא מיירי באותו עצם קטן שחוץ לגוף מחובר לגוף שנראה מבחוץ וכמו שהבין מהרש"ל ושאר אחרונים אלא ר"ל אותן העצמות קטנות המונחים בגף העוף המתחילים אצל הצואר והם מבפנים בגוף ואין נראין כלל מבחוץ והם ארוכים ואינם רחבים ודומה לסכין והם מונחים ממש בגוף על הריאה עכ"ל:

66. 32.8

    מרובה. וכתב בט"ז הא דכתב רמ"א דבהפסד מרובה אין להחמיר היינו שאין להחמיר להטריף עד נגד מקום כלות שכיבת עצם אבל מ"מ להקל כ"כ להכשיר אפילו אם נפסק נגד מקום חיבורן לגוף זה אינו ומהרש"ל פסק דיש להחמיר אפילו בה"מ אפי' במקום שכיבת העצם וכן פסק הב"ח:

67. 32.9

    הקשרים. וכן אם נפסק המקל בשעת הכאה דעושה חבורה כמו בראש המקל (כל בו) ומ"מ א"צ לבדוק כלל אלא במקום שהוכה בו עיין פר"ח. וכתב בט"ז דצריכה שהייה ובדיקה כדין נפולה שבסימן נ"ח סעיף ו' ואף שכתב שם רמ"א דאין אנו בקיאים בבדיקה מ"מ לדבר זה שאין בו חשש אלא רק משום שבירת השדרה אנו בקיאים:

68. 32.10

    הכי. וכתב בט"ז אם א' קנה אווז מן השוק ולא יכלה לעמוד מותרת כיון שלא ראינוה שנפלה אין לאסור מספק ואימר שגרונא נקטה. והאי הג"ה צריך להיות קודם תיבת בד"א שכתב המחבר:

69. 32.11

    חוששין. וכתב בש"ך אע"ג דבנפולה בלאו הכי חוששין כדלקמן סימן נ"ח צ"ל דבנפולה דעלמא הוי שרי כשהלכה ד' אמות אבל הכא כיון שגררה את רגליה לא מיקרי הליכה וצריך לעולם בדיקה ולדידן שאין אנו בקיאים בבדיקה אסור ובט"ז כתב היכא דליכא אלא חשש שבירת השדרה אנו בקיאים בבדיקה:

70. 33.1

    כשרה. והוא שיכול לחיות כו' המראה נקרא שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאין יכולין לחזור ובמקום שיכולין לחזור נקרא הלעטה. כתב דמש"א הובא בכנ"ג אם ניטל החרטום העליון דעוף טרפה להרמב"ם כמו לחי העליון דחד טעם הוא. ופי' הש"ך שהוא בענין דליכא משום עיקור סימנים דהיינו שיש בשר על הסימנים ונקרע מן הלחי. וכתב הרוקח נימוק הלשון עד הטולטלת היא ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטלת טריפה. ופר"ח הקשה עליו מניין לנו להוסיף על הטרפות:

71. 33.2

    נבילה. וכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מיפסל עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש (מהרמ"ט). והש"ך פוסק דאף נקיבת הוושט מחיים קודם שנשחטה אינו אלא טריפה ולא נבילה והש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע שפסק על תורבץ הושט שהוא נבילה והוא ס"ל דאינו אלא טריפה ולא נבילה:

72. 33.3

    אסורה. והטעם דאכלה בה וגמדה ופשטה וזימנין איתרמי דהנקבים מכוונים. אפילו סתימה עבה אינה מתקיימ' רש"י ובכל הנקבים אין סתימה מועלת:

73. 33.4

    אהדדי. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל אף אם הנקבים רחוקים שאינו באפשר לגמדה כל כך אסורים דאין ליתן דברי החכמים לשיעורין:

74. 33.5

    מבחוץ. וכתב בש"ך אבל מבפנים יש לו בדיקה ואין להקשות מסימן כ"ג וכן בסימן זה סעיף ח' כתב הרב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאים בבדיקת הוושט טריפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים צ"ל דוקא שניקב ע"י קוץ או מחט במקום שאינו ידוע דאין אנו בקיאים אבל אם תחב קוץ או מחט במקום ידוע מהני בדיקת הוושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט דכשרה והיכא דנמצאת בחלל הגוף דטריפה וכן פסק הב"ח דכשניקב במקום ידוע מהני לוושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן אלא היכא שהצואר מלוכלך בדם לא הוי מקום ידוע עוד כתב הש"ך דלהכי נקט לישנא דאם יש לחוש כו' ר"ל לא מבעיא היכא דידוע בודאי שניקב ע"י קוץ אלא אפי' רק שיש לחוש דניקב ע"י קוץ טריפה עד שידוע בודאי שניקב ע"י חולי:

75. 33.6

    טריפה. וכתב בש"ך בשם מהרש"ל הא דשניהם אדומים או שניהם לבנים טריפה דוקא בכלו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובו צ"ע וכ' הש"ך דלשון הרא"ש משמע דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה כולה וכן פסק הב"ח וכ' דמש"א דוקא בשניהם אדומים צריך כולה או רוב' אבל בחלוף ממש שזה נעשה אדום וזה לבן אפי' בכ"ש טריפה וכ"כ כנה"ג (מהרמ"ט) וכתב בט"ז דהב"ח כתב דאפילו נתחלף הפנימי לאודם דטריפה הוא משום דאמרינן דרוסה היא ואפילו לא נתחזק דורס לפנינו וחולק עליו הט"ז וכתב דמעשה בכל יום שאנו מתירים בוושט כשיש בושט קצת אדמימות בפנים. וכתב עוד בט"ז דיש להקשות מ"ש מריאה בסימן ל"ו דאמרינן אפילו הגליד קרום העליון כולו כשר ולמה אמרינן כאן אם שניהם אדומים או שניהם לבנים דאחד מהם נלקה דטריפה ולא אמרינן דהשני מגין עליו ונ"ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל מהך דהכא דכיון שהלקותא גדולה כל כך אמרינן דגם השני יהיה נלקה ולפ"ז אם היה ניטל עור אחד מן הוושט כולה כשר אבל למעשה לא נסמך ע"ז להקל ועיין לקמן סימן ל"ו כתב תירוץ אחר ומ"ש המחבר כאן אם שניהם לבנים טריפה חולק עליו הט"ז וכתב דאינו טריפה אלא כששניהם אדומים ואין לנו להוסיף בטריפות עכ"ל:

76. 33.7

    דטריפה. דכל יתר כנטול דמי. ואם מחוברים למטה ולמעלה רק באמצע המה מחולקים הטריף רמ"א ופר"ח מתיר דומיא דשתי מרות לקמן סימן מ"ב. כ' ע"י יש מיני בר אווזות הזכרים שהקנה שלהם נתפרד לב' חלקים סמוך לגוף למטה לכל צד הריאה ויש כמין כפתור בסוף הקנה במקום שמתפצל שהוא כשר דהיינו רביתייהו ודוקא בזכרים אורחא הוא. ובשו"ת שב יעקב מכשיר גם בנקיבות ע"ש סי' כ"ד. וכנה"ג בשם נ"ח כ' באווז ענ"ט שהקנה שלה אורחא להתפצל למעלה הרבה העידו השוחטים שכן הוא לכולם ע"ש:

77. 33.8

    מבפנים. והטעם דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע"כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום ואינו שוחט אלא הקנה לחוד ואח"כ יבדוק הוושט ואע"ג דגם בעוף לכתחילה צריך ב' סימנים הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן א' כדיעבד דמי (מהרמ"ט):

78. 33.9

    בדם. וכתב בט"ז ודוקא שנקרע הצואר מבחוץ אבל אם לא נקרע הצואר אלא נמצא מלוכלך דם אחר שחיטה סביב הוושט מבפנים אין שום חשש בזה אפילו לדידן:

79. 33.10

    המלוכלך. פי' מבפנים דאלו מבחוץ אין לוושט בדיקה אף לענין נקב. וכתב בש"ך ומשמע אפילו הנקב במקום שאינו ידוע יש לו בדיקה ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דטריפה דשאני התם דלא מנכר כלל באיזה מקום אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד המקום המלוכלך ניקב ודעת רמ"א דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחוב קוץ או מחט בוושט במקום ידוע גם לרמ"א כשר ועיין סוף סעיף ד':

80. 33.11

    כשרה. והקשה בש"ך שהרי בכ"מ פרק ג' מהלכות שחיטה פסק דדוקא אם נמצא הקוץ לארכו כשר אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דהתם מיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא הוי תחוב בו משא"כ כאן דאיירי המחבר כשידוע שלא תחוב בו דכשר. ואם נמצא נמלה תחובה בחוזק בוושט ויאכל חצי בשרו הכשיר הפר"ח. ול"ח הסכים עמו. אבל לק"ה צידד להחמיר משום שהייה ע"ש דף ג'. עוף שנשחט ונמצא מאכל בין קנה לושט טריפה דא"א לבוא שם מאכל אם לא ניקב הושט. ואי ידעינן שנשמט מיעוט הוושט ממקום חיבורו תלינן בהכי. כיון שלא ראינו שניקב הוושט. ת' רדב"ז סימן קצ"ג. עיין כנה"ג דף פ"ד:

81. 33.12

    מבחוץ. והנה בט"ז פסק אף בנמצא מונח ויש קורט דם מבפנים וכ"ש בחוץ נמי טריפה. וקשיא לי ממאי דעולא מיקל אפי' בתחוב וצ"ע (מהרמ"ט). אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א ופסק דאפילו אם יש קורט דם מבחוץ אין לאסור אלא אם נתחב בודאי דאז אם נמצא קורט דם מבחוץ יש לאסור בודאי ולא מכח ספק שמא ניקב הוושט אלא בודאי ניקב הוושט. והא דכתב רמ"א אם אין עליו ק"ד טעות המעתיק הוא אלא קאי על היש מכשירין בתחוב דמודה אם יש עליו ק"ד בחוץ:

82. 33.13

    אסורה. וכתב בש"ך אפילו לא ניקב עור הפנימי משני צדדים מיקרי תחוב:

83. 33.14

    ניכר. ופר"ח חולק דלא חיישינן שמא נתרפא דאל"ה היאך סמכינן בריאה אנפיחה היכא דאיכא ריעותא ניחוש שמא ניקב והעלה קרום. וכתב בש"ך ואפילו כשמפרידין שני העורות ורואין גם הפנימית לא ניקב מעבר לעבר. ולא דמי לבית הכוסות דהיכי דאין שם קורט דם דלא חיישינן כדלקמן סימן מ"ח שאני הכא שאוכלין ומשקין תדיר בושט ועוברים ושוטפים משא"כ בבית הכוסות דאמרינן דאם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא:

84. 33.15

    מבחוץ. טעות סופר הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ (ט"ז). ופי' הש"ך אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם מבפנים לא מעלה ולא מוריד. אבל ט"ז והאחרונים אוסרים אם יש ק"ד בפנים די"ל גם בחוץ היה ואינו ניכר. ולרבותא נקט מבחוץ דאפילו לא נמצא רק בחיצון טריפה. אבל קשה דבסעיף ד' פסק רמ"א דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי בקוץ טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וצ"ל דלעיל כתב רמ"א לדעת המחבר דחוששין לשמא הבריא ולא כ' כאן דעת יש מכשירים אלא להורות דעליה סומכין הנוהגים להלעיט האווזים א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מיקרי מקום ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע אם נמצא בושט בין עור החיצון לפנימי כמו ג' בועות קטנות טריפה. גם אם נמצא בעורות של הצואר שקורין העלזלי"ך בצד הפנימי שבו מקומות עבים והוא כמו גשווירלי"ך ובתוכן חתיכות קשות מעוטפים במוגלא ואחר קניחת המוגלא ראו שהן נוצות מקופלים סופן בתחילתן וכאשר מתחו אותה נמתחו והיה אורכן כשאר נוצות עם קנה. ובצד החיצון של העלז"יל לא היה ניכר שום ריעותא נראה לאסור כל האווזות (חב"י שאלה מ"ד):

85. 33.16

    ריעותא. ופי' הש"ך דרמ"א סובר דאין להקל כדעת המכשירים ויותר טוב שלא יבדוק כלל משנקל כדעת המכשירים אלא יש לפסוק כדעת המחבר דאפילו לא נמצא ק"ד אפילו מבפנים טריפה כשקוץ תחוב בו וכתב בט"ז בשם הב"ח דאוסר הלעטה בעופות לגמרי וחולק עליו הט"ז וכתב שיש ידים ורגלים למנהגן של ישראל דכל מה שנראה שאין בו חולי אין בו חשש וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא מ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו העופות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א כתב בציבור שעשו תקנה לבדוק הוושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הוושטות והכשיר בדיעבד. ויש לכסות דמן בברכה קודם בדיקת הוושט דסמכינן ארובא ש"א סימן ס"א: אווזות שמלעיטין בגלגולי עיסה שמיבשין בתנור ושכיח הוא למצא בושט כמו שחין ובועות ע"י שירוט אם לא נמצא בעור החיצון ריעותא יש להכשיר. פר"ח כ"ג דף פ"ח. ותשובת בי"ע סי' ס'. וצ"צ סי' י"ז. וחוט השני ס"ח. ותשובת ש"י שאלה מ"ט:

86. 33.17

    ניקב. דשמא שייך לקורקבן ונקיבתו במשהו. וכתב בה"י אם נמצא מחט או קשין במעי זה ולא נראה בו שום נקב מותר מכח ס"ס שמא לא ניקב ואת"ל ניקב שמא מן הזפק הוא ולא מיטרף בנקב וכתב פר"ח בק"א מיהו אם נמצא תחוב יש להטריף ע"ש:

87. 34.1

    חללה. וכתב בש"ך אבל רוב עובי הדופן של הקנה אינו משלים לרוב שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק ואינה אסורה עד שיפסק רוב החלל ועובי דופן אינו משלים לרוב (שם) וכן אם נפסק מלמטה למעלה שיש רוב חללה אע"פ שרוב עובי קיים טריפה (מהרמ"ט):

88. 34.2

    אסורה. וכתב בש"ך דהוי נבילה ואין להקשות הא קיימא לן לעיל סימן כ"ד סעיף ט"ו בעיקור אפילו לא נשאר אלא מיעוט מחובר במקום אחד כשר התם מיירי שלא נעקר הסימן אלא ממקום חבורו בלחי לכך לא מטריף ברוב אבל הכא שהקלקול בגוף הסימן לכך ברובא מטרפא אבל למטה ממקום השחיטה נקיבתו במשהו:

89. 34.3

    ענין. והש"ך והט"ז חולקין על זה וס"ל דמשמע בכל עוף ובהמה בקנה דידיה קאמר וקושית הרמ"א מתרץ הש"ך בענין אחר וגם הט"ז מתרץ קושית הרמ"א בענין אחר ופוסק ג"כ דיש לשער בבהמה ברוב חלל הבהמה ובספר כנה"ג הניח הדבר בצ"ע:

90. 34.4

    חללה. ופי' הש"ך דוקא שניקב סביב הקיפו ממש כזה). אבל אין הנקבים שאין בהם חסרון שבאורך הקנה מצטרפין לרוב ההיקף דלא יהא אלא נסדקה הילכך נקבים שאין בהם חסרון לעולם לא פסלי אלא כשהם עומדים בהיקף הגרגרת אבל נקבים שיש בהם חסרון לא שייך אלא כשעומדים באמצע או באורך הגרגרת דאי בהיקף אפילו אין בהם חסרון פסלי ולפ"ז לשון המחבר מגומגם שכתב ואם ניקב סביב הקיפה אם אין בהם וכו' ואם יש בהם וכו' משמע דביש בהם חסרון נמי אסביב הקיפה קאי וזה אינו וצ"ל דהכי קאמר אם אין בהם חסרון אז אינו טריפה בהיקף מעט אלא בעינן שיקפוהו הקנה ברובו אבל אם יש בו חסרון אם יש כאיסר בנקבים טריפה אע"פ שאינן מקיפים רובו אלא שעומדים קצת נקבים בהיקף וגם קצת באורך דאי אפשר כשיש הרבה נקבים ששיעורם כאיסר שלא יקיפו מעט הקנה עכ"ל:

91. 34.5

    אסורה. ופי' הש"ך שאם יש בו כאיסר אע"פ שאינו בהיקף רוב הקנה טריפה ובזה מתורץ קושית רמ"א מה שמקשה בסעיף שלפני זה דבאמת רוב החלל היא פחות מאיסר והא דבעינן אם יש בו חסרון דאינו נטרף אלא אם יש בו כאיסר משום דאינו עומד בהיקף רוב החלל וכן כתב הט"ז:

92. 34.6

    מצטרף. וכ' בש"ך דמשמע מדברי המחבר מאחר שלא כ' דין זה למעלה דבאין בהן חסרון אין השלם מצטרף אפי' אין בין נקב לנקב כמלא נקב. וגם משמע שאין חילוק בין בהמה לעוף לענין צירוף השלם אלא ביש בהם חסרון אפי' בבהמה מצטרף לכאיסר כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכשאין בהם חסרון אפי' בעוף אין השלם מצטרף להיקף רוב גרגרת דידיה:

93. 34.7

    אסורה. ופי' הש"ך דמשערין עם השלם כשאין בין נקב לנקב שלא כמלא הנקב ודוקא בנקבים שיש בהם חסרון אבל באין בהם חסרון אז אין מצטרפין השלם שביניהם ומשערין גם בעוף ברוב היקף הקנה דידה:

94. 34.8

    כאיסר. ופי' הש"ך בנקבה כנפה כ"ע מודו שמשערין ברוב הקנה אבל חסרון במקום אחד ס"ל משערין הגדול לפי גדלו ומבואר בדברי הרא"ש דה"ה דבכל מקום דמשערין בבהמה כגון חסרון הגלגולת כסלע בסי' ל' וכן בניטלה הכבד דבעינן שישתיירו שני זיתים בבהמה כדלקמן סי' מ"א סעיף ב' משערין בעוף לפי ערך השיעור בבהמה:

95. 34.9

    איסר. וכתב בש"ך לדידן כיון דלא ידעינן שיעורו דאיסר משערינן באם חופה רוב הקנה בין בבהמה בין בעוף:

96. 34.10

    אסורה. וכתב בש"ך דכן הדין בין בבהמה בין בעוף דלא כהפוסקים דס"ל דדוקא בעוף הדין כן:

97. 34.11

    חלים. וכ' בש"ך בשם ב"י ומהרש"ל אפילו אם נשאר למעלה כ"ש במקום שאינו ראוי לשחיטה דהינו למעלה מטבעת הגדולה לא מהני ואסור וכ"ש למטה ממקום שחיטה:

98. 34.12

    טריפה. והטעם דמשם ואילך נידון כריאה וע"ל סי' כ' איזו נקרא למטה ממקום שחיטה:

99. 34.13

    מקומות. וכתב בש"ך דמשמע מדברי רמ"א שאם יכול להיות שמחמת ששחט בשני מקומות נעשה תלינן אפי' בחסרה ואע"ג דלעיל סימן כ"ד סעיף י"ט כ' אם נמצא טבעת על הסכין דאע"ג דיש לומר שע"י גלגול הגרגרת נעשה אפילו הכי אמרינן כל ספק בשחיטה פסול אפילו בנחתך הטבעת מצד א' צ"ל דאפשר דהכא מיירי שלא נחסר הטבעת אלא שני חצאי טבעת דבוקים זה בזה עם העור שביניהם דאז תלינן בסכין שהוליך והביא נעשה א"נ הכא מיירי שנחסר הגרגרת בעקום כזה א"נ שנחסר העור שבין הטבעות א"נ מיירי כשמותחין הקנה מתרמי החסרון כנגד חיתוך העור דבהכי איכא הוכחא שמחמת סכין נעשה מיהו בקושי יש להתיר בכה"ג דמי יודע למתוח כראוי:

100. 34.14

     ענין. וכתב בש"ך שכ"כ ג"כ בסי' ל"ו גבי ריאה ואפילו למיכנף עשרה ולהקיף אין עושין ג"כ. ובס' אפי רברבי כ' אם יש עוד צד להתיר מקלינן בבדיקה. אבל כל האחרונים מחמירין שלא להקיף בכל ענין וכן המנהג. ואין מקיפין מחולית בהמה זו לבהמה אחרת (דרישה):

← Previous · Next → — showing 301–400 of 4,717

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.