← Library

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 6,253 sections

1. 9.9

   בשוה. והרמב"ם מסיי' ומזה בפני זה (והה"מ) [והכסף משנה] נתן טעם לדבר ע"ש. ש"ך:

2. 9.10

   אסור. כתב הש"ך בשם הב"ח דשכר פשרה שרי ליטול וכ' הסמ"ע דאם הוא בעל מלאכ' אף שאינו מתעסק במלאכתו בשעה שבאו לדון לפניו מ"מ כיון שהדבר תלוי בו אף שמכוער הדבר לכתחל' מ"מ בדיעבד דינו דין:

3. 9.11

   לעני. ובזה עדיף העני מעשיר דאם רואה זכות לעשיר יכול לשתוק מדכתיב ודל לא תהדר בריבו משמע להדרו נגד העשיר אסור כשהוא דיין אבל כשאינו דיין רק יושב לפני רבו יכול לשתוק ולא יפסיד לעני בדבורו. ט"ז בשם מהר"ל מפראג:

4. 10.1

   נמלך. אע"פ שאותו הדין כבר שאל את פי החכם שיכול להיות שדין הזה אינו דומה להראשון: סמ"ע:

5. 10.2

   המונע. אפי' אם הדור צריך לו יראה שימנע עצמו מן הדין ויפשר הבע"ד אם אפשר לו. סמ"ע:

6. 11.1

   שולחים. ושכר הזמנ' משלם המלו' ולא הלוה ש"ך:

7. 11.2

   ונכנס. דאיכא למימר שמא הי' לו איזה אונס שלא הי' יכול לבוא על שני הזמנות הראשונות ובאינו יוצא ונכנס כלל אלא שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים נרא' דאינו בכלל דין זה אלא קובעין לו זמן לבוא לדין עמו לפי ענין טרדתו שיוכל לבוא. סמ"ע:

8. 11.3

   שקיבל. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דבמקומות שאין שם ב"ד אם תבע אדם לחבירו ממון והנתבע אומר הביא (ו) לי הזמנ' ממקום שיש שם ב"ד ואז אלך עמך יכולים בני העיר לקבוע לו זמן וכתב עוד בס' באר שבע פסק בראובן שתובע לשמעון שירד עמו לדין ואינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו והלה משיב לא אכנס לדין עמך אם לא תגיד לי מתחל' על מה תדון עמי הדין עם ראובן וראי' מפ' חזקת הבתים דאמרינן עביד אינש דלא מגל' טענתיה חוץ לב"ד. והש"ך חולק עליו ודחה ראייתו ע"ש וע' בתשו' הגאון ח"צ סי' קס"ט:

9. 11.4

   פתיחא. וה"ה דאין מנדין אותו דזיל בתר טעמא. סמ"ע:

10. 11.5

    שלשתן. ודוקא שאותו שאומר השליח משמו שוה לשנים הנשארים אבל לא פחות שבכולם. ש"ך בשם רש"ל:

11. 11.6

    שימצאנו. פי' אף אם יאמר השליח לשכנים תאמרו לפלוני שיבא לב"ד אין סומכין עליהן לנדותו דשמא השכנים לא אמרו לו דחשבו כיון שהנתבע הוא בעיר מצאו השליח דרך הלוכו ואמר לו בעצמו לכך צריך שימצאנו השליח עצמו דוקא. סמ"ע:

12. 11.7

    לערב. כתב הסמ"ע דהמחבר שינה לשונו כאן ממ"ש בס"א מנדין אותו למחרתו ופה כתב לערב אבל כונתו בשתי הלשונות אינו אלא לאפוקי דאין כותבין באותו היום ולערב ר"ל בליל' שאז מתחיל יום המחרת דקבעו לו והא דשינ' הלשון היינו דבכל א' השמיענו רבותא כו' ע"ש:

13. 11.8

    וכ"ש. אע"פ שכ"ש הוא כתבו הרמ"א כדי שלא תאמר כיון דשליח ב"ד הוא ה"ל לחזור ולומר עשיתי שליחותי ומדלא חזר ודאי לא מצאו קמ"ל. סמ"ע:

14. 11.9

    שיבוא. כתב הכל בו ז"ל תקנת חרם ר"ג שאדם המזמין לחברו וחברו מסרב שאינו יכול לבטל התפל' רק בב"ה שהוא הולך שם ומתפלל אבל אם ביטל שם ג' תפלות רצופות יכול לבטל בכל בתי כנסיות ואין לבטל תפלה של שבת וי"ט אלא א"כ ביטל ג' פעמים אמנם בענין הקהל יכול לבטל וכל מקום שנרא' שהי' שם אדם גדול או ב"ד מסתמא יש חרם זה ודנין אותו עכ"ל הסמ"ע:

15. 11.10

    מקבל. ואף שאמרו לו הב"ד לפרוע ולא פרעו אמרינן שטרח אחר זוזי. סמ"ע:

16. 11.11

    הצד. משא"כ בעדים כדלקמן סי' מ"ה. ש"ך:

17. 12.1

    קשה. פי' תקיף ואלים ואינו שומע לקול מוריו וע' בתשו' ר"א בן חיים סי' קנ"א ובתשובת רשד"ם סי' שע"ח:

18. 12.2

    הפשרה. כתב הסמ"ע דצריך הדיין להסביר לבע"ד שבפשר' נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשר':

19. 12.3

    חייב. בדברי התוס' מבואר דזה מיקרי גמר דין אע"פ שלא אמר צא תן לו אבל בסמ"ג מבואר להדיא שאין זה גמר דין עד שיאמר צא תן לו. ש"ך:

20. 12.4

    ביניהם. פי' שוב אסור לומר לזכאי עשה עמו פשרה כי ירא אני שמא טעיתי ודיינים אחרים יהפכו את דיני. סמ"ע. ובש"ך כתב בשם ש"ג דאין הדברים הללו אמורים אלא כשהדיינין רוצים לפשר כפי הנרא' בעיניהם שלא מדעת הבע"ד אבל אם הם מודיעים להם טיב הפשר' ומפייסים אותם עד שמתרצים למחול א' לחבירו או לתת דבר ידוע אפי' אחר ג"ד ראוי לעשות כן ובלבד שלא יהא שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופתויים וזהו מצו' גדול' והבאת שלום בין אדם לחבירו:

21. 12.5

    שלא. כי מה שנעש' לפני הדיינין הוה כאילו עשאו מדעת הדיין ובהסכמתו. סמ"ע:

22. 12.6

    להתברר. סיים הרא"ש ז"ל בתשו' ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו ופעמים בלי טעם ואומד הדעת והיינו שודא דדייני ופעמים על פי פשרה ע"כ ור"ל שהדיין יכול לעשות כן אפילו בע"כ דבע"ד. סמ"ע:

23. 12.7

    שנתרצו. אפילו לאחר שהגידו הפשרה אם אין קנין יכולים לחזור. כן הוא בתשו' מיי' וע' בתשו' רשד"ם ס"ס י"א. ש"ך:

24. 12.8

    קנו. משמע אף שקבלום עליהם מתחל' לב"ד לדון ואפי' נתרצ' התובע למחול לו מקצת תביעות ומחיל' א"צ קנין שאני מחיל' דעלמא דמרצונו מחל לו משא"כ בפשר' דע"פ הדיינין מוחל לו וכדי שלא יטעון אחר כך שהדיינין הטעו אותו בדבריהם מש"ה בעי קנין ומה"ט אפי' אם כבר אמרו לו ענין הפשר' מ"מ צריך קנין אפי' התובע ובד"מ כתב דמשמע שאם אמר אחר הפשר' בפירוש אני מוחל לך לכ"ע א"צ קנין סמ"ע:

25. 12.9

    בג'. פי' אפי' ג' הדיינים עשו פשרה וכה"ג בדין א"צ קנין שאני פשרה שרוצים שיוותר עמו במקצת לפנים משוה"ד. סמ"ע:

26. 12.10

    בשנים. ובנ"י כתב שגם הרי"ף ס"ל דבחד סגי וכתב הש"ך דהפשרנים נאמנים שעשו קנין. ופשרה שעשו בע"ד בעצמן א"צ קנין כ"כ מוהר"ם מלובלין בתשוב' סימן מ"ז וע' תשו' ר"ש כהן סי' מ"ד:

27. 12.11

    שטר. גם המחבר כ"כ בסי"ג ומור"ם קמ"ל דאפי' בעוד שאינו יודע הסך שיתפשרו אותו עליו אם נתן שטר על נפשו בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו והוא שיכתוב בשטר אפי' בלא עדים הריני חייב לך עד סך כך כפי אשר ימצאו הפשרנים בינינו דבזה נתחייב לו אפי' בדבר שאינו חייב לו מעולם דאלימא מילתא דשטרי כמש"ל סי' מ' ע"ש. סמ"ע:

28. 12.12

    החפץ. פי' החפץ שטוענין עליו צריך הנתבע להקנות לו ע"י ק"ס כפי אשר ימצאו בינם הפשרנים ואם טוענין על המעות דאינו נקנה בחליפין דק"ס. צריך לשעבד נפשו להתחייב לו כנ"ל. סמ"ע:

29. 12.13

    דברים. כתב הסמ"ע נרא' דדוקא בנתבע שמקנ' לו ליתן ואתן הוי קנין דברים כמ"ש בר"ס רמ"ה מש"ה צריך להקנות לו החפץ אבל בתובע סגי שיקנו מידו למחול לנתבע מה שבידו וע"ל סי' ע"ג ואם תבע מכח שטר שבידו מקנ' בק"ס שיחזור השטר כפי שיאמרו הפשרנים אבל אם עשה ק"ס לעשות לו שטר מחילה ה"ל קנין דברים וכ"כ מור"ם בהג"ה סי' ר"ג ס"א ע"ש:

30. 12.14

    מחיל'. כתב הסמ"ע דוקא בדלא נקט המוחל עדיין שט"ח בידו דבתפס שטרא כ"ז שאינו מחזיר מיד לא מהני אפילו מחיל' גמור' בלא קנין והש"ך כתב דצ"ע דהא בסי' רמ"א ס"ב לא כתב מור"ם כן וכן הקש' הט"ז וע' בא"ע סי' ק"ה ס"ו בב"ש ובח"מ שם שפסקו ג"כ דלא כהסמ"ע ע"ש:

31. 12.15

    בקנין. ואפילו בשבוע' אם הוא בענין שיכול לבטלה בלבו ושלא יהא מה שמוציא בפיו בהדיא נגד מה שבלבו וכמ"ש בי"ד סי' רל"ב וע"ל בס"ס ר"ה ומי שמסר מודעא תחל' ובירר בורר ובא לפניהם בחרם ואחר שטענו רוצ' לחזור ואמר שאנוס היה כדי שלא יכפור לו בעל דינו במה שהוד' לפני הבוררים אינו יכול לחזור והטעם דלא מקרי אונס כ"כ שלא היו מכריחים אותו לקבל דינם גם קיבל בחרם סתם כן מסיק בד"מ בי"ד סי' רל"ב בשם רשב"ץ. סמ"ע:

32. 12.16

    ובנה. כתב הסמ"ע אף דלקמן ר"ס קנ"ז כ' הטור דבדבר שאין בו דין חלוק' אם החזיק א' מהם בחלקו נתקיימ' החלוק' ואין אחד מהם יכול לחזור בו ודלא כהרמב"ם דס"ל שצריכין להחזיק שניהם כמ"ש המחבר בשמו שם ס"ב מ"מ כאן גם הטור מודה דבעינן שיבנו שניהם דדוקא התם שיש לכל אחד חלק בו בשוה כו' ע"ש:

33. 12.17

    לחזור. ע"ל סקי"א מ"ש שם בשם הסמ"ע:

34. 12.18

    כולם. ע' בתשו' ן' לב ס"ב סי' כ"ט ובתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ח':

35. 13.1

    ברצון. כתב הסמ"ע אף שכבר כתב המחבר כמה פעמים דג' הדיוטות או יחיד מומח' דן את האדם בע"כ ולא כתב דלכתחל' זבל"א כו' נרא' דכאן ה"ק דמיד שכל א' בורר לו דיין א' וכתבו כ"א בורר שלו הן בוררין מעצמן שלישי בע"כ ודנין וז"ש הרי אלו שני דיינים כו' וקאי אמ"ש בוררין להם דיין שלישי וכאילו אמר הרי אלו ב' דיינים בוררין והב"ח דקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה בזבל"א אין הדיינים יכולים לברר השלישי בלא דעת הבע"ד ע"ש ובתי"ט רפ"ג דסנהדרין ובתשובת מהר"י לבית לוי סי' ל"ט:

36. 13.2

    זכות. דכל בורר מעיין יפה בדין זה שביררו ואפי' כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויוכל לזכותו וכן עושה השני ומתוך שהם מתונים בדין יצא הדין לאמתו. סמ"ע בשם נ"י. ומ"ש המחבר דבורר מי שירצ' פי' הסמ"ע הן גדול או קטן ממנו והש"ך כתב בשם רבינו ירוחם דצריך שיהא גמיר או שהמחוהו רבים עליהם דאל"כ יכול לעכב:

37. 13.3

    הנתבע. כתב הסמ"ע נרא' דכ"ש התובע דאם הנתבע יש בידו להוסיף טרחא והוצאות על התובע כ"ש התובע על הנתבע וראי' לזה מכפיית לילך לבית הוועד שכתב הטור ר"ס י"ד (ועיין בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סי' א'):

38. 13.4

    משטענו. קצת קשה ממ"ש המחבר סי' י"ב ס"ז דאף שנתרצו הבע"ד בפשרה בב"ד יכולים לחזור וכתבו הסמ"ע והש"ך דאפילו לאחר שהגידו הפשרה יכולים לחזור והרמ"א לא הגיה שם כלום וכאן כתב משטענו בפניהם אינם יכולים לחזור לכולי עלמא ואפשר שיש לחלק בין אם נתרצו בפשרה בב"ד או בזה בורר אבל הוא דוחק:

39. 13.5

    לקבל. היינו כשלא טענו עדיין בע"פ. סמ"ע:

40. 13.6

    לחזור. כתב הנ"י דאפילו נותן אמתלאות לדבריו לא מהימן. סמ"ע:

41. 13.7

    דוחקים. כתב מהרי"ק שורש ע"ט אלם שאינו רוצה לבא לפני הדיינים המבוררים כבר באמרו שאינם עוד ממוצעים לו ודיינים הסמוכים אינם רוצים לדון ביניהם מפני אלמותו מחויב הוא לבא לפני בוררים הראשונים לדון. סמ"ע:

42. 13.8

    יסכימו. דוקא כשכתבו כן מתחל' הולכין אחר הרוב הא מסתמא אין הולכין אחר הרוב בפשרה וכן כתב המחבר בסי' י"ב סי"ח משא"כ בדין הולכין אחר הרוב אם לא כשהאחד מהן אומר איני יודע. סמ"ע:

43. 14.1

    דנתוני. כאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפיה ובזה כ"ע מודים שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מש"ה לא כתב הרמ"א פלוגתא בזה כמ"ש בס"ד דשם לא איירי בדנו בכפיה סמ"ע:

44. 14.2

    בעירם. ואינו יכול לומר מאחר שהם אינם יודעים לדון וצריכים אנו להוציא הוצאות שליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל דלא וע"ל סי' י"ג ס"ו. סמ"ע:

45. 14.3

    כופין. כתב הסמ"ע היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה. מהרי"ק. אבל הש"ך השיג עליו וכתב שאין לזה טעם ולעיל שייך דין זה שאם הלוה אומר נלך לב"ד הגדול אינו יכול לכוף את המלו' ע"ז כתב דאם המלו' הולך בלא"ה שמה אז יוכל הלו' לכופו וכן פירש הב"ח ופסק דהמלו' יכול לכוף להלו' אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש וכתב הסמ"ע דצ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהם טוענים יותר מבמלוה ולוה ונרא' דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענת מלוה יותר מטענת הלוה משום דעבד לוה כו' וה"ה בטענת ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו (ויש גם כן עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו בידים מש"ה שומעין לו כשרוצה לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע אחד לחבירו וכיוצא בתביעות אלו חשוב טענת הנתבע כשל התובע ואין שום אחד יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש המחבר בד"א בשאר הדינים שזה [טוען] וזה טוען ר"ל שטענות שניהם שוים משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל ולניזק וכיוצא בו עכ"ל:

46. 14.4

    ונראה. כתב הסמ"ע דהאי ונראה ר"ל או נראה דהוי"ו מחלקת וע"ש:

47. 14.5

    לדחותו. ואין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות. סמ"ע:

48. 14.6

    שלישי. היינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון. סמ"ע:

49. 14.7

    ומיד. ר"ל ביום ראשון כדי שלא יבא לידי דחיה ביום ג'. סמ"ע:

50. 14.8

    לעכב. כתב מהרי"ק דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז הי' נרא' דצריך אז לדון עמו שם במקום שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן סי' ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש. סמ"ע:

51. 14.9

    עשיר. ע"ל סי' י"ג סק"ז מ"ש שם (וע' בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סימן ב'):

52. 14.10

    יעתיקו. והסופר אינו מזכיר שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת"ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכיר שמו מ"מ יש חשד שיאמרו שהמורה הכיר כתב של החכם. סמ"ע:

53. 14.11

    יכול. כתב הסמ"ע צ"ע למה לא הביא הרמ"א דעת הטור ושאר פוסקים שחולקים ע"ז וטעמם ונימוקם מהגמרא:

54. 14.12

    הטעמים. דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעים לפסוק הדין עליהן דתורה אחד לכולנו. סמ"ע:

55. 14.13

    מיד. כבר כתב זה המחבר בריש הסי' אלא דשם משמעות לשונו הוא דהב"ד מחזיקים אותו בידם עד שיכתבו מב"ד הגדול כי פן יוציאם התובע ביני ביני מש"ה חידש מור"ם דלא חיישי' לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנוהו ליד התובע. סמ"ע:

56. 14.14

    הוצאותיו. וכתב ביש"ש היינו הוצאת סרבנות אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א"צ לשלם ע"ש. ש"ך:

57. 14.15

    סרבן. כתב הב"י בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והביא התובע עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאומר לא לויתי שאינו נאמן שוב לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו. והש"ך כתב דמלשון הרא"ש משמע אף שלא הביא עדיין התובע עדים רק מיראת העדים חזר הנתבע ואמר שאמת שהזמינו אלא שבא מיד ג"כ דינא הכי מיהו לקמן סי' ע"ט ס"ט בהג"ה לא פסק כן וצ"ע לדינא עכ"ל וע"ש:

58. 14.16

    או. בש"ך כתב דדין זה תמוה וגם בתשובת הרא"ש משמע דבבירור לחוד או בשומת ב"ד לחוד לא סגי אלא תרוייהו בעינן והי' נרא' להגיה אז הב"ד ישומו לו אך בד"מ לא משמע כן וצ"ע עכ"ל:

59. 15.1

    שבא. נרא' דלאו בביאה לב"ד תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחלה. סמ"ע:

60. 15.2

    כותב. נרא' דהרמב"ם חולק בזה וס"ל דלא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלדידיה אין הדרישה כדי לידע שהוא רמאי דהא יודע מתחלה שהוא רמאי רק שהיא באה לבטל הרמאות מש"ה כתוב בנוסחת הרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר דאף אם דיין הזה אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר מ"מ י"ל דאחרים ידרשו ויחקרו יותר ויודע להם משא"כ הטור נמשך אחר דברי הרא"ש דס"ל דהדריש' היא להוודע אם התובע רמאי וכשיוודע שהוא כן ס"ל דצריך לסלק מדינו ומש"ה כתב וידונו מלכו של עולם והמחבר שכתב וידוננו מי שלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין כשני דברים סותרין זא"ז עכ"ל הסמ"ע:

61. 15.3

    מהיתומים. לאפוקי ממה שנהגו בימיהם שאם בא אחד וטען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימנים ולא הי' הטוען רגיל לכנוס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה האיש שמת אינו אמוד להיות לו חפץ זה מוציאין אותו מהיורשים ונותנין אותו לזה האיש שנתן סימנים ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו זה וגם הטור כתב סתמא דמוציאין מהיורשים ומשמע דאפילו בזה"ז יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשים טוענין ברי שהוא של אביהן מש"ה מוציאין גם בזה"ז ותימא על מור"ם שלא הזכיר סברתם. סמ"ע ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"מ ובתשובת ר"מ אלשקר סימן קי"ט:

62. 16.1

    אחד. פירוש בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע על תביעתו והתובע אינו מניחו כי אמר שיש לו עדים אז נותנין לו זמן ל' ולא יותר והא דכתב מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אינו רוצה שישבע לו עכשיו שומעין לו הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתינין לתובע מאחר שטוען יש לי עדים שהוא כדברי ובסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדים משום הכי בזילי נכסי נשבע לו מיד והא דנותנין זמן שלשים יום היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח. סמ"ע:

63. 16.2

    דיהבי. פי' אתובע קאי וקאמר הא דנותנין לו זמן ל' יום ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי. סמ"ע:

64. 16.3

    שבועתו. כתב הסמ"ע אע"ג דיכול להביא עדים או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו כמ"ש בס"א י"ל דסבר שמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו בשבועתו או יהפכו השבועה משא"כ כשכבר נשבע והב"ח והט"ז תרצו בענין אחר ע"ש:

65. 16.4

    מצויה. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה. סמ"ע בשם הריב"ש:

66. 16.5

    שאומר. כתב הסמ"ע דכל מקום שמצא המחבר דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים אף שאין בו פלוגת' כתבו בשם יש מי שאומר וכן מוכח בדברי המחבר בהרבה מקומות עכ"ל:

67. 16.6

    להשיב. ע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקים הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח. סמ"ע:

68. 16.7

    דחייה. כתב הש"ך דבתשובת הריטב"א שבב"י אי' בזה"ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמטה ובלי תביעת שום זמן ב"ד תנאו קיים והרב קיצר בדבר וע"ל סי' קכ"ט ס"י:

69. 16.8

    שכנגדו. צ"ע דלקמן סי' כ"ח ס"ב בהג"ה כשנותנין חרם אחר עדות כתב הרמ"א דאין החרם חל על הקרובים ושכן עיקר וכאן סתם המחבר דשכנגדו חייב להגיד ולא כתב הרמ"א כלום ונראה דכאן ר"ל שמונח ביד שכנגדו שטר שכתוב עליו זכותו או שהוא יודע מי הן העדים היודעים זכותו על זה חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדים משא"כ כשנותנין חרם על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים בכלל החרם דאינן ראוין להגיד. סמ"ע:

70. 16.9

    כשאין. ואם אמר איני יודע אם יש לך זכות בו כופין אותו להוצי' לראותו לבדוק בו אם ימצא שם כתוב זכותו גם אם טען הלה שאבד השט' מחרימין חרם סתם ואם זה טוען ברי שיודע בודאי שיש אצלו שטר שיש לו זכות בו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד ממש ול"ד שטוען נאבד דה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעולם וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע ומש"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום דסמך אמ"ש כאן ודלא כמשמעות ד"מ דלקמן עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

71. 16.10

    נותנים. כתב הסמ"ע דבנ"י איתא שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוצי' עליו כ"ע מודים שיכול בעל השטר לומר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על השטר שלי כדי להפסידני וזו טענה גדולה היא כו' ונ"ל דהמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדי' בסי' ס' ודקדקו כן מלשון הרא"ש אבל לענ"ד נראה לדקדק איפכא שכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל טענת התובע אמרו בגמ' שיש קפידא דמתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורואה אותן בכל שעה מחפש תחבולות לבטל דברי אמת של חבירו משא"כ בהטפסת השטר הרי דלא חילק ליכתב דהיינו דוק' בטוען טענת מזוייף ש"מ דבכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכותו מתוך השטר נותנין לו כו' ע"ש אבל הש"ך כתב דהב"ח הסכים לדעת המחבר דבלא טענת זיוף אין נותנים הטפסה וע' בתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ז:

72. 17.1

    צרכו. כ' הסמ"ע משמע אפי' לא א"ל הדיין דבר כל צרכך אלא שלהשני אמר קצר דברך ג"כ אסור והב"ח כתב דלשניהם יכול לומר קצרו דבריכם ופשוט הוא. ש"ך:

73. 17.2

    בזוים. משמע דכשאינם בזויים אף שאינם יקרים כמו מלבושי האחר אין קפידא בכך. סמ"ע:

74. 17.3

    סמיכה. כתב הסמ"ע הא דבס"ס כ"ח כתב המחבר לענין דיינים שצריכים לישב בשעה שמקבלין העדות דסמיכה כזו נקרא ישיבה צ"ל דאזלינן הכא והכא לקול' ומיהו נרא' דאם היו הדיינים והעדים נסמכים בדין א' בפעם א' אסור למיעבד הכי דממ"נ חד לא עביד כדינ' ודומה למ"ש לקמן סי' קצ"ז לענין קנין חמור וגמל ובסי' ר' בקונין בכליו של לוקח ושל מוכר ולקמן סי' ש"נ עכ"ל ואין כן דעת הב"ח והביא ראיה לזה ע' בש"ך:

75. 17.4

    מקפידין. ואם ישב והעמידו השליח ב"ד אין על הדיינים לחזור ולומר לישב. גמרא. סמ"ע:

76. 17.5

    או. והברירה ביד השותפים וע"ל סי' קע"ו סל"ה. סמ"ע:

77. 17.6

    מותר. אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו אינו רשאי לפסוק דחשיב כנוגע כ"כ הרשד"ם בתשוב' סי' ב' ור"ל ן' חביב באגרת הסמיכה אשר לו. ש"ך:

78. 17.7

    ותלמיד. הב"י כתב דדוקא נקט תלמיד שיש חשד שיסדר טענותיו לפני רבו מאהבתו אותו ואני כתבתי די"ל לרבותא נקט תלמיד אע"ג דאיכ' למימר שהלך שם ללמוד אפ"ה אסור וכ"ש אחר שאין לו עסק אצל הת"ח פשיט' שיש חשד בכניסתו אצלו לבדו עכ"ל הסמ"ע:

79. 17.8

    להשיב. ואם הדיין א"צ לשום מתורגמן שיודע ג"כ להשיב רק שהבע"ד רוצה להעמיד מתורגמן שימליץ דבריו באזני הדיין לאחר שטענו בעצמן מותר גם יש לחלק בין שנתן הבע"ד כח ורשות למתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור ומה שבזה"ז נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל הבא לדון לפני דיינים קבועים ה"ל כקבלו עליהם לדון כן ואין אחר הקבלה כלום. סמ"ע:

80. 17.9

    ולשנות. נראה דצריך לשנותן לפני הבע"ד מיד אחר שטענו בעוד שעומדים לפניהם דשמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענותן ובשנותן לפני הבע"ד יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם סמ"ע:

81. 17.10

    בלבו. היינו אם דן ביחידי ואם דנין בג' מצדיקים ביניהם במשא ומתן. סמ"ע:

82. 17.11

    יאמר. ר"ל שהבע"ד יאמר והדיין ישתוק. סמ"ע:

83. 17.12

    שיטעון. הסמ"ע הוכיח דהטור חולק ע"ז ומתמיה על מור"ם שלא הזכיר דעתו כלל ע"ש:

84. 17.13

    כרשעים. ועפ"ז כתב בספר חסידים דאין להסתכל בפני הבע"ד כשטוענין דאסור להסתכל בפני רשע ונרא' דוקא היכא שיש כפירה ביניהם ופשוט הוא. ש"ך:

85. 17.14

    וידון. כתב הסמ"ע וכבר נתבאר דמצוה להפך בזכותו דת"ח ויפשפש אולי ימצא לו זכות כמ"ש בר"ס ט"ו:

86. 17.15

    זכות. אף דאחד מהם הוכחש עכ"פ י"ל דמשום מלוה ישנה שיש לו ע"ז עשה כן כמ"ש בסי' צ"ב בדין חשוד על השבועה סמ"ע:

87. 17.16

    לפסוק. הסמ"ע השיג על הרמ"א בדין זה וכת' דמה שהביא ראיה מפ"ק דב"ב מרוניא אינה ראיה כפי מה שדחה אותה ע"ש באריכות והש"ך מיישב דעת הרמ"א ומאריך בפלפולו ע"ש גם כתב דאמרינן הדין חוזר היינו כל זמן שלא הוציא הדיין ממון אבל אם כבר הוציא כל מה שמגיע ע"פ הדין ונתנו לתובע נראה דאינו חוזר מאחר דכבר הוציא היכא דקיימ' ממונ' תיקום:

88. 17.17

    וחוזר. כתב בספר באר שבע שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר על פי אותו הזכות שרואה הדיין בשטר אף ע"פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל והביא ראיות עיין שם וצ"ע קצת. ש"ך:

89. 18.1

    לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר. סמ"ע:

90. 18.2

    יוסיפו. הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונשאו ונתנו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו וב' הסכימו לדעת א' אז בטל דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר אינו יודע דמיחשב כאילו לא ישב עמהן אמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי והי' אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו אבל לאחר שהוסיפו אף שהאחד אומר איני יודע מ"מ כיון שמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשארו ג' שמסכימים לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן. סמ"ע:

91. 18.3

    עיקר. והסמ"ע כתב דלא עמד על דעת מור"ם בזה דע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא וכו' וכ"כ הכ"מ בספ"ח דסנהדרין חילוק זה וזה נ"ל ברור ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכין אחר הרוב. ובין בע"ד שבררו בעצמן דבזה יש פלוגתא עכ"ל:

92. 18.4

    הרוב. דכיון שנחתו לדעות ליקח יותר מסתם ב"ד שהן ג' לכך צריך שישוו כולם לדעת א'. סמ"ע:

93. 18.5

    לגמור. היינו כשאינן יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו. ש"ך:

94. 18.6

    שנתבאר. המחבר השוה שם בין א' אומר איני יודע או שנסתלק לגמרי דבשניהן אין הדין נגמר ע"פ הנשארים אבל מור"ם ז"ל דפסק לעיל בס"א שלא כדעת המחבר בס"ס י"ג בא' אמר איני יודע וכאן בנסתלק פסק כוותיה אפשר דס"ל דשאני מסתלק די"ל אילו הי' כאן הי' אומר טעם לדבריו והיו האחרים מודים לו משא"כ באומר איני יודע לא שייך זה בכה"ג אזלינן בתר הרוב כיון שהם יותר מג' וכוונו לדעה אחת. סמ"ע:

95. 18.7

    שלא. כתב הסמ"ע דנרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו ב' הבע"ד לפני הדיינים אז יכולין לומר הפסק דין לא' מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו ובזה מיושב שאינו סותר דין זה למ"ש בסי' י"ג ס"ו וכמ"ש בש"ך שם:

96. 19.1

    סוד. כתב הש"ך בשם מהר"א שטיין דגם בכלל לאו זה שלא יאמר א' לנדון הדיין חייב אותך שלא כדין:

97. 19.2

    שנתבאר. כתב הסמ"ע דקשה קצת על הרמ"א שהרא' מקום על סי' י"ד ושם מיירי כשאחד אומר כתבו לי מאיז' טעם דנתוני ורוצה לילך לב"ד הגדול וכאן משמע דבסתם פס"ד איירי ואפשר דס"ל להרמ"א דדוק' בכה"ג דסי' י"ד מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא כו' דלא יהא מיחזי כשיקר' וגם יש קפיד' לדיין שלא הסכים שלא יאמרו ב"ד הגדול שכולם טעו ועתה לא ידעו מי הטועה אבל בפס"ד דעלמ' ס"ל דא"צ לכתוב אלא פלוני נתחייב לזה כך וכך אבל בגמ' פרק ז"ב מוכח דבכל פס"ד שכותבין הדיינים צריכין לכתוב ומדבריהם כו' וצ"ע וכתב בד"מ בשם תשובת חזה התנופ' שנים שבאו לדין ויצא א' מהן זכאי ושוב חזר בע"ד ותבעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו גם אין הב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל דב"ד בתר ב"ד לא דייקי גם אין רשאין התלמידים לקרוע הפס"ד אף שנרא' להם שהו' שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהו' יודע יותר מהם עכ"ל:

98. 19.3

    ומדבריהם. ואם השוו בדעה א' כותבין לשון ומדבריהם דמשמע שהי' ביניהן מחלוקת ומיחזי כשיקרא. סמ"ע:

99. 19.4

    מחרימין. כתב הסמ"ע הא דכתב המחבר כאן דמחרימין אותו מיד אחר ל' יום וגם לא הזכיר מכתיבת אדרכת' ולקמן סי' ק' במסרב מלקיים פס"ד כתב דכותבין מיד אדרכת' על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסים מתרין בו כו' ואח"כ מחרימין ע"ש וצ"ל דשאני הכא מאחר שקיבל עליו את הדין ולא ביקש שום הרחבת זמן נרא' מזה דאית ליה מזומנים או מטלטלים שהן קודמין להתפרע מנהון כמ"ש בסי' ק"א מש"ה אין כותבין אדרכת' מה שאין כן בסי' ק' מיירי שמסרב לקיים הפס"ד ואין הב"ד יודעים אם יש לו מזומנים או מטלטלים הלכך כותבין עליו אדרכת' מתחלה ואם לא נמצ' לו נכסים ממתינין מלהחרימו עד ס' יום דאמרינן דלמא בל' ימים הראשונים טרח לאוזיף זוזי ובל' ימים האחרונים שמא אוהביו הרוצים להלוות לו טרחי אזוזי ויש ראיה לזה מהגמר' והטור סי' צ"ה ע"ש ודו"ק עכ"ל:

100. 19.5

     מיד. כתב הסמ"ע דזה תמוה בעיניו דהא כתבו הטור והמחבר בסי' ק' דלעולם אין מנדין לאלתר בלי התראה בה"ב כי אם באפקרות' שאינו משגיח על הזמנת הב"ד לבא לפניהם לדין או שעבר על א' מאיסורי תורה כמ"ש הטור בי"ד סי' של"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דכאן איירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב"ד:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 6,253

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.