← Library

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 6,253 sections

1. 1.1

   בזמן הזה. כתב הסמ"ע בשם הטור הטעם דדייקי הפוסקים וכתבו בזה"ז הוא מדכתיב בתורה אשר תשים לפניהם ודרשו חז"ל לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ואנן הדיוטו' אנן הלכך אין דנין בזה"ז מן התורה אלא שליחותייהו דקמאי עבדינן ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס:

2. 1.2

   וירושות ומתנות. דלפי דברי התובע יש בהן ח"כ וה"ה לשאר עניינים גדולים שהרי מקבלין גרים בזה"ז אע"ג דלא שכיח וגם מצינו דהיו מעשין אגיטין בבבל אף ע"ג דלית בהו ח"כ וכמ"ש הר"ן וב"י עכ"ל הסמ"ע. והרמב"ן והרשב"א ז"ל דקדקו על קבלת גרים בזה"ז וכי אלימי ב"ד דהשתא להתירו לישא בת ישראל ולא דמי להודאות והלואות דקי"ל הפקר ב"ד הפקר וגבי גט נמי אמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ותירצו ע"פ מאי דאמרי' בכריתות דגר בעי הרצאת דמים וכו' ע' בשו"ת בני שמואל סי' א' שהאריך:

3. 1.3

   שחבלה. המחבר קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא ולאו דרך הנאתה חבלה ול"ד שחבלה בחברתה אלא ה"ה כל מה שהזיקה במידי דלאו אורח'. ומה שהוא אורחא או דרך הנאתה לא מיקרי חבלה אלא הזיקה. וז"ש בס"ג וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו' מגבין אותו דייני ח"ל מיירי אפי' חבלה בחבירתה דהא בהדיא אמרי' בגמ' דשור בשור דנין במידי דהוא אורח' עכ"ל הסמ"ע ובדיני אש ובור בזה"ז ע' בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ו:

4. 1.4

   כפל. כ' הסמ"ע צ"ע הא כפל בלא"ה אין גובין בבבל משום שהוא קנס וי"ל כיון דגם מה שאין גובין בושת ונזקי אדם באדם הוא משום שנתנו לו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בו ח"כ מש"ה נקט בלשונו דברים שהם קנס עצמו לדבר פשוט וה"ה לכל מה שתמצא שנתנו לו חז"ל דין קנס עכ"ל ומהרש"ל כתב דגם בל' הש"ס מצינו שדבר שאינו שכיח מיקרי קנס דקאמר אבושת קנס' קמגבית בבבל כו' ע"ש. ש"ך:

5. 1.5

   כתוקע. לקמן סי' ת״כ סמ״א כ' המחבר אם תקע לחבירו בכפו נותן לו סלע וכו' ומדברי רש״י בפרק החובל (בבא קמא דף פ״ד ע״ב) משמע דלא מיקרי קנס כל שאין דמיו קצובים ואפ״ה כל שאינו שכיח ולית ביה ח״כ אין גובין בזמנינו וקראוהו בלשונם קנס ע״ש שנתנו לו חז״ל דין קנס לענין זה שאין גובין אותו עכשיו. סמ״ע:

6. 1.6

   יותר. כגון תשלומי כפל וד' וה' או גזל ונשבע לענין חומש. סמ"ע:

7. 1.7

   מומחים. פי' איש מנוסה ובקי בדינים:

8. 1.8

   הסמוכים. בהרמב"ם פ"ד דסנהדרין מבואר דל' סמיכה נתפשט ממ"ש בתורה גבי משה ליהושע ויסמוך את ידיו עליו אבל הסמיכה לדורות אינה בסמיכת יד אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפי' דיני קנסות ועיין בי"ד סי' רמ"ב סי"ד רמ"ב סי"ד ענין הסמיכה שנוהגים האשכנזים עכ"ל הסמ"ע. וכתב הש"ך ופשיטא דלא מהני סמיכה זו רק לענין חליצה וגיטין אבל לא לענין דיני קנסות:

9. 1.9

   ממון. דכן הוא הלכה למשה מסיני ע' לקמן סי' ש"צ ס"ג:

10. 1.10

    ופגם. הא דאין גובין פגם אע״ג דבריש פרק החובל אמרי' עליה דשכיח הוא וגם יש בו ח״כ היינו טעמא דבגמ' לא קאמר דשכיח הוא אלא השומא מה שיש בין בתולה לבעולה דהכל בקיאין בדבר ואינו בכלל הנישום כעבד אבל המעשה מצד עצמו לאנוס או לפתות בתולות זהו לא שכיח ומ״ש המחבר ופגם קאי אאונס ומפתה והוא במקום נזק שלם כמ״ש רש״י בפרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) רע״ב וגם כופר לא שייך כ״א בשור שהמית את האדם רק שהמחבר קיצר וכללינהו יחד עכ״ל הסמ״ע:

11. 1.11

    מגבין. פי' מכל חבלה מגבין אפי' מקטיעת ידו דלא שכיח מ"מ כיון דשבת וריפוי שייכים ג"כ בשאר מכות ופצעים השכיחים אין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולם. סמ"ע וכ"פ הש"ך בשם מהרש"ל:

12. 1.12

    לפייס. כתב הסמ"ע דגם דמי רפואה כולל הרמ"א בדמי הפיוס והוא פשוט:

13. 1.13

    גזילות. כתב הסמ"ע דדעת המחבר שכל דיני גזילות היו דנין חוץ מגזילות הבאות ע"י חבלות אין דנין בזמן הזה אבל דעת הש"ך דגם גזילות ע"י חבלות היו דנין בזמן הזה והא דאמרי' בש"ס פרק המגרש דאין דנין גזילות וחבלות דלא שכיחי היינו הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל וד' וה' וכה"ג עכ"ל (ודבריו דחוקים בעיני כי כל זה לא שייך בגזלן ודו"ק) ומ"ש המחבר מגבין ממנו הקרן בלבד פי' הב"ח דוקא הקרן אבל לא השבח דלפני יאוש ואין כן דעת הש"ך אלא דגם השבח דלפני יאוש מגבין ולא אתי למעוטי אלא קנס דגזלן כו' ע"ש:

14. 1.14

    והוציאו. דוקא כשהוציאו על ידן הוא דנתחייבו ולא מכאשר זמם משום דקנס הוא והא דכתב והוזמו ולא כתב והוכחשו משום דבהכחשה אם הוציאו ממון על פיהם אין מחייבין אותן דמה ראית להאמין לאחרונים יותר מן הראשונים משא"כ אם הוזמו כמ"ש לקמן בסי' ל"א ול"ח ובסי' מ"ו סל"ז ונראה פשוט דלא כתב רמ"א בריש דבריו עדים שהעידו כו' לפרש דיני דגרמי דהא הן מפורשין בסי' שפ"ו בע"א. אלא לדין בפני עצמו כתבו הרמ"א עכ"ל הסמ"ע * מיהו קצת קשה שהרי בסי' ל"ח כ' הרמ"א שאין דנין דין עדים זוממין האידנא משום שהוא קנס ע"ש ויש ליישב דכאן מיירי שהוציאו ממון על פיהם דנתחייבו ממון ולא קנס כמ"ש לעיל בשם הסמ"ע וק"ל:

15. 1.15

    שיעור. נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו אלא קרוב לאותו שיעור. סמ"ע:

16. 1.16

    תפס. היינו בדיני ישראל אבל לא בדיני עכו"ם. ש"ך בשם מהרש"ל וע"ל סי' ד' בהג"ה:

17. 1.17

    מידו. כ' הסמ"ע ואפי' תפס יותר מכדי נזקו כגון כפל ד' וה' דאם היו דנין אותו נתחייב לו מהני תפיסתו וגם קי"ל כהרא"ש דבין אם תפס בשעת הנזק או לאחר הנזק בין אותו דבר המזיק עצמו בין דבר אחר תפיסתו תפיסה ומיהו המרדכי פסק דבנזק קרן עבדינן כר"ת דאם אינו תופס דבר המזיק עצמו לא מהני תפיסתו ובשאר קנסות כהרא"ש ומה שלא כתב המחבר והרמ"א דאם הודה בקנס דלא מהני תפיסתו משום דקי"ל כהרמב"ן דבזה"ז לא מיפטר בהודאתו אפי' לא באו עדים וכמ"ש המחבר לקמן סי' שמ"ח וכתב הש"ך וה"ה בשומר שטען טענת גנב והוא עצמו הגנב כיון דלא משלם כפל אלא בנשבע לפני ב"ד ואנן לית לן ב"ד מומחה א"כ לא נתחייב בכפל ואפי' תפס מפקינן מיניה כ"כ הרמב"ן בספר המלחמות. * וצ"ל דזה גרע משאר קנסות דבשאר גנב א"כ בגניבה זו נתחייב כפל אלא שהמניעה מצד ב"ד שאינם רשאים לדון דיני קנס אף על פי שמשפטו ידוע שהוא חייב כפל משא"כ גבי שומר כל זמן שאינו נשבע בפני מומחין אינו חייב הכפל לפיכך אפי' אם תפס מוציאין מידו וק"ל. (וע' בט"ז סי' זה מה שיישב קושיית הרמב"ן על הראב"ד:

18. 1.18

    יאמר. ומהרש"ל פסק כהרי"ף דבכל דבר שהוא ממון ואינו קנס אלא דלא שכיח שומעין לו. ש"ך:

19. 1.19

    תחזיר. וסיים הרא"ש והטור וז"ל ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים להחזיר מה שתפס וכ' ע"ז מור"ם ז"ל דהיינו דוקא אם תפס בעדים אבל שלא בעדים נאמן במגו דלא תפסתי וע"ל סי' פ"ז ס"ל לענין תביעת ממון וגם לענין תביעת קנס מהני מגו כמ"ש המרדכי בס"פ המניח והרמ"א בסי' שצ"ט ס"ד עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כ' דמהמרדכי אין ראיה דדילמא ס"ל דסוגיא אזלא למ"ד פלגא נזקא ממונא ע"ש:

20. 1.20

    בקנסות. כתב המרדכי ואף דאין גובין קנסות בזה"ז מ"מ יש לדונן ע"פ ז' טובי העיר. סמ"ע:

21. 1.21

    גובין. בפסקי מהרא"י סי' ס"ד משמע דיכול לקנוס למי שאינו רוצה לציית דין שיתן קנס למלך וע"ל סי' שפ"ח ס"ה. סמ"ע:

22. 1.22

    בדברים. זהו מתקנת הגאונים אבל מדינא פטור בבושת דברים ואפי' דיינים סמוכים אין גובין אותו. סמ"ע:

23. 1.23

    כבודו. בירושלמי הביאו הטור דמבייש את הזקן נותן ליטרא דדהבא וי"מ שהוא ל"ו זהובים עכ"ל סמ"ע וכ' הש"ך דבי"ד סי' רמ"ג ס"ב פסק הרמ"א שאין לנו בזה"ז דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא אבל בתשובת ר"י מטראני החדשים ס"ס מ"ז חולק ע"ז ע"ש:

24. 2.1

    שהעם. כ' הסמ"ע לאו דוקא כל העם אלא אפי' יחיד מהם שפרוץ יכולים לענשו ולקנסו שלא מן הדין אלא כשהעם פרוצים יכולים לענוש את כל מי שיעבור תקנתן אף שלא ראו אותו האיש שהוא פרוץ במעשיו כדי לגדור את העם:

25. 2.2

    חובטין. משמע דאפי' גמר דין יכולים לעשות ע"י עכו"ם כיון שהוא אלם ובפרט בקנס דלאו דין הוא. סמ"ע. ור"ל אף דלא נגמר הדין עדיין גבי ישראל מ"מ יעשו הגמר דין ע"י עכו"ם:

26. 2.3

    שהמחום. פירוש שהמחום הציבור לב"ד עליהם. סמ"ע:

27. 2.4

    הגדול. ז"ל המרדכי בשם תשובת ר"ג כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר שבאבירים ויפתח בדורו כו' וכל מה שעשה עשוי וכן כתב הרשב"א דכל צבור במקומו כגאונים שתקנו כמה תקנות לכל ישראל עכ"ל הסמ"ע:

28. 2.5

    כולם. פירוש דאז בדבור בעלמא נתקיים אף בדבר שלא היה מנהג מקדם. סמ"ע:

29. 2.6

    להאי. כתב הסמ"ע דצ"ע בדעת הרמ"א אי ס"ל דדעת החולקים אפי' למיגדר לצורך שעה לא מהני או דס"ל דוקא שלא לצורך שעה אבל אם הוא צורך שעה מודים דיכולים לשנות וחילוקי דין זה הוא לפי גרסת המרדכי ע"ש:

30. 2.7

    עיניהם. כתב הסמ"ע בשם מהרי"ק דאפילו למ"ד דטובי העיר יכולים לתקן מה שירצו היינו דוקא מה שהוא צרכי הקהל אבל להפקיע ממון מא' לחבירו שאינו צורך הקהל פשיטא דלא. גם לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר אלא בגדול שאין בדור כמוהו וכתב עוד בשם הגהת מיי' מעשה באחד שישב לארץ להלקותו ולא בא הממונ' להלקותו ופטרו והביא ראיה לדבריו ע"ש וע"ל סי' ת"ך סמ"ע:

31. 3.1

    משלשה. כתב הסמ"ע דהיינו מד"ס אבל מדין התור' בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא והש"ך תמה על הרמב"ם בזה שפסק כרב אחא ובש"ס משמע דרב אחא ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין וכיון דקי"ל דלא כשמואל לקמן ריש סעיף ב' וכ"פ הרמב"ם עצמו אם כן איך פוסק כרב אחא דהוי תרתי דסתרי וכבר הרגיש בקושיא זו הרב הכ"מ וע"ש מה שתירץ:

32. 3.2

    סברות. ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' ופוסקים דההוא מומח' מיקרי ויכול לדין יחידי אלא פי' דלית בהו חד ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים. סמ"ע:

33. 3.3

    בעירו. ואם התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד ע"ל סי' י"ד כל פרטי דינים אלו:

34. 3.4

    פחות. כתב הב"ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין והש"ך חולק עליו ע"ש:

35. 3.5

    טעו. ונ"מ לענין זמן ב"ד. ט"ז:

36. 3.6

    לרבים. כתב הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנ' ותלמוד ובשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זמנין סגיאין ולא חזי ביה טעות' כגון האי הוי מומח' לרבים ועיין בי"ד סי' רכ"ח וסי' של"ד:

37. 3.7

    מומחים. משמע דאם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודא' שהית' לפניהם הוה הודא' כן הוא דעת הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל כל פחות מג' אפי' הם מומחים וסמוכים לא מהני הודאתו בפניהם להיות הודאה ומהתימא על מור"ם שלא כתב בלשון פלוגתא על דברי המחבר וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומח' לרבים ר"ל שהמחום רבים עליהם דכה"ג מהני עכ"ל הסמ"ע. אבל הש"ך חולק ע"ז דלא נהירא לחלק בכך דמה בזה שהמחום רבים מ"מ לא ה"ל ב"ד אלא הא דלא כתב רמ"א לשון פלוגתא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ די"ל פי' סמוכים שאינם מומחים מיהו לענין דינא אפילו הם סמוכים ומומחים אין הודאתו הודא' ודלא כדעת הרמ"א וכן נרא' דעת הע"ש ע"ש:

38. 3.8

    כפרן. ואם אמר לפניהם אתם עידי או שאמר בלשון הודא' גמור' דעת הסמ"ע דמהני ואין כן דעת הש"ך אלא דגם אם אמר אתם עידי אין להם דין ב"ד רק דין עדים דלא הוחזק כפרן אם אומר אח"כ פרעתיך כמ"ש בסי' ע"ט ס"ט:

39. 3.9

    יחידי. ויש ליזהר בזה"ז שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפרש בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תור' או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך. ש"ך:

40. 3.10

    וראויים. היינו כל אותן היושבים בתורת דיינים אבל תלמיד היושב לפני רבו א"צ שיהא ת"ח אלא שלא יהא בור. סמ"ע:

41. 3.11

    יושב. וכן אמרו חז"ל בפ' ז"ב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבים בדין אא"כ היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:

42. 3.12

    אין. ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם והיינו אם אינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומח' סתם בל' הרמב"ם ומהני ליה נטילת רשות סמ"ע:

43. 3.13

    מהני. אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא. ש"ך:

44. 3.14

    שירצה. מיהו צריך שיהא גמיר וסביר. סמ"ע:

45. 4.1

    שיכול. פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל"מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפילו בלא הכא' נמי אינו רשאי להוציאו ממנו מיהו דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתופסו דיהא נאמן לפני ב"ד במיגו על טענתו. סמ"ע:

46. 4.2

    לקמן. שם מבואר דיכול למשכן לערב ולהשוכר בעד שכירתו וא"כ לא הי' צריך הרמ"א כאן לכתוב בשם י"א לכן נרא' להגיה מותר למעבד דינא לנפשיה ור"ל אפי' בהכא' והשתא אתי שפיר דקמ"ל דמותר למעבד דינא לנפשיה בהכא' אלא שצ"ע מ"ש הרמ"א אח"כ י"א דלא מיקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה מתפיס' בעלמא איירי וצ"ל דאותו י"א אמ"ש המחבר בריש הסי' קאי דכתב דוקא כשיוכל לברר כו' דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיס' בעלמא אסור ע"ז כתב די"א דתפיס' גרידא מותר בכל ענין עכ"ל הסמ"ע:

47. 4.3

    להציל. ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו"ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזיקו כדין מסור לאנסים מהרש"ל פ"ג סי' ו' עיין בתשובת רשד"ם סי' קמ"ה. ש"ך:

48. 4.4

    ענין. כתב הסמ"ע דיש חילוק בין אם בא לתופסו גוף הדבר שגזל ממנו דאז מסתמא הלה כופר אינו יכול לתופסו רק שלא בעדים דאז דוקא מהני משא"כ כשטוען שחייב לו ממקום אחר וירא שמא ילך מכאן או יטעון אין לו. בזה יכול למשכנו אפילו בעדים דהא אינו ודאי שהנתבע יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר עכ"ל:

49. 4.5

    העיר. ול"ד בני עיר אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע"ש במהרי"ק אבל בשורש ב' כתב להיפך דאפילו נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראים מוחזקים ונרא' דמש"ה לא כתב מור"ם בהג"ה דאם אינו מבני עירן דלא מיחשבו מוחזקים נגדו משום דמסתפק בזה כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דבמהרי"ק משמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו הוא דבעי שיהי' מבני העיר אבל לענין שהקהל נקראו מוחזקים הוא אפילו שלא כנגד בני עירן עכ"ל (ועיין בתשובת ח"צ סי' י"ד ובשו"ת שב יעקב חלק ח"מ סי' ג'):

50. 4.6

    מסים. הטעם כיון שהמס הם גובים ליתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך. סמ"ע:

51. 5.1

    בשבת. גזרה שמא יכתוב הטענות ופס"ד כמ"ש בא"ח סי' של"ח ותקנ"ד וע"ל ס"ס רל"ה וסי' ר"ח ובי"ד ס"ס קע"ה ע"ש:

52. 5.2

    בע"ש. אפילו אם נתרצו הבע"ד מ"מ יש איסור מצד הדיינים מפני שצריכין להיות מתונים בדין ובע"ש ובעי"ט הם טרודין ודוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר שבת וי"ט מותר מצד הדיינים אלא דגם לזה אין יכולים לכפות הבע"ד לבוא אי נמי אף אם אין הדיינים טרודים כגון שיש להם אחרים שיטרחו עבורם מ"מ הבע"ד א"צ לבוא עכ"ל הסמ"ע:

53. 5.3

    אין קונסין. שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדת שבת וי"ט שכחתי שהזמינו אותי. סמ"ע:

54. 5.4

    איסור. פירוש כגון גיטין וחליצ' אין להקל:

55. 5.5

    בניסן. אבל בסיון קובעים מפני שאין בו י"ט אלא שני ימים סמ"ע:

56. 5.6

    בעיר. אבל אם הוא בעיר דנין אותו וכן אם רצו הבע"ד לבא מעיר לעיר דנין אותן בכל החודש זולת בעי"ט. סמ"ע:

57. 5.7

    לקבול. ע' בא"ח סוף סי' תקמ"ה שסתם המחבר וכתב דמותר לקבלו בשביל חובותיו בח"ה ומור"ם לא הגיה עליו כלום וצ"ל דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהי' הבע"ד מבני העיר או שראו הב"ד דחיה ורמאות עכ"ל הסמ"ע. וצ"ע במ"ש שהבע"ד הוא מבני העיר דהא מדברי רמ"א משמע דאם הוא מבני העיר פשיטא דאסור לקבול מדכתב לשון אפילו על בני כפרים כו' ודו"ק:

58. 5.8

    בלילה. ועכשיו נוהגין להקל לדון תחלת דין בליל' משום דכשבא לדין כששולחין אחריו ה"ל כקבלוהו ובתשובת מור"ם כתוב דאם נתרצו הצדדים מותר לדונם בליל' ולכאור' הי' נרא' טעם אחר לומר דדומ' למה דקי"ל סומא בא' מעיניו כשר לדון משום דיכול לראות וסומא בשתי עיניו פסול דהוה אצלו ליל' אפילו ביום וא"כ ה"ה איפכא שמדליקין נרות בליל' ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון אפילו תחלת דין ודומ' לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בק"ס בליל' אלא לאור הנר וא"כ גם כאן נ"ל להלכ' ולא למעש' לכפותו לדון בליל' אף כשהנרות דולקות כי לא מצאתי חילוק זה בשום אחד מהפוסקים עכ"ל הסמ"ע וכ' עליו הש"ך דראייתו ממה שקונין ק"ס בליל' הוי ראי' לסתור דבהדיא אמרי' בש"ס פ' י"נ דקונין ק"ס בליל' ואין דנין בליל' וכ"פ בתשובת מ"ב:

59. 5.9

    עברו. כתב הסמ"ע הא דבס"ס כ"ח בענין קבלת עדות כתב המחבר שאם קבלוה בליל' דאין דנין עליה יש לחלק דקבלת עדות לאו גמר דין ומעש' הוא ומש"ה אסור לדון עליו לכתחל' משא"כ כאן דכבר נגמר הדין והש"ך כתב בשם הרמב"ן והר"ן והרא"ש ושאר פוסקים דאין דיניהם דין וכנ"ל עיקר עכ"ל:

60. 5.10

    שביעית. דאז זמן מנח' מן הדין כמ"ש בא"ח סי' רל"ב והטעם דאפילו לגמור הדין אסור דשמא יראו הדיינים טעם חדש בטענתן ויחזרו מדעתן הראשונ' ויהי' תחלת דין סמ"ע:

61. 5.11

    מפסיקין. בב"י וד"מ כתבו דאפי' התחילו בגמר דין מפסיקין. סמ"ע:

62. 5.12

    שנתעטפו. פי' הדיינים היו בימיהם יושבים בטליתותיהן ובסודרין שלהם מעוטפין מפני אימת השכינ' וכדי שלא יפנו אנה ואנה כמ"ש המחבר בסי' ח' ס"ב עכ"ל הסמ"ע:

63. 6.1

    פרוטה. דלא איקרי ממון לענין גזל ואם תובעו כלי פחות מש"פ ע"ל סי' פ"ח ס"ג:

64. 6.2

    גומרים. והסמ"ע פסק כהרא"ש דאפי' הוזקקו לש"פ אין גומרין לפחות מש"פ:

65. 7.1

    אביו. אביו הוא כ"ש וכן הוא בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי. סמ"ע:

66. 7.2

    חבירו. ובי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפיי' מותר לדון את חבירו ובלא כפיי' מותר לדון אפי' לישראל סמ"ע:

67. 7.3

    שלשתן. וה"ה שלשה גרים שאמן מישראל כשרים לדון ישראלים. סמ"ע:

68. 7.4

    מעיניו. בסמ"ע כתב הטעם בשם הרא"ש כיון דכל העולם גומרין בליל' וסומא באחת מעיניו חזא טפי ביום מש"ה דן אפילו בתחלת דין והב"ח פסק דבדיעב' אפי' סומא בשתי עיניו כשר ע"ש:

69. 7.5

    י"ח. דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא אחד מהמדות שצריכים להיות בדיין עכ"ל הסמ"ע:

70. 7.6

    ואפי'. ואע"ג דלענין עדות בעינן שתי שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש שנאמר ועמדו שני האנשים מה שא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו. סמ"ע:

71. 7.7

    פסולה. דילפינן לה מעדות ודלא כע"ש שכתב טעם זר כן כתב הסמ"ע:

72. 7.8

    ממונות. אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב עיין שם עכ"ל הסמ"ע:

73. 7.9

    נעשה. משום דבעינן עדות שיכול להזימה והוא לא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדים מותרים לדון ע"פ ראייתן כדמסיק. סמ"ע:

74. 7.10

    אחד. פי' עם עוד א' מן השוק. סמ"ע:

75. 7.11

    כוונו. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' ל"ו העליתי דבכוונ' לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין אם נמצא א' קרוב או פסול דוקא התם בטל העדות משום גזרת הכתוב משא"כ כאן דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים כו' או שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למיפסליה עכ"ל:

76. 7.12

    דרבנן. וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סי"ב שעד הרוא' בליל' נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דינים עוד מזה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם הב"ח דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשים דיינים אע"ג דאין אסור לדון בהם אלא מדרבנן וצ"ע לדינא עכ"ל:

77. 7.13

    ומעיינין. פי' דנין ביניהם אלא דלשון מעיינין לא משמע דין אלא פשרה דרואים אם יכולים לפשרם כ"כ הסמ"ע והב"ח כתב דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:

78. 7.14

    אסור. עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו וע"ל סי' מ"ו. ש"ך:

79. 7.15

    בורר. והיינו שכל א' יברר לו מי שיבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעש' השני והשלישי שומע ומכריע ביניהם עכ"ל הסמ"ע ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ו ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס"ג:

80. 7.16

    לתלמידו. ומכ"ש לאב של תלמיד אפי' אם נותן לו שכר לימוד סמ"ע והש"ך כתב דה"ה דמותר לדון לאושפזיכניה וכן פועלים ושכירים ע' בתשובת ן' לב ח"ג סי' צ"ו:

81. 7.17

    להושיב. לשון מוהרי"ק ואפי' המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשר לברר דיינים ומהרא"י בפסקיו כתב דמנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם כו' מי ישנה מנהגם ולזה דקדק הרמ"א וכתב הפסול לדון משום אהב' ושנא' ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"י כהן סי' ל':

82. 7.18

    קורבה. כתב מהרש"ל רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שתובעו לפניו הרי הוא מכשירו ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבנים מונעים עצמם משום חסידות ובסיב' זו נלקה הדין ע"כ כתבתי כו'. ש"ך:

83. 7.19

    להצטרף. אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק וכן הוא לענין עדות בסי' ל"ד. סמ"ע:

84. 7.20

    אחרת. באותה בה"כ שהדיינים מתפללים וקורין לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק וה"ה כשדנין על בה"כ ויש אחרת באותה העיר אין דנין אא"כ מסלקין נפשם מללכת בזו שדנין עליה. סמ"ע:

85. 8.1

    ואינו. האי וי"ו של ואינו חכם. היא וי"ו החולקת ותרתי קאמר הן שאינו הגון במעשים אף שהוא ת"ח או שאינו ת"ח אפי' הגון במעשים וכדמסיק אע"פ כו' סמ"ע:

86. 8.2

    שישאל. דשמא לא ישאל ונמצא מטה את הדין רש"י דלא כטעם הע"ש. סמ"ע:

87. 8.3

    באימה. מפני כבוד השכינ' כמ"ש אלהים נצב בעדת אל:

88. 8.4

    דן. יהא דומ' לו כאילו דן להקב"ה כמ"ש כי לא לאדם כו' סמ"ע:

89. 8.5

    לאמתו. פי' שדן האמת לפי שעתו פעמים בדין תור' פעמים לפי השע' למגדר מלתא כ"כ הסמ"ע וע' בב"ח ובדריש' עוד פירושים אחרים בזה:

90. 8.6

    ראוי. ומ"ש בסי' י' ס"ג על ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להורא' ואינו מור' התם מיירי שאין כמותו בכל הדור משא"כ כאן כתב שאין שם כמותו משמע דבמקום אחר יש הגונים כמותו. סמ"ע:

91. 8.7

    להכותו. פי' כשיש עדים שמצערו הי' מכין אותו מכת מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו רק לנדותו ואע"פ שנידוי חמור מדינא דש"ס מ"מ לענין נאמנות לא הימנוהו לשלוח יד בגופו בלא עדים וע"ל סי' י"א ס"ב עכ"ל הסמ"ע וע' בס' ב"ש מה שכתב בזה:

92. 8.8

    פטור. אפי' הי' יכול להציל בדבר אחר. סמ"ע:

93. 9.1

    מאוד. משום דחמדת האדם אחר הממון לכך הזהיר באזהרה כפולה וטעם שוחד דרשו רז"ל שהוא חד ר"ל הנותן והמקבל נעשים גוף א' וכיון דאסור לקבלו מחד אסור ג"כ לקבל מתרווייהו בשוה ואפי' משניהן יחד אע"ג דלא שייך שם ה"ט. סמ"ע:

94. 9.2

    כשיתבענו. אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון דלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות הזכאי ול"ד לרבית דכתיב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות בו. סמ"ע:

95. 9.3

    דברים. כתב הסמ"ע דר"ל שוחד עניינים כמו ההוא דנטל גדפא או כיסה רוק שלפני הדיין וגם שוחד דברים ממש אסור כגון להקדים לו שלום אם אינו רגיל בכך וכל כיוצא בזה כמו שאסרו דברים כאלו גבי רבית בי"ד סי' ק"ס ע"ש:

96. 9.4

    שאלה. ואי עביד לאחשובינהו ש"ד. טור וע' ב"ח. ש"ך:

97. 9.5

    להשאיל. אפילו לא השאילו עדיין כיון דיש לו להשאיל אז שאלתו ששאל ממנו אין עליו תורת שוחד שהרי גם הוא יכול לשאול ממנו כשירצ'. סמ"ע:

98. 9.6

    קודם. אפי' אם בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותה תביע'. סמ"ע:

99. 9.7

    סתם. לאפוקי אם הקדישו לשום דבר מיוחד דאז אסור לשנותו לדבר אחר כמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ובי"ד סי' רנ"ו. סמ"ע:

100. 9.8

     ידוע. כתב הסמ"ע פירוש ואז אותו הדין הוה דין אע"פ שנטל שכר על דינים אחרים שדן לפני זה ולאחריו ול"ד לעובר עביר' א' שכל דיניו ועדותיו בטלים עד שעושה תשוב' דשאני הכא דלא עבר על לאו אלא משום קנס הוא וע' בתשו' מהר"ם פדואה סי' מ' ובריטב"א ס"פ האיש מקדש:

Next → — showing 1–100 of 6,253

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.