← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 6,253 sections

1. 20.1

   כלום. דכיון שאמר אין לי עדים אמרינן הני עדי שקר הן ששכרן אחר שראה שנתחייב ואפילו אם ניכר הדבר שלא שכרן אפ"ה אם הוא גדול ואמר תחלה אין לי עדים וראי' תו לא מקבלין עדות שלו. סמ"ע:

2. 20.2

   משגיחים. שנרא' שמזויף ושקר הוא ומתחל' לא הוה ניחא ליה להסתייע מזיופיה כ"ז שלא נצטרך כמו עתה שרואה שנתחייב בדין. סמ"ע:

3. 20.3

   וסותר. כתב הסמ"ע דהרא"ש חולק ע"ז וכתב כיון שנעשה אחר מיתת אביו גדול דינו כאחר ובודאי חקר קודם בואו לדין ולא הל"ל אין לי אבל הב"י כתב דאין זה כדאי לסתור דברי הרמב"ם והרמ"ה דאיכ' למימר כיון דבשעת מיתת אביו לא ידע שוב אינו מכיר האנשים היודעים זכותו כדי שיחקור מהם וזה דעת המחבר שסתם כוותייהו:

4. 20.4

   וידע. במרדכי נסתפק אם אומרים העדים שהיו בידו רק שאינם יודעים אי ידע בהן אי אמרינן דה"ל למידע או לא ובד"מ מסיק דכשהגדיל בשעת דין לכ"ע אמרינן דה"ל למידע נמצא מ"ש מור"ם בהג"ה וידע ר"ל דמסתמ' ידע עכ"ל הסמ"ע:

5. 21.1

   זמן. הרשב"א בתשובותיו כתב דין זה אשטרות שהתנ' בפני ב"ד שאם לא ישלם לזמן פלוני שיתנו השטרות לשכנגדו ועבר היום ולא בא ופסק דיתנו השטרות מיד עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דעכ"פ אם תובע זמן לפרוע מה שחייב נותנין לו כו' ע"ש:

6. 21.2

   מקנין. פי' וה"ל כאילו לא קנה בקנין מעולם ואפי' עבר ממנו האונס ולא בא מיד יבא כשירצה וישבע. סמ"ע:

7. 21.3

   כשיתבענו. ה"מ למנקט רבותא דיוכל לבא אח"כ לישבע וליטול אלא דכתב במה דפתח ועוד י"ל דס"ל דדוקא לישבע ולפטור ה"ל כאילו לא קנה מעולם משא"כ לענין לישבע וליטול וצ"ע לדינא עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך מסיק דאין חילוק כלל וכן דעת הב"ח ועיקר וכתב עוד דבשידוכין בזה"ז שמתחלה נעשה השידוך בסתם ואח"כ כותבין תנאים כגון קביעת זמן הנישואין ולא נתפרש שהשידוך נעשה ע"מ כן אע"פ שאח"כ עבר א' מהם הזמן מחויב חבירו לקיים השידוך כיון שעבר מחמת אונס ואין עיקר הזיווג תלוי בזמן אבל כל שמתחל' נעשה ע"מ כן אפי' אין עיקר המעשה תלוי בזה פטור חבירו שכנגדו אע"פ שזה הי' אנוס. ודלא כט"ז בי"ד ס"ס רל"ו וע"ש בש"ך:

8. 21.4

   כשקנו. כתב הסמ"ע דברישא שיש אפקועי ממונא בעינן שיקנה בב"ד חשוב ובמעכשיו ובסיפא שאם לא יבא יפטר חבירו אפי' קנין בב"ד חשוב אין צריך אלא קנין לחוד והש"ך כתב דהב"ח חלק עליו דכיון שאין כאן הפקעת ממון בבירור אפי' ברישא סגי בקנין לחוד ובע"ש כ' כהסמ"ע כו' ע"ש:

9. 22.1

   תרתי. כתב הסמ"ע נרא' דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים וגמר הדין דאין יכולים לחזור בו דאין זה מקרי תרתי לריעותא דשם חד הוא אבל אין כן דעת הש"ך וכתב שכן משמע מהרא"ש ושאר פוסקים שכתבו אם קבל כשר אחד במקום שנים ולא כתבו במקום שלשה כו' ע"ש:

10. 22.2

    הדין. כתב הסמ"ע דכאן שייך הג"ה ויש חולקין שכתב רמ"א לעיל:

11. 22.3

    נתבאר. כתב הסמ"ע דהיינו כשאמרו פלוני אתה זכאי ואתה חייב וכ"ש כשאמרו צא תן לו דהוה מילת' דפסיק' שחייבוהו משא"כ כשאמרו חייב אתה ליתן לו נרא' כמסתפקים עוד בדבר אבל אין כן דעת הש"ך לחלק בין חייב אתה ליתן לו ובין איש פלוני אתה זכאי כו'. ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינ' נרא' דלא הוי גמ"ד עד שיאמרו צא תן לו או שגמרו הב"ד הדין ויצא מב"ד וכן עיקר עכ"ל:

12. 22.4

    שטעו. כתב הסמ"ע דנ"מ דיכול לחזור ולטעון בע"א או דנותנין לו זמן מב"ד השני כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר והש"ך כתב דנ"מ שהדין קיים כ"ז שאין שכנגדו מכיר שטעו וכתב עוד דכל זה מיירי קודם שהוציאו ממון אבל אם כבר הוציאו ממון אפי' טעו מה שעשו עשוי ודלא כהרמב"ן ע"ל סי' כ"ה סקכ"ד עכ"ל:

13. 22.5

    ראשי. וכל דבר שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור דכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין כגון שפטרו א' ממסים וכיוצ' בו וע"ל ס"ס קס"ג. סמ"ע:

14. 22.6

    ישבע. פי' שבועת היסת דאין זה הדיין מיחשב עד להבי' לידי ש"ד ואע"ג דלא מיחשב זה לנוגע בדבר אפ"ה אינו חשוב עד דהא מיירי מקרוב או פסול וסיים הש"ך א"כ בשנים כשרים חייב כדי שיפסקו ממון ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן פ"ג וע"ל סי' כ"ג עכ"ל:

15. 22.7

    ואסור. כתב הסמ"ע דאם יש לא' מבע"ד זכות ויפוי כח במשפט דעכו"ם טפי מבמשפט ישראל אז מהני הקנין דלא אמרו אין אדם מתנ' על מ"ש בתורה כ"א בתנאי בעלמ' אבל אין אחר קנין כלום ואם אין בו זכות לא' מחשב קנינו קנין דברים וע"ל סי' כ"ו:

16. 22.8

    כבר. הש"ך השיג ע"ז ודעתו שאין לחלק בין לכתחל' ודיעבד אך נרא' לחלק בין אם קנו מידו סתם לדון בדיני עכו"ם אז אפי' בדיעבד לא מהני אבל אם קנו על עכו"ם א' בפירוש הרי שהעכו"ם זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו ומהני כמו אם קבלו קרוב או פסול כו' ע"ש:

17. 22.9

    שיגמר. כתב הסמ"ע דגמ"ד דשבועה הוא שישבע כדמסיק ולדעת רש"י והרא"ש ה"ה כשיצאו חוץ לב"ד ולזה הסכים הש"ך וסיים וכתב מיהו כל זה כשא"ל כן בב"ד אבל חוץ לב"ד או בפני שנים לא מהני אף כשקבל עליו או יצא אם לא שנשבע על פיו עכ"ל:

18. 22.10

    והפכה. לאפוקי ש"ד דאינו יכול להפכה כמ"ש בסי' פ"ז ע"ש. סמ"ע:

19. 22.11

    משלם. כתב הסמ"ע דנ"ל אפי' אם אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבוע' על שכנגדו די"ל דעתו הי' לא אשבע אלא אהפכה כ"ז שלא אמר לא אשבע ואשלם וכתב עוד דאם נתחייב הנתבע שבועת היסת ואמר בב"ד אשבע ויצא אינו יכול להפכ' אח"כ אבל הש"ך השיג עליו בזה דדוקא באמר איני נשבע אלא הריני משלם הוא דא"י לחזור בו אם יצא דמיד שאמר איני נשבע הודה והודאתו כק' עדים דמי אבל היכ' שאמר אני נשבע ה"ל כאומר אני עומד ואקיים הדין ולא שקיבל עליו לישבע דוק' א"כ יכול להפכה וכן המנהג כדברי בכמה קהלות קדושות. עכ"ל הש"ך:

20. 22.12

    לחזור. דעת הש"ך לחלק דאם השבוע' הית' בב"ד אע"ג דהאמירה הי' חוץ לב"ד מהני אבל אם נשבע חוץ לב"ד נ"ל ברור דהדין עם הנתבע ובפרט שזה בא להוצי' המע"ה ובב"י ובע"ש כתבו עוד דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא א"ל כן ואח"כ ישבע שבועה דאוריית' כדלעיל ס"א גבי כופר ואמר לא קבלתי לדון ע"כ ולענ"ד זה אינו דכיון דלא יזכה אלא בשבוע' אין משביעין ע"ז דלא ה"ל כפירת ממון דמי יימר דמשתבע כמ"ש הפוסקים בסי' צ"א גבי חנוני על פנקסו ול"ד לס"א דהתם הדיין מחייבו ממון מיד ואע"פ שבלא"ה האי דינ' לית' אם נשבע חוץ לב"ד כנ"ל מ"מ יש נ"מ למי שטוען שהפך עליו השבוע' ליטול באופן שמועיל ההיפוך וחבירו כופר דא"צ לישבע ע"ז. שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי בבעל העיטור שכתב ראובן הוצי' שטר כו' ע"ש בש"ך:

21. 23.1

    נסתלקו. כתב הסמ"ע בשם הרשב"א במי שנתן לחבירו שטרות ונשבע הלה שלא יגבה לעצמו מאותן החובות כלום ואח"כ נתגלגל הדבר שבאו לידי סכסוכים וקבלו ביניהן פשרן א' שכל מה שיפשר ביניהם עד לזמן פלוני יהא קיים ועשה פשרה שיתנו פטורים זה לזה חוץ משט"ח הנ"ל יהיו בתוקפן כמו שהם היום ואח"ז נתגלה שהנותן קבל מקצת דמי החובות קודם שנתנו הפטורים ועכשיו אומר שהו' פטור ממה שקיבל מאחר שיש לו פטורים ואף שנאמר בהן חוץ משט"ח מ"מ כיון שמבואר כמו שהם היום ואז כבר קיבל המעות והפשרן אומר ג"כ שכך היתה כונתו בפשרה ופסק שצריך להחזיר מה שקיבל מאחר שלא נודע בעת נתינת הפטורים אדרבה הוא בחזקת שלא קיבל באשר שנשבע ואין עדות הפשרן מועיל כיון שהבע"ד שוב אין עומדין לפניו עכ"ל:

22. 23.2

    שודא. ענין שודא דדייני ופירושו עיין בסמ"ע ובש"ך:

23. 23.3

    נאמנות. ואפי' בעודן לפני הדיין אינו נאמן אלא צריך לברר ולומר הרי אתה טענת כך ואתה כך לפי טענותיכם אתה זכאי ואתה חייב. סמ"ע:

24. 23.4

    יסתור. משמ' דאם סותרים טענות הראשונות אין הדיין נאמן לומר כך טענו אפי' עודן לפניו שאין הדיין נאמן אלא לומר לזה זכיתי כו' מה שתלוי בדין. ש"ך:

25. 23.5

    שנים. דאז בתורת עדות אומרים ונאמנים כ"כ הסמ"ע ובתשובת ן' לב סי' קט"ז פסק דגם פשרנים שנתבררו לדון ולפשר כפי ראות עיניהם נאמנים הם לפרש דבריהם וכתב עוד דאם יש בשטר פשר לשון הסובל ב' פירושים יכולים לפרש ולומר לכך נתכוונו אע"פ שלשון האחר מרווח יותר ואין המוחזק יכול לומר קים לי כלשון האחר אבל אם הלשון שמפרשים הוא דחוק צ"ע וע"ש עוד סי' קי"ט ולכל דבריו הסכים מהר"א ן' ששון סי' ק"כ ע"ש עכ"ל הש"ך:

26. 23.6

    שמכחישים. פי' שאומרים ששמעו מדיינים אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן לכך נאמנים הדיינים עצמן יותר מהם ומה"ט נרא' דדוק' ב' דיינים נאמנים טפי מב' עדים אבל עד א' ודיין אין נאמנין יותר מב' עדים דעלמ' ואף שבד"מ כתב דנאמנים היינו נגד בע"ד אפי' בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדים קאמר. סמ"ע:

27. 24.1

    תחלה. כתב הש"ך דהרבה פירושים נאמרו בזה ונ"ל עיקר דה"פ כשבאין לדין והתובע רוצה שישמעו דבריו תחלה והנתבע חפץ לומר תחלה ונ"מ דאולי יודה מקצת ואין מודה מקצת מתחייב ש"ד אלא כשהודה לאחר שתבעו התובע כדלקמן סי' פ"ח סט"ו אז נזקקין לתובע תחלה ואם יודה לו זה מקצת יתחייב ש"ד משום דה"ל לפרוע לו קודם שתבעו ואי זילי נכסי דנתבע כגון שהנכסים זלים בעת ההיא או שיצטרך למוכרם בזול כשימכור במהירות ולכך לא שילם לו קודם שתבעו נזקקים לנתבע תחלה ואם יודה מקצת קודם שיטעון התובע אינו חייב ש"ד עכ"ל:

28. 24.2

    פרעתי. כגון שהלוהו בשטר בעדים אבל אם הי' נאמן לומר פרעתי נאמן ג"כ במה שטוען יש לך משלי במגו דפרעתי. סמ"ע:

29. 24.3

    משלי. פי' שאומר משכון הי' לי בידך ונפחת מדמיו ואפי' אם התובע מודה שנפחת אלא שמחולקים בשיעור הפחת אפ"ה דינא הכי. ד"מ בשם מרדכי. סמ"ע:

30. 24.4

    שזיילי. אז נותנין לו זמן אפי' יותר מל' יום להביא ראייתו ויפטר עי"ז מראובן התובע שלא יצטרך למכור נכסיו בזול כשיראו הבריות שהוא דחוק למעות כ"כ הסמ"ע. וכתב הש"ך בשם התוס' והרא"ש דנ"מ עוד לענין חבלות דאין נותנין זמן לחבלות כמ"ש סי' ת"כ סכ"ז אבל בזילי נכסיה נותנין לו זמן אפי' לחבלות וכתב הב"ח דאין משביעין להתובע אם יש בידו משל הנתבע דיש לחוש שיבאו עדים ויכחישוהו ונמצא ש"ש מתחלל כו' ע"ש ואין דבריו נכונים כמ"ש ס"ס ע"ה וסי' פ"ז סל"ג ופשיטא דמשביעין אותו בכל ענין רק דלענין זה מועיל שנזקקין לתובע תחלה שצריך לשלם לו מיד ואע"פ שאנו יודעים שיש לו עדים אין ממתינין עליהם עכ"ל הש"ך:

31. 24.5

    שישבע. ואם התובע הוא מהנשבעים ונוטלים אין הנתבע יכול לכופו ולומר תשבע מיד ואשלם לך אלא הברירה ביד התובע להמתין שאולי יודה לו הנתבע או יברר בראיה באופן שלא יצטרך לישבע. יש"ש ב"ק פ"ה:

32. 24.6

    עכשיו. ואע"ג דבסי' פ"ז סכ"ד כתב הרמ"א שאומרים לתובע שיטעון הכל הא מסיים שם ואם אינו רוצה נשבע ונפטר ממנו מכל התביעות כו' וכאן מיירי שהתובע אומר דלא איכפת ליה אם ישבע דאף בשבועה לא יפטר שיש לו עליו תביעות דלא שייך בהו שבוע' או שיברר דבריו ע"פ עדים. ש"ך:

33. 24.7

    היזק. אפי' אם לא נשמע רק קול יוצא שזה חייב לפלו' יכול הוא לתבוע לאותו פ' שיציע דבריו לפני הב"ד ולהראות שט"ח אם יש לו עליו ואם לאו מוטל על הב"ד לסלק הקלא מעליו ע"י שיתנו לו כתוב וחתום או יצוו להכריז באופן שלא יזיילי נכסיו של זה. סמ"ע:

34. 25.1

    לחלוק. אפי' לחלוק על דברי הגאונים כ"כ הרא"ש והטור. ש"ך:

35. 25.2

    שטימא. מפ' בגמרא דהיינו לאחר שהורה שהוא טמא לא דקדקו בטהרתו והניחוהו לטמא בשרץ דשוב א"א לחזור מהוראתו. סמ"ע:

36. 25.3

    פטור. כתב הש"ך דנ"ל דהך טיהר את הטמא מיירי כגון שבאו לפניו מוכר ולוקח לישאל אם יקח פירותיו של זה המוכר אם הם טהורים וטיהר את הטמא ולקח זה הפירות על פיו ואח"כ נודע דשלא כדין טיהר ורוצה החכם שהמוכר יחזיר לזה מעותיו ויטול ממנו הפירות ע"ז קתני מה שעשה עשוי לענין שהמוכר בחזקת טהורים מכרם וא"צ להחזיר המעות רק החכם ישלם ללוקח מביתו כמו מראה דינר לשולחני ומזה יצא דין חדש בטיהר את הטמא ועירבן בעה"ב פטור אפילו טעה בשיקול הדעת ונ"מ גם בזה"ז לחכם שטיהר יינו של חבירו וערבו בעה"ב עם יין אחר ואח"כ נודע שהורה שלא כדין ונעשה הכל יי"נ בין טעה בדבר משנה בין בשיקול הדעת פטור מלשלם דה"ל כמנסך בשוגג דפטור ואם טעה בדבר שנשאר בש"ס בתיקו אם קבלוהו עלייהו או שהוא מומח' אפי' בטועה בשיקול הדעת לא הוי כיון דלא מתברר שטעה בבירור אלא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם ודלא כהנ"י ומי שהור' שעוף זה טמא מפני שלא נתברר שיש לו סימני טהרה ואח"כ נודע שעוף זה נאכל במסורת ה"ל טוע' בדבר משנ' וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:

37. 25.4

    נתכוין. ס"ל כהרי"ף דמחלק בין דיני דגרמי דמזיק דמיחייב עליהם אפי' לא נתכוין דאדם מועד לעולם וכמ"ש בסי' שע"ח ובין גרמא הבא ע"י הוראת הדיין דאם נתחייב עליו לא ידון לעולם וכיון דברשות ירד לדון לא מקרי נתכוין להזיק משא"כ ביחיד או שנים והן הדיוטות חייבים דנקראים נתכוון להזיק ואם המורה טימא או האכילו בידים ס"ל לב"י לדעת הרי"ף והרמב"ם שזה נקרא מזיק ממש ומחויב לשלם אפי' בטעות דבר משנה ואני הוכחתי דלהרי"ף והרמב"ם גם זה מקרי גורם להזיק כיון שכונתו הי' לדון ולהורות הלכה למעשה לא להזיק נתכוון עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

38. 25.5

    חולקין. פירוש אהאי דינא דכשא"א להחזיר וס"ל דאפילו ג' מומחין וקבלוהו עלייהו אפ"ה חייבים לשלם דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אפילו בכה"ג. אבל ארישא באפשר להחזיר כ"ע מודו דמחזירין בכל ענין בטעות בדבר פשוט הנקרא טועה בדבר משנה. סמ"ע:

39. 25.6

    והיתר. כתב הסמ"ע דדין זה הוא מהנ"י והוא לא כ"כ אטוע' בדבר משנה כ"א אטועה בשיקול הדעת דדינו הוא דאינו פטור מתשלומין רק כשהוא מומח' וסמוך מב"ד דארץ ישראל או שנטל רשות מהר"ג וקאמר דבאיסור והיתר אינו כן דבמומחה שהוא גמיר וסביר לחוד סגי שפטור מתשלומין נמצא דלא הי' למור"ם לסדר הג"ה זו כ"א בסעיף שאח"ז גבי שיקול הדעת והש"ך השיג על גוף הדין דהנ"י דל"נ לחלק בין הוראת ממון לאיסור והיתר ע"ש שמאריך בזה ומסיק וכ' הלכך נרא' עיקר דאין חילוק בזה בין דיני ממונות להוראת איסור והיתר ודלא כהנ"י והרב. גם בע"ש ליתא הגה"ה זו עכ"ל:

40. 25.7

    העולם. כתב הש"ך נרא' דלאו דוקא אלא ה"ה בכל המדינ' שהוא בתוכ' כגון חלב שעל הקרב לבני ריינו"ס וכה"ג דכללא הוא הכל כמנהג המדינ' וכתב הנ"י והיכא דלא אשכחן דסוגיא דעלמא אזלא כחד יש לדיין לפסוק כפי שדעתו נוטה ובד"מ הביאו. סמ"ע:

41. 25.8

    חוזר. ואם יש גדול להחזיר הדין חוזר אם אפשר בחזר' ואין הגדול יכול להחזיר אלא במומח' שקבלוהו או בג' הדיוטות שא' מהם מומח' שמבין דברי הגדול שמחזירו אבל בענין אחר כגון במומח' ולא קבלוהו או ג' הדיוטות וקבלום ושאר אופנים אין הגדול מחזיר כלל ומה שעשה עשוי כ"א לפי דינו המבואר וכ"מ שהגדול מחזיר אפילו אם האכיל הבע"ד לכלבים קודם שנודע או שהבע"ד שכנגדו הלך למדה"י וכיוצא בו פטור הדיין בין מומחה וקבלוהו בין ג' הדיוטות כו' כנ"ל שהבע"ד הפסיד לעצמו שהרי יש כאן גדול שהי' מחזיר הדין ואם נשא ונתן ביד קודם שנודע להגדול וא"א בחזר' אם הוא מומח' וקבלוהו פטור ואם הם ג' הדיוטות כנ"ל ולא קבלום חייבים לשלם ומזה מתבאר שמי שטע' בשיקול הדעת והור' בכשר' שהיא טרפ' וכיוצא בזה ואותו דבר שאסר הוא לפנינו הדין עומד ואין חכם אחר אפילו גדול ממנו יכול להתיר אע"פ שסוגיין דעלמא כאידך אם לא באופן שנתבאר וכ"מ שהוא פטור משום מומח' אינו פטור עד שמברר שהוא מומח' גמיר וסביר ומנוסה בכך כמה שנים ואפי' בזה"ז יש מומח' לענינים הללו עכ"ל הש"ך וכ' הסמ"ע הא דפסק המחבר דבזמן שהדיין פטור חוזר הדין משום פסידא דבע"ד זהו סברת הרי"ף והרמב"ם אבל הרא"ש והטור פליגי ע"ז וס"ל דאין הדין חוזר והרמ"א שלא הגיה כאן כלום צ"ל דסמך על מ"ש בס"ג וי"א כו' ואין הדין חוזר וקאי גם אזה:

42. 25.9

    דינם. פירוש דמהני גבייהו הקבלה שאם טעו פטורים מלשלם. סמ"ע:

43. 25.10

    לא יוציא. ואי מהני תפיסה בדבר שיש בו פלוגתא לומר קים לי עיין במהרי"ק שורש צ"ד ובד"מ הביאו וכתב דאפשר דלא מהני כ"א בנדונית חתנים עיין בטור א"ה סי' נ"ה ובש"ע שם סי' נ"ב אבל במקומות אחרים לא מצינו דמהני אך המרדכי ס"ל דמהני בכ"מ וע"ל ס"ס קל"ט דבדבר שיש בו מחלוקת ולא שייך בו דין חלוק' אמרינן כל דאלים גבר עכ"ל הסמ"ע:

44. 25.11

    ובמנין. ז"ל ד"מ אם זה גדול בחכמה וזה במנין הולכין אחר הגדול במנין פי' תלמידים הרבה א"נ שרוב התלמידים אומרים כמותו. סמ"ע:

45. 25.12

    רבים. ובאיסור דאורייתא לא אזלינן בתר רבים אם מסכימים להקל משני טעמים ודוקא כשבאנו להתיר דין שמסופקים בו מתוך החיבורים אבל כשהרבים לפנינו אזלינן בתרייהו אע"פ שאין מסכימים מטעם אחד ושנים שאמרו טעם א' מב' מקראות אין מונין להם אלא חד דודאי חד מינייהו טעי שלא נכתבו ב' מקראות לדבר א' ודוקא במקרא אבל במשנה וש"ס ופוסקים מונין להם ב'. ש"ך:

46. 25.13

    האחרוני'. כתב המרדכי שבכל מקום פוסקים כרב אלפס אם לא במקום שהתוספות חולקין עליו. סמ"ע:

47. 25.14

    מומחה. נרא' דר"ל גמיר וסביר הראוי לדון וא"צ להיות סמוך ולפ"ז מ"ש המחבר ס"ב אם הוא מומחה וקבלוהו כו' פטור מלשלם מיירי אפילו בגמיר ולא סביר דלא כהטור דס"ל דלא מיפטר כ"א יחיד מומח' דגמיר וסביר וקבלוהו וצ"ע עכ"ל הסמ"ע:

48. 25.15

    חוזר. אפילו כשאפשר להחזיר וה"ט כיון דמ"מ פסק כאחד מהתנאים או אמוראים לאו כל כמיניה להחזיר הדין ואפילו עדיין לא הוציאו מהנתבע נרא' מדברי הרא"ש דקם דינא וחייב הנתבע לשלם לתובע וחוזר אחר כך על הדיין שגרם לו היזק. סמ"ע:

49. 25.16

    לחזור. ואם קבלום בהדיא בין לדין בין לטעות וכבר הוציא מהנתבע ונתנו להתובע אפשר דלא מצי לחזור ולהוציא מידו. סמ"ע:

50. 25.17

    מפסיד. כתב הסמ"ע דהרא"ש והטור מחלקים דהיינו דוקא שאין מומח' באותן הב' אבל אם אחד מהם מומח' שהי' ראוי לדון יחידי אז השנים משלמין הכל דהא לא מצי למימר דבזולת הג' לא היו ראוים לדון וזה שאינו מומח' צריך לשלם כ"כ כמו המומח' כיון דיתבי אדעתא דג' הוא נמי גרם הרוב דזולתו לא הלכו אחר המומח' לחוד והרמ"א דהשמיט זה אפשר משום דאין נוהגין בזה"ז לדון יחידי כמ"ש בס"ג ס"ב:

51. 25.18

    שאינו מומח'. כ' הסמ"ע היינו דלא גמיר ולא סביר ומה דנ"מ לחזור הדין אם לא טעה כתב הש"ך לענין זמן ב"ד ל' יום או לענין הפירות שבינתים:

52. 25.19

    ואם. הכ"מ פי' דה"ק אם נשא ונתן ביד אפילו יש לו לבע"ד חוזר הבע"ד השני מיד על הדיין אבל בלא נשא ונתן ביד חוזר מתחלה על חבירו ואם אין לו אז חוזר על הדיין וכתב עליו הש"ך דיפה כוון ודלא כדמפרש הסמ"ע וסיים דהמעיין בהרב ברטנורה ר"פ ז"ב יראה שדבריו נוטים ג"כ לדברי הכ"מ וכן הוא בע"ש ועיקר עכ"ל:

53. 25.20

    בטעות. כתב בד"מ בשם מהרי"ק אם א' נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים ואחר כך נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהי' מגיע לחלקו כמעט כפלים הוה פשרה בטעות. בב"י כתב באחד שהי' לו דין עם שנים ונתפשר עם אחד מהם ומת השני אין צריך ליתן להיורשים דשני כלום עד כאן לשון הסמ"ע:

54. 26.1

    שלהם. כתב בת"ה אפילו בדבר המותר למיעבד דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו על ידי עובד כוכבים וכתבו הרמ"א בהג"ה לעיל סי' ד'. סמ"ע:

55. 26.2

    הפסד. וה"ה אם כבר שילם לו בדיניהן אף שבדין ישראל נתחייב לו יותר אין שומעין לו לדונו מחדש. סמ"ע:

56. 26.3

    רשות. כתב בעה"ת דאין מתירין לו לילך לפני עובד כוכבים אא"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכתא וע"ל ס"ס י"א בענין הקובלין ג"פ לבטל התפל' באיז' יום ובאיז' בה"כ קובלין ע"ש. סמ"ע:

57. 26.4

    ולהעיד. כתב הסמ"ע דהרמ"א הוציא דין זה מדברי רב שרירא ושם מבואר בהדיא שצריך שלא יהא העובד כוכבים לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל כו' וא"כ צ"ע למה סתם מור"ם בהג"ה ולא כתב שבעינן שלא יהא לוקח שוחד ע"כ ובש"ך תירץ דודאי גם ר"ש ס"ל אפילו בלוקח שוחד אם מקבל עדות ישראל מעידין לפניו ולא כ' דאינו לוקח שוחד רק להורות דאם מקבל שוחד אז אין נ"מ בעדותן דהוא לא יקבל העדות ובאמת אם מקבל העדות אין חילוק בין לוקח שוחד או לא כיון שיודעין בבירור שזה חייב והלכך לא כתב מור"ם כלום עכ"ל:

58. 26.5

    ואסור. בתשובת הרא"ש כתב ואע"פ שכתוב בשטר לדון בדיני העובדי כוכבים אין הכונ' בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא דישראל שיכריחוהו בדיני העובדי כוכבים ולא שיעבור על ד"ת כו' ומשמע מזה דאם כתוב בשטר בפירוש שמתחייב נפשו לדון עכ"פ לפניהם אז אין להמלו' זכות בזה לא חל הקנין דה"ל קנין דברים אבל אם יש למלו' זכות בזה אין בידו לחזור בו דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לו על הזכות שקיבל עליו לדון בדיני עובד כוכבים ואין חולק בזה וא"כ קשה על המחבר שסתם כאן ובסי' כ"ב ולא חילק דביש לו זכות שצריך לקיים קנינו וע"ל סי' ס"א מ"ש עוד מזה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' ס"ב ובתשובת מ"ע סי' נ"א ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ט"ז ופ"ו ובת"ה סי' ד"ש וביש"ש פ"ח דב"ק:

59. 26.6

    שאומר. כתב הסמ"ע דלא מצא מי שחולק בזה והש"ך כתב דבבדק הבית חולק ע"ז וכתב על הטור כו' ע"ש:

60. 26.7

    וע"ל. וכן שם מדיני הנושא אשה במקום שדנין בדיני העובדי כוכבים עכ"ל הסמ"ע:

61. 27.1

    לשון. פי' אם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי גם בלשון ארור לא מתחייב. סמ"ע:

62. 27.2

    להכותו. פירוש יותר על הנידוי א"נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנידוי יותר מההכא' עושין לו החמור בעיניו. סמ"ע:

63. 28.1

    וראוי. לאפוקי קרוב או פסול ואפילו למ"ד החרם חל על הקרובים מ"מ כ"ז שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאת עון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י. סמ"ע:

64. 28.2

    תועלת. לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלו' הוד' בפניהן ולא אמר אתם עידי דיכול הלה לומר שלא להשביע עצמי כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סי' ל"ב ופ"א ואפילו אם שמעו שהוד' לו ע"פ תביעתו מ"מ א"צ להעיד כדי שע"י עדותן יצטרך לישבע דלהשטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יטעון זה הלא הודית בפני פ' ופ' הוי דינא הכי אם לא שיטעון להד"ם ובזה גם אם יעידו אין תועלת בעדותן דמ"מ פטור משבוע' כמ"ש הטור בר"ס ל"ב ע"ש. עכ"ל הסמ"ע:

65. 28.3

    עמו. ואפי' אם אותו עד אינו בכאן ורוצ' להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד. סמ"ע:

66. 28.4

    לבדו. דעד א' מביא לידי ש"ד ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח בעדותו. שם:

67. 28.5

    מדיני. כתב הסמ"ע ואפילו ב' עדים שכבשו עדותן פטורים מדיני אדם והיינו כגון שתבעו התובע בשטר והם ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחל' וחוזרים ומודים שידעו לו עדות דשוב אין נאמנין דכיון שהגיד כו' וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי וכמש"ל סי' כ"ט וס"ס מ"ו כשאומרים כתב ידינו הוא אבל אמנה כו' קמ"ל דכאן אינם חייבין ע"כ וכתב הש"ך בשם (הרמב"ם) [הרש"ל] דאפילו בדברים בלי כפייה אין לדוחקו וע' בב"ח לעיל סי' י"ב ס"ד:

68. 28.6

    שמים. ואי תפס מפקינן מיניה. ש"ך בשם מהרש"ל:

69. 28.7

    שיפחד. בגמ' אסרו זה משום מדבר שקר תרחק ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא הי' חייב לו. סמ"ע:

70. 28.8

    להחרים. כתב ב"י בשם הרשב"א דאם החרים על הכלל אינו יכול להחרים פעם אחרת על הפרט. ש"ך:

71. 28.9

    להשביען. פירוש להשביען בב"ד בפני עצמן להזקיקן שיאמרו הרי אנחנו מקבלין עלינו באלה ובשבוע' כו' או שיאמרו אמן ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג א"צ לקבל עליהן דשבוע' וחרם ענין אחד הוא ודוקא בבה"כ יכול להטיל חרם או שבוע' על הכלל לומר כל מי מכם שיודע או על יחידים בפרט וכ' הריב"ש דכשבאו להעיד על דבר עביר' שיש לחוש שמיראתן לא יגידו יכול להשביען עכ"ל הסמ"ע:

72. 28.10

    חולקין. כתב הסמ"ע דזהו דעת הא"ז אבל ראב"ש והמרדכי כתבו להיפוך דשבוע' חיילא על הקרובים דלב ב"ד מתנ' כך כדי לחקור אחר האמת ובד"מ הביא שני הדיעות וכתב דעת המרדכי באחרונ' וצ"ע למה כתב כאן שדעת החולקי' עיקר:

73. 28.11

    עיקר. ואע"ג דבסי' ט"ז ס"ג סתם המחבר דאפי' אם הזכות של עדות וראי' יודע זה שכנגדו חייב להעיד ומור"ם לא כתב שם כלום צ"ל דשם איירי דשכנגדו יודע מי המה עדיו או אצל מי ימצא ראייתו ולא איירי שם בעדות שיעיד לו בע"פ. סמ"ע:

74. 28.12

    אסור. כתב הסמ"ע הכלל בזה כל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העובד כוכבים טפי מאילו הי' מעיד עליו בדיני ישראל ה"ז מותר להעיד לו הן עד א' או שנים ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור:

75. 28.13

    משמתין. כתב מהרש"ל דאם רוצ' לשלם מתירין לו וה"ה דלא משמתינן ליה וע' בתשובת רמ"א סי' פ"ח. ש"ך:

76. 28.14

    לשלם. פ' הסמ"ע צ"ע דבי"ד סי' של"ד סעיף מ"ג קחשיב המחבר כ"ד דברים שמנדין עליהן וחד מהם המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ואפשר דלצדדין כתב שם דלפעמים מנדין אותו לחוד דהיינו אם אינו יכול לברר ששקר העיד ופעמים מנדין אותו עד שיתן כשיכולין לברר וע"ש שדחק עוד ליישב זה בפנים אחרים:

77. 28.15

    יחדו. וכתב מהרש"ל וה"ה אם הם מרגישים שהישראל יודע בדבר ויש לחוש לביטול קיומים של היהודים מעיד לכתחל'. ש"ך:

78. 28.16

    מותר. דהרי גם בדיני ישראל עד אחד המסייע פוטר משבועת היסת. סמ"ע:

79. 28.17

    להעיד. והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון על פיו לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר להעיד עכ"ל סמ"ע וביש"ש כתב דט"ס הוא בהרא"ש וצ"ל לא יעיד אלא ישלם מכיסו ומ"מ אם העיד לא משמתינן ליה ע"ש. ש"ך:

80. 28.18

    צד. כתב הסמ"ע ל"מ אם הב"ד רוצים להתיר אשה שסוברים שבעלה מת והוא יודע שחי שצריך להעיד אלא אפילו איפכא נמי דג"כ יש בו צד אפרושי מאיסורא לענין אם יקדשנה אחר שלא יחושו לקידושיו וה"ז חומרא דאתי לידי קולא ודלא כב"י שכתב דבכה"ג א"צ להעיד:

81. 28.19

    כלום. דטענינן ליה שלא להשביע אמר כן כמ"ש לעיל ובר"ס ל"ב. סמ"ע:

82. 28.20

    הוד'. בטור כתב עד שיאמר אתם עידי והמחבר אזיל לטעמיה שפסק בסי' פ"א דבמוד' לו בפני עדים בהודא' גמור' ה"ל כאומר אתם עידי. סמ"ע:

83. 28.21

    שבשטר. כתב הסמ"ע דוקא בשטר גמור התירו משום תיקון העולם לאפוקי אם כתבו דבריהם בפנקסיהן לא מהני אפילו לר"ת ובש"ך האריך להוכיח בכמ' ראיות מהש"ס דעדות שבשטר דאורייתא היא דמחייבין ד"נ וקנסות וגיטין ע"פ עדות שבשטר ע"ש גם בהגהת מרדכי כתב דבד"מ הלכ' מפי הגבור' להכשיר עדות בכתב כשאר עדות:

84. 28.22

    שזוכר. לא מיבעיא אם מתחל' נעש' עד בדבר דאז רמיא אנפשי' אלא אפילו לא נעש' עד מתחל' מ"מ כשזוכר עתה מעיד לו. סמ"ע:

85. 28.23

    העד. והרמב"ם כתב אם הבע"ד הוא ת"ח ועיין בסמ"ע ובכ"מ פ"ט מהל' עדות ובב"ח וט"ז סי' זה ובכנה"ג ע"ש:

86. 28.24

    שלא. ע"ל סי' ק"י ס"ט בהג"ה ובסי' ק"מ ס"י ועיין בתשובת ן' ל"ב ס"ב ס"ח ובתשובת רשד"ם סי' ר"א ושפ"ז:

87. 28.25

    החרם. וה"ה ע"פ השבוע'. סמ"ע:

88. 28.26

    כשר. ומהרש"ל פסק דאפילו בדיעבד פסול. ש"ך:

89. 28.27

    לדון. צ"ע בש"ס ב"ק דף קי"ב דלא משמע שם הכי וגם לפ"ז קשה מאי מהני פתחו ליה בדינא אם אין לו כתב מב"ד הגדול לכוף אותו לדון כאן דאז אף אם פתחו ליה בדינא יכול לומר לבדה"ג אלך ואם יש לו כתב אפילו לא פתחו נמי כדאיתא מפורש בש"ס ע"ש והוא תמוה מאד ועיינתי ברבינו ירוחם ומשמע שם דאפילו פתחו יכול לומר לבדה"ג אלך ואין חילוק בין פתחו ללא פתחו אלא בב"ד השוה ודו"ק היטב היאך מיישב הש"ס [ועיין בט"ז מ"ש בזה בשם מהרש"ק]:

90. 28.28

    לפטור. והא דבסי' ק"ח סט"ז כתב המחבר ביורש קטן שהי' שט"ח לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין כו' ואפילו יש עדים שזוכרין הפרעון כו' לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואע"ג שהוא לפטור שאני התם דהוי להוציא שהרי הוא רוצ' להוציא השטר ולקרעו וע' בתשובת ר"י טראני ח"ג סי' ל"ב. ש"ך:

91. 28.29

    קטן. כתב הסמ"ע אפילו אם ידוע שהקטן הוציא לא' בחזק' מהשד' או מהבית מ"מ כיון שיש לו חזקת אבות אע"פ שהדר בה טוען שקנהו מאביו אין מקבלין עדותו אף שיש לו עדים שהחזיק ג"ש והיינו אם כבר הוציאו הקטן אבל אם בא להוציא בדין אין שומעין לו אלא מעמידין אפוטרופס ומקבלין העדות בפניו ודנין ביניהן או ימתין עד שיגדיל ואז יתבע לזה הדר בו וע"ל סי' קמ"ט ס"ב ובסי' ק"י ס"ט דבדבר ברור מקבלין אפילו בקטן וכן בצווא':

92. 28.30

    ראוין. דה"ל כעד מפי עד. סמ"ע:

93. 28.31

    לפרסם. פי' כשאין דנין ע"פ העדות שהעידו לפניהן אלא ששולחין העדות בכתב לב"ד אחר לדון עליו ובסי' מ"ו יתבאר כן בדין עידי הקיום ע"ש וטעמא דכל הני משום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי. סמ"ע:

94. 28.32

    הסופר. מבואר שם בהרשב"א שהסופר צריך לכתוב בשטר שאותו פב"פ שנפטר לעולמו הי' ג"כ עד בדבר ושאחר פטירת חבירו כתב וחתם הוא לבדו כתקנת הקהל ע"ש. סמ"ע:

95. 28.33

    נסמכים. כ' הסמ"ע דבפעם א' אם העדים או הבע"ד וגם הדיינים נסמכים אינו מותר לכתחל' מכח ממ"נ והב"ח חולק ע"ז וע"ש. ש"ך:

96. 29.1

    לאחר. כתב הסמ"ע אבל תכ"ד יכולין לחזור ואפילו באו שנים להעיד והעיד האחד ואח"כ הב' יכול הראשון לחזור בו תכ"ד של השני דחד עדות הוא גם אם הפסיקוהו בע"ד וחזר ואמר שרצ' להשלים אם לא הפסיק אותו הבע"ד נאמן להשלים דבריו ובלבד שלא יסתור עדותו לגמרי כן כתב הר"ן וע' בתשובת מהרי"ט סי' ע"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ד:

97. 29.2

    אין. כ' בהגמ"ר דעדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף מלקין אותן ועדותן הראשונ' קיימת. סמ"ע:

98. 29.3

    להוסיף. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשמעידין בע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתיבת ידן ניכר ויכולין לקיים חתימתן זולתן דאל"כ ה"ל הפה שאסר כו' וע"ל ס"ס מ"ו וס"ס פ"ב מדין ע"א אומר תנאי הי' בדבר וע"א אומר לא הי' תנאי ע"ש והטור כתב דלהרא"ש מעמידין עד נגד עד ונשבע הנתבע היסת. * והנה דברי הסמ"ע צ"ע שדבריו סותרים זא"ז שבסי' מ"ו ס"ק ק"ד כתב דכאן איירי דוקא בע"פ אבל בשטר נאמנים לומר שהי' תנאי אפי' אם כתיבת ידן ניכר וכאן כתב להיפך ותו קשה במ"ש דאם כתיבת ידם ניכר אינם נאמנים משמע דבלא ניכר נאמנים אמאי הא איירי לאחר כ"ד ובסי' מ"ו פסק דאפילו אין כתיבת ידם ניכר נאמנים אלא דוקא תכ"ד וצ"ע:

99. 29.4

    וי"א. כתב הש"ך דלענין דינא נרא' עיקר להלכ' כדעת המחבר וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל הסכימו הגדולים שדוקא בשאין כת"י יוצא ממקום אחר אבל יוצא אין נאמנין וכ"כ הנ"י גם הריטב"א כ"כ בשם ר"י ושאר מפרשים והסכים עמהם ולי נרא' דה"ה כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דהא בע"כ כאן איירי לאחר כ"ד א"כ כשאמרו כתב ידינו הוא זה ואחר כ"ד אמרו תנאי הי' אין נאמנין ועיין בס' גידולי תרומ' שער כ"א ח"ג ותשובת מהרש"ך ח"א סי' י"ב עכ"ל וכתב הריב"ש בתשוב' סי' תע"ו בע"א שמעיד שהי' תנאי בע"פ ועדים אחרים מעידין שכל הדברים נכתבו בשטר אבל אמת שכל מה שנדברו בע"פ לא נכתב בשטר זה לא מקרי הכחש' די"ל שחשבו שהדברים שבע"פ אינם חשובים תנאי וכיוצא בזה כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א ע"ש:

100. 29.5

     מכחישים. כגון א' אומר בשני בחדש והשני אומר בג' כמ"ש בסי' שאח"ז ס"ז. סמ"ע:

← Previous · Next → — showing 201–300 of 6,253

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.