Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Even HaEzer

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 2,236 sections

_.29.1
שתחזירהו לי וכו'. כתב ב"ח דאיירי בכפל התנאי דאל"כ התנאי בטל ומעשה קיים. וכ"מ מהרמב"ם בפ"ה מה"א ע"ש. ובה"י הקשה על הב"ח מהתוס' קידושין דף ו' ע"ב ע"ש. ויש לדחות מידי אריא הא כדאית' והא כדאית' עיין ודו"ק ועיין ב"ש:
_.29.2
אינה מקודשת. משמע דאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט. אבל ש"ג בפ"ק דקדושין כתב שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ע"ש. ובד"מ פסק דלא כש"ג: כתב בתשובת רש"ך אם מקנה לה הטבעת שבידו ע"י ק"ס ומקדש באותו טבעת הוי קידושין. ובש"ג כתב כשמקנה לה ע"י סודר מנה להתקדש בו לא הוי קדושין עיין ב"ש:
_.29.3
מקודשת לי וכו'. כתב הב"ח דוק' שא"ל תוך כדי דיבור אחר הנתינה: והח"מ חולק עליו ע"ש וכ"כ ט"ז ב"ש:
_.29.4
על פיה וכו'. ח"מ וב"ש וט"ז הקשו ע"ז ע"ש:
_.29.5
תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו. כצ"ל:
_.29.6
ברצונך. אע"ג דלאו אדם חשוב הוא מ"מ מקודשת כיון דלא חסר לה ממון משא"כ לעיל סי' כ"ז חסרה ממון המ"מ פ"ה מה"א:
_.29.7
משכון. אבל אם אמר התקדשי לי במשכון והמשכון יהא שלך דבר פשוט הוא דמקודשת בנימין זאב סי' ל"ח:
_.29.8
הדינר. הח"מ חולק ופסק בנתן לה שטר על הדינר הוי ס"ק. ועוד חוששין שמא ש"פ במדי ע"ש. וכן דעת הב"ש ע"ש:
_.29.9
המשכון. כתב הפ"מ תוספת קדושין דף ח' כתבו בשם ר"ח כהן דאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה וכו' ונראה דגם בקידושין כן וא"צ שיאמר תזכה בגוף המשכון עכ"ל. ובעל עצמות יוסף דף למ"ד ע"א נסתפק אי דמי קדושין למתנה בענין זה. וכנה"ג דף ס' ע"ב כתב ול"נ פשוט דבקדושין אין מקודשת כלל ע"ש הטעם. וכן דעת הב"ש ע"ש. ולדידי נמי פשוט דלא מהני בקדושין סברת ר"ח כהן. דא"כ לא מקשה מידי רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודשת דילמא שם איירי כסברת ר"ח כהן. וא"ל השתא נמי קשה דלמא שם איירי שאמר לא תזכה בגוף המשכון. זה אינו הואיל וסתמ' כתב קידשה במשכון מקודשת ולא כתב תזכה בגוף המשכון ודו"ק ועיין בהרא"ש שם:
_.29.10
דינר. לרש"י ור"ן והרא"ש משמע דוקא אם קיבל עליו המקדש למלוה. ואם לא קיבל לא הוי קידושין. ולרמב"ן ושאר פוסקים אפי' לא קיבל מקודשת וכ"מ מרמב"ם. והרשב"א ס"ל אפילו אם אמר תהא עלי במלוה לא הוי קידושין משום דכסיפא לה למיתבעי' כיון שחסר רק דינר א'. ומ"ש ויש חולקין הוא דעת הרשב"א. ויש לתמוה על הרב רמ"א שהגיה וכתב או רע דמשמע דיש חולקים גם אנמצא רע וכך הבין בעל הלבוש. הלא נמצא רע מפורש בפ"ק דקדושין אליבא דכ"ע מקודשת ואוקמא שם כגון דנפיק ע"י הדחק לכן נ"ל דתיבת או רע צריך להיות למטה אצל דינר נחושת וכן הוא בטור דינר רע או של נחושת וכ"כ נחלת צבי עיין ב"י וב"ח:
_.29.11
ידה. כ"כ הרמב"ם. מיהו נראה אף להרמב"ם אין קפידא בזה אלא העיקר הוא במה שאמר ק' דינרים אלו ח"מ ב"ש. וי"א שהביא בהג"ה פליגי וס"ל אם התחיל למנות הוי כאלו אמר אלו. והפלוגתא שהביא בסמוך בחסר דינר איירי שנתן לה צ"ט דינר בפעם א'. היה בידו יו"ד זהובים וא"ל תרצי להתקדש באלו והיא השיבה תנם ע"ג קרקע ונתן הוא דינר א' על גבי קרקע ונטלתו אינה מקודשת עד שישלים העשרה ואם חזרה קודם שיטלם אינה מקודשת רשד"ם חא"ה סי' ח':
_.29.12
בהן. משמע אפילו אם היא מרוצה יכול הוא לחזור עיין מ"מ פט"ו מה"מ. ובש"ע ח"מ סי' רל"ב ועיין בה"י:
_.29.13
מקודשת. ויחליף כ"ה בש"ס וכ"כ הרמב"ם. מיהו אין עיכוב בקדושין אם לא החליף הר"ן:
_.29.14
לי ר'. ואם היה קציצה ביניהם והסכימו ביניהם לדעה א' שיתן לה דינר בשעת קידושין וישלים לה עד מנה ואח"כ חזרה האשה ואמרה שיתן לה ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ואחר כך הלך הוא אצלה וקידשה סתם בדינר ולא אמר לה כלום עיין בה"י:
_.29.15
שבתוכו. עיין סי' ל"ח סעיף כ"ד אם אמר כוס של יין ונמצא של דבש אינה מקודשת ולא אמרינן דלא היה כוונתו אלא על הכוס שאני התם שאמר של יין אז בודאי כוונתו על היין אבל אם אמר סתם בכוס זה שאני ב"ח בה"י ח"מ. אם לא א"ל בכוס זה אלא א"ל התקדש לי בזה בכוליה קאמר ולא בחלק ממנו. ואם יש חלק ממנו שאינו שלו אינה מקודשת הר"ש חיון סי' כ"ו. הא דמחלקינן בין כוס זה סתם ובין כוס של יין היינו שלא היו אוכלין ושותין אבל אם היו אוכלין ושותין לא זכתה אלא ביין אפילו אם אמר לה בכוס זה סתם רשד"ם חא"ה סי' ה' והר"ש חיון סי' נ"ו. אם היו אוכלין בבית ראובן וקדש את בתו בהא ודאי ביין קדשה ולא בכוס משפט צדק ח"ב סי' ע"ד וע"ל סימן כ"א ס"ק ל"ב מש"ש. לקח התרנגולת ושם בתוך כלי או בגד שקורין נעס"טוך וקדשה לכ"ע קדשה בו ובמה שבתוכו ואם א' מהם הוא גזול או שאול הוי ס"ק כנה"ג דף ס' ע"ב:
_.29.16
ונתן לה וכו'. אבל אם שתקה לא מהני ולא אמרינן בשתיקה מהני רק באומר לה פעם שנית בשעת נתינה הרי את מקודשת וקבלה בשתיקה אבל אם שאל אותה אם אתן לך תהא מקודשת והיא שתקה וקבלה אין זה כהודאה דהא הוא לא אמר רק דרך שאלה והיא שתקה וסמכה על דבריה הראשונים שאמרה תן לי בלא קידושין ד"מ ב"ח ח"מ ב"ש. וט"ז פסק אם שתקה הוי ס"ק. וכ"כ בעל עצמות יוסף דף למ"ד וכ"כ מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' ל"ח. ועיין כנה"ג דף ס"א ועיין תשובת מהרי"ט ח"א סימן קל"ט שכתב דכל שלא אמרה הן ושתק אפילו בדשדיך אינה מקודשת ע"ש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ע' הקשה מש"ס דקידושין דף י"ג ע"א בעובדא דהאי גברא דחטיף ורשכי ואמרה הבא ניהלי ואמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואשתקא ואמר רב נחמן די"ל אין שקלי ודידי שקלי משמע טעמא די"ל דידי שקלי הא בדבר שאין שלה מקודשת אע"ג דאשתקא ע"ש. ומש"ה פסק שם אפילו אם אמר לה בלשון שאלה ואיהי שתקה מקודשת וב"ש תירץ דהש"ס מקצר ובאמת איירי בעת הנתינה אמר התקדשי לי ע"ש. ולדידי נמי קשיא ממה דתנן בקדושין דף נ"ב ע"ב ההיא איתתא דהוה קא משיא וכו' אתא גברא חטף זוזי מחברי' וכו' לית דחש לר"ש דאמר סתם גזילה בייאוש בעלים וכו'. משמע אי הוי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים מקודשת אע"ג דשתקה ולא אמרה הן. והוא אמר בלשון שאלה ודו"ק. והר"ן כתב איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא סמכה דאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי א"ל איהו מעיקרא אי יהבינא מקודשת לי ואמרה הבא א"נ הבא מיהבא כדקאמר איהו קאמר ומקודשת וזהו דעת התוס' דף ט' ע"א ד"ה הב שדי וכו'. ועיין בהר"א ששון סי' קע"ה. אבל הרשב"א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דהוא א"ל בלשון שאלה יהבינא לך מקודשת לי ואיהי לא אהדרי' ליה אין מקדשנא לך אלא א"ל הב או הב מהבא אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קא"ל ועיין בב"י. נמצא לסברת הרשב"א הקושי' של הרב בצלאל וקושייתי במקומה עומדת דלא שייך לתרוצי כתירוץ הרב ב"ש דאיירי בעת הנתינה א"ל התקדשי לי בזה. דהא להרשב"א לא מהני אלא דוקא דקאמרה הן. ולסברת הר"ן קושיא שלי נמי מתורץ דהא איירי שם דהוא אמר מעיקרא מיקדשת לי א"כ לא צריך לבוא לתירץ של ב"ש בזה ודו"ק. עיין כנה"ג דף ס' וס"א:
_.29.17
בשתיקה רק חזרה וכו'. הלשון מגומגם. נלע"ד למחוק תיבת בשתיקה רק פירושו ואם קבלה דהיינו בשעה שהוא חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי קבלה וחזרה היא ג"כ ואמרה וכו'. ותיבת בשתיקה שייך לפני זה אצל וקבלה מקודשת דשם איירי שקבלה בשתיקה כמבואר בב"י וכ"כ בנחלת צבי ע"ש. או י"ל דצ"ל ואם לא קבלה בשתיקה רק חזרה וכו' וכן היא בד"מ ע"ש ועיין ב"י:
_.29.18
שחוק. ואפי' אם לא השיבה בלשון שחוק. הוי ס"ק עיין ח"מ ב"ש:
_.29.19
שנתנו לה וכו'. גם הרב רמ"א כתב זה לפני זה בהג"ה בסעיף יו"ד. ולא ידעתי מאחר שהמחבר בעצמו כ בו למה כתבו הרמ"א דרך הג"ה ח"מ:
_.30.1
ידה. ואם אמר לה טלי קדושך מע"ג קרקע כתב הרש"ך דהוי ס"ק עיין ב"ש.
_.30.2
לה. הריצוי קאי על הקדושין ולא על הזריקה. ח"מ בית שמואל ט"ז ולא כב"ח. מיהו אם אמרה תן הקדושין בידי וזרק לה לא הוי קידושין. ט"ז בית שמואל:
_.30.3
חצירה. עיין בית שמואל:
_.30.4
לתוכם. ואם שניהם באו כאחד לתוך ד"א הוי ס"ק עיין ח"מ ב"ש:
_.30.5
קרוב לו. עיין ב"ש. ובית הכנסת הוי כסימטא לענין ד"א. ובה"י כתב דהוי כחצר שותפות ע"ש:
_.30.6
בפניו. דוקא זרקתו בפניו אבל זרקתו לפניה קרוב לה או לתוך ד' אמותיה הוי קידושין כ"כ ב"ח בסי' מ"ב ע"ש. לכאורה לא מקשה הש"ס מידי בקדושין דף ח' ע"ב הא שדתינהו קמיה הוי קדושין הא קאמר' ליה שקול לא בעינא וכו' ע"ש דילמא איירי דזרקה בחצירה כסברת הב"ח. עיין בטור ועיין ח"מ ופרישה ודו"ק:
_.30.7
חזר. מ"מ מיירי כשנתן להם אמר תזכו בקידושין אלו לפלונית אבל אם נתן להם בסתם מנא ידעי שיזכו לה וא"כ לא קנתה היא הקדושין ח"מ. עיין ב"ח שכתב וכן מ"ש בסיפא דמקודשת וכו' משום שאפשר לומר דאם לא אמר אלא תנהו לפלוני שיקבלם לי לא קבלה לשם קדושין קאמרה אלא לשם מתנה בעלמ' ע"ש. ואינו משמע כן ממה שעשו צריכותא ממנה לפלוני דלא מקרב' דעתה ע"ש וק"ל. וכ"כ בנחלת צבי:
_.30.8
הסלע. הרש"ך ח"א סימן קנ"ב כתב אם הסלע קרוב לד' אמותיה יש לחוש לקדושין ועיין ב"ש ס"ק ט"ז. נתן הכסף ע"ג קרקע ונטלתו משם אינה מקודשת כלל. תשובת מהרי"ל סי' ע"ד. אבל הרשד"ם חא"ה סימן כ"ד והרנ"ח ח"א סימן פ"ד והרא"ש בתשובתו סימן כ"ב פסקו דהוי מקודשת גמורה. דמהריב"ל ח"ב סי' ל"ו כתב שאין בידו להכריע אם היא מקודשת גמורה או ספק מקודשת. והרש"ך ח"א סי' קנ"ב כתב דהוי ספק מקודשת. זרק הקדושין לתוך שוליה לא הוי כטלי קדושין מע"ג קרקע והוי מקודשת הרשד"ם חא"ה סי' פ"ו ועיין כנה"ג דף ס"א ע"ב:
_.30.9
לעני. היתה בעלת חובה. ובעל חובה דוחק אותה ואמר לה א' התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לבעל חובי אם היה בעל חובה גוי מקודשת גמורה. ואם היה ישראל ופרע לו בפניה הוי ס"ק רשד"ם חא"ה סימן ל"ז:
_.30.10
בדבר. ר"ל דהוי ס"ק ח"מ ב"ש צ"צ:
_.31.1
מקודשת. ר"ל למפרע משעת נתינה חלו הקדושין:
_.31.2
שומא. ואם לא שמו קדושין ושמו אח"כ לדעת רש"י אינה מקודשת כלל. ולדעת הרמב"ם לפי פירש הר"ן והכ"מ אינה מקודשת למפרע משעת נתינה אבל מקודשת לאחר שומא. וב"ש כתב דמדברי הרמב"ם אין מוכרח ע"ש. ועיין ב"ח ובהרש"ך ח"ב סי' ט"ו בחידושי מהרי"ט על קידושין:
_.31.3
אבן. עיין הרש"ך ח"ב סי' ע"ו ובהרדב"ז ח"ב סי' קל"ד:
_.31.4
אותן. וא"כ אף שנמצא הטבעת של נחושת אין כאן קידושי טעות. ואין חילוק בין מקדשה בשל נחושת ממש או בשל זהב ונמצא של נחושת רק שיהיה שוה פרוטה. ואם אינה ש"פ והיא אומרת לדידי ש"פ מסופ' הר"ן אי מהני. וכתב המרדכי דאין מקדשין במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשים ב"ש ועיין כנה"ג דף ס"א ע"ב:
_.31.5
אחר. הרא"ש פ"ק דקדושין כתב בשם ר"י אפילו אם יודע שש"פ במקום אחר אינו אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. והרא"ש ס"ל ג"כ כר"י וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א. וכתב גם הרמב"ם ס"ל כן. מיהו הרא"ש כתב שם דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס"ל הר"ן. וכתב הב"ש דאיירי דהעדים יודעים שש"פ במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא. אבל אם א"י להעדים אז הוי כאלו קדשו בלא עדים. ועיין ב"ש שהקשה מסוגיא דקדושין דף נ"ג ע"ב תוספות סד"ה איהו לא ניחא וכו' ע"ש. ועיין מהרש"ל ומהרש"א שהביאו ח"י שכתבו צ"ל דהמעשר ש"פ מצומצם וכו' ע"ש. א"כ לפ"ז יש לומר הא דבמזיד קידש איירי שקדשה באינו מצומצם דאז מתקדשת בגבולין דשוה פה כמה פרוטות כסברת ת"י. ולא הקשה הב"ש מידי ודו"ק. וכ"ה בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ב. הרב ח"מ מסופק אם יש לה דרך להלך לאותו מקום ששם ש"פ אי הוי קידושין דאורייתא ע"ש ועיין ב"ש. משרת שבקשה המשרתת ממנו לחתוך לה לחם וחתך לה ואמר הרי את מקודשת לי פסק בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ב דמידי ספק קידושין לא נפקא דשמא ש"פ במקום אחר. ודוקא שאמר כן בשעה שנתן לה ושתקה אבל לא בשתיקה דלאחר מתן מעות ע"ש:
_.31.6
אחרים. ואם ידוע שש"פ במקום אחר א"צ קדושין אחרים אלא בביאה יתכוין לשם קידושין. ב"ח ב"ש עיין ב"י ס"ס מ"ד:
_.31.7
גמורים. ואם השני קידש ג"כ באותו דבר פחות מש"פ מותרת לראשון וא"צ גט משני ממ"נ. ואם השני קידש בדבר אחר שאין ש"פ צריכה גט אף משני וכתב הח"מ דמותרת לראשון אחר גירושי השני:
_.31.8
כשר. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ודוקא בכה"ג דאינו אלא חשש בעלמא שמא ש"פ במקום אחר. אבל אם יצא קול שש"פ אז הבנים ספק ממזרים. עיין ח"מ מה שהקשה. והב"ש רוצה לתרץ ע"ש. ולא נראה לי יפה דא"כ למה אמר הש"ס ולאו משום דס"ל דשמואל וכו' הא אפי' אי הוי ס"ל כשמואל נמי לא הוי הבנים ספק ממזרי'. והראיה דלדידן דקיי"ל כשמואל וקי"ל כהרמ"א. והכי הל"ל ולאו משום דשמואל. דאפילו לשמואל נמי לא הוי ספק ממזרי' אלא משום וכו' אבל השתא דאמר ולאו משום דס"ל כשמואל וכו' משמע אי הוי ס"ל כשמואל הוי פרשי משום דשמואל א"כ הקשה הח"מ שפיר ודוק. כתב הרמ"ה אם א"י אם היה ש"פ בעת הקדושין אזלינן בתר השתא אם עכשיו ש"פ אמרינן מסתמא היה ש"פ בעת הקדושין וה"ה להיפך עיין ח"מ ב"ח ב"ש:
_.31.9
בני וכו'. עיין מ"ש התוספות בקדושין דף ז' ע"ב בד"ה שתי בנותיך וכו' וכתב מהרי"ט בחידושיו על קידושין שני בני אדם שנתנו לאב פרוטה בעד שתי בנותיו קטנות אין לחוש לקדושין כלל כיון דכל חד וחד לא נתן ש"פ וכך העתיק הכנה"ג דף ס"א ע"ב. וב"ש לא העתיק יפה ע"ש:
_.31.10
מש"פ. כלומר במטבע של כסף אבל בשוה כסף חיישינן שמא ש"פ במדי ח"מ ועיין ב"ש:
_.31.11
קידושין. משמע דהוי קדושין גמורים ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני אבל הר"ן כתב דלא הוי רק ס"ק וכ"כ הכ"מ בפ"ז מה"א. ואם קידש בפחות מש"פ ואח"כ נתייחד עמה הוי כמו ביאה הרא"ש:
_.31.12
שקידש. לאו בחדא מחת' מחתינהו. כאן בקטן שנתגדל קידושין גמורים הם. וקשה על הרב רמ"א שכתב וה"ה קטן וכו'. ש"מ דס"ל בפחות מש"פ ג"כ קדושין גמורים הם ולעיל בסי' כ"ח סעיף ט"ז כתב הרמ"א ה"ה פחות מש"פ הוי ס"ק עיין ח"מ ב"ש:
_.31.13
למיטעי וכו'. היינו דלא ידע שטבעת קידושין לא היה ש"פ ולבסוף נודע לו. עיין בתשובת מיימון סי' י"ט ועיין ב"ש:
_.32.1
מקודשת. בלא"ה היא ספק מקודשת מחמת הנייר כמ"ש בסעיף שאח"ז שמא ש"פ אלא נ"מ אם התנה דלא מקדש בנייר רק בשטר כשר אפ"ה הוי ס"ק ח"מ גם נ"מ בספק זה הולד ספק ממזר. ובחשש שמא ש"פ הנייר אינו אלא חשש דרבנן ב"ש:
_.32.2
פסול. כלומר אפי' בכתבו שלא לשמה ונתנו לה בתורת שטר שהוא פסול מ"מ שמין הנייר ולא אמרו פסול אלא באומר בפירוש שאין מקדשה בתורת כסף אף שיהיה הנייר שוה הרבה. וב"י נסתפק אי מיירי אפי' קידש בו בתורת שטר אפ"ה שמין וכו' ע"ש. ובאמת מבואר להדיא בש"ס דף מ"ח ב"ח ובנחלת צבי:
_.32.3
לקרקע. אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע לשם כסף מקודשת ב"ח בשם הרשב"א וכ"כ בה"י ועיין ח"מ:
_.32.4
הנאה. הרשב"א בתשובה סימן תר"ג מסיק ע"פ הירושלמי דבאיסור הנאה מן התורה אינה מקודשת ובאיסור הנאה דרבנן מקודשת והובא לעיל סימן כ"ח והתימא על רמ"א שלא הזכיר חילוק זה:
_.32.5
ויש מכשירים. עיין ח"מ שחולק וכתב דאין כאן יש מכשירים ע"ש:
_.33.1
ביאה. חוץ ביבמה אפילו אם אמר דדעתו על גמר ביאה קונה בהעראה. וביא' אחר הקדושין קונה בהעראה. ביאת שוגג לא קנה באשה רי"ו הבי' ב"י ס"ס זה:
_.34.1
שליח. דכתיב ויברכו את רבקה ואליעזר היה שליח תוס' דכתובות דף ז' ע"ב:
_.34.2
מברך. שלא לבייש מי שא"י לברך ואי ליכא אחר יברך החתן פרישה:
_.34.3
והתיר לנו הנשואות. צ"ל הנשואות לנו כ"כ כל האחרונים:
_.34.4
חופה וקדושין. עיין ח"מ מה שמביא בשם העיטור וכ"כ בה"י ע"ש:
_.34.5
יקדש. לדעת כמה פוסקים מקדש קודם הברכה כי שמא תחזור ולא תרצה לקבל הקידושין ואנן קי"ל לכתחלה יברך קודם הקדושין כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל בדיעבד יוכל לברך אחר הקדושין ב"ש:
_.34.6
יין. בספר באר שבע כתב שיזהר החתן לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה וכנה"ג כתב עליו ולא ראיתי בזמנינו זה נזהרין בכך אלא כל שטועמין טעימה א' די ע"ש:
_.34.7
ארוך. כלומר ולא בירך אז בשעת הקדושין:
_.34.8
ומקדש אותה. עיין סימן ל"ו ס"ו שם פסק המשלח לא יקדש אותה אחר שקידש השליח שלא יאמרו דקדושין של שליח לאו קידושין הם ע"ש ועיין ב"ש:
_.34.9
שם. בריב"ש איתא שלא יאמר ברוך אתה ה' אלא יאמר ברוך אתה השם. וכתב הח"מ משמע אבל מלכות מזכירין ובדוכתי אחריתי אמרינן טוב לברך בלא שם ומלכות ועיין בה"י מ"ש. קטן פחות מבן י"ג שנה שקדש או נשא אשה אם מברכין ברכת אירוסין ונישואין. ואם ברכו אם צריך לחזור ולקדש אחר אשר יגדל. תליא בפלוגתא דלהני פוסקים דס"ל שאסור להשיא אשה לקטן דהוי כזנות ה"ה דאין לברך ברכת אירוסין ונישואין. ואם בירך חוזר ומברך כשיגדל. ולמאן דס"ל דמצוה איכא יוכל לברך על קדושי קטן וא"צ לחזור ולברך כשיגדיל. וכתב מהרמ"ט אמנם לבי מגמגם אפילו למאן דס"ל מצוה איכא כיון דבאותה שעה פטור מן המצוה ועדיין לא בא לידי חיוב מצוה שמא אין לברך. וכתב כנה"ג עליו הא דמספקא ליה דוקא בקטן שקדש הקטנה דשניהם לאו בר מצוה נינהו. אבל בקטן שקדש את הגדולה שפיר דמי לברך משום חיוב דידה וה"ה אם הוא גדול והיא קטנה ועיין סימן ס"ב ס"ק א' מש"ש בשם כנה"ג ע"ש וע"ל סי' א' מש"ש. קידושין שנעשה ע"י טעות ולא הועילה וזקוק לקדושין אחרים. אינו זקוק לברכה אחרת. ובכל קדושי ספק שצריך לחזור קדושין גמורים א"צ לחזור ולברך כנה"ג דף ס"ב ע"ב:
_.34.10
עשרה. היינו לעדות קידושין צריך להיות שנים. ולברכה עשרה. ואף קרובים רשאים להיות מן המנין ועיין מנהגי מהר"ם מינץ ואי ליכא עשרה. אין עיכוב אבל ברכת נישואין מעכב עיין ב"ש וב"ח:
_.35.1
שליח. בספר באר שבע דף קי"ח כתב לאו אורח ארעא לשוויה לשליח ת"ח וכנה"ג כתב עליו המנהג עכשיו דממנין שליח לת"ח ואפילו הוא גדול הרבה בחכמה. וב"ש כתב דלכתחלה אין לעשות שליח לקדש אשה סתם ע"ש:
_.35.2
בעצמו. ודוקא במצוה אמרי' הכי אבל בברכת המצוה נתבאר בסי' שלפני זה אף לכתחילה אחר מברך. וכן מצוה יותר שיקדש האב את בתו בעצמו ולא ע"י שליח. ומה שאנו אין נזהרין בזה ועושין שידוכין ואין החתן רואה הכלה משום דאינו אלא שידוכין וקודם הקדושין רואה אותה לזה סמך לסעודה שעושים בלילה קודם החופה כדי שיראה אותה בה"י ומיהו תוס' דקידושין דף מ"א וע"א כתבו היתר אחר ע"ש ועיין דרישה ב"ח:
_.35.3
שקבלתו. ב"ח וח"מ פסקו לחומרא אפילו היא מודה אינו אלא קדושי ספק ע"ש. ועיין בחידושי מהרי"ט. ואם פטר העדים תחלה מן השבועה נאמנים אפי' האשה מכחישתן והוי קדושין ודאי ד"ת בשם הר"ן וכ"כ הח"מ. וב"ש כתב הואיל ובש"ע ח"מ סי' קכ"א הביא רק בשם יש מי שאומר דמהני מש"ה לא הוי כאן קידושין ודאי. ואם הוא הלך עם השלוחים מתבאר ג"כ שם בח"מ ושם פסק בהג"ה דאין נאמנים להוציא ממון א"כ הוי כאן קדושי ספק:
_.35.4
פיקדון. דוקא כשהכסף הוא בעין או אפי' שאינו בעין והיא מודה שעשתה פשיעה ורוצה לשלם. אבל אם הכסף ליתא בעין ואומר' לפקדון נתנו לי ונאנסו אינם נאמני' דהוו נוגעין בעדותן כנה"ג ע"ש:
_.35.5
מקודשת. ואם א' הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין משמע מדברי מהרי"ק שהביא הב"י דמהני ולא קשיא עליו התימא שהקשה עליו הב"י שכתב הכנה"ג דף ס"ד ע"א ע"ש. וח"מ כ' דלא מהני ע"ש וב"ש כתב אפילו שני השלוחים וע"א מסייע להם לא מהני ע"ש:
_.35.6
בשליחות האיש וכו'. ז"ד הראב"ד וכתב מה שדמה הרמב"ם שליח קידושין לשליח גירושין שאני ש"ג שגיטו מוכיח עליו ע"ש. ש"מ דאיירי כאן דוקא בקידושי כסף אבל אם הוא שליח עם שטר קידושין א"צ עדים כיון דהשטר בידו כ"כ ב"ש. ומיהו משמעות הלשון של הראב"ד שכתב אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום וכו' ע"ש. משמע דבכל ענין צריך עדים במינוי שליח הולכת קידושין. דאל"כ ה"ל למימר בקיצור אבל בקדושין ליכא הוכחה. ועיין מ"ש שם המחבר מגדול עוז מגמרא קידושין דף מ"א ע"ב. ולפי דברי ב"ש דחילוק יש בין כסף לשטר לא מוכח מידי די"ל דשם איירי בשטר ודו"ק. ועיין כנה"ג דף ס"ד ע"ב:
_.35.7
הקדושין. נראה דט"ס הוא וכצ"ל ואם לא היו עידי הקדושין בפנינו. והאשה והשליח אומרים שהי' בפני עדים תופסין הקדושין של אחר עיין ח"מ ב"ש:
_.35.8
השדכן. עיין מ"ש הכנ"ג דף ס"ג ע"ב:
_.35.9
כיסופא וכו'. משמע דמקודשת בודאי וכן בסעיף ד' שכתב הרי זו מקודשת משמע נמי דמקודשת בודאי. אבל אחרונים כתבו דאינו אלא ספק מקודשת ועיין בח"מ וב"ש. ומצאתי בתשובת ב"י סי' ט' שכתב דוקא בבן גדול אבל בבן קטן אפילו מנוהו שליח בהדיא לאו כלום הוא דקטן לאו בר שליחות הוא וכ"כ הר"א ששון סי' ס"ה ועיין במהרא"ה ח"א סי' י"ט:
_.35.10
והכותי לפי שאינו וכו' ועבד וכו'. כצ"ל בה"י ע"ש:
_.35.11
שליח. ה"ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה"ז מנהג רמאות:
_.35.12
רמאות. הרמב"ם פ"ט ה"א כתב דנקרא רשע:
_.35.13
עשוי. ואם חזר בו וקידשה למשלח אינו כלום הר"ם גלאנט"י סי' ס"ח. היו השליח והמשלח אחים ואחר שקדשה לעצמו חזר וקדשה לאחיו ומת השליח אינה נפטרת בגט המשלח אלא בחליצה הר"ם גלאנטי שם:
_.35.14
במעות. ל"ד במעות דאין מקדשין במטבע. וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש (לחוש) [לשליח] להחליף לא הוי גזל ב"ש:
_.35.15
יפה. כתב מהריב"ל ח"ד סי' ז' צריך שנדע באיזה אופן נודע אם שמעה והבינה יפה ואם נאמין לה ע"פ דבורה ע"ש. וב"ש כתב בפשיטות דהיא נאמנת לומר אם הבינה ע"ש ועיין פרישה:
_.35.16
השליח וכו'. עיין מ"ש הב"ש:
_.35.17
דטעה. באגודה כתב דנאמן בשבועה. עיין ב"ש וכנה"ג דף ס"ד ע"ב:
_.35.18
רמאות. מ"מ אם אפשר להודיע למשלח צריך להודיע ש"ס ועיין בה"י:
_.35.19
עמה. היינו דאוריית' ולא כגי' פרישה ח"מ ב"ש:
_.35.20
בשעת שליחות. יש לחקור אם היינו דוקא כשמת השליח אבל אם לא מת השליח וחזר ואמר שקדש לו אשה שבשעה שעשאו שליח היתה א"א הוי מקודשת או דילמא ל"ש ומאי דנקט ומת הוא משום דבעי למימר שאסור בכל הנשים שבעולם. ומצאתי למהר"ם מינץ סי' ל"ט שכתב ומעתה אפילו אם מקדש השליח אח"כ א' מהן כשהיו פנויות אינה מועיל וכו' ולשונו זה מוכח דאפילו חזר שליח ואמר שקדשה אינה מקדושת וכך מצאתי בהראנ"ח עכ"ל כנה"ג דף ס"ג ע"ב ולדידי לא הוי זה בכלל חקירה דפשוט הוא מגמר' דנזיר דף י"ב ע"א ומוד' ר' יוחנן וכו' ע"ש ברש"י ובתוס' ודו"ק:
_.35.21
ונשאו. דוקא עמדו ונשאו דאיסורא ודאי לא עבדו אבל בלא"ה לא מהימנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו תוספות גיטין דף ס"ד ע"א ותוס' נזיר דף י"ב ע"א משום קנס דלא היה לו להכניס עצמו בספק והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית ע"ש ועיין ב"ש:
_.35.22
בזה. הרב רמ"א מדייק כן בד"מ משיטות תוס' בגיטין דף ס"ד דס"ל דאסור בכל הנשים משום קנס א"כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובותיה. והח"מ וט"ז וב"ש חולקים על רמ"א בזה ע"ש. ואם צוה לקדש אשה פלונית והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת ח"מ ב"ש:
_.35.23
השליחות. אפי' שליחות בקנין יוכל לחזור בו בה"י ע"ש:
_.35.24
השליחות וכו'. עיין מ"ש הח"מ והב"ש:
_.36.1
שליח. כבר נתבאר דצריך לעשותו בעדים ואם נעשה בלא עדים אפ"ה יש להחמיר ולהצריכה גט. ואם גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם. ולקבל בשבילה קדושין ב"ש:
_.36.2
שתק. כתב הב"ח דנמשך עם אם היו עסוקין אבל השליח צריך להשיב עכ"פ הן. ובדרישה כתב דקאי על שליח אם היו עסוקין באותו ענין מהני אפי' שתק השליח והמקדש ג"כ לא אמר כלום וכ"כ ח"מ וט"ז. ולמ"ש הב"ח צ"ל מ"ש בסעיף ח' ושתקה וקבלה סתם היינו שלא אמרה שהיתה שלוחה אבל מ"מ השיבה הן וע' ב"ש:
_.36.3
השליח. ר"ל דא"צ דעתה אלא דעת שליח די אבל אם כותב מדעתה פשיטא מהני ח"מ ב"ש. מ"ש הב"ש הנה בש"ס משמע הא דבעינן דעתה לאפוקי דאינו יוכל לכתוב קודם שתרצה לקדש לו וכאן לא משמע כן ע"ש עיין בה"י ויתורץ היטב:
_.36.4
מספק. דחיישינן שמא נתרצה לקדושי אביה אע"ג דשמא נתרצ' הבן לא אמרינן מ"מ איהי ניחא בכל דהו. עיין בקדושין ד' ע"ט ע"ב תוס' ד"ה קדשה אביה בדרך וכו'. ועיין ב"ש. כתב הראנ"ח ח"א סי' ח' לא חיישינן לריצוי הבת אלא כשידוע לנו ששמעה ושתקה אבל אם מיחתה לא ע"ש. היכא שהיא מחתה בפנינו ואנחנו לא נדע אם שמעה ושתקה עד עכשיו אם לאו הדבר מסופק בידי ובדבר שבערוה ראוי להחמיר הראנ"ח שם:
_.36.5
קידושין. עיין תשובת מהר"י הלוי סי' א' וכנה"ג דף ס"ה ע"א:
_.37.1
במציאתה. כתב ב"י אעפ"י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה"י כתב טעם אחר ע"ש. וב"ח כ' על דקדוקי הב"י דמש"ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש"ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע"ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב"ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע"י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא"כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ"ו ע"ב ד"ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע"ש. א"כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא"כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע"ש ובמהרש"א. וכן הח"מ מסופק במתנה. אבל הב"ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע"ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א"כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא"ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע"ש ודו"ק. גם י"ל לפי מ"ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א"כ גם מתנה אין למילף וא"ל כסברת המהרש"א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ"ק דקדושין ע"ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא"כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש"א ודו"ק:
_.37.2
בנפל. עיין בנדה דף כ"ג ע"א. ועיין מ"ש הב"ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש"י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע"ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח"כ דהא קי"ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח"מ כתב דהוי ס"ק. והב"ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע"ש:
_.37.3
בערב. עיין בקדושין דף ע"ט ע"א. והקש' תוס' שם וא"ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' וי"ל דבהאי מודה שמואל וכו' ע"ש. וכתב המהרש"א אבל הא ל"ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די"ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ"מ מידי ע"ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ"מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ"מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע"ש. וצ"ל לפי תירץ תוס' דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א"כ ה"נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו' וא"כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא"ל א"כ דהחזקה מרע הסברא א"כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס'. י"ל דאי' בקדושין דף מ"ד ע"ב דס"ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א"כ לכ"ע צריכה גט מספק ולפי מ"ש לעיל סי' ל"ו סעי' י"א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו' שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע"ש לא מקשה תוס' מידי דלכ"ע צריכה גט. א"כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס"ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק"ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ"כ ב"ח ח"מ עיין שם:
_.37.4
מכחישתו. ז"ד הרא"ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח"מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי' טוענת ברי לא מהני דאל"כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע"ש דף ע"ט ע"ב ודו"ק:
_.37.5
מכחישתו וכו'. זהו דעת הרמ"ה. עיין בב"י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ"א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה"ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ"ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב"ח דברי הרמ"ה מיושב הכל ע"ש ודו"ק. ועיין הרש"ך ח"א דף ע"ט ע"ב. והרח"ש בתשובה סי' מ"א. ומקור ברוך סי' ל"ו:
_.37.6
משניהם. וה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס"ק ח"מ וב"ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע"ש. ומשמע תוך ו"ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל"כ לא מקשה הגמ' מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו' השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח"מ אם נתקדשה לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו'. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא' סימני בוגרת תוך ו"ח הוי בוגרת. אבל הרמב"ם בפ"ב מה"א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו"ח. ועיין ברמב"ם פ"ג מה"א דין י"ד. ובמגיד משנה שם עכ"ל. הנה מ"ש הח"מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב"ש ולאחר ו' נתקדשה ע"י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג"כ היתה בוגרת כ"ה ברשב"ץ שהביא הב"י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב"ש אמרי' מסתמ' היה בה אותם סימנים כשהיתה יב"ש וכשמלא לה ו"ח אחר יב"ש הרי היא בוגרת ודאי אע"ג שלא עבר רק ב"ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב"ש ו"ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב"ש. ואני תמה על הרשב"ץ דמסוגיא דפרק יו"ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע"ט ע"א אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל וכו' הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי' לשמואל ודאי בוגרת וכ"ש לרב והרשב"ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו"ח סימני נערות הפך מ"ש בגמרא. ועוד שכתב ואע"ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי' בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ"ח ח"א סי' ח'. וכנה"ג דף ס"ו ע"ב. כתב הב"ש ומ"ש הרמב"ם מתחלת יום תשלום הו"ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו"ח ע"ש. יש ליישב דהרמב"ם כ"כ לפי מה דקי"ל כרב. ועוד תוס' שם ע"ב הביא בשם ר"י דרגילות הן לבא בבקר ע"ש בד"ה מי איכא למימר וכו':
_.37.7
מפלוגתא. ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב"ש:
_.37.8
בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח"מ:
_.37.9
מקודשת לי וכו'. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב"ש דלא כח"מ ועיין מ"ש הב"ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ"ש הר"ן ב"ש ע"ש:
_.37.10
בתו. והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי' א' דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב"ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ"ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו' היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ"ש מצוה ובש"ס איתא אסור עיין ח"מ וב"ש:
_.37.11
משניהם. או א' יגרש וא' כונס:
_.37.12
מתרווייהו. דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וקשה בסי' קמ"א סעי' מ"ד פסק בשליחות הגט אם שווי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ע"ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע"י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א' דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש"ה אמרינן ביטל הב' את הא'. ולפ"ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח"כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג"כ כל שקדם וקידש הרי היא א"א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב' שלוחים זא"ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח"מ וב"ש:
_.37.13
נערה. עיין תוס' קדושין דף מ"ד ע"ב ד"ה קטנה שנתקדשה ובהרא"ש:

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.