← All works

Ba'alei Brit Avram

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 362 sections

1. Yitro.4

   מסרה אלה הדברים ה׳. ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים וגו׳. (שמות ל״ה:א׳) ויקהל משה וגו׳ ויאמר אליהם אלה הדברים. (דברים א׳:א׳) אלה הדברים דריש ספרא. (ישעיהו מ״ב:ט״ז) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. (זכריה ח׳:ט״ז) אלה הדברים אשר תעשו. דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום וגו׳. וסימנם בקידושא אתפקדו ישראל למעבד שלמא או בקושטא. פי׳ כשרצה האל ית׳ לתת תורה לישראל אמר למשה שיאמר לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳. אלה הדברים שאמר לו האל ית׳ שתהיו זוכים לג׳ מעלות. לכתר כהונה וכתר מלכות וכתר תורה. שאין שום אדם יכול לקנותם אלא מי שיעשה כל הכתוב בה. וז״ש אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות. וג״כ יסבול התוכחות אם לא ישמע את כל מצותיו וז״ש אלה הדברים דריש ספרא שהם תוכחת משרע״ה. וז״ש רז״ל (ברכות ה׳) שהתורה נתנה ע״י יסורין. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו אל תקרי וגו׳. וג״כ צריך שישמע דברי תורה כל ימי חייו. ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. שהשוכח דבר אחד ממשנהו עולה זדון. וז״ש אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. וכאשר ירצה האדם שתורתו תתקיים בידו יאהב לעשות משמו ויאהב החברים ויתמיד שלום עם כל אדם. וז״ש אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת וגו׳. והתורה נקראת אמת וחותמו של הקב״ה נקרא אמת. ולזה התורה תתקיים באמת ושלום שהקב״ה נקרא שלום. וז״ש הסימן בקידושא אתפקיד. ר״ל ישראל נצטוו לקיים התורה בקדושה ובטהרה ובשלום ביניהם:

2. Yitro.5

   וישמע יתרו כהן מדין וגו׳. יש לשאול מה היא כוונתו של יתרו ששלח למשה ואמר לו אני חותנך יתרו בא אליך וגו׳. ואמר לו אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך וכו׳ כנז׳ בדברי רז״ל (מכילתא). שכיון שכוונתו להתגייר לש״ש אין לו לבקש גדולות כ״כ שיצא משה לקראתו לכבדו. כמו שארז״ל (תנחומא) כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. ויותר היה לו לנהוג במדת הענוה. ואם בשביל כבוד אשתו ובניו של משה כנז׳ בדברי בעל העקדה ז״ל. אין נראה זה מכוונת רז״ל שאמרו אם אין אתה יוצא בגיני וכו׳. דמשמע שלא נתכוין כי אם לכבוד עצמו. וגם בכונת משרע״ה יש להסתפק שאמרו במ״ר (פ׳ כ״ז) אני חותנך יתרו בא אליך וגו׳. אמר הקב״ה אני הוא שמקרב הרחוקים אדם זה לש״ש בא וגו׳. ומלת אני חוזר על הקב״ה שנראה מזה שמשה לא רצה לצאת לקראתו עד שאמר לו הש״י לצאת. והנה בלי ספק מצד כבודו של חמיו היה ראוי לו לצאת ואין לו להמנע כלל. ועוד מה טעם אומרו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. מאחר שאמר את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. ועוד מה טעם הזכירו בזה המאורעות שעל שמן קרא שם בניו גרשום ואליעזר כי אין זה מקומו. וי״ל שהסבה שבעבורה נמנע משה מלצאת. לפי שידע בחמיו שהיה עובד עבודת כוכבים מנעוריו וגדל עמו במדין. ולא למד מדרכיו לשוב אל ה׳ בכל לב ובכל נפש עד שנעשו נסים לישראל. חשש משה שמא לא שב בכל לבו כי אם בעבור שצמחה מעלתן של ישראל וגדלה. ושמע בסבת המן והבאר וענני כבוד ואין גירותו לש״ש. ולזה לא רצה משרע״ה לקבלו. וזאת המחשבה בעצמה עלתה על לבו של יתרו שחשש שמא יחשדנו משה שלא בא לש״ש ולא ירצה לקבלו. וטוב לו שישאר במקומו מלהתבזות בבואו עד מחנה ישראל וישוב בפחי נפש. ולזה בקש ממנו שיקבלו ויצא לקראתו. כי אם הוא יצא לקראתו זה יעיד על כי רצה לקבלו להיות מכלל ישראל. ואם לאו ישוב לדרכו ולא יתבזה בפני ישראל. ולזה לא רצה לצאת עד שאמר לו הש״י אני הוא שמקרב וכו׳. ולזה העיד עליו הכתוב שלא בא אלא לש״ש. באומרו וישמע יתרו וגו׳. כלומר ששמע את כל אשר משה ה׳ למשה ולישראל בטובת המן והבאר. אבל לא בעבור הטובות הללו בא שנמצא שלא בא לש״ש. אבל הסבה שהביאה אותו היא כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. כלומר שראה הנסים של ההוצאה. ומשם ידע כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. ולזה כשספר לו משה הכל הטובה והנסים העיד עליו הכתוב ששמח בלבו על כל הטובה ועל הנסים. והוא אומרו ויחד יתרו על כל הטובה שהוא טובת המן והבאר והתורה. וג״כ אשר הצילו מיד מצרים. והוא נס של ההוצאה. אבל כשבירך את הש״י אמר ב״ה אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וגו׳. ולא זכר הטובה שלא יאמרו שלא בא כי אם בעבור הטובה. ומה שאמר כאן המאורעות שעל שמן נקראו גרשום ואליעזר. לומר שיתרו רמז למשה שלא ימנע מלקבלו שלא בא כי אם להתגייר לש״ש. בזה רמז לו בהבאתו גרשום לומר שכמו שאתה היית גר בארץ נכריה. כן אני עתה באתי להתגייר ולהניח ארצי ומולדתי ולהיות עמכם גר. כמו שאמרת אלהי אבי בעזרי ואתה מודה שה׳ הוא האלהים כן אני מודה בו. ומה שאמר ושם האחד אליעזר ולא אמר שם השני כדרך שאמר בבני יוסף ואת שם השני קרא אפרים. לפי ששם נקראו על ענין אחד כי נשני וגו׳ כי הפרני וגו׳ הכל אחד. אבל כאן שחלק ענין שם גרשום מענין שם אליעזר אמר האחד. כי מלת שני מורה על שזה כמו הראשון. כמו שדרשו בהוריות בפ״ק (דף ה׳) ופר שני בן בקר תקח לחטאת האמור בפ׳ בהעלותך בענין הלוים. מה תלמוד לומר שני לומר שכמו שהראשון אינו נאכל שהוא עולה אף זה שהוא חטאת אינו נאכל. ומה שהקדים תחלה לקרות שם גרשום. והיה לו להקדים אליעזר כי הוא היה הנס הראשון שהצילו מחרב פרעה. ויש ליישב זה לדעת רז״ל (מכילתא) שאמרו שהתנה עמו יתרו שהבן הראשון יקראנו ע״ש עבודת כוכבים. ולזה אמר כמתנצל גר הייתי בארץ נכריה ואין לי רשות להתקוטט עם יתרו. ע״כ כי אנוס אני וזהו טעם גר הייתי וגו׳. ואין לי לתמוה על משה שקיבל התנאי הזה. כי י״ל שראה שיתרו התחיל להשליך ממנו ענין עבודת כוכבים ולשוב בתשובה. שהרי אמרו ויבואו הרועים ויגרשום. לפי שנדהו בשביל עבודת כוכבים שפירש ממנה. עדיין לא שב לגמרי עד שיצאו ישראל ממצרים. כמו שנאמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ וגו׳. ולפי זה המדרש שדרשו שהתנה עמו יתרו וגו׳ ובא ע״נ יותר מ״ש ושם האחד אליעזר. כי זה יחיד ליתרו וזה יחיד למשה. הרס״ו זללה״ה:

3. Yitro.6

   וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם וגו׳. יש להתבונן מאחר שראה יתרו את כל אשר הוא עושה לעם. מה טעם נשאל מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם. וגם משה למה לו להשיב כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים וגו׳ הרי הוא רואה כל אותן הדברים. וכי מי שנכנס לחנותו של חייט שעוסק במלאכתו יאמר לו מה אתה עושה. או שישיב לו החייט אני תוסר. ועוד מה הוסיף לו יתרו באומרו היה אתה לעם מול האלהים והבאת אתה וגו׳ והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות. לא הול״ל כי אם ואתה תחזה מכל העם וגו׳. וי״ל כשראה יתרו כל אשר הוא עושה לבדו דימה בעצמו שמא ח״ו לא נתכוין בזה משה כי אם לכבוד עצמו שיחתכו כל הדברים ויעשו על פיו. ולא ירים איש את ידו ואת רגלו לפניו. ולזה א״ל מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם כלומר שיש בזה זלזול והוא שאתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך. ועוד שיש טורח גדול בזה לעם שעומד עליך מבקר עד ערב. השיבו משה ח״ו שאיני מתכוין לזלזל בכבודן של ישראל שאני יושב במקומי עד שיבא אלי העם לדרוש אלהים לתפלה בעד חוליהם וצרכיהם. גם יהיה להם דבר בדיני ממונות בא אלי ואיני מחזר אחר דבריהם ועניניהם אלא מעצמן באין אלי. וג״כ אני מודיע להם חקי האלהים ותורותיו. שדבר זה מוכרח הוא שיהיה על ידי ולא ע״י אחרים. אבל הב׳ ענינים הראשונים אפשר שיעשו ג״כ ע״י אחרים. אלא שאיני מחזר ורודף אחריהם אבל הם באין אלי מעצמן. השיבו יתרו ואמר לו לא טוב הדבר אשר אתה עושה. לא אמר בכאן אשר אתה עושה לעם כמו שאמר למעלה. שלמעלה נראה לו שמזלזל בכבודן של ישראל ולזה אמר לו אשר אתה עושה לעם. אבל עתה שאמר לו שהם באין מעצמן ואינו רודף אחר השררה לא אמר לעם. אבל אמר מ״מ לא טוב הדבר אשר אתה עושה לפי שנבול תבול וגו׳. ואמר לשון נבול לומר שאלו הג׳ דברים שאתה עושה ודאי לא יעלו בידך בשלימות. כיון שיש עליך טורח הדין ויהיו כלם בלתי שלמים כמו נובלות תאנים שלא נגמר בישולן. כן אלו הדברים אתה ממהר ענינם ומקצר בו ולא יהיו שלמים. אבל שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך ותצליח אז בכל עניניך. היה אתה לעם מול האלהים לתפלה כמו שאמרת שהיית עושה מקדמת דנא. אבל מתחלה לא היית קובע ועתה תהיה קבוע לכל הבא לדרוש אלהים וזהו מול האלהים. ג״כ מה שאמרת כי יהיה להם דבר בא אלי לא טוב הדבר שאתה עושה שאינך חוקר ודורש להציל עשוק מיד עושקו אלא אם בא לפניך מעצמו. אבל אם נתבייש לבוא או לא מצא פנאי מחמת רוב הטורח שעליך בענין המשפט. או היה בעל דינו אלם ולא יכול לבוא לפניך ישאר עשוק וגזול כל הימים ואין לו מושיע. אבל צריך אתה להביא הדברים אל האלהים כלומר אל הדיינים שידונו אותם. ורמז לו כאן על מה שיאמר לו לבסוף שימנה דיינים שרי אלפים וגו׳. וזהו מ״ש והבאת אתה את הדברים. כלומר אתה בעצמך תחקור ותדרוש בעול וחמס שיעשה והביאנו אל הדיינים לדונו. ומה שאמרת ג״כ והודעתי את חקי האלהים וגו׳. יותר מזה צריך אתה לעשות. והוא שאחרי שהודיע להם החקים והתורות תוסיף להזהירם ולהתרות בהם שלא יעברו עליהם. וג״כ צריך אתה להודיעם מלבד החקים והתורות שאר מדות שצריכין להתנהג בהם. והוא מ״ש והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו׳. וכל זה תוכל לעשותו כשתחזה מכל העם אנשי חיל וגו׳. וזהו מ״ש והקל מעליך ונשאו אתך. כלומר והקל מעליך שתוכל לעשות אלו הב׳ דברים בשלימות ונשאו אתך בענין המשפט. הרס״ו זללה״ה:

4. Yitro.7

   וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה ואת שני בניה וגו׳. יש להתבונן באלו הפסוקים תחלה למה תיאר לו כאן בשני התוארים הללו כהן מדין וחותן משה. ולמה הוצרך לכפול הענין במלות שונות את כל אשר עשה אלהים היינו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ועוד למאי אמר למשה כי לא עשה לו דבר הקב״ה למשה. ועוד במאי דכתיב את צפורה אשת משה אחר שלוחיה שהם תרתי דסתרן אהדדי שאשת משה נראה שעדיין היא אשתו. ואחר שלוחיה אשר גירשה א״כ אינה אשת משה. ועוד פעם קורא הבנים על שמה דכתיב ואת שני בניה. ופעם קורא הבנים על שם משה דכתיב ובניו ואשתו. ואח״כ חוזר לקרותם בניה דכתיב ושני בניה עמה. ועוד כמה דיוקים אשר יש בפסוקים האלה יתורצו ע״פ דרכנו בעז״ה והמשכיל יבין:

5. Yitro.8

   אמנם הנלע״ד לומר כי יתרו היה רוצה להתגייר והיה מסופק בדעתו לומר אולי לא ירצה הקב״ה לקבלו. וע״ז היה מסופק ולא היה יודע מה לעשות כששמע יתרו שערב רב קיבלם משה והפציר בהקב״ה לקבלם ושתק כמאמרם ז״ל (מ״ר פ״ח). לכן נתן אל לבו כעת לבוא להתגייר. וז״א את כל אשר עשה אלהים למשה ע״ד ערב רב ולישראל עמו. ועוד כי שמע כי השטן היה מקטרג על ישראל ושלחו להתעסק באיוב ירא פן יתעסק בו ג״כ. וז״א כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. או ירצה כי ראה יתרו טענה אליו לומר כי יקבלו אותו להתגייר. הגם כי הרבה לפשוע בכל עבודת כוכבים קלה וחמורה להיות כי ראה שיש ג״כ אשר הרבו לפשוע במצרים. כמאמרם ז״ל (מ״ר פ׳ כ״א) מה אלו וכו׳. ועכ״ז רצה לקרבם אליו הקב״ה ולקרותם עמו וז״א ולישראל עמו הגם כי הם הרבו לחטוא וז״א כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ר״ל כי ישראל היו בכללות מצרים בחטאם. ומלת ממצרים דייקא ובראותו הדבר הזה נתחכם לבקש המצאה לבא בסבתה. והוא כי ראה ראה בתחלה שמשה בבואו למדין לקח את אשתו ובניו להוליכם למצרים ופגע באהרן אחיו. וא״ל אהרן על הראשונים אנו מצטערים ובאת להוסיף על הראשונים אז פטרה בגט. אלו דבריהם ז״ל. על זה נתחכם יתרו לבוא בטענה זו כי הגט היה כמעט על תנאי עד צאת ישראל ממצרים והגט נפסל. ומעולם לא יכולה לינשא מאחר שהיה הגט על תנאי. וז״א אשת משה אחר שלוחיה. כי הטעם שגרשה נתבטל א״כ נתבטלו ג״כ הגרושין. ונמצא כי היא עדיין אשת משה. ולזה נסמך כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ולכן מטעם זה ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה כלומר אחר ששלוחיה היתה עד אשר יוציאם ממצרים. ועכ״ז היה יתרו מסופק אולי לא יחפוץ כעת לקחתה. פן יאמרו שהיא בת אל נכר ויתבזה להיות עמה א״כ חכמתו לא תועיל לו. ואפשר כי על ידה יתרחק יתרו למען בתו. לזה הביא ג״כ לבניו ונתן טעם לקריאתם אולי יזכיר טובה שעשה עמו. וזה יהיה לתועלתו ולתועלת בתו למען יקרבה. וז״א אני חותנך יתרו בא אליך. הגם כי היה מן הראוי לך לבוא אצלי. שאם גרשת אשתך היה לך לקחת הבנים. ומה גם כי הטענה שגרשת נתבטלה. ועוד אני חותנך יתרו בא להתגייר וזהו תועלת אליך פן יאמרו כי היא בת אל נכר וע״ז תרחקה. ע״כ אלו הדברים בא להשיב משה ליתרו. וז״א ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה׳. כי רצה משה להתנצל ליתרו בכל טענותיו להגיד לו כי אשר שלחה היה לפי מאמר אהרן על הראשונים וגו׳. ולפי זה שלחה וא״כ עדיין היא אשתו. ומה שנתעכב עד עתה לשלוח אחריה להיות כי מצאתם בדרך כמה תלאות ולא היתה רווחה לשלוח אחריהם. ולכן בראות יתרו דברי משה שמח. וז״א ויחד יתרו על כל הטובה כי נמצאת כוונתו רצויה מכל הצדדים:

6. Yitro.9

   ע״כ לשון בנו של המחבר הקדוש:

7. Mishpatim.1

   מכשפה לא תחיה. כל שכב עם בהמה מות יומת. זבח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו. וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים. אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. יש להשים לב ראשונה למה אמר מכשפה ולא מכשף או מכשפים ויכלול ב׳. עוד מה ענין מכשפה לשוכב עם בהמה. ומה ענין שוכב עם בהמה לזובח לאלהים וגו׳. ועוד למה במכשפה אמר לא תחיה ובב׳ מות יומת ובג׳ יחרם. למה לא נקט בכלם לשון אחד בהיות כלם למיתה. ועוד מה ענין שלש אלו לגר לא תונה וגו׳. ועוד אומרו אם ענה תענה ב׳ פעמים וצעוק יצעק ג״כ. ועוד באומרו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב מה ענין זה לזה. והלא מדותיו ית׳ מדה כנגד מדה והיל״ל לבד נשיכם אלמנות ובניכם מדה כנגד מדה לפי שמענין יתום ואלמנה. וכ״ש שהוא כלו מיותר אחר שאמר והרגתי אתכם וגו׳. ועוד באומרו אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ולמה אמר אלו הג׳ לשונות. עוד באומרו לא תשימון לשון רבים והוא דבר עד עכשיו בלשון יחיד אם כסף תלוה. עוד באומרו והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. בשלמא אם אמר כי שופט אני ניחא. אמנם כי חנון ואם אתה חנון תן לו משלך לא משלי:

8. Mishpatim.2

   אמנם אפשר לומר כבר נודע שיש ב׳ כתות במציאות. א׳ שהם גדולי הערך ומי שירצה להזיקם א״א לו רק בכישוף ובכח הטומאה כמו שהיה ענין בלעם. כי א״א לו להזיקם רק בזה ולא בכח יגבר איש אליהם. ב׳ שהם קטני הערך חלשים בכחם ולאלו יוכל להזיקם בידים. וכנגד אותם שא״א להזיקם רק בכישוף אמר אלו הג׳ פסוקים וענינם אחד. למה שראינו שבלעם הרשע להיותו רוצה להזיק לאחרים היה משמש באלו הג׳. אם בכישוף באומרו ואת בלעם הקוסם הרגו בחרב. וג״כ היה שוכב עם בהמה כדי שתחול עליו רוח הטומאה. שכך דרשו בפסוק ההסכן הסכנתי וגו׳. וג״כ היה משמש במין ג׳ מהכשוף שהיה בונה מזבחות ומקריב קרבנות לכחות עליונות. לז״א והזהיר להסיר ולהשמיד כל מי שמשתמש בכל אלו. ולזה סמך אלו הג׳ אזהרות. ואם לכת הב׳ אמר וגר לא תונה ולא תלחצנו בין אונאת דברים בין בפועל וגו׳ וג״כ אלמנה. ואומרו כל אלמנה אפי׳ אלמנת רשע. שנאמר בהם אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן וגו׳ לז״א כל אלמנה וגו׳. ובא לתת טעם לכל אחד אם למאי דסלק מניה והם יתום אמר כי אם ענה וגו׳. ור״ל בפעם א׳ הוא מוחל ואינו צועק ואף אני כן. אמנם אם ענה תענה אותו עכשיו יזכור אף הא׳ ויצעק ב׳ צעקות ואף אני שמוע אשמע לשתיהן. ואם כנגד הגר אמר וחרה אפי והרגתי וגו׳. לפי שהכתוב אומר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. וזה הגר קבל עליו הברית ונתגייר. ולזה אמר וחרה אפי והרגתי אתכם וגו׳. לקיים מה שנאמר חרב נוקמת נקם ברית. ואם לב׳ והיו נשיכם וגו׳. ואמר אם כסף תלוה וגו׳. ירצה אם תרצה לקיים זאת המצוה כפשטה אם בא לפניך עני ישראל וגו׳. את עמי וגם בעמי עצמו אם בא לפניך עשיר ועני את העני. ובעני עצמו אם בא לפניך מעירך ומעיר אחרת את העני עמך וגו׳. ומה שאמר ושמעתי כי חנון אני יתיישב זה במ״ש במ״ר:

9. Mishpatim.3

   אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא ר״ת שכול. כי אינו רשאי האדם ליקח אשה אחרת אם לא יהיה שכול מבנים:

10. Mishpatim.4

    ביאור מעלת ס״ת וראוי לנהוג בו כבוד ולא יוציאו אותו מן היכלו רק לצורך גדול. וג״כ ביאור שראוי לנהוג כבוד יותר לת״ח:

11. Mishpatim.5

    מסרה כצאת ג׳. (שמות כ״א) כצאת העבדים. (שם ל״ג) כצאת משה אל האהל. (שופטים ה׳:ל״א) כצאת השמש בגבורתו. וסימן ברתא דמשכנא תנוח. פי׳ כפי מה שארז״ל כי ימכור איש זה הקב״ה. ה׳ איש מלחמה. בתו זו תורה שהיתה אצלו אמון מכרה ונתנה לישראל. ולזה אין ראוי שתצא כצאת העבדים. שאין מוציאין ס״ת שלא לצורך בפחיתות כי אם בכבוד גדול כיציאת משה. דכתיב ונצבו איש פתח אהלו וקמים לפניו. וג״כ אוהביו של האל ית׳ ראוי לעשות יותר ויותר כצאת השמש בגבורתו מהבקר עד חצי היום הקיץ והולך ואור עד נכון היום. וז״ש הסימן ברתא דמשכנא תנוח. ר״ל הס״ת ראוי שיהיה מונח בהיכל שהוא משכנו. ולא יצא אלא לצורך גדול:

12. Mishpatim.6

    אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ירצה עמך תעשה חסד שגלגל הוא שחוזר בעולם. או ירצה את העני עמך. ר״ל העני הוא עושה חסד עמך. שאם לא תלוה לו תזיק עצמך ע״ד עושה כולם ה׳. או ירצה את העני עמך ירצה כי פרנסתו היא עמך בפקדון ואין אתה נותן לו כלום. וכאשר תחשוב זה לא תהיה לו כנושה וגו׳:

13. Terumah.1

    ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. כבר ידעת מה שפי׳ ביתור וכן תעשו. אמנם זה יובן במה שארז״ל (ברכות נ״ה) בצלאל בצל אל היית וגו׳. וי״ל איך אמר משה בצל אל היית וגו׳ לא ימנע או כך נאמר לו או לאו. אם כך נאמר לו איך לא צוה כך בתחלה. ואם לא נאמר לו איך הודה ואמר בצל אל היית וגו׳. וי״ל שהאל ית׳ אמר לו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. ולפי שיחשוב חושב שמא מה שאמר את תבנית המשכן מתחלה ואח״כ ואת תבנית וגו׳. לא היה לו להקדים תחלה המשכן ואח״כ כליו רק שהקדים הכלל ואח״כ הפרט. לכך אמר שאינו כן רק וכן תעשו כמו שסדרתי הדברים בסדר קדימה ואחור:

14. Terumah.2

    דרשו רז״ל במדרש ועיין בילקוט. והלא דברים קל וחומר ומה אם לעשות משכן שהוא כבוד וכפרה לישראל אמר דבר אל בני ישראל שהוא פיוס וגו׳ ע״ש בילקוט. וי״ל שארז״ל מנא להו שהוא פיוס אם משום שנאמר דברו על לב ירושלים וגו׳. ומאי חזית דסמכת אהאי קרא ולא אקרא דדבר אדוני הארץ וגו׳ כשאר כל דבור. ר״ל שחז״ל הוכרחו לומר זה מכח שאי אפשר כאן לפרשו מלשון קשות שכתוב אחריו מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו׳:

15. Terumah.3

    מה שדרשו במדרש רבה (פ׳ ל״ג) הה״ד כי לקח טוב וגו׳. יש לך אדם וגו׳ עיין ל״ה. ואפשר כי אלו הג׳ חלוקות כלם רמוזים בכתוב לאחרונה. הוא שאמר ויקחו לי תרומה. שע״י התורה שניתנה לארבעים יום. אותי אתם לוקחים הפך המקח של ב״ו. והענין שהתורה כולה שמותיו ית׳. ובהשגתנו התורה אנו משיגים מהותו ית׳ ששמותיו הוא מהותו. ואם לשכר הסרסור אמר שמאת כל איש אשר ידבנו לבו להיות סרסור תקחו את תרומתי. ר״ל תראו השגת התורה שנתנה למ׳ יום. ואם לא׳ אמר וזאת התרומה. כלומר וזאת התורה שנתנה למ׳ יום זהב וכסף. לא כמו מקח ב״ו וגו׳:

16. Terumah.4

    עוד דרשו ג׳ תרומות נאמרו כאן אחת בקע וגו׳ עיין ברש״י. ז״ל. ואפשר שרז״ל הוקשה להם בפסוק ג׳ קושיות. א׳ למה אמר ויקחו לי הול״ל ויקחו תרומה. ב׳ למה אמר כאן ג׳ תרומות. עוד למה בב׳ אמר תרומה סתם ובאחת אמר תרומתי בכינוי. ועוד למה אמר וזאת התרומה בוי״ו מוסיף. ואם אין כאן רק תרומת המשכן. ועליה אמר ויקחו לי איך אמר ויקחו לי וגו׳. איך אמר בוי״ו התוספת וזאת שנראה זולת הא׳. ורז״ל השיבו לג׳ קושיות. א׳ למה אמר ג׳ פעמים תרומה כי ג׳ תרומות הם. ב׳ אומרו וזאת מוסיף על ענין ראשון כך הוא ג״כ האמת. ולג׳ כבר ידעת שהתרומה אין לה שיעור שחטה אחת פוטרת כל הכרי. ולפי שאלו הג׳ תרומות ב׳ מהם יש להם שיעור והוא בקע לגולגולת. ולזה אמר בהם תרומה סתם. אמנם תרומת המשכן אמר בה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי בכינוי. שזו היא התרומה שצוה וזאת היא תרומתי:

17. Terumah.5

    ביאור מצוה לשמוח בחג הפסח בבשר ויין וצריך לשמח לב האומללים. גם צריך לעסוק בו בתורה. וגם צריך למנות אנשים להזהיר העם היוצאים לגנות לשמוח:

18. Terumah.6

    מסרה ויקחו ו׳. (שמות י״ב:ג׳) ויקחו להם איש שה לבית אבות. (שם כ״ה) ויקחו לי תרומה. (שם כ״ז) ויקחו אליך שמן זית זך. (ויקרא כ״ד:ב׳) חבירו. (דברים י״ט) ויקחו אליך פרה אדומה. (מ״ב ז׳) ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים. וסימנם בביתא דגברא משחא וחבריה ואורייתא שלח. רמז שהאדם חייב לשמוח בחג המצות. ואין שמחה אלא בבשר ויין. וז״ש ויקחו להם איש שה וגו׳. וצריך לשלוח לעניים בשר שישמחו וז״ש שה לבית. ולאפות פת ומצות הן עשיר הן עני יקנה חטה לעשות מצות. וז״ש ויקחו לי תרומה מאת כל איש לתת לעניים כסף או זהב או נחשת שיקחו קמח או חטה. וג״כ הנר הוא שלום הבית והשמחה שלימה כשהבית דלוק בנרות. וז״ש ויקחו אליך שמן זית זך למאור וחבריה שהוא היין. שהיין והשמן בפסוק אחד. אוהב יין ושמן לא יעשיר וגו׳. כי טובים דודיך מיין. שמן תורק שמך. והיין לד׳ כוסות אפי׳ עני וגו׳. ואם אין לו תשלח לו שאין שמחה אלא ביין. ואע״פ שאמר שה לבית ראוי להרבות יותר. וז״ש ויקחו אליך פרה אדומה וגו׳. כדי שתהיה השמחה שלימה. ויהיה זריז וזהיר שלא יחטא. ויזכור את בוראו בימי שמחתו חציו לה׳ וחציו לכם. לכן ראוי לגדולי העיר והממונים ללכת לדרוש לעם בגנות ופרדסים שהולכים שמה לשמוח. כדי לזרזם שלא יבואו לידי חטא כמו שאמר הרמב״ם בהלכות יו״ט. וז״ש ויען א׳ מעבדיו ויקחו נא חמשה מן הסוסים וגו׳. החכם שהוא עבד ה׳ יאמר לה׳ אנשים ממונים ונכבדים הסוסים עם אותיות המלה בגי׳ ממוני״ם. ונרמזו במלת סוסים שיהיו רצים כסוסים להזהיר את העם ולראות בשדות ופרדסים האם הם הולכים בתמימות. כאותם אשר תמו ר״ל שהם תמימים. או אם הם כאותם שהם נשארו מלעשות הישר בעיני ה׳. שצריך להוכיחם ולהחזירם למוטב. ונשלחה ונראה ירצה לשלוח אחריהם ולהזהירם. וז״ש הסימן בביתא דגברא משחא וחבריה ירצה נבוא לבית למועד עד השמן והיין. ולא יעזוב מלעסוק בתורה ובמצות ויעשה רצון קונו. וז״ש ובאורייתא נפלח:

19. Terumah.7

    ויקחו לי תרומה. ג׳ תרומות נאמרו כאן ובפי׳ רש״י ז״ל מבוארים לפי הפשט. ובמדרש א׳ למקדש ראשון וא׳ רמז למקדש שני וא׳ למשכן. ולפי זה יש לתת טעם למה שינה בהם ואמר תרומה תרומתי וזאת התרומה. כי תרומתי ירמוז למקדש ראשון שעמד ת״י. ולזה לא אמר תקחו את התרומה אלא תרומתי. ובמקדש שני נאמר וזאת התרומה ירמוז לת״ך שנים שעמד. כי וזאת עם הה״א והמלה יעלה ת״ך. עוד אמרו שרמז למ״ש ז״ל בג׳ פעמים בשנה תורמין את הלשכה. עוד אמרו במדרש תנחומא א״ר יצחק בר׳ סימון לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי י״ג דברים כנגד י״ג דברים שהפרשתי להם במצרים ואלבישך רקמה וגו׳. ולעתיד לבוא אני גומל לכם כנגד י״ג הללו. דכתיב וברא ה׳ על כל מכון הר ציון וגו׳. ולפי זה המדרש יבא על נכון השינוי ששינה בהם. וכאלו הוא אומר ויקחו לי תרומה תקחו את תרומתי כלומר שכבר גמלתי לכם. וזאת התרומה עצמה אני עתיד לגמלכם לעתיד לבוא:

20. Terumah.8

    וענין צווי המשכן לשלש כוונות. הא׳ שיהיה מקום מוכן לדבר שם עם משה שאר המצות שלא שמעו בסיני שלא בכל שעה הוא עושה להם כמעמד הר סיני. ואין כבוד לדבר עמהם בחוץ אלא בצנעא. וכמשל שאמרו (במ״ר פ׳ י״ב) למלך שהיתה לו בת כשהיא קטנה היה מדבר עמה בכל מקום וגו׳. וזהו מה שמצינו כשהוקם המשכן דבר עם משה מאהל מועד כמ״ש ויקרא אל משה. כוונה שנית להשגחתן ושמירתן של ישראל להיות תמיד עין ה׳ אל יראיו להצילן במדבר מכל פגע רע. כוונה שלישית דרך כבוד כי כבודן של ישראלים הוא שיהא מלכם שוכן בתוכם כדרך המלך השוכן בתוך עמו המיוחד לו. ואין כבוד לעם אלא בזמן שהמלך שרוי בתוכם. ואפשר שזה רמז במ״ש והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי מ״ש והייתם לי סגולה ירמוז לענין השמירה. כמו שדבר החביב על האדם הוא שומרו כבבת עינו. כן ישראל הם סגולתו ושומרם. וכל הנוגע בהם כנוגע בבת עינו. ומ״ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ירמוז על הגדולה והכבוד שיהיו עמו ונחלתו. וכבודם מתרבה בכבודו. ומ״ש וגוי קדוש שיתקדשו במצותיו שיתן להם שהם כמו קדושין להם. וכמו שאומרים בכל ברכת המצות אשר קדשנו במצותיו. ואפשר שכל זה במ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי היה ראוי לומר ועשו לי משכן. ועוד מהו בתיכם היה ראוי לומר ושכנתי שם. ולזה נאמר שהוא רומז לאלו הג׳ כוונות. ועשו לי מקדש דהיינו מקום שיקדשו בו במצות. ושכנתי רמז לשכינתו שהוא סביב ליראיו ויחלצם. בתוכם רמז לכבוד כמלך שהוא בתוך עמו שזה כבוד לעמו. ואפשר שלזה נתכוונו רז״ל במאמרם (מ״ר פ׳ ל״ד) אמר הקב״ה אתם צאן ואני רועה עשו דיר לרועה לרעות את צאנו. אתם כרם ואני שומר עשו סוכה לשומר לשמור את כרמו. אתם בנים ואני אב עשו בית לאב שיהא בין בניו. כבוד הוא לאבינו וכבוד לבנים וגו׳. כי הנה רמזו רז״ל אלו הג׳. רעיית צאן הוא הנהגה. והנהגה בנמשל הוא במצות. והשמירה והכבוד מבוארים. מהרס״ו זללה״ה:

21. Tetzaveh.1

    ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו׳. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל וגו׳. ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה וגו׳. יש להתבונן מה ואתה תצוה היל״ל צו את בני ישראל וגו׳. או והקרבת אליך וגו׳ ודברת אל כל חכמי לב. ועוד מה טעם ציווי הדלקת הנרות בכאן אחר שיגמור ענין המשכן וכליו והעובדים בו. יזכור ענין הקרבנות והעבודות שעושים בו. כ״ש שזאת המצוה נאמרה באמור על אהרן מלה במלה. וכבר פי׳ הר״י אברבנאל שטעם הכתוב כך ואתה עתיד שתצוה את בני ישראל וגו׳. ויצטרכו הכהנים להכניס שם באהל מועד לערוך את הנרות בבקר ובערב. ואין כבוד שיכנסו בבגדי הדיוט. ולזה תעשה בגדי קדש לאהרן אחיך וגו׳. נמצא שלא הוצרך לכל זה אלא בשביל טעם צווי הבגדים. ובודאי שאין זה פשט הכתובים כלל עם שכבר יקשה. לפיכך מה טעם לא הזכיר ג״כ הקטרת שהיא חביבה מן הכל. ויצטרך להכניס בכל יום להקטיר מחציתה בבקר ומחציתה בין הערבים. ג״כ יש לדקדק מהו ענין הקרבה זו שאמר הקרב אליך וגו׳. וכבר אמרו במדרש (מ״ר פ׳ ל״ז) שלפי שהיה בלבו של משה עליו בעבור עשיית העגל אמר לו הקרב אליך שכוונתו היתה לטובה. מ״מ עדיין יש טוב טעם ודעת. ויש לפרש שבכל אלו הדברים שהזכיר ואתה יש בהם סוד חתום וגנוז יצטרך למבינים. ולזה יצטרכו הדברים שיהיו ע״י משה בעצמו לישב הדברים על אופנים מה שאי אפשר ע״י זולתו. כ״ש בענין הדלקת הנרות שהיא מצוה דאיכא למטעי בה ח״ו. ויש לכל לשאול טעם המצוה וכי לאורה הוא צריך. והמאיר לכל העולם יאירו לפניו. וכבר עשתה תורה ענינים ושנויים להרחיק מן הלב זה הענין שאמרה תורה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שלא יאמרו וגו׳. וכן צוה באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות. כלומר שיהיה זה חוץ לפרוכת ולא מבפנים שיש שם העדות והתורה. ועיקר השראת. שכינה שלא יאמרו וגו׳. וזה טעם אשר על העדות דאטו לא ידעינן שהפרוכת הוא בעבור העדות. והיא מפסקת בין העדות לאהל מועד. וכן צוה להיות שולחן בצפון ומנורה בדרום. ולא בהיפך כדרך בני אדם שנותנים מנורה לשמאל השולחן כנז׳ במדרש (תנחומא פ׳ זו) שלא יאמרו וגו׳. וכן בבית עולמים חלוני שקופים אטומים שלא יאמרו וגו׳. ומטעם זה הקדים הכתוב לפרש ענין הדלקת הנרות לצוות עליו במקום זה עם שאר הדברים שיצטרכו להיות ע״י משה ולא ע״י אחר. כדי לפרש סודם ולהבינו לעם שלא יטעו בו. וכן ענין הקרבת אהרן הוא לזה הענין להודיעו סדר העבודה וסודה בשלימות. וכן מה שכתוב ואתה תדבר אל כל חכמי לב להבינם סוד הבגדים שהוא סוד נשגב. ובפרט סוד החושן והאפוד והמעיל בע״ב פעמונים ורמונים. כי כל זה יצטרך קבלה מפה אל פה. וסודם גדול מסוד המשכן וכליו. ויעיד על מה שפירשנו בהקרב אליך את אהרן אחיך. אמרם במדרש ובתנחומא והביאו בילקוט. אשרי תבחר ותקרב וגו׳ אשרי מי שבחר בו ה׳ אע״פ שלא קרבו. ואשרי מי שקרבו אע״פ שלא בחר בו. אברהם בחר בו אשר בחרת באברם וקרב את עצמו. יעקב כי יעקב בחר לו יה והוא קרב את עצמו. שנאמר איש תם יושב אוהלים. משה בחירו קרב את עצמו. דוד ויבחר בדוד עבדו וקרב א״ע דכתיב חבר אני לכל אשר יראוך. ויש שקרב אותם ולא בחר בהם. יתרו ורחב הזונה קרב אותם ולא בחר בהם. אשריו של אהרן בכפלים שבחר בו וקרבו. שנאמר ובחור אותו וגו׳ הקרב אליך וגו׳. והנה פי׳ הבחירה והקריבה האמורה כאן ודאי על זה האופן. ד״מ מלך ב״ו שהיו לו כמה בנים על אחד מהם צוה ללמדו ספר וחכמה כדי לעמוד לפניו לשרתו. כענין האמור בדניאל וחבריו וללמדם ספר ולשון כשדים. ומקצתם יעמדו לפני המלך. על אחד מהם צוה ללמדו ספר וחכמה לתועלת עצמו ולא כדי לשרתו. ועל אחד שהיה חכם ומבין ויגע ולמד בעצמו ספר וחכמה צוה לעמוד לפניו לשרתו. הנה באמת שכל אחד אהוב אצלו. אבל אותו שצוה עליו ללמדו ולעמוד לפניו לשרתו הוא אהוב ונחמד לפניו ביותר. וכן הענין באברהם ויצחק ויעקב ודוד ומשה. שכולם קרבו א״ע והשלימו עצמם במה שראוי. והקב״ה בחר בהם לעמוד לפניו לשרתו. ויתרו ורחב הזונה צוה עליהם ישראל לקבלם ולהכניסם תחת כנפי השכינה להשלים עצמם לתועלתם. כמו שפי׳ על פסוק אני חותנך יתרו בא אליך. ולא מצינו שבחר בהם לשרתו כא׳ ממשרתי ה׳. והנה בהכרח הוא שתאמר שהבחירה והקריבה הנאמרת במאמר הזה הראיה שהביא ליעקב שקרב א״ע מפסוק איש תם יושב אוהלים. ולדוד מפסוק חבר אני לכל אשר יראוך. מהרס״ו זללה״ה:

22. Tetzaveh.2

    ואתה תצוה וגו׳. במדרש רבה (פ׳ ל״ו) הה״ד זית רענן יפה. פרי תואר קרא ה׳ שמך. וכי לא נקראו ישראל כזית הזה בלבד. והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל. כגפן ותאנה כתמר כארז כאגוז בכל מיני שלחים. אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו נחבט וטוחנין אותו ומקיפין אותו בחבלים ומביאין אבנים ואח״כ נותנין את שמנן. כך אומות העולם חובטין אותם ממקום למקום וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם טרטיוטין ואח״כ עושין תשובה והקב״ה עונה אותם וגו׳. ד״א מה ראה ירמיה למשול לישראל בזית. אלא כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינם מתערבין עם הטמאים שנא׳ לא תתחתן בם. ד״א כל המשקין אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון. אבל השמן אפי׳ אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן. כך ישראל בשעה שעושין רצונו של מקום נצבים למעלה מהעובדי כוכבים שנא׳ ונתנך ה׳ אלהיך עליון. פי׳ מדכתיב קרא ה׳ שמך קא דייק. וכי לא נקראו ישראל אלא בזית וגו׳ דהול״ל זית רענן וגו׳. כדכתיב גפן ממצרים וגו׳ התאנה חנטה וגו׳. ומהו קרא ה׳ שמך דמשמע שזה הוא עיקר השם. אבל מ״מ יש להקשות מה השיב על זאת הקושיא ואמר אלא מה הזית הזה וגו׳. והרי אף כשהמשילם לגפן ולתאנה ולשאר דברים אחרים לא לחנם המשילם אלא לענין שבהם. וי״ל שכוונתו לומר שאע״פ שישראל יש להם מעלה וחשיבות בכל הענינים שבעולם. וכמו שהמשילם במקומות אחרים לכל מיני אילנות טובים. מ״מ כל אותן המעלות אינן באות להם אלא מצד היסורין. וע״י כן יגיעו לכל מעלות טובות כמו הזית שאינו נותן שמנו אלא ע״י טחינה וכתישה. וכיון שזה הוא סבה כל המעלות נאמר כי קרא ה׳ שמך כי זה הוא עיקר השם. וכמו שאמרו (חגיגה ט׳) יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא. כי היסורין מחזירין אותם למוטב. ומ״ש ד״א כל המשקין מתערבין הוא טעם אחר שנתן. עוד למה נמשלו לזית כמו שנאמר. למה נמשלו לגפן ולתאנה לא לענין קריאת השם שאמר קרא ה׳ שמך. כי עיקר טעם קריאת שמן בזית הוא בעבור היסורין כנז׳. ולזה האריך לומר ד״א מה ראה ירמיה למשול את ישראל בזית. ולא אמר ד״א כל המשקין וגו׳. שלא תאמר על טעם קריאת השם בזית הוא אומר. אי נמי י״ל דלא דק והכוונה הוא על קריאת השם בזית. וזהו ג״כ משמעות אלא כל המשקין וגו׳. ולא אמר ד״א כל המשקין. וכוונתו לומר שאע״פ שישראל הם בתכלית המעלה בחכמה וביופי ובעושר וכדומה. מ״מ זו היא עיקר מעלתן וקריאה שמן. והוא היחס שלהן שהם מצד הקדושה והטהרה. ואינם מתערבין עם הטמאים כמו השמן שאינו מתערב עם כל המשקין. ומזה נמשכו להם כל המעלות שעליהם נמשלו לשאר אילנות. כי מצד שהם משורש טוב שהם מצד הטהרה משם יגיעו לכל המעלות הטובות. ולא כן הרשעים שהם טמאים מצד הטומאה ואינם נדבקים כי אם בדברים טמאים ומדות מגונות ופחותות. ולזה יש לישראל מעלה. וכמו שאומר ד״א מה השמן למעלה מכל המשקין וגו׳. וזה דומה לאשה שהיא כלולה בכל מיני השלימות ביופי ובעושר ובמשפחה וביחס שאע״פ שיש לה כל אלו המעלות. המעלה העיקרית היא מעלת היחס. ע״ד שקר החן והבל היופי אשה יראת ה׳ היא תתהלל. והיראה הוא מצד היחס שמעשי האדם יעידו על יחוסו. כמו שאמרו (קדושין ע״א) מיחסותא דבבל שתיקותא. ולזה אמר הכתוב יפה פרי תואר ולא אמר פרי יפה תואר. כלומר זהו המעלה ויפה מהפרי החשוב שהוא פרי תואר. כי זאת המעלה למעלה מכל המעלות. מהרס״ו זללה״ה:

23. Tetzaveh.3

    ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו׳. במדרש אשרי תבחר ותקרב אשרי מי שבחר בו הקב״ה אע״פ שלא קרבו. אברהם וגו׳. עיין מה בכתבתי למעלה:

24. Tetzaveh.4

    ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אותו וגו׳. הנה י״ל למעלה בפ׳ תרומה שביאר מעשה כל המשכן שהם הארון והשלחן והמנורה. שם היה ראוי לזכור ציווי מעשה מזבח הקטרת כי שם מקום תחנותו. ולמה הניחו אחר שכבר השלים כל הכלים וכלי הכהנים וקרבנות המלואים. וג״כ קידוש הכלים כולם משחתם ומשחת הכהנים. ואח״כ זכר מעשה מזבח הקטרת כי זה מן הזרות מה שלא יעלם כי ודאי לא נפל זה במקרא:

25. Tetzaveh.5

    אמנם י״ל שסוף המעשה הוא תחלת המחשבה. וזה כי יש תכלית ויש תכלית התכלית. וזה כי התכלית הראשון הוא שיעסוק האדם בתורה ובמצותיה. ואח״כ צריך ליכנס לפני ולפנים. וסוד הרוחניות להבנת הסודות העמוקות. כי זה לא יבוא אלא אחר שכבר מלא כריסו מהויות אביי ורבא וג״כ מהמעשה. ולזה אחר שכבר זכר כל תקוני העולמות כולם הרמוזים במשכן. אח״כ בא לבאר ולרמוז לנו השפע היורד להחיות הסולמות ובאיזה אופן יורד. והענין שהקרבנות היא התקשרות העולמות. ועלייתם תלת גו תלת כנודע ליודעם. והקטרת הוא הרמז לחיות הקליפות וניצוצי הקדושה שבתוך הקליפות שנפלו בחטא אדם הראשון. והנה סוד הקטרת הוא סוד תכלית תפלתנו ועסקנו בתורה. וזה לפי שמתוק הדינים הוא בשורשם. ולזה צריך עליית סימני הקטרת על מזבח הזהב. שהוא לפנים בהיכל והוא קדש קדשים. אמנם הקרבנות הם המזבח הנחשת שהוא בחוץ. אמנם ביום הכפורים שהכל מתעלה למעלה אז וכפר על קרנותיו אחת בשנה. ולזה לפי שסוד המזבח הפנימי הוא סוד תכלית התכליות כולם. לזה נזכר בסוף כל כלי המשכן ובסוף כל תקוניו כנזכר:

26. Ki Tisa.1

    ויחל משה את פני ה׳ אלהיו ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. והנה יש לשום לב א׳ באומרו את פני ה׳ אלהיו. למה כנה בזה המקום אלהיו מה שלא מצינו בכל התורה. עוד ידוע הוא כי שם ה׳ הוא מדת רחמים ושם אלהים הוא מדת הדין. והנה חרון אף ייוחס למדת הדין לא למדת רחמים. וא״כ מהו אומרו למה ה׳ וגו׳. עוד אומרו למה ה׳ יחרה אפך בעמך. והנה יש לתמוה על משה שראה כל אשר מרדו ישראל והוא אומר למה יחרה אפו ועוד אומרו בעמך. הנה האל ית׳ אמר שחת עמך ולא עמו ית׳ והוא אומר למה יחרה אפך בעמך. ועוד אומרו בכח גדול וביד חזקה. מהו כח גדול ומהו יד חזקה. ועוד אומרו למה יאמרו מצרים לאמר. מהו לאמר אם לאמר לאחרים היינו יאמרו מצרים. ועוד אומרו ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים. מאי בהרים יהיה באיזה מקום שיהיה. ועוד אם הם חייבים הריגה ונהרגו והמצרים אומרים כי הקב״ה הרגם. הנה הם אומרים האמת ואחר שהם אומרים האמת מה איכפת לו וא״כ מה טענתו בזה. ועוד מהו אומרו שוב מחרון אפך היל״ל שוב מאפך. ועוד אומרו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳. והנה השבועה לא היתה אלא אם יהיו צדיקים. כי אם יהיו רשעים גם האבות יודו בזה כדברי רז״ל על פ׳ כי אתה אבינו וגו׳. שהשיבו ימחו על קדושת שמך וא״כ מה טענתו בזה. ועוד אומרו וינחם ה׳ על הרעה וגו׳ מהו לעמו היל״ל אשר דבר. ועוד הנה יראה שהאל ית׳ מחל להם והנה יקשה על משה. וכן קושיא לאלהינו אם למשה הנה אין מדרך המיסר. ולא יחייבהו השכל שעדיין הם עובדי עבודת כוכבים ועדיין שרץ בידם יטהרו ויבקש להם מחילה. כי זה לא יחייבהו השכל כלל. כי היה ראוי למשה ע״ה לרדת מן ההר תחלה. וישרוף העגל ויבער הטומאה מן הארץ ואח״כ יעלה אל ה׳ אולי יכפר בעד חטאתם. גם קושיא לאלהינו הנה אחר שיש למשה תשובתו בצדו כנז׳ א״כ איך מחל להם. עוד יש להקשות אחר שנאמר לו קודם ירידתו וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. א״כ איך אמר לבני לוי עברו ושובו וגו׳ מי לה׳ וגו׳ הנה כבר כופר עונם. עוד אומרו אחר זה ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם. והנה כבר כופר חטאתם קודם רדתו מן ההר כאומרו וינחם ה׳ על הרעה וגו׳. ועוד אומרו וישב משה אל ה׳ ויאמר. למה לא אמר אל ה׳ אלהיו כמ״ש למעלה. עוד איך אמר ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ הרי כבר נאמר לו וינחם ה׳ וגו׳. עוד אומרו ויאמר ה׳ מי אשר חטא לי וגו׳ כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אחר שאמר וינחם ה׳. איך חזר בו לאמר מי אשר חטא לי וגו׳. עוד למה למעלה אמר עמך וכאן אמר חטא העם הזה העם סתם ולא אמר עמך. עוד הערות אחרות יתישבו כפי דרכנו בס״ד:

27. Ki Tisa.2

    ואפשר לומר לפי שמרע״ה נתבשר בשורה רעה כזאת בפתע פתאום כאשר נאמר לו לך רד כי שחת עמך. לזה נתחכם לבקש על עמו. וכראותו כי זה מן הנמנע כי כבר פשעו ומרדו באל. וראה שצריך לירד קודם לטהרם מטומאתם ואח״כ יתפלל. והנה אם יעשה זה אולי מדת הדין תמהר לחתום גזר דינם ולא תועיל תפלתו אחר זה. ובזה ראה עצמו בדוחק עצום ולא ידע מה לעשות ולאין יפנה. והוא ע״ה בחכמתו הגדולה חקר ודרש בזה ואמר שהדרך ישכון אור. העצה בזה הענין הוא אחר שדקדק במאמרו ית׳ באומרו לך רד כי שחת עמך. והענין כמו שדרשו רז״ל (מ״ר פ׳ מ״ג) למה ה׳ יחרה אפך בעמך. אמר משה לא כך אמרת לי כי שחת עמך. עמך חטאו ולא עמי אם עמי חטאו לא עמך חטאו. הוי למה ה׳ יחרה אפך. הנה חז״ל גלו לנו חכמתו של משרע״ה שלתקן הענין שבו היה דחוק כנז׳. הוא כשדקדק לשון האל ית׳ שאמר כי שחת עמך ולא אמר כי שחת העם סתם. מזה שפט בשכלו הטוב כי זה המרד לא היה לכלל האומה. וזה ג״כ יחייבהו השכל שאומה כזאת במעט זמן תסכים כולה על ענין רע כזה. ושמח במאמר ית׳ שאמר עמך כנז׳ כדי להליץ על ישראל. והענין לפי שהשואל דבר גדול במתנת חנם צריך שיהיה חכם ככותי (הובא בילקוט תהלים י״ט) כמו שרז״ל. כי הענין זה עם היות שתהיה הגזירה לא תהיה כוללת. וג״כ יש לפתח דברו גם כנגד מדת הדין כי הדין יקוב את ההר. כי מי שחטא יענש ומי שלא חטא ינקה. והנה בחכמתו ע״ה היתה תפלתו לא למדת הדין הקשה שהוא שם אלהים. כי בעת הזאת לא יוכל לגשת אליו. וגם לא למדת החסד כי אם למדת הרחמים שהוא ה׳ אלהים. וז״א ויחל משה את פני ה׳ אלהיו. ר״ל התחיל לבקש בדבר הזה מלפני ה׳ אלהיו. כמו שאמרנו כי מדת הרחמים אין בה דין גמור לחייב גם העם שלא חטאו. ואין בה חסד גמור כי הוא דין ורחמים יחד. וזה כדי למתק מדת הדין גם על הרשעים כמו שיבא. וז״א ויחל משה את פני ה׳ אלהיו. ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך שהם צדיקים ולא חטאו. אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. ירצה לדעתי לפי שהמצרים וגם קצת רשעי ישראל בעת היותם במצרים. וראותם היד החזקה והזרוע הנטויה של מדת הדין על מצרים בעשר מכות היו אומרים כי האל ית׳ הוא פועל הרעות לבד כמו שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם. וכן ג״כ קצת רשעי ישראל באומרם המבלי אין קברים במצרים וגו׳. והנה האמת הוא כי האל ית׳ הוא סבת הסבות כלם להעניש לרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. וז״א אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול שהוא פעל הטובות והחסדים המיוחסים למדת הגדולה. וגם הוא פעל הנקמות במצרים שהוא היד החזקה והמיוחסת לגבורה. וירצה בזה כי הוא פועל ג״כ הרעות ר״ל סבתם הרחוקה וג״כ פועל הטובות. אחר שזה אמת הנה אם תעשה כליה גם לטובים בתוך הרעים. הנה אז יאמרו מצרים כמו ששפטו כן הוא האמת שהם אמרו ראו כי רעה נגד פניכם. ר״ל כוכב ששמו רעה שהוא מאדים המורה על הדם והרג וחורבן ארצות ושממון. ואמרו כי זה חייב עליהם ביציאתם ממצרים כמה רעות. ועתה יאמרו מצרים כי בממשלת כוכב ששמו רעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו׳. והענין שמצרים בעת צאת ישראל ממצרים לא אמרו כי אם ראו כי רעה נגד פניכם. וז״א למה יאמרו מצרים לאמר כלומר מה שאמרו ראו כי רעה נגד פניכם. עתה יפרשו דבריהם לאמר מה שאמרנו הוא ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה. ואומרו להרוג אותם בהרים וגו׳ ירצה לפי שאמרו הוברי הכוכבים שהכוכב המורה רע תחלש ותתחזק הוראתו כפי המקומות והזמנים. וזה אם הורה על החורבן וההרג והשממון על אומה מה אם במקום מיושב. הנה תתמעט הוראתו כי לא יהיה החורבן כל כך. אמנם אם יהיה במקום שמם וארץ ציה הנה תהיה אותה ההוראה חזקה כמו שחייב ויהיה כללי. וז״א ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים שהוא מקום שמם שהוא מקום מוכן אל הוראתו. ובזה תתחזק הוראתו ותהיה כללית. וז״א ולכלותם מעל פני האדמה ויאמרו שזהו תכלית ההוצאה כדי שתשלים הוראתו בשלימות לא זולת. והנה אין חילול השם גדול מזה. ולזה שוב מחרון אפך ר״ל שאפך על הרשעים איני שואל עליו. שאין אני שואל כי אם על חרון אפך שהוא האף היותר חזק ויתרונו שהוא גם על הצדיקים. וז״א והנחם על הרעה לעמך הצדיקים לבד לא זולת. וזה מצד חלול השם אף אם היו ראויים לעונש. וכ״ש שאינם ראויים לעונש כלל שהם עמך. וכ״ש וכ״ש שאתה מושבע ועומד. וז״א זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳. והנה בזאת הטענה נצח ונתקבלה תפלתו. וז״א וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ר״ל לעמו הצדיקים הדבוקים בו ית׳ ומיוחסים אליו. שאלו אינם צריכים טהרה ולא תשובה. ולא בקש עליהם אלא שלא יכנסו ברשעת החטאים בנפשותם מחמת קטרוג המקטרג. והנה אחר רדתו מן ההר ועשה ברשעים שפטים כשלשת אלפי איש אמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם. ומה נחמד אומרו ועתה ר״ל עתה ולא קודם. וג״כ לא אמר ה׳ אלהי כי אם אל ה׳ שהוא הרחמים הגמורים שאין בהם דין כלל כולי האי ואולי אכפרה בעד חטאתכם. והנה בזה המקום לא אמר טענה לא זכור לאברהם וגו׳ ולא למה יאמרו מצרים וגו׳. כי אלו ב׳ הטענות אין להם מבוא בזה. המקום אחר שהם רשעים גם האבות יודו בזה. וג״כ המצרים בהשאר הצדיקים שלא חטאו אין מבוא לטענתם כלל. ולזה לא אמר בזה המקום עמך כי אם העם הזה סתם. ולא מצא מרע״ה טענה כי אם מחני נא מספרך אשר כתבת. ר״ל למה לי חיים אם לא תתקבל תפלתי. והיתה תשובתו ית׳ מאשר חטא לי וגו׳. אמנם בעבור תפלתך לך נחה את העם הזה וביום פקדי וגו׳. מאשר חטא לי וגו׳. ר״ל אאריך אפי עמהם בעבור תפלתך:

28. Ki Tisa.3

    אמנם יש להעיר למה כאן זכר טענת למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו׳. ואח״כ זכר טענת זכור לאברהם וגו׳. אמנם במשנה תורה פ׳ עקב זכר תחלה טענת זכור לעבדיך לאברהם וגו׳. ואח״כ אמר פן יאמרו מצרים לאמר וגו׳ והם עמך ונחלתך וגו׳. וי״ל (שמהרי״ז נר״ו) שהסדר האמתי הוא מה שזכר כאן שבתחלה בא מצד טענת חלול השם. והוא למה יאמרו מצרים לאמר ברעה וגו׳ כנז׳ לעיל כי מצד זה יתחלל שם שמים שיאמרו מבלתי יכולת ה׳ וגו׳. והנה מצד תוקף חרון אף מדת הדין לא קיבל זאת הטענה אחר שזה תלוי בכבודו ית׳. הרי מחל על כבודו ויעשה בהם הדין. ואחר שראה משרע״ה שלא הועיל בטענתו זאת. בא אח״כ בטענה יותר חזקה והוא טענת זכור לאברהם וגו׳ אשר נשבעת וגו׳. ואחר שאתה מושבע ועומד מחוייב לקיים שבועתך. והנה בזאת הטענה נצח משה מדת הדין ולזה וינחם ה׳ וגו׳. והנה כאשר בא מרע״ה במשנה תורה לספר הדברים אשר עברו בינו ובין האל ית׳ אמר כאשר נאמר להם לישראל שנצחתי מדת הדין מצד השבועה שהוא מושבע ועומד וגו׳. ודאי יאמר נא ישראל שאף אם יעשו נאצות גדולות יותר מזה ודאי אין להם פחד כי הוא ית׳ מושבע ועומד. ולזה מרע״ה שינה מפני השלום ואמר דע שאני באתי בטענת השבועה שנשבע לאבות ולא שוה לי. כי בודאי לא יקרא זרע כי אם הצדיקים ההולכים בדרכי אבותם וכיוצא מאלו הטענות. אמנם לא נתקבלה תפלתו אלא בעענת פן יאמרו מצרים וגו׳ ומצד שמא יתחלל שם שמים ח״ו בעולם. לזה רחם ה׳ על עמו. ולזה לא ישענו ישראל על טענה זו לחטוא פעמים אחרות כי שמא מחול על כבודו. ולזה ודאי תהיה יראתו ית׳ על פני ישראל ולא יחטאו:

29. Ki Tisa.4

    ואתה דבר אל בני ישראל וגו׳ אך את שבתותי וגו׳. קשה מאי ואתה דבר מש״כ בכל הדברות. ועוד למה בדברות הראשונות אמר זכור ולא אמר כאשר צוך ה׳ אלהיך. ובשניות אמר כאשר צוך. והענין שבענין השבת יש ב׳ בחינות. או שביתה ממלאכה כי עי״ז גם האדם עצמו חפץ בצווי זה כי הוא נח ושובת מן היגיעה או לשמרו בכל פרטיו לקיים מצות האל ית׳ לבד. וכבר ידעת משרז״ל (שמות פ״א) על ישמח משה במתנת חלקו. כי שאל מן פרעה במצרים שיניח לישראל שישבתו ביום השבת ויעשו מלאכה ששת ימים והודה לו פרעה כדי שיהיה להם כח בשאר השבוע לעשות מלאכה וישראל שמחו בזה מאוד. וז״א ואתה דבר וגו׳ פי׳ ואתה שאתה הוא שאמרת להם בחינת שביתה ממלאכה לתועלת עצמם שינוחו מיגיעה. הנה אתה עצמך חזור עתה ודבר לישראל ואמור להם שעתה אל יעשו כן לקיים השבת לכוונת תועלתם והנאתם רק להיותם מצווים ממנו. וזהו אך את שבתותי תשמרו כלומר אך מיעוט שלא יקיימוהו לטעם האחר רק להיותם שבתותי מצווים ממני. כי אות היא וגו׳. לדעת כי אני ה׳ מקדשכם ולא כדי לנוח מן העבודה. וכבר ידעת פי׳ שבתותי שהם סוד ת״ת ומלכות. מוהרח״ו נר״ו בשם הרי״א זצלל״ה:

30. Ki Tisa.5

    וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים וגו׳. מ״ש לך ולא אמר רד כי שחת וגו׳. להורות על המהירות שבענין הירידה. וכן הוא בס׳ עקב קום רד מהר מזה. והנה פירוש טעם הירידה וטעם המהירות. ואמר שטעם הירידה כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. וזה ירמוז לערב רב שקבלן משה מדעתו (שמ״ר פ׳ מ״ב). וכל סרחונן תלוי בו. וטעם המהירות לפי שסרו מהר וגו׳ והוא מדה כנגד מדה. וזה טעם פרו מהר: עוד יש לפרש שבפסוקים אלו נתכוין לומר שה׳ עונות יש לישראל בענין זה. א׳ שכפרו בטובתו של משה ומרדו במלכותו ובנבואתו. וזהו טעם כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים כלומר שסרחו לך וזלזלו בכבודך. והב׳ עשו להם עגל מסכה והמירו כבודם בתבנית שור וגו׳. וזה החטא כלפי מעלה. וג׳ אחרים הם וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל. והנה בתחלה כשאמר לו ה׳ לך רד. שתק משה שחשב שירידתו היא עונש שמקבל בעדם ולא יתחייבו עונש אחר שמאחר שסרחונן תלוי בו. כ״ש כי שחת עמך. א״כ חשב כאלו היא עשה מעשה והוא יקבל העונש בעבורם. אז אמר לו ה׳ ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. והם ראויים לעונש. ובמדרש אמרו עוד טעם למה שתק. ומ״ש ועתה הניחה לי כבר דרשו רז״ל (שם) מה שדרשו. ולפי הפשט אפשר לומר שאמר לו הניחה לי בעבור שזה החטא יש בו ענין שחטאו כלפי משה וענין שחטאו כלפי מעלה כפי מה שפירשנו וישראל נקראין עמו של משה כמ״ש כי שחת עמך לפי שטרח בהוצאתן. ונקראין גם כן עמו של הקב״ה. וזה דומה לעבד של שני שותפין שסרח לשניהם. ואחד מהם רוצה למחול על סרחונו. ואחד אינו רוצה. בודאי לא יענישנו אותו שאינו רוצה כי אם מדעת חברו מאחר שהוא של שניהם ולשניהם סרח. ולזה אמר לו ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם. וזהו טעם ויחר אפי כי היל״ל הניחה לי ואכלם. אבל יתיישב על זה הענין שאמרנו. כלומר אם לא חרה אפך אתה ורצית למחול הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כלומר יסורין ועונש יכול אני לעשות שלא מדעתך. אבל לכלותם אי אפשר אלא מדעתך אחר שאף הם עמך. ואעשה אותך לגוי גדול תחת אשר תניח אותי. כשותף האומר לחבירו הניחה לי להתנקם מאותו העבד ואני אתן לך דמי חציו או דמי כולו. ועל זה הפירוש יתיישב גם כן מ״ש למטה ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. וכי לא היה מאמין במ״ש ה׳ כי שחת עמך עד אשר יראה בעיניו. ועוד מה טעם ויחר אף משה. ועד עתה לא חרה אפו. ולפי מה שפירשתי יתיישב הכל. כי הנה מתחלה כשהיה בהר לא רצה שיראה בעצמו שום כעס שאם יכעוס הוא ויוסיף על כעס ה׳ אין תקנה לשונאיהם. ע״ד מה שדרשו (שמ״ר פ׳ מ״ה) בפנים אל פנים. ולזה הכעס שראוי לכעוס לא כעס עד אשר קרב אל המחנה וראה אז כעס. ולמדנו מכאן כמה שלימותו של משה שאף על פי שהוא מאמין בה׳ שאמר לו כי שחת עמך אף על פי הכעס שראוי לו לכעוס לא כעס עד שראה בעיניו כאשר הוא המשפט. והנה התחיל משה לבקש על החמשה חטאים שהיו ביד ישראל כנגד הא׳. שחטאו כלפי מעלה והמירו את כבודם. אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת כלומר כמה טורח טרחת בהוצאתם ועשית כמה נסים ונפלאות בהוצאתם ויצא הכל להבל. עוד י״ל שדרך כבוד אמר משה למה ה׳ יחרה אפך בעמך. כנגד מ״ש שחת עמך שקראם עמו. ומחמת כן א״ל הניחה לי כלומר מאחר שהם שלך איני עושה כי אם ברשותך ולזה אמר לו משה למה ה׳ יחרה אפך בעמך כי עמך הם. וכנגד הב׳ שחטאו כלפי משה. אמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים. כלומר לא הוציאם משה אלא להרוג אותם בהרים. ועתה שוב מחרון אפך כנגד החטא הראשון. והנחם על הרעה לעמך כנגד החטא השני. וכנגד השלישי שנשארו. כנגד וישתחוו לו. זכור לאברהם שהשתחוה לפניך כמה השתחוואות. כד״א ונשתחוה ונשובה וגו׳. וכנגד ויזבחו לו. זכור ליצחק שפשט צוארו לזביחה. וכנגד ויאמרו וגו׳. זכור ליעקב שמעולם לא הוציא דבר שקר מפיו. כד״א תתן אמת ליעקב. וזהו כונת רז״ל במה שדרשו במדרש רבה (פ׳ מ״א) כיון שעשו אותו מעשה יצאו חמשה מלאכי חבלה לכלותן אף וחמה וקצף והשמד והשחת. אמר רבונו של עולם אתה עומד באחד ואני עומד באחד וכו׳ כמ״ש שם:

31. Ki Tisa.6

    ויפן וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו. לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות. הענין שמשה רבינו ע״ה באותם הימים שהיה בהר היה אלהי ולא היה לו נטיה לענייני החומר כלל כאומרו ארבעים יום וארבעים לילה וגו׳. ולזה כאשר רצה לירד פנה עצמו מהדברים הרוחניים להסתכל בדברים הגשמיים. וז״א ויפן וירד מן ההר כי אם לא עשה כך לא היה יכול לירד. ואו׳ ושני לוחות העדות בידו. ירצה שכאשר היה למעלה בהר עם היות שידע שעשו העגל. עם כל זה הוריד בידו הלוחות לפי שידע שלא מרדו כולם אלא מקצתם כנזכר לעיל. לזה הוריד הלוחות ליתנם לאותם שלא מרדו כי חשב שנבדלו לצד אחד. אמנם כאשר ירד מן ההר וקרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות. וראה שהיו עובדים בפרהסיא ואין מי שימחה בידם. אז חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם וגו׳. שאז חייב כפי שכלו אחר שאין מי שימחה בידם. גם לא נבדלו מתוכם כאילו כולם עובדי עבודת כוכבים ואין בהם צדיק גמור שראוי ליתן לו את התורה. ולזה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ר״ל שלא רצה להכניסם למחנה שאינם ראויים לזה. שאילו נתאמת לו זה הענין לא היה מורידן כלל. ולא הורידן כי אם לכוונה הנזכרת. ולהורות להם בראיה ברורה שהקב״ה מחל להם העון ולא יתפסו אלא העובדים לבד כנזכר. ולזה הניחו הקב״ה להורידם. וז״ש ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. ר״ל שבהורידו הלוחות היה ראיה ועדות על שהקב״ה סלח להם. כאומרו סלחתי כדברך. או ירצה ויפן וירד משה מן ההר וגו׳. שיש להעיר למה כאן בעת שבירת הלוחות הוא מספר בשבחן כאומרו שני לוחות העדות בידו. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב וגו׳ מזה ומזה הם כתובים. כנראה שאין זה מקום זה הענין שלמעלה שאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו׳. שם היל״ל כל זה לא כאן: אמנם הענין להודיע שהדבר שהוא יקר הערך המגיע לאדם בלא טורח ובלא מחיר הנה לא יודע ערכו רק בעת חסרונו. ולזה בעת שבירת הלוחות נודע ערכם ושבחם כנזכר ולא קודם:

32. Ki Tisa.7

    שמר לך את אשר אנכי מצוך היום וגו׳ השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך וגו׳. יש לדקדק מה טעם אשר אתה בא עליה כי אין צריך לפרש אשר אתה בא עליה. כי מסתמא הכונה ביושב הארץ הוא ארץ ישראל. ועוד מה טעם עליה ולא כתב אליה כדרכו בכל מקום לכתוב כי תבוא אל הארץ. ועוד מה טעם חזר לכפול פעם אחרת זו האזהרה. כמו שכתוב בסמוך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו׳. ונראה לפרש כי הכונה הוא ע״ד משרז״ל (ב״ר פ״ה) כי שלשה כתבים שלח יהושע הרוצה לפנות יפנה. הרוצה להשלים ישלים. הרוצה לעשות מלחמה יבוא ויעשה מלחמה. ומכל מקום אלו שמשלימין צריכין לקבל עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבים. ועוד צריך שיקבלו זה קודם שיבואו למלחמה. אמנם אם כבר מאנו לקבל ואחר כך רצו לקבל כדרך שעשו הגבעונים אין מקבלין אוחם שוב. וזהו טעם פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה. אף על פי שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבים. מאחר שכבר אתה בא עליה למלחמה אין מקילבן אותם עוד. ונתן טעם ואמר פן יהיה למוקש בקרבך. כי מאחר שלא קבלו בתחלה זה מורה על רשעם ואינם עושים עתה כי אם מיראה. ואין קבלתם קבלה וסופם לחזור לסורם. ויהיו למוקש בקרבך שגורמין עד שתשתחוה לעבודת כוכבים ותעשה כמעשיהם. ואחר כך אמר פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם. זה מדבר באותם שקבלו עליהם בתחלה שלא לעבוד עבודת כוכבים. ומה שאמר פן תכרות ברית ליושב הארץ הוא נמשך למטה כי אלו מותר לכרות להם ברית. אמנם אם תראה שזנו אחרי אלהיהם. אחר כך וזבחו לאלהיהם. הזהר שמא יקרא לך ואכלת מזבחו. והוא ע״ד מה שאמרו רז״ל (ע״ג ח׳) אף על פי שאינו אוכל משעת קריאה הוא עובר. כי זה גורם להם עד שיקחו מבנותיהם לבניהם. ואף על פי שיגיירו אותם אין גרותם שלימה כי סופם לזנות אחרי אלהיהם. והזנו את בניך אחרי אלהיהם וגורמין לך עד שתעשה אלהי מסכה ממש. כמו שעושין הם. מהרס״ו זללה״ה:

33. Vayakhel.1

    ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו וגו׳. אם תסתכל תמצא חלק הנדבה לחמשה חלקים כנגד ה׳ כתות שאינן שוות בנדבת הלב שיש שהתנדבו הרבה ויש מעט. ואמר מלת הביאו בכל אחד ואחד לרמוז שהם נחלקים בהבאתם ולכן לא כללם כלם בהבאה אחת לומר בתחלה ויבואו וקאי אכולהו. ואמר כנגד החלק הא׳ שהם האנשים אשר להם רוח נדיבה ויבואו כל איש אשר נשאו לנו וכל אשר נדבה רוחו אותו להפליג בנדבת לבם הטוב ואמר הביאו את תרומת ה׳ למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש שהיה להם חלק בכל הדברים של המשכן. ואח״כ הזכיר כת שניה שהם פחותים מהם בנדבה וגם שלא נזדרזו להקדים אלא אדרבה הנשים קדמו אותם ולכן כללם עם הנשים ואדרבה הקדים הנשים עליהם ואמר ויבואו האנשים על הנשים והזכיר נדבת הנשים תחלה ואמר הביאו חח ונזם וגו׳ כל כלי זהב ואח״כ הזכיר האנשים ואמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה׳ וכלל כלם בהבאה אחת ואפשר שלזה הזכיר בהם לשון תנופת זהב למעט לומר שמעט הוא מה שיביאו. ועוד היו משתבחין להראות לכל מה שהביאו. ואח״כ הזכיר הכת הג׳ ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וגו׳ שאלו הם דברים פחותים מעט מן הזהב וחשובים מן הכסף שהזכיר אח״כ בכת הד׳ ואמר כל מרים תרומת כסף ונחשת וגו׳ ואח״כ הזכיר הכת החמישית ואמר וכל אשר נמצא אתו עצי שטים שאלו הם גרועים מכלם. ואמר בכל כת וכת מלת הביאו לחלק ביניהם. ומה שאמר כל נדיב לבו ולא אמר נדיב לב וג״כ אמר נשאו לבו נדבה רוחו אותו. ולא אמר נדב רוח סתם. ג״כ כל איש אשר נדב לבם אותם ולא אמר נדב לבם סתם. לרמוז שמעצמן נתנדבו ולא הוצרכו שימשכו לבם אחרים להתנדב וידברו על לבם כדי שיתנדבו אלא הם מעצמן כדי שתהא נדבה רצויה מלב ומנפש בלי שום הכרחה. מהרס״ו זללה״ה:

34. Vayakhel.2

    ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וגו׳. יש לפרש ראו כלומר לא תאמרו שאני מעצמי בחרתי בבצלאל ראו שהוא ראוי לכך וה׳ בחרו וימלא אותו רוח אלהים. וזהו דקדוק וימלא אותו רוח אלהים שכתב אחריו כי כל זה דבר משה לישראל ומה טעם להזכיר משה לישראל שהשם מלאו רוח חכמה. אלא לומר להם ראו שאני לא בחרתי בו מעצמי כי אם ה׳ בחר בו שנתן לו חכמה יתרה. ותמצא שאח״כ צרף אותו עם אהליאב פעם אחרת ואמר מלא אותם חכמת לב וגו׳ ואח״כ צרפם את שניהם עם שאר החכמים ואמר ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב לרמוז שבצלאל היה יודע כל מה שהיה יודע אהליאב וגם מה שהיו יודעים שאר החכמים ואהליאב היה יודע מה שהיו יודעים שאר החכמים ולא הגיע לידע מה שהיה יודע בצלאל ואינו כדרך העולם שיש יודע בכסף ובזהב לעשות מלאכות חשובות ואינו יודע באריגה ולא בחרושת עץ. אמנם בצלאל היה יודע יתר על הכל לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובחרושת אבן ובחרושת עץ. משא״כ אהליאב שלא היה יודע כי אם במלאכת האריגה והרקום ושאר החכמים לא היו יודעים כי אם בשאר מלאכות וגו׳. ואומרו ראו קרא ה׳ בשם וגו׳ ארז״ל שנמלך בישראל ואמר להם אם הגון עליכם. ועוד י״ל ראו בעין השכל שכבר קרא ה׳ בשם בצלאל מתחלת יצירתו והכינו לכך שהרי הוא קטן בשנים בן י״ג שנים והוא מלא חכמה גדולה וזה יעיד עליו שכבר קרא ה׳ בשמו ע״ד קורא הדורות מראש. ויש להתבונן מה טעם פעם אומר וימלא אותו רוח אלהים. ופעם אומר מלא אותם חכמת לב. ועוד דקרא דמלא אותם חכמת לב מיותר שכבר הזכיר בוימלא אותו רוח אלהים כל מלאכת חרש וחושב ורוקם. ועוד שהפסיק ביניהם בפסוק ולהורות נתן בלבו. ועוד מאי הוראה שייכא הכא היל״ל לשון לימוד. וי״ל שהפסוק נתכוין לזכור ב׳ ענינים שהיו צריכין למלאכת המשכן. א׳ הידיעה במלאכת התבנית. והג׳ החכמה שרומזת אליה המלאכה ההיא. שכל כלי וכלי יש לו רמז שהמשכן הוא כדמות עולם קטן והיו צריכין האומנין להתכוין בשעת המלאכה לרמז שרומז אליו כל דבר ולזה הקדים הכתוב לרמוז ענין החכמה הזאת ואמר וימלא אותו רוח אלהים בתבונה ובדעת וגו׳. לחשוב מחשבות לעשות וגו׳ כלומר החכמה הזאת היא לחשוב בה מחשבות ולהתכוין בה כוונות ידועות ורמזים ידועים כדי לעשות בזהב ובכסף שאם לא ידעו החכמה הזאת אינם יכולין לעשות שמעשיהם אינן מעשים ולז״א ג״כ מלאכת מחשבת יחס המלאכה למחשבה לומר שאם אין מחשבה המלאכה פסולה ולז״א בחכמה הזאת ולהורות שהיא כמו הוראת התורה שיודעין להורות לאחרים וזהו טעם עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות שהם שני ענינים כמו שפי׳ הרס״ו זללה״ה:

35. Vayakhel.3

    והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. לפי מה שדרשו רז״ל (יומא ע״ה) בבקר בבקר על אבנים טובות שהיו יורדות עם המן יבוא על נכון מלת עוד וכן מלת והם רומזת אל הנשיאים ואמר בהם והם ולא פירשם לחסרון כדרך שחסר והנשיאים לפי שנתרשלו:

36. Vayakhel.4

    ויבואו כל החכמים העושים וגו׳ איש איש ממלאכתו וגו׳. יש להקשות למה הוצרכו כלם לבוא לפני משה ולא עשו שליח להגיד לו. ועוד מה טעם איש איש ממלאכתו. ועוד מהו לאמר. וי״ל שבא להודיענו נאמנות החכמים האלה שהסכימה דעתם להגיד למשה וכל אחד הניח מלאכתו והלך בזריזות ואמרו אל משה בזריזות גדולה לאמר ולהכריז שלא יביאו עוד וזה טעם לאמר שרצו שלא יביאו אצלם כלל ומיד ויצו משה בזריזות וגו׳. הרס״ו זלה״ה:

37. Pekudei.1

    אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. י״ל מה טעם לא פוקד על פי משה אלא מה שהוא עבודת הלוים ביד איתמר. ולא מה שנמסר לעבודת הלוים ביד אלעזר כגון הארון והשלחן והמנורה והמזבחות ושאר כלי הקודש. כי ראוי היה כדי להסתלקו מן החשד כמו שארז״ל (שמ״ר פ׳ נ״א) ליתן חשבון על הכל. וכ״ש שלא נתן חשבון אפילו על מה שנמסר ביד איתמר כי אם על כסף פקודי העדה מאת ככר וגו׳ שנעשו מהם האדנים. אמנם על שאר הכסף הבא בנדבה והזהב והנחשת לא נתן חשבון ואע״פ שהרמב״ן ז״ל נתן טעם שאי אפשר ליתן חשבון על הזהב שאין ידוע מה נעשה ממנו בציפויים ושאר דברים שא״א לעמיד על חשבונם מ״מ איך יצא משה רבינו מן החשד ומלזות שפתים של ליצני הדור במה שנתן חשבון מן הכסף של האדנים לבד ואינו יודע ליישב הדבר אם לא על פי מדרש הזוהר שדרשו שכשנעשה המשכן היה סמאל הולך ושם למצוא עילה על האומנים ועל משה רבינו ע״ה בענין מלאכת המשכן אם נעשית באמונה עד שכפף אותו השם לפני משה ועשה חשבון באמונה ואז נכפף בראותו חשבון המשכן באמונה וזהו אלה פקודי המשכן כד״א גם אלה תשכחנה. כמו שדרשו שם דף רכ״א. והנה גם בכאן יש לשאול איך נתפייס השטן בזה במה שנתן חשבון מכסף פקודי העדה ולא נתן חשבון מהשאר. אמנם נלע״ד לומר שהשטן המקטרג אין לו לקטרג אלא אם ימצא איזו עילה ברורה לומר לפני השי״ת תראה מה עשו כך וכך אבל מן הספק ודאי אין לו פה לדבר כי עליו להביא ראיה לקיים קטרוגו ולכן לא מצא לשאול אלא ממנין כסף פקודי העדה מה נעשה ממנו כי זה יש לו תביעה עליו לומר תבררו מה נעשה ממנו הוא דבר שיוכל להתברר ונתן חשבון על האדנים ושכח האלף ות״ש ע״ה. ובזה מצא עילה עד שהאיר השי״ת עיניו וזכר ווי העמודים שנעשו ממנו. עוד דבר אחר כי יש לו תביעה על הכסף יותר מהשאר כי הוא ניתן כופר על נפשותם שלא יהיה בהם נגף כי אדרבה היה רוצה למנותם בלא כופר כדי שיהיה לו שליטה עליהם לבוא אל בתיהם ובכסף שנתנו כופר על נפשותם ניצולו מידו לזה הוא מבקש עלילה על כסף פקודי העדה בפרט. עוד ד״א שכל הקטרוג שלו הוא על האדנים בפרט שהם עיקר יסוד המשכן שכל מין המשכן סמוך עליהם ובזה נקצצו רגלי השטן כנזכר בזוהר פ׳ ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו׳ וז״ל בההוא זמנא דאלין סמכין אתקמו ואתיהיבו באתרייהו ההוא זמנא אתרפו ואתעברו מאתרייהו סמכין מאתר סטרא אחרא ועל דא ויתן את אדניו וגו׳ עד דיהא בתקיפו רב אוקים ליה משה ע״כ. ואפשר שמה שדרשו רז״ל במדרש (פ׳ נ״א) שהיו ליצני הדור מדברים במשה עם מה שדרשו בזוהר בענין השטן הכל אחד כי כשקם השטן כל שבאים מכחו ומצדו כלם קמים וכשנופל שאין לו טענה כלם נופלים ובזה לא נשאר שום חשד על משה כנזכר שם בזוהר דרוח קודשא אכריז לעיניהון דישראל ואמר ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה ואתו אהליאב וגו׳ ובזה נאלמו שפתי שקר הדוברות על צדיקים עתק. הרס״ו זלה״ה:

38. Vayikra.1

    דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם אם עולה קרבנו וגו׳. כבר ידעת המבוכה והספק העצום שנפל בין המפרשים ז״ל ראשונים ואחרונים בענין הקרבנות ר״ל כוונת הקרבנות. והנה כל דבריהם ז״ל דברי אלהים חיים אין להשיב עליהם. אמנם מה שיראה מסכים לשכל ולאמונה הוא בשנקדם ונאמר שהאיש שיאמר עליו גדר האדם הישראלי הוא מי שהוא מושל בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים ומנהגם כפי עצת השכל וחוסם הכחות המתאוים ומונע אותם מן הרבוי אחר שיתן להם חלקם המספיק להם מה שימלא חסרונם מהמאכלים המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה והרחיצה וכל צרכיהם על הדרך השוה. וגם חוסם הכח הכעסני המבקש הנצוח אחר אשר נתן לו חלק בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערה באנשים הרעים. וג״כ נתן לחושים חלקם במה שמועיל לו וממשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל וכן השמע והראות וההרגשה ואח״כ היצר והרעיון והמחשב והזכרון ואח״כ הכח המתעורר המשתמש בכל אלה ולא יעזוב אחד מאלו הכחות והאברים שירבה במה שהוא מיוחד בו וכאשר יעשה צרכי כל אחד מהם ויתן לכחות הטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשינה ולחיוניים מה שיספיק להם מהיקיצה והתנופה במעשה וכל זה כפי עצת השכל המושל בהם ומנהגם. אז יקרא עליו שם אדם כי אז יעזרוהו להדבק במדרגה שהיא המדרגה האלהית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית וזה אחר שכל הכחות נשמעים אליו הנה אז ישתמש בכל הכחות ובכל האברים כפי אשר יצוה השכל מבלי המרות צוויו כי יצוה אותם שלא יפנו אל השדים המחשביים המתדמים ולא יקבלום ולא יאמינום עד שיועצו עם השכל ואם יכשיר מה שיש אצלם יקבלם ואם לא ימרה ויקבלו זה ממנו המדמה והמתעורר ויסכימו לעשותו. וג״כ יצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון להדמות אליו הענין האלהי המבוקש כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בעקידה וכמו משכן משה וזולת זה. וג״כ מצוה השומר לשמור את זה ולא ישכחהו ויגער במחשבי ושריו המבלבל האמת ומספקו ויגער בכעסני והמתאוי מהטות השכל ומטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה. ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח השכלי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה לעשות מצות מנהגם בלי עצלה כלל ועם זה יהיו המעשים הטובים והדביקות האלהי ועליו ובעבורו יקרא האדם אדם. ואחר שיצר האדם רע מנעוריו רוב מזגי בני אדם נוטים מן השווי. והנה בזה פרצו גדרם וימלוך החומר וזה באמצעות המדמה והמתעורר המתואר בשם נחש והוא שטן הוא יצר הרע כי אין צדיק בארץ אשר ימליך שכלו על כחות הגוף כפי אשר אמרנו וכי הכח המתעורר והמתאוה יטו השכל ויטרידוהו בנטותם אחר החומר בתאותם הכלביית וזה בלי עצת השכל. והנה בזה יתרחקו מהמעשים הטובים ומהדבקות האלהי. ולזה רופא חנם האל ית׳ לעד הניח רפואה לזאת המחלה והיא הנקראת קרבן ר״ל לקרב אותו הריחוק שנתרחק האדם מהדבקות האלהי כנז׳. והענין שהמחלה היא בדברים הנמשכים מהנפש החיונית באמצעות הכח המתעורר וג״כ בפעולות הנמשכים מהנפש הטבעית באמצעות הכח המתאוה וג״כ דמיונות הנמשכות מהמדמה כל זה בעשותם מה שנמצא אצלם הכעס והתאוה והדמיון בלתי עצת השכל וזה יקרא שוגג ר״ל אחר שנעשה כל זה שלא באמצעות עצת השכל הנה יקרא שוגג בלי ידיעה ולזה הונח הקרבן וזה מחכמתו ית׳ ומרחמנותו על יצוריו וזה כי עונשו ית׳ מדה כנגד מדה. ולזה אם יחטא האדם בנפש המשכלת ר״ל במזיד כמו להרוג הנפש וכיוצא הנה הדין יחייב שיהרג אחר שהפסיד נפש חבירו השכלית כאשר עשה כן יעשה לו נפש תחת נפש וזה אחר שחטא בנפש המשכלת וכן ג״כ אם חטא בעבודת כוכבים בעדים והתראה במזיד הנה יהרג ג״כ וכן כל חייבי מיתות כי כולם הונחו על המזיד והענין כמו שזכרנו כי משפטיו ית׳ מדה כנגד מדה. אמנם אם יחטא האדם בשוגג הנה יתחייב שיפסד הכח אשר בו חטא ג״כ והיא הנפש החיונית או הנפש הצומחת וזה א״א אחר שאין קיום לנפש המשכלת כי אם בקיומם ואם יפסידם הנה תפסד הנפש המשכלת ג״כ שלא חטאה. ולזה הוקבע הקרבן על השוגג כמו שאמר וכי תשגו וגו׳ וזה כדי לתקן אשר עיות באמצעות המתאוה והמתעורר ולזה יביא ב״ח אחד ויסמוך ידיו עליו. ר״ל שיעשה תמורתו ובזה ישוב אל ה׳ וישכיל חטאו להבין כי חטא באלו הכחות וכי היה ראוי לזה העונש אם לא שלא יגיע הנזק לנפש המשכלת כמו שאמרנו והנה לזה הונחו קרבני חובה והם החטאות והאשמות. וענין העולה הוא לפי שכאשר יפשע המדמה מכחות יד השכל הנה יביא עולה שהיא באה על הרהור המדמי והמחשבי והנה אין תועלת בהמדמה כלל אם לא כאשר ישרות השכל ולזה העולה כולה כליל לשריפה אזלה. לרמוז כי המדמה אם לא ישרות השכל כולו נזק וכן המחשבה כנזכר ולזה העולה באה זכר ולא נקבה וזה כי המדמה כח שכלי ורוחני בלתי גשמי. אמנם כאשר יחטא המתאוה הנה יביא חטאת והענין לפי שהוא שוגג ולפי שהמתאוה אף אם לא ישמע אל השכל יש לו תועלת לקיום הגוף לזה אינה כליל. אמנם יש בה חלק לכהנים כי זה ירמוז שיש למתאוה תועלת לקיום הגוף זולת תועלתו בשרתו השכל ולפי שהוא כח חומרי לזה באה החטאת נקבה. אמנם בחטאות הצבור וכהן משוח וחטאת ב״ד יובאו זכרים וזה אחר שחומרם זך ונשמע אל השכל תמיד הנה יחשב שגגתם למזיד וכל חומרם הוא במדרגת הצורה לזולתם ולזה שגגתם עולה זדון. והנה העונות שנעשו בנפש החיונית והצומחת בלי עצת השכל והנה לזה יקריב נפש חיונית אחת וגם כן יביא עמה מנחת נסכים היא הסולת ושמן ויין כי הם מזון הצומחת וזה להעירו לשעבד כחותיו אל השכל כנזכר וילכו אחר עצתו כי בזה יושג הדביקות באל ית׳ ובתורתו. ודע שעם היות שלא יחטא האדם חטא ידוע שיתחייב עליו קרבן הנה אחר שכל המזגים כלם נוטים מן השווי כי א״א לאדם שיכניע כל כחותיו אל עצת השכל בכל העתים בשוה כי אם בעת ההתבודדות בתפלה וכדומה ולזה יהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההם של תפלה כי באותם העתים הוא דבוק בענין האלהי וזולת אלו העתים הנפש הולכת וקודרת במה שפגע אותה מעסקי העולם כל שכן אם יביאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים וישמע מה שיעכור זכות נפשו ולזה הונח את הכבש אחד בבקר וכבש הב׳ בין הערבים כי בזה יטהר הנפש מכל מה שקדם וכבר יתקבצו מותרים מקדירים אור הנפש באורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם אלא בתרופה יותר חזקה קצת והוא מוסף הנוסף על התמיד ביום השבת ואז תטהר הנפש בשבת את אשר חסר לה מששת הימים וכן תהיה עתידה ליטהר ולהזדכך ברפואה החדשית והוא בשעיר מוסף ר״ח שהוא זמן כפרה לכל תולדותם רוצה לומר תולדות החדשים וחדושי הימים כמו כי לא תדע מה ילד יום ואח״כ תהיה עתידה לשלש רגלים ואחרי כן אל הצום הנכבד והוא יום הכפורים אשר בו תתנקה מכל עון שקדם ותשיג בו מהדביקות מה שחסר לה בימים ובשבועים ובחדשים ותתנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסניים והתאויים ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה בין במחשבה ובין במעשה וכל זה באמצעות הקרבנות כי יותר תפעיל האדם מן המוחש. וזהו טעם לקרבנות צבור כי א״א למעט מזאת התרופה ההכרחית. ואם האדם ירצה לנקות נפשו יותר. לזה הונחו נדרים ונדבות ליחיד כמו עולות איוב שהונחו על זה כי בהיותם בחברה אחיהם ואחיותם במשתה היין הנה נפשותם הולכות וקודמת מהדברים הגופיים ולזה לנקותם מזאת החלאה העלה עולות מספר כולם וגו׳. וכל זה הוא להעמיד צורת האדם על גדרה הנכון כדי להשאיר הדבקות האלהי כפי האפשר בכל העתים. וזהו אומרו אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ ירצה כי כפי הראוי היה שהאדם כדי שישאר בו גדר האדם כדי לנקות נפשו מחלאת המדמה והמתעורר והמתאוה ראוי שתפסד הנפש החיונית אשר בו וכי בזה יתקרב לאל ית׳ בנפשו המשכלת וז״א מכם ר״ל מעצמכם היה ראוי שיהיה קרבן לה׳ כנזכר. והנה אם יהיה זה א״א שלא יגיע נזק לנפש המשכלת ולזה לחמלת האל ית׳ על נבראיו הניח שיקריב נפש ב״ח אחת תחת הקרב נפשו החיונית וזהו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ר״ל הקרבן שהיה ראוי שיהיה מכם יעשה מהבעלי חיים כמו שאמרנו. כי כל זה רפואה אלהית והנהגה לחומר האנושי המעיק לצורתו האלהית כי בזה מריק המחלה ומחזיר הבריאות כמו שאמרנו כי בהקרבת הקרבן יראה כמו שזה הרוח החיונית שבזה הב״ח בעודה קיימת כפי טבעה הנה נפסדה ונשחטה כן היה ראוי לנפשו החיונית בעודה בריאה וקיימת נתחייבה ההפסד והכליון אחר שהלכה אחרי שרירות לבה ורצונה בלתי עצת השכל ולזה היה הנשרף מהקרבן החלבים שרבוי החלב יורה על הנפש המתאוה שהלכה אחרי רבוי המאכלים יותר מן המוכרח ולזה הוא נשרף החלב שנברא וגדל מן מותרי המאכלים וג״כ קרוב הדם שהוא קיומה שהוא הנושא לנפש החיונית וישפך אל יסוד המזבח אחר הזריקה על ד׳ קרנות המזבח שהם רמז אל ד׳ יסודות לרמוז כי המוכרח לנפש החיונית הוא לזון השיעור שבו יתקיימו הד׳ יסודות והשאר ישפך ויפסד ומה שבאו עם הקרבן הנסכים והמנחה לרמוז כי זה ההפסד שתפסד זה הנפש אינה בשהגיע קצה כי אם בשחיטה וג״כ אינה מהעדר המזונות המחזיקים אותה כי אם בהמצאה ועכ״ז ראויה לזה העונש מצד עונה כנזכר. ולפי שהעשיר בהיות לו כסף וזהב לרוב הנה אז לא יחסר לו כל מהמזון הראוי להחליף תמורת מה שניתך מהליחות השרשי שהוא קיום נפשו החיונית. ולזה נפשו בריאה וטובה ולפי זה יביא בקרבנו הבעל חי היותר חזק בו הנפש החיונית לרמוז לנפשו החזקה והבריאה ולזה יביא פר או שה. אמנם בבינוני שאין לי די מחסורו אשר יחסר לו מההתכה לזה נפשו החיונית בלתי שלימה בבריאותה מצד ההתכה יום יום. ולזה יביא ב׳ תורים או שני בני יונה שהם במדרגה פחותה בנפשם החיונית. אמנם הדל והאביון התאב לכל דבר מחוסר כל הנה הוא כמעט אין בו נפש החיונית כלל. וזה מרוב ההתכה יום יום. ולזה הוא חשוב כמת. ואין נמצאת בו בשלימות כי אם הנפש הצומחת. וזה באוכלו הצמחים וכיוצא. ולזה קרבנו יביא סולת וגו׳. לא זולת. וזהו הטעם לקרבן עולה ויורד. ועם היות שיש לדברים האלו כונות עליונות שלא תקיף בהם הידיעה כי כפי האמת יש בהם יותר מכוונה א׳ כי זאת הסגולה נמצאת בדברים הטבעיים וכל שכן בדברים האלהיים. כאשר נתבאר אצלנו זה הדרוש במקומות אחרים. לזה נאמר שכוונת הקרבנות אפשר שהוא מה שזכרנו. עם היות שיש לנו כוונה אחרת כפי חכמי הזוהר כאשר תראה מה שכתבנו בספר חסד לאברהם בס״ד ולזה נאמר עם היות שעובדי ע״ג היו מכוונים בקרבנות כונה אחרת. הנה נותן התורה ית׳ לעד כוון בהם כוונה אחרת עליונה לתקון הנשמה. כמו שביאר הרלב״ג ז״ל בפ׳ צו בסוף הפ׳ ע״ש. ובזה צדקו גם יחד דברי הרמב״ם והרמב״ן ז״ל וגם דברי כל המפרשים ז״ל ולא יהיו סותרים זה את זה. ומצאתי כתוב והטעם שהזכיר אדם כי יקריב מכם ולא אמר איש כי יקריב או נפש וגו׳. והענין דע כי שם אדם יש לו ב׳ פנים. א׳ יאמר על הצורה הרוחנית הנבראת בצלם אלהים שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. ומעלה זו אין משיגין אותה אלא ישראל. וזהו סוד ישראל קרויין אדם. שנאמר אדם אתם. הב׳ נאמר אדם על הגוף הנוצר מהאדמה כאומרו וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. ולענין זה גם אומות העולם עם ישראל נקראו גם הם אדם. שנאמר אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם. וכתיב ונפש אדם מן הנשים בחינה הנאמר על הגוף כנזכר. גם דע שכאשר תגבר נפש הבהמית על נפש המשכלת נחשבת נפש המשכלת כמאן דליתא. ואחר שנפש המשכלת לא חטאה במזיד ונעלם ממנה הדבר. והיא מתחרטת על חטא נפש הבהמית. והאל ית׳ צדיק וישר הוא אין מדת דינו גוזר שתענש נפש המשכלת על חטא נפש הבהמית. ולכן צותה התורה על הנפש שתביא קרבן בהמה לכפר על החטא להודיע שנפש המשכלת לא חטאה רק נפש הבהמית ותבא בהמה ותכפר על הבהמה. ומלת האדם האמור כאן רמז לנפש המשכלת. כאומרו אדם אתם. ומן הבהמה רומז לנפש הבהמית. ובקר וצאן כמשמעו. וז״ש אדם הוא שמקריב קרבן לה׳ על מה שחטאה הנפש הבהמית ויביא בקר וצאן לכפר על חטא הבהמה. ולזה אינו נענש החוטא בעצמו. אמנם טעם להריגת הבהמה בעצמה עם היות כי רחמיו על כל מעשיו. ע״ד הפשט אפשר לומר לפי שהיא ממונו והממון נקרא דמים. כאומרו אם זרחה השמש עליו דמים לו. ונפש הבהמית אחר הכנסה בגוף היא מתהפכת לדם ונקרא דם הנפש. ומשקלו כ״ז דרהם שהוא סוד רביעית כנודע ופדיון דם הנפש הוא בכ״ז דרהם כסף צורי כאשר בארנו בספר חסד לאברהם בס״ד. ואחרי שפדיון דם נפשו הוא בממון אם כן תהא הבהמה שהיא ממונו לפדיון נפשו. וע״ד הנסתר דע כי נפש הרשע אין הקב״ה מגלגלו בגלגול יותר משלשה פעמים שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ר״ל פעמים ושלש בצורת גבר. אבל בפעם רביעית בבהמה טהורה. והאדם כשהולך להביא קרבן הקב״ה מזמין לפניו על דרך נס בהמה שנפש אדם נתגלגלה בה נמצא בזה שהקרבן מועיל לשני דברים למביא הקרבן ולנפש שנתגלגלה בבהמה זו שע״י שחיטת הבהמה מקבלת עונש ומתכפר. ובעליית עשן הקרבן הנפש שלה למעלה וחוזרה לשלימותה. וסוד זה נרמז בפסק אדם ובהמה תושיע ה׳. אדם חוזר למביא הקרבן. בהמה לנפש המתגלגלת בה. ודע שהע׳ מיני טרפיות שבבהמה נחלקים לשני מינים כל טרפיות שתלוי בה חיות הבהמה נאסרת מפני שהיא חשובה כמתה הוא מין אחד. והמין השני הוא כל טרפות שאין החיות של הבהמה תלוי בה ואינה נאסרת אלא משום שינוי הטרפיות שהחיות תלוי בהם הם נ״ג. ועם האות העי״ן שחשבונה כמנין הטרפיות נעשה נגע ר״ל נגע צרעת. שכמו שהמצורע חשוב כמת כן כל אחד מהעי״ן טרפיות חשוב כמת. והטרפיות שאין החיות תלוי בהם ואין הבהמה נאסרת אלא משום שינוי הם י״ח. ואלו הם. א׳ חסרה המרה. ב׳ נמצאו ב׳ מרות. ג׳ חסרה הקיבה. ד׳ נמצאו ב׳ קיבות. ה׳ חסר הכרס. ו׳ נמצאו ב׳ כרסים. ז׳ חסר המסס. ח׳ נמצאו ב׳. ט׳ חסר בית הכוסות. י׳ נמצאו ב׳. י״א חסר אחד מן המעיים. י״ב נמצאו ב׳. י״ג חסרה הריאה ממנין האונות. י״ד נתחלפו האונות. ט״ו הותירו האונות. ט״ז נמצא הריאה בלא חיתוך אונות. י״ז חסר מקצת הריאה. וחסרון אחד מהרגלים או יתרון אע״פ שהוא שינוי אינו מצטרף עם הי״א מפני שהוא בכלל מום שבגלוי. וכל קרבן בעל מום פסול ולא מבעיא חסרון רגל או יתרון. שהוא מהע׳ טרפיות. אלא אפילו חסרון יד או יתרון יד שאינו מהע׳ טרפיות נפסל בקרבן מטעם מום. שמום כל שהוא פסול בקרבן אפילו דוק שבעין. אמנם אותם הי״ח טרפיות אינן פוסלין מטעם מום. כי מום שאינו בגלוי אינו פוסל. ומעתה יש לשאול בשלמא הטרפיות שהחיות תלוי בהם חשובים כמתים ולפיכך אסורין באכילה. אבל הי״ח הנזכר שאין החיות תלוי בהם ואפילו שם מום אינו פוסל בהם למה משום שינוי יהיו אסורין באכילה. תשובה. דע כי יש י״א מיני עבירות חמורות זולת הד׳ הידועות שהם גילוי עריות עבודת כוכבים שפיכות דמים. וסימנם גע״ש. והד׳ שהם קשים מכולם הרכילות ולשון הרע. ועליה נאמר לשון מדברת גדולות. מי שעבר על גילוי עריות ומת בלא תשובה יתגלגל בגמל. כתיב הכא גומל נפשו איש חסד וכתיב בעריות חסד הוא. ועל עבודת כוכבים יתגלגל בשפן. מאי שפן שפנה אל אלהים אחרים. ועל שפיכות דמים יתגלגל בחזיר כתיב ברוצח ביער לחטוב עצים. וכתיב יכרסמנה חזיר מיער. או יתגלגל בכלב ועל זה אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ודוקא באחת מאלו הג׳ עבירות חמורות שעליהם ארז״ל יהרג ואל יעבור יתגלגל בבהמה טמאה ובסימן אחד של טהרה. אבל בשאר כל העבירות אין שום בר ישראל מתגלגל בבהמה טמאה אלא בבהמה טהורה. ואפילו על רכילות ולשון הרע אינו מתגלגל אלא בבהמה טהורה בשינוי הרגלים. בעון לשון הרע ברגל אחד. וברכילות בג׳ רגלים. וסוד זה רמזו בפסוק הולך רכיל מגלה סוד. איש רכיל לא נאמר אלא הולך. וכתיב לא תלך רכיל בעמיך לא תדבר רכילות. או לא ההיה רכיל לא נאמר אלא לא תלך רכיל לרמוז שסופו להתגלגל בבהמה חסירת רגל או יתירת רגל. וחוץ מאלו הד׳ עבירות לא יש עבירה שמתגלגל בבהמה טהורה. אלא י״א מיני עבירות בלבד. וכנגד יש י״א מיני שינויין באברים פנימיים. כנזכר לעיל בשביל עבירה אחת מהי״א יתגלגל בבהמה טהורה חסרה מרה. ובשביל עבירה שנית מהי״א עבירות יתגלגל בבהמה בשתי מרות. ועד״ז כל הי״א. וידוע כי ח׳ שמות טרפות יש. א׳ דרוסה. ב׳ נקובה. ג׳ חסירה. ד׳ נטולה. ה׳ פסוקה. ו׳ קרועה׳ ז׳ נפולה. ח׳ שבורה. וסימן ד״ן חנ״ף קנ״ש. ר״ל שתקין לחנף קנס. שי״ן מתחלפת בס׳ ששתיהם ממוצא אחד. נ״א טרפות מהע׳ תלויין בז׳ טרפות מהח׳ חוץ מחסירה. ובטרפות חסירה נמצאו בה י״ט מיני טרפות ב׳ מהם שהם אחת חסירה רגל. שנית יתירה רגל. אלו הב׳ טרפיות מתחברות עם הכ״א טרפיות היוצאים מהז׳ הנשארים שהם דרוסה נקובה נטולה פסוקה קרועה נפולה שבורה. ויעלו לחשבון נ״ג. ואלו הנ״ג מיני טרפיות היו פסולות לקרבן אחרי ידיעתן. ושאר הי״א טרפיות היוצאין מחסירה לא היו נפסלין לקרבן. כי רצונו יה׳ לקרב את הרחוקים ודוקא בעולה שהיא כולה כליל. אמנם בשלמים ובשחיטת חולין שהם אכילת הדיוט כל אחד מהי״א אסורין באכילה. מטעם איסור אכילת בשר אדם שהוא אכזריות. או ירצה באופן אחר. אדם כי יקריב ר״ל אדם השלם מד׳ מדרגות האדם. ואלו הם מלמטה למעלה. א׳ אנוש והוא בהמיי חסר דעת. ב׳ גבר רשע ערום. ג׳ איש צדיק כובש את יצרו. ד׳ אדם שלם בתורה ובמעשים טובים. אדם כזה ראוי להקריב וכן בזמן הזה. הש״ץ שעומד במקום כהן צריך להיות שלם כדי שתקובל תפלתו. או ירצה באופן אחר. והענין דע כי יש שס״ה מדרגות בזרע יעקב וזהו סידורן מלמטה למעלה. הא׳ מי שאין בידו לא תורה ולא דרך ארץ ודרך ארץ הנאמר הנה הוא אומנות. מי שאין לו אומנות בודאי שהוא מזומן ללסטם את הבריות כדי להתפרנס. ונמשלים לצאן מצד אחד שאין להם מלאכה ולכת זו קראה הכתוב בני נבל. המדרגה הב׳ היא מי שאין בו תורה אבל יש בו דרך ארץ. והכת זו נמשלים לבקר מצד אחד וכמו שמין הבקר יש להם מלאכת החרישה והדישה ואוכלות מדישתן. דכתיב לא תחסום שור בדישו. כן הכת הזאת אע״פ שאין בהם תורה יש בהם אומנות להתפרנס ממנה. ולכת הזאת קראם הכתוב בני בלי שם. לפי שאין בהם תורה. ואין אות משם המיוחד זקוק לשלוח לו מלאך כדי לשומרו. המדרגה הג׳ מי שיש בו תורה אבל לא נתעסק אלא במקרא בלבד. ואחרי שיש בו מקרא יש לו נפש המשכלת. ובשביל שאין לו משנה נקרא בור קרקע. כי תורה שבכתב נמשלת לשדה והמשנה נמשלת לצמחים הצומחים ממנה. והשדה שאין לו צמח נקרא שדה בור. ולפיכך מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה נקרא בור קרקע. כדכתיב והאדמה לא תישם ומתרגמינן וארעא לא תיבור. והמשילהו לשדה בור כנזכר ואע״פ שאין בידו משנה הואיל ובידו מקרא זקוק אות ה״א אחרונה של שם המיוחד לשלוח לו מלאך לשומרו. הה״ד הנה אנכי שולח מלאך. ולכן לא המשילו הכתוב כנזכר. המדרגה הד׳ מי שיש בידו מקרא ומשנה ותלמוד. אבל אין בידו מדרשי אגדה וסתרי תורה. והואיל ויש בידו מקרא הנמשל לשדה. והמשנה הנמשלת לצמחים אינו נקרא בור אבל נקרא עם הארץ מדאורייתא. דכתיב בפרשת ויקרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו׳. וכל ישראל הכניסם הכתוב בכלל שם עם הארץ חוץ מכהן המשיח שהוא כהן גדול והנשיא. והכת הזאת יש בהם נפש המשכלת ממדת מלכות. וגם רוח השכלי ממדת ת״ת. ולכן זקוקין ב׳ אותיות אחרונות משם המיוחד לשלוח לו ב׳ מלאכים לשומרו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו׳. המדרגה הה׳ מי שיש בידו מקרא משנה ותלמוד וגם מדרשי אגדה וסתרי תורה וספר יצירה. ועדיין אינו שלם בחכמת הקבלה שלא העמיק בה כראוי. זהו נקרא חכם ונבון אבל אינו נקרא משכיל כי יש לו נפש המשכלת ממלכות ורוח השכלי מת״ת ונשמה מבינה ולכן נקרא נבון. ואחרי שזכה להיות לו נפש ורוח ונשמה מבינה הרומזת לאות ה״א ראשונה של שם המיוחד רובו ככולו השי״ת זקוק לו לשומרו שנאמר ה׳ שומרך. המדרגה הז׳ הוא השלם בכל. האל ית׳ זקוק לו לשומרו לעולם שנאמר ה׳ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. וכל אחת מג׳ כתות מהג׳ מדרגות עליונות עשן קרבנם והעשן היוצא מחוטמן ביום התענית המתמעט מדמן וחלבם נקרא קרבן לה׳. וגם היוצא מפיהם בשעת תפלתם עולה קרבן לה׳. והטעם הוא שהמדרגה התחתונה מהג׳ עליונות. והוא המדרגה הד׳ ממטה למעלה יש לו רוח השכלי ממדת הת״ת הרומז לשם המיוחד. ועל אלו הג׳ רמז הכתוב באומרו אדם כי יקריב מכם אדם רומז על השלם. מכם רומז על ב׳ מדרגות הסמוכות לו. ועל שלשתם ביחד נכתב בלשון יחיד. ונקרא קרבנם לה׳ להודיענו שכל אחת מהם מדרגתו מעולה וכולה עשן קרבנו ועשן היוצא מחוטמו ביום תעניתו מהמתמעט מדמו וחלבו. וגם הבל היוצא מפיו בתפלתו כולו עולין עד מדת הת״ת ולכן קרוי קרבן לה׳. וזהו דוקא בג׳ כתות שהם ג׳ מדרגות עליונות. אמנם הקרבן והתענית והתפלה של ג׳ מדרגות תחתונות אין להם כח לעלות עד מדת הת״ת הם לבדם כי אם בהתחברותם עם הג׳ מדרגות עליונות. ולכן לא נכתבו אלו הג׳ מדרגות תחתונות קרבנם בלשון יחיד אלא בלשון רבים. גם לא נזכר בהם קרבן לה׳. ופירוש הכתוב כך הוא מן הבהמה ר״ל מן המדרגה הג׳ ממטה למעלה. מן הבקר ר״ל מן המדרגה הב׳ הנמשלים לבקר. מן הצאן ר״ל מן המדרגה הראשונה שהיא התחתונה הנמשלים לצאן קרבנם של אלו הג׳ אין להם כח לעלות עם הת״ת. אבל אתם מהג׳ מדרגות עליונות תקריבו את קרבנם עם קרבנכם. ובהתתברות קרבנם עם קרבנכם יפלו כולם ביחד. ולכן נכתב מלת את יתירה לרבות מה שאמרנו. ע״כ. (זה לשון נכדו של המחבר זללה״ה כמהו׳ יצחק זרחיה אזולאי ז״ל):

39. Vayikra.2

    ואני הצעיר יצחק אזולאי בן בן בנו של הרב המחבר זללה״ה נראה לי ליישב פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה וגו׳. עם מאי דאית לן בגמרא מס׳ זבחים דף קי״ו ובמס׳ חולין דף כ״ג נאמר תמים זכר בכשבים ובעזים. לומר לך תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. ומכאן אנו למידים שמום אינו פוסל בעוף אבל בבהמה פוסל מום. ובעוף אינו פוסל כי אם מחוסר אבר כמ״ש בגמרא ממין העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר. גם הן לא נעלם כי אם היה מקצתות וגם היה מן המובחר עתה בא לרמוז הפסוק על כהן המקריב שלא יהיה בו מום. וכמו שאומר הפסוק איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם אלהיו. וכמ״ש הרמב״ם פ״ו מהלכות ביאת מקדש כל כהן אשר יש בו מום הפוסל בכהונה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה. עתה זהו כונת הפסוק אדם כי יקריב ר״ל כהן המקריב צריך שיהיה מכם מן המובחר שבכם שלא יהיה בו מום. וא״ת ממי נלמוד זה מן הבהמה דוקא ולא מן העוף כי אין מום פוסל בעוף. מה להלן בבהמה דרשינן מן הבקר פרט לנעבד ומן הצאן פרט למוקצה ומן המובחר שבהם תקריבו את קרבנם. אף כאן אדם שהוא כהן המקריב צריך שיהיה מכם מן המובחר שבכם ולא שיהיה בו מום ודו״ק. (זה נ״ל יצחק): באופן אחר שמעתי משם הרב כמוהרי״ך ז״ל. עם שאמרו בגמרא בהמה של ב׳ שותפין שהקדיש אחד חלקו לשמים. קדושה ואינה קריבה פר שיקדיש השותף את חלקו השני ואז היא נקרבת. עתה מכוון הפסוק אדם כי יקריב מכם שהוא אחד מכם. קרבן לה׳ מן הבהמה שהיה עם מקצתית והוא חצי גוף הבהמה מן הבקר ומן הצאן לומר קדושה ואינה קריבה עד שתקריבו את קרבנכם שניכם. כ״ה ונאים הדברים למי שאמרן ודו״ק. עוד נ״ל אני הצעיר יצחק נכדו של הרב המחבר באופן אחר להבין כונת הפסוק עם מה שפסק הרמב״ם פי״ב מהלכות מעשה הקרבנות שפסק כהן שהעלה אבר להקריב וחזר והעלה אבר. או אפילו העלה ד׳ וה׳ אברים חייב על כל אבר ואבר מפני שצריך להקריב גוף הבהמה כולה. עתה זהו כונת הפסוק אדם שהוא הכהן כי יקריב אחד מכם קרבן לה׳ מן הבהמה דהיינו שהעלה אבר מן הבקר ומן הצאן חייב על כל אבר ואבר מפני שאני רוצה שתקריבו את קרבנכם דהיינו גוף הבהמה כולו. לא אברים אברים. ודו״ק. (זה היה נ״ל יצחק זרחיה אזולאי):

40. Tzav.1

    זאת תורת העולה היא העולה וגו׳. כפי הפשט קשה מלת היא העולה. ונראה לפרש שהכונה בזאת המצוה ענין שני תמידין עולת הבקר ועולת הערב. ולא בא הכתוב לומר לנו כי אם חידוש שיש בעולת הערב. והוא הענין שהיא נשרפת כל הלילה עד הבוקר. וענין תרומת הדשן שתרם הכהן בכל יום מן המאוכלות הפנימיות. ומסתמא מעולת הערב היא זו המצוה כי עולת הבקר כבר נשרפה והקריב עליה כל הקרבנות כולם. וזהו פירוש הפסוק זאת תורת העולה הלשון כולל כל עולה אפילו עולת הבוקר. לכן פירש ואמר אינו מדבר כי אם בעולת הערב הוא העולה על מוקדה וגו׳. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו׳. והרים את הדשן. ומכאן נבין שעולת הערב חביבה הרבה מעולת הבוקר כי היתה משוכה כל היום וכל הלילה. ועוד שלוקח ממנה תרומת הדשן. והוא על דרך המשל שדרשו (ויק״ר פ׳ ז׳) במלך שלן בבורגין וכו׳. עיין שם. (הרס״ו זללה״ה):

41. Tzav.2

    ושמרתם את משמרת ה׳ ולא תמותו כי כן צויתי. יש לדקדק מהו משמרת ה׳ למה קרא שמירת ימי המלואים משמרת ה׳. ועוד מהו כי כן צוויתי. למה הוצרך לומר כן. וי״ל ע״פ המדרש שדרשו בתנחומא ומביאו בילקוט שמשה רמז לאהרן שישמור שבעת ימי אבילות על בניו קודם שימותו. כמו ששמר הקב״ה שבעת ימי אבילות על עולמו קודם שנאבד בדור המבול. דכתיב ויהי לשבעת הימים ומי המבול וגו׳. ואותם היו שבעת ימים שנתאבל על עולמו. ודוגמת זה רמז לאהרן. וכל זה כדי שלא יצטער אהרן שלא ידע על מה הוא מתאבל. וזהו את משמרת ה׳. וזה לא היה כי אם ברמז לבד ולא בפירוש. ואהרן לא הבין הדברים. וגם משה לא הבין כל כך. ולכך הוצרך לומר כי כן צוויתי. כלומר לא תשאל ממני פירוש משמרת ה׳ כי כן צוויתי. וכן נאמר לי מפי הקב״ה. וזהו שדרשו שם על זה שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אהרן. ועת ומשפט ידע לב חכם זה משה. כי אהרן הוא שומר מצות אבלות. ואינו יודע דבר רע. שלא פירש לו הדברים. אמנם משה ידע עת ומשפט ידע המשפט שסופו להעשות בעת שיוקם המשכן. כמו שנאמר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי שאמר לו הקב״ה שביום השראת שכינה במשכן יתקדש שמו במכובדים שבישראל. ומשה היה מפחד כל אותם הימים שלא היה יודע אם בו אם באהרן כמו שאמרו רז״ל (שם בתנחומא). ואפשר שלזה אמר להם ולא תמותו כי למה הוצרך לזרזם כל כך ולהגזם עליהם במיתה. אפילו בלא הגזמת מיתה ח״ו לא יעברו על דבריו שלא לשמור משמרת ה׳ אלא שרמז להם ענין המיתה שהוא מפחד שמא יארע שום מיתה שיהא ח״ו כיון שרמזה לו הקדוש ברוך הוא ואמר ונקדש בכבודי. ולכן הזהירם שלא יקילו כל כך שמא יארע בהם ענין המיתה שרמז לו השי״ת. אמנם צריך להתבונן למה נשתנו אלו המקומות שנתאבל הקב״ה על עולמו קודם שיחרב. וכן אהרן נתאבל על בניו קודם שימותו. ומצינו במדרש איכה במחלוקת ר׳ יהודה ור׳ נחמיה אימתי נאמרה מגלת קינות ר׳ יהודה אמר בימי יהויקים נאמרה. וא״ל ר׳ נחמיה וכי בוכין על המת קודם שימות. ואם נסתכל שם נמצא שר׳ יהודה אזיל לטעמיה שסובר אין איכה אלא לשון תוכחה עיין שם. מכל מקום לכולהו סבירא להו שאין בוכין על המת קודם שימות. וגם על המקדש קודם שיחרב אין ראוי לבכות. וי״ל דשאני הכא בענין המבול אי אפשר לבכות אחר י״ג חדש של המבול בשביל שמיד התחיל העולם להתחדש על ידי נח וסימן רע הוא להתחיל באבילות לכן הקדימו. וכן כאהרן סימן רע הוא שיתחיל יום הקמת המשכן באבילות לכן הקדימו. (הרס״ו זללה״ה):

42. Tazria.1

    אשה כי תזריע וגו׳. יש לעורר א׳ למה תלה הזריעה באשה ולא באיש. ב׳ מה טעם הטומאה שבעה לא פחות ולא יותר. ג׳ אומר כימי נדת דמשמע דיולדת ילפא מנדה. ואדרבה יולדת חמורה. ד׳ מה טעם לשלשת ימי טהור לא פחות ולא יותר. ולמה לנקבה כפליים מהזכר. ה׳ מה צורך ליום השמיני ימול. והרי כבר נאמר באברהם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ו׳ מה צורך לקרבן. ואפשר לומר כבר ידעת מה שאמרו רז״ל במדרש (תנחומא) ובתלמוד (ברכות ס׳) בענין ההולדה ד׳ סברות. א׳ מהם אמרו שהזכר בא מכח הנקבה והנקבה מכח הזכר והביאו ראיה לזה מקרא ומסברא. מקרא ובתואל ילד את רבקה. ואת דינה בתו. ומסברא שאין האשה מזרעת אלא על ידי ריבוי תאותה אל הזכר. וכן האיש אינו מזריע אלא על ידי ריבוי תאותו אל הנקבה. ולכך כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר. ובמקום אחר אומרים בהיפך שהזכר בא מהזכר והנקבה מהנקבה. וראיה לדבריהם מסברא שאין שום בריה יכולה ליתן מה שאין בה. ובודאי אי אפשר שיתהוה מזרע הזכר צורת נקבה ומזרע הנקבה צורת זכר. והנה שתי הסברות אלה הפכיות זו מזו מן הקצה אל הקצה. שכל המעיין בהם יאמר שאם אחת משתיהן אמת בודאי השנית שקר. ואין האמת כך אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים כאשר יתבאר בס״ד. ויש סברה ג׳ והיא מרז״ל (נדה בפ׳ המפלת) שלשה שותפין יש באדם. אביו ואמו והקב״ה. אביו מזריע לובן ומתהוין ממנו ה׳ דברים. א׳ מוח שבגולגולת הראש ושבחוט השדרה וכל מוח שבעצמות והשומן ובני מעיים. ב׳ כל רמ״ח עצמות שבגוף. ג׳ כל שס״ה גידין שבגוף. ד׳ הצפרנים. ה׳ לובן שבעין. והכלל כל שהוא לבן מתהוה מזרע הזכר. והאשה מזרעת אודם ומתהוין ממנה ה׳ דברים. והם הבשר ובכללו הלב והריאה והכבד והכליות והטחול. ב׳ כל הדם שבגוף. ג׳ העור. ד׳ השיער שבראש וכל שיער הגוף בכלל. ה׳ השחור שבעין. ולפי סברא זו כל הב׳ סברות הקודמות אי אפשר ליישבן. ויש סברא ד׳ להם ז״ל והוא שהאשה היא קרקע עולם. והאיש הוא העיקר. והזכרים והנקבות כולם מתהוים מהזכר עד שאמרו שכל מה שיולדת האשה מבעל זה אי אפשר ללדת מבעל אחר. והאיש כל מה שמוליד באשה זו הם הם שיוכל להוליד באשה אחרת. ואיזה שתהיה שאז״ל שהזכר בשעה שיצא מבטן אמו כל התולדות שעתידים לצאת ממנו כולם הם נרשמים במוחו. ואתה המעיין פקח עיניך וראה והט אזניך לשמוע ולהבין סתרי הענין שדבר ברור הוא שכל מי שיברור לעצמו א׳ מד׳ סברות אלו ולהאמינה מוכרח הוא להכחיש כל הג׳ סברות האחרות. ועכ״ז אין ראוי לשום מעיין ומאמיני התורה להקשות ערפו ולומר שדברי רז״ל מהם אמת ומהם שקר ח״ו כי כולם דברי אלהים חיים. ומעתה חייבין אנו להאמין שכל הד׳ סברות אמיתיות ואין לספק בהם. ואעפ״כ להיות שהד׳ סברות הנזכרים הם הפכיות זו מזו ואין השכל יכול ליישבן לכן צריכין אנו לבארן וליישבן על השכל איך כל הד׳ סברות אמיתיות ומסכימות כל ארבעתן זו עם זו. וסוד הענין הוא כי כל רמ״ח איברי הגוף וכל בניינו הכל מתהוה מזרע האב וזו היא הסברא הרביעית. אמנם לענין גווני האברים שיש מהם לבנים ויש מהם אדומים גוון הלבן מזרע האב שהוא לבן וגוון האודם בא מזרע האם שהיא אדום וזו היא הסברא הג׳. וציור צורת הזכרות של הזכר בא מזרע האב וציור צורת הנקבות של הנקבה בא מזרע האם. וזו היא כוונת סברה השנית. ושיער הזקן והשפה שבפרצוף האיש שזהו ההפרש שיש בין פרצוף הזכר לפרצוף הנקבה פרצוף הזכר בא מהאם ופרצוף הנקבה בא מהאב. וזו היא כוונת בעלי הסברא הראשונה. הרי לך בבירור שכל הד׳ סברות מסכימות ומתיישבות לדעת אחת ואין הפרש ביניהם. ודע שבשעת הזריעה על ידי חמימות תגבורת יצרו ותאוות האיש עם האשה מתרככין כל האיברים כשעוה. וכשמתחיל לרדת טיפת זרע מן המוח דרך חוט השדרה אז כל אחד מהאיברים מוריד טיפה אחת. וכל הטיפין מתחברים ויורדים דרך חוט השדרה אל פי האמה. וכמו שטבע החלב אינו נקפה גבינה אלא על ידי אותה הגבינה שבתוך הקבה כן כל טיפי זרע היוצאים מכל איברי הגוף נמשלים לחלב ואינם נקפים אלא על ידי הטיפה היוצא מהביצים ואותה הטיפה קראוה רז״ל שמן המשחה באופן שעיקר כל הזרע הוא היוצא מהביצים. ועם היות שיהיה האדם שלם בכל איבריו אם אין לו ביצים עם היות שיוצא זרע כנחל שוטף אין בו ממשות כי הוא נחשב כמים. וזה אם נכרתו או נפצעו ונפסדו שתיהם. אמנם אם נשאר אחת מהן איזה שתהיה יכול להוליד זכרים ונקבות ולכן אסור לבוא פצוע דכא בקהל ה׳ אחר שאין ראוי להוליד. וכרות שפכה אסור לפי שאינו יורה כחץ. והנה אחר שבארנו שכל בנין גוף הולד בין זכר בין נקבה הכל מתהוה מזרע האב וכל הד׳ סברות מסכימות. א״כ מדוע תלה הכתוב הזריעה באשה ולא באיש והול״ל אשה כי תלד זכר. והענין דע שאז״ל שבמין האנושי יש להם ביצים לנקבות כמו לזכרים. אמנם בכל שאר הב״ח יש ביצים לזכרים ולא לנקבות. ומטעם זה הנקבות שבמין הבהמות אינן נהנות מהתשמיש. בעבור שאין להם ביצים ואין להם תאות התשמיש. כשם שכל זכר ממין האנושי שנכרתו ביציו אין לו תאות התשמיש. ועם היות שהנקבות שבב״ח אין להם תאות תשמיש כנזכר. עכ״ז יש להם תאוות הריון כדי ללדת. ולסבת תאוה זו סובלין הבעילה הראשונה של הריון. אמנם אחרי שנתעברה מואסת התשמיש לגמרי ושוב אינה מקבלת זכר. מה שאין כן בנקבות של מין האנושי. שלפי שיש להם ביצים לנקבות כמו לזכרים יש להם תאוה כזכר בכל זמן בין קודם הריון ובין אחר הריון. ולפי זה יש לשאול כמו שגזרה חכמתו ית׳ שכל ילדי הב״ח בין זכר בין נקבה כולם יתהוו מזרע הזכר בלי סיוע ביצי נקבה. לפי שהנקבות אין להם ביצים אם כן מדוע לא גזרה חכמתו ית׳ כן גם במין האנושי. תשובה. דע שבשביל ג׳ סבות נבראו הביצים בנקבות כמו בזכרים. א׳ כדי שיאהב האיש את אשתו אחר שיצטרך ממנה סיוע בהולדות ג׳ דברים. א׳ לצמיחת זקן ושפה לפרצוף הזכר. ב׳ לציור צורות נקבות לנקבה. ג׳ לצבוע גוון אודם בדם ובבשר ובכל האיברים האדומים כנזכר לעיל. ואחר שהוא צריך אליה ראוי שיכבדנה ויאהבנה ויגיע לו תועלת שיתעשר. כמו שארז״ל אוקירו נשייכו בדיל דתתעתרו. הסבה הב׳ כדי שתאהב האשה את בעלה ותהיה נכבשת תחתיו מצד תגבורת יצרה לתאות תשמיש. והביצים גורמין כל זה שאלמלא כן היתה מואסת אותו ולא היתה מקבלת אותו כמו נקבת בע״ח כנזכר. הסבה הג׳ הוא לפי שהנשים נתקללו בצער חבלי לידה בענין חטא חוה. כאומרו בעצב תלדי בנים. ומסורת קבלה ביד רז״ל שאין צער בעולם כצער חבלי לידה. והם אמרו (תנחומא בפ׳ זו) מהמאה פעיות שהאשה פועה בשעת לידה. צ״ט למיתה וא׳ לחיים. וכן הנביא כשבא להתפלל על צער ישראל לא מצא צער גדול כל כך להמשיל צערם אלא לצער חבלים דלידה. שנאמר כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה׳. וכן כשבא לקלל האויב אמר חבלי יולדה יבואו לו. דמשמע שאין צער גדול ממנה. לכן גזרה חכמתו ית׳ להבראות ביצים לאשה כדי שיתגבר יצרה עליה. ומרוב תשוקתה לא תחוש על צער חבלי יולדה. שאלמלא כן שום אשה לא היתה נשאת ולא היתה מקבלת זכר. וכן אמרו רז״ל (שם) שכל אשה בשעת הלידה נודרת ונשבעת שאינה מזדווגת עוד לבעלה. ומטעם זה צותה תורה להביא קרבן. וכדי להודיענו כל אלו הענינים שבענין הביצים. לזה תלה הזריעה באשה ואמר אשה כי תזריע. ודע שכמו שיש לאדם אב ואם מצד גופו כן יש לו אב ואם מצד רוחו ונפשו ונשמתו. כמו שאמרו רז״ל אין אביך אלא הקב״ה. דכתיב הלא הוא אביך קנך. ואין אמך אלא כנסת ישראל שנאמר ואל תטוש תורת אמך. והענין שעל ידי ייחוד ת״ת ומלכות נוצרים נפשות ורוחות ולפעמים הת״ת משפיע למלכות לפעמים מצד החסד ולפעמים מצד הגבורה. ודע שיש ד׳ מיני זיווגים. הזיווג הראשון שהוא משובח הוא בזמן שהנפש של הזכר בא ממדת החסד. וזכה בבת זוגו שהאיש בעל שכל. וכן אשתו יש לה שכל אנושי. ומכרת שבעלה עיקר והיא טפל ונשמעת לדבריו. המין הב׳ שהאיש ממדת החסד ולא זכה בבת זוגו ולקח אשה ממדת הגבורה הנקראת נקבה דעתה קלה. המין הג׳ שהאיש בא ממדת הגבורה ואשתו מצד החסד הוא יש לו דעת נשים. לפי שבא ממדת הגבורה והיא יש לה דעת אנושי. לפי שבאה ממדת החסד שהוא מדת זכר. ולכן הוא נשמע לדבריה והיא אינה נשמעת לדבריו. המין הד׳ שהאיש ואשתו שתיהן ממדת הגבורה ושניהן דעתן קלה שגם האיש יש לו דעת נשים. ולעולם יש להם קטטה לפי שהאשה עיקר והבעל טפל. שאחר ששניהם באים ממדת הגבורה שהוא מדת הנקבה. לזה הנקבה עיקר והאיש טפל. ואומרו וטמאה שבעת ימים. כבר נודע שהטומאה יש לה אחיזה בשבעה מדרגות תחתונות. ובכל מקום שנמצא טומאת שבעה רומז לזה. ועל דרך השכל כנגד שולטנות שבעה כוכבי לכת. שכל אחד שולט יום אחד. וכשהאשה יולדת נקבה ומטמאה י״ד הוא שבעה כנגד עצמה ושבעה כנגד בתה. ואומרו כימי נדה דותה דמשמע שהיולדת לומדת מנדה. ואנן קיימא לן שטומאתה חמורה מנדה. הענין שכונת הכתוב על דרך שאמרו רז״ל (נדה מ׳) וטמאה שבעת ימים ואפילו נפתח הקבר בלא דם. שזהו חומר טומאת היולדת יותר מהנדה. ועכ״ז טומאות היולדת בלא דם הוא שוה לנדת דוותה עם דם. וז״ש כימי נדה דוותה. ואומרו וביום השמיני וגו׳. בא ללמדנו שמצות מילה בזמנה דוחה את השבת. והענין שאמרו רז״ל ב׳ מצות יש בתורה מצות מילה ומצות שבת. ואין הכונה על חומר עונשם שהרבה עבירות יש שענשם יותר חמור מאלו. אמנם הכונה הוא לפי שאמרו רז״ל (ירושלמי נדרים פ״ג) שהשומר שבת כאילו קיים כל התורה כולה. והמחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה. וכן אמרו רז״ל (ב״ר פ׳ מ״ח) כל הנימול ניצול מגיהנם. וזהו חומרתם שהם שקולים ככל התורה כולה. אמנם היותר גדולה מהם היא המילה. כמשל לשתי גבירות שהיו לפני המלך ולא היו יודעים איזה גדולה מחברתה. כשראו שהמלך דחה את האחת מפני חברתה אז ידעו מי היא הגדולה. כנזכר בדברי רז״ל במדרש. וכן המילה הדוחה את השבת היא היותר גדולה. ואומרו ושלשים יום ושלשת ימים וגו׳. דע שיש לאשה ב׳ מעיינות. מעיין אחד ימיני ומעיין אחד שמאלי. המעיין הימיני טהור והמעיין השמאלי טמא. ובשעת לידה נפתח השמאלי לזמן קצוב שבעה ימים ולא יותר. ואחר הז׳ ימים נסתם השמאלי ונפתח הימיני לזמן קצוב לג׳ ימים ולא יותר. וכל אלו השיעורים הם שיעורים למעלה ולא למטה. שדם טוהר אי אפשר להיות יותר מל״ג יום. אבל פחות מזה השיעור יכול להיות. וכונת הכתוב הוא שכל הדמים היוצאים באלו ל״ג יום הם ממעיין הימיני והיא טהורה בכל זה הזמן. אמנם בשבעת ימים הראשונים שהדמים נמשכים מהמעיין השמאלי ואפילו שנפתח הקבר בלא דם נקרא שבעת ימי טומאה. וכן לסוף ל״ג יום אם יצא בהם דם אחר כך הם מהמעיין השמאלי והיא טמאה עד שתפסק שכך גזרה חכמתו ית׳. וכשתצטרף הל״ג של טהרה עם הז׳ ימי טומאה הם ארבעים סוד ארבעים יום של יצירת הולד זכר במעי אמו בגמטריא ארבעים. ומטעם זה הזכר נקרא ולד שחשבונו מ׳ לרמוז שיצירתו לסוף מ׳ כל זה ליולדת זכר. אמנם ליולדת נקבה טומאתה כפליים וטהרתה כפליים. וכל הדמים היוצאים משעת לידה עד סוף י״ד יום כולם הם מהמעיין השמאלי. ואפילו נפתח הקבר בלא דם כל הי״ד יום הם ימי טומאה. ולסוף י״ד יום אם יצא דם בודאי הוא מהמעיין הימיני. ונקרא דם טוהר עד ס״ו ימים. והם ימי טהרה בין שיצא דם בין לא יצא. ומשם ואילך כל הדמים היוצאים הם מהמעיין השמאלי עד שתפסוק. וכשתצרף הס״ד יום של טהרה עם הי״ד של ימי טומאה יעלו פ׳ ולסוף פ׳ חייבת להביא קרבן לנקבה. כנגד פ׳ יום שהתחילה להצטייר צורת נקבה במעיה. וכן חייבת להביא קרבן אחר מ׳ לזכר כנגד מ׳ יום מצטייר צורת הזכר במעי אמו. ודע שהרחם נקרא בלשון תורה ולד. כאומרו ותהי שרי עקרה אין לה ולד. והטעם שנקרא ולד להודיענו שעיקר שורש הרחם אינו נברא באשה אלא אחר שיצא לאויר העולם. וזה נרמז במלת אין לה ולד בגמטריא ארבעים. ודע שאין הבן הישראלי ראוי להקרא בשם עד שנימול. בעל ידי המילה ניתקן אברהם זכרות להיות כשר וראוי לבוא בקהל להוליד בנים. וכן הבת אין ראוי לה שתקרא בשם עד שיברא לה שורש אבר הרחם שהוא אחר ארבעים יום ללידתה כי משם ואילך ראויה לבוא בקהל שכן מצינו שלא נברא הרחם לשרה אלא עד שנקראת שרה. לרמוז שאין עיקר הבריאה אלא לקיום המין לפרות ולרבות. כאומר לא תהו בראה לשבת יצרה. וכתיב ואתם פרו ורבו וגו׳. עכ״מ:

43. Tazria.2

    ובמדרש רבה (פ׳ י״ד) דרשו רז״ל וז״ל אשה כי תזריע. הה״ד תן חלק לשבעה וגו׳. ז׳ ימי הנדה. וח׳ ימי המילה. י״ל ראשונה מה הוקשה לו בקרא דאשה כי תזריע ועוד דהוא דורש קרא דוביום השמיני ימול שהוא שכר. ולפי פשט מהכתוב אינו אלא ציווי. וכל שכן שאיך אפשר שיהיה שכר וקרא מיירי אחר לידה הבן. ואם כן איך אמר אם שמרת ימי הנדה אני נותן לך בן. ואתה מלו לח׳ ימים והלא כבר הבן נתן לו. והכי היל״ל אם שמרת טומאת לידה תזכה למול את הבן. תו הקושיא היא גם כן בקרא דתן חלק לשבעה דלא שייך מלת וגם דקאמר רק אם יהיה צווי. ולומר אני מצוך שתקיים מצות הנדה וגם מצות המילה. אמנם אם הוא שכר לא אתי שפיר מלת וגם דל״ל קיים מצות הנדה וגם אתן לך שכר שתמול בן לח׳ לא יצדק המאמר. עוד מאי קאמר הוי וביום השמיני שנראה שכוונתו לומר שעם מה שפי׳ יתיישב קרא דוביום השמיני. ומה הוא יישובו והרי יותר הוא מתיישב אם יהיה צווי. ואפשר לומר שהוקשה לו בפ׳ שהיל״ל אשה כי תלד זכר וטמאה וגו׳. מאי אשה כי תזריע דקאמר. עוד שהיל״ל בזכר וטמאה שבעת ימים כימי נדה דוותה כמו שאמר בנקבה וטמאה שבועיים כנדה. מאי מלת תטמא דקאמר. ועוד אומרו וביום השמיני ימול וגו׳ אין זה מקומו. דהכא אתא לאשמעינן כמה ימים חשב על דמי טומאה. וכמה תשב על דמי טהרה לזכר או לנקבה. ואין כאן מקום להזכיר מצות המילה כל שכן שהוא מיותר. שהרי כבר נאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. וליישב כל זה הוצרך לפרש הכתוב כך. והכונה לומר האשה כדי שתזריע ותלד זכר צריך שתטמא שבעת ימים. ואם תעשה כן שכל ימי נדתה תטמא והיה שכרה שביום הח׳ ימול וגו׳. וז״ש הוי וביום הח׳ ימול. שכפי פי׳ זה שהוא שכר יצדק אומרו כאן וביום הח׳ וגו׳. שאם היה צווי אין כאן מקומו. וגם הנה מיותר. אמנם עכשיו כפי מ״ש אינו מיותר והוא במקומו. ואפשר שדרש כל זה ממלת תטמא שהיא מיותרת כנז׳ דלגופיה דקרא שמזהיר על דם טומאה ודם טוהר היל״ל וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה כדקאמר בנקבה כנז׳. לזה דרש הכי ממלת תטמא שהיא מיותרת. והכוונה לומר שאם חשבה לטמאה ויבדיל ממנה יזכה למול את הבן. וז״ש הוי וביום הח׳. דקשה ליה דעד עתה היה מדבר באשה שתשמור ימי נדתה כמו שאמר וטמאה שבעת ימים. ואח״כ מדבר עם הזכר שימול בשר ערלתו. אמנם עם מה שפי׳ שהוא שכר יתיישב שהכוונה לומר לבעל אם שמרת ימי הנדה תזכה למול את הבן ותחלה דבר עם האשה עצמה כנז׳ כי כדי שתזריע ותלד זכר צריך שתהיה זהירה בימי טומאתה. וז״ש וטמאה וגו׳. ואח״כ אמר עוד תטמא מיותר לדבר עם הבעל שאם יבדל ממנה ויחשבנה לטמאה יזכה למול את הבן ב״ה. ולתרץ קרא דתן חלק לשבעה וגם לשמונה שמעתי ממורי ורבי זללה״ה דדרוש מלת וגם לשון גוממו עם השופי שהוא לשון חיתוך והיינו המילה עצמה. ואפשר לומר עוד שהענין לומר להיות שהמילה מענין הנדה עצמה כי מצות שמירת הנדה היא להפריש עצמו מן הטומאה. וכן ג״כ מצות המלה היא להפריש עצמו מן טומאת הערלה. ומה גם להיות שגם הערלה עצמה נדבקה אל האדם מטומאת דם הנידות שנתהוה בתוכו והיה ניזון ממנו בהיותו בבטן אמו. ולזה אמר אם שמרת ימי הנדה שהרחקת עצמך מטומאתה תזכה עוד להתרחק יותר מן הטומאה הבאה ממנה שתמול את הבן ותסיר ערלתו וטומאתו ממנו. וז״ש תן חלק לשבעה. דהיינו להתרחק מטומאת הנדה וגם תזכה לשמיני להתרחק יותר מן הערלה דהיינו הטומאה עצמה. וז״ש הוי וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ר״ל עם פי׳ יתיישב מלת ערלתו שהוזכרה בפסוק ללא צורך שהיל״ל וביום השמיני ימול כמו שאמר שם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. אמנם לא הזכיר ערלה רק לפי שהוא שכר ולהורות שהוא מדה כנגד מדה. שכמו שהרחקת עצמך מטומאת נדה. גם שכרך יהיה שתזכה להתרחק מטומאת הערלה כנזכר וזה שיהיה לך בן זכר וגו׳:

44. Tazria.3

    ביאר מעלת השבת גם כל שאר יו״ט. וביאר מעלת העוסק בתורה בשבת וכי היא סבת הגאולה:

45. Tazria.4

    מסרה בדד ח׳. כל ימי אשר הנגע בו יטמא בדד ישב וגו׳. ה׳ בדד ינחנו וגו׳ (דברים ל״ב). וישכון ישראל בטח בדד (שם ל״ג). כי עיר בצורה נדר וגו׳ (ישעיהו כ״ז:י׳). מפני ידך ה׳ בדד ישבתי זעם מלאתני (ירמיה ט״ו). קומו עלו אל גוי שליו יושב בדד (שם מ״ט). איכה ישבה בדד וגו׳ (איכה א׳:א׳). ישב בדד וידום וגו׳ (שם ג׳). וסימנם מותבך תדבק ותשרי בקרתא שלימתא ותיסק ברבנותא עילאה. הענין שראוי לאדם שישבות וינוח ויקרא לשבת עונג שהוא נבחר מכל הימים שהם נגע ומתעסק בצרכי הגוף. ובשבת בנפש יתירה ובדד נקרא ענג. וז״ש כל ימי השבוע שנקרא ימי נגע והם טמאים שעסק בדברים טמאים יטמא. ובשבת בדד ישב לבדו במעלה הא׳ מחוץ לדברים גופניים ויעסוק בתורה לבד. ורמז בדד שעולה יו״ד שיש בו מעלה יתירה מכל ימים טובים שבשנה שהם ימי משתה ושמחה. שהם ראש חודש וחנוכה ופורים פסח שבועות ר״ה יוה״כ סוכות שמיני עצרת. שבת הוא לבדו במעלה. והשבת אות בינו ובין בני ישראל. וז״ש ה׳ בדד ינחנו וגו׳. נכר עולה בגמטריא רע שבשבת אין בו רע. כי ס״מ וסייעתו עלין בנובקא דתהומא רבא ביום השבת. ואפילו פושעי ישראל יוצאים מגיהנם ונחים בשבת. ורמז בד״ד שבעשרה פרשיות הזהירה תורה על השבת. בראשית בשלח יתרו משפטים תשא ויקהל קדושים אמור פנחס ואתחנן. וישכון ישראל בטח בדד שהאומה ישראלית נוחלות לבדה השבת ובא״י שהוא עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אפילו שבכל מושבות בני ישראל בין בארץ בין בחו״ל הוא נשמר המנוחה אמיתית ונכונה בא״י מקום תפארתנו. כמו שביארנו זה הדרוש בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד. וז״ש בדד שגירש האל ית׳ עשר עממין מארץ ישראל לתת אותה לבניו. ואלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד היו נגאלים. כי עיר בצורה בדד נוה משולח ונעזב כמדבר. ונגאלים בזכות האבות. ורמז בד״ד יוד חיות מיני רעות שישכנו בה וירשו בו קאת קפוד וינשוף וגו׳. וכשישראל לא ישמרו שבת כהוגן האדם חרב ושמם וזעם ה׳ עליו כי מפני ידך ה׳ בדד ישבתי כי זעם מלאתני ורמז בדד לעשרה לשונות של זעם שנזכר בתורה כולם יבואו על מי שאינו שומר שבת. והם אף זעף אנף זמם חמה חרון כעס עברה קצף קנאה. ובזכות השבת ששומרים ישראל יקויים מ״ש קומו עלו אל גוי שליו יושב בדד. ולא נחרב ביהמ״ק אלא בשביל שלא שמרו את השבת כהוגן. וז״ש איכה ישבה בדד ורמז בד״ד. לעשר מסעות שנסעה שכינה מעל ישראל. ובזכות שעוסקים בתורה השכינה שורה עליהם ישב בדד וידום. מי שיושב ביום השבת ועוסק בתורה השכינה שורה עליו ורמז בד״ד רמז לעשרה שהשכינה שרויה ביניהם ואפילו א׳ שכרו הרבה. וז״ש הסימן מותבך תדבק ותשרי בקרתא תתנהג לשבת תמיד בעיר חכמים ושלימים בתורה שתעלה למקום המנוחה השלימה שהיא התענוג הנפשיי:

46. Tazria.5

    אשה כי תזריע וילדה זכר וגו׳. מ״ש כי תזריע ולא אמר אשה כי תלד. לומר אשה שזכתה לדבר זה והוא שהזריעה זרע בעלמא טיפה סרוחה ונעשה עם אותה טיפה כמה חסדים וכמה שמירות בבטנה וזכתה שיצא ממנה דבר חשוב והוא שילדה זכר. ראוי הוא שתביא דורון להשי״ת במלאת ימי טהרה. וזהו משרז״ל (ויק״ר פ׳ י״ד) ולפועלי אתן צדק בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חבירו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב אינו מחזיק לו טובה. כך הקב״ה וכו׳. ואמר ואם נקבה תלד וגו׳. כלומר אם אירע שילדה נקבה אע״פ שאינו דבר חשוב כמו הזכר מ״מ צריכה אף היא דורון. שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. ולזה אמר לשון אם בנקבה ולא אמר לשון אם בזכר. ואמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו הטעם שהכניס בכאן זאת המצוה בין אלו הפרשיות שהם מדברות בענין הטומאות והטהרות טומאת שקצים ורמשים ובהמות וחיות וטומאות יולדת ומצורע וזב וזבה. אפשר לומר שגם זה הוא מענין טומאה וטהרה שהערלה הוא מעין טומאה שהערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ולא בקדשים. ויש לדקדק מה טעם פעם אומר דמי טהרה ופעם אומר ימי טהרה. ובדמי אמר טהרה בלא מפיק ה״א ועוד שאמר דמי לשון רבים והיל״ל דם טהרה כלשון רז״ל היושבת על דם טוהר. ועוד בזכר אמר בדמי טהרה. ובנקבה אמר על דמי. וי״ל שהכתוב בא לרמוז לנו ענין אחד שנתעוררו עליו רז״ל במס׳ נדה פ׳ בנות כותים. וז״ל איתמר רב אמר מעין א׳ הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו. לוי אמר שני מעיינות הן נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא. מאי בינייהו איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. ומתוך י״ד לאחר י״ד. ומתוך מ׳ לאחר מ׳. מתוך שמונים לאחר שמונים. לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא. ללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא. והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא ע״כ. וכיון דהלכתא כרב אפשר שרמזה תורה דבר זה באלו השנויים. ולזה אמר ושלשים יום ושלשת ימים. תשב בדמי טהרה. לומר שבין אם פסקה בטהרה ואח״כ ראתה בתוך ימי מלאת בין אם היתה שופעת מתוך ז׳ לימי מלאת הכל טהור. ולזה אמר דמו בלשון רבים ולאחר מלאת אמר עד מלאת ימי טהרה לא אמר עד מלאת דמי טהרה שאילו אמר כן הייתי אומר אם היתה שופעת מתוך מלאת ואחר מלאת יהיה טהור. וכדעת של לוי כיון שעדיין לא נסתם הטהור. לז״א עד מלאת ימי טהרה. דבימים תלוי הדבר וכיון שנשלמו ימי מלאת אעפ״י שעדיין שופעות מתוך מלאת לאחר מלאת טמאה ולזה לא אמר בדמי טהרה במפיק ה״א שלא רצה לייחס הטוהר לאשה דבשלמא אילו היו שתי מעיינות היל״ל טהרה במפיק ולייחס הדבר לה שבא מצידה. אבל כיון שלא בא ענין הטהרה מצדה אלא מצד הימים. לז״א דמי טוהר סתם בלא מפיק ה״א. אבל ימי טהרה שאמר במפיק ה״א נאמר כדינו ואין בו שינוי ואין צריך לתת לו טעם. ומ״ש וטהרה ממקור דמיה מסייע לדעת רב שאמר מעיין א׳ דמשמע דמן המקור הוא בא ואפילו הכי טהרה רחמנא. ומ״ש בזכר בדמי ובנקבה על דמי אפשר שמלת ישיבה עם על מורה זמן גדול יותר מישיבה עם בי״ת כמו וישבתם בה. ומצינו שגלו ממנה. ולעתיד אומר וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם. ולפי שמן הדין יעלה על הדעת שנמעט בימי טוהר של נקבה משל זכר דהשתא ומה זכר שטומאתו מעוטה ימי טוהר שלו ל״ג. נקבה שטומאתה מרובה אינו דין שאפילו ל״ג לא יהיו ימי טוהר שלה. לזה בא הכתוב לומר וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. לומר שתתעכב כל זה הזמן הארוך אע״פ שאינו מן הדין. וכעין ק״ו זה אמרו בת״כ ושלשים יום ושלשת ימים מה ת״ל נקבה שימי טומאתה מרובה ימי טהרתה מרובין. זכר שימי טומאתו מועטין אינו דין שיהא ימי טהרתו מרובין תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים. ואומרו וכפר עליה הכהן וטהרה. כפרה זו כפי מה שאמרו רז״ל שבשעה שכורעת לילד היא נשבעת שלא תזדקק לבעלה. או אפשר לרמוז לעון הראשון של חוה שגרם לה כל זה הצער כמו שנאמר בעצב תלדי בנים וגו׳. ולזה צריכה כפרה לתקן מה שעותה. (הרס״ו זללה״ה):

47. Tazria.6

    אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו׳. כשנתבונן בחלקי נגעים האמורין בפרשה נמצא שהם נחלקין לב׳ חלקים. א׳ נגעים הנראה בכלל הגוף לבד מראש וזקן שהוא מקום שער. והב׳ נגע שבמקום שער שהוא הראש והזקן. וכל אחד נחלק לב׳. הנגע שבגוף שלא במקום שער הוא ב׳ חלקים. הא׳ הנגע הנולד בגוף שלא קדם לו שחין ומכוה. והב׳ שנולד במקום שחין ומכוה. והנגע שהוא במקום השער נחלק לב׳ הא׳ הנתק שנולד במקום שער ועדיין השער קיים לדעת רש״י. או שנולד במקום ניתוק השער מאמצע הראש. כדעת שאר מפרשים. והב׳ שנולד לאחר מריטת כל הראש בקרחת או בגבחת. ועיין בפי׳ הרמב״ן בענין הנתק. ויש לתת טעם לאלו החלקים ולומר כי הנה מצינו רז״ל אמרו בעירכין (דף י״ו) שעל שבעה דברים נגעים באים. גילו עריות ושפיכות דמים והגזל ולשון הרע ושבועת שוא. וגסות הרוח. וצרות העין. ובמדרש רבה (פ׳ י״ז) מנו עשרה דברים אלו השבעה בעצמן. ואעפ״י שיש קצת שינוי בלשונם מלשון הגמרא. הכל אחד אם תדקדק כי חילול השם שזכרו שם היינו שבועת שוא. וראיה לזה שהרי כולם מגיחזי למדו. ועין רעה שאמרו שם היינו צרות העין והוסיפו עוד ג׳. והם ע״ז וברכת השם ומי שגוזל שאינו שלו אעפ״י שאינו גוזל ממון ממש כענין עוזיהו שנכנס להקטיר קטרת: והנה אם נתכוון לאלו העבירות נמצא שיש בהם עבירה במעשה בידים כמו גלוי עריות ושפיכות דמים והגזל. וכל אלו מצד החמדה והתאוה והקנאה. ויש שיש בו עבירה מצד העזות כמו לשון הרע ושבועת שוא וע״ג וברכת השם כולם מצד תכונת העזות. ויש שהוא מצד הגאוה כמו גבהות הרוח שמתגאה ומקשה ערפו לפי גדול ממנו ואין זה מצד העזות אלא מצד הגאוה. וצרות העין הוא מצד חמדת הממון שאינו רוצה להנאת אחרים משלו לרוב חמדתו בממון ומצד הקנאה גם כן. נמצא שכל אלו נכללין בד׳ מדות מגונות החמדה והקנאה והגאוה והעזות. כי אלו הם שרשים לכל אותם העיירות. ואלה מוצאיהם. ואותם שהם מצד החמדה יש שיש בהם מד׳ מיתות בית דין אם תדקדק בהם. כי גילוי עריות ושפיכות דמים יש בהם ד׳ מיתות בית דין. וכן יש שהם מצד העזות. ואם תדקדק עוד תמצא שכל אזהרות התורה נכללין באלו הד׳ מיתות המתדבק בהם קרוב הוא לעבור כל כל אזהרותיה של תורה כי כולם כלולין באלו הד׳. כמו שתאמר שהגזל שמנו כאן כולל בין גוזל ממון בין גוזל דבר שאינו שלו ונכנס בתחום חבירו ומשיג גבולו. כן כל שאר האזהרות כלולין באלו העבירות שזכרו. והנה העבירות התלויות במדת החמדה והקנאה הם עבירות תלויות בשאר הגוף. שהחמדה והקנאה הם בלב וממנו מוצאה. ולזה כל העבירות הבאות ממנה יתייחסו לשאר הגוף זולתי הראש. וענשם הוא מה שבפנים בלב יתגלה ויראה לחוץ כי הנגעים הם שינוי הגוף. בלקותו על ידי הלקות הפנימי שבלב שהוא נסתר בפנים ואינו נראה לכל. כענין שנאמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו. עתה יתגלה הענין ההוא הפנימי להראות בחוץ בעור הבשר. והעבירות שהם מצד העזות והגאוה הם עבירות התלויות בראש כי העזות הכרתה בפנים של אדם. כענין שנאמר העז איש רשע בפניו. וכן במצח. כענין שנאמר ומצח אשה זונה. והגאוה הכרתה בעורף כי מי שהוא בעל גאוה יהיה קשה עורף שאינו משפיל ראשו וערפו כלל. ואע״פ שעיקרה מן הלב מכל מקום הכרתה בכל איברי הגוף. כי בעל הקנאה והחמדה יראה כל גופו דל ורזה. כמו שנאמר מדוע אתה ככה דל ורזה בן המלך. וכענין שנאמר וריב עצמות קנאה. ולזה חלקה התורה דין הנגעים חלק א׳ בשאר הגוף וחלק א׳ בראש. וחלקה של הגוף לב׳ חלקים. א׳ שנולד שלא במקום שחין. וא׳ שנולד במקום שחין ומכוה. וזה לרמוז כי יש אדם שהוא מותרה ועומד שילקה בנגעים מיד קודם שילקה בשאר מכות. ויש שהוא מדלת העם שצריך התראה. והקב״ה מתרה בו תחלה ומלקהו בשחין או במכוה אם לא חזר בו אז מלקהו בנגעים. ולזה תמצא שבאותו שנולד שלא במקום שחין ומכוה נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו. ובאותו שנולד במקום שחין ומכוה נאמר בשר כי אדם מורה על אדם שלם. ובשר מורה על מי שהולך אחר הגוף ונטבע בתאוותיו ולזה צריך התראה. ותמצא שדין השחין הוא בין שלקה באבן בין שלקה בברזל בין שנולד בו מחמת עיפוש הבשר שנולד בו כעין מורסא. וזה ירמוז להתראת ג׳ מיתות בית דין סקילה הרג וחנק כי לפעמים יתילד באדם שחין בפנים כמין אסכרה. והמכוה תרמוז לשרפה. ואלו הם כעין התראות אולי יחזור בו. ואם לא חזר בו ילקה בנגעים. וכן נגע הראש או הזקן לפי שהוא מותרה ועומד ילקה בנגע הנתק. ומי שאינו מותרה ועומד ילקה תחלה במריטת השער שאין בו טומאה כמו השחין המתרה נגוף. ואחר כך אם לא שב ילקה בנגע בקרחת ובגבחת. והם כנגד העזות והגאוה. כי הקרחת לצד העורף. והגבחת לצד פנים. ונאמר בטומאת הראש איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. מה שלא נאמר בנגע שאר הגוף כי אלו התלויות בראש הם חמורות. ולזה עונש שילקה בשערו. ובבשרו מפני שמעיז פניו ומקשה ערפו. וזה קשה ממי שגברה עליו החמדה ותאוה וקנאה. ולזה אמרו רז״ל באותם שנוהגים היתר בשפחות לומר שעושין במזיד ומביאין אשם. והם מעיזין פניהם לעבור על ד״ת שהם נתלין בשער קדקדם דכתיב אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער וגו׳. כמו שדרשו בפ׳ קדושים (פ׳ כ״ה). ובמדרש שיר השירים פ׳ שוקיו עמודי שש. ומ״ש בנתקים ואיש ואשה ולא אמר אדם בעבור שאלו הנגעים של הראש והזקן לא שייכי אלא בגדולים שיש להם זקן ואף באשה אם יש לה זקן משא״כ בשאר הנגעים של הגוף שנוהגים בין בגדולים בין בקטנים. ותמצא עוד שג׳ סימנין הם סימני טומאה. והם מחיה ושער לבן ופשיון. והם רמז לג׳ דברים שהתשובה תלויה בהם. והם עזיבת החטא והוידוי עליו בפה וגמר הלב. שאם יתודה בפיו ובלבו לא יתנחם אינה תשובה גמורה. ולזה המצורע אשר נראה בו הנגע אם הוא מוסיף עוד בחטאו וזדון לבו. הקב״ה מפרסמו לבריות והוא על ידי פשיון מדה כנגד מדה. ואם התודה בפיו ובלבו לא גמר יולד בו שער לבן כי הלב הוא המעיין. ואם יבש המעיין ילבין השער כעין שאמרו במדרש רבה. משל לגינה של ירק וכו׳. ואם נחם בלבו ולא התודה בשפתיו יולד בו מחיה לרמז שהרי הוא מתחיל להתרפאות מן הלב שהוא באמצע הגוף אלא שלא גמר תשובתו להודות בשפתיו. ואפשר לפרש עוד ד׳ מראות נגעים שאמרה התורה שאת וספחת ובהרת לרמוז על לשון הרע שהוא חמור מכולן. כמו שאמרו שהיא גדול מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולזה הוציאה תורה מראות ננעים בג׳ והם שאת וספחת ובהרת. וספחת לשון טפלה כמו שאמרו ולשון הרע אומרו הוא טפל לזה ולזה. פעם יתחבר עם זה ויהיו שנים ופעם עם זה ויהיו שנים. והנה הנגעים שראויים לחול על שלשתן כולם יחולו על ראש האומר כי עונו חמור ממוציא ומקבל ולזה ילקה בשאת וספחת ובהרת. ולזה אמר דוד מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וגו׳. כלומר אע״פ ככולם ראויין ללקות אותו לבד אצמית. וזהו דקדוק מלת אותו. ואמר כנגד השנים האחרים גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. גבה עינים הוא המקבל שאלמלא רום לבבו אינו מקבל ואינו מקפיד. ורחב לבב הוא המוציאו שעינו רחבה ולבו רחב לקחת כל הכבוד לעצמו ולהתכבד בקלון חבירו ואינו מסתפק בחלקו. (הרס״ו זללה״ה):

48. Metzora.1

    זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו׳. צריך לתת לב מה נשתנו ד׳ מחוסרי כפרה שהם זב וזבה יולדת מצורע מכל שאר הטמאים שאלו אחר שנטהרו וטבלו צריכין עוד כפרה בקרבן הנזכר בהם. מה שאין כן בנדה ובעל קרי ובטמא מת שלכאורה נראה שבעל קרי יהיה חמור מזב לענין כפרה שהוא גרם לעצמו להיות בעל קרי או ששמש מטתו או שהרהר באשה וכדומה. מה שאין כן בזב שהוא לא גרם שום דבר לעצמו. גם מה נשתנית הנדה מן הזבה עד שזו צריכה נקיים וכפרה וזו אינה צריכה. וי״ל שהזוב והזיבה והצרעת כולם הם חלאים המתילדים באדם שהזוב הוא דומה ללובן ביצה המוזרת שנפסד הזרע מחמת חולי שיש לו. וכן הזבה שרואה בי״א יום שבין נדה לנדה בודאי הוא מחמת חולי שהרי הראייה הראשונה שרואה האשה היא נדה. ורוב הנשים הבריאות יש להם וסת קבוע מזמן לזמן ורובן הוא משלשים לשלשים. וכבר עברו ימי זיבה שהם י״א יום שראויה להיות בהם זבה עד שנמצא שרוב הנשים אפשר שלא תהיינה זבות כלל והן אותן שיש להן וסת קבוע משלשים לשלשים. שכל ימיהם אינם אלא נדות והאשה שרואה אחר ז׳ ימים של נדה אין ספק שלא באה לה זה כי אם מצד חולי שיש לה. גם הצרעת פשוט שהוא חולי המתילד בגוף האדם וכל אלו הם יסורים שלוקין בהם בני אדם על פשעיהם. ומרוב עונותיהם יתענו. וכן היולדת רוב היולדות מסוכנות בעת הלידה על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר. גם יש יולדת בצער גדול ויש בצער מועט. והכל כפי מעשיהן. משא״כ בשאר הטמאים כמו בעל קרי שלא בא לו הקרי מתמת חולי כלל אבל הוא בריא אולם. וכן טמא מת ושאר טמאים שטומאתם אינה על צד העונש מחמת חולי וכיוצא בו על כן אינם צריכין כפרה. ואם בעל קרי גרם לעצמו בהרהורים רעים עונשו גדול מנשוא בכפרת הקרבן. אמנם אלו הד׳ מחוסרי כפרה אחר שלקו ונתייסרו כבר נמחל עונם על ידי יסורים. אבל צריכין מירוק למרק העון מכל וכל. ולכן יביאו כפרתן למרק עונם. כי הקרבן אינו אלא למרק העונות הקלים כגון השגגות ודומיהן כמו אלו שזכרנו. אבל העונות הגדולים החמורים אין הקרבן מועיל בהם כלום. וכן תמצא בקרבנות שנזכרו ביום השמיני למלואים. שכולם באו לכפר על מעשה העגל וכולם באו למרק העון שכבר נמחל להם שהרי מצינו שכל מי שעבד העגל אם במעשה אם במחשבה כבר נענשו. יש בסיף ויש במגפה ויש בהדרוקן. וא״כ כל הנשארים אין להם שום מגע יד כלל בעון העגל. אמנם לחומר העון הגדול אפילו הנמצאים שם שהסתכלו בדבר אע״פ שלא נתכוונו כלל לשום עבודה ולא חשבו ולא העלו על לבם לעבדו כלל. מכל מקום נפגמו בהסתכלותם בעניינו. הא למה זה דומה לפוגע באשה בדרך בקרן זוית בלא מתכוין אע״פ שלא נתכוין לזה כלל מכל מקום נפגמה מחשבתו בראותו אותה. וכן אמרו בזוהר ואל בני ישראל תדבר לאמר. קחו שעיר עזים לחטאת. עגל לחטאת מבעי ליה כגוונא דאהרן. אלא דישראל הא קבילו עונשא. ועל דא לא כתיב בהו עגל לחעאת אלא עגל לעולה מאי טעמא דכל אינון דחבו בה קבלו עונשא בין במלולא בין בעובדא בין בפולחנא. ואפילו אינון דסליק ברעותא דלבייהו אתענשו וגו׳. אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה אלא דסליקו גוונא דרעותא מניה הכא אתדכן. ומקרבין ליה לעולה ולא לחטאת עכ״ל. ולזה צריך האדם ליקח מוסר ויפחד אפילו מעון הקל גם ידע מעלת הקרבן:

49. Metzora.2

    כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית וגו׳. מה שאמר אל ארץ כנען. דרשו במדרש מה חם חטא וכנען לקה. אף כאן ישראל חוטאין והארץ היא מתקללת. כלומר שצריך שיתנו אל לבם שבעונם לקתה ארצם וישובו להשי״ת ולא יתלו הדבר במקרה. ויש לפרש עוד שכוונת הכתוב לומר שלא יתלו הענין בכנען ויאמרו שנגעים אלו שנראו בבתיהם אינם כי אם מסבת הכנענים שהיו בתוכה והיו עושין תועבות אשר שנא השי״ת. לז״א דעו שארץ כנען באמת היתה. אמנם מעתה אני נותנה לכם לאחוזה. והיא ארץ אחוזתכם ובעונכם היא לוקה. ולזה אמר ונתתי שאני הוא המלקה אותה. והרמב״ן ז״ל פירש ונתתי לפי שנגעי בתים ובגדים אינם כפי הטבע כמו נגעי אדם. ועוד יל״פ כי תבואו אל ארץ כנען שבא לרמוז להם להזהירם על מדת הכילות. שלא יאמר אדם שלי שלי כמו שדרשו בפסוק ובא אשר לו הבית. ולזה אמר צריכים אתם להתבונן שהארץ שאני מכניס אתכם שם של כנען היתה ונתתיה לכם במתנה כן תהיו נוהגין לתת ולגמול חסד אחד עם חבירו. ואם לא תעשו כן אני נותן נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ובא אשר לו הבית. כמו שדרשו רז״ל ועיין בת״כ בפסוקים אלו. שם דרשו והגיד לכהן ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. ואמר יאמר לו הכהן דברי כבושין בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע. מדלא כתיב ואמר לכהן כנגע נראה לי. לכן דרשו ידקדק כי לשון הגדה משמע פירוש הדבר שצריך שידקדק עמו הכהן עד שיגיד לו ויפרש לו כיצד בא הנגע לביתו. (הרס״ו זללה״ה):

50. Metzora.3

    במדרש רבה (פ׳ ט״ז) שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבת נפשו. ר׳ מאיר אמר שש ושבע י״ג. ורבנן אמרו שבע ומה מקיימין ושבע זו וגו׳. יש להתבונן בסברת ר״מ שאמר י״ג. והנה אין בכתוב כי אם שבע. ואם נאמר שש אחרות שלא מנאן הכתוב למה אמר שהן שש שהרי יש כמה וכמה תועבות מלבד אלו השבע. וי״ל דאקראי דלעיל מניה סמיך דכתיב אדם בליעל איש און הולך עקשות פה קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו תהפוכות בלבו חורש רע בכל עת מדנים ישלח והם ששה מהולך עקשות פה. וכאילו אמר אדם בליעל איש און אלו הן מדותיו הולך עקשות וגו׳. ואם תתבונן תמצא שאלו השבע הן כנגד אלו השש ודומות להן ממש אלא שאלו קלות ואלו חמורות כי הנה זכר ששה אברים והם הפה והלשון והעינים והידים והרגלים והלב. ואמר שיש בהם ג׳ עבירות קלות והם הולך עקשות פה וגו׳. שהם כענייני רמיזות שמרמז לרע בבני אדם. והששית הוא מדנים ישלח בלשונו. וכשמנה השבע מנה העבירות התלויות באלו השש ממש. כמ״ש עינים רמות וגו׳. וסיים במשלח מדנים בין אחים כי היא חמורה ממשלח מדנים בין נכרים. ולב חורש מחשבות און חמור מתהפוכות בלבו חורש רע כי זה קבץ כל מיני מחשבת און. (הרס״ו זללה״ה):

51. Achrei Mot.1

    וידבר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה׳ אלהיכם. ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה׳. יש לשום לב ראשונה אומרו דבר ואמרת כי הדבור לשון קושי ואמירה לשון רכות ומה הכוונה בזה. ב׳ אומרו אני ה׳ אלהיכם מה הכונה בזה מי לא ידע שהוא אלהינו. ג׳ אומרו כמעשה ארץ מצרים היל״ל כמעשה יושבי ארץ מצרים וגו׳. כי המעשה ייוחס לאנשי הארץ לא לארץ. עוד אומרו אשר ישבתם בה לא תעשו. מיותר. היל״ל כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. עוד אומרו וכמעשה ארץ כנען וגו׳. יראה כי השוה ארץ הטומאה לארץ הקדושה והיה ראוי לייחס ליושביה לא לארץ. עוד אומרו ובחוקותיהם לא תלכו. ואם יחזור על שניהם היל״ל כמעשה ארץ מצרים וכנען לא תעשו ובחוקותיהם וגו׳. עוד אומרו את משפטי תעש ואת חקותי תשמרו ללכת בהם מאי ללכת בהם. עוד למה במשפטים זכר עשייה ובחוקים שמירה. עוד מאי אומרו אני ה׳ אלהיכם. עוד כפל אומרו ושמרתם את חוקותי ואת משפטי. הרי כבר זכר זה. עוד למה הפך והקדים החקים וגו׳:

52. Achrei Mot.2

    ואפשר לומר אחר שהאל ית׳ ברא העולם ונתן בשבע הצורות הטבעיות להיות נשמעות לצורות הגלגליות. ר״ל שכל מה שיתחייב ממבטי הכוכבים הוא אשר יהיה בזה העולם השפל. והענין שכל הדברים הנמצאים הם צל זה לזה. ולזה מה שיראה שיתחייב מן העליונים יחדשם בתחתונים על כל פנים. וזהו כונת הקדמונים בהורדת הרוחניות ר״ל שבאמצעות הצורות מן המחצבים שהיו עושים מתייחסים לכל כוכב וכוכב מזה יתחייב הורדת הרוחניות ההיא על כל פנים וזה הע״ג שהיו עושים הראשונים. ודע שהיה מתנאם גם כן שישמרו יחס צומח העיר. ר״ל שהכוכב והמזל שהיה צומח ושליט בהוסדה הוא השליט עליה במשפטיה. ובזה יובן מאמר הנביא באומרו כי מספר עריך היו אלהיך יהודה. ר״ל שכל מדינה ומדינה יש לה צומח מתחלף מחברתה. ולזה הצורות הנעשות לחול כח הצומח צריך שיהיו מתחלפות גם כן. ודע שהאומה הישראלית שהם חלק אלוה ממעל כאומרו כי חלק ה׳ עמו וגו׳. הם תחת ההשגחה האלהית לא תחת המזל כלל. ולזה אין צריך לעשות כמעשה הארץ להורדת הרוחניות. כמו שאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו׳. שזה הענין הוא מחוייב אצל הגוים שכאשר יכבשו ארץ מה ישאלו מהו צומח העיר ומשפטו כדי שיצלחו בה. אמנם האומה הישראלית היא למעלה מן הטבע לפי שהם חלק אלוה ית׳ ממעל שהוא ברא הטבע ויוכל לשנותו כרצונו. ודע שגם האדם צריך שיהיה נשמע להוראת ארץ מולדתו אשר בה גדל ונולד כי הוא תחת ממשלת אותו הכוכב השליט על אותה העיר. ולזה בא האל ית׳ להזהיר האומה הישראלית אחר שהם תחת ממשלתו ית׳ ולא תחת שר אחר. ולזה לא יצטרכו שיעשו כי אם חוקיו ומשפטיו לא חוקי עיר מולדתם שהיא ארץ מצרים ולא גם כן חוקי ארץ כנען שהם נכנסים שמה לשבת בה כנזכר. לזה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. והענין שזה הדבר הוא קל מצד וקשה מצד. וזה שכאשר יהיה איש ישראלי קדוש נדבק באלהות ובעשיית המצות על נכון ודאי לא ישלוט בו הוראת המערכה כלל כמו אברהם וכיוצא בו שנאמר לו הבט נא השמימה וגו׳. אמנם בהיות האיש הישראלי שלא על קו היושר. עם היות שיעשה המצות שלא לשמם הנה ישלוט עליהם כח המערכה קצת. וזהו אומרו כי חלק ה׳ עמו. ר״ל כאשר יהיו ישראל עמו ית׳. ר״ל דבקים בו ושומרי מצותיו אז יקראו חלקו ית׳. אמנם כאשר יהיו שלא על קו היושר אז אינם חלקו. ואינו כדאי להם. אמנם דביקותו בהם הם כמו נחלה שתפול ביד היורש מצד נחלת אבותיו. עם היות שאינו ראוי לזאת המתנה והירושה. וז״א יעקב כאשר הם אנשי עוקבא אז הם חבל נחלתו כנזכר. וז״א דבר אל בני ישראל ואמרת. שפעם יקל עליהם הדבר הזה ופעם יקשה. וז״א ואמרת אליהם אני ה׳ אלהיכם ר״ל אני הוא חלקכם ואתם חלקי. ולזה אין צריך לעשות כחוקות הגוים שהם משועבדים תחת המזל. ר״ל צומח המדינה וצומח המולד כדי שיצלחו. וז״א כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה. ר״ל אחר שנולדתם בה מחוייב כפי הטבע שיהיה אותו המזל שולט עליכם. וגם כן כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו. לפי שאינכם צריכים לזה אחר שאני ה׳ אלהיכם כנזכר. ומה נחמד אומרו כמעשה ארץ כנען וגו׳ ולא אמר כמעשה אנשי ארץ כנען. לפי שהמעשה הנעשה והעבודה היו נעשים כפי צומח האדמה לא כפי צומח אנשי הארץ. ואומרו בארץ כנען ובחוקותיהם וגו׳. ירצה לפי שארץ מצרים היא עיר גדולה וכל הכפרים הנלוים עמה כולם יש להם עבודה אחת וצומח אחד כי כולה בקעה א׳. אמנם יושבי ארץ כנען היא ערים רבים מתחלפים והיא ארץ הרים ובקעות. ובכל עיר ועיר יש צומח. ויש חק מתחלף מחברתה ולז״א ובחוקותיהם וגו׳. וכמו שצריך כל איש משאר אומות כדי שיקבל עליו כח הכוכב ההוא הנעבד צריך שיעשה מעשה מהיצירה מה באמצעותה יוכל לקבל כח הכוכב ההוא. כך האיש הישראלי כדי שיקבל שפע האל ית׳ צריך שיעשה מצותיו וחוקותיו שבזה יוכנו לקבל השפע ההוא. וז״א את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה׳ אלהיכם. ואחר שאני אלהיכם לכך מחוייב עליכם שתעשו מעשה כדי שיחול השפע עליכם. ואומרו ושמרתם את חקותי וגו׳. טעם הכפל ירצה לפי שבתחלת הכנס האדם לקבל עול מלכות שמים תחלה יקל עליו עשיית המשפטים ששכל האדם יחייבם יותר מן עשיית החוקים שלא יחייבם השכל. ולזה יתרשל בהם ויכבד עליו עשייתם מה שאין כן אחר ההרגל בעבודת בוראו. שאז יקבל עליו לעשות החוקים יותר וקודם המשפטים שמאהבת בוראו ודביקותו בו ירוץ אחר החוקים יותר מן המשפטים שיחייבם השכל. ולזה אמר בתחלה את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו וגו׳. אמנם אחר כך ר״ל אחר ההרגל אמר ושמרתם את חוקותי ואת משפטי. ר״ל כי יקל עליהם החוקים יותר כנזכר. ואומרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ירצה לפי שתועלת הנמשך לדעתם מן עבודת כוכבים שעובדים הגוים הוא דבר גופני לבד כמו שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו׳. אבל לא דבר רוחני כי אי אפשר שיושפע מן הכוכב הגשמי שפע רוחני ר״ל על הנפש כי אם על הגוף הגשמי. מה שאין כן במעשה המצות שישפיעו וישלימו גם על הנפש לעולם הבא. וז״א אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו׳. או יאמר ושמרתם את חוקותי וגו׳. ירצה שידוע הוא שכפי מעשה המצות שיעשה האדם כך כביכול יוסיף כח למעלה. כמו שאמר הכתוב תנו עוז לאלהים וגו׳. וז״א ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם. וכשיעשה אותם האדם כביכול חי ויתחזק ויתוסף בהם כח של מעלה מדת אני שאין לה אור מעצמה ולא יושפע לה מלמעלה כי אם בהתעוררות התחתונים. וז״א וחי בהם אני ה׳. על דרך אמרת לה׳ אדני אתה טובתי בל עליך כאשר יתבאר במקומו בס״ד. או ירצה באופן ב׳ כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו׳. הענין שארץ מצרים וארץ כנען הם המבורכים מכל הארצות בכל מיני הטובה והתענוג הגשמי. כמו שאמר הכתוב כגן ה׳ כארץ מצרים. וכאומר וחברון שבע שנים נבנתה וגו׳. כמו שדרשו רז״ל (סוטה ל״ד). והנה ישראל בארץ מצרים כבר הורגלו על זה כמו שאמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. ירצה כי כל אהבתם וחשקם בארץ מצרים היו מפני שהיו אוכלים לשובע בטנם. וזהו גם כן הסבה שהיו הכנענים שמחים ואוהבים ארץ ישראל מפני שהיתה ארץ זבת הלב ודבש לא מצד קדושתה אלא מצד ברכתה שהיו מתענגים בטובתה. ולזה הזהירם כמעשה ארץ מצרים וגו׳. וכמעשה ארץ כנען וגו׳ לא תעשו. ולזה אמר כמעשה ארץ ולא אמר כמעשה יושבי ארץ מצרים וגו׳. לפי שזה המעשה שאליה ירמוז כנזכר. ר״ל ההליכה אחר המותרות תיוחס אל הארץ בעלת הטובה לא אל יושביה כי סבת הליכתם אחר המותרות היא הארץ בעלת המותרות והטובה לא הם שאם לא מצאו רוב טובה לא היו אוכלים לרוב. ולזה יחוס המעשה אל הארץ כנזכר. ואמר שהמעשה שיעשה האיש הישראלי בתמידות וריבוי ולא ישבע ממנו הוא מעשה המצות. וז״א את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם וגו׳. ואומרו ללכת בהם ר״ל בתמידות וריבוי לא כמו הדברים החומרים שראוי לקחת מהם המוכרח לבד. שהדברים המושכלים ראוי לאדם להרבות מהם ככל יכולתו. לפי שהם חיינו ואורך ימינו. וז״א אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה׳. כי האל ית׳ אמר זה וראוי להאמינו כי השלימות האנושי תלוי במצות התורה ובחוקותיה לא זולת ואם אין להם טעם:

53. Achrei Mot.3

    וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו׳. י״ל מה נאמר למשה בדיבור זה ואף בת״כ הקשו זה ואמרו היה ר׳ אליעזר בן עזריה מושלו משל למה״ד לחולה שנכנס וגו׳. זה זרזו יותר מן הראשון. ולדעתי ירצה לומר מאמר שמתו שני בני אהרן דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת וגו׳ וכן פי׳ הרמב״ן. עוד שם משום ר׳ ישמעאל אמרו הואיל ונאמרו שתי דברות זה בצד זה א׳ פתוח וא׳ סתום. ילמד פתוח על הסתום מה פתוח דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקודש. אף סתום ילמד דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקודש. ואיזה זה דיבור של יין ושכר. שנאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה׳. וידבר ה׳ אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת ע״כ. ולפי זה דבור של יין ושכר אעפ״י שלא נזכר בו משה הוא דבק עם מה שלמעלה ואחיכם כל בית ישראל שהוא דברי משה שאמר להם ואחיכם וגו׳. עוד אמר להם שדבר ה׳ אל אהרן יין ושכר וגו׳. ומה שדרשו וידום אהרן שקבל שכר על שתיקתו ונתייחד לו הדיבור דלא כר׳ ישמעאל. עוד יש לפרש שהדיבור האמור כאן הוא ענין דברי פיוסין למשה על מיתת בני אהרן שהיו תלמידיו כמו בניו. כמו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה וגו׳. וכעין שדרשו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה שאומרו שהוא לשון פיוס כמו דברו על לב ירושלים וגו׳. עיין בילקוט. וכאילו הוא אומר הכתוב וידבר ה׳ אל משה דברי פיוסין ונחמות. אחרי מות שני בני אהרן שהם חשובין כבניו. ויש לו צער גדול מהם שגרם העון עד שנתקרבו לפני ה׳ וימותו. וחזר עוד וצוה למשה ואמר לו ג״כ שידבר על לב אהרן דברי פיוסין. וזהו דבר אל אהרן אחיך וזהו טעם אחיך. ויורה על זה הפי׳ וי״ו ואל יבוא מדלא כתיב אל יבוא יראה שהם שני ענינים. דבר אל אהרן אחיך כנזכר. ועוד צוהו לבל יבוא וגו׳. ונראה שזה כוונת רז״ל במה שדרשו במדרש רבה (פ׳ כ׳) על זה מקרה אחד לצדיק ולרשע. לצדיק אלו בניו של אהרן דכתיב בהו בשלום ובמישור וגו׳. ולרשע זו עדת קרח וגו׳. לפי מדרש זה כאילו הוא אומר הכתוב וידבר ה׳ אל משה דברי תנחומים שלא יתמה על החפץ לומר מה טעם מתו אלו בקרבתם וגו׳ שלא במחלוקת ונענשו כמו שנענשו אותם שנכנסו להקריב במחלוקת. ואעפ״י שעדיין לא היו עדת קרח. מ״מ יתמה ויפלא על מיתתם. וע״ד זה הולך ג״כ מה שדרשו (שם). ד״א אחרי מות ר׳ לוי פתח. אמרתי להוללים אל תהולו וגו׳. אלישבע בת עמינדב ראתה ה׳ כתרים ביום א׳ וגו׳. וכאילו אמר הכתוב וידבר ה׳ דברי תנחומין למשה. ואמר לו שאין שמחה שלמה בעולם הזה. עוד (שם) דרשו על דרך זה ג״כ. אף לזאת יחרד לבי בקרבי וגו׳. לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו וגו׳. עוד דרשו (שם) עד״ז. גם ענוש לצדיק לא טוב הכל הולך על הדרך שפי׳ ותקנו ג״כ בזה המדרש. טעם כפל המיתה שני פעמים. וכאילו נ״ל אחרי מות שני בני אהרן כלומר שמצדו אין ראוי שימותו שלא יגיעהו צער גם ענוש לצדיק לא טוב. אבל כדי להכות נדיבים על יושר. וזהו בקרבתם לפני ה׳ וימותו ראוי הוא שימותו בסבת קרבתם לפני ה׳ שלא ינהגו יותר ואם נתבונן נמצא שהעון שהיה בידי בני אהרון הוא עוד אחד ובשבילו נענשו. והוא עון הגאוה כשרז״ל (שם) בחוריו אכלה אש משום דבתולותיו לא הוללו. וכן אמרו כשהיו משה ואהרן מהלכין ונדב ואביהוא מהלכין אחריהם היו אומרים מתי ימותו זקנים הללו וגו׳. ומשם נמשך להם עד שהגישו דעתם להקריב קטורת זרה. ומשם נמשך להם שלא נטלו עצה מאביהם. ולא זה מזה דכתיב איש מחתתו. והורו הלכה בפני משה רבן. ולא נשאו נשים ולא הולידו בנים דכתיב ובנים לא היו להם. וזנו עיניהם מן השכינה דכתיב ויחזו את האלהים. וזהו שרמזו רז״ל (שם) ג״כ שתויי יין נכנסו. ושלא רחצו ידים ורגלים. ומחוסרי בגדים. שקשה הוא לומר שממש היו שתויי יין ולא רחצו ידים ורגלים ומחוסרי בגדים. ויורה על זה מ״ש מחוסרי מעיל ואדרבה אלו לבשו מעיל היו חייבים משום מיותרי בגדים שהמעיל הוא מבגדי כ״ג. והם לא היו כהנים גדולים. אלא בודאי לרמוז לזה הענין נתכוונו שמי ששותה יין הוא מתגאה בעצמו לעשות דברים שאינם הגונים. וג״כ לא רחצו ידים ורגלים שהכוונה ברחיצת ידים ורגלים לכהן. לנקות ידיו ורגליו מבחוץ. ולנקותם ג״כ מבפנים ולהתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. והגאוה שורש כל הכיעורים כולם. וג״כ מחוסרי בגדים. לרמוז על חסרון המדות והמעיל מלביש שצורתו מורה על כל הלובשו שיהיה באימה וביראה ובענוה לפני קונו. ועוד שכתוב בו ונשמע קולו שזה מורה שצריך להיות לו שם טוב במדות טובות. שהולך ונשמע קולו למרחוק. והגאוה שורש כל מדות מגונות. ולזה רמז בכאן זה החטא ואמר בקרבתם לפני ה׳ ולא אמר בהקריבם אלא בקרבתם לומר שנתקרבו ליכנס לפנים ממחיצתם. ולזה נענשו. ומ״ש וימותו שני פעמים לומר שבקרבתם נגזרה עליהם מיתה מצד זה ועתה הוא שמתו. ופי׳ הכתוב אחרי מות שני בני אהרן שמתו ממש. וזה בסבת קרבתם לפני ה׳. ונגזרה עליהם מיתה באותה שעה אלא שלא מתו עד עתה. ולזה צוה אהרן על זה הענין שלא יכנוס לפנים ממחיצתו. והוא אומרו ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון כי בענן וגו׳. האריך כל זה לומר כי בניו לא מתו אלא מזאת הסבה והוא בקרבתם ולזה יזהר ממנה. ודרשו רז״ל במדרש רבה (שמ״ר פ׳ ל׳) על כל דבר פשע על שור על חמור וגו׳. על שור דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור. על חמור אלו ערב רב. אשר בשר חמורים בשרם. על שה אלו ישראל וגו׳. על שלמה אלו ישראל. על כל אבדה אלו ישראל וגו׳. ישלם שנים לרעהו אלו נדב ואביהוא. יש להקשות מה טעם הרמז בישראל ג׳ פעמים שה ושלמה ואבדה. ואפשר לומר שנתכוין למ״ש שג׳ דינין נדונו יש במיתה ויש במגפה ויש בהדרוקן. עדים והתראה במיתה. עדים בלא התראה במגפה. לא עדים ולא התראה השקה אותן כסוטות ומתו בהדרוקן. וכנגד אלו הג׳ כתות אמר שה וגו׳. שה רמז לשה פזורה וגו׳ שהדיחו אותם ערב רב והיו עליהם עדים והתראה. שלמה רמז לאחרים. שהיו גדולים ונכבדים ולא קבלו התראה. ומ״ש ישלם שנים לרעהו שמתו בעון אהרן וכמו שאמרו ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו. ואין השמד אלא כילוי בנים. ותפלתו של משה עשתה מחצה. וי״ל והרי גדולים היו נדב ואביהוא באותה שעה ולא ימותו בנים בעון אבותם. וי״ל שבעונם מתו אלא שאלמלא עון העגל היתה זכותו של אהרן מגינה עליהם. (הרס״ו זללה״ה):

54. Achrei Mot.4

    כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו׳. עיין בת״כ. את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם וגו׳ ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה׳. נראין אלו הפסקים כפולים בלי ספק. וכבר אמרו ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים. אמנם עדיין קשה כי יכול לכלול כולם ביחד ולומר ושמרתם את חוקותי ואת משפטי ועשיתם אותם. ואפשר שבא לרמוז לשמירות ועשיית חלוקים כפי העושים. כי עשיית יחידי סגולה ושמירתם אינה כעשיית שאר המון העם ושמירתם. כי הכל מניחין תפילין ואין הנחתם שוה כי בעמי הארץ הם כעול לשור. ואינו כן ביחידי סגולה כנזכר בתיקונים. וכן הדין בכל המצות. וכן שמירתם בדקדוקים אינה שוה. כי יחידי סגולה מדקדקים אפילו כחוט השערה. והנה הפסוק האחד את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם הוא מדבר בשאר המון העם. ובכללות הכל שכולם שוין בעשייה גופנית ובשמירה כוללת שהיא ההליכה בדרכי השם ובמצותיו. אמנם הפסוק הב׳ הזכיר שמירה גם במצות לומר שצריכין דקדוק גדול בעשייתם נאמר בהם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. האדם הידוע שהוא מיוחד מכלל העם. וחי בהם החיים הגמורים באותו עולם. ובזה העולם. שהם החיים שאין למעלה מהם. כי אין החיים שוין כנודע. (הרס״ו זללה״ה):

55. Achrei Mot.5

    אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם והטמא הארץ ואפקוד עונה עליה והקיא הארץ את יושביה. יש לדקדק מהו ואפקוד עונה עליה והקיא. כי עדיין יש להם עוד ארבעים שנה. ופירש הרמב״ן ז״ל זהו על דרך סר צלם מעליהם וכאילו הקיאה אותם. ויש ליישב הדבר יותר על דרך שאמרו בת״כ על פסוק כמעשה ארץ מצרים וגו׳ וכמעשה ארץ כנען וגו׳. ר׳ יוסי הגלילי אומר אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען. ומעשה ארץ כנען כמעשה ארץ מצרים. מפני מה זכו הכנענים לישב בארצם ארבעים ושבע שנים שנאמר וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. אלא בשביל שכר שכבדו את אברהם אבינו שאמרו לו שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו. זכו לישב בארצם שבע וארבעים שנה. נמצא לפי זה כבר נתמלאת סאתם קודם של מצרים וראוי היה שתקיא אותם הארץ ותחרב הארץ מהם קודם חורבן מצרים. אלא שעמדה להם זכות שכבדו אברהם אבינו. ולפי זה יתיישב יותר ואפקוד עונה עליה כלומר רמז זמן הוא זה שפקדתי עונה עליה ונתמלאת סאתם קודם של מצרים וכבר נגזר עליהם שתקיא אותם הארץ:

56. Achrei Mot.6

    ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו ככל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. יש לדקדק מאחר שכבר כתב ותטמא הארץ והקיא הארץ וגו׳. מהו מוסיף עוד לכתוב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו׳ ותטמא הארץ. כבר כתב כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם וגו׳ ותטמא הארץ וגו׳. ועוד מהו בטמאכם אותה. די לו לכתוב ולא הקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי. ואנו יודעים שהוא בשביל שטמאו הארץ:

57. Achrei Mot.7

    ויש לפרש שכוונת הפסוקים לומר שלא תחשבו שאם תטמאו הארץ אני נותן לכם ארכה ומאריך לכם עד שתעשו כולם כמו שעשיתי לגוים אשר לפניכם שישבו בארצם זמן ארוך הרבה דהיינו משנבנית מצרים וחברון וכל שאר הערים של כנען עד עתה שהוא זמן הרבה ודאי זה לא יעלה על לבבכם. אלא צריכין אתם שתשמרו את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו אפילו אחת מכל התועבות. ואפילו הגרים שבתוככם צריכין שישמרו גם כן כל חוקותי. ואמר הטעם שאע״פ שהגוים שלפניכם לא הקיאה אותם הארץ עד שעשו כל התועבות האלה עולם ועוד הארכתי להם זמן מרובה. מכל מקום אין ההתחלה דומה לסוף כי הם התחילו לטמא את הארץ. ולא נטמאה הארץ מכל וכל שנתחייבו עד שעשו כל התועבות האלה וגם בזמן הרבה. אבל מאחר שכבר נטמאה הארץ בגוים שטמאוה אע״פ שהקיאה אותם עדיין רושם הטומאה בתוכה ולא נטהרה מכל וכל. ומעט שתוסיפו אתם תטמא יותר ממה שהיתה ותקיא אותם מיד. וזהו טעם כי את כל התועבות האל וגו׳. וזהו בטמאכם אותה. כלומר בעת שתטמאו בהתחלה ראשונה אפילו בזמן מועט תקיא אתכם. ואפילו באחת מהם שתטמאו אותה תקיא אתכם. וזהו גם כן טעם ושמרתם אתם שאתם צריכין שתשמרו יותר מהם. ולא ראייה מהם וזהו ושמרתם את משמרתי. על דרך מדרש רז״ל (יבמות כ״א) עשו משמרת למשמרת וזה רמז לשניות לעריות. וזהו גם כן ולא תעשו מחוקות התועבות וגו׳. ולא כתב ולא תעשו מהתועבות אלא מחוקות התועבות. אפילו הדומה לתועבות לא תעשו. ובת״כ דרשו ושמרתם אתם. אתם נאים שומרים שאתם פתחתם תחלה. כלומר שגדרו עצמן במצרים מן העריות שאחת היתה ופרסמה הכחוב. (הרס״ו זללה״ה):

58. Achrei Mot.8

    ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו׳. במדרש (בראשית רבה פרשה ס״ה) ונשא השעיר עליו זה עשו. שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. את כל עונותם עונות תם. שנאמר ויעקב איש תם. יש להתבונן מה טעם נושא עשו עונות יעקב כי נראה הדבר ח״ו שלא כדין כי כל אחד עונו ישא. אמנם זהו מסודות התורה מתבאר מתוך דברי הזוהר. דע כי העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. כי מאותה העבירה נברא משחית לחבל והוא כמו מלאך מקטרג על האדם. וכשהקב״ה רוצה לכפר עונותיהם של ישראל. כל אותם המקטריגים שנבראו מן העבירות שעשו הוא משליכם במקום הראוי להם להתדבק שלא יצאו עוד משם. ואותו המקום נקרא מצולות ים כמו שנאמר ותשליך במצולות ים כל חטאתם. והם הקליפות שהם מן הסיגים הגרועים. ושם מצא מין את מינו ונדבק בו כנזכר בזוהר פ׳ אמור דף ק״א ע״ב ר״ש אמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא וכו׳. על דרך מאי חטאה גרעונא וכו׳. עד דאיקרי מזוהם מנוול עכ״ל. ולכן כל העונות של ישראל אינו משליכם אלא שם שהוא מקום שלא יזכרו ולא יפקדו לעולם שהם אותם המצולות. והנה מאהבת ה׳ את ישראל נותן להם עצה שיעשו כדי שיושלכו אותם העונות שם ויחולו על עמו של סמאל והדבר ההוא כדין וכהלכה ואין בו עול ח״ו כלל והוא שצוה את ישראל לתת לו לסמאל דורון לסמות עיניו שלא יקטרג וצוה אותם שיתודו עליו כל עונות בני ישראל. כמו שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו׳. שהרי עתה ידע סמאל בעונותיהם של ישראל ולא ימצא פתחון פה אח״כ לומר שלא ידע וכיון שמקבל הדורון השוחד יעור עיניו. אעפ״י שרואה כל אלו העונות מכסה עליהם. ואדרבה משבח אותם ואומר אין בעולם כמו ישראל. ואז הקב״ה כועס עליו ואומר לו רשע א״כ מה הם אלו העונות א״כ משקר הוא דובר שקרים לא יכון לנגד עיני טול מה שבחרת כיון שאתה רוצה בכך. ואז ונשא השעיר עליו את כל עונות הם על כרחו ישא כל אותם העונות. וכן נעשה לו בכל שנה כי הוא כסיל. ועליו נאמר מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד לשנה הבאה. וז״ש בזוהר שם א״ר יוסי וי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטרא ממנא דעלייהו דבגיני אתי לשבחא לון לישראל. וקב״ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני עכ״ל. וז״ש הנביא אהבתי אתכם אמר ה׳ ואמרתם במה אהבתנו הלא אח וגו׳ ואוהב את יעקב וגו׳. כי יש לדקדק כי היא האהבה שאמר ואוהב את יעקב וגו׳. מן הדין הוא לאהוב את יעקב שהוא צדיק ולשנוא לעשו הרשע. אמנם בזה יובן שהאהבה היא אע״פ שגם ישראל הם עושין מעשי עשו. וזהו הלא אח עשו ליעקב שעושה מעשיו והוא כמוהו. ואעפ״כ נתתי עצה לאהוב את יעקב ולשנוא לעשו. ואשים בפתקא דילי את הריו שממה כאילו כבר נעשה הדבר כנזכר בזוהר. וזהו דקדוק נאם ה׳ הוא שהוא יודע תעלומות הוא יודע שאח עשו ליעקב ומעשיו כמעשיו:

59. Kedoshim.1

    איש אמו ואביו תיראו וגו׳. בתחלה צוה על מורא אב ואם כי מי שהוא מכבד אביו ואמו ומתירא מהם הוא מכיר מולידיו וממציאיו וכן יש על אביו ואמו ג״כ לעשות לאבותם וכן מזה לזה עד הסבה העליונה שהמציאה את הכל וא״כ ממורא אב ואם יוכר מציאות הבורא ית׳ ומוראו ע״ד שאמרו מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדתוני. ומהשבת ג״כ נדע ונאמין בחידוש העולם וכי יש לו מחדש שחדשו בששת ימי המעשה ואז יתקיים אני ה׳ אלהיכם. ואח״כ הזהיר על השיתוף כאומרו אל תפנו אל האלילים והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו מהשיתוף ומהדומה לו לזה הזהיר על מחשבת פיגול והוא ששוחט הזבח היום ע״מ לאכול ממנו למחר חוץ לזמנו שצריך שלא לערב בו ולשתף בו שום מחשבה אחרת וזהו לרצונכם תזבחוהו:

60. Kedoshim.2

    את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו׳ ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו׳. סמך דין שפחה חרופה לכלאים שאף היא דומה לכלאים לפי שחציה שפחה וחציה בת חורין ואין ראוי להשתמש בשתי כחות לבד עבד עברי שהוא מצד אחד עבד תחת רשות אחרים ומצד אחד בן חורין שעיקרו בן חורין:

61. Kedoshim.3

    והתקדשתם והייתם קדושים. (וי״ר פ׳ כ״ד) אר״ש בן לקיש שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה ואנו למדין אותן מפרשת פרעה הרשע. כתוב א׳ אומר והיית רק למעלה יכול כמוני ת״ל רק לשון מיעוט גדולתי למעלה מגדולתכם. ואנו למדין אותה מפרשת פרעה הרשע שנאמר אתה תהיה על ביתי יכול כמוני ת״ל רק הכסא אגדל ממך. גדולתי למעלה מגדולתך. והדין קדושים תהיו יכול כמוני ת״ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתך. ועוד אנו למדין מפרעה הרשע שנאמר ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה יכול כמוני ת״ל אני פרעה גדולתי למעלה מגדולתך. י״ל למה אנו צריכין ללמוד מפרשת פרעה מאחר שיש באלו הפרשיות עצמן תיבות שנלמוד מהם והם כמו של פרעה א״כ מה חידוש יותר יש בשל פרעה יותר מאלו. ועוד מעיקרא קשיא איך יעלה על דעתנו לומר יכול כמוני כי מי יערוך לה׳ ידמה לה׳ בבני אלים. ויש להשיב כי מה שנאמר והיית רק למעלה מלת רק בכאן אינה מיעוט כי אע״פ שיש לנו בכל מקום אכין ורקין מיעוטין. זה הוא כשיבוא מלת רק אחר הריבוי אבל כשיקדים מלת רק כמו בכאן רק למעלה אדרבה משמע ששולל כל החסרונות וכל הפחיתות מהם ואינם רק למעלה והרי זה דומה כמו פרט וכלל שכלל הכל וכשיהיה מלת רק אח״כ דומה לכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. על כן הוצרכנו ללמוד כמו ג״ש רק מרק של פרעה שהוא משמע ודאי אחר הריבוי שנאמר אתה תהיה על ביתי וגו׳ רק הכסא אגדל ממך. גם מה שנאמר כי קדוש אני אם היה כתוב כי אני קדוש ודאי משמע אני קדוש ולא אתם אבל כיון שכתוב כי קדוש אני לא משמע מיעוטא אדרבה משמע כי קדוש אני וצריכין אתם להדמות לי ולהיות קדושים כמוני לכן הוצרכנו ללמוד אני מאני דפרעה דכתיב אני פרעה משמע אני ולא אחר מדלא כתיב פרעה אני. וראיה לזה ממה שדרשו (סוטה מ״ג) בפ׳ מי האיש אשר בנה בית חדש וגו׳. אין לי אלא בית בית התבן ובית הבקר וגו׳ מנין ת״ל אשר בנה מ״מ ושם פירש רש״י ז״ל מדלא כתיב אשר בית בנה דמשמע מיעוטא וכתיב אשר בנה מ״מ וכן דרשו בפ׳ אשר נטע כרם וגו׳ אין לי אלא כרם מנין לנוטע ה׳ אילנות ת״ל נטע מ״מ. ולמה ששאלנו מהיכא תיסק אדעתין לומר יכול כמוני זה הענין דומה למה שדרשו רז״ל (בת״כ פ׳ בחוקותי) פ׳ והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים עתיד המקום לטייל עם הצדיקים וצדיקים מזדעזעין מלפניו והמקום אומר להם לצדיקים מה לכם שאתם מזדעזעין מלפני הריני כיוצא בכם אי לפי שאני כיוצא בכם יכול לא יהא מוראי עליכם ת״ל והייתי לכם לאלהים ע״כ במדרש. והכוונה היא שנשמות הצדיקים הם חלק אלוה ממעל וכמו שנאמר בנים אתם לה׳ אלהיכם בנים ממש אבל מ״מ מורא האב על הבן ודי בזה הרס״ו (זללה״ה):

62. Kedoshim.4

    ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה׳ מקדשכם. כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת וגו׳. יש להתבונן מה קשר יש במלת כי עם ושמרתם את חקותי וגו׳. והרמב״ן ז״ל ישב הדבר לומר שחוזר למעלה לענין איש אמו ואביו תיראו וגו׳ כי איש איש אשר יקלל וגו׳ עיין בספרו. אמנם נראה לפרש שזו היא כוונת הפסוק באומרו כי איש איש וגו׳. כי בפרשת אחרי מות הזהיר על כל העריות דרך אזהרה. ואח״כ בפ׳ קדושים חזר עליהם לפרש בהם העונש של כל אחד ואחד כי כן דרך התורה לא ענשה אלא א״כ הזהירה ולכן הקדים הפסיק בפ׳ אחרי מות קודם אזהרת העריות ושמרתם את חקותי ואת משפטי כי העריות צריכין שמירה גדולה לפי שנפשו של אדם מתאוה להן. ואח״כ בפ׳ קדושים כשבא להזכיר העונשים התחיל ג״כ לזרז ולהזהיר באומרו ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם להוסיף שמירה על שמירה לומר שלא תחשבו מאחר שלא הזכרתי לכם למעלה בעריות כי אם אזהרה בלאו לבד א״כ הרי הן כמו שאר איסורין קלים שאין בהם כי אם אזהרה לבד ולא מיתה. אינו כן. אמנם צריך שתשמרו שמירה מעולה כדי שלא תענשו עונש חמור כי יש בכל אחת ואחת עונש מלבד האזהרה. ומלת כי קאי אכולהו על כל מה שמפרש והולך וצירף עם העריות גם מקלל אביו ואמו לפרש בו עונש סקילה באומרו דמיו בו שהיא סקילה. והתחיל תחלה בנותן מזרעו למולך לפרש בו עונש סקילה אע״פ שלא התחיל בו באזהרה בפ׳ אחרי מות בעבור שרצה להאריך לחומרתו באו ואני אתן את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו׳. ואם העלם יעלימו וגו׳ ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו׳. (הרס״ו זללה״ה):

63. Emor.1

    אמור אל הכהנים וגו׳ ואמרת אליהם וגו׳. נראה לפרש טעם אמור ואמרת. אמור להם גוף המצוה וגם תאמר להם סודה וטעמה. וזה הוא לשרידים אשר ה׳ קורא שיודעים להבין טעם הדבר כדי שיקובל ולא יביא לזלזל ח״ו כי זה הוא מהדברים שהשטן מקטרג עליהם ומפתה האדם לומר שהוא דבר שאין בו טעם כי מה יזיק לאדם הכהן אם יגע במת ובפרט אם הוא כבר טמא ועודנו בטומאתו לא נטהר ממנה בהזאת ג׳ וז׳ מה יועיל לו אם יזהר שלא יטמא וכבר הוא טמא. ולזה נאמר ואמרת אליהם מי שיודע טעם הדבר יגלה להם הטעם כדי לחזק המצוה. ואפשר שזו היא כוונת רז״ל במדרש רבה (פ׳ כ״ו) שדרשו משל לכהן וישראל שנכפו והיה רופא מומחה והזהיר לישראל הרבה שלא יכנס לבית הקברות אבל לכהן לא הזהיר. ואמר לו הכהן מה טעם אינך מזהיר אותי. אמר לו שאתה כהן ואינך צריך להזהירך מליכנס לבית הקברות. כך העליונים שאין יצר הרע מצוי ביניהם נאמר מגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא. אבל התחתונים שיצר הרע מצוי ביניהם נאמר ב׳ פעמים אמור ואמרת. עיין על לשון המאמר במקומו. אבל זהו כללות כוונתו בקיצור. ונראה שכוונתו היא כמו שאמרנו שהעליונים כיון שאין להם יצר הרע אינן צריכין לגלות להם טעם הדבר כדי שיקיימו גזרת השם שיגזור עליהם וזהו בגזרת עירין פתגמא פירוש בגזרה שגוזר השם ית׳ על המלאכים שלוחיו עושי דברו וכן במאמר קדישין היינו המאמר שגוזר עליהם הבורא לעשות. אבל התחתונים על ידי שהיצר הרע מצוי עמהם הצרוך להם ב׳ אמירות והלואי יעמדו כנ״ל לומר להם הגזרה ולומר להם טעמה כדי שיקיימוה. דאי לא תימא הכי מה טעם כפל ב׳ מאמרים וכי בעבור שיצוה ב׳ פעמים יעמדו. ועוד בכל התורה כולה למה לא יכפיל בכל מצוה ב׳ פעמים אבל נראין שהכונה היא כמו שאמרנו שמצוה שאין לה טעם מדרך סברא צריך לכפול עיקרה וטעמה:

64. Emor.2

    לא יקרחו קרחה בראשם וגו׳. י״ל מה זאת מצוה בכהנים שהרי גם כן נוהגת בישראל דכתיב לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת והם למדים זה מזה כמבואר בת״כ. ואין חילוק כלל בין כהנים לישראל. ואם כן מה טעם ייחד זאת המצוה כאן בכהנים. ואין לומר שכהן שקרח קרחה אם עבד עבודתו מתחללת שהרי בגמרא דזבחים בפרק שני מבואר דאינו מחלל עבודתו כנזכר שם דפסול לתרומה מחיל עבודה דלא פסול לתרומה לא מחיל עבודה. ונראה דמכל מקום מטעם כבוד ה׳ שלא יכנסו כהנים לעבוד עבודה והם מקורחים ומגודדים ואם נכנסו אע״פ שאינם עוברים כי אם בלאו אחד כמו ישראל מכל מקום יגדל עונשם בזה בעבור שהם כהני ה׳. הא למה זה דומה לת״ח ועם הארץ שעברו מצוה אחת אע״פ שעונם הוא אחד מכל מקום יגדל עונש הת״ח על עם הארץ לפי שנטפל לעונו גם כן עון חילול השם. וכן הכהנים יגדל עונשם בידי שמים יותר מעונש ישראל בעבור שזלזלו כבוד המלך העליון. ועוד י״ל שאע״פ שאלו האזהרות בין בישראל בין בכהנים אעפ״כ חלוקין בטעם. שטעם איסורן בישראל לפי שהם עם ה׳ כאומרו בנים אתם וגו׳ ואין ראוי שיהיו מקורחין ומגודדין. אמנם בכהנים מוסיף על הטעם הזה היותם משמשים לפני ה׳ במקדש כאומרו כי את אשי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים וגו׳ ואין ראוי למשרתי ה׳ שישרתוהו והם מקורחין ומגודדין כל ראש מוקרח וכל זקן גדועה. ולזה לא הזהיר כאן הקפת הראש שאין ביזוי כל כך בהקפת הראש כהשחתת זקן. ויש קצת נפקותא בזה הטעם בין ישראל לכהנים שאין איסור לישראל כי אם לקרוח ולגדור על מת כאומרו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. שהכוונה בעבור חסרון המת אבל על אדם מלא תורה ומצות יש להם לקרוח ולהתגודד ולמרוט עליו בעבור חסרון תורתו ושלמותו כענין ר״ע שהיה מכה בבשרו על ר׳ אליעזר עד שהיה דמו שותת. ולזה נאמר על מת כלומר כשהכוונה על חסרון המת. אבל הכהנים אע״פ שרשאין אף הם לעשות כן על אדם חשוב כנזכר. מכל מקום אין ראוי למשרתי ה׳ לשרת לפניו מקורחין ומגודדין. ולזה לא הזכיר כאן על מת ונתן הטעם כי את אשי ה׳ לחם וגו׳. והנה בישראל אמר בין עיניכם ולא אמר בראשם לרמוז על מקום השכל שהוא המוח שהוא בין העינים שהוא מקום הנחת תפלין כמו שלמדו מכאן רז״ל שאין לכם לזלזל נענין השכל לעשות דברים של שטות ולקרות על המת. בזה יראה טפשות וסכלות גמורה לומר שאין לו חלק והוא כאבדה גמורה. אבל בכהנים שהטעם מטעם מום אמר בראשם בכל מקום בראש ואמר גם כן ובבשרם לא ישרטו שרטת. שההקפדה על פגם בשרם שלא יראו כבעלי מומין:

65. Emor.3

    בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה׳ אלהיכם. יש להתבונן בטעם כל האזרח וגו׳ שרז״ל דרשו להוציא את הנשים מכל מקום כיון שכוונת התורה להוציא את הנשים היל״ל כל איש בישראל וגו׳ כדי למעט הנשים כדרך כל התורה כולה כל מקום שרוצה להוציא הנשים כותב איש שהיפך איש הוא אשה אמנם היפך אזרח הוא הגר. וזה אי אפשר לומר שהגרים יהיו פטורים מן הסוכה. גם מה טעם למען ידעו דורותיכם היל״ל בסכות תשבו כי בסכות הושבתי וגו׳ ומה טעם הוסיף לכתוב אני ה׳ אלהיכם. אמנם נראה שבא לרמוז דרך רמז על מ״ש רז״ל במסכת ע״ז פ״א שלעתיד לבוא יושב הקב״ה לדון העולם ומביא ס״ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו. מיד באים אומות העולם בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו וגו׳. ע״ש בלשון המאמר עד אומרו שאומר להם הקב״ה אעפ״כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה עשו אותה בשביל שתזכו וגו׳. ויש לדעת למה לא בחר ליתן להם כי אם הסוכה. אמנם הטעם הוא בעבור שזה הוא כמו קבלת עול יראת שמים וכן לעתיד הוא מעניש כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות. כמו שנאמר זאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ וגו׳ והיה הנשאר מן הגוים וגו׳ כנזכר שם. ואמרו שם בגמרא שאח״כ מקדר עליהם חמה כתקופת תמוז ואז כל אחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו והקב״ה משחק עליהם שנאמר יושב בשמים ישחק וגו׳. נמצא שהעולה מכל זה שלא נתנה מצות סוכה לקיימה כהלכתה כי אם לישראל ולא לאומות. וזהו כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ולא א״ה. אע״פ שרוצים להתגייר ולקבל עליהם מצוה זו אינה עולה בידם. כי זו המצוה היא היתה התחלת קבלת עול מלכות שמים ועל מצות בימי אבותינו כשיצאו ממצרים וכן בניהם אחריהם מקיימין אותה כהלכתה כדי לזכות ביראת שמים שהיא תחלת האמונה בשי״ת וזהו למען ידעו דורותיכם וגו׳ אני ה׳ אלהיכם שכל הדורות הבאים אחר יוצאי מצרים כשישבו בסוכות תהיה להם ידיעה באמונת השי״ת שיושבים בצלו ותחת כנפיו והם עמו ועבדיו. וזו הכנה גדולה לסייע האדם בקיום מצות הבורא ית׳ ולזה החמירו בענין ישיבה בסוכה. לאכול בה גם שלא לישן אפילו עראי חוץ לסוכה. כי בעת השינה הרוח יוצא מן האדם והולך באשר ימצא כפי זכותו וכפי הכנתו ועסקו בתורה כי אם הוא זכאי יעלה מעלה מעלה ואם לאו ירד מטה מטה בקליפות. וכדי שיהא נשמר האדם מזה אין ראוי לישן כלל חוץ לסוכה שלא ידבק בקליפות ויהיה כל השבעה ימים. בקדושה ובזה יהיה נעזר לקיים מצות השי״ת כל השנה. כן יעזרנו האל על דבר כבוד שמו אכי״ר. (הרס״ו זללה״ה):

66. Emor.4

    ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. יש להתבונן מהו פירוש היציאה האמורה כאן וג״כ טעם בתוך בני ישראל וכבר פי׳ בזה הרמב״ן ז״ל יעויין שם. ויש לפ׳ עוד שהיציאה האמורה כאן היא יציאה לתרבות רעה ונתכוין הכתוב לגנות שרש זה המצרי כי משרש נפש יצא צפע הפך מהיציאה האמורה במשה שנאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו שאע״פ שגדל בבית פרעה הרשע לא למד ממעשיו אבל חזר לשרשו ולאחיו הצדיקים. אבל זה אע״פ שהוא גדל בתוך בני ישראל לא למד ממעשיהם וזהו מ״ש ויצא והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל אע״פ שהוא בתוך בני ישראל וגדל ביניהם יצא לתרבות רעה וחזר לשרש אביו. ורז״ל דרשו (ויק״ר פ׳ ל״ב) ויצא יצא מפרשה של מעלה שלגלג על לחם הפנים. ודרשו עוד וינצו במחנה על עסקי המחנה שבא ליטע אהלו במחנה דן ועכבו עליו. יש להתבונן מה טעם לא לגלג כי אם על לחם הפנים ולא על שאר מצות ואע״פ שנוכל לומר שאפשר שהיה אחד מישראל קורא ענין לחם הפנים לפניו ושמע ולגלג עליו וכמו שפי׳ הרמב״ן מ״מ אין הדעת נוחה בכך. ויש לפ׳ שזה הבן אפשר שהיה מובדל משאר ישראל בשני דברים שהגרים וערב רב היו מובדלים משאר ישראל והם א׳ במן שלא היו אוכלין כי אם התמצית והפסולת כשרז״ל ובני ישראל אכלו את המן ולא ערב רב והב׳ שלא היו שרויין בקביעות בתוך בני ישראל כל אחד בשבטו כי לא היה להם יחס שבטי ישראל אבל פעם כאן ופעם כאן וזה הבן אף הוא היה נבדל בשני דברים אלו כשאר הגרים שמכלל הגרים יחשב וכעין שדרשו בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר והוא נתקנא בזה ואמר מאחר שאמו ישראלית למה יחשב כשאר הגרים שאין אמן מישראל. ולזה בשביל קנאת המן בא ללגלג על לחם הפנים ולבזות אותה המצוה ולומר להם שלא כהוגן הם עושים ומשם יכנס ללחם אשר הוא אוכל ולזה יצא מפרשה של מעלה. וכנגד הקנאה של נטיעת אהלו ג״כ בא ליטע אהלו בתוך בני דן וליחשב מכללן שבתחלה לא היו מקבלין אותו כי אם שאר ישראל שאין לו שום יחס עם שבטם אבל בני דן שיש להם עמו יחם מה. לא היו רוצין שיטע אהלו ביניהם כי היא חרפה להם וזהו פי׳ מ״ש והוא בן איש מצרי בתוך וגו׳ כלו׳ שבתחלה היה מתגורר בתוך שאר ישראל ועתה בא לעורר על כן וזהו וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי והתבונן למה הוסיף לבאר בן הישראלית ואיש הישראלי ולא אמר וינצו במחנה הוא ואיש הישראלי. ועוד שלא אמר וינצו במחנה בן האשה הישראלית וגו׳ כמו שאמר ויצא בן אשה ישראלית ולא אמר בן ישראלית וג״כ ויקוב בן האשה הישראלית. והכוונה בזה הוא לפי שעיקר הקטטה והערעור שבא ליטע אהלו הוא מסבה שהוא בן ישראל ולזה מכלל ישראל יחשב ולזה תפס הכתוב המלה המורה על הסבה והוא בן הישראלית שרצה לכנות עצמו בשם ישראל מאחר שהוא בן ישראלית אבל כשדבר הכתוב בגנותו שיצא לתרבות רעה ונקב את השם הזכיר לשון אשה לומר שהקלקול בא לו ג״כ מצד אמו שהיתה פטפטנית ולא היתה צנועה כשאר בנות ישראל ולזה הזכיר לשון אשה לומר שהקלקול בא לו מצד האשה כדרך שאר בנים שמתקלקלין מצד האשה שהיא מקולקלת ע״ד בן נעות המרדות. ומ״ש ואיש הישראלי ולא אמר ובן הישראלי וג״כ מה טעם ה״א הידיעה זה יתיישב יותר לדעת האומרים במ״ה שזה האיש הוא בעלה של שלומית ולזה אמר לשון איש ואמר בו ה״א הידיעה. לפי שבא ליטע אהלו בין שאר בניו שיש לו מאשה אחרת או מאותה אשה קודם שתקלקל ולחשוב עצמו מכללן בא אביהם ועכב על ידו שלא ליכנס פגום בין בניו. ומ״ש ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי והיל״ל ושם אמו שלומית וגו׳ ויביאו אותו אל משה ויניחוהו במשמר. ומהו ויביאו אותו ושם אמו וגו׳. וי״ל שבא הכתוב להודיע שבחן של ישראל שאע״פ שהיו יודעין בו שהיה פגום מעולם לא חרפוהו ולא גלו קלונו. וזהו טעם והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל כלומר שהיה הדבר ידוע אצלם והסתירו עניינו בתוכם ולא גלוהו ואע״פ שנצו במחנה אעפ״כ לא גלו חרפתו ולא שם אמו שלא לבזותה. ואע״פ שנקב את השם לא גלו שם אמו ולא פשפשו בעניינו עד שהביאו אותו אל משה שאז נשמע הקול והוצרכו הכל לשאול עליו מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ואז נתגלה עניינו ונתפרסמה אמו. וממה שלא פירש הכתוב שם אמו עד עתה נבין שאף בין ישראל לא נתפרסמה אמו עד שהביאו אותו למשה:

67. Emor.5

    הוציא את המקלל אל מחוץ למחנה וגו׳. מ״ש הוציא בלשון יחיד ולמטה הוא אומר ויוציאו את המקלל בלשון רבים. אפשר שהשי״ת חשש יותר לכבוד משה שקלל בו כמו שפי׳ בעל צרור המור מלת ויקלל שהיא רומזת למשה ולזה אמר הוציא אתה את המקלל כדי שידעו הכל שחייב בשביל שזלזל בכבודך ולז״א המקלל ולא אמר הנוקב כדי שידעו הכל שחייב מיתה בשביל שזלזל בכבוד משה אבל משה מחל על כבודו ומסר הדבר לישראל ואמ׳ וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו׳. (הרס״ו זללה״ה):

68. Behar.1

    וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳ וגו׳. יש להעיר בכתובים. א׳ באומרו בהר סיני בזאת המצוה. ב׳ אומרו דבר ואמרת. ג׳ אומרו כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה׳. נראה כי כאשר יכנסו יהיה השבת והנה לא היתה התחלת השמטות והיובלות כמו שבא בסדר עולם כי אם בשנת ב׳ אלפים ותקנ״ט לבריאת עולם וביאתם לארץ היתה בשנת ב׳ אלפים תפ״ח לבריאת העולם. וחלוקת הארץ היתה שנת ב׳ אלפים ת״ק לבריאת עולם וא״כ יקשה אומרו כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ. עוד אומרו שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך שנראה שהיא מצוה לזרוע ולזמור ולא מצינו אותה במנין המצות. ועוד הערות אחרוה יתיישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם י״ל כי תלה הר סיני ביובל לרמוז שמנין שנות יובל של יובלות עברו מבריאת העולם עד מתן תורה פחות ג׳ שנים הוי אומר ביובל נ׳ ניתנה. ולמ״ד שנת נ׳ אינו מן המנין בסוף מוצאי שמטה ניתנה כי אלפים ות׳ הם מ׳ ושמונה יובלות נשארו מ״ח שבסוף שמיטה נתנה ובסוף יובל שהוא מ״ט. והנה חלוקת הארץ שהיתה שנה ב״א ת״ק יבוא ג״כ שנת היובל הנ״א וז״א כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ר״ל בזמן החלוקה שהיא שנת היובל ומוצאי שמטה וז״א ושבתה הארץ שבת לה׳. ואומרו שש שנים תזרע שדך וגו׳ ירצה שיש לדעת מה טעם לזאת המצוה שנראה כאילו היא בלי טעם ולמה לא יאסרו כי אם עבודת הקרקע לבד לא שאר המלאכות כמו השבת ואומר בזה יובן ממה שאמר האלהי הרי״א זללה״ה שכל תפלותינו ועשיית המצות הוא לתכלית הבירורים של רפ״ח ניצוצים שנפלו בעמקי הקליפות כנודע למעמיקים בחכמה. והנה אין לך דבר בעולם שאינו צריך תיקון כמו שאמר ר׳ עקיבא לטרנוסרופוס (ב״ר פ׳ י״א) התרמוסים צריכין למתוק והכוונה שכל הדברים צריכין להתברר מהם סוד ניצוצי הקדושה שבהם וזה בכל המלאכות כי אין לך כל מלאכה שאין בה מצות עשה או לא תעשה ובקדושת אותה המצוה נעשה הבירור ולזה מצוה היא עשיית המלאכה ע״י דרך התורה כי בזה היו הבירורים שהם סוד מ״ן מוכנים ליום השבת לצורך היחוד כי בששת ימי המעשה מתלבשת הקדושה בתוך העשייה לברור הקדושה שבתוכם וביום השבת עולין כל העולמות ולזה לא יש קדושה בעולם העשייה ויום השבת וזה הוא שאסור להכניס ולהוציא מרשות לרשות ביום השבת כי לא יש בירורים ולזה אסורים כל המלאכות והנה ג״כ זה הוא הסוד בו׳ שנים של שמטה יש בירורים אמנם בשנת השמטה יש עליות לשכינה לבד ולזה אינו אסור כי אם מלאכות של עבודת האדמה שהוא סוד השכינה לא זולת ודי בזה והדברים עתיקים ואין רשות להרחיב בהם הביאור מיראת העונש:

69. Behar.2

    לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה׳ אלהיכם את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה׳. יש להתבונן מה טעם אלו הפסוקים בכאן בענין הנמכר לעו״ג שמדברת בו זו הפרשה כמו שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו׳ ויש לומר שזה רומז לפרטי א׳ הנמכר לעו״ג וגם לכללות ישראל הנמכרים בעונותיהם לעו״ג שבא להזהירם שלא יעלה בלבם לעשות כמעשה העו״ג מעט זמן או יום אחד או יומים כדי להטעותם לומר הרי הם אוחזים במעשינו ולא יחפשו עוד אחריהם אם יעבדו את השם ויקיימו מצותיו בסתר ולשמור שבתותיו בהצנע ובזה יורו היתר לעצמם לומר מוטב לחלל שבת אחת כדי לקיים שבתות הרבה או לבטל מצוה אחת כדי לקיים מצות הרבה לזה הזהירה תורה לא תעשו לכם אלילים אע״פ שהכוונה היא לעשות לבד ולא לעבוד כדי שיראו העו״ג ויאמרו הרי הם עובדים אלילים כמונו ולא יקטרגו עלינו בקיום התורה והמצות. ולא מיבעיא לעשות לכתחלה אלא אפילו להקים פסל שהוא עשוי כבר במקומו על בסיסו אע״פ שלא עשהו ולא עבדו אלא עושה מפני הרואים להיות משגיא לעו״ג אסור ועובר משום פסל ומצבה לא תקימו לכם ואפילו אבן משכית להשתחות עליה לשם כדרך העו״ג המשתחוים על אבן משכית אסור. גם בענין השבתות הזהיר את שבתותי תשמורו ולא לחלל אפילו שבת א׳ מפני הרואים כדי לקיים שבתות הרבה אסור. גם צריכין לבוא אל מקדשו להתפלל ולירא מפני המקדש או בית הכנסת שהוא מקדש מעט ולא לנהוג בו קלות ראש מפני העו״ג אפילו פעם אחת כדי להטעותם. (הרס״ו זללה״ה):

70. Bechukotai.1

    ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. ק׳ אם הם ראוים להשרות שכינתו ביניהם מהיכא תיסק אדעתין שיגעל בהם. וכפי מה שדרשו בזוהר שזה מדבר בזמן הגלות שהשכינה היא ממושכנת ביניהם יתיישב שאף על פי שהם בגלות לא תגעל נפשי אותם. גם אפשר עוד מרז״ל כי בשעת פטירתו של אדם אין הנשמה יוצאת מן הגוף אלא עד שראה השכינה ואז מרוב חשקה לידבק בשכינה היא יוצאה ומנחת הגוף ונדבקת בשכינה אם הוא צדיק ואם אינו צדיק השכינה מהעלמת ומוליכין אותה למקום הראוי לה. וז״ש ונתתי משכני בתוככם ולא תפחד אחר שהשכינה נגלית בתוככם שמא ח״ו תצא נפשכם מגופיכם מרוב חשקה לידבק בשכינה ח״ו אלא השאר הנפש בכם ולא תגעל אתכם לרוב חשקה לידבק בי:

71. Bechukotai.2

    ואם לא תשמעו לי וגו׳. יש להתבונן מה טעם חלק התוכחות הללו לשתי פרשיות חלק א׳ עד ואם בזאת לא תשמעו לי ומשם פרשה אחרת עד הסוף. ג״כ מה טעם כל אלו הענינים שאומר ואם עד אלה לא תשמעו לי. ואם תלכו עמי קרי וגו׳ ואם באלה לא תוסרו לי וגו׳. ויש לפרש שבכאן רמז להם רמז על חרבן שני מקדשים. בפרשה הראשונה רמז. מה שאירע להם במקדש ראשון ובפרשה השניה רמז למה שאירע להם במקדש שני ולכן במקדש ראשון בפ׳ ראשונה דאז מה שאירע להם במקדש ראשון ושברתי את גאון עוזכם שהוא רמז לבית המקדש כמו שדרשו בת״כ ובמקדש שני אמר בפרשה שניה והשמותי את מקדשיכם וגו׳ ואמר מקדשיכם לשון רבים שבחרבן בית שני נתעורר להם צער חרבן בית ראשון וכאילו נחרבו שניהם ובגלות בית ראשון חלקו לד׳ חלקים כנגד ד׳ גליות שגלו. א׳ בני גד ובני ראובן שגלו תחלה. והב׳ זבולון ונפתלי כמו שנאמר כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי. ואח״כ שאר עשרת השבטים. ואח״כ יהודה ובנימן. ואם נפשך לומר שזבולון ונפתלי אם שאר עשרת השבטים הם גלות א׳ ונמנה גלות יהויקים וגלות צדקיהו בשתי גליות ולזה אמר בסוף והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואמרו רז״ל ויש נקם שאינו בברית וזה רמז לסימוי עיניו של צדקיהו הרי נרמז בכאן בסוף גלות צדקיהו. ובאותם הד׳ חלקים שאמר בהם ואם עד אלה לא תשמעו לי. ואם הלכו עמי קרי וגו׳ ואם באלה לא תוסרו לי וגו׳ רמז בהם ד׳ גליות שהזכרנו ולכן אמר בהם ויספתי ליסרה וגו׳ והגלות האחרון של בית שני ואתכם אזרה בגוים שהוא גלות גדול שפזרם בכל העולם מה שלא היה בגלות ראשון. (הרס״ו זללה״ה):

72. Bechukotai.3

    ואו׳ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך וגו׳. שידוע שאע״פ שיושפע השפע מלמעלה כמה וכמה מקטריגין יש המקטרגין. ואין מניחין אותו לירד אלא אם יש זכות גדול וז״ש והשיגוך (הרס״ו זללה״ה). ובענין הברכות ברוך אתה בעיר וגו׳ עד יקימך וגו׳ הוא כולל בני חיי ומזוני:

73. Bechukotai.4

    ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו׳ והשיג לכם דיש וגו׳. י״ל למה לא אמר ונתנה ארצכם יבולה כמו שאמר ונתתי גשמיכם. ועוד שכפי מה שפי׳ רש״י ז״ל בקללות על פ׳ ונתנה הארץ את יבולה מה שמובילים לה בעת הזריעה לבד א״כ בכאן אינה ברכה. וי״ל שהכוונה בכאן לומר שברצות השם דרכם יתן הגשמים שלהם בעתם שיהיו גשמי ברכה אע״פ שתחייב המערכה שיהיו הגשמים מועטים הנה האל ית׳ יתנם בעת הראוי להם ולזה בחוצה לארץ בארץ העמים יהיה חסרון לחם כי לא תתן הארץ רק יבולה מה שמובילים לה בעת הזרע אבל בארצכם יהיו גשמי ברכה עד והשיג לכם דיש וגו׳:

74. Bamidbar.1

    וידבר ה׳ אל משה לאמר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה׳. יש להתבונן בפסוקים אלו מה טעם מלת ואני היל״ל הנה לקחתי וגו׳. ומה טעם הכפל שכפל והיו לי הלוים מאחר שאמר הנה לקחתי. ומה טעם אומרו תחילה כי לי כל בכור סתם ובסוף פירש כל בכור בישראל. היל״ל כי הקדשתי לי כל בכור בישראל ביום הכותי וגו׳. ומה טעם חזר וכפל לי והיו. ומה טעם אני ה׳. וכן הוא אומר בפרשה של מטה והיו לי הלוים אני ה׳. ולקחתי את הלוים לי אני ה׳. וג״כ מה טעם כלל הפרשה הזאת ומה בא ללמדנו כי אין בה לשון צווי למשה ולישראל והיה לו לכללה בפ׳ של מעלה ולומר ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לי מאת בני ישראל כי הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו׳ כי לי כל בכור. ולמה ייחד לו דבור לעצמו:

75. Bamidbar.2

    ויש לפרש כי בלי ספק קדושת בכורות היתה קודם מכת בכורות מימות אדם הראשון ואילך כמו שארז״ל בזאת הפרשה ברבה (פ׳ ד׳) אדם הראשון בכורו של עולם וגו׳. וכשהיתה מכת בכורות במצרים וניצולו בכורי ישראל ניתוספה להם קדושה על קדושתן. וכשחטאו בעגל נפסלו ונתחללה קדושתן ונכנסו הלוים תחתם. ואעפ״כ מן הדין הוא שיתחייבו לתת כופר נפשם בעבור הקדושה שנתקדשו במכת בכורות בהכות השי״ת בכורי מצרים והצילם. ואלו לא היתה להן כי אם קדושה ראשונה וחטאו בעגל יחייב הענין שיצאו מקדושתן ויכנסו הלוים תחתם. ולא יתחייבו עונש אחר. אבל כיון שיש להם קדושה אחרת וחללוה יתחייבו בפדיון נפשם. אבל מחסדי האל ית׳ מחל להם בפדיון ואמר שהלוים יהיו תחתם. בין לעבודה בין לפדיון. לבד מהנותרים על הלוים שיתחייבו לתת פדיון נפשם ה׳ שקלים. וזהו משרז״ל (שם) ברבה למה הדבר דומה לטרפסטיס של מדינה פי׳ שולחני שנמצא אחריו דבר של זיטמא פי׳ פסולת ידע המלך ואמר לאפרכוס שלו פי׳ שר הוציא אותו והכניס אחר תחתיו. אעפ״כ נמצא אותו השולחני חייב קטבלטון. אמר המלך מי שיורש מקומו יפרע עליו מה שהוא חייב. כך הבכורות היו גדולים בעולם. ועמדו והקריבו לפני העגל. אמר האלהים יצאו הבכורות ויכנסו בני לוי אעפ״כ היו הבכורות חייבין כלייה אמר האלהים יבאו בני לוי ויפדו אותן. לפיכך אתה מוצא הלוים פודין את הבכורות. הנה כל מה שביארנו מבואר בזה המאמר. ולמה אמר הכתוב למעלה ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו כי נתונים נתונים המה לי מאת בני ישראל. הזכיר נתונים נתונים ב׳ פעמים כנגד מה שנתחייבו ישראל מחילול ב׳ קדושות שהיו בידם. ולז״א מאת בני ישראל ולא אמר מתוך בני ישראל כעין האמור למטה. ולזה יבוא על נכון מ״ש ואני הנה לקחתי. כלומר שמן הדין היה שיתחייבו בכורי ישראל עוד לתת כופר נפשם אבל אני שדרכי להיות מהנהג עם בריותי לפנים משורת הדין הנה לקחתי את הלוים תחת כל בכור שיכנסו תחתם לעבודה ויהיו לי הלוים ג״כ תחת הפדיון שהם חייבין. כלו׳ שאני לוקח הלוים תחתם בכל מה שיתחייבו ולא אדקדק עמהם לתת כופר נפשם. ואחר שאמר הדברים בסתם חזר לפרשם. ואמר כי לי כל בכור מיום היות עולם קודם שיהיו ישראל בעולם. וזה טעם הזרקא שעל לי. וג״כ ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל וא״כ משני צדדין הם חייבין לי ואעפ״כ לי יהיו הלוים שאני לוקח אותם תחת הכל אני ה׳ בעל הרחמים שאיני מדקדק עם הבריות לעשות כפי שורת הדין. ומה שייחד לזה הענין פרשה בפני עצמה על דרך משרז״ל הנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו. ולזה סיים הענין הזה והבדילו לעצמו כדי שיהיה הענין נבדל ומסויים לעצמו. וטעם מ״ש לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל ולא אמר מאת בני ישראל יש לומר שראויים הם הלוים להיות תחת בכורי ישראל בשני הענינים כי הם מובחרים מתוך בני ישראל. ואין כמותם בישראל. ואעפ״י שאינן בכורות ראויין היו שיקראו בכורות והעבודה כשרה בהם. שהשלם ראוי להקרא בכור כנזכר לעיל. אדם הראשון בכורו של עולם היה וגו׳. מת נח. נח מסרן לשם וכי שם היה בכור והלא יפת היה בכור וגו׳ עיין שם. (הרס״ו זללה״ה):

76. Nasso.1

    דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו׳. יש להתבונן מה טעם הכנס אלו הג׳ פרשיות בכאן בענין הדגלים וענין הלוים. והג׳ פרשיות הן. פ׳ טמאים מצורע וזב וטמא לנפש ופרשת גזל הגר ופרשת סוטה. ועוד מה טעם סמיכות פרשיות אלו קצתן אל קצתן. ועוד למה כלל עם פרשת גזל הגר ענין התרומה שאמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. ואע״פ שגזל הגר הוא ממתנות כהונה והתרומה ממתנות כהונה מ״מ למה לא הזכיר ממתנות כהונה אלא אלו והזכירן כאן:

77. Nasso.2

    ויש לפרש שכיון שהוא מצוה בפרשיות אלו על ענין הדגלים ומנין הלוים ועבודתן שזה הוא מעלתן של ישראל שיהיה דוגמא של מעלה כמחנות שכינה לזה יצטרכו להיות משתדלין בענין הקדושה להיות מחניהם קדוש וביתם ריקן מן העבירות שהם מצויים תמיד להיות נכשלין בהם רבים. והם ג׳ עבירות. כמו שאמרו רוב העולם נכשלין בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע. והם עבירות חמורות בלי ספק כמו שפירשו רז״ל ולזה רצה להזהירן עליהם להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו והתחיל ראשונה בפ׳ מצורע שהוא מענין לשון הרע שהכל נכשלין בו. ולזה צוה שישלחוהו לג׳ מחנות ואח״כ על הגזל שהרוב נכשלין בו. ואח״כ על העריות והוא פרשת סוטה שמיעוט נכשלין בהם. והנה לא הוצרך להזהירן על דבר שנראה שהוא גזל גמור אלא אפילו. על גזל הגר שמת ואין לו יורשין שיעלה על הדעת אע״פ שכבר עבר על הגזל. כיון שמת הנגזל ואין לו יורשין ראוי הוא שיזכה בגזלה כמו שזוכה בנכסי הגר שהם הפקר. לזה הוצרך לומר שאף גזל צריך להחזירו וליתנו לכהנים. ואמר שיש ענין אחר כזה שהוא כעין גזל אע״פ שאינו גזל גמור והוא שטובת הנאה של מתנות כהונה כגון תרומה וכיוצא בה הוא לבעלים ואין לכהן ליטלם בזרוע שזה דומה לגזל. ולזה אמר אשר יקריבו לכהן לו יהיה ואין לו רשות ליטלן בזרוע כמו שפירש הרמב״ן ז״ל ואמר ג״כ ואיש את קדשיו לו יהיו שטובת הנאה לבעלים. ואמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. אפשר שבא לרמוז שאין לכהן לשאול בפיו מתנת כהונה אלא ימתין עד שיתנם לו מעצמו הישראל כעין שאמרו בבני עלי שלא חטאו אלא ששאלו חלקם בפיהם. ואחר כל זה פרשת נזיר שאחר שיתרחק מאלו העריות החמורות צריך לקדש עצמו במותר לו מיין ושכר יזיר ולסגף עצמו בתגלחת ולהזהר מן הטומאות. ולזה סמך להם פרשת נזיר ואחר כל זה ברכת כהנים. שכשיקיימו אלו הענינים ראויים לברכה. (הרס״ו זללה״ה):

78. Nasso.3

    דבר אל בני ישראל וגו׳. איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. יש להתבונן מה טעם שינה הכתוב באלו הג׳ מינין שאסורין בנזיר. ביין אמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו׳. ובתגלחת אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור וגו׳. ובטומאת מת אמר כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבוא. וכן תמצא שרמז אלו הי׳ עניינים בתחלת הפ׳ איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. עוד יש לשאול שמפשט הפסוקים ירצה שהנזיר מעלתו וקדושתו גדולה בלי ספק. וכן אמרו רז״ל במדרש רבה (פ׳ יו״ד) שהוא חשוב ככהן גדול. וז״ל בא וראה שכל מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. זה לפי שהזיר עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה אמר הקב״ה הרי חשוב לפני ככהן גדול מה כהן אסור להטמא לכל המתים אף נזיר אסור להטמא לכל המתים מה כ״ג וגו׳. ומאחר שכן איך דרשו רז״ל (נזיר י״ט) מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין ואם הוא חוטא איך יקראנו הכתוב קדוש. ויש לפרש שאלו הג׳ מינין שאסור בהו הנזיר בודאי הם ענינים גדולים זה מזה בפרישות וקדושה ולזה תמצא שנזיר ששתה יין אינו סותר כלל ואם גלח סותר שלשים ואם נטמא סותר הכל. וטעם הפרישות מן היין הוא למעט ממנו תאות הגוף כי ראש כל התאות היא היין. וטעם גדל פרע הוא לשתי סבות. הא׳ לגרום לו צער ודאגה כי השער היא מרבה הדאגה ובזה יבוא למדת ההכנעה והשפלות. והוא צער דבק עמו תמיד יותר ממיני צער אחר שאפילו לסרוק ראשו במסרק אינו יכול. והב׳ שיתבונן כי השער הזה הוא רומז לסוד נשגב ולכחות דקות עליונות כמבואר בדברי ר׳ בחיי ז״ל עיין עליו והוא עיקר הנזירות כי לא תמצא מצות עשה בנזיר כי אם גדול השער ומשם תבין שעיקר הנזירות היא גדול השער ובו יראה האדם אם הוא נזיר אם לא מש״כ בשני מינין האחרים כמו שהוא מבואר ונגלה ומאחר שיהיו בידו אלו השתי מעלות והם הפרישות מן התאות וההכנעה והשפלות אז ראוי שיהיה כמו כהן גדול שמוזהר על כל המתים ששתים אלו הם כמו התחלה והכנה לשלישית וכמו שיראה מהמאמר שהבאנו למעלה ולזה אמר בה לה׳ מה שלא אמר ביין ובתגלחת. ולפי שהיא צריכה השתדלות יתרה להזהר מהמבואות והשבילין שיש בהן ספק טומאה שלא לעבור בהן מש״כ ביין ובתגלחת שאינן צריכין השתדלות כ״ש שצריכה השתדלות להתגבר על היצר שלא להטמאת לאביו ולאמו ולשאר קרובין שדבר זה יצטרך אבירות לב והשתדלות גדולה לזה אמר בה לשון הזירו ולא לשון נזרו כי לשון הזירו מורה על השתדלות להפריש עצמו בהכרח אבל לשון נזרו מורה על פרישות בלי הכרח כי זהו ההפרש שבין הפרישות וההפרשה. ומ״ש לשון נדר בענין התגלחת מהסבה שאמרנו שעיקר נדר הנזירות והמצוה שבה אינו נראה כי אם בגדול הפרע. עוד רמזה התורה לשון נדר בענין גדול פרע לסבה אחרת והיא בלי ספק הדבר שהוא קרוב ביותר להיות גורם חרטה לאדם בענין הנזיריות שנודר הוא גדול פרע מחמת שהוא צער דבק עמו תמיד בכל מקום שילך מה שאין כן במינין האחרים ואם יבא לידי חרטה נמצא שנתקלקל ונעקר הנדר מעיקרו ונזירותו חשובה כאלו אינה נזירות כ״ש לפי הסוד שכתב הר׳ בחיי בענין גידול הפרע שהוא רומז לסוד נשגב שצריך כל ימיו לסבול צערו שלא יבוא לידי חרטה כדי שלא יתחלל קדושה גידול הפרע שהרי התורה קראתו קדש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע והוא אסור בהנאה וטעון שרפה תחת הדוד כי עיקר קדושת הנזיר בו היא תלויה וצריך שיהיה הגידול כלו כל ימי משך הנזירות שיהיה בקדושה ואם גדל בו קצת בחרטה נמצא שנתחללה קדושתו ולזה אמרה תורה לשון נדר כלו׳ שיזכור נדרו ולא יתחרט שאם יתחרט נתחלל נדרו שאין עיקר הנדר כי אם בגידול השער כמו שאמרנו. ומזאת הסבה של החרטה היה נמנע שמעון הצדיק מלאכול אשם נזיר שנטמא מחמת שהנזיר שנטמא קרוב ביותר שיתחרט בנזירותו מחמה שסותר נזירותו ויתרבו עליו ימי הנזירות כמבואר בגמרא דנזיר (ד) ולזה היה אוכל קרבן נזיר שלא נטמא כי מתחלה אלולי שאמד בדעתו שיכול לעמוד בנזירותו לא היה נודר אבל נזיר שנטמא קרוב הוא שיתחרט ולזה לא היה אוכל אשמו חוץ מאותו נזיר שבא מן הדרום דקים ליה בגויה שכוונתו להכניע יצרו ורוצה בנזירותו ואינו מתחרט בעבור שנטמא. וזה הענין רמז הכתוב במ״ש והזיר לה׳ את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם כי היל״ל והביא כבש בן שנתו לאשם ואח״כ והזיר לה׳ דהיינו שיתחיל למנות נזירותו שסתר אבל נתכוין הכתוב לזה הענין בעצמו לומר שאין ראוי להביא אשם ויקרא אשם באמת כי אם לאחר שיגמור בדעתו שיתחיל נזירותו בלי חרטה אז והביא כבש בן שנתו לאשם. ומה שקראו הנזיר חוטא ורבותינו קראוהו קדוש ככה״ג בלי ספק שדבר זה מחלוקת מבואר בתענית (דף י״א) דשמואל ס״ל היושב בתענית נקרא חוטא וס״ל כמ״ד בנזיר שהוא חוטא כמבואר שם. ור׳ אלעזר סובר נקרא קדוש ולא אמר הכתוב לשון חטא בנזיר אלא בנזיר שנטמא. ולדעת שמואל אף נזיר טהור נקרא חוטא ומ״ש הכתוב לשון חטא בנזיר שנטמא לפי ששנה בחטא ותולין הקלקלה במקולקל כמבואר שם. ומ״מ אף לדעת שמואל שאמר שנקרא חוטא נוכל לתקן כי בלי ספק פשט הפסוקים מורה על גודל קדושת הנזיר וכמה פעמים כפל בו הכתוב לשון קדושה ולא יכחיש זה שמואל וא״כ עדיין קושיתנו במקומה עומדת מאחר שהוא חוטא איך יקראנו הכתוב קדוש וזה יתיישב כפי מה שפירשו התוספות שם מכח מה שהקשו לדעת שמואל שאמר במקום אחר שרשאי אדם לחבול בעצמו ע״י תענית וכאן הוא אומר שהוא חוטא ופירשו שודאי מצוה רבה הוא עושה בתענית וקדושה יתרה יש ואעפ״י שיש בה חטא קל שציער עצמו וכעין המתענה בשבת תענית חלום שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו ביטול עונג שבת מאי תקנתיה ליתוב תעניתא לתעניתא ונמצא שעלה בידו מצוה רבה ע״י חטא קל ויש תקנה בענין אחר וכן בכאן נאמר בענין הנזיר שקדושה יתרה הוא עושה ומצוה רבה ומ״מ יש חטא קל והוא צער שהגיע לנפש הבהמית ויש לו תקנה בקרבן ונמצא שנתכפר לו החטא ועלתה בידו מצוה רבה וקדושה יתרה. ועיין שם. (הרס״ו זללה״ה):

79. Nasso.4

    ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו. ויש לעורר. א׳ באו׳ ובבא משה וגו׳ שהיל״ל ויבוא משה אל אהל מועד וגו׳. ב׳ אומרו לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו אתו ואליו הוא מעוט אחר מעוט ולמה. ועוד אומר מדבר אליו לשון מתפעל כמו שכתב רש״י ז״ל היל״ל מדבר. ג׳ אומ׳ וידבר אליו מיותר. ועוד הערות אחרות יתיישבו כפי דרכינו בס״ד. והנה חז״ל אמרו במדרש רבה (ס״פ י״ד) תני ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם וגו׳ ע״ש לשון המדרש וי״ל א׳ באומרו בישראל לא קם אבל בא״ה קם ח״ו שנאמין זה כפשוטו שהם שוים ח״ו. עוד אחר שיש הפרש בין נבואת בלעם לנבואת משה כדברי בעל המאמר ג׳ דברים ביד משה וגו׳ א״כ אינו כמותו ואיך יאמר אבל באומות העולם קם כמותו. עוד אומרו ג׳ דברים ביד משה וגו׳ א׳ שהיה מדבר אתו כשהוא עומד וגו׳. ב׳ שמשה מדבר עמו פה אל פה. מה הכונה אם נאמר שהיה רואה ומדבר עמו כמדבר אל רעהו פה אל פה הנה בג׳ דברים שהיו ביד בלעם הוא שמשה לא היה יודע מי מדבר עמו א״כ איך אמר שהיה מדבר עמו פה אל פה ופנים אל פנים. עוד מה בין פה אל פה לפנים אל פנים. ועוד איך משה לא היה יודע מתי הקב״ה מדבר עמו ובלעם ידע זה. ועוד איך בלעם ידבר עמו בכל שעה שירצה ומשה לא. ועוד מהיכן דרשו זה הכתוב. אמנם מה שנראה לי בזה הוא שחכמים ז״ל גילו לנו שמשה ע״ה השיג במעלות השכל המעלה היותר עליונה שא״א שיגיע אליה שום נביא שהשכל יש בו מדריגות והם מדריגות הנביאים. אמנם המדריגה העליונה השיגו אליה מרע״ה והיא הנק׳ אספקלריא המאירה וג״כ יש מדריגות בדמיון שהם מצד הטומאה והם מדריגות הקוסמים והנה המדרגה העליונה שבמדריגות הדמיון השיגה בלעם הרשע מה שא״א להשיגה שום קוסם באופן כמו שמרע״ה השיג המדריגה העליונה במעלות השכל כנזכר כך בלעם השיג המדריגה העליונה במעלות הדמיון וז״א ז״ל אבל באומות העולם קם. ואמר ג׳ מדות היו ביד משה מה שלא היו ביד בלעם שבזה תבחין מדריגת משה שאינה כמדריגת בלעם וזה אחר שמדריגת משה היתה כפי השכל לזה היה מדבר עמו והוא עומד לפי שחומר מרע״ה היה שוה המזג והיה נשמע אל החומר ולזה לא היה מתפעל חומרו בעת הנבואה. אמנם בלעם אחר שהיתה מעלתו כפי הדמיון כנזכר וחומרו היה מעיק שהמדמה יצייר דברים מבהלים ומפחדים בעת ההשגה ולזה היה נופל על פניו ארצה. וג״כ המדה הב׳ שהיתה ביד משה היא שהיה מדבר עמו פה אל פה ר״ל שאחר שהשגתו כפי השכל לזה לא היה אמצעי בידו ובין האל ית׳ אלא פה אל פה אדבר בו. אמנם בלעם שהיה באמצעות הדמיון לזה לא היה שומע אמרי אל אלא ע״י אמצעי שהוא השכל וכיוצא. המדה הג׳ שהיתה ביד משה שהיה מדבר עמו פנים אל פנים ר״ל שאחר שהשגת מרע״ה היתה כפי השכל בשלם שבפנים כנזכר לזה היה משיג עצמות המושג בלי שיחקה לו המושג במשלים וחידות שזהו מפועל הדמיון ולזה בלעם שהיתה השגתו על ידי הדמיון היתה כמשלים וי״א וישא משלו וגו׳. עוד ביאר ג׳ מדות הנמצאים ביד בלעם ולא היו ביד מרע״ה. א׳ משה לא היה יודע מי דבר עמו ר״ל אחר שהשגתו היתה כפי השכל הנה השכל לא יחקה צורה כלל באל ית׳ אמנם ישמע הקול הנברא לבד בלי תמונה מושגת לחוש כלל אלא השגה מופשטת לבד. אמנם בלעם באמצעות הדמיון היה מחקה צורות חוץ לנפש. ולזה משה לא היה יודע מי דבר עמו אמנם בלעם היה יודע מי דבר עמו והביא הראיה מאומרו נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה ר״ל שהיה מתחקה בדמיון צורה והיה רואה והיא נקראת מחזה שדי. והמדה הי׳ שהיתה ביד בלעם הוא שמשה לא היה יודע מה הקב״ה מדבר עמו. ובלעם היה יודע מה הקב״ה מדבר עמו. והענין אחר שהשגתו היתה כפי המדרגה העליונה שהדמיון כנזכר. הנה נודע שמי שדמיונו חזק יוכל להשיג הרבה עתידות כמו שזכר הרב המורה בח״ב פ׳ ל״ב. וז״ל ותמצא מבני אדם מי שדמיונו ומשערו חזק מאוד ונבון עד שאפשר שכל אשר ידמה היותו יהיה כמו שידמה או יהיה מקצתו וסבות זה רבות מעניינים רבים קודמים ומתאחרים והווים אלא שמכח זה המשער יעבור השכל אל ההקדמות ההם כלם ויוליד מהם בזמן מועט עד שיחשוב שזה בלא זמן ובזה הכח יגידו קצת בני אדם עתידות עצומות עכ״ל. ולזה בלעם בחוזק דמיונו שהוא בתכלית החוזק כנזכר היה משער מתי האל ית׳ מדבר עמו. וזאת הידיעה היא לו מעצמו והשערתו לא בכח אלהי. ולגלות זה אמרו משלו משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו כך היה בלעם יודע מה הקב״ה מדבר עמו. וכל זה להגיד שזאת הידיעה אינה לו מהאל ית׳ כי אם מהשערת דמיונו כמו הטבח הנזכר. אמנם משה אחר שלא היה נבואתו כפי הדמיון כלל כנזכר לזה לא היה משיג זה. והמדה הג׳ שהיתה ביד בלעם היא שהיה מדבר עמו בכל שעה שירצה. והענין כמו שאמרנו שבכל עת שירצה ויתבודד בדמיונו החזק ובמשערו החזק הנה ישיג מבוקשו וזה בכל עת שירצה ובא ר׳ שמעון ואמר אף משה היה מתנבא בכל עת שירצה וגו׳ שבכל שעה היה מוכן לנבואה ולא יעיקהו חומרו. וכל זה יתבאר מן הפסוק ודקדקו הפסוק שהיל״ל ויבא משה אל אהל מועד וגו׳ מאי ובבוא לזה דרשו שהיה מתנבא מעומד ר״ל דרך ביאתו מעומד וג״כ אומרו לדבר אתו ר״ל שהיה פה אל פה בלא אמצעי והיינו לדבר אתו. וישמע את הקול מדבר אליו היינו פנים אל פנים שלא במשל אלא ע״י קול מפורש ולא היה מחקה לו משל כמו מקל שקד וסיר נפוח וכיוצא. וג״כ אומרו וישמע את הקול כלומר שלא היה יודע מי שמדבר עמו אלא קול מופשט לבד ולא מחזה שדי ולא צורה כלל. וזהו ג״כ מדבר אליו לשון מתפעל שלא היה יודע מהיכן יוצא הקול ומי מדבר עמו. וג״כ ובבא משה אל אהל מועד וישמע וגו׳ היל״ל אמנם אומרו ובבא משה אל אהל מועד לדבר משמע שלא היה שומע ויודע מה שמדבר עמו כי אם אחר בואו לאהל מועד ואח״כ וישמע את הקול מדבר אליו. וג״כ משמע שלא היה יודע מה שמדבר עמו והיינו אומרו ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו ר״ל אתר שהיה נכנס לאהל מועד כדי שידבר אתו אח״כ היה יודע מה שמדבר עמו וזהו וישמע את הקול מדבר אליו אח״כ ולא קודם:

80. Nasso.5

    נשא רבה פרשה י״ב וז״ל צאינה וראינה וגו׳ כמה דתימא וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. בנות ציון המצויינים לו במילה שאלולי שהיו מהולים לא היו יכולין להביט בשכינה אלא נופלים היו כשם שנפל אברהם שנאמר ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים. וכן בבלעם אומר נופל וגלוי עינים וכן הוא אומר ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ מהו זה הדבר על המילה אמר להם כמה דתימא וזה הדבר אשר מל יהושע. אשר צוה ה׳ לעשות לאברהם. משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב והיה כהן והיה לו טומאה בתוך ביתו של אוהבו והיה מבקש להביאו בתוך ביתו אמר לו הכהן אם אתה מבקש כדי שאבוא לתוך ביתך שמע לי והסר הטומאה מתוך ביתך וכשידע החנוני שאין שם טומאה הלך והביא הכהן אל ביתו כך הקב״ה כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו היתה ערלה תלויה בו. כיון שמל מיד נגלה עליו שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם ואח״כ וירא אליו ה׳ לפיכך אמר להם משה המילה צוה ה׳ לעשות לאברהם אביכם בעת שביקש להראות לו אף אתם מי שיש בכם ערלה יצא וימול עצמו וירא אליכם כבוד ה׳ לכך אמר שלמה צאינה וראינה בנית ציון במלך שלמה במלך שהוא בשלמים כמה דכתיב התהלך לפני והיה תמים שהערלה מום היא בגוף. ראוי להעיר בזה המאמר א׳ באומרו צאינה וראינה כמה דתימא מה הוקשה לו בשני הפסוקים עד שבא לישב זה בזה. עוד באומרו שאלולי שהיו מהולים לא היו יכולים להביט בשכינה אלא נופלים והנה כאן ישראל כמו שאמר בעל המאמר נראה שמלו ועכ״ז נאמר בהם שנפלו על פניהם כאומרו וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. עוד באומרו וכן בבלעם וגו׳ אם הביא הראיה מאברהם הקדוש מכ״ש בבלעם הטמא וא״כ מאי וכן. ועוד אומרו וכן הוא אומר ויאמר משה זה הדבר וגו׳ מהו זה הדבר וגו׳ מה הוקשה להם ז״ל בפסוק ולמה לא נאמר שהכוונה על הקרבנות הנזכר שם. ועוד אומרו משל לחנוני שהיה לו אוהב וגו׳ שנראה כפי המשל כי החנוני הוא שהיה משתדל להביא לכהן ובנמשל אמר כך הקב״ה כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו וכו׳ משמע להפך שהקב״ה בקש להראות לאברהם. עוד אומרו לחנוני שהיה לו אוהב והיל״ל לחנוני שהיה אוהב לכהן וגו׳. עוד אומרו שמע לי והסר הטומאה מתוך ביתך שנראה שצריך מעשה. אמנם באומרו וכשידע החנוני שאין שם טומאה היל״ל וכשהסיר החנוני הטומאה. ועוד שכפי המשל צריך שיהיה הנמשל כך כך אברהם כשבקש להראות לו הקב״ה אמר לו הקב״ה אם אתה מבקש שאראה לך הסר הערלה וכשידע אברהם שאין לו ערלה נראה לו הקב״ה. ועוד שישראל לא היו כולם ערלים כדמשמע באומרו מי שיש בכם ערל יצא וימול עצמו. ודוחק לומר שיתעכבו כל הקהל בשביל אחד. ועוד איך יבא תשלום הכתוב כפי מדרשם ז״ל. ועוד הערות אחרות יאריך לזכרם ויתיישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם הנראה בזה אפשר לומר שרז״ל הוקשה להם בפסוק צאינה וראינה וגו׳ ב׳ קושיות. א׳ באומרו בנות ציון למה בכל הספר קורא אותן בנות ירושלים וכאן קראן בנות ציון. עוד באומרו במלך שלמה בעטרה כי לא נודע במה תהיה הראייה אם במלך או בעטרה או בשניהם יחד והיל״ל ובעטרה. ולז״א כי זה הפסוק יובן בפירוש א׳ שנפרוש לך בפ׳ וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ותחלה ביאר יקר תפארת המילה שא״א שתחול השכינה והאור האלהי שהוא הנבואה רק על מי שהוא שלם בכל ר״ל שזכה לנפש ורוח ונשמה שבזה יהיה מרכבה לשכינה שכבר נכללו בו כל העולמות ולזה ישראל במשכן זכו לראות פני השכינה כמו שאמר להם משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וגו׳ ובזה יתורץ הכתוב שאחר שאמר וירא כל העם למה ויפלו על פניהם שאם נפלו על פניהם לא ראו ולז״א שהסבה שנקראו בנות ציון לפי שהיו מצויינים לאל ית׳ במילה שהמילה כמו סימן רשום בהם. או ירצה לומר המצויינים לו ר״ל כי א״א לציין ולרשום ולומר זה אלי ואנוהו אלא ע״י המילה וז״ש המצויינים לו ר״ל להקב״ה בעבור המילה ואפשר שכלל שתי ההבנות יחד. ואמר אם לא שהיו ישראל מהולים לא היו יכולים להביט בשכינה אלא נופלים היו כשם שנפל אברהם שנאמר ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים ר״ל טעם היות שבזה הפסוק נאמר וירא כל העם וירונו ויפלו וגו׳ ונזכרה הנפילה עכ״ז זאת הנפילה אינה כלום שהכוונה לומר שאחר שכבר הביטו בשכינה כמו שנאמר וירא כל העם הנה אותה הנפילה שנזכרה אח״כ היתה מפני המורא ממנו ית׳ לא זולת וזהו שדייק בלשונו שאלולי היו מהולים לא היו יכולין להביט בשכינה אלא כמו אברהם שנאמר בו ויפול אברם תחלה ואח״כ וידבר אתו אלהים. ואומרו וכן בלעם ר״ל לא מבעיא כי להביט במדרגות הקדושה הערלה מעכבת אלא אפי׳ להביט במדרגות הטומאה הדקות ועליונות כמו בלעם שהשיג המדרגה הגדולה והעליונה והדקה שבמדרגות הטומאה אפילו הכי מצד עכירות ועוביות הערלה א״א שישיג המדרגה הדקה ההיא וכ״ש בקדושה. וכפי זה יהיה פי׳ הכתוב צאינה וראינה וגו׳ ר״ל אתם בנות ציון שהם מצויינים ורשומים במילה תוכלו לראות במלך שלמה שהוא חפץ בשלמים וכל דבר יקרב אל דומהו וזה יושג בשביל המילה כנזכר. והסבה שזה הדבר תלוי במילה הוא כמו שביארנו בס׳ חסד לאברהם כי אור הנשמה היא מצד הבינה אימא עילאה שהיא מברחת החיצונים שאין להם אחיזה בה כלל כמו שביארנו שם בס״ד. אמנם כאשר ימול תחול הנשמה שהיא העטרה שעטרה לו אמו אימא עילאה ביום חתונתו וגו׳ דהיינו הילולא (בזו״ח פ׳ בראשית) שעשה רשב״י ע״ה כשנכנסה הנשמה דאצילות בר׳ אלעזר בנו ובאופן שבשביל זאת העטרה היא סבה שתראינה במלך שלמה כי או יהיה האדם כלול מכל העולמות והוא מוכן לחול עליו השפע הנבואיי. ולז״א מרע״ה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וגו׳ שאין לענין שום הבנה שאם הכונה באומרו זה הדבר על הקרבנות שזכר למעלה כבר אמר ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳. וא״כ אומרו אח״כ זה הדבר לא נודע מהו זה הדבר וזהו אומרו מהו זה הדבר אלא ודאי על המילה אמר להם והענין שישראל כאשר הביאו הקרבנות שצוה משה אז באו כלם יחד ועמדו לפני ה׳ ר״ל שרצו לראות אור השכינה וז״ש לעיל ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳ לז״א להם משה זה הדבר אשר צוה ה׳ וגו׳ ר״ל לבקשתכם זאת צריך שתקיימו מצות מילה אם יש איזה מכם שלא מל וז״א משל לחנוני וגו׳ ואמר חנוני שדרך בני אדם הרבה ליכנס אצלו ואין לו חיות וריוח אלא עם בני אדם וכן ג״כ האדם אין לו חיות ושלימות אלא בהשגת הנפש והרוח והנשמה ומשל הכהן הוא משל הנשמה שהיא נקיה וטהורה מכל טומאה ואומרו שהיה לו כהן אוהב ר״ל שהכהן היה אוהב לחנוני ורוצה ליכנס אצלו אמנם היה נמנע ליכנס בשביל הטומאה. כך הנשמה והשראת הנבואה והשכינה כל חפצם להשפיע ולחול על האדם כי אין כילות בנותן ב״ה אלא המניעה בא מצד המקבל לפי שהקליפה והערלה דביקה באדם וז״א אם אתה מבקש כדי שאבוא אל ביתך שמע לי והסר את הטומאה מתוך ביתך שהיא הערלה המונעת כנזכר. ואומרו וכשידע החנוני שאין שם שום טומאה ר״ל לא מבעיא הטומאה שהזהירו עליה שהיא הערלה המדרגה היותר קשה שבקליפות לא יועיל בה לא טבילה ולא הזאה וכיוצא אלא אפילו שאר הטומאות חקר עליהם וז״ש וכשידע החנוני שאין שם שום טומאה כלל והענין אחר שידע החנוני כונת הכהן מה היתה סבת עכובו לבוא לזה חקר על כל טומאה כדי להביא הכהן אל ביתו והענין שגם הכהן היה חפץ שיבוא אל ביתו כנזכר וכמו שאמר שהיה לו אוהב כהן ולזה לא אמר הלך וביקש שיבוא הכהן לביתו אלא הלך והביא שכבר הכהן היה מוכן ורוצה שיבוא ואין צריך בקשה אחר שאין לו שום מעיק כלל כנזכר כך הקב״ה כיון שביקש לראות וגו׳ ולא אמר כיון שביקש אברהם לראות וגו׳ ר״ל שהוא דומה למשל שזכר שהכהן היה מבקש ורוצה לבוא לבית החנוני וזה נרמז במה שאמר שהיה לו אוהב והוא כהן ר״ל שהכהן היה אוהב לחנוני ומבקש שיבוא אליו ולזה אמר אוהב ולא אמר אהוב והוא כהן:

81. Beha'alotcha.1

    וזה מעשה המנורה וגו׳. י״ל מה ענין זה לכאן כי אין זה מקומו. גם לא ביאר מכל דיני המנורה רק ענין זה שהיא מקשה לא זולת ומה הענין בזה וי״ל לפי שיש להקשות על צווי בהעלותך כי כפי הנראה אין מקום לצווי זה לאהרן והענין כי כפי מקום הנחת הפתילה בנרות המנורה כן יהיה נטיית אור הנרות והצווי האמתי הוא לבצלאל בעת עשיית המנורה יעשה פה הנרות באופן שיהיו כולם למול האמצעי ולא לאהרן כי המדליק ידליק כפי אופן מקום הפתילה בנר ולכן להשיב זאת הקושיא השיב ואמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא וגו׳. כלומר אחד שהמנורה אינה מקשה רק מירכה עד פרחה לבד הוא גוף אחד אבל הנרות הם מתנועעים מצד לצד ולכל מקום אשר ירצה המדליק יטה אותם לכן אני מצוה אלא אהרן שאל מול פני המנורה יאירו וגו׳ וא״כ ולמה בצלאל לא עשה הכל מקשה אפי׳ הנרות ולא היה צריך לציווי אהרן לז״א כמראה אשר הראה ה׳ את משה כן עשה את המנורה וכי יש סוד בזה וא״א לו לשנות ממה שהראה ה׳ את משה ולכן יש מקום לציווי אהרן:

82. Beha'alotcha.2

    ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן לכם וגו׳. יש לדקדק מהו אל המקום היל״ל אל הארץ כדרכו בכל מקום. ועוד מהו אותו מה בא למעט. וי״ל לפי שידע משה שיתרו יקפיד וימנע מללכת עמהם בעבור שאין לגרים חלק בארץ לכן רמז לו שאין כוונתנו בארץ ישראל כי אם בעבור מקום המקדש אשר בו בחר ה׳ שבו נעבוד את ה׳ וזהו העיקר והשאר הוא טפל כי עיקר המתנה אינו אלא זה המקום וזהו אוהו אתן לכם ובזה כלנו שוים ואפילו עם הגרים כי זה המקום אינו מיוחד לשום שבט כי אם הקדש להשי״ת. והשיב לו אעפ״כ כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך כי לא יניח קרקעותיו וילך למקום שאין לו נחלת שדה וכרם אז השיב לו משה אל נא תעזוב אותנו וגו׳ והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ עמנו והטבנו לך שיתנו לו קרקע בארץ ישראל ממש שהוא דושנה של יריחו שאכלו אותו כמו ת״מ שנים. ויש לדקדק מהו והיה כי תלך עמנו והיה הטוב וגו׳. מהו והיה והיה היה לו לומר אם תלך עמנו הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ עמנו והטבנו לו. אמנם זה יתפרש על דרך שפירשו בספרי בפסוק אל נא תעזוב אותנו שאמרו אין נא אלא לשון בקשה א״ל אם אין אתה מקבל עליך בקשה גוזר אני גזרה עליך עכשיו יאמרו ישראל לא נתגייר יתרו מחיבה כסבור היה יתרו שיש חלק לגרים בארץ ישראל עכשיו שראה שאין להם חלק הניח להם והלך לו. פי׳ שמלת אל היא גזרה ומלת נא לשון בקשה והיה לו לומר נא אל תעזוב אותנו דהיינו בבקשה אל תעזוב אותנו. ומדכתיב אל נא דלא שייך לומר לא בבקשה דרשו כן ח״ו אם אין אתה מקבל עליך בקשה גוזר אני גזרה. ולכן אמר בכאן והיה כי הלך עמנו ולא אמר לו אם תלך שהוא לשון תנאי ולשון ספק אלא והיה כי תלך שהוא לשון ודאי שמוכרח הוא שילך. וכן אמר ג״כ והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ שהוא לשון ודאי שהשי״ת נשבע לאבות שיתן לנו הארץ. ואמר ההוא ולא אמר והיה הטוב אשר ייטיב וגו׳. אפשר שרמז בזה על מקום המקדש דהיינו ת״ק אמה על ת״ק כד״א ההר הטוב הזה והלבנון וכנגדו דושנה של יריחו שהוא ת״ק אמה על ת״ק שאמרו (ספרי בפ׳ זו) כל מי שיבנה ב״ה בחלקו יהיה לו אותו המקום וזה ודאי שהוא מתנה טובה שהיא עולה על הכל שהוא מקום שהוא כנגד מקום המקדש וזהו כבוד גדול ליתרו במתנה הזאת ובזה נתרצה. ומה ששינה הלשון וכתב אשר ייטיב עמנו והטבנו לך ולא כתב אשר ייטיב עמנו והטבנו עמך או אשר ייטיב לנו והטבנו לך לרמוז לו שאין הטבתו שוה להטבתנו שהטבתנו היא לעולם ולעולמי עולמים והטבתו אינה אלא לקצת זמן עד שיבנה בית המקדש. וזהו מלת לך לומר לך ולא לבניך לעולם. ומ״ש לחובב בן רעואל קראו באלו השמות ולא בשאר שמות כמו יתר יתרו קיני להורות שפייסו משה שלא יקפיד על שלא נטל חלק בארץ ואמר שתהיה כוונתו לש״ש כמו שהיתה מתחלה שחיבב את התורה ונעשה ריע לאל ואל יהי להוט אחר בתים שדות וכרמים. (מהרס״ו זללה״ה):

83. Beha'alotcha.3

    והמן כזרע גד הוא וגו׳. ארז״ל (יומא ע״ה) שהיה מגיד להם על ספק בן תשעה לראשון או בן ז׳ לאחרון. עוד אמרו שהיה מגיד להם על עבד שנחלקו עליו שנים זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא. עוד היה מגיד על אשה שמריבה בבעלה היא אומרת הוא סרח עלי ותובעת כתובה והבעל אומר היא סרחה עלי עיין בילקוט. ואפשר לסמוך כל זה לפסוק שאמר עומר לגלגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. כי כל זה מיותר. ולזה אפשר שרמז במ״ש עומר לגלגולת לעבד שנפל בו מחלוקת אצל מי נמצא עומרו הוא אדוניו. ובמ״ש מספר נפשותיכם רמז לספק בן תשעה לראשון או בן ז׳ לאחרון שנפל בו הספק משעה שהוא נפש והוא מודיע של מי הוא ובמ״ש איש לאשר באהלו תקחו רמז למי שמריבה אשתו והלכה לבית אביה אם נמצא עומרה בבית אביה בודאי שהוא סרח עליה ואם נמצא בבית בעלה בודאי שהיא סרחה עליו וצריכה לחזור לבעלה (הרס״ו זללה״ה):

84. Beha'alotcha.4

    מבנו של המחבר זללה״ה

85. Beha'alotcha.5

    יש לדקדק בפסוק ויאמר משה לחובב בן רעואל חותן משה. דהיל״ל חותנו כי פי משה המדבר וא״כ מהו חותן משה ועוד באומרו חובב לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך מלת אלך השניה מיותרת. אכן שמעתי מפי זקן אחד החכם כמוה״ר יואל די רבני׳ דאמר כי ידוע הוא כי להקבלת השפע צריך ג׳ תנאים הזמן והמקום וכלי מוכן וכאן הוא המקום. וזהו אומרו עם היותך חותן משה כי אתה אומר כי לפי היותך חותני תקבל השפע. עכ״ז צריך אתה אל המקום כמוני כמוך. וזהו אומרו נוסעים אנחנו אל המקום וכו׳ כי א״י מוכנו אל הארה. ויען ויאמר אליו למה תצריכני לכל זה והלא אני אלך אל ארצי ואל מולדתי ואגיירם והרי אני כאילו הלכתי עמכם. והשיב אליו אז משה הלא לך נבא כי טוב לך שם כמו ממנו. אכן אנו צריכים לך להיות לנו לתועלתנו להאיר עינינו כמו שעשית במשפט ואתה תחזה וכו׳. וממילא רצונך יעשה ולא תפסיד כי והטבנו לך מהטוב אשר ייטיב ה׳ וק״ל. (עכ״ל בנו של הרב המחבר זללה״ה):

86. Beha'alotcha.6

    ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר וישמע ה׳. והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ויאמר ה׳ פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם. ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. והנה יש להעיר בענין אהרן ומרים למה לא דנו למשה ע״ה לכף זכות לומר שמה שפירש מן האשה הוא שאם לא היה פורש לא היה מתנבא ומה ראיה באומרם הלא גם בנו דבר ה׳ שמא הם לא הוצרכו אל הפרישות והוא הוצרך. אמנם י״ל שהענין הוא לפי שמדרגת הנבואה לאדם הוא כפי הכנת חומרו והשתעבדותו לנשמה כמו שביאר זה הרלב״ג בסוף מאמר ב׳ מספר מלחמות ה׳. ולזה אמרו אהרן ומרים אחר שמזגנו כולנו יחד בענין א׳ לפי שהאחים דומים במזגם זה לזה על הרוב לפי שמחומר א׳ קורצו ולזה למה ימצא בי שינוי יותר ממנו. והענין לפי שהם סברו שהשגתם שוה. וז״א הרק אך במשה דבר ה׳ וגו׳ ר״ל שאם לא היתה הנבואה אלא במשה ולא בנו היינו אומרים שצריך כל אלו הפרישות כדי להתנבאות לפי שלא ידענו מה צריך לנבואה. אמנם עכשיו שגם בנו דבר ה׳ וידענו דרך הצריך לנבואה שאינו צריך לפרישות לזה אומרו למה לו זה הפרישות ומכח זאת הקושיא החזקה חייבו שמה שהוצרך מרע״ה לפרישות הוא לפי שפגם עצמו ולקח אשה כושית כמו שאמרו בספר הישר והובא בילקוט שכאשר ברח משה מפני פרעה הלך לארץ כוש כאשר כבש העיר כנזכר שם סיפר שנתנו לו אשת מלך כוש שהיתה יפה מד מאד וסיפר שם בספר הישר שמרע״ה לא קרב אליה כל הארבעים שנה שנשאר מלך על כוש וסיפר שם שכאשר הודיעה האשה הענין לגדולי המלכות שמעולם לא קרב אליה אותה שעה נתנו למשה מתנות גדולות ואח״כ שלחוהו ובא אל מדין אצל יתרו. ואפשר שזהו שאמדו אהרן ומרים ואמרו שסבת פרישות מרע״ה הוא לתקן מה שעשה אדות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח ולזה חייבו מה שחייבו כנזכר. וכל זה לא ידע בו מרע״ה אלא האל ית׳ לבד וז״א וישמע ה׳ כמו שארז״ל (בספרי) הוא שמע ולא משה. או אפשר שהוא מכלל דברי אהרן ומרים והענין הוא לומר כי היו מוכנים תמיד בלא פרישות והיתה חלה עליהם הנבואה גם היו מתפללים לאל ית׳ והיה שומע ומקבל דבריהם ותפלתם וז״א הלא גם בנו דבר וישמע ה׳. והנה להודיע להם טעותם בא האל ית׳ לבאר להם שאין השגתו כהשגתם כמו שאמר לא כן עבדי משה וגו׳ וכפי זה יקשה ולמה לא השיגו הם זאת המעלה שהגיע אליה מרע״ה שהאל ית׳ לא ימנע טוב מהם שאין כילות בנותן ואם מצד חסרון הכנתם הרי הם אחים וחומרם על הרוב שוים במזג אחד כנזכר. ולזה קודם דברי האל ית׳ להם הקדים הכתוב הקדמה לתרץ זאת הקושיא והוא אומרו והאיש משה עניו מאד ר״ל דע שאם תרצה לידע מעלת מרע״ה בנבואה דע שמזגו אינו דומה למזגם שהוא עניו מאד שלא יעיק לנשמה מלהשיג הכנתה לפי שהוא עניו ושוה בתכלית השווי וז״ש מאד וידוע הוא ממאמר החכם שהמעלות ימצאו לאדם כפי מזגו ולזה אחר שהיה שלם ושוה המזג יותר מהם השיג השגה יותר מהם כפי זה מה שחייבו שסבת פרישותו בעבור שפגם כנזכר לא שפטו האמת שעיקר משפטם היה לפי שחשבו מדרגת נבואתם שוה ואין זה האמת כנזכר. וא״ת אתה אמרת שמזג מרע״ה הוא בתכלית השווי וזה נמנע כמו שנתבאר בספרו הראשון מהקנין שנתבאר שם שהמזג השווי בתכלית השווי א״א שימצא בעולם כנזכר שם א״כ איך אמרת שמשה היה שוה בתכלית לז״א מכל האדם אשר על פני האדמה כלומר אל יעלה בדעתך שזה השווי המזג שאמרתי לך הוא כפי האמת בתכלית השווי זה א״א אלא הכוונה שהוא שוה המזג בערך כל נברא שבעולם מזג מרע״ה הוא קרוב אל השווי יותר מהם. ואחר שהקדים זה אמר ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ וטעם שקרא למשה עמהם ולא דבר עמו אפשר לזה שזה החטא הוא בין אדם לחבירו שצריך לרצות חבירו ולא ידע בענין זה אלא האל ית׳ כאומרו וישמע ה׳ לזה קרא למרע״ה עמהם כדי שישמע הענין ויכפר להם והודיע להם הקב״ה טעותם כדי שישובו בתשובה וז״א אם יהיה נביאכם כלומר אם היה מרע״ה במדרגת נבואתכם והשגתכם לבד כמו שחשבתם ה׳ במראה אליו אתודע או ה׳ בלשון שבועה שלא היה יכול להשיג כי אם למדרגת מראה וחלום או ירצה ה׳ כלומר מדת ה׳ שהוא סוד מדת מרע״ה כנודע היה מתגלה אליו ע״י שתתלבש אותה המדה במדת מראה שהיא המדה התחתונה וכיוצא וכדי שישמע הדבור צריך שיהיה בחלום כנודע מדרגת החלום הנזכר בזוהר. אמנם לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כמו מקום נאמן כלומר חזק והענין שהשגת מראה וחלום אינה השגה חזקה כנודע אמנם השגת מרע״ה היא השגה חזקה בכל עניניו א״כ השגת מרע״ה אינה כהשגת מרים ואהרן כדמפרש ואזיל פה אל פה וגו׳ ובזה נהרס היסוד אשר עליו בנו בנין טעותם כנזכר ובזה חזרו מטעותם כדמסיק . . . . . . וכתב הרח״ו נר״ו שענין דברי אהרן ומרים הוא לפי שלמעלה אמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה וזאת הנבואה היתה שמשה מת ויהושע מכניס ולזה אהרן ומרים רצו לדעת על מה זה לא יכנם משה לארץ כי עדיין לא נודע הטעם עד פ׳ חוקת בענין הסלע. והנה היינו יכולים לומר כי הוא מה שנזכר בזוהר על פ׳ היש בה עץ אם אין כי אם אין בא״י עץ החיים שהוא פני חמה אינו כדאי שמשה יכנס והם אמרו שהסבה היא כי אשה כושית לקח כמו שבארנו בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ נהר כ״ד והענין אחר שלקח האשה הכושית הנזכר לעיל והיה עמה כבעל עם אשתו עם היות שלא נגע בה כלל עכ״ז לא זכה ליקבר בא״י הנקרא אשה יראת ה׳ ואמרו שאין הטעם להיות משה פני חמה מחמת נבואתו הלא גם בנו דבר ולמה לא יכנס הוא כמונו כי עדיין לא נגזרה הגזרה על אהרן ומרים שלא יכנסו לארץ ואז השיבם האל ית׳ כי אין זו הטענה רק אותה של הזוהר כנזכר אמנם טענתם שאמרו הלא גם בנו דבר אינה טענה כי יש הפרש גדול בין נבואתם לנבואתו וז״ש אם יהיה וגו׳ עכ״ל:

87. Sh'lach.1

    שלח לך אנשים וגו׳. הענין הנה יש להעיר למה קראם כאן ראשי בני ישראל הם ושם במדבר סיני קראם ראשי אלפי ישראל. אמנם הענין הוא במשרז״ל שמה שאמר יוסף לאחיו במצרים מרגלים אתם רמז להם על ענין זה כי הם עצמם מרגלים בכניסתם לארץ. אמנם יהושע למטה אפרים לא היה מרגל והענין הוא בעת כניסתם לארץ רצה האל ית׳ להתעשר באלו הי״ב נשיאים ושמות הי״ב שבטים לתקן אותם כדי שלא יחטאו ועכ״ז לא הועיל כאשר נבאר וז״ש האל ית׳ ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לשני ישראל כי לבני ישראל ממש שהם הי״ב שבטים להם אני נותן את הארץ עתה בסוד העיבור שנתעברו עתה בי״ג שבטים כנזכר ולכן שינה כאן ואמר ראשי בני ישראל המה ולא אמר אלפי ישראל כי הלא אלו הם בני ישראל עצמן אותם הראשים שהם י״ב השבטים עצמן. והנה לוי לא שלח מרגל כי לא היה ללוי חלק ונחלה בארץ. אמנם להיות שמצינו שיוסף נחלק לשני שבטים מנשה ואפרים ולכן הוצרך שלוי עצמו יתגלגל בא׳ מאלו וכאשר ראה משה ענין זה רצה להיות יהושע תלמידו שלא יכשל בדבר ולכן התפלל עליו ואז נתעברה בו נשמת לוי וזהו סוד ויקרא משה להושע בן נון יהושע ולכן תמצא כי במטה מנשה כתיב למטה יוסף אמנם במטה אפרים לא כתיב כן לפי שהיה גלגולו של לוי אך גלגול יוסף היה במנשה. ובזה תבין או׳ שלח לך אנשים ואח״כ אמר למטה אבותיו תשלחו. אמנם הענין הוא לפי שכל הי״א שבטים היו בשליחות ישראל וזהו תשלחו בלשון רבים אמנם כנגד יהושע שנתעברה בו נשמת לוי שהוא משבטו של משה שלחו משה בעצמו במקומו כי משה משבט לוי היה וז״ש שלח לך בלשון יחיד וגם אומרו לך ר״ל במקומך בעבור שבט לוי שלא שלחו מרגל ובמקום משה הלך יהושע בעבור לוי. ואמנם כאשר הרעו מעשיהם ובאו בכונה רעה אז נסתלקו מהם אותם העיבורים כמו שנוהג בזה כנודע כי אפי׳ נשמת האדם עצמו מסתלקת בעת שחוטא ובזה תבין מ״ש וילכו ויבאו אל משה וגו׳ אחר אומרו וישובו מתור הארץ אמנם מה שאמר וילכו חוזר אל נשמות השבטים שהלכו להם ונסתלקו בחטאם ואז ויבאו אל משה וגו׳ ויאמרו וגו׳. והנה כלב הוא סוד גלגולו של אליעזר עבד אברהם ולזה בא עד חברון הוא לבדו להשתטח על אברהם אדוניו כי לכך זכה שנקרא ברוך בסוד בוא ברוך ה׳ ולא נסתלק ממנו עיבור יהודה וגם יהושע לא נסתלק ממנו עיבור לוי וז״א ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם וגו׳ כי אומרו מן האנשים ההולכים וגו׳ הכל מיותר. אך הכוונה כי שאר האנשים ההם מתו אפי׳ בהליכתם לתור את הארץ כי נסתלקו מהם נשמות השבטים כנזכר לעיל על אומרו וילכו ויבאו וגו׳ אמנם אלו חיו ר״ל שממש חיו שלא נסתלק מהם עיבור השבטים וזהו ג״כ אומרו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת וגו׳ פי׳ כי נתוספה בו עיבור נשמת יהודה ולא אירע לו כמו האחרים שנתערבו בהם ונסתלקו ולא השלימו אך זה היתה לו רוח אחרת ההיא וימלא אחרי שהושלם בו ולא נסתלקה ממנו כמו האחרים. מהרי״א זצ״ל. ודאי בזה שאין ראוי לגלות יותר בזה הספר. ועוד טעם תפלת משה על יהושע מזולתו כשרז״ל (סוטה ל״ד) יה יושיעך וגו׳ הטעם הוא לפי שהם היו יודעים שיהושע עתיד להנחילם הארץ ולמלוך עליהם ולכן יחפוץ יהושע לומר הפך סברתם כדי ליטול השררה ואולי יהרגוהו ויתעצבו עליו לכן התפלל עליו ובזה יובן אומרו ויהס כלב וגו׳ משא״כ יהושע אך הענין כי יהושע היו יכולים להשיבו כי כדי ליטול השררה לכך הוא אומר היפך דבריהם משא״כ בכלב ולזה ויהס כלב ולא יהושע ע״כ:

88. Sh'lach.2

    שלח לך אנשים ויתורו וגו׳. ובמשנה תורה כתיב ויחפרו לנו את הארץ. בילקוט דרשו לשון חפירה שא״ל אנו רוצין שיחפרו לנו את הארץ לידע מטמוניות של כנענים פי׳ דמסתמא יתקבצו להתייעץ איך יעשו לכלל ממונם ואם ילכו לשם ידעו איך עושים ואם לא ידעו הכל ידעו במקצת. עוד נראה לפרש לשון חפירה ורמז למה שאירע להם בסוף נגזר עליהם שימותו במדבר וכל ארבעים שנה היה הכרוז יוצא ערב ט׳ באב צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהם ולשחרית היה יוצא כרוז ואומר קומו ופרשו החיים מן המתים. והיו קמים ומאירים כשמש שזוהמתם היתה מסתלקות וזהו כמדבר הזה יתמו יעשו תמימים. והטעם שהיו שבים בתשובה כי היו נכנעים שם מלב ומנפש. והיינו ופגריכם אתם כעין שפי׳ בזוהר חסרונן דילכון כד״א אשר פגרו מעבור וגו׳:

89. Sh'lach.3

    וישלח אותם משה וגו׳. במדרש א״ל אל תכנסו כגנבים וגו׳ ירצה שהוציאו זה מדכתיב והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כלומר שלא תעשו הדבר בגנבה אלא בחזקה וכוונת משה רבינו ע״ה בזה שבטוח היא שהשי״ת עושה עמהם נסים ולא יוזקו לא בהליכתן ולא בחזירתן ואולי יקנו מזה אמונה טובה ובטחון בהשי״ת ולא יוציאו דבה וכן אירע להם שהכירום ושגרום לשלום כדמפורש במדרש ועכ״ז לא לקחו מוסר:

90. Sh'lach.4

    ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו׳. צריך להתבונן מה הם אלו הג׳ גזרות שנשבע עליהם השי״ת. הא׳ ואולם חי אני וגו׳. הב׳ אמור אליהם חי אני נאם ה׳ וגו׳.

91. Sh'lach.5

    הג׳ אני ה׳ דברתי ותרגומו גזרית במימרי. עוד מה טעם חילק זה הגזרה לב׳ פרשיות. ונראה לפרש שבתחלה גזר אם יראו את הארץ אשר נשבעתי וגו׳ שגזר שלא יכנסו לארץ אמנם ימותו כמות כל האדם כשיגיע זמנם ולזה אמר שיסעו דרך ים סוף בעבור הכנעני והעמלק יושב בעמק ואין ה׳ עמהם להצילם מיד אויביהם לכן טוב להם שיפנו להם דרך ים סוף ויתגלגלו שם עד שימותו. אמנם הם לא עשו כן אלא ויעפילו לעלות אל ראש ההר וגו׳ ולפי שהוסיפו על חטאתם פשע ויעפילו לעלות אל ראש ההר אז כעס עליהם השי״ת כעס אחר ואמר למשה עד מתי לעדה הרעה אשר הם מלינים עלי ישראל שאין כוונתם כי אם להכעיסני אז גזר עליהם גזרה שניה והיא במדבר הזה יפלו פגריהם מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר וישאו את עונותיהם יום לשנה דהיינו לחפור קברות בכל ערב תשעה באב וליכנס לתוכם כל הארבעים שנה וזו קשה מהראשונה וז״ש ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה והענין כמו שביארנו בפ׳ חקת שלא נגזרה זו הנזרה הרעה הקשה כי אם על מבן כ׳ שנה ומעלה בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה אמנם פחות מבן עשרים והביא שתי שערות לא נגזרה עליו אלא שלא יראו את הארץ והיו מתים מריח הפירות של ארץ ישראל אבל לא מתו במדבר הנדול שהיו חופרין קברותיהם בערב תשעה באב וזהו מעוט אתם למעט האחרים שלא נפלו במדבר הזה כי אם כשבאו לישוב כנזכר. (הרס״ו זללה״ה):

92. Korach.1

    ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. במדרש גם כל המפרשים הוקשה להם מה לקח וכל אחד השיב כפי דרכו. והנה יש לפרש שהלקיחה האמורה כאן סתם היא לקיחת טענות והם ד׳ סבות הגורמות לו לעורר על הכהונה ולז״א הלקיחה סתם והסבות הד׳ הם. א׳ מצד עצמו ואחת מצד אביו יצהר. וא׳ מצד אבי אביו קהת. וא׳ מצד לוי. וכאילו הכתוב אמר ויקח קרח עצמו ולקח בן יצהר ולקח ג״כ בן קהת ולקח ג״כ בן לוי. והסבה שהיא מצד עצמו היא שאמרו ח״ל שעינו הטעתו שראה שלשלת יוצאה ממנו וראה שמואל ששקול כמשה ואהרן יוצא ממנו. והב׳ מצד יצהר כמו שאמרו במדרש רבה (פ׳ י״ח) שנשא ק״ו בעצמו ואמר ומה אהרן שנמשח בשמן המשחה זכה לכהונה אני שאני בנו של שמן לכ״ש. והכוונה לומר דשמא גרים כענין שאמרו רז״ל אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות וזה מבואר מאד בדברי רז״ל.. או אפשר שהיה יצהר אביו חכם גדול ואדם גדול בתורה ובמעשים וסמך על זכותו. והסבה הג׳ היא מצד קהת כמו שאמרו רז״ל שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל ואמר אחי אבא ד׳ הם וגו׳. והסבה הד׳ היא מצד שכל שבט לוי הוא מקודש וכלם שוים בקדושה כענין כי כל העדה כלם קדושים וגו׳ וראה שכלם שוים ומיוחסין מצד לוי אביהם שנבחר מכל השבטים ואין ראוי שיתגדל אחד על חברו. עוד יש לפרש ע״ד הפשט ויקח סתם לומר שלקח אנשים רבים וסתם הכתוב ולא פירש והקרוב לומר שאותם אנשים הם משבטו של לוי ולזה סתם הכתוב דמסתמא הם משבטו וממשפחתו ומבית אביו ובזה נתרץ אומרו ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי כי אם לא היה מבני לוי אלא קרח לבד לא יוצדק על זה שמעו נא בני לוי. והנה ר׳ חננאל ז״ל הוצרך לפרש כי חמשים ומאתים איש הם מבני לוי וכבר דחה דבריו הרמב״ן ז״ל דמבני ישראל כתיב ולפי מה שפירשתי יבוא על נכון שמעו נא בני לוי. ומה שאמר שלקח עמו ג״כ דתן ואבירם ואון בן פלת וייחד אותם משאר החמשים ומאתים ולא אמר ויקומו לפני משה דתן ואבירם ואון בן פלת וחמשים ומאתים איש להורות לנו איך היתה עצתו של קרח לעורר על משה ונתחכם להרע בזה כי ידוע הוא כי החולק על מלך כמשה אי אפשר שיאמינו דבריו ויסכימו עליהם אם לא בהתקבץ ג׳ תנאים. הא׳ שיהיה החולק עמו מסכים על המחלוקת עם אנשים רבים בלי ספק כי אם לא יהיו כי אם אנשים מועטים בטילי במיעוטייהו. והב׳ שיתחזק עם אנשים בני בליעל עזי פנים שיוכלו להעיז פנים נגד רבו ובזה יזרז האנשים האחרים המסכימים עמו כי זולת זה אפשר שיחזרו בהם ויתביישו מרבם ולא תתקיים עצתו. והג׳ שיסכימו עמו מגדולי העם ונכבדיהם כי אם לא יהיו בעצתו כי אם דלת העם הפחותים והבזויים בטלים הם מצד עצמן ומצד פחיתותן. ולזה מצינו דוד המלך ע״ה הוא אומר בברחו מפני אבשלום בנו ה׳ מה רבו צרי רבים קמים עלי רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה. ר״ל במ״ש רבו רבים רבים לרמוז לשלש כתות אלו. כנגד הכת שהם עזי נפש אמר מה רבו צרי. כנגד הכת האחרת שהיא עיקר הקשר אמר רבים קמים עלי. כנגד הכת הג׳ שהם מנכבדים וגדולי העם אמר רבים אומרים לנפשי והוא מלשון רבי המלך ולזה אמר בהם אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה. כי זה ודאי לא יאמרו אותו כי אם החכמים הגדולים שבישראל לא שאר המון העם כי אינם יודעין מזה. ולזה בחר לו קרח להסכים עם ג׳ כתות אלו. כנגד הכת א׳ אמר סתם ויקח קרח שנתכוין על אנשים רבים משבטו. וכנגד הכת הב׳ אמר ודתן ואבירם. שהם עזי פנים כידוע בכל מקום והם היו בעלי מחלוקתו של משה במצרים שאמרו מי שמך לאיש שר ושופט וזהו מה שמבקש מהם קרח ולזה תמצא שאמרו לו ג״כ כי תשתרר עלינו גם השתרר כי נתקנאו בשררותו ובגדולתו במצרים ובמדבר ולזה אמר בהם ויקומו לפני משה שהעיזו פניהם כנגדו. כמ״ש המתרגם וקמו לאפי ולא תרגם קדם משה. והנה קרח שצרף עמהם און שאף הוא הסכים לעצתם. או אפשר שנתכוין לצרף עמהם און כדי לעורר לומר שאם אפשר שיהיה שר ושופט על ישראל אין ראוי שיהיה כי אם משבט ראובן שהוא הבכור והעבודה ג״כ היתה בבכורות. ואפשר שהיה און איש גדול בעל מעשים ובעל תורה וראוי להיות כהן תחת אהרן כי לו משפט הבכורה ועשה זה קרח כדי שיתקבלו דבריו ולא יאמרו על עצמו הוא מבקש השררה והגדולה. וכנגד הכת הג׳ אמר ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ולזה כששמע משה בזה הענין וראה אותו נפלו לו פניו כי היה הקשר אמיץ כי היו גדולים ונכבדים ראשי סנהדראות כי המחלוקת שתהיה ע״י שאר המון העם אינה מחלוקת אבל שיש בה חכמים ונבונים בלי ספק שהיא מחלוקת גדולה ולזה אמר דוד המע״ה בענין מחלוקתו של אחיתופל ואבשלום כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש. וכן דרשו רז״ל אלו הפסוקים ע״ע מחלקתו של קרח. עיין במדרש רבה (פ׳ י״ח):

93. Korach.2

    המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש וגו׳. נתכוונו להשיבו כנגד מ״ש הוא לבני לוי המעט מכם כי הבדיל וגו׳ אמרו לו אדאזלת להאי גיסא זיל לאידך גיסא המעט בעיניך אתה כי העליתנו מארץ וגו׳ העיני האנשים ההם תנקר כלומר וכי אתה מסמא את עיני בני לוי בדברים שאין בהם ממש ותאמר להם המעט מכם:

94. Korach.3

    ויחר למשה מאד ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וגו׳. י״ל למה יתפלל לשי״ת אל תפן אל מנחתם. ועוד מהו ויאמר אל ה׳ כי אין זה לשון תפלה ובקשה. ועוד מה ענין לא חמור אחד מהם לענין אל תפן אל מנחתם. וי״ל כי הם אמרו למשה כי תשתרר עלינו גם השתרר וצעקו לפני ה׳ בעבור השררה שמשתרר עליהם. וחרה למשה ואמר לפני ה׳ רבונו של עולם מה שאמרו שאני משתרר עליהם כדרך אלו שנותנין על העם מסים וארנוניות וכדומה אין האמת אתם ואיני צריך לומר שאיני מקבל מהם מנחה כי דבר זה לא היה מעולם ואינך צריך לפנות לראות אם קבלתי מהם אם לאו אלא אפילו חמור אחד מהם לא נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם בשום ענין ממון כלל:

95. Korach.4

    ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו׳. יש לפרש שכשאמר להם השי״ת הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע מסרו עצמם ונפשם על ישראל לומר שאם ימותו ימותו עמהם ולזה נפלו על פניהם כדרך שאנו נופלין על פנינו ואומרים אליך ה׳ נפשי אשא שאנו רואין בעצמנו כאילו אנו מתים ומוסרין נפשנו לשי״ת כדי שיכפר לנו על חטאתינו וזהו טעם אלהי הרוחות לכל בשר כלומר שאנו מוסרין רוחנו לאלהי הרוחות שכל הרוחות בידו ע״ד אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. וצ״ע במ״ש לשון פצייה ולשון בקיעה ותבקע האדמה אשר תחתיהם וחזר ואמר לשון פתיחה. וי״ל שבתחלה היתה בקיעה קטנה לבד כשיעור מקום שיכנסו רגליהם והם הולכין ומשתקעין קצת קצת וכל עוד שמשתקעין למטה היא נפתחת יותר וכן פירש בפסיקתא עיין שם ולא יבוא יפה פירוש וירדו הם וכל אשר להם לומר שאע״פ שהיו נבלעין קצת קצת לא שבו בתשובה כדי שיצילם השי״ת וכדרך בני קרח שהרהרו תשובה בלבם אבל עדיין הם במחלוקתם ומסרו עצמם לרדת לגיהנם מעצמן ולא לשוב מדבריהם וזהו וירדו שירדו מעצמן. ואמר לשון פצייה לרמוז שיש להם הצלה אם ישובו בתשובה כמו פצני והצילני ונתקיים זה בבני קרח שנתבצר להם מקום בגיהנם. יש לשאול מה טעם העניש מרע״ה לקרח ועדתו זה העונש הגדול אשר לא היה כמוהו מעולם להיות יורדין לעמקי שאול חיים ויהיו נידונין תמיד והיה ראוי להענישם שימותו במגפה ויקבלו ענשם במיתתם ויעשו תשובה סמוך למיתתם ויהיו זוכין לעה״ב כי ה׳ חפץ להצדיק בריותיו. וי״ל שכוונת מרע״ה בזה לקיים גודל התורה כי קרח שלח ידו לערער על התורה ומצותיה לומר שמשה בדה הכל מלבו ואינו תאמין כי אם בעשרת הדברות ששמעו כל ישראל במעמד הר סיני. גם בתורה שבע״פ שלח ידו לזה עשה ענין שאלותיו מפני דברים. מטלית שכולה תכלת ומבית מלא ספרים לעורר על התורה שבע״פ ושבכתב. והנה ידוע שקיום העולם הזה על התורה כענין שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ והוא רומז לתורה שבכתב ותורה שבע״פ שהם ביום ובלילה. ואם היה מענישם במגפה או בשאר עונשים עדיין יהיה מי שיפקפק אחר התורה ויאמר אפשר שקרח אמר האמת. ואמנם הענישו משה בעבור שנגע בכבודו כענין כמה חסידים שמקפידין על בני תורה ומענישין אותם לפי שלא נהגו בהם כבוד כפי הראוי ואע״פ שהאמת אתם. כענין כמו מעשיות בתלמוד וכענין ר״ג שהענישו ר׳ אליעזר (ב״מ נ״ט) בנפילת אפים וזולתם רבים. ולפי זה כדי לקיים התורה הוצרך לגזור עליהם מיתה משונה שלא היה כמוה והיא מדה כנגד מדה הוא היה רוצה להחזיר העולם לתוהו ובוהו בביטול התורה נפל לתוהו בעמקי שאול ובכל ל׳ יום מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואומרים משה אמת ותורתו אמת והם בדאין. (הרס״ו זללה״ה):

96. Korach.5

    הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח. וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. יש לדקדק באלו הפסוקים בכמה דברים. האחד מה טעם לשון הרומו בכאן ולא אמר הבדלו כמו שאמר למעלה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. ועוד מה טעם אחר שכתב ותעצר המגפה חזר פעם אחרת והמגפה נעצרה. ועוד פסוק ויהיו המתים במגפה וגו׳ אין זה מקומו שראוי היה אחר שיכתוב וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה אז יכתוב מנין המתים במגפה כי כן ראוי שלא ימנה המתים במגפה אלא אחר עצירת המגפה. ועוד מה שכתב מלבד המתים על דבר קרח אין לו טעם כלל בכאן כי בודאי כשמנה המתים במגפה שהם ארבעה עשר אלף ושבע מאות פשיטא שאין בכללם המתים על דבר קרח כי אותה לא מתו במגפה אלא מהם נשרפו ומהם נבלעו ומה טעם לזכור בכאן ולכלול המתים על דבר קרח עם המתים במגפה. ונראה לפרש על פי מה שפירש בפסיקתא במלת הרומו שאמר כמרים תרומה מן החולין. ולפי זה אפשר לומר שכשאמר לו הקב״ה הרומו מתוך העדה הזאת הבין שלא ינצל מכל ישראל כי אם כשיעור תרומה לבד והשאר ימותו כלם וכמה הוא שיעור תרומה יש אחת מארבעים והיא עין יפה ויש אחת מששים והיא עין רעה. ויש אחת מחמשים והיא בינונית. מ״מ הבין מרע״ה שזו התרומה כפי רחמיו על כל מעשיו שהיא בעין יפה והיא אחת מארבעים ששיעורה מכל ישראל שהם שש מאות אלף ט״ו אלף בדקדוק מיד ויפלו על פניהם לבקש רחמים על ישראל וכדברי קצת מפרשים שפירשו כן והכוונה לבטל הגזרה מכל וכל אי אפשר כי כבר נגזרה הגזרה ונתן רשות למחבל ואין מציל מידו רק ע״י כופר או ע״י פשרה. אמנם התפללו להקל הגזרה ולהפך הדבר כי השטן אחר שנותנין לו רשות לחבל איזה אדם או איזה אומה א״א להסתלק מכל וכל אם לא יתנו לו כופר קצת ע״ד אם יש עליו מלאך מליץ וגו׳ ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ואז התפללו משה ואהרן ובקשו רחמים שיהפך הדבר שלא יקח השטן כי אם התרומה לבד והשאר ינצל כי הוא כסיל ומתפתה בפתויים לומר שלא היתה הגזרה כי אם שימותו שיעור התרומה לבד. וזה צריך ג״כ רחמים וריצוי הקטורת כמו שנאמר קח את המחתה וגו׳ וכפר עליהם וכן עשה אהרן. וכשראה אהרן שכבר מתו כשיעור שצריך שאי אפשר בלאו הכי ותעצר המגפה כדעת רז״ל שאחזו למלאך המות ואמר לו שלא ימית שום אדם כי כבר אין לו רשות להמית יותר וזהו טעם מנין המתים במגפה בכאן. גם זהו טעם מלבד המתים על דבר קרח כי הוא ית׳ רב חסד מטה כלפי חסד ונשלים שיעור התרומה שחסרים שלש מאות לתשלום ט״ו אלפים באותם שמתו על דבר קרח כי הם היו השרופים ר״ן נשארו חמשים אפשר שיהיו כבלועים שהם קרח ודתן ואבירם הם ובניהם ונשיהם וטפם ואף אם יהיו חסרים מעט או יתרים מעט אין לדקדק בזה בחשבון ט״ו אלפים שנגזר שימותו וזהו טעם זה המנין כאן מ״מ לא נתרצה השטן המשחית בזה עד ששב עמו אהרן אל פתח האהל אצל משה כדעת רז״ל במדרש ואז המגפה נעצרה. ובזה נתקן כל מה ששאלנו כמין חומר:

97. Korach.6

    הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו׳. פי׳ בפסיקתא מ״ש הרומו לשון תרומה שהצדיקים שבהם מועטין כתרומה הנפרשת מהחולין תרי ממאה דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ולמעלה אמר הבדלו שלא היו שם רשעים כי אם עדת קרח. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם והולך מהרה אל העדה וכפר וגו׳ כי טוב לעשות הקטרת באהל מועד כי הוא מקום נבחר לקטרת ולתפלה. ויש להשיב שהטעם הוא בעבור שתהיה הכוונה על כל ישראל בכלל ואף על הרשעים שבהם ויהיה זה כשתהיה הקטרת נקטרת עליהם בתוכם. ואפשר שמסגולת רז הקטרת שנמסר למשה הוא שתהיה ככה נקטרת בתוך העם ויש סמך לזה ממעשה שהובא בזוהר על מתא מחסיא שהיה שם הנגף ובא לשם גברא רבה ובחר לו אנשים צדיקים לד׳ רוחות המדינה וצוה לעסוק בקריאת הקטרת בכוונה והתפלל עליהם וגו׳ כנזכר שם וזה יעיד על של משה. ולזה נאמר וירץ אל תוך הקהל כי משה א״ל והולך מהרה אל העדה כלומר כשיגיע לקצה מחנה העדה ולא ישהה עד שילך לתוך המחנה ממש שלא יפלו מן העם חללים רבים ביני ביני והוא ע״ה נזדרז ורץ במרוצה והלך בזמן מועט והגיע לתוך הקהל בשיעור הזמן שאמר לו משה להלוך שלא במרוצה ויעיד על מרוצתו כמה היא ומ״ש והנה החל הנגף בעם כלומר כשהגיע לתוך הקהל אז החל הנגף ולא קודם לכן וזהו לשון והנה ולא היה הנגף כי אם שיעור שנתן הקטרת על האש. ומ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים כבר אמרו רז״ל שתפסו למלאך המות. וה״ר בחיי דקדק מלת בין ובין ולא אמר בין המתים והחיים ופי׳ בשם רז״ל שהיה מלאך המות עוקר אף המתים ומשליכן דכתיב החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר ומשליך ומיד תפסו למלאך המות וא״ל שלא יוסיף להשחית בין במתים בין בחיים. ואפשר עוד לפרש כי המלאך המשחית התחיל מקצה המחנה להשחית וזהו החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר והולך על הסדר ומיד עמד בין המתים שכבר מתו ובין החיים אשר המה חיים עדנה ואומר לו שלא יוסיף להשחית עוד בחיים. ואפשר שלזה אמר פעם עדה ופעם קהל ופעם עם כי משה אמר לו שיוליך מהרה אל העדה המתלוננים דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ואהרן נתכוין על כל הקהל בין רשעים בין צדיקים דכתיב וירץ אל תוך הקהל. ואמר ויכפר על העדה כי החל הנגף בעם כי התחיל הנגף בקצה העם על הסדר וזהו בין המתים ובין החיים. ולז״א באהרן ברך ה׳ חילו וגו׳. כנגד ג׳ דברים שעשה. כנגד המרוצה שרץ בכח לתוך הקהל נאמר ברך ה׳ חילו כלומר כחו. וכנגד הקטרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם נאמר ופעל ידיו תרצה. וכנגד מה שאחז למלאך המות בכח ולא הניחו להשחית בעם נאמר מחץ מתנים קמיו מדה כנגד מדה. ומ״ש ותעצר המגפה והמגפה נעצרה. כבר דרשו רז״ל שתפסו למלאך המות ואמר לו הניחני לעשות שליחותי וכו׳ ושבו אל משה אל אהל ואז והמגפה נעצרה כמבואר במדרש. וי״מ שעצירת המגפה ב׳ פעמים ללמד על אותם שהוכו במגפה שלא מתו. ועל האחרים שלא הוכו עוד כלל. ולפי זה אפשר לפרש בין המתים שהוכו ונטו למות ובין החיים שלא הוכו כלל. ויש להתבונן מה טעם הפסיק בזה הפסוק שהוא ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות בין ויעמוד בין המתים וגו׳ ובין וישב אהרן אל משה כי היה לו לכתוב באחרונה אחר והמגפה נעצרה. וי״ל שבא להודיענו כמה היא ההצלה שנעשית ע״י אהרן בזריזות שרץ ונזדרז במעשה הקטרת. וכאילו הכתוב מספר תימה גדול שיש בהשחתת המגפה הזאת שכשרץ אהרן אז החל הנגף בעם וכשנתן הקטרת כפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותפשו למלאך המות שלא ישחית עוד. נמצא שלא היתה ההשחתה כי אם כשיעור זמן נתינת הקטרת על האש ואז נעצרה המגפה. ובא וראה כמה מתו באותו הרגע המועט ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף וגו׳ ואילו שהה רגע אחד היו כלם כלין כמו שנאמר ואכלה אותם כרגע ולזה נאמר ברך ה׳ חילו יישר חיליה שנזדרז בהצלתן של ישראל ואחר שספר הכתוב זה הזריזות חזר לענינו וישב אהרן אל משה וגו׳ ע״ד שאמרו רז״ל במדרש. עוד י״ל וירץ אל תוך הקהל וגו׳ ויעמוד בין המתים ובין החיים לומר שעמד בתוכם ולא נתירא מהנגף כדרך בני אדם שבורחים מפני הנגפים. וכן אמרו בפסיקתא והולך מהרה אל העדה א״ל אהרן אחי אתה רוצה שאמות כדרך שמתו נדב ואביהוא א״ל והולך מהרה לא תשהה כלל מיד מסר עצמו וירץ אל תוך הקהל. (הרס״ו זללה״ה):

98. Chukat.1

    ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה׳ ובך התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה׳ אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ויש להעיר ראשונה באומרו ותקצר נפש העם בדרך מה הכוונה בזה ומה הסבה שלא קצרה נפשם כי אם בעת הזאת במות אהרן ע״ה וג״כ אם הכוונה שקצרה נפשם מטורח הדרך הנה יקשה אחר שקוצר נפשם הוא מן טורח הדרך למה היתה תלונתם על הלחם והמים. עוד שהיל״ל למה העליתנו ממצרים למות במדבר לבד. עוד מי הגיד להם שימותו במדבר. עוד אומרו כי אין לחם ואין מים והנה כפי האמת לא חסר להם כלום שעדיין היה להם הבאר והמן והנה פיהם יכחישם שיש להם לחם באומרם ונפשנו קצה וגו׳. ועוד באומרו וידבר העם באלהים ובמשה היל״ל בה׳ ובמשה ומהו הדבור שדברו כי לא נתפרש ואם הוא מה שאמרו למה העליתנו וגו׳ היל״ל למה העליתנו וגו׳ לבד. ועוד הערות אחרות יתיישבו כפי דרכנו בס״ד. ואמנם הענין הוא לפי שהעם הישראלי היו מונהגים משלשה רועים משה ואהרן ומרים והם המה היו להם תעלות להשקות ערוגות שבטיהם לכל הצריך להם וזה שאין דרך להורדת שפע מהברכה העליונה הרחבים והישרים ולזה נאמר כמו שבהעדר המים א״א גידול הזרעים כן בהעדר התעלה וקלקולה א״א גידולים ג״כ. ולזה במעשה העגל בחושבם שכבר נעדר מרע״ה היו מבקשים מה שממלא מקומו כפי דעתם הרעה כי זה הכרחי כנזכר. והנה היו להם לישראל כנזכר ג׳ תעלות משה ואהרן ומרים. והענין ששלשה דברים ההכרחיים להולכי דרכים והם המים בזכות מרים והעננים בזכות אהרן. והמן בזכות משה. והנה המים הם יותר הכרחיים מן הלחם כי אין להם תמורה ולזה היו בזכות היותר מועט ונתנו בזכות מרים וג״כ ענני כבוד שהם כמו הסוסים להקל להם מיגיעת הדרך כי כן היו העננים מקילים מצער הדרך להשוות הנמוך והגבוה ולהרוג נחשים ולמחסה משמש וכ״ש לדברי רז״ל על פ׳ ואשא אתכם על כנפי נשרים אלו ענני כבוד והנה אלו השנים שלא ניתנו כי אם פעם אתת צריכים זכות אבל לא יותר גדול. מה שאין כן במן שהוא המזון היותר נכבד והיה ניתן בכל יום הנה צריך זכות יותר גדול ולזה היה בזכות משה ע״ה. והנה כאשר נודע לישראל שנגזרה הגזרה על ג׳ הרועים שימותו יחד. והנה כאשר מתה מרים ונסתלקה התעלה האחת ולזה נתרעמו על משה ועל אהרן כאומרו ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה. והנה מן הראוי שלא תהיה התלונה כ״א על האל ית׳ שהוא הנותן והמונע ולמה נתרעמו על משה. אמנם במה שאמרנו יובן למה שהוא התעלה להורדת השפע ואין כילות בנותן והמונע הוא מצד המקבל ולזה היתה התלונה על האמצעי המקבל השפע שהוא משה ואז חזרה תעלת המים בזכות משה ואהרן כמו שאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן שבזכות שניהם חזר הבאר ולזה בראות ישראל כי גוע אהרן ואז נסתלקה התעלה השנית והם ענני כבוד כמו שארז״ל (ר״ה ג׳) אל תקרי ויראו אלא וייראו שנסתלקו ענני כבוד ומצורף לזה בראותם שחזרו לאחוריהם ז׳ מסעות שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ואז״ל (תנחומא פ׳ זו) וכי במוסרה מת הלא בהר ההר מת אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו היה בפניהם וצא ובדוק במסעות ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר. והנה בראות ישראל שהם הם הוא הדור הנכנסים לארץ ישראל והיו שלמים באמונותיהם ובראותם שחזרו לאחוריהם כמו בזמן המרגלים שחזרו דרך ים סוף אז שפטו בשכלם שעדיין לא נתקרב הזמן שיכנסו לארץ. ובראותם שכבר מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד לזה קצרה נפשם ביגיעת הדרך מצד החום החזק שאין מחסה משמש וממטר וג״כ בטורח ירידת המקומות הנמוכים ועליית המקומות הגבוהים ובזה קצרה נפשם בדרך. אמנם לחסידותם וישרם שהיו אנשים תמימים ודור שלם לא נתרעמו מזה כלל לפי שיוכל האדם לחיות ולהתקיים בלכתו במדברות ואין צל על ראשו. אמנם על מה שנתרעמו היא מדבר ההכרחי שאין תמורתו והענין שידעו נאמנה שאחר שנגזרה הגזרה על משה ואהרן הנה אחר שכבר מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ודאי קרב הזמן שיסתלק ג״כ משה רבינו ע״ה כי בשנה אחת מתו. ולזה בראותם שהיה במדבר דירת קבע כנזכר וזה לפי שחזרו שבעה מסעות לאחוריהם כנזכר ומצורף לזה שידעו שקרב זמן הסתלקות משה ע״ה מכל זה חשבו שיעדר מהם המן שהוא המזון ההכרחי שאין שם תמורתו כלל וזה בחושבם שאחר תסתלק התעלה נהר יחרב ויבש וז״א ויסעו מהר ההר דרך ים סוף ר״ל שחזרו לאחוריהם. ותקצר נפש העם בדרך מצד הסתלקות ענני כבוד מפני שהסתלקות אהרן עשה רושם כנזכר ומזה נולד להם מחשבה מפני שלא יקרא חכם אלא הרואה את הנולד וז״א וידבר העם באלהים ובמשה ר״ל שדבורם היה לחושבם שאין להם שפע כי אם ע״י צירוף שניהם כנזכר שכמו שהאל ית׳ סבה מוכרחת לנתינת השפע כן האמצעי שהוא משה סבה מוכרחת לנתינת השפע שהוא כמו התעלה והצינור לשפע כנזכר ומזה חייבו אם אין משה אין שפע וזהו אומרו וידבר העם באלהים ובמשה וזהו כוונת רז״ל (שם) שאמרו שהשוו העבד לקונו לרמוז למה שאמרנו ששניהם מוכרחים שיהיו למציאות השפע שכמו שבהעדר המים מן הבריכה יתייבשו הזרעים כן בהעדר התעלה יתייבשו הזרעים וזהו השוו העבד לקונו. ואומרו באלהים לרמוז מצד מדת הדין שנגעה במשה שיסתלקו נמשך הדבר הזה והוא אומרם למה העליתנו ממצרים למות במדבר הזה ר״ל אחר שכבר חזרו לאחוריהם ז׳ מסעות הנה יראה שדירתם במדבר היא דירת קבע וז״א למות במדבר הזה וביאר סבת מיתתם והוא אומרם כי אין לחם ואין מים ר״ל כי זה המדבר נעדר ממנו מציאות המים והלחם שלילה העדרית ואם תאמר הנה יש לכם הבאר והמן לז״א ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ר״ל כי נפשנו מרה לנו על הלחם שהוא קל ההסרה כי קרוב זמן מדת הדין לפגוע במשה כמו שפגעה באהרן. ובאומרו כי אין לחם ולא אמר לא מקום לחם. הוא שכפי ההגיון לא יאמר השלילה העדרית שהיא מלת אין אלא על הדבר שיפקד מנושא הדבר ואין דרכו שיהיה לו ומציאותו אי אפשר לו לעתיד כמו שתאמר הכותל אינו רואה כי אין דרך הראות שימצא לכותל ולזה יחוייב שיאמר בשלילה העדרית לא במלת לא כי אין לומר הכותל לא רואה כאשר נתבאר בהגיון. ולזה אמרו כי אין לחם ואין מים ר״ל שהמדבר בטבעו נעדר הלחם והמים וא״א שימצא בו לעתיד ולזה ונפשנו קצה ומרה לנו בלחם שהוא קל ההסרה כמו שאמרנו. והנה האל ית׳ להסיר מלב העם הישראלי זאת האמונה והענין שהאמת הוא שישראל הס חלקו ית׳ כביכול המחלק מעצמותו וזה באמצעות התורה שהיא חלק אלהי ולזה אינם צריכים אמצעי ביניהם כלל ועיקר כאומרו ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו וגו׳ ר״ל שהאל ית׳ קרוב לעמו ישראל בלי אמצעי כלל ועיקר. וכדי לבאר להם זה הענין מן ההקדמה עצמה שחייבו ממנה מה שאמרו כנזכר והענין שהם בראותם כי גוע אהרן ותקצר נפש העם בדרך והם חשבו שאחר שמת האמצעי הנה נסתלקו הענני כבוד ואין דרך להורדת השפע ומזה הולידו מה שאמרנו וגו׳ והאל ית׳ אמר להם ברמז שמשם ראיה ר״ל שממיתת אהרן יתחייב שאין צריך העם הישראלי אמצעי וכפי זה לא יתחייב מה שהולידו וזה בשלוח ה׳ בהם הנחשים השרפים וינשכו את העם. והכוונה לפי שכל המדבר היה מלא נחשים כמו שאז״ל. והנה גם אחר מיתת אהרן היה הענן שורף הנחשים לפניהם ואין צריך לזה אמצעי כלל כנזכר. ולבאר להם זה שלח בהם הנחשים השרפים וינשכו את העם כדי להעיד להם כנזכר ואמר וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ולא אמר וינשכו את ישראל וימותו. אמנם ירמוז לפי שזאת האמונה להאמין שצריך אמצעי אינו עון אלא לשלימים הנקראים בני ישראל ולזה הם הם הראויים ליענש ולמות וזהו אומרו וימת עם רב מישראל כלומר אחר שהם שלימים אינם ראויים לאמצעי בינם ובין האל ית׳. אמנם אומרו אם סוברים זו אינה סברא כ״כ רעה ולזה וינשכו את העם לבד אמנם לא אמר וימותו כי אם בבני ישראל שבערכם נקרא סברא זו לעון גדול כנזכר. והנה בני השררה והמעלה המבינים הרמזים הבינו רמז שרמז להם האל ית׳ כדי להפר מחשבתם בסוד ולזה הודו על חטאם וז״א ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה׳ ובך ר״ל שהחטא הוא שדברנו והשוינו העבד לקונו כנזכר ולזה התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש כלומר שיחזיר הענני כבוד למקומם שהם המסירים מעלינו הנחשים השרפים ואמר ויתפלל משה בעד העם ר״ל שתפלתו היתה בעד העם ר״ל שיסך ה׳ בעדם בענני כבוד וז״ש רז״ל שחזרו הענני כבוד בזכות משה. והנה הם חשבו שחזרו בתשובה ממה שחטאו כנזכר. וכפי האמת עדיין לא נטהרו מהעון אשר בכפם והם כמי שטובל ושרץ בידו והענין שמדבריהם יובן שעדיין מחזיקים בסברתם הראשונה שסוברים שצריכים אמצעי בינם לבינו ית׳ שאם לא כן לא היו מבקשים פני משה שיתפלל בעדם לאל ית׳ להסיר הנחש ולמה לא התפללו הם עצמם לאל ית׳. ולזה לחכמתו ית׳ לא נתרפאו בתפלתו של משה והוא כדי להסיר מדעתם הסברא הרעה אשר חשבו שהם צריכים אמצעי עכ״פ וג״כ אם לא יתרפאו בתפלתו של משה כלל הנה יש חילול לכבוד של משה רבינו ע״ה שלא נתקבלה תפלתו ולזה נתחכם האל ית׳ במה שאמר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי ר״ל כמו שארז״ל (ר״ה כ״ט) וכי נחש ממית ונחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין. ומה נחמד מאמרם כפי מה שאמרנו והוא לרמוז להם היו מתרפאין בתפלת משה ע״ה כנזכר אלא בהשתעבדות לבם לאביהם שבשמים ובתפלתם אליו ית׳ בלי שום אמצעי ביניהם לבינו יתברך כלל ובזה היו מתרפאים ואם לאו אלא שהיו סומכים על תפלת מרע״ה שהתפלל בעדם היו נמוקין ולא הועילה תפלתו לרפאותם. וזה לתועלת מה שאמרנו כדי שישובו מעונם מכל וכל כנז׳. וכדי שלא יתחלל כבוד משה לעיניהם לזה לתועלתו צוהו שיעשה שרף כי אינו הוא המרפא כי אם התפלה וההשתעבדות לבם לאל ית׳ כנז׳ וז״א עשה לך שרף ר״ל לך להנאתך שלא תתחלל לעיניהם שלא הועילה תפלתך כנז׳ ולזה עשה לך וגו׳ ומשה ע״ה עשה נחש נחשת כמו שפירש הרמב״ן ז״ל כי נחש של נחשת הוא בתואר שרף וגו׳. או אפשר ע״ד שארז״ל במסכת יומא (פ״ד) כל הנשוך מכלב שוטה כל תריסר ירחי שהא לא לישתי מיא אלא בגובתא דנחשא. ואפשר שהדבר האדום כמראה הנחשת או הנחשת בסגולה יועיל לבעלי הארס ולזה עשה הרפואה הנסיית קרובה אל הטבע הסגוליי וז״א נחש נחשת:

99. Chukat.2

    ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין וגו׳ ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה וגו׳. בתחלה נתכוונו לריב עם משה ועם אהרן כשהגיעו אצלם נתביישו מאהרן לפי שהוא אוהב שלום ורודף שלום וגו׳. ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה׳ מה שהתחילו לפתוח פיהם בדבר רע לפי שכשנקהלו לפני משה לא השגיח בהם משה שהיה יושב ומתאבל על מרים וחשב שלא יתרעמו כ״כ אדרבה באו לנחמו מיד ויאמרו לו ראה לך שנצטערת על אחותך שמתה ולא השגחת בנו ולו גוענו בגוע אחינו וגו׳ כלומר שאין לך להצטער על מיתתה שמתה מיתה יפה לפני ה׳ וטוב מותה ומות אחינו מחיינו:

100. Chukat.3

     והשקית את העדה וגו׳. לא אמר ותשת העדה וגו׳ כמו שנאמר למעלה ותשת העדה ובעירם להודיע שיפה שאלו ואין לו להתעכב כלל וצריך הוא שישקם בידו. (הרס״ו זללה״ה):

← Previous · Next → — showing 201–300 of 362

Vilna, 1873 disambiguated. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001156661&context=L&vid=NLI&lang=iw_IL Licence: Public Domain. Source.