Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Even HaEzer
- _.17.95
האש. המגיד בשם הרשב"א כתב דוק' דנפל לתוך הכבשן שהוא עמוק וא"י לעלות משם אבל אם נפל לחוך המדורה י"ל שמא יצא. א"נ אף לתוך המדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ"ל פי"ג מה"ג. ונ"ל דאיירי ששהה קצת כדי שישרפו רגליו ויכווצו כדי שלא יוכל לזוז משם דאל"כ פשיטא וכ"כ כנה"ג דף מ"ז ע"א:
- _.17.96
שמן. ל"ד מלאה אלא אפי' לא היתה מלאה מעידין עליו הרח"ש בקע"ד:
- _.17.97
צלוב. ב"ח כתב דוק' אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצווארו אמרינן מיד נחנק. והח"מ חולק עליו כי י"ל דנחתך החבל ונפל וכן ט"ז חולק עליו ועיין בספר משפט צדק ח"א סי' נ'. מי ששברו זרועותיו והשליכו בים אשתו אסורה מהריב"ל ח"ג סי' נ"א. גוי מסל"ת שאומר שנטבע הספינה ונטבע הוא ואחרים עמו ויהודי א' שהיה בספינה ההיא. וראה סוחר א' שהוצי' סכין והרג את היהודי לפי שרצה לרכוב על קרש א' שהי' הסוחר רכוב עליו אין ממש בעדות זו אפי' אם יש ס"ס ע"ש תומת ישרים סי' קמ"א קמ"ט. אבל הר"ם אלשקאר סי' קי"א והמהר"י בי רב סי' י"ו חולקים וסוברים דבעדות זה משיאין את אשתו עיין כנה"ג דף כ"ט ע"ב. השליכוהו למים כשהוא מגוייד לכ"ע מעידין הר"ר הר"ם אלשיך סי' קכ"ב:
- _.17.98
יוצאה. וה"ה בדקרוהו או ירה בו חיצים אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אבל אם נעשה במקום שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפי' אחר י"ב חדש דלא כב"ח מ"מ ב"ש. וכ"ז איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תוספת גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידין עליו ואם הוא גוסס ג"י מעידין עליו כ"כ בי"ד וכ"כ בה"י:
- _.17.99
לבו. וה"ה העידו עליו שהכהו במקל על קדקדו עד שיצא המוח לחוץ אשתו מותרת הרש"ך ח"א סי' ע"ד:
- _.17.100
ממקום אחר. כתב ט"ז מעשה היה בא' שהלך ע"פ המים על הגלידה והיה שם מקום אחד פתוח ונפל שם לאותו מקום שהיה פתוח ונטבע והמים היה שאל"ס והתירו חכמי הדור את אשתו וטעמם היה כיון דהמים היה נקרשים דינו כמים שיל"ס. נקשר בשלשלאות של ברזל בתוך הספינה. וה"ה מי שהיו רגליו קשורות בלוח הספינה ונטבעה הספינה יש להקל בנימין זאב סימן כ"ו וכ"ח מהר"ם אלשקאר סי' ק"ץ הר"ם מטראני ח"א סי' קפ"ח וכנה"ג דף למ"ד ע"א:
- _.17.101
נפשו. שיעור שתצא נפשו הוא ג' שעות הריב"ש סי' שע"ה הר"א ששון סי' א'. ומהרח"ש נסתפק אם עד תחלת שעה ג' קאמר או עד סופה והעלה דעד תחלת שעה ג' קאמר אבל מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו כתב דשיעור כדי שתצא נפשו היינו שעה קלה ע"ש. מעידין עליו ששהה עד שתצא נפשו ולא יצא אפילו לאור הלבנה הר"א ששון סי' י"א הראד"ב סימן ל"ד. אם העד אינו בפנינו או שהוא העד מפי עד ואין הראשון בפנינו תלינן ששהא שם בכדי שתצא נפשו כנה"ג בשם הרבה פוסקים דף מ"ח ע"א ע"ש. ועיין מ"ש שם ט"ז ס"ק ק"ח. ספק אשתהי בנטבע ושהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו כ' הריב"ש סי' שע"ה שיש להקל וכ"כ הר"ם אלשקאר סי' כ"ה. ומהור"ר בצלאל סי' כ"א כנה"ג דף מ"ח ע"א:
- _.17.102
ולמעלה. וכן אם נחתך ממנו רגליו בסכין תנשא משום דהמים מרזי המכה ב"ש:
- _.17.103
אינה חיה. עיין ב"ש וכנה"ג דף מ"ח ע"ב:
- _.17.104
שמו. ואין חילוק בין ת"ח או לא עיין ב"י:
- _.17.105
תצא. ואם מת הבעל השני או גירשה מותרת לינשא לאחר הרדב"ז ח"א סי' ק"ט. ל"ד בנטבע במים שאל"ס אלא ה"ה בכל מקום שע"פ הרוב הוא מת לא תצא אם נשאת ע"פ חכם או בטעות. אבל אלו דתני במתני' אין מעידים וכו' ואם נשאת תצא. וכן אותן ג' דברים של ר"א בן פרטא תצח וכן אם נפל לגוב אריות תצא ריב"ש סי' שע"ט עיין ב"ש:
- _.17.106
חכם. דוקא חכם מפורסם בהוראה צ"צ סי' מ':
- _.17.107
תצא. עיין ח"מ ב"ש וכנה"ג דף מ"ז ע"ב:
- _.17.108
ממש. כתב ט"ז בזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפירוש איך נטבע אע"ג לכמה דברים מקילין בעד מפי עד היינו דוקא בדברים שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים אבל אם אומר נטבע סתם יש יותר סברא דנטבע במים שאל"ס כי רוב הנטבעים במים שאל"ס. אבל אם אומר בפירוש במים שיל"ס רק שאומר סתם ואינו אומר שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא בעד מפי עד. ואם העיד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצא נפשו רק שיש ספק אם היה מים שיל"ס או מים שאל"ס אזלינן נמי לקולא בעד מפי עד עכ"ל ט"ז ב"ש. וע"ל ס"ק ק"א מש"ש:
- _.17.109
אותו. ואם טעה בהוראה ואמר שטעה וחזר. אין מנדין אותו כמ"ש בש"ס בעובדא דרב שילא:
- _.17.110
כתובתה. עי' ב"ש שהעלה אם העידו ב' עדים דנטבע במים שאל"ס גובה כתובתה אף אם לא נשאת עדיין. אבל אם יש לה עד א' גובה כתובתה דוקא אם נשאת כבר אבל אם לא נשאת לא ע"ש. ודבריו אינם עולה יפה לפי מה שביאר הכנה"ג דף פ"ח ע"ב סעיף תק"ך חדא שהרב ב"ש מחליט שהרשב"א איירי בנישאת כבר זה אינו מוכרח כמבואר בכנה"ג שם. ועוד שכתב הב"ש דהראב"ד חולק על דין זה קשה לדבריו דאיירי הרשב"א דוקא בנשאת א"כ לא פליג עליו הראב"ד די"ל דהראב"ד איירי בלא נשאת כמבואר כל זה בכנה"ג שם. ובדף מ"ט ע"א העלה הכנה"ג שרוב פוסקים ס"ל דאינה גובה כתובתה וחולקים על י"א אלו עי' סעיף מ"ג סי' זה אשה שאינה יכולה להנש' מחמת זיקת היבם לכ"ע אינה גובה כתובתה הרש"ך ח"ג סי' קי"ו והר"א ששון סי' כ"ט:
- _.17.111
לידון. אפי' אבד זכרם אין מעידין עליהם כנה"ג בשם תשובת כ"ז דף למ"ד מ"ב ע"ש:
- _.17.112
כרכום. עיין פי' המ"א לענין גט ע"ש:
- _.17.113
ליהרג. כמה פוסקים ס"ל דאין חילוק בין ב"ד של ישרל לב"ד של עכו"ם ובכולם אמרינן נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ולמאן דס"ל דהיוצ' להרג בב"ד של עכו"ם הוא בחזקת מת מ"מ העד המעיד צריך להיות ישראל כ"כ הרא"ש וכ"ה בתו' שם לפי מה שפירש המהרש"א. וע"ל סי' קמ"א סעיף כ'. בח"מ כתב דהסוגי' איירי רק לענין גט ותרומה אבל אין מתירין את אשתו משום דדומה לראהו אותו מגוייד וצלוב ע"ש. ועיין בה"י שרוצה להוכיח שקאי אפי' לענין להשיא את אשתו דאל"כ לא מקשה הגמר' מידי וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו וכו' ע"ש. לא דק דהגמר' מקשה דאפי' להשיא את אשתו מהני ליוצא להרג מכ"ש לענין גט ותרומה ודו"ק. והרא"ש בפ"ג דגיטין כתב ז"ל רב אלפס ז"ל כתב בהלכותיו רק זו הבריית' ולא כתב הני תרי מימרא דרב יוסף ויראה דס"ל דבבית דין של ישראל הלכה כלישנא קמא דבריית' מסייע לי' דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יוצא ליהרג לא וכו' ע"ש. אינו מוכרח די"ל דמש"ה לא הביא מימרא דרב יוסף כסברת הח"מ דרב יוסף לענין גט ותרומה אמר. אבל הא קשי' לי על הח"מ דלפי דבריו לא מקשה תו' שם מידי בד"ה וקתני וכו' אמאי לא פריך מהא דקתני מקומנטריסין של נכרים אל ישיאו ורב יוסף קאמר דמיקטל קטלי וכו' ע"ש. הא רב יוסף איירי דוק' לענין גט ותרומה עיין ודו"ק. ומכל אלו אם נשאת תצא הריב"ש. וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם מש"ה תצא:
- _.17.114
ותנשא. ותנשא לאיש אחר שמ"ש אם בעלה מת כיון שהתירו אותה ע"פ ע"א ליכא ספק כלל עיין ב"ש. לא מיקרי התירוהו לינשא אלא בכה"ג שהתירוה על הדין ועל האמת אבל התירוה בטעות לא הר"י אדרבי סי' קמ"ד. עגונה שאמר ע"א שמת בעלה בחדש ניסן וע"פ אותו עד נשאת בתמוז ואח"כ באו עדות ברורה ואמרו שבעלה היה חי בחודש אייר בודאי וקודם שהוציאה מבעלה נתברר ע"פ עדים שבעלה ודאי כבר מת וקברוהו אך נתעלם מהם באיזה זמן מת אי אחר נשואי אשתו אי קודם הנשואין פסק בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ל"ח דיש להחמיר דיוצאת בגט מ"מ אם אפשר לחקור על הדבר שכבר מת הבעל קודם הנשואין אזי יחזיר להתירה הראשון ע"ש. אשה א' שהוחזק' בחזקת אלמנה ונכנסה עם א' לחופה ולא נבעלה באומרה שפירסה נדה ולמחרת יום חופתה בא כתב מחכם א' שהיא בחזקת איסור עגונה עיין בתשובת חכם צבי שאלה ב' ג' פלפול עצום עם מהורר"א ברוד"א:
- _.17.115
תנשא. עיין תוס' כתובות דף כ"ב ע"ב וביבמות דף קי"ז ע"ב. דמשמע מדבריהם דבזה אחר זה קרי ליה התירוה דמסתמ' התירוה קודם שבא עד שני. ואם בא עד שני קודם שהתירוה אף שבאו זא"ז בבת אחת קרי ליה ואין חילוק בין שבאו זה אחר זה או באו בבת אחת רק לענין זה יש חילוק בין התירוה או לא ע"ש. א"כ לפ"ז דברי הב"ש בכאן דחוקים דמשמע מלשונו דחילוק יש אפי' בלא התירוהו בין בזא"ז ובין בבת אחת ע"ש: וכ"כ הרשב"א בפירוש סי' תשמ"ח וז"ל ואמרינן עלה בגמר' כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש קאמרי אלא כל שבא השני קודם שהתירוה ב"ד להנשא בבת אחת קרי ליה ע"ש. ועי' ב"ח וכנה"ג דף למ"ד ע"ב דמשמע מלשונם נמי דחילוק יש אפי' בלא התירוה בין בזא"ז ובין בבת א' ולא נעלם לי כי מסתם גמר' ותו' משמע דעיקר תליא בהתירוה ובלא התירוה אפי' אם באו זא"ז קרי' ליה בבת א' ודו"ק:
- _.17.116
תצא. אפי' אם בא העד המתיר קודם העד האוסר הואיל ובא קודם שהתירוה תצא דהוי כבאו בבת אחת כמ"ש:
- _.17.117
לי. פירש"י בכתובות דף כ"ו ע"ב ברי לי אם היה חי היה בא. הר"ן חולק עליו וס"ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוק' שאומרת שראה אותו מת:
- _.17.118
שותקת. כלומר אם נשאת בהיתר ע"פ אשה א' או פסול א' ואח"כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאין אותה לכ"ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע לה ואומרת מת ונשאת ואחרי כן באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת אשת איש מאחר שנשאת בהיתר. ודוקא שנשאת כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשרים:
- _.17.119
תצא. זהו דעת הטור אבל הרמב"ן והרשב"א ונ"י מפרשים דעת הרמב"ם דאע"פ שהתירוה ע"פ ע"א אם באו שתי נשים לבסוף ה"ל כשתי עדים המכחישות זא"ז ותצא אם לא בשנשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי:
- _.17.120
מעידים. ע' ב"ש. ואולי ט"ס הוא וצ"ל לאחד מעידיה ר"ל להעד שמסייע לה שאומר מת:
- _.17.121
עדות. ובכל אלו הדינים. אשה ועכו"ם מסל"ת ועד מפי עד שוה הן לקול' או לחומר'. עד מפי גוי מסל"ת אי מיקרי עד כשר או פסול ע' מהריב"ל ח"ג סי' ח' ובהרשד"ם סי' נ"ט. היכא דאיכ' תרי סהדי שמעידין מפי גוי שמת פלוני וכפי עדותן אסורה לינש' ואיכ' תרי אחרינ' דמכחשי להו ואומרים מפי גוי עצמו שמת פלוני עדות מספיק להתירה אע"ג דהשנים שבאים לאוסרה מכחישי אהדדי כגון שא' אומר שלא היה מסל"ת רק שמתכוין להתיר וא' אומר שמסל"ת היה אך לא היה ברור לו במיתתו אפ"ה מצטרפי אהדדי כיון דסוף סוף לדברי שניהם אשה זו לא הותרה. וה"ה נמי אם מכחשי אהדדי אותם שאמרו מת באופן המיתה כיון שלדברי שניהם אינו קיים עדותן מצטרפין מהריב"ל ח"ג סי' ד'. עד א' העיד שמת. ועד מפי עד או אפי' שנים מפי שנים העידו לא מת למעשה יש להחמיר ואיכ' לספוקי אם נשאת אם תצא או לא. וכתב כנה"ג דף ל"א ע"א מדברי הרשד"ם סי' נ"ט משמע דתצא. ועיין מהריב"ל ח"ג סי' ה'. ותשובת הרמב"ן סי' קי"ט וכתב הרח"ש בקע"ד דוקא בבאו בבת א' אבל אם נשאת או התירוה ע"פ האומר מת אעפ"י שאח"כ באו ב' עדים הנ"ל ואמרו לא מת לא תצא מהתירה ע"ש. עד מפי עד שאומר מת והותרה האשה ואח"כ בא עד כשר מפי עצמו ואמר לא מת תלי' בפלוגת' דרבוות' דאיפליגו כשהותרה האשה ע"פ אשה או פסול ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרח"ש בקע"ד. התירוה או נשאת ע"פ עד מפי עד ואח"כ באו שני עדים מפי שני עדים ואמרו לא מת תצא. וכן ג"כ אם באו בבת א' שנים מפי שנים ואמרו מת ועד מפי עד אמר לא מת תנשא לכתחלה הרח"ש בקע"ד. באו בבת א' עד מפי עד אומר מת ועד מפי עד אומר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. גוי מסל"ת האומר לא מת ומכחיש גוי מסל"ת האומר מת לא תנשא ואם נשאת תצא עיין כנה"ג דף מ"א ע"א. ובח"מ ס"ק ע"ד. עד מפי גוי מסל"ת ונשאת ואח"כ בא עד מפי עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהריב"ל ח"ג סי' ה'. עד המעיד על איש א' שמת שלא ידע שמו כ"א על פי עצמו. מהריב"ל ח"ג סי' ח' חשיב ליה כעד מפי עד. והרשד"ם סי' כ"ט חשיב ליה כעד המעיד עצמו. והרח"ש בקע"ד הכריח כרשד"ם:
- _.17.122
כשר. ר"ל אפי' אחר שהתירוה ועיין כנה"ג דף ל"א ע"א:
- _.17.123
והתירוה וכו'. להלכה אין סומכין לקול' בהיא עצמה ח"מ ב"ש. אשה שאמרה עד פלוני אמר לי שמת בעלי ואותו פלוני מכחיש לה אינה נאמנת. דכל עד מפי עד אם בא הראשון. וכפר את השני אין השני האומר בשמו נאמן מהריב"ל ח"ג סי' ד' והרדב"ז ח"א סי' רמ"ב. וכנה"ג דף ל"א ע"א האריך בזה וכתב אפשר לומר דדוק' בעד מפי עד אם בא הראשון וכפר את השני אין השני האומר משמו נאמן. אבל אשה עצמה מפי עד אפשר דנאמנת דהיא דייק' ומנסב' וכו' ומסיק שם ומ"מ דבר פשוט אצלי דלכ"ע אם נשאת ואח"כ בא העד והכחישה לא תצא. ואם הלכה לב"ד אחר ואמרה מת בעלי ולא הזכירה מעד נאמנת הרדב"ז ח"א סי' רמ"ב. אפילו למ"ד דאינו נאמן היינו בעד מפי עד אבל בשני עדים מפי עד א' אעפ"י שהעד מכחיש השנים נאמנים הראנ"ח סי' ל"ז אפי' למ"ד דאינה נאמנת היינו דוקא כששאלוהו והכחיש אבל אין אנו צריכין לשאול אותו אם הדבר כן כמו שאמרה מהר"י מינץ סי' י"ד והרדב"ז ח"א סי' רמ"ב כתב אם תלתה בעד וליתא קמן נאמנת במיגו דאמרה מת בעלה סתם ואי אית' קמן שיילינן ליה ע"ש. וכתב כנה"ג דף ל"א ע"ב. דלמ"ד דכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר את הב' אין השני האומר בשמו נאמן היינו דוקא ישראל מפי ישראל או גוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת או מפי ישראל. אבל ישראל מפי גוי אינו נאמן הגוי אשר פיהם דיבר שוא להכחישו עיין שם:
- _.17.124
תצא. זהו דעת הר"ן כלומר אם נשאת קדם שבא העד האוסר דאלו נשאת אח"כ מבואר לעיל דתצא. ועיין תשובת מהרשד"ם סי' נ"ט דחולק על הר"ן. והרח"ש בקע"ד דהסכים עם הר"ן וכן היא סברת מהריב"ל ח"ג סי' ח'. מה שהקשה הב"ש לשיטת הר"ן מה מקשה הגמר' דיבמות דף קי"ז ע"ב על מתני' דתני עד אומר מת ונשאת וכו' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא כו' למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ע"ש. ולא ק"מ דהא יש עוד לדקדק דלפי סברת המקשן דהקשה האמר עולא כל מקום שהאמינוהו וכו' ופרש"י שם ד"ה לא תצא מהתירה הראשון וכו' דוקא כשהתירוה קודם שבא עד שני אבל אם בא עד שני קודם שהתירוה לא אחשבי אכתי כתרי ע"ש א"כ החליט המקשן בדעתו דמתני' נמי איירי שהתירוה קודם שבא עד שני קשה מנ"ל זאת דילמ' מתני' איירי שלא התירוה מש"ה קתני נשאת וא"ל דהמקשן היה מוכח לעצמו דאיירי מתני' בהתירוה דאל"כ למה קתני אם נשאת לא תצא ה"ל למיתני תצא ודלא כסברת הר"ן. קשה מנ"ל זאת להמקשן דאין הדין של הר"ן אמת. וכך היה לו להקשות במאי עסקינן אלימא שלא התירוה א"כ למה קתני ואם נשאת לא תצא ואם בשהתירוה למה קתני נשאת. אלא ודאי דהמקשן הקשה כפשוט' למה קתני דוק' אם נשאת משמע דבלא נשאת לא משכחת ליה שום תקנתא הא אמר עולא וכו' א"כ בהתירוה נמי תנשא. עיין ודו"ק. ועיין כנה"ג דף ל"א ע"ב שכתב דעדיף נשאת שלא ברשות ב"ד מהתירוה לינשא ע"ש:
- _.17.125
ג'. הח"מ מאריך ומסיק דא"צ ב"ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א"צ ב"ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות אבל לענין היתר עיגון ביחיד סגי ע"ש. וב"ש הביא ראיה דצ"ל שלשה ע"ש:
- _.17.126
תנשא. אפילו אם לא התירוה הרא"ש:
- _.17.127
כשרים. ואם מאה אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ותצא אא"כ נשאת לא' מעידיה ואם שנים אומרים מת וג' אומרים לא מת מ"מ אם ניסת לא' מעידיה לא תצא. אבל בפסולי עדות אם ב' אומרים מת וג' אומרים לא מת אפי' אם ניסת לא' מעידיה תצא בה"י ב"ש:
- _.17.128
ששמעו כל א'. כלומר כל א' מהם שמע מפי אחד. כן הוא בתשובת הר"ן וקמ"ל דכשם דבגוף עדות אזלינן בתר רוב דיעות ה"ה בעד מפי עד שנים שהם עד מפי עד מכחישין עד מפי עד אחד. ודוק' שהשנים באים מכח שנים אבל מאה ששמעו מאחד כחד חשיבי. וה"ה עד המעיד מפי רבים וע"א מעיד מפי יחיד שקולים הם מאחר דאין הרבים לפנינו ח"מ. וב"ש כתב דווקא אם רבים שמעו מאחד נחשבין כחד. אבל אם א' שמע מרבים עדיף מאחד שאמר ששמע מאחד ע"ש. מה שרוצה הח"מ להוכיח דאל"כ ליתני רבותא א' מפי שנים ולא שנים מפי שנים ע"ש. נ"ל דמש"ה נקט שנים מפי שנים להורות אבל שנים מפי אחד כאחד דמי ואי הוי נקט א' מפי שנים לא הוי ידעינן שנים מפי אחד וק"ל:
- _.17.129
ספק. כלומר אף על גב דנשאת בהיתר על פי שנים הראשונים תצא מהתירה על פי עדים האחרונים דלא אמרינן לא תצא אלא בפסולים אבל כשאחרונים כשרים מוציאין אותה דתרי ותרי ספיק' הוא ואשה בחזקת א"א קיימי והבא עליה באשם תלוי קאי ח"מ. ול"ד להיתר ע"פ ע"א דשם ע"י ההיתר נעשה העד הראשון כשנים והיה כאלו אין ספק בדבר ועיין כנה"ג דף ל"א ע"א. וכן אפי' במקום שנאמר לא תצא אם התירוה אפ"ה לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים כמ"ש סעיף ל"ז. מיהו בשבויה מהני היתר אע"ג שבאו עידי השבויה אחר ההיתר מותרת כי עדותם אינו סותרת ההיתר דיוכל להיות אע"ג דהיתה בשביה לא זנתה לכן מהני היתר שם אם לא באו עידי טומאה ש"ס:
- _.17.130
כתובתה. היינו מנה מאתים. אבל לא תוספת ונדוניא דהיינו נצ"ב עיין כנה"ג דף ל"א ע"ב שהבי' פוסקים הרבה דס"ל כן. ומבי' ג"כ פוסקים הרבה דס"ל שגובה מנה מאתים ותוספת' ונדוני' בין מבני חרי בין ממשעבדי בין שהותרה על פיה בין עי"ג מסל"ת בין ע"י עד כשר ע"ש. ועיין מהריב"ל ח"ב סי' ע"ה ומהר"ם מטראני ח"ג סי' קל"ד והרשד"ם חא"ה סימן ע"ה כתב דהיכ' שנשאת עי"ג מסל"ת גובה כתובתה משלם מנה מאתים ותוספת' ונדוני'. אבל בסי' רכ"ג בחא"ה ובח"מ סי' תמ"ח כתב דבין נשאת על פיה בין נשאת עי"ג מסל"ת אינה גובה כ"א מנה מאתים אבל לא תוספת ונדוני' וכ"כ הר"י הלוי סי' י"ו עיין כנה"ג דף ל"א ע"ב. וכתב משפט צדק ח"א סי' ט' שאם האשה תפסה יכולה לומר קים לי. אם נשתקע זכרו והותרה לינשא גובה כתובה משלם הר"י הלוי סי' י"ז:
- _.17.131
שוטה. מ"ש הח"מ גמרא ערוכה היא לדבריך פקחת תנשא וכו'. יבמות קט"ז ע"ב. אינו מוכרח די"ל דה"ק לדבריך פקחת תנשא. ור"ל פקחת דיודעת לקרוע בגדיה ובוכה. ושוטה ר"ל דלא עבדה הכי. אבל באמת אינה שוטה. ואחת זו ואחת זו תנש' קאי בין דעבדה הכי ובין לא תנש' אבל שוטה ממש י"ל לא עיין ודו"ק וכ"כ התוס' י"ט במשנה א' פרק האשה שלום ע"ש ועיין בה"י:
- _.17.132
אותה. היינו ע"י השבועה דנשבעת על הכתובה משביעין אותה שמת והגיע הז"פ של הכתובה ח"מ ב"ש:
- _.17.133
כתובתה. מלשון זה משמע אם נשאת כבר שלא ברשות ב"ד נותנין לה כתובתה דהא אזיל לה חשדא. והרח"ש בקע"ד כתב לענין הלכה. באומרת התירוני לינש' ותטלי כתובה לא תנשא כדי לחוש לדברי הרא"ש והטור. אמנם אם נשאת לא תצא דכדאי הם הרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם שלא להוצי' אשה מתחת בעלה. אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינש' אף אם נשאת תצא כיון דהרמב"ם הוא יחיד בדבר הזה ע"ש. וכנה"ג דף מ"ט ע"ב חולק עליו והאריך בזה ולבסוף העלה דבין אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא ובין אמרה התירוני לינש' ותנו לי כתובתי לא תנשא לכתחל' ואם נשאת לא תצא. אבל באמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי אין ולאו ורפי' בידי אם תצא או לא ע"ש דף ט' ע"א. ועיין ח"מ ב"ש בה"י:
- _.17.134
שמת. מלשון הריטב"א משמע דלא החמיר אלא בהביאה היא העד לב"ד דאז יש לחוש שהיא שכרה אותו בשביל הכתובה אבל כל שהעד בא לבדו לב"ד למה לא נאמין לו וא"כ קשה על רמ"א למה כתב כל שיש לה עד ולא כתב כל שהביאה העד לב"ד כלשון הריטב"א ח"מ. ואם ע"א אומר קברתיו נאמן עיין ב"ש:
- _.17.135
אסורה. בש"ס מבואר דמחזיקין לבעלה חי ואם הוא כהן תאכל בתרומה לפ"ז י"ל דאין תופסין בה קידושין של אחר. מיהו תו' כתבו שם דמסופק אם אכלה תרומה דאוריית' לפ"ז תופסין בה קדושין של אחר ב"ש:
- _.17.136
מת. גוי מסל"ת שמת. וישראל אמר לאביו שלא מת ואח"כ אמר שלא אמר כן אלא להשיב לב האב תנשא מהריב"ל ח"ג סי' ל"א:
- _.17.137
לאוסרה. וה"ה שאר פסולים שאינם נאמנים להתיר אינם נאמנים לאוסרה פסקי מהרא"י סימן ר"כ רכ"ב:
- _.17.138
ופלוני. אבל אם נתקוטטה עם בעלה ואומרת לו גרְשֵני אין זו קטטה דכולהו אומרות כן בשעת כעסן יבמות קי"ו ע"א. ועיין בהרא"ם ח"א סי' כ"א וכ"ב:
- _.17.139
בעלה. עיין ח"מ ב"ש והרא"ם ח"א סימן כ"א:
- _.17.140
קברתיו. משום דחיישינן דמשקרת ואין חילוק בין הרגיל הוא קטטה או היא עיין כ"מ ה"ג פי"ג דהאריך:
- _.17.141
בעלה. הרא"ש סי' כ' כתב יש מי שפירש דברי הרמב"ם דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ואח"כ בא העד המסייע לה דחיישינן שמא שכרה אותו אבל אם בא העד לבדו נאמן הוא ואין זה מוכרח לסמוך להקל בלא ראיה ח"מ ועיין ב"ח ועיי' בכ"מ פי"ג מה"ג:
- _.17.142
אותו. ממיל' אפילו אי אמר קברתיו אינו נאמן כמו שהיא עצמה אינה נאמנת ח"מ. ואפשר אם העד בא לבדו כסברת הרא"ם בס"ק שלפני זה ואמר קברתיו יש להקל. עיין ב"ש ס"ק קמ"ג:
- _.17.143
תצא. עי' ב"ש כנה"ג דף מ"ט ונו"ן:
- _.17.144
במלחמה. משמע דאם אמרה סתם מת אמרינן מת על מיטתו קאמרה. וכ"מ מהג"ה דבסמוך. וכ"כ בה"י. אבל ברש"י יבמות דף קט"ו ע"א מבואר דאם אמרה סתם מת אם מלחמה בעולם הוי כאלו אומרת מת במלחמה וכן הוא דעת מהר"ם מלובלין סי' קפ"ט. ומסוף דברי הרמב"ם שכתב אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת משמע נמי הא מת סתם אמרינן מת במלחמה קאמרה ועיין ב"ח וב"ש
- _.17.145
קברתיו. עיין בהרא"ם סי' כ' והועתקה בכ"מ פי"ג מה"ג. ועיין ב"ח. ומ"ש וז"ל ומה שקשה ליהמני' במת במלחמה במגו דמת על מטתו ע"כ פירושו דאם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג דהוי מגו מת אטו מת. ומ"ש שם עוד וז"ל מיהו החזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא לכתתלה במגו דמת על מטתו ע"כ. פירושו אם אמרה מת מיתת עצמו ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה דהוי מיגו מת אטו מת ודו"ק. א"כ מ"ש הב"ש על הב"ח ואשתמיטת' ליה דברי תוספת הללו. לא דק. ועוד אפשר לומר דהב"ח שכתב ומה שקשה ליהמני במת במלחמה במגו דמת על מטתו. פירושו באם אמרה מת וקברתיו. גם מ"ש מיהו בהחזיקה היא מלחמה קשה אמאי לא תנשא וכו' קאי נמי דאמרה מת וקברתיו ע"ש. גם מ"ש הב"ח לכאורה דברי תוס' הללו סותרים זא"ז ע"ש. לא דק. דמלחמה בעולם דמתני' דלא מהימני איירי אפי' באמרה מת סתם דהשת' הוי מגו מת אטו מת דהיינו מת סתם מגו דמת על מטתו וכ"כ המרש"א ע"ש ועי' בית יהודה. גם מ"ש הב"ח וקשה אכתי אית לה מיגו מת ולא נהרג במלחמה במגו מת בביתו. לא הבנתי דהא לפי הפשט הגמר' דהחזיקה היא מלחמה בעולם וכו' ר"ל דהיא אמרה דנהרג במלחמה. אבל אי אמרה דמת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה זהו באמת קושית הב"ח כמו שפרשתי. וא"ל מה הקשה הב"ח אמאי לא תנשא לכתחלה בהחזיקה היא מלחמה במגו דמת על מטתו. דהא המיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם לא מהני מטעם דאמרי בדדמי א"כ למה מהני מגו דמת על מטתו. בשלמ' תוספת שם הקשה על האיבעי' למה אמרו האי מיגו ולא אמרו האי מיגו דמת על מטתו אבל על הב"ח קשה. אפשר לומר דאם אמרה מת מיתת עצמו לא שייך בדדמי ומהני מיגו דבנהרג שייך בדדמי דזימני דמחו ליה בגירא וכו' עיין ודו"ק:
- _.17.146
נאמנת. דלא חיישינן משקרת אלא דחיישינן שמא אמרה בדדמי וקברתיו לא שייך בדדמי. ואפשר לפי דיעה זו אם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה נאמנת דלא שייך בדדמי ודו"ק וצ"ע:
- _.17.147
לד"ה. ר"ל מת שלא במלחמה אלא בביתו על מטתו מהרש"ל אבל מת במלחמה ולא נהרג אינה נאמנת כ"מ מהג"ה דבסמוך. ועיין ס"ק שלפני זה מש"ש ועיין ב"ש:
- _.17.148
נהרג. הח"מ מסופק אם הרמב"ם מודה לזה משום דהרמב"ם ס"ל אפי' בקברתיו אינה נאמנת ומסתמ' קברה אותו רחוק מן המלחמה ואפ"ה לא מהני ע"ש. וב"ש כתב עליו דל"ד ע"ש:
- _.17.149
מלחמה כו'. מבואר בש"ס אם א"י אם מלחמה בעולם א"צ לשאול אותה נ"י. ואם החזיקה מלחמה ואומרת קברתיו נאמנת אפילו לדעת הרמב"ם דשייך מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם. ב"ש ע"ש ועיין ב"ש ס"ק קנ"ו. וא"ל א"כ אפילו מלחמה בעולם נמי נימא אם אומרת קברתיו נאמנת במיגו דאי בעי אמרת מת על מטתו. דאין זו מגו טוב הואיל וידוע שמלחמה בעולם כתירץ תוספת:
- _.17.150
תצא. עיין ח"מ ב"ש. וכנה"ג דף ל"ב ע"א ודף ע' ע"א כתב דט"ס הוא בטור שאין מדברי הרא"ש שס"ל דתצא. והרדב"ז ח"א סי' רי"ט כתב שלדעת הרא"ש שאם נשאת תצא וכ"ד הרי"ף ע"ש:
- _.17.151
תנשא. אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל אם היא אומרת קברתיו אינה נאמנת משום דחיישינן דמשקרת מ"מ בעד לא חיישינן דמשקר. אלא החשש הוא שמא אמר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי ועיין ב"ש ס"ק קמ"ג. אין חילוק בזה בין אומר מת סתם לאומר ראיתיו מת הראנ"ח ח"א סי' ע"ה. נהרגו הרבה נפשות כמו ששים דמי למלחמה הרש"ך ח"א סי' כ"ו. ועיין מהר"ם מטראני ח"ב סי' ע"ח מלחמה דים כמלחמה קטנה דמי ואין לחוש בדדמי משפט צדק ח"א סי' ס"ח. ל"ד דאומר העד קברתיו אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים סגי הרא"ש סי' ד' וסי' ו'. דוקא מלחמה גדולה אבל לסטים על שיירא אחת אפשר שאצ"ל קברתיו מהריב"ל. אבל מהר"ם מלובלין סי' נ"א. ובסי' קכ"ח כתב דנפלו עלינו ליסטים הוי כמלחמה ואומר בדדמי ע"ש. עיין כנה"ג דף ל"ב ע"א:
- _.17.152
קברנוהו. כי בשנים לא אמרינן דאומרים בדדמי כ"ד הרא"ש והרשד"ם סי' נ"ה בנימין זאב סי' י"ט תשובת ב"י סי' א' מדיני יבום וחליצה. והר"א ששון ח"א סי' א' ומהר"ם מלובלין סי' קכ"ח ולדידי חזיא דהוכחות הרא"ש לאו הוכחה היא דרוצה להוכיח מדקאמר ומאה נשים כע"א דמי וכו' משמע אי הוי כשני עדים לא אמרי בדדמי עכ"ל. ואיני רואה כאן שום הוכחה חדא דהגמרא רוצה להוכיח דאפילו בחד נמי לא אמרינן בדדמי ועוד דהא לפי סברת הרי"ף דס"ל דאפילו בתרי נמי אמרי בדדמי קשה אמאי לא קא מבעיא בב' עדים כי היכ' דמבעי' ליה בע"א וצ"ל דס"ל להרי"ף דאה"נ דתרתי קא מבעי' ליה כמ"ש הב"ח א"כ מוכרח הגמר' לומר והא מאה נשים כחד דמי למיפשט תרווייהו דלא אמר בדדמי עיין ב"ח ודו"ק בסוגי' זו דקשי' לי על הוכחת הגמר' והא מאה נשים וכו' וקתני קשי' ע"ש. דילמ' התם איירי דאמרי מת וקברתיו. גם על התרצן למה לא משני כן ועיין מ"ש הנ"י ודו"ק. אפילו לדעת הרי"ף אם ההורגים עצמם הם המעידים ליכ' למיחש בדדמי הרש"ך ח"א סי' כ"ז. מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ב' פסק דשנים נאמנים אפי' בלא קברנוהו כהרח"ש אפילו הם פסולים. והרא"ש סי' ד' וסימן למ"ד חולק עליו ופסק דוק' שנים כשרים ולא פסולים. וכ"כ בהרש"ך ח"ב סימן ד' ורשד"ם סי' ע"ט ובצ"צ סי' פ"ח והרמ"א בתשובתו סי' ק"א ומהר"ם מלובלין סימן קכ"ט. העיד אחד בשם שניהם הוי כאלו היו בפנינו השני עדים ולא חיישינן בדדמי הרמ"ט ח"ב סי' מ"ט מהר"ם מלובלין סי' קכ"ח וצ"צ סי' פ"ח. הא בשנים נאמנים בלא קברנוהו. דוק' כשאמרו שראו שמת אבל אמרו ששמעו שמת אפילו ק' כחד דמי תשובת ב"י סי' א' מדיני יבום וחליצה:
- _.17.153
מת. כתב הח"מ דה"פ דברי המרדכי שכתב דין זה דהעד ההוא לא ראה ההריגה אלא מצא (הורג) [הרוג] א' והכירו שהו' פלוני אז א"צ לומר קברתיו כיון שלא ראה את ההריגה לא אמר בדדמי ולא כמשמעות דברי ההג"ה זו דמשמע דהוא ראה הריגה. והריב"ש סי' שע"ח כתב דאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו. ועיין ראנ"ח סי' ע"ה וכנה"ג ד' ט' מ"ח. ובקע"ד סי' רפ"ט וסי' ל"ד. וב"ש כתב די"ל דאיירי שפיר דראה ההריג' ומ"ש הרמ"א ראיתי אח"כ שמת היינו שמת בודאי וכ"כ צ"צ סי' פ"ח:
- _.17.154
בזה. עיין ד"מ שמביא כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל עכו"ם לא עדיף מע"א וכ"כ הח"מ למעשה אין לסמוך על מקילין אלו עיין ב"ש:
- _.17.155
המפולת. עיין מ"ש הב"ש. דלכאור' מ"ש כאן סותרים למ"ש ס"ק ק"נ היכ' דיש לה מיגו נאמנת בקברתיו אף לטעם הב' עיין ודו"ק ועיין רלנ"ח סי' קל"ה:
- _.17.156
נחשים. דדוק' כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאתה אשתו ואמרה ע"י נשיכת נחש מת בעלי נאמנת רי"ו ועיין בה"י:
- _.17.157
קברתיו. כתב הח"מ ר"ל למאן דס"ל קברתיו מהני. ולהרמב"ם לא מהני באשה עצמה קברתיו והרמ"א סמך אדלעיל ע"ש. ואפשר לומר דכאן כ"ע מודה דנאמנת אם אמרה קברתיו דיש לה מגו דאי בעי אמרה מת סתם עיין ב"ש ס"ק ק' וס"ק קנ"ו:
- _.17.158
רעבון. עיין מ"מ פי"ג מה"ג. עד מפי עד שאמר שמעתי מפלוני שפלוני מת ברעבון חיישינן בדדמי תומת ישרים סי' קנא:
- _.17.159
עכו"ם. משום דמלחמה קטנה אמרינן אשה כלי זיין עליה ואינה מתייר' ועמדה וראתה שמת ולא אומרת בדדמי גם למשקרת לא חיישינן אלא במלחמה גדולה עיין ב"ש. ויש לחקור באשה זקנה שאינה ראויה לביאה אם שייך לומר אשה כלי זיינה עליה. ומיהו לא יפול ספק זה כ"א לפרש"י שם ע"ז דף כ"ה ע"ב. דפירש דאין הגוי הורג אותה ובא עליה. אבל לפירוש תוספת שם לפי שאינם בעלי מלחמות ומריבות מרחמין עליה. א"כ כ"ש אשה זקנה כלי זיינה עליה. וא"ל לרב אידי שם דאמר אפילו במכוערת. א"כ י"ל ה"ה נמי זקנה. זה אינו דבחורה והיא מכוערת יש בה טעם ביאה משא"כ בזקנה וצ"ע כנה"ג דף ל"ב ע"ב. ואפשר לומר דאפי' בזקנה נמי כלי זיינה עליה דאל"כ לימא איכ' בינייהו אשה זקנה וק"ל. עיין ב"ח ובה"י:
- _.17.160
נאמנת. עיין ברמב"ם פי"ג דין ז' כנה"ג דף ח' ע"ב. וכ"מ כתב שם בשם הר"ן בפרק הנזכר דין י"ט דה"ה עד א' אומר מת בדבר לא מהימן עד שיאמר קברתיו ע"ש. ונסתפקתי אם היא אמרה מת בעלי בדבר וקברתיו אם מהני לדעת הרמב"ם לפי דעת הר"ן שגורס ברמב"ם אינה נאמנת ואפשר דמהני דבדבר לא שייך הב' טעמים של הר"ן עיין ב"ש ס"ק קמ"ו ודו"ק מי שנשרף וצעקה אשתו ואומרת ראו בעלי שנשרף נאמנת. ודוק' דליכ' שום דבר שמורה שהיה שם עוד אחד אבל אם נשאר יד ואנו מכירים שאין זה מאיש שנשרף אע"ג דאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת רי"ו ב"ש:
- _.17.161
נבעלה. משודך שנתייחד עם משודכתו בפני עדים אם ראוה שנבעלה אם נשאת לאחר בלא גט תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה. ואם לא ראוה שנבעלה והיו קרוביה נשמטין מלגמור הענין והוא מהדר לקדשה כדי שיהי' לבו בטוח אעפ"י דחיישינן שמא בעל לשם קידושין אם נשאת לא תצא הרדב"ז ח"א סי' רי"ו. ועיין הרש"ך ח"א סי' צ"ב:
- _.17.162
משניהם. יש מי שהורה בזמן שהם רוצים להיות מפורשים מניחים אותם ואין כופין להוצי' בגט ולא עוד אלא אם יכירו שהו' חייב לגרש הוי גט מעושה. והרדב"ז ח"א סי' פ"ט חולק עליו וכתב דלעולם יוצא בגט. כן נראה מדברי הטור שכתב תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם. כוונתו במה שאמר וצריכה גט משניהם אף על פי שאמר תצא מזה ומזה שלא די לו בהפרשה בעלמ' אלא צריכה גט משניהם. ויש לחקור לדעת הרדב"ז שצריך להוצי' בגט אם כופין אותו בשוטים או בדברים. ואם צריך לכופו בשוטים יש לראות אמאי לא מנה הטור בסי' קנ"ד בהדי הנך שכופין אותם להוצי'. עיין כנה"ג דף ל"ב ע"ב ובהרדב"ז ח"א סי' נ"ט וסי' רע"א:
- _.17.163
הראשון. ר"ל אם עבר והחזירה הראשון אחר גירושי שני אין לה כתובה ומשמע דה"ה אם החזירה השני אחר גירושי הראשון ג"כ אין לה כתובה משום דאיסור שניהם שוה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ח"מ ב"ש:
- _.17.164
הבלאות. דרך כלל דינה כאשה שזנתה כמ"ש סי' קט"ו ע"ש. וכל מה ששייך לה אפילו לקחה בפני עדים אין מוציאין ממנה. וכל שהפסידה לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים עיין נ"י. ולדעת רש"י אין לה אפי' בלאות הקיימים וכ"ג בש"ג. והמחבר פסק כרוב פוסקים כמ"ש נ"י. הרש"ך ח"ב סי' רכ"ג פסק דאין שום פוסק שיסכים לסברת רש"י ואפי' אם הבעל מוחזק מוציאין מידו ולא מצי למימר קים לי כרש"י. אבל הרשד"ם סי' קט"ו מגמגם לומר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע"ש וכנה"ג דף ט' ע"ב:
- _.17.165
נטלה. אפילו נטלה שלא בעדים נ"י מ"מ:
- _.17.166
הראשון. ה"ה אם נתעברה:
- _.17.167
מדרבנן. עי' ברמב"ם פ"י מה"ג ופט"ו מהא"ב דלא הביא דין זה רק הבי' אם חזר בא עליה הראשון קודם גרושי הב' הוי ממזר מדרבנן ולא כתב כלום מזה דאם בא עליה השני לאחר גירושי או מת הראשון. וע"כ צ"ל דס"ל דאם בא השני עליה לאחר גירושין או מת ראשון דלא הוי ממזר אפילו מדרבנן. ומש"ה לא הבי' ג"כ הדין אם אחר שניסת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד קודם שמת הוי ממזר ושנולד לאחר שמת הוי ממזר דרבנן. משום דס"ל לאחר שמת הראשון לא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן כפשט' דמתני' דלא כפירוש תוספת ורא"ש. וא"כ המחבר פסק דהוי ממזר דרבנן כתוספת והרא"ש. קשה דבסעיף שאח"ז הביא מחלוקת וכתב דעה ראשונה אינו ממזר. הא לפי תוס' ורא"ש הוי ממזר דרבנן. וב"ש כתב ואישתמיטתא דברי הרא"ש דחילוק יש בין בא בעלה או מת ע"ש. אינו מוכרח. חדא הא הרא"ש דחה דבריו זה ולא מצינו מי שס"ל כן גם מוכח שתוספת לא ס"ל האי סברא דא"כ לא מוכחי מידי מדסיפא עיין דף צ"ב ע"א ד"ה אבל חכמים אומרים וכו'. ועוד דדרכו של הש"ע להביא תחלה הדיעה היותר משכחת עיין סי' א' מ"ש הח"מ בס"ק י"א בשם תשובת מ"ע. א"כ נסתר דברי ב"ש שכתב דדיעה א' היא י"א דהביא הרא"ש. והדיעה הב' הוא תוספת ורא"ש. אין זה דרכו של ש"ע וצ"ע. ועיין מי באר על המשניות עיין כנה"ג דף נ' ע"ב. ועיין הרלנ"ח סי' מ"ב. דוקא באשה שהלך בעלה למד"ה והלכה ונשאת בטעות שקנס הוא שקנסו לה משום דלא דייקא. אבל אשה שבמזיד נשאת לאיש אחר או זנתה עמו וגירשה הראשון וילדה מב' אותו הולד כשר ואינו אפילו ממזר מדרבנן רלנ"ח סימן מ"ב הר"א ששון סימן קנ"ו. ועיין כנסת הגדולה כאן. ובסימן ק"נ:
- _.17.168
מדבריהם. עיין לעיל סימן ד' ס"ק כ"א מש"ש:
- _.17.169
בטעות. בתשובת הרשב"א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהיתה מותרת לדוד אחר הנשואין של פלטי משום דטעו ב"ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה. ועיין כנה"ג דף נ"א ע"א שהאריך בזה:
- _.19.1
חזקה. עיין ברמב"ם פ"א מהא"ב דין כ'. מ"ש הב"ש למה לא יליף הש"ס מזה דאזלינן בתר החזקה ע"ש. לא ק"מ לפי מ"ש התוספת שם ד"ה ודילמ' אדנפיק וכו'. התינח היכא דליכא ריעות' וכו'. א"כ אי ילפינן ממכה אביו היה נשאר לנו קושית התוספ' דילמ' היכא דליכ' ריעות'. דאז לא שייך תירץ של תוס' עיין שם. ודברי בה"י בכאן המה קשים להולמן ע"ש. רק את זה יוכל להקשות מנ"ל לרב מרי דאזלינן בתר רובא דדילמא לאו אביו הוא משום חזקה כסברת הרמב"ם וכמו שהקשה תוספת שם ודו"ק. עיין הרדב"ז ח"א סי' רמ"ה בבאר שבע דף קי"ו וקי"ט:
- _.19.2
וסוקלין. וה"ה דנאסרת על הכהן משום זונה וכ"ש הוא מדיני נפשות ח"מ:
- _.19.3
יום. כתב ב"ח דוקא לחייב איש אחר הבא עליה בעינן ל' יום משום דקודם ל' יוכל לומר דלא היה יודע דהיא אשתו. אבל אחד שאמר על אשה א' שהיא אחותו ובא עליה חייב אפי' תוך ל' יום. וח"מ וט"ז השיגו על הב"ח וכתבו דקודם ל' יום מהני אמתל' שאומר. וכן אשה שאמרה שהיא נדה ושמשה עם בעלה תוך ל' יום מהני אמתלא שלה אבל אם אמרה כל ל' יום שהיא נדה ואח"כ שמשה לא מהני אמתלא. אבל אם לבשה בגדי נדותה לא מהני אמתלא אפי' תוך ל' יום הואיל ועשתה מעשה. כתב הח"מ אם אמרה שזו הוא בעלה וזנתה עם אחר אסורה ע"ז אפי' תוך ל"י דדוקא לענין מיתה בעי שלשים יום אבל לאוסרה על בעלה לא בעי כולי האי. וכתב בית שמואל גם בזה מהני אמתלא תוך ל' יום אם לא ראינו שנוהג עמה כאיש עם אשתו:
- _.20.1
ונשק. לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד. ובחייבי לאוין ליכא מלקות. והרמב"ן ס"ל אפי' בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן. אפי' אם אינו עושה דרך חבה ס"ל להרמב"ם מדאוריית' אסור והרמב"ן ס"ל דאסור מדרבנן עיין ב"ש:
- _.20.2
ונהנה. היינו או נהנה בקירוב בשר בה"י:
- _.20.3
מבת שלש. אם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע"פ דין תיהרג ואל תעבור ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה עיין ב"ש ח"מ:
- _.20.4
אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב"ם עיין ב"ח ובה"י:
- _.21.1
ביופיה. הר"י כתב דאסור מדאוריית'. והרמב"ם ס"ל דרבנן. ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה. והרהור אפי' בפנויה אסור מדאוריית':
- _.21.2
אחריה. דהיינו בתוך ד' אמותיה מהרא"י ובה"י. וכנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב כתב דלא סגי כשירחיק ד' אמות אלא כל שאינו מרוחק שאינו מכיר ומבחין בה בהלוכה ובתנועותיה אסור. איסור זה הוא בכל האנשים ובכל המקומות אפי' במקום שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל עד ראש. כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב:
- _.21.3
זונה. ואם הוא חשוד על אשה א' מתרין בו שאל יעבור פתח ביתה ואם יעבור מלקין אותו ועיין ב"י מ"ש בשם רי"ו:
- _.21.4
קול ערוה. אבל קול פנויה או קול אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור כמ"ש בא"ח. אבל בספר באר שבע דף קי"ט כתב בין בתולה בין אלמנה אסור ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפלה. ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר. וא"ל מש"ס קידושין דף ע' ע"א דאי' שם קול ערוה אפי' בשאלת שלומה אסור תירץ הרשב"א קול דיבור זה מה שהיא משיב על שאלת שלמה גרע טפי בה"י ע"ש:
- _.21.5
פנויה. פנויה היינו אלמנה או גרושה או בעולה. אבל בתולה מותר ב"ח ח"מ בה"י ב"ש. ופריעת ראש בחצר ליכ' איסור אלא משום צניעות. עיין ב"ש. אנוסה צריכה לכסות ראשה וכל שלא נבעלה אף שנתקדשה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר בתולות. שבות יעקב ח"א סי' ק"ג ובתשובת חות יאיר סי' קצ"ו פסק דאף בתול' שנתקדשה יש לילך בכיסוי ראש וכן פסק בתשובת יצחק הלוי אחיו של הט"ז סי' ט' ע"ש:
- _.21.6
ישחוק. ולהביט במקום התורפה אסור. ואם מביט כשהיא נדה עונש שלו דאית ליה בנים שאינם מהוגנים. וכשמביט בעת שרוצה לשמש נעשו בניו סומין. ובלא תשמיש אסור משום דמגרי היצר הרע בעצמו כמ"ש סי' כ"ה. ובעת נידתה אסור להביט במקומות המכוסים כמ"ש בי"ד סי' קצ"ה:
- _.21.7
אלו. היינו באכילה בקערה א' או להושיט מידו לידה דאסור כשאשתו נדה מ"מ באשה אחרת לא חיישינן להרהור בכה"ג אבל רחיצת ידים והצעת המטה ומזיגת הכוס ל"פ הרשב"א ב"ש:
- _.21.8
שפחות. ובדרישה מיקל ג"כ הואיל ודבר עבדות הוא. וב"ח כתב שראה במרדכי ישן כתב מותר לרחוץ משפחה אם יוכל לזהר מהרהור והנמנע מתברך עכ"ל. ואם אינה מכוסה בכל גופה ושערה אסור בה"י ע"ש:
- _.21.9
שמים. ומזה נהגו לרקד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה או משום כבוד אביה. ות"ח ראוי להחמיר רש"ל:
- _.21.10
ברישיה. אפילו יושב ואין מונח בחיקה אסור כ"מ מתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ח וכתב ט"ז ונראה דיש חילוק בזה. דעיון לחוד אין נכון בפני אחרים באשתו משום הרואה יבא לידי הרהור דנזכר קירוב שלהם ע"י תשמיש. אבל בבתו ואחותו ונכדו שאין כאן זכרון תשמיש מותרת בפני אחרים. אבל שכיבה בחיקה פשיט' דאסור אפי' שלא בפני אחרים. ובשאר עריות אפי' בפנוי' אסור אפי' עיון בראשו לחוד עכ"ל:
- _.21.11
שלומה. וה"ה לשאול לאחרים על שלומה מותר כ"כ הב"ח. מיהו בש"ס בב"מ דף פ"ז ע"א דתירץ שם ע"י בעלה שאני. משמע לשאול לאחר על שלומה אסור. ומזה נהגו לכתוב בתחלת אגרת בשלום זוגתו אבל בסוף הכתב שרגילים לכתוב ותאמר שלום לזוגתך אסור דהיינו שאלת שלום ששולח ע"י בעלה ב"ח: וכתב ט"ז אם לא היתה בקו הבריאה מותר לכתוב תודיעני משלום אשתך:
- _.21.12
הגדולה. וצדיק גמור שיודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור מותר ח"מ:
- _.21.13
שאין קרובים לערוה כלל. כנ"ל:
- _.21.14
חוץ מהאב לבתו. וה"ה בת בתו מותר. וה"ה אחותו קטנה בת שלשה שנים מותר ב"ח ח"מ. ואם היא גדולה דשערה צמח אסור לישן עמה בקירוב בשר אפי' בבתו וה"ה לאותבי' בכנפיה הוי קירוב בשר. וכן לשכוב בחיקה לעיין ברישיה הוי כקירוב בשר ט"ז: אם היא מקודשת אסור אפי' אם היא קטנה והיא בתו. ואם הם מלובשים מותר לשכוב עמהן בבתו ובת בתו אפילו אם היא גדולה ומשמע אפילו אם היא נשואה מותר דהא לענין קירוב גדולה ונשואה או נתקדשה שוין. ולעיין ברישיה לא גרע מזה ומותר אם היא בתו או בת בתו ולעיין ברישיה אפי' אם היא גדולה ונשואה וכ"כ ט"ז. ושאר ערוה אסורה לעיין ברישיה וכן פנויה אסורה ואחותו מתיר בט"ז. מיהו אסור לישן עמה אפילו אם הם מלובשים וכן יחוד אסור כמ"ש סי' אח"ז ומכ"ש חבוק ונישוק אסור כמ"ש תוס'. והא דעולא היה מנשק לאחותו משום דהיה יודע שלא יבא לידי הרהור אבל לשאר בני אדם אסור אבל מותר לנשק לאתותו הקטנה עב"ש:
- _.21.15
גדול. היינו אם הגדילו אסור לישן בקירוב בשר אבל חיבוק ונישוק מותר פרישה:
- _.21.16
נכונו. היינו אפילו קודם שנתגדלו אם הביאו סימנים אסור. עיין ב"י ב"ח ח"מ:
- _.22.1
ערוה. תוס' וטור כתבו יחוד מדאוריי'. והרמב"ם כתב יחוד מן הקבלה דאינו אלא רמז מתורה ולכן אין מלקין אותו אלא מכת מרדות. וע' בהרא"ם ח"ב סי' ג' ובספר מעשה חייא סי' כ"ג. ובכלל עריות נכלל חייבי לאוין פרישה. ובש"ס מבואר רב אסי אמר מותר להתייחד עם אחותו לפי שעה ודר עם אמו בקביעות וכתב הרא"ש דהלכה כרב אסי ועב"ש:
- _.22.2
מרדות. אבל אין אוסרים א"א על בעלה ולא פנויה על כהן בשביל היחוד תוס' וב"י:
← Previous · Next → — showing 401–500 of 2,236
Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.