← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Even HaEzer

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 2,236 sections

1. _.22.3

   ומכריזין עליהם. קאי על פנויה ע' ח"מ:

2. _.22.4

   נאמנת. אפי' אם תובעת אותו ואומרת שהולד ממנו ואפי' אם בודאי בא עליה אמרינן שמא זנתה גם עם אחרים והוא פטור אפי' משבועה משום דהתורה האמינו ריב"ש סי' מ"א. אע"ג דאם תובעת אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ"מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה וע"ל סי' ד' סק"ל:

3. _.22.5

   לוקין. וע"ל סי' כ"א סק"ג מש"ש בשם ר"ו וצ"ל שם איירי נמי בפנויה. ועמ"ש הב"ח וב"ש:

4. _.22.6

   הרבה. יש להסתפק אם דוק' אשה א' אבל שתי נשים עם שני אנשים רבים מיקרי ושרי או אחת ל"ד וה"ה שתים ולא מיקרי רבים בפחות משלשה נשים ושלשה אנשים ח"מ. וב"ש כתב דנשמע להרמב"ם דס"ל שתי נשים אסורות להתייחד עם אנשים הרבה דאל"כ למה ליה למיכתב עד שתהיה אשתו של א' מהם תיפוק אפי' אם אחת לאו אשת א' מהם היא מותר ע"ש. ואינו מוכרח די"ל דהרמב"ם הוצרך לכתוב זה מחמת אידך דין דאיש א' מותר להתייחד עם נשים הרבה אם אשתו עמו. וא"ל דא"כ ה"ל למכתוב אצ"ל דין הב' דאיש א' עם נשים הרבה. עב"ח ולק"מ ודו"ק: ועיין ברמב"ם ובכ"מ פכ"ב מהא"ב. ופרישה בשם מהרש"ל הביא כמ"ש הב"ש. ואשה א' עם אנשים הרבה וא' מהם הוא בעלה מותר דבעלה משמרה. איש א' עם נשים הרבה מותר כשאשתו עמו. ודוקא אשתו המותרת לו אבל חתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתייחד עם הנשים אפילו שאשתו עמו מהרי"ט בחדושיו לכתובות וכ"כ כנה"ג. עב"ש:

5. _.22.7

   בלילה. שמא יצטרך א' לנקביו וילך ממנה ותשאר היא עם א'. וכתב בד"מ בשם רי"ו דוק' כשילכו עמה לשמור אותה אז לא ילכו שניהם ממנה וישאר א' עמה אבל אם אין הולכים עמה לשמור מותר דאם יצטרך א' לנקביו ילך גם השני עמו ותשאר היא לבדה ול"ח שמא ישאר א' עמה דהא בכשרים איירי ולא יעבור במזיד. ובלילה אסורים להתייחד דחיישינן שמא ישן א' מהם וישאר השני עמה. וכתב בפרישה מזה נתפשט המנהג דהנשים לוקחים עמהם תינוק או תינוקות ונוסעים עם העגלון ערל משום כשתצטרך היא או התינוק לנקביו תלך היא עם התינוק. אבל ב"ח בשם מהרש"ל כתב דאסור דלא שרי בקטנה אלא לגבי יחוד בית בעיר אבל ביחוד דרך לא שרי ע"ש וכ"כ בה"י ע"ש ועיין מהר"ם פדוואה סי' כ"ו:

6. _.22.8

   חוששין. ולתוס' ליכ' איסור. ולרש"י אסור ואין לוקין עיין. ב"ח:

7. _.22.9

   לרשות הרבים. ואם קינא לה אסור ת"ה סימן רמ"ד. והוא הדין אם גס בה אסור. חלקת מחוקק. הא דפתחו פתוח לרשות הרבים אין חוששין. דוקא ביום אבל בלילה לא. ובלילה נמי דוקא בשתי שעות או ג' שעות ויותר שבני אדם מצויים בבתיהם ואין עובר ושב אבל בחצי שעה של לילה שבני אדם עוברים ושבים ועדיין לא כלתה רגל מן השוק כיום חשיבא ליה ואין חוששין ליחוד כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש:

8. _.22.10

   תינוקת. כבר כתבתי בשם ב"ח בשם רש"ל דביחוד דרך לא מהני קטנה דדוק' בבית מהני עיין ב"ש:

9. _.22.11

   בחצר. כ"כ הרמב"ם. והראב"ד ס"ל דוק' להתאכסן אצלה אסור אבל לדור בחצר מותר. ולהרמב"ם מותר להתאכסן ואסור לדור עמה בקביעות. והמתאכסן דאסור לראב"ד היינו כשאוכל משלה אבל אם משלם לה מותר כ"כ ט"ז ב"ש:

10. _.22.12

    אשה. המחבר פסק אפי' היה לו אשה ואינה שרויה עמו אסור להיות מלמד. מיהו המגיד ס"ל דוק' רווק שלא היה לו אשה אסור. ובה"י תמה על מנהג שנהגו היתר ללמוד בקהלות אחרות ואין אשתו עמו ונ"ל דסומכין על סברת המגיד ב"ש ועיין כנה"ג:

11. _.22.13

    תינוקות. עם זכרים או נקבות. וכן אשה לא תלמד עם ילדים או ילדות פרישה ב"ש:

12. _.22.14

    לא תלמד וכו'. אפילו יש לה בעל לפי שאין דרך איש להיות תמיד בביתו עיין מ"ש הב"ש. מי שאין לו אשה לא ישכור משרתת אלמנה אפי' אם יש לה בן אצלה דלא בכל שעה יהיה הבן שם והיינו אם הוא דר לבדו בבית מהר"י ווייל סימן נ"ה ע"ש:

13. _.23.1

    שכבת זרע . בס"ח סי' קע"ו כתב שאם א' מתייר' שלא יכשול בא"א או באשתו נדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה משיכשל ח"ו באיסור א"א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף. וכתב ב"ש לפ"ז מ"ש כאן דעון מוצי' ש"ז חמור מכל עבירות הוא לאו דוק':

14. _.23.2

    יושב. משמע אפילו אם לא נדוהו מ"מ הוא בנידוי אבל הרמב"ן כתב שב"ד מצווין לנדותו עיין ב"ש ופרישה ובה"י:

15. _.23.3

    לדעת. כלומר ל"מ דהוצאת ש"ז ממש דאסור אלא אפי' קשוי או הרהור לדעת אסור דעי"ז בא לידי ש"ז לבטלה ב"ח:

16. _.23.4

    מותר. משמע אפילו אין אשתו עמו מותר ב"ש וט"ז ומ"א בא"ח סי' ג' לא כ"כ ע"ש:

17. _.23.5

    לנקביו. ולרחוץ אותו מקום עם שאר גוף דרך העברה מותר אבל להתעכב ברחיצת אותו מקום אסור סהד"י. וכתב כנה"ג עליו היינו כשרוחץ ואינו רואה ערותו דאם רואה ערותו אסור:

18. _.23.6

    לרחוץ עם אביו וחמיו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו. כצ"ל וכן אסור לרחוץ עם רבו אא"כ אם הוא במרחץ קודם לרבו אז מותר. וה"ה אם רבו צריך לו מותר. אבל עם אביו כו' דאסור משום הרהור מש"ה אסור אפי' אם הוא כבר במרחץ דרישה ב"ש:

19. _.24.1

    הללו. ב"ח כתב במדינתינו א"צ להתרחק מדינא רק ממדת חסידות. וכ' הח"מ ומ"מ נראה דוק' יחוד בעלמ' אבל לשכב יחד ומכ"ש שני רווקים יחדיו בכל מקום צריך להתרחק ולמחות ביד העושים כן:

20. _.25.1

    שירצה. ל"ד כל אבר דהא באותו מקום אסור כמ"ש בש"ס:

21. _.25.2

    באקראי. ודבר קשה הוא להתיר להכשיל בהוצאות ש"ז אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה. עב"י ובבד"ה עב"ש. אם נמצ' דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו. אם מותר לאיש להוצי' הזרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא עב"ש סק"ב:

22. _.25.3

    בעונתה. מי שאינו יוכל להזדקק עם אשתו. עיין בס"ח סי' ש"צ:

23. _.25.4

    אדם. אפילו עבדים אע"פ שהן עם הדומה לחמור. ולא מהני הפסק מחיצה ודוק' כשהוא נעור אסור אבל אם הוא ישן מותר וכ"כ ט"ז אם הוא בענין שאינו מרגיש בתשמיש מועיל הפסקת מחיצה ב"ש:

24. _.25.5

    טלית. אא"כ בהפסק מחיצה ואז אפילו מאיר מותר אם מאפיל בטלית כמ"ש בא"ח. ואם מאיר אור הלבנה דרך החלון מותר כ"כ בשל"ה. מיהו צריך האפלת טלית. ואם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה מותר לשמש כמ"ש בא"ח סימן תר"י. ואפשר דצריך האפלת טלית. בית שיש בו ספרים אסור לשמש ואם יש מחיצת גאטי"ר לפני הספרים פסק בתשובת שער אפרים סימן קי"ט דאסור כי ערוה בראיה תליא ועדיין נראו הספרים. מיהו בכיסוי כל דהו סגי וא"צ מחיצה ב"ש:

25. _.25.6

    רעבון. ה"ה שאר צרות. ובליל טבילה מותר אחרונים עיין בא"ח סימן תקע"ד:

26. _.25.7

    אכסנאי וכו'. ואם יש לו חדר מיוחד מותר ובלבד שלא ישן בטלית של בעה"ב א"ח סימן ר"מ:

27. _.25.8

    לגרשה. והיא א"י מזה דאל"כ ליכא איסור ער"ס קי"ט:

28. _.26.1

    ולוקין ע"ז. עיין ברמב"ם פ"א מה"א. ופ"ב מהלכות נערה בתולה. ובתשובת הרדב"ז ח"א סי' כ"ה ובחידושי מהרי"ט ריש קידושין ובב"ח ובב"ש ובכנה"ג:

29. _.26.2

    וכן מומר. כתב הח"מ דוק' מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצינעה דת יהודית אין להקל כיון דנתייחדו לפני הרבה אנוסים לשם נשואין:

30. _.26.3

    מן התורה. הרמב"ם ריש ה"א כתב כסף הוא מדרבנן. וכתב ה"ה וכ"מ מדאוריי' הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נק' ד"ס אבל דינו כדין תורה ועפ"ד מה"א:

31. _.26.4

    או שקידש. אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קידושין הרא"ם ח"ב סי' ל"ה. וכ' כנה"ג ופה היה מנהג קבוע לקדש בלילה ובטלתי המנהג ע"ש:

32. _.26.5

    מכין. ז"ד הרא"ש. עב"י שכתב ואינו מוכרח בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא ס"ל כו'. ואישתמיט' ליה דברי הרא"ש בפרק ר"ג דכתב שם בהדי' והאידנ' נהוג עלמ' כנהרדעי וכו' דבשל סופרים הלך אחר המיקל ע"ש וכ"כ הב"י בשמו סי' קל"ד ע"ש עיין פרישה מה שהקשה וע' בה"י:

33. _.27.1

    שנים. דהיינו קור' לב' עדים ומראה להם טבעת קידושין אם הוא שוה פרוטה ואמר להם הרב ראו זה הטבעת ש"פ ואומרים הן. דרשות מהרי"ל. והר"ם מינץ סי' ק"ט כתב בז"ל מראה הטבעת לעדים ויזהירו לעדים שיראו נתינת הטבעת לאצבע הכלה ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה ובאצבע הסמוך לגודל שנקר' אצבע ישים הטבעת וע' כנה"ג. עד מפ"ע לא מהני רשד"ם חא"ה סי' ל':

34. _.27.2

    פרוטה. ע' סמ"ע סי' פ"ח ס"ב מפקפק לומר דבזמנינו זה דאין יכולים לקנות בפרוטה כ"א מעט מזער מן הדין היה לנו לומר דאין אשה מתקדשת בפרוטה. ואין מקדשין לכתחלה במטבע. אם קידש בש"פ מחובר לקרקע מקודשת ד"מ בשם הר"ן וכ"כ תוס' בריש קידושין דף ה' בד"ה שכן פודין בו הקדשות וכו' וכ"כ הרשב"א סימן אלף רכ"ו ועיין בחידושי מהרי"ט:

35. _.27.3

    בזה. ואם אמר לה טלי קדושך מע"ג קרקע ה"ז ספק קידושין רש"ך ב"ש. וע' בהריב"ש סי' ק"ט. והר"ם אלשי"ך סי' ק"ד. מנהגינו עכשיו שאומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת קידושין זו כדת משה וישראל. והרמ"ט ח"א סי' רצ"א כתב דלכתחלה צ"ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אבל בדיעבד לא מעלה ולא מוריד ודוק' באומר הרי את מקודשת לי אבל אם אמר תהא לי מקודשת צ"ל בזה. והרשד"ם חא"ה סי' כ"ד כתב אפילו לא אמר לה כלום אלא שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני נותן זה לפלונית לקדושין לי הוי קידושין: כתב הר"ם אלשקר סי' צ"ח אע"ג דיש שינוי בדברי העדים כל שאין הכחשה ביניהם אלא שהא' מוסיף על חבירו ולדברי שניהם אית בה קידושין מקבלין סהדותייהו וכ"כ מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' ל"ח. שני עדים שהא' אומר שאמר לה בלה"ק תהא מקודשת לי בזה והא' אומר שאמר לה בלשון יון אין לך הכחשה גדולה מזו הר"ם אלשקר סי' פ"ג:

36. _.27.4

    הזוהר. ובה"י הביאו:

37. _.27.5

    קידושין. כ"ה לשון הטור. ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינות לשון הקודש. כ"כ הב"ח ממשמעות הר"ן ע"ש. וב"י ודרישה וח"מ לא כ"כ ע"ש. מיהו הכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין ובשאר לשונות אם אמרה דלא היתה מבינה הוי ס"ק דשמא משקרת רי"ו וב"ח. וח"מ כתב דנאמנת ולא הוי אפילו ס"ק. ועב"ש:

38. _.27.6

    קידושין. כתב כנה"ג יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה. מהריב"ל ח"ג סי' ס"א העלה לענין הלכה במי שאמר לאשה תרצי להתקדש והיא שתקה ולא ענתה לא הן ולא לאו ומיד נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלל הוי ס"ק ודנין בה כדין הספיקות להחמיר ועב"ש:

39. _.27.7

    דבריו. אם אומרת שלא הבינה נאמנת ח"מ וע' סק"ה מ"ש בשם רי"ו וב"ח דהוי ס"ק:

40. _.27.8

    נאמן. הב"י למד זה מדברי הרא"ש שכתב הני לשונות דבריר' לן לאו כל כמיניה לומר לא הוי ידענ' וכו' דקאי על האיש מקדש הוא אינו נאמן ע"ש. משמע דוק' על הני לישנ' דברירא שהוא לשון קדושין נאמן לומר דלא היה מבין אבל מה שמסופק לנו אם הוא ל' קדושין נאמן לומר דשלא היה מבין ח"מ ב"ש. מיהו פירושו אינו מוכרח ומהרי"ט בחידושיו על קידושין מפרש דברי הרא"ש בע"א:

41. _.27.9

    כלום. דין זה מתשובת הרשב"א שהביא ב"י: וכתבו ח"מ וב"ש דהרשב"א לא איירי אלא כשלא היה מדבר עמה על עסקי קידושין אבל אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין היא מקודשת בודאי ולא כמשמעות הגה זו ע"ש:

42. _.27.10

    עמה. ואם הוא אמר בהני לשונות דלא היה כוונתו לשם קידושין יש לומר דנאמן ואפילו לדעת ב"י דס"ל דבעל א"נ לומר שלא היה מבין שהוא לשון קידושין כמ"ש בסמוך. אבל בהני לשונות נאמן כמ"ש סק"ח:

43. _.27.11

    מיוחדת לי. דברי רמ"א תמוהים מה שייך ענין מיועדת או מיוחדת לאהבה וחבה. ונראה שיש ט"ס וכצ"ל כי שמא אמר שנותן לה ע"מ שתהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי ולא גרע האי לישנ' מיועדת לי ומיוחדת לי וא"כ אהובתי נמי איכ' לספוקי היכא דהיה מדבר עמה מעסקי קידושין ואם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט בה"י ע' ח"מ ב"ש:

44. _.27.12

    הוי ס"ק. כ"כ הר"ן וב"ש כתב מהגמ' נראה דלא כהר"ן ע"ש:

45. _.27.13

    קידושין. עח"מ שחולק ע"ז. ועב"ש:

46. _.27.14

    קידושין. עב"ש מה שהקשה בשם ט"ז. ועיין ברשד"ם חא"ה סי' נ"ד ובהר"י אדרבי סי' נ"ז ומהריב"ל ח"א וח"ג סי' י"ט והרש"ך ח"א סי' ט' ומהרי"ט ח"ב וחא"ה סי' מ"ג שקצת מהם פסקו דאינה מקודשת כלל. וקצת מהם כתבו שלא כתב הרשב"א אלא לומר שאינה מקודשת גמור עד שיחזור ויטול הכסף ויתננו לה אבל מ"מ לאפוקי מינה צריכה גט אפי' לא חזר ונטל הכסף ממנה אלא כל שאומר הוא הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן צריכה גט מראשון ואם קדשה אחר קידושין תופסין בה עיין כנה"ג דף נ"ד ע"ב. מ"ש הרשב"א שאפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך ליטול הכסף. איירי אפי' כשחזר ואמר לה כו' תוכ"ד מהריב"ל ח"ג סי' י"ט ומהר"י מטראני ח"ב חא"ה סימן מ"ג:

47. _.27.15

    מקודשת. דיינים שאמרו שהעדים לא אמרו שאמר לי והעדים מכחישין ואומרים שאמר לי אין בעדות העדים לגבי הדיינים כלום הר"י אדרבי סימן ז' וכנה"ג דף נ"ג ע"א חולק עליו וס"ל דהעדים נאמנים ע"ש. אם העדים לא אמרו שאמר לי ונתקבל העדות שלא בפני בע"ד אעפ"י שאח"כ חזרו והעידו בפני בע"ד שאמר לי אם קדשה אחר קידושין תופסין בה מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ח. והרב ב"י בתשובתו סימן ב' מדיני קידושין לא כ"כ ע"ש. ובעל משפטי שמואל מחלק אם חזרו תוך כדי דיבור עיין כנה"ג דף נ"ג ע"ב:

48. _.27.16

    מחמירין. כ"כ ב"י בשם הרשב"א. אבל הריב"ש ורוב פוסקים כתבו בשם הרשב"א דס"ל כל שלא אמר לי אין כאן חשש ובתשובת ב"י ובבד"ה כתב תשובות אלו שכתבו בשם הרשב"א דהוי קידושין לאו דסמכי הם וכ"פ כל אחרונים ועיין בהרדב"ז ח"א סימן נ"ו וסימן קכ"ט וכנה"ג דף נ"ד ע"ב. ואם הם מודים דכוונתם היה לקדושין יש להחמיר מהרשד"ם סימן ל"ד וכן פירש ב"י תשובת הרשב"א סי' תשע"ד. ואם היה שדוכין ביניהם פסק מהריב"ל ח"ג דהוי כידים מוכיחות. ובחידושי מהרי"ט חולק אליו. עיין כנה"ג דף נ"ד נ"ה:

49. _.27.17

    מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קדושין בפני עדים. ויצא לבקש עדים אחרים לקדשה. הפסיק הענין ואין כאן ידים מוכיחות אבל אם אמר לעדים בפניה אין רצוני לקדשה בפניכם והריני הולך להביא עדים אחרים לקדשה בכי האי גוונא הוי ידים מוכיחות הרדב"ז ח"א סימן רכ"ט. כשהיתה יודעה בתחלה שהכוונה להתקדש לו הוי כמדבר עמה עע"ק הרדב"ז ח"א סי' נ"ו מהר"ם פדוואה סי' כ"ט. אם מעיקר' לא אמרו העדים שהיה מדבר עמה מע"ק ואח"כ אמרו שהיה מדבר עמה עע"ק אינם נאמנים מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ח:

50. _.27.18

    לקדושין. היינו קדושי ספק. עיין ב"י ב"ש:

51. _.27.19

    קידושין. כ"כ הב"י בשם הריב"ש ע"ש הטעם. אבל אם אמר אני נותן לך לקידושין ולא אמר בתות קדושין. כתב במהרי"ט ח"א סימן קל"ח ובחידושיו לקדושין דאין כאן חשש קידושין כלל עיין כנה"ג דף נ"ה ע"א. מיהו בתשובת הרשב"א כתב אם אמר אני נותן לך לקדושין הוי כאומר לי. אם אמר קח זה לקידושין לבתך אינו כלום מהרמ"ט ח"א סי' ס"ו ול"ד לאומר בתורת קדושין כיון שלא אמר אני נותן לך. אמר אני נותנו לך בקידושי בתך הוי ידים מוכיחות רשד"ם חא"ה סימן כ'. ועיין כנה"ג חילוקי דינים: לי. מלשון זה משמע דהוי קידושין גמורים. וכנה"ג הביא הרבה פוסקים דס"ל דהוי ס"ק ע"ש וכ"כ אחרונים:

52. _.27.20

    להבא. לפ"ז מ"ש לעיל בשביל אהבה וחבה הוי קידושין היינו שאומר לשון להבא. ובח"מ כתב קידושין לשון הקודש. ובהקדש הוי הקדש לכן יש להחמיר בקדושין. ואם דיבר עמה מתחלה מעסקי קידושין נראה להחמיר ב"ש:

53. _.27.21

    אישיך. אפי' קדשה בשטר וכתב בו הרי את מקודשת לי אם אמר בפה הריני אישיך הריני בעלך לא הוי קדושין דומיא דגט אם אמר איני אישיך אע"ג דכתב גט הרי את מגורשת ממני אינה מגורשת מהרח"ש סי' י"ג:

54. _.27.22

    עמה תחילה וכו'. כ"פ הרא"ש והטור. מיהו רי"ו מחמיר בזה וכתב בשם י"א דהוי קדושין ודאי וי"א דהוי ס"ק. וכן בתשובת מהר"י מחמיר ב"ש:

55. _.27.23

    חמי וכו'. ואם מרמז שמקדש את בתו לא מהני דצריך להיות לשון ברור. ואפילו אם הי' מדברים מע"ק אינה כלום. ובח"מ כתב צ"ע גדול למעשה אפילו לא דיבר עמו מע"ק מכ"ש אם דיבר עמו ע"ש:

56. _.27.24

    ואמרה וכו'. אפילו אי הוי אדם חשוב אינה מקודשת שהכתוב משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמה. ואם נתן הוא ואמרה היא דמהני אם הי' מדבר עמה עע"ק היינו משום הואיל שהוא נתן לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע אבל אם נתנה היא ואמרה היא ליכ' למימר הכי כ"כ ב"י ופרישה. ודברי הב"ש בכאן המה תמוהים. דכתב אם היו מדברים מע"ק הוי כאלו אמר הוא ונתנה היא לפ"ז אם הוא אדם חשוב הוי קידושין עכ"ל. ולא דק אין הטעם דמהני בנתן הוא ואמרה היא ואם היו מדברים עע"ק. משום דהוי כנתן הוא ואמר הוא אלא הטעם כמו שכתבתי דלא גרע מאלו נתן לה בשתיקה. דבשביל אמירתה לא גרע וזה לא שייך בנתנה היא ואמרה היא ודו"ק וכ"ה בתשובת הרשב"א סימן תרי"ג ע"ש כי נראה שיש ערבובי דברים שם או חסרון כי קשה להבנה המה ועיין מ"ש הד"מ בשמו:

57. _.27.25

    עע"ק. צ"ע דתוס' כתבו שם דף ה' ע"ב ד"ה נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב וכו' ע"ש. א"כ משמע בנתן הוא ואמרה היא לעולם ספיק' הוי ולא משכחת לעולם דמקודשת בודאי. הא משכחת נמי אם היה מדבר עמה עע"ק וצ"ע. עיין בהרא"ש שם:

58. _.27.26

    ס"ק. כ"כ הרמב"ם. מיהו הרי"ף כתב חיישינן מדרבנן משמע דלא הוי קדושי דאוריית' וכ"פ הרא"ש והר"ן:

59. _.27.27

    הבעל הן וכו'. כתב ב"ח היינו שהיו מדברים מע"ק. ב"ש חולק עליו גם בדרישה כתב בשם מהרש"ל אפילו לא היו מדברים מע"ק הרי היא מקודשת בודאי ע"ש הא דנתן הוא ואמרה היא מקודשת בספק. היינו דוק' היכא דאמרה בשעת הנתינה אבל היכ' דאמר' אחר הנתינה אינה מקודשת דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ז: ועיין ב"ח בסי' כ"ט ובח"מ סכ"ט ס"ק ד' מש"ש:

60. _.27.28

    חשוב. משמע סתם בני אדם נקראים חשובים. ובתשובת הרשב"א כתב סתם בני אדם אין נקראים חשובים. ועצמות יוסף דף כ"ג ע"א כתב נראה דל"ד אדם חשוב השוה לכל אלא אפילו דלאו חשוב אי לדידה חשוב ונהנית היא שהוא יקבל ממנה מקודשת ע"ש ועיין פרישה:

61. _.27.29

    אמרה וכו'. רוב פוסקים ס"ל כן. הרא"ש והטור והר"ן והמגיד בנתנה היא ואמר הוא הוי קידושין אפי' לא אמרה ואתקדש לך. ועיין תשובת הרשב"א סי' תרי"ג שם מבואר כשלא אמרה היא ואתקדש לך הוי ס"ק אפי' אם דיבר עמה מע"ק דלא דמי מדברים מע"ק ונתן הוא. לנתנה היא ומדברים מע"ק אפי' באדם חשוב ע"ש דבריו שם המה קצת מגומגמים וע"ל ס"ק כ"ד מש"ש. ולדעת ה"ג אפי' אדם שאינו חשוב הוי ס"ק וב"ח מחמיר כדעת ה"ג וכתב למעשה צריך להתיישב ע"ש. ועיין כנה"ג דף נ"ז ע"ב:

62. _.28.1

    בגזל. אם יש הכחשה בין האיש והאשה שהאיש אומר שהכסף שלו והאשה אומרת שהוא שלה. חזקה כל שיש ביד האדם הוא שלו מהרי"ט ח"א סי' קל"ח. אם אמר המקדש שלא היה הכסף שלו אם נאמן עיין בתשובת מהר"י אדרבי סי' ר"נ ובתשובת ב"י סי' י"ח מדיני קידושין ובכנה"ג דף נ"ו ע"ב פועל שנשכר לבעל הבית ליום א' ובחצי היום לקח ממעות בעה"ב שלא מדעתו ושלא לשם פרעון הוי גזל דעלמא ואינה מקודשת. מהריב"ל סי' ק"א. ראובן שהיה חייב ללאה והוציא המעות לפרוע ללאה. והניחם על השלחן ובא שמעון וקידש את לאה בם הוי גזל דעלמ' ואינה מקודשת מהרי"ל שם סי' ק"א קדשה באבק רבית או במציאת חש"ו מקודשת מהר"י ווייל סי' קל"ח. מי שאמר לראובן נכסי לך ואחריך לפלוני שהדין הוא שלכתחלה לא ימכור אם קדש בו את האשה הוי מקודשת מהר"י ווייל סי' קל"ח. מכר מטלטלין ולקח מעות ולא משך או הגביה הלוקח במטלטלין אם קידש המוכר אשה באותו המעות שקבל מהלוקח הוי מקודשת סמ"ע בח"מ סי' קצ"ח ס"ק ג':

63. _.28.2

    בגניבה. עיין ש"ך בח"מ סי' שס"ח שהאריך והעלה דסתם גניבה בישראל יאוש ובעכו"ם לא הוי יאוש. וגזל אפי' בישראל לא הוי יאוש ע"ש ועיין מ"ש הח"מ וב"ש:

64. _.28.3

    בחמס. קשה דבש"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' י"ג אית' העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם כגון חמסנים וכו' ע"ש וקי"ל לקמן סעיף כ"א המקדש באיסורי דרבנן מקודשת עיין בה"י וב"ש:

65. _.28.4

    מקודשת. צ"ע לפי מה שכתב רמ"א בח"מ סי' שנ"ו סעיף ו' דהכי נהיגו עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכות' ע"ש וכ"כ בסי' (ר"נ) [רנ"ט]. א"כ אם קדשה בגזל או בגניבה לא הוי קדושין אף לאחר יאוש ושינוי רשות עיין בה"י וב"ש:

66. _.28.5

    עכו"ם. הקשה הש"ך בח"מ סי' שמ"ח ס"א ב' הא הרמב"ם ומהרש"ל ס"ל גזל עכו"ם חייב להחזיר ואסור מדאוריי' ע"ש ועיין בסי' שנ"ט. א"כ למה כתב רמ"א כאן דאינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש השם. ומה שהוצי' הרמ"א דין זה בשם מהר"י ווייל סי' קל"ח כשתעיין שם תראה שאינו כן. וכ"כ הח"מ. ומצאתי בספר נחלת צבי שתירץ היינו דוק' דכל זמן שהגזילה של עכו"ם ביד הגזלן צריך להחזיר אבל אם עבר ומכר או נתן לאחר א"צ להשתדל וליקח אותו ולהחזיר רק מכח קדוש השם ע"כ ועיין ב"ש. ותמה אנכי דאל"כ למה כתב רמ"א לקמן סי' זה סעיף י"ב ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו כו' הל"ל אפי' אם המלוה בעצמו מקדש בו דמקודשת ודו"ק. וע"ש מ"ש בשם ח"מ וב"ש:

67. _.28.6

    לבד כו'. היינו בגזל דידה אחר יאוש ולא אמרה הן ולא קדמו שידוכים ביניהם מ"מ היא מקודשת מדרבנן דיאוש קונה מדרבנן. דאי בגזל דעלמ' איך אפשר למצוא שיהא יאוש לבד דהא מיד שקידשה איכ' יאוש ושינוי רשות כמ"ש הטור בשם הרמ"ה. ועיין ח"מ ב"ש. ובספר נ"צ כתב דאיירי שנתייאשו הבעלים אחר שנתן לידה דהוי רק יאוש לחוד ולעולם דאיירי מגזל דעלמ' ע"ש דמוכח שם דבגזל דידה אף אם נתייאשה אינה מקודשת אם לא שידך אותה תחלה ממאי דלא משני הש"ס אמאי דפריך והא רב אגזל דידה קאמר כו' דרב איירי בלא נתייאשה ודו"ק עכ"ל ולא דק דאם איתא דרב איירי אפילו בנתייאשה לא מקשה הגמר' שם מידי א"ל מי אמר רב הכי והוא לא אמר והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' א"כ אי רב איירי אפי' בנתייאשו לא מקשה מידי דר"י אמר ולא נתייאשו. ועוד דתוס' שם בד"ה והוא לא אמר כו' לא משמע דאיירי רב אפילו בנתייאשה דהקשה שם רב מאי אתא לאשמעינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינו שלו וכו'. וכן הקשה בהגה"ה דרישה בשם מהרש"ל ע"ש. עיין בקדושין דף נ"ב ע"א. וקושית בעל נחלת צבי מעיקרא ליתא. לפי מה דאסיקנ' פירושי קא מפרש דקדשה בו. איירי כגון שחטף סלע מידה אם כן כיון שחטף סלע מידה בפניה לא מייאשה כדאית' בסמ"ע סי' שס"ח ס"ק ד' ע"ש. ועפ"ז נסתרו ג"כ הוכחת ב"ח בדברי הרמ"ה עיין ודו"ק. מ"מ העלה הב"ח דבגזל דידה אחר היאוש ולא אמרה הן ובדלא שידך מעיקר' מקודשת מדרבנן ע"ש וכ"כ כנה"ג דף נ"ח ע"ב ע"ש ועיין ב"ש:

68. _.28.7

    האשה. גנבה האשה מהמקדש וקדשה באותו גזל אינה מקודשת אפי' במשודך מהרי"ל סי' ע"ח וע"ש סי' ק"א:

69. _.28.8

    מקודשת. דיכלה למימר דידי שקלתי ואפשר דוק' אם גזל ממנה חפץ אז י"ל דידי שקלתי אבל אם גזל ממנה מעות דומה לחוב וא"י לומר דידי שקלתי. מיהו מש"ס משמע אפי' במעות י"ל דידי שקלתי דתני' אם חטף סלע מידה ומקדש אותה מקודשת ואוקמא בדשדיך אבל אם לא שדיך לא הוי קדושין משום די"ל דידי שקלתי מיהו אם גזל מעות ועשאו כספים דקנה בשינוי וחזר ועשאן דמים וקדש אותה בהן בדלא שדיך ובדלא אמרה הן י"ל דמקודשת דאינו אלא חוב. ואם קנה החפץ שגזל בשינוי ומקדש בו אע"ג דצריך להחזיר לה דמי הגזילה דומה לחוב ח"מ:

70. _.28.9

    קבלה. קאי אריש' דמילת' שקידשה בגזל דידה בלא שדוכין וקבלה בשתיקה אינה נאמנת לומר שקבלה לשם קדושין אבל בסיפא שנתן לה בשתיקה איך תאמר שקבלה לשם קדושין אם הוא לא אמר כלום בשעת נתינה ואפשר דט"ס הוא וצ"ל הג"ה זו בריש' ח"מ. וב"ש לא כ"כ ע"ש. ואם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח"כ אמרה הן ג"כ לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת הנתינה עיין ב"ש:

71. _.28.10

    ליכי. ל"ש בשטר או בעדים או שלא בעדים כיון שאמר הוא שאני חייב לך הרי הוא חייב לה ויכול' לומר אין שקלי ודידי שקלי הר"ם מטראני ח"א סי' רצ"ט. אמר לה תקחי זה הכוס ששלח אמך ובעוד הכוס (בידה) [בידו] אמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת הרמ"ט שם:

72. _.28.11

    שידוכין וכו'. דוקא בדשדיך ונתרצית להתקדש לו עכשיו אם פירשו שלא להתקדש עד זמן פלוני לא מהני שידוכין כה"ג. מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' כ"ח נ"ט:

73. _.28.12

    קבלתיו. עיין ב"ש. ב"ח הביא תשובת הרשב"א בחוב שלא הגיע הזמן פרעון אפילו קבלה בשתיקה מקודשת כיון שלא הגיע הז"פ ע"ש. וחפשתי בכל התשובה ולא מצאתי כלום. וכ"כ ב"ש ואולי שסובר בסי' אלף רכ"ז דמשמע מלשונו שם דכתב והוא שהגיע זמנה של מלוה. משמע דבתוך ז"פ מקודשת ע"ש. דכתב ואם קבלה קידושין מאחר אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהם שתנש' צריכה קידושין אחרים. וכ"כ בסי' תשע"ג ותשע"ד ע"ש. ולא הבנתי הא אמרינן בפרק המגרש אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. וכ"ה במהריב"ל ח"א עיין בתשובת מהרב בצלאל סי' ז'. ובתשובת מהר"י הלוי. וכנה"ג דף נ"ח ע"ב:

74. _.28.13

    מקודשת. אפי' לא שידך. המגיד כתב בזה דין זה צריך תלמוד ומהתימה על הרב שכ"כ בפשיטות ח"מ:

75. _.28.14

    משכון. כתב הח"מ בגוף התשובה קאי המעשה באומר לה הלויני דינר על משכון זה ממילא או י"ל דידי שקלתי ודמי קצת לאומר כנסי זו שאני חייב ליכי אלא שחילק שם בתשובה ביניהם אבל אם אמר הלויני על המשכון סתם ואח"כ נתן לה משכון לשם קידושין אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלואה ולא ידעתי למה השמיט הרמ"א תיבת זה עכ"ל וכ"כ ב"ש. ועיין בתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ז:

76. _.28.15

    לי בו וכו'. עיין הרש"ך ח"א סי' ט'. והרמ"ט ח"א סי' נ"ז. שני עדים שהא' אומר שאמר לה הרי את מקודשת לי בשעת מתן מעות והב' העיד שאמר לה לאחר מתן מעות יש להסתפק אם נאמר שהעדות הוי מוכחש ולא מהני מהריב"ל ח"ג סי' פ"ד. והרשד"ם חא"ה סי' י"א כתב דהוי הכחשה. מי שנתן לאשה טבעת בתורת מכירה וחליפין ואחר זמן מה אמר שקידש אותה בה פסק בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ט דאין חשש לקדושין ע"ש:

77. _.28.16

    הקידושין וכו'. לכאורה משמע דדין זה קאי דוקא היכא דבתחלה אמר לה כנסי פקדון זה ואח"כ זרק לתוך חיקה. אבל מדברי הרמ"ה משמע דקאי אכל הזורק קדושין לתוך חיקה בלא שידוכין ובלא גילוי דעתה שהיא רוצה בקדושין דאינה מקודשת. ח"מ ב"ש וכ"כ כנה"ג דף נ"ז ע"א וכ"כ הדרישה. ומ"ש הב"ח בזה חלקו עליו ח"מ וב"ש. ובעל נחלת צבי כתב בזה דברים שקשים להולמן להמעיין בסוגיא ע"ש. ראובן נכנס בבית לאה וזרק לה טבעת על שוליה ואמר לה קח טבעת זה וראה שאני נותן לך לקדושין והיא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה הוי כאמרה הן ומקודשת רשד"ם חא"ה סי' ע"ז. ומהר"י אדרבי סי' רפ"ט חולק:

78. _.28.17

    מקודשת. אבל שדיך לא מהני כאן עיין ב"ש. כל שלא אמרה הן בפירוש אלא שהשיב' דברים שאין משמען הן בודאי אלא שמשמען דבר אחר אינה מקודשת ואפי' שאמרה שבדברים אלו כיונה לקדושין אינה נאמנת כנה"ג דף נ"ז ע"א. מנה לה חתיכות א' ב' ג' ד' ואמר לה הרי את מקודשת לי ואח"כ מנה ה' ו' ז' ח' אפשר לומר דהוי שתיקה דלבתר מתן מעות אפילו לאותם שמנה אחר שאמר הרי את מקודשת הר"ם מטראני ח"א סי' רצ"א:

79. _.28.18

    ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו ושתקה כצ"ל. הרי זו ספק מקודשת. דאי לא ניחא לה היה לה לזרוק. ואם בא לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר התקדש בו ושתקה לא אמרינן אי לא ניחא לה היה לה לזרוק די"ל דסברה שתתחייב לשלם הואיל ובא לידה בתורת פקדון. ואם היה בידה פקדון והתנו שאינה חייבת באחריות אז אפי' בפקדון. אמרי' היה לה לזרוק. מהר"ם פדוואה סי' כ"ד. מיהו בתשובת הריב"ש לא משמע כן עיין ב"ש:

80. _.28.19

    התקדשי לי כו'. ב"ש כתב דלהרא"ש לא מהני אם לא חזר ואמר התקדשי. וט"ז כתב אפי' להר"ן לא מהני עיין ב"ש. אבל כנה"ג דף נ"ז ע"ב כתב דלענין מעשה יש להחמיר עיין שם:

81. _.28.20

    כלום הוא. ולדינא צריך לגרש אותה בגט מחמת חומרת הקול שיצא כצ"ל בה"י ע"ש. אבל ב"ש כתב בשם תשובת שארית יוסף דפסק לקולא ע"ש וכ"כ הח"מ ע"ש. אע"ג דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני אם היו עסוקין באותו ענין מהני רשד"ם חא"ה סי' כ"ד:

82. _.28.21

    התקדשי לי כו'. כלומר והיא אמרה הן:

83. _.28.22

    שנגנב. ר"ל קודם שנתקדשה. ודוק' נגנב או נאבד אבל אם נתנה האשה הפקדון לשמור ביד אחרים. להרשד"ם חא"ה סי' ע"ג מקודשת. ולהר"י הלוי אינה מקודשת כנה"ג דף נ"ז ע"ב:

84. _.28.23

    סכום וכו'. כ"כ הרא"ש. אבל הריטב"א חולק ע"ז וס"ל כל שלא אמר תתקדש בכל הפקדון אמרינן דעתה להתקדש בכל דהו אפי' בפרוטה וכתב ב"ח דלמעשה יש להחמיר והיא ספק מקודשת והר"ש יונה בסי' ס"א מאריך והעלה אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב. אם היא ש"ש וה"ה אם נאבד בפשיעה אפי' היה ש"ח דמקודשת אם נשאר ש"פ. וש"ש אם נאנס הפקדון אינה מקודשת. וה"ה בשאלה במתה מחמת מלאכה. ובשוכר ובשואל ובעליו עמו במלאכתו. אבל אי לא ידעה סכום הפקדון מקודשת אם נשתייר ש"פ בין בש"ח בין בש"ש עיין כנה"ג דף כ"ז ע"ב:

85. _.28.24

    בידה. דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה והוי כאלו כבר הוציאה נמצא דאינו נותן לה עכשיו כלום עיין בחידושי מהרי"ט ובעצמות יוסף דף פ"ד. ומ"ש הב"ש להרמב"ם משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת. לא ידעתי האיך נעלם ממנו הב"י שכתב דס"ל להרמב"ם כיון דלהוצאה ניתנה אעפ"י שעדיין המעות בידה ה"ל כאלו כבר הוציאה אותה ע"ש:

86. _.28.25

    השטר. אינה מקודשת ואפי' יש בה ש"פ כיון דלא אדכרי בעידן קידושין לקדושי ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אומר התקדשי לי בשט"ח זה ונתן לה שמין הנייר שיש בו ש"פ מקודשת ואם לאו הוי ס"ק כ"כ הטור בשם הרמב"ם וכ"כ ב"י ולחם משנה. וב"ח והר"ש יונה כתבו דט"ס הוא וצריך לומר הרמ"ה. ובאמת לא מצאתי כן ברמב"ם וכן כתב המגיד שם בפרק ה' מהל' אישות ע"ש. ולפי עניות דעתי נראה דלמד הרמ"ה דין זה ממאי דאמר הגמרא בקדושין דף מ"ז עמוד ב' ומ"ח עמוד א' אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי. ול"ל תרתי דאמר בשט"ח דידה ובמקדש במלוה. אלא להורות דוקא דמקדש במלוה והשטר החזיר לה אבל אי מקדש לה בשטר לכולי עלמא מקודשת אי אית ביה ש"פ ודו"ק. אבל באמת צ"ע מנ"ל להקשות לימא כתנאי וכו'. והא הבריית' איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. דילמא איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. ורב דאמר המקדש במלוה ולא איירי משטר עיין שם ודו"ק ועיין בנ"צ וב"ש:

87. _.28.26

    בזה. אף שלא הזכיר שטר רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר אפ"ה שמין הנייר ואם אינה ש"פ הוי קדושי ספק דחיישינן שמא ש"פ במדי ח"מ וב"ש הקשה מנ"ל דין זה ע"ש. ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה מוכח דכפי הס"ד דמקשה לימא כתנאי וכו' מוכח דלא הזכיר שטר ומש"ה אמרה הש"ס אלא לאו בשט"ח דידה ובמקדש במלוה כו' ר"ל דמדקדש לה במלוה לחודיה והשטר החזיר לה. דאם לא כן לא מקשה מידי כתנאי על רב דרב איירי דמקדש במלוה ולא הזכיר שטר ודו"ק:

88. _.28.27

    מקודשת. דחיישינן שמא ש"פ במדי:

89. _.28.28

    כריבית. עיין מהרי"ט בחדושיו על קדושין. המקדש בהנאת פרוטה דרב יוסף אינה מקודשת. שארית יהודה דף ע"א:

90. _.28.29

    מלוה. אבל אם אמר במחילת מלוה אינה מקודשת. וכתב בחידושי מהרי"ט שצריך שימחל לה ואח"כ יאמר לה התקדש בהנאת מחילה אבל בדיבוד זה שאומר בהנאת מחילה לא משמע שמוחל לה ב"ש:

91. _.28.30

    אחרים. וצריך להודיע לה שאינו שלו כמ"ש לקמן בטבעת שאלוה ב"ש:

92. _.28.31

    וקידש בו. ר"ל והאחר קידש בו מהר"י ווייל סי' קל"ח. כתב הח"מ המעיין בתשובה יראה דטעמי' שכתב שם שייכי ג"כ אף אם המלוה בעצמו מקדש בו אשה ע"ש. ועב"ש ס"ק ל"א. וע"ל ס"ק ה' מש"ש:

93. _.28.32

    אצל בעה"ב. אע"ג דאי' בא"ח סימן ק"ע אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו של בעה"ב. צ"ל דוק' לבנו לא יתן אבל האורחים יכולין ליתן זה אל זה מאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו א"כ גם כאן אינו מקפיד הבעה"ב מה שקידש אשה בזה כיון שזימן אותו בה"י. וט"ז כתב מחמת קושי' זו אינו אלא ס"ק. וכתב כנה"ג דף נ"ח ע"א ואני מסתפ' אי דוקא כשקידש אשה אחרת. אבל אם קידש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודשת ומדברי ספר מקור ברוך סי' כ"ה נראה דהוי ספק עכ"ל. ומצאתי במהרש"ל פג"ה והביאו בא"ח סי' ק"ע דלאחר שנתן חלקו לאורח רשאי ליתן לבנו של בעה"ב ע"ש א"כ י"ל דמש"ה כתב כאן ונוטל חלקו וכו' להורות דלאחר שנתן חלקו קידש בו את האשה. לפ"ז לא מקשו מידי הבה"י וט"ז מא"ח סי' ק"ע. אורחים המסובים אצל בעה"ב אפי' ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה"ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מהרי"ט ח"א סי' ק"כ:

94. _.28.33

    רק בכל. אם לא שפירש ואמר תתקדש לי בחלק שיש לי בסחורה זאת:

95. _.28.34

    אשה. אז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקדושין. ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזור דמיו כי הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז א"צ להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יוכל להחזיר להמשאיל דמי הכלי כ"ה בטור בשם הרא"ש. וכתב הח"מ לפי טעם ב' אם לא החזיר דמיו הוי גזל למפרע רק לפי טעם הראשון אפשר דמקודשת דאם לא יועילו לשון קידושין היה דעתו ליתן למתנה גמורה ולמעשה צ"ע אי הוי קדושי ודאי או ס"ק אם לא החזיר המעות עכ"ל. ואם לא הודיע לו שרוצה לקדש בו ס"ל להרא"ש דאינה מקודשת אא"כ בד' תנאים. הא' דהשאיל לו לזמן ידוע דאל"כ יוכל לתובעו מיד ולית כאן הנאת ש"פ דדילמא יתבע מיד. הב' דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר. הג' שצריך להודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני. הרביעי. צריך שיהא שוה הנאת קישוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש"פ עיין ב"ש וב"ח ופרישה וכנה"ג דף נ"ט ע"א. אין המקדש נאמן לומר ששאל שלא מדעת הבעלים משום דהוי גזלן ואין אדם משים עצמו רשע הר"י אדרבי סי' יו"ד. אם נתן לו חפץ אחר ע"מ שיחזור לו חפץ אחר כמוהו לכ"ע מקודשת שזה לא קידשה בדבר השאול אלא בדבר שלו קידשה עיין כנה"ג דף נ"ח ע"א:

96. _.28.35

    מקודשת. לדעת הרא"ש והטור גם בזה מקודשת ודאי ע"פ התנאי' שנתבארו ס"ק לפני זה עיין ח"מ ב"ש ואם קידש אותה בהנאת קישוט איזה ימים לרב ב"ש הוי קידושין ודאי וכ"כ בת"ה. ולרב ח"מ הוי ס"ק ע"ש:

97. _.28.36

    חפץ. הנה בדין זה אם שכירות ליומא ממכר הוא עיין בש"ע ח"מ סי' קע"ה ושי"ג ועיין מ"ש הבה"י. ונ"מ אם שכירות ליומא הוי ממכר יוכל לקדש בגוף הכלי וצריך להודיע לה ששכר הכלי ואם לאו דומה לשאלה וא"י לקדש בגוף הכלי ואם יש בידו משכון מישראל א"י לקדש בהנאת קישוט משום דהוי כריבית אלא בגוף המשכון יוכל לקדש וצריך להודיע לה שהוא משכון בידו ואם יש בידו. (בתורת מכירה) אז ע"פ הדין א"צ להחזיר ללוה והוי כשלו ויוכל לקדש בגוף הכלי. ועיין בתשובת הרא"ש דכתב דלכתחלה יש לזהר שלא לקדש בכלי שאול אפי' שאל לקדש בו. ובד"מ כתב ע"ז כבר פשט המנהג לקדש בכלי שאול' היינו כששאל לקדש. עכ"פ כל המסדר קידושין צריך ליזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו היא או אם שאל הטבעת ואם שאל הטבעת צריך לשאול אותו או אם הודיע למשאיל שרצונו לקדש בו. גם אם שאל מן הבעל או מן האשה אשר יש לה בעל בעיר ב"ש ובה"י:

98. _.28.37

    לקידושין. ר"ל ס"ק. וכתב הח"מ עכשיו נוהגין להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת. שואלין מאשה אחרת העומדת שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה ומסתמ' אין הבעל מקפיד ע"ש. וב"ש חולק עליו ע"ש ועיין תשובת שער אפרים סי' ב':

99. _.28.38

    בשטר ה"ק. עיין ב"ש:

100. _.28.39

     בזמן הזה וכו'. והיינו אם קידש בבכור חי הוי ס"ק. אבל אחר שנשחט בכור בעל מום בזה"ז לכ"ע ממון של כהן הוא. והקשו האחרונים דבי"ד סי' ש"ו פסק מוכרים אותו תמים חי בעל מום חי ושחוט ומקדש בו אשה וכו' משמע אפילו לכתחלה מותר לקדש בחי עיין ח"מ. וב"ש תירץ דמ"ש ומקדש בו אשה קאי על מ"ש ושחוט ע"ש ולכאורה מתני' במסכת מעשר שני פרק א' משנה ב' שממנה הדין נובע לא משמע כן ע"ש ודו"ק:

← Previous · Next → — showing 501–600 of 2,236

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.