← All works

Ba'alei Brit Avram

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 362 sections

1. Chukat.4

   ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש וגו׳. במדרש רבה (פ׳ י״ט) והלא אם יצא כ״ג בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה ואמר לו קח את אהרן בו בלשון אמר לו לעלות להר. אפשר לפרש כך שבלשון עצמו שקרבו בהם קח את אהרן דהיינו בדברים שמעוותנותו של אהרן לא היה רוצה ללבוש בגדי כהונה שמא אינו ראוי להם ונהנה מהם ויש איסור מעילה ושעטנז ולזה היה משה לוקחו ומפייסו בדברים ואומר לו שהשם בחר בו והוא ראוי לכך וכן בכאן היה חושש אהרן ללבוש הבגדים ולעלות להר ונהנה מהם שלא בשעת עבודה לזה אמר לו בדרך פיוס שהוראת שעה היא והוא ראוי לכך כאלו היא שעת עבודה. (הרס״ו זללה״ה):

2. Chukat.5

   ויסעו מהר ההר וגו׳ ותקצר נפש העם בדרך. והלא כתיב (נחמיה ט׳:כ׳) ורוחך הטובה נתת להשכילם (מ״ר פ׳ י״ט) אלא אותם שיורים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה וכן הוא אומבמדבר י״ד:ל״גי״ד) ובניכם יהיו רועים במדבר וגו׳ זה היום שקצרה נפשם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שלא היה יכול לטעום אותו הדור מפירות הארץ כלום אר״ע כשהיו מגלים להם התגרים הסל הבא מן פירות הארץ היו מתים דברים א׳:ל״הברים א׳) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה וגו׳ כל טוב הבא מן הארץ לכך ותקצר נפש העם בדרך ע״כ במדרש. ויש לדקדק במה שאמרו אותם שיורים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה הם שקצרה נפשם בדרך והלא כבר מתו כל אותם שנגזרה עליהם מיתה כמו שדרשו שם פסוק ויסעו מקדש ויבואו כל העדה הר ההר עדה שלמה עדה הנכנסת לארץ שמתו יוצאי מצרים ואלו הן אותם שכתוב בהם חיים כלכם היום ע״כ. אמנם כדי לתרץ זה הענין צריך להבין ג״כ מה שדרשו פ׳ שלח לך (פ׳ ט״ז) אם יראו האנשים וגו׳ וז״ל שם בן עשרים שנה בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה פחות מבן כ׳ שנה ולא הביא שתי שערות בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה היה נכנס ואם הביא שתי שערות והוא פחות מעשרים היה עמהם בעצה לא היה נכנס ואעפ״כ לא מת אחד מהם פחות מס׳ שנה עכ״ל. והנה הקושיא בזה מבואר כי איך אפשר לומר ששום אחד מהם לא מת פחות מששים הרי אם היה פחות מעשרים כגון בן י״ד או ט״ו שנה והביא שתי שערות והיה עמהם בעצה היה מת והוא פחות מס׳ שנה. אמנם כדי לתקן אלו המדרשים צריכין אנו לומר שזו היא כוונת רז״ל אע״פ שאין לשון המדרש מדוקדק והוא שלא נגזרה גזרה שימותו במדבר שהוא המדבר הגדול והנורא שהיא אמצע המדבר אלא מי שהוא בן עשרים שנה ומעלה ועליו נאמר במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ׳ שנה ומעלה וגו׳ והם שהיו חופרין קברות בכל ערב ט׳ באב שהיה הכרוז יוצא מלפני משה צאו לחפור אבל לפחות מבן כ׳ והביא שתי שערות והיה עמהם בעצה לא היה בכלל זה הגזרה שימותו במדבר ההוא אבל מ״מ נגזר עליהם שלא יראו הארץ ולא יתענגו בפריה וטובה. ועליהם נאמר אם יראה איש באנשים האלה וגו׳ שלא נגזרה עליהם שיפלו במדבר אלא שלא יראו הארץ וזה מדוקדק בלשון הפסוקים שהם ב׳ גזרות בשתי שבועות שנאמר בהם חי ה׳ וגו׳ כמבואר לרואה הפסוקים. ואלו לא מתו במדבר כי אם בישוב כשבאו לארץ אדום וארץ סיחון ועוג שם היו מתים כדרך כל הארץ כשהיו מגלים להם הסל של הפירות ועליהם נאמר חיים כלכם היום שלא היו בכלל הגזרה הקשה שיפלו פגריהם במדבר ואלו לעולם לא הוצרכו לצאת לחפור כמו מתי מדבר שהם מבן עשרים שנה ומעלה. ולא אמרו במדרש שלא מת אחד פחות מששים שנה אלא על מתי מדבר שהם מבן עשרים שנה ומעלה אבל אלו ודאי מתו פחות מששים (הרס״ו זללה״ה):

3. Chukat.6

   וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים וגו׳. י״ל מהו למות במדבר כיון שיש להם מן וכי בשביל שנפשם קצה בו הם מתים. וי״ל ע״ד מ״ש במדרש (פ׳ י״ט) שהיו מביאין להם התגרים מפירות הארץ וכיון שהיו רואין אותם מיד מתים בשביל גזרת אם יראה איש באנשים וגו׳ והם נתרעמו ותלו הדבר מחמת שהורגלו במן זמן רב ולא היו נזונין בלחם ומים כטבע העולם ולזה אינן יכולין לאכול מפירות הארץ ולא לראותן וזהו כי אין לחם ואין מים (הרס״ו זללה״ה):

4. Balak.1

   וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר. וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק. ויש לעורר ראשונה באומרו וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמרי למה לא ראה כי אם זה ולא מה שעשה למצרים ולאחרים. ב׳ אומרו ויגר מואב היל״ל ויגר בלק או וירא מואב ויגר מואב. ג׳ אומרו מפני העם מאד כי רב הוא למה לא יזכרם כי אם בשם עם ולא בשם בני ישראל. ד׳ למה כפל באומרו ויקץ מואב מפני בני ישראל ולמה שינה. ה׳ מה כוונת בני מואב בדברם אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל ולמה לא אמר ילחכו בני ישראל. עוד אומרו את כל סביבותינו למה לא אמר ילחכו אותנו. עוד באומרו כלחוך השור את ירק השדה למה שור ולא חמור. ועוד את ירק השדה ולא עשב השדה. ועוד באומרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא למה זכר זה בכאן ולא בתחלה ולמה בתחלה לא נזכר בשם מלך. עוד באומרו וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וגו׳ למה תאר מקום בלעם בכל אלו התוארים. כי היה די באומרו וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור לקרוא לו. עוד אומרו לאמר הנה עם יצא ממצרים וגו׳ למה לא המתין עד שיבוא ויאמר לו. ועוד אומרו והוא יושב ממולי היל״ל והוא יושב למולי. ועוד אומרו והנה כסה את עין הארץ מה כוונתו. ועוד אומרו ועתה מאי ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני למה לא אמר כי רב כמו שאמר למעלה כי רב הוא. ועוד אומרו ואגרשנו מן הארץ ואגרשנו מפני היל״ל. ועוד הערות אחרות יאריך לזכרם ויתיישבו כפי דרכנו. אמנם י״ל והענין הוא שבלק היה חכם גדול כמו שאמרו בזוהר. והנה בראותו כי כל מלחמות בני ישראל היו שלא כפי הטבע כי אם בהשגחה לזה נתפעל וקבל התפעלות בעצמו עד שמרוב ההתפעלות לא היה נראה למלך ולזה לא תארו בשם מלך כי אם בשם בלק לבד וז״א וירא בלק עם היות שהיה קוסם גדול ידע מצד הקסם שלו שהוא הצפור כמו שאמרו חו״ל בזוהר וידע שכל מעשי ישראל הם למעלה מהטבע ולזה לא אמר העם סתם. והענין עם היות שקודם מלחמת סיחון ועוג כבר עברו ישראל על גבול ארץ אדום ושלחו מלאכים למואב ולבני עשו ועברו עליהם ולא הזיקום כמו שאמר בפרשת דברים ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון וגו׳ אעברה בארצך וגו׳ כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער וגו׳. והנה קבלה ביד רז״ל שמואב היו כפלים מישראל והנה עד עתה היה חושב בלק שמלחמת ישראל היתה כפי הטבע ולזה ישראל עבר על מואב ולא נלחם בו. אמנם בראותו כל אשר עשה ישראל לאמורי שהיה קרוב בגבולו לזה נתפעל הרבה שיותר יתפעל האדם מן הנראה יותר מן הנשמע ולזה לא זכר מה שעשו למצרים ועמלק וכיוצא. ולפי שהמלך הוא כמו הלב שיתפעל במעט יגון ומכ״ש ברוב יגון לזה נתפעל בלק כאמור ונתפעלו גם העם מקצה ולזה ויגר מואב מפני העם כי רב הוא וגו׳ שהעם שראו זה נצחון האמורי נתפעלו והראו הענין בפועל ואמרו שישראל שנצחו את האמורי הם רבים מהם ולזה נצחו. אמנם הסבה העצמית והיראה שאין לה רפואה הוא ויקוצו מפני בני ישראל שהיו בני השררה שכל ענינם אלהי חוץ מן הטבע אמנם לא היו מראים זה הענין בפועל כי אם קצו בחייהם מזה. והנה בני מואב בחכמתם בקשו בכל יכלתם רפואה למחלתם כולה. ולענין הראשון שאמרו ויגר מואב מפני העם כי רב הוא כנגד זה אמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה וגו׳ ירצה שמואב דבר עם זקני מדין בחכמה וזה שמדין היו אויביהם למואב כדרז״ל (במ״ר פ׳ כ׳) ולא רצו לדבר להם כל אשר בלבבם שהיו יראים מישראל אדרבה הראו עצמם שאין להם יראה אלא שהם מפחדים על מדין וז״א עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלומר אנו אין לנו פחד על עצמנו כי כבר עברו עלינו ולא נלחמו בנו. אמנם אין אנו מפחדים אלא עליכם ועל כיוצא בכם שהם סביבותינו שישראל עושים כמו השור לירק השדה שאינו אוכל כל העשבים מקצה כי אם הערב לו ועובר על המזיק לו כן ישראל עברו עלינו ועל בני עשו ויאכלו את כל סביבותינו ולז״א ירק הראוי לאכילה ולא עשב ולזה ראוי שתתגברו עמנו כמו שהם ג״כ מקובצים מהמון רב ולזה קראו אותם קהל ולא עם ר״ל שנקהלו ונתקבצו מאומות רבות. כי אין לנו פחד על עצמנו כי אם עליכם. וכל זה דברו מואב בחכמה לפי שמדין היו אויבים להם ולא רצו להראות להם שהיו יראים מישראל. וכל זה כדי שיבקשו רפואה לכי רב הוא. אמנם לבקש רפואה לויקץ מואב מפני בני ישראל לזה המליכו עליהם הקוסם הגדול שהוא בלק המבין בענין הצפור כדי להתנהג עמהם שלא כפי הטבע. וז״א ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא והנה גם בלק ידע שלא יוכל עליהם ולזה בקש לשלוח אחר בלעם שיעזרהו וז״א וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו וגו׳ ירצה שתואר מקום בלעם בכל אלו התוארים להראות ערמת בלק וחכמתו שאמר למלאכים הנה בלעם תמצאוהו בעיר פלוני הסמוכה לנהר פלוני ובמקום פלוני מן העיר. וכל זה להגיד ולהראות להם שהוא חכם ולא יצטרך אלא לעוזרו קצת וז״א פתורה וגו׳. ואומרו לקרוא לו הנה עם יצא ממצרים והנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי ירצה לדעתי שבלק בערמתו רצה להראותו לבלעם שמה ששלח אליו לעוזרו לקלל את ישראל הוא מצד שהם כל עניניהם הפך הטבע אע״פ שענינם הפך הטבע לא מצד גדולתם וצדקתם ודביקותם באל ית׳ אלא מפני כישופם וז״א הנה עם שהם פחותי הערך מצד עצמם אמנם הם מתנהגים בכשפים שלמדו ממצרים שהיו ערות הארץ. והנה כסה את עין הארץ. יירצה שעין הארץ הוא רמז על ארץ ישראל כמו שהעין הוא עומד במקום הגבוה בגוף כמו שאמרו חכמי הטבע שהוא כמו הצופה העומד במקום הגבוה שבעיר כך ארץ ישראל היא היותר גבוהה מכל הארצות ולזה קראה עין הארץ והכוונה להראות לו שסבת השתדלותו בזה הענין לא מצד היותו בצרה ופחד שלא יזיקוהו ודאי מזה הוא בטוח על עצמו שלא יזיקוהו וזה לפי שהוא יושב ממולי ולא אמר והוא יושב למולי אלא ממולי. ר״ל כבר הוא יושב מנגדי כלומר כבר עבר עלי ולא נלחם בי ואני בטוח ממנו אמנם השתדלותו בזה הוא שקניתי על הארץ החמודה מכל מלכי העולם כדברי רז״ל וכבר כבש וכסה עין הארץ שהיא א״י בכללה ואתה עתה לכה נא ר״ל עתה היא שצריך להשתדל בזה כי אם לא עכשיו אימתי שכבר כבש כל הארץ. וא״ת אתה שאתה אומר שאתה חכם וקוסם גדול למה לא הועילו קסמיך לז״א כי עצום הוא ממני ר״ל מצד איכותו ועוצם כשפיו שעלה ממקום חכמים גדולים שהיא ארץ מצרים ולזה אני מצד עצמי יש לי הדבר בספק אם אוכל אני ועמי להכותו ולגרשו מן הארץ וז״א אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ ר״ל שכל זה הוא כוונתו כדי שאגרשנו מן ארץ ישראל כנזכר לא לתועלתו. והנה אצלי כלומר מצד חכמתי לבדי הוא הדבר בספק אמנם אצל חכמתך הדבר בודאי שתוכל עליו כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו׳. ולזה לא נשענתי על חכמתי ושלחתי אחריך וגו׳ ואומרו וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ירצה לדעתי מה שאמר פתורה אשר על הנהר וגו׳ וכן עשו שהלכו ע״י קסם שנתן להם ובאותם הקסמים ויבואו אל בלעם ר״ל שלא שאלו על עירו ועל מקומו ועל ביתו כי אם בכח הקסמים שהודיע להם ידעו את מקומו אשר היתה רגלו. ובזה יובן אומרו ויבואו אל בלעם לא אמר ויבואו לפתורה או אל העיר בלעם אלא לרמוז למה שאמרנו:

5. Balak.2

   וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה׳. כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. יש לעורר ראשונה באומרו וישא משלו שנראה שלא יש משל ונמשל כי הכל מבואר ואין בו משל. ועם היות שנאמר שיש בו משל ונמשל למה לו לדבר על דרך משל ומה תועלת בזה. עוד אומרו משלו והיל״ל וישא משל. עוד אומרו מן ארם ינחני בלק וגו׳ מה תועלת בסיפור הדברים הידועים כבר מתחלת הפרשה ידענו שבלק שלח אחריו ונראה דבריו מותר. ג׳ אומרו בלק מלך מואב למה יחסו בזה המקום בשם מלך ובמקום אחר אמר קום בלק ושמע וגו׳. עוד אומרו לכה קבה לי וגו׳ היל״ל בא קבה ליעקב. עוד למה זכר קבה ביעקב וזעם בישראל. ועוד כפל מה אקב לא קבה אל ומה אזעום וגו׳. ועוד אחר שקללת בלעם היתה מצד עין הרע שהיתה לו כדרז״ל א״כ מה היא תמיהתו הנה המתים בעין הרע אינם מתים בהשגחה. עוד אומרו כי מראש צורים אראנו לאיזה דבר הוא נתינת טעם. ועוד מה הם אלו הצורים והגבעות. ועוד מהו אומרו הן עם לבדד ישכון וגו׳ ומה יועילו אלו הסבות לשלא תשלוט בהם קללתו. ועוד אומרו מי מנה עפר יעקב וגו׳ הנה מה שנראה שאינה לא ברכה ולא קללה ומה כוונת בלעם בזה. ועוד אומרו תמות נפשי מות ישרים נראה שאינו מברך אלא לעצמו לא לישראל וא״כ למה חרה לבלק באומרו לקוב אויבי לקחתיך וגו׳. אמנם אפשר לומר לפי שהנביא או החכם כשירצה שתחול עליו הנבואה או שפע אם הוא חכם כדי להבין איזה ענין צריך איזה נושא שיסתבך בו שכלו ותתשתוטט בו מחשבתו ובזה תחול עליו הבנת אותו הענין או שפע הנבואה אם הוא נביא וזהו כוונת רז״ל (ירושלמי פ׳ זה בורר) שאמרו שצריך הדיין שיחזור על הטענות והראיה משלמה המלך ע״ה באומרו זאת אומרת בנך המת ובני החי וגו׳. והכוונה להם ז״ל כנזכר שבזה יסתבך שכלו באותו ענין ויחול עליו השפע ולזה בלעם היה מספר מה שקרהו עם בלק ששלח אליו לארם וגו׳ שבאמצעות אלו הדברים חלה עליו הנבואה ולזה הוצרך לומר מן ארם וגו׳ ולפי שבלעם הרשע היה מוכרח בעניניו שלא יוכל לקלל ישראל אלא לברכם ולפי רוע כוונתו שהיתה להרע להם לזה חשב לצאת ידי שניהם ודבר ע״ד משל וחידה שיראה משטחיות דבריו ברכה וכפי הנמשל היא קללה ע״ד שארז״ל (סנהדרין ק״ה) טובה היתה הקללה שקללם אחיה השילוני מהברכה שברכם בלעם וגו׳. ולזה דבר בלשון חידה כנזכר והנה היה בלעם מצטער על אשר טרח כל הטורח ההוא ונעתק ממקומו שהוא מקום רחוק ללא תועלת כי זה יקרא פועל הרחוק כנודע וז״ש מן ארם ינחני בלק וגו׳ לכה קבה לי יעקב וגו׳ מה אקוב וגו׳ ואחר שלא הושג לו תכלית ביאתו היה מצטער על ביאתו כנזכר. או ירצה באופן ב׳ לפי שיש לתמוה על בלעם אחר שכבר ידע והוזהר שלא יקללם ולא תחול עליהם קללה א״כ למה בא ומה תועלת עשה בביאתו. ולזה השיב ואמר מן ארם וגו׳ ר״ל שהסבה לביאתו מן ארם והררי קדם שהיה מקום רחוק וטורח עצום עם היות שכבר ידע שא״א לקללם הטעם הוא לפי ששלח אחריו בלק מלך מואב ומן הראוי לחלוק כבוד למלכות לזה טרחתי ובאתי לא לקללם כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳. או ירצה באופן אחר מן ארם ינחני בלק כמו ינחני במעגלי צדק לשון מנוחה והנחה לדעת קצת והכוונה לומר אחר שתכלית ביאתי היתה לקלל ישראל וזה א״א כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ א״כ יתן אם הניח לי בלק ממקומי ולא הטריחני מי יתן והניח לי מהררי קדם שהם במות בעל וכיוצא והכוונה לומר מי יתן היה מניח לי במקומי מלבוא לאלו המקומות אחר שלא נשלמה הכוונה בביאתו שהיתה לאמר לכה קבה לי יעקב ר״ל כי שם יעקב שהוא מורה על הבלתי טובים והם מוכנים לקללה כי עון ממית וזה לכה קבה לי יעקב אמנם ישראל המורה על הצדיקים והישרים בלי שום חטא כלל אמר ולכה זועמה ישראל כי לא יפול בהם ארירה וקללה כי אין בהם עון אשר חטא לז״א ולכה זועמה ישראל ר״ל זעם בעלמא שיהיה הוא ית׳ עמהם בפנים נזעמים להפריד הדביקות שיש להם עמו ית׳ לא זולת ואמר כי אין זה האמת כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ כי אין כנגדם שום דין כלל ולא שום זעם. או ירצה באופן אחר וישא משלו וגו׳ שהיה בלעם תמה על עצמו בביאתו אל בלק ללא תועלת וכל טורח שטרח היה לריק ואדרבה יגיע אליו היזק עצום וז״א וישא משלו ר״ל עניינו מה שקרהו היה מספר וכי שוטה הייתי שהנחני בלק מלך מואב שלא היה מלך אלא על מואב לבד ולא על ארם ולא היה לו כח להכריחני כי אם ברצוני ועכ״ז הביאני ממקום רחוק ובאתי ברצוני כדי להזיק את עצמי כי באתי לקלל את עצמי וזהו אומרו לכה קבה לי והטעם אחר שנתאמת כי מברכיך ברוך ומקללך אאור א״כ מחויב הוא שמי שהוא מקלל ישראל לעצמו הוא מקלל וז״א לכה קבה לי וגו׳ והטעם לזה כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ ואחר שלא קללם הוא ית׳ ודאי המקללם הוא מקלל עצמו כנזכר וא״ת בלעם ולמה אתה מברכם גם קוב לא תקבנו וגו׳ לז״א כי הברכה כבר היתה להם מצד שרשם שהם האבות והאמהות וז״א כי מראש צורים וגו׳. או ירצה כי מראש צורים אראנו וגו׳ והענין שראוי לבלק להקשות לבלעה שעם היות שאל ית׳ לא קללם אתה עתה הטל בהם עין הרע והם יתמעטו כי עין הרע יוכל לשלום שלא על פי ההשגחה ובשב ואל תעשה שאין אתה מקלל אותם בקום ועשה להשיב לזה אמר כי זה א״א לפי שהבטת עין הרע היא בקירוב מקום ובלעם היה מביט בהם בריחוק מקום וז״א כי מראש צורים וההרים הגבוהים אני רואה אותם ולזה א״א שישלוט בהם עין הרע. ולפי שמיני הקללה שאפשר לקלל בלעם לישראל כדי שיגיע תועלת לבלק היא בא׳ מחמשה פנים. א׳ שיקללם שיכנס בהם שנאת חנם ע״ד אומרו חלק לבם עתה יאשמו וגו׳. ב׳ שיקללם שילחמו בהם שאר האומות וינצחום. ג׳ שיקללם שיכנס בהם מגפה ויתמעטו. ד׳ שיקללם שימותו הגבורים אשר בהם ויתמעטו. ה׳ שיקללם שימותו כולם יחד וכיוצא. לזה בא לומר שא״א שיקוללו ישראל בשום אחד מאלו הקללות. אם כנגד הא׳ אמר הן עם לבדד ישכון ר״ל שכולם הם עם אחד ויש ביניהם אחדות אחת וכאילו הם גוף אחד וא״א שיכנס ביניהם שנאת חנם. ואם כנגד הב׳ אמר ובגוים לא יתחשב כמו שפירש רש״י ז״ל. או ירצה אומרו ובגוים לא יתחשב ר״ל שאין להם יחס עם שאר אומות עד שנאמר שזה יגבר יותר על זה כמו שקרה לסיחון עם מואב כי שאר אומות יש להם יחס זה עם זה אמנם ישראל אין להם יחס וערך עם שאר אומות כלל וז״א ובגוים לא יתחשב. ואם כנגד הג׳ אמר מי מנה עפר יעקב ר״ל לפי שהמגפה אפשר שתכנס בהם מצד מספרם כאומרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וכן קרה להם בימי דוד המלך ע״ה אמנם עתה מי ספר אותם לדעת מניינם וז״א מי מנה עפר יעקב. ואם כנגד הד׳ אמר ומספר את רובע ישראל שישראל הצדיקים שבהם עם היות שיתמעטו וישארו מתי מספר עכ״ז הם חזקי הכח וינצחו ע״ד שקרה שיהושע לבדו נצח לכל עמלק. ואם כנגד הה׳ שיקללם שימותו כולם לז״א שאין זה קללה להם והראיה שאני בעצמי מתאוה לזה שתמות נפשי מות ישרים לפי שיש להם אחרית ותקוה לעוה״ב וז״א ותהי אחריתי וגו׳ שיש להם תחיית המתים וא״כ מכל הפנים א״א לקלל אותם ולא תחול בהם קללה כלל. ויש מי שפירש הן עם לבדד וגו׳ ירצה אם הערב רב הנקרא בשם עם סתם היו לבדד כדרז״ל (ספרי ס״פ כי תצא) שהיו חוץ לענני כבוד כ״ש ישראל עם שאר אומות שלא יתחשבו עמהם והיינו הן שהוא ק״ו בדברי תורה. ואומרו ויצמד ישראל לבעל פעור וגו׳ ירצה ע״ד מרז״ל (סנהדרין ס״ד) על אותו שפער עצמו לע״ג כי נראה לבזותה וקינח עצמו בחוטם שלה כי נראה לו כי זה הוא הביזוי היותר גדול שאפשר. ואמר לו הכותי כי מעולם לא ראה מי שעשה עבודה מעולם כזה וגו׳ עיין על לשון המאמר וכפי זה יאמר כי בני ישראל החשובים והצדיקים נראה להם אדרבה כי זה הוא מצוה לבזות הע״ג ומצוה מן המובחר עשו כמו המעשה שזכרו רבותינו שקינחו עצמם בע״ג בעצמה וזהו ויצמד ר״ל לא די שפרעו עצמם כנגדה מרחוק אלא כ״כ עשו שדבקו עצמם וחברו עצמם ופירועם לה וזהו ויצמד לשון דבוק וחבור:

6. Balak.3

   במדרש רבה ויגר לשון יראה שראו כל האומות ביד ישראל שבא סיחון על ארץ מואב והוא נלחם במלך מואב הראשון ועוג כל ארץ בני עמון שנאמר כי רק עוג וגו׳ נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה היא ברבת בני עמון. באו ישראל ונטלוה משניהם וגו׳ והיו אלו רואים את ארצם ביד ישראל והיו אומרים לא אמר הקב״ה כי לא אתן לך מארצו ירושה והרי ארצנו לפניהם לכך היו מתיראים ע״כ. ולפי זה נפרש ענין הכתובים וירא בלק את כל וגו׳ התבונן בכאן למלת כל שר״ל שעיין והבין והביא עצות מרחוק מכל מה שעשו ישראל לאמורי והוא שהכו אותם וג״כ ירשו את ארצם ומן הדין שלא יירשו את ארצם שיחזירוה לבעלים הראשונים עמון ומואב וכיון שלא החזירוה א״צ ודאי יש להם להתירא אף על מה שנשאר בידם וכל זה עיין בלק ודרש למואבים ולזה ויגר מואב. ומיד המליכוהו וזהו ובלק בן צפור מלך וגו׳. עוד יש לפרש וירא וגו׳ ע״ד שדרשו במ״ר (שם) מה ראה זה להתגרות אלא שהיו בעלי קסמים ונחשים יותר מבלעם שנאמר וירא בלק אלא שלא היה מכוין הדברים לאמיתם וגו׳ עיין לשון המאמר. ולפי זה יש לפרש שכמו שראה שסוף ישראל להיות נופלין תחת ידו כן ראה מפלת סיחון ועוג ביד ישראל קודם שתהיה ומשנתקיימה זו ונפלו סיחון ועוג ידע שתתקיים אף זו. ופירוש הפסוק כך הוא וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי קודם שיעשה לזה בטח להיות מלך נוצח ועוד שיראו מואב מפני העם וגו׳ והוצרכו למלך לכן מלך בעת ההיא (מהרס״ו זללה״ה):

7. Balak.4

   וישב ישראל בשטים וגו׳. יש להתבונן מה טעם העם ג׳ פעמים. ועוד מהו וישתחוו לשון רבים היל״ל וישתחוה כמו שאמר בכולן לשון יחיד ויחל ויאכל. ויש מפרשים שפירשו שחוזר על בנות מואב וישראל ודוחק. ועוד שנראה מן הפסוקים שהמגפה שהיתה בעם אינה בשביל הזנות כי אם בשביל בעל פעור כמו שנאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה׳ בישראל ונאמר הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. ונאמר המוכה ביום המגפה על דבר פעור. והיה ראוי להיות להפך שתהיה המגפה בעבור הזנות שהם מזידים ולא בעבור פעור שקרובים להיות שוגגים שאין כוונתם בעבודתו כי אם דרך ביזוי וקרוב הוא הטעות בזה להורות בזה לעצמן. וי״ל שכל מקום שנאמר העם אינן אלא ערב רב והם הם שנטמאו בזנות עס בנות מואב וספר הכתוב ברמז שהיו חלוקים לג׳ כתות. הכת האחת היא כת פריצים שהחלו לעשות דבר זמה מבלי פיתוי של בנות מואב וזהו ויחל העם. הכת הב׳ היו צנועים מעט ולא החלו לעשות עד שמשכו אותם בדברים ופיתו אותם וזהו ותקראן לעם ואמר לזבחי אלהיהן וכבר ידוע הוא שעבודת פעור אינה לא בזביחה ולא בהשתחויה. אמנם הזביחה לא היתה כי אם לאכול ולשתות עמהם כמו שאמרו במדרש תנחומא שהיו אומרות להם הרי לכם תרנגולים תשחטו אותם ותבשלו אם אין אתם רוצים לאכול מתבשילינו והעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים כענין שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגו׳ וכן השתחויה לא עשו כי אם שפערו עצמן לפעור והעלה עליהם הכתוב כאילו השתחוו. הכת הג׳ לא החלו לעשות וגם אע״פ שקראו להם בנות מואב לא הלכו אחריהן כי היו צנועים יותר אמנם כשראו חבריהם אוכלים שם נשתתפו עמהם לאכול ולשתות והורו בזה היתר לעצמן לומר כי אין אנו אוכלים כי אם עם אחינו ומשלהם כי הם קראו להם לאכול. ולבסוף כלם השתחוו לאלהיהם לפעור עצמן כיון שאכלו ושתו ונכנס בהם יצר הרע כארס של עכנא הורו היתר לעצמן לפעור עצמן דרך ביזוי והעלה עליהם הכתוב כאילו השתחוו ולז״א וישתחוו לשון רבים. וכל זה כיון שהיו ערב רב שבאו משרש רע לא חרה אף ה׳ בהם כי זה דרכם כסל למו אמנם כשנשתתפו ישראל לבעל פעור ולזה אמר ויצמד ישראל ולא אמר ויצמד העם אז חרה אף ה׳ בהם כי לפי חשיבותם כך הוא גודל עונם. ואפשר שכוונת הפסוק במלת ויצמד שלא פערו עצמן ממש שהוא כמו השתחויה אלא שנתחברו לערב רב לראות מעשיהם ולא מיחו בידם ואדרבה הוכשרו מעשיהם בעיניהם לזה נענשו. ומלת ויצמד לשון חיבור כתרגומו שבהתחברם לרשעים פרץ ה׳ בהם:

8. Balak.5

   והנה איש מבני ישראל בא וגו׳. מלת והנה יפה מתישבת כפי פירוש הרמב״ן שפירש שכשאמר ה׳ קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו׳ ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור לא הספיקו לעשות הדבר הזה עד שהנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו׳ ונעשה מה שנעשה ע״י פנחס ותעצר המגפה מעל ישראל ולא הוצרכו להרוג הנצמדים לבעל פעור כי לא צוה להרגם כי אם בהוראת שעה כדי שישוב חרון אף ה׳ מישראל כמו שנאמר והוקע אותם לה׳ נגד השמש וישוב חרון אף ה׳ מישראל וכיון שנעשה זה הפועל של זמרי ע״י פנחס שב חרון אף ה׳ מישראל ונעצרה המגפה מעל בני ישראל ולא הוצרכו עוד להרוג הנצמדים לבעל פעור. ומ״מ אח״כ נפרע מהם כמו שנאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אלהיך מקרבך. ומ״מ עדיין יש תימה בדבר כפי האגדה שכתב רש״י הרגו איש אנשיו כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים והדיינים היו שמנה רבוא ושמנה אלפים כי אם כן היו חייבים להרוג הנצמדים לבעל פעור יותר מרובע ישראל ואח״כ השמידם ה׳ מקרבם ובמנין של פנחס לא חסרו כ״כ. וכל זה היה בפרק אחד בשנת הארבעים אחר חג הסוכות כמו שדרשו ויפנו ויעלו דרך הבשן שמלחמת סיחון היתה באלול ושל עוג אחר החג כתיב הכא ויפנו וכתיב התם ופנית בבקר וגו׳ ואחר כל זה נאמר ענין בלק ובלעם כמו וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי וגו׳ ואחריו זה הענין של המגפה בשטים והיה קרוב לפטירת משה רבינו שנפטר באדר ומיד נמנו ישראל ולא חסרו כ״כ. וי״ל שמה שכתוב כי כל האיש וגו׳ השמידו ה׳ אלהיך לא השמידו באותה שעה אלא שנכתב הכתוב ע״ש העתיד שכולם השמידם ה׳ במגפה במשך הזמן ואפילו אחר שנכנסו לארץ. ראיה לזה מקרא מפורש ביהושע דכתיב אחר כיבוש וחילוק בענין בני גד ובני ראובן שבנו מזבח המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה׳ הרי מפורש שעדיין היה הנגף בהם בשביל פעור אפילו לאחר כיבוש וחילוק. ועוד י״ל שלא מתו כל הנצמדים דהיינו שנתחברו עם הרשעים כי אם אשר הלכו ממש אחרי בעל פעור ופערו עצמן לפניו וזהו כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו׳ ולא כתיב כי כל הנצמדים לבעל פעור וגו׳. ובזוהר פ׳ פינחס דף רל״ז מדקדק ויצמד ישראל בבעל פעור לא כתיב אלא לבעל פעור קשוטין ותוקפא יהבו ליה לבעל פעור בלא דעתא דחשבו דזלזולא דיליה איהו וכתיב בע״ג צא תאמר לו לפי זה צריך לפרש אשר הלך שהלך ממש אחריו וחשב לעבדו בבזיון אבל ישראל דכתיב בהו הנצמדים היינו שנתחברו לאלו ולא נתכוונו כי אם לבזותו ולא לעבדו אפילו בבזיון ומ״מ הקפיד עליהם השם אפי׳ על זה כי היה להם להתרחק ומן הכיעור ומן הדומה לו. ומה שחלקנו בין המבזה אותו ובין המתכוין לעבדו בביזוי כך כתבו התוספות פ׳ ד׳ מיתות על מה שאמרו בגמ׳ על מתני׳ דקתני התם הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו. ואמרו שם בגמ׳ הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו אע״ג דמכוין לבזוייה הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע״ג דמכוין למרגמיה וכתבו התו׳ וז״ל אע״ג דמכוין לבזוייה ולעבדה בביזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפי׳ עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפי׳ לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור עכ״ל:

9. Balak.6

   ומ״ש ויקרב אל אחיו את המדינית י״מ לשון הכשר כמו לרחק ולקרב ור״ל שהכשירה מטעם שאמר למשה א״ת אסורה בת יתרו מי התירה. ומ״ש אל אחיו לרמוז למ״ש במדרש (סנהדרין פ״ב) שנתקבצו אליו כל שבטו ואמרו לו אנו נידונין ואתה יושב בשלוה ולזה בא לעשות דין לעיניהם ולהצילם מן המיתה וזהו אל אחיו. ומ״ש את המדינית בה״א הידיעה יען כי היתה בת מלך ועוד כי היא היתה עיקר התקלה כי היא היתה יפת תאר מכלן וגדולה מכלן כמ״ש בסנהדרין אמר רב כהנא מושבה היה בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה והיא היתה עיקר רשתם שטמנו לישראל כאומרו אשר נכלו לכם וגו׳ ועל דבר כזבי וגו׳ ולא אמר ועל דבר בנות מדין. ומ״ש ויבא אחר איש ישראל וגו׳ דהיל״ל ויבא אל איש ישראל לרמוז לדרש רז״ל שאמר להם שאף אני לעשות צרכי אני נכנס כדי שלא יהרגוהו וזהו אחר איש ישראל. ועוד י״ל שנתכוין לרמוז למה שדרשו רז״ל (שם בסנהדרין) שהמתין פנחס לאותו רשע עד שבעל ארבע מאות וכ״ד בעילות כמנין זרזיר עד שתשש כחו וזהו זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום פירש״י שפנחס נתכוין להתיש כחו של זמרי והוא לא ידע שמלך מלכי המלכים שכל הקימות שלו הוא עמו ובעזרו ואינו צריך להמתין אלא שפינחס לא רצה לסמוך על הנס ולזה יבוא על נכון. לשון אחר כלומר ששהה זמן לאחר שנכנס זמרי עד שתשש כחו. ואומרו אל הקבה ולא אמר אל האהל לשון גנאי כמו קובה של זונות. ואהל לשון צניעות כמו הנה באהל. ושמא כדמות קובה של עץ היה לו כי נשיא היה. (מהרס״ו זללה״ה):

10. Pinchas.1

    וידבר משה אל ה׳ לאמר יפקד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳ על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. ויעש משה כאשר צוה ה׳ אתו ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. ראוי לעורר באלו הכתובים. ראשונה אומרו וידבר משה אל ה׳ לאמר שהיל״ל וידבר משה לבד כי לאמר הוא לאמר לאחרים ולא שייך כאן. ב׳ אומרו יפקוד ה׳ אלהי הרוחות למה תארו בזה התואר בזה המקום. ג׳ אומרו לכל בשר היל״ל אלהי הרוחות איש על העדה. ד׳ אומרו אשר יצא לפניהם וגו׳ הנה יראה מותר וזה שכאשר אמר יפקוד ה׳ איש על העדה הנה יובן שינהיג אותם במלחמותיהם ויהיה להם לרועה וא״כ אומרו אשר יצא וגו׳ מיותר. ה׳ אומרו אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם הנה יראה כפול. ו׳ אומרו ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. מי הגיד לו זה שתהיה כצאן אשר אין להם רועה. ז׳ מה שאמרו רז״ל (במ״ר פ׳ כ״א) למה נסמכה פרשה זו לפרשת נחלות לומר שאמר משה כשם שירשו בנות צלפחד את אביהם כך ירשו בני כבודי הנה לא ימנע מחלוקת אם היו בני משה הגונים או לאו אם היו ראויים הנה האל ית׳ לא ימנע טוב לראויים אליו. ואם לא היו ראויים הנה יקשה למה מרע״ה יבקש זה. ח׳ אומרו ויאמר ה׳ אל משה למה זכר לשון אמירה ולא לשון דיבור. ט׳ אומרו קח לך את יהושע בן נון לך מיותר. עוד אומרו איש אשר רוח בו אם הכוונה שהוא נביא לא מצינו מקום בתורה שנתנבא. עוד אומרו וסמכת את ידך מה ענין לסמיכה זו אם כדי שתחול עליו הנבואה כבר אמר איש אשר רוח בו. עוד אם מפני שהיה רוח בו הנה אלעזר הכהן היה נביא ג״כ כמו שאמר בפ׳ של מעלה וידבר ה׳ אל משה ואל אלעזר הכהן וגו׳. עוד אומרו והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן מה ענין לעמידה זאת לפני אלעזר ולפני העדה. עוד מה היא הצוואה ומה הוא ההוד ומה היא הסמיכה. עוד אומרו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו׳. הנה יקשה אחר שהוא היה נביא למה צריך לאורים ותומים. עוד. אומרו על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה ראוי לדעת אם כנוי על פיו יצאו הוא על פי אלעזר הכהן כמו שיובן מפשט הכתוב וכנוי הוא מוסב על יהושע הנה יקשה שמשה שאל מהאל ית׳ אשר יוציאם ואשר יביאם והנה לפי זה באומרו על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל יראה שאין המוציא והמביא יהושע אלא אלעזר הכהן. ועוד באומרו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. היינו העדה היינו בני ישראל. ועוד באומרו ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו הנה יראה שמלת אותו מיותר. עוד אומרו ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. הנה כבר אמר כאשר צוה ה׳ אוחו ולמה חזר לומר כאשר דבר ה׳ ביד משה. ועוד למה בא׳ אמר כאשר צוה ה׳ אותו. וב׳ אמר כאשר דבר ה׳ ביד משה. אמנם מה שיראה בהתיר אלו הספיקות הוא. והענין לפי שמשה רבינו ע״ה ידע שהעם הישראלי כבר נשלמו במה שצוה אותם מהמצות ואינם צריכים אל נביא בענין התורה והמצות ואינם צריכים כי אם אל הישרה חומריית מדיניית ר״ל נמוסית וזה בדברים שהם תקון העולם והצבא והמלחמה וכפי זה עלה בדעתו שאפשר שירשו בניו זאת המדרגה כדרז״ל ולזה דבר משה בלשון חכמה וברמז וז״א וידבר משה אל ה׳ לאמר ירצה שכוונת דבורו הוא מה שירמזו דבריו והנסתר בהם לא הנגלה וז״א וידבר משה אל ה׳ דברים שכוון בהם לומר ענין אחר. ואמר יפקוד ה׳ כלומר ימנה ה׳ כמו ופקודת אלעזר הכהן. אלהי הרוחות שהאל ית׳ מצד שהוא ברא בני אדם בחלוף דעותם ורצונם מצד זה הם צריכים קבוץ עם אחד לאיש פקיד עליהם לפי שכל אחד אל עבר פני רצונו ילכו אם לא יהיה ראש א׳ לכלם וכוונתו לאמר שעם בני ישראל כבר הם מונהגים כפי התורה בכל המצות והמשפטים הראויים להם ואין נביא רשאי לחדש דבר על מה שצוה משה. שלפי שבני אדם מחולפי הרצון ומחולפי הדעות כי זה נמשך לחילוף המזגים וז״א לכל בשר ומזה הצד יפקוד ה׳ על העדה ומכל אלו הדברים יובן ברמז שבניו ראויים לזאת המעלה. או ירצה לרמוז אל דרוש עמוק והוא במה יפרדו הנפשות אחר שהם כלם שכליים ואין בהם מקרים שיתחלפו בהם כמו בני אדם וביאר שהכחות מתחלפים מצד המזגים. וזה דרוש עמוק וארוך ובארתיהו במקומו בס״ד. ואמר שזאת ההנהגה אינה דבר שכלי או נבואיי שכבר יש להם התורה שקבלו מה שיספיק להם אמנם זאת ההנהגה המבוקשת כנזכר היא שילכו אחרי עצתו לבד וז״א אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם והכוונה שאינם צריכים לו אלא בעת המלחמה שיצא לפניהם שכאשר יצא הוא בראשונה יוציאם וכאשר יבוא הוא בראשונה הוא יביאם ועם היות שמלחמת ישראל היא למעלה מן הטבע ובידו ית׳ ואינם צריכין לזאת ההנהגה עכ״ז אין מן הראוי שתהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה כי מזה יובן ההנהגה שאליה הוא מכוין כנזכר שכמו שרועה הצאן אינו אלא להסכים כלם שילכו בדרך אחד שאילו נעזבו אל רצונם ילכו כל אחד לדרכו כן זה המנהיג כנזכר. או ירצה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם לרמוז שזה הרועה המבוקש הנה ראוי לו שיהיה לו זכות עצום שיצא הוא למלחמה ויהיה לו זכות שיבוא לשלום מהמלחמה. עוד צריך שיהיה לו זכות שיספיק לו ולהם ג״כ שיצאו ויבואו לשלום מהמלחמה בזכותו וז״א ואשר יוציאם ואשר יביאם. וגם בזה רמז לבניו כי לא ימצא בישראל שיש לו זכות אבות להגן בעדם ובעד אחרים כמו בניו שהתולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. והנה באתהו התשובה ואמר ויאמר ה׳ אל משה שדבר אליו בלשון רך כאשר יתבאר בס״ד לפי שלא מילא שאלתו גם בענין הזה וזה כמו שנתן הטעם לדבריו ואמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו ירצה עם היות שהיא מההנהגה הנמוסית והמדינית והנהגת אנשי הצבא עכ״ז צריך אל החכמה ואל הישרת השכל ולזה בזאת ההנהגה לא תהיה באיזה איש שיזדמן כי אם באיש בעל שכל וזהו אומרו איש אשר רוח בו לא כאשר אמרת שזאת ההנהגה תהיה כפי מה שיזדמן. אמנם האמת צריך לחכמה ועצה שיעור בלתי מועט והראיה על זה יהושע בן נון עם היות שהוא איש אשר רוח בו והוא בעל שכל עכ״ז צריך שתוסיף לו יותר חכמה על חכמתו וזה בשתסמוך ידך עליו כי בזה יקבל שפע רב יותר ממה שיש לו. או ירצה ע״ד יהיב חכמתא לחכימי ירצה שיש לומר בשלמא אם היה יהושע חכם יותר מבני משה ניחא שבחרו האל ית׳ אמנם אחר שהחכמה לא באה ליהושע כי אם ע״י סמיכה הנה ראוי שיעשה כך לבניו ג״כ ויזכו הם לזה השיב שיהושע הוא מוכן יותר לזה הענין וז״א איש אשר רוח בו שיש לו הכנה על זה ולזה ונתתה מהודך עליו וגו׳. או ירצה קח לך את יהושע בן נון וגו׳ ירצה קח לך להנאתך ובעבורך תעשה הדבר וזה שיהושע הוא האיש אשר רצון האל ית׳ בו כמו שהתנבאו אלדד ומידד שיהושע מכניס את ישראל וז״א קח לך בעבורך ולרצונך אעשה הדבר הזה שיהושע אשר בו הרצון שירש את המלוכה בעבורך אעשה שתקחנו וסמכת את ידך עליו ר״ל שתתן לו אתה ברצונך הממשלה וכאילו הוא בא הדבר מעצמך. וג״כ בעבור שאלתך אני אומר והעמדה אותו לפני אלעזר הכהן ר״ל שיהיה עומד לפניו ותחת ממשלתו ונשמע למאמרו שאלעזר נקרא תולדות משה כנזכר לעיל בפ׳ במדבר באומרו אלה תולדות משה ואהרן ולא זכר אלא אלעזר ואיתמר בני אהרן וג״כ ולפני כל העדה וצויתה אותו על המלכות לעיניהם ר״ל כדי שיראו הם לבד וזה שתתן מהודך וממשלתך או קירון פנים כמו שדרשו רז״ל עליו וכל זה הוא למען ישמעו כל עדת בני ישראל ר״ל כדי שישמעו לבד באזניהם דבר לו אתה בפניהם דברים שהם מורים שהמלכות והממשלה היא אליו אמנם האמת שהממשלה בעצמה אינה אלא על אלעזר הכהן שהוא נקרא תולדות משה. והענין לומר שסמיכת ידך עליו ונתינה ההוד עליו אינו אלא לעיני בני ישראל כדי שישמעו לבד בכפי האמת הממשלה אינה אלא לזרעך וז״א ולפני אלעזר הכהן יעמוד שהוא יהיה לפניו כמשרת ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳. וכפי זה ההנהגה אשר שאלת אשר יוציאם ואשר יביאם הוא אלעזר הכהן וז״א על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא יהושע וכל בני ישראל וכל העדה ירצה ששאלתך לא היתה אלא על ההנהגה המדינית ההמונית לבד כנזכר אמנם האל ית׳ נתן לו שתהיה ההנהגה לאלעזר הכהן אפילו ההנהגה השכלית שצריכים יהושע ובני ישראל אנשי השררה והמעלה וכ״ש ההנהגה ההמונית שצריכה כל העדה. והנה מרע״ה נתקררה דעתו עליו בזה ואמר שעשה הב׳ דברים אם לא׳ והיה אשר צוה ה׳ אותו ר״ל אליו ולהנאתו ותועלתו ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן כנזכר שבזה תהיה הממשלה לאלעזר וג״כ העמידו לפני העדה ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. ומה נחמד אומרו כאשר דבר ה׳ ביד משה ולא כאשר דבר אתו ה׳. לפי שזה הדבור שהוא על הסמיכה והצוואה לפני עדת בני ישראל אינה אלא כדי שיראו בעיניהם לבד כנזכר ואינה למשה מצד הדבר בעצמו אלא כדי שיראו וישמעו העדה וזהו כאשר דבר ה׳ ביד משה ר״ל שיעשה משה הדבר הזה המעשה לבד ולא כנראה להמון העם הנזכר. וזהו טעם הכפל. ששתי דברות היו. א׳ מה שבינו לבין משה והוא הכנע יהושע לאלעזר ויהיה תחת ממשלתו. ב׳ התעלותו והתגדלותו במלכות לפני בני ישראל וגו׳ כנזכר. או ירצה באומרו יפקוד ה׳ שבא בכח ובזרוע על זה ונתן הטעם כדי שלא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה ר״ל אחר אשר אני הוא הרועה שלהם לזה כמו שהרועה הנאמן כאשר ירצה לילך למקום מה הנה ראוי לבקש מבעלי הצאן שימנה אחר לשמור צאנו ולא שיניחם וילך לו כך משה ע״ה וז״א ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה ר״ל אחר אשר אני רועה לישראל עד עתה לזה ראוי לבקש על זה הענין דאל״כ יראה שעדת ה׳ הם כצאן שאין להם רועה כלומר שלא היה להם רועה שיבקש תועלתם ולזה שאלתי וגו׳:

11. Pinchas.2

    ובמדרש רבה (פ׳ כ״א) יפקוד ה׳ אלהי הרוחות מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שיירשו בני את כבודי אמר לו הקב״ה נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית ועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא היה פורס את המחצלות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה. הנה יקשה בזה המאמר. א׳ באומרו מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות הנה יקשה שאינו אחר סדר נחלות כי אם אחר עלה אל הר העברים. ב׳ באומרו אלא כיון שירשו בנות צלפחד את אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין שיירשו בני את כבודי ונראה שאין לו הבנה וזה אחר שהם בניו אע״פ שלא היו בנות צלפחד יורשות הנה בניו ראוים לירש כבודו וא״כ מאי קאמר אם הבנות יורשות ועוד לא ימנע אם הם ראויים הם יירשו מכל מקום ואם לאו לא יירשו. ועוד אומרו א״ל הקב״ה נוצר תאנה יאכל פריה בניך לא עסקו בהורה מאי ישבו להם הנה לא היה כי אם לירש כבודו שהוא המלכות והשררה. עוד אומרו יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד והוא היה מסדר את הספסלים והוא היה פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו ויקשה למה יאבד שכרו אחר שעסק בתורה הנה האל ית׳ יתן שכרו במושלם בעולם הבא וגו׳. אמנם י״ל לפי שמשה היה יודע שבניו לא היו ראויים לשררה על ישראל לפי שאין שררה על ישראל כי אם בשכל וחכמה ולזה אמר כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אע״פ שאינן ראוים לירושה והיה ההכרח שלא ימחה שם אביהם מישראל ולזה אמר משה אף אני אע״פ שאין בני ראוים יהיו נחשבים כבנות לענין שיירשו כבודי כדי שיהיה כבודי אחרי קיים ולא יגרע. א״ל הקב״ה נוצר תאנה יאכל פריה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה ר״ל בניך ישבו להם ולא היו משרתים אותך בביתך וג״כ לא עסקו בתורה. אמנם יהושע עשה לך מה שהבנים עושים לאביהם והוא הרבה שרתך הרבה חלק לך כבוד והוא כמו כבוד אב ואם וג״כ בתורה הוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך ע״ד שאמר אותו חכם מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי שבזה היה כלל כל הנדרש. הוא היה מסדר את הספסלים ביום הוא היה פורס את המחצלאות בלילה לשכיבה. הנה היה עושה מה שראוי לעשות הבנים בכבוד הורים בדברים החומריים כנזכר כדאי הוא לשמש את ישראל שאינו מאבד שכרו ששרתך בדברים החומריים כנזכר. או ירצה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה ר״ל שאין מה שיכיר שהם בניך אחר שלא היו משרתים אותך כי ישבו להם וג״כ לא היו עוסקים עמך בתורה וג״כ לא היו נמצאים בביתך שלא היו משרתים אותך ועוסקים בתורה עמך ולא נמצאו בבית תמיד כי אם יהושע ולזה ראוי ליטול שכרו וג״כ לא יגרע שמך יקרא על שמך כנזכר בכל מקום משרת משה וז״א קח לך את יהושע בן נון ר״ל שעל שמך נקרא ועליך נודע. לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה והענין כמו שהתאנה אינה מתבשלת בבת אחת כי אם מעט מעט והנה הנוצר אותה נוצר אותה הרבה ימים כך יהושע היה משרת משה בתמידות. או ירצה נוצר תאנה שהוא רמז לתורה יאכל פריה ר״ל שהשלים נפשו בתורה והשיגה אמנם מי ששמר אדוניו ושרתו ראוי הוא שיכובד מדה כנגד מדה וגו׳. ולזה אמר ושומר ר״ל שהיה משרת בתמידות כשומר הזה שהוא משמר בלי הפסק ולזה ראוי שיכובד:

12. Pinchas.3

    רמז לג׳ עבירות שיהרג ואל יעבור:

13. Pinchas.4

    מסרה הוכה ג׳ ב׳ חסרים ואחד מלא. ושם האיש המוכה אשר הוכה וגו׳. הכה אפרים שרשם יבש (הושע ט׳:ט״ו-ט״ז). הוכה כעשב וייתהילים ק״ב:ה׳הלים ק״ב) חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים. וסימנם רבא תתייבש כעשבא. רמז לג׳ עבירות שיהרג ואל יעבור וז״ש איש ישראל המוכה אשר הכה היינו ג״כ שראוי לאדם להיות מוכה ולכן הוא חסר. הכה אפרים רמז על ע״ג שראוי להיות מוכה כנזכר. הוכה כעשב וייבש שחזר בתשובה על ג״ע וש״ד ולכן הוא מלא שראוי להיות נענש שעבר על תורה נביאים וכתובים וז״ש הסימן רבא תתייבש כעשבא פי׳ דוד שהוא גדול שבישראל כשעשה זאת הפעולה נתייבש לבו בעבירה עד שעשה תשובה ושב לבו וז״ש לב טהור וגו׳:

14. Pinchas.5

    פינחם בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. יש להתבונן מה טעם כפל בני ישראל היל״ל ולא כליתי אותם. ג״כ מה טעם השינוי ששינה פעם לשון חמה ופעם לשון קנאה היל״ל ולא כליתי את בני ישראל בחמתי. ג״כ פעם אמר לשון השבה. דמשמע השבה לגמרי שלא נגעה בהם יד ה׳ ופעם לשון כלייה דמשמע כלייה הוא דלא כליתי וכן מצינו שמתו כ״ד אלף. ויש לפ׳ במשרז״ל שכל כ״ד אלף היו משבטו של שמעון ולא מת אחד משאר השבטים ובזה יתורץ הכל אחר שנקדים ההפרש שבין החמה והקנאה כי הקנאה גדולה מהחמה שהחמה תקדם תחלה כאדם הכועס על דבר אבל לא התפעל כ״כ לקום להתנקם נקמת הדבר ההוא. והקנאה הוא ההתפעלות שהתפעל ונתעורר כ״כ עד שלא יוכל לכבוש כעסו וקם להתנקם ולמסור עצמו על הנקמה ההיא שרצה לעשות. ולפי זה מ״ש השיב את חמתי מעל בני ישראל ירמוז על שאר השבטים שהשיב חמתו לגמרי מהם ולא נגעה בהם יד ה׳ כלל. ומ״ש ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ירמוז על שאר שבטו של שמעון שהרג מהם כ״ד אלף אבל לא כלה אותם לגמרי בקנאתו שקנא עליהם. אבל על שאר ישראל לא היה עליהם כי אם חמה לבד שלא מיחה ברשעים. ושבטו של שמעון היה עליהם קנאה שזמרי שעשה המעשה ההוא הוא נשיא שלהם וכל הכ״ד אלף כלם נתקבצו עליו לעוזרו כנזכר במדרש (פ׳ כ׳) ולזה נתמלא עליהם קנאה ובזה יתורץ הכל. לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו וגו׳. פי׳ פינחס עשה ב׳ דברים. הא׳ השיב את חמתי מעל בני ישראל ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. והב׳ שכפר על בני ישראל ועצר המגפה מעליהם. ולזה נתן לו בשכרו שני דברים. הא׳ ברית השלום והוא שלא יתירא משבטו של שמעון לקום עליו בשביל זמרי. ושלום בגופו שלא ימות כדעת רז״ל. והב׳ שיכפר על בני ישראל לדורות בשיהיה כהן שנאמר והיתה לו וגו׳. וכמו שהשני דברים שעשה הא׳ נמשך מן חברו שהשלום שעשה בהשבת החמה גרם עד שלא היתה כלייה בישראל כן השני דברים שנתנו לו בשכרו הא׳ נמשך מחברו שנתן לו השלום וכיון שיזכה בשלום ממילא יזכה בכהונה שהיא ענין השלום שהכהן הוא המשים שלום תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים בברכתו ובעבודתו. וזהו מה שדייק הנני נותן לו וגו׳ והיתה לו. כלומר אותה ברית שלום תהיה לו לברית כהונת עולם. וכמו שהקנאה שעשה היתה בפרהסיא כמו שנאמר בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר בתוך ישראל בפרהסיא כמו שנאמר ויקם מתוך העדה כן שכרו בפרהסיא ובפרסום כמ״ש לכן אמור כלומר שהכריז דבר זה. וזהו מה שפירש השני דברים בסוף הפסוק ואמר תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ואמר לאלהיו ולא אמר לאלהים לומר שלא עשה אלא לשם שמים ולא ליטול שכר. ועוד י״ל לאלהיו שאין מי שחשש לכבוד ה׳ כי אם הוא אבל משה נתרשל לז״א לכן אמור וגו׳ ע״ד שפירשו רז״ל במדבר רבה (פ׳ כ׳) שבשביל שנתעצל דקדק עמו ה׳ ולא ידע איש את קבורתו. ולז״א לכן אמור כלומר בשביל שלא חרד בדבר כי אם פנחס לכן תעשה לו כבוד שאתה בעצמך תכריז ותאמר דבר זה והוא הנני נותן לו וגו׳. ועוד י״ל לפי שיש לומר שפינחס הורה הלכה לפני רבו שלא נטל רשות מרבו לז״א לכן אמור וגו׳ שיהיה הדבר ברשותו של משה וברצונו והוא מאמר הדבר:

15. Pinchas.6

    בקדושין פ׳ האומר (דף ס״ו) דרשו בריתי שלום וי״ו קטיעא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר שהוא בעל מום שבעל מום שעבד עבודתו פסולה אבל חלל שעבד עבודתו כשרה דכתיב ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה. חילו פירוש חללו. ויש לעיין וכי לא מצא מקום לרמוז פסול עבודת בעל מום כי אם בענין זה של פינחס. ויותר היל״ל רמז זה בפ׳ מומין וי״ל שלפי שהיו ישראל מליזין בפינחס ראיתם בן פוטי זה וגו׳ בא הכתוב וייחסו ואמר פינחס וגו׳ ואמר שאע״פ שהרג הנשיא ההוא כשר לכהונה וראוי ואין לך דבר שפוסל בו כלל כי אם מום לבד אבל כשיהיה שלום אין זה פסול ולא פגם. ובזבחים פ׳ טבול יום (דף ק״א) נחלקו ר׳ חנינא ורב ר׳ חנינא אמר לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ורב אמר עד שעשה שלום בין השבטים. פי׳ בענין המזבח שבנו בני גד ובני ראובן. דכתיב וישמע פינחס הכהן שבכל מקום הוא אומר פינחס בן אלעזר הכהן דלא קאי הכהן אלא אאלעזר וכאן כתיב פינחס הכהן שהוא בעצמו כהן. ויש להקשות לדעת רב למה לא נתכהן עד שעשה שלום בין האנשים ולא כאשר עשה הדבר הגדול הזה אשר כפר על בני ישראל. וי״ל שהכהונה תלויה בשלום כמו שפי׳ ומשום זה אהרן זכה בכהונה שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ובכאן עשה שלום ונכנס בין ישראל לאביהם שבשמים בשלמות משא״כ בענין זה שלא היה שלום בשלימות שהרי במעשהו זה יש מחלוקת וקטטה בינו ובין שבטו של שמעון ואפשר שלזה ג״כ רומז וי״ו קטיעא לומר שאינו שלום בשלימות וכאשר העלים מה שחסר. והוא ששם שלום בין כל השבטים אז זכה בכהונה:

16. Pinchas.7

    ושם איש ישראל המוכה. טעם הכתוב בזה המקום כבר פירשו רז״ל (במ״ר פ׳ כ״א) במקום שייחס הכתוב הצדיק לשבח ייחס הרשע לגנאי. עוד י״ל שלא תאמר למה יטול כל הגדולה הזאת פינחס והרי הוא רוצח שהרג נשיא שבט לזה אמר שאין זה רציחה כלל שתדע לך ששם זה הנרצח הוא זמרי בן סלוא ואלו השמות כלם אינם אלא לגנאי כשרז״ל (סנהדרין פ״ב) ה׳ שמות נקראו לו. זמרי שנעשה כביצה המוזרת מרוב בעילות. בן סלוא שהסליא עון משפחתו שגורם עד שיספרו דופי במשפחתו. ושאול שהשאיל עצמו לעבירה. בן הכנענית שעשה מעשה כנען. ומה שמו שלומיאל בן צורישדי שמו. ואם נתבונן נמצא שאלו השמות שבכאן הם לגנאי ביותר ומפורסם בהם הגנאי יותר משאול בן הכנענית דמשמע השאיל עצמו לעבירה שהיה צדיק ועתה השאיל עצמו וכן בן הכנענית אינו מפורסם כ״כ אמנם כאן הוא מפורסם הגנות לעין כל אבל בענין השבח שהוא קרבן הנשיאים אמר שם שהוא של שבח שלומיאל בן צורי שדי. וג״כ שם האשה המוכה כזבי זה השם אינו שמה כדרז״ל (שם) וזה השם הוא לגנאי שכזבה באביה ושאמרה לאביה כוס בי את ישראל וז״ש אשר הוכה את המדינית כלומר שנטל לה. וזהו משמעות עם בכל מקום ע״ד יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שמדקדקים עם דרך ארץ שדרך ארץ עיקר והמדקדקים איפכא מדתנן כל תורה שאין עמה מלאכה וגו׳ דמשמע תורה עיקר כנזכר בהגהות מיימוני הלכות ת״ת ע״ש. (הרס״ו זללה״ה):

17. Pinchas.8

    צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם. כבר הקשו כל המפרשים מה טעם צרור את המדינים ולא המואבים עיין בזה בפי׳ הרמב״ן ז״ל. עוד י״ל צרור כי צוררים לא על מה שעבר הוא אומר אלא על העתיד כי עכשיו הם צוררים לכם וזה דרשו במ״ר מכאן אמרו הבא להרגך השכם להרגו. ולפי זה טעם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור שלפי שהכשילו אתכם בדבר פעור ידעו שנבאשו בכם והם מתיראים מכם. ולזה הם צוררים עכשיו לכם. וג״כ על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור בלי ספק דקרא יתירא הוא דמאי איכפת לן אם הוכתה ביום המגפה או ביום אחר או ביום המגפה שהיתה על דבר פעור או ביום המגפה שהיתה על דבר אחר. והכוונה לומר שיש למדינים עם ישראל איבה על דבר כזבי מכמה סבות ואמר חדא שהיא בת מלך וראוי לנקום נקמתה. עוד שהיא אחותם ועוד שהיא הוכתה ביום המגפה על דבר פעור שהמתבונן בפסוקים יראה שעיקר המגפה לא היה בשביל הזנות כי אם בשביל פעור שהרי כתיב ויחל העם לזנות וגו׳ ולא הזכיר מגפה עד ויצמד ישראל לבעל פעור ואז ויחר אף ה׳ בישראל נמצא שפעור הוא שגרם המגפה לא הזנות ולפי זה הם צוררים ביותר דבשלמא אילו היתה המגפה בשביל הזנות ניחא דהיא גרמה להם המגפה והרגוה כדי שתעצר המגפה אבל כיון שהמגפה היתה בשביל פעור למה הרגו אחותם כדי שתעצר המגפה והיא לא גרמה. ועוד נתכוין בזה לומר שכשהיתה המגפה בישראל שמחו וששו כי נתקיימה מחשבתם וכשתעצר המגפה אע״פ שלא תהיה עצירתה בשביל אחותם היה ראוי להם להתעצב ולדאוג כי הקל ה׳ ידו מעל שונאיהם כ״ש שהיתה סבת העצירה בשביל מיתת אחותם. וכ״ש שהיתה המגפה נעצרה על דבר פעור ולא על דבר אחותם כנזכר. עוד י״ל המוכה ביום המגפה על דבר פעור לפי שהיתה מגפה גדולה כמו שנאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו׳ וזהו טעם ביום המגפה כלומר שהיה יום עברה היום ההוא. ומן הראוי להניח הדבר בידי שמים ואם היה ראוי שתמות ה׳ ממיתה ואם לאו חיו תחיה ולא יהרגוה ואפילו הכי הרגוה. עוד י״ל כי צוררים הם וגו׳ כי ישראל היו חושבין שהמדינים במקרה הביאו בנותיהם וע״ג שלהם לשם וישראל נכשלו בה לזה בוחן לבות וכליות הודיעם שמחשבתם היתה לרעה ולהכשילן נתכוונו ואפשר לומר כי פעור היא ע״ג של מדין ולא של מואב דשל מואב היא נקראת כמוש שנאמר אבדת עם כמוש ושל מדין פעור ופי׳ שהמדינים גרמו להכשילן בע״ג ובגלוי עריות דמי ראה כזבי בת מלך הפקירה עצמה שלא תפקיר עצמה. ולכל הפירושים יתיישב למה צוה על מדין ולא על מואב. ופירוש צרור את המדינים והכיתם אותם כפי הנראה מדברי רז״ל במ״ר צרור שלא ישאלו להם לשלום במלחמה. והכיתם אותם שישחיתו כל עץ טוב וכל מעין מים יסתומו כמו שנאמר בעמון ומואב לא תדרוש שלומם וטובתם. לא תדרוש שלומם שלא ישאלו להם לשלום. וטובתם שלא יחושו לעץ טוב ומעין טוב וכיוצא ועיין בפירוש הרמב״ן ז״ל פסוק לא תדרוש שלומם וגו׳:

18. Pinchas.9

    במדרש רבה (פ׳ כ״א) ר״ש אומר מנין שהמחטיא את חבירו יותר מן ההורגו. שההורגו הורג בעולם הזה והמחטיאו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה. המצריים ואדומיים קדמו בחרב שנאמר אמר אויב וגו׳ ויאמר אליו אדום וגו׳. ושתים בעבירה עמון ומואב. על אלו שקדמו בחרב כתיב לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל כתיב לא יבוא עמוני ומואבי וגו׳. יש להקשות שזה הטעם לא נזכר בתורה שלא נדחו אלא על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו׳. ועוד שאם בשביל זה נדחו היה ראוי לדחות אפילו הנקבות שהן הנה היו בדבר בלעם למעול מעל וגו׳ ולמה דרשו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית לפי שהאיש דרכו לקדם ולשכור ולא האשה. וי״ל שהכתוב רמז ג״כ ענין זה באומרו על דבר כי היל״ל על אשר לא קדמו אתכם וגו׳ שלא יפול על דבר כי אם בענין שלא פירשו הכתוב ונתפרש במקום אחר כמו על דבר פעור ועל דבר כזבי. אבל בכאן הרי הוא מפרש והולך אשר לא קדמו וגו׳ ולפי שלא פירש הכתוב זה הענין אלא רמזו לבד ופירש הענין האחר אשר לא קדמו וגו׳ לכן דרשו רז״ל שעיקר דחייתן אינו אלא בשביל אשר לא קדמו ואשר שכרו תדע שהרי לא פירש הכתוב אלא אלו. אמנם אלו נרמזו ברמז שאילו פירשה הכתוב היינו דוחין אפילו הנקבות ומ״מ רמזה משום תנה עון על עונם. אבל י״ל ולמה לא עשה הכתוב מזאת הסבה עיקר וידחה אף הנקבות שהרי היא סבה גדולה כנזכר במאמר. וי״ל שלהודיען חבתן של ישראל מחל על כבודו שאלו העבירות הן בין אדם למקום ולא הקפיד כי אם על אלו שבין אדם לחברו כענין שמצינו בענין ירבעם דכתיב ותיבש ידו בשביל שהכה את הנביא ואילו בשביל שהיה מקטיר לעבודת כוכבים לא יבשה ידו. (הרם״ו זללה״ה):

19. Pinchas.10

    וידבר משה אל ה׳ לאמר. יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם יפקוד ה׳ אלהי הרוחית וגו׳ כי הוא ית׳ יודע מה שיועיל יותר ממשה ולמה בא ליתן עצה לשי״ת לומר יפקוד וגו׳ אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. וכי כל זה אינו גלוי לפניו ית׳ ולפי מה שדרשו רז״ל (במד״ר פ׳ כ״א) שבקש שיהיו בניו במקומו לא יתיישב כ״כ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן וגו׳. וי״ל שמשה ע״ה חשב שמא יגרום עונם ולא יזכו לפרנס טוב ויהיו נפוצים כצאן אשר אין להם רועה לזה בקש רחמים עליהם שיעמיד עליהם פרנס אע״פ שלא יהיו ראויים לכך ולז״א דרך תפלה יפקוד ה׳ וגו׳ אשר יוציאם בזכותו ואשר יביאם בזכותו ולא תהיה עדת ה׳ כלומר תזכור להם אהבתך שהם עמך ונחלתך ועדתך. וז״ש במדרש (ספרי זוטא) ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. אמר משה לפני המקום רבש״ע לא הוצאת את ישראל ממצרים ע״מ שיהיו חוטאין ואתה פורע אלא ע״מ שיהיו חוטאין ואתה מוחל להם. לא הוצאת את ישראל ממצרים ע״מ שלא יהיו להם פרנסים אלא ע״מ שיהיו להם פרנסים ולא כמו שאמר ראיתי את ישראל נפוצים על ההרים וגו׳. ויש לפ׳ עוד שכשאמר הקב״ה למשה ונאספת אל עמיך כאשר נאסף אהרן אחיך לא פירש לו שיהיו בניו במקומו כדרך שעשה לאהרן שמיד שמש אלעזר במקומו אבל אמר הדברים בדרך סתם והבין משה ואמר אם השי״ת רוצה שיהיו בני במקומי היה אומר לי בפירוש כדרך שאמר לאהרן שמא אין השי״ת רוצה בבני ולא פירש לי הדבר משום כבודי לז״א לו רבש״ע אל תחוש לכבודי כי אם לכבודן של ישראל ולא תמנה עליהם כי אם אדם המועיל להם אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם. עוד יש לפ׳ שכשאמר לו השי״ת עלה אל הר העברים הזה וראה וגו׳ ואותו הצווי אינו לאותה שעה כי אם לאחר זמן כמפורש בהאזינו וכאן אמר לו שסופו לעלות אל הר העברים וגו׳ הבין משה ואמר מאחר שעדיין לא הגיע זמני ליפטר למה אמר לי השי״ת ענין הפטירה עתה היה לו להמתין עד יום הפטירה ויאמר לי עלה אל הר העברים וגו׳ ומשם הבין משה שלא אמר לו כן אלא שיתן לב למנות פרנס על ישראל בחייו כדי שידרוש בחייו ולא יאמרו לו ישראל בימי משה לא היית יכול להרים ראש. ומשום כבודו של משה אמר לו הדברים ברמז ולא פירשם לו לזה השיבו משה ואמר יפקוד ה׳ אלהי הרוחות וגו׳ אתה הוא אלהי הרוחות ואתה יודע מי ראוי למנות ואתה תמנה מי שיש בו תועלת לישראל אשר יצא לפניהם וגו׳ ולא תחוש לכבודי להעמיד לבני תחתי אז השיבו השי״ת ואמר לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וגו׳ (הרס״ו זללה״ה):

20. Pinchas.11

    במדרש רבה (פ׳ כ״א) וסמכת את ידך עליו כמדליק נר מנר. ונתתה מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי. יש לפרש שלענין הלימוד והחכמה שהשפיע והאציל עליו כמדליק נר מנר שאין חסרון כלל בנר ראשון ולענין ההוד והכבוד יש קצת חסרון כמערה מכלי אל כלי שהראשון נחסר ונתמעט מה שניתן בשני שהרי יהושע היה לו כבוד בחיי משה שהיה דורש בחייו וקצת פגם יש בכבודו של משה לגבי יהושע אע״פ שהוא גדול ממנו. הא למה זה דומה לערך החמה עם הלבנה שאין מעלתה לפניה כמעלתה לפני החשך כך יש בכבוד החמה כשהיא לפני הלבנה. וכענין זה פרש״י זללה״ה בסנהדרין שלהי פ׳ ד׳ מיתות גבי ר׳ אלעזר שאמר ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק בים ולא חסרוני תלמידי וגו׳ ע״ש. (הרס״ו זללה״ה):

21. Matot.1

    וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה ויהרגו כל זכר. ראוי להשים לב. ראשונה באומרו נקום נקמת בני ישראל אחר שזאת המלחמה לא נעשה ע״י משה כי אם בשליחותו היל״ל דבר אל בני ישראל נקמו נקמתכם וגו׳. עוד מהו אומרו אחר תאסף למה תלה מיתתו בזה. עוד אומרו וידבר משה אל העם וגו׳ לשון וידבר הוא לשון קשה. עוד אל בני ישראל היל״ל. מאי אל העם. עוד מה לאמר לאחרים. עוד היל״ל דבר לראשי המטות ר״ל לנשיאי העדה על זה הענין כנזכר סמוך לזה. עוד אומרו החלצו מאתכם היל״ל מכם. עוד היל״ל ליקח שר האלף מכל שבט ולמה קיבץ כל המון העם וא״ל החלצו וגו׳. עוד אומרו אנשים לצבא ויהיו על מדין מאי ויהיו. עוד היל״ל לתת נקמת בני ישראל במדין מאי נקמת ה׳. עוד היל״ל מאת מדין כמו שאמר נקום נקמת בני שראל מאת המדינים. עוד אומרו אלף למטה אלף למטה. אם כונתו ב׳ אלפים היל״ל ב׳ אלפים למטה. ואם הכוונה אלף למטה לבד למה כפל. עוד אומרו לכל מטות ישראל מיותר. ועוד היל״ל אלף למטה שנים עשר אלף תשלחו לצבא כנזכר בסמוך. עוד מאי וימסרו דמשמע בע״כ. עוד היל״ל וימסרו משבטי ישראל כאומרו לכל מטות ישראל. עוד היל״ל וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה וממילא משמע שהם י״ב אלף. ולמה כפל באומרו שנים עשר אלף וגו׳. עוד אומרו וישלח אותם משה אלף למטה לצבא מאי אותם ואת פינחס. ועוד למה שלח פינחס עמהם. עוד אומרו וישלח אותם משה אלף למשה לצבא אותם ואת פינחס וגו׳. מאי לצבא פעם ב׳. עוד אומרו וכלי הקודש למה שלח כלי הקודש בזאת המלחמה יותר מזולתה. עוד אומרו ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה מיותר דפשיטא שהאל ית׳ צוה למשה. עוד היל״ל כאשר צוה אותם משה שממנו שמעו הצווי. ואין להאריך בשאר הערות ויתישבו ע״פ דרכנו בס״ד. ואפשר שהכוונה לפי שכאשר יחייב השכל העדר ענין מה מן הראוי שלא יעדר עצמות אותו הענין לבד. אמנם ראוי שיעדר ג״כ סבת אותו הדבר המבוקש העדרו. שבהשאר הסבה קיימת לא נעדר הענין מכל וכל. שעדיין ימשיך אותו הענין מסבתו וכאילו לא נעדר. ולזה לפי שאנשי מדין היו סבת חטא ישראל בע״ג וגלוי עריות שהם אבי אבות העבירות החמורות ושפיכות דמים נמשך מהם. ולזה בחסדו ית׳ מחל להם זה העון כאומרו השיב את חמתי. וזה בתפלת פינחס באומרו ויעמוד פינחס ויפלל וגו׳. ולפי שסבת זה החטא הם אנשי מדין. לזה כדי למחות זכר החטא מעיקרו צריך למחות ג״כ סבתו והוא הריגת אנשי מדין לפי חרב. ולזה בחמלת ה׳ על עמו לעקור להם עונם מכל וכל צוה באומרו נקום נקמת בני ישראל וגו׳. וזה גילה במקום אחר שאע״פ שהיו ג״כ עם מואב בזה הענין. אמנם עיקר המחשבה לא נמשך כי אם ממדין כאומרו צרור את המדינים. וביאר הטעם כי צוררים וגו׳ בנכליהם אשר נכלו לכם וגו׳. ר״ל שזאת המחשבה והערמה לא נמשכה אלא מהם. וזה אחר שהם הסיבה לכלות ולמחות עון ישראל צריך שימחו ויאבדו מן העולם כי בזה לא ישאיר רושם לאותו עון כלל. והנה לפי שישראל הם אשר חטאו במדין הנה א״א שיפלו בידם לפי שיזכר לפניו ית׳ עונם. ויש למדת הדין מקום לדבר ולאמר אחר שסבת נפילת מדין הוא מפני שהחטיאו לישראל הנה יותר ראוי שיפילו שונאיהם של ישראל תחלה שהם החוטאים. ולז״א האל ית׳ נקום נקמת בני ישראל וגו׳. שזאת הנקמה לא יעשו אותה ישראל. לפי שהיא נקמה על שהחטיאו אותם כנזכר. ולזה לא ינקום זאת הנקמה אלא אתה שזכותך גדול ודאי לך לעשות זה קודם שתמות. שאם תמות אתה אין כאן מי שיעשה זה כנזכר. והנה משה רבינו ע״ה היה נבוך בזה הענין. וזה אם יגלה לישראל שסבת המלחמה היא לפי שהחטיאו לישראל כמו שאמר לו ית׳ נקום נקמת בני ישראל. אז ודאי ימנעו כל העם מקצה לבלתי לכת למלחמה הזאת כנזכר. אחר שעונש מדין הוא על שהחטיאו לישראל כ״ש שישראל עצמם שחטאו שיהיו יותר ראויים אל העונש. ועם היות שלא חטאו כולם עכ״ז הם ערבים זה בזה ובודאי ימנעו ולא ילכו למלחמה. וג״כ אם לא יגלה להם סבת המלחמה ילכו כל העם מקצה ויכשלו בעונם ולא יצליחו בקטרוג השטן כנזכר. והנה מרע״ה היה נבוך בזה הענין ונתחכם ודיבר להם בחכמה. ומכלל חכמתו שדיבר אל העם ר״ל המון העם ולא אל הנשיאים ולא אל שרי אלפים. אלא על ההמון ודיבר להם קשות בלשון נסתר למבינים ואמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. ר״ל שראוי שתחליצו לצבא בני אדם שהם אנשים צדיקים וזה מאתכם ר״ל מעצמכם. כי כל אחד יראה בעצמו וידע מה שיש בו אם הוא צדיק ואם לאו. שלזה היה הדבור לההמון שאם דיבר עם הנשיאים ועם שרי האלפים לא ידעו להבחין מי הוא הצדיק מזולתו שהאדם יראה לעינים וגו׳. אמנם אחר שדיבר עם ההמון הנה הם ידעו שכל אחד יודע בעצמו אם הוא צדיק. וז״א החלצו מאתכם ר״ל מי שהם אנשים וצדיקים. וזה לצבא ר״ל למלחמה. ולפי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא לז״א להם ברמז ויהיו על מדין ר״ל שמה שאמרתי לכם שאנשי הצבא יהיו צדיקים הם למלחמה על מדין. וזה לרמוז שצריך שיהיה צדיק שלא חטא בחטא מדין כלל ועיקר וז״א ויהיו על מדין. וביאר להם סבת המלחמה והוא לתת נקמת ה׳ במדין. ר״ל שסבת זאת המלחמה הוא שינקום האל ית׳ נקמתו מהם לבד לא נקמת ישראל שאם יאמר להם לתת נקמת ה׳ במדין אין גם אחד מהם שילך למלחמה כנזכר זה אחר נקמת ה׳. והנה אחר שאמר להם שלא ילכו למלחמה כי אם הצדיקים המובחרים שיער בשכלו שאפשר שימצאו בישראל צדיקים בכל שבט ב׳ אלפים או מעט או יותר כי הם חלק מס׳ ויותר מעט שאם לא כן יבטלו במעוטם. ודבר בחכמה באומרו אלף למטה אלף למטה. ירצה אם ימצאו ב׳ אלפים מכל שבט. הנה יובן זה מדברי משה באומרו אלף למטה אלף למטה. כמו שהבינו ז״ל ב׳ אלפים מכל שבט שלח. ואם לא ימצאו בהם צדיקים כי אם אלף למטה גם זה יובן מדברי משה ולא יתביישו. מה שאין כן אילו אמר להם ב׳ אלפים למטה שאם לא ימצאו רק אלף למטה הם מתביישים. והנה מה שידעו בעצמם שהם נקיים מכל סיג וצדיקים מחטא מדין הוא אלף למסה. וז״א וימסרו מאלפי ישראל. והכוונה שאין מי שיאמר אני צדיק עם היות שידע בעצמו שהוא צדיק. אמנם אפשר שכאשר פקודי החיל יעברו על ישראל ויאמרו ד״מ לראובן תלך לצבא. הנה כאשר ימאן ויאמר א״א לילך. הנה זה ודאי לא ילך שידע ודאי מה שבלבו שחטא. אמנם אם יאמרו לו הלך למלחמה ויאמר לא אלך ויסרב פעם א׳ וב׳. הנה יראה מדבריו עם היות שאמר לא אלך שהוא רוצה והוא אשר יהיה במספר החלוצים. וז״א וימסרו מאלפי ישראל כנזכר. שיראה שהוא בעל כרחם והוא ברצונם. וביאר שלא נמצאו כי אם אלף למטה. ואומרו שנים עשר אלף ירצה לפי שמרע״ה אמר אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל כמו שפירש רש״י ז״ל לרבות שבט לוי. וכפי זה יהיו י״ג אלף. לפי שמנשה ואפרים הם ב׳ מטות. וראיה שבמרגלים שאמר איש אחד למטה הלכו ונמנו מנשה ואפרים לב׳ שבטים. והנה באומרו לכל מטות ישראל לרבות שבט לוי כנזכר. והנה כפי זה היה ראוי שיהיו י״ג אלף. אמנם אומרו י״ב אלף אפשר לרמוז שאחר שזאת המלחמה היא לבחירת אנשי הצבא ולא בעל כרחם כנזכר. לזה אפשר שלא נמסר משבט שמעון כלום. וזה כמו שאמרו רז״ל שכ״ד אלף המתים במגפה כולם משבט שמעון. וכן כתב רש״י ז״ל בפ׳ פינחס. וז״ל אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבט שמעון עכ״ל. וכפי זה אמר וימסרו מאלפי ישראל ולא מכל שבטי ישראל י״ב אלף. אלא אמר מאלפי ר״ל מכללותם נמסרו אלף למטה ויעלה החשבון י״ב אלף לרמוז שאחר שמנשה ואפרים נמנים לב׳ כנזכר. וג״כ שבט לוי בכלל כנזכר. הנה חסר אחד מהאחרים ואפשר שחסר שבט שמעון כנזכר. ואמר וישלח אותם משה ירצה לפי שהאל ית׳ אמר לו כי זאת המלחמה לא תעשה כי אם בזכות משה לא בזכות ישראל. הנה לזה אמר וישלח אותם ר״ל אחר שהם שלוחיו ועשה אותם שלוחיו הנה שלוחו של אדם כמותו. וז״א וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. והנה כאן לא אמר לכל מטות ישראל לרמוז מה שאמרנו. ולפי שחסר ממה שצוה אלף למטה שמעון לזה שלח עמהם פינחס שהוא שקול כנגד אלף א׳. וז״א אותם ואת פינחס. ר״ל אותם שהם אלף למטה ואת פינחס שהוא שקול כנגדם. ומה נחמד אומרו ואת פינחס לצבא. ר״ל כמו שהאלף למטה לצבא ג״כ פינחס הוא. ג״כ לצבא שקול כאלף ויפול בו צבא שכפי האמת איש אחד לא יפול בו צבא. ולזאת הסבה שלח עמו הארון וכלי הקודש שהוא הציץ שבזה הוא שקול כנגדם. כי הם צריכים זכות רב כמו שאמרנו. וזכר שכאשר הלכו למלחמה לא היתה מגמתם לנצח ולהלחם כדרך הלוחמים שישימו בטחון בכחם אלא כוונתם היתה שיעשו מה שצוה האל למשה לבד. ר״ל לעשות רצון האל ית׳ לבד. או ירצה ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה. ירצה שכוונתם במלחמה הוא שיעשו כאשר צוה ה׳ את משה שהם שלוחיו כנזכר. וכאלו משה הוא הלוחם ולא הם. או ירצה ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה. והוא כמו שזכרנו לפי שהם סבת החטא. ולזה צוה ה׳ את משה לצבא עליהם ולא צוה לישראל כנזכר ולזה ויהרגו כל זכר. והטעם אחר שסבה לזאת העצה הם הזכרים. לזה הרגו הזכרים והשאירו הנקבות. והנה משה קצף עליהם לפי שהנשים הם סבה קרובה ג״כ והם כלי החטא. ולזה הרג כל הנשים היודעים משכב זכר וכל הטף נזכרים הרג כי זה כנזכר כדי לעקור החטא מעיקרו ולא ישאר לו רושם ולא זכר כלל:

22. Matot.2

    במדרש רבה (פ׳ כ״ב) ז״ל ד״א נקום נקמת בני ישראל. זש״ה לא יגרע מצדיק עיניו וגו׳. עיין לשון המאמר. וי״ל ראשונה מה הוקשה להם ז״ל בזה הפסוק עד שאמרו הה״ד. ועוד מה הוקשה להם בפסוק לא יגרע מצדיק עיניו וגו׳. עוד מהו אומרו ללמדך שמשה היה מתאוה לראות בנקמת מדין. והנה יקשה היכן זה רמוז. אמנם אפשר שחז״ל הוקשה להם בזה הכתוב אומר ואחר תאסף שאין לו משמעות ולא שייכות. וג״כ בפסוק לא יגרע מצדיק עיניו. והנה גם מכל בני העולם הם יש להם עיניהם ואינם עורים ואם הכוונה שמשגיח על הצדיק הנה על כל העולם הוא משגיח. עוד שאין לו שייכות לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו שקודם לזה הוא מספר פעולותיו ית׳ שהוא משגיח באומרו לא יחיה רשע ומשפט עניים יתן. וסמך לזה. לא יגרע מצדיק עיניו. וכפי זה אין לו משמעות. ולזה דרשו ז״ל אלו הפסוקים ואמרו הה״ד לא יגרע וגו׳. מהו לא יגרע מצדיק עיניו ללמדך שאין הקב״ה מונע מן הצדיק מה שהוא רוצה בעיניו. ואחר שפי׳ הכתוב כך. הנה אימרו נקום וגו׳ ואחר תאסף ללמדך שהיה משה מתאוה לראות בנקמת מדין קודם שימות. והיה מבקש מן הקב״ה שיראה בעיניו. ואפשר שהיה מבקש משה זה הענין במה שהיה מבקש ליכנס לא״י ולכבוש העממין. וכפי זה יובן הכתוב עם הקודם לו. באומרו לא יחיה רשע שהם עם מדין. ומשפט עניים שהם ישראל יתן. והוא הנקמה. ובזה לא יגרע מה שהיה מתאוה הצדיק שהוא מרע״ה לראות בעיניו והוא את מלכים שהם מלכי מדין שהושיבם בלעם הרשע כדי שיתקיימו ולא ימותו במלחמה והגביהם בכשוף. ואם אסירים בזיקים ילכדון בחבלי עוני שהוא עונש ישראל שהורידום כשהראום הציץ. ואמר עוד על משה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם נקמת מדין פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם וגו׳ עכ״ל המדרש. וי״ל א׳ באומרו על משה נאמר וגו׳. ועוד באומרו פעמיו ירחץ בדם הרשע הנה לא יצדק במשה כי לא נמצא במלחמה. ולא יצדק כי אם על פינחס ואנשי הצבא. עוד מהו אומרו אמר משה לפינחס וגו׳. אמנם אפשר לומר שפסוק ישמח צדיק כי חזה נקם יש בו קושיות. א׳ ישמח צדיק כי חזה נקם יראה שלא עשה הוא הדבר. ובאומרו פעמיו ירחץ בדם הרשע יראה שעשה זה בידו. עוד אם זה הנקם הוא מה שאמר אח״כ פעמיו ירחץ. הנה הוא כפל מותר. ואם הוא אחר ואינו על הרשע. הנה הצדיק לא יקום לחבירו שאינו רשע. ועוד אומרו בדם הרשע בה״א הידיעה קשה. לז״א רז״ל על משה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם שהיה מתאוה לזה כנזכר שהיה מתאוה לראות בעיניו. ולזה שמח על זה. ואחר שהוא לא עשה המלחמה יבוא על נכון כי חזה שראה הנקמה לבד לא שעשה הנקמה והנה לפי זה יקשה אומרו פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם כי לא הרגו מרע״ה אלא אנשי המלחמה לז״א רז״ל אמר משה לפינחס ולאנשי הצבא יודע אני שבלעם הרשע הוא שם ליטול שכרו וגו׳ ולזה אחר שמשה רבינו ע״ה היה סבת הריגת בלעם וזה בשני פנים. א׳ שהודיע אותם שהוא בארץ מדין ובא לקבל הנאתו כמו הזאב לעדר הצאן. ב׳ בהודיעו אותם אך יתפסו אותו שהיה בלתי מורגש ופורח באויר ולזה יבוא הטוב פעמיו ירחץ שהוא סבת נפילתו והוא סבת הריגתו כנזכר ולזה ישמח וגו׳:

23. Matot.3

    ממחציתם תקחו וגו׳. הענין כי במחצית הראשון לא היו מדקדקים רק היו אומרים כמה אלפים יש בכאן. המשל ע״ב אלף בקר. א״כ מגיע מכסם ע״ב בקר. וכן בשאר הדברים וזהו ממחציתם תקחו. פי׳ מכללות המחצית תקחו המכס. אמנם במחצית ישראל צריך למנות אחד לאחד עד שמגיע לחמשים והוא יהיה מעשר ללוים כמו הוצאת המעשר וז״א אחד אחוז מן החמשים. והוא יהיה מעשר ללוים. כי אותו שהוא מספר הנ׳ אחוז אותו והוציאוהו למעשר וכן תעשה עד הסוף ולא בכללות כמו בחצי האחד (מוהרח״ו נר״ו):

24. Matot.4

    נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. יש להתבונן מה טעם הזהרת זאת המצוה בכאן. וכבר צוה בפ׳ פינחס צרור את המדינים. וי״ל שבתחלה הבין משה שתעשה המלחמה ע״י ישראל וע״י יהושע. ולכן נאמר לו בלשון רבים צרור את המדינים והכיתם וגו׳. וה׳ לא רצה בתחלה להזכיר לו שהדבר הלוי בו ומיתתו מעכבת מלחמת מדין. וכשנתרשל בזה חזר וצוהו נקום וגו׳. לומר שהדבר חלוי בו. וטעם הענין לפי שכל מלחמת הכנענים בארץ ישראל יהיה ע״י יהושע כי הוא חלקו. וכל מה שחוץ לארץ ישראל כמו סיחון ועוג ומדין הכל ע״י משה כי הוא חלקו. ומזה הטעם אמרו שמיתתו מעכבת למלחמת מדין. וטעם למה סמכה לפ׳ נדרים. א׳ לומר אע״פ שההדיוט עושין לו התרה. ואני עומד בדבורי שאמרתי לכן לא תביאו וגו׳. וי״א לומר שכמו שבנדרים נאמר ונשא את עונה שכל הגורם לחבירו לחטוא הוא נכנס תחתיו. כן בענין המדינים שגרמו לישראל לחטוא נכנסים תחתם. ויש להתבונן מה טעם כל מה שעשה מרע״ה במלחמת מדין ע״י שליח. כמו שנאמר החלצו מאתכם אנשים וגו׳. וכן כתיב וישלח אותם משה וגו׳ אותם ואת פינחס וגו׳. וקודם שנשיב זה נאמר מה שדרשו רז״ל בספרי פ׳ וימסרו מאלפי ישראל העיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים. ומסרו עצמן על הדבר. ר׳ נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה. ר׳ אליעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חבתן של רועי ישראל עד שלא שמעו במיתתן וכו׳ וכששמעו וכו׳. התחילו מתחבאין אעפ״כ נמסרו בעל כרחן שנאמר וימסרו וגו׳. ולפי כל הדעות נשוב ונאמר שלדעת ת״ק שאומר מסרו עצמן על קדושת ה׳ לזה הניחן משה ברשות עצמן ואמר החלצו מאתכם כל מי שנודבו לנו למסור עצמו ימסור. ולדעת ר׳ נתן שאומר אחרים מסרום. לזה לא מסרם משה אבל הניח הדבר ביד כל ישראל. ולא רצה לסמוך על בדיקת עצמו. כי הבדיקה שתהיה ע״י כל ישראל שכל אחד יודע בחבירו תהיה בדיקה מעולה. עד שנמצא לפי זה ברירת י״ב אלף היתה ע״י י״ב אלף אחרים שבררום. ואמרו פלוני זכאי. וזהו מ״ש במדרש רבה נמסרו זוגות מזה לזה. ולדעת ר׳ אליעזר המודעי שאומר שהיו מתחבאין עד שנמסרו בע״כ מבואר הוא שלא מצא משה לברור שכל אחד היה נחבא אל הכלים. ולזה אמר להם כי מצות ה׳ היא ונמסרו בע״כ. ומ״ש ויהיו על מדין וגו׳ ולא אמר וילחמו עם מדין. לפי שנעשית המלחמה בדרך נס לא בדרך טבע. כי אין מדרך הטבע שילחמו י״ב אלף עם עם רב כחול אשר על שפת הים. ולזה אמר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא ולא אמר למלחמה כלומר שלא היתה המצוה אלא לצאת לצבא לבד וכן נאמר ויצבאו על מדין ולא אמר וילחמו. ועוד י״ל אלף למטה אלף למטה שנבחרו תחלה ב׳ אלפים לכל מטה. וכן דעת קצת מרז״ל (במדבר פ׳ כ״ב) ואח״כ בררו מהם אלף אלף למטה למלחמה. וז״ש וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה לצבא. לא אמר וימסרו מישראל אלא מאלפי ישראל דהיינו מאותם האלפיים הנזכר ב׳ אלפים למטה בחרו אלף למטה כתרגומו ואתבחרו. לפי שאותם שעושין מלחמה יצטרכו להיות צדיקים ביותר מאותם העוסקים בתפלה שהם נכנסין למקום סכנה כמבואר במאמר ההוא שמזכיר דוד ואסא וחזקיה ויהושפט יעויין בפ׳ בחקותי. עוד י״ל שהכוונה באומרו מאלפי ישראל ולא מישראל לרמוז לשש מאות אלף שתרומתן דהיינו אחד מחמשים דהיינו י״ב אלף. ולהודיע שכל הי״ב אלף קדושים קודש לה׳ ראשית תבואתו. ולחזק הרמז נתנו ישראל מחלקם מהשלל אחד אחוז מן החמשים ללוים ונתעלו הלוים להיות במדרגת הכהנים:

25. Matot.5

    וישבו בני ישראל את נשי מדין. לא הזכיר בכל הפ׳ בני ישראל כי אם בענין הנשים לרמוז על מה שדרשו רז״ל בשיר השירים פ׳ שכולם מתאימות שכשהיו ישראל נכנסין אצל נשי מדין היו נכנסין זוגות זוגות א׳ מפחם את פניה וא׳ פורק נזמיה ותכשיטיה. ולז״א וישבו בני ישראל מיעוט רבים שנים. ולז״א ג״כ למטה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש כמו שדרשו רז״ל ולא נפקד ממנו איש לדבר עבירה ויבוא על נכון איש ובידנו כלומר שלא זזו ידיהם אחד מחברו ולא נפקד וחסר איש אחד להתיחד עם שום אשה שלא יבואו לדבר עבירה. (הרס״ו זללה״ה):

26. Masei.1

    אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם. יש לדקדק מה טעם לצבאותם ביד משה ואהרן כיון שכל הכוונה היא לכתוב המסעות של ישראל אין צריך לכתוב כי אם אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ולא יותר. ועוד אשר יצאו מארץ מצרים מיותר שכבר ידוע היא שישראל יצאו משם. ועוד מה טעם ויכתוב משה וגו׳ על פי ה׳ וכל מה שכותב אינו על פיו שכבר הכריע הרמב״ן ז״ל שעל פי ה׳ חוזר על ויכתוב ולא על למסעיהם כפי׳ הראב״ע ז״ל וא״כ מהו ויכתוב על פי ה׳. גם מה טעם מלת מוצאיהם בכאן ופעם אומר מוצאיהם למסעיהם ופעם מסעיהם למוצאיהם. ויש לפרש שהכוונה באלו המסעות כלם שהסיעם ה׳ במדבר הוא להכניע הקליפות שלא יתגברו ויחריבו העולם שכל כחם הוא במדבר מקום נחש שרף ועקרב וכמו שהיו ר״ש וחבריו הולכים במדבריות ללמוד שם בשביל זו הכוונה ולתוקף הקליפות במדבר שמם צריכין כל צבאות ה׳ כלם ששים רבוא ע״י משה ואהרן וע״י הארון ע״ד שנאמר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך וגו׳ ובנוחה יאמר שובה ה׳ וגו׳ כי מה אויבים היו להם מכל מסעותיהם שהוצרך לומר בכל מסע קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך כי אם על הקליפות וכחות הטומאה שהם אויבי ה׳ ומשנאיו וכמו שהיה הארון הורג כל הנחשים השרפים כך היה נעשה זה הפועל למעלה וכמו שמצינו שתיקנו ישראל מצרים שהיתה מלאה גלולים ולא יצאו ישראל ממצרים עד שהניחוה כמצולה שאין בה דגים כך תקנו כל המדבר הגדול והנורא וזהו שהתחיל הכתוב לרמוז אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים. שזה התיקון התחיל ממצרים שלקו העליונים והתחתונים כנודע במכת בכורות. ולכן הוצרך לכתוב על פי ה׳ כל המסעות שכלם היו על פי ה׳ היודע תעלומות ואי אפשר להכנעת הקליפות מבלתי הנסיעה והחנייה באותם המקומות בפרט ולכן כתב לצבאותם ביד משה ואהרן. כי צריך לזה הפועל כל צבאות ה׳ ומשה ואהרן גדולי כל ישראל. ומוצאיהם ירמוז על הוצאתם והעתקתם כל הכחות ההם מאותם המקומות. ואלו ההוצאות הם לסבת המסעות והמסעות לסבת ההוצאות כי זה תלוי בזה וזה בזה. ואפשר שלזה התחיל במסע ראשון לומר ומצרים מקברים את וגו׳ לומר שמיד התחילה ההכנעה והשפלות באויבי ה׳ ואפילו במסע ראשון כי למה יכניס בכאן ומצרים מקברים וגו׳ כלומר שזהו המסע הראשון וממנו תראה והקיש לשאר המסעות. ואמר לצבאותם ביד משה ואהרן שזה התיקון לא היה אפשר כי אם ע״י כל צבאות ה׳ ששים רבוא וע״י משה ואהרן ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳. דע שיש הפרש בין מוצאיהם ובין מסעיהם שהם שני דברים ושני ענינים בלי ספק שהמהלך והמרחק שבין מקום למקום ובין מסע למסע יקרא מסעות. והעיכוב שמתעכבין בכל מקום ומקום עד שנעתקין ויוצאין ממנו יקרא מוצאים וכל זה היה על פי ה׳ שיש מקום שצריכין להתעכב בו או יום או יומים או חדש או ימים כפי מה שגזרה חכמתו ית׳ שצריכין להתעכב שם לצורך התיקון ההוא כמו אותו השיעור ולא פחות מזה גם המרחק שיש בין מקום למקום הוא כפי מה שגזרה חכמתו או מיל או שני מילין או יותר שאם במשל אותו המקום שנוסעין ממנו נתקן הוא וכל סביבותיו עד כדי שיעור מיל ולא יותר צריכין שלא ירחיקו ממסע למסע כי אם מיל ואם נתקן יותר כל סביבותיו שני מילין או שתי פרסאות כפי מה שגזרה חכמתו מיד היה נוסע הענן ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו הכל על פי ה׳ כפי מה שגזרה חכמתו ית׳ שצריך שיהיו המסעות כפי עיכוב המוצאות והמוצאות כפי המסעות כדי צורך התיקון המוכרח כפי חכמתו ית׳ וה׳ יראנו נפלאות מתורתו אמן. (הרס״ו זללה״ה):

27. Masei.2

    ואפשר לומר על דרך משרז״ל (במדבר רבה פ׳ י״א) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כי עתידים ישראל שילכו במדבר ויעשה להם נסים כיציאת מצרים וגו׳ וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם שיצאו מארץ מצרים על פי ה׳ למה כי ואלה יהיו מסעיהם לעתיד לבוא למוצאיהם מן הגלות בע״ה בבי״א:

28. Vaetchanan.1

    ואתחנן אל ה׳ וגו׳. י״ל מה היא כונתו באומרו אתה החלות להראות את עבדך מה טענה יש בזה לבטל השבועה שנשבע לכן לא תביאו ומה צורך לענין היד החזקה והגבורה שאמר כמעשיך וכגבורותיך להזכירם כאן. ומהו ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי היה לו להקדים ויתעבר ה׳ לואתחנן. ועוד מהו זה שסיים בדבריו ונשב בגיא מול בית פעור. ויש לפרש שמשה ע״ה בא בטענה חזקה ואמר אתה החלות להראות את עבדך ידוע הוא שהעולם כלו קשור קצתו בקצתו וירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. ובית המקדש של מטה כנגד בית המקדש של מעלה ולזה אמר כיון שהראיתני בראיית השכל גדלך ויד החזקה שזה הוא כלל הכל. הרחמים והדין שהכל מתנהג בהם בשמים ובארץ כמ״ש אשר מי אל בשמים ובארץ. א״כ מאחר שהשגתו בכח השכל והראיתני גדלך ויד החזקה שהיא כלל הכל ועיקר הכל. א״כ בודאי מי שאוחז בעיקר ממילא אוחז בענפים. כי הענפים טפלים לעיקר. ומאחר שיש לו השגה בירושלים של מעלה ירושלים של מטה תפוסה תחת ידו ואין אתה יכול לישבע עליה. הא למה זה דומה למי שהשביע על חברו ואמר לו משביעך אני או נשבע אני שלא תכנס לביתך. וזהו שאמר ה׳ אלהים ואמרו רז״ל אם תרצה בדין אם תרצה ברחמים. כי מן הדין היה לו ליכנס כי כבר היא תפוסה בידו ואפשר שלזה אמר ההר הטוב הזה שהיה לו לומר ההוא ומהו הזה אלא ר״ל שאני תופס בדבר כאילו הוא לפני והוא תחת ידי ולזה אמר ויתעבר ה׳ בי למענכם כלומר מן הדין היה לי ליכנס אלא כיון שחטאתם בפעור נתמלא עלי עברה בשבילכם ונאחזתי בשביל עון הפעור שאקבר כאן כדי לכפר עליכם על מעשה פעור. ולזה אמר ונשב בגיא מול בית פעור והוא בלשון עצמו הנאמר בקבורתו ויקבור אותו בגי מול בית פעור. וכשראה כמה גרם עון פעור לזה צוה אותם מיד על פעור ואמר עיניכם הרואות:

29. Vaetchanan.2

    ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. וכי אפשר לידבק בשכינה והכתיב כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא. אלא כל המשיא בתו לת״ח והמהנה ת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה. עיין כתובות פרק ב׳ דייני גזרות (דף קי״א). כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה׳ אלהיך ולדבקה בו. וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת״ח והעושה פרקמטיא לת״ח והמהנה ת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה. י״ל מהו כיוצא בדבר אתה אומר. פשיטא שכל לשון דיבוק האמור בהקב״ה כך הוא פירושו וכמה פסוקים אחרים יש חוץ מאלו כמו ובו תדבק. ובו תדבקון. וכיון שפירוש הראשון שהוא ואתם הדבקים כך ממילא אנו יודעים פירוש כל הפסוקים האחרים הנאמר בהם לשון דיבוק. וא״כ מה טעם לומר כיוצא בדבר אתה אומר. ועוד שהפסוק הראשון שהוא ואתם הדבקים לא משמע הכי כלל שהוא המשיא בתו לת״ח וגו׳. לפי ששם הוא מדבר בתוכחות שהוכיח מרע״ה לישראל במשנה תורה. ושם הוא אומר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אלהיך וגו׳. ואתם הדבקים וגו׳. שהכוונה לומר אתם הדבקים בה׳ אלהיכם שלא הלכתם אחרי בעל פעור. אבל לא שייך כלל לדרוש שם דהיינו המשיא בתו לת״ח וגו׳. אמנם עיקר המאמר במקומו מובן יפה ששם הוא אומר (שם) א״ר אליעזר עמי הארצות אינם חיים שנאמר מתים כל יחיו וגו׳. דתניא מתים בל יחיו יכול לכל ת״ל רפאים בל יקומו במרפא עצמו מד״ת הכתוב מדבר. א״ל ר׳ יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי ההוא במרפא עצמו לע״ג הוא דכתיב. א״ל מקרא אני דורש דכתיב כי טל אורות טלך. כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו. וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקא מצטער א״ל ר׳ מצאתי להם רפואה מן התורה. ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום וכי אפשר לידבק וכו׳. הנה לפי זה מבואר כל מה ששאלנו שכיון שרוצה להביא ראיה שיחיו בתחיית המתים צריך להביא זה הפסוק ואתם הדבקים שנזכר בו תחיה דהיינו חיים כלכם היום. ולפי שזה הפסוק אינו מדבר בענין המשיא בתו לת״ח. כמו שאמרנו ששם הוא מדבר באותם שנשארו שלא הלכו אחרי בעל פעור לכן הוצרך להביא פסוק אחר שמדבר בזה דהיינו לאהבה את ה׳ אלהיך ולדבקה בו ששם שייך לדרוש המשיא בתו לת״ח וגו׳. אלא שאותו הפסוק אין בו ענין תחייה לכן לא הביאו בתחלה. ולפי זה צריכים כל השני פסוקים כדי ללמוד דיבוק מן דיבוק ולומר מה דיבוק האמור שם בפסוק ואתם הדבקים יש עמו תחייה. גם דיבוק האמור כאן בפסוק ולדבקה בו שהוא מדבר במשיא בתו לת״ח יש עמו תחייה. ומ״ש ג׳ דברים המשיא בתו לת״ח והעושה פרקמטיא וכו׳ והמהנה ת״ח וכו׳. לא זו אף זו קתני שהדיבוק האמתי הוא המשיא בתו לת״ח. ששם הוא דיבוק לגמרי והיו לבשר אחד שיהיו לו בנים מבתו מת״ח ולא מבעיא זה אלא אפילו העושה פרקמטיא לת״ח שאינו דבק כ״כ כמו המשיא בתו. ולא מבעיא זה שהוא ג״כ דבק עמו שנכנס ויוצא עמו ובא לביתו תמיד לפקח על הפרקמטיא שלו ועל עסקיו. אלא אפילו המהנה אותו דהיינו ששולח לו דורון וכיוצא שאין לו תערובת כל כך עמו:

30. Vaetchanan.3

    והיה כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ וגו׳. ונשל גוים רבים מפניך וגו׳. יש לדקדק מה טעם אומר ונשל דמשמע שיגלם ה׳ מארצם ולא יהרגם. ופעם אומר ונתנם ה׳ אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם וגו׳. ופעם אומר ולא תתחתן בם. דמשמע שלא יגלם ולא יהרגם. אבל יניחם בארץ אלא שהזהירם שלא יתחתנו בהם. וי״ל שאלו הפסוקים רומזים מ״ש רז״ל בירושלמי (פ״ג דשביעית ה״א וד״ר פ״ה) ג׳ כתבים שלח יהושע לכנענים. הרוצה לפנות יפנה. הרוצה לעשות מלחמה יבוא ויעשה מלחמה. הרוצה להשלים ישלים. ולכן כנגד הכתב הראשון שאמר הרוצה לפנות יפנה אמר ונפל גוים רבים מפניך. וזה רומז לגרגשי שפינה והלך לו. ולכן הזכיר הגרגשי בזאת הפרשה בפרט מה שלא עשה בשאר מקומות. וכנגד הכתב הב׳ שאמר הרוצה לעשות מלחמה יבוא ויעשה אמר ונתנם ה׳ אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם וגו׳. וכנגד הכתב הג׳ שאמר הרוצה להשלים ישלים אמר לא תתחתן בם וגו׳. ואמר ג״כ כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו וגו׳. כלומר שתכריתו ע״ג מארצכם ותניחום ביניכם למס עובד. ומ״ש כי עם קדוש אתה חוזר למ״ש ולא תתחתן בם שלא יתערב זרע פסול בזרע כשר ח״ו. (הרס״ו זללה״ה):

31. Eikev.1

    והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו׳. כתיב לעיל כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים וגו׳ כל הפסוקים עד סוף הפרשה נראה לפרשם על זו הכוונה והוא להודיע שבחם של ישראל על מה בחר בהם ה׳ והשרה שכינתו ביניהם מה שלא עשה כן לכל גוי. ואמר שעיקר הסבה בזה הוא מצד עצמן לא מצד אבותיהם הקדושים אשר הלכו בדרכי ה׳ כל ימיהם כי אם זו הסבה היה לו לבחור גם בבני עשו וישמעאל. גם אין הסבה מצד ריבוים עם היות שכל אלו הם תוספת שלימות ישראל כי יש להם שלימות גדול מצד התיחסם לאבות הקדושים. וגם יש להם שלמות במדבר ברבוי עם קדוש והוא ששים רבוא כי בפחות מזה המספר אין הקב״ה משרה שכינתו בתחתונים. אמנם כל אלו הם תוספת שלמות. אבל עיקר השלמות שבשבילה בחר בהם אינו כי אם מצד עצמן שהם משורש הקדושה והם בני ישראל עם קרובו בנים חביבים לה׳ אלהיהם חלק אלוה ממעל ולכן אי אפשר שיגיעו לתכלית שלמותם לעתיד אם לא יתקנו עצמן כראוי בתשובה ומעשים טובים ולא יבטחו על זכות אבותיהם לומר שבזכותם ינצלו מן הגלות וישיגו לשכר העיקריי המזומן להם לעתיד זו היא כוונת אלו הפסוקים בכללות. ועתה נפרסם על פי הפסוקים הענין בפרטות אמר כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. זו היא סבת שלמותכם בעבור כי עם קדוש ושורש נשמתכם ממקור הקדושה. ולזה בחר ה׳ בכם מכל העמים אשר על פני האדמה כי כולם משורש הקליפה ומצד הטומאה. ולא תחשוב שמצד הריבוי של ששים רבוא לבד חשק בכם להשרות שכינתו ביניכם. עם היות שזה הוא מכלל שלמותכם עכ״ז אינו עיקר הסבה. כי אם הוא כן היה לו לבחור באומות שהם יותר מששים רבוא. ולכן אמר כי אתם המעט מכל העמים. ואם יתפרש הפסוק כפי מדרשו שדרשו (חולין פ״ט) שלא בחר בכם אלא בשביל שאתם ממעטים עצמכם לפניו כשמשפיע לכם איזו טובה ואין אתם מגדילים עצמכם כשנותן לכם גדולה כמו אומות העולם שפוסק להם גדולה והם מתגאים לפניו. כענין נבוכדנצר וחירם מלך צור ודומיהם. כמה יאי ויאי הפירוש שפירשנו כי הכל כוונה אחת שלא בחר בישראל כי אם בשביל עצמן שהם עם קדוש עם עניו שממעטין עצמן תמיד לפניו ית׳. וחזר לומר כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ כלומר הן אמת שלענין יציאת מצרים היה צריך זכות אבות מצורף עם אהבתכם שאהב אתכם מצד שורש קדושתכם. אע״פ שעדיין לא יצאה קדושתכם לפועל כענין הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. כי עדיין לא היה להם תורה ומצות שבשבילם יהיו ראוים לגאולה. מ״מ בצירוף זכות אבות והשבועה שנשבע להם לאהבת ה׳ שאהב אתכם הוציא אתכם מיד פרעה מלך מצרים. זהו לענין יציאת מצרים היתה זכות אבות עיקר ג״כ מצורף עם אהבת ה׳ אתכם. ואלמלא זכות אבות לא היו יוצאים כי עדיין לא יצאה שלמותם לפועל והרי הם כגוים. אמנם לענין השלמות העתיד לימות המשיח אינו תלוי בזכות אבות כי אם בזכות עצמן. ומ״מ בעל החסד הגדול מטה כלפי חסד. לענין שכשיהיו שלמים מצד עצמן ומצד זכותם לבד ומעשיהם הטובים. אז הקב״ה עושה חדשה לשלם להם שכרם בכפלים ולצרף להם לזכותם גם זכות אבות. וזהו שאמר וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד וגו׳. כלומר אינו מקפח שכר כל בריה. והוא נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד. וגם הוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו ליתן להם שכר נוסף בעבור אבותיהם שהפקידו מעשיהם בידו. משל לאחד שהפקיד נכסיו אצל אהובו ואמר לו שינסה את בנו לשכור אותו לשרתו ולהשגיח במעשיו אם הוא עושה כהוגן ומשרת רבו באמונה מלבד השכר שיתן לו רבו יתן לו ג״כ מה שהפקידו אבותיו אצלו. ואם הוא רשע ואינו מתנהג כשורה משלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו׳. לכן אמר עיקר שלמותכם אינו תלוי בזכות אבותיכם כי אם במה שתשמרו אתם מצותיו. וזהו אומרו בסוף ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים וגו׳. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם. ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך וזהו שכר מצד אבותיכם ג״כ מצדך ואהבך וברכך והרבך וגו׳. וזהו שדרשו רז״ל במדרש רבה (ד״ר פ״נ) אמר הקב״ה לישראל בני לא תהיו סבורים שאני עושה אתכם כעבד שאדונו מבקש למכור אותו קוריסין בכל מה שמוצא אלא כך אני מביא עליכם יסורין עד שתכינו את לבבכם אצלי א״ר אחא בשבועה נשבע הקב״ה שלא יניח את ישראל לעולם מניין שנאמר לכן כה אעשה לך ישראל ואין לכן אלא שבועה כענין שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי. ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב עקב כי זאת אעשה לך עד שתשמרו את מצותי עד העקב. ולפי זה אפשר לפרש פסוק זה עם הפסוק שאחריו על זאת הכונה כי למעלה אמר הכיתי אתכם בשדפון ובירקון וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. שלחתי בכם דבר וגו׳ הרגתי בחרב בחוריכם וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. תאמרו שאני מתייאש מכם בשביל זה כאדם שמייסר בנו ומכהו ומוכיחו כמה פעמים עד שרואה שאין ממנו תקוה ולא תועלת אח״כ הוא מניחו. לכן נשבע ה׳ כי כה אעשה לך ישראל כלומר כזה וכזה שאמרתי שעשיתי לכם כבר כך אחזור ואעשה ואיני יגע ואיני מתייאש מכם עד שתשובו ותקיימו מצותי עד העקב. כלומר אפילו המצות שאדם דש בעקביו ולכן הכון לקראת אלהיך ישראל יותר טוב לך שתכין לבך כי אני איני מתייאש מלהביא עליך היסורים. ולא תאמרו כי זה הדבר הוא מן הנמנעות שיקיימו ישראל המצות עד העקב בעבור שברא להם יצה״ר ואינם יכולים לעמוד כנגדו. לכן אמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כמו שהקב״ה יצר הרים וברא רוח אח״כ שכשיצא רוח חזק שאין העולם יכול לעמוד בו הוא מכשילו בהרים ומחלישו. כן ברא הקב״ה יצה״ר וברא לו תבלין שהיא התורה. ולכן הקב״ה מדקדק עם האדם עד כחוט השערה. ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין כי יש בידו כח לעמוד כנגד יצה״ר. מצד התעסקו בתורה. ולכן עושה שחר עיפה ברא גן עדן לצדיקים שהוא כמו שחר וברא גיהנם לרשעים. ארץ עיפתה כמו אופל ודורך על במתי ארץ לדון ביום הדין כל הגאים לעתיד לבוא על מה שעשו וכן תרגם המתרגם עושה שחר עיפה לאתקנא נהור לצדיקייא כנהור צפרא. דאזיל ותקין חשוך לרשיעיא למתבר רשיעי ארעא ה׳ אלהי צבאות שמו. (הרס״ו זללה״ה):

32. Eikev.2

    כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. יש לדקדק מהו הכוונה באומרו למען תחיון ורביתם. וכי לא יש מיני שכר אלא אלו. ובפ׳ ואתחנן כתיב ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה׳ אלהי אבותיכם נותן לכם. יש לדקדק מה טעם אמר בכאן תחיון ורביתם. ושם לא אמר אלא למען תחיו. ג״כ בכאן אמר וירשתם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. ושם אמר אשר ה׳ אלהיכם נותן לכם. ויש לפרש ששם בפרשת ואתחנן וגם בכאן הוא מדבר עס באי הארץ שכבר כלו מתי מדבר. וכל הנשארים הם חיים שלא נגזרה עליהם גזרה ועליהם נאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום. ולזה הזהירם לשמוע אל החוקים והמשפטים למען יחיו ויבואו ויירשו את הארץ כלומר שלא יחשבו שכבר הם מוכנים ליכנס ואין להם חשש מיתה כמו שאר מתי מדבר שגם הם יש להם לפחד וצריכין רחמי שמים עד שיכנסו לארץ. והנה מצינו שאפי׳ אחר שנכנסו לארץ לא כבשו כל הארץ כלה מיד אלא לאחר זמן כענין שנאמר לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ולפי זה יש לפרש שהפסוק של שם הוא מדבר עם באי הארץ בהתחלת כניסתם לארץ. שאם ישמעו אל חקיו ומשפטיו יחיו ויבואו אל הארץ אשר ה׳ נותן להם עתה ולא כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותיכם שזה לא יהיה אלא לאחר זמן. וצריך ג״כ זכות גדול והוא שכל המצוה בכלל צריכין שישמרו אותם בכל דקדוקיהם. ואז יזכו שיחיו ויפרו וירבו כדי שיוכלו למלאות כל הארץ כדרך שנאמר עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. וזהו טעם כל המצוה וגו׳. וטעם ורביתם. וטעם הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם שהיא כוללת כל הארץ. וע״ז הדרך נוכל לפרש מ״ש כל המצוה כמו שדרשו רז״ל כלת המצוה. אם התחלת גמור. ובשכר זה השי״ת יגמור ליתן לכם כל הארץ כולה:

33. Eikev.3

    וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך וגו׳. יש לדקדק ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. ומה טעם לחזור ולכפול אלו הדברים בעצמן למטה באומרו השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך וגו׳ המוליכך במדבר הנדול והנורא. נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך. למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ולמטה פירש הדברים יותר בהרחיבו באמרו במדבר הגדול והנורא נחש שרף וגו׳. ובכאן קיצר לומר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך וגו׳. ועוד למטה אמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך. ולא אמר אשר לא ידעת כנזכר כאן. ועוד כאן אמר וזכרת ושם אמר השמר לך פן תשכח וגו׳. היל״ל גם שם לשון זכירה וזכרת וגו׳. ואפשר לפרש שכוונת אלו הפסוקים לרמוז לנו ענין נס נפלא שנעשה עמהם בענין המן בין בתחלה בין בסוף. והוא מ״ש רז״ל (קדושין ל״ז) שהמצות שהוציאו ממצרים הספיקו להם עד י״ז באייר שירד להם המן ואכלו מהם ס״א סעודות. עוד אמרו שאותם המצות טעמו בהם טעם מן והכריחו זה ממ״ש ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו׳. והקשו והרי הם חסרים אלו השלשים יום ותירצו שהמצות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן. ג״כ אמרו שהמן שלקטו מיום שפסק המן דהיינו בז׳ באדר שמת משה הספיק להם עד שאכלו מתבואות הארץ דכתיב וישבות המן ממחרת וגו׳. באכלם מעבור הארץ דהיינו ט״ז בניסן. וזה ודאי היה לחמלה על ישראל להרגילם כאשר ישא האומן את היונק שברחמיו התנהג עמהם בדרך ארץ ובדרך הטבע שלא יהיו נזוקין כלל באכילתם שאם היה נותן להם מיד המן והוא מזון דק שמלאכי השרת נזונין ממנו אינן יכולין לסבלו שהרי הם נהוגין במאכל גופני ושינוי וסת מזיק להם. לכן התחיל לענותם שלא לאכול מהמזון הגופני כי אם מעט מזער. ואפילו אותו המעט היו טועמין בו טעם מן כדי שיהיו קרובין לאכילת המן עצמו ולא יזיק להם. וזהו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. וכל זה היו אותם הל׳ יום הראשונים. ולכן לא הזכיר בכאן ויאכילך את המן ארבעים שנה שלא היה זה הענין אלא אותם השלשים יום הראשונים לבד. וכן עשה להם בסוף כשרצה להכניסם לארץ לא האכילם מיד הלחם הגופני סמוך למן שודאי הוא מזיק להם יותר. לכן ענה מז׳ באדר עד י״ו בניסן להאכילם מן מעט מזער ממה שלקטו בו ביום שפסק. ולכן אמר בזה אשר לא ידעון אבותיך. ולא אמר אשר לא ידעת שהרי זה היה בסוף הארבעים שנה. והכונה באותם הימים שצמצמו על עצמן לאכול לחם צר והם כבר ידעו מענין המן כל הזמן שעבר. ולכן נפרש ונאמר שכונתו להזכירם הנסים הגדולים שנעשו להם כענני כבוד ובבאר ובמן שהיו בזכות שלשה רועים משה אהרן ומרים. וכבר ידעת שכשמתה מרים פסק הבאר. וכשמת אהרן פסקו ענני כבוד וחזרו בזכות משה כל הזמן שהיה קיים. וכשמת משה פסק הכל הבאר וענני כבוד והמן. ולזה אמר פן תשכח כלומר לפחות לא תשכח אלו הקרובים שנעשו בהם נסים מקרוב בסוף הארבעים שנה והם ענני כבוד והבאר. ועליהם אמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב שהיה הענן הורג אותם. ג״כ צמאון אשר אין מים והוא הוציא לך מים מצור החלמיש בענין הכאת הסלע. וג״כ המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך וגו׳. וזהו להיטיבך באחריתך כמו שפירשתי שכל זה היה לתועלתכם הרי רמז בכאן כל הג׳ דברים. וג״כ למעלה רמזם ברמז. וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך. וזה ירמוז לענני כבוד ולבאר שהיו עמהם כל הארבעים שנה. ולזה אמר וזכרת כאדם שזוכר הראשונות. ואמר ג״כ כל הדרך לרמוז על כל הארבעים שנה שהנהיגם בענני כבוד ובבאר. ומ״מ היה להם עינוי בכל המסעות שהיו נוסעים וחונים ממקום למקום וזהו למען ענותך. ואח״כ אמר ויענך וירעיבך לענין המן. וכונת הפרשה הזו להזהירם בתחלת כניסתם לארץ שלא ישכחו נסי השי״ת ונפלאותיו תמיד שזה גורם להם לקיים מצות השי״ת כמו שנאמר אחריו ושמרת את מצות ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳. שבזכות קיום המצות יכנסו לארץ. וגם אחרי כן שנכנסו הזהירם שיזכרו ג״כ נסי השי״ת ונפלאותיו אשר עשה עמהם. כדי שישמרו מצותיו כמו שאמר השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וגו׳. כי. בזה יתקיימו בארץ כמו שנאמר ויתן להם ארצות גוים וגו׳. בעבור ישמרו חקיו וגו׳. עוד זכר להם ענין המן כדי ליקח ממנו שתי תועלות. א׳ מעלת הבטחון שיבטח האדם בשי״ת ולא יאמר מה אוכל למחר. והב׳ מיעוט התאוות וההסתפקות במוכרח ולא ירבה במותרות כמו המן שאחד המרבה ואחד הממעיט. ועוד בלתי אל המן עיניהם. ואלו השתי תועלות הא׳ לעניים והב׳ לעשירים. ולזה כנגד העניים ללמד להם מדת הבטחון אמר ויענך וירעיבך וגו׳. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו׳. שבזה יזכו לתורה מצורף לזה היסורים. כמו שנאמר כי כאשר ייסר איש את בנו וגו׳. שהתורה לא ניתנה אלא ע״י יסורין. וכנגד העשירים אמר השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך וגו׳. פן תאכל ושבעת וגו׳. ומ״ש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳. זה בא להודיענו סוד גדול ועיקר גדול והוא כי כל הדברים שבזה העולם אע״פ שהם מתנהגים ע״פ הטבע מ״מ הכל תלוי כמו שנאמין שחיי האדם הם תלויין בכחו ית׳. והוא הנשמה שנתן באדם שהוא עיקר חיות האדם. וכשתסתלק ממנו הוא מת ובטל מן העולם. כן כל מה שברא בעולמו לצורך האדם להיות ניזון בו. אלמלא כח החיות המתפשט באותו הדבר מלמעלה אם מעט אם הרבה אותו הכח הוא הזן את האדם. ויש שמתפשט בו הרבה כמו הלחם שהוא זן את האדם בעצם. ויש שמתפשט בו מעט מזער כמו הפירות שאינם זנים האדם כי אם מעט. ואע״פ שהכל נברא מד׳ יסודות מ״מ כולם תלויים בכחו ית׳ ובמה שמתפשט בהם מלמעלה שאין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל מלמעלה שבכחו הוא גדל. ואותו המזל תלוי בכחו ית׳ וזהו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. כלומר על גוף הלחם לבד כי אם על החיות המתפשט בו. וזהו מוצא פי ה׳. ואמרו על כל מוצא. ע״ד שאמרנו שיש שמתפשט בו הרבה ויש מעט. ובפרט הלחם היורד מן השמים כמו המן שהוא מזון שמלאכי השרת ניזונין בו ודאי שהוא יותר חשוב מלחם הארץ. והוא זן יותר ויותר מלחם הארץ בעבור החיות המתפשט בו יותר ולכן הספיקה להם החררה שהוציאו ממצרים בעבור שהיו טועמין בה טעם מן שהוא דבר שיש בו חיות עליון שהוא זן יותר מלחם הארץ. ויש לפרש ולמען נסותך מלשון התרוממות כמו הרימו נס. שאכילת המן גרמה להם שלימות גדול בענין התורה. ע״ד לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וזהו להיטיבך באחריתך לעולם שכולו טוב. ואין זה אלא בשלימות התורה. כי היה יכול ית׳ להוציא להם לחם מן הארץ בכל יום כמו שאמרו בענין בהמות בהררי אלף. שאלף הרים מגדלין לה עשבים שאוכלת בכל יום. אמנם עשה להם שיהיו ניזונין בלחם שהוא מן השמים בעבור שרצה שיהיו דברי תורה נקבעים בלבם. והתורה היא לחם השמים. ע״ד לכו לחמו בלחמי והמן הוא בא ממקום התורה בעצמה שהוא מהטל היורד מלמעלה ממקום עליון וניזונין בו מלאכי השרת. וכל מה שיורד למטה הוא מתגשם. (הרס״ו זללה״ה):

34. Eikev.4

    כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וגו׳. עיין פי׳ פ׳ זו בספרי. ויש לעיין מה טעם הכפל כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו׳. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ופעם לשון יחיד ופעם לשון רבים. ופעם לשון ביאה ופעם לשון העברה. ויש לפרש שהכתוב מדבר בארץ סיחון ועוג ובארץ ישראל שמעבר הירדן והלאה כי אף ארץ סיחון ועוג טובה היא מארץ מצרים. ולזה אמר כנגדה כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה אמר לשון יחיד. כננד בני גד ובני ראובן שהם מעטים לגבי שאר ישראל. ולא אמר לשון העברה דלא שייך העברה. וכנגד שאר ארץ ישראל אמר והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות. והוסיף בה שבח אחר. ואמר ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה משא״כ בארץ סיחון ועוג. שהכתוב קראה טמאה. כדכתיב ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם. ומ״ש אשר תזרע את זרעך והשקית לא היל״ל כי אם אשר תשקה ברגלך דפשיטא שמה שהוא זורע הוא משקה. אבל נתכוין לומר שארץ מצרים אין בה כי אם הזרעים לבד לא האילנות וכשרז״ל כגן ה׳ לאילנות. כארץ מצרים לזרעים. וגם בזרעים אינם רק ע״י טורח. וז״ש והשקית ברגלך. ואם היה מקום גבוה לא יצלח לכלום משא״כ בארץ ישראל. וזהו שאמר ארץ הרים ובקעות וגו׳. (הרס״ו זללה״ה):

35. Eikev.5

    כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה. וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך. ושמרת את מצות ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא *שמעתי משם החכם כמוהר״ר י״ט צהלון ז״ל שיובן ע״ד חז״ל בגמ׳ (בירושלמי דברכות פ״ה ה״א) שמי שנשכו הערוד אם הערוד יקדים למים ימות הנשוך. ואם האדם יקדים למים ימות הערוד. ובאותו החסיד המציא האל ית׳ לפניו מעין מים וניצל. וזהו שאומר הפסוק שהמדבר היה מקום נחש ושרף והוא מקום צמאון כדי שלא יקדים הערוד למקום המים. אבל לך המוציא לך מים מצור וגו׳ כדי שיהיה לך מוכן לקדום אליו:נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה:

36. Eikev.6

    וראוי להעיר באלו הכתובים. ראשונה באומרו כל המצוה. היה לו לומר המצוה אשר אנכי וגו׳ את כל המצות וגו׳. ב׳ אומרו אשר אנכי מצוך אשר ה׳ מצוה אחכם או אשר ה׳ צוה אתכם מבעי ליה כי משה לא היה המצוה כי אם שליח המצוה. ג׳ אומרו אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות מבעי ליה שנכנס בלשון יחיד כאומר מצוך. עוד למען תחיה ותרבה ותירש את הארץ מבעי ליה. עוד תשמרון לעשות תעשו מבעי ליה. ד׳ באומרו למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. הנה סדר הראוי לומר למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ ורביתם וגו׳. כי אלו הדברים היו סמוך למיתתו ותיכף נכנסו לארץ וירשוה. ואחר כך באורך הימים נתרבו. ולזה היה לו לומר וירשתם ורביתם. ה׳ אומרו אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. הנה אחר שהוא ית׳ מושבע ועומד יראה כי אף על פי שלא ישמרו המצות יירשוה אחר שהוא ית׳ מושיע וכו׳. ו׳ באומרו וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה היה לו לומר כמו שאמר בסמוך המוליכך במדבר וגו׳. למה אמר כל הדרך. עוד אומרו זה ארבעים שנה ידוע הוא. ועוד למען ענותך לנסותך לדעת וגו׳. שהאל ית׳ יודע מצפוני הלבבות בלי נסיון. ועוד הנה הסבה שנשארו ארבעים שנה במדבר הוא לפי עונש המרגלים. א״כ למה אמר למען לדעת את אשר בלבבך וגו׳. ז׳ אומרו ויענך וירעיבך יראה כפול שכבר נאמר למען ענותך לנסותך וגו׳. ועוד יראה שהנסיון הוא במדבר עם הענוי ובמן הוא הענוי בלי נסיון. ואחר זה אמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך לנסותך וגו׳. לא נפל זה השינוי במקרה. ח׳ אומרו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ובסמוך אמר אשר לא ידעון אבותיך וגו׳. ט׳ אומרו למען הודיעך וגו׳. יראה שהוא נותן טעם למאכל המן. והנה לא יתן וזה שהוא אמר לא על הלחם לבדו יחיה האדם. והנה בהאכילו המן שנקרא לחם כאומרו הנני ממטיר לכם לחם. הנה יתחייב כי לא יחיה האדם כי אם על הלחם. וא״כ באומרו כי לא על הלחם לבדו אינו טעם. ועוד מהו מוצא פי ה׳ שזכר כי אין כאן כי אם המן. י׳ אומרו שמלתך לא בלתה וגו׳. הנה יש להבין אם הכוונה שהאל ית׳ עשה להם דברים נכבדים כמו שיראה באומרו ויאכילך את המן וגו׳. שהאכילם לחם אבירים ומזון היותר נבחר ונכבד הנה בענין השמלה היה לו להלבישם חליפות שמלות בגדי משי ורקמה בכל יום כדי שידמו לענין המאכל. וא״כ באומרו שמלתך לא בלתה וגו׳ יראה שהוא דבר גרוע שלבוש אחד שישאר על האדם ארבעים שנה ומנעל אחד. עם היות שלא בלו ולא נקרעו מ״מ ודאי לא היו חדשים שזה הוא העונג שהוא מתפאר עליהם לכאורה שענגם בהרבה תענוגים. י״א אומרו וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו׳ מה הם אלו היסורין שאמר. עוד אומרו וידעת עם לבבך מהו עם לבבך. עוד אומרו ושמרת את מצות ה׳ אלהיך הרי כבר אמר כל המצוה אשר אנכי וגו׳. עוד מה הכפל באומרו ללכת בדרכיו וליראה אותו. עוד אומרו כי ה׳ אלהיך מביאך שיראה שהוא נתינת טעם למה שאמר ואין לו משמעות. עוד אומרו ארץ נחלי מים ארץ חטה וגו׳ וכל אלו השבחים אין זה מקומם. עוד אומרו פן תאכל ושבעת וגו׳ ורם לבבך וגו׳ היל״ל כאשר תאכל ושבעת וגו׳ פן ירום לבבך וגו׳. עוד אומרו המוליכך במדבר וגו׳ המאכילך יראה כפל שכבר זכר זה בתחלה. עוד אומרו ואמרת בלבבך שהיל״ל פן תאמר בלבבך. ואמנם מה שיראה בזה הוא לפי שתכלית האדם ובפרט האדם הישראלי להשלים נשמתו רוחו ונפשו. ולפי שהגוף מרכבה לנפש והוא כסוס ללחום מלחמת מצוה הנה בזה ראוי שיספיקהו ההכרח מצרכי הגוף. והענין שבנטות האדם אחר תאות חומרו ודאי שכל התכלית שאליה מגמת בריאתו. והמשל בבני אדם שנטו אחר תאות חומרם הוא משל לאנשים רוכבי הים באניה ללכת לעיר גדולה למען יחיו בה ויצליחו ויעלו במעלות רמות ונשאות לפני מלך המדינה ויעמדו לפניו לשרתו ולשבת ראשונה במלכות. ויהי בלכתם דרך אניה בלב ים ותשא אותם הרוח באי אחד מאיי הים מקום אריות ונחשים והררי נמרים ויחתרו לצאת אל היבשה להטהר ולהתרחץ ושמו על לבם שיזהרו מסכנות האי ההוא ויצאו וראו אבנים טובות ומרגליות במקום ההוא ועפרות זהב לה וציצים מזהירים ונצנים נותני ריח ומכל מיני מגדים ומעינות מים קרים על נפש עיפה. ומזה ומזה כל עץ נחמד למראה ותאוה לעינים וטוב למאכל. וייטב בעיניהם המקום מאוד ויתפתו בתענוגיו וביופיו ויתרחקו מהאניה ושכחוה. ושכחו את דרכם גם את המקום אשר אליה היתה מגמת פניהם ונשארו שם משתעשעים ומתעתעים עד אשר הלכה הספינה לדרכה. ויחלק עליהם לילה ואז יצאו עליהם מכל צד ומכל פנה אריות טורפים וצפעונים נושכים ונחשים שרפים. ולא הועילו אליהם ולא הצילום אבניהם היקרות ונצניהם המאירים גם כספם וזהבם. וכל אשר בזזו לנפשם השליכו. ויצעקו איש אל אחיו צעקה גדולה ומרה. ויאמר האחד אוי לי כי לא יועילני ממוני אוי לי שאבדה ממני מלכותי וקומי. ואמר האחר אוי לי שהתרשלתי בחק מלכי ולא נשאר בידי מכל הטוב הזה אלא אנחה אין תכלית לה ושכונה נחשים וצפעונים מפרישים ואריות ודובים ונשיכות חיות ועקרבים עם תוספת בזיון וחרפה וכליון. זהו המשל הנפתים בתענוגי העולם הזה. וילכו אחר תאות חומרם במותרות בלתי הכרחיות והנמשל מבואר אין להאריך בו. והנה פרי האדם ותכלית בריאתו הוא העם הישראלי. ובהיותם במצרים זכר ה׳ בריתו את אברהם וגו׳. ויבחר בם להיות לו לעם סגולה וחבל נחלתו. והנה לקיים בריתו אתם אע״פ שלא נתעוררו מעצמם להשלים נפשם הנה בחסדו ית׳ העיר רוחם בשלוח להם נביאו משרע״ה והוציאם ממצרים. ולפי שהורגלו באויר מצרים המעופש בדעות ואמונות כוזבות כמו שארז״ל (שוח״ט הובא בילקוט פ׳ ואתחנן) גוי מקרב גוי מה אלו וגו׳. והנה להכניסם לארץ דרך ארץ פלשתים קרוב הוא ועדיין הדעות הנפסדות קבועות בשכלם כנזכר. ולזה הוצרך מירוק וזכוך להוליכם במדבר ארבעים שנה שבאורך הזמן יספיק להעתיקם ממדרגה למדרגה עד שקצה האחר הפך הראשון. ולא יוזקו אחר שהיה בהדרגה מעט מעט. וזהו שארז״ל (ברכות ה׳) ג׳ מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל ולא נתנם אלא ע״י יסורין וכו׳. עיין מש״כ בו בביאורי על קצת פי׳ משלי ע״ש. והנה הסבה אצלו שהוליכם במדבר לב׳ תועלות. א׳ להעתיקם מרוע מזג הקנוי להם במצרים. ב׳ להרגילם בדרך השלימות. ר״ל בדרך השתמש האדם בטובות זה העולם שהם מפתים בני האדם ומטרידות אותם מחלקם בחיים. ולזה האל יתברך בחסדו הגדול הוליכם במדבר להרגילם ולהדריכם איך ישתמשו בתאות זה העולם כאשר יתבאר בס״ד. והענין שמי שהוא בעל נפש בעסקיו בעולם הזה ר״ל בתאותיו צריך שיהיה כמו בעל ההשבעות והקמיעין המבין בלקיחת הנחש שהוא ירא מסמו ומארסו והוא מוציא צרי לתקן התוריק הגדול להחיות נפשו מכל הארסים הממיתים. אמנם הסכל כשיביט בו וירצה להדמות אליו חושב שהוא לקחו בעבור שישרה צורתו בעיניו כי משבצות זהב רקום לבושו. וג״כ בעבור נועם מישושו לידיו וערבה חברתו לפניו. וכשחשב זה לקחו ג״כ להתפאר בו ולהתפלא בעיני רואיו. ולא ידע כי בנפשו הוא עד שנשכו הנחש וימיתהו בסמו. כן תאוות זה העולם הם ממיתים כמו הנחש מפסידים הנפש. והחכם שיש בו שלימות הנפש בעסקו בתאוות העולם הזה לקחת מהם ההכרח יצטרך חכמה כ״ש להנצל מרעתם. והענין שלא יקח כי אם המוכרח שבלכתו אחר התאוות ישתקע בהם וימות מיתת הנפש. ואחר ההצעה הזאת יובנו הכתובים בס״ד:

37. Eikev.7

    כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו׳. ירצה שזאת המצוה אינה מצות האל ית׳ לישראל כמו שחשבו המפרשים ז״ל. אלא משה רבינו ע״ה בעת פטירתו דבר להם לישראל כל משנה התורה. וכאן מצוה אותם מצוה אחת שהיא נחלקת לב׳ חלקים. והיא בכללה מצוה א׳ שמצוה אותם שהוא סייג לתורה בכללה. והענין שכללות מצותו היא להזהיר לישראל ולומר להם אחר שהם נכנסים לארץ ישראל והארץ בטבעה שלימה מכל טובות הגופניות כמו שיזכור. לזה אמר להם הזהרו שלא תלכו אחר התאוות ומותריהם ותאכלו לשובע שהוא רמז למותר יותר מן המוכרח שזה הוא תכלית המרי שכאשר ילך האדם אחר התאוות בודאי ישכח את האל ית׳ כנזכר. ולזה הזהירם לקחת ההכרח לבד וזהו חלק אחד מהמצוה. והחלק הב׳ ממנה הוא. שאם עברו בעת מה ואכלו לשובע ונמשכו אחר המותרות. הנה ראוי שיעשו רושם מה שלא ימשכו אחריהם. והוא לברך את ה׳ שכאשר יגידו בפיהם שהטובות כולם ממנו ית׳ והוא המציאם. הנה אז ודאי לא ימשך מהם הנזק הנזכר. ולפי זה זאת המצוה היא ב׳ חלקים. ולז״א כל המצוה. וביאר שזאת המצוה היא מאת משה כנזכר. שהוא סייג גדול לדברי תורה כולם. וז״א אשר אנכי מצוך היום. ר״ל היום שהוא סמוך למיתתי אני מצוכם על הדבר הזה. שאין עת יותר ראוי להזהיר על זה כיום הזה. כמו האדם בעת מיתתו שיצוה אל בניו להתנהג בדרך הטובה ולהתרחק מדרך הרעה שהמצוה שתהיה בזה העת השאר חקוקה בכח הזוכר ולא ישכחו אותה הבנים לז״א אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. ונכנס בלשון יחיד ויצא בלשון רבים. אפשר שזאת המצוה אינו מצוה אותה לדור הזה לבד אלא גם לבאים אחריהם עד עולם. ולזה יצא בלשון רבים בעשיה. וביאר שזאת הצוואה היא סיבת כל הטובות כולם. והענין שכאשר ישתמשו בדברים החומריים ומגמתם שלימות נפשם. בזה לא ישלוט בהם המזל והמערכה. שכל הדברים הם תלויים במזל. ולא בזכות האדם. ולז״א שבשמירת זאת המצוה כנזכר יזכו לג׳ אלו בלי ספק וז״א למען תחיון כנגד חיי ורביתם כנגד בני ובאתם וירשתה את הארץ כנגד מזוני שהוא ארץ חטה ושעורה וגו׳. או ירצה למען תחיון לומר שבשמירת זאת המצוה יהיה להם החיות האמתי והוא חיות הנפש. שבהחלש החומר יחיה ויגבר השכל שהוא החיות האמתי. ולפי שבחולשת הגוף ימעיט פריה ורביה. לז״א ורביתם. ר״ל שיתרבו ע״ד נס. וג״כ יירשו את הארץ כאשר נשבע ה׳ לאבותם. והענין שבשבועתו לאברהם אמר כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ור״ל כי יהיו נצחיים בה. וז״א כאשר נשבע לאבותיך כנזכר ולזה יותר השאלה הד׳. וקודם מצותיו הקדים הקדמה לאמת בה דבריו שיאמר. ואמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר. ירצה התבונן מה הסיבה שהניח אתכם ארבעים שנה. ר״ל כל הזמן הארוך הזה. וג״כ במדבר שמם. שהסיבה בזה היא למען ענותך לנסותך וגו׳. ירצה למען אשר הורגלו במצרים בעפוש התאוות הגופניות והדעות הנפסדות כדי להעתיקכם מהם. לזה ענה אותך והרעיב אותך באורך זה הזמן במקום שמם. שבזה המקום תעתקו מאותם הקנינים שהייתם בהם מורגלים בארץ מצרים. וז״א לנסותך ר״ל להרגילך. כדי שתהיה מורגל בזה הענין כדי שתשמור מצותיו. שאם היית נשאר באותו המזג שהיית מורגל א״א שתשמור מצותיו. אמנם בהרגילך בזה המדבר. פעם תשמור ופעם לא כי כן הוא מי שירגיל עצמו כדי ליעתק מדבר אל דבר פעם יטעה ופעם לא. שהכונה בענין ההרגל אינה עשיית הדבר כי אם ההרגל לבד. ולזה לא היו נענשים ישראל במדבר עונש הראוי על מעשיהם אלא בקצת תפלה היה סולח להם. וזהו התשמור מצותיו אם לא. ולזה היתה סבת אורך זה הזמן במדבר. וז״א זה ארבעים שנה להראות על ההפלגה והגוזמא. וג״כ ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו׳. ירצה כדי לאמת הקדמתו כנזכר. ביאר זה במופת חותך וזה דבר נסתר מעיני כל ישראל שאכלו המן בין דור ראשון בין דור אחרון הנכנסים לארץ. והענין מה הסיבה שלא נתן להם האל ית׳ לחם חטה ובשר שור והאבטיחים ובצלים וכל הדברים שהיו רגילים בהם. וג״כ למה לא נתן להם מהלחם ר״ל מהמן שיעור מספיק ר״ל שיעור מה שיאכלו כדי שבעם ויותירו. אמנם הוא לא נתן להם כי אם מלא העומר לגולגולת. והנה בני אדם הם מתחלפים בשיעור אכילתם יש מי שאוכל ככר אחד וישבע ויותיר ויש שאוכל ב׳ ככרות וישבע ויש ד׳ ויותר שכל א׳ לפי מזגו ובריאותו וכחו. והנה אחר שהפחות והחלש בישראל היה מספיק לו מלא העומר ולא פחות. א״כ הגבור שבהם לא היה מספיק לו בעומר אחד ולא בשני עומרים. ודוחק לומר שהגבור היה נעשה עמו נס באכילתו. והחלש היתה אכילתו כפי הטבע. אמנם הכונה בזה היתה כדי לענות אותם בחסרון המזונות והרעיבם שלא היה נותן להם אלא המוכרח כדי חייהם לא כדי להתענג ולשבוע במותרות כי אם לחם ומים המוכרח. והכונה בזה להגיד שאין שלימות האדם כי אם בקיום מצות ה׳ אלהיו כפי האפשר לאדם. אמנם הגוף שאינו אלא כסוס לרוכב שאם היה אפשר שיתקיים הסוס בלי אכילה כלל היה יותר טוב לרוכב ולזה לא יתן לסוס כי אם שיעור שיתחזק בו. לא שיעור שיתענג בו. וג״כ אינו נותן לו שקדים למאכלים ערבים כי אם השעורים ומים. לא זולת. שאחר שהכוונה להתחזק לא זולת. וכן הענין בקיום הגוף אחר שתכלית האדם ובפרט ישראל אינו אלא בקיום התורה והמצות. לזה לא היה נותן להם מהמן כי אם ההכרחי לקיומם. וז״א ויענך וירעיבך באכילת המן. וז״א ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ר״ל היוצאים ממצרים שאכלו את המן בתחלה. והכוונה לומר שאין מי שידע מהם סבת זה שלמה היה מענה אותם במיעוט המן ובמיעוט האכילה. והנה עתה גילה להם משרע״ה הסבה בזה ואמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. ירצה שהסבה שהיה מסגף חומרם במיעוט המאכל להעיר ולרמוז להם כי לא יחיה ויתקיים האדם מצד מה שהוא אדם בלחם לבד שבזה לא יחיה מצד מה שהוא אדם. אמנם מצד שהוא ב״ח. כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. ר״ל שחיות וקיום האדם מצד מה שהוא אדם הוא על כל מוצא פי ה׳ שהם המצות המקובלות מפי השם והוא הקיום לאדם. והרוב מהם יועיל יותר. וז״א כי על כל מוצא וגו׳. אמנם בענין הלחם ואם הוא מעט לא יחיה האדם מצד מה שהוא אדם. ואחר שקיום האדם הוא במצות לזה היה מענה אותם והרעיבם במיעוט שיעור אכילת המן כנזכר. וג״כ במותרות המלבושים לא היה להם כי אם ההכרחי וז״א שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה. ר״ל שלא היה להם אלא ההכרחי. והוא שלא היו להם בגדים בלוים וקרועים כי אם לא בלויות ולא חדשות. וג״כ לא היו נזוקים מההליכה שכל זה הוא ההכרחי לבד וכל זה כדי לדעת עם לבבך. ר״ל כדי שתבין שכל זה הוא אינו לעינוי כי אם כדי ליסרכם כאשר ייסר איש את בנו. ר״ל כמי שאיש השלם לא יתן לבנו כי אם המוכרח מהמאכל. ואין הסיבה בזה מפני מיעוט המאכל כי הוא נשאר עד שמשליכו באשפה. אמנם הסבה בזה הוא כדי ליסרו ולהרגילו ולהדריכו בדרך הישרה שלא יהיה זולל וסובא. ולזה מרגילו בקטנותו במוכרח. ועם היות שיצטער בזה הוא הנאתו. ואחר שהקדים כל זה בא לצות מצותו. והוא אומרו ושמרת את מצות ה׳ אלהיך. ר״ל שתשמרו התורה ללכת בתמידות בדרכיו וליראה אותו. ואם תאמר והרי כבר מוזהרים מהאל ית׳ על זה. ומה הסבה על זה הצווי. לז״א שהסבה שאני מצוה אתכם על זה. לפי כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו׳. ואחר שאתם נכנסים לארץ שהיא זבת חלב ודבש. ויש בה כל הדברים והתענוגים הגשמיים בריבוי מופלג. לזה אני ירא שמא תשתקעו בתענוגיה. וזה אחר שהיא ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. ר״ל שכאשר תאכל לחם לא תאכל אותו בסיגוף ועניות כי זה א״א אחר שלא יחסר כל בה. ואחר שזה כן. לזה אני מזהירך וזכרת את כל הדרך וגו׳. ויענך וגו׳. ובזה ושמרת את מצות ה׳ אלהיך ולא תשתקע בתענוגיה. ואמר כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים ארץ חטה וגו׳. ירצה עם היות שיש בארץ ישראל שבחים אחרים יותר מאלו. הנה זכר אלו לתשובתם על שאמרו ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות. והנה אין להשיב על זה אמר כנגד מה שאמרתם המקום הרע הזה. הנה האל ית׳ מביאך אל ארץ הטובה שאוירה טוב ושוה המזג הפך המדבר. וכנגד אמרכם ומים אין לשתות כי אין שלילה החלטית לרמוז כי אינו נמצא כלל בשום אופן במדבר ולא במקום א׳ ממנו. ולזה אמר נחלי מים עינות ותהומות בבקעה ובהר. וכנגד מה שאמרתם לא מקום זרע אמר ארץ חטה וגו׳. וכנגד מה שאמרתם ותאנה וגפן ורמון אמר גפן תאנה ורמון. והנה אמר ארץ זית שמן ודבש ירצה עתה בא לשבח ארץ ישראל. והענין שנמצא בא״י ענין א׳ מה שלא נמצא בשום ארץ מהארצות. והוא שטבע הארצות החמות יצליח בהם נטיעת התמרים אבל לא נטיעת אילני הזית. אמנם הארצות הקרות יצליחו בהם הזיתים אבל לא התמרים. ולא תמצא בעולם ארץ שיצליחו בה שניהם יחד כי אם א״י והטעם לפי שהיא באמצע הישוב ושוות המזג. וז״ש ארץ זית שמן ודבש. ומה נחמד שהפסיק במלת ארץ באמצע הפסוק לפי שהוא ענין אחר לשבח בארץ ישראל שהיא שלימה בכל שלימות שבכל העולם. ועוד שיש בה שלימות שאין בכל העולם כמותו כנזכר. ואמר ואכלת ושבעת ירצה אחר שהיא רבת הטובות הגופניות. הנה א״א שלא יאכל האדם כדי שבעו ואין תקנה לזה כי אם וברכת את ה׳ אלהיך. ולומר שבח על הארץ הטובה אשר נתן לך. שבזה ישמעו אזניך ולבך ישכיל כאילו הטובות נתנם לך בעבור שתשמור מצותיו. ולזה עם היות שתשבע מתענוגיה לא יטעה האדם ולא יגיע לו נזק. ולפי שהשובע סבת והתחלת כל הפשעים כולם לז״א השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו כי זה בלי ספק נמשך מן השובע ומרדיפת התענוגים. וז״א פן תאכל ושבעת. ר״ל איני ירא אלא שמא תאכל ותשבע ותרדוף אחר התאוות והמותרות והיא השביעה מן האכילה שהמאכל הראוי הוא להסיר הרעב. וג״כ תבנה בתים טובים ונאים בארזים מצויירים שהבית הראוי הוא למחסה מחמה וממטר לא זולת. וג״כ ובקרך וצאנך ירביון ששיעור המקנה הראוי הוא מה שאמר הכתוב ודי חלב עזים ללחמך ולחם ביתך וגו׳ לא זולת. וג״כ וכסף וזהב ירבה לך ששיעור הכסף וזהב הוא כדי לקנות די מחסורו לבד. כמו שאמר הכתוב הטריפני לחם חקי וג״כ וכל אשר לך ירבה. אפשר שרמוז על ריבוי הנשים שהם מיוחדים לאדם לבדו בלי שיתוף אחרים. והנה בריבוי כל אלו התאוות הנה באמת ימשך ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך וגו׳. המוליכך במדבר וגו׳. המאכילך מן במדבר וגו׳. וכאן אמר אשר לא ידעון אבותיך לבד. שהכונה זה הדור כבר ידעו זה הסוד במה שאמר להם למען הודיעך וגו׳. אמנם אבותם הדור הראשון לא ידעו זה הענין כנזכר. וכל זה היה למען ענותך ולהרגילו שתהיה מורגל בהכרחי. ולזה להיטיבך באחריתך. ר״ל שכאשר תירש הארץ יהיה טוב לך שלא תלך אחר התאוות שכבר הורגלת בזה. והנה אחר שתאכל ותשבע ובתים טובים תבנה וגו׳. הנה באמת תשכח כל אלו הדברים וזה שלא נעשו אלא כדי שתזכור אותם ולא תשבע. ואחר שתשבע הנה בודאי תשכחם שאם לא תשכחם לא היית שבע. והנה אחר אשר טבעת ביון התאוות אין רפואה לך כי אם להבין מה הוא סבת אלו הדברים כלומר מה סבה שקנית אלו הדברים. אמנם מה שתחשוב לכאורה הוא שאתה הוא הסבה בזה. וכפי האמת אתה הוא הסבה הקרובה בזריעה ובחרישה ובמקח וממכר וכיוצא. וז״א ואמרת בלבבך ולא אמר פן תאמר. שכפי האמת כך הוא שאתה הוא הסבה. אמנם ראוי לך לזכור הסבה הרחוקה שהיא סבת הסבות והוא האל ית׳. וז״א כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולזה אין לך רפואה כי אם בהשכילך הסבה הרחוקה באלו הטובות ובזה תזכור מצותיו שאם יהיה לך שכחה גם בזה. וזה שכאשר תשכיל הסבה הרחוקה הניע עד המערכות ולא תוסיף לעלות לסבת הסבות וזה ודאי טעות עע״ג. וז״א והיה אם שכוח תשכח את ה׳ אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם וגו׳. העידותי בכם וגו׳. שודאי אין לכם תקנה אחר שכבר היה להם השכלה להשכיל הסבה הרחוקה וטעות ויחסת זה למערכות:

38. Eikev.8

    ובמדרש ש״ר פ׳ כ״ה וז״ל הוא מרומים ישכון. הה״ד כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳. אל שלחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. וכביכול הקב״ה מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו שנאמר והם תוכו לרגלך. והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים. ואח״כ מברכין לבעל הסעודה והכל חולקין כבוד להקב״ה שהוא יצוה לברך והקב״ה אומר למיכאל ברך ומיכאל לגבריאל וגבריאל לאבות העולם. ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עילם ונותנים את הכוס לפניו. ונוטל את הכוס ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. ועליהם שבח דוד ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. כי ה׳ אלהיך מביאך וגו׳. על זה נאמר הוא מרומים ישכון עכ״ל. ויש להעיר א׳ מה הוקשה להם ז״ל בפסוק הוא מרומים ישכון עם פסוק כי ה׳ אלהיך מביאך וגו׳. עוד באומרו אל שלחן שהוא ערוך בתוך הגן סמוך לאומרו כי ה׳ אלהיך מביאך וגו׳. יראה שיחזור על ישראל. והנה מדברי חז״ל יראה שהשלחן הוא לאבות העולם והצדיקים. עוד אומרו אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים מהיכן משמע שלחן ערוך בתוך הגן וגו׳. ועוד אומר וכביכול הקב״ה מיסב בראש והאבות והצדיקים יושבין לרגליו שנאמר והם תוכו לרגלך וגו׳. והנה לא ידענו אימתי יעשה זה אם בזה העולם או לעולם הבא או לתחיית המתים. והיל״ל לעתיד לבוא יערוך שלחן וגו׳. עוד אומרו והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים. והיל״ל והקב״ה מאכילן מכל מיני פירות שבגן עדן ומעץ החיים. אמנם מלשון המאמר יראה שלא יאכלו כי אם מעץ החיים א״כ מיני פירות למה לי. ועוד אומרו ואח״כ מברכין לבעל הסעודה מברכין להקב״ה מבעי ליה. ועוד אומרו והכל חולקין כבוד להקב״ה שהוא יצוה לברך. והנה אין הכבוד אלא למי שמברך לאדם שיצוה לברך. ועוד מיכאל וגבריאל איך יברכו. והם מלאכים ולא אכלו מהסעודה. ועוד למה לא יברך מיכאל וגבריאל. ומדרך המוסר שהקטן יאמר לגדול ממנו ברך ומברך ולמה כאן הגדול נתן לקטן ולא בירך הגדול כי אם הקטן שבהם. עוד אומרם המלך שביררנו הוא יברך. והנה הדין הוא מלך ות״ח ת״ח מברך או מלך וכ״ג כ״ג מברך ומה טענתם המלך שביררנו וכו׳. עוד אומרו כוס ישועות אשא ולמה נקרא כוס ישועות. אמנם מה שיראה בזה המאמר הוא לפי שחז״ל הוקשה להם פסוק הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים. והנה המפרשים מפרשים אותו על חזקיה. והנה לא יצדק בו מרומים ישכון מצדות סלעים. וג״כ לחמו נתן וגו׳. וג״כ על הקדוש ב״ה יקשה למה תארו שישכון במרומים. הוא בשמים ישכון מבעי ליה. עוד מה טעם אומרו לחמו נתן מימיו נאמנים שהאל ית׳ אין אוכל ומהו כינוי לחמו ומימיו. עוד למה לא שבחו כי אם שנתן לחמו ומימיו מצד זה הוא מרומים ישכון. עוד הקב״ה לא יושג ואיך אפשר שיאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. וג״כ בפ׳ כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו׳. ארץ חטה וגו׳. יראה שאלו הדברים שלומות אליה. והנה אחר זה יראה שהם חסרון. שמהם ישבחו האל ית׳ כאומרו פן תאכל ושבעת וגו׳. ורם לבבך וגו׳. לז״א ז״ל והניחו משל נכבד לרמוז למה שכתבנו בפ׳ הפסוקים שבזה יותרו כל הספיקות בב׳ אלו הכתובים ואמרו כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳ אל שלחן ערוך בתוך הגן שבזה משבח ארץ ישראל שהיא טובה לפי שהיא בתוך הישוב שהוא מקום האויר היותר נאות למזג האדם. ומה נחמד אומרו שנאמר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים שהוא מדבר בא״י ולא בג״ע כי הוא לפני ה׳ ועיני ה׳ בה והוא באמצע הארצות המיושבות. וזהו אומרו בארצות החיים. וביאר שבאלו הטובות הגשמיות הנמצאות בא״י יהיו טובים כנזכר שיהיה הכנה למושכלות כנזכר לעיל. ותהיה מגמתם להשיג השלימות כדי לעבוד את האל ית׳. וז״א והקב״ה מיסב בראש והאבות והצדיקים יושבים לרגליו. הכוונה שיהיו נמשכים ממנו. והוא סבה להם ויאמינו שכל הדברים הם סבתם האל ית׳. כמו שביאר הרמב״ם בשתוף רגל בס״פ המורה. וביאר איך ישתמשו הצדיקים מתאוות הגופניות. ואמר והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים. וזה ירמוז למה שאמרנו לעיל בפי׳ הפסוקים על פסוק כי לא על הלחם לבדו וגו׳. וירצה שהשלמים יקחו מן הדברים הגשמיים השיעור ההכרחי לבד. אמנם הלקיחה בריבוי תהיה בדברים האלהיים ובמושכלות. וז״א והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מג״ע ר״ל טעם היות שנמצאו בא״י כל מיני התאוות הגשמיות ברבוי. על כל זה לשבוע ולהותיר לא יהיה כי אם מן התורה והמצות שהם עץ החיים. אמנם מן שאר מיני פירות ג״ע שהם התאוות הגשמיות שבא״י לא יאכלו לשובע כי אם להכרחי לבד לקיום הגוף וז״א ומאכילן מעץ החיים. ואמר שגם על ההכרחי יצטרך האדם לברך לבעל הסעודה. ר״ל לברך למי שהוא סבת אלו המזונות שלא יחשוב האדם בחרישה וזריעה כי הוא סבת אלו המזונות. אמנם האמת שהוא ית׳ הוא הסבה הרחוקה כנזכר. וז״א ומברכין לבעל הסעודה. או ירצה אומרו ואח״כ מברכין לבעל הסעודה ר״ל למי שהוא סבת המצאת המזון. ולפי שיש סבות רבות. הארץ והמטר והאדם והרוח והגלגל והשמש והמלאך הנה אין מי שיטעה בכל אלו. ר״ל שאין מי שיחשוב שאחד מאלו הם בעל הסעודה כלומר סבת המזונות. והכל חולקים כבוד להקב״ה שהוא סבת הסבות שהוא ית׳ הוא סבת ההשפעה בזה העולם. וזה באמצעות המלאכים. והמלאכים באמצעות הצדיקים. והסבה האמתית הוא ית׳ שהוא סבת הכל. והנה מי שירצה לשבח לאל יתברך צריך שידע נפלאותיו יתברך. או הרבה מהם. ולזה אבות העולם יחלקו כבוד לדוד המלך ע״ה ואומרים לו המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם. ירצה שנעשו עם דוד המלך עליו השלום הרבה נסים יותר מאבות העולם. ולזה מי שהוא כמוהו הוא שצריך לברך למלכו של עולם ולו נאה לברך. ואומרם המלך שביררנו. ירצה על דרך שפי׳ ז״ל על פ׳ אמרת לה׳ אדני אתה אמרו רז״ל אע״פ שאני מלך המלכתיך עלי. ירצה לפי שהמלך הוא ממאמר המצטרף למטה ממנו שהוא בערך העבד יקרא מלך. אמנם אינו מצטרף עם מה שלמעלה ממנו ולז״א אע״פ שאני מלך. והמלך אין לו הצטרפות למעלה כנזכר. עכ״ז בערך האל ית׳ אין לו אותו ההצטרפות שבזה יוכר גדלו ית׳ ויתפרסם שלא יקרא שום אחד בשם מלך בערכו ית׳. וכפי זה יאמרו המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם. כלומר שאין בערכו ית׳ שום כבוד שהוא סבת הכל כנזכר וז״א כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא והוא התנצלות שסבת ברכתו לא מפני גודל זכותו יותר מכל נברא אלא מפני שנעשו עמו ישועות ונפלאות יותר מכל אדם הוא ראוי לשבחו. וכל זה הוא בחסדו ית׳. וע״ז אמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ירצה שאלו הטובות הגשמיות טובים הם. אם יהיו כאשר ישתמשו בהם היראים הוי כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה. ירצה שבצד מה התענוגים הגופניים טובות. והוא כשישתמש בהם לצורך השכל כמו שאמר ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. אמנם בצד מה הם סבת השכחה כנזכר לעיל. וג״כ ע״ז נאמר הוא מרומים ישכון ירצה שהאל ית׳ יתעלה ויתרומם בעולמו. כאשר יהיה לחמו נתן מימיו נאמנים. ר״ל כאשר יודו בני העולם שהלחם והמים והמזונות שהם אוכלים ושותים הם שלו ית׳ והוא סבתם שבזה יוכר מציאותו ית׳ בעולם כאילו מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים. ירצה עם היות שהוא במקום רחוק כלומר שהוא סבה הרחוקה. ע״כ בהודאתנו זאת יוכר מציאותו. וזהו התכלית בזה העולם לפרסם יכלתו להאמין בהשגחתו כנזכר:

39. Eikev.9

    ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצות ה׳ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה. ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ראוי להעיר ראשונה מה סמיכות יש עם מה שלמעלה שאמר ועתה מאי ועתה. ב׳ אומרו מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו היל״ל. מהו אומרו את ה׳ אלהיך פעם ב׳. ג׳ שואל מאתך היל״ל. מהו מעמך. ד׳ אחר שידוע שהיראה אינה באה לאדם מצד בחירתו אלא אם יבוא אליו דבר המטרידו. א״כ איך שאל מהם היראה דבר שאינו ברשותם. עוד היל״ל כי אם ליראה וללכת וגו׳. עוד למה לא זכר המשפטים. עוד אומרו. מה ה׳ אלהיך שואל מעמך נראה ששואל דבר קטן. ואח״כ אמר לשמור את מצות ה׳ אלהיך ואת חקותיו וגו׳. א״כ לא הניח דבר שלא שאל ואינו דבר קטן. עוד אומרו לטוב לך אין לו הבנה. עוד אומרו הן לה׳ וגו׳. מה בא להודיענו בזה. עוד אומרו ויבחר בזרעם מכל העמים מהו כיום הזה. עוד מהו ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳. עוד מהו אומרו כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהים וגו׳. מה הכוונה בזה להזכיר. ואפשר לומר לפי שמרע״ה ספר למעלה נאצות שעשו ישראל בעגל וכיוצא בו כמו שזכר קודם זה הענין. וכוונתו היתה להדריכם בדרך הנכונה. ולזה הקדים תחלה להוכיחם ועשה כמו הרופא החכם יריק הליחה תחלה שהוא סבת החולי. ואח״כ ישתדל להחזיר הבריאות למקומה. כך משרע״ה ספר תחלה מעשיהם הרעים בעשיית העגל וכיוצא שהיו ראויים לכליה. ולא ריחם מליהם ית׳ אלא בחסדו ית׳ שלא יתחלל שמו כנזכר לעיל והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול וגו׳. ועיין מה שפירשתי באלו הכתובים בפ׳ כי תשא בס״ד. ולזה אחר אשר סיפר להם כל מעשיהם כדי שיתחרטו על מעשיהם. ובזה יריק הליחה המחליאה. אח״כ חזר להחזיר בריאות נפשם. ואמר ועתה ישראל וגו׳. עתה ראוי להדריככם בזה ולא קודם. אמנם אומרו כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ולא אמר ליראה אותו. ארז״ל (מנחות מ״ג) חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר מה ה׳ אלהיך וגו׳. וי״ל מנין מצאו חז״ל לדרוש מאה ברכות אם כמו שאמרו אל תקרי מה אלא מאה כמו שפירשו הראשונים כי מה בא״ת ב״ש י״ץ בגימטריא ק׳ והוא מאה מצאו. אמנם מי יאמר לך שהם ק׳ ברכות אימא ק׳ מצות וכיוצא. ואפשר שחז״ל הוקשה להם הקושיא השניה שזכרנו. שהיל״ל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו. שאומרו ה׳ אלהיך מיותר לדרשא למאה ברכות כלומר מאה של ה׳ אלהיך ר״ל ברוך אתה ה׳ אלהינו. ואמר כי אם ליראה וגו׳. וא״ת שהיראה מדבר מה אינה ברשות האדם. ואיך יצוה עליה לז״א ללכת וגו׳. ר״ל שאם תרצה שתגיע למדרגת היראה הנזכר הרגל עצמך שתעשה המצות וגו׳. או ירצה שהכוונה לבאר דרוש יקר הערך בארנוהו במקום אחר בס״ד. והוא שיראה היא סוג כולל לכל המצות. כאומרו אם לא תשמור אלו מצות לא תעשה. לעשות אלו מצות עשה. והיינו את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה וקיומם יהיה ביראת ה׳. וז״א ליראה את ה׳ וגו׳. ולפי שבהמצא הסוג ימצאו כל הפרטים והמינים הנכנסים תחתיו. לזה אמר משה רבינו ע״ה לישראל שהם צריכים לקיים כל התורה כולה. ולפי שזה הוא דבר קשה עליהם שא״א לאדם שיקיים כל התורה כולה אחת ממצותיה לא נעדרה. שאפילו משרע״ה נשאר קצת מצות שלא קיימם. וכפי זה לא יקבלו דבריו לזה דבר משרע״ה בחכמה נפלאה כדי שיקובלו דבריו ולא יקוצו בם ולזה אמר להם הסוג הכולל כל המצות והיא היראה שמי שיראה דבריו יאמר שלא שאל מהם אלא מצוה אחת. אמנם היא כוללת כל התורה כולה. וז״א ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. ר״ל דבר קטן הוא שהאל ית׳ שואל מעמך ומה היא היראה. וז״א ליראה את ה׳ אלהיך. ובכללה יוכללו כל המצות וזהו לשמור את מצותי וגו׳. ר״ל שהסוג יכלול כל המינים הנכללים תחתיו כנזכר. וא״ת שמהיראה ימשך נזק גדול לגוף לפי שהיא תחליש חומר הגוף וימות הגוף קודם זמנו לפי שהיא תקבוץ החום הטבעי לחדרי הלב ומכבה אותו כנזכר בספרי הרפואה. ולז״א אל תפחד מזה. וזהו לטוב לך ר״ל שלא תירא מההיזק. אמנם אדרבה ייטב לך בזה. או יאמר באופן ב׳ לפי שיש לומר אחר שכ״כ הוא ית׳ שואל על זה אפשר שיגיע אליו ית׳ איזה תועלת כביכול לז״א לטוב לך. ר״ל שתכלית התורה אינו אלא להיטיב לך. והראיה לזה הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים וגו׳. שהוא מושל על כל והוא ברא הכל. וא״ת אחר שאתה מושל על כל כנזכר למה לא בחרת בכל העולם אלא בנו. לזה אמר רק באבותיך וגו׳. כלומר מצד שהיו ראוים לה וחשק בהם שהוא האהבה בדרך סגולה כמו החשק שהאדם אוהב אשה זולת אשה אחרת שהיא כמותה. ועכ״ז חשק בה אהבה גדולה בלי טעם. כן ג״כ ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה. ר״ל שאתם ראויים לזה היום הזה שאתם יראים כנזכר לא בזמן שעבר שעשיתם את העגל. או ירצה כיום הזה ר״ל שזאת האהבה והחשק והבחירה אשר בחר בכם אינה בזמן זולת זמן. אמנם היא נצחית. וזהו כיום הזה שהוא רמז לתנועה שהיא נצחית. וא״ת ואחר אשר אמרתי אליכם שזה החשק והאהבה בכם שהוא קרוב אל הסגולה. א״כ נאמר עם היות שלא נהיה צדיקים תאהב אותנו כי כן האדם החושק אהובתו כל דבריה ועניניה נראים בעיניו טובים. לז״א ומלתם את ערלת לבבכם ולא תקשו ערפכם עוד לעבוד ע״ג וכיוצא. כמו שכבר עשיתם. ולא תאמרו נלך לעבוד כוכב פלוני או מזל פלוני וכיוצא ונצא מרשותו ית׳. כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וגו׳. ואחר שהוא ית׳ אדון על הכל לא תוכלו לינצל מתחת ידו. והטעם לפי שהאדם שימרוד באדוניו יחשוב לינצל ממנו בא׳ מב׳ דרכים. או יאמר כי יברח לארץ אחרת שאין לו כח לשלוט עליו שם. או יאמר כי אדוניו יזכור לברית אבותיו שהיו אוהביו מעולם ויסלח לו. לז״א כנגד הה׳ כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהים וגו׳. ואין אתה יכול לינצל מתחת ידו. ואל תחשוב כי ה׳ ישא פניך כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד וגו׳. ואין לומר אחר שאמרתי לך שהוא אלהי האלהים וגו׳ ונשגב על כל אין לומר שהוא בלתי משגיח ח״ו. אלא עושה משפט יתום ואלמנה וגו׳. ולזה ראוי לך ליראה מפני ה׳ אלהיך. וז״ש את ה׳ אלהיך תירא וגו׳:

40. Eikev.10

    ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו׳. ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. הענין שכאשר יעבור האדם על מצות אלהיו הנה בעת צאת נפשו מגופו תהיה נעה ונדה בתוך כף הקלע ובורח מן השטן המענישו ומכניס עצמו או בדומם או בצומח המקום הגזור עליו והראוי לו כפי חטאו. ואז השטן כשנכנס באותו הגוף אינו יכול להזיק לו. והנה האדם באכילתו הצומח או לפעמים יפול צרור עפר בלחם ויאכל אותו וכיוצא בזה אז ודאי מתקן אותו הניצוץ של אותה הנשמה שהיתה שם. וז״א ונתתי מטר ארצכם בעתו. שע״י המטר יצאו אותם הניצוצות שהם מובלעים בעץ הדומם ויקבץ אותם ע״י האכילה. והיינו קיבוץ גליות שאמרו רז״ל (תענית ח׳) גדול יום הגשמים כקיבוץ גליות. וז״א ואספת דגנך וגו׳. כלומר באכילת הצומח והדגן תאסוף הניצוצות המובלעים בתוכו שהם דגנך ממש. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח״כ ואכלת ושבעת. שהוא שביעת הנפש המשוך אליו והנאבד ממנו. השמרו לכם אם לא תשמרו התורה ותעברו עליה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו׳ ועצר את השמים ולא יהיה מטר וישאר יובש והאדמה לא תתן את יבולה וישארו הניצוצות מובלעות בתוכו. וז״א ואבדתם מהרה כי זהו האבוד שלהם וגו׳. ולזה ראוי לאדם לשמור עצמו ונפשו ולשמור התורה:

41. Re'eh.1

    כי יקום בקרבך נביא או חולם וגו׳ כי מנסה וגו׳. י״ל מהו כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים שנראה ח״ו שיש לו חידוש ידיעה בזה ע״י נסיון. והלא הוא בוחן לבות וכליות. ידע מה בחשוכא וגו׳. מהו לדעת. וכן ג״כ פסוק למען ענותך לנסותך לדעת וגו׳. וכן פסוק עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. וי״מ בכולם הכוונה כלומר להודיע לבני עולם. וכפי הפשט אין לדעת כמו להודיע. ואין ידעתי כמו הודעתי. ונראה לענ״ד לפרש שיש הפרש בין לשון ראייה ובין לשון ידיעה. כי לשון ידיעה אינו נופל אלא על ידיעת הדבר בצירוף שנים כאדם שמודיע לחבירו דבר מפה אל פה שהשומע מפי חברו יצדק בו לשון ידיעה. לפי שידע אותו דבר שידע ע״י חברו שהודיעו. ויכול לומר על עצמו ידעתי ולא ראיתי כי הראיה הוא העיון בלב. כמו ראיתי בלבי שמעיין הדבר מעצמו בלתי ידיעה ע״י אחר. עד שנמצא לפי זה הרואה ומעיין דבר אחד מעצמו לא יצדק בו לומר ידעתי אלא ראיתי. והשומע מפי אחר דבר שלא ידע לא יצדק בו לומר ראיתי אלא ידעתי. ואפילו שיהיה רב גדול כמשה רבן של כל החכמים אם ישמע דבר חידוש מתלמידו לא יצדק בו לומר ראיתי או נראה לי׳ אלא ידעתי שסוף סוף אע״פ שהוא חכם גדול כבר שמע זה הדבר מפי תלמידו ונתברר אצלו בדרך ידיעה ולא בדרך עיון וראיה. ואע״פ שכבר ידע אותו הדבר מדרך עיון וראיית הלב אחרי ששמע אותו בפועל מפי אחר. יצדק בו לשון ידיעה שהוא ידיעת הדבר בפועל מה שלא היה לו קודם ששמעו שלא היה באותו דבר ידיעה בפועל ע״י אחר אלא ידיעה מדרך עיון וראיה שאין בה פועל אלא ראיית המחשבה. ואין זה חסרון לרב שהרי כבר ידע הדבר ההוא בכח מדרך עיון ומחשבה. אלא שעתה ידעו בפועל מחמת שנשמע ע״י אחר ויצא לפועל. וכן נאמר כלפי מעלה. אע״פ שהכל גלוי וצפוי לפניו ואין דבר נסתר ונעלם ממנו כל עוד שלא נתגלה הדבר ההוא בפועל בעולם אינו צודק בו לשין ידיעה. ואפי׳ כלפי מעלה ואין זה ח״ו חסרון נכחו שהכל גלוי לפניו אלא שהדבר ההוא לא יצא לפועל שיאמר עליו לשון ידיעה. וזהו פירוש עתה ידעתי כלומר ידעתי בפועל מה שהיה אצלי בכח. ואין זה חסרון כלל ח״ו אלא כמו בריאת העולם וחידושו שנתחדש ברצונו בזמן שרצה מה שלא היה קודם שלא יצא לפועל ולא היה אלא בכח. כן נלע״ד. (הרס״ו זללה״ה):

42. Re'eh.2

    אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון. הכניס זה הפסוק בכאן בענין נביא וחולם חלום כמו שנאמר אחריו והנביא ההוא או חולם החלום ההוא וגו׳. להודיע שדרך האדם שיתפתה באלו הדברים כשישמע מפי אחר שראה חלום או נבואה הדברים נכנסין בלבו ונתקעין. ובפרט אם שמעם מאדם שכבר הוא נאמן ומוחזק אצלו כנביא אמת כחנניה בן עזור וחזר להיות נביא השקר שבאה לו רוח שקר בפיו כדי לנסותו ולנסות אחרים עמו. ושלא יתפתה אחרי ע״ג. זה באמת שהוא נסיון גדול אין מי שיעמוד בו שיתגבר על יצרו ולא יכנס שום הרהור בלבו אלא מי שהוא חזק כעמוד ברזל בענין האמונה בשי״ת והוא דבוק בשם דבוק אמתי שאינו זז מנגד עיניו. ואם לאו הוא קרוב ליפול מיד ולהלכד ברשת הפיתוי של יצה״ר ולכן נתן לו הש״י עצה על זה מה יעשה עד שידבק בשי״ת. ולא תזוז מחשבתו ממנו. ואמר אחרי ה׳ אלהיכם תלכו וגו׳. הענין הוא שצריך להתנהג הנהגה טובה וללכת במדרגות מדרגה אחר מדרגה. כמו העולה בסולם עד שיגיע למדרגה היותר עליונה והיא הדיבוק בשי״ת. וזהו אומרו אחרי ה׳ אלהיכם תלכו. תחלה ילך לבתי כנסיות ובתי מדרשות. ואח״כ יקבל עליו מורא שמים כשיכנס לבית הכנסת. ע״ד ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. ואח״כ ואת מצותיו תשמורו לקבל עליו עול מלכות שמים בציצית ותפילין. ובקולו תשמעו בקול נביאיו כמו שדרשו בספרי (בפ׳ זו) ורמז בזה להזהר בתיקון חז״ל בענין הקרבנות והזמירות. ואח״כ ואותו תעבודו בתפלה כתקנה שהיא עבודה בלב. ואח״כ ובו תדבקון. שאחר כל אלו המעלות יזכו למעלת הדיבוק. ובזה יהיו עומדין על עמדם בתוקף האמונה שלא יתפתו אחרי ע״ג ח״ו. (הרס״ו זללה״ה):

43. Shoftim.1

    נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך וגו׳. ככל אשר שאלת וגו׳. יש לעיין מהו נביא יקים לך ככל אשר שאלת בחורב. שלא מצינו ששאלו נביאים בחורב. ועוד מהו ככל היל״ל כאשר שאלת. ועוד מהו היטיבו כל אשר דברו ובכאן אשר דברו. ויש לפרש שישראל שאלו שלא ישמעו הם קול ה׳ שלא ימותו. אמנם קבלו עליהם משה לנביא. וכיון שקבלו עליהם נבואתו של משה מסתמא קבלו עליהם נבואתן של שאר נביאים שהם מוחזקים נביאי אמת. ולזה אמר ככל אשר שאלת. ולא אמר כאשר שאלת שאלו אמר כאשר שאלת משמע שפירשו שאלתן בפירוש ואמרו שקבלו שאר נביאים. אבל משמע ככל אשר שאלת. כלומר כמו כלל הדברים אשר שאלת שמכלל דבריהם יובן שנתרצו בנבואת שאר נביאים ושאלו אותה כמו שפירשנו. ועוד י״ל דמדכתב לא אוסיף עוד משמע לעולם. וזה א״א אם לא ע״י נביאים. וכי לאחר שימות משה לא יצום ה׳ בשום ענין. ואפשר עוד לפרש ככל אשר שאלת שבפרשה הזאת לא כתב כי אם מה ששאלו ואמרו לא אוסיף לשמוע וגו׳ אבל מה שאמרו קרב אתה ושמע. ואת תדבר אלינו וגו׳. לא נכתב כאן. ולזה הוצרך לרמוז עליו ולומר ככל אשר שאלת ואמרת לא אוסיף ואמרת ג״כ קרב אתה ושמע וגו׳. אלא שקצר כאן ולא כתב הכל. ומ״ש היטיבו אשר דברו. פי׳ שמה שאמרו לא אוסיף עוד לשמוע הוא דבר שאינו כהוגן שמשמע שאינם רוצין עוד בדבר ה׳. אבל כשחזרו ואמרו קרב אתה ושמע וגו׳ ואת תדבר אלינו תקנו מה שדברו ויהיה היטיבו כמו בהיטיבו את הנרות שהוא לשון תיקון. וכן מצינו רז״ל חולקין י״א היטיבו בהטבת הנרות. וי״א בהטבת הקטרת. ומ״ש בפ׳ ואתחנן כל אשר דברו י״ל ששם אמרו שני דברים קשים. הא׳ ועתה למה נמות וגו׳ אם יוספים אנחנו וגו׳. והב׳ ושמענו ועשינו. והנה יראה כאלו חזרו מדבריהם שאמרו תחלה נעשה קודם לנשמע ועתה הם מתנין ואומרין ושמענו תחלה ועשינו. ולז״א כל אשר דברו לכלול אף מ״ש ושמענו ועשינו שדבר טוב הוא וכהוגן דברו. ועוד יש לפ׳ היטיבו כל אשר דברו שתיקנו דבריהם שאמרו תחלה אם יוספים וגו׳. וחזרו ואמרו קרב אתה וגו׳. כמו שפירשנו. וכן מ״ש תחלה נעשה ונשמע שזה הדבר הוא תנאי גדול שקבלו עליהם להפלגת אהבת המקום. ועתה תקנו דבריהם ואמרו ושמענו ועשינו. ויהיה היטיבו בענין זה כמילי דבדיחותא. כלומר עתה התחכמו לתקן דבריהם. והראשון נכון (הרס״ו זללה״ה):

44. Shoftim.2

    ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך וגו׳ ויספת לך עוד שלש ערים וגו׳. הנה יקשה אחר שיבוא המשיח שאז ראוי שלא יהיו רוצחים כמ״ש לא ישא גוי אל גוי חרב וגו׳. א״כ איך אמר ויספת לך עוד שלש ערים וגו׳. אך הענין דע כי כל זרעו של הבל כולם נתחייבו מיתה ולכך הרגו קין להבל. ואמנם משה הרג את המצרי קודם זמנו להעלותו ע״י שם מ״ב וחטא בזה ונתחייב גלות. וזהו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה שהם אותיות משה. והנה לפי שהבל חטא במחשבה דאימא לכן נתחייב הוא וכל זרעיותיו מיתה. וזהו סוד קול דמי אחיך צועקים. דמו ודם זרעיותיו. והנה תיקון הבל ע״י שנהרג הוא מתעלה בבינה בנ׳ שערים. ולכן סוד הקליפה של הבל היה בלעם שיצא ונפרד ממשה כנודע במקום אחר. הנה כשנהרג זכה אותו ניצוץ הקדוש שבו ועלה בסוד הבינה. ולכן הבל ונבל אותיות שוות רק שהה״א של הבל מתחלפת בנו״ן של נבל לרמוז כי התחיל לתקן סוד הבינה אשר בהחטא. וזהו סוד הכמות נבל ימות אבנר כי גם אבנר משרש הבל ונהרג להתעלות בבינה דוגמת נבל ודי למבין. וכן כיוצא בשאר הנהרגים של הבל. והנה שני קצים הם. זכו אחישנה. לא זכו בעתה. והנה אם יבוא הקץ בעתו אז ודאי נתקנו כל זרעיותיו. אך אם זכו וקדם הקץ אז עדיין לא נשלם תיקון הבל. וז״ש ואם ירחיב וגו׳ כי תשמור את כל המצוה וגו׳ כלומר כשיהיה מחמת זכות שיקדם הקץ אז ויספת לך עוד שלש ערים כדי להשלים זרעיותיו של הבל אך לא ימותו במזיד רק בשוגג כי אז רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אך יהרגו ע״י אונס בשוגג ואז יתחייבו ההורגים גלות. ולכן צריך להוסיף עוד ג׳ ערים כדי להשלים זרעיותיו במהירות גדול (הרי״א זללה״ה):

45. Ki Teitzei.1

    כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה וגו׳. יש לשאול בענין מה שארז״ל (קדושין כ״א) על היפת תואר שהתירה הביאה הראשונה במלחמה. ולא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. וכי מפני שלא יוכל לכבוש את יצרו יתירנה לו א״כ יעשה כן בכל המצות. אמנם דע כי הגליות הוצרכו לברר ניצוצות הקדושות שנתערבו בחטאו של אדם הראשון בתוך הקליפות שערב טוב ורע כנודע. והנה בזה תבין ענין יפת תואר שידוע שכל אותם ההולכים לאותה מלחמה מלחמת הרשות היו צדיקים גמורים שלא שחו בין תפלה לתפלה. וא״כ לצדיק גמור כזה א״א שיתגבר עליו יצר הרע לטמא אותו עם הנכרית. ולכן הודיעתו התורה שאם יחשוק בה אין זאת כי אם ניצוץ הקדושה המעורב באומה ההיא הנמצא ממנו בגויה ההיא ניצוץ הנוגע לנשמת האיש הזה. ולכן חשק בה ולכן התירה התורה שיבוא עליה. ובההוא רוחא דשדי בגויה בעת הזיווג כנודע אפשר שיתגבר הטוב שבה וידחה הרע ותכנס האשה ההיא אל הקדושה ותתגייר. ואפילו הכי יצא ממנה בן סורר ומורה. דאי אפשר שלא ישארו בה סיגים מעורבים בה עדיין. והיה אם לא חפצת בה. זה מורה שהיה הטוב שבה מעט ונתבטל במעוטו כי גבר עליו הרע ודחה אותו לחוץ ונדבק עם ההוא רוחא דשדי הוא בגויה וחזר אליו ונתברר ונשארה היא כולה רע. ואמר כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים ואמר ונתנו לשון יחיד. יען כי ניצוץ א׳ דקדושה שהוא נשמה א׳ לבד כאשר נתערבה באה בגופים מרובים וז״ש על אויביך כי בין כולם מעורב הניצוץ ונתנו ה׳ אלהיך הניצוץ בידך ותברר אותו משם. או ירצה ע״ד הפשט אמר כי תצא כאיש אחד בלב אחד גם הוא ית׳ ימדוד לך מדה כנגד מדה ויעשה מן האויבים מרובים אחד. וז״ש ונתנו לשון יחיד כאיש אחד. או ירצה ע״ד יפקוד ה׳ על צבא המרום וגו׳. וז״ש ונתנו לשון יחיד שהוא נתינת השר. כענין וירא ישראל את מצרים מת שהוא השר. ואח״כ ושבית שביו שהם המושפעים ממנו. או ירצה ידוע שאויבי איש אנשי ביתו שהם טפות הקרי שיצא ממנו ונברא להם גוף מהקליפות. כענין ואנכי בראתי משחית לחבל. נמצא שיש לו ב׳ מיני אויבים. א׳ הקריין שנקראים נגעי בני אדם. וא׳ הקליפות. ולז״א על אויביך לשון רבים. ונתנו ה׳ אלהיך בידך אל הקליפה שהוא המין הא׳. ושבית שביו שהוא טפות הקרי. או ירצה יען שלפתח חטאת רובץ. ויצר הטוב אינו בא עד שהאדם בן י״ג שנה ויום א׳. ולכן כל איברי האדם מורגלים כולם עם יצר הרע מיום הלידה. וכשהאדם בא לשוב בתשובה דהיינו שיוצא למלחמה על האויבים שהוא היצר הרע ואיבריו. ונתנו ה׳ אלהיך אל היצר הרע בידך. ואז ושבית שביו שהם איברי הגוף. וראית בשביה אשת יפת תואר שהיא הנשמה. וגלחה את ראשה שתסיר האמונות הרעות. ועשתה את צפרניה שהיא חתיכת ומניעת המותרות. והסירה את שמלת שביה שהוא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות כענין הסירו הבגדים הצואים וגו׳. ואחר כל זה ובכתה את אביה זה הקב״ה ואה אמה זו כנסת ישראל. כענין כי אחרי שובי נחמתי ותבכה על עונותיה ירח ימים שהוא חדש אלול שהם ימים ולא שנה שהוא זמן תשובה:

46. Ki Teitzei.2

    וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו׳ לא תוכל להתעלם. דע כי האדם נתקן לפעמים ע״י עיבור ולפעמים יצטרך לחזור ממש בגלגול כי הוא יותר צער מאוד. והנה עונש המוצא אבידה ואינו מחזירה היא שאין לו תיקון בעיבור אחרי מיתתו. אך יצטרך לחזור בגלגול ממש וזהו לא תוכל להתעלם. כי אם לא תשוב לו האבידה ענשך הוא שאם תחטא ותצטרך לחזור לעולם לתקן לא יספיק לך במה שתתעלם שהוא סוד העיבור לבד שאינו רק העלם לבד כנודע שהוא מתעלם בתוך נשמת חברו אך תתגלגל ממש. עוד פירוש אחד והוא כי לפעמים כשנשמת האדם יורדת מלמעלה לשרות על אותה הטיפה שגזרו עליה. והנה אז באמצע הדרך פוגעת באיזו נשמה הראויה להתגלגל. ואז גוזרין עליה שתתגלגל עם זו בגוף הזה. והנה זהו ענין אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה. והנה נשמה זו צריכה לתקן ולהשלים איזו מעשה שחסר ממנה אשר בסבתה נתגלגלה בעולם הזה. והנה האדם הזה שמצא אבידה זו והשלים את עצמו לגמרי עד שכבר הוא ראוי לקנות רוח כמ״ש בזוהר. זכה יתיר יהבין ליה רוחא וגו׳. ואם זו האבידה שמצא עדיין לא עשה האדם הזה תיקון אליה אע״פ שהוא בעצמו מתוקן אין בו יכולת לזכות ברוח שלו עד שיתקן גם את האבידה ההיא שנתגלגלה עמו וזהו לא תוכל להתעלם כי לא יוכל להתלבש ברוח שלו עד שיתקן גם אותה הנשמה שמצאה אבידה. אך דע כי שתי נשמות אלו אם לא היה קורבא ביניהם לא היו מתגלגלים ביחד. או לפעמים כאשר שניהם חסרים אופן מצוה אחת אז יתגלגלו ביחד (הרי״א זללה״ה):

47. Ki Teitzei.3

    כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. עיין בפירוש הרמב״ן:

48. Ki Teitzei.4

    ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. יש לעיין מה טעם קביעות מקום בכאן חוץ למחנה ויפנה בכל מקום שירצה. ועוד מה טעם במלת חוץ די במ״ש ויצאת שמה. ויש לומר שזה בא ללמד על משרז״ל (מדרש הובא בילקוט) תנא אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן. והטעם שמא כשיסעו יעבור הענן לפניהן או לצדיהן ונמצא עובר על מקום טומאה אבל לאחוריהן אינן חוזרין. וזה טעם ויד תהיה דהיינו מקום קבוע שהוא לאחוריהן דוקא. ולא לשאר צדדין. וטעם חוץ שאינן צריכין להתרחק מחוץ למחנה ולא כלום ואע״ג דכתיב מחוץ למחנה שמא אפשר שנטעה ונאמר שנלמוד מחוץ למחנה מדכתיב ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה מה התם בריחוק מקום דהיינו אלפים אמה אף כאן ת״ל חוץ. ואפשר לומר שמי שרוצה להתרחק מחוץ למחנה כמלא עיניו שיכול להפנות בלא כיסוי. שהרי מכאן למדו לריחוק הצואה לענין תפלה. וכמו שלענין תפלה אם מרחיק מן הצואה לצדדין ד׳ אמות ומלפניו כמלא עיניו יכול להתפלל אף בלא כסוי אף בכאן אלא שהצריכה תורה כיסוי. לפי שבכאן לא רצה השי״ת להטריחם שילכו כמלא עיניהם. ובתוך המחנה עצמו אי אפשר אף ע״י כיסוי שהוא קדוש כבית הכנסת. כמו שבבית הכנסת אסור להפנות ע״י כיסוי כן במחנה דכתיב והיה מחניך קדוש. ומה שהחזיר פעם אחרת מלת חוץ דכתיב והיה בשבתך חוץ. אפשר לומר שחוץ האמור למעלה נאמר במים קטנים. וחזר לומר שאף בגדולים אינו צריך להרחיק כלום. כי הא דרבי יונתן דרמי (ברכות כ״ה) כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו׳. פירוש שלא הוצרך כיסוי. וכתיב והיה בשבתך חוץ וכסית. לא קשיא כאן בקטנים כאן בגדולים. שלא אסרה תורה בקטנים אלא כנגד העמוד. הרי שפסוק ויד תהיה לך בקטנים. ופסוק ויתד בגדולים. ומ״ש מלת ושבת היל״ל וכסית וגו׳. דרשו בספרי וחפרתה בה שומע אני יהיה חופר באחת ומכסה באחת. ת״ל ושבת פירוש מדקאמר לשון חזרה משמע שבה עצמה חוזר ומכסה. ר׳ ישמעאל אומר מנין שלא יהיה אדם הופך מתניו כלפי דרום ועגבותיו כלפי מערב ת״ל ושבת. פירוש שאסור לאדם להפנות בין מזרח למערב אלא בין צפון לדרום. ואף כשיגמור להפנות ורוצה לכסות שצריך להפוך מתניו לצד אחד כדי שימצא מקום לכסות אל יהפוך מתניו כלפי דרום שנמצא פניו כלפי מזרח ועגבותיו כלפי מערב. ושכינה במערב. דכתיב ושבת. דמדכתיב ושבת משמע שעמד ואח״כ חוזר לכסות אלמא שצריך לעמוד ולא להפוך מתניו לצד דרום. וה״ה לצד צפון. עיין בפסיקתא. ומה שהצריך הכתוב יתד היל״ל וכסית את צאתך. והוא יכסה במה שירצה. י״ל דלזה הוצרכו רז״ל לדרוש בו עשה תיק לזיינך. ג״כ אמרו אל תקרי אזנך אלא אוזנך (כתובות ה׳). עיין בילקוט. ולפי הפשט צריכין יתד להיות מצוי תמיד עמם בכל שעה ובכל רגע והוא מצות עשה. ומ״ש כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. בפ״ק דפסחים (דף ג׳) עקם הכתוב כמה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו. בכאן. וג״כ בפסוק כל הבהמה אשר איננה טהורה. וג״כ גבי שאול דכתיב כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. יש לדקדק מה טעם באלו המקומות בפרט עקם הכתוב שהרי מצינו כמה מקומות שאמר הכתוב בהמה הטמאה והשרץ הטמא. והאיש אשר הוא טמא. וי״ל שבכאן כתיב בתחלת הפרשה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וסמיך ליה כי יהיה בך איש וגו׳. וזו המצוה שהזהיר עליה ואמר ונשמרת מכל דבר רע כמו שדרשו (נדה מ״ג) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. והענין שיש ברית המעור וברית הלשון וכמו שיזהר בברית המעור שלא יוציא קרי לבטלה. כך יזהר בברית הלשון שלא ידבר דברים בטלים. כי אין לך שום דיבור שאינו עושה רושם ונברא ממנו איזה מלאך אם טוב ואם רע. שאפילו הקול היוצא מן הכאת המקל אינו נאבד כנזכר בזוהר שלח לך. ואם לא יזהר ביום בברית הלשון יבוא לידי טומאה בלילה וחלומותיו אינן מיושבין עליו. ואם כל היום יקדיש עצמו בלימוד ההורה ואותה התורה שילמוד בלי שיבוש וג״כ לשמה. יהיה המלאך הנברא ממנה טוב. ואם הוא בשיבוש וגם אינו לשמה יהיה אותו מלאך ג״כ מעורב מטוב ורע. ולפעמים משקר ומודיע לו דברים של שקר. וזהו ונשמרת מכל דבר רע. וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. כי זה גורם את זה. ומה מתוק משארז״ל (פסחים ג׳) בג׳ מקומות עקם הכתוב שלא להוציא דבר מגונה מפיו. כמו כאן. אשר לא יהיה טהור וגו׳ שרמז שלא יוציא דבר מגונה מפיו. ואע״פ שיאריך ויעקם בלשונו. וזהו ונשמרת מכל דבר רע וגו׳. אי נמי מכל דבר רע דהיינו לשון הרע זה הוא אזהרה כוללת בכל זמן ולמה יחד לה בעת יציאתם למלחמה. אמנם כבר אמרו רז״ל לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולפי זה נוכל לפרש שבעת הסכנה הזהיר לאדם שלא יוציא מפיו אפילו דיבור מגונה לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ומזכיר עונותיו של אדם. ובא הפסוק שאחריו ופירש ורמז לך היכי דמי דיבור מגונה אפילו כי האי גוונא שיזכיר על פיו לשון טומאה יקרא דבר רע וצריך לעקם כדי שלא להוציא דבר מגונה כדרך שעקם הכתוב באומרו איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. לפי שהוא שעת הסכנה. ג״כ בענין נח במבול שעת סכנה היתה. ורמז לו הכתוב שידקדק בדיבורו שלא יוציא דבר מגונה מפיו כדרך שעשה הפסוק באומרו הבהמה אשר איננה טהורה. ג״כ רמז לנו בענין שאול להודיע מעלתו ושבחו שהיה נזהר לאכול חולין בטהרה. כמו שארז״ל (במדבר רבה פ׳ י״א) והיה נזהר ג״כ אפילו שלא להוציא דבר מגונה מפיו (הרס״ו זללה״ה):

49. Ki Tavo.1

    והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה׳ אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו וישמע ה׳ את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳ והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית לפני ה׳ אלהיך. ושמחת בכל הטוב וגו׳. ויש להעיר בפסוקים. ראשונה באומרו כי חבוא אל הארץ אשר ה׳ וגו׳. למה אמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך זה ידוע שהאל ית׳ נתנה להם. וג״כ למה אמר נחלה שהוא מיותר. עוד מה טעם בהבאת הבכורים היה ראוי להביא הבכורים מכל הפירות כולם. ולמה לא יביאו כי אם מז׳ אלו המינים לבד. ועוד כבר הביאו הבכורים הצבור בכלל בעומר וב׳ הלחם. וא״כ למה הוצרכו היחידים להביא ג״כ. עוד למה החמירו באלו הבכורים יותר מן הקרבנות כלם. שיוכל האדם לשלחו על ידי שלוחו. אמנם הבכורים צריך הוא בעצמו להביאם. ועוד אם הכוונה בבכורים להגיד שהאל ית׳ סבת אלו הטובות ולא כחם ועוצם ידם. הנה זה יורה בכל המתנות כולם כמו המעשרות. וג״כ מעשר שני וכרם רבעי וכיוצא. וא״כ למה החמיר באלו הבכורים יותר מן המתנות כולם בקריאה. עוד למה בכורי צבור והם העומר וב׳ הלחם הם קריבים על המזבח ובכורי יחיד נאכלים לכהנים כולם ואינם קריבים כלל על המזבח. ועוד למה הרחוקים לא יחללום על המעות כמו מעשר שני אלא ייבשום ויעלו אותם לירושלים. ועוד באומרו ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום. ומה הם החדשות שהוא מגיד מה שלא ידע הכהן. והנה לכל העולם מפורסם שישראל כבר באו אל הארץ וגו׳. ועוד אומרו לה׳ אלהיך היל״ל לה׳ אלהינו. ועוד למה מניח הכהן הטנא לפני המזבח אחר שאינו קרב וגו׳. ועוד אומרו וענית ואמרת אין לו משמעות כי אין מי שדיבר עמו בזה המקום. ועוד הנה אין לאלו הדברים משמעות עם כוונת הבכורים כי היה לו לומר ולשבח שהאל ית׳ סבת אלו הטובות כמו שאמר לבסוף באומרו ויוציאנו ה׳ ממצרים וגו׳ ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו וגו׳. עוד למה לא חיבר הדברים כולם בבת אחת לומר הגדתי היום וגו׳. ארמי וגו׳. ויש הערות אחרות יאריך לזוכרם יתיישבו כפי דרכנו בס״ד:

50. Ki Tavo.2

    אמנם מה שיראה בזה הוא לפי שהקדמה ידועה ומפורסמת שכפי יחס הדבר המבוקש אל האיש. כן יהיה יחס השתדלותו להשיגו. וביאור זה המשל המבקש בריאות מזגו. הנה ההשתדלות בזה יהיה כפי יחס המבקש אל המבוקש. המשל הבריאות הנה השתדלותו להחזירה הוא מועט. וזה אחר שטבעו עוזר על זה. אמנם מי שמזגו רחוק מן השווי בלתי מעט. הנה בהשתדלותו להחזיר הבריאות כשתסור צריך להשתדלות גדול אולי ימצא תכלית להשתדלותו. וזה לפי שאין טבע מזגו יחייב זה. וזאת ההקדמה בארה החכם בספר השמים והעולם בסבת חלוף תנועת הגלגלים:

51. Ki Tavo.3

    והנה יתחייב מזאת ההקדמה שהדברים המבוקשים לא יושגו אלא בהשתדלות וההשתדלות הוא כפי יחס הדכר המבוקש אל המבקש ויולד א״כ שאם אין יחס בין המבוקש אל המבקש גם ברוב ההשתדלות לא יושג המבוקש וכל שכן בלא השתדלות. המשל שהצדיק גמור הנה יושג מבוקשו בקצת תפלה. אמנם הצדיק שאינו גמור יושג מבוקשו בריבוי תפלה. אמנם הרשע לא יושג לאותו המבוקש אף אם ירכה תפלה לא יושג מבוקשו כלל. וכ״ש שלא יושג מבוקשו בלתי תפלה. ואחר שהקדמנו זאת ההקדמה אומר לפי שישראל בשבתם במצרים שם היו לעם שקודם רדתם למצרים לא היה אלא יעקב ובניו מתי מספר. והנה בשבתם במצרים וארכו להם שם הימים מעונים ומוכים בשבט עבודת פרעה. ואז לא היו ראויים לשום טובה. וכ״ש למעלת המלכות ולכבוש מלכים גדולים ואדירים אשר מעולם. ולרשת את ארצם. והנה כפי הטבע לא היו ראויים להשיג זאת המעלה אף בהשתדלות עצום. לפי שאין יחס וערך בין המבוקש והמבקש. כמו שאמרנו שמבטן ולידה והריון היו הפכים לאותה מעלה. ולזה אף בהשתדלות עצום לא ישיגו זאת המעלה. וכ״ש בלא השתדלות כלל. כי זה מן הנמנע להשיג דבר מן הדברים יקרי הערך בלא השתדלות כלל. וכ״ש למי שהוא נמנע בחק טבעו להשיגו אף בהשתדלות כנזכר. והנה מצינו שישראל נכנסו לארץ וכבשו מלחמות ומלכים כלא חרב ובלא חנית וכידון ולא מת גם א׳ במלחמות הגדולות והחזקות כי אם באו אל הארץ כאיש אשר יבוא לתוך ביתו בלי צער והשתדלות. וכאיש אשר יבוא לכרמו לאכול ולשתות בלי השתדלות כלל. והנה כל בעל שכל יחייב בזה א׳ מב׳ דברים. או יאמר שמה שהשיגו ישראל בביאתם לארץ אינה השגה שלימה ואינה טובה. לפי שהדבר כזה אפשר שישיג האדם בלי השתדלות. וזה שקר שטוב ארץ ישראל אין טוב למעלה ממנו. או יאמר שכל כך היו ישראל צדיקים גמורים על שלא היו צריכין השתדלות להשיג דבר כזה לפי שבערכם בלא השתדלות ישיגוהו. כמו אותו החסיד שרצה להתפלל על ירידת הגשמים. ועד דלא שלף סנדליה אתי מטרא שמרוב צדקתו אין צורך השתדלותו כלל בזה הענין. והנה גם זה בטל כי לא היו ישראל שלימים כ״כ עד שישיגו דבר גדול כזה בלתי השתדלות. אמנם הם בה האמיתית בזה הוא לפי שכאשר איש א׳ מקצה העם ישא חן בעיני המלך מצד אהבת אבותיו הקודמים כי אנשי מופת המה ויזכור המלך אהבת אבותיו וישא משאות גדולות מלפניו לאיש ההוא שהוא מזרעם אחריהם. והנה זה האיש ראוי אליו שידע סבת אלו המתנות שנתן לו המלך והענין שאם יאמר ויחשוב שבאו אליו אלו המעלות מצדו שהוא איש צדיק תמים והוא ודאי אינו צדיק וזה מלבד שלא ידע האמת הנה מסבת זה יחשוב המלך בעיני בני אדם השומעים שמעו יחשוב לאיש שכל שנתן מתנותיו למי שאינו ראוי להם ולא יעשה כן. וג״כ אם יחשוב זה האיש שאלו המתנות שנתן אליו המלך אינם בעיניו כלומר בעיני המלך מתנות חשובות. ולזה נתנם לו ואם אינו ראוי להם. וג״כ בלי השתדלות כלל. וזה ג״כ בטל דאנן סהדי שאין יותר טוב מאלו המתנות שנתן. ולזה ראוי לאיש ההוא לפרסם ולהודיע שסבת אלו המתנות שנתן לו המלך הוא בעבור אהבת אבותיו שהיו עבדים נאמנים לפני המלך ומשבועתו אליהם להיטיב לבניהם אחריהם ולזה נשא המלך משאות גדולות מלפניו ונתנו לזה האיש. גם באו אליו בהיסח הדעת בלי השתדלות כלל. עם היות שלא יושגו אליו גם בהשתדלות עצום. אמנם מצד היותם במתנה מלפני המלך באו אליו בלי השתדלות ובלי כושר המעשים. כך הענין בישראל שבודאי נכנסו לא״י בלי השתדלות כלל כמו שאמרנו וירשו הארץ שהיא ארץ מבחר כל הארצות. וג״כ לא בצדקתם ירשו אותה. כאומרו לא בצדקתך וגו׳. והנה כפי הטבע היו נמנעים לזאת המעלה אף בהשתדלות. אמנם האמת כמו שאמרנו שהסבה בזה הוא מצד כושר האבות לפניו ית׳ ומצד שבועתו אליהם. לזה נתן להם זאת המתנה המעולה שא״א להשיגה בזכותם אפי׳ ברוב השתדלות. וזה שאחר שהיא מתנה באה להם בלא השתדלות כלל. ולזה מן המחוייב לפרסם זה. שבזה יגדל כבודו ית׳. וג״כ תגדל מעלת א״י. וג״כ תגדל מעלת ישראל שהם בני אנשים צדיקים ויתדמו לאבותיהם במעשיהם כאומרו למען ילמד וגו׳. ולפרסם זה צוה האל ית׳ שהדברים המיוחסים לארץ ישראל ונשתבחה בהם והם ז׳ המינים. והנה ראשיתם בבכוריהם שהם מובחר שבמובחר. ושלא ישוער דבר יותר טוב מהם. וצותה התורה שיקחם האדם אפילו שיהיה מלך ויקחם וישימם בטנא שהוא יורה על מעלתם ויביאם הוא בעצמו ולא ע״י שליח. ויבוא עד המקום אשר יבחר ה׳ ויתנם אל הכהן ויאכל אותם הכהן. והנה בזה המעשה יפרסם מה שאמרנו. והענין כמו שהפירות המובחרות האלה באו ליד הכהן בלי צער והשתדלות כלל. וזה ודאי אינו אלא מכח מתנה אליו מאת האל ית׳. כן הארץ הנבחרת בעלת אלו הפירות היא באה ליד ישראל מכח מתנה מהאל ית׳ לא זולת. וז״א והיה כי תבוא אל הארץ וגו׳. ירצה והיה כאשר תבוא אל הארץ בלי השתדלות וצער כלל ודאי שהסבה בזה הוא אשר ה׳ אלהיך נותן לך. והוא מכח מתנה. ולזה היא בלי השתדלות וצער. וג״כ סבת המתנה היא מצד נחלה לא מצד שאתה ראוי למתנה אלא היא נחלה מאבותיך. שכבר קדמוך במעשיהם הטובים. וז״א אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ירצה אחר שאתה יורש אותה מכח ירושה ונחלה. הנה ראוי שתפרשם זה כנזכר. וזה כשתקח מפרי האדמה ר״ל המיוחסים לאדמה והם ז׳ המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל ותקח המובחר שבהם שהם ראשיתם והוא המובחר שבמובחר שאין טוב בפרי האדמה כמותם. ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשכן שמו שם. כי שם יתגלה ויראה טובו ית׳. והוא המקום היותר ראוי לפרסם טובו ויכולתו. ואמר ובאת אל הכהן. ירצה שתכלית ביאתך הוא לכהן אשר יהיה בימים ההם. כמו שפירש רש״י ז״ל אין לך אלא כהן שבימיך. והכונה כמו שאמרנו טעם היות שלא יהיה הכהן שלם בתכלית השלימות שראוי לכל זה הכבוד ולזאת המתנה. עכ״ז מצד מתת אלהים אשר נתן לו זכה לזה בלא השתדלות. כן הענין בישראל כנזכר. וז״א הגדתי היום לה׳ אלהיו כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו. ירצה שבזה הפועל שעשיתי שהבאתי זאת המתנה והיא לך מצד ה׳ אלהיך שאתה משרת לפניו שמזה הצד נתנה לך בכח מתנה. ובזה הפועל אני מגיד ומפרסם כי באתי אל הארץ. ר״ל שביאתי שבאתי אני אל הארץ בלי צער והשתדלות הוא מצד הירושה והמתנה שנתן ה׳ ונשבע לאבותינו לתת לנו. וז״א כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו. ואומרו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וגו׳. ירצה שגם הכהן צריך לפרסם זה. אחר שאינו ראוי לאותה המתנה צריך לפרסם שזאת המתנה באה אליו בעבור האל ית׳ שצוה בה לא זולת שבזה זכה בה בלא השתדלות. עם היות שהוא מתנה יקרת הערך. ולז״א והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. והנה אחר שפרסם זה למבינים הדברים ברמז אחר זה בא להזהירו שיפרסם זה בגלוי ויוסיף פרסום אחר פרסום. כדי שיהיו כל העולם יעידון ויגידון שהאל ית׳ נתן לישראל בתורת מתנה ולא בכח ירשו ארץ. וג״כ מצד זכות אבותם כנזכר. ולזה אמר וענית ואמרת כמו שפירש רש״י ז״ל מלשון הרמת קול. ר״ל שיגביה קולו בפומבי ויפרסם זה. או ירצה אחר שיפרסם זה לכהן כמו שאמר ואמרה אליו הגדתי וגו׳. אח״כ יפרסם זה בדרך הודאה לפני האל ית׳. וז״א וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך. והכוונה לומר עם היות שאמרו חכמים המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. בזה המעשה כדי לפרסם לבני העולם כנזכר. מותר להגביה קולו לפני ה׳ אלהיו כנזכר. והנה להגיד שהאב הא׳ ליחס האומה הישראלית הוא יעקב אבינו ועל שמו נקראו בשם ישראל שאברהם ויצחק ישתתפו עמנו ביחסנו אליהם אדום וישמעאל משא״כ ביעקב. והנה בתחלת יחסנו וצמיחת משפחתנו היינו דלים ונדכים בין האומות. ולא היתה לנו מעלה. וז״א ארמי אובד אבי. שהרע הראשון שהגיע ליעקב היה מלבן שהיה מענה אותו. כאומרו הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וגו׳. שאין אבידת הגוף יותר מזה. ואחר זה נשתלשלו הדברים וירדו למצרים ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וכל זה לרמוז על אורך הזמן שנשתהו במצרים. וכל ימיהם בצער וגלות. וז״א וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה שהיינו להם לעבדים. ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו. ירצה שלא צעקנו ונתקבלה תפלתנו בזכותנו. שלא היינו כדאי לזה. אמנם צעקתנו היתה לזכור זכות אבותינו שיעשה למענם. והנה האל ית׳ שמע לקולנו וירא את ענינו וגו׳. הכלל לומר שישראל מתחלת שרשם לא היו ראוים לגדולה ולמלכות. ועכ״ז האל ית׳ בלי צער והשתדלות ויביאנו אל המקום הזה שהוא מקום היותר נבחר שבעולם. שהוא שער השמים. ויתן לנו וגו׳. ירצה שסבת זה שהשגנוהו בלי השתדלות כלל הוא לפי שהוא מתנה. וז״א ויתן לנו את הארץ הזאת כלומר בכח מתנה. ועם היות שהיא יקרת הערך. וז״א ארץ זבת חלב ודבש. ולפרסם שזה בא אלי מכח מתנה כנזכר. לזה אני מביא לכהן את ראשית פרי האדמה. וז״א ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳. ר״ל שבזה יתפרסם שהיא במתנה לא זולת כנזכר. וז״א ז״ל בספרי כי תבוא אל הארץ עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ. וזה לרמוז למה שאמרנו שבכוונת זאת המצוה כנזכר יתפרסם סבת ביאתם לארץ כנזכר:

52. Ki Tavo.4

    כי תכלה לעשר וגו׳. טעם וידוי מעשר בזה האופן שאומר בערתי הקודש וגו׳. ואומר השקיפה ממעון קדשך. משא״כ בבכורים. לפי שהבכורים אין בהם שמחה לעניים. ולזה אומר כעין הודאה לבד שמודה לשי״ת שזכהו לכך. כמו שנאמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳ שמודה שהכל מאתו ית׳. אבל כשמשמח העניים בשנה הג׳ במעשר ראשון ללוי ובמעשר עני לעניים ואוכלים ושבעים אז מתחטא לפני המקום כמו שבא בזרוע. ואומר הרי עשיתי כך וכך מה שגזרת עלינו עשה מה שהבטחתנו. וזהו מ״ש כי תכלה לעשר וגו׳. ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו ואמרת וגו׳. ולזה לא יהיה וידוי מעשר כי אם בשנה הג׳ שבה מעשר עני. ולא בשאר שנים. וסמיך ליה היום הזה דרשו רז״ל השקיפה וברך היום הזה כמי שמתחטא על אביו. להודיעך כמה גדול כח המעשרות. וכתב הרמב״ם שאם יש לו מעשר שני או בכורים מתודה. ואם יש לו תרומה או מעשר ראשון לבד אינו מתודה. ויש לדקדק אם יש לו מעשר שני או בכורים כיצד מתודה הרי אינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי. וא״ת מדלג מן הוידוי וגם נתתיו ללוי וגו׳ א״כ למה אמרו יוחנן כה״ג העביר הודאת המעשר לפי שאינן יכולין לומר וגם נתתיו ללוי מאחר שקנס עזרא הלוים שלא יתנו להם מעשר ראשון. ולמה העביר הודאת המעשר וידלג וגם נתתיו ללוי אלא ש״מ שאינו יכול לדלג. וי״ל שמה שאמר שאם יש לו מעשר שני לבד או בכורים הוא מדבר במי שהפריש כל חקי התרומות והמעשרות אלו שחלקם ונתנם לבעליהם בשתי השנים שעברו מן השמטה. ובשנה הג׳ לא נשאר בידו כי אם מעשר שני לבד שאי אפשר שיהיה לאדם מעשר שני ולא תרומה ומעשר ראשון שהתבואה שהפריש ממנה מע״ש מחוייבת היא בכל השאר ומסתמא הפריש ונתן לבעלים. אלא שנשאר בידו מעשר שני מתודה עליו אע״פ שכבר נתן כל השאר ואין עתה בידו מהם כלום. ולזה יצדק יפה לומר וגם נתתיו ללוי. שהרי נתן הכל בזמן שעבר אבל בזמן יוחנן כהן גדול מעולם לא קיימו וגם נתתיו ללוי. ולזה העביר הודאת המעשר. ולפי זה יש לומר שמי שאין לו כי אם בכורים לבד. ובשנים שעברו לא הפריש לא מעשר ולא תרומה אינו מתודה שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי:

53. Ki Tavo.5

    וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה׳ אלהיך. יש לדקדק מה טיבם של כהנים ולוים כאן להיות עם משה לדבר לישראל. ואם הוא בשביל ברכות וקללות שהיו מברכין. כמו שנאמר וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם זה היה בימי יהושע כשעברו הירדן ולא בימי משה. וי״ל שעל זה דרשו רז״ל והובא בילקוט בפסוק זה. וז״ל וידבר משה והכהנים הלוים מה דברים היו אלא ללמדך שבאו ישראל ואמרו למשה נטלת את התורה ונתת לכהנים. שנאמר ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים. א״ל משה רצונכם שיכרתו לכם ברית שכל מי שמבקש ללמוד תורה לא יהיה נמנע. א״ל הן עמדו ונשבעו שאין אדם נמנע מלקרות בתורה שנאמר אל כל ישראל לאמר. א״ל משה היום הזה נהיית לעם לה׳ אלהיך עכ״ל:

54. Ki Tavo.6

    ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו׳. יש להתבונן מה טיבן של אלו הארורות בפרט על אלו העבירות בפרט. ולא הזכיר בפרט שאר עבירות אמורות והיה לו להזכיר כולם ביחד. כמו שנאמר ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה. וי״ל שהכוונה בפרטות אלו ע״ד מה שדרשו (סנהדרין מ״ג) בפסוק הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. שלא ענש על הנסתרות עד שעברו הירדן וברכו ברכות וקללות. ואם תסתכל בכל אלו העבירות הם עבירות שבסתר. והם עבירות המצויים כמו שוכב עם אשת אביו. ובהמה. ואחותו. וחותנתו. ולזה לא פרט מהעריות כי אם אלו שהם מצויים לעבור עליהם בסתר. וצריך אדם להתבונן ולתת לב שלא יעבור ח״ו על שום אחת מאלו. כמו מכה רעהו בסתר בלשון הרע. ומסיג גבול רעהו. ומשגה עור בדרך. ומטה משפט גר יתום. ומקלה אביו ואמו ומזלזל בהם. כי כל אלו הם בסכנה מי שיעבור על א׳ מהם כי כל אלו קבלום ישראל בארור מפי הכהנים הלוים לפני ארון ברית ה׳ ולפני נביא וכהן ולפני ששים רבוא מישראל שענו אמן על כלם רחמנא ליצלן. ויש לפרש שאלו האחד עשר ארורים שבסתר הם שנרמזו בפסוק הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם שנקוד על לנו ולבנינו. וע׳ של עד. והם י״א נקודות לרמוז על י״א ארורים הנזכר. (הרס״ו זללה״ה):

55. Nitzavim.1

    כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו. וחיית ורבית וברכך ה׳ אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עובר את הירדן לבוא שמה לרשתה. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. וראוי להעיר לב. ראשונה באומרו כי המצוה הזאת מה היא זאת המצוה שירמוז. ונפל מחלוקת בין המפרשים. יש מי שפירש שהיא התשובה ויש מי שחושב שהוא רמז לכל התורה כולה והוא דעת רז״ל (עיין ברמב״ן). ב׳ באומרו מלת הזאת שיורה באצבע ולא ידענו מה היא. ג׳ אומרו לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא שיראה כפול. עוד באומרו ממך מיותר היל״ל לא נפלאת היא ולא רחוקה היא. עוד אומרו לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו׳. הנה היל״ל לא בשמים היא ולא מעבר לים היא כי קרוב אליך. כי אריכות הלשון בדברי הנבואה יקשה. עוד באומרו לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו׳. היל״ל לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה וישמיענו אותה ונעשנה. עוד באומרו וישמיענו אותה ונעשנה היל״ל ויקחה לנו ונעשנה. עוד אחר שהיא קרובה. היל״ל כי קרוב אליך הדבר וגו׳ ולא יאריך באומרו לא בשמים ולא מעבר לים וגו׳. עוד ב׳ המשלים למה לי. עוד אומרו ראה נתתי לפניך. הנה נתתי לפניך מבעי ליה. ועוד לא יפול הראות כי אם על המוחשות. והנה החיים והטוב והמות אינם מוחשות. עוד אומרו אשר אנכי יראה שאין לו משמעות. עוד אומרו הגדתי לכם היום היל״ל העידותי בכם היום וגו׳ כמו שאמר בפ׳ עקב. עוד היל״ל אשר אנכי מצוך לאהבה את ה׳ וגו׳ ולשמור מצותיו וגו׳. הגדתי לכם היום כי תחיה ותרבה. וברכך וגו׳. ואם יפנה לבבך וגו׳. הגדתי לכם היום כי אבוד האבדון וגו׳. ולא אמר כן. עוד אומרו אשר נשבע ה׳ לאבותיך וגו׳ לתת להם. לתת לכם או לזרעם מבעי ליה. עוד הערות אחרות יתיישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם הענין הוא לפי שהענינים המושכלים הבלתי נתלים בחומרם ששלמות הנפש תלוי בהם והם מזונה. אמנם הסבה שלא יושגו לכל בני העולם כי אם ליחידי סגולה הוא כמ״ש הרב המורה ז״ל והסבות בכלל הם ב׳. א׳ מצד עצם המושכל. ב׳ מצד עצם המשכיל. וכל אחת נחלקת לחלקים. אם הא׳ שהוא מצד עצם המושכל. הנה החלק לב׳. והם אם מצד עומק המושכל בעצמו שכפי טבעו א״א שיושכל לשכל האדם. לפי שהוא עמוק מי ימצאנו. וג״כ סבה ב׳ גם אם אפשר מצד טבעו שיושג הנה אחר שלא יושג אלא אחר הצעות והקדמות רבות יאריך זמן ידיעתם. וזו סבת עצמות ג״כ שלא יושג אותו המושכל. ואם מצד עצם המשכיל הנה יחלק ג״כ לב׳ סבות. הא׳ מצד קוצר המשיג כי אין כל בני אדם וההבנות שוות. שיש אדם ששכלו עב בטבע וגם. וא״א שישכיל הדברים הדקים כמו חלושי הראות שלא יביטו לפיתוחים הדקים מצד חולשת ראותם. וג״כ סבה ב׳ מצד עוביות החומר כי מי שחומרו עב ונוטה אל התאוות. הנה א״א שישתוקק למושכלות כלל ולא יטעום טעמם בין רב למעט. וג״כ סבה ב׳ מצד העסקים הזמניים. כמו שיצטרך האדם מצד שהוא בע״ח למזון ובית דירה וכדומה. הנה מזה הצד לא יספיק לו הזמן כי אם לזה. ולא ימצא מרגוע לנפשו להכין לה מזונה וטרפה וגו׳. והנה הסבות בכלל הם ה׳ וזכרם הרב המורה בספרו. והנה משרע״ה ביאר שאין לישראל התנצלות משמירת התורה משום אחת מכל אלו הסבות כולם. ולזה אין להם מנוס משמירת התורה ומצותיה כי היא הכרחית להם אחר שהיא צורתם ונפשם. וביאר זה ואמר כי המצוה הזאת כמו שארז״ל (עירובין נ״ה) שהיא רמז אל התורה כולה שהיא כגוף אחת נכללת מרמ״ח אברים. ואמר שאינה נמנעת השגתה לא מצד קוצר המשיג ר״ל מצד האדם המשכיל. ולא ג״כ מצד עומק המושג ומצד מושכל התורה בעצמו. וז״א לא נפלאת היא ממך מצד עצמך. ר״ל אינה נמנעת ומכוסה השגתה מצדך. מצד עצמך. והיינו מצד עצם המשכיל שלא יוכל שכלו להשיג מצד קצורו. וג״כ ולא רחוקה היא. ר״ל מצד עצם המושכל בעצמו אינה רחוקה מצד עצמה. וז״א היא. ר״ל מצד עצמה ועומקה. ואחר שביאר זה בכלל חזר וביארו בפרט. ר״ל הה׳ סבות שביאר הרב ז״ל שהם מונעים להשיג האלהיות ר״ל הדברים המושכלים. והם קוצר המשיג ועומק המושג ואורך ההצעות. והבנות טבעיות והעסקים הזמניים. וביאר שאין טענה לאדם שלא שמר התורה מכל אלו הטענות. וסדרם א׳ אל א׳. אם כנגד קוצר המשיג אמר לא בשמים היא לאמר. ירצה שהדבר המונח במקום גבוה מאוד הנה המונע להשיגו מצד קוצר המשיג שלא יוכל להשיגו שאם היה לו סולם בו ועלה אליו הנה אפשר להשיגו. והנה בהעדר הסולם יהיה המונע מצד קוצר המשיג. וביאר שבתורה אין זאת הטענה. וז״א לא בשמים היא ר״ל שאין התורה במקום גבוה כשתאמר שהסבה שלא השגת אותה מצד קוצר המשיג כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וגו׳. ואם כנגד הסבה הב׳ והיא עומק המושג אמר וישמיענו אותה ונעשנה. ירצה שהיא עמוקה מצד עצמה ולא נבין אותה וישמיענו ויביננו אותה ונעשנה כי אין זאת הטענה ג״כ. ואם הטענה הג׳ והיא אורך ההצעות אמר ולא מעבר לים היא וגו׳. ירצה שמי שירצה לעבור לעבר הים דרך הים. הנה אי אפשר שילך ברגליו כמו שילך ביבשה אמנם צריך כמה הכנות והצעות קודם עוברו שצריך להקדים לכרות העצים לעשות בהם הספינה. וצריך למסמרי ברזל לחבר הלוחות. וג״כ צריך לאומנים גדולים לעשותה וג״כ צריך לחבלים חזקים. וג״כ צריך לבגדי פשתן לעשות התורן והנס להתנוסס. וג״כ צריך לשר החובל לתור להם הדרך אשר ילכו בה דרך אניה בלב ים. וג״כ צריך למלחים רבים לשוט ולזפת הספינה ולעשות כל צרכיה. כן צריך כמה הצעות. ולזה המשל אורך ההצעות לעובר לעבר הים. וז״א ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים שצריך כמה הצעות כדי שיגיע אל מקום חפצו. כן התורה צריכה כמה הקדמות והצעות כדי שישמיענו אותה ונבין אותה ונעשנה. אין האמת כן שהתורה אינה צריכה הצעות כשאר החכמות. ואם כנגד הסבה ר״ל הטענה הד׳ והיא הבנת הטבעיות. ר״ל שיש מזג טבעי לאדם שיטה אל החומריות ולא המושכלות. כמו מזג עשו הרשע שהיה אדמוני וחם בטבע שא״א שלא יטה אל החומריות. ואמר שאין זאת הטענה לעם בני ישראל שטבעם והבנת מזגם קרוב להשגת המושכלות. וז״א כי קרוב אליך ולמזגך הדבר מאוד. שאין עם ולשון שמזגם שוה ונוטה אל השווי ונשמע אל השכל כמו מזג העם הישראלי. וז״א כי קרוב אליך הדבר מאוד. ואם כנגד הטענה הה׳ והיא העסקים הזמניים אמר בפיך ובלבבך לעשותו. ירצה שלא תצטרך להוציא הזמן בשמירת התורה ומצותיה. וזה לפי שהדבר הוא תלוי בפיך והיא קריאת התורה. וג״כ ביראת ה׳ והוא בלבבך. וכפי זה האדם השלם יכול לעשות בראש האילן ובראש הנדבך וקורא ק״ש ומתפלל. ולא יעיקוהו צרכי הגשמיים בשמירתה וקריאתה. ולזה אין מנוס ולא התנצלות לכל אחד מבני ישראל על דברי תורה. לפי שהיא הכרחית להם יותר מהמזון. והנה הדבר היותר הכרחי ימצא יותר נקל. ולזה המציא הקב״ה לישראל התורה באופן שלא יקשה עליהם להשיגה בשום סבה מהסבות הנזכרות. והענין שמעשה המצות שבו ישתתפו כל המון ישראל. וז״א כל המצוה שהוא רמז לחלק המעשיי מהתורה הנה אין קוצר המשיג שמצות ה׳ ברה בפירוש. ולא נפל מחלוקת בהבנת פירוש המצוה. וג״כ אין בה עומק המושג מצד שהיא נתלית בדברים החומריים כמו הסוכה והלולב ויתר המצות. וג״כ אינה צריכה הצעות להבנתה שהילד בבית הספר תחלת קריאתו בתורה וסופו בתורה. שלא יקדם לו לא הגיון ולא למודיות וכיוצא. וג״כ כמו שאמרנו שמזג ישראל מוכן לתורה ונשמע לנשמה יותר מכל המזגים. וזה אם מצד שלשלת היחס כמו שזכר החבר למלך כוזר ע״ש. או מצד טוב המזון שהרחיק האל ית׳ מישראל המזונות הרעים והמאכלות האסורות כנודע. או ירצה באופן ב׳ אומרו כי המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו׳. שבא לרמוז למצוה שהיא עיקר ופינה לעיקרי התורה שלא יצוייר קומה זולתה. והוא שראוי לאדם להאמין היות רשות האדם נתונה לו אם ירצה להטות עצמו לטוב או לרע. כמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות תשובה. וז״ל אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשים ורוב גולמי בני ישראל שהקב״ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו ע״ה או רשע כירבעם. או רחמן או אכזר וגו׳. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים. אלא הוא בעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה וכו׳. וזה שאם יושכל חילוף זה הנה אין מקום לשכר ולעונש. ולא למצות ואזהרות התורה שאין מקום למצות אחר שאי אפשר לו היפך מה שהוא מחוייב לעשות וכו׳. ולזה הזהיר עליה ואמר כי המצוה הזאת כמו שיבאר אותה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך וגו׳. והענין לפי שבהאמנת זאת האמונה יש ממנה מן הזרות מה שלא יעלם כמו שכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות תשובה וז״ל ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל אשר יחפוץ ויהיו מעשיו מסורין לו. וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ובלא חפצו. והכתוב אומר כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ וגו׳ וע״ש. והנה מן התימה והפלא להאמין זה. וז״א לא נפלאת היא ממך. ירצה שלא תהיה דבר מתמיה ונפלא מצד האדם המאמין שיאמר וכי אפשר שיעשה האדם דבר מה מרצונו בלי רצון האל ית׳ וגזרתו אתמהא. וג״כ בהאומות זאת האמונה יש ממנה טענות והרחקות מרחקות אותה מן השכל שהשכל לא יחייב טבע האפשר בדברים כלומר לא יחייב השכל שיש ביד האדם בחירה ואפשרות לבחור איזה דרך ילך בה וכו׳. וזה כמו שכתב הרב בן חסדאי בספר אור ה׳ במאמר ב׳ כלל ה׳ פ״ב וז״ל יש מי שיראה שטבע האפשר בלתי נמצא אם מצד העיון יראה מפנים מהם כי למה שהתבאר בחכמה הטבעיות שכל הדברים הנופלים תחת ההויה וההפסד יקדם בהכרח ד׳ סבות למציאותם. והנה במציאות הסבות ימצאו המסובבים בהכרח. הנה א״כ מציאות המסובבים שיקדם מציאות סבות אחרות עליהם אשר במציאותם נתחייב מציאות הסבות ההם. ויהיה בהכרח מציאותם מחוייב לא אפשרי. וכאשר נבקש לסבות ההם סבות אחרות יהיה המשפט בהם א׳. עד שיכלה אל הנמצא הראשון המחוייב המציאות ית׳ שמו. א״כ נתבאר שטבע האפשר בלתי נמצא וכו׳ ע״ש. והנה לפי שהשכל ירחק זה. לז״א ולא רחוקה היא. ירצה שאינה רחוקה מהשכל כפי האמת כאשר יתבאר. וביאר זה אם לא׳ שאמר לא נפלאת היא ממך שיש להפלא ולתמוה כמו שאמרנו. ואי אפשר שיעשה בעולם דבר בלתי רשותו ית׳. ואמר להשיב על זה לא בשמים היא לאמר וגו׳. ירצה ע״ד שאמרו ז״ל (נדה ט״ז) מלאך הממונה על ההריון לילה שמו וגו׳. הכוונה שכל מקרי האדם הם כפי המולד והצומח שבו נוצר. שמה שתחייב עליו המערכה באותו העת הוא יהיה לו אם עשיר ואם עני אם גבור ואם חלש אם חכם ואם טפש. אבל צדיק ורשע לא יגזור עליו לא המערכה ולא האל ית׳. כי זה חפצו ורצונו ית׳. כמו שהשיב הרמב״ם ז״ל בספר המדע ע״ש. וז״א לא בשמים היא. שכח הבחירה אינה תלויה בשמים במערכותיהם בעת המולד. לאמר ר״ל כדי שתאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. ר״ל כדי שיסכימו השמים והוראת צומח המולד לנו שנהיה בוחרים בטוב. ואחר שיסכים המולד על זה ואח״כ ונעשנה. אין האמת כן שאין זאת הגזרה תלויה בשמים שנאמר צריך הוראת המערכה לחייב זה אין האמת כן אלא הדבר תלוי ברשות האדם ובבחירתו. וכנגד מה שאמר ולא רחוקה היא כלומר שהשכל ירחיק זה כנזכר. לז״א ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר וגו׳. ירצה שמדרך הכתוב לייחס הדבר העמוק אל הים. ר״ל כמו שהים ר״ל קערירותו שהוא המקום היותר עמוק. כן הדבר העמוק ולא יחייבהו השכל ייחסו הכתוב אל הים. כאומרו תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. שירמוז שהחכמה עמוקה יותר מהם כמו שפירשו המפרשים. ולז״א שזאת המצוה כמו שאמר ולא רחוקה היא. אמר כי אינה רחוקה ועמוקה מהשכל עד שנייחס אותה אל עבר קערירות הים שהוא התהום. שהים הוא הגומא כאומרו ולמקוה המים קרא ימים. וז״א ולא רחוקה היא שאין זאת החקירה רחוקה ועמוקה מהשכל כעומק עבר לים. כדי שנאמר מי שיקרב לנו אותו העומק עד שנבינהו ויחייבהו שכלינו באותה שעה נעשנה. אין הדבר כן שאין בה שום זרות וריחוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו כמו שיתבאר. ואחר שהקדים זה אח״כ ביאר מה היא המצוה המזהיר עליה. ואמר שהיא מצות הבחירה וז״א ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳. ר״ל עם היות שדרך החיים הנצחיים הוא הדרך הטוב שראוי לו לברור כפי שכלו. עכ״ז אני מייעד עליה טוב שהוא השכר הרוחני כדי שיאהב יותר ויבוקש. וג״כ עם היות שדרך המות הנפשיי בטבע האדם למאוס לו. עכ״ז אני מייעד עליו הרע והעונש כדי שימאס יותר וירוחק. או ירצה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳. ירצה שבא לבאר שזה הדבר כלומר זאת החקירה יחייב אותה השכל. וג״כ הפה יודה עליה כמו שאמר בפיך ובלבבך לעשותו. וביאר זה מן החוש. שהחוש יעיד שאם יבחר האדם דרך החיים יגיע אליו הטוב. ואם בהיפך בהיפך. ואם היה האדם מוכרח במעשה הטוב למה יקבל עליו שכר. וכן ג״כ אם הוא מוכרח במעשה הרע למה יקבל העונש. שבאמת אחר שהוא מקבל שכר על מעשה הטוב. והעונש על מעשה הרע ודאי שהוא בעל בחירה ורצון. וז״א ראה בעיניך בחוש שזה הדבר אמת בלי ספק כלל. וזה כי נתתי לפניך החיים שהוא דרך הטובה ועמה הטוב שהוא השכר. וג״כ המות שהוא הדרך הרעה ועמה העונש שהוא הרע. ואחר שביאר זה על צד מליצת השיר שזכר שערך לפניו ב׳ דרכים מוחשים. ואח״כ חזר וביאר זה ואמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו. שזהו דרך החיים שנתתי לפניך. הנה השכר הוא וחיית ורבית וברכך ה׳ אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. שזהו השכר והוא הטוב האמור. וג״כ המות שאמרתי הוא. ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. וזה הוא דרך המות. הנה הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון. וזה הוא הרע והעונש שאמרתי. או ירצה לתרץ קושיא חזקה והוא אחר שאימת פינת הבחירה כמו שזכרנו במופת מן המפורסמות והמוחשות כנזכר. הנה י״ל אחר שהאדם בחיריי במעשיו כנזכר. א״כ איך נחייב ידיעתו ית׳ שלא ימנע מחלוקה מה ידע האל ית׳ בזה האדם הרמוז. אם ידע שהוא צדיק הנה ידיעתו ית׳ מכריחתו שלא יהיה רשע. ואם בחירתו עדיין בידו. ר״ל עם היות שידע האל ית׳ שזה האדם צדיק. עכ״ז עדיין באפשרות שיהיה רשע. הנה באמת אחר שעדיין באפשרות על סותרו. הנה ידיעתו ית׳ אינה ידיעה שלימה. וכפי זה אם נאמת הידיעה נכחיש הבחירה. ואם נאמת הבחירה נכחיש הידיעה. והנה זאת הקושיא עמוקה מאוד. אמנם אחר שספר התורה לא הונחו בו המופתים והיקשים השכליים. לזה כדי להשיב על זה הוא מן המוחשות לבד. שמופת המוחשות יקבלהו בין החכם והסכל ר״ל ההמון. והנה אחר שאימת הבחירה במופת חושיי כנזכר. שהוא ממציאות השכר והעונש כנזכר. אח״כ בא לאמת הידיעה ג״כ במופת חותך. והוא אומרו הגדתי לכם היום כי אבוד וגו׳. ירצה תדע שהאל ית׳ משגיח ויודע מצפוני הלבבות. וכל מה שיהיה. ואם דרך הבחירה קיים והמופת לדעת זה. הוא שאני מגיד לכם מראשית אחרית. ר״ל שמה שיקרה לכם באחרית הימים והוא כי אבוד תאבדון ולא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עובר את הירדן לבוא שמה לרשתה. והעד לדברי שמה שאמרתי לכם יתקיים הוא השמים והארץ שהעידו בישראל. כאומרו האזינו השמים וגו׳. וז״א הגדתי לכם היום וגו׳. ע״ד שאמר סמוך לזה ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו׳ וחרה אפי בו וגו׳. ועתה כתבו לכם את השירה וגו׳. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות. וענתה השירה הזאת וגו׳. כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי וגו׳. הנה. שידע האל ית׳ תכלית ישראל בא״י וידע מראשית אחרית וגו׳. וכפי זה יאמר עם היות שידעתי שתהיו רשעים ותעבדו ע״ג. עכ״ז עדיין הבחירה מסורה בידכם ואינכם מוכרחים. וז״א החיים והמות נתתי לפניך שהמופת לזה הברכה והקללה. ועל זה אמר ובחרת בחיים שצריך שתבחר בדרך החיים והטובה שהיא הכלית האדם למען תחיה אתה וזרעך. וביאר מה הוא תכלית עבודת האל ית׳ שהוא הדרך הטובה. ואמר שהוא הדביקות בו. ע״ד שכל משכיל ומושכל שיתאחדו. וזה נמשך מהאהבה וההשתוקקות בדרכי האל ית׳ ובמצותיו וז״א כי הוא חייך. ר״ל כי היא התכלית בחיים הנפשיים. ר״ל כאשר ידרוך האדם במצותיו שאמר. וג״כ אורך ימיך שהוא יום שאין עמו לילה ואור שאין עמו חושך ושמחה שאין עמה יגון. וז״א לשבת על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. ר״ל לאבות בעצמם נשבע ליתן להם את הארץ. והיינו בזמן תחיית המתים בעז״ה. שבאותו הזמן יהיו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה:

56. Nitzavim.2

    והותירך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. בפ׳ כי תבוא והותרך ה׳ לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לתת לך. במסורת תרין והותירך חד חסר וחד מלא. שזה שבפ׳ כי תבוא חסר. וזה שבפ׳ נצבים מלא. ויש להתבונן בטעם הדבר. גם יש להתבונן בקצת שינויים שיש בין פסוק זה לפסוק זה. כי באחד הקדים מלת לטובה. ובאחד אחר אותה. גם טעם כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך מהו ענין זו השישה שסתם הכתוב. ומה טעם כאשר שש על אבותיך. אמנם נראה מענין הפסוקים שזה הפסוק של פ׳ נצבים הוא מדבר ביעוד העתיד לבוא בימות המשיח. וזה של פ׳ כי תבוא הוא מדבר ביעוד שאר הזמנים שקודם ימות המשיח. והכל הוא כשיהיו ישראל טובים ושבים בתשובה שלימה. אלא שאינה דומה התשובה שתהיה לעתיד בימות המשיח כמו התשובה של שאר הזמנים. כי התשובה שלעתיד בימות המשיח היא תשובה מעולה ביותר כמו שנאמר שם בתחלת אותה הפ׳ והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה. שהענין הוא כמו שאמרו שמעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשות כשל המן ועל כרחם ישובו בתשובה. וזהו כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה. ונאמר שם ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳. ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו׳. אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו׳. ומ״מ אינה תשובה מעולה. לפי שלא נעשית מאהבה אלא מיראה. אמנם אח״כ יתעוררו ישראל מעצמן לשוב מאהבה בתשובה שלימה. וזהו אומרו. ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו וגו׳. משמע ואתה תשוב מעצמך ויקיימו כל דקדוקי המצות. כמו שנאמר ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. ואז יתקיים זה היעוד הטוב. והוא והותירך ה׳ אלהיך וגו׳. וזהו יתרון מלא. אמנם שבפ׳ כי תבוא והותרך חסר יו״ד כי התשובה שישובו בשאר הזמנים אינה שלימה גם היתרון הוא חסר ואינו שלם. ולזה הקדים שם מלת לטובה. ואח״כ אמר בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך. אמנם בכאן אחר מלת לטובה על כולם כדי שתחזור מלת לטובה על כל מה שאמר דהיינו בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך. כי כלם יהיה בהם יתרון לטובה. אמנם בפסוק שמדבר בשאר הזמנים הקדים מלת לטובה. ואחר אמר בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך. כי אפשר שלא תחזור מלת לטובה כי אם על פרי בטנך או אפשר שתחזור גם בפרי בהמתך. או אפשר שתחזור על כולם. כי הכל כפי הזכות של הדורות. אמנם לעתיד מלת לטובה חוזרת על הכל לפי שהתשובה היא מאהבה והיא תשובה מעולה. ומ״מ יש הפרש ביתרון של כל אלה הדברים בין ימות המשיח לבין שאר הזמנים. כי זה יהיה יתרון שלם. כמו שאמרו (סנהדרין צ״א) עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדו מה הרה בכל יום אף יולדת בכל יום. גם בפרי האילנות הפליגו רז״ל (שם) לדבר בטובה העתידה להיות ואין להאריך בזה. גם הוסיף בכאן בזה היעוד של ימות המשיח לומר כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. וזהו יעוד גדול שיזכו בני הדור ההוא כולם להיות שורה עליהם רוח הקודש. ולהיות מרכבה לשכינה כמו האבות כמו שנאמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד. עוד דרשו (שהש״ר) ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן הרשים שבך עתידים להיות כאליהו בהר הכרמל. ודלת ראשך כארגמן הדלים שבך שהם יותר פחותים מן הרשים וזהו דלת ראשך יהיו לעתיד כדניאל דכתיב ביה והלבישו לדניאל ארגוונא. ואלו הם הרשים והדלים שבישראל. אמנם החשובים שבהם יהיו כמו האבות. וזהו לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. וזהו כשיקיימו כל דקדוקי התורה והמצות. כמו שנאמר כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה. והיל״ל הכתובים. ואמר הכתובה לומר שלא יספיק דקדוקי המצות כלם בכלל. אמנם צריך דקדוק כל מצוה ומצוה בפרט ואימתי יהיה זה כי תשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. (הרס״ו זללה״ה):

57. Nitzavim.3

    והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו׳. כל הפסוקים כולם עד סוף הפרשה. כדי להבין ענין אלו הפסוקים שהם כפולים ומכופלים בענין התשובה צריך להקדים תחלה ענין אחר הנזכר בזוהר ברעיא מהימנא פ׳ נשא דף קכ״ה וז״ל כען צריך לאהדרא על פתח התשובה. וכי מכמה מינין איהו תשובה דעבדין בני נשא כלהו טבין. אבל לאו כל אפיא שוין. אית בר נש דאיהו רשע גמור כל ימיו. ואיהו עבר על כמה פקודין דלא תעשה ומתחרט ומודה עלייהו. ולבתר כן לא עבד לא טב ולא ביש. לדא ודאי ימחול ליה קב״ה. אבל לא דיזכה לתשובה עילאה. אית בר נש לבתר דיתיב מחטאיה ומתכפר ליה איהו אזיל בדרך מצוה ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקב״ה דא זכי לתשובה תתאה דאיקרי ה׳ ודא איהו תשובה תתאה. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקב״ה ולא ע״מ לקבל פרס דא זכי לאת ו׳ דאיהו בן י״ה ועל שמיה אתקרי בינה. ודא גריס דחשוב ו׳ לגבי ה״א. ומלת תשובה כך הוא תשוב ו׳ לה׳ ולעולם לא שריא ה׳ בבר נש ולא ו׳ בלא דחילו ובלא רחימו. דאינון י״ה עכ״ל. הרי מבואר שהתשובה נחלקת לג׳ חלקים. והם ג׳ מדרגות זו למעלה מזו. הראשונה שיתחרט על עונותיו ואינו עושה לא עבירה ולא מצוה. הב׳ מלבד שיתחרט על עונותיו ומשתדל בקיום המצות. הוא משתדל בעסק התורה. ואלו הג׳ רמוזים בפסוק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. זו היא הראשונה. וישוב אל ה׳ וירחמהו. זו היא השניה שהיא לקיום המצות. ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. זו היא הג׳ שאין למעלה ממנה. והוא העוסק בתורה. ולזה אמר בה כי ירבה לסלוח. ואלו הג׳ תשובות. כפי שהם בענין היחיד כן הם בענין הציבור שצריכין לשוב בתשובה שלימה בכל אלו הג׳ חלקי התשובה. והם רמוזים שלשתם בזו הפרשה. כנגד הראשונה אמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה והשבות אל לבבך וגו׳. שהוא ענין חרטה שאנו מתחרטין על מה שהכעסנוהו במעשינו הרעים. ולא אמר בכאן לא עונש ולא שכר שזו התשובה מצלת מן העונש. אבל אין בה שכר. וכנגד השניה אמר ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. שזו היא התשובה שהיא לקיום המצות ובשכר זו התשובה יהיו נגאלין ישראל כמו שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך. וזו היא גאולה ראשונה שתהיה ע״י משיח בן אפרים. וכנגד הגאולה השניה שהיא גאולה שלימה שתהיה ע״י משיח בן דוד נאמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך. אחר כל זה יזכו לעשות תשובה שלימה מאהבה שעד עתה היו עושין מיראה. אמנם אח״כ יבטל יצה״ר מן העולם. כמו שנאמר ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. כלומר שיזכו בזה לחיים הנצחיים שהם חיי העולם הבא שהיא תשובה עילאה שבה יזכו לחיים ארוכים בעה״ז ובעה״ב. כמו שנאמר כימי העץ ימי עמי וכן בעה״ב. וזה יתקיים בלע המות לנצח. ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ואז יוסיפו חשק ואהבה בהקב״ה וישובו בכל לבם ובכל נפשם בחשק גדול יותר ממה שהיה להם בתחלה. כמו שנאמר ואתה תשוב ושמעת וגו׳. כלומר אתה מעצמך בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. והתבונן שלא אמר ככל אשר אנכי מצוך היום כמו שנאמר למעלה. לפי שלמעלה היו משתדלין בקיום המצות מיראה ולא מאהבה. ולכן אמר ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום משמע ככל ולא כל. אמנם בכאן שהם עושין מאהבה בחשק גדול הם משתדלין בקיום המצות בכל דקדוקיהם על אמתתם לש״ש. ולכן אמר ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. ובשכר זה כמו שעושין המצות בתוספת יתרון. גם יהיה שכרם בתוספת יתרון. כמו שנאמר והותירך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה. כמו שארז״ל (סנהדרין צ״א ושבת כ״ט) עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילני סרק שיעשו פירות. וכמה דברים שהפליגו בהם רז״ל לעתיד לבוא. ונוסף על זו התשובה מלבד שעושין המצות בתוספת יתרון גם הם משתדלין בעסק התורה בכל כחם. כמו שנאמר כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה. כי מה טעם לומר הכתובה בספר התורה הזה פשיטא שכל המצות כתובים בספר התורה. אמנם הכונה כמו שאמרנו שישתדלו לעסוק בתורה לדקדק בה כראוי ולקיים כל דקדוקיה. כי הכונה בלימוד התורה הוא כדי לקיים. וכפי הבנת האדם בתורה לידע סודות התורה וסוד כל המצות ודאי שכפי סוד המצוה יהיה קיומה באופן שיהיה המעשה מסכים לסוד. וזה צריך דקדוק גדול שלא יחטיא השערה. והשכר של זו התשובה הוא שיזכו כל ישראל להיות נביאים וצדיקים כמו האבות כענין שנאמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד. וכענין שדרשו (שהש״ר) ראשך עליך ככרמל הרשים שבך יהיו כמו אליהו בהר הכרמל. והדלים שבך כדניאל דכתיב ביה והלבישו לדניאל ארגוונא. וזהו שכתב בכאן כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. שיזכו להיות מרכבה לשכינה כמו האבות. וטעם מלת כי ישוב ה׳. כלומר אל תתמה על מה שאמרתי לך והותירך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידך וגו׳. שיהיה יתרון גדול בכל הדברים ותאמר איך יהיה זה והרי כתיב אין כל חדש תחת השמש. כי יותר מזה יהיה לעתיד לבוא שישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. שיהיו במדרגת האבות לעתיד לבוא. ומאחר שיהיה להם זה השלימות הגדול ודאי שיהיה ג״כ בשכר זה יתרון גדול בכל מעשה בראשית שתלד אשה בכל יום וגו׳. וכן כל הדברים כולם בתכלית השלימות. וזה בעבור עסק התורה להבין כל סודותיה ודקדוקיה. וזה מ״ש כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה. והוסיף לומר כי תשוב אל ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך שכל זה הוא בעבור התשובה הגדולה. שתשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואע״פ שכבר אמר ג״כ בתשובה הראשונה ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. יש הפרש גדול בין מ״ש כאן למ״ש שם. ששם נאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ולא אמר אל ה׳ אלהיך משמע עד ולא עד בכלל. אמנם בכאן נאמר כי תשוב אל ה׳ אלהיך. ולא כתיב כי תשוב עד ה׳ אלהיך. ושם אמר ג״כ ככל אשר אנכי מצוך ככל ולא כל. הרי כל אלו הפסוקים מפרשים היטב כמין חומר. ואין כאן שום מלה יתירה וכפולה. יהי רצון שנזכה לעשות תשובה שלימה לפניו אכי״ר. (הרס״ו זללה״ה):

58. Vayeilech.1

    ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ ואל כל זקני ישראל. ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות וגו׳. הקהל את העם וגו׳. ובניהם אשר לא ידעו וגו׳. יש להתבונן באלו הפסוקים מהו ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳. כי הנושאים ארון ברית ה׳ אינם אלא לוים בני קהת. כאומרו כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. ואע״פ שמצינו בסוטה פרק אלו נאמרים. תניא ר׳ יוסי אומר בג׳ מקומות נשאו הכהנים את הארון. כשעברו הירדן וכשסבבו חומת יריחו וכשהחזירוהו פלשתים למקומו. מ״מ לא יצדק מ״ש בכאן הנושאים את ארון ברית ה׳ על אותם המקומות. כי בימי משה עדיין לא נשאוהו אלא הלוים. גם מהו ואל כל הזקנים. היל״ל ואל כל ישראל למה הזקנים בפרט. ויש לפרש שנרמז בזה הפסוק מה שדרשו רז״ל במדרש רבה בזו הפרשה (פ׳ ט׳) וז״ל רבנן אמרי כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה. א״ר ינאי כתב י״ג תורות י״ג לי״ב שבטים ואחד הניח בארון שאם יבקשו לזייף דבר שיהיו מוציאים אותה שבארון וגו׳. וזה הספר הוא שנקרא ספר העזרה בכל מקום שבו קורא המלך במועד שנת השמטה בזמן ההקהל. וכן כהן גדול קורא בו ביום הכפורים. כן פי׳ רש״י ז״ל בפ״א דבתרא דף י״א. לפי זה נוכל לומר שי״ב תורות שכתב לי״ב שבטים. זהו מ״ש ואל כל זקני ישראל שמסרם לראשי שבטי ישראל כל אחד מסר לו אחד. ובכללם שבט לוי שמסר אחד לראשי השבט שהם הכהנים. כמו שנאמר ויתנה אל הכהנים בני לוי ושם יש הפסק זקף קטן. והספר הי״ב מסר אותו לנושאים ארון ה׳ לתת אותו בתוך הארון. והם בני קהת. ועליו נאמר הנושאים וגו׳. עוד יש לפרש הנושאים את ארון ברית ה׳ שזה הספר תורה שנתן בארון ודאי לא נתנו ללוים לשום אותו בארון כי נאמר בלוים ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. אלא אהרן ובניו יבואו וכסו אותו כמו שמפורש בפסוקים. וא״כ מוכרחים אנו לומר שהכהנים הם שנתנוהו בארון. ועליהם נאמר הנושאים את ארון ברית ה׳ כי על ידם הלוים נושאים כי אם לא יתקנוהו ויכסוהו כמשפט לא יוכלו לשאת אותו. ומ״ש ואל כל זקני ישראל הם י״ג זקני שבטי ישראל. ובכללם שבט לוי. אי נמי הלוים נתנוהו. אבל לא בארון ממש. כי אם בדף שיוצא מן הארון. ומה שסמך לזה מצות הקהל. כמו שנאמר ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים וגו׳. לפי שזו המצוה היא גורמת לקיום התורה. כמו שקבלו ישראל התורה במעמד הר סיני. כן רצה השי״ת לחדש להם ענין קבלת התורה כעין קבלתם בהר סיני. וצוה לעשות משבע שנים לשבע שנים שיתקבצו כל ישראל האנשים והנשים והטף ולעשות בימה של עץ שעליה קורא מלך ישראל בספר העזרה שהוא זה הספר שנתן משה בארון ברית ה׳. וזו היא סבת סמיכת זו הפרשה של הקהל לזה הענין של ספר תורה שנתן משה בארון שצריך להוציאו ולקרות בו לפני כל ישראל בזה הזמן כדי שישמעו ולמדו ויראו את ה׳. וכתב הרמב״ן ז״ל בפ׳ ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו הם הטף כי ישמעו וישאלו מהאבות וירגילם ויחנכם וגו׳. ומה נעים דברי רז״ל (חגיגה ג׳) שדרשו הטף למה כדי ליתן שכר למביאיהם. כי הפסוקים דברו בטף שהם יונקי שדים כדי ליתן שכר למביאיהם. ודברי הבנים הגדולים קצת שהם בני חינוך. ואמר בהם ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ אלהיהם שהם מתחנכים ללמוד קצת כדי שיהיה להם יראת ה׳ ולא כתיב בהו ושמרו לעשות וגו׳. כמו שנאמר באנשים ובנשים וגו׳. כי הקטנים אינם בכלל ושמרו לעשות אלא להתחנך ביראת ה׳ לבד:

59. Vayeilech.2

    וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם. והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו׳. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו׳. יש להתבונן מהו ביום ההוא ג׳ פעמים. וי״ל שבכאן רמז משה למה שנעשה בישראל בכל ימי הגלות כי ידוע הוא שיומו של הקב״ה אלף שנה. גם ידוע מ״ש שיתא אלפי שני הוי עלמא. והם כנגד ששת ימי בראשית וחד חרוב כנגד השבת. והנה באלף הרביעי נעשה חורבן בית ראשון ושני. ובו היו כל הד׳ גליות שגלו ישראל גלות בבל וגלות מדי וגלות יון וגלות אדום. וזה מבואר אין להאריך בביאורו. וכנגד זה היום המר שהוא אלף הרביעי נאמר וחרה אפי בו ביום ההוא. בבל. ועזבתים במדי. והסתרתי פני מהם ביון. והיה לאכול באדום. וכנגד אלף הה׳ אמר ומצאהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. כי כל האלף החמישי יצא בגלות. ובו היו כמה וכמה צרות כל מאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה. וכמו שכתב באותו מדרש (בפסיקתא). וכנגד האלף הששי אמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום וגו׳. והנה נרמז בכאן סוד הקץ שאמר דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה. כמו שכתב בעל הפסיקתא הסתר אסתיר בגמטריא עולה כך ואחת יתירה. ורמז שלא יצא כל האלף הששי בגלות כי בו רמז סוד הקץ שהוא לתשועת ישראל אלא שאין אנו יודעים מהיכן מתחיל והיכן מסיים. השי״ת יראנו נפלאות מתורתו אכי״ר (הרס״ו זללה״ה):

60. Vayeilech.3

    אלה דברי המעתיק

61. Vayeilech.4

    ויאמר אליעזר עבד אלוהי אברהם אב״י אנכי. ברוך ה׳ אשר עזר לי עד כה ברוב רחמיו וחסדיו להעתיק את דברי התורה פירוש הנחמד מאת המחבר הקדוש בעל חסד לאברהם זללה״ה. כן יעזר לי ה׳ ויתן לי כח ובריאות הגוף שאוכל להעתיק את כל הפירוש הנחמד אשר גם על נביאים וכתובים. ויהי רצון שיכנסו דברי אלה בלבי להבין ולהשכיל את כל דברי התורה הזאת אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אכי״ר. אלה דברי הצעיר עבד לעבדי ה׳ מתאבק בעפר רגלי החכמים מחכה לישועת ה׳

62. Vayeilech.5

    הק׳ אליעזר דוב בהר״ר יהודה ליב נ״י מקאלימייע.

← Previous — showing 301–362 of 362

Vilna, 1873 disambiguated. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001156661&context=L&vid=NLI&lang=iw_IL Licence: Public Domain. Source.