← Library

Ba'alei Brit Avram

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 362 sections

1. Vayetzei.6

   ביאור מעלת לאה ויששכר גם ענין דינה עם שכם:

2. Vayetzei.7

   מסרה עמדה ד׳ ועמדה א׳. ותרא לאה כי עמדה מלדת. (מלכים ב י״ג:ו׳) וגם האשרה עמדה בשומרון.תהילים כ״ו:י״ב״ו) רגלי עמדה במקהלת ב׳:ט׳קהלת ב׳) אף חכמתי עמדה לי. וחדמלכים א א׳:ב׳א׳) ועמדה לפני המלך. וסימן אתחזיאת בשומרון כנישתא דחכמתא בסכנתא. פי׳ האמהות נביאות היו ויודעו׳ העתיד ראתה לאה שדן בן ה׳. ראשון לחטוא נצטערה מאד וכשעמדה מלדת שמחה שעתיד לשום האשרה בשומרון. ואז לקחה הדודאים וילדה יששכר וכשראתה שדן מחלק רחל וממנה יששכר יודעי בינה לעתים אמרה רגלי עמדה במישור שיצא מחלקי יששכר וזבולון סבת החכמה. וז״ש אף חכמתי עמדה לי בחלקי אבל מה אעשה שלא יצא ממני דן ושמחתי. ממני דינה שלקחה שכם בן חמור. וז״ש ועמדה לפני המלך. וז״ש הסימן אתחזיאת בשומרון במקום המשפט שמה הרשע שהיה ראוי שם להיות כל החכמים והיושר שבעולם ששם ט׳ שבטים וחצי. וכולם עובדי ע״ז. עד שגלו ללחלח וחבור והרי גוזן וגו׳:

3. Vayetzei.8

   ביאור הסיבות הגורמים העורון:

4. Vayetzei.9

   מסרה ועיני י״ג. מהם ריש פסוק. ועיני לאה רכות. (בראשית מ״ה:י״ב) ועיני אחי בנימין. (שם מ״ח) ועיני ישראל כבדו מזוקשמואל ב כ״ד:ג׳ כ״ד) ועיני אדוני המלך רואות. (ישעיהו ה׳:ט״ו) וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה. (איוב י״א:כ׳) ועיני רשעים תכלינה. (שם י״ז) לחלק יגיד רעים ועיני בניו תכלינה. (שם ל״א) ועינימשלי י״ז:כ״דכלה. (משלי י״ז:כ״ד) ועיני כסיל בקצה הארץ. (שם כ״ז) ועיני האדם לא תשבענה. וסימנם שפירותא בפומא דישראל ויחזין בשפלותא דחייביא וביניהון ויסופון מארעא ויאבדון מארעא. פי׳ העורון יגיע לאדם מעשרה דברים. התמדת הבכי. וז״ש ועיני לאה רכות וגו׳. שבכתה שהיא לחלקו של עשו וז״ש כלו בדמעות וגו׳. וכשהאדם יושב זמן רב משתוקק לראות אדם א׳ או דבר יקר ויושב זמן רב ומביט לראות. וז״ש עיניכם רואות ועיני אחי בנימין שיש זמן רב שאני משתוקק לראותו. וברוב הזקנה ועיני ישראל כבדו. וכשהאדם רואה מעלתו ומדרגתו מסורה ביד אחר. וז״ש נתן הנביא לדוד*צ״ע כי לא נמצא הכתוב הזה כלל: ברוך ה׳ אשר נתן לך בן יושב על כסא מלכותך ועיני אדוני המלך רואות. לפי שאינו מקנא בבנו ובתלמידו. והגאוה והמעלה ייקרו האדם יותר מדאי. כשז״ל (סוטה ט׳ ושם אית׳ הלך אחרי עיניו ובמדרש תנחומא פ׳ בשלח אית׳ נתגאה בעיניו) שמשון נתעלה בעיניו ולקה בעיניו. וז״ש וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים השפיל עיני הרשעים בסנורים כסדום וזהי ועיני רשעים וגו׳.. ומי שיש לו אחד בפה וא׳ בלב שפת חלקות וגונב דעת הבריות חושב דבר ומדבר דבר ולזה יהיה לו מדה כנגד מדה עיני בניו שהם מחשבותיו תכלינה וז״ש לחלק יגיד רעים שמדבר חלקות ורפיונו דבר אחר יהיו בניו עורים. והאשה שימות בעלה. וז״ש ועיני אלמנה אכלה. ואדם שהולך בדרכים תמיד לאסוף קנין ברוב ענין יגיע לו נזק בראות. וז״ש ועיני כסיל בקצה הארץ. וצרות העין מלא ביתו כסף וזהב לא ישבע מסיבתו חסרון הראות. וז״ש ועיני האדם לא תשבענה. וראוי לאדם לסור מכל הדברים האלה וחשקו ותשוקתו יהיה בעבודת בוראו וינצל מעורון ופגעים רעים ויהיה לו נזק באוירו ולא בגופו וז״ש הסימן שפירותא בפומא דישראל ר״ל היופי והנוי הוא התפלה והשבח לאל ית׳ בפיהם של ישראל ויראו במפלתם של רשעים הם ובניהם וזהו ויחזון בשפלותא דחייביא. אכי״ר:

5. Vayetzei.10

   וילך ראובן בימי קציר חטים. י״ל מהו וילך להיכן הלך היל״ל וימצא ראובן דודאים בשדה בימי קציר חטים ויבא אותם וגו׳. ועוד למה לא רצתה לאה שתתן מדודאי בנה לאחותה שאין ראוי לה להכעיס לאחותה ולקנאות בה כ״ש אם הדודאים הם מועילים להריון כדברי קצת מפרשים. ויותר ראוי היה לה לבקש לאחותה דבר שיועיל להריון כדי שלא תשאר גרועה מאחת השפחות. עוד יש תימה בדברי רחל שאמרה. לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך. וכי לא היה לה מה ליתן לה תחת הדודאים כי אם שישכב עמה שאין ראוי לה לזלזל כמשכבו של צדיק. ועוד יש לתמוה על יעקב ע״ה שנראה שפירש מלאה ממ״ש המעט קחתך את אישי. ואיך פרש ממנה ומנע ממנה מצות עונה. ועוד מהו זה שמייחסין תמיד הדודאים לראובן כאומרו תני נא לי מדודאי בנך ולקחת גם את דודאי בני. תחת דודאי בנך כי שכור שכרתיך בדודאי בני. ג״כ למה ייחס אלו השני בנים שילדה ליעקב כמ״ש. ותלד ליעקב בן חמישי ותלד בן ששי ליעקב. ועוד מניינא למה לי. ועוד כי נתן אלהים שכרי וגו׳. היל״ל כי שכרתי אישי בדודאי בני. ועוד מה הכריחה לתת שפחתה אחר שכבר ילדה ד׳ בנים. וי״ל שלאה כאשר עמדה מלדת פירש ממנה יעקב שנראה לו גנאי בדבר שיזקק לה מאחר שאינה יולדת אחר שהוא לבטלה. לכן לאה מרה לה שפירש ממנה אותו צדיק. ואחר שראתה כוונתו שלא פירש ממנה אלא לפי שאינה יולדת. לכן נתנה שפחתה לאשה. וביקשה מהשי״ת שבזכות זה יפקדנה ויתן לה הריון כדי שלא יפרוש ממנה יעקב שאין כוונתה להוליד ולאסיף בנים כי כבר הודתה להשי״ת שנתן לה יותר מחלקה. אמנם לא ביקשה בנים רק כדי שלא יפרוש ממנה אותו צדיק. ואע״פ שניתנה לו שפחתה לא הועילה כלום כי לא רצה עוד יעקב להזקק לה אחר שכבר עמדה מלדת ויש לה בנים. והנה בראות ראובן זה הענין נתקנא על עלבון אמו. ומחמת זאת הקנאה ג״כ בלבל יצועי אביו לכבוד אמו. לכן נזדרז לבקש סם המועיל להריון כמו הדודאים. ולז״א וילך ראובן כלומר שלא הלך כי אם בעבור לבקש הדודאים לאמו והאל ית׳ הזמינם לו. ויבא אותם אל לאה אמו. ולזה נקראו על שמו בכל פעם שמזכיר אותם בעבור שהשתדל בהם ואמר. ותאמר רחל אל לאה תני נא לי וגו׳. ותאמר לה המעט וגו׳. אפשר שהדודאים הללו היו מוטעים ולא היה בם כדי להספיק לשתיהן רק לאחת מהן. ולזה אמרה לה המעט קחתך את אישי וגו׳. כלומר אחר שכוונתי בדודאים הוא כדי שיזדקק לי בעלי אחר שפירש ממני ולקחתו אתה לעצמך ולא חששת לענויי לכן אין ראוי לך לקחת הדודאים. אחר שכוונתי להם להריון כדי שישוב להזדקק לי. ולזה השיבה אותה רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת וגו׳. שודאי ידעה כוונתה שלא תתנם בכל ממון שבעולם. שאין כוונתה רק שלא יפריש ממנה בעלה. לכן להפיק רצונה אמרה לכן ישכב עמך וגו׳. שזהו עצמו תועלת הדודאים. ולזה תמצא שכשנתעברה ביששכר לא פירש ממנה עוד וחזרה ונתעברה בזבולון אע״פ שלא אמרה רק לילה אחד מ״מ אחר שראה יעקב שנפקדה לא פירש ממנה. ומשם תבין שמתחלה לא פירש ממנה כי אם לפי שלא היתה ראויה ללדת ואמר ויבא יעקב וגו׳. ותצא לאה לקראתו וגו׳. אע״פ שאמרו רז״ל (כתובות ע״ב) שהתובעת בפה נקראת חצופה אלא שעושה דברים שיתן דעת הבעל עליה כמו שאמרו (עירובין ק׳) דמרצייא ארצויי. שאני הכא דלא אפשר בלאו הכי ותביעתו בפה הויא כרצוי לבד. והנה אע״פ שאמרה אלי תבוא. לא נתרצה יעקב אבינו ע״ה שיבוא אצלה. עד שאמרה לו כי שכור שכרתיך בדודאי בני. כלומר בעל כרחך אתה בא. ועכ״ז היה מגמגם בדבר מצד שאינה יולדת שלא יהיה זרעו לבטלה גם שנראה שיש ח״ו כדמות חוצפה בדבר עד שהאל ית׳ סייע בדבר כדרז״ל (נדה ל״א) על וישכב עמה בלילה. ושלא תאמר שיש ח״ו שמץ דבר מבני תשע מדות שזו חצופה ח״ו. לזה אמר (שם י״ז) וישמע אליה אלהים. ותהר ותלד ליעקב בן חמישי. כלומר צדיק כיוצא ביעקב והוא חמישי לראשונים ועמהם במנין ושוה להם וכן ג״כ בזבולון בן ששי ליעקב. וכן ג״כ תמצא בשפחות נאמר ליעקב לומר שגם הם צדיקים דומים לו עם היותם בני השפחות. ואומרו נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי וגו׳. כלומר שהזכות הוא מחמת שנתתי שפחתי לאישי. ואם היה נזקק לי מתחלה כשנתתיה לו כבר הייתי מעוברת. אלא שהוא מנע שפירש ממני. ולזה לא קראתי ע״ש שכירות הדודאים שאדרבה היה נראה הדבר מגונה. ואפשר לומר שקראתו יששכר בשני שיני״ן לשני השכירות. שכירות הנז׳. ושכירות הדודאים שהוא ג״כ מצוה שהיתה כוונתה לשם שמים ולא פרסמה כי אם אותה שנראית לכל שהוא מצוה. הרס״ו זללה״ה:

6. Vayishlach.1

   מצאתי כתוב בשם רב נחשון גאון זה הלשון. יעקב אבינו הכין בדרך חכמה מנחה לעשו אחיו עזים מאתים ותישים עשרים. המנין הזה לסוד נסתר. וערב עמהם מנינים אחרים להסתיר הסוד. אמנם לכך אמר עדר עדר לבדו ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. והסוד דע כי חכמי החשבון אומרים כי יש מנין נקרא מנין נאהב וזה כי הם שני מנינים וחלקי כל מנין מהם כמנין החשבון השני. והם מאתים ועשרים. וחלקי מאתים ועשרים הם רפ״ד וחלקי רפ״ד הם מאתים ועשרים. ויעקב אבינו כיון בזה החשבון. והיודע סגולתו יהיה אהוב למי שירצה יקחהו לפיכך ויפצר בו ויקח. וכבר נסוהו הקדמונים באהבת המלכים והשרים. וזה כאשר יתן לאשר ירצה להיות אוהבו המנין האחד. ויאחוז לעצמו המנין השני. והנה חלקי המנין אשר נתן הוא עצם המנין אשר תפס. וחלקי המנין אשר תפס הוא עצם המנין אשר נתן. וכדרך זה עשה יעקב אבינו ע״ה בתת לעשו עזים מאתים ותישים עשרים. ותפש לעצמו מנין רפ״ד. ורמז זה באמרו אכפרה פניו במנחה. למלת אכ פרה וידוע כי מלת אך למעט. וכאשר המעט ממלת פרה אחד ישארו רפ״ד. וזהו כוונת הסוד לכך כתיב ויפצר בו ויקח. עכ״ל רב נחשון גאון ז״ל. פי׳ הענין כל מנין שנחלקהו לחלקים שוים אותם החלקים השוים הם הנקראים מנין הנאהב. ואין כוונתו על חשבון השוה בחלקיו כי חשבון השוה בחלקיו אינו אלא א׳ בכל מערכה במערכות האחדים הוא ששה בעשרות הם כ״ד במאות תכ״ו באלפים ח׳ אלפים קכ״ד *ועי׳ כל זה בראב״ע פ׳ שמות בענין השם ובמרגליות:אלה הם חשבון השוה בחלקיו שכל החלקים שבו עולים ושוים כמוהו. כמו ששה שיש לו חצי ושליש ושתות וכולם ששה. וכן בכל מערכה. אך כוונתי במנין שחלקיו הנמצאים בו הוא הנקרא מנין הנאהב והם עצם הדבר. ומנין רפ״ד כחלקים הנמצאים בו שהם שוים עולים ר״כ ור״כ הוא המנין הנאהב במנין רפ״ד יש א׳ ב׳ ד׳ העולים אלה החלקים שבעה. ויש מחצית העולה מאה וארבעים ושנים. ויש רביע העולה שבעים ואחד בהצטרף כל אלה החלקים שהם שוים במנין רפ״ד יעלו מאתים ועשרים. והחלקים השוים בענין מאתים ועשרים עולים רפ״ד והוא כי במנין ר״כ יש א׳ ב׳ ד׳ ה׳ עולים י״ב. ויש בו מחצית מאה ועשר. ויש בו רביע נ״ה. ויש בו חמישית מ״ד. ויש בו עשירית כ״ב. ויש בו אחד עשר. עשרים. ויש בו עשרים וא׳ ויש בו עשרים ושנים עשר עולים כל אלה החלקים רפ״ד הרי שהחלקים השוים של רפ״ד הם ר״כ. והחלקים השוים של ר״כ הם רפ״ד. והשוים הם מנין הנאהב ונתנם לעשו הם ר״כ ועכב לעצמו עצם המנין ההוא רפ״ד כמו שרמז במלת אכפרה אכ פרה כנז׳. ולכן צוה לעבדיו ורוח תשימו כי מלח ורוח חסרה יו״ד ועולה ר״כ למדם שישימו הפרש בין עדר לעדר בין מנין למנין כי רוח חסר יו״ד הוא כמו רוח והצלה יעמוד ליהודים. גם בהסתלק מרפ״ד ר״כ אותן ס״ד הנשארים עולים החלקים השוים באותן ס״ד ס״ג הם א׳ ב׳ ד׳ א׳ ב׳ ח׳ ומחצית ורביע ושמינית. וכל אותן ס״ד הם מנין הנאהב. חוץ מאחד והכל שב אל מקום אחד יתברך ויתעלה השם אחד. ויעקב אבינו ידע חכמה זו כאשר ידע חכמת המקלות. וחכמה זו לא יבין עיקר סודה כי אם מתי מזער ונבער כל אדם מדעת. עכ״מ:

7. Vayishlach.2

   כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי וגו׳. הכוונה לומר לו שוחד דברים להודיעו שהוא אוהבו אהבה שלימה ככל אח לאחיו. ואמר שכבר נסה וראה שאין בעולם קורבה כקורבת האחוה כי שאר הקרובים לא יעמדו לאדם במקום אחיו. וז״א עם לבן גרתי. כלומר עם לבן שהוא קרובנו אחי אמנו. ועכ״ז גרתי הייתי עמו כגר והיה מרמה אותי כגר שנתאחרתי עד עתה ולאחר עמל וטורח היה לי שור וחמור וגו׳ ואשלחה להגיד לאדוני כל מה שקרה לי למצוא חן בעיניך שתקבלני ותמחול על מה שעבר כי עתה ידעתי שאין קרוב שיחוס ויחמול עלי יותר ממך. ובזה יתיישב מ״ש ואשלחה וגו׳:

8. Vayishlach.3

   כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. פי׳ שאילו היה מכה האם ומניח הבנים היה חצי נחמה אחר שכבר העמדתי י״ב שבטים. וכן אם היה מכה הבנים ומניח האם ג״כ הוא חצי נחמה שאפשר שאוליד בנים אחרים ואעמיד י״ב שבטים. אמנם אני ירא שמא יכה אם על בנים. אפילו אם אחת עם בניה. ואז אין תקנה להעמיד הי״ב שבטים שא״א שישא אשה אחרת משום אם תקח נשים על בנותי ולז״א והכני אם על בנים ולא אמר והכה אם וגו׳. שאם יכה האם עם הבנים כאילו הכני אני. שבלי ספק בטלו ממנו י״ב שבטים. ואע״פ שיעשה השי״ת אחד מבניו לגוי גדול כחול הים אעפ״כ קבלה היתה בידו שלא יהיה זה כי אם מי״ב שבטים ולז״א פן יבוא והכני וגו׳. ואתה אמרת ושמתי וגו׳. מהרס״ו ז״ל:

9. Vayishlach.4

   זה מבנו של הרב הקדוש המחבר זללה״ה

10. Vayishlach.5

    ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור וכו׳. יש לדקדק תחלה במלת במרמה בפרט על פי רש״י שפי׳ במרמה. ועוד מאי וידברו ויאמרו תרי לשני דשניין הדדי. ועוד מאי דקאמר לא נוכל לעשות הדבר הזה כי הוא יתורא דקרא הוא. ועוד אך בזאת נאות לכם וכו׳. דהיל״ל תאותו לכי שהם היו מבקשים ליאות לבני יעקב. לא בני יעקב היו מבקשים ליאות לשכם וחמור. אכן נלע״ד הפשוטה מעוטא דמעוטא הגם כי בזה רבו הדעות הלא לאלהים פתרונים ונאמר כי היה מן הראוי לבני יעקב לעשות כסדר להשיב תחלה למי שדבר תחלה. ולהשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי חמור דבר עמהם תחלה ואח״כ בא שכם לדבר עמם. א״כ היה להם להשיב לחמור ולשכם. ולמה שנו טעמם באומרו ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור. ובזה יובן מלת במרמה שפי׳ רש״י ז״ל. כי מה שהשיבו בני יעקב לשכם תחלה היה הדבר בחכמה כן. כדי שיעשו הדבר כמ״ש הפסוק ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב. ואילו היו מדברים לחמור תחלה היה מפציר בדבר וימאן באומרו מה לי ולצרה תצא אש מאתם ותאכל את שכם ודינה לכן דברו תחלה לשכם שהוא עשה יעשה בחשקו ויעשו אחרים עמו. ודברו בטענה כי אפשר ליתנה לו כי אם בזה התנאי להיות כי עד עתה היה הדבר באונס ואין עליהם משפט מות כי אונס רחמנא פטריה ועתה אם ניתנה לכם ברצוננו ימצא כי היה הדבר באונס וסופו ברצון וחוששני מחטאת. אכן כאשר תמולו עצמכם אדרבה יהיה לנו זכות בתחלת המעשה כמעשה יעל שנבעלה לסיסרא כדי להפילו ולזכות נחשבה לה כמו כן עתה. וז״א נאות לכם כי על ידכם יתגלגל לנו זכות ובזה ידוייק היטב באומרם לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו כי נמצינו מודים בתחלת המעשה בתתנו אותה כעת ברצוננו. או ירצה כי היה טוען שכם בדין הגם כי אביו חמור היה וטען בתחלה בדבריו הרבו עלי מאד מוהר ומתן הגם כי הדין כי אונס שותה בעציצו. ולכן לא אוכל לשלחה לכן הרבו כי זאת היא עלי ולזה השיבו הם את שכם תחלה כי היה בעל המעשה וידברו את אשר טמא והן אמת כי כן הדין כי שותה בעציצו. אכן לא נוכל לעשות הדבר הזה כי אין הדין רק בישראל אבל לא באיש אשר לו ערלה. אכן בזאת נאות לכם לקיים הדין אם תהיו כמונו וכו׳. והדבר מבואר. זה נלענ״ד. יצחק בן הרב המחבר זללה״ה:

11. Vayeshev.1

    וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו׳. (בראשית רבה פ׳ פ״ד) היכן היה ר׳ יוסי אמר כל א׳ וא׳ היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה וגו׳. פי׳ ר׳ יוסי דרש וישמע לשון שמיעה כמשמעו ור׳ נחמיה ורבנן דרשי לשון הבנה. אבל יש לתמוה אם אותו היום של ראובן אימתי שמש אביו ובא מיד. ועוד כיון שכל אחד הוא משמש את אביו יומו למה הוצרך יעקב לשלוח את יוסף ימתין מעט עד שיבוא אחד מהם לשמשו והוא יודיענו שלום אחיו ושלום הצאן. ויש לפרש שמתחלה נתכוונו אחיו לעשות תחבולה ולפרוש לו רשת ללכדו. שקודם לזה היו רועין בקרוב לאביהם. והיה אף יוסף רועה עמהם. כמו שאמר היה רועה את אחיו בצאן. וכשקנאו בו הלכו למרחוק אולי יבוא לשם ונקמו ממנו. ג״כ מכלל תחבולתם שאותו היום עכבו לראובן שלא ילך אצל אביו לשמשו כדי שישלח אביהם את יוסף. וסבת עכבתם לראובן שאמרו לו שכוונתם ליסע לדותן שיתעכב כדי לעזרם בנסיעתם. ואח״כ ילך אצל אביהם. וז״ש הנה שמעתי אומרים נלכה דותינה. ולכך נצטער יעקב שלא בא אחד מהם אותו היום כמנהג. ולזה שלח את יוסף שחשש שמא נתקבצו עליהם אנשי שכם על מה שעבר. וז״ש הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך וגו׳. ויאמר לו הנני כמורא האב על הבן. ואמר לו לך נא ראה. כלומר ראה בעיניך. ולא שידע מפי המגיד והשיבני דבר מיד להורות על רוב צערו. וישלחהו וגו׳ כלומר שעשה לו לויה עד עמק חברון ומשם שלחו. וימצאהו איש והנה תועה וגו׳. דס״ל (שם ב״ר פ׳ פ״ד) ג׳ מלאכים נזדמנו לו. ולכאורה נראה שלא הועילו לו כלום. ולא השתדלו בהצלתו אדרבא שאילולא נזדמנו לו היה חוזר לאביו כשיראה עצמו תועה. ואע״פ שלא יחזור וישאר תועה טוב לו משיפול בידי שונאיו שרצו להרגו והאל ית׳ היה מצילו מחיות רעות כמו שהצילו מהנחשים. אמנם כל זה היה להשלים העצה של חבר נאה הקבור בחברון. והנה בבואו אצל אחיו היה אז ראובן טורח בצרכי הבית כדי להלוך אצל אביו לשמשו יומו. ומצא הדברים בפי אחיו שרצו להרוג את יוסף. וזהו וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו׳. והנה לא אמר כאן וישמעו אחיו כמו שנאמר ביהודה. אפשר שיהודה היה מלך עליהם ומוטל עליהם שישמעו בעל כרחם. ועוד י״ל שמ״ש ויקחהו וישליכו וגו׳ ויקחהו כתיב שהוא שמעון כדרז״ל (שם). לכן כששמעו הדברים מפי ראובן מיד קמו וישליכו שמעון הבורה. ואז כשהשליכוהו הבורה עדיין לא הלך ראובן אצל אביו כי היה מכין צרכי הבית עצמו ללכת. ואח״כ ישוב אל הבור אשר במדבר ויקח את יוסף להשיבו אל אביו. וז״ש בב״ר וישב ראובן וגו׳. והיכן היה ר׳ יהושע אומר כל טרחותו של בית היתה מושלכת עליו. וכיון שנפנה הלך אל הבור. ולפי זה יתיישב יותר אומרו הילד איננו ואני אנה אני בא כלומר כוונתי היתה שאוליך הילד אצל אביו בשובי. ועכשיו שהילד איננו איני רוצה לילך אצל אבי אע״פ שהוא יומי. ולזה ארז״ל (שם). שהפילו גורל מי ילך להוליך כתונת יוסף ונפל הגורל על יהודה.*ולז״א וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם כי אחר ששלחו כולם ביד אחד מהם נתקיים וישלחו ויביאו: ולז״א ור׳ אליעזר אומר עסוק היה בשקו ובתעניתו כשנפנה הלך לאותו הבור. ונפקא ליה מאומרו וישבו לאכל לחם וראובן לא ישב עמהם לאכול. ויש לעיין מה המעשה הזה אשר עשו שבטי יה שהתירו לעצמן לשפוך דם נקי ולמכרו. והנה י״ל שכוונתם היתה לש״ש שחשבו שמא ח״ו יהיו נפרדין ממעלתם מהקדושה. ויהיה יוסף עיקר ממלא מקום תחת אביו. והם יהיו כענין ישמעאל ועשו לפי שראו שאביו אהבו יותר מכל אחיו. ומסר לו ולמדו כל מה שלמד. וגם יוסף היה חושב כך. והיה מראה עצמו חסידות וגדולה בפניהם כמ״ש ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם שהיה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי כלומר מהבהמה בעודה מפרכסת והיה הוא מחמיר בזה. גם היה אומר שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ לענין הנשואין שהוא מותר. והוא היה מחמיר בדבר ג״כ היה אומר שקוראין לאחיו בני השפחות כלומר שהיו נותנין בהם קצת זלזול. והוא היה מחמיר בדבר. ואל הג׳ דברים רמזם הכתוב באומרו היה רועה את אחיו בצאן וגו׳. כלומר שומר אותם בענין הצאן. והוא נער היה שומר עניני הנערות ומעשה הנערים ומדקדק בהם. והיה אומר לאחיו שהם עושין מעשה הנערים. נשי אביו היה הוא קוראן נשי אביו לא כאחיו שהיו קוראין שפחות אביו. ולזה כשראו אותו עושה זה הפרישות והחסידות בפניהם וקנאו בו וחשבו שרצה לגרום עד שידחו ממחיצתם ועוד הוסיף בחלומות לחזק הענין. לזה אמרו שהותר להם לרדפו. מהרס״ו ז״ל:

12. Vayeshev.2

    ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק וגו׳. י״ל מה טעם אמר שמלותיו ולא אמר בגדיו כמו בראובן. ג״כ וישם שק במתניו ולא אמר ויחגור שק כמו חגרו שקים. או וילבש שק כמו במרדכי. ג״כ מה טעם זה האבילות המרובה. ועם היות שאין מתנחמין על החיים כדרז״ל (שם) עכ״ז לא היה ראוי לו לעשות אבילות באלו המעשים. ג״כ מהו ויקומו ולא אמר ויבואו. ג״כ אומרו כל בניו וכל בנותיו שאין דרך להיות המנחמים קטנים וקטנות. ג״כ מה טעם ויאמר כי ארד אל בני אבל וגו׳. כי מה השיב להם בכך. ונראה לפרש שיעקב התאבל על יוסף בשני מיני אבילות. א׳ מצד חסרון אדם גדול וצדיק כיוסף שזה ראוי לכל להתאבל עליו. ב׳ מטעם שהוא בנו שלא היה לו זכות להגן עליו ועונותיו הטו אלה. ולזה הוא שידע ערכו קרע בגדיו הנחמדים שהם שמלותיו. ע״ד שמלה לכם קצין תהיה לנו. וכמו ושמת שמלותיך עליך הנז׳ ברות כנז׳ בדרז״ל (בירושלמי דפאה פ״ה ה״ז. וברות רבה) וזה הוא מצד אבילות הכולל אפי׳ שלא היה בנו היה עושה זה וכנז׳. הב׳ אמר וישם שק במתניו שהוא שם על בשרו מבפנים השק דבוק על בשרו תחת בגדיו ונתנו על מתניו לרמוז על התאבלו על בנו שיצא ממתניו ומחלציו והתנהג בזה האבילות שבצנעא ימים רבים. אח״כ הרגישו בו כל בנותיו וכל בניו. וראו שמה שהוא עושה הוא סימן רע להם. כדרז״ל (מ״ק כ״ז) כל המתקשה על מתו יותר מדאי. על מת אחר הוא בוכה. ולזה קמו כנגדו לבטל ממנו הדבר בהכרח. או ירצה שקמו כנגדו בטענה חזקה ואמרו לו למה לא יתנחם בשביל א׳ והרי יש לו בנים ובנות ובניהם אחריהם. וז״ש כל בניו וכל בנותיו. והשיב להם שאינו חושש מהם אפי׳ שהם רבים. כי הוא בוכה ומתאבל על בנו שאין אחד מהם ממלא מקומו. וכפי הפי׳ הראשון ירצה כי ארד אל בני אבל שיתנהג באבילות כל ימיו על בנו שלא הגין זכותו עליו. וכמה חסידים בוכים ומתאבלים כל ימיהם כשרואים שנכשלו ח״ו באיזה דבר ואפי׳ קל כענין ר׳ יהושע בן חנניה שהיה מתענה כל ימיו שהושחרו שניו לפי שאמר בושני מדבריכם ב״ש כמוזכר בחגיגה כ״ב. וי״מ שהשיב להם אדרבה שיותר טוב שלא יראוהו שמח אלא עצב שלא יקטרג עליו השטן. עוד ע״ד שאמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי כלומר אשכחה לגמרי מן הלב או לפחות אעפ״י שלא אשכח מן הלב אעזבה פני פנים של זעם ועצבון ואבליגה כלומר אתחזק לפני בני אדם כמי שאין לו צער יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני שהוא מפחד שלא יקטרג עליו וגו׳. מהרס״ו זללה״ה:

13. Vayeshev.3

    ויאמר הבה נא אבוא אליך וגו׳ ותאמר מה תתן לי כי תבוא אלי. הנלע״ד שיובן עם מאי דאיתא בש״ס ד׳ דעות במטה בכל מי שנושא אלמנה (פסחים קי״ב ושם איתא גרוש שנשא גרושה וע״ש) הם ארבע דעות. גם איתא במדרש שיהודה מצאה בתולה ומיעכה באצבע הן עתה יהודה חשב כי אלמנה היא ולא רצה שתחשוב בזנאי אחר או בבעל אחר חלה פניה בנא לשון בקשה. וזהו הבה נא. וכמו שפי׳ רש״י הכיני עצמך ודעתך לכך ר״ל שלא תחשבי בשום אדם אחר אלא שאני אבוא אליך דוקא שאני מלך לפי שמחשבה מועלת. ותאמר אתה חושב כי אלמנה ופנויה אני לכן אתה רוצה לבוא אלי כדין פנויה שאינה מתקדשת אלא בביאה אבל תדע כי בתולה אני וצריכה אני קדושין אחרים. וזהו מה תתן לי כי תבוא אלי. ודו״ק כי הוא דבר נאה. נאום יצחק זרחיה אזולאי בן בן בנו של הרב המחבר זללה״ה:

14. Miketz.1

    את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה ועתה ירא פרעה וגו׳. י״ל שהיל״ל את אשר האלהים יעשה כי עדיין לא עשה אותו. כי הרעב והשבע עדיין לא בא. גם ראוי לידע כי הלא הליועץ למלך נתנוהו. ואמר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו׳. והיה די לו שישיב מה ששאלו ממנו לפתור החלום. אבל לתת עצה מי שאל ממנו. אך הענין כמשז״ל (ברכות נ״ה) ג׳ דברים אין הקב״ה מניח לאחרים שיכריזו אותם. אלא הקב״ה בעצמו הוא מכריז עליהם והם הרעב והשובע ופרנס טוב על הצבור. הרעב שנא׳ כי קרא ה׳ לרעב וגו׳. וז״ש את אשר האלהים עושה. פי׳ הדברים אשר האל ית׳ עושה בכבודו ובעצמו תמיד ומכריז עליהם. זהו מה שהגיד לפרעה וז״ש עושה ולא יעשה כי תמיד הש״י עושה דבר זה להכריז הוא בעצמו על הרעב והשבע. וענין הרעב והשבע הוא אשר הגיד לפרעה וז״ש ועתה ירא פרעה איש נבון וגו׳. פי׳ כיון ששני דברים נתקיימו עתה ג״כ תקיים גם את השלישית שהוא פרנס טוב. כיון שהרעב והשבע הכריז השי״ת עליהם. א״כ עשה אתה באופן שיתקיים הג׳. והוא שתמנה פרנס טוב על הצבור. וזהו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. משם הרי״א זלל״ה:

15. Miketz.2

    ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך וגו׳. ירצה לדעתי לפי שכוונת פרעה להמליך את יוסף הן מצד שהיה יודע כל הלשונות כדרז״ל (סוטה ל״ו). הן מצד חכמתו כאומרו אין נבון וחכם כמוך. והנה להיות שהיה בנמוסי מצרים שא״א לעבד למלוך עליהם כדרז״ל (ב״ר פ׳ פ״ט). לזה לחכמת פרעה אמר ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה. כלומר כי שם כל המלכים כשהיו מלכים על מצרים היו קוראים אותם פרעה כדרז״ל לז״א ששם פרעה המורה על המלוכה ייוחס אלי לא אליך שאתה עבד כנז״ל כי לא יניחוך המצרים למלוך כנז׳ אמנם אני מיעד לך כי המלכות והממשלה בעצם לא יהיה רק אליך. וזהו ומבלעדיך וגו׳. ובזה הענין אעשה רצוני להמליכך בלא פחד מצרים וגו׳:

16. Miketz.3

    ותחלינה שבע שני הרעב לבוא וגו׳. דרז״ל (שם פ׳ צ׳) נכנסו חולניות שלא היה כמנהג שני הרעב שמתחיל הרעב מעט מעט. אבל כאשר נכנסו אותן שני השבע מיד הרקיבה התבואה והקמח שהיה מצוי אצלם כמ״ש במדרש (שם) עד שהם יושבים על השלחן בקשו אפילו פת קיבר ולא מצאו. אמרו לו כך אמר יוסף והיה האוכל לפקדון וגו׳. וזהו אשר אמר יוסף ואפשר שזהו מה שרמז הכתוב באומרו ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם. ותרעב כל ארץ מצרים. פעם אומר ובכל ארץ מצרים היה לחם. ופעם אומר ותרעב. ועוד מהו היה לחם היל״ל היה אוכל. ועוד מהו היה היל״ל יש אוכל כמו כי יש שבר. אבל מתחלה התחיל הרעב בשאר הארצות. ובכל ארץ מצרים עדיין יש לחם ממה שכבר היה להם. שלפי שהיה שבע גדול בארץ מצרים אין לך עני שבהן שלא נשאר לו בסוף שני השבע מריבוי הברכה לחם וקמח הרבה מה שאוכל כמה חדשים. משא״כ בשאר ארצות שלא היה להם שבע גדול. כמו שנאמר ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים. שבארץ מצרים לבד היה שבע גדול. לא בשאר ארצות אבל מיד ותרעב כל ארץ מצרים שהרקיב כל מה שנמצא בידם מהקמח והלחם והרעיבו. וזהו לשון ותרעב. ולא אמר ויהי רעב בארץ מצרים. ויצעק העם אל פרעה ללחם. מ״ש ויצעק ולא אמר ויבקש העם מאת פרעה לחם אפשר שרמז. שדרז״ל (שם פ׳ צ״א) מונע בר יקבוהו לאום זה פרעה. וברכה לראש משביר זה יוסף. ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו דרז״ל (שם) שאמר להם שיהיו מלין את עצמן וזהו לשון עשייה:

17. Miketz.4

    והרעב היה על פני כל הארץ. דרז״ל (שם) שלא התחיל הרעב אלא מן העשירים שהם פני הארץ. ואעפ״י שכבר נאמר ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם וגו׳. כיון שכתיב והרעב היה על כל פני הארץ ולא כתיב ויהי רעב על כל פני וגו׳ מהו היה שכבר היה קודם ותרעב כל ארץ מצרים. ויפתח יוסף את כל אשר בהם דרז״ל (שם פ׳ צ׳) המאושרים שבהם כלומר שבחר למצרים האוצרות שבהם התבואה הטובה והמשובחת והקדים עניי עירו לתת להם תבואה טובה. ואח״כ עניי עיר אחרת כמשפט. ויחזק הרעב בארץ מצרים וגו׳. מה שהוסיף פעם אחרת ויחזק הרעב בארץ מצרים. אפשר שנתכוין על שאר מצרים כי בתחלה אמר והרעב כבר היה על כל פני הארץ שהם העשירים ועשה להם יוסף כבוד ופתח האוצרות הטונים ומכר להם ואח״כ חזק הרעב בשאר הארץ ומכר להם. מהרס״ו זללה״ה:

18. Vayigash.1

    ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. אדני שאל וגו׳ עד ולא יכול יוסף להתאפק וגו׳. ויש להשים לב ראשונה באומרו ויגש אליו יהודה אחר שכבר היה מדבר עמו כנזכר בסוף הפ׳ הקודמת. עוד באומרו אליו כי היל״ל ויגש יהודה וגו׳. ועוד אומרו ויאמר בי אדוני אם הכוונה כמו שאמר המתרגם לשון בקשה היל״ל נא אדוני. ועוד כפל הבקשה באומרו ידבר נא עבדך ואם כמו שאמר המתרגם ימלל כען וגו׳ הנה יראה מותר כי היל״ל ידבר עבדך דבר וגו׳ מאי עתה. ועוד אומרו ואל יחר אפך וגו׳ על מה יחרה לו כי אלו הדברים כולם הם תחנונים. עוד ק׳ היל״ל ואל יחר אפך בי כי כמוך או אל יחר אפך לבד. ועוד אין משמעות לאומרו כי כמוך כפרעה אם הכוונה לומר כי הוא דומה בעיניו כמלך היל״ל כי אתה כפרעה. עוד אומרו אדני שאל את עבדיו וגו׳ הנה כל אלו הדברים דברי מותר כי עיקר הדברים הוא ישב נא עבדך תחת הנער וגו׳ ומה טעם האריך בספור העבר. ועוד הערות אחרות יאריך לזוכרם יתישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם אפשר לומר לפי שהשואל שאלה מה כדי לינתן לו שאלתו ותעשה בקשתו צריך לכוין ו׳ תנאים. א׳ צריך להשתדל הוא בעצמו לעשות ולבקש שאלתו בלי אמצעי בינו לבין השואל והענין לפי שבעל הענין נפשו נשברה בקרבו וישתדל בכל מאמצי כחו להמציא ענינים מה שאין כן אם היה הענין על ידי אמצעי כי לא ישתדל בענין כי אם על צד היותר טוב ולא ישתדל בכל כחו ולזה אסתר לא שלחה לאחשורוש על ידי אגרת או ע״י התך וכיוצא אלא היא עצמה שמה נפשה בכפה כנודע. התנאי הב׳ שצריך השואל להכניע עצמו לפני המשאיל וידבר בלשון רכה ותחנונים כי זה מבוא גדול לעשות את שאלתו הלא תראה הגבעונים לא מלאו שאלתם כי אם מהכנעתם לפני יהושע ומרבית דברתם. התנאי הג׳ צריך השואל לסדר דברי שאלתו באופן היותר קצר כי זה מבוא גדול לעשות את בקשתו וזהו תנאי הכרחי לפני ב״ו הלא תראה מרע״ה לפני האל שמר זה התנאי באומרו אל נא רפא נא לה. התנאי הד׳ צריך השואל שידבר בקול נמוך דומה לבעל חוב כי זה יעזור למלאות את שאלתו שזה יורה שלבו נשבר ונדכה שאם ידבר בקול חזק לא יעשה את שאלתו הלא הראה כי מתנאי המתפלל הוא שלא ישמיע קולו בתפלתו. התנאי הה׳ צריך השואל לבקש העת הראוי לשאול בה שאלתו ר״ל שתהיה עת רצון ויהיה המשאיל שמח שאם יהיה עת רוגז אין מבוא בשאלתו הלא תראה דוד ע״ה שמר זה התנאי באומרו ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון וגו׳. התנאי הו׳ צריך השואל שישאל שאלתו מאת איש שיש לו כח לתת את בקשתו כמו המלך כי אם ישאל מאת איש חסר לחם שיתן לו עושר וכבוד ודאי אין מבוא בשאלתו ואל זה כיון דוד באומרו ואני תפלתי לך ה׳ כי האל ית׳ בעל היכולת הגמור. והנה יהודה ע״ה בראותו היותו מנוצח לפני יוסף ואין מנוס לפי הדין כמו שהודה על זה הוא בעצמו באומרו מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק וגו׳ לזה נגש להתחנן לפניו ולבקש ממנו בדרך תחנונים לעשות עמו לפנים מן השורה ושמר בבקשתו כל הו׳ תנאים הנזכר. אם כנגד התנאי הא׳ אמר ויגש אליו יהודה ר״ל כי היתה בקשתו זאת בלא אמצעי ביניהם כי אם הוא בעצמו נגש לדבר לו וזהו אליו כי זה מבוא גדול לעשות את שאלתו כנז׳. ואם כנגד התנאי הב׳ אמר ויאמר בי אדני ר״ל בבקשה ממך אדוני כי זה יורה על הכנעתו ורבוי תחנוניו לפניו. ואם כנגד התנאי הג׳ אמר ידבר נא עבדך דבר ר״ל כי אינם רובי דברים כי אם דבר א׳ לבד שהוא דבור קצר. ואם כנגד התנאי הד׳ אמר באזני אדני ר״ל כי דברי נמוכים הרבה וגו׳. ואם כנגד התנאי הה׳ אמר ואל יחר אפך בעבדך כי אני מבקש ממך שיהיה עת רצון לפניך ולא תהיה בכעס. ואם כנגד התנאי הו׳ אמר כי כמוך כפרעה ר״ל כי יש לאל ידך לעשות את שאלתי כמו פרעה שהוא מלך. ואחר ששמר כל התנאים אמר שאלתו והוא אומרו אדני שאל וגו׳. או ירצה באופן ב׳ והענין לפי שאמר למעלה שכאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין הנה כאשר באו העיר ועמדו לפני יוסף הנה עמד למשפט כלומר מה משפט הגנב ויהודה שפט בצדק כי האדם יראה לעינים ואמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וגו׳. והנה יוסף נתחסד עמהם לפנים מן השורה ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו׳ ואתם עלו לשלום אל אביכם ונראה שכאשר אמר להם עלו לשלום אל אביכם נכנס לביתו והוציאם מלפניו. וכן מצאתי כתוב בספר הישר של דברי הימים קדמון מאד בספרו זה המעשה כתב וז״ל ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון כל עבדיך היום על כן עשה לנו הדבר הזה היום ויקם יוסף ויחזק בבנימן ויקחהו מאת אחיו בחזקה ויבא הביתה וינעל את הדלת בפניהם ויצו יוסף לאשר על ביתו ויצא ויאמר אליהם כה אמר המלך לכו לשלום אל אביכם הנה לקחתי את האיש אשר נמצא גביעי בידו וגו׳ עד כאן לשונו. הנה יראה מדבריו כבר נפרד מהם ונכנס והם יצאו מלפניו לחוץ והנה מחוק המלכות כאשר יצא האדם מלפני המלך וכ״ש אם יצא חייב לא יוכל ליכנס שנית לפני המלך אלא אם יאמר בי הנאת המלך כלומר אני רוצה להגיד תועלת המלך כי אז יכניסוהו לפני המלך עכ״פ וזה חוק בין אדום וישמעאל כנודע. והנה אחר שיצאו מלפני יוסף כנזכר אמר כי סבה שנתקרב ונגש אליו שנית הוא לפי שאמר בי אדני כלומר בי הנאת המלך ומצד זה נכנס לפניו שנית וז״א ויגש אליו יהודה וסבת ההגשה אליו היא אומרו בי אדני כנזכר ואומרו ידבר נא עבדך דבר באזני אדני כלומר נכנסתי לפניך לדבר לך דבר שהוא הנאתך ואתה חפץ לשומעו ויכנס באזניך כי הדבר שאין האדם חפץ לשומעו הוא כאלו לא נשמע כלל. ואומרו ואל יחר אפך בעבדך וגו׳ יובן בשנקדים ב׳ הקדמות מבוארות בעצמם. הא׳ היא שיוסף לא היה רוצה לקנות עבד אלא לבנימין לבד לא שאר אחיו. ולזה כאשר אמר יהודה הננו עבדים לאדני וגו׳ חרה אפו ואמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום ר״ל שכוונתו שלא יהיה לו עבד כי אם בנימין. הקדמה ב׳ ידוע הוא כי שם עבד יאמר על ב׳ פנים. א׳ יאמר על העבד הקנוי בכסף כמו בנימין בזה המקום כי הוא עבד יוסף ממש ושייך בו מקח וממכר. ב׳ יאמר עבד על אדם שמכניע עצמו לפני חבירו או לפני מלך ושרים שכאשר יאמר האדם לפניו אני עבדך אין הכוונה שהוא מקנת כספו אלא לרמז על גודל מעלתו שהוא גדול ממנו במעלה כעבד לפני אדוניו. והנה יהודה ע״ה כאשר נכנס לפני יוסף אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדני והנה קרא עצמו עבדו של יוסף ולפי שיוסף לא היה רוצה שיהיה עבדו כי אם בנימין כנזכר לא זולתו לז״א ואל יחר אפך בעבדך ר״ל אל יחרה אפו בי באמרי כי אני עבדך כי אמרי עבדך הוא כפי הבחינה הב׳ לא כפי הבחינה הא׳ וז״א כי כמוך כפרעה ר״ל אחר שאתה כמו המלך מזאת הבחינה אני אומר כי אני עבדך לא כפי הבחינה הא׳ שאין אתה חפץ בזה כנז׳ כי בזה יחרה אפך בי כנזכר ואומרו כי כמוך כפרעה ירצה לדעתי והוא להראות מעלת יוסף והענין שאם אמר כי אתה כפרעה יובן שאתה דומה אליו קצת לא שוה לו לז״א כי כמוך כפרעה ר״ל אתה דומה לפרעה ופרעה דומה לך שירמוז שאתם שוים במעלה כמו כעם ככהן וגו׳ והוא דקדוק נכון. ואמר אדני שאל את עבדיו לאמר וגו׳ ירצה לפי שכל אשר ישמע דברי יהודה כעת לאמר כי בנימין אם יקחנו לעבד ימות במהרה ולזה יותר טוב ליוסף שיקח לעבד יהודה במקום בנימין. הנה כל השומעו יאמר כי במרמה הוא מדבר כדי שיציל בנימין מיד יוסף והוא יהודה איש גבור לא ישוב מפני כל ולא יעברו ימים אחדים עד אשר יברח וינצל מיד יוסף גם הוא ולזה הוא נתן עצה ליוסף שיקח לעבד יהודה תחת בנימין והנה כפי זה לא יש תועלת בדברי יהודה כלל כי כל השומעו יצחק לו ולזה יהודה בחכמתו הקדים לדבריו הקדמה מפורסמת אמיתית שממנה יתאמתו דבריו ואין מי שיכחישם וז״א אדני שאל את עבדיו לאמר וגו׳ ר״ל דע אדני כי מה שאני אומר שבנימין לא יאריך ימים אצלך כבר נאמרו אליו הדברים קודם זה המעשה והוא שכאשר שאל לנו אדני מאז בתחלה היש לכם אב או אח היה אז אנחנו כלנו מסיחים לפי תומנו ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו והנה להפליג אהבת יעקב לבנימין אמר יש לנו אב זקן שמדרך הזקן יושב ובטל בלא מלאכה וכל היום משתעשע בו ע״כ וג״כ הילד הוא קטן אעפ״י שאביו זקן הילד קטן לפי שלא נולד לו אלא בימי הזקנה ומדרך הטבע שיהיה אהוב לפני אביו עוד נוסף על זה שאחיו מת. עוד שנותר הוא לבדו מכל בני אמו. עוד סבה אחרת שאביו כל אהבתו אהבו יותר מכל אחיו וכל אלו הסבות יורו על חוזק אהבת יעקב עם בנימין והנה אחר שעברו ונאמרו כל אלו הדברים מאז ואנו מסיחים לפי תומנו ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו לטובה ואנחנו אז השבנו אל אדוני כי זה נמנע כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו והסבה בזה ועזב את אביו ומת כי בהכרח ימות מסבת חוזק הדמיון של הנער ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל לרמוז כי נתאחרנו שם זמן הרבה בעבור הנער עד שלא נשאר לנו אוכל כלל וזה רמזו באומרו שובו שברו לנו מעט אוכל ר״ל כי אפילו דבר מועט היינו חסרים כי זה יורה על העכוב שנתעכבנו כדי שישלח עמנו הנער ונאמר לא נוכל לרדת וגו׳ ויאמר עבדך אבי אלינו וגו׳ ולקחתם גם את זה מעם פני וגו׳. והנה מכל זה יובן כי דברי דברי אמת כי בנימין לא יאריך ימים אצלך ולזה העצה הנכונה היא שאשב אני תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו. והנה בשבת יהודה לעבד תחת בנימין יש ב׳ ספיקות. א׳ שאין מי שיהיה בן חורין ויקנה עצמו לעבד ללא תועלת ואין זה כי אם ערמה ממנו לפי שהוא גבור באחיו בחר בזה ולמחר יברח מאדוניו. ב׳ מצד יוסף בעצמו שהיה ירא אלהים יעשה משפט כי לא יענש יהודה ויקחהו לעבד על לא חמס עשה ויפטור לבנימין בעל העונש ולזה מצד ב׳ הספיקות הנזכר הוא נמנע ישיבת יהודה תחת בנימין. ולזה יהודה להתיר ב׳ אלו הספיקות הקדים לדבריו ב׳. דברים ואמר אם כנגד הספק הראשון אמר הרבה הנאה יש ליהודה בשבתו לעבד תחת בנימין יותר משיהיה בן חורין אצל אביו. וז״א ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה וגו׳. ולזה מזאת הסבה יותר טוב לי לישב לעבד ולא אסבב מיתת אבי וא״ת בספק הב׳ שיוסף לא יעשה כי אם ביושר כנזכר ולא יחייב את הזכאי ולא יזכה את החייב. להשיב על זה הספק אמר כי עבדך ערב את הנער וגו׳ כלומר אחר שאני ערב בו הנה ודאי אחר שהוא גנב כאלו גנבתי אני ולזה ועתה ישב נא עבדך תחת הנער. ומה נחמד אומרו ועתה כלומר אחר שכבר סדרתי כל דברי וכל טענותי הנה עתה ראוי ומחויב בין מצדו בין מצדי שאשב תחתיו לעבד שהוא ודאי לא יאריך ימים בביתך כנזכר. וביאר יותר כי הוא נמנע שיעלה הוא וישאר בנימין לעבד וז״א כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתנו פן אראה ברע וגו׳ והנה בראות כל האנשים הנצבים דברי יהודה כי נעמו כנזכר כי כלם נכוחים הנה ישרו בעיניהם ואמרו כלם פה אחד טוב הדבר כי זה יותר טוב וזה תועלת המלך ולזה ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו כי כלם הודו ליהודה ואמתו דבריו שהם דברי אמת כנזכר וכל זה הוא הפך מסברת יוסף ולזה לא יכול יוסף להתאפק לדבריהם ויקרא הוציאו כל איש מעלי וג״כ יוסף לא מצא בפיו מענה ליהודה כי נצחו בטענותיו כנזכר. ולזה אין מנוס ליוסף אלא להתודע להם ולז״א ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וגו׳. ובמדרש רבה (פ׳ צ״ג) ויגש אליו יהודה הה״ד בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו. תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו. נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך. עשה זאת בני והנצל לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו ויגש אליו יהודה. ובמדרש ילקוט מחולפת הנוסחא ובמדרש ילקוט משלי הוא בנוסחא ג׳ וכפי נוסחת המדרש רבה יש להשים לב ראשונה באומרו תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו כי הוא מהתימה שיעקב ע״ה יקרא ליהודה זר והוא אביו היותר קרוב ואהוב לו. ועוד אומרו נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ והנה אומרו אם לא הביאותיו אליך היא היא הערבנות בעצמה וכפי דרז״ל נראה שהם ג׳ דברים. אמנם י״ל לפי שהחכמים ז״ל הוקשה להם למה לא נכנס לדבר לפני יוסף אלא יהודה מכל שאר אחיו לזה הרצו כי סבת זה הוא לפי שהיה ערב ליעקב ע״ה ולזה הכניע עצמו לפני יוסף וז״א בני אם ערבת לרעך אנכי אערבנו וגו׳. והנה ערבנות יהודה לבנימין היה בב׳ פנים. אחד שקבל אחריותו עליו שיערבנו כמו שאמר אנכי אערבנו. שנית שנשבע בשבועה על זה וז״א מידי תבקשנו כי מפני ב׳ אלו הדברים אמר וחטאתי לאבי וארז״ל (שם פ׳ צ״א) כל הימים בעולם הזה ובעולם הבא והענין כמו שאמרנו כי בעולם הזה יתבענו מצד הערבנות שנכנס ערב ובעולם הבא יתבענו מצד השבועה שנשבע כנזכר והנה יהודה בעולם הזה אצל אביו הוא קרובו ורעו וז״א בני אם ערבת לרעך וגו׳ אמנם בעולם הבא שם אין קורבה לנפש הבן עם נפש האב כי הקורבה היא מצד החומר לא מצד הנשמה ולזה בתביעת השבועה שהיא לעולם הבא כנזכר נקרא יעקב זר ליהודה ואמר תקעה לזר כפיך מידי תבקשנו ר״ל מסבת השבועה שנשבע לו בידו בתקעת כף. ואומרו נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ ירצה כי מה שנוקש יהודה הוא במאמר פיו שאמר ונשבע אם לא הביאותיו אליך הנה כעת לפני יוסף נוקש בו וזה באומרו הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וגו׳ כי בדבריו אלה נוקש בדבריו הראשונים וזה שאחר שנתחייב שיביא אותו אל אביו למה גזר דינו שיהיה עבד עולם לפני יוסף כי הוא בעצמו גזר על עצמו בלי הכרח כלל כי היה ראוי אליו שימתין מה יהיה הענין ומה ישפוט יוסף וז״א נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ והנה מסבת זה הוצרך לתקן הוא ולא שאר אחיו וז״א נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ וז״א לך התרפס והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו עליך ויגש אליו יהודה וגו׳:

19. Vayigash.2

    והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף וגו׳. יש לשאול מה טעם וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו כי מה תועלת יש להם באחי יוסף עד שהשתדל פרעה לעשות מאמצי כחו כדי שיבואו למצרים כמו שנאמר וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי והפליג לדבר טובות כמבואר בפסוקים. ויש להשיב ע״ד שהשיב הרמב״ן ז״ל ואמר ששמחו בדבר להסיר מעליהם חרפת נער עברי עבד שהוא מושל עליהם ועתה נתברר שהוא בן חשובים ורצה פרעה לפרסם דבר זה ולהודיעו בכל ארץ מצרים. ולז״א ליוסף ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים וגו׳ כלומר שדבר זה בדרך צווי המלך הוא שתעשה אותו עכ״פ ולא תחשוב שהוא להנאתכם ואם לא תרצו לא תעשוהו אבל הוא להנאתנו שנסיר מעלינו זאת החרפה ואפשר שלזה אמר קחו לכם מארץ מצרים ולא אמר קחו לכם סתם דפשיטא דמארץ מצרים הם נלקחים כמו שלא אמר טענו את בעירכם מארץ מצרים אבל כוונתו לומר שאלו העגלות לא ילקחו מבית המלך אלא מארץ מצרים תקחו אותם מאת כל הנמצאים בארץ מצרים כדי שישאלו הכל מה זה ועל מה זה ויתפרסם הענין אצל הכל ובזה יהיה כבוד גדול ליוסף ותוסר מעליו החרפה ומעל כל מצרים:

20. Vayigash.3

    ואפשר שרמז בכאן ה׳ סבות המונעות האדם להניח ארצו ומולדתו ללכת אל עם אשר לא ידע מתמול שלשום והם הא׳ אולי לא ימצא מקום לדור בו. הב׳ אולי לא ימצא מזונותיו כי עיקר דירתו של אדם במקום מזונותיו. הג׳ טורח המשא שנושא הבהמות שצריך לשכור לצורך משאו. הד׳ הכלים הגדולים שא״א לשאת אותם ממקום למקום ומוכרח הוא שיניחם במקומם. הה׳ היותו גר בארץ נכריה במקום שאינו מכירו זה קשה מכלם להניח כבודו וכבוד בית אביו ולילך במקום שיהיה גר נבזה. ולזה הקדים לומר כנגד זאת הסבה וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי כלומר שכבוד גדול יש לכם בנסיעה הזאת שאצלי אתם באים. ועוד רמז להם שלא תמנעו מצד שאתם נשפלים לאחיכם שהוא יוסף והוא למעלה מכם כי אצלי אתם באים ולא אצלו. וכנגד הא׳ אמר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים שהיא ארץ גושן. וכנגד הב׳ אמר ואכלו את חלב הארץ. וכנגד הג׳ אמר קחו לכם עגלות לטפכם וגו׳. וכנגד הד׳ אמר ועינכם אל תחוס על כליכם וגו׳:

21. Vayigash.4

    ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. י״ל שיל״ל ולא עמד איש אתו בהתודעו אל אחיו. מאי בהתודע יוסף אחר שביוסף הוא מדבר. י״ל ע״ד שרז״ל (ב״ר פ׳ צ״ג) שהיה יוסף קורא יוסף בן יעקב יוסף בן יעקב בא לכאן ולא היו רואין אדם. ואח״כ אמר להם אני יוסף אחיכם. וכפי זה אמר ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף וגו׳. כאילו יש כאן ב׳ יוסף יוסף המדבר שעליו נאמר אתו. ויוסף בן יעקב אחר שהיה קורא לו יוסף בן יעקב והיינו בהתודעם יוסף אל אחיו. שהיינו אותו יוסף הנקרא וכוונת יוסף בכל זה שלא להבהילם פתאום שלא ימותו. לזה הרגילם בזה בהדרגה בתחלה הזכיר להם שם יוסף בן יעקב כדי שיפול דעתם עליו ולא יהיו נבהלים ואח״כ אמר אני יוסף העוד אבי חי ועם היות שכבר שאל להם על שלום אביהם הזקן קודם לזה עכ״ז חזר לומר להם העוד אבי חי לרמוז להם שלא יפחדו שלא יגמלם רעה שהוא חושש לכבוד אביו וכענין שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו וגו׳ כי כל עוד שהיה אביהם חי לא היו יראים וגו׳:

22. Vayigash.5

    וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ וגו׳. י״ל שכבר אמר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. למה חזר לומר לשום לכם שארית בארץ. גם מהו מוסיף עוד לומר ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ומהו לפליטה היל״ל ולהחיות לכם פליטה גדולה. ועוד לשון פליטה משמע על קיבוץ בני אדם וריבוי עם שימותו הרבה מהם וישארו פליטים קצת מהם כמו והיה המחנה הנשאר לפליטה ורבים כזה. גם מהו לשון גדולה והנה לא מצינו שמתו מהם ברעב שום אחד וא״כ מהו לפליטה. ויש לפרש שעיקר כוונת יוסף במ״ש וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם וגו׳ לשתי תועלות גדולות. והם האחת היא שכיון שראה יוסף שנתגלנלו הדברים מלמעלה שניתן בידו כל מזונות העולם ושכל העולם יתפרנסו מתחת ידו לא רצה שיהיה עיקר זה המזון והשפע הזה רק למצריים. כי זה הוא פגם גדול ליוסף ולמדתו העליונה. ולכן רצה שעיקר השפע יהיה לאחיו ובית אביו שהם מצד הקדושה והתמצית יהיה לקליפות. ולזה אמר מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגו׳. כי יש להבין מה טעם לזה המהירות הגדול שאמר מהרו וגו׳ רדה אלי אל תעמוד ועוד שאין ראוי כ״כ לשבח עצמו לפני אביו ולומר שמני אלהים לאדון לכל מצרים. ועוד אמר והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וגו׳. אמנם הטעם הוא כפי מה שאמרנו שכוונתו שזה השפע הגדול שניתן בידו אין ראוי לילך עיקרו לרשעים שהם מצד הקליפה כי זה פגם גדול כלפי מעלה. ולכן אמר ומהרתם והורדתם את אבי הנה. ונאמר וכלכלתי אותך שם וגו׳. וז״ש וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ לשון שארית נופל על הצדיקים כמו והיה שארית יעקב בגוים. שארית ישראל לא יעשו עולה וגו׳ וכיוצא. ולכן אני רוצה לשום אתכם עיקר ושארית בארץ ויהיה עיקר כל השפע הבא מצדי לכם. גם תועלת אחר להחיות לכם לפליטה גדולה כי ניבא שאע״פ שירדו למצרים בע׳ נפש במעט זמן יפרו וירבו לרוב כחול כמשרז״ל לא מת יעקב אבינו ע״ה עד שראה ס׳ רבוא יוצאי ירכו. וכל זה היה בי״ז שנה שחיה יעקב במצרים. וכ״ש שנתוספו יותר בימי יוסף אלא שניבא שסופם כולם למות בג׳ ימי אפלה ולא ישאר מהם כי אם ששים רבוא ואלו נקראים פליטה גדולה שהם ש׳ רבוא. וכל זה החיל הגדול כמה צריכים לפרנסתם אלולי רחמי שמים. שהקדים להם יוסף שאצר כמה אוצרות שאין להם מספר. וז״ש ולהחיות לכם לפליטה גדולה. כלומר שלחני ה׳ לפניכם כדי להחיות לכם לצורך פליטה גדולה שעתידה להיות צאתם ממצרים. מהרס״ו זללה״ה:

23. Vayigash.6

    ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף וגו׳ וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. כבר פי׳ הרמב״ן ז״ל פעם וירא אליו ויפול וגו׳. עוד יש לפרש וירא אליו חוזר ליעקב. שכמו שעשה יוסף כבוד לאביו ועלה לקראתו. כן עשה יעקב כששמע שבא יוסף יצא מן הבית ונראה לו ומיד נפל על צואריו ולא המתין עד שיכנס אצלו. עוד יש לפרש וירא אליו חוזר ליוסף והוא הפך זה הפירוש שהיה יעקב אבינו יושב עד שנראה אליו פתע פתאום ולא שלח אליו יוסף לומר אני בנך יוסף בא אליך כענין האמור בפ׳ ויחי ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך. כי לא רצה להטריחו לצאת לקראתו. עוד יש לפרש וירא אליו חוזר ליוסף. והוא עז״ה שכשעלה יוסף לקראת אביו עלו עמו כמה שרים רבים ונכבדים. ואע״פ שהיה יוסף ביניהם הכירו יעקב מיד כשראהו ביניהם ונפל על צואריו ולא הוצרך יוסף להודע לו עצמו ולומר לו אני בנך יוסף אלא מיד הכירו. עוד יש לפרש ע״ד המדרש שדרשו שהיה יעקב אבינו קורא ק״ש באותה שעה. ולזה בכה יוסף ויעקב לא בכה. ולפי זה המדרש נוכל לפרש וירא אליו שנתכוין הכתוב לומר שבא יעקב בעונתה של ק״ש של שחרית שעונתה היא משיכיר את חבירו הרגיל אצלו קצת בריחוק ד׳ אמות. ומסתמא יעקב אבינו ע״ה היה מדקדק לקרותה בעונתה. ולזה אמר הכתוב וירא אליו יוסף ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. יש לפרש מלת עוד שהוא מוסיף על הנפילה כלומר שלא די שנפל על צואריו אלא שבכה עוד שלא תאמר שלא עשה יוסף שנפל על צואריו אלא למראית עין ולא מלבו. והרמב״ן פי׳ שמוסיף על הבכיה שהוא בוכה קודם שידע שהוא חי ודחוק:

24. Vayigash.7

    ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו אעלה ואגידה לפרעה וגו׳. יש לדקדק בפסוקים הללו כי יוסף אמר שיאמר לפרעה אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי. ומשמע אלי לכבודי ועלי הוא מוטל לכבדם כפי כבודי. והוא לא אמר כן אבל אמר באו מארץ כנען ולא אמר אלי. ועוד שאמר שיאמר לפרעה. והאנשים רועי צאן וגו׳ ולא אמר כאן. ועוד שאחיו עברו על ציויו. שלא אמר להם כי אם שיאמרו אנשי מקנה היו עבדיך וגו׳. לא שיבקשו דבר מהמלך. והם הוסיפו דברים. לגור בארץ באנו כי אין וגו׳. ובקשו ואמרו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן. ואין זה מדרך מוסר לבקש בפני אחיהם שהוא משנה למלך ולא השגיחו על כבודו. ועוד שדבר זה שאמרו לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן כי כבד הרעב בארץ כנען. אין להם לאמרו לפרעה מאחר שעשה להם כל הכבוד כאמור למעלה שנאמר אמור אל אחיך זאת עשו. טענו וגו׳. וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי. וצוה להם ג״כ שיקחו עגלות לטפם ולנשיהם וליסע משם. כמו שנאמר ונשאתם את אביכם ובאתם. וממ״ש כי כבד הרעב בארץ כנען. ירצה שלא חששו למצותו ולא לכבוד שעשה להם. והיה להם להחזיק לו טובה ולומר לו שלא באו כי אם מחמת מצותו שצוה להם ונשאתם את אביכם ובאתם. ועוד מהו זה שהשיב פרעה ליוסף ואמר אביך ואחיך באו אליך. וכבר תיקן הרמב״ן מה שתיקן עיין שם בפי׳. ועוד מהו והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר וגו׳. היל״ל והיה כי ישאל לכם פרעה מהו כי יקרא. ועוד למה אמר פעם אחי ובית אבי. ופעם. אבי ואחי. ועוד שהוא אמר להם ואמרתם אנשי מקנה היו וגו׳. והם אמרו רועה צאן עבדיך:

25. Vayigash.8

    ויש לפרש שיוסף נתכוין לכבד אחיו כפי כבודו. כמו שאמר באו אלי. והוצרך לומר בפניהם דבר זה. ולא עשאו שלא בפניהם בעבור שרצה לצוותם שיאמרו שהם רועי צאן כדי שישבו בארץ גושן מאחר שתועבת מצרים כל רועה צאן. וכבר פי׳ בעל העקידה פי׳ דחוק עיין עליו. והנה מתחלה כך אמר שיהיו הדברים שילך הוא לבדו ויבקש מהמלך לכבד אחיו כפי כבודו. ויאמר לו באו אלי. ולזאת הסבה לא אמר אבי ואחי שלא רצה להפחית כבוד אביו לומר שהוא צריך לכבודו. ואח״כ כשיקרא להם פרעה ויאמר להם מה מעשיכם יאמרו לו אנשי מקנה. ובהכרח הוא שנאמר כן שאם תאמר שאמר להם שילכו ג״כ עמו כמו שנראה. כשהציגם לפני פרעה יקשה לנו מאחר שיאמר לפרעה בפניהם שהם רועי צאן למה ישאלם עוד פרעה ויאמר מה מעשיכם. ולזה אמר כי יקרא ולא אמר כי ישאל ואמר להם ואמרתם אנשי מקנה ולא רועי צאן שלא יפחיתו כבודם ומעלתם. זהו מ״ש יוסף שיעשו. אבל מצד ענותנותם של אחיו אמרו לו כבודו במקומו מונח. ולא. יצטרך לבקש מפרעה שיעשה עמהם כפי כבודו. ולזה הסכימו שילכו כלם כאחד ועשה להם יוסף כרצונם. כי כבוד אדם זה רצונו. ובא לפני פרעה והודיעו דרך הודעה לבד דרך כבוד. ואמר אני ואחי באו מארץ כנען. ולזה כיון שלא אמר אלי אמר אבי ואחי. כי כך כבודו של אביו להזכירו בתחלה ולעשותו עיקר. וכששאל פרעה אל אחיו ואמר מה מעשיכם. נהגו ענוה בעצמן ואמרו רועה צאן עבדיך גם אנחנו וגו׳. ולא אמרו אנשי מקנה. והתבונן איך אינו כתוב רועי ביו״ד שמורה על לשון רבים אבל אמרו רועה בה״א שמורה על היחיד. וזה לרמוז שאע״פ שהפחיתו מעלתם וכבודם. ואמרו לו רועי צאן עבדיך. אעפ״כ רמזו לו רמז ואמרו לו שהם עצמם אינם רועים הצאן. אבל יש להם רועה את צאנם. וזהו רועה צאן עבדיך. כלומר יש לנו רועה צאן עבדיך. והוסיפו עוד ענוה לומר שאינם כדאי שישלח אליהם המלך שיסעו ממקומם לבוא אצלו. ואם עשה זה אינו אלא בשביל כבוד יוסף לא בשביל כבודם. ולזה אמרו לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וגו׳. ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן. ולא רצו להטריחו שיעשה עמהם טובה גדולה וכבוד גדול. ולזה השיבו פרעה ליוסף ואמר עד מתי אתה ואחיך נוהגים ענוה ושפלות כ״כ ומשפילים עצמכם. אביך ואחיך באו אליך לכבודך ואתה למה תתבייש מלשאול ממני לכבוד אחיך. ארץ מצרים לפניך היא לא תצטרך לשאול כלום ממני במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. ואפי׳ ישבו עמי במקום המלכות שהוא מיטב הארץ. אבל כבוד אדם זהו רצונו. וכיון שרצונם שישבו בארץ גושן. ישבו בארץ גושן. עוד יש לפרש אביך ואחיך באו אליך שרמז לו פרעה שהקפיד על שהם נראים ח״ו כאלו הם כפויי טובה. מאחר שעשה להם כבוד וצוה שיסעו מארץ כנען. ונתן להם עגלות וצדה לדרך. ועתה לא הזכירו שום דבר מזה. ולזה אמר לו פרעה אף אני איני חושש לביאתם. אביך ואחיך באו אליך. כלומר תשמחו בהם וישמחו בך. ועתה ארץ מצרים לפניך היא וגו׳. או יהיה פירושו כך אמר ליוסף מתוך דברי אחיך ניכר שאביך ואחיך באו אליך לכבודך לא מחמת צוויי שצויתי עליהם שהרי לא הזכירו בדבריהם שום דבר מזה. ועתה אף אתה עשה עמהם כפי כבודך. ארץ מצרים לפניך היא וגו׳. עוד יש לפרש כוונת אלו הפסוקים כך שמתחלה אמר יוסף שיאמר לפרעה באו אלי כדי שיעשה להם טובה כפי כבודו. ואח״כ נראה מתוך מעשה יוסף ומתוך דבריו כאילו נתבייש לשאול מפרעה דבר זה. ולזה הביא אחיו עמו והציגם לפני פרעה ואמר אבי ואחי באו מארץ כנען ולא אמר אלי כי נתבייש בדבר זה. ואף מ״ש שיאמר שהם רועי צאן נתבייש לומר דבר זה כשנכנס לפני המלך כי הוא מפחית מעלתו וכבודו בדבר זה. ולזה שתק מלומר דבר זה. וכשראו אחיו שנתבייש ולא עמד בדיבורו אף הם לא עמדו בדבריהם. ולא עוד אלא שנהגו שפלות יתירה בעצמן ואמרו רועה צאן עבדיך. ולא אמרו אנשי מקנה. כמ״ש להם יוסף. והיתה כוונתם לרמוז ליוסף ולומר שאם אתה מתבייש בדבר זה אנו אין אנו מתביישין. ואנו קוראין לעצמנו רועה צאן. ומזאת הסבה עשו עצמן כאילו אינם אחיו כלל ולא עשה עמהם טובה בענין נסיעתן. ולזה לא הזכירו שום דבר מזה. ובקשו על עצמן מאת המלך מאחר שראו שלא רצה יוסף לבקש בעבורם כפי כבודו. ואף פרעה התבונן בזה וראה שיוסף לא עשה כהוגן בדבר זה שלא קרב את אחיו לדבר בעדם ולבקש עליהם. ולזה אמרו לו אביך ואחיך באו אליך. ולמה אתה מרחיק עצמך מהם כאילו אינם אחיך. וכי הקצור קצרה ידך מלהיטיב להם. ארץ מצרים לפניך היא וגו׳. מהרס״ו זללה״ה:

26. Vayigash.9

    למה נמות לעיניך קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם. והנמשכים אחריהם להאריך בדיוקים אי אפשר אכן המשכיל יבין. והכוונה כמאמרם ז״ל בפסוק ויהי מאז הפקיד אותו על ביתו כי בכל מקום שהיה יד יוסף בו היתה הברכה שורה ולכן אל זה היה רצון עמי מצרים לקראו בשם יוסף כי ע״י כן תחול עליהם ברכה ואל זה כיונו באומרם קנה אותנו. עם היות כי בענין העבדות נקרא ע״ש פרעה עכ״ז להיות שהקנייה היא ע״י תחול ברכתך עלינו. וכ״ש כשאתה תתן לנו זרע אז ודאי שהברכה תחול עליהם. ותוציא האדמה כפלים ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם. כי אדרבה תוציא פריה עם היות שני רעב להיות כי ידך באמצע הכל יתוקן. וכונתם שיקנה האדמה אבל לעולם ישאר להם חזקה בטובת הנאה. ולזה לא נתרצה יוסף רק קנה את האדמה. ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו כדי שלא ישאר להם אחיזה בארץ וימרדו במלכות. ועוד כדי לקיים בארץ לא להם כי אם היו יושבים בארץ עדיין לא נתקיים בארץ לא להם כי הרי ארצם היא אלא שמכרוה. אבל כשהעביר אותם לערים נתקיימה הגזרה בהכרח עצם בארץ לא להם. ולהיות כי קצר המצע מהשתרע לא אאריך. ונתכוין יוסף לעשות כפי הדין דענין נתינת הצדקה שכל מי שיש לו מאתים זוז לא יקח צדקה. ומי שיש לו מזון ג׳ סעודות לא יקח מן התמחוי. ולכך קנה האדמה תחלה ואח״כ נתן להם ד׳ הידות. הא׳ לזרע האדמה. והג׳ לאכלם. והבן היטב כי הדבר מבואר ואין לי מקום להאריך. כה דברי הצעיר יצחק אזולאי בן הרב המחבר זללה״ה:

27. Vayechi.1

    זהו מבנו של הרב המחבר זללה״ה

28. Vayechi.2

    ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ויאמר אנכי אעשה כדברך ויאמר השבעה לי וישבע לו וגו׳. יש לדקדק באלו הפסוקים להיותם כפולים ומכופלים. תחלה באומרו ויאמר לו דהוא מיותר. ועוד אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא דמלת נא שנית מיותר ונא שלישית מכ״ש. ועוד ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. דפשיטא שכאשר ישאוהו ממצרים יקברוהו בקבורתם. ועוד באומרו השבעה לי. הרי אמר קודם שים נא ידך וכו׳ הרי שבועה אמורה. ומה צריך לו פעם שנית השבעה לומר פעם שנית השבעה לי. ובפרט במה שפי׳ רש״י ז״ל בחומש שים נא ידך תחת ירכי. והשבע. לדעתו יתוסף הקושיא להיותה חזקה דמה צורך ליעקב לומר ליוסף פעם שנית השבעה לי. אמנם אחוה דעי כאשר הורוני מן השמים דיעקב היה אומר ליוסף דבר שהיה חייב כפי הדין לעשותו שהוא היה גרמא לביאתו למצרים. וז״א ויאמר לו כי אתה היית גרמא לביאתי באומרך מהרו ועלו אל אבי. וא״כ עתה בפטירתי צריך אתה להחזירני למקומי. וא״ת גרמא בנזקין פטור. לזה אמר יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך. כלומר לזה צריך שאמצא חן בעיניך כדי שתעשה חפצי ורצוני. ולכן צריך אני להשביעך בשבועה פן תבקש צד לפטור אותך בדין. וא״ת אפי׳ בשבועה אמצא מקום לפטור. כי המשביע על דבר שאינו כעת בעין בעת השבועה אינה חלה. כמו עתה שיעקב חי והשבועה היא לאחר מיתה. לז״א יעקב אל נא. שהכוונה מאחר שכבר קרבו ימי למיתה הרי הוא כאילו בעין וצריך אתה לקיימה. וא״ת הכוונה שלך שלא אקברך במצרים מפני המכות וכדומה כמאמרם ז״ל אבל בארץ גושן שאין שם כל אלו הפחדים מה איכפת לך ולזה השיב יעקב ושכבתי עם אבותי כי לא אמצא נחת רוח רק בהקבר עמהם להשתתף זכותם עלי. ולכן. אמר ונשאתני ממצרים מכל תחום מצרים וקברתני בקבורתם ואני מצוה לך כל זה לפי שיש לך יכולת בדבר כמאמר רש״י ז״ל הן מחמת המצריים והן מחמת עשו פן יערער במערה. כמעשה שהיה ע״פ מאמר רז״ל (ב״ר פ׳ צ״ו). ולזה השיב יוסף אנכי אעשה כדברך. ומ״מ היה ירא יעקב פן אחר מיתתו יבקש יוסף איזה צד התרה לשבועתו כמאמרם ז״ל (סועה ל״ו). בעת שאמר יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר. שהשיב לו פרעה תעשה התרה לכך אמר יעקב אל יוסף השבעה לי שהשבועה הזאת תהיה לדעתי כי אז לא תמצא צד להתירה וישבע לו לדעתו. וזה ידוייק במאמר יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ר״ל לדעתו. וזהו לאמר. ובזה אי אפשר לי להתירה. או ירצה שיעקב היה מפחד ולא היה רוצה לומר לו בפירוש שיוסף יעשה הדבר בעצמו ממש רק יצוה מתחת ידו. וזו היתה כוונת השבועה הראשונה. ומאחר שהוא אמר אח״כ יוסף אנכי אעשה כדברך שהכוונה בעצמו ולא ע״י אחר כי מצוה לקיים דברי המת. לכן אמר לו יעקב פעם שנית השבעה לי שאתה תעשה בעצמך הדבר ולא ע״י שליח וישבע לו. או יאמר אנכי אעשה כדברך שהכוונה שגם יוסף ע״ה היה רע עליו המעשה להקבר הוא יוסף על עצמו במצרים. ולא היה יודע איך יעשה שיעלו עצמותיו ממצרים. לכן אמר עתה יוסף לאביו גם עלי בסבתי רע עלי המעשה לעצמי. אבל מסבת שאעשה כדברך אליך יבוא לי טובה שיעשו לי אחרים ג״כ. כמאמרם ז״ל (מ״ק כ״ח) מאן דידל ידלוניה. וז״א אנכי שיעשה לי ג״כ מוכרח אני לעשות כדברך. ולכן אמר לו יעקב השבעה לי כדי שאתה ג״כ תשביע להם כדי שיעשו רצונך כי ע״י השבועה יתעכבו ויזכירו להוציאך. וישבע לו. וכן הוא השביע לאחיו. ואם לא היתה השבועה לא יצא. כמאמרם ז״ל (סוטה י״ג). ובזה ידוייק היטב וישבע לו. דמלת לו חוזר ליוסף שאם נשבע יוסף ליעקב הוא מפני תועלתו של יוסף שלמד מאביו לעשות ג״כ הוא לעצמו. והדבר מבואר היטב. כנלע״ד יצחק:

29. Vayechi.3

    ונבוא לבאר שאר הפסוקים בברכת בני יוסף. ולא נאריך בדיוקים והמשכיל יבין. כי עשה יעקב הקדמה לדבריו האחרונים בדברו עם יוסף. כי בהכרח הוא שמנשה ואפרים נקראו ע״ש יעקב. כאשר פירשו כל המפרשים ז״ל. לכן הקדים יעקב לומר אל שדי נראה אלי בלוז. אחר שהעמדתי י״ב שבטים ואמר לי הנני מפרך והרביתיך וגו׳. ואני לא הולדתי עוד. ומאחר שלא נתקיימה בהולדתי. מוכרח אני לומר בהכרח כי עתה שני בניך הנולדים לך הם אלו. והוא הנבואה בעצמה. ליקרא זרעי כראובן ושמעון שהיו תחלת לידתי. והיו ראשית אוני. כן הם לך שלא הוצאת זרע לבטלה. ומה שהוצאת היו״ד טיפות לא יחשב לך לעונש. ולא נקראו זרע אותם הטיפות. וזה יהיה ראשית אונך. ולכן נקט ראובן ושמעון ולא אחרים. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו ע״ש אחיהם יקראו בנחלתם. כי בענין הנחלה אלו כ״א ינתן לו נחלה לבדו. ואחיהם נקראו על שמם. על מנשה ואפרים. כי לא ינתן להם נחלה לבדם ונקראו על שמם ולא על שמך. מאחר כי אחיהם יש להם דין חלוקה. אינם יכולים להקרא על שמך. וזה הדבר הוא בהכרח. כי אני חשבתי בראותי אותה הנבואה כי היה חוזר לי בהיות כי רחל עדיין באותה שעה לא ילדה רק אותך והיתה מעוברת עם בנימין. וזה הוא גוי ומאחר כי מתה והנבואה היתה עלי ואני הייתי חושב להעמידם מרחל להיות כי התחלה להתקיים בלידתה לבנימין א״כ אתה תחזור לזרעה. עכ״ז הייתי סובר אולי הם מבנימין. אבל כי ראיתי כי לא היו בנים עשרה והנבואה אינה היא רק ב׳. ובבואי פה מצאתי כי לא נולדו לך רק ב׳. וזה אמר עד בואי אליך מצרימה. זה מורה כי הנבואה היא עליך ולא על בנימין:

30. Vayechi.4

    וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. כמאמרם ז״ל (תנחומא פ׳ ז׳) מי אשר אומרים אלה אלהיך. לזה השיב בני הם אשר נתן לי אלהים כי אפי׳ מדת הדין הסכימה בנתינתם לי וטרחתי בם הרבה. ולא נמצא בהם פסול כלל ובקדושתם הם עומדים כמוני כמוהם. אכן אם ראית איזה דבר הוא גזרה מאת האל כדי שתחלק מלכות בית דוד. ולא ישאר לו רק ב׳ שבטים תחת ידו. וזהו בזה ב׳ מורה כי השאר ילכו אחרי ירבעם. וכדי שלא תחזור המלוכה לבית דוד עושים את העגלים. אכן הגזרה היא לעתיד כי כעת בקדושתן הם עומדים. לזה השיב יעקב קחם נא אלי ואברכם. מאחר כי כעת הם צדיקים אין אדם נידון אלא לשעה. ובזה ידוייק מלת נא היטב ולכך ואברכם. ואפשר לומר כי כונת יעקב היה לומר מאחר כי כעת הם צדיקים והגזרה היא לעתיד אשים ברכתי עליהם אולי ע״י כן תחתך הגזרה. וזהו ואברכם לעתיד. וכל זה היה כדי שלא יקפיד יוסף. ועשה השתדלות הרבה בדבר להניחם כסדרם את אפרים בשמאל ישראל ומנשה בימין ישראל. ובידים נתן הימין לאפרים והשמאל למנשה כדי לתת לכולם צד הימין לזה בישיבתו ולזה לברכתו. ויוסף לא נתרצה להיות כי כבר היה לאפרים ימין יוסף והיה די לו כי כן הגיד הפסוק את אפרים בימינו משמאל ישראל. לזה השיב לו יעקב ידעתי בני ידעתי כלומר כבר הבנתי כוונתך בהשימך אותו לצד ימינך. עכ״ז הלואי שנינו יחד וזכות אבותי אברהם ויצחק בהצטרפות הכל כדי שתחתך הגזרה. ולכך אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ובהיותו על צד ימינך יגרום להיותו יותר גדול מאחיו. ולכן בברכה שם אז אפרים לפני מנשה. כי היה לו ב׳ מצד ימין. לא כן מנשה כי לא היה לו רק ימין ישראל לבד. ואם נתברך מנשה הוא בשביל אפרים לבד. כי הברכה העיקרית היא לאפרים. וז״א בלשון יחיד בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה כי הברכה העיקרית היא לאפרים ומנשה הוא נגרר אחריו. ואפשר כי מעולם לא יברך ישראל רק כאפרים לבד. וזהו טעם שנותן הפסוק בעצמו וישם את אפרים לפני מנשה להיות כי הברכה אינה רק ישימך אלהים כאפרים ולכן נקט יעקב סדר הברכה ואמר וכמנשה כדי שלא יצטער יוסף דראהו שהקניט בתחלה. ולדייק מה שאמרנו בתחלה שמעולם לא ברכם רק להיותם כעת צדיקים ידוייק באומרו ויברכם ביום ההוא ומלת ביום ההוא דייקא. או יחזור ביום ההוא כשיהיה זרעו מלא הגוים. דחוזר על יהושע ביום ההוא. ביום אשר יעמוד השמש והירח. באותו יום יברכו ישראל וכו׳. ולהיות שיעקב השתחוה למעלה על ראש המטה דהיינו השכינה שהתחיל לראות שהבטחתו מתקיימת שאמר לו ואנכי אעלך גם עלה. ר״ל אנכי אעלך גם עלה. שיעלה יוסף עמך. וז״ש ויוסף ישית ידו על עיניך. לכן עתה אמר יעקב ליוסף אל תחשוב שיעלה האל עמי ויניח אתכם כי אם יחזור ויהיה אלהים עמכם עד אשר ישיב אתכם אל ארץ אבותיכם. וכשם שאתה תחזירני למקומי כך אתה תחזור למקומך בשכם. ואמר נתתי לשון עבר כי נראה מדבריו כי זה ימים נתן לו ולא מצאנו זה הדבר כתוב. ואפשר לומר כי זה רמוז כשאמר לו הנה אחיך רועים בשכם לך נא כי הכוונה בשכר שתלך לשכם לך נא כלומר לך נתתיה כעת מתנה ביום אשר יקחוה מבני בניך מיד האמורי בחרב וכו׳. כי כעת לא מצאנו שלקח יעקב שכם רק השדה שקנה במאה קשיטה ולא בחרב ובקשת. רק חוזר ליום החלק הארץ. הן אמת כי רש״י ע״ה נדחק ע״ז ופי׳ כי ביום עשות שמעון ולוי לבעלי שכם מה שעשו נתכנסו כל הסביבות. ואז נלחם יעקב ודוחק הרבה הדבר. הן אמת כי גם מלת לקחתי הוא לשון עבר. אכן נאמר כי כל העומד ליבצר כבצור דמי. כנלע״ד יצחק:

31. Vayechi.5

    ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ויבך יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים. ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה. אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וגו׳. יש להתבונן תחלה באלו הפסוקים באומרו אשר גמלנו אותו. דלשון גמול אינו נופל רק כשהאחד עושה רעה עם חבירו ובא השני לשלם לו גמולו כגמול ידיו יעשה לו. ב׳ ויצוו אל יוסף דקאמר כי הצווי היה לשליח לאמר ליוסף. א״כ היל״ל ויצוו לאמר ליוסף. לא אל יוסף שנראה שעמו היו מדברים. ועוד לאמר לאמר ב׳ פעמים למה. ועוד כה תאמרו ליוסף היל״ל אל יוסף ומהו ליוסף. ועוד אנא שא נא הכפל. ועוד מלת גמלוך כמו שאמרנו. ועוד כפל שלישי באומרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ולמה הזכיר פה אלהי אביך למאי נפקא מינה. ועוד באומרו ויבך יוסף בדברם אליו דמלת אליו יתירא. ועוד אומרו וילכו גם אחיו דמלת גם יתירא. ומאי אתא לרבויי. ועוד באומרו כי התחת אלהים אני כי כל לשון כי הוא נתינת טעם. ועוד דאין התשובה מעין דבריהם. ועוד ואתם חשבתם עלי רעה בא לנחומי. צעורי קא מצער להם. ועוד אל תיראו פעם שנית דהוא מיותר. ועוד דיוקים אחרים יתורצו לפי דרכנו והמשכיל יבין. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כי״ר. ולבוא אל פירוש הכתובים לפום ריהטא. ואפנה במפרשים כדברי הפשטנים הנמצאים. ולא רוו צמאי לבבי לקוצר ידיעתי והשגתי. והנלע״ד אחוה. הוא כי אחי יוסף ככחם אז כחם עתה בדברם כגמול ידיו השיבו ליוסף על חלומותיו ועל דבריו שהיה מביא את דבתם רעה אל אביהם. וכל אשר עשו לו הוא גמול ידיו. ובמות אביהם אמרו אולי ישטמנו יוסף על כל הרעה שיחשוב שאנו עשינו עמו רעה אשר לא כד״ת אשר שקר אתו כי אנו גמלנו אותו לבד. והמקדים לא יושג עכ״ז תעלא בעידניה סגיד ליה. לכן צוו לאמר לו משם אביהם כי אין חבוש מתיר את עצמו ויפחדו לומר פן ישוב לשלוח יוסף לאמר למה הצווי הזה לא צוני אבי פה אל פה דין זה. כי אם הכל שקר וכזב. לכן צוו לשליח לאמר לו ב׳ דברים. מה שלא צוה לך אביך הדברים האלה פה לפה. להיות כי מעולם לא חשבוהו לרעה שעשו עמך שלא כדין על מגן רק גמלוך למה שעשית עמהם אתה מקודם. כי אין כל חדש. ומי הקדימני ואשלם. וזאת היתה סברת כל הימים. ועתה לו יהי כדברך למעני שא נא להם וזהו לאמר לאמר ב׳ פעמים על השני דברים. וזהו אנא שא נא. ועוד דייקא בהתאמרו ליוסף לסברתו שאומר שעל לא פשע וחמס בכפיו עשה לו הרעה. אנא למעני שא נא להם. שאפי׳ שיהיה כדברך הוא פשע להיותם אחיך. ואם תרצה לחשוב חטאתם כשאר זרים אפי׳ הכי ראוי למעני למחול להם. זהו לסברתך. אבל האמת הוא כי רעה גמלוך ואתה התחלת והם שלמו לך גמול אבל ועתה שאתה מלך ראוי לחלוק לך כבוד ולהודות לדבריך. ושא נא לפשע כי הם היו שלוחי המקום וכראות יוסף הדברים האלה לאמר כי הוא התחיל בדבר ויבך וזה ירמוז באומרו בדברם אליו דבר הנוגע אליו. ועוד השליח מדבר וילכו הם כדי שלא ירגיש יוסף כי הם שלחו השליח. וזהו גם לרבות השליח. כי עשו עצמם כאלו לא ידעו דבר. כמעשה נתן הנביא עם בת שבע. ובמוצאם השליח מדבר ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים כי אתה אמרת ותשתחוין. והנה זאת נוספת ונהיה לך לעבדים. ואין לך להקפיד על כל העובר. כי מלך ילחם על מדינה שהכעיסוהו הכעסות הרבה. ותוכן המלחמה לכובשם תחת ידו לעובדו ולהיות אדון עליהם. וגם אנחנו הרבה הכעסנוך שלא לקבל מלכותך סוף סוף הננו לך לעבדים. לזה השיב להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני ולב מלך ביד ה׳ לכל אשר יחפוץ יטנו. ואיני יכול לעשות דבר זולת אשר ירצה האלהים. אבל אתם שאין לבכם ביד ה׳ חשבתם עלי רעה וחשבתם כי כל דברי היה רעה נגד פניכם לא כן לבי כי היה חפצי להוכיח לכם תשובו מדרכיכם הרעים וכוונתי לטובה. הראיה כי הקב״ה השיב לי גמולי למען עשה כיום הזה. והיום הזה יוכיח כי ה׳ הקימני למלך להיות כי למוכיחים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב. וכי תאמרו מאחר שהוא כן שהאמת אתי כי אתם עשיתם עמי רעה על לא חמס. אשיב לכם גמולכם כי בא האות והמופת להיותי שלם עמכם. אל תיראו. וז״א ועתה אל תיראו להיות כי בסבתכם בא אלי טובה שחשדתוני בדבר שאין בי. ולכן בא אלי הטובה הזאת. א״כ צריך אני להחזיק לכם טובה. ולשלם לכם טוב. לכן אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. ועם היות שאתם אין אתם ראוים. בשביל טפכם. או יאמר אל תאמרו שהטובה היא מצד טפכם אעשה. אכן גם למענכם. וזהו אתכם ואת טפכם. וזהו וינחם אותם. כאומרו כי הם היו ראוים לכבוד הזה. או יאמר התחת וכו׳ עם מאמרם ז״ל (תנחומא ס״פ ז׳) כי להיות כי ראו כי עבר יוסף על הבור ובירך ברוך שעשה לי נס במקום הזה ויראו פן ישים אל לבו לעשות עמם רעה. ולזה כיון יוסף עתה בתשובתו כי הבין ערמתם ויאמר אליהם יוסף. כלומר כל זה ערמה מאתכם בראותכם כי עברתי על הבור וכו׳. וכי התחת כי מוכרח אני לעשות הדבר כי כן צוה האלהים לנו לברך על הנס. ואתם חשבתם עלי רעה לאמר כי רעה בלבבי לא כן כי אדרבה ניתוסף לי על ידיכם ברכה א׳ למען עשה כיום הזה כאשר אעבור תמיד עליו אברך לאל על הנסים ועל הפורקן. או יאמר ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך וכו׳. כי יאמר יוסף בשלמא אם עשו הם רעה אשיב אל לבי למחול להם למענך אבל במה שעשו להשתתף עמם השכינה לבלתי יגיד לאבי פן יפדני למה עשו הדבר הזה. וזהו לפשע עבדי אלהי להשתתף האלהים עמך אביך לבלתי הגיד לאביך ודאי כי פשעו בזה. לזה השיב יוסף הדבר הזה אין לי לשאול רק אל האלהים כי השוו עבד לקונם והשוו עצמם לו להשתתף עמם ומכאן אדין ק״ו אם עם האלהים יכלו כ״ש עמי ואין לי לבקש על כל העשוי אבל אתם במה ששתפתם לשכינה עמכם חשבתם עלי רעה פן ידע אבי ויפדני אבל האלהים חשבה לטובה ורצה להשתתף עמכם להיות שאם היה יודע אבי היה פודני בממון רב והייתי יוצא מעבדות ולעולם לא אגיע למלכות. אבל למען עשה כיום הזה להשימני למלך להחיות עם רב רצה ונשתתף עמכם. ועתה מאחר שהדבר כן ראוי להחזיק לכם טובה ששתפתם השכינה עמכם. ואל תיראו מזאת הטענה ואבא מזכה ברא ואכלכל אתכם ואת טפכם. ולהיות כי קצרה היריעה מהכיל לא אאריך. נאום יצחק:

32. Vayechi.6

    עכ״ל בנו של המחבר. והעתקתי אות באות המעתיק אליעזר בעריל

33. Vayechi.7

    המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. הנה יעקב ע״ה כאשר ראה ירבעם יוצא מבני יוסף תמה ואמר מי אלה שמא ח״ו נמצא פסול ביוסף שיצא ממנו זה. והנה יוסף ע״ה השיבו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. שהכוונה שהם בניו דומים לו שאין בהם פסול ח״ו. ואם ח״ו יהיה בהם איזה פסול אינו מצד השורש וההשתלשלות. והנה יעקב ע״ה אחר שידע שהפגם אשר יצא מהם אין לו שורש וענף. לזה אמר אפשר שימצא לו רפואה אחר אשר עדיין לא נמצא הרע גם אין לו שורש וענף. ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע. ר״ל שלא נמצא פסול בזרעי כלל הוא ברחמיו ישלים עלי שיברך את הנערים. ובאמצעות הברכה שיהיו מושגחים אפשר בע״ה שיתוקנו. ואפשר שיאמר יברך את הנערים בעודם נערים תדבק בהם השמירה וההשגחה האלהית כדי לשמרם מכל מכשול. ג״כ ויקרא בהם שמי וגו׳. כי בזכות השמות יעשה בהם רושם גדול לימנע מן הרע ואפשר ג״כ ויקרא בהם שמי כי לא יתיחסו לשם יוסף כי אם לשם יעקב ואבותיו. כי בזה יתרבה להם הזכות ויעמיד להם זכות אבות לשמרם לבלתי יכשלו בשום מכשול כלל. גם וידגו לרוב בקרב הארץ הידועה היא ארץ ישראל שתעזור להם על השלימות כי הוא עזר גדול לזה כנודע. גם אפשר ויקרא בהם שמי ע״ד אומרו. כראובן ושמעון יהיו לי. והכוונה שלא יקראו בני יוסף כי אם בני יעקב ואבותיו ובזה יהיו בכלל השבטים. והנה כדי שיהיו בכלל השבטים צריך שיהיו מרובים באוכלוסין. וז״א וידגו לרוב בקרב הארץ. או יאמר באופן אחר. והכוונה לומר עם היות שאמרתי שלא יקראו על שם יוסף אלא על שמי ושם אבותי כנז׳. לא תאמר שלא תמצא בהם סגולת יוסף שהוא בן פורת עלי עין שלא ישלוט בו עין הרע. אלא עם היות שנקראים על שמי. עכ״ז וידגו לרוב בקרב הארץ מקום שהעין שולטת בהם. ועכ״ז לא תשלוט בהם עין הרע כלל. או יאמר המלאך הגואל אותי מכל רע וכו׳ ירצה כמו שגאל אותי שיצאו כל הסיגים שלי וכל הקליפה בעשו ונשארתי אני נקי מכל מום כך יברך את הנערים. ולא ח״ו שיבדלו הרשעים שבהם מזרע ישראל כמו שקרא לעשו אלא יקראו ע״ש ישראל. וז״ש ויקרא בהם שמי וגו׳. שיקראו בני אברהם ויצחק וישראל. וא״ת ומה תועלת בזה אחר שימצאו בהם צדיקים גמורים ורשעים גמורים. ואמר כי ירבו הרבה בקרב הארץ. ואחר שהעולם נדון אחר רוב כלם צדיקים גמורים יחשבו. מה שאין כן כאשר ישאר הטוב והרע מעורבים יחד שכלם יחשבו רשעים. או יאמר המלאך הגואל אותי מכל רע ושם מטתי שלימה יברך את הנערים שלא יצטרכו כי אם שפע טוב לבד כי כבר משורש תולדתם הם נקיים מכל סיג. ואינם צריכים עתה כי אם שפע טוב. וביאר שיהיו כל כך מאושרים עד מאליהן יקראו ע״ש האבות. שיאמרו כל העולם פלוני יש בו מדות אברהם אבינו וראוי שיקרא אברהם. ופלוני ראוי שיקרא יצחק ופלוני ראוי שיקרא יעקב וז״ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. והכוונה שיהיו בהם שלמים. ואלו השלמים לא יהיו מועטים כי אם רבים במאד מאד. וזהו אומרו וידגו לרוב בקרב הארץ שהכוונה בקרב ארץ הקדושה הידועה שאז הם בודאי יהיו בתכלית השלימות. וכל זה להרחיק מעשיהם הרעים מה שראה לירבעם וחביריו:

34. Vayechi.8

    מצאתי כתוב שכאשר הביא יוסף את מנשה ואפרים לפני אביו לברכם בא השטן והכניס צורת העגלים שעתיד להעמיד ירבעם והפסילים שעתיד להעמיד אחאב והעמידם לפני יעקב. ואז נסתלקה ממנו שכינה ע״ד אומרו לא יגורך רע. ואז גער הקב״ה בשטן והוציא את העגלים לחוץ. ומיד חזרה השכינה ושרתה על יעקב. ועכ״ז היה יעקב מסתפק ומצטער ואמר שמא ח״ו בא יוסף על בת אל נכר וילדה כמוה. כשרז״ל (יבמות י״ז) בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ובן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך. וטעם גודל צערו הוא לפי שידוע שעיקר כל השבטים היה יוסף. כאומרו אלה תולדות יעקב יוסף. לפי שהוא סוד יסוד עולם. וגוף וברית חשבונן חד. ואם ח״ו מנשה ואפרים לא היו בני יוסף היה הפגם נוגע במדת היסוד. ולא היה יעקב ראוי להיות בעלה דמטרוניתא. והיה כל העולם מתמוטט שלא היה יכול לעמוד בלא יסוד. ולזה היה אז יעקב בצער גדול מתוך ספק זה. וכששמע יוסף ענין זה התחיל לדבר על לב אביו ולפייסו. וז״ש ויאמר יוסף אל אביו לשון רכה. בני הם והראיה אשר נתן לי אלהים בזה. ע״ד שרז״ל שהראהו שטר כתובה. ודע שיוסף כשמלך על מצרים בחר בחכמתו אנשים הגונים לתשמישו וגייר אותם גרי צדק כדי שיוכלו להשתמש מהם לשלחנו בהכשר גמור ובפניהם קידש את אסנת. ובירך ברכת נשואין. ובזה נתבאר ליעקב איך מנשה ואפרים נולדו בכשרות ועכ״ז היה יעקב עדיין מסופק שמא אין האשה הגונה ליוסף ושמא היא מזרע ערב רב. הבאים מתולדות קין שהם טומאה רצוצה ולא שייך בהם תורת גרות כלל כנז׳ בזוהר כי תשא ע״ש. ולזה עדיין לא נתקררה דעתו. ומיד הוציא מחיקו הטס של זהב שהיה חקוק עליו שם המפורש מכתיבת יעקב אביו שחקקו ותלאו בצואר אסנת בת דינה בתו. ואמר לו יוסף האשה שחקקה לה זה ותלית בצוארה היא אם בני. וז״ש רז״ל בזה מלמד שהראהו קמיע של זהב שחקוק עליה שם המפורש שתלה יעקב בצואר אסנת בת דינה בתו. פדר״א פ׳ ל״ח. ובזה אין חילוק במדרשים. וכאשר ראה יעקב הקמיע נתיישבה דעתו עליו. ושמח וידע כי מה׳ היה הדבר שנתעברה דינה משכם לתועלת יוסף ולתועלת יעקב וישראל גם שמח מצערו על אבידת אסנת וידע שהיתה בת זוגו של יוסף כמו צפורה למשה. וכשראה יוסף שנעלם כל זה מאביו אז רפו יליו מברכותיו. ולא הקפיד לברכתו. וכשראה יעקב שיוסף לא הקפיד על ברכתו גער ביוסף ואמר קחם נא אלי בעל כרחך ואברכם. ובעבור כבוד המלכות שאתה מלך בבקשה ממך קחם נא. ואומרו אלי רמז סוד גדול. ור״ל א׳ לי׳ ר״ל האחד שלו שהוא מנשה הבכור. והענין כשהיתה לאה מעוברת ב״ז היתה מעוברת בבן זכר ובתפלתה חזר לנקבה. כרז״ל על פסוק (ברכות ס׳) ואחר ילדה בת וגו׳. וגזרה חכמתו יתברך שאותו רוח הזכר נזדמן במעי אסנת בת דינה בתה. והוא רוחו של מנשה. וסוד זה נרמז בפ׳ מדבר סיני. באומרו לבני יוסף לבני אפרים אמנם לבני מנשה לא נזכר שם יוסף. וזהו הטעם אצלו שהיו אפרים ומנשה לחשבון ב׳ שבטים ואפרים במקום יוסף ומנשה שורש נשמתו הוא מכלל ב״ש:

35. Vayechi.9

    מסרה תלתא פסוקים דאית בכל חד ז׳ תיבות תלתא מימינא ותלתא משמאלא והוא באמצעיתא דפסוקא. מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. (ישעיהו ל״ב:ח׳) ונדיב נדיבות יען והוא על נדיבות יקואיוב כ״ח:כ״ג כ״ח) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. חד בתורה וחד בנביאים וחד בכתובים. וסימנך לחמך יקיימינך באורחא. פי׳ כשהאדם נפטר מן העולם נכנס לדין לפני ממ״ה הקב״ה וג׳ מלאכים מימינו וג׳ משמאלו והוא ית׳ באמצע. תלתא פסוקים על ג׳ דברים יהיה פסק דין שבכל א׳ ג׳ מלאכים מלמדים סניגוריא וג׳ קטיגוריא והוא ית׳ פוסק דין. הסניגורים אומרים ראוי לג״ע מאשר שמנה לחמו פתו מצויה לעוברי דרכים. עונים המקטריגים יתן מעדני מלך אפי׳ לכלבים בביתו ולעני נתן כאחד מהנבלים או כאחד מחיות ועופות שבביתו שמלאה כל טוב. או ירצה יתן מעדני מלך בקש מותרות תמיד ולא נהנה בהכרחי. הסניגור אומר ביתו פתוח לרוחה ולא די אלא שפוסק צדקות ברבים. ומיעצם שיתנו צדקה וזהו ונדיב נדיבות יען. והמקטרג אומר על נדיבות יקום דרך יוהרא וגאוה נתן להתגאות ולקום על חביריו ולא לשם שמים כמ״ש מתן בסתר יכפה אף. אלהים הבין דרכה הסניגור אומר היה עוסק בתורה יומם ולילה וידע תכלית החכמה ה׳ אלהים הבין זה האדם דרכה של תורה וידע דרך החכמה. והמקטרג אומר ידע את מקומה לא די שאינו יודע לקרות הפרשה אלא אפי׳ מקומה לקרות שנים מקרא ואחד תרגום. והשי״ת באמצע פוסק ומלמד זכות עם מלאכי סניגוריא שליש ימיו במקרא בנביאים בכתובים והבין דרכי התורה והצדקה ופת נתן לעניים לשם שמים וזהו לחמך יקיימינך באורחך תאכל הפירות בעוה״ז וגו׳:

36. Vayechi.10

    ויברך את יוסף ויאמר האלהים וגו׳. יש להתבונן מהו ויברך את יוסף שהרי לא בירך כי אם בניו ואין לומר שברכת בניו היא ברכתו שהרי מצינו שחזר ובירך יוסף עם שאר אחיו ואמר בן פורת יוסף וא״כ זאת הברכה היא מיוחד׳ בפרט לבניו כמו שאמר קחם נא אלי ואברכם והיל״ל ויברך אותם ויאמר שהרי בהם הוא מדבר. וי״ל שבאמת הוא שהברכה היא לבניו אבל רצה יעקב אבינו שתהיה זאת הברכה ברכה שלמה בהשתלשלות האבות מזה לזה כי בזה הברכה היא שלמה בלי ספק ולזה ברך את יוסף תחלה ואמר שזאת הברכה תחול עליו וממנו תחול על בניו ויהיה הוא אמצעי ולזה הזכיר האבות כלן ואמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ולא אמר יברך הנערים אלא את לרבות יוסף שהוא אמצעי ביניהם וע״י תחול הברכה וכן אמר אח״כ ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר כלומר ביום ההוא ברך אותם בזאת הברכה ג״כ שהיא כעין הברכה הראשונה כלומר כל ברכות היום ההוא שוות שכלם היו ברכה בהשתלשלות האבות ולז״א בך יברך כלומר בך ביוסף יברך ישראל לאמר. ישימך אלהים כאפרים וכמנשה כלומר שתהיה אתה נזכר באותה ברכה ועל ידך תחול על המתברך כלומר שיתכוין המברך אל יוסף שהוא אפרים ומנשה וע״ד האמת הברכה לא תחול כי אם ע״י יוסף והבן. והנה ברכם בג׳ ענינים ביראת חטא ועבודת ה׳ שיתהלכו לפני ה׳ כאברהם ויצחק ובפרנסה שהיא צריכה לעזר היראה והעבודה. ובשמירה מכל רע מעין הרע ומפגע רע וזהו עיקר הברכה וזהו שרמז במ״ש יברך את הנערים כלומר בעושר. ויקרא בהם שמי ושם אבותי מצד יראת ה׳ ועבודתו. וידגו לרוב וגו׳ שלא תשלוט בהם עין הרע שהיא ראש לכל הרעות. הרס״ו זללה״ה:

37. Vayechi.11

    ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וגו׳. יש להתבונן מה טעם האספו והקבצו ואם כפי המדרש (ב״ר פ׳ צ״ד) האספו מארץ מצרים והקבצו לרעמסס מה טעם האספו ואגידה לכם וגו׳ שאין מדרך ארץ לשלוח להם ע״י שליח ולומר שיאספו להגיד להם העתידות וטוב הוא מה שדרשו לפי זה האספו הטהרו (שם) כמו ואחר תאסף. אי נמי האספו שלא תהיה ביניהם מחלוקת (שם). אבל אנו צריכין לפשט הכתוב. ועוד למה כפל ושמעו שני פעמים. ופעם אמר בני יעקב ופעם אמר ישראל אביכם. ויש לפרש שכוונת יעקב ע״ה להגיד לבניו ג׳ ענינים שהם מוכרחים לשלם כמותו להודיעם לשלמים כמותם בשעת מיתתו. והם א׳ הגדת העתידות אם מלחמת גוג ומגוג אם בית המקדש אם ענין הקץ כמבואר במדרש (שם). והב׳ להזהירם ולצוותם לעשות מצותיו. ע״ד שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. והג׳ למסור להם סודות נעלמים בענין היחוד שאין ראוי׳ למסרם כי אם בשעת מיתה. ולזה אמר כנגד הא׳ האספו שלשון אסיפה יאמר על אסיפת זקנים וחכמים כד״א אספה לי שבעים איש. ויאספו את כל זקני בני ישראל. והוא מורה על אסיפת החשובים שנאספים בלב אחד אגודה אחת ואז יהיו ראוים למסור להם העתידות. וכנגד הענין הב׳ אמר הקבצו שלשון קיבוץ מורה על קיבוץ בני אדם שמתקבצין אע״פ שאין ביניהם הסכמה אחת. ואפשר עוד שמש״כ הקבצו הוא קיבוץ אחר נוסף על אסיפה הראשונה והוא שהאסיפה הראשונה לא נאמרה כי אם על י״ב שבטים לבד. ולא על בניהם ובני בניהם. להורות להם דרכי האל ית׳ ומצותיו ולצוותם ולהזהירם. כי זה ראוי לו לעשות אף לקטנים. כמו שאמר אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. וכלם קראם הכתוב בני יעקב. וכנגד הענין הג׳ אמר ושמעו אל ישראל אביכם. שזה הענין מורה שהוא מוסר להם סודות בעניני אביהם שבשמים. ולזה אמר לשון ישראל ומלת שמעו תתפרש לשון קבלה או לשון הבנה. ובמדרש (שם) דרשו מדלא כתיב לישראל אביכם אלא אל ישראל. ר׳ יודן אמר שמעו לאל ישראל אביכם. ור׳ פנחס אמר אל הוא ישראל אביכם. עוד שם ויקרא יעקב אל בניו. ר׳ יודן אמר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו. ר׳ פנחס אמר זמנו לבניו אמר ר׳ אבין עשאו אפוטרופוס על בניו כלם דורשים מלת אל בצירי. מדלא כתיב לבניו. ור׳ יודן דורש ויקרא לשון תפלה. ור׳ פנחס דורשה לשון זימון וקריאה ממש שזמן שם שכינה כדי שיברכם לפניה ור׳ אבין דורשה מלשון מינוי כמו קראתי בשם בצלאל. קרא ה׳ בשם בצלאל לשון מינוי כמו שפירשוהו רבותינו:

38. Vayechi.12

    ראובן בכורי אתה וגו׳. מלת יצועי עלה נתחבטו בה המפרשים רש״י והרמב״ן והרלב״ג. ויש לפרש עוד שכוונת הכתוב ע״ד מרז״ל במדרש רבה (שם) א״ר אחא לא שלך היתה הבכורה כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל. כל החרישות שחרשתי באמך. לא ברחל הייתי ראוי לחרשן. עכשיו חזרה הבכורה לבעליה. ע״כ לפי זה יש לפרש ראובן בלי ספק שבכורי אתה מחמת שאתה כחי וראשית אוני. שאע״פ שמצד המחשבה אין ראוי להיות בכור כי אם יוסף מ״מ מעשה רב. ואתה כחי וראשית אוני. ולזה יש לך על יוסף יתר שאת ויתר עז. כלומר יש לך גדולה יתירה עליו. ואתה חזק ממנו בטענה שאתה בכור במעשה והוא בכור במחשבה. אבל כשהיה לך הפחז והבהלה שהיה לך כמים. שהיית עושה דברים שעושים אנשים ריקים ופוחזים. והיית מערער לומר שלא תהיה בלהה צרה לאמך. ואין ראוי לך לדבר כדברים אלו הפסדת אותו היתרון שהיה לך עליו ונעשית שוה עמו במעלה. וזהו אל תותר וכשעלית ממש ועשית מעשה ובלבלת יצועי אביך מלבד הפחז שעשית בתחלה וחללת משכבי אביך יצועי עלה. נתעלה יצועי ונעשה יוסף למעלה ממך. וכוונתו במלת יצועי על רחל שהוא יצועי המיוחד לי שהיא היתה עיקר. הרס״ו זללה״ה:

39. Shemot.1

    ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו׳. י״ל למה תחלה אמר עם בני ישראל ואח״כ אמר ויקוצו מפני בני ישראל. אמנם הענין הוא כבר אמרו רז״ל על פ׳ לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו וארז״ל (ב״ר פ״צ) כי יוסף מל אותם וסוד הענין הוא דע כי כבר הודעתיך במקום אחר שאותם ק״ל שנים שהיו ישראל במצרים קודם לידת מרע״ה היו להביא אותם הניצוצות של קרי של אדם הראשון ולכן נידונו בעבודה קשה לצרפן וללבנן. וגם הודעתיך כי ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ודור הפלגה וגו׳. וגם הם חטאו בעון אדם הראשון והיו משחיתין זרעם כאשר נתבאר בס׳ חסד לאברהם בס״ד:

40. Shemot.2

    והנה אותם הניצוצות שהיו בני בניהם של אדם אשר יצאו בדור המבול הנה אלו היו סוד אלו המצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית העליון לפי שיצאו משם בסוד קרי וזהו ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים וגו׳ כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל וטלטלם לצרפן וללבנן ואלו הם ערב רב שנתערבו ניצוצות קדושה במצרים ולפיכך רצה משה להעלותן אך האל ית׳ ראה שעדין לא היו מתוקנים ולא היה רוצה להוציאן עדיין ואלו היו ניכרים בין המצריים לפי שהיו מהולים והיו בעריהם נוהגים מנהג ישראל. וגם יעקב ע״ה במצרים ארז״ל (ב״ר פ׳ פ״ד) שהיה מגייר גרים וכל אלו היו נוהגים מנהג ישראל. וזה קצת טעם גלות מצרים כדי שילקטו ניצוצות אלו שלקטם ערות הארץ ואלו הם הנקראים עם בני ישראל ואינם ישראל עצמם. וז״ש הנה עם בני ישראל וגו׳. וז״ש ויאמר אל עמו פי׳ כי הנה גם אלו היו במצריים רק שלא היו עמו של פרעה רק עם בני ישראל ולכן ויאמר אל עמו אלו המצריים האחרים שלא היו עם בני ישראל. ואח״כ ויקוצו מפני בני ישראל שהם ישראל עצמן. מהרח״ו נר״ו:

41. Shemot.3

    ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו׳. מלת לכה ואשלחך הם חולקים זה לזה אך הכוונה כי הלא הקב״ה היה משלח את משה בשתי שליחות. א׳ לטובה והיא גאולת ישראל. והב׳ לרעה והוא שע״י שליחות זה נאמר תכבד העבודה על האנשים וגו׳. ואמנם אין הקב״ה מכנה שליחות לעולם על הרעה ולכך כנגד הראשונה שהיא תכבד העבודה וגו׳ אמר ועתה לכה כלומר לך מעצמך כאילו איני משלחך אני אך כנגד השנית שהיא לטובה גאולת ישראל אמר ואשלחך כי בזה כנה הקב״ה שליחותו לטובה וכיוצא בזה תבין פסוקים רבים. כאומרו ואשמע את קול ה׳ אומר את מי אשלח וגו׳ כי תחלה אמר אשלח ואח״כ ילך גם תחלה לשון יחיד ואח״כ לנו לשון רבים. אך הענין כי הנה ישעיהו היה חציו נחמה וחציו צרה כמ״ש בזוהר אך ירמיהו כולו צרה. וכנגד שני אלו אמר את מי אשלח כנגד הטובה והנחמה לז״א לשון שליחות גמור ובלשון יחיד כי ככה הדבר אליו ית׳ לבדו אך כנגד היותו שליח בענין הצרות אמר ומי ילך בלשון הליכה וגם בלשון רבים לנו כי לא רצה האל ית׳ לעשות הרע הוא לבדו. ואז ענה ישעיהו ואמר הנני שלחני ר״ל איני רוצה רק להיות שליח לטובה וזהו שלחני לשון שליחות אז אמר לו האל ית׳ כי עתה לא היה צריך רק לרעה וז״ש לך ואמרת שמעו שמוע וגו׳. שהוא רעה ולכן אמר לך בלשון הליכה עכ״ל. הרח״ו נר״ו:

42. Shemot.4

    [ובזה תבין כי מובחר. כי בשליחותו הראשון הרע להם וקמו כל העם עליו לאמר כי הבאשתם את ריחנו. ומה עון יש לו עוד לילך עוד בשליחות מאחר כי כבר ראה כי אדרבה שליחותו היה להרע להם. ובזה יתורץ באומרו אליו הש״י אני ה׳ לאמר שהוא מדת הרחמים. כי מי יסיר מראשו לומר אולי ידע להם בבתר כן. אכן בזה יתורץ כי השליחות הלזה הוא לו ולא יכונה שם השם בו. ובזה תראה מלת לכה לסוף בה״א שלא כראוי ואם תאמר האותות מראים כי הוא שליח הבורא. אפשר לומר כי הוא הכנה לשליחות השני שיאמינו בו. ולהפיק רצון משה דיבר אליו שנית במדת ה׳ שהוא רחמים ודברו בקיצור למעיין. נאום הצעיר יצחק:]

43. Shemot.5

    ולזה השיב לו משה מי אנכי כי אלך אל פרעה. ר״ל מעצמי. וכי אוציא את בנ״י. הכוונה אם הייתי הולך בתחלה בשליחותך אפשר כי אעשה דבר להיותך בעזרתי. אבל מאחר כי השליחות כעת היא מעצמי אין בידי יכולת לעשות דבר. לכן השיבו הקב״ה כי אהיה עמך. וזה לך האות וכו׳. כי כאשר אהיה בעזרתך יאמינו לך כי אנכי שלחתיך ולא שוה לו משה. רק אמר אל האלהים כי אמור יאמר לבני ישראל כי הקב״ה שלחו ולא בא מעצמו הגם כי שליחות הזה מעצמו עשה הכנה לשליחות הב׳. וז״ש הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם וכו׳. לזה השיב לו תשובה כדי שיבינו בני ישראל כי כעת אינו שלוחו. וז״א אהיה שלחני אליכם. כלומר בהיותי כעת עמו הרי הוא כאלו שלחני. וזהו להפיק רצון משה להשיאו כדי שילך בשליחות עצמו כי ידע הקב״ה כי השליחות הזה אין בו תועלת כללי ויאמר עוד אלהים אל משה כלום עדיין יש זמן רב שתלך עדיין בשליחותי זה. וזהו מלת עוד דייקא ואז תגיד להם שם ה׳. אבל כעת לא ישמע על פיך רק שם אהיה לבד. ולא כן עשה משה. רק דבר את כל הדברים מהרה ולא עשה תועלת. וכוונת משה היתה לטובה כי אמר ידעתי נאמנה כי בשליחות עצמי לא אעשה דבר והלואי אדבר בשם אלהים ואצליח. ולכן השיב משה להקב״ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וכו׳ כלומ׳ אפילו שדברתי בשמך בא רעה וכל שכן אם הייתי הולך מעצמי. והשיב לו הקב״ה אמת הדבר כי אני לא אמרתי לך לדבר בשמי. ולכן לא עשה חשבון. וז״ש עתה תראה כי השליחות הוא מעצמי ותראה פלאות ושלחו לבני ישראל להיות כי בני ישראל אמרו ירא ה׳ עליכם וישפוט יוגד בשתי הבנות. כלומר בעת אשר ירא ה׳ עליכם הגד תגידו לו ותאמרו אליו שיעשה משפט בפרעה. וגם יכריחם בהכרח עצום לחזור לבוא שנית באותות ובנגעים לפרעה לפי שאתם קלקלתם לנו. והמקלקל צריך לתקן או יאמר ירא ה׳ עליכם שיתנכם תחלה לחן ולחסד בעיני פרעה וכו׳. שאם לא תמצאו חסד כעת הזאת אשר לא מצאתם חסד. ולכך הבאשתם את ריחנו. ולכן השיג להם הקב״ה שילכו לדבר על לב בני ישראל. וארא אל האבות. ר״ל כמו שנתתי חסד לאבותיך אתן לך. ולכך הזכיר פה האבות ואפילו אל האבות לא נראיתי רק בשם אל שדי ויהי חנם בעיני כל העולם. כ״ש עתה שהוא בשם ה׳ כי עתה יגדל חנכם וחן השלוחים. כנלע״ד הצעיר יצחק. ולא הארכתי כי קצר המצע. ובזה ידוייק מ״ש משה. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כי ביאתי גרמה הרעה הזאת כי לא היה לו חן וחסד בעיניו. ובפרט כי הוא מלך וצריך חן לפניו ואפי׳ שדברתי בשמך לא שמע לדברי כלל להיות כי לא מצאתי חן בעיניו אפילו מאז כאשר ביקש להרוג אותי. וגם עתה בביאתי וע״י כן לא באה הצלה לעמך כי אם תכבד העבודה עליהם וק״ל. עכ״ל בנו של המחבר זללה״ה:

44. Shemot.6

    ותהר האשה וגו׳. הנה יוכבד גלגול חוה ולכן כמו שאדם פירש מחוה ק״ל שנים עד שהוליד שת שהוא גלגול משה גם עמרם פירש מאשתו ק״ל שנים עד שהוליד למשה ולכן נקרא בת לוי כי עתה מחדש נתערבה בה נשמת חוה ובזה חזרה לנערותה. וזהו סוד ותהר האשה בסוד האשה אשר נתתה עמדי. הרי״א זללה״ה:

45. Shemot.7

    מעלת מרע״ה וענין עיבורו ולידתו:

46. Shemot.8

    מסרה ירחים ד׳. ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים. (דברים ל״ג:י״ד) וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחיאיוב ג׳:ו׳ב ג׳) במספר ירחים אל יבא. (שם ל״ט) תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה. וסימנם טיבותא דשמשא התייחד בשלמותא. פי׳ מרע״ה נולד לששה חדשים ויום א׳ ויוכבד אמו הצפינתו ג׳ ירחים שהיו מונים המצרים מיום שהלכה האשה לטבילה ט׳ חדשים ואח״כ היו הולכים לבקש מה ילדה ולזה ולא יכלה עוד הצפינו וז״ש וממגד תבואות שמש זה משה פניו כפני חמה וכן שמש בגימטריא תרי״ג כ״ז מנין המצות שבתורה והאותיות שבה ממגד בגי׳ פ״ז כשרז״ל ראשו כתם פז זה משה שעמד על הר סיני לקבל תורה. גרש ירחים. שיוכבד נתגרשה ואח״כ נלקחה וילדה את משה וז״ש במספר ירחים אל יבא שאין שום אדם יכול לכוין השעה של הלידה והאל יתברך סבב שזה החשבון ומנין של הלידה לא בא אליו שום אדם וז״ש תספור ירחים תמלאנה א״א לשום אדם לדעת ולספור הירחים ולידע עת לדתנה אלא הש״י לבדו וז״ש הסימן טיבותא דשמשא הטוב המעולה והנחמד של משה אדונינו ע״ה נתייחד בשלימות משאר האנשים והנביאים שלא קם כמותו ולא יקום:

47. Shemot.9

    ביאור מעלת משה ע״ה שהיה שלם בכל התנאים הצריכים לנבואה וכן מעלת הנהגתו ורחמנותו ע״ה:

48. Shemot.10

    מסרה ומשה ז׳ ריש פסוק. ומשה היה רועה. (שמות ז׳:ז׳) ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. (שם י״א) ומשה ואהרן עשו את כל המופתים וגו׳. (שם י״ט) ומשה עלה אל האלהים. (שם ל״ג) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה. (דברים ל״ד:ז׳) ומשה בן מאה ועשרים שנה. (דה״י א׳ כ״ג) ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי. וסימנם רעיא ימלל ויעבד ביתא ומשכנא ולא ימותון בשבטא. פי׳ לפי שהנביא צריך ז׳ תנאים כדי שיהיה שלם בתכלית השלימות כמשה רבינו ע״ה שקנה הז׳ מעלות. א׳ הענוה והשפלות וז״ש ומשה היה רועה עם היותו עם פרעה כבן בית עכ״ז לא הלך בגדולות אלא בשפלות כיעקב שהיה רועה והשיג גדולה והלך אל הר האלהים חרבה ואחז״ל שקפצה לו הארץ והגיע לידיעת שם המפורש שיש בו רי״ו אותיות חרבה עם המלה בגימ׳ רי״ו. המעלה הב׳ צחות הדבור וגבור שיוכל להכניע יצרו כדי לפרוש מתאות העולם וז״ש בדברם אל פרעה הוא היצה״ר ומלשון ידבר עמים תחתינו. או ירצה אומרו בדברם עם היותו כבד פה כנודע עכ״ז היה זה בכוונה כדי שלא יאמרו שבכח דיבורו נתפתו ישראל והאמינו לו. המעלה הג׳ גבור חיל וז״ש את כל המופתים האלה לפני פרעה שלא היה מפחד כלל לעשות מה שצוהו עם היות שאמר מי אנכי וגו׳ בפניו נתחזק. המעלה הד׳ התורה וז״ש ומשה עלה אל האלהים כשבא לכלל פ׳ פירש מזה העולם אחר התורה כאומרו ואתם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד וגו׳ שעזב כל הנאות זה העולה כדי להשיג מעלת התורה. המעלה הה׳ שקנה חכמה יתירה על שאר החכמים וז״ש ומשה יקח את האהל שכל הכתרים של אור שהתנצלו ישראל בהר חורב שהיה לכל אחד ב׳ כתרים הכל לקח משה. המעלה הו׳ הנבואה וז״ש ומשה בן מאה ועשרים שנה וגו׳ ולא קם נביא וגו׳ לא כהתה עינו שלא נסתם ממנו מעין החכמה ולא נס לחה לוח ה׳ חומשי תורה. המעלה הז׳ הכהונה והקדושה שמש בכהונה גדולה ז׳ ימי המלואים כנגד ע׳ שנה חיי האדם כדי להיות שלם בכל המעלות והשלמיות ולזה בניו יקראו על שבט הלוי שהוא שבט מעולה בחכמה ובנבואה ובתורה. וז״ש הסימן ברכתא בצלותא ללואי. הברכה מפי אהרן ובניו. והזמירות והתפלות בשעת הקרבן בדוכן הכל משבט לוי. ובכל זכה משה שהיה שלם בכל. וז״ש הסימן רעיא ימלל. הרועה הטוב לצאנו ימלל עמהם בנחת יעשה להם בית בקור ובחום אהל ומשכן ולא יכם מכת מות. וז״ש ולא ימותון בשבטא כן משה רועה נאמן תמיד התפלל עליהם והיה מבקש תמיד מקום טוב לישראל. ובזוהר קורא אותו רעיא מהימנא:

49. Shemot.11

    רמז לדברים שצריך למסור עצמו על קדושת השם:

50. Shemot.12

    מסרה ותאמרן בנו״ן פשוטה ג׳. ותאמרן המילדות אל פרעה. ותאמרן איש מצרי הצילנו. (שמואל א י״ח:ז׳) ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן. וסימנם יהודאי ישתזבון בחדוה. פי׳ לרמוז למה שאמרו רז״ל (יומא פ״ב) על שלשה דברים יהרג ואל יעבור. עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. וזהו שרמז בנו״ן פשוטה וערומה אין מי שיתחבר עמה. כן האדם צריך להתפשט מעורו מכל וכל ואל יעבור. וכמו ותקראנה בנות מואב שהפשיטו עצמן לזנות. וכאלו גלו את מקורן. וכן אומר קראן לי מרא פשוטה וערומה מכל טוב. ואומרו ותאמרן המילדות שגזר עליהן להרוג הזכרים. והן מסרו עצמן למיתה ולא רצו. וזהו שפיכות דמים. אמנם בנות יתרו גרשום הרועים על שפירשו מע״ז ולז״א איש מצרי הצילנו וגו׳ ואין אנו חוששים שגרשונו אנשי מדין וזהו ע״ג. ותאמרן הנשים המשחקות רמז לכ״ע כמו לצחק בי בכל אלו ימסור האדם עצמו להריגה ואל יעבור. וז״ש הסימן יהודאי ישתזבון בחדוה. ר״ל הכשרים כשגוזרין למסור עצמן בסכנה על קדושת השם הוא ית׳ יצילם מהצער בשמחה ובשירים כדניאל וחביריו:

51. Shemot.13

    ביאר שראוי לחזק ידים רפות ולהבטיחם על הגאולה. וביאר כי עתידין להגאל בזכות התורה:

52. Shemot.14

    מסרה ובאת ז׳. ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל. (בראשית ו׳:י״ח) ובאת אל התבדברים י״ז:ט׳ י״ז) ובאת אל הכהנים הלוים. (שם כ״ו) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. (שמואל א כ׳:י״ט) ושלשת תרד מאד ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביוזכריה ו׳:י׳ (זכריה ו׳:י׳) לקוח מאת הגולה מחלד ומאת טוביה ומאת ידעיה ובאת אתה יום וגו׳. (ירמיהו ל״ו:ו׳) ובאת אתה וקראת במגלה. וסימנם יקום וייתי לדייניא ולכהנא ובתליתאה גלותא יקרא. וכן ג״כ אמרו טרף ג׳. (בראשית ח׳:י״א) והנה עלה זית טרף בפיה. (הושע ו׳:א׳) לכו ונשובה אל ה׳ כי הוא טרף וירפאנו. (איוב ט״ז:ט׳) אפו טרף וישטמני. וסימנם יונה תתבר במעיקאה. פי׳ שרמז הוא ית׳ באלו הפסוקים כל הגליות. אל התבה בגימטריא הגליות עם מלת התבה. והכוונה לומר כמו שזכר בריתו עם נח בבואו אל התבה כן יזכור לדורות הבאים מזרעו בגלות. וז״ש ובאת אל התבה אתה ובניך וגו׳ שיצאו ממך ומבניך שעתידין ללכת בגליות. וזהו אל התבה כנז׳ כאשר יהיו בגליות בכוס תמרורים וצרות רבות אז ראוי לגדול שבהם לדרוש ולחזק לבם שישובו אל ה׳ ולא יאבדו בגלותם וצרותם. וז״ש ושמעו לקולך ותחזק ידים רפות וברכים כורעות תאמץ. ואם לא יספיק זה יבואו אל הכהנים שהם הגדולים והלוים שהם החכמים שיודיעום סבת הגלות. אמנם בגלות הג׳ שאין להם גדולים ושרים והלואי א׳. וז״ש ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם שאז יהיו מושפלים מאד. וזה רמז באומרו ושלשת תרד מאד שיהיו אז בירידה גדולה ובשפלות רב. ואז יזכור להם האל ית׳ יום מתן תורה וז״ש יום המעשה שנסתרת שם בענני כבוד. וכמו שהיה עמנו בימים הקודמים כשנתן לנו התורה כן יהיה עמנו בגלות הזה האחרון להדבק בתורה שנתן לנו ביום המעשה על הר סיני. גם נזכור מה שעבדו אבותינו בגלות מצרים בבל ויון וסבלו והקב״ה גאלם. וכן ג״כ נסבול אנחנו. כי מה שאפו טרף הוא על שלא נתעסקתי בתורה. וז״ש הסימן יקום וייתי לדייניא וכהנא והוא יאמר לך מה שתעשה כדי לצאת מזה הגלות ויאמר לך בתליתאה גלותא יקרא אין לנו תקנה אלא להדבק בתורה ולקרוא ולהיות בה יומם ולילה. ובזכותה נגאל. וז״ש במסרה טרף ג׳ רמז שבג׳ שליחיות שלח נח מהתיבה ר״ל מהגליות כנז׳. אמנם בג׳ לא יספה שוב אל הגלות ולא יוסיף להגלותך שסבלנו הגלות עונשין ומרורות. ונזכה לאור באור פני מלך חיים. מלך עליון לעוה״ב וזהו זית טרף בפיה זה יהיה תכליתם טוב רב פעלת בעשותך פלאות יהיו התכלית והכוונה לומר כי ההליכה בגלות היא לזכותם לעוה״ב. וז״ש הסימן יונה תתבאר בעקתא ר״ל כי תזדכך בשעבוד ובגלות וצרות שעברו עליה ולבסוף יביאה האל ית׳ אל ארץ נחלי מים כמו שיעד בתורה משם יקבצך וגו׳. ובנביאים ובכתובים הרבה יעודים על הגאולה. וז״ש חד בתורה וחד בנביאים וחד בכתובים:

53. Shemot.15

    ביאור שאין ראוי לאדם לילך אחר התאוות הגופניות ולא להתקנא מן הרשעים כי מצליחים שאין קיום העולם רק לתורה ולמצות:

54. Shemot.16

    מסרה ואיו ה׳. ויאמר אל בנותיו ואיו. (מלכים ב׳ י״ט) אין מלך חמת וגו׳. (מיכה ז׳:י׳) ותכסה נושה האומרה אלי איו ה׳ אלהיך. (איוב כ׳:ז׳) כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו אין. (שם י״ד) וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו. וסימנם ״בנתהון דמלכין מתבהתין ומתגלגלין ומייתין״. פי׳ יתרו רומז ליצה״ט ונפש המשכלת הנשארת. אמנם כחות הגוף כלים ונפסדים. ויתרו אומר לבנותיו שהם שאר כחות הגוף איו קראן לו וגו׳. ר״ל אל תעזבו יצה״ט קראן לו ויאכל לחמה דאורייתא. כאומרו לחמו וגו׳. ונקראת התורה לחמו. ר״ל לוח מ׳ התורה שהוריד משה בלוח וישב מ׳ יום בהר. כן ראוי לאדם לעסוק בתורה ובמצות ולעזוב המותרות שכלם הבל. וז״ש אין מלך חמת וגו׳. ר״ל התענוגים כלים ובלתי נמצאים. ויאמרו איו ה׳ אלהיך כי יהיו הרשעים המצליחים כצואה וגלל שכל מי שיראהו יאמר איו. ולזה אין ראוי להתקנא מהם שכלם נאספים וכלים וימותו. ואין קיום עניני העוה״ז כי אם לתורה והמצות. וז״ש הסימן בנתהון דמלכין. ר״ל המעלות והתענוגים וכמו שהבנות כל כבודה בת מלך פנימה אם יעשו לעצמן גבהות ומעלה תכסם בושה ויתגלגלו וימותו כן אלו הנז׳:

55. Vaera.1

    לכן אמר לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. יש להתבונן מה טעם לכן אמור וגו׳. ומה טעם אלו הכפלים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ומה טעם חזר לומר וידעתם כי אני ה׳ המעלה אתכם מתחת סבלות מצרים. ולא זכר מכל הלשונות כי אם זה הלשון. וי״ל דע שישראל במצרים היו משועבדים וקשורים בכמה קשורים קשרי הגוף וקשרי הנפש. קשרי הגוף תחת ידי השר של מצרים בכמה כשפים שעשו להם המצרים כנז׳ בזוהר בפ׳ ומת כל בכור בארץ מצרים וגו׳ וג״כ קשרי הנפש שנטמאו במעשיהם של מצרים בעבודת כוכבים ובגלוי עריות כשרז״ל (שמ״ר פ׳ ט״ז) ע״פ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע״ג כמו שמפורש ע״י יחזקאל ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו. וכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע לי וגו׳. ולסבה זו היתה קשה יציאת מצרים. ולא היה לה אפשרות בעולם אלמלא שקפץ הקב״ה ונשבע שיגאלם שלא תקטרג מדת הדין. כמו אדם שרואה שיצרו מתגבר עליו וקופץ ונשבע כענין בועז שאמר חי ה׳ שכבי עד הבוקר. וכן עשה הקב״ה כמו שדרשו רז״ל במדרש רבה (שם פ״ו) לכן אמור לבני ישראל. אין לכן אלא לשון שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי נשבע הקב״ה שיגאלם שלא יירא משה שמא מדת הדין תעכב גאולתן. וכענין זה יש במדרש הזוהר כתיבת יד פ׳ יתרו על פסוק אנכי ה׳ אלהיך. שאיל ר׳ ייסא זעירא וגו׳. עיין שם בזוהר החדש. ולפי זה יתפרש הפסוק הזה היטב. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים זהו שרו של מצרים ששמו מצרים. כמו והנה מצרים נוסע אחריהם. ואח״כ והצלתי אתכם מעבודתם של מצרים התחתונים. ע״ד יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל וגו׳ כי זה תלוי בזה. ואם לא היה עושה דין בעליונים אי אפשר להנצל מן התחתונים לסבה שאמרנו שקברו אותם בעליונים ע״י כשפים. ואגב אורחין תירצנו למה לא הוציאם מן הגלות מתחת יד מצרים. אע״פ שלא יבטל מלכותם מכל וכל ולא יהרוג בכוריהם אלא שאי אפשר זה בלא זה. וכל זה הצלה לגופות אבל לנפשות עדיין היו קשורים ואדוקים בכחות הטומאה של מעלה. עד שהוצרך לגאול אותם גאולה שלימה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים כי גאולת הנפש היא קשה יותר מגאולת הגוף. וזהו שכתוב וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. כדי להוציא נפשם מיד הקליפות שלמעלה. ואח״כ ולקחתי אתכם לי לעם להכניסם בקדושה. ואז וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים שכל עוד שעדיין הם אחוזים תחת יד הקליפות לא יכירו גדולת המוציא אותם מתחת סבלות מצרים כי עדיין הם כסומים. וכמו הסומא שהיה בבית האסורים ויצא לא יכיר פחיתותו כשהיה בבית האסורים בעוד שהוא סומא. כי אם אחר שיתפקחו עיניו ויראה האור הגדול ואז ידע תכלית הפחיתות שהיה בו. כן ישראל לא ידעו מעלת האדון וגדולתו ית׳ כי אם אחר שיכנסו תחת רשותו וממשלתו. ואז ידעו כחו וגדולתו שהוציאם מתחת סבלות מצרים. וזהו שאמר יחזקאל ואעבור עליך ואראך. והנה עתך עת דודים ואשטוף דמים מעליך ואסוכך בשמן. כי יש לדקדק באלו הפסוקים כי היל״ל תחלה וארחצך במים וגו׳. ואח״כ ואפרוש כנפי שעליך וגו׳ ואח״כ אשבע לך ואבוא בברית*ויותר טוב לומר שבתחלה נשבע להם וכרת עמהם ברית כמו שנאמר לכן אמור לבני ישראל. ואין לכן אלא לשון שבועה ונתן להם מצות פסח ומילה הם השידוכין ובמעמד הר סיני היו הקדושין ב׳ לוחות. ובזה המועד היה הכניסה:

56. Vaera.2

    אמנם כוונתו לומר שהחסד שעשה עמנו ה׳ הוא שכשהגיע עת הגאולה והיו מתבוססים בדמים ומלוכלכים במעשים רעים לא התנהג עמהם כמנהגו של עולם שהנושא אשה אחר שתטהר ותנקה עכצמה אז יקדשנה ותהיה לו כי לפי זה צריך עד שיוציאם ממצרים וירחצם מטומאתם ואז יתן להם מצותיו ויפרוש כנפיו עליהם ויבא עמהם בברית. וזה אי אפשר בשביל שמדת הדין מקטרגת שלא יצאו. ולכן מה עשה ית׳ בעודם בטומאתם במצרים פרש כנפיו עליהם. ונתן להם ב׳ מצות להתעסק בהם מצות פסח ומילה. ובזה כרת עמהם ברית ונשבע שיוציאם שלא תקטרג מדת הדין ויהיו לו בקידושין. ואח״כ רחץ אותם במים ושטף דמן מעליהם והוציאם מתחת כחות הקליפות והכניסם לחופה במעמד הר סיני כמו שנאמר ואעדך עדי וגו׳ כל הפסוקים כלם. ואפשר שזהו מה שתקנו רז״ל בברכת אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו שהם ב׳ ענינים גאולת הגוף וגאולת הנפש מן הקליפות. וזהו מוציא אסירים בכושרות פי׳ בקושרות. והם ב׳ קשורות א׳ של הגוף וא׳ של הנפש. הרס״ו זללה״ה:

57. Vaera.3

    בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו וגו׳. הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. לכאורה נראה דק״ו פריכא הוא דהא כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו׳. וכבר פי׳ הרמב״ן ז״ל ב׳ פירושים ע״ש. גם יש להתבונן בטעם חזרת הפרשה שאחר זאת שנא׳ בה אני ה׳ דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. ויאמר משה לפני ה׳ הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. כי דוחק הוא לומר כדברי רש״י ז״ל שהוא הדבור עצמו האמור למעלה. ע״ש שכבר חלק עליו הרמב״ן ע״ש ויש לפרש עוד שמשה ע״ה טען בשני דברים. הא׳ שאינו יודע לסדר הדברים בסדר שראוי שיתקבלו. והסבה בזה לדיבוק שכלו למעלה עד שאינו משגיח ורואה בעניני העולם הזה. כענין אדם הראשון קודם שחטא. והב׳ שהוא ערל שפתים ממש. והנה בתחלה הש״י סדר לו הדברים שיאמר לישראל מלה במלה כמו שנא׳ לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. וכל הענין עד ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳. שתמצא שהאריך בדברים וסדרם על סדר נאות כמבואר בפסוקים למעיין. וכתיב וידבר משה כן כלומר באותו הסדר ממש ולא שמעו אל משה מקוצר וגו׳. אח״כ אמר לו הש״י בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. ובודאי שאין כוונת הש״י שידבר באלו המלות לבד לא יוסיף ולא יגרע. אבל זה הוא כלל הדבר שיאמר לו והוא עצמו יסדר הדברים ויתקנם כראוי כדי שיתקבלו. ולזה השיב משה ואמר הן בני ישראל שסדרת לי דבריהם מלה במלה לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה שלא סדרת לי הדברים אלא שהנחת הענין בידי לסדר מעצמי כי בודאי לא אדע לסדר הדברים שישמעני פרעה. ועוד סבה ב׳ ואני ערל שפתים. אז ענהו הש״י שיצרף עמו אהרן שיסדר עמו הדברים בינו לבינו כפי מה שנראה להם. ומשה ידבר אל העם ואל פרעה. ולא נתרצה בזה משה אז ענשו הש״י אני ה׳ דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. כלומר אם אין אתה רוצה בסידורו של אהרן שיסדר לך הדברים לפי שהוא בשר ודם. ולא יעלה בידך סידורו כהוגן. ואין אתה רוצה ללמוד מפיו. בוא ולמד ממנו אני ה׳ ואני אסדר לך כל הדברים שתאמר. וזהו את כל אשר אני דובר אליך כלומר שלא תוסיף כלום מעצמך אבל תאמר הדברים כסדר שאסדר אני לך ובוודאי בסייעתא דשמיא. אז ענהו משה ואמר הן אני ערל שפתים כלומר אע״פ שהשבתני על הסבה הא׳ עדיין הסבה הב׳ שהוא שאני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה לפחיתותי אצלו. ולזה אמר אלי ולא אמר ישמעני לומר אלי אני שאיני חשוב לפניו מחמת שאני ערל שפתים. אז ענהו ה׳ ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. ומ״ש וידבר משה לפני ה׳ לאמר ולא אמר אל ה׳ לומר שלפני פרעה ולפני העם לבד הוא שאינו יודע לדבר. אבל לפני ה׳ היה יודע לדבר ולומר אמירה גמורה מפורשת שזהו משמעות לאמר בכל מקום כמו שפי׳ הרמב״ן זללה״ה ועדיין צריך עיון למה הפסיק בין אלו הפרשיות באלה ראשי בית אבותם. ועיין ברש״י ז״ל ובמדרש רז״ל ואין טעמם מספיק בזה. הרס״ו זללה״ה:

58. Vaera.4

    לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה וגו׳. אם נדקדק בפסוקים נמצא שהמכות הם חלוקים. ע״ד דצ״ך עד״ש באח״ב. כמו שנתן בהם ר׳ יהודה סימנים. ונמצא שדצ״ך שתים הראשונות היו בהתראה. והשלישית שלא בהתראה וכן בעד״ש וכן באח״ב. גם תמצא שבמכה הראשונה של דצ״ך שהיא הדם נאמר בה לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה. ובשניה שהיא הצפרדע נאמר בה בא אל פרעה. וכן במכה ראשונה של עד״ש ערוב נאמר בה השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה כמו שנאמר בדם. אלא שבכאן נאמר השכם ושם נאמר לך וצריך טעם. גם צריך טעם למה חזר פעם אחרת. הנה יוצא המימה וכב אמר לו זה בדם. ובמכה השניה נאמר בא אל פרעה כמו שנאמר בצפרדע. וכן במכה ראשונה של באח״ב שהיא הברד נאמר בה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ובשניה שהיא הארבה נאמר בא אל פרעה כדרך דצ״ך עד״ש אלא שבכאן לא נאמר הנה יוצא המימה וצריך ליתן טעם לכל זה. ונראה לתת טעם לכל זה כפי מדרש רז״ל (שמ״ר פ״ט) שבמכת הדם אמר לו הנה יוצא המימה. לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך הנה יוצא המימה בבקר בשעה שהוא נצרך תפוש אותו. ע״כ במדרש. אח״כ כשראה שמשה היה מקדמו לצאת למים נמנע מלצאת. לכן אמר לו בא אל פרעה במכה השניה. אח״כ במכת הערוב נאמר לו השכם בבוקר הנה יוצא המימה לפי שהיה פרעה משכים ללכת לנילוס להתפלל שם במקום טהור. והקב״ה לא היה רוצה בתפלתו ומנע ממנו דלתי התשובה והתפלה. וכן אמרו (שם פ׳ י״א) ר׳ פנחס הכהן בר׳ חמא אמר. הה״ד וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. לאחר שהקב״ה מצפה לרשעים שיעשו תשועה ואינם עושים אפי׳ הם רוצים באחרונה הוא נוטל את לבם שלא יעשו תשובה. ומהו וחנפי לב אותם שהם באים בראשונה בלבם הם מביאין עליהם האף באחרונה ומהו לא ישועו כי אסרם. אע״פ שהם רוצים לשוב להקב״ה ובאין לעסוק בתפלה אין יכולים למה כי אסרם שנעל בפניהם. כך היה פרעה רוצה לעסוק בתפלה ואמר הקב״ה למשה עד שלא יצא לך והתיצב לפניו. ע״כ במדרש. ולפי זה כבר נתבאר יפה טעם השכם ולא אמר לך כמו שנאמר בדם ששם היה יוצא להפנות. ולא היה משכים כ״כ. אלא אחר שיאור היום כטבע בני אדם שאינם יכולים לעשות צרכיהם אלא בבקר. אמנם כאן שהיה משכים לתפלה היה משכים הרבה מעלות השחר. ולכן חזר פעם אחרת לומר לו הנה יוצא המימה לפי שמ״ש לו בדם יוצא המימה היה יוצא לנקביו וכאן שהיה יוצא לתפלה. ואחר שהיה משה משכים בבקר קודם צאתו המימה נמנע מלצאת. לכן אמר לו במכה האחרת שאחריה שהיא הדבר בא אל פרעה. ואחר שהיה מצערו משה בין בבית בין בשדה. נתן בלבו ונתייעץ לצאת מבית לבית אחר של אחד מן השרים כדי להנצל ממשה. לכן נאמר לו שם במכת הברד השכם בבקר ולא אמר הנה יוצא המימה שלא היה יוצא לנילוס אלא חוץ מביתו היה יוצא לבית אחר. וכן אמרו (שם פ׳ י״ב) למה לא נאמר כאן הנה יוצא המימה כיון שראה פרעה שבעת שהיה יוצא המימה משה מקדמו בדרך נמנע שלא לצאת כדי שלא יפגע בו משה. אמר לו הקב״ה לך אצלו בהשכמה עד שלא יצא מביתו ע״כ במדרש. ובמכה השניה שהיא מכת הארבה נאמר לו בא אל פרעה. לפי שהיה נמנע מלצאת חוץ מביתו לא לנילוס ולא לבית אחר. ואפשר שהיה מתחבא בביתו באיזה חדר לכן אמר לו בא אל פרעה. הרס״ו זללה״ה:

59. Vaera.5

    הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד וגו׳. ועתה שלח העז את מקנך וגו׳. יש להתבונן מה טעם אמרו כעת מחר כפי מה שדרשו רז״ל בתנחומא סרט לו סריטה בכותל. א״ל כשתגיע השמש לכאן אני מוריד ברד עליך. מה טעם לא סרט לו סריטה אלא בזאת המכה שהיא ברד. ג״כ מה טעם ועתה שלח העז את מקנך וגו׳ ולא עשה כן במכת הדבר לומר לו שלח העז את מקנך ששם נאמר הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה. ופירש רש״י ז״ל בפסוק ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה שלא נגזרה גזירה אלא על הבהמות שבשדות בלבד והיל״ל שלח העז וגו׳. ג״כ מה טעם כתב הירא את דבר ה׳ בכאן ולא היה לו לכתבו כי אם למטה במעשה ויך הברד בכל ארץ מצרים וגו׳. וכמו שכתב למטה והפשתה והשעורה נכתה. והחטה והכסמת לא נכו וגו׳. ויש להשיב על כל זה במה שדרשו רז״ל שם במדרש רבה שמכת הברד לא היה משלחה עליהם אלא על יבול הארץ. ולכן היא מזהירם שישמרו עצמם ובהמתם שלא ילקו בברד. ולכן לא הזהירם במכת הדבר שאדרבא כל כוונתו באותה מכה להכות בהמתם אשר בשדה. ואם יזהירם להכניסם לבתים א״כ אין מקום. אמנם בכאן שכוונתו אינה על יבול הארץ. לכן הזהירם על האדם ועל הבהמה שלא ימצאו בשדה ולא ילקו בברד. ולכן סרט לו סריטה במכת הברד מה שלא עשה כן בשאר המכות להזהירם ביותר כי מי כמוהו מורה כיון שאין כוונתו אלא שילקה יבול הארץ לבד. לכן הזהירם שיכניסו בהמתם לבתים ועשה אזהרה יתרה שלא יהיה בה התרשלות. במה שסרט סריטה בכותל לומר הזהרה בזה העת. מה שא״כ אם היה אומר סתם מחר ולא יאמר כעת שאפשר שיתרשלו שעדיין שהות ביום להכניס בהמתם כי אינם יודעים העת שתבא המכה. אמנם סרט סריטה להם להזהירם ביותר והם לא עשו כן ולא שמו לבם לדבר ה׳ ועזבו מקניהם בשדה. לזה דרשו רז״ל במדרש רבה כיון שלא שמעו לדבריו שאמר להם שלח העז אמר הקב״ה למשה נטה ידך על השמים ויהי ברד על האדם ועל הבהמה. ובזה תירצנו מה טעם הכניס אלו הפסוקים בכאן הירא את דבר ה׳ ואשר לא שם לבו וגו׳. לומר שסבת היות הברד על האדם ועל הבהמה. גם בזה תירצנו טעם השינוי בצווי אשר אמר למן היום הוסדה ועד עתה. ובמעשה אמר מאז היתה לגוי לפי שבצווי לא היתה כוונת ה׳ במכת הברד כי אם על יבול הארץ. לכן תלוי הענין בארץ. ואמר אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה. אמנם במעשה שלקו גם האדם והבהמה אשר בשדה לסבת שלא שמו לבם לדבר ה׳. לכן שינה לכתוב מאז היתה לגוי. לרמוז שהמכה היתה ג״כ בבעלי חיים:

60. Vaera.6

    ויט משה את מטהו על השמים וה׳ נתן קולות וברר ותהלך אש ארצה. וימטר ה׳ ברד על ארץ מצרים. ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד וגו׳. יש להתבונן בכפל הענין בברד באומרו נתן קולות וברד וגו׳ למה חזר פעם אחרת לומר וימטר ה׳ ברד. ועוד חזר עוד לומר ויהי ברד. גם חזר באש לומר ואש מתלקחת בתוך הברד וכבר אמר ותהלך אש ארצה. ואם הוא כדי לומר שנתערב האש בברד לא היה לו לכתוב כי אם ואש מתלקחת בתוך הברד ולא יכתוב ותהלך אש ארצה כי הוא קרא יתירא ודאי. וי״ל ע״פ משרז״ל בילקוט וז״ל וימטר ה׳ בתחלה מטר כשירד נעשה ברד שנאמר וימטר ה׳ ברד למה שאין הרעה דרה אצל הקב״ה. המטר היה יורד והיתה הרוח נכנסת בו ועושה אותו ברד שנאמר אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו עכ״ל. לפי זה נוכל לפרש נתן קולות וברד. קולות להוריד האש כד״א קול ה׳ חוצב להבות אש. וברד כמשמעו אלא שסתם הכתוב ואח״כ פירש ואמר כנגד הקולות ותהלך אש ארצה. שהדברים למעלה הם בדקות אלא שאחר שיורדים מתגשמין. כמו הענין במן שהיה יורד לישראל שבמקומו היה בדקות וכשירד הוא מהגשם. כן הענין באש של מעלה היתה דקה ביותר ואח״כ נעשית אש גשומה ממש. לכן כתב בתחלה נתן קולות ומכח אלו הקולות ותהלך אש ארצה. גם בענין הברד פירש ואמר שענין הברד שאמרתי לך הוא בזה האופן של מעלה היה כמין מטר ואח״כ רוח סערה עושה אותה ברד למטה. ולזה כתב וימטר ה׳ ברד לשון מטר. ואח״כ כתב ויהי ברד שאחר שירד כמין מטר נתהוה כמין ברד למטה ע״י רוח סערה. וכל זה היה שירד כל אחד לבדו האש לבדו והברד לבדו. ואח״כ שירדו לאויר העולם נתערב האש בתוך הברד ואש מתלקחת בתוך הברד. ואפשר שלזה למטה בכל הפסוקים אינו מזכיר האש כי אם קולות אלהים וברד ויחדלו הקולות והברד וגו׳. והיה לו להזכיר גם האש שהוא יותר רע להם מהברד אלא שסמך במ״ש קולות כי הקולות הם משמשות לענין האש והם המביאין אותו. הרס״ו זללה״ה:

61. Vaera.7

    בכאן מתחיל לשון בנו של הרב המחבר זללה״ה:

62. Vaera.8

    וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה׳. וארא אל אברהם וכו׳. וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו׳. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו׳. להאריך בדיוקים אין פנאי ולקצר הוא גנאי ומה גם כי רבו המדקדקים לכן אחוה דעי כאמרם ז״ל (פ׳ ו׳) שבקשה מדת הדין לפגוע במשה. וזהו וידבר אלהים אל משה. וע״פ דבריהם נאמר כי הכוונה הוא שאמר הקב״ה למשה להוכיחו כי לא דבר כראוי באומרו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו׳. כנראה לפי דברי משה לפי שהדבור היה בשמו ית׳ הרע לעם וגו׳ הא אם לא היה בשמו לא היה מריע לפי שאמר פרעה לא ידעתי את ה׳ שם זה לא שמעתי מעולם. כי אפי׳ יוסף בפותרו החלום לא הזכיר רק שם אלהים כאומרו בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. וכן אמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה וגו׳. לזה דבר השי״ת למשה דבור אחת ושתים נשמעו מהם. א׳ להשיב לפרעה. וב׳ להוכיח למשה על דבריו. להשיב אל פרעה על דבריו אשר דבר מי ה׳ להיות כי מעולם לא שמעו שם זה. לזה יש תשובה כי לפי הפעולות נזכר שמו. ולכן עתה דברתי אליך בשם אלהים היודע בו. וז״א ויאמר אליו שתאמר לו זה השם שם אלהים ומכח אכזריותי צריך אני להתהפך למדת רחמים כי הם היו בחימה ואני בחימה העולם יאבד. ועי׳ בדברי רז״ל. וז״א וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי כי להיות כי הם בכעס על בני והוסיפו על דברי כי אני קצפתי לשעה והמה עזרו לרעה והוסיפו משלהם. לכך אני צריך להתהפך למדת הרחמים. ועל דבר אשר רצה להוכיח למשה זה אומרו וידבר אלהים אל משה דהיל״ל וידבר אלהים למשה מהו מלת אל אלא הכוונה וידבר אלהים במדת הדין בשביל דברי משה. ולפי דבריך לא היית ראוי שאני אדבר עמך. אכן בשביל האבות אשר נתראיתי להם ונשבעתי להם. בשבילם אני מתראה עמך ויאמר אליו אני ה׳. ואינך שוה לי. אין ראוי לי לתפוס על דבריך רק אם תהיה כמוני כי כן האדם פיו תופס על דבר האדם המדבר כנגדו. רק אם יהיה כמוהו יתפוש על דבריו. אבל אתה ב״ו מחומר נעדר. ואני ה׳. ואין ראוי לי לתפוס על דבריך ואם אדבר עמך הוא בשביל האבות. וזהו וארא אל אברהם וגו׳. שהכוונה אם אתראה פנים עמך. הגם כי אינך כדאי. הוא בשביל האבות. ולהם נתראיתי תמיד בשם אל שדי שמוכיח על הצרות. הגם כי לא היו צריכים להם ולא היו ראוים שיהיו בצרה. להיותם צדיקים. אכן הם רצו לסבול הצרות כדי שבניהם ינצלו מהצרות. וזהו ושמי ה׳ לא נודעתי להם. שהם רצו ככה. ווהו להם. כי הם חפצו כך. וגם הקימותי את בריתי אתם כי תחלת השעבוד הזה הם התחילו בו כמאמרם ז״ל (ב״ר פ׳ מ״ה) כי מיום הבתרים התחיל וכו׳. וכל זה לתת להם. פירוש וכל זה נתרצו האבות בו כדי שאתן להם. הגם כי אינם ראוים לכך רק שיהיו בשלוה. ואתן להם את ארץ כנען. והמה לא רצו רק ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וידוייק אשר גרו בה כי הם רצו לגור בה. וזהו אשר גרו בה מעצמם. ולכן כעת כשם שאינך ראוי לנבואה ולגאלם רק בשביל האבות כנז׳. כן הגם שאין ישראל ראוים לגאולה למענם אגאלם. וז״א וגם אני שמעתי שריבוי הגם חוזר למשה. ומתרי צדדין צריך אני לגאלם. הא׳ כי כמוך כמוהם כמו שזכות האבות הועילה לך גם להם. ב׳ להיות כי הוסיפו המצריים עליהם עבודתם. ולכן ואזכור את בריתי. ונוכל לומר אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. עפ״י מאמרם ז״ל בשמות רבה (פ״א) הבה נתחכמה לו לאלהיהן של אלו במה נדונים וכו׳ ע״ש. וזהו דברי הפסוק בעצמו. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם. ר״ל שהם רצו להתחכם עלי ג״כ ולעשות להם דבר שאין יכול לשלם ולדונם. ובזה היה אשר מצרים מעבידים אותם כי לא ימצא להם גמול בהשליך הבנים ליאור. ומבול לא אוכל להביא עליהם כי כן נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. וזהו לסברתם. אבל אני אזכור לשלם להם את בריתי. שתוליך אותם לבריתי כי בזה לא נשבעתי וידוייק היטב את בריתי. ואפשר לומר כי אזכור את בריתי לשלם להם מדה כנגד מדה כמנהגו. וכמו שהם צוו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו בידים שיוליכוהו לשם כן אני אוליך אותם להשליכם לים. וזו ברית כרותה עם הים מששת ימי בראשית שתקרע כמאמרם ז״ל (פ׳ כ״א) לאיתנו. לתנאו וכו׳. ובזה ידוייק היטב קרא דקאמר אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. או יאמר אשר מצרים מעבידים אותם יותר עבודה מאשר צויתי כי אני קצפתי לשעה והמה עזרו לרעה. ומכאן אמצא פתחון פה לשלם להם גמולם ואזכור את בריתי. כי מאחר שהם הוסיפו על צוויי אני ג״כ אנכה מאשר גזרתי ארבע מאות שנה ואזכור את בריתי מהרה ודי להם בכובדה. וז״א לכן אמור לבני ישראל וגו׳. והצלתי אתכם מעבודתם. כלומר אם אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם הוא מעבודתם אשר הוסיפו על אשר צויתי. ולכן מוכרח אני להוציאכם מיד. ונתתי לכם את הארץ. הגם כי לא נשבעתי לתתה לכם מאחר כי מפני העבדות שהוסיפו צריך אני להוציאכם קודם הזמן בהכרח הוא שתהיה לכם הארץ. וידבר כן משה לבני ישראל את הדברים ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו׳ כי אמרו מה לנו ולארץ יוציאנו מעבדות הקשה ודי לנו כי אפי׳ שיוציאנו אין בנו כח ללכת אל הארץ ולהלחם בה כי תשש כחנו. וזאת היא הסבה אשר לא שמעו אליו. וכוונתם היתה בדבר הארץ לבד ומשה לא הבין. ולכן אמר הן בני ישראל וגו׳ שסבר שבכל הדיבור לא שמעו אליו. כנלע״ד יצחק:

63. Vaera.9

    ע״כ לשונו של בן המחבר ז״ל:

64. Bo.1

    המסרה הזאת מצאנו מחוקה ולא ידענו אם מחקה המחבר אם לא:

65. Bo.2

    מסרה השביעי. ז׳ חסרים וחד מופלג. מיום הראשון עד יום השביעי (שמות י״ב ט״ו). וישבתו העם ביום השביעי (שם ט״ז ל׳). והעברת שופר תרועה בחדש השביעי (ויקרא כ״ה ו׳). ויקהלו אל המלך שלמה וגו׳ בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי (מ״א ח׳ ב׳). להקוץ השביעי לאביה השמיני (ד״ה א׳ כ״ד י׳). אוצם הששי דוד השביעי (שם ב׳ ט״ו). אליאל השביעי (שם י״ב י״א). וחד אפלוג*אפלוג. פי׳ כי כל המלות שביעי כולם נמשכים למלות שלפניו ודבוקים להם. אשר לא כן. השביעי ישראלה. תחלת פסוק הוא. ואינו נמשך לפניו:. (שם כ״ה יו״ד) השביעי ישראלה בניו ואחיו שנים עשר. וסימנם נפשתא הנוחין בכפוריא כד מתכנשין בכוכין תקיפין קדש אלהנא. פי׳ מלת כרת בכל מקום דגושה בר מן יום הכפורים. לרמוז שבכל הכריתות אין ראוי לחכם להורות שום היתר אפי׳ מן הדין. אמנם ביוה״כ מאכילין אותו ומתי יהיה זה כשהנפשות מתכנסים ונאספים אל מקום הדין לחשבון מה שעשו. וז״ש ויקהלו אל המלך שלמה וגו׳. להקוץ השביעי. ר״ל כשיכנסו לשבעה מדורות של גיהנם מקוץ קוץ ודרדר. וז״ש הסימן נפשתא הנוחין בכפוריא. ר״ל הנפשות ינוחו בימים רשומים וגו׳. וחד אפלוג ר״ל כשהאדם יוצא מגיהנם אינו יודע אם יעלה למעלה העליונה עם המלאכים. וז״ש השביעי ישראלה שהיום שעולה מז׳ מדורין למעלה עם המלאכים וז״ש בפסח הכרת קודם. כי לא אמר מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה. וזה לרמוז ענין נפלא השביעי עולה חבוט קבר. מיום הראשון עד יום השביעי יש צער וחיבוט הקבר ועולה ויורדת. ולא תנוח הנשמה אלא בשבת אע״פ שיהיה בתוך השביעי. עכ״ז ינוח עד מוצאי שבת:

66. Bo.3

    במ״ר (פ׳ י״ג) הה״ד כובד אבן ונטל החול וגו׳. שאל אבנימוס הגרדי. ע״ש לשון המאמר. ויש לשום לב. א׳ מה הוקשה לאבנימוס אם יאמר שהארץ נבראת תחלה עד שאמר היאך וגו׳. ב׳ לחכמים באומרם אין אדם בקי בדברים אלו וגו׳ אלא לך וגו׳. והלא בתשובה שהשיב יוסף הבנאי הביא לה ראיה מן הכתוב שכך אמר שנאמר בצקת עפר וגו׳. וא״כ חכמים איך נעלם מהם זה ומה כוונתם. ג׳ באומרו איני יכול לירד שאני שכיר יום ומי אמר לו שירד הנה לא א״ל רק שאלה אחת יש לי. והיה לו להשיב והוא בונה במקומו כי לא היו ידיו אסורות עם פיו. ד׳ באומרו נטל הקב״ה עפר מתחת כסא הכבוד מי יתן ואדע איך הוא זה ומה כוונתו. ה׳ שהוא שאל הארץ היאך נבראת תחלה. כונתו שהארץ נבראת קודם לכל. שאם היתה כונתו לומר הארץ היאך נבראת בתחלת בריאתה היל״ל הארץ היאך נבראת ודיו. וממה שלא אמר כך משמע ששאלו וכונתו שהארץ נבראת קודם. וכן אבא יוסף הבנאי מוכרח שיודה לו בזה שלא יוכל לחלוק על דברי ב״ה שההלכה כב״ה. וא״כ היאך יאמר נפל עפר מתחת כסא הכבוד. ועוד שאם לא הודה לו בזה היל״ל לא נבראת היא תחלה אלא השמים שנקראים כסא שנאמר השמים כסאי וגו׳. ו׳ באומרו וצרורות וגו׳ מי הכניסו בזה וכי נדרשתי ללא שאלו הוא לא שאל רק היאך נבראת היל״ל נטל הקב״ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרקו על המים ונעשית ארץ ודיו. ז׳ באומרו ודבר ברור הוא באזני בני אדם. והביא הראיה להפך שהוא כבד אצל בני אדם. ח׳ באומרו אין יגיעה לפניו שנאמר לא ייעף ולא ייגע ובמה אני יגע וגו׳. הוי וכעס אויל כבד משניהם וזה סותר הקודם. שמה שאומר זה כבד מזה נראה שג״כ הראשון כבד. ונראה שאבנימוס הגרדי הוקשה לו שאם האל ית׳ חדש העולם איך ברא בו אלו ההרים וגבעות. שזה מורה שהוא קדמון עד שלזאת הסבה עצמה אמרו במס׳ ברכות הרואה הרים וגבעות יאמר ברוך עושה בראשית. וג״כ ידע מחלוקת ב״ש וב״ה בענין קדימת הארץ או השמים וידע שהלכה כב״ה. ולז״א היאך נבראת הארץ וכונתו שאם היא מחודשת למה נבראה על זה האופן בהרים וגבעות. שנראה כמו הדבר הקדמון הרבה שנפחת ונשבר. וג״כ איך נבראה תחלה שהדבר ידוע במשל כשיש כאן בור אחד של מים מכונסים מה שינטל ממנו תחלה יהיה זך ונקי וצלול ומה שישאר בקרקעיתו הוא העכור וא״כ אם נבראת הארץ תחלה איך היה שמה שנשאר מאותו חומר שמהראוי להיות עכור. איך נעשו ממנו השמים שחומרם זך ונקי. והארץ היה חומרה עב. שס״ל שלא היה שם אלא חומר אחד לבד. ואומרו נבראת ולא אמר ברא הקב״ה את הארץ לפי שאפשר שהיה לו סברת ארצטי שהארץ נבראת מעצמה בחיוב כחיוב המשך האור מן השמש. ולזה מפני אמונתו הרעה לא היה יכול להוציא מפיו שהאל ברא אותה. אמנם לדבריכם שאתם אומרים שהאל ית׳ חדש ברצונו המוחלט את הארץ ושהיא ג״כ נבראת תחלה היאך נבראת תחלה. אמרו לו אין אדם וגו׳. לפי שכבר אמר הרב שאנו אין לנו מופתים מוחלטים על חדוש העולם. אבל נשאר הדבר באמונת אומן. ולזה אמרו לו אין אדם בקי וגו׳. לשיתן לך אות ומופת על זה. שאתה ממה שאתה רואה הרים וגבעות אתה אומר שהעולם קדמון ולא נברא ברצון. ולזה נפל בו דבר רע האות המוחלט המסיר זאת האמונה מלבך אין לנו א״כ הוא שאמרו אין אדם וגו׳. ועם היות שהם ידעו תשובת יוסף הבנאי. עכ״ז למה שראו שאינה כ״כ תשובה מספקת. לא רצו הם לומר לו רק היא באמונה. ושלחוהו לאבא יוסף שהוא בנאי הוא יודע דרך הבנין ובמה שיאמר יסתפק שיאמר כך הוא דרך הבנאין. וכשבא אצלו ואמר לו שאלה יש לי נראה מדבריו שהוא רוצה לשירד אצלו. ולז״א לו שכיר יום וגו׳. ואומרו נטל עפר מתחת כסא הכבוד הכוונה כדברי הרמב״ם שנבראו בתחלה ב׳ חומרים. אחד נבראו ממנו השמים וכל צבאם. ואחד נבראו ממנו הארץ וכל צבאה. והחומר שממנו נבראו השמים היה זך ונקי. והחומר שממנו נבראת הארץ היה עב ותחתון במעלה. וז״ש נטל עפר שזה רומז לחומר הארץ ומתחת כסא הכבוד ר״ל שהוא תחתוני במעלה מן החומר שממנו נבראו השמים וזרקו על המים וצרורות וגו׳. ר״ל מה שהוקשה לך ענין ההרים וצרורות שהיו שם נעשים ההרים וגבעות. ודבר ברור הוא זה באזני בני אדם לא אמר אצל בני אדם רק באזני. ופי׳ שכשראה האדם הרים וגבעות וגו׳. אינו אומר וגו׳ בתמיה וכשיתמה על זה ישיבוהו החכמים. וא״כ ברור הוא באזניהם עכשיו מה שאמרתי לך. ולשאלה הח׳ הכוונה בה לדידי אין לי יגיעה באלו הב׳ דברים. ולדבריכם שאתם אומרים שיש לי יגיעה בהם. זה הדבר עצמו שאתם אומרים הוא אצלי יגע יותר משניהם:

67. Bo.4

    קדש לי בל בכור וגו׳. י״ל שהאל ית׳ אמר תחלה למשה קדש לי כל בכור ומשה לא עשה כן רק ויאמר משה אל העם זכור וגו׳ ואח״כ בפ׳ שנייה. אז צום מצות האל ית׳ והעברת כל פטר רחם וגו׳. אמנם הענין הוא כבר ביארנו לעיל בפ׳ שמות כי משה היה רוצה להכניס ערב רב תחת כנפי השכינה. ולא כן האל ית׳ לפי שלא היו עדיין ראוים. והנה האל ית׳ אמר קדש לי כל בכור בבני ישראל. ולא בעם שהם ערב רב. לפי שעדיין לא היו מתוקנים. ואין ראוי לקדש את בכורותיהם ובפרט כמו שידעת כי עון הקרי עולה עד סוד הדעת העליון הנקרא בכור. ואמנם מרע״ה ראה שאם עתה מצוה זו שהיתה מצוה ראשונה בצאתם ממצרים. ואם היה נותנה לישראל ולא להם היו מיד חוזרים למצרים בראותם שאינם נכנסים בסוג א׳ כמו שעשו אח״כ בעגל שראו הארון נוסע לפני ישראל ולא לפניהם. ולז״א קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. ומפחד זה התחיל משה לומר מצוה א׳ השוה לכולם להם ולישראל והיא מצות החמץ. ובכלל דבריו הודיעם שאין להם חלק במצות קדושת בכורות. והענין כי הלא תחלה נאמר בלשון רבים אשר יצאתם. היום אתם יוצאים וגו׳. וכל שאר הפרשה נאמרה בלשון יחיד כי יביאך וגו׳. והענין הוא כי מתחלה דבר עם הערב רב ואמר זכור וגו׳. ואומרו מבית עבדים פי׳ שמצרים נקרא בית עבדים שנשתעבדו שם ישראל. ואין הכוונה שהם נשתעבדו שם. וז״א ויאמר משה אל העם שהם הערב רב. ואומרו כי בחוזק יד וגו׳. פי׳ כי לישראל לא היה צריך כ״כ חוזק. כי בטענה גדולה בא משה אל פרעה. שלח את בני ויעבדני. אך אלו שהיו מצריים כמותם לולי חוזק יד הנסים והמופתים לא היה משלחם פרעה וזהו כי בחוזק וגו׳. ולכן גם אתם ולא יאכל חמץ כי כבר ידעת סוד המצה שמורה. ואין ראוי לגלות יותר. והנה אמר היום אתם יוצאים הציע להם הקדמה זו לומר כי הלא אם תשמעו שאני מצוה מצוה אחרת לישראל ולא לכם אל תתמהו על זה כי אין אתם צריכים לה. ולא לפי שאין הקב״ה חפץ בכם. כי הלא מצות מצה הנוגעת לכם כבר נתתיה לכם ג״כ. אמנם זו האחרת אתם פטורים בה. והטעם כי הלא אתם יוצאים היום וגו׳. פי׳ כי ישראל נצטוו על פטר רחם לפי שניצולו בכורות ישראל ולכן נצטוו עליהם. אמנם זה היה בלילה אחר חצות בעבור מכת בכורות ולכן שלחם פרעה. ולכן מחוייבים במצות קדושת בכורות. ואחר שפייסם הפך פניו נגד ישראל ודבר עמהם בלשון יחיד. ולפי שמצות ישראל בענין החמץ היה טעם משונה מטעם הערב רב. כמ״ש בעבור זה עשה ה׳ לי ולא בעבור הערב רב. לכן חזר לומר להם מצות החמץ בדרך אחרת ולהשוותם עם הערב רב במצוה זו. ואח״כ אמר עיקר הכוונה שהיא קדושת הבכורות. וזהו אומרו והעברת כל פטר רחם וגו׳. מהרח״ו נר״ו. וז״ש סרו מהר וגו׳ צויתם כתיב הוא סוד אותה המצוה ראשונה שביארנו לעיל שרצה משה לצוותם להשוותם עם ישראל כנזכר. מהרח״ו נר״ו:

68. Bo.5

    ביאור מעלת המילה וסגולותיה וג״כ עונש המבטלה בזמנה:

69. Bo.6

    מסרה ואז ד׳. המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ואז ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״א). אז תצליח את דרכיך ואז השכיל (יהושע י״א). ואז חיל מלך בבל וגירמיהו ל״ב:ב׳ ל״ב). וסימנם בקורבנא אתרעי יומא למלכא. פי׳ שיום ח׳ של המילה נבחר שדוחים את השבת בשבילה. וזהו דאז יקרב לעשותו ברית מילה. ואז ירצו את עונם כי יש לו חלק גדול לכפר על נפש האדם. ובפרט על חטא הקדום של אדם הראשון. או ירצה במלת ירצו את עונם. ר״ל שברית מילה ירצץ העון ויסיר תאות המשגל וחמומו ויצליח את דרכיו וישכיל בתורה ובכל אשר יפנה. אמנם המונע ברית מילה בזמנה הראוי בלי סבה ואז חיל מלך בבל. ר״ל בלבולים יהיו שענשו כרת ונידון בגיהנם. ואז חיל מלך בבל עולה בגי׳ כמנין האד״ם לגיהנ״ם שעולה ק״ץ עם התיבות. ואז חיל וגו׳ עם התיבות ק״ץ. וז״ש הסימן בקורבנא יתרעי יומא למלכא. ר״ל יום הח׳ רצוי ונבחר לפניו ית׳ כקרבן הנעשה כהלכתו:

70. Bo.7

    ביאור מעלת התפלה בב״ה שבזה יהיו נגאלים וג״כ ביאור ענין שליח צבור:

71. Bo.8

    מסרה והשתחוו ז׳. וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי וגו׳. (שמות ל״ג:י׳) וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחווישעיהו ס׳:י״ד ס׳) והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך. (שם כ״ז) והיה ביום ההוא יתקע וגו׳ והשתחוו לה׳ וגו׳. (יחזקאל מ״ו:ג׳) והשתחוו עם הארץ וגו׳ בשבתהילים צ״ט:ה׳ (תהילים צ״ט:ה׳) והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא. וחבירו (שם). וסימנם יפלחון עמא בצלותא בירושלם בזמניהון בכורסיה יקריב די אלהנא. וכן אמרו זמירותשמואל ב כ״ג:א׳ב׳ כ״ג) אלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמישעיהו כ״ד:ט״ו-ט״זל. (ישעיהו כ״ד:ט״ו-ט״ז) מכנף הארץ זמירות וגו׳. (תהלים קי״ט) זמירות היו לי חקיך ואיוב ל״ה:י׳וב ל״ה) ולא אמר איה אלוה עושי נותהילים צ״ה:ב׳ בלילה.תהילים צ״ה:ב׳ה׳ (תהילים צ״ה:ב׳) נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו. וסימנם פתגמי זכותא בביתא די אלהנא מיבבין. פי׳ לפי שהשליח צבור בין קבוע בין שאינו קבוע נקרא עובר לפני התיבה ונקראו עבדים לאל ית׳ שהם במקום הכהנים שעושים העבודה בבהמ״ק שהתפלה במקום עבודה שאין לנו אלא שיח שפתותינו. וכן כל המתפללים נקראים עבדי האל. וז״ש וירדו כל עבדיך וגו׳ שהאל ית׳ אומר לישראל כל העבדים היורדים לפני התיבה יתפללו אלי וישתחוו לפני בכוונה שלמה עד שאומר צא אתה וגו׳. ואחרי כן אצא כאומרו עמו אנכי בצרה גלו שכינה עמהם. והנה הש״צ צריך להיות זריז ומהיר לקום באור הבקר להתחנן ולהתפלל לפניו ית׳. וז״ש וראה כל העם את עמוד הענן וגו׳ וקם וגו׳ והשתחוו וגו׳. וג״כ צריך שיהיה קולו ערב. וז״ש ונעים זמירות ישראל לזמר ולהתפלל. וג״כ צריך שיהיה מטופל וריקם מן העבירות. וז״ש מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. ר״ל שהזמירות והתפלות ראוי שיהיו נשמעים מן הצדיק וז״א צבי ותפארת להאל ית׳. וג״כ צריך בב״ה במקום קבוע. וז״ש זמירות היו לי חקיך בבית מגורי שהוא ב״ה. וג״כ לא ימנע מלהתפלל תמיד בבקר ובערב לאקדומי ולאחשוכי. וז״ש נותן זמירות בלילה. ובתנאים אלו בש״צ כנזכר והעם יתפללו אז ודאי. וז״ש נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו. וז״ש הסימן פתגמי זכותא בביתא די אלהנא מיבבין. ר״ל שהצדקות והתפלות ראוי שיהיו בבית אלהינו בב״ה. ובזכותם יהיו נגאלים ויצאו מהגלות שברוב התפלה והצעקה שעשו ישראל במצרים יצאו לחירות. כאומרו ויצעקו בני ישראל וגו׳ וידע אלהים. וז״ש והלכו אליך שחוח וגו׳ ויהיה קבוץ גליות. וז״ש והיה ביום ההוא יתקע וגו׳. וא״ת בשלמא אותם שיכולים לקום בבקר. וג״כ להעריב בלילה להתפלל טוב. אמנם אותם בעלי מלאכות שאינם יכולים לבטל ממלאכתם. לפחות ראוי להשתדל בשבתות ובמועדים להתפלל בבית ה׳ ולשמוע ד״ת מפי הדורשים. וז״ש והשתחוו עם הארץ וגו׳ בשבתות ובחדשים. ועליהם נאמר והשתחוו להדום רגליו. שאין מעלתם גדולה כאותם שמתפללים תמיד בב״ה ערב ובקר וצהרים שעליהם נאמר והשתחוו להר קדשו. וז״ש הסימן יפלחון עמא בצלותא בירושלם. ר״ל שבזכות התפלה נזכה לעבוד האל ית׳ בירושלם בעבודת הקרבנות ולעלות ג׳ רגלים עם כל ישראל אחינו ב״ב בבית המקדש שהוא כורסיה יקריה די אלהנא אמן:

72. Bo.9

    (שייך לעיל) בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו׳. יש לשאול למה לא אמר כי אני הכבדתי את לבו כי אם במכה הזאת. ואם נאמר כמו שהשיבו קצת מפרשים שנתייאש משה בעבור שכבר ראה שהודה פרעה במכת הירד והצדיק עליו את הדין ואמר חטאתי הפעם ועתה חזר לסורו הראשון. הרי באותה מכה נאמר ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וגו׳. הרי שידע משה שלא יניחם בסילוק אותה מכה ולמה יתמה ויתיאש. וי״ל שבשאר המכות אע״פ שלא היה מניחם לא היה מלעיג על דברי משה. ולא היה כופר בנבואתו אלא שהיה ה׳ מחזק את לבו לבלתי שלחם. ולזה היה משה מקוה שכשישלמו המכות שרצה השם להביא עליו שישלחם. אבל עתה ראה שחזר לסורו הראשון וכפר בנבואתו של משה כמו שנאמר ויחזק לב פרעה ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו ולא נאמר ויחזק ה׳ אלא הוא מעצמו. והסבה בזה כמו שפי׳ בעל צרור המור שפרעה אמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד אבל המטר יהיה כי הוצרכו לו. וכשראה פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא. ולזה נאמר בזאת המכה ויוסף לחטוא מה שלא נאמר בשאר המכות שעתה הוסיף על חטאו הראשון שהיה כופר בנבואתו של משה ובמציאות ה׳ ית׳ והשגחתו. ולזה נתרשלו ידי משה בפעם הזאת שחשש שמא לעולם לא ישוב זה הרשע ע״ד האנשים הפושעים בי שפושעים והולכים תמיד. ולזה אמר לו שאף בפעם הזאת אני הוא שהכבדתי את לבו ולא אוסיף להענישו על הפעם הזאת. אבל הסבה היא למען שיתי אותותי אלה שנשארו בקרבו. ואפשר שרמז במלת אלה למה שאמרו רז״ל (מ״ר פ״ח) שהמכות היו מחוקקות במטה. ולזה אמר אלה ואמר בקרבו כדי שידעו גבורתו של הקב״ה. ותועלת ב׳ למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו׳. ומ״ש ובן בנך מה שלא הזכיר בשום מקום אלא הבן כמו שנאמר כי ישאלך בנך וגו׳ והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו׳. ועוד למה דבר תחלה בלשון יחיד וסיים בלשון רבים וידעתם כי אני ה׳ וגו׳. וי״ל שזהו פי׳ הענין הזה שאמר השי״ת למשה שאע״פ שאני יכול להודיע מציאותי והשגחתי ויכולתי במכה אחת לבד והיא מכת בכורות שהיא שקולה כנגד כל המכות כלן. וממנה תוכר מציאותי והשגחתי ויכולתי כמפורש במקומה. אעפ״כ הבנים הגדולים כבר ידעו ויתבוננו ממנה הדרכים האלו. אבל הבנים הקטנים לא יכירו כ״כ אלו הענינים ולא יתנו להם לב. אבל כדי שידעו הכל הרביתי במכות אלו ועשיתם והבאתם עליהם כענין שחוק והתול כמו שנא׳ אשר התעללתי במצרים. והוא שפעם אומר שישלחם וכשתהיה לו הרוחה יחזק לבו וכן פעם אחר פעם. וזה הענין הוא כשחוק והיתול שמהתל בו ה׳ לחזק לבו בכל פעם ופעם כדי שיביא עליו המכות. וכמו שאז״ל (הובא בילקוט פ׳ בשלח) באותו משל של מלך שאמר לעבדו לקנות לו וגו׳. ונמצא שהבאת המכות על זה האופן יש בהם סיפור ארוך שיערב לכל אפי׳ לקטנים ביותר. וג״כ יש בו פרסום מציאותו והשגחתו ויכולתו באופן מרווח משא״כ אלו הביא מכה א׳ לבד שמורה על ענינים אלו כי לא יוכרו אלא לגדולים קצת ולא לקטנים. ולז״א הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי וגו׳. התבונן למלת תספר ולמלת בן בנך ולמלת התעללתי כי הם מורות על זה הפירוש הוראה שלמה. ואמר וידעתם כי אני ה׳. כלומר כלכם תדעו אז אתה ובנך ובן בנך כי אני ה׳ וגו׳. הרס״ו זללה״ה:

73. Bo.10

    והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוה לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. יש לדקדק שהיל״ל אשר כמוה לא נהיתה וכמוה לא הוסיף שהצעקה היא לשון נקבה. ויש לפרש שמלת כמוהו חוזר על הלילה הנזכר בתחלת הפרשה. ומלת לילה נופל בה לשון זכר כמו בלילה הזה ולא כתיב הזאת. והכוונה לומר על לילה ט״ו בניסן שהיתה בו כבר צעקה בימי אברהם שרדף אחרי המלכים באותו הלילה כמו שנא׳ ויחלק עליהם לילה כמו שדרשו רז״ל. וג״כ היתה בו צעקה אחרת בימי חזקיה שיצא מלאך ה׳ והכה במחנה אשור. ומשמע ממלת כמוהו לא נהיתה מכלל שהיתה צעקה אלא שלא היתה כמו צעקת מצרים. וכן משמע ממלת וכמוהו לא תוסיף שתהיה צעקה אלא שלא תהיה כמו של מצרים. ואם היה כותב אשר כמוה לא נהיתה וכמוה לא תוסיף היה משמע שהיתה צעקה ותהיה. אלא שלא תהיה כמו של מצרים. אבל לא משמע שהיא בלילה ההוא ממש בליל ט״ו. ומדכתב כמוהו רומז שהיא בליל ט״ו ממש והפסוק קצר. וכך היל״ל אשר כמוהו לא היה וכמוה לא נהיתה לרמוז על הלילה ועל הצעקה עצמה. וכך היל״ל ג״כ וכמוהו לא יוסיף וכמוה לא תוסיף. לרמוז על השנים שתהיה צעקה בליל ט״ו לעתיד בימי חזקיה. אלא שאינו כמו של מצרים. וזהו דקדוק המלות הללו באמת. הרס״ו זללה״ה:

74. Bo.11

    שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם. בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. יש להתבונן באלו הפסוקים כי יש לדקדק בהם כמה דקדוקים. הא׳ מה טעם כפל מצות אכילת מצה ב׳ פעמים. פעם א׳ במה שאמר שבעת ימים תאכל מצות. ופעם ב׳ במה שאמר בראשון בארבעה עשר יום בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש. ואע״פ שאמרו במכילתא אין לי אלא ימים דכתיב שבעת ימים לילות מנין ת״ל עד יום האחד ועשרים לחדש. מ״מ יספיק לומר זה הפסוק הב׳ שהוא עד יום האחד ועשרים לחדש שכולל הימים והלילות. ולא יאמר הפסוק הא׳ שהוא שבעת ימים מצות תאכלו. ועוד מה כוונת הפסוק פעם מונה למנין החדש דכתיב עד יום האחד ועשרים לחדש. כל זה ודאי לא לחנם נכתב ולא דבר רק היא. ועוד מה טעם כפל העונש באכילת החמץ דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳. וכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. וכי האוכל חמץ חייב ב׳ כריתות. ועוד מה טעם פעם אומר חמץ פעם אומר מחמצת. ואין לומר שהכוונה במחמצת על תערובת חמץ. שתערובת חמץ אומר הרמב״ם ז״ל שאין בו כרת. וכאן כתוב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. א״כ אין פירוש מחמצת היא תערובת חמץ. ותערובת חמץ למדנו מפסוק האחר שכתוב כל מחמצת לא תאכלו. מלת כל ריבה אפי׳ תערובת חמץ. עוד יש לדקדק במה שכתוב ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. כך היה לו לכתוב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה הנפש ההוא. עוד יש לדקדק מה טעם פעם כותב ונכרתה הנפש ההוא מישראל. ופעם כותב מעדת ישראל והוסיף לומר בגר ובאזרח הארץ. ועוד מה טעם הכפל במ״ש עוד כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות כל זה צריך לדקדק. אמנם כדי להשיב על כל זה צריך שתדע מ״ש בזוהר פ׳ פנחס דף רנ״א ע״ב א״ר אלעזר כתיב כל מחמצת לא תאכלו. וכתיב לא יאכל חמץ אלא דא דכר ודא נוקבא אר״ש בן אלעזר וגו׳ עד אלא תרגומו. דמסה איהו מצותא עכ״ל. מעתה בזה נבין כל מה שדקדקנו כי הנה ידוע הוא שגם זה לעומת זה עשה אלהים כמו שיש בקדושה מדת יום ומדת לילה כן יש בקליפה מדת יום ומדת לילה סמאל ובת זוגו. הדכורא היא מדת יום והנוקבא שהיא קשה היא מדת לילה והיא המפתה האדם לעבור על מצות קונו שהיא אשה זרה שחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה. ולכן כשעשה ירבעם עגלי זהב עשה שנים זכר ונקבה כמו שנא׳ וישם האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. הזכר היה בבית אל והנקבה בדן. ולכן נתפתו יותר אחרי הנקבה כמו שנא׳ וילכו העם לפני האחד עד דן. וכשהיה המקדש קיים היו ישראל מקריבין שני תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים לבטל כח אלו הקליפות המטעים בני אדם התמיד של בקר לבטל כח הזכר שהוא מדת יום ושל בין הערבים לבטל כח הנקבה שהוא מדת לילה. ובזה היו ישראל ניצולין מפתוייהם מהרהורים רעים וממחשבות רעות המחטיאים האדם. ולכן תמצא שהאריך הכתוב לספר בתיקון שעושה תמיד של בין הערבים יותר מתמיד של שחר. וזהו אמרו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. כלומר זאת תורת העולה היא התורה שירצה לפרש אח״כ בענין תרומת הדשן של כל יום. ולכן אמר היא העולה על מוקדה וגו׳. כלומר איני מדבר בעולת הבקר כי אם בעולת בין הערבים שהיא יותר חשובה שהיא נשרפת כל הלילה עד הבקר שאחר תמיד של בין הערבים אין מקריבין שום קרבן כדי שישאר תמיד של בין הערבים נשרף כל הלילה עד הבקר. שכן צריך שבלילה צריך תיקון יותר כדי לבטל כח הנוקבא שהיא קשה. ואח״כ פירש התורה הנז׳ ואמר ולבש הכהן מדו בד וגו׳ והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח וזו היא תרומת הדשן ושמו אצל המזבח. והיה נעשה בו נס והיה נבלע שם. וזהו לרמוז שגם למעלה נעשה זה הפועל. שאותה הקליפה נבלעת בנוקבא דתהומא רבה. נמצא שתרומת הדשן כל עיקרה היא ממה שמתאכל מתמיד של בין הערבים. לפי שתמיד של שחר כבר הקריבו עליו כל הקרבנות כלם והדשן שלו בטל ברוב דשן הקרבנות שהקריבו עליו. וזהו פי׳ היא העולה וגו׳ על נכון. גם בענין הפסח רימז כאן הכתוב שיזהר האדם מאכילת החמץ ביום כדי שינצל מהרהורים רעים. ולא יאכל כי אם המצה הדוחה הקליפה כדי לבטל מן האדם הרהורים רעים ומחשבות רעות. ויותר ויותר צריך ליזהר בלילה מאכילת החמץ. ושלא לאכול כי אם המצה בעבור כי בלילה הוא זמן שליטת הקליפה הנוקבא שהיא קשה. והיא הנקראת מחמצת דהתם ריחא דמותא כי רגליה יורדות מות מ״ם בתחלה ותי״ו בסוף. לכן התחיל תחלה בענין החמץ שהוא מדת היום. ובכל ענינו לא הזכיר כי אם הימים ואמר שבעת ימים מצות תאכלו. אך קודם אכילת המצה צריך להקדים ביטול החמץ ביום י״ד מחצות ואילך. כמו שארז״ל (פסחים ה׳) אך חלק וקרא אותו ראשון אע״פ שאינו ראשון באמת כי יום ט״ו הוא ראשון באמת. אמנם קראו ראשון לומר שזה התיקון שיעשה שהוא השבתת החמץ וביעורו. זהו הראשון שראוי שיקדם לתיקון אכילת מצה. הא למה זה דומה לחולה שצריך שיריק תחלה כל העיפוש שבגופו ע״י הרקה שנותן לו הרופא. ואח״כ ישתה כוס של עיקרים שהוא להברות גופו. כך צריך להיות ראשון ביטול החמץ וביעורו. ואח״כ אכילת הרפואה שהיא המצה. ועיקר אכילתה ומצותיה בלילה שאחר הביטול כדי לבטל בה הקליפה הקשה. ולא תלה מצות האכילה ביום כי אם בלילה לבטל הנוקבא וכ״ש הדכורא. וזהו ליל שמורים שמשומר ובא מן המזיקין ואמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳. וכל זה בימים כמו שנא׳ במצה שבעת ימים תאכל מצות. וכן בענין האזהרה והעונש כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי לא הזכיר כי אם הימים. וזהו שאמרו אין לי אלא ימים לילות מנין ת״ל בראשון וגו׳. עתה כפל כל הענינים בלילות ואמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. התבונן איך התחיל לומר כענין שהזכיר בימים ביום הראשון תשביתו שאר שהוא יום י״ד. כן עשה בכאן בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות. אע״פ שלא היה צריך להזכיר כאן י״ד כלל: בשלמא למעלה הוצרך להזכירו בעבור שמצוה לבטל בו החמץ. אמנם בכאן אין תועלת כלל בזכרו בראשון בי״ד. שהמצה אינה נאכלת כי אם בליל ט״ו. אמנם הזכירו כמו שעשה במדת יום עשה במדת לילה. ולכן הזכיר כאן בערב ב׳ פעמים כאלו אמר מערב עד ערב. שהרי בערב השני לא היה צריך לזכרו כלל. ולא היל״ל כי אם עד יום האחד ועשרים לבד למה מוסיף לומר בערב. אלא לרמוז ולומר שכל מה שחזרתי לכפול הדברים בענין אכילת מצה והמניעה מאכילה חמץ הוא בעבור הלילות. ולכן החמיר יותר בעונש הלילות מעונש הימים. ואמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כי ידוע הוא כי עדת ישראל יאמר על החשובים שבישראל. כמו שנא׳ ואם כל עדת ישראל ישגו שהם הסנהדרין. לפי שהזכר יכולין החשובים והצדיקים לעמוד בו שלא יתפתו אחריו. אמנם הנקבה חלק משמן חכה לכל ולא יאמין האדם בעצמו. לפיכך יהיה גדול שבישראל צריך שיזהר שלא יתפתה אחריה. ולכן הזכיר הפסוק החשובים והפחותים שהם הגרים והבינונים שהם אזרח הארץ כי הכל צריכין שימור. מה שאין כן בדכורא שלא הזכיר כי אם מישראל סתם. ולכן תמצא שתלה זה הענין שהוא בנקבה במנין החדש כמו שנא׳ עד יום האחד ועשרים לחדש. אמנם בדכורא תלה במנין הימים כמו מיום הראשון עד יום השביעי. וזה בעבור שמיעוט הירח הוא גורם תגבורת הקליפות. והנה מיום ט״ו עד יום כ״א לחדש הוא חסרון הלבנה שהולכת ומתמעטת. וכל זה הוא מדת לילה. אמנם מדת הזכר הוא מדת היום. לכן תלה ענינו במנין הימים מיום הראשון עד יום השביעי. ואפשר לומר שמ״ש מיום הראשון עד יום השביעי הוא חוזר לכל מה שאמר שהוא אכילת מצה ועונש אכילת החמץ ממה שלא כתב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה. וכאלו אמר כל זה שאמרתי מיום הראשון עד יום השביעי אע״פ שלא היה צריך לזכור זה במצה. שכבר אמר בפירוש שבעת ימים תאכל מצות. אמנם עשה כן כדי לזכור בפרט אלו שני הימים שהם התחלה והסוף ראשון ושביעי שהם עיקר כל השבעה ימים. וכמו שהזכיר בהם עוד ענין הקדושה שצריך לנהוג בהם כמו שנא׳ וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש:

75. Bo.12

    עוד הזהיר על שמירת המצה כמו שנא׳ ושמרתם את המצות שהיא מצה משומרת משעת קצירה שלא יהיה שום אחיזה כלל לסטרא אחרא אח״כ כל מחמצת לא תאכלו. וזהו תערובת חמץ שאפי׳ באלף לא בטל כמו שארז״ל. וזהו להרחיק יותר מצד הנוקבא כמו שיוכל להרחיק שלא יהיה שום אחיזה. ובמצה שהיא הדוחה אותה יזהר מאד בה בכל המושבות בין בארץ בין בח״ל בין בזמן הבית בין בזמן הזה שלא יאמר אדם כיון שאין פסח אין מצה. ואינה מועלת בזמן הזה אלא לעולם היא עושה פעולתה בכל זמן. ולכן קבעה הכתוב להיות חובה בכל זמן. וכן ארז״ל (בקדושין ל״ז) פעם אחת מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי וגו׳. הרס״ו זללה״ה:

76. Bo.13

    ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה ולא יאכל חמץ. היום אתם יצאים בחדש האביב. והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה. שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה׳. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה׳ בפיך כי ביד חקה הוציאך ה׳ ממצרים ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. י״ל באלו הפסוקים א׳ מה טעם אמרו זכור את היום הזה וגו׳. ולמטה הוא אומר והגדת לבנך ביום ההוא ולא אמר ביום הזה. גם אמרו כי בחוזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה. והכוונה במלת מזה על מצרים וא״כ היל״ל משם. גם מה טעם אמרו ולא יאכל חמץ ולא אמר ג״כ לא יראה. שלא אמר כן עד למטה מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר. גם מה טעם מצות יאכל את שבעת הימים כי היל״ל מצות תאכלו. שבעת הימים או מצות תאכל וגו׳. מה טעם מלת יאכל ומלת את. גם מה טעם הכפל שכפל ענין אכילת מצה שני פעמים באמרו שבעת ימים תאכל מצות. וחזר לומר מצות יאכל את שבעת הימים. גם מה טעם אמרו וביום השביעי חג לה׳ היל״ל ביום הראשון וביום השביעי חג לה׳ ששניהם חג קדש לה׳. גם מה היא הכוונה באמרו והיה לך לאות על ידך וגו׳ למען ההיה תורת ה׳ בפיך אין טעם למלת למען. גם מה ענין תורת ה׳ בכאן כי התפלין יש בהם ענין זכר ליציאת מצרים. שאלו הפרשיות שמדברים בענין יציאת מצרים אנו עושים בתפלין. ולכן אמר והיה לאות על ידך וגו׳ כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים. אבל ענין התורה בכאן אינו ענין לא לתפלין ולא ליציאת מצרים. גם מה טעם המצוה הזאת שצריך לזכור בכל שנה ענין יציאת מצרים ולעשות לה זכר בענין אכילת מצה והשבתת החמץ בכל שנה ושנה. גם בענין שחיטת הפסח בכל שנה כי היה די במה שעשו אבותינו יוצאי מצרים. ויש להשיב על כל זה כי תורתנו הקדושה רמזה לנו רמזים העתידים להיות בגאולתנו בימות המשיח. כי גאולת מצרים היא סימן לעיקר הגאולה האמתית. כי מה שאירע לאבות סימן לבנים. וכל הגאולות נרמזו בגאולה מצרים כמו שנא׳ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי כי הם ארבע גאולות מארבע גליות. ובאחרונה העיקרית נאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם וגו׳. כי אז תרבה הדעת ומלאה הארץ דעה את ה׳. וכבר אמרו רז״ל (ר״ה ט״ו) בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. ועל זה נאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כי מצוה עלינו לזכור זה היום כדי שנקוה וניחל לאלהינו להוציאנו מן הגלות הזה כדרך שהוציאנו ממצרים. וצריך שנקבע אמונה זו בלבנו כאלו אנחנו בעצמנו היינו במצרים ויצאנו ביום הזה. ע״ד שנא׳ וזכרת כי עבד היית במצרים וגו׳. ולכן אמר זכור את היום הזה ונאמר הוציא ה׳ אתכם מזה. וזהו אמרו ג״כ היום אתם יוצאים בחדש האביב. ואמר בחדש האביב ולא אמר בחדש הזה. לרמוז שכמו שהוציאנו ה׳ משעבוד לרוחה גדולה שהוא בחדש האביב שהוא חדש כשר ע״ד מוציא אסירים בכושרות. כן עתיד לעשות לנו לצאת מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול. והנה בגאולת מצרים לא נאמר אלא ולא יאכל חמץ. שלא הוזהרו על השבתת החמץ. ולא היה ג״כ אלא יום אחד כמו שנא׳ ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים לפי שלא היתה גאולה שלמה שלא היתה אלא סימן לגאולה העתידה. אמנם נצטוינו לעשות מאחר יציאת מצרים שבעה ימים לקבוע אמונה בלבנו שעתיד הקב״ה לגאלנו גאולה שלמה לחירות ממלאך המות וחירות מיצה״ר. ועל זה נאמר שבעת ימים תאכל מצות חג לה׳. לרמוז לאלף השביעי שהוא שבת לה׳. ולכן לא הזכיר כי אם יום השביעי ולא הזכיר יום ראשון. כי נתכוין לרמוז לנו הרמז ואמר חג לה׳. כי אז ישמח ה׳ במעשיו כנז׳ בזוהר פ׳ וירא דף קי״ט וז״ל זכאין אינון כל אינין דישתארון בעלמא בסייפי אלף שתיתאה למיעל בשבתא וגו׳ עד כל הכתוב לחיים בירושלים עכ״ל. וע״ז נאמר מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך. כי אז יהיה מבוטל יצה״ר לגמרי. ומ״ש מלת יאכל את ולא אמרו מצות תאכל שבעת הימים. לרמוז למ״ש רז״ל (ברכות י״ב) שלעתיד לא תבטל יציאת מצרים כמו שנא׳ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך העה״ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח. אלא שתהיה גאולה העתידה עיקר ויציאת מצרים טפלה. וע״ז נאמר ברמז מצות יאכל את שבעת הימים כלומר ראוי שיאכל מצות כדי שלא תשכח יציאת מצרים. ולא נכתב הענין בלשון צווי אע״פ שהוא מצוה. ולכן אמר את שבעת הימים בה׳ הידיעה. שמורה שזה הענין של אכילת מצה הוא טפל לענין שבעת הימים. כי עיקר שבעת הימים ההם אינם אלא לגאולה העתידה. וענין אכילת מצה בהם הוא טפל. גם אמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו׳. לא אמר ואמרת לבנך אלא והגדת כמו שאומר בזוהר שלשון הגדה הוא דבר של סוד. לכן רמז שלעתיד הרבה הדעת ויתגלו לישראל סודות התורה. וע״ז אמר ביום ההוא ולא אמר ביום הזה כמו שנא׳ זכור את היום הזה. כי זה רומז ליום ההוא שעתיד לבוא עד שנא׳ ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא. והוסיף ג״כ לקבוע לנו אמונה זו בענין מצות התפלין. כי בזכות זו המצוה יתגלו לנו לעתיד סודות התורה. וזהו אמרו והיה לך לאות על ידך וגו׳. למען תהיה תורת ה׳ בפיך כי ביד חזקה הוציא. ה׳ ממצרים. כי יציאת מצרים היה סימן לכל זה. ולכך אמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. כי מלת למועדה אינה מוטעמת כי היל״ל במועדה מהו למועדה ועוד שכל המלה היא יתירה. אמנם לפי דרכנו מלת למועדה באה על נכון. ור״ל תשמור החקה הזאת שאמרתי לך בעבור מועדה כדי שתזכה למועדה ולזמנה הראוי. כי עתה אינו זמנה אלא לעתיד לבוא בזמן משיחנו שיבוא במהרה בימינו אמן:

77. Bo.14

    ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח. יש לדקדק מה טעם קרא משה לזקני ישראל בזה הענין והקב״ה לא צוהו בכך. אלא שהוא בעצמו עם אהרן ידברו לכל ישראל לעשות הפסח כמו שנא׳ ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר וגו׳. דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו׳. ועוד מהו משכו היל״ל קחו לכם צאן למשפחותיכם וגו׳. ועוד מה טעם ושחטו הפסח היל״ל ועשו הפסח שכולל כל עשיותיו. ומה טעם פרט השחיטה בפרט. ועוד כי לא נזכר בכאן שיצוו לישראל לעשות הפסח כי לא הוזכר הצווי כי אם לזקנים שאמר להם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם. והיל״ל שהזקנים יצוו ישראל למשוך וליקח הצאן ולעשות הפסח:

78. Bo.15

    ונראה לפרש כפי הפשט בעבור שראה משה שזו המצוה קשה מאד בעיני ישראל לקיימה כמעט שיש בה סכנת נפשות. כמו שנא׳ הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ואם היה מצוה לישראל אפשר שיהיה בהם מי שלא יקבל להכניס עצמו בסכנה כי חמירא סכנתא. לכן הוצרך לזקנים שידברו על לבם בדברים רכים שיעשו אותם לקיים המצוה. כי כל משפחה יותר היא נשמעת לזקנים שהם קרוביה יותר מאחרים. לכן קרא לכל זקני ישראל ואמר להם שעליהם המצוה הזאת למשוך לכל משפחותם וליקח להם צאן בין ברצונם בין שלא ברצונם מעֲשים אותם עד שירצו. ולפי שהסכנה הגדולה היא בשחיטת הפסח ולא במשיכתו ע״ד שנא׳ הן נזבח את תועבת מצרים וגו׳. אפי׳ המשיכה יש להם בה הקפדה למשוך אלהיהם ולקשרו בכרעי המטה ד׳ ימים כמו זו הקריאה שקרא משה לזקני ישראל ואמר להם משכו היא בעשור לחדש. כי פסח מצרים מקחו מבעשור כמו שנא׳ בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו׳. אמנם אין הסכנה כ״כ במשיכתו כמו בשחיטתו. לכן אמר להם מהמשיכה תדעו הנס שיעשה לכם בשחיטה. וכן דרשו במכילתא. ולכן לא אמר ועשו הפסח אלא ושחטו שהשחיטה היא הסכנה. וזהו פשט הפסוק על נכון משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם. כי הזקנים יקחו להם וימשכו להם עתה שהוא בעשור לחדש ושחטו הפסח בזמנו שהוא בי״ד וכמו שדרשו במכילתא. ואף הקב״ה רמזה למשה באמרו דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו׳. היל״ל בעשור לחדש הזה יקחו להם וגו׳. ועוד מהו איש שה לבית אבות מהו איש. היל״ל ויקחו להם שה לבית אבות. ועוד מהו דברו היל״ל צוו. ונראה שכוונתו לומר שידברו להם דברים המתיישבים על הלב כדי שיקיימו המצוה. ע״ד דברו על לב ירושלים וגו׳. וידבר על לבם וגו׳. ומשם הבין משה ע״ה שיהיה הדבר ע״י הזקנים. וזהו טעם דברו אל כל עדת ישראל ויקחו להם. מראה שהם ב׳ ענינים. הדיבור ענין אחד והלקיחה ענין אחד שהדיבור הוא דברי כבושין. ובזה יקחו להם וגו׳. וזהו טעם ג״כ איש שה לבית אבות שאחד מבני האבות שהוא הגדול שבהם יקח להם. ולזה הבין משה שכוונת השי״ת שיהיה הדבר ע״י הזקנים שיקבלו דבריהם. וזה טעם ג״כ למה פסח מצרים מקחו מבעשור. כי אם היה מקח מי״ד ושחיטתו ג״כ בי״ד אפשר שלא יקיימו הדבר בעבור הסכנה. אבל אם הרגל הדבר מעט מעט היום מושכין אותו ומתעכב ד׳ ימים ואין פוצה פה ומצפצף אז יש להם לב לשחטו. הרס״ו זללה״ה:

79. Bo.16

    מכאן מתחיל לשון בנו על הרב המחבר זי״ע זללה״ה עד סוף הענין:

80. Bo.17

    בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך וגו׳. יש להתעורר באלו הפסוקים החלה למה אמר פה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. ועוד למען שתי אותותי אלה בקרבו. דמלת שתי הוא בלתי הבנה דהל״ל שִׂמִי. ועוד אותותי אלה כנראה כי שתים הנה והנם שתים שהן ארבע ארבה חושך ומכת בכורות ותהומות יכסיומו. ואיך אמר אותותי שנראה שהם שתים. ותו מלת בקרבו מיותרת. ועוד היה לו לומר בקרבם. כי כן אמר את לבו ואת לב עבדיו. וכן היה לו לומר ולמען תספר וגו׳. ועוד באומרו ה׳ בא אל פרעה וגו׳. ולא פי׳ מה יעשה בביאתו. ומה יאמר לו. אמנם הנלע״ד הוא לומר לפרעה. הן אמת כי אין בידך אשם כי עבדיך הם הקשו את לבך והמה גרמא בנזקין. לפי שהורידו אותך מגדולתך ג׳ חדשים (מ״ר פ״א). נמצא לפי דעתך בטענה זו תפטור. ואין אתה יודע כי גרמא בנזקין פטור ואתה תחייב ולא הם. וזה יהיה אם הם דברו. ולא עשו דבר בענין העבדות. אבל מאחר שגם הם נשתעבדו בבני. כמו שאמר הפסוק אשר מצרים מעבידים אותם. ולזה צוה כעת למשה לדבר אל פרעה כדברים האלה לומר שילקה הוא ועבדיו. כי כולם חייבים מן הדין. ומה גם כי זה המכה של ארבה (שם פי״ג) הוא תועלת לידע התחומים. ומכת החושך (שם פי״ד) תועלת לישראל לב׳ סבות. א׳ שלא ישמחו במפלת רשעי ישראל. וב׳ לראות מטמון של מצרים ונכסיהם היכן היו ואמר שתים אלו צריכים התראה בלך ושוב. אבל הג׳ בהיותך אצלם אתה מתרה בו כי יאמר לך אל תוסף ראות פני. וזה הוא בקרבו בהיותך אצלו. או יאמר בקרבו ר״ל שתי האותות תהיה בהם ר״ל בתחומיהם ולא יגעו אל עצמם. אכן הג׳ ההיה בעצמותם ממש בגופם. ואמר בקרבו לפי שפרעה בכור היה. ובב׳ לא ינצל רק פרעה מן הים כמאמרם ז״ל (פדר״א פ׳ מ״ב) מי כמוכה וגו׳ וז״א אח״כ ולמען תספר בלשון יחיד. ולכן כשראו עבדי פרעה זה הדבר כי הם ילקו. אז רצו לתקן אשר עותו להליץ בעדם לשלחם פן ילכדו בעונם. שאמרו אלו עד מתי יהיה זה לנו למוקש דוקא שלח את האנשים וגו׳. אז אמר להם לכו עבדו וגו׳ ויאמר אליהם וגו׳ מי ומי ההולכים כוונתו לומר כשאמר לכו ועבדו על משה ואהרן לבד נאמר דברים נסתרים. ואח״כ חזר לפרש. לראות אם הבינו כוונתו או לא כשראה שלקחו הקצה האחרון ללכת טף ונשים. אז השיב להם את אשר ראה באצטגנינות לומר לכו נא הגברים ועבדו את ה׳. לפי שראה מעשה קרח שהשיאה אותו אשתו. ולכן אמר שלא ילכו הנשים. ואמר כי אותה אתם על משה ועל אהרן. אתם מבקשים שיהיה אחד לוי ואחד כהן. ומה לכם בנשים שיהיו מסיתים לבעליהן כמעשה. וזה אמר יהי כן ה׳ עמכם כאשר אשלח אתכם. כלומר אם כאשר ילכו הנשים עמכם יהי שלום לכם הייתי משלחם. אבל אני רואה באצטגנינות שלי כי מהנשים יבא תקלה לכם כאשר אשלח אתכם. וזה הוא כי רעה נגד פניכם לכן לכו נא הגברים. ובזה תתקיים עצתכם. או יאמר יהי כן ה׳ עמכם כאשר אשלח אתכם. כלומר אני רואה כעת שרצונכם תמיד לעבוד את ה׳ וכשאשלח אתכם תמרדו בו. לכן היה רצוני שדעתכם זה וחפצכם לדבקה בו. היה רצוני שיהיה לכם זה הסברא אחר היציאה. אבל אני רואה שתעשו העגל לפניו. וזה הוא רעה נגד פניכם שאתם בה עכשיו. ובזה ידוייק כי אותה אתם מבקשים כי אתם מורידים הנזמים ולא הנשים. או יאמר שכוונת פרעה על משה ועל אהרן שראה אותם לוחמים מפני אהבת ישראל. לזה אמר להם פרעה זאת האהבה היה רצוני שתאהבו אותם אחר היציאה. לא כי אחר היציאה תקראו לשבטיכם למלאות ידם איש בבנו ובאחיו להרוג אותם כמו שהיה במעשה העגל כי אז אהבתם נהפכה לשנאה. או יאמר יהי כן ה׳ עמכם שיאהב אתכם כאשר אשלח אתכם ולא ישנא אתכם להרוג אתכם. אבל אני רואה שסוף סוף תכעיסוהו. וירצה לכלות שמכם כמו שאמר הכתוב ואכלה אותם אם לא שתתפללו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו׳ וזהו כי רעה נגד פניכם. ובזה ידוייק כי אותה אתם מבקשים בתפלתכם להועיל לכם. או יאמר כעת שאתם חרדים אל דבר ה׳ הרעה נגד פניכם לומר מאחוריהם כי האחור נגד הפנים. ולכן לכו נא הגברים לבד ואז אפשר שלא תחטאו. כי כן ראוי העבודה להיות נקי מכל מום. או יאמר יהי כן ה׳ עמכם ללכת ולא לחזור. כי כן כוונתכם עתה טוב הדבר אם זאת הכוונה תתמיד עמכם. אבל אני רואה כי אחר צאתכם תאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומאחר שכן למה אתם צריכים לקחת טף ונשים לטורח עליכם. לכו נא הגברים ועבדו את ה׳ כי אותה אתם מבקשים אח״כ לחזור פנים שנית ולכן אניח אתכם ללכת. ואדעה נאמנה כי סוף סוף תחזרו. אבל הטף לא אאמין להם כי איני רואה בחזרתם. או יאמר רצוני שתמיד יהיה ה׳ עמכם. אבל אני רואה בכ״ז שאתם משועבדים עיניכם ולבכם אל ה׳ אלהיכם. אבל כשתראו הרוחה בשלחי אתכם תפרקו מעליכם עול מלכות שמים ותהיה הסבה מכם. וזהו ראו כי רעה נגד פניכם מאתכם תבא התקלה. וא״כ מאחר כי הסבה להנצל מהשעבוד אתם האנשים שאתם משועבדים לכו. אבל הנשים כי אינם משועבדים אינם ראוים לצאת. לזה אמר כי אותה אתם מבקשים להנצל מהשעבוד. עד כאן לשון בנו של המחבר זצ״ל:

81. Beshalach.1

    ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים וגו׳ כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ויסעו מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר. וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. ראוי לשום לב ראשונה באומרו ויהי בשלח פרעה וגו׳. היל״ל ויהי כאשר הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. כי לא היה פרעה המשלח. ועוד אומרו בשלח פרעה את העם כי היל״ל את ישראל ולמה קראם כאן העם. ועוד אומרו כי קרוב הוא. הנה הוא נותן טעם לפגם. כי אדרבא אחר שהוא קרוב ראוי להוליכם וגו׳. ועוד אומרו כי אמר אלהים היל״ל כי אמר ה׳ למה לשון אלהים. ועוד באומרו פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו׳. הנה ראוי לידע מה היא זאת המלחמה. אם מלחמת עמלק כמו שכתב רש״י ז״ל. הנה השיב עליו הרמב״ן ז״ל. ואם כדברי הרמב״ן ז״ל שאמר שאם יעברו דרך פלשתים ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים וגו׳. הנה יקשה אחר שמלחמות ישראל הוא כפי ההשגחה. הנה האל יתברך יכניע הפלשתים לפניהם. ולא ישובו ישראל למצרים מפני מלחמת הפלשתים. ועוד אומרו בראותם מלחמה מי הוא הנלחם. אם הם. היה לו לומר בעשותם מלחמה. ואם זולתם מי הם. ועוד אומרו ויסב אלהים את העם היל״ל וינחם וגו׳. ועוד אומרו דרך המדבר ים סוף. אם הוא דרך המדבר היל״ל דרך המדבר. ואם הוא דרך ים סוף. היל״ל דרך ים סוף וגו׳. ועוד באומרו וחמשים עלו בני ישראל וגו׳. מה ענין זה לכאן. וג״כ אומרו ויקח משה את עצמות יוסף עמו. הנה אין זה מקומו כי כל זה היה ראוי לכתוב בפרשה שלמעלה. באומרו ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳. שם היל״ל ויקח משה את עצמות יוסף וגו׳. ועוד הערות אחרות יתיישבו על פי דרכנו בס״ד:

82. Beshalach.2

    זה לשון בנו של הרב המחבר זללה״ה

83. Beshalach.3

    הכוונה בזאת הפרשה נלע״ד יצחק לומר כי כוונת הקב״ה להראות שפטים במצרים ובפרעה וחילו על הים ואילו היה דרך הקרוב למצרים שאפשר שכשיראו פרעה וחילו מלחמת מצרים יחזרו לאחורם וילכו. נמצא כי לא יעשה רצונו. ולכן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן הם ג״כ יתוספו על המצרים וילחמו עם בני ישראל. כמעשה מדין ומואב. ועוד כי אפשר בעת ההיא יחזור פרעה וחילו למצרים. וזהו בראותם מלחמה אשר יעשה האלהים במצרים. ושבו מצרימה. לכן הסיבם דרך המדבר ים סוף. שאז כשיהיו בים לא יוכלו לחזור לאחור כי הים יסגור עליהם. ויפרוש רשת לרגלם לבלתי ישובו אחור. ובזה יתוקן באומרו בשלח פרעה את העם. ולא אמר בני ישראל לפי שמלת העם חוזר על המצרים. שהם הסכימו עם פרעה לשלחם. וז״א ויהי בשלח פרעה את הסכמת העם. שכולם הסכימו על דעת אחת לשלחם. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. לפי שאפשר שהעם של מצרים ינחם משליחותם. כמעשה שהיה ויאמרו מה זאת עשינו וכו׳. ואם אבוא לערוך מלחמה אתם יחזרו למצרים. לכך ויסב וגו׳. כמו שאמרנו כנלע״ד. או ירצה כי מלת העם חוזר על הערב רב ולהיות כי זה להם מעט אשר נכנסו באמונה. ורחמנא אמר (סנהדרין צ״ד) גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה. וז״א ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא שנכנסו באמונה. כי אמר אלהים פן ינחם העם לחזור לסורו בראותם מלחמה על אחיהם. ושבו מצרימה. לכך הסיעם דרך רחוק מפני פחד זה. ומלחמה אשר נלחם הקב״ה עם המצריים אינה חדשה. כי בזה יוסיפו חוזק באמונה בראות הנסים שעשה הקב״ה להציל עשוק מיד עושקו. לא כן מלחמת האמורי שהוא בלי דבר רק לגרשם מן הארץ ולשבר את מצבותיהם לנתוש ולערוץ ולהאביד ולהרוס. כי סוף סוף ירתח דמם בקרבם. כנלע״ד יצחק:

84. Beshalach.4

    אמנם לבוא לישב הכתובים צריך להקדים הקדמה. זה תוארה. כמו שגוף האדם ועם שהוא מורכב מרמ״ח אברים. הנה כאשר יקרה מקרה רע לא׳ מהם. הנה ירגישו כל האברים הקרובים והרחוקים ברעתו. כן האומה הישראלית כאשר יעבור עבירה איזה יחיד מהכלל הנה כלם ירגישו ברעתו ויוזקו בעבורו. הקודם מבואר בעצמו. וזה כי הגוף כולו כאבר אחד. ועם היות שהוא מורכב מאברים רבים. הנה כאשר יקרה מורסא א׳ או פירוק חבור באיזה אבר מאבריו הנה יורגש הכאב בכל אברי הגוף. והסבה בזה היא שעם היות שהם אברים נפרדים הנה נקבצים ומשתתפים ומתאחדים נפש אחת הנותנת ההרגש והחיות בכל האברים שוה. ולזה אחר שההרגש הוא מצד הנפש אשר באותו האבר והנפש הוא א׳ בכל האברים. הנה אף ע״פ שהם מתחלפים ונבדלים. הנה הנפש שהיא א׳ בכלם והיא בהם בשוה היא תאחדם ותקבצם. וכן מזה נחייב הנמשך כי העם הישראלי אע״פ שהם מחולפי האישים והם גופים מתחלפים ונבדלים. הנה יחוייב כי כאשר יעבור איזה מהם עבירה מה הנה ייוחס לכלם בשוה. וכאלו הם כולם עשו אותה. והסבה בזה לפי שהם גופים מתחלפים ובאברים נבדלים. אמנם תאחדם הנפש אחת שהיא התורה כי היא חיינו ואורך ימינו. ולזה אחר שההרגש הוא מצד הנפש. ונפשנו האמתית. היא התורה והדת המשתפת אותנו. הנה כאשר יעבור א׳ מאתנו על עון מה. הנה ייוחס אותו עון לכלנו בשוה. וכן מצינו בעון עכן שאמר חטא ישראל. ועם שלא חטא כי אם עכן לבדו. והכוונה כמו שזכרנו כי כל ישראל יקראו איש אחד. וז״א אתם כלכם קרואים אדם א. ולזה לא אמר אתם קרואים בני אדם. וזה להעיר על מה שאמרנו:

85. Beshalach.5

    והנה ישראל במצרים באמצעות היסורין והגלות קבלו צורת אדם. וגם הנשארים בהם שהיו רשעים הנה האל ית׳ ביערם בימי החושך. כמו שארז״ל מכילתא על פסוק וחמשים עלו בני ישראל וגו׳. וכל זה כדי שיהיו נקיים ושלמים לקבל הצורה האלהית והיא התורה התמימה. והנה בראות גויי הארץ הנסים והנפלאות שנעשו עם האומה הישראלית במצרים. הנה אז נכספה. וגם כלתה נפשם להתדמות אליהם כי הטוב הכל יכספוהו. ולזה נתדבקו ונלוו עמהם בצאתם ממצרים המון רב מן הגוים אשר לא מבני ישראל המה ונמולו כולם עמהם וקבלם מרע״ה. וחזרו לכלל ישראל. ואם כפי האמת אינם שלמים בעצם. כי לא הוכנו בגלות כמו ישראל. והנה אחר שהאל יתברך ימינו פשוטה לקבל שבים לא מנע אותם מלקבלם. וג״כ בצד מה היה יותר נאות אלו לא באו לכלל ישראל כי אילולי הם היו ישראל כמלאכי עליון ולא היו חוטאים בעגל ובכל מה שחטאו. והענין כי במעמד הר סיני נעשו ישראל בני חורין מן מלאך המות ושעבוד. והנה הם גרמו לישראל כל הרעות הבאות עלינו עד היום הזה כנזכר בספר הזוהר וז״ל ר׳ יהודה אמר מאי שנא כד הוו ישראל במצרים כתיב שלח את עמי כי אם מאן אתה לשלח את עמי בני בכורי ישראל. ובההוא זמנא לא הוי גזורין ולא אתקשרו ביה כדקא יאות והכא דהוי גזורין ועבדי פסחא ואתקשרו ביה קרי לון העם. אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם היינו דכתיב ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל ויקהל העם על אהרן וירא העם כי בושש משה וכן כלהו עכ״ל. והנה אחר שלא גדלו על אמונת האל ית׳. הנה אחר שלא נתדבקו תחת כנפי השכינה אלא בגלל התועלת שראו שהאל ית׳ נותן לישראל. לזה כאשר היו רואים עת מה שנפקד אותו הטוב מיד לסבה קלה היו קוראים תגר ומורדים בו יתברך. ואחר שהם כאבר מאברי הגוף בערך ישראל. לזה היו מקבלים ישראל ג״כ העונש עמהם ומרגישים ברעתם. ואחר שהקדמנו זאת ההקדמה אומר. ויהי בשלח פרעה את העם. ירצה לדעתי שהענין הוא שהאל יתברך לא הוציא ממצרים אלא בני ישראל שהוכנו אל השלימות כאמור. והנה הערב רב הם מעצמם נדבקו בישראל כי האל יתברך לא הוציאם. אמנם פרעה עשה זה שלא מנעם מלילך עם ישראל. וז״א ויהי בשלח פרעה את העם. ר״ל כי הערב רב הנקראים עם סתם פרעה הוא אשר שלחם לא האל יתברך ולזה לא אמר ויהי כאשר הוציא ה׳ וגו׳. כמו שאמר בפ׳ שלמעלה. ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים וגו׳. וזה לרמוז למה שאמרנו כי סבת זה היה פרעה כי הוא אשר הנחם לילך. וז״א ויהי בשלח פרעה את העם. והנה אחר שהיו מרועעי האמונה. וזה כי לסבה קלה יפשעו באל ית׳. הנה לזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וביאר הסבה כי קרוב הוא. והכוונה לדעתי. לפי שאבימלך מלך פלשתים נשבעו אליו האבות. אברהם נשבע לו כאומרו ועתה השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי וגו׳. ויאמר אברהם אנכי אשבע. וג״כ יצחק נשבע לו או לבנו כי יש מחלוקות. והנה לא כבשו בני ישראל ארץ פלשתים עד ימי דוד כי אז נשלמה השבועה כמו שדרשו רז״ל במדרש פרקי דר׳ אליעזר פ׳ ל״ו ז״ל כשבא אבימלך ליצחק ואמר לו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך וגו׳ אמרו יודעים אנחנו שעתיד הקב״ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה כרות עמנו ברית שבועה שאין זרעך יורש את ארץ פלשתים וכרת עמהם ברית שבועה. מה עשה יצחק כרת אמה אחת ממתג החמור שהיה רוכב עליו ונתן להם שיהיה בידם אות ברית שבועה. וכשמלך דוד רצה לבוא בארץ פלשתים ולא היה יכול מכח אות ברית שבועת יצחק עד שלקח מהם אותו הברית שנאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים ואח״כ לקח ארץ פלשתים. והנה לפי שבאותו הזמן היה קרוב עדיין זמן הברית הנה לזאת הסבה לא הלכו ישראל באותו הדרך. וזה לפי שהפלשתים לא יתנום לעבור בארצם כי גוי גדול כזה בעברם דרך ארצם יפסידוה דרך העברה. ובפרט דרך הכפרים. והנה על כל פנים יעמדו לנגדם למלחמה. ובני ישראל לשומרם את השבועה הנה בראותם מלחמה לא ילחמו נגדם. ועכ״פ יחזרו לאחוריהם למצרים. ולזה אמר בראותם מלחמה. ר״ל כי א״א היות המלחמה בפועל. וזהו כוונת הרמב״ן ז״ל שאמר ופלשתים לא יתנום לעבור דרך ארצם בשלום. והנה היה מצות האל ית׳ כמו שצוה על אדום שלא רצה להנחותם לעבור דרך ארצם שלא יתגרו בהם מלחמה כן הפלשתים מצד השבועה שנשבעו להם האבות. והנה רז״ל ביארו זה בפירוש במדרש מכילתא. ד״א כי קרוב הוא קרובה שבועה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳. ועדיין נכדו קיים וגו׳. הנה חז״ל אמרו מה שאמרו. והנה מסבת זה הדריכם בדרך המדבר. ועוד ירצה באומרו פן ינחם העם בראותם מלחמה. ר״ל מלחמה הידועה בכאשר יעברו דרך פלשתים ויראו פגרי אחיהם בני אפרים מאתים אלף שמתו בדרך ארץ פלשתים יתחרטו על יציאתם ויתנו לב לשוב:

86. Beshalach.6

    ואמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ירצה לפי שכאשר הלכו דרך המדבר כפי האמת לא היו צריכים לעבור דרך ים סוף. אמנם לא עברו דרך ים סוף כי אם כדי לטבוע המצריים ולפרסם גדולת האל ית׳ בעיני המון ערב רב כמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ וגו׳. והכוונה לומר שבני ישראל הכשרים והמיוחסים לא נתוספה להם בזה אמונה כלל אלא תוספת ראייה לבד לפי שכבר היו מאמינים באל ית׳ קודם זה. וז״א וירא ישראל את היד הגדולה. אמנם העם שהוא רמז לערב רב. וייראו את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. הנה ראיתי כתוב צורת קריעת ים סוף על זאת הצורה. כי ישראל במקום שנכנסו באותו מקום עצמו יצאו במדבר בעצמו. ואפשר שזהו אומרו ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ר״ל לשון סבוב כי הקיפם דרך המדבר להקיף ים סוף. וזה כדי לעשות זה הנס. והנה כל זה כדי שלא יעברו דרך ארץ פלשתים. וביאר הסבה לזה לפי שבראותם מלחמה הנה לא יוכלו ישראל ללחום כנגדם כנז׳. וביאר סבת העדר יכלתם להלחם אינו מצד העדר גבורתם. וגם לא מהעדר הצדיקים שבהם וביניהם. וז״א וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. אם הא׳ והוא היותם גבורים אמר וחמושים כתרגומו. ר״ל שהיו מזויינים כגבורים בכל מיני כלי זיין וזה יורה על גבורתם. ואם מציאות הצדיקים אמר בני ישראל כי היו בהם אנשי השררה והחמלה. אמנם העדר המלחמה אינו אלא מצד השבועה שכבר נשבעו האבות לפלשתים כנז׳. והם מחוייבים לקיים שבועת אבותם. והראייה לזה ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר וגו׳. הנה הסבה שלקחו את עצמות יוסף היא לקיים את שבועת אבותם. ומכ״ש שראוי לקיים שבועת אבותם הקדושים שבזכותם נצולו ויצאו ממצרים. וראוי לקיים שבועתם כפי הדין. ולזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו׳. ולזה זכר לשון אלהים לרמוז כי מצד הדין נתחייב זה וגו׳. ולזה ויסעו מסכות ויחנו באתם בקצה המדבר. וביאר כי אופן מסעם וחנייתם היה ע״פ האל ית׳. וזה כי המציא להם האל ית׳ ביום עמוד הענן לנחותם הדרך. וכאשר יסתלק עמוד הענן ללכת לפניהם אחריו ילכו. וכאשר יעמוד יעמדו למסעיהם. וז״א וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳. וג״כ מצד הרחמים המציא להם עמוד אש בלילה להאיר להם. וז״א ולילה בעמוד אש להאיר להם. ואומרו ללכת יומם ולילה ירצה ששב אל העמודים. וזה כי לא היה עמוד הענן שהיה ביום א׳ הוא עצמו שהיה יום הב׳ וכן תמיד. כי עמוד שהיה ביום א׳ היה מסתלק. וכן הדין בעמוד האש וכן תמיד. ואין לומר כי לא היה נראה עמוד האש אלא בלילה וכן עמוד הענן ביום. שהרי כתב רש״י ז״ל שעד שלא ישקע זה עולה זה. להגיד כי בעלות א׳ מהם היה נמצא עמו האחר ושניהם יחד. והנה עשה האל ית׳ זה להראות כי השגחתו דבוקה בהם. ולזה בכל יום משגיח בהם לחדש להם העמודים כי ביום היה מתחדש להם עמוד הענן. ובלילה הולך לו ומתחדש עמוד האש וביום הולך לו. וז״א ללכת יומם ולילה שב אל העמודים. כי לא מצינו ישראל שהלכו בלילה כלל כמו שזכרו המפרשים. ולא היה נמצא יום שלא נתחדשו בו העמודים. וז״א לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם וזהו טעם הכפל. וכל זה להראות כי שכינתו והשגחתו דבוקה בהם בכל עת ורגע. ולזה כוון באומרו וה׳ הולך לפניהם ר״ל כי בזה הענין יראה כי האל ית׳ הוא דבוק בהם בהשגחתו והולך עמהם בתמידות:

87. Beshalach.7

    ביאור מעלת קודם חצות והשכמת ב״ה ומעלת הצדקה קודם התפלה ומעלת התפלה ותנאי הש״ץ:

88. Beshalach.8

    מסרה בבקר בבקר י״ג. וילקטו אותו בבקר בבקר. (שמות ל׳:ז׳) והקטיר עליו קטרת סמים בבקר בבקר. (שם ל״ו) הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. (ויקרא ו׳:ה׳) והאש על המזבח וגו׳ ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. (שמואל ב י״ג:ד׳) מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר. (ישעיהו כ״ח:י״ט) מדי עברו יקח אתכם בבקר בבקר. (שם נ׳) ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים וגו׳ בבקר יחזקאל מ״ו:י״גקאל מ״ו) וכבש בן שנתו תמים וגו׳ בבקר בבקר. ומנחה תעשה עליו בבקר בבקר. ועשו את הכבש ואת המנחה ואת השמן בבקר בבקר עולת תמיד תלתא בענינא חצפניה ג׳:ה׳ניה ג) ה׳ צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו דברי הימים א כ״ג:ל׳ימים א׳ כ״ג) ולעמוד בבקר בבקר. וחבירו (שם ב׳ י״ג) ומקטירים לה׳ בבקר בבקר דדברי הימים. וסימנם גוברין טבין מתנדבין למדבחא במסכנותא במסתהון וילפון תלתיהון בזכותא בחברותא. פי׳ כבר ידעת מאמר ר׳ יהודה בן תימא. הוי עז כנמר וגו׳. שצריך שיהיה זריז לקום באור הבוקר להתפלל ולא ישיאנו יצרו בקיץ לומר הנה לא שבעת משנתך. וכן בחורף הנה הקור גדול ויחשוב בשכלו שאם יצוהו שר המדינה לקום באור הבוקר שודאי ימהר לקום. וכ״ש לפני ממ״ה הקב״ה. שכמו שהקרבנות היו מורידים השפע האלקי מלמעלה למעלה. כן התפלה בזמנה בכוונה שלימה מורידה השפע. וכ״ש אם יודע לכוין השמות הקדושים שבתפלה. שאז יורד השפע כפלי כפלים. וז״ש וילקטו אותו בבוקר בבוקר. ר״ל אותם הקמים בבוקר בבוקר להתפלל בכוונה שלימה מלקטים השפע האלקי איש כפי מדרגתו. וכפי הכוונה כן התפלה רצויה. וחם השמש ונמס שמש עולה תר״ם שהם תרי״ג מצות וכ״ז אותיות ייוחס ויורד השפע והחכמה ויתיך עוניו וראוי להזדרז להתפלל בצבור שתפלתם רצויה. וג״כ צריך ש״ץ הגון. וז״ש והקטיר עליו אהרן וגו׳. שיהיה כאהרן הכהן קדוש ונבדל במעשיו כקטורת סמים. וראוי שיאיר נרותיו הנשמה נר אלהים וגו׳. וקראה בלשון רבים. שהכחות שתחת הנשמה רבים הם. או ירצה לומר שייטיב מעשיו שהם פעולות הנשמה וקראם נרות שהם מושפעים מנר מערבי שהוא הנשמה. וארז״ל (תענית ו׳) שהש״ץ יהיה נקי מעבירות ופרקו נאה. ושפל ברך ומרוצה לעם וגו׳. ואז ודאי יורד השפע למטה. וקודם התפלה צריך לתת צדקה כאומרו אחזה פניך וגו׳. וז״ש והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר. ר״ל בכל בוקר נדבה וצדקה ובזה תפלתו רצויה. וג״כ יקבע עתים לתורה גם בלילה. ואחר שתרוה הנשמה מהתורה בלילה ויקום בבוקר להתפלל ודאי תהיה תפלתו רצויה ויגיע לתכלית הכוונה. וז״ש והאש התורה הנקראת אש יקראנה יומם ולילה. ובער עליה הכהן שהש״ץ נקרא כהן כנז׳. יערוך התפלה בבוקר בבוקר. ואל תאמר איך אתן צדקה בכל בוקר. ואיך אקים בכל בוקר כי ארד מנכסי ואחלה. וז״ש מדוע אתה ככה דל בן המלך. ר״ל שהיצה״ר אומר להיצה״ט ולכחות הגוף מדוע אתם גורמים דלות וחולי בבוקר בבוקר. ויצה״ט אומר שהנמנע מלתת הצדקה. בבוקר יענש בעניות כבתו של נקדימון בן גוריון כנזכר בס׳ מציאת האשה (כתובות ס״ו). וז״ש מדי עברו יקח אתכם אם האל ית׳ יתמלא חמה עברו מלשון עברה או אם יעבור עליכם יקח אתכם ואת כל אשר לכם כי בבוקר בבוקר יעבור ביום ובלילה על ביטול הצדקה ביום. ועל ביטול תורה בלילה. וז״ש ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים שאוכל להתפלל ולשבח לאל ולהעיר בבוקר בבוקר. וא״ת אקום בבוקר להתפלל ואעזוב שאר התפלות. מצינו בדניאל וזמנין תלתא וגו׳ שהיה זריז בשלשתן. וז״ש ג״פ בבוקר ביחזקאל. וז״ש תלתא בענינא שצריך ג׳ תפלות בכל יום ולא יחסר. והאל ית׳ אינו מקפח שכר כל בריה. וג״כ יקום לתחית המתים עם הצדיקים. וז״א לעמוד בבוקר בבוקר וז״ש הסימן גוברין טבין מתנדבין במדבחא במסכנותא. ר״ל הצדיקים והישרים מתפללים בכוונה שלמה ובזמן הראוי ומתנדבים ועושים צדקה קודם התפלה. וזהו למדבחא שהתפלה במקום הקרבן הנעשה ע״ג המזבח. במסכנותא במסתהון ר״ל כל איש מסת מתנת ידו והשגתו. ואז ילפון תלתיהון ר״ל ישיגו תורה נביאים וכתובים מקרא משנה תלמוד. בחברותא ר״ל ביחד ויתענגו בנועם ה׳ ויזכו לעדי עד:

89. Beshalach.9

    וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף וגו׳. יש לשאול שלא הי״ל לכתוב כל זה כי אם למעלה פ׳ ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳ וגם ערב רב עלה אתם וגו׳. וי״ל שהכתוב הוא מספר הסבות שסבב להם הש״י המונעות אותם מלשוב למצרים. א׳ ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף כדי שיהיה קשה בעיניהם לחזור. ב׳ וחמושים עלו כדי שיחזק לבם ולא ירך בראותם מלחמה ויתנו לב לשוב. ג׳ ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי ארונו של יוסף הולך עמהם וזכותו יעמוד להם ויבטחו על זכותו. עוד י״ל שכיון שאמר הכתוב ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף מכיון שהזכיר ים סוף יצטרכו לזכות שיעמוד להם ביום והיינו זכותו של יוסף כמו שאמרו (ב״ר פ׳ פ״ז) הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף דכתיב ביה וינס ויצא החוצה. ודרשו ג״כ (שם פ׳ פ״ד) כתונת פסים פס ים בזכותו נקרע הים. וספר הכתוב שכלם עלו חמושים מזורזין ומזויינין. ולא נתנו לב לארונו של יוסף שהוא העיקר. אבל כל אחד היה טרוד בעסקיו. ומשה ע״ה הוא שנתן לבו לדבר כמו שדרשו (סוטה י״ג) חכם לב יקח מצות:

90. Beshalach.10

    התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום. י״ל מהו היום כי אותו יום היה יום ו׳ לפסח וקריעת ים סוף היתה ביום ז׳ וא״כ מהו היום. ונראה ליישבו כמה שדרשו במכילתא וז״ל שם התיצבו וראו את ישועת ה׳. אמרו לו אימתי אמר להם למחר. אמרו לו משה רבינו אין בנו כח לסבול. התפלל משה והראה לו הקב״ה תורמיות תורמיות של מלאכי השרת עומדים עליהם כענין שנא׳ וישכם משרת איש האלהים וגו׳ וירא והנה חיל סובב את העיר סוס ורכב. ויאמר נערו אליו אהה אדוני איכה נעשה ויאמר אל תירא וגו׳ ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא וגו׳. כך התפלל משה באותה שעה הראה לו הקב״ה תורמיות תורמיות של מלאכי השרת עומדים עליהם וגו׳. ולפי זה פי׳ הפסוק התיצבו וראו היום את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם למחר. שמלת היום חוזרת למלת וראו שהתפלל משה ואמר להם ראו בעיניכם היום התשועה שיעשה לכם למחר. ובזה נחה דעתם ומסייע לזה ג״כ מלת התיצבו ע״ד שדרשו שם (במכילתא) אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש. כד״א ראיתי את ה׳ נצב א״ל משה היום תשרה עליכם רוח הקודש. מהרס״ו זללה״ה:

91. Beshalach.11

    מסרה וחם ד׳. (שמות ט״ז:כ״א) וחם השמש ונמס. (בראשית ט׳:י״ח) וחם הוא אבי כנען. (מ״א ד׳) וחם לאדוני המלך. (קהלת ד׳:י״א) גם אם ישכבו שנים וחם להם. וסימנם עבדא דמלכא יקום בצפרא. פי׳ דע שהמן נקרא לבן שמלבין עונותיהם של ישראל. ונקרא גד שמגיד עונותיהם ועניניהם. ונקרא כזרע גד שלא נכנסו לארץ וגם המן לא נכנס לארץ כאומרו וישבות המן וגו׳. ובזוהר מגיד עניניהם זה אומר זה העבד שלי וגו׳. וכן זה אומר זו אשתו מקודשת לי וגו׳. המן היה נוסף בבית האשה לא היתה מקודשת. ואם בבית האיש היתה מקודשת. וכן אם נשאת אחר מיתת הבעל קודם ב׳ חדשים ונתעברה וילדה לז׳ חדשים ספק בן ט׳ וגו׳. המן נוסף בבית בעלה הראשון העובר לראשון. וז״ש וחם השמש ונמס וחם הוא אבי כנען ומגיד על העבד. וחם לאדוני המלך ומגיד על הקדושין. כשארז״ל (עי׳ בסנהדרין כ״ב וצ״ע) שדוד קידש אותה. ומגיד על הילד אם ישכבו שנים וחם להם. וכוונת הסימן לומר לפי שהמן היה נלקט בבוקר בבוקר וחם השמש ונמס. כי המן היה סבת חכמתם. כשארז״ל (מכילתא) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כי הוא היה ממשיך להם השפע. כן עתה לא נשאר לנו אלא התפלה שהיא סבה המושכת שפע האלקי. וז״ש עבדא דמלכא יקום בצפרא כי מי שהוא עבד מלכו של עולם יקום בבקר ויתפלל:

92. Beshalach.12

    ביאור מעלת המשכים לתפלתו. ומעלת התפלה שהוא קורע כל גזר דין. וכן ביאור סגולת ק״ש הסמוך למטה:

93. Beshalach.13

    מסרה ובבקר ו׳. בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. ובבקר היתה שכבת הטל. תרי בענינא חדא. (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי. (תהלים פ״ח) ואני אליך ה׳ שועתי ובבקר תפלתי וגאסתר ב׳:י״דתר ב׳) בערב היא באה ובבקר היא שבה. (שם ה׳) ובבקר אמור למלך. וסימן לחמא דחבריא אפרחת בתפלה ברמשא ובצפרא. פי׳ כבר ידעת מרז״ל (במ״ר פ׳ כ׳) על פסוק הן עם כלביא יקום וגו׳. כשעומדים ממטתם שחרית מתגברים כאריה וכלביא לחטוף המצות וללבוש טלית ולקרות ק״ש ולהניח תפלין. לא ישכב עד שיהיה אוכל ומחבל כל מזיק שבא לטרפו. כיצד קורא ק״ש על מטתו ומפקיד נשמתו ורוחו ביד האל ית׳. שאם באים מזיקים להזיקו הקב״ה מפילם חללים חללים מתים. וז״ש בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. כשמפקיד נשמתו ביד האל ית׳ אוכל ומחבל המזיקים בערב. ובבקר ישבעו לחם מהתורה והמצוה לכו לחמו בלחמי. ואז יהיה שכבת הטל שיזמין האל ית׳ טל ברכה בעוה״ז ולעוה״ב שכרו. וז״ש תרי בענינא שבבקר מרבה בתפלה ובמצות כאומרו ביום נטעך וגו׳. ובבקר תפלתי תקדמך בשביל התפלה בבקר זרעך תפריחי. וזה ראוי לעשות שהנשמה נותנת דין וחשבון לפני ממ״ה הקב״ה. וז״ש בערב היא באה ובבקר היא שבה. ואז ובבקר אמור למלך מלכי המלכים תפלות ותחנונים והודאות שהחזיר לך הנשמה. כשארז״ל (איכה רבה ג׳) חדשים לבקרים וגו׳. שהאל ית׳ מחזיר הנשמה לגוף חדשה בכל בקר רבה אמונתך. וז״ש לחמא דחבריא אפרחת ר״ל לחם החכמים ישגיא ויפריח בעמוד התפלה שאומר בכוונה בערב ובבקר. ותרויהון בספרא ובמגילה. כשארז״ל (יבמות ק״ה) אגיד לך הרשום בכתב אמת. אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת. אלא קודם גזר דין רשום אחר גזר דין אמת. ובתפלה תרויהון כתיבה וחתימה. שנכתבים ונחתמים לחיים וגו׳ וכן תרויהון במגילה:

94. Beshalach.14

    ביאור מלחמת יצה״ט עם היצה״ר כל ימות השבוע:

95. Beshalach.15

    מסרה יום יום ז׳. (בראשית ל״ט:י׳) ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע וגו׳שמות ט״ז:ד׳-ה׳ט״ז) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. (ישעיהו נ״ח:ב׳) ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצותהילים ס״א:ט׳ ס״א) לשלמי נדרי יום יום. (שם ס״ח) ברוך ה׳משלי ח׳:ל׳ם. (משלי ח׳:ל׳) ואהיה שעשועים יום יום. (שם) לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. וסימנם שמע ואתקן אורחך ונדרך בה׳ תהא נטיר. פי׳ לפי שהיצה״ר והנפש המתאוה מריבים עם היצה״ט. ואומרים לו הט אזנך אלינו ועשה חפצנו באכילה ושתייה ודבר אחר. וביום ראשון אומרים אתמול עשית בשבת רצונך בנפש יתירה היום עשה רצוני. וז״ש ויהי כדברה הנפש המתאוה אל יוסף שהוא היצה״ט יום לך יום לנו. ולא שמע אליה להיות עמה בשום אופן שאומר אתמול הייתי בנפש יתירה אוכל בשלחנו של מלך היום אמרוד בו ח״ו. ובזה היצה״ר שותק וחוזר ביום שני לפתותו. והיצה״ט משיב לא אשמע אליך שהיום מוציאין ס״ת שבזכותה אנו חיים וזוכים ללקוט השפע האלקי את אשר ילקטו יום שבת ג״כ היום שהוא יום סליחה ותחנונים. ובזה שותק יצה״ר והלך לו. וחוזר יום ג׳ ואומר הטה אלי אזנך. ומשיב היצה״ט אי אפשר לשמוע אליך שבג׳ נבראו המים ואין מים אלא התורה. ואם נלך אחר התאות. האל ית׳ עוצר את השמים וממית אותנו ברעב. ולזה אין לנו ללכת אלא אחר התורה ובדרכי ה׳. ובג׳ נתנה התורה ויהי ביום השלישי וגו׳. חוזר ביום הד׳ ומשיב יצה״ט אי אפשר בד׳ נתלו המאורות וקשה לילדים שמתים. ובעון נדרים בנים מתים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו׳. אין לי אלא לשלם נדרי יום יום שלא אשחית מעשה ידי בני ולרדוף החכמה. וביום ה׳ אומר לו היצה״ט היום יום סליחה ותחנונים ואוכלים בשלחנו של מלך לקרוא בתורה אין לנו כי אם לומר ברוך ה׳ יום יום. יום ו׳ משיב יצה״ט למחר יום שבת ומוציאין ס״ת וקורין הפרשה כולה. ואסור לקרות בס״ת עד שיסדר פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא וא׳ תרגום. ושמא יקראו אותי לקרות בתורה ולא אוכל לעלות. ואם יקראו אותי ולא אעלה. ג׳ דברים מקצרים ימיו של אדם. מי שמוסרין כוס של ברכה לברך ואינו מברך. ומי שנקרא לס״ת ואינו עולה. ביום שבת משיב יצה״ט היום יום מנוחה ונפש יתרה. כל היום אנו הולכים מחיל אל חיל עד חצי היום בבהכ״נ. ואחר האכילה מיד לביהכ״נ לשמוע ד״ת. וז״ש הסימן שמע אל ה׳ ותקן דרכיך. והנדרים שעשית לה׳ תהא שומר ותזכה לחיי העולם הבא:

96. Beshalach.16

    ביאור מעלת התורה ומעלת הבל תינוקות של בית רבן ושאין ראוי לאדם להשתדל אחר הקנינים המדומים:

97. Beshalach.17

    מסרה למים ה׳ דגושים. ויצמא שם העם למים. (מ״ב ב׳) רפאתי למים. (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים. (ירמיהו י״ד:ג׳) ואדיריהם שלחו צעיריהם למים. (עמוס ח׳:י״א) לא רעב ללחם ולא צמא למים. וסימנם לעמא אסוותא בחלבא לינוקא בכפנא. פי׳ התורה נקראת מים. ובמדבר צעקו ישראל למים. אמר הקב״ה אין ראוי לכם שתבקשו מים אלא תורה שתשביע אתכם מכל טוב. וז״ש ויצמא שם העם למים שהוא התורה. א״ל האל ית׳ רפאתי למים אתן תורה שהיא רפואה שלמה לאדם כאומרו כי הוא חייך וגו׳. רפאות תהי לשרך וגו׳. א״כ אפוא זאת עשו כל צמא לכו למים. ר״ל אחר התורה ולא אחר הכסף והזהב. שלא יוכל לרדוף אחריהם אלא בבחרותו ולא בזקנותו. אמנם התורה כל זמן שמזקין חכמתו נתוספת. לכן ראוי לאדם ללמד את בנו תורה בקטנותו שתהיה לו בקנין לזקנותו. וז״ש ואדיריהם שלחו צעיריהם למים שמשיודע לקרוא אבי ואמי ראוי ללמדו. שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות. ושאין רעב וצמא בעולם אלא מן התורה. מי שלא למד תורה אין לו תקנה. שמי שהוא רעב וצמא למים יוכל לשבוע. וז״ש הסימן לעמא אסוותא התורה רפואה לאדם כחלב לתינוק הרעב:

98. Yitro.1

    וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה. ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה. ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה. ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה׳. ויחד יתרו וגו׳. ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל וגו׳. עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים וגו׳. ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים. וראוי להעיר בכתובים. ראשונה באומרו וישמע יתרו כהן מדין חתן משה למה תארו בשני אלו התוארים. עוד היה ראוי לתוארו באחד מהם ולא בשניהם. עוד שמדרך התוארים שיהיה מהקטן אל הגדול הולך ועולה בתוארים. אמנם כאן הולך ויורד. כי תואר אומרו כהן מדין הוא יותר גדול מתואר חותן משה. עוד אומרו וישמע כי השמיעה תאמר בדברי הכתובים על הנשמע מהיותר קרוב. ר״ל מן האומר והמדבר הראשון. אמנם השמיעה הרחוקה המסופרת תאמר בדברי הכתובים בלשון הגדה. כמו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. וכן ויבא המגיד ויגד וגו׳. ומזה רבים בדברי הכתובים. ולפי זה היל״ל ויוגד ליתרו וגו׳. עוד אומרו את כל אשר עשה אלהים למשה וגו׳ כי הוציא אחר שאמר את כל וגו׳. בכללם ההוצאה ולמה יצאה מן הכלל. עוד אומרו למה בראשונה אמר שם אלהים. וב׳ אמר שם ה׳. עוד אומרו ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה וגו׳. אם להגיד שהוא חתן משה הרי הוא כבר אמור ולמה כפלו. ועוד אומרו את צפורה אשת משה אחר שלוחיה. אם היתה ממנו מגורשת לא תקרא אשת משה כי אין לה אישות כלל עמו. ומהו אומרו אשת משה וגו׳. עוד אם היתה מגורשת ממנו כמו שאמר אחר שלוחיה. הנה אין ראוי לנכבד בעמו כמו יתרו שישפיל עצמו ולהביא בתו לאיש אשר שילחה מביתו. ולא זכר הטוב והחסד שנעשה עמו וגם לא זכר בניו. ואם היא חטאה אליו ראוי לכפר לה בעבור בניה. אמנם יתרו עשה הענין הזה חוץ מן השכל האנושי אחר אשר ביזהו לעיני בני עמו ושילח בתו וגירשה. ואחר כל זה שב על קיאו ויקח בתו ובניה ויבא אותה אליו. כל זה הפך מן הטבע הישוב המדיני. כי האיש מחזר אחר אבידתו ולא האשה. עוד אומרו ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר וגו׳ ושם האחד אליעזר וגו׳ כמו זר נחשב תת טעם לשמות בזה המקום. כי המקום הראוי לתת טעם הוא בעת לדתם לא בזה המקום. ועוד הערות אחרות יתיישבו כפי דרכנו בס״ד אין להאריך לזכרם:

99. Yitro.2

    אמנם הענין הוא לפי שיתרו היה חכם גדול בכל החכמות כלן. כמו שארז״ל (מ״ר פ״א) ג׳ יועצים היו לו לפרעה. יתרו ובלעם ואיוב. והנה מרוב חכמתו בעיוניות שפט כי העם י הישראלי לא יצאו ממצרים. לפי שהמערכה חייבה זה כמו שארז״ל. ועם היות שהיה יודע מציאות ההשגחה הפרטית באבות כמו שארז״ל. מכ״ז חייב בשכלו כי לא יצאו משם לעולם. לפי שלא היו ישראל באותו מצב צדיקים כשארז״ל (שוח״ט הובא בילקוט פ׳ ואתחנן) גוי מקרב גוי וגו׳. אמנם כאשר שיצא למציאות הפך משפטו הבין וידע כי כל זה היה להם בעבור צדקת משה ע״ה. כי בזכותו שידד המערכה ואם אין בהם מעשה. והנה לפי זה נתעלה בעיני משה ע״ה. ולגודל מעלתו בעיניו היה כאין נגדו כל התוארים כלם. וכי תארו בחותן משה עלה על כלנה. וז״ל וישמע יתרו ר״ל הבין יתרו כי את כל אשר עשה אלהים למשה ר״ל בעבור משה. וכל הדינין כלם שהיו במצרים היו בעבור משה. וישראל נגאלו מצד שהם עם משה ע״ה וז״א ולישראל עמו. והראיה לזה כי הכל בהשגחה ולא מצד המערכה כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ר״ל מצד שם ה׳ שהוא מורה על ההשגחה הפרטית יצאו ממצרים. שמצד חכמתו שפט כפי המערכה מן הנמנע הוא יציאתם. ואחר שיצאו ממצרים ואין בהם מעשה טוב כנז׳. שפט בשכלו כי זה היה להם בזכות משה כאמור. ולזה נתעלה בעיניו תוארו בחותן משה על כל התוארים כלם. וזהו אומרו וישמע יחרו כהן מדין חותן משה. כי כל התוארים שתיאר בהם האדם ילכו מן הקטן אל הגדול. ולזה אומר כהן מדין חותן משה. להגיד כי חותן משה היה לו לתואר גדול על כל התוארים כלם. ולז״א ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני לקחת בתי צפורה. ואם הוא שלחה מביתו גם מאס בניו בעבור שהם בניה וז״א ואת שתי בניה. ועכ״ז לסבת שיקרא חותן משה סבל כל זה. וז״א ויקח יתרו חותן משה ר״ל כדי שיקרא חותן משה ויקרא שמו עליו. לזה לקח את צפורה אשת משה. ואמר את צפורה אשת משה להגיד ישרה וכשרותה. ואם היא מגורשת ממנו לא נשאת לאחר כי אמרה די לי שיקרא שמו עלי. כמו שארז״ל על וימת אלימלך איש נעמי. ואמר ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום וגו׳. ירצה עם היות שקראם בניה ולא בניו. ולא זכרם זה כמה ימים. עכ״ז השפיל עצמו כדי שיקרא חותן משה. אמנם נתינת טעם לשמות בזה המקום אפשר לומר שהיא הטענה החזקה ששם יתרו נגד פניו ולא פחד שמשה ישוב פניו ריקם ולא יקבלם. וזה שראוי לכל בעל שכל לזכור הטובה שנעשית לו בזמן הצער ולא ישכח. וז״א ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום וגו׳. לרמוז לו זכור אתה משה הגלות והצער. כאשר הגעת למדין בורח מפני פרעה בעירום ובחוסר כל. והכנסתיך אל ביתי והאכלתיך והשקיתיך כמ״ש קראן לו ויאכל לחם. ואחר זה נתתי לך בתי. ועם היות שהייתי גדול הדור לא חסתי על כבודי לתת לאיש נכרי בורח מהמלכות שהוא חייב מיתה כפי הדין. עכ״ז הגדלתיך והיתה בביתי כאזרח ולא כגר. וז״א אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ומה נחמד אומרו גר הייתי לשון עבר לרמוז על שמחתו בנשואיו. כי הגרות היתה קודם לכן ולא עכשיו. וז״א כי אמר גר הייתי ולא עתה. וג״כ ושם האחד קרא אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו׳. ולכן אתה האיש משה זכור זאת ולא תשיב פני ריקם. והנה משה ע״ה עשה כראוי לו וחלק לו כבוד. ויצא משה לקראת חותנו וגו׳. כי חסדו אשר גמלו לא ישכח גם מפי זרעו לעד. כי מה שהאכילהו והשקהו נעשו קרובים לבשר אחד. וזה כי הקורבה בבני האדם היא אם מצד הגוף שהם לבשר אחד ואם מצד הנפש. כי לזה נקראו התלמידים בני הנביאים. ודע שיש תחבולה אנושית לקרב הרחוק. ואם אינם ממשפחה אחת. וזה כאשר יאכלו כאחד ביחד מפת אחת. והנה לפי שהמאכל ישוב חלק אבר. והנה כמו שהאחים הנה קורבתם היא שנתהוו מזרע אחד. כן אלו הרחוקים חומר אחד ומאכל אחד הוא בכל אחד נעשה חלק אבר. ולזה יתקרבו אחר שנתרחקו. וזה הוא אומרו ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים וגו׳. והנה כל בעל שכל ישום וישרוק ע״ז. וזה אחר שתכלית האדם הוא השכל הנה היה כל תפארתו ומעיניו בו ולא בחומר. וזה לפי שהחומר הוא משתתף בו עם בעלי חיים. והנה האדם יאכל וישתה כמו הבעלי חיים וישגל כמו הבע״ח כי זה לקיום המין וזה לקיום באיש. ר״ל לקיום החומר הזמן הקצוב לו. כמו שחוש המשוש חרפה לנו מצד שאנו משותפים בו עם בעלי חיים. כן חוש הטעם חרפה היא לנו מצד שאנו משותפים בו עם ב״ח ג״כ. והנה יש לפלא על השלמים כמו אהרן מלאך ה׳ וזקני ישראל בבואם לאכול עם יתרו. כי יש בעלי שכל מהפילוסופים כאשר ידעו שבמאכלם הם משותפים עם בע״ח. היו אוכלים לבדם בהחבא כמו חוש המשוש שהוא חרפה לנו. ולזה אמר החכם בספר מאזני המעשה. וז״ל ויש אל האוכל ליתן אל לבו שהוא באוכלו מותרות האילנות והצמחים הוא כמו החזיר באוכלו גללי האדם. כי אלו היו האילנות בעלי לשון היו מדמים אוכלי מותריהם לאוכלי מותרות בע״ח אין הפרש ביניהם עכ״ל. ולפ״ז אחר שהמאכל שהוא מוכרח להעמדת החומר. הנה ראוי לשלמים לאכול בהחבא כמו חוש המשוש. וא״כ למה השלמים כמו אהרן וזקני ישראל ישבו לאכל לחם עם חותן משה. ועוד למה משה ע״ה לא היה שם לאכול עמהם. אמנם ממה שזכרנו יובן והוא לפי שיתרו עם משה כבר נתקרב במדין כמ״פ קראן לו ויאכל לחם. אבל אהרן וכל הזקנים בראותם את יתרו שהיה רחוק ורצה להתקרב לזה באו לקרבו. וז״א ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. לרמוז למה שאמרנו שכמו שהאחים הם מזרע אחד וחומר א׳ יכללם. כן הלחם בשובו בשניהם חומר א׳ וחלק אבר הנה באמת יתקרבו כמו האחים. ולזה המצריים שהיו מתועבים בעיני העברים לא יאכלו עם העברים לחם לפי שתועבה היא למצרים. כי בזה יתקרבו כנז׳. ואפשר שזה הוא הטעם איסור בישולי נכרים כמו שנתנו הטעם משום חתנות. כי בזה יתקרבו הרחוקים כנז׳:

100. Yitro.3

     אני חותנך יתרו. ר״ת אחי כי הוא גלגול קין אחיו. ולכן לפי שקין כפר בדינין ואמר לית דין ולית דיין אמר עתה וחדש פ׳ הדינין ואתה תחזה. הרי״א זללה״ה:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 362

Vilna, 1873 disambiguated. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001156661&context=L&vid=NLI&lang=iw_IL Licence: Public Domain. Source.