← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 4,717 sections

1. 39.3

   ריעותא. וכ' בש"ך אבל אי נאבד' בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה ואפי' בבהמה גדולה ודלא כב"ח שכ' דבעל נפש יחמיר לעצמו:

2. 39.4

   עיקר. וה"ה כל שאר ריעותא ש"ך:

3. 39.5

   היתה. והטעם דרוב בהמות בחזקת כשרות הם וע"ל בסי' מ"א ס"ס כ"ד וכ' בש"ך אבל אם השליכה או איבדה במזיד נראה דלכ"ע דינה כמו בביטל במזיד איסור מדבריהם שנתבאר לקמן סי' צ"ט ס"ו ש"ך (שאלה. טבח ששחט ויש לו חלב ממנה אם יוכל לכתחלה לומר לעובד כוכבים שיטול הריאה ממנה ולהשליכה לכלבים והבשר ימכור לעובד כוכבים ולסמוך על החזקה דכשרה היתה ולאכול החלב ממנה. נראה דאם יש לו חלב שנחלב תוך ג"י אסור אפי' בדיעבד דחיישינן לסירכא אבל למה שנחלב קודם ג' ימים מותר לעשות כן דהא אף אם נמצא בו סירכא לא אסרינן למפרע אלא ג"י ודוקא שלא נמצא ריעותא בצלעות. אבל אם אחר שזרקו הריאה נמצא בצלעות מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות בכה"ג אסור דהא ודאי מכה ישנה הי'. אכן הכלים שנשתמש בה קודם א"צ לאסור כל שאינן בני יומן. מאחר שאיסור נט"ל דרבנן אין לאסור אלא באיסור ברור כמו בטריפת מן הבטן. תשובת ב"ח שאלה כ"ו):

4. 39.6

   מחמירין. וכתב בש"ך דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן והיכא דריאה לפנינו ונבדקה כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמינן לה אחזקת היתר אם נוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה כדלקמן סי' נ' ס"א בהג"ה ולכך כ' רמ"א בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כ' ויש אוסרים משום דרצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרו אלא שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם (דס"ל כיון שהצריכו חכמים לבדוק אסרו אפי' דיעבד כשלא נבדקה משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל א' ישליך הריאה בלא בדיקה):

5. 39.7

   לאומא. פי' חוט של ריר יוצא מזה ונדבק בזה. וטעם טריפת הסירכא פי' רש"י דאין סירכא בלא נקב שהריאה שואבת כל מיני משקה ונעשה עב בתוכו ויוצא מעט דרך הנקב ונקבה ונעשה קרום וסופו להתפרק והתוס' כתבו אף שאין עכשיו נקב סופו להתפרק ויהא נקב:

6. 39.8

   בדיקה. והטעם לדעת רש"י אמרינן דאע"פ שיש בו נקב חבירו סותמו ולפי' התוס' אמרינן דבכסדרן אין סופו להתפרק (ועיין פר"ח מה שהביא בשם הררי"ט צהלון):

7. 39.9

   סירכא. וכ' בט"ז מה שאנו בודקין בנפיחה ושמין רוק על מקום הסירכא וסומכין ע"ז להכשיר היינו לפי שכבר עברה הסירכא ע"י משמוש כמ"ש בסעיף י"ג ממילא לא היה כאן סירכא כלל בזו אנן מצריכין בדיקה לחומרא דאם תבצבץ תהיה טריפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין סירכא. ומ"ש רמ"א שאין אנו בקיאין בבדיקה היינו בסירכא שאינ' עוברת ע"י משמוש ויש כאן סירכא וטריפה אלא שאתה בא להכשיר מכח הבדיקה שלנו וזה אינו מועיל כיון שאין אנו בקיאין בבדיקה בנפיחה ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ (וכן בכ"מ שצריך בדיקה מן הדין והעיקר ההיתר מחמת הבדיקה אין אנו בקיאין וטריפה וע"ל ס"ק ז') כ"ז נ"ל ברור ודלא כהרבה בודקים שסומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ והם מאכילי טריפות ולפ"ז הך דבס"ג שהעובד כוכבים נטל הריאה קודם הבדיקה שאנו מתירין ע"י הנפיחה א"כ מאחר שעיקר ההיתר כאן הוא ע"י בדיקה ואין אנו בקיאין יש להטריף וכן בההוא דסי' ל"ו סעיף ב' דנגלדה הריאה שצריכה בדיקה לא מהני לדידן ע"ש שכתבתי בשם נ"ה שחולק עליו בנגלד הריאה דמהני לדידן גם יש להחמיר בההוא דסעיף ג' דלא מהני בדיקה אם לא שיש הפסד מרובה או גדיים וטלאים וכבר הקשה בפרישה על מה שאנו נוהגין לבדוק ברוק ולא מניחין כל הריאה בפושרין והשיב לו הב"ח דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא:

8. 39.10

   מפולש. פי' אפי' יש שם חלון (אפי' באלכסון כל שהאלכסון למטה מחציין רש"י) וכ' ט"ז ולאו דוקא עד חציו אלא אפי' אם הולך מהעיקר האונות עד כל צד בין האונות דהיינו עד ראשם כשר בדליכא חלון ומ"ש רמ"א כאן אמצעית שהוא ל' ברור דשם אפי' איכא חלון אין איסור משא"כ למעלה מחציין דשם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה וכן עיקר (ט"ז) ואין חילוק בין אונא לאומא משא"מ למעלה מחציו שם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה:

9. 39.11

   בכסדרן. וכ' בש"ך דאם עומד כסדרן במקום החיתוך ונפרדו האונות עד שנראה מקום הסירכא משמע מדברי הפוסקים האחרונים דנקרא כסדרן וכשר וכן נוהגין להכשיר עכ"ל:

10. 39.12

    סירכא. וכ' בט"ז דוקא מעיקרו דאז אינו מפולש אבל אם יש בו חלון טריפה (וכ"כ רש"ל ומהרי"ל) ובנ"ה פוסק אפי' יש חלון בין אונא לאומא כשרה כמ"ש בש"ך ס"ק י"ג וכתב עוד דאין חילוק בין קרום עב או דק וכ' עוד דאם אין בו חלון אפי' נבדקה כולה ביחד מראשו עד סופו ג"כ כשר:

11. 39.13

    כשר. וכ' הש"ך מיהו אינו כשר אלא כשאין בשר הריאה שתחת הסירכא מקמיט בנפיחה וכמ"ש הרב בהג"ה סעיף ט'. וכ' בט"ז אבל אם גם אותה סירכא נדבקת למקום אחר טריפה ואפי' לאותו אונא עצמה לפי מה שיתבאר בסעיף ט' דזהו לא מיקרי סירכא תלויה ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש כיון שבמקום א' יש תרתי לריעותא כנלע"ד עכ"ל (וכ"כ רש"ל והש"ך מכשיר):

12. 39.14

    כשרה. והטעם איתא בט"ז דאזלינן בתר רוב בהמות שהם כשרות וכיון שיש ספק היאך היתה נפוחה בחיי הבהמה אם הרבה אם מעט מעמידין בחזקת היתר מטעם נשחטה הותרה ועיין בסעיף י"ז (ועיין פר"ח):

13. 39.15

    שלה. והטעם משום דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן הוא:

14. 39.16

    טריפה. וכ' בש"ך ודוקא יתרת שנמצאת מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה וכ' בט"ז מעשה בבהמה שהיתה שמנה ביותר והיה ראש האונות מובלעים בשומן מרוב חלב והפריד רבינו יואל השומן מהאונות ולא היה נשאר שומן בריאה ועלתה בנפיחה והכשיר עכ"ל (ודוקא מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה ובכסדרן כשירה. וכתב ע"י אם יהיה שני ורדים בשורש א' שאז הדין שהוא כשר אם יהיו נסרכים זה לזה טריפה והטעם דהלב שוכבת על הכיס של הורד ודוחקת על הגנב ומחמת דוחקא מתפרקת הסירכא שביניהם ויהיה מנוקב ועיין בפר"ח מה שמביא בשם ב"י בשם הרמב"ן):

15. 39.17

    טריפה. ופי' הש"ך דלא מהני בזה בדיקה (וטרפשא דכבדא היינו מה שקורין רויט פלייש):

16. 39.18

    לאו. וכ' בש"ך מה שכ' הרמ"א דאם היו האונות דבוקים לגמרי לשומן היורד בין האומות דכשר מיירי דוקא כשאין בו חלון מיהו מה שכתב אם הוא דבוק לגרגרת שכשר כל שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם צ"ע לדינא כי מדברי המרדכי שהכשיר משמע שלא היה יכול להכניס ביניהם אפי' מחט עכ"ל ועל מה שכ' רמ"א וכן אם היו האונות כו' הקשה ע"י דמשמע דאין חילוק בין צד ימין לצד שמאל ובש"ע ומהרי"ו כתבו אונא עליונה דמשמע דוקא של ימין ולא של שמאל:

17. 39.19

    בדיקה. והטעם דסירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחות הריאה ולא בא ממקום נקב. (אע"ג דאין סירכא בלא נקב כאן מותר לפי שהסירכא מחמת נקב נסרכת למקום אחר. כתב מהריב"ל ח"ב סי' ע"ב סרכות שנמצאות תלויות בדופן הבהמה ולא נודע אם היו כך מתחלה תלויות או שהיו דבוקות בריאה ואח"כ נעקרו והכשירו דאוקמינן לשוחט אחזקתי' עיין פר"ח סימן קכ"ז וע"ש סימן ל"ז סעיף ב') וכ' בט"ז אע"ג דסיים כאן דאין צריך בדיקה מ"מ לפי מה שכ' הרמ"א דנהגו דבאם יש סירכא עוברת ע"י משמוש נוהגין לנפחה ה"ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסרכא תלויה וסרכא עוברת שניהם אנו מחזיקין להתפשטות ליחות עכ"ל:

18. 39.20

    כשירה. וכ' בט"ז דמשמע אתלויה דסמיך ליה קאי אבל בדבוק למקום אחר אין כאן שום קולא משום דהוי תרתי לריעותא ולא מהני שם משמוש ומיעוך כלל ועיין לעיל סי' ל"ז סעיף ב' ונראה דה"ה אם למטה מחציה יצאת מטנרא דלא מקרי תרתי לריעותא אע"פ שנדבקת בשני צדדין וכך יש בהגהות בדיקות להכשיר בזה אפילו יוצאת מבועה ונראה בזה דצריך משמוש כמו בשאר סירכות:

19. 39.21

    טריפה. וכתב בט"ז מהרש"ל חולק ע"ז וכתב אם היא נסרך באונה או באומ' עצמה לא מקרי סרכא תלויה (והש"ך פוסק כש"ע והך סברא שזכר הרמ"א מבשר הריאה שארוך מן הסרכא אין מזה ראיה כלל דאף אם עכשיו שוה שמא בחייה היתה נפוחה יותר והיתה קצרה. וכתב עוד בט"ז דלפי מה שכ' הרמ"א דצריכה בדיקה אפי' כסדרן ואנן אין בקיאין בבדיקה אם יש סרכא בין חיתוך הערוגה להקנה וכ"ש מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה שאצלה צריך מיעוך ומשמוש בכל סרכא ואם לא יבצבץ אז דוקא כשר אבל אם נסרכא מגב ערוגה זו לגב ערוגה אחרת טריפה בלא בדיקה עכ"ל):

20. 39.22

    טריפה. והטעם אם היא עולה בנפיחת הריאה דטריפה איתא בש"ך משום דאמרינן דודאי נקבה הריאה ולכן נכנס הרוח לתוך הסרכא ועולה. וסירכא שמתנתקת על ידי נפיחה כתב בתשובת ר"מ אלשק"ר סי' ג' דטריפה ומדמה לה למיעוך ומשמע לדידן דמקילין במיעוך ה"ה בהני נמי כשר. וכתב עוד דבסירכא תלויה תמיד צריכה בדיקה בצלעות (ועיין ע"י):

21. 39.23

    לישראל. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל בענין הנענוע אם יוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד המנהג להתירה בבהמות ישראל ודוקא בבהמה גסה וכ' בשם מהרי"ל אם מנענע הריאה ונשאר הסירכא בבשר הריאה טריפה משום דאין סירכא בלא נקב אבל נשאר בשומן הלב כשירה ודנין אותה כריר בעלמא וכ' עוד דיכול לנענע אפי' הרבה פעמים ונוהגין לחתוך הכבד קודם הנענוע מיהו הדבר פשוט שאין אנו בקיאין בזה ע"כ אל יסמוך אדם ע"ז רק חכם גדול (והש"ך העיד דאנן לא נהיגין כלל לנענע):

22. 39.24

    לשחיטה. והטעם איתא בש"ך דבהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות והוא מש"ס דביצה דף מ':

23. 39.25

    בזריזות. וכ' מהרש"ל מ"ש המחבר להכניס ידו בזריזות וכו' אדרבה בכל נוסחי הלכות בדיקה כ' יכניס ידו בנחת וז"ל כשבא לבדוק יחתוך בחצר הכבד ויזהר לחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעות שלא יחתוך לצד חלל הגוף וכשיכניס ידו לפנים יוליכנה בנחת בין הערוגות לצלעות עכ"ל:

24. 39.26

    בעלמא. וכ' בש"ך מיהו אחר המיעוך צריך לבדוק ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ (אחרונים):

25. 39.27

    בכח. וכ' בדרכי משה שאין למעך ע"י עפר וחול והעושה כן כאילו מאכיל טריפות לישראל וכתב מהרש"ל שמעתי שבמקצת קהלות שאינן בני תורה לוקחין סמרטוט עבה וממעכין בו בודאי אנשים כאלו מאכילים טרפות לישראל וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וכ' הט"ז וראיתי עוד לאיזה בודקים אינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טרפות דודאי בכל סרכא גמורה אין מועיל ניפוח עכ"ל:

26. 39.28

    טריפה. והטעם משום דהוי שלא כסדרן:

27. 39.29

    לסרכא. וכ' בט"ז דאפ"ה אין למעך ולמשמש בסרכא דבוקה היוצאת מבועה או מטנרי וכמ"ש סי' ל"ז ס"ב ובסי' זה ס"ט (וכן בכל ב' לריעותא):

28. 39.30

    מרובה. וכ' הב"ח ונוהגין להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו' (וה"ה גנב שנסרך לכיס שלו ממעכין כנהוג) (ע"י) (וכ' בס' של"ה דף ע"ד וז"ל ואתם בני יצ"ו הנני מצוה שלא תאכלו בשר הנכשר מהמיעוך במקום שהיה מטריפה הסרכא מצד הדין ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשו את זה ויושבי א"י וכל תפוצות ישראל היושבים במלכות התוגר מטריפים עכ"ל):

29. 39.31

    מיעוך. כ' הב"ח נראה בעיני דדוקא בעגלים הרכים דהיינו שהוא תוך שנתו והוא יונק וכו' אבל גדיים וטלאים אע"פ שאינו יונק כל שהוא נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם (ש"ך). ועיין פר"ח שחולק שוחט ששחט ובדק והכשיר ד' עגלים ובעגל שבדק ראשון נמצא אחריו סרכא ע"י בודק אחר וכאשר שאל את פי השוחט הודה ששגגה היה בידו שלא הרגיש בסירכא יש להטריף שאר עגלים שבדק אח"כ (לה"ק בשם צ"צ ע"ש ועיין ת' עה"ג שאלה כ"ד דנראה דצידד להקל). כ' ע"י שקצת מקומות אינם ממעכין גדיים וטלאים עד ט"ו באב ובקצת מקומות עד ר"ה. (ובה"י כ' ג"כ עד ר"ה המה נידונים כקטנים ומכאן ואילך ממעכין כמו בגדולים):

30. 39.32

    נאמן. דשמא השני העבירה כשהכניס ידו בחוזק או הראשון העבירה בהוצאת ידו ועד א' נאמן באיסורין בדבר המסור בידו וכ' בד"מ ואפילו לדידן דמתירים כל הסרכות הנימוחים ע"י משמוש מ"מ טריפה דדילמא העביר בחוזק. (וכ"פ רש"ל ועיין כנה"ג):

31. 39.33

    היתה. ומיירי שבאו שניהם בבת א' לב"ד כמו בסעיף שאח"ז. ש"ך:

32. 39.34

    היתר. הטעם שאמרי' נשחטה הותרה ומ"ש בסעיף הקודם טבח שהכניס ידו וכו' מכשירין אותה נראה שזה מיירי שהטבח אומר בפי' שבריאה מצא טריפות אבל אם אמר סתם טריפה יכול לומר שמצא איזה נקב בחצר הכבד מה שלא מצא השני כי אין חיוב על הבודק לבדוק אח"ז ואפי' אם אומר חפשתי בחצר הכבד ולא ראיתי שם נקב לא ראיתי אינו ראיה דאפשר שהראשון ראה מה שלא ראה זה איזה נקב קטן עכ"ל הט"ז:

33. 39.35

    שנבדקה. וכ' מהרש"ל ולדידן דאסרינן בנאבדה הריאה קודם בדיקה גם בזה אסורה (אפי' בהפ"מ). ולקונה ודאי אסור לכ"ע דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואם הקונה לא הוציא המעות עדיין אין מוציאין ממנו (ל"ח). אבל הט"ז והש"ך חולקים עליו וס"ל דבזה כ"ע מודו דכשר ע"ש מה שמחלקים בין דין זה לנאבדה הריאה וכתב הט"ז ומ"מ מ"ש לעיל בס"ס א' בשם רש"ל ביש הכחשה אם שחט כהוגן שאסור אינו ענין לזה דהתם אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כהוגן והתם הספק בגוף השחיטה כנ"ל ברור עכ"ל:

34. 39.36

    בדיעבר. והטעם כיון שהניחו אצל העובד כוכבים שרגיל לעשות כך הוי כמזיד. ש"ך:

35. 39.37

    ומשמוש. כ' הש"ך וכן כל הסרכות שנתבארו בסי' זה בכולן נוהגים למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סרכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח"כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסירכא תלויה ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר בס"ד דכשר וכן אם הוורדא נדבקה למטה בשורש שלה בסעיף ג' כל אלו כשרים בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגין בארצות האלו וכן הוא בדברי האחרונים (ופר"ח כ' אנו אין נוהגין למעך. ובכסדרן מכשרינן בכל גוונא אף למעלה מחציין וכן דבוקה בשדרה גם ורדא נדבקה בשורש שלה מכשרינן אבל דבוק בגרגרת או בשומן הסמפון מטריפין עכ"ל. וע"י כ' חלילה למעך או למשמש במקום ב' לריעותא. ועיין בב"י שכ' שאם הבהמה שמנה והשמנונית תולה מן החזה על הדופן ונסרך שם כשרה). והט"ז כ' דאין למעך בסירכא דבוקה היוצאת מבועה או מטינרי וכ' עוד שראה מעשה בטבח א' מומחה שהיה עצם א' דק וארוך קצת מונח על הריאה מבחוץ ונדבק בעורה לרחבה וקלף אותו ממנה ונפח בה ולא היה מבצבץ והכשירה מטעם שהבודקים אומרים שמצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה תחת הצלעות ול"נ דטריפה כיון שאפשר לו לנקוב הריאה בעי בדיקה מדין הש"ס כמו בריאה שהרגיש בה מחט בסימן ל"ו סט"ז ואין אנו בקיאין בבדיקה כמ"ש רמ"א בסי' זה ס"ד ותו דיש לחוש שמא ניקב גם במקום אחר וכן שמעתי ממהר"ם יפה ז"ל עכ"ל (ופר"ח מכשיר דמסתמא אינו אלא מצלעות הבהמה. אם נמצא ע"ג הריאה שומים שקורין ווארצלי"ן צריך לקלוף מן הריאה בנחת ובאם שיהי' הריאה יפה ושלימה תחת הווארצלי"ן כשר. ע"י):

36. 39.38

    טריפה. כ' הט"ז מ"כ אם סירכא תלויה יוצאה בשפולי אומה ובסוף הסירכא עבה ותלוי בה כמין כפתור ונראה כבועה מליאה מוגלא אפ"ה נראה דכשר דהתפשטות ליחה היא ומ"מ בדיקה בעי עכ"ל ואני אומר דהוי בועה בשיפולי עכ"ל הט"ז (ופר"ח סי' ל"ז ס"ק כ"ג חולק על ט"ז וכן הש"ך בנה"כ ע"ש):

37. 39.39

    בנפיחה. כ' הט"ז שמעתי שמורה אח' הטריף בריאה שנמצא בה בשר בלוי וקלפוה והיה תחתיו כמו צלקת דהיינו קמטים מטעם זה שהבין דכל שאינו יפה טריפה אע"פ שאין טריפה בלא"ה ולא נהירא כלל דאין לנו להוסיף על הטריפות ומעולם לא נתכוין הרוקח על איסור זה וכו' וע"ל סי' ל"ה ס"ח מ"ש בשם מהרש"ל (ועיין בפר"ח ריאה שחסרה בגב האומה כמו סדק והעור והבשר קיים וכנגדו בדופן נראה שהצלע היה נשבר ונתרפא הוי ריעותא וטרפה. תשוב' ב"ח סי' ק"ל. כ' הרדב"ז מי שאינו אוכל מנפוחה שנתארח בבית שאוכל מנפוחה א"צ לחוש לגיעולי כלים):

38. 40.1

    סותמו. פי' כיס שהלב נח בו וכיון שהוא עשוי ככובע לא מיהדק. ש"ס:

39. 40.2

    לדבריהם. והב"ח חולק על רמ"א וכ' דבסוף סי' זה מיירי בטרפש הלב. אבל הש"ך פוסק כדעת רמ"א וכ' שכן משמע מדברי הרמב"ם דגם שומן הלב לא הוי סתימה וגם הט"ז כ' שקשה להקל כיון שאו"ה ורמ"א אוסרים:

40. 40.3

    לחלל. פירוש אפילו ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללה. ש"ך בשם ב"ח:

41. 40.4

    וניעה. וכ' הש"ך דכל הפוסקים האריכו בפי' הג"ה זו ולהלכה מסיק הב"ח דחיישינן לכל הפירושים לחומרא דהיינו כשנמצאת בלב לגוואי טריפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טריפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגוואי וחזרה לאחריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחריה חיישי' דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינו ניכר. ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור וטעמם לפי שנמצא כן בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה ממנו עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה וע"ל סי' מ"א עכ"ל ובט"ז חולק ע"ז (וכ"כ דמש"א) ופר"ח כ' עצם שכל צדדיו גסים ואין בו חדוד כלל בשום צד יש להכשיר וכ' עוד שיש מין שוורים שכך הוא בתולדה ע"ש. מחט הנמצא תקוע בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות שידוע שבא המחט לצד פנים יש לעיין אם תקועה מקצתה עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפי' קופה לבר כשירה אפי' במחט דקה רש"ל בשם מרדכי. וכ' דבלב הצבי גופא מה"ת להכשיר אם העצם מונח בענין שבמחט היה בו איסור משום דסופו לנקוב מה לי מחט או עצם ואפי' את"ל דבצבי כשר מנין לנו לדמות בהמה לצבי דאין ללמוד מין משאינו מינו ואין להקל בדבר שאין יסוד לו מפוסקים ראשונים עכ"ד ועיין בס' נקה"כ ואם יש ב' לבבות מעשה היה והטריפוהו דמש"א דף ק' ע"ב. מעשה בריבה אחת שפתחה התרנגולת והחתול עומד אצלה ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת ובעלת התרנגולת אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלה החתול והכשיר הגאון ח"צ בת' שאלה סי' ע"ד מטעם שא"א לשום נברא בעולם לחיות אפי' שעה א' בלא לב ע"ש שהאריך:

42. 40.5

    בחללו. וכ' הש"ך דזה צריך עיון שהרי בכל לב יש דם בחללו ואולי המחבר ה"ק דכשנמצא בעובי הלב ולא נתפשט עד חללו טריפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחלל דפשיטא דטריפה (לב תרנגול שהיה עליו כיסוי מלא מים והלב כולו בתוכו וקלפוהו ובדקו ולא היה בו נקב כשר פר"ח בשם הריק"ש):

43. 40.6

    הרי הוא. כתב רש"ל שלולי קבלת ראבי"ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה עד חלל הלב דאפילו תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים. ופר"ח כתב אני אומר דאין לסמוך על קבלת ראבי"ה ע"ש):

44. 41.1

    תלוי. דהיינו בכליות כדאיתא בב"י ויש פוסקים דמקום חיותא הוא מקום דביקתה בטרפש וכ' האו"ה הלכך צריך ג' זיתים באלו ג' מקומות ומביאו בת"ח לפסק הלכה עכ"ל הש"ך אכן בעוף יש להקל אם נשתיירו ב' זיתים א' במקום מרה ואחד במקום שדבוקה ללב עיין בש"י סי' נ"א. כבד של אווזא לעוטה והיה בצד התחתון המונח על הוושט והקורקבן כמין כיס של בשר ומחופה בעור הכבד והיתה גבוה וקשה קצת מבשר הכבד וקרע הכיס ומצא בתוכה שבולת שועל שלימים גם מרוקבים ומעוכלים גם חול כעין הנמצא בקורקבן טריפה. ת' ש"א שאלה כ"ח ופר"ח בק"א ועיין הרדב"ז סי' קצ"ט. אבן הנמצא בכבד של בהמה טמון בבשר הכבד כשירה לפי ששם מתהווה מחומר המאכל היורד אל הכבד להתהוות הדם. פר"ח בשם הריק"ש:

45. 41.2

    בצפורן. וכ' הש"ך ואם משרטט בציפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטריפה כדלעיל סי' ל"ו סעיף י"ג בהג"ה:

46. 41.3

    הכל. והט"ז והש"ך חולקים על זה ופוסקים דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו השני זיתים כמו בניטלה. וכ' בט"ז וכך אנו דנין זמן רב וכ"כ בספר משאת בנימין זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא רסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ"ש סי' נ"ח סעיף ג' עכ"ל:

47. 41.4

    כאבן. וכ' הש"ך בשם ספר אפי רברבי דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה:

48. 41.5

    חיותו. ופסק הב"ח אפילו אם ניטל כל הכבד ולא נשתייר רק אלו השני זיתים שהתליעו אפ"ה כשרה דהתלעה הדרא בריא. אבל מהרש"ל פסק דבכה"ג טריפה והסכים עמו הש"ך וכ' דאולי גם הב"ח לא מיירי אלא כשהתליע בענין דלא חסרו השני זיתים משיעורן:

49. 41.6

    טמון. בטור כ' הטעם דחיישינן שמא נכנסה דרך הושט לדקין ומדקין לחלל הבהמה ונקבה ונכנסה לכבד. וכתבו התוספות דדוקא גבי כבד יש חילוק בין קופה לגיו או לבר אבל בריאה כשרה בכל ענין דקרובה לקנה וסמפונא דריאה יש לה רווח וחלל גדול וכן בקורקבן כשר שדרך הוושט בא המחט עם המאכל לקורקבן שהוא תלוי בושט וכ"כ הב"י בשם הרשב"א שבכבד החמירו כיון שהוא רחוק מהקנה עכ"ל הט"ז וע"ל סי' מ"ג במחט שנמצאת בטחול ע"ש. בליל סוכות מצאו בחתיכות כבד לאחר שצלאוהו ובשלוהו מחט תחובה בחתיכה א' מהאמצעית הכבד והמחט היה מאותן מחטין שהנשים משתמשים בהן הרבה והכשיר בצ"צ סי' ק"ז מכח ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה את"ל קודם שחיטה דילמא דרך הקנה נכנסה ולא נקבה שום אבר מאותן שנקובתן במשהו ובפרט כי המחט היה מאותן שהנשים מוליכות תקועות על כנפי בגדיהם שמא אחר הצלייה נפל עיין ברדב"ז סי' כ"ח אבל פר"ח החמיר חוץ מהכלים שנתבשל בהם הכבד יש להקל להשתמש בהם כשהם אינן ב"י דהוי נט"ל. אם נמצא בכבד גרעיני תמרה כשרה גרעיני זית טריפה. פר"ח:

50. 41.7

    חוץ. וכתב הש"ך בשם הר"ן ומהרש"ל ודוקא אם כולה טמון בבשר הכבד אבל אם חודה יוצא לתוך חלל הבהמה וראש העב נחבא בכבד טריפה ודלא כעט"ז וסמ"ק ואו"ה והגהת ש"ד שמכשירים בזה. וגדולה מזו סובר הרשב"א דאף אם רק פונה חודה לצד חלל הבהמה ג"כ טריפה דחוששין כל שנכנסה עד מקום הכבד וחודה למטה ועברה דרך צר שמא עם כניסתה נקבה הקנה הפורש לכבד במקום שהוא צר וטריפה וכ"פ מהרש"ל וב"ח:

51. 41.8

    טריפה. שאילו נכנסה דרך סמפון לא היה אפשר לה להתעקם לגמרי ולתחוב בעובי הכבד ש"ך בשם ב"י:

52. 41.9

    בדקה. שהרי היא ראויה לנקוב בצד העב שלה ג"כ. ש"ך. ומחטין שלנו הוי דין מחט דקה וטריפה בכל ענין. כנה"ג בשם הגהת מרדכי דף קנ"ה:

53. 41.10

    שבכבד. אפי' חתוכה הכבד ט"ז בשם רש"ל:

54. 41.11

    ריאה. ואפי' היא חתוכה. ט"ז:

55. 41.12

    מצד. הנה כמעט כל הפוסקים כותבים דהאי מצד הכבד הוא ט"ס וצ"ל חצר הכבד ובט"ז רוצה לתרץ דר"ל לאפוקי אם ניקב באותו חלק שפרוש על הדופן אז אין הנקב פוסל בו שהדופן מכסהו ע"ש ודבריו דחוקים. (ואני שמעתי מ"ש הש"ע מצד הכבד פירושו מצד הכבד הוא טריפה ולא מצד עצמו). וכתב הש"ך בשם מהרי"ל אם ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואם נמצא סביביו חוטין לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטריפה עכ"ל וע"ל סימן ל"ו ס"ה בהג"ה:

56. 41.13

    כשירה. והטעם איתא בש"ך כיון דאין הטריפות מצד עצמו רק שסופו לינטל הכבד. ולפ"ז בין עלה עליו קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה. וכתב הט"ז אפי' חלב טמא שבעלמא אינו סותם הכא בנקב של חצר הכבד סותם. מעשה בריאה של עגל שבדקו טרפשא דכבדא ולא היה בשר לחצר הכבד כלל רק ב' עורות הם קיימים זה בזה והבשר שהיה ביניהם נחסר כולו פסק בת' חב"י שאלה ל"ט דטריפה. כתב צ"צ אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סירכא תלינן לחומרא דודאי הסירכא באה מחמת המחט שניקבה הכרס מעבר לעבר אבל אם נמצא המחט או קוץ מונח כך בכרס ואינו תחוב בו אע"פ שב"ה נסרך לאיזה מקום אין להטריף ע"ש סי' מ"ט ועיין בח"ה ס"ט וח"י ופר"ח כתב עליו שיפה כתב:

57. 41.14

    בטרפש. אפי' כולה טמונה בטרפש ואין חילוק בטרפש בין קופא לגיו או לבר ש"ך. וכתב הט"ז דאין הבודק צריך לבדוק בחצר הכבד אם יש בו נקב ואף שראיתי במקצת בדיקות שיבדוק אח"ז נ"ל דאין זה חיוב וכ"ש שאין לענוש הבודק עבור זה עכ"ל:

58. 41.15

    כבדים. וכתב הש"ך דמשמע אפילו אינן דבוקים זה בזה במקום חיותא ובמקום מרה דכל יתר כנ"ד ר"ל כאלו שניהם ניטלו לגמרי וכ"כ בת"ח וכ"פ מהרש"ל. מיהו כ' מהרש"ל דאם השני כבדים מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא פשיטא דכשירה לכ"ע כמו ביתרת רגל שיוצא למטה מארכובה לקמן סי' נ"ה ס"ד וצ"ל דגרע טפי אם נמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד מאם דבוק למטה מאותו כזית דכיון דמתחיל למטה ממקום חיותא ומקום מרה נראה שאינו רק תלתלי כבד וע"ל ס"ס מ"ג וסי' נ"ד ונ"ה מ"ש מזה עכ"ל וט"ז כ' שאין לאסור יתרת כבד אלא במקום מרה או חיותא:

59. 41.16

    בעוף. כבדא דאווזא נחלקה לב' חלקים חלק א' גדול וחלק א' קטן אם ניטל חלק הקטן ונשתייר חלק הגדול כשרה בכל ענין דכולהו איתנהו בחלק הגדול כזית במקום מרה ובמקום שתלוי ביתרת ובמקום שתלוי בכליות אמנם אם ניטל חלק הגדול עיין מ"ב סימן ק"ג וכנה"ג דף קנ"ד. כבד שהיא נפוחה ועבה וניקב יש לעיין בריאה אם נמצא לבנה כצמר גפן טריפה ואם היה אדומה כשירה דהדרא בריא עיין מ"ב סימן כ"א ודמש"א דף צ"ה:

60. 42.1

    סותמו. וכ' הש"ך אבל אם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה טריפה וכתב הרשב"א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל סי' ל"ו ס"ה גבי ריאה:

61. 42.2

    נסרכה. דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא וע"ל סימן מ"ו. (מרה ודקין שנסרכו זה לזה כשר ח"י סי' ע"ז ועיין פר"ח שחולק על רמ"א. מרה שבולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ונמצא המרה שלימה ונפחו המרה ועלתה בנפיחה ולא נמצא בה נקב כלל בס' צ"צ סי' ט' השיב להכשיר ועיין בפר"ח):

62. 42.3

    טריפה. וכתב הש"ך אע"ג דקי"ל דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור מ"מ הכא קים להו דמלתא לא שכיחא הוא וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה. (אם לא היה מרה וקודם שיטעום נאבדה הכבד כשרה ח"י ועה"ג סימן ט"ז וכה"ג קנ"ה. טעמו מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא המרירות תלינן שנתקנח וכשרה פר"ח בשם הריק"ש):

63. 42.4

    לסמוך. והטעם כי בלא"ה רבו המכשירים בחסרה המרה:

64. 42.5

    כשרה. ומה שלא נשפכה לחברתה כשנקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה. ב"י. (וה"מ דליכא טעמא דמרירתה בכבד. אבל אי איכא טעם מר כשרה במכ"ש מדין חסרה המרה לגמרי פר"ח ובש"י שאלה נ"ב חולק עליו. כתב הריק"ש מעשה בא לידי שהיתה בועה כמו כיס קטן יוצא סמוך למרה תלויה בסימפון סמוך לה ברוחב אצבע ולא שפכי אהדדי ונקבו הבועה ויצא מים זכים וטעמו המים ולא היו מרים והכשירוהו דלאו מרה היא אלא בועה ואין טרפות בועה אלא בריאה. כתב אהל מועד מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה כשרה שתולין דדרך הסמפון נשפך המרה ולא דרך נקב כלל וכ' פר"ח עליו ונופחין אותה ואם אחר הנפיחה לא ימצאו שום נקב טפי איכא למיתלי שנשפך דרך הסמפון מלמימר שהעלה נקב קרום ואינו ניכר):

65. 42.6

    אצבע. וכ' הש"ך ואע"ג דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה משא"כ הכא:

66. 42.7

    שפכי. ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ו ס"ה אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו הסמפונות כשירה. ש"ך:

67. 42.8

    והצבי. כתב הש"ך דאילים אין להם מרה ולא חשוב כניטל כיון דכל המין כך הוא (תוס' דחולין דף קי"ב ובספר שערי שמים כתב וקצת ב"ח שאין להם מרה כלל ויש להם במעיים כגון יונה ומין שליו וצפור דרור ויש שיש להם מרה בבטן וקצת מהם באזנים. וצבי ואיל מרה שלהם היא באליה ועיין ברד"ק הושע סימן ז') ואם נטל הכבד מאותו המין צריך לשייר כזית במקום שראוי להיות המרה במינים אחרים והטעם מדאיתא בגמרא כזית במקום מרה ולא אמר אצל מרה וע' מ"י סימן פ"ט:

68. 42.9

    מחט. וכ' הש"ך דאין חילוק בין קופה לבר או לגיו. ד"מ ורש"ל ואחרונים ופר"ח חולק ע"ש:

69. 43.1

    מפולש. כ' הט"ז נראה פשוט דאף אם עור הטחול לא ניקב שם דטריפה דהא אין העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול. וכתב עוד דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב רק חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור וכן כ' בספר של"ה דף ע"ה וגם בצד הדק אין חילוק אף אם עב קצת אעפ"כ נקרא צד הדק וכ' עוד הט"ז נשאלתי על אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כך ובכל פעם נמצא הנקב במקום א' ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב העגלים והשבתי להכשיר ע"ש טעמו. ובנה"כ חולק על זה וכ' שבא מעשה כזה לידו והטריף (ובת' חב"י שאלה מ"ג ובעה"ג שאלה ק"ך ופר"ח וע"י חולקים ג"כ על הט"ז):

70. 43.2

    כעובי. כ' הט"ז דאותו עובי צריך שיהא דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל סתימת חלב או בשר. (גם הקרום שעליו אינו מצטרף דאין זה בכלל סתם טחול):

71. 43.3

    כשרה. וכתבו הט"ז וש"ך נראה ברור דהך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאם יש מחט ודאי לא עדיף מכבד וטריפה. ומ"ש רש"י ואי אשתייר ולא יצא המחט משמע דמיירי מדין מחט צ"ל דמיירי שנתחבה לפנינו ופגעה בטחול דידוע שלא נקבה א' מהאברים הפנימים. (טחול שנצלה בלי ניקור מותר דמסתמא יש ס' נגד איסור שבו פ"י. וב"ח כתב אפי' איכא ס' צריך קליפה סביב לחלל הטחול. וט"ז ס"ס ע"ד כתב דמן הדין אסורה עד שיהיו בוודאי הטחול והחלב כשר שבה ס' נגד הניקור):

72. 43.4

    ונרקב. וכתב הט"ז נ"ל דמה שאסרו בנמוק או לקוי בצד העב היינו דוקא שמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול מבחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור (דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון) דלא חמיר מריאה וכן נראה דעת רש"ל אלא דמ"מ מתיירא אני להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים עכ"ל. (אם חתך במקום העב טרפה. אחרונים. שינוי מראה אינו פוסל בטחול אלא דוקא כשנפלה לאור הוא דטריפה כשהוריקה הטחול ככרתי ועיין לקמן סי' נ"ב ש"ך):

73. 43.5

    שלם. וכ' הש"ך דצריך שישתייר כעובי דינר זהב דלא כב"ח שמכשיר אפי' פחות מעובי דינר זהב:

74. 43.6

    עביו. פי' של אותה טחול במקום העב:

75. 43.7

    מרובה. וטעם המקילין דלמאי דקי"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ששניהם נטולים וניטל הטחול כשר וזה דעת רש"י ורמב"ם והרא"ש. והב"ח ומהרש"ל פסקו דיש להחמיר ולהטריף אפי' בהפסד מרובה והש"ך פסק כדעת רמ"א דס"ל דכל יתר כנטול דמי פי' ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו מקום והוי ניקב הטחול בסומכיה וזהו דעת הרמב"ם. בהמה שהיו לה ב' טחולים וא' מהם ניקב בסומכיה פסק צ"צ סימן צ"ח שאם ניכר איזו מהם עיקר ואינו נקב כשירה ואם אינו ניכר טריפה מספק ופר"ח כתב בכל גווני יש להטריף:

76. 43.8

    הנקב. ומהרש"ל אוסר בטחול של עוף בכ"מ שניקב דהכל נקרא סומכיה וכתב הט"ז דבעל נפש יחמיר בעצמו (והפר"ח כתב בכל גווני יש להטריף וכל זה בעוף אבל בבהמה וחיה בין גסה ובין דקה דינם שוה. דמש"א דף קמ"ו):

77. 44.1

    עד. וכ' הש"ך דעד ועד בכלל (וה"ה נחסרה כשירה אפילו אם החריץ עצמה ניקב או נחתך או נחסר כשירה דדוקא בלקתה אמרינן אם הגיע למקום החריץ דטרפה דכאיב לה יותר אבל לא בנחתך או בניקב ב"ח ע"ש) וכתב באו"ה דדוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס דטריפה והב"ח כתב דמשמעות הפוסקים דכתבו סתמא כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר וצ"ל מ"ש כאן שנעשה ע"י מחט והלא נמצא מחט בחלל הגוף טריפה וע"כ מיירי שנעשה בפנינו וראינו שלא ניקבו אברים הפנימים:

78. 44.2

    הלובן. כתב הש"ך דמוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן ע"ש. ואפילו התחיל המסמסה מבפנים טריפה מאחר דעיקר לקותה אינו אלא במקום חריץ א"כ כשיגיע המכה ללובן הוי חסרון מבחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא רש"ל:

79. 44.3

    חרב. כתב הט"ז דמכת חרב פירושו שנבקע לשנים והש"ך חולק עליו וכתב דמכת חרב שאני מבנחתך דמכת חרב הוא בכח והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר:

80. 44.4

    שיגיעו. פי' הש"ך דהיינו על הלובן. ובמים זכים אפילו מצד הלובן כשר מיהו היינו דוקא לדעת המחבר אבל הרבה פוסקים ס"ל דאם לקתה אפי' בכוליא א' במים עכורים או נעשה בשרה כבשר המת אפילו לא הגיעו עד מקים הלובן טריפה ומשמע אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טריפה (מדאמר בגמ' לקתה בכוליא טריפה והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ משמע דוקא בלקותא אבל לא במוגלא ומים עכורים ועי' בט"ז ופר"ח חולק ופסק כש"ע דצריך שיגיע המוגלא ללובן שבה. מעשה בבהמה שנמצאת ריעותא בכוליא שהיתה סרוחה ולא הספיק לבודקה אם הגיע למקום החריץ או לא עד שאכלה הכלב והטריפוה הרב מהר"י והרשד"ם ומהרש"ך וש"י. עיין כנה"ג דף קס"א היו הרבה אנשים בבית המטבחיים קצתם אמרו שראו הכוליא ולא ראו הסירחון וקצתם אמרו שהם ראו הסירחון אין כאן הכחשה וטריפה. העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים שהיה בו מוגלא אבל לא ידעו אם היה מגיע עד החריץ ה"ל הכחשה וה"ל תרי ותרי והבהמה בחזקת היתר עומדת. ראו בכוליא מים והריחו ריח סרוחים אין לתלות ולומר דשמא הסירחון בא ממקום אחר והמים שבכוליא צלולים הם כנה"ג בשם מהרי"א ע"ש דף קס"א) וכ"פ מהרש"ל וב"ח וכ' הט"ז שכן ראוי להורות למעשה וכ' הש"ך אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ ודלא כב"ח דאוסר גם בזה ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסי' זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים. וכ' מהרש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מלאה מוגלא טריפה יש לחלק אם לא היתה הבועא מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ משום הכי אמר מלאה אבל היכא שהיתה הבועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה אפי' לא הגיע לחריץ עכ"ל:

81. 44.5

    אבנים. וכתבו הט"ז והש"ך אפי' אם נמצאו במקום חריץ כשרה (כי משם יורדין לגיד הערוה) (ת"ח):

82. 44.6

    כענבה. כתב הט"ז ואין להקשות הא אין ענבה גדולה כפול כבר תירץ הרש"ל דמיירי בפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א"י שהיו משולים בגדילתן לפי הטבע כמו שמצינו בשיעור זית שהוא חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כך. וכ' הש"ך בשם כל בו אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקות כלל אז ניכר שכך היה תחלת ברייתה וכשירה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה עכ"ל (כוליא שהיתה קטנה ולא הספיק לשערה אם היתה יותר מכפול או מכענבה עד שנאבדה הבהמה מותרת מטעם ס"ס ספק שהיה יותר מכפול וספק שמא מתחלת ברייתה היתה קטנה ולא ע"י חולי. מיהו אם הכוליא האחרת היתה סרוחה או שום ריעותא אע"ג שלא נטרפה בזה טריפה דאין כאן אלא ספק א' שמא היתה גדולה מכפול. אבל ספק שמא מתחלת ברייתה היתה כך קטנה זה אין לומר כיון דראינו הכוליא האחרת סרוחה מחמת חולי אנן סהדי שגם זה הכוליא קטנה קטנותא מחמת חולי כנה"ג דף קס"ט):

83. 44.7

    וטריפה. ומהרש"ל חולק ע"ז ופוסק שאף ע"י חולי תחזור להיתר הראשון (דהרי מצינו בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשירה אע"ג דקודם הסביכה טריפה) אבל הט"ז וש"ך פוסקים כהמחבר (אם כוליא א' גדולה מאד ומאד פסק בש"י בצירוף גדולי הוראה להתיר שמתחלת ברייתה היתה כך והיינו רביתייהו):

84. 44.8

    שתים. כ' הש"ך בשם ב"ח הל' משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אחר אבל אי עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא טריפה דמאן יימר דהיתירה לקוי דלמא שאינה יתירה לקוי וה"ל לקתה בכוליא א' וטריפה (ונמשך אחריו צ"צ סי' צ"ח) (והט"ז כתב לא ידעתי מי הכניסו לכך להוסיף בטריפות ע"י חילוק זה דודאי על כל א' יש שם יתירה וכל שנשארו ב' כהלכתן אמרינן שהם הכליות ופשוט הוא עכ"ל ומהרש"ל כ' דאם יש ג' כליות וכולם עומדים בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון בא' מהם כשירה אבל אם השלישית אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן הב' העומדות בשורה טריפה וצ"ע לדינא והש"ך הניח דבר זה בצ"ע. ופר"ח כ' אף אם נמצא כוליא יתירה כל שיש לקותא בכוליא א' מהן טריפה ע"ש):

85. 44.9

    דלובן. כ' מהרש"ל אע"ג דאינו פוסל אלא עד שיגיע ללובן שבכוליא ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טריפה דספק דאורייתא הוא עכ"ל:

86. 44.10

    מראה. כ' רש"ל כיון דשינוי מראה אינו מן התלמוד בכוליא ע"כ אין לאסור אלא כשמגיע עד הלובן וט"ז חולק עליו וס"ל דשינוי מראה אף שאינו מגיע עד הלובן טריפה דסופו לקלקל הכל ואיתא בטור אם היא ירוקה כשירה ונחלקו הפוסקים אם הוא מה שקורין בל"א בלו"א או גע"ל וכ' הש"ך דבסי' קפ"ח קיי"ל דמראה גע"ל אינו נוטה לאדמימות אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וכן לעיל סי' ל"ח בריאה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע"ל וכ"כ הט"ז דאין להתיר במראה גע"ל ובמראה גרי"ן יש להתיר ע"ש (כ' פר"ח בלובן שבכוליא יש עליו קרום דק מלמעלה ולפעמים נמצא אותו קרום שחור נוט' לדיותא ותחת אותו קרום מוציאין הלובן לבן כשאר הכליות כשירה ע"ש. בת"ח כתב דמראה גע"ל כשר דנוטה לאדמימות וגרי"ן ובלו"א טריפה ע"כ. וט"ז וש"ך חלקו עליו ופסקו דמראה גע"ל טריפה ומראה בל"א כשרה ופר"ח מטריף בכל גווני ע"ש):

87. 44.11

    עוף. וכתב (ב"י בשם או"ח) שהר"ש התיר אפי' היא נפוחה ושחורה כדיו (לפי שכליות של עוף הם סגורים בעצם ואין מגיעין שם הבני מעיים ודוקא בעוף אבל בבהמה וחיה אין חילוק בין דקה ובין גסה ודינם שוים. דמש"א דף קמ"ו):

88. 45.1

    עוף. כתב מהרש"ל בשם ראבי"ה שאם ניטל בעוף המעיים שהביצה מונחת בו דטריפה וכ' הב"ח דיש להחמיר היכא דליכא הפסד מרובה. (ופר"ח חולק ויש לחקור אם נמצא לה ב' האם מה דינה ויראה דזה תלוי בחילוק הפירושים בהאי דכל יתר כנטול דמי עיין כנה"ג קס"ג):

89. 45.2

    נימוק. כ' הש"ך דבנחתך כשירה. (והב"ח החמיר אפי' בהפ"מ בניקב או נימוק האם מיהו בנחתך מקצתו כשירה. ופר"ח כתב לדינא נקטינן להקל בניקב ובנחתך קצת ובנימוק ומכ"ש ניטל ע"ש. ולפ"ז בעוף שנמצא לפעמים בשלל של ביצים שקורין בל"א גשוואל"ני אייע"ר והביצים נימוקים כמו מוגלא כשר בהפ"מ לרמ"א ולש"ך ופר"ח אפי' בלא הפ"מ אם נימוק הולד במעי בהמה עיין פר"ח וכנה"ג דמכשירין דומיא דנימוק האם שהולד מונח בו ורוב הפוסקים מטריפין הולד והבהמה (עיין בס' א"ח סי' י"ח ופר"ח ס"ס זה):

90. 45.3

    להטריף. וכ"ש ניטל וכ"כ תוס' פ' א"ט דף מ"ח אם ניקב בית השתן או ניטל טריפה. שוורים המשתינים דם צריך לבדוק השלחופית ששם מי השתנה אם לא ניקבה מותרים באכילה (הגהות לה"פ) וכ' מהרש"ל שמצאו מחט תחוב בשלל של ביצים והטריפוהו משום שהיה בחלל הגוף ושמא ניקבה א' מאברים הפנימי':

91. 46.1

    סתימה. כ' הש"ך דה"ה אם עלה קרום ונסתם דבכל הנקובים אין הקרום סותם (וה"ה אם נתמסמסו הדקין אפי' כ"ש וכ"ש הרבה כאשר רגילים למצוא בעופות שהליחה בתוך הדקין היה נימוק ונראה בעור הדקין ריעותא שהוא טריפה (בה"י):

92. 46.2

    כשירה. כתב הש"ך בשם או"ה דדוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו בנקיבת הטחול דצריך להשתייר כעובי דינר זהב א"כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ"כ כעובי דינר זהב. גם משמע מהפוסקים דאפילו מחט תחובה בנקב וחלב טהור סותמו כשר כי כתבו בשם ר"י בקורקבן שנמצא בו מחט וניקב הכיס וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר:

93. 46.3

    טהור. כתב הש"ך בשם ד"מ דה"ה בשר נמי סותם מיהו דוקא בבשר שאצלה בתולדתו דאל"ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהגה"ה והט"ז חולק ופוסק דבשר סותם אפי' משל אבר אחר וראיה מריאה שניקבה ודופן סותמו דכשר מדין התלמוד עכ"ל (המעי הסמוך לקיבה שהיא תחלת בני מעיים אע"פ שבסי' ס"ד סעיף ט"ו כ' שהחלב שעליו אסור באורך אמה מ"מ לענין נקב סמכינן אמקצת גאונים שפירשו שהוא בסוף המעיים ולדידן לפחות מסתם סתם (ש"א סי' ס"ב) וכ' פר"ח עליו ויפה כתב ומיהו אי איכא נקב במעי הסמוך לקיבה ובסוף המעיים נמי והחלב סותם אותם טריפה דממ"נ חד מינייהו לא קסתים):

94. 46.4

    הלב. והיא טרפשא דלבא בסי' מ' והטעם שאינו אדוק היטב:

95. 46.5

    סותמים. לפי שאינם אדוקים והיינו טעמא דחלב טמא (ועיין לעיל סי' מ' דאפילו שומן של הלב אינו סותם):

96. 46.6

    שנהפכו. וכ' הש"ך אבל אם ידוע לו ודאי שלא נהפכו כשרה:

97. 46.7

    מהופכין. וכתב הש"ך שהראבי"ה מתיר בזה וכן דעת מהרש"ל (ופר"ח כ' ואנו אין לנו אלא פסק ש"ע לאסור וכ"כ ב"ח וכ"ד הכנה"ג):

98. 46.8

    רעותא. ופי' הש"ך דמ"ש ולא היה ניכר שום רעותא אין ר"ל שלא היה ניכר שום רעותא עכשיו שהרי אין לך רעותא גדולה מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר אלא ר"ל שלא היה ניכר רעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באו"ה להדיא שממנו מקור דין זה עכ"ל (כתב הל"ח שמעשה בא לידו בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיים היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכין לעור והטריף ופר"ח חולק ומכשיר וכן ש"ך. מנהג עובדי כוכבים בכל מקומות אלו לסרס התרנגולים זכרים כדי שיפטמו ותופרין מקום הקריעה ומנהג העולם לאוכלם ואין פוצה פה ומצפצף דהמתעסק בסירוס בקי הוא שאינו נוגע בבני מעיים ואף אם בשעת הקריעה נופלין מעיים בין עור לבשר מאליהן יצאו והוא לא הפך בבני מעיים ואף אם מכניסן בידים מסתמא יודעין להכניס בענין שאינן נהפכין (דמש"א וכנה"ג דף קס"ד) תרנגולת שיצא מעיה דרך הטבעת טריפה דא"א שיתחזרו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש"ל בא"ו שלו הובא בכנה"ג):

99. 46.9

    ניקב. וכ' הש"ך בשם כמה פוסקים דאם מונח המחט לארכו יש להכשיר בהפסד מרובה דדוקא גבי מרה יש לחוש כיון דלית לה דוכתא למיפק ומונחת בתוכה כל שעה משא"כ בדקין וכ' הט"ז דוקא אם המחט מונחת ואינה תחובה בתוכן אבל אם עשתה קצת נקב אפי' למ"ש רמ"א בסימן מ"ח ס"ז בהמסס דבהפסד מרובה יש להתיר בניקב מצד א' הכא חמיר טפי כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' במונחת ואינה תחובה כלל אין להקל כולי האי כיון שראינו שהתחילה לנקוב (ובנמצא קורט דם מבחוץ אף שנמצא יש להטריף. פר"ח) בהמה שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלין עשב שקורין כל"ך יש להכשיר בבהמות ישראל (תשו' מבי"ט):

100. 46.10

     במשהו. וכ' הש"ך דהכי נהוג אם לא בהפסד מרובה (ופר"ח חולק ולדעת המכשירים עד שינטל רוב רחבו ר"ל הרוב של התפיסה בין הרוב לאורך או לרוחב ורש"ל כ' דוקא הרוב בין הכל דהיינו מאורך ומרוחב ואם רוב אורך ניטל לבד או רוב רוחב לבד כשירה עיין ש"ך. כרכשתא שנמצא נקובה מבפנים והיה במקום הנקב כמו חטוטרת יוצא לחוץ והיה הנקב נכנס לתוך אותו העובי אבל לא היה מפולש כלל ונראה כי העור שהיה לצד חוץ היה עיקר העור של הכרכשתא שהיה גוונו כגוון של העור ונקלף כל השומן שעליו ולא היה שום רושם כלל אלא העור שלם והכשירוהו הלכה למעשה (פר"ח בשם הרדב"ז) ומ"ש המחבר בד"א שניקב לחלל הבטן כ' הפר"ח ל"ד אפי' שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק לירכיים מיקרי שלא במקום הדבוק. (כ' הרוקח בשור דיבוקו ד"א לשה ב"א לגדי וטלה אצבע כשר. עש"ך):

← Previous · Next → — showing 501–600 of 4,717

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.