← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 4,717 sections

1. 17.6

   ואסורה. וכתב בש"ך ולא מהני כשמצא למחר כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם:

2. 17.7

   משובח. וכן בהמה שהורה בה חכם והתירה. וה"מ מילתא דתלי בסברא. אבל מילתא דגמרא טוב לאכול עיין לקמן בסי' קט"ז וכתב בש"ך ודוקא בבהמות עובד כוכבים יש להחמיר משום מדת חסידות. אבל בבהמות ישראל אפילו מדת חסידות ליכא משום הפסד ממון. אלא חומרא לגדולי החכמים. ובא"ז כתב דבבהמת עובד כוכבים לא מתכשרה עד דקיימה ברגליה מאליה ואזלא ד"א בדקה. ובגסה מלא קומתה וכן פסקו מהרש"ל והב"ח:

3. 18.1

   הצד. וכתב בט"ז שאין בכלל זה הרשומים של הסכין שעושין אומנים בשעת עשיית הסכין כיון שרחוק הרבה מן החוד:

4. 18.2

   נבלה. ופי' הש"ך דהוי ספק נבלה דחיישינן שמא בעור נפגמה:

5. 18.3

   פגומה. והטעם משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה:

6. 18.4

   בעוף. וכתב בש"ך ואפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דהוי ב' לטיבותא שעורו רך ונגע במפרקת. אפ"ה חיישינן שמא בעור נפגמה והוי ספק נבלה:

7. 18.5

   השערה. ופי' הט"ז והש"ך דלכתחלה אין אנו חוששין לפגימת כ"ש וא"צ בדיקה אלא אבישרא ואטופרא. ואין אנו צריכין בדיקה בשמש או במים דכשמעביר חודו על המים אם יש פגימה בחודו מרגיש אותו במים והיינו אפילו בכל שהוא זה אינו צריך לכתחלה. אבל אם נמצא אח"כ פגימה אפילו כ"ש טרפה עכ"ל:

8. 18.6

   ישחוט. ופי' הש"ך דלא יסמוך אבדיקה לבסוף שמא ישכח מלבדוק וה"ה כאוכל נבלה. וא"ל למה אין מברכין על בדיקת סכין. שמא ימלך ולא ישחוט:

9. 18.7

   בהולכה. פירוש שמוליך הסכין על האצבע וכך בהבאה ט"ז. ועכשיו נהגו בהוליך האצבע על הסכין וגם זה נכון. פר"ח:

10. 18.8

    פסולה. והטעם דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה וחיישינן שהעוקץ יפגע בסימן וקורעו:

11. 18.9

    הכל. וכתב בש"ך ואפילו מסוכסכת מן הצד יש להטריף כיון דאין אנו בקיאים חיישינן דלמא לא קיימי ארישא דסכינא והעור והבשר יוחלש ע"י רישא דסכינא. ואח"כ נקרע ע"י העוקץ:

12. 18.10

    הרגיש. וכתב בט"ז אע"ג דקי"ל לעיל סימן ו' בסכין ארוך שיש בו פגימות ונשאר בה שיעור שחיטה כשר אם שחט שלא כנגד הפגימה. מ"מ אם היו שתי פגימות או יותר אין היתר בזה. אלא הוי כאלו כולה פגום עכ"ל. הפגימה אין לה שיעור וכל שנרגשת בבשר או בצפורן אע"פ שאין נכנסין בתוכה כלל הרי היא פגימה ופוסלת לכ"ע לשון הרבנים בעלי ב"י וב"ח על דברי הטור בריש סימן י"ח. ועיין בספר הזכרונות:

13. 18.11

    טריפה. ופי' הש"ך לאפוקי אם לא שהה שיעור שהייה בין סימן לסימן. א"נ היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם. אז אפילו בבהמה כשר. מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לשחוט בו לכתחלה שני סימנין כמו בבהמה. ועיין לקמן סי' כ"ג:

14. 18.12

    כנחש. ופי' הט"ז דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא:

15. 18.13

    לכתחלה. כתבו הט"ז וש"ך דאפילו ב' ג' עולה ויורד נמי כשר. ודלא כב"ח אבל בה"י כתב דבזמנינו אין שוחטין בו אלא בשעת הדחק אבל בב' עולה ויורד אינו מותר אפילו בשעת הדחק:

16. 18.14

    כלל. והטעם איתא בהט"ז דאבשרא הוא נגד הוושט ואטופרא נגד הקנה:

17. 18.15

    הצפורן. וכ' בש"ך שגם יש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה משום שהדם פעמים נקרש בתוך הבדיקה. והעיד הראב"ד שכך אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כשרחץ במים מצא פגימה עכ"ל. אם לא בדק הסכין רק אחודו לבד ולא צדדין ונאבד הסכין. אפילו שחט בה הרבה בהמות כשרות דמש"א דף כ"ב. ומותר לבדוק באיזה אצבע שירצה. ד"ש סימן ד'. ולה"פ כתב דאין לבדוק אלא באמה הוא הארוך. כתב הפר"ח גם ילחלח הצפורן במעט רוק שסימנים בחיי הבהמה הם ג"כ מלוחלחים אף דמרגיש יותר בלי רוק:

18. 18.16

    בה. וכתב בש"ך אבל בדיעבד מותר אם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה. והיינו דוקא שידע קודם שחיטה שהיה בה פגימה. אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה למעלה מחציה אף דעבד אסור דכל מלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה:

19. 18.17

    ואחד. פי' הש"ך בדיקה הגונה אבשרא ואטופרא. ולא אמרי' דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סימן י"ט. ולאו דוקא בהמות רבות ה"ה בהמה א' צריך בדיקה אחר שחיטה שמא בעור נפגם:

20. 18.18

    לשחיטה. וכתב בלבוש אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות חייב לשלם אפילו אם שוחט בחנם כדין מזיק בידים. ועיין בח"מ סימן ש"ו. אבל הט"ז חולק עליו ופסק דאין צריך לשלם דשמא בעצם המפרקת איפגם. אבל אי לא בדק גם בקמייתא דהוי הכרח לכ"ע ודאי פשע וחייב לשלם. משא"כ בין שחיטה לשחיטה דאינו אלא זריזות בעלמא אם הכניס עצמו בספק ודאי דפטור מלשלם ע"ש ובספר נה"כ חולק עליו:

21. 18.19

    אחזקתיה. מיהו אם הסכין לפנינו צריך לבדוק. ולא מהני חזקה כלום:

22. 18.20

    שלא יפגמנו. דשמא ישחוט בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהיה בדוק קודם לכן:

23. 18.21

    חודה. והטעם איתא בט"ז וש"ך משום שהוא ס"ס לאיסור דשמא לא נפלה על חודה. ואת"ל שנפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעיף י"ג דקיי"ל דהיכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא מחזקת היתר:

24. 18.22

    רך. והט"ז והש"ך חולקין ע"ז. וכתבו דאף בעצם המפרקת אם הכה לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בה דלא גרע מקרקע קשה:

25. 18.23

    ולאו אדעתיה. וכתב בש"ך דכאן כתב המחבר שני טעמים ולעיל סעיף י"ג לא כתב רק הטעם דשמא שיבר בה עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו יודע אם שיבר בה עצמות או לא אבל הכא אשמועינן אע"ג שידע בבירור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו לאחר שחיטה אימר בדבר אחר נפגמה מעצמו ואע"ג דבסעיף י"ד קיי"ל דלא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם צ"ל דהתם אין ריעותא לפנינו דאוקמינן אחזקתו אבל הכא הרי פגום לפנינו:

26. 18.24

    לנדותו. והש"ך כתב דלדעת הרמב"ם אינו יכול למחול. והאגודה כתב דהאידנא בעונינו אין ת"ח דהא אפילו במסכת כלה אינו יודע ודאי דמחלי כבודם. וכ"כ רמ"א לקמן סימן ר"ה:

27. 18.25

    הכשרות. וכ' בט"ז דבח"מ סי' ש"ו כתב המחבר הטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מיקרי שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות ומזה הטעם פסק הט"ז שיש להתיר היכא דמנהג כן. וכתב שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טרפות. והריב"ש חולק על זה וכתב דאין לחלק בין הנאה מרובה להנאה מועטת ולעולם איכא חשד והש"ך כ' היתר אחר משום דודאי לא חשדינן שיאכל טריפות וא"כ יצטרך למכרם ומתיירא שמא ירגישו בזה מ"מ כ' שיש לבטל מנהג זה. שוחט ובודק שקבעו לו דינר בין מן הכשירה ובין מן הטריפה ולאחר שהכשיר בהמה א' חזר ואמר שהיא טריפה ונתן אמתלא לדבריו יש להאמינו ד"ש סימן קכ"ב. קהל שקבלו שוחט בשכר שמכל בהמה מישראל יתנו לו הלשון ובית המטבחים הוא אצל עובד כוכבים ועכשיו שחט העובד כוכבים בהמות עם ישראל בשותפות אם חייב הישראל לתת הלשון עיין בתה"א סימן נ"ז. מי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו"ב כנה"ג בשם הרש"ך:

28. 18.26

    הקהל. ודוקא ששוחט ומוכר לאחרים אבל אם שחט לצרכו ולא למכור לאחרים דבר פשוט הוא שמותר. בה"י. וכ' בט"ז דמדברי הרמ"א משמע דוקא מצד המנהג יש לאסור אבל מדינא ודאי מותר. אבל לע"ד נראה שיש לאסור מן הדין ועכ"פ לא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אבל אם אירע הוראה לא יורה עכ"ל ולא ראה דברי התוספות דנדה דף כ' ע"ב ד"ה כל יומא:

29. 18.27

    אסורים. דהא שחט בסכין פגום לכתחלה. טבח שאמר שבדק הסכין לאחר שחיטה ונתנו ביד נער א' ליתן לאדם אחר לשחוט ואותו אדם מצאו פגום ואותו הנער הוא גדול ואמר ברי לי שלא נגעתי בשום דבר קשה אלא מיד נתתיו ביד השוחט השני ומצאו פגום. אין להקל לומר דשליח הוא דעיות אבל אם הנער הוא קטן אותן בהמות ששחט הא' בחזקת היתר הם דאמרי' ודאי דשליח הוא דעיות פר"ח מהריב"ל. עוד כתב שם ס"ט שנשאל על בע"ה א' שעי"ט בהש"מ מסר סכינו לאדם א' ומצאו פגום ובי"ט ב' בא א' שלא ידע שהוא פגום והוליך הסכין לחכם אחר והכשירו ושחט בו והצניעו ואחר שעברו כמו י' שעות מצאו שהסכין פגום ופסק שכל מה ששחט הוא טריפה דאין להקל לומר שתיקן הסכין קודם שחיטת השני ואח"כ חזר ונתקלקל באותן י' שעות. ועיין בפר"ח שם בסי' זה. טבח שנמצא סכינו פגום שלא בשעת שחיטה לא נפסל והכל לפי מה שהוא אדם. מהר"ם מלובלין סי' ע"ו. טבח שבדק הסכין ונמצא פגום ונתן לחבירו ובדק ולא הרגיש בפגימה והאכיל את הרבים ואח"כ גילה הראשון את קלון השני ושלא גילה להאכיל אויביו יש לב"ד לקנוס על זה. ולהעביר הטבח הראשון. הרשד"ם סי' מ"ז. וע"ל סימן א' בהג"ה:

30. 19.1

    כשרה. והב"ח כתב שיש לקנסו שלא לאכול הוא בעצמו ממנה. אבל לאחרים מותר. בן פקוע שהפריס ע"ג קרקע שצריך שחיטה מד"ס יברך על השחיטה פר"ח ומסיק הפר"ח בק"א שאם אין שם בקי בבדיקה מותר לנבל בלא ברכה אבל אי איכא שם א' הבקי בבדיקה צריך לשחוט ולבדוק אף שאין דעתו אלא להאכילן לעובד כוכבים דהא חזי ליה:

31. 19.2

    השחיטה. וכ' הט"ז ויש נוהגין לשחוט עמו שחיטה כשרה וזה עדיף טפי:

32. 19.3

    לשחיטה. וכ' בש"ך דיש רוצים לומר דאף בבהמה כשרה אם שכח ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה. אבל הש"ך חולק על זה וכ' בכל מקום שצריך לברך ולא בירך בתחלה שוב אין לו תקנה והפר"ח כ' דתוך כדי דיבור שלאחר שחיטה מצי לברוכי. אם מחויב לשחוט לעובד כוכבים ואינו בקי בהלכות שחיטה אין רשאי לברך הואיל ואין סופו לאכול ממנה עיין שו"ת שער אפרים סימן נ"ז ואם דיבר א"צ לברך שנית אפילו דיבר בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה צריך ליזהר. מהר"מ טיקטין:

33. 19.4

    לצאת. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין דכולן יש להן קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמו שכתב בא"ח סי' רי"ג. מה שאין כן כאן שכל א' שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל:

34. 19.5

    לדבר. והטעם משום דכסוי הוא גמר השחיטה:

35. 19.6

    הפסק. והטעם איתא בט"ז משום דהא היה בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה השנייה לא הוי הפסק מידי דהוי כמו ביקנה"ז עכ"ל. והט"ז פסק כיון שלא הכריע בש"ע קיי"ל ספק ברכות להקל. כ' פר"ח להזהיר לשוחטים לצאת מידי ספק ברכה שיגמרו בדעתם ולכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה רק כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה. דהשתא אם הפסיק בשיחה אז לא מהני ברכה קמייתא:

36. 19.7

    הפסק. וכתב בש"ך דכל הפוסקים האחרונים פסקו דהוי הפסק לכך יראה שלא ישיח שלא יבא לידי ספק:

37. 19.8

    שניה. וכתבו בט"ז וש"ך דנראה מכאן שמדמה ברכת שחיטה לפירות בא"ח סימן ר"ז שכ' שם בירך על פירות הארץ ואח"כ הביאו לו עוד יותר מאותו המין א"צ לברך. (עוד כתבו שם בשם כל האחרונים שפסקו כהרא"ש דאפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך) ומכאן קשה למ"ש הב"י שם דלאו דוקא מאותו מין אלא שיהא ברכת אותו מין והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות וצ"ל שאינו מדמה לו לפירות דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע"כ הוי כמי שהיה לפניו בשעת ברכה. מה שאין כן בשחיטה עכ"ל:

38. 19.9

    לשחוט. וכ' בש"ך וה"ה אם היה לפניו א' לשחוט ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו עוד יותר:

39. 19.10

    לו. כתב בש"ך דשוחט קבוע ודאי דעתו על כל מה שיביאו לו ואפילו בשני מינים וא"צ לברך כ"ז שלא שח בנתיים. רש"ל וב"ח. ואם יש לו לשחוט הרבה עופות ובירך בתחלת שחיטה ובא אחר ליקח מאותן העופות לשחוט צריך אותו אחר לברך. הלק"ט סימן קט"ו:

40. 19.11

    הפסק. וכתב בט"ז אבל על הכיסוי מחוייב לברך לפי ששכח והיה סבור שלא ישחוט עוד. והא דבסעיף ה' בדין הפסק שיחה א"צ לברך שנית על הכיסוי התם דעתו הוי מתחלה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח"כ דהא ידע שישחוט אח"כ. מהר"מ טיקטין:

41. 19.12

    ברכה. וכ' בש"ך אבל לפי מה דקיימא לן בסי' כ"ח ס"כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכיסוי אם כן יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם שנית נלע"ד שישחוט תחלה הבהמה ואח"כ יכסה החיה:

42. 20.1

    אותה. פי' מצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל ימין שהיא עבה ביותר וכ' בש"ך דאין להכשיר למעלה מטבעת הגדולה. וכן דעת מהרש"ל אע"פ שהב"ח אינו מתיר אלא במקום הפסד מרובה יש להקל כדעת המחבר וכן הוא בשחיטת אשכנזים:

43. 20.2

    ביותר. כ' בה"י דלמעלה בקנה בעוף לא הזכיר בש"ע בהדיא מה דינו אבל מסתימת לשון נראה דדינו נמי משיפוי כובע ולמטה כמו בהמה:

44. 20.3

    ככרס. פי' הט"ז שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט:

45. 20.4

    פסולה. וכ' בש"ך בשם הרמב"ם דהוי נבילה דקיי"ל דכל ששחיטה גורם לו לפסול הוי נבילה ונ"מ לדידן אם היא נבילה לענין אותו ואת בנו כדלעיל סימן ט"ז ס"ט:

46. 20.5

    אצבעותיו. וכ' בש"ך וכל בהמות וחיות שוים בין גדול בין קטן:

47. 20.6

    הזפק. ופי' הש"ך עד גגות הזפק ולא גגו בכלל וסימן אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בושט:

48. 20.7

    הסכין. וכ' בש"ך דמדברי המחבר משמע דתרתי בעינן חזרת סימנים וגם שיודע שחתכם קודם המפרקת ובאמת הוא נגד הש"ס דודאי בחזרת סימנים לחוד נמי מהני וצ"ל דהאי וידע הוא וי"ו המחלקת כלומר או ידע ובודאי מן הסתם אם לא החזיר יש לאסור. וכ' בט"ז דלדידן אין נ"מ כלל בדין זה. דהא עיקר החשש דהכא שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן סבירא לן דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמו שכתב בסי' כ"ד סעיף ז'. ומה שכתב הב"ח ואם חתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור מטעם שמא בשעה שיתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בוושט וחזר וחתך בבשר חולק עליו בט"ז והביא ראיה לדבריו גם אין לחוש לשום צד איסור שהייה כל זמן שלא הגביה הסכין עכ"ל. שוחט שהוא איטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט ממש באמצע הצוואר רק באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנים ולא פגע במפרקת מותר אף לכתחלה ופשיטא שאין להעבירו בשביל זה. תש"י שאלה מ"ח:

49. 21.1

    השוחט. והקשה בדרישה א"כ לפ"ז למה מתירין לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כדלעיל סי' י"ח. ותירץ דלעיל מיירי ששוחט שני סימנים כאחד. וכתב ע"ש להתיר אף בבהמה אם שוחט שני סימנים כאחד ובט"ז חולק ע"ז ואינו מתיר רק בעוף ולא בבהמה משום דבעוף אף אם יקדים באחד יותר מ"מ בדיעבד שנחתך רובו של אחד אין איסור בדבר:

50. 21.2

    בעוף. ופי' הש"ך הקנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום למטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות ועיין לקמן סי' כ"ד וסי' ל"ד:

51. 21.3

    בבהמה. וכ' מהרש"ל נשחט הקנה כולו והוושט נשחט עור החיצון כולה ועור הפנימי לא נשחט רובה נ"ל לאוסרה. וכן כתב הב"ח:

52. 21.4

    דיו. וכ' בט"ז מאחר דהרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מדידה רק רוב הנראה לעינים יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ועיין פר"ח ובה"י שהחמירו אפי' בה"מ:

53. 21.5

    בוושט. וכ' בש"ך דמיירי בדלא שהה אפילו כל שהוא. וכתב בה"י דבזמה"ז נוהגים להטריף אם שחט ב' וג' מקומות אפילו לא הגביה ידו ואפילו דיעבד טריפה ופר"ח חולק עליו בק"א ובעבודת הגרשוני סימן ט"ז הורה אם אמר ברי לי שלא נגעתי בסימנים גם לא יצא דם כשרה אפילו שחט ב' וג' מקומות אף ששהה בין ראשונה לשניה עיין בש"ך ובי"ע סי' כ"ג:

54. 21.6

    כשר. ופי' הש"ך כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ומשמע דזהו אפילו לדידן כשר דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום שלא בקיאינן בבדיקת הושט וחיישינן לנקיבת הוושט מה שאין כן הכא דידע שלא ניקב הוושט לא שייך תו שהייה. והט"ז כ' נראה דלדידן בכל גווני טרפה אם יש ריעותא בסימנים וכתב ע"ז תיפח רוחם של השוחטים תחלה בעור ומעקם החתך כדי שיהיו הסימנין נראין ואח"כ שוחטים לא יפה הם עושים כ' הב"ח בסימן כ"ג דהיכא דתפס הקנה לבדו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט כשר אבל בט"ז כ' דלדידן בכל גווני טרפה כמו בר אווזא שהובא לקמן סימן ל"ג סעיף ח' ובס' נ"ה חולק על הט"ז:

55. 22.1

    לנקבם. וכתב בש"ך אפילו היה דעתו בשעת השחיטה לנתח אבר אבר מ"מ הואיל ודרכו לצלותו שלם חיישינן דלמא ממליך עליה ויצלנו שלם ולפחות צריך לשחוט שני ורידין. כ' פר"ח לכן כששוחט יטה הסכין מעט לצדדין כדי לשחוט הורידין:

56. 22.2

    שלם. וכ' בש"ך מיהו אם לא נקבן בשעת שחיטה מותר לצלותו על ידי שיחתוך הורידין עם הבשר שסביבותיהם מן הצואר וכן נראה מהאי דמסירי' הראש בעוף עכ"ל:

57. 22.3

    אצבע. פי' רוחב אצבע וכ' בש"ך ואף לדידן דקיי"ל דצלי מפעפע בכולו עד ס' מ"מ כאן סגי בנטילה וע"ל סימן ס"ה ס"א וסימן ע"ו ס"ג מדין חטיטת שאר חוטין ודוקא בורידין שבצואר אמרינן הכי דבעי נטילה משא"כ בחוטין שבצואר סגי בקליפה והחילוק יתבאר שם בסימן ס"ה בהג"ה:

58. 22.4

    החוטין. וכתב בש"ך ואף קליפה זו אינו אלא חומרא בעלמא ודלא כהב"ח שאוסר במליחה כדי נטילה בלי טעם ועוד תימה על הב"ח שהרי בסי' ע"ב גבי לב הסכים להרב דסגי בקליפה ובזה ודאי לא גרע ורידין מלב:

59. 22.5

    מותר. וכתב בש"ך מאחר דלא ידעינן כמה נפיק צריך לשער נגד כל החוטין וע"ל סימן ס"ה ס"א בהג"ה והנה בט"ז כ' לדידן דקיי"ל חתיכה עצמה נעשה נבילה אפילו בשאר איסורים הכא צריך שיהא ס' באותו עוף לבדו וכן הדין לקמן בסימן ע"ב גבי לב אבל בש"ך כ' דלא דמי כאן ללב ע"ש וכתב הש"ך לפי היש מחמירין דלעיל היה צריך כאן ס' נגד הקליפה ג"כ. דהא כבר נאסרה במליחה אלא כיון דאינו אלא חומרא בעלמא סגי בס' נגד הדם:

60. 22.6

    הורידין. וכ' בש"ך מיהו בבהמה צריך לחתוך הצואר לשני חתיכות וכתב בט"ז שמעתי מאנשי מעשה שהיו על סעודה והיה שם עוף שנצלה עם הראש ולא היו רוצים לאכול מזה העוף:

61. 22.7

    שלימה. וכ' בש"ך ואין חילוק בין בהמה גסה לדקה:

62. 22.8

    לצאת. וכ' בש"ך ויש אומרים אפ"ה צריך לחתוך אבר אבר וכתב מהרש"ל ואין אנו נזהרים לנקבם או לשחטם בשעת שחיטה וצריכין אנו לדברי ר"ת דדי בהסרת ראש:

63. 23.1

    ברצון. וכתב בש"ך הא דכתב המחבר והגביה ידו הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט:

64. 23.2

    יוצא. וכ' בש"ך דה"ה כשאין דם יוצא אלא אורחא דמילתא נקט מיהו אם השוחט אומר ברי לי שלא חתכתי כי אם העור דלא סמכינן עליה היינו דוקא היכא שהדם יוצא וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא דם ומהרש"ל פסק דלא נאסר אלא דוקא כשיצא דם:

65. 23.3

    אותו. וכ' בש"ך בשם מהרש"ל דלדידן דאין אנו בקיאין יש להטריף אם לא בהפסד מרובה:

66. 23.4

    משהו. וכ' בש"ך ואפי' בהפסד מרובה וכ' בט"ז דמ"מ אין בכלל זה רק אם מגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אפילו לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות לעיל בסימן כ"א וכ"כ מהרש"ל וז"ל דמה יש לחוש אפילו ניקב הושט חדא שחיטה היא עכ"ל:

67. 23.5

    טריפה. וכ' בש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח להתיר בעשב ארוך ודק המונח לאורך הושט בלי טעם וראיה. כתב ע"י שמעשה בא לידו בא' ששחט עוף ובשעת שחיטה חתך באצבעו והטריף כי נבהל מחמת החתך באצבעו והגביה הסכין כל שהוא וה"ל שהייה והסכימו עמו כמה גאונים דטריפה ובתשו' עה"ג סי' פ"ו מחלק שאם חתך באצבעו שלא בשעת חתיכת הסימן כגון לאחר שהעביר כל הסכין בהולכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח"כ חזר והוליך או הביא הסכין וגמר השחיטה ודאי שהייה היא ופסולה אבל אם חתך בסימנים ובאצבעו כאחת אין כאן שהייה ולא דמי לנמצא גמי בתוך הסימנים דהתם הגמי הוא רך וע"י חידוד הסכין שוהה יותר לחתכו מבחתיכת הסימן. ולענין הכשר כלים או להעביר השוחט צידד להקל. ואם השוחט מסופק באיזו אופן היה החיתוך באצבעו יש להקל ע"ש. ואם חתך האצבע של האוחז בסימנים כשרה שאין השוחט נבעת. עיין תשובת חינוך ב"י שאלה כ"ד עכ"ל. ול"ד גמי אלא אף חוט השערה שנמצא הן בושט או בקנה אסור ע"י. כתב לה"ק אם הוושט מלא מאכילת סובין ועינינו רואות שהסכין מלא סובין ויורד עם קילוח הדם יש לאסור מדינא ע"ש. אם מסופק אם הגמי נחתך עם השחיטה או לא אין להטריף באשר שהוא חומרא בעלמא שנהגו לאסור שהייה במשהו מסתייא דנחמיר בוודאי חיתוך אבל לא בספק. וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים. כנה"ג סי' זה:

68. 23.6

    פסולה. פי' הש"ך דהוי ספק נבלה:

69. 23.7

    פסולה. וכתב בש"ך ודוקא בבהמה לפי שצריך לחתוך בבהמה שני הסימנים א"כ כששחט רוב סימן כאחד מה שמוליך ומביא במיעוט האחרון של הראשון כאלו מוליך ברגל או ביד והוי שהייה משא"כ בעוף כשנשחט הרוב של סימן אחד הוא תיכף כשר ומדלא כתב כאן רמ"א דלפי המנהג יש להטריף בכל ענין משמע דסבירא ליה דהכא בעינן דוקא שיעור שהייה אפילו לדידן והטעם כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ומיהו ודאי לכתחלה אפילו עוף אין לשחוט בו כיון דצריך ב' סימנים גם בעוף לכתחלה מהרי"ט:

70. 23.8

    להמיתו. וכ' בש"ך בשם ספר התרומה בלבד שלא ישבר מפרקתו ועיין בסי' ס"ז דאסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנו באומצא ועיין בסי' ס"ז בהג"ה סעיף ג' מה שיש להקשות על זה ומה שמתרצי' שם הש"ך והט"ז. עיין בע"י סימן קל"ח עוף שקורין אינדיק (ובל"א ענגלישער האן) שרוב עולם מכין את ראשו בקרדום כשמפרכס יש לגעור בהם שלא יעשו כך עד לאחר יציאת הדם וה"ה לשאר ב"ח כל זמן שהדמים מקלחין ובדיעבד מותר לאכול מבשרה ע"י חתיכה ומליחה. ד"ש סימן ל"ז:

71. 23.9

    וישחוט. וכתב בש"ך אפילו לא בסכין פגום משום עיקור במיעוט בתרא:

72. 23.10

    וכשרה. וכתב בש"ך משמע אם יודע בבירור שלא ניקב כגון שתפס הקנה לבדו בידו כשר אף בלא בדיקה ולא דמי לסעיף א' דאם אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם לא כוון מתחלה לכך והוה מילתא דלא רמיא אאינשי משא"כ בכאן אם כוון להתפיס הקנה לבד כשר אף בלא בדיקה:

73. 23.11

    דקנה. וכתב בש"ך שיש להתיר אפילו לדידן היכא ששחט הושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט אם לא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת מאחר שעוסק בשחיטה כשרה וכ"כ בספר אהל מועד בשם הרז"ה שבהמה שיש גרעין בוושט שלה ושחט ופגע בגרעין מגביה הסכין ושוחט לאלתר קודם שישהה למעלה מן הגרעין או למטה ממנו. וכ"כ הפר"ח ועיין בש"ך. ובס' זבחי ריב השיג ע"ז שלא כדת עכ"ל:

74. 23.12

    כך. וכתב בש"ך אין להקשות הא קיי"ל בסי' נ"ז בטריפה שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההיא דמותר למכרה לעובד כוכבים מטעם ס"ס וכאן ג"כ הוא ס"ס דשמא אלו היינו בקיאים בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכור העובד כוכבים לישראל ותירץ מהרא"י דאינו דומה ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה וצריך עיון בהרבה מקומות בש"ס בענין זה והש"ך תירץ דלא קשה מידי דכיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו דאין בקיאים בבדיקה לא מקרי ספק כלל כמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי. וכתב בה"י ומ"ש ימיתנו כו' ל"ד אלא קודם מיתה ימכרנו לעובד כוכבים. ואח"כ ימיתנו העובד כוכבים בפנינו. דאסור לגרום טרפות בדבר שמותר מן התורה באכילה. ופר"ח בק"א חולק עליו:

75. 23.13

    הושט. וכ' בש"ך בשם המרדכי דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה אבל אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סימן נ"ז סעיף י"ח וסימן פ"ו סעיף ט':

76. 23.14

    הושט. וכתב בש"ך בשם ד"מ דאע"ג דידעינן שע"י תלישת הנוצות לא ניקב הושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזירה והוא חומרא גדולה בעיני גם מהרש"ל הכשיר בזה וכתב שהיא חומרא בלא טעם ולכן נראה כמו שכ' הב"ח דבהפסד מרובה יש להקל ובט"ז כתב הטעם לחומרא זו שלא יבא להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סימן ל"ג ולכן אין לאסור אלא דוקא שיצא דם דכיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בושט ואין נראה לנו אז שהדם סותמו דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם (ואשתמיטתיה סוגיא דיומא דף מ"ח ולא מדם העור הרי יש דם בעור תשו' ש"י שאלה כ"ח) ע"כ אין להקל בחתך אפי' מקצת עור ונראה הדם. ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם עכ"ל אבל אם לא יצא אלא שנראה אדמומית אין להחמיר כלל וכתב שהצעתי לפני מהר"ם יפה והסכים לדבריו:

77. 23.15

    החתך. וכ' בט"ז דנראה פשוט אם יש בעור של עוף גרר יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות. ואם נפשט קרום עליון שעל הסימנים אפילו משהו טרפה ולא מהני בדיקה שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט. מיהו בנפוח בעלמא סביב הסימנים וליכא שום ריעותא אחרת לא חיישינן לנקיבת הושט אלא תולין מחמת חולי עיין כה"ג:

78. 24.1

    כשרה. וכתב בש"ך דאפילו לכתחלה מותר ורש"ל וב"ח האריכו ומסקי בין בבהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור ב' צווארין של אותו דבר הנשחט:

79. 24.2

    שתיהן. וכתב בש"ך דמה שכתב המחבר אם יש בסכין כדי ג' צוארים כשרה פירושו בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא צואר חוץ להראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזה חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים ומה שכתב המחבר דאם לאו יש לחוש לאסור שתיהם הטעם הוא משום דכיון דאנו רואים שא' מהם דרס אמרי' שגם השני דרס שהרי בבת אחת העביר על שניהם ואין חילוק אפי' אם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר חצי הסכין על השנייה שתיהם אסורות ודלא כהב"ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על ב' הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב גם נראה לענ"ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין בצד האחר בענין שעל שתיהם עבר כל הסכין שניהם כשרות לכ"ע והוא פשוט דלא כהב"ח שחלק ע"ז:

80. 24.3

    כן. וכ' בש"ך דנראה לו דעת הרב דוקא במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אבל בהפסד מרובה יש להקל (ופר"ח כתב דאף בהפסד מועט המקיל לא הפסיד אבל בה"י כתב דהשוחטים מטריפין עכשיו אף בה"מ וכ"כ ע"י. עוד כ' דאין לשחוט עוף אפילו עוף גדול בסכין ששוחט בו בהמות כי בקל יבוא לידי דרסה. וכ' כנה"ג להזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב שהישיבה מביאה לידי דרסה. ופר"ח כתב דבדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר וכ"כ בה"י. פעם א' שחט א' כמה עופות לנישואין בהנחת אצבע והתירו חכמי ווילנא בדיעבד מחמת ה"מ ולצורך מצוה. מי שאין יודע ה"ש שצריך לעמוד עליו מתחלה ועד סוף בעי לעמוד אצלו אפילו במיעוט בתרא שלא ידרוס כנה"ג). וגם הט"ז כתב יש להקל בזה בכל הספיקות אפילו רואה חיתוך במפרקת א"צ לבדוק אם הוא רוב או לא וכל שכן אם אין המפרקת לפנינו בכולן יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק דוקא אם כבר ראה שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נראה שעיקר תלוי בחוט שהחיות תלוי בו:

81. 24.4

    לסימן. ונקראת חלדה פי' לשון הטמנה כי ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ:

82. 24.5

    פסולה. וכתב בש"ך וכל שכן אם הכניס הסכין תחת שני סימנים ושחטן מלמטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתה דהוי חלדה ובכולן הוי ספק נבילה דאיבעיא ולא איפשטא:

83. 24.6

    פסולה. פירוש מספק:

84. 24.7

    בזה. והקשה בט״ז על דעה זו מתלמוד ערוך שאינו כן. דהא בפ' בהמה המקשה (חולין ד' ע״ד) בעי רב אושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו ואמאי לא אסרינן ליה משום חלדה דהא אין הסכין מגולה. אלא ע״כ דאין חלדה אלא תחת המטלית שהוא קשור בצוארה. עיין בתשובת שבות יעקב שאלה מ״ה תירוץ על קושיא זו. ובספר נקודות הכסף:

85. 24.8

    חלדה. וכתב בש"ך אבל בעופות אם יכול לשחוט בלא מריטת הנוצות עדיף טפי ואם אי אפשר יכול למרוט הנוצות שלא יבא לידי חלדה אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער ב"ח. מהרי"ט בשם בה"י:

86. 24.9

    לכתחלה. והב"ח אוסר אף בדיעבד והט"ז חולק עליו. כ' הש"ך דוקא כה"ג דבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כשהסכין מתכסה מהעור במקום ששוחט אפילו בדיעבד פסול:

87. 24.10

    פסולה. וכתב הש"ך דאושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במיעוט קמא מידי דהוי אחצי קנה פגום לעיל סוף סימן כ"א. וכן ברישא שפוסל ג"כ אם שחט רוב סימן א' והחליד הסכין תחת הנשאר דוקא נקט בהמה אבל עוף כיון שנשחט סי' א' הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה. כ' מהרימ"ט דהך סיפא ע"כ איירי שהחליד הסכין תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואח"כ שחט הנשאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה דשם איירי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה וגרע טפי:

88. 24.11

    שחיטה. וכתב הש"ך דוקא רוב חלל הקנה. אבל רוב הטבעת לא סגי. לפי שאינו מקיף כל הקנה חוץ מטבעת העליונה שמקפת כל הקנה:

89. 24.12

    לכתחלה. וכ' בש"ך אבל בהגרמה מכשיר. כיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאילו מוליך בידו או ברגלו:

90. 24.13

    פסולה. וכתב הש"ך דמה שכתב כאן אם דרס או החליד בין בשליש הראשון וכו' זה קאי אמה שכתב לפני זה הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה. עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש אחד כשר א"כ ה"ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהא כשר דכיון שהגרמה לאו מקום שחיטה הוא לא נחשיב אותו כלל וא"כ יחשב כאילו דרס או החליד במיעוט קמא קמ"ל דליתא ולזה אמר אם דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש אמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה. והיינו משום דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי המחבר שפיר בקנה לכך הוי ודאי פסולה. וזה ברור בעיני עכ"ל:

91. 24.14

    ומהבשר. וכתב בש"ך אבל אם נעקר הבשר עם הסימנים אפי' אם נעקר כולה סבירא ליה דכשרה. כתב מהרמ"ט לדעת המחבר אף לסברת היש מי שפוסל שהזכיר לעיל בסעיף י' וי"ב לא דמי עיקור לדרסה וחלדה וכל הנשחט כראוי ונגמר הכשר שחיטה דהיינו הרוב אם עוקר המיעוט הנשאר אחר שחיטה כשרה משום דהוי שלא כדרך השחיטה ולדעת הג"ה שהחמיר לעיל בהגרמה אע"פ שאינו דרך שחיטה החמיר נמי כאן לענין עיקור. מיהו בנשמט קודם שחיטה מוקמי' ליה אדינא וזהו שכ' רמ"א אבל בחייו כו' ומדברי רמ"א משמע דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו וביצים שלו אבל רוב פוסקים ס"ל בנדלדלו ברובן הוי טריפה ממש אפי' בחייה ש"ך. גם מ"ש רמ"א דנ"מ לענין חלב כו' הפר"ח סי' י"ד ס"ק י"א וכאן חולק ואוסר החלב והביצים:

92. 24.15

    מהם. וכ' בש"ך ואף גבי עוף דהכשרו בסימן אחד מ"מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה:

93. 24.16

    כולו. וכתב בט"ז שאפילו בשעת שחיטה אין עיקור אוסר אא"כ בכולו ולא בכל שהוא. ודוקא שנתפרק במקום אחד דאותו מיעוט הנשאר נשאר בחוזק משא"כ כשנתפרק בהרבה מקומות מהרמ"ט בשם הרשב"א ז"ל ובעל הג"ה דשחיטה לא כ' יפה. ובש"ך בספר נ"ה חולק על הט"ז וכן כ' הפר"ח:

94. 24.17

    פסולה. פירוש מספק ולא אמרינן אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה ולכך פסול מספק ואיירי בעוף:

95. 24.18

    שחיטה. וכתב בט"ז ואע"ג דכתבתי לעיל שאי אפשר להבחין בשעת שחיטה. צ"ל דכאן מיירי שבמקום שחיטה נראה אח"כ שנוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן מה שא"כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום שחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה:

96. 24.19

    פסולה. והטעם לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח"כ כיון שתפס הסימנים. וכתב מהרש"ל דהאידנא אפי' בלא תפס אסור ואם נמצאו שניהם שחוטים ואחד מהם שמוט ותפס הסימנין בידו מקילינן בעוף. משום ס"ס ספק אם נשחט השמוט קודם שנשמט. ואת"ל נשחט קודם ספק אם נשמט קודם הסימן השני. עיין ערך לחם:

97. 24.20

    הראשונה. וכתב הב"ח אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם היא מחמת שהיה בה עדיין חיות ולא דמי למאי שכתוב לקמן סי' ל"ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האדום הראשון טריפה. ע"כ אין מכשול לפנינו עכ"ל:

98. 24.21

    לשנות. וכ"פ רש"ל ובתשובת נ"ש סימן ס"ט ועיין תשובת חב"י שאלה כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח. מיהו בנמצא על הארץ נסתפק בת' ש"י סי' ס"ז ובמ"ב סימן ק' הכשיר בנמצא על הארץ. וב"ח החמיר אף בנחתך הטבעת מצד א' וע"ש בט"ז שהאריך בזה ופר"ח הביא הפוסקים הנ"ל ומסיק ואנו מכשירים בכל גוונא כדעת המחבר. והע"י הביא ג"כ האחרונים הנ"ל ומסיק כשהוא מחותך מצד א' וצד השני מהטבעת מונחת על חוד הסכין וב' עוקצין מהטבעת על שני צדי הסכין שהוא כשר דרואין בחוש שלא נעקרו קודם שחיטה דהיאך נשחט הטבעת מצד א' אלא וודאי שהסכין עקר צד השני מחמת שלא היה הסכין חד כ"כ שיוכל לשחוט הצד השני ע"כ נעקר הטבעת לאחר רוב שחיטת הקנה. ואף כשנופלת החצי טבעת על הארץ או כשהיתה מונחת על הסכין שאין כאן בית מיחוש כלל וכשר אבל נמצא שלם בין על הסכין בין על הארץ הכל אוסרין גם כשהחתיכה מהטבעת תלויה בגרגרת ג"כ כשר וע"ש בש"י סימן מ"ו. וכתב בש"ך ואף אם נמצא על הארץ ג"כ טריפה ודלא כשו"ת משאת בנימין וכתב בט"ז פעם אחת בא לידי בא' ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתיו דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין דלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם על זה אנו אומרים שמא נדחף בלא שחיטה עיין בשו"ת שבות יעקב שאלה מ"ו דהסכים לפסק הט"ז ודלא כש"ך ועיין תשובת מהר"ם לובלין סימן כ"ד:

99. 25.1

    רובן. וכ' בט"ז בשם מהרי"ל דראוי להחמיר דהשוחט יעביר ידיו תוך חתך השחיטה ולהרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראיה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ"ל:

100. 25.2

     אסור. וכ' בש"ך דהוי נבילה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע שנשחטה כראוי:

← Previous · Next → — showing 201–300 of 4,717

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.