← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Even HaEzer

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 2,236 sections

1. _.37.14

   או נשאת. כ"כ הרא"ש ע"ש ה"ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע"ש. א"כ ה"נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג"כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ"ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ"ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ"ה ע"ב דפליגי בזה רב הונא ור"י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע"ש ברש"י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע"ש. והב"ח כתב נ"ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ"ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד"ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע"ש א"כ ה"נ אי איירי בנשאת ג"כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב"א וא"כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב"ח בעצמו כתב וז"ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע"ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב"י א"כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א"כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו"ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד"ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו"ק ועיין דף מ"ו ע"א ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש"א מ"ש בשם ת"י. ולפי דברי המרדכי הנ"ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה"ג דף ס"ז ע"א ועיין ב"ש:

2. _.37.15

   אביה. הקשה הב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י"ב דחוששין שמא נתרצה ע"ש. וח"מ וב"ש מתרצים:

3. _.37.16

   היא וכו'. ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב"י וב"ש:

4. _.37.17

   מיחה וכו'. כ"כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' ד"ה בין היא וכו' דף מ"ו ע"א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש"א ע"ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א"כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס"ל להא דרב ושמואל ע"כ בלא שמע האב א"כ לפ"ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו"ק. ועיין ב"ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע"א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ"ח ח"א סי' א':

5. _.37.18

   נתרצה. עיין ב"ח ח"מ בה"י ב"ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ס"ס מקור ברוך סימן י"ו:

6. _.37.19

   לה. וה"ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני' ואין חייב בקבורתה ב"ח בשם הריטב"א ועיין בה"י מ"ש על הב"ח:

7. _.37.20

   שנשאת כו'. ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב"ש:

8. _.37.21

   ואמה. ל"ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר"י ווייל סי' קי"ב. ח"ה סי' א"ח:

9. _.37.22

   אחרים. אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א"צ קדושין אחרים ב"ש:

10. _.37.23

    כפנויה וכו'. ותוס' כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ"פ הר"ן וריב"ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט"ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר ב"ש. כתב מהר"ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ז. אבל מהר"י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה"ג דף ס"ז ע"ב:

11. _.37.24

    ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל ב"ש ע"ש:

12. _.37.25

    מתרווייהו. תמו' למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח"מ ב"ש:

13. _.37.26

    גט. ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ואפי' אם הא' יתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג"כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח"מ ב"ש:

14. _.37.27

    כשכנסה כו'. עיין ברמב"ם פ"ט מה"א. ובהרב המגיד שם וב"ש:

15. _.37.28

    עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ"י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי"ו ח"מ ב"ש:

16. _.38.1

    תנאי. עיין מה שנסתפק הכנה"ג דף ס"ח ע"א. ומתוך כתבו ניכר שנעלם מעיניו דברי הר"ן ורמ"א שהביאו בסי' מ' סעיף א' ע"ש:

17. _.38.2

    אינה מקודשת. אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוי קידושין הר"ן בשם הירושלמי בפרק האומר. אבל בסוף פרק כל הגט כתב הר"ן שכתב בעל העיטור דאתשל קמיה ראש כלה אם יש טענת אונס בקדושין ולא איפשטא וכן הביא הרב המגיד בפ"ט מה"ג. והרלנ"ח סי' ק"כ העלה דאין טענת אונס בקדושין ואפילו למי שירצה להחמיר אם התנה הארוס בשעת הקדושין שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם וע"ז התנאי קבלה הקדושין ואין אונס בקדושין ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א ועיין בה"י:

18. _.38.3

    למעשה. הראב"ד והטור והרשב"א והר"ן הרמ"ך ס"ל דאפי' באמירה צריך להקדים התנאי ולא כהרמב"ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ועיין בב"י וכתב הפרישה והב"ח הביאו בק"א. אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח"כ אמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני וכו' ה"ז תנאי גמור וצריך לקיימו אבל אם אמר בעת הנתינה הרי את מקודשת ואח"כ אפי' תכ"ד אמר על תנאי כך וכך לא הוי תנאי עכ"ל. וה"ה בעלמא מי שנותן מתנה לא' ואחר הנתינה אפילו תכ"ד אומר ע"מ כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט"ז וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי והמעשה קודם לתנאי קיים שלא תתרצה את עצמו אלא בתנאי זה ב"י בשם הר"ן. וכנה"ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפילו בתנאי הנעשה ע"י שליח צריך שיהא קודם למעשה ע"ש:

19. _.38.4

    לקיימו. גם צ"ל שיוכל לקיימו ע"י שליח עיין ב"י ועיין תוס' גיטין דף פ"ד ע"א ד"ה ע"מ שתעלה לרקיע כתבו שם בשם ר"א דלא בעי אלא שהמעשה יוכל לעשות ע"י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע"י שליח ע"ש ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א:

20. _.38.5

    ללאו. הא דבעינן הן קודם ללאו כדי שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. מש"ה אם הקדים לאו להן ואע"כ הן ללאו ואח"כ לאו להן אינה כלום מאחר דסיים דבריו בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ח"מ:

21. _.38.6

    מעכשיו. וכל קנין הרי הוא כמעכשיו וכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו הרשב"א וב"י הביאו בח"מ סי' נ"ו:

22. _.38.7

    על מנת. אבל האומר ע"מ כך וכך אינו כאומר ע"מ ב"י בח"מ סי' ר"ז:

23. _.38.8

    למעשה. ה"ה תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר נמי א"צ כשאומר מעכשיו או ע"מ. מיהו הן קודם ללאו צריך לעולם ב"ש:

24. _.38.9

    גמור. דין זה הואיל הוא בהגמי"י פ"ו מה"א ושם לא החליט הדבר רק שכתב בלשון יוכל להיות שמועיל בלא כפילת תנאי ע"ש. רק בד"מ כתב בז"ל ובח"מ סי' רמ"א כתב תשובת הרא"ש דבכה"ג הוי תנאי מעליא ע"ש ועיין בה"י וכנה"ג דף ס"ט ע"ב:

25. _.38.10

    קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ס"ק וספק גירושין. וב"ש כתב תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע"י שליח צריך ע"ש:

26. _.38.11

    אחר. עיין מ"ש הדרישה וב"ש ודו"ק. ובהרדב"ז ח"א סי' רכ"א:

27. _.38.12

    יתרצה לה. וכתב בדרישה דה"ה למותר לה נמי לא ישמע לה כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א"א. וב"ח בק"א חולק עליו דיוכל לקיים התנאי אחר מותו ע"ש וכ"כ תוס' בגיטין דף פ"ג ועיין ח"מ וב"ש:

28. _.38.13

    קיים. דוקא באומר ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות אבל אם אמר ע"מ שאין בו בקדושין שאר וכסות לא מהני התנאי בה"י:

29. _.38.14

    בטל. ואם מתנה שתפטרנו מן העונה הוי תנאי ב"ש:

30. _.38.15

    רבנן. עיין ח"מ ב"ש בה"י:

31. _.38.16

    מנה. ואם נתן לה חפצים יותר מהמנה כדי שכר טורח המכירה בריוח מקודשת מספק הרלנ"ח סי' קל"ד. וכ"ש אם אמר ע"מ שאתן לך מנה ממטבע פלוני דלא קיים התנאי אם נתן לה חפצים דמי שווים הר"ם אלשקר סימן ל"ב. אבל ארוס שאמר לארוסה על מנת שאתן לך סך מה ויש אומדנא שלא נתן לה אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ונתן לה תכשיטים קיים תנאו מהר"י בי רב סימן ל"ב. והר"ם אלשקאר סימן ל"ב והרלנ"ח סי' קל"ד חלקו על זה. התנה לתת לה כלי או חפצים ונתן לה דמי שווין הכלי או החפצים אינה מקודשת. רלנ"ח שם והר"ם אלשקאר שם בשם מהר"י בי רב אבל הוא חולק וכתב דהוי מקודשת. אבל אם נתן לה דמי שוויה הכלי ועוד מעט יותר כדי שכר טורח הקניה בריוח הוי ס"ק לכ"ע. נתן לה המנה ולא רצתה לקבלם ונתנם בע"כ עיין כנה"ג דף ס"ח ע"ב:

32. _.38.17

    אבי כו'. עיין בקדושין דף ס״ג ע״ב וברמב״ם פ״ז מה״א עם הראב״ד והמגיד והכ״מ ודו״ק. ואני אומר לפרש דברי הרמב״ם. דעל פי שיטת רש״י קשה למה לא מוקמי רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו בע״מ שישתוק וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה וכן הקשה הר״ן. והואיל ואמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא למד הרמב״ם הפשט גמרא הוא דרישא בחד טעמא בע״מ שאמר אין. ומציעתא וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה ודו״ק. ועיין אחרונים. ועיין בכ״מ שכתב וה״ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יוכל למחות להרמב״ם ע״ש והובא ג״כ בב״י ע״ש. ותמה אנכי דלפ״ז קשה דלמה לא אוקמי כולי מתני' בחד טעמא ורישא נמי בע״מ שלא ימחה ורצה האב ר״ל שלא מיחה לאלתר ודו״ק ועיין בה״י מ״ש מסוגיא פרק המדיר (כתובות דף ע״ג) ע״ש. דבריו הם דברי בעל המחבר מגדול עוז אשר סביב להרמב״ם ע״ש. ועיין ב״ש ס״ק י״ח:

33. _.38.18

    שישתוק. וקי"ל לחומרא האומר ע"מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע"מ שיאמר הן. ע"מ שלא ימחה. ע"מ שישתוק רי"ו:

34. _.38.19

    התנאי. כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וא"ל לפ"ז למה דחה הש"ס שם שאין לפרש ע"מ שאמר אבא אין קאמר. מכח המציעתא עדיפא ה"ל למידחא מכח הרישא גופא דתני אם רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הלא אף אם לא רצה מקודשת מספק שמא יאמר הן אח"כ. י"ל דאה"נ קאמר דאינה מקודשת בודאי ולעולם היא בספק עד שימות האב:

35. _.38.20

    בביתו. הח"מ כתב דיש לדחות ע"ש:

36. _.38.21

    למחות. א"ל א"כ לאוקמי כולי מתני' בע"מ שלא ימחה ורישא דאמר אין. עיין בהרא"ש ויתורץ הכל:

37. _.38.22

    לשלטון. אם הם דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה צריך לדבר דוקא אותם דברים ואם אין הדברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובתה נתקיים התנאי ח"מ ב"ש:

38. _.38.23

    עמך. עיין מ"ש ב"ש:

39. _.38.24

    מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ומ"ש ב"י דהטור חולק על הר"ן לא דק ב"ח ע"ש. אבל בתשובת ב"י סי' י"א הוכיח שהטור חולק על הר"ן אפילו אם המנה בידו. ועיין בה"י ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת. ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני ח"מ ב"ש:

40. _.38.25

    בידי. אפי' הוא והיא אומרים ג"כ שאין לו אצלו כלום הוי ס"ק רי"ו בשם הרמ"ה. ואם א"י בעדים שיש לו אצלו ופלוני אמר שיש לו אצלו אינו אלא ס"ק. ואם היא ג"כ אומרת שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי ב"ש:

41. _.38.26

    בידי. היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא. ולא בשעת האמירה. ומזה נראה אם אמר ע"מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ"י דמהני הודאתו לחייב א"ע מכאן ולהבא מ"מ א"י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו ב"ש:

42. _.38.27

    חלקו. לשון הר"ן אינו כן. וז"ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווחא לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו ח"מ ב"ש:

43. _.38.28

    לבע"ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי"ו:

44. _.38.29

    בן כרך. ע"ל סי' מ"ה ס"ק ו' ובה"י:

45. _.38.30

    של דבש. אף שהדבש יותר יוקר בה"י ומבואר בש"ס אם אמר התקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא ב"ח בה"י ב"ש. אם אמר תתקדש לי בדינר א' ונמצא שני דינרים מקודשת דבכלל שנים יש א' ואין כאן שינוי ש"ג ב"ח בה"י ב"ש כנה"ג:

46. _.38.31

    ונמצא יין. כצ"ל בה"י:

47. _.38.32

    הכירה בו. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת מ"מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול הרשב"א ח"מ ב"ש:

48. _.38.33

    בפירוש. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך:

49. _.38.34

    הטעתו אינן קדושין אא"כ אמר בפירוש. כצ"ל ח"מ:

50. _.38.35

    המשנה. ודינו כמו בע"מ שאני יודע לקרות דא"צ לידע כל התורה לדעת הי"א שמביא הרמ"א. א"כ ה"נ א"צ לידע כל המשניות ב"ש. וח"מ מסופק בזה:

51. _.38.36

    מקודשת. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה. וב"ח הגיה שא"צ מדרשי התורה:

52. _.38.37

    החג. בש"ס איתא אפי' במסכת כלה. עיין תוס' במסכת שבת דף קי"ד ע"א. ובא"ח סי' קל"ז ועיין בה"י:

53. _.38.38

    חכם. נמצא יש חילוק בין תלמיד לחכם. עי' תוס' תענית דף יו"ד ובא"ח סי' תקע"ה עיין בה"י:

54. _.38.39

    ואומרה. אפילו אינו בדברי תורה אלא בדברי חכמים או במילי דסחורה כ"כ המחבר נחלת צבי ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן:

55. _.38.40

    בלבו. אעפ"י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג"כ צדיק ומידי ס"ק לא נפקא. ועיין מ"ש הבה"י:

56. _.38.41

    אלא יוסף. וה"ה אם אמר בלשונו אלא דינר א' ונמצא מאתיים אינה מקודשת הואיל ודקדק בלשונו שאמר אלא א' בה"י ע"ש:

57. _.38.42

    מקודשת. ב"י ר"ס קל"ד הביא תשובת הר"ן דהיא מקודשת בודאי. ורשב"ם ס"פ יש נוחלין כתב דהוי קדושין מדרבנן:

58. _.38.43

    בינו לבינה. משום מחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן א"צ עדים עכשיו והיינו כששניהם מודים. ואם הם מכחישים זא"ז עיין ס"ס. וב"ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ס"ק. עיין ב"ש:

59. _.38.44

    סתם. עיין ב"ח בח"א ועיין ב"ש:

60. _.38.45

    כל יב"ח. הקשו אחרונים דלעיל סעי' י"ח בהג"ה מביא דלא חיישינן דלמא מראה לה בתר הכי למהוי ס"ק ע"ש והפרישה מתרץ דחילוק יש בין תנאי שאראה לך. ובין תנאי שאתן לך ע"ש. ועיין ב"ש:

61. _.38.46

    המקדש. כ"כ הטור. ובד"מ כתב בשם רי"ו אפי' אחר מיתה מהני מחילה. ונמצא שהיא מקודשת למפרע:

62. _.38.47

    לחופה. עיין ב"ש ועיין בר"ן שכתב כל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ"מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים ואם טוען פרעתי נאמן:

63. _.38.48

    הזמן. בט"ז הקשה ממ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט בנשבע לשלם בזמן פלוני אינו יוכל להרחיב הזמן:

64. _.38.49

    יתן. היינו כל זמן שלא מחלה. ואם כנס אמרי' בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי ב"ש:

65. _.38.50

    מספק. כ"כ הרמב"ם פ"ז מה"א. מיהו לדעת תוס' פרק האומר והר"ן אינה מקודשת כלל ב"ש:

66. _.38.51

    או לא. דין זה נחלק לד' אופנים. א' אם שניהם אומרים נתקיים התנאי. ב' אם שניהם אומרים לא נתקיים התנאי. ג' אם מכחישים זא"ז. ד' אם אחד אומר נתקיים והשני אומר אינו יודע. אם התנאי הוא בקום עשה. אם שניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אם ירצו ימחלו זה לזה ואם שניהם אומרים לא נתקיים כי היכי דיבטלו הקדושין ג"כ נאמנים. ואם הוא אומר נתקיים והיא אומרת איני יודע. הוי ס"ק. ואם היא מכחישו בברי שלא נתקיים לכ"ע הקדושין בטילין. והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה. ואם הוא אמר שלא נתקיים אפילו אם היא אומרת ברי שנתקיים אינה נאמנת בלא ראיה. מ"מ היא אסורה בקרוביו. ואם התנאי שב ואל תעשה. אם שניהם אומרים נתקיים ולא עברו וה"ה אם הוא אמר נתקיים ולא עבר והיא אומרת א"י נאמן. ואם היא מכחישו ואמרה דלא נתקיים משמע מר"ן נמי דא"י להכחישו בלא עדים דלא חיישינן שעבר בפועל. ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בפועל ועיין ב"ש ודו"ק ועיין בה"י:

67. _.39.1

    מקודשת. ואם רוצה למחול חלין הקדושין למפרע וא"צ קדושין אחרים עיין ב"ש:

68. _.39.2

    לבינה. לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי"ד סי' רל"ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצא בהם שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם ח"מ והר"ן:

69. _.39.3

    אחר. אפשר אם אמר בפירוש ע"מ שאין בה כל מום אז אפי' שאר מומין מעכב כמו בנדרים אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר ב"ש:

70. _.39.4

    בכהנים. עיין ברמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ח. ואשה המשתנת במטה תמיד. או מצורעת פסק הב"י דהוי מום. ובד"מ הניח בצ"ע ובט"ז כתב דצריך ליתן לה כתובה אבל יוכל לגרשה בע"כ אפי' בזמן הזה דאיכ' חרם ר"ג וע"ל סי' קי"ז ס"ה. ואיש המשתין במטה כתב בבאר שבע דף קי"ב ע"ב דלא הוי מום עיין בה"י. אם יש לה חטטין בראשה אם הם רבים מומין יחשבו ואם הם מעט מזער אפשר שדרך נשים כך ולא חשיב מום הראנ"ח ח"א סי' ק"ב:

71. _.39.5

    ונתפייס. ויש להחמיר אפילו במומין שבגלוי דכל שלא נכנסה לרשות הבעל יש לומר שלא ראה. ב"ש. ע"ש שהעלה אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יוכל לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנשואין א"צ ליתן לה הכתובה א"כ אחר השידוכין פטור בלא קנס:

72. _.39.6

    נראית. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום. וכן צלקת אפילו אינה נראה. אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפנים ח"מ ב"ש:

73. _.39.7

    וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ ח"מ ב"ש:

74. _.39.8

    מספק. כתב הח"מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קדושין ודאי עיין ב"ש ובה"י:

75. _.39.9

    אותה. אפי' אם נתרפאת קודם ידיעת הבעל אפ"ה אינה מקודשת. ומיהו אם בשעת הקדושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם הקדושין מקודשת דלא התנה ע"ז. ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפה בילדותה הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ונכפה תחתיו ח"מ ב"ש:

76. _.39.10

    וריפא'. ואם נודע לה ואח"כ נתרפא מסיק הח"מ אם נתבטל הקדושין. ואם הוא מתנה ע"מ שאין בו נדר ונמצאו בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה ב"ש ע"ש:

77. _.39.11

    למפרע. וח"מ כתב דהוי ס"ק ע"ש:

78. _.40.1

    מקודשת. וצריכה להחזיר הקדושין לכ"ע. ואם חזר הוא להר"ן א"צ להחזיר הקדושין. ולתשובת הרא"ש ומהרי"ט צריכה להחזיר הקדושין אפי' אם הוא חוזר ב"ש:

79. _.40.2

    בשטר. דאם קדשה בכסף הוי כאלו הכסף בעין כיון שהיא צריכה להחזירן אבל בשטר אם נאבד או נקרע לא נשאר כלום אחר למ"ד יום. וה"ה אם השטר בעין ואינו (ברשותו) [ברשותה] אלא מונח בר"ה הדין כן. ואם הנייר של השטר ש"פ הוי כקדושי כסף כי דעתו גם על הנייר הר"ן:

80. _.40.3

    למ"ד יום. אר"ס קאי אם מקדש בכסף אבל אם מקדש בשטר מדמה הר"ן לדין המגרש שאמר היום אי את אשתי כמ"ש סי' קל"ז דהוי ספק מגורשת וה"ה הכא הוי ס"ק. וע"ל סי' ל"ח ס"ק א':

81. _.40.4

    הבת מקודשת. ר"ל ס"ק ב"ש ע"ש: ר ה

82. _.41.1

    מקודשות. ר"ל בודאי. ואם אמר א' מכם הראויה לביאה אז כ"א מקודשת מספק. ועיין בדרישה שכתב דאיירי באומר בפירוש אחת מכם הראויה לביאה וכו' ע"ש. ותמה אנכי דבגמר' לא משמע דאיירי באומר בפירוש אחת מכם הראויה לביאה וכו' ע"ש. ותמה אנכי דבגמר' לא משמע הכי. וכן מצאתי בב"ח בק"א שהרגיש בזה והשיג עליו. גם רש"י כתב שם בהדי' אליב' דרבא והא דלא אוקמ' דאמר אחת מכם משום דתני במתני' כולכם וכו' ע"ש. א"כ ודאי דמה דפריך רבא לעיל מיני' אלא לאו דאמר להו אחת מכם וכו' ר"ל באומר כולכם ואחת מב' אחיות עיין ודו"ק וכ"כ נחלת צבי:

83. _.42.1

    מקודשת. ב' אומרים נתקדשה באונס וב' אומרים נתקדשה לרצונה אם נשאת תצא זולת אם נתקדשה לא' מעידיה כנה"ג בשם תשובת כ"י. והרדב"ז סי' נ"ז כתב אפי' שלא נשאת לא' מעידיה לא תצא. נתקדשה שלא לרצונה אפילו אמרה רוצה אני אינה מקודשת עצמות יוסף דף ע"א ובחידושי מהרי"ט על קידושין ועיין בה"י מ"ש:

84. _.42.2

    ספק. אפילו אמר רוצה אני עצמות יוסף. ואם מסר מודעא על הקדושין. קדושין בטלין. הרש"ך ח"ב דף ל"ז ע"ב:

85. _.42.3

    מקודשת. עיין בה"י:

86. _.42.4

    האשה. זה קאי אדלעיל שאמרה תחלה קדשני לכן מסיים כאן הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין בה"י ע"ש. לכאורה תמוה הוא דא"כ למה כתב והיא לא זרקה הקדושין וכו הא אפי אם זרקה נמי מקודשת כמו שפסק לפני זה וניערה בגדיה וכו' ודו"ק ועיין ח"מ ב"ש:

87. _.42.5

    ע"א. אבל לפני נשים לכ"ע אין לחוש רשב"ץ ב"ש. ועיין תשובת חכם צבי שאלה קט"ו שחולק שם על מ"ש הח"מ בס"ק ד' גם מ"ש הח"מ רס"ק ב' מיישבו שם. ועיין מ"ש בשאלה קל"ה:

88. _.42.6

    העד. הב"ח מחלק אם א' מכחיש ואומר להד"ם אז זה שאומר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש. אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קדושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א"צ לחוש וח"מ וב"ש חלקו עליו:

89. _.42.7

    ראה. דוק' בכה"ג שהוא אינו אומר שכולם ראו רק שאומר שהיו עוד עדים והוא אינו יודע אם גם הם ראו. אבל אם הוא אמר שהקדושין היה כדין בפניו ובפני פלוני ושניהם הוזמנו לעדים וחברו מכחישו אזי אם יש לה חזקת פנויה אוקמי אותה על חזקתה ומותרת. אבל היכא דאתרע חזקת פנויה כגון שזרק לה קדושיה חד אמר קרוב לה וחד אמר קרוב לו הרי זו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא. ואם היו ג' אצל המעשה וא' אומר נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה אפילו בדליכא חזקת פנויה תנשא לכתחלה הרא"ם ח"ב סי' למ"ד. וכל זה כשאין א' מהן מודה לדברי העד אבל אם א' מהן מודה לדברי העד שהיו שנים שוויא אנפשי' חתיכה דאיסור'. ואם ע"א אומר בפניו ועוד א' נתקדש'. ואותו פלוני אינו כאן צריכה לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא עיין ח"מ ב"ש וכנה"ג ד' ע"ב ע"ב. אמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה שוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה נתקדשתי לפלוני ולא היו עדים בדבר ואחר קצת ימים אמרה שהיו עדים בדבר היא נאמנת לשוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה מקודשת אני לפלוני ואח"כ חזרה ואמרה מה שאמרתי מקודשת אני לפלוני לא לפני עדים נתקדשתי וסבורה הייתי דאפילו שלא בפני עדים הוי קדושין נאמנת מהריב"ל ח"ג סי' פ"ה. ע"א מעיד שראה הקדושין וא' מעיד ששמע מפי אחר שראה שנתקדשה בפניו מצטרפין והוי מקודשת עיין כנה"ג דף ע"א ע"ב:

90. _.42.8

    קרוב. דוקא קרוב אבל פסול אפי' לא ידע העד הכשר בפסלות חבירו אין עדותו עדות הר"ם פדוואה סי' ל"ז וכ"כ בה"י. ואם העד קרוב לשמעון ורחוק לבתו המתקדשת אם אביה מקבל הקדושין פסול לעדות עיין ב"ש והרש"ך ח"א סי' ב' ועיין לקמן ס"ק י"ד מש"ש:

91. _.42.9

    גט. ומיהו אם הוא ידע שיש שם עדים אעפ"י שאינו רואה אותם קדושיו קדושין הרדב"ז ח"א סי' ד' וסימן רע"ה. כל שלא הרגישה בעדים אפי' אמרה להתקדש נתכוונתי אינה מקודשת מהרי"ט בחדושיו. ויש להסתפק אם קבלה קדושין בפני שנים ונמצאו פסולין בפסול נסתר שלא ידעה היא בפסולן ואחורי הגדר היו כשרים אם היא מקודשת מהרי"ט שם וכנה"ג כתב דהוי מקודשת ע"ש:

92. _.42.10

    בו. דוקא שהיא טענה כן. אבל אם לא טענה כן אנן לא טענינן לה. תשובת ב"י סי' יו"ד מדיני קדושין. אבל כנה"ג הביא תשובת כ"י דאפי' לא טענה איהי אנן טענינן לה ע"ש דף ע"ג:

93. _.42.11

    לשחוק. כ"כ הר"ם פדוואה. והח"מ השיג עליו וכתב אפילו אם הם מוכחשים מעדים אין כאן קדושין ע"ש. ולדעת מהרי"ט שהבאתי בס"ק ט' אפילו אם היה כוונתו לשם קדושין לא מהני ע"ש ואם לא טענה לא הד"מ מתחלה אלא ששתקה ואח"כ טענה שרצתה לשחוק נאמנת אפי' למהר"ם פדוואה כנה"ג דף ע"ג ע"א. הכמין לה ע"א אחורי הגדר ונתן לה קדושין בפני ע"א אחר הוי כמקדש בע"א הרמ"ט ח"א סי' י"ד:

94. _.42.12

    יד אחרת. מהריב"ל ח"ב סי' ק"ה כתב דעדים שאינם מכירים לאשה אם האשה מכחשת הוי ס"ק ואם היא מודה הוי קדושין גמורים. והרש"ך ח"ב סי' קל"ד כתב דאם מכחשת אינה מקודשת כלל. והרמ"ט סי' רכ"ז כתב דאפי' היא מודה אינה מקודשת ואפי' הכירוה אח"כ צריך שתהי' המעות קדושין בעין ויחזור ויאמר לה הרי את מקודשת לי ותאמר הן כדי שלא תהא שתיקות' דלאחר מתן מעות. והרדב"ז ח"א סי' קכ"ו כתב דכל שמכיר העד לאשה אח"כ הוי מקודשת גמורה ע"ש. ועיין במהר"ם ד"ב סי' יו"ד. הכרה זו צריך שיכירו לאשה בעד א' אפילו עבד או שפחה או קרוב סגי הרמ"ט ח"ב סי' קי"ט:

95. _.42.13

    רמאות. ולאסור אשה על בעלה בעינן דרישה וחקירה אעפ"י שאינו מרומה נ"י והרדב"ז ח"א ס"ה נ"ז. וה"ה היכא דאשה מכחשת צריך דרישה וחקירה הרא"ם ח"א סי' כ"ד. ועיין כנה"ג שהאריך:

96. _.42.14

    דאורייתא. הנה הקרובים מצד האם ס"ל להרמב"ם דהם פסולים מדרבנן. אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דהוי מדאוריית' עיין ח"מ ב"ש. המקדש בפני ב' אחים אין לחוש לקדושין כלל רלנ"ח סי' קל"ז הרדב"ז ח"א סי' רצ"ח המקדש את הקטנה שכסף קידושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת אין חוששין לקדושין אפילו להצריכה גט הר"י אדרבי סי' רל"א רשד"ם חא"ה סי' ל"ג. והרש"ך ח"א סי' ג' הוסיף שאע"פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב אין בקדושין האלו בית מיחוש. וכתב כנה"ג עליו וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין. אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו הקטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת מי נימא כיון דכסף קידושין לאביה כשרים הם לעדות או נימא דכיון דהם קרובים למתקדשת אין כאן קדושין או לפחות ס"ק. והוי יודע אם חתמו הקרובים לאב ורחוקים לבת בכתובה שפסולה כיון דאם מתה האשה בלא ז"ק חוזר על המקצת מחמת תקנות השו"ם עיין כנה"ג דף ע"א ע"ב. גוים פסולי עדות מדאורייתא נינהו לכ"ע ומהר"י הלוי. המקדש לפני קראים עיין בהרב בצלאל סי' ג'. ובהרש"ך ח"ג סי' ט"ו. ועיין כנה"ג. עדים שנטלו שוחד להעיד שקר פסולים הם מדאוריית' מהריב"ל ח"ד סי' ב'. המקדש בפני גזלן יש אומרים שהיא ספק מקודשת הרד"ך כתב דאין לסמוך עליו. אפי' ידענו בפסולי עדות דלא משקרי אינן קדושין גמורין הרד"ך בית כ"ד חדר ד'. אפילו באים פסולי עדות אצלינו ומעידים שנתקדשה בפני עדים כשרים והיא מכחשת לא מהימני הרד"ך שם. הפסולי עדות אעפ"י שבשעת ראיה הוא כשר אם בשעת העדאה הוא פסול אינם קדושין. הריב"ש סי' רפ"ו הר"י אדרבי סי' קפ"ה הרש"ך ח"ג סי' א' ותשובת ב"י סי' ב' מדיני קדושין. המקדש שיחד עדים פסולים אעפ"י שנתקדשה בפומבי והיו שם הרבה עדים לא אמרינן תתקיים העדות בשאר מהר"י ווייל סי' ז'. אבל מהריב"ל בח"א כלל ז' סי' ק"א כתב ואין לסמוך ע"ז להקל להתיר האשה מקודשת לשוק. המקדש בפסולי עדות ולאחר שנודע לו שלא היו קדושין נתייחד עמה בפני עדים ובעל אפילו שלא בפני עדים א"צ לקדשה פעם אחרת. לא נתייחד עמה בפני עדים כשרים אז צריך לחזור ולקדשה וא"צ לחזור ולברך לא ברכת אירוסין ולא ברכת נשואין וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת מהר"י ווייל שם. המקדש בפסולי עדות מדאוריי'. ל"מ בשקורבה היא עם המקדש או המתקדשת אלא אפי' הקורבה היא בין שני העדים פסולים מדאוריית'. וכן הדין אם מקדש בפסולי עדות דרבנן תומת ישרים סי' פ"ג. המקדש בפני שני עדים קרובים שהם שלישי בראשון לדברי ר"ת שפוסל שלישי בראשון היה נראה שאפילו גט אינה צריכה אלא שכתב רי"ו דבכה"ג לגבי קדושין צריכה גט וכ"כ הר"י אדרבי סי' שכ"ג. ואם רוצה לקחתה צריך לקדשה בעדים כשרים פעם אחרת. שלישי בשני לכ"ע כשר והיא מקודשת גמורה הר"י אדרבי סי' שכ"ג. ועיין כנה"ג:

97. _.42.15

    דרבנן. הנוטל שכר להעיד פסול מדרבנן הר"ן ספ"ב קדושין. ודוקא אם נטלו כדי צרכו אבל אם נטלו שכר יותר מדאי נסתפק מהריב"ל בח"א דף ל"ה אי הוי פסולייהו מדאוריית'. ועיין במהרח"ש בקע"ד. הבועל ארמית פסול מדאוריית' כנה"ג דע"ב ע"א. שותה סתם יינם בזמן הזה ואוכל גבינות הגוים פסולים מדרבנן רשד"ם חא"ה סי' ל"ו. ועיין בש"ע ח"מ סי' ל"ד איזה הם פסולים מדאוריית' ואיזו הם מדרבנן:

98. _.42.16

    העריות. החשוד אינו פסול רק מדרבנן. ואם מחבק ומנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב"ד פסול מדאוריית'. ואם מייחד עם עריות הוא פסול מדרבנן עיין ח"מ ב"ש:

99. _.42.17

    אנוסים. ר"ל שתחלתן היה באונס וסופו ברצון שאפשר להם להמלט ועובדים ע"ז ברצונן:

100. _.42.18

     דרבנן. דהיינו שקידש בת קטנה שלא בפני אביה בפני עדים פסולים מדרבנן:

← Previous · Next → — showing 701–800 of 2,236

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.