← Library

Ba'alei Brit Avram

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 362 sections

1. Endorsement.1

   הסכמת המאורות הגדולים אורות אלים הרבנים המופלאים רבנן תקיפי עה״ק צפת היאו״ר ת״ו ה׳ עליהם יחיו.

2. Endorsement.2

   חסד אל. הבוחר בעמו ישראל. קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה. ליהודים היתה אורה. ויקרא ה׳ אל משה עלה אלי ההרה. ואתנה לך התורה והמצוה. דבר צוה. אשרי נוצרי עדותיו. מצותיו חקתיו ותורותיו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הנחמדים מזהב ומפז רב תרשיש שוהם וישפה. שתים כהלכתן. מפני חבתן. חובת הקודש. מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. פרד״ס רמונים. שפתותיו שושנים. לשום שכל. ולהבין במקרא. שבעים פנים לתורה. ברוך אלהינו שבראנו לכבודו. אשר לא עזב חסדו. ובכל דור ודור דור ודורשיו דור ודור וחכמיו. לא פסק גירסא מפומייהו נגזלה שנתם מעינם. ויהגו בגרונם. מנחת בכורים קודש הלולים. מעין נובע נהרי נחלי ואשד הנחלים. על כל קוץ וקוץ תלי תלים. אשר חלק ה׳ להם חכמה ותבונה. זה חלק ה׳ אלוה למאן דיצבי יתננה. חכמת אדם תאיר פניו. אשרי בניו. זרע אברהם.

3. Endorsement.3

   חסד שעושים עם המתים. יודעי בינה לעתים. חזו מאי דקמן. האי ספרא דאורייתא זה רבות בשנים היה נטמן. לא שזפתהו עין רואי חתום באוצרותיו של הרב נזר הקודש זר״ק מבני בניו של הרב המחבר הוא הקדוש בעל ספר חסד לאברהם זללה״ה וסביביו נשערה. זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו חדושי תנ״ך וסביב יחנו. שם יתנו. תורת חכם מגורי האר״י החי הרב הקדוש סולימאן אבוחנא ז״ל כמובא בספר שם הגדולים דברים המוצדקים. תורת אמת מנופת צוף מתוקים. ונמצא בבית גנזיו של מ״ע הרב המופלא וכתר ש״ט עולה כקש״ת כמהר״ר מר שמואל עבו הי״ו אשר היה מזמן הרעש הגדול אשר היה בקרב הארץ. טרח ויגע בעשר אצבעותיו והוציא כל כתבי הקודש ממחילות ואתייא מכללא הדין מרגניתא טבא דק ואשכח חמדה גנוזה בבית מדרשו של שם מרן בית יוסף הקדוש זיע״א. ובטובו מסרו למ״ע הרב הגאון המפורסם ראש ב״ד מקודש דק״ק אשכנזים פעה״ק צפת ת״ו כקש״ת כמהור״ר שמואל העליר הי״ו ולחמו נתן. ולכסף מוצא פזר נתן. ויאמר להביא האי ספרא רבא לאדפוסי הדרא אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה וזכות הרב הקדוש המחבר יכולה היא שתגן. אלף המגן לו ולזרעו תורה מחזרת על אכסניא שלה. גיל יגיל אבי צדיק גילה אחר גילה. יפוצו מעינותיו חוצה ברחובות. וגם עד זקנה ושיבה מאליפות מרובבות עליהם תבוא ברכת טוב ברכת אברהם.

4. Endorsement.4

   חסד ואמת מן ינצרוהו העם בחר ה׳ לנחלה. לשם ולתפארת ולתהלה. אליכם אישים אקרא קומו השרים לעזרת ה׳ בגבורים אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב. הב הב. לקוח את ספר התורה הזה בדמים יקרים. ומאת ה׳ תהי משכורתם שלמה יצפון לישרים. ודא גזירה דאורייתא שלא יוכל איש להדפיס ספר התורה הזה בלי רשות הרש״ה הנ״ל ושומע לנו ישכון בטח ושאנן. ובצל שדי יתלונן. ואנו לי״ה ולי״ה עינינו. כי אתה אבינו. גואלנו מעולם שמך. ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך. שלח העז את מקנך. כי הם עמך ונחלתך. צאן קדשים צאן מרעיתך. אבינו אב הרחמן. ארך זמן. עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו. צרות רבות סבבונו. אכלונו הממונו. באו בנים עד משבר צרה דעניותא. עד זיבולא בתרייתא. ואת עם עני תושיע. כי אין בלתך גואל ומושיע. חוסה שלח משיח בן ישי בראש ובא לציון גואל ושבו בנים לגבולם כאשר נשבעת לאבותינו לאברהם.

5. Endorsement.5

   כ״ד החונה פעה״ק צפת היאו״ר תוב״ב ביום ר״ח לחדש זיו שנת

6. Endorsement.6

   זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו לפ״ק

7. Endorsement.7

   נאום מנשה סיתהון ס״ט. נאום יעקב הכהן ס״ט.

8. Endorsement.8

   נאום מרדכי מאמאן ס״ט. נאום אליהו לוי ס״ט.

9. Endorsement.9

   נאום משה שאראקי ס״ט. נאום הק׳ יצחק בר״א ז״ל דומ״ץ.

10. Endorsement.10

    נאום הק׳ משה במהרי״ך מרודניק דומ״ץ.

11. Endorsement.11

    הספר הזה קנין הוא לנו מאת בעליו ואין רשות לאיש בלעדנו להדפיסו.

12. Endorsement.12

    דברי המדפיסים

13. Introduction.1

    הצעת המחבר בס״ד*)בכאן מצאנו חתימתו של הרב חיד״א כתב ידו ממש. כאשר חתמת ידו יוצא ממקום אחר וזאת הנוסח. אנכי עפר חיים יוסף דוד בכמוה״ר יצחק בכמוה״ר ישעיה. בכמוה״ר יצחק בן הרב המחבר זללה״ה.

14. Introduction.2

    להיות מהות התורה הוא עצם אצילות רוחני עליון מתפשט לתחתונים בחסד אל. ולכך הוא השגה אלהות א״א שתושג לתחתונים זולתי ע״י הנבואה מפני שאינה מושגת בכח הדעת הגשמי. ולזה אין התחלותיה מן השכל הגשמי כענין הטבעית שהתחלתם מהחוש המושג. אמנם התורה היא אלהית התחלותיה מהנבואה. ואם ח״ו יכחיש המכחיש הנבואה. יכחיש הדת. ולזה היתה הראיה הראשונה לישראל מהקב״ה על התורה השגת הנבואה כולם אפי׳ הקטנים במעי אמם כנודע. א״כ לפי זה יתחייב שא״א לשכל האנושי לשפוט בענייני התורה ובפירוש דבריה כפי מה שיחייב שכל האדם: ולהיות קשה על השכל האנושי להשיג מה שסדר השכל האלהי בחכמתו הנפלאה בתורה ומה שנכלל בה מההלכות ואגדות ומדרשות וסודות הכל נמסר למשרע״ה על פה ומשה מסר ליהושע ויהושע לזקנים וכו׳. ולהיות שהשכחה מצוייה ואין עוד נביא כי לא בשמים הוא. לזה בחסדו ית׳ הקדים רפואה למכת השכחה. וזה במה שמסר למשרע״ה ולמדו דרכים שבהם ישיגו מה שישכחו מפירושים שנמסר לו על פה והם י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם ועל פי מדותי׳ יוכלו חכמי ישראל להחזיר מה שישתכח ע״ד שהחזיר עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה ט״ז) מה שנשתכח באבלו של משה ע״ה ובלעדי זה אי אפשר לאדם לחדש שום דבר בתורה אחר שהתחלתיה הם מן הנבואה ולא מן השכל האנושי כנ״ל. וע״ד זה אמרז״ל (פסחים ס״ו. ובנידה י״ט) אין אדם דן ג״ש מדעתו אלא א״כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני. וכן אמרו בזוהר (שמות דף פ״ו ע״ב) וז״ל אמר ליה לא שמענא ולא אומא דהא אוליפנא כתיב (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה אשר שם משה. אשר שם משה אתה יכול לומר דלא שם משה אי אתה יכול לומר. וכן כתבו שם דף פ״ז. וז״ל ר׳ יצחק פתח (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך. כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא על פתגמא אוריתא. כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעו בה ולא יפיק מאוריתא מה דלא ידע ולא קבל מרביה דכל מאן דאמר במילי דאורייתא מה דלא ידע ולא קבל מרביה עליה כתיב (שמות כ׳:ג׳-ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה וקב״ה זמין למתפרעא מניה בעלמא דאתי בזמנא דנשמתא בעיא למיעאל לדוכתא דדחיין לה לבר ותשתצי מההוא אתר דצריך וכו׳ וכן זכר שם בסמוך. וז״ל א״ר אבא כתיב (שמות כ׳:ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכתיב התם (שם ל״ד) פסל לך שני לחות אבנים כמו לא תעשה פסל. לא תעביד לך אורייתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך מ״ט כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא. אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתך בעיא למיעל קמאי כמה זמינין לשקרא בה ולעיילא לה גו גהינם: והנה נתבאר לך שהחכמים הראשונים עם גודל מעלתם וקורבתם אל הנבואה כשארז״ל בפ׳ כצד מערבין ד׳ נ״ג לבם של ראשונים כפתחו של אולם. ושל אחרונם כנקב של מחט. וג״כ אמרו בפרק אלו קשרים (קי״ב:) ובירושלמי דדמאי (פ״ק ה״ג ודשקלים פ״ה ה״א ובב״ר פ״ס). אם הראשונים בני אדם אנו בני חמורים ופ״ק (דיומא ט׳:) טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים. ואם הראשונים עם גודל חכמתם היו נשמרים מלומר דבר שלא שמעו כנ״ל. דמא״ל לא שמענא ולא אימא ק״ו לאחרונים. וא״כ ראוי לחקור ולדעת מי התיר לאחרונים לחדש משכלם ולפרש פשטי הכתובים כל אחד ואחד כפי השערת שכלו בלי שיקבלנו מרבו. ורבו מרבו כי הנה זה יראה כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה כדמשמע ממאמרי הזוהר שהקדמנו וראוי לעונש עצום: והנה המשל בזה אצלי הוא למלך שיצא דבר מלכות מלפניו ויעבירו קול בעיר מטעם המלך וגדוליו לאמר להקהל כל יוצא צבא ולעמוד על נפשם כל איש בכלי מלחמתו בידו ולעמוד על מעמדם לבלתי יבוא האויב על העיר בטח להשמיד להרוג ולאבד. וכל העובר את מצות המלך אחת דתו להמית ויכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך. ויהי כאשר חדל הקול ויבוא זקן אחד מזקני העיר ונכבדיה וידבר באזני אנשי העיר בסתר לאמר לא הבנתם דברי הכרוז ואת מצות המלך לא ידעתם. כי באו דבריו באין מבין וכי דבריו הם סוד כמוס וחתום עמדי. ויפצרו האנשים בהזקן מאוד להודיע להם כוונת המלך ויאמר להם הזקן ידוע תדעו כי האויב היושב במארב הוא יצר לב האדם רע מנעוריו. כי אויב איש אנשי ביתו זה גופו ומצות המלך הוא לאמר לו תענהו בסגופים ותעניות כי הם כלי מלחמה כנגדו לשמור הנשמה מן האויב היושב במארב הנשמה ואל תתנו שנת העצלה לעיניכם ומה מאוד מתוקה מדבש מליצת הכרוז ומשלו אשר דבר. וייטב דברי הזקן בעיני כל העדה וישאו קולם יחד ויאמרו לו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני וישמעו האנשים את דברי הזקן ויאמינו לדברו. ויתנצלו העם איש עדיו מעליו ויקראו צום ועצרה וילבשו שקים וישובו אל ה׳ בכל לבבם ובכל מאודם ויכניעו יצרם הזונה כדבר הזקן. ויהי בלילה ויבא האויב על העיר בטח ואין איש עומד בפניו וישלול שלל ויבז בז וילך לו לדרכו. ויהי ממחרת ויאמר המלך אל עבדיו למה לא תקנתם למצותי ואותי השלכתם אחרי גוכם וישאו כל העדה את קולם ויבכו ויתחננו למלך ויפלו לפני רגליו ויאמרו לו. ירא ה׳ על איש הזקן וישפוט כי הוא אשר היה בעוכרינו ויספרו לו את כל הקורת אותם עם האיש הזקן ויקצוף עליהם המלך וגם על האיש הזקן היה הקצף. והנה המשל בעיני דומה לנמשל כי כאשר תהיה הכוונה האלהות בפסוק כוונה אחת ויפורש הפסוק בכוונה מתהפכת מכנגד כוונתו ית׳ בבלתי השמר פן ואל מלשנות את תפקידו מה מאוד גודל ענשו כי הפשיט התורה מבגדי מלכות והלבישה שק. וא״כ מי יתן ידעתי אבוא עד תכונתו איך מצאו חכמי ישראל הראשונים וכ״ש האחרונים לפרש התורה כל אחד כפי שכלו יהולל ואיש אל עבר פניו ילכו לא ראי זה כראי זה:

15. Introduction.3

    אמנם התשובה בזה אומר. הנה כאשר נסתכל קצת בדברי רז״ל נמצא כי זה דרכם במדרש ובאגדה ושמא הוא יותר רחוק כי לא כל דברי רז״ל הם מקובלים אמנם יש בהם מה שחדשו הם ז״ל מצד עיונם הזך לא על דרך אמונה ועיקר. אמנם כוונתם היתה להרבות טעמי המקרא לדורשו בכל פנים שאפשר והנה רוב דבריהם על הכתובים לא נאמרו על צד הפירוש ככל דרכי הפשטנים אשר יכוונו להבנת עצם הענין כפי הוראת מלות הספור ההוא. אמנם כוונתם לענינים ולימודים מן החוץ אם להורות על דרכי טובו וגבורתו של אלהינו או לשבח איזו מעלה או לגנות איזה פחיתות או ללמד איזה מושכל להרחיק האדם מאיזה סכלות אשר עם כל זה סמכו אותם העניינים על הפסוק ההוא לציון ולזכר. הלא תראה מה שכתב הרב המורה צדק הרמב״ם זללה״ה בחלק ג׳ פ׳ ל״ד וז״ל נחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים. הא׳ ידמה שהם ביאר ענין הפסוק ונלחם ומתגבר לאמת הדרשות ולשמרם ושמשפטם כמשפט הדינים המקובלים. והב׳ מבזה אותם ויחשבם לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הכתוב ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצת השיר אשר התפרסם דרכה בזמן ההוא וכדרשה (כתובות ה׳.) תני בר קפרא (דברים כ״ג:י״ד) ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אוזנך מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו ואנו תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק ושזאת היא כוונת המצוה ושהיתד הוא האצבע ואזניך הם האזנים אינו חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה אבל מליצת השיר טוב מאוד הזהיר בה על מדה טובה והוא כי כמו שאין לומר דבר מגונה כן אסור לשמוע. וסמכו זה לפסוק על צד המשל והשיר וכל מה שיאמר במדרשות אל תקרי כך אלא כך זהו עניינו עכ״ל. וגם החכם*)לדאבון נפשנו חסר פה תיבות אחדות בכ״י לי שבעים אש כתיב ויש לך להתעורר כי רבותינו זלל״ה אמרו מאמר אמתי מצד הקבלה או מתוך ראיה כמרה ויביאו*)לדאבון נפשנו חסר פה תיבות אחדות בכ״י נזכר בעלמא באמרם ז״ל בעירובין פ״א דף ד׳ פ״ג שעורין וחציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני והקשו שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה וגו׳. ואמר ר״י כל הפסוק הזה לשיעורן נאמר ותירצו אין הלכה למשה מסיני. וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והכוונה להיות הכתובים שגורין בפינו. הנה נזכיר גם דברי החכמה שתלו בהם ועל כן נקראו מדרשים לא פרושים. אשר בחפשך אחר התואר הזה יתבאר לך כי עיקר הנחתו הוא לצאת מפשט המכוון לדרך רחוק ממנו ויחסו לו דרך אסמכתא בעלמא. ולזה אין משיבין מן הדרוש ולא על הדרוש כי אין הכוונה באותו הדרש לפרש לנו הכ׳ כי אם אסמכתא כמו שאמרנו. אמנם דבריהם בהלכות הנה אין לנטות ימין ושמאל ולא יחליק עליהם ר״ל היפך פירושם כי אם סכל ומתעקש כי בזה יצדק המשל שהמשלנו לעובר על מצות המלך שחייב את ראשו למלך בלי ספק כי הפירוש המקובל להם ז״ל בפי׳ ההלכה א״א שנפרש סותרו כנ״ז. והנה הרמב״ן ז״ל נתן כלל זה ואמר אם יש בהם נפקותא של דינים לא נסור מהגמרא. ומהמין הא׳ ר״ל מין הדרשות הוא ענין האחרונים שהורשו לפרש הכתובים כפי מה שיראה לכל אחד. ואם היות שאינם דרך אסמכתא הם כפי הכוונה השנית כמו שראיתי כתוב בשם הרמב״ן ז״ל כמו שימצא ממנה במקרא. ועל צד הכוונה השנית דברים נחמדים מסתרי המציאה ממה שאפשר לעמוד עליהם כן אפשר שיאמר שלא מהתועלת שמו קצת ממשכילי עמינו הספורים הם רמוזים בם אצל הכוונה השנית: והנה זה הדרך הנ״ל יחייביהו השכל ג״כ והענין כמו שהתוכנים בחכמתם שיערו באומד שכלם שיש גשמים גלגלים יוצאי מרכז. וג״כ גלגלי ההקפה וג״כ גלגלים נוטים מהמשוה עם היות שהניחו יסודם על הקדמות יכחישם הטבעי. עכ״ז סמכנו על דבריהם אחר שהחוש והשכל יעידו עליהם. ולזה כאשר הניח בטלמיוס גלגלי ההקפה ויוצאי מרכז. כתב בספר ג׳ מהמגסטי וז״ל הדבר הזה אם הוא אמת אם לא האלהים ידעו אבל דיינו שמצאנו דרך אשר הנה אפשר לקיים כל המתראה לנו מצד תנועות המאורות והככבים בשמים עכ״ל. וכן נאמר אנחנו הפשט הזה אם הוא אמת ואם לא האלהים ידעו אבל דיינו שמצאנו דרך לדרוש ולתור איזה קוטב אשר עליו יסוב היתר ספיקות הנראים בכתובים או במאמרים אם כולם בסגנון אחד או מחולפים כפי מה שיקבליהו השכל וכ״ש שרז״ל פתחו לנו פתח השער באמרם (שבת פ״ח) וכפטיש יפוצץ סלע מה הפטיש הזה נחלק לכמה נצוצות כך דברי תורה יחלקו לכמה טעמים. הורו לנו ז״ל כי המוציא [ר״ל בדברים הנאמרים בנבואה וברוח הקודש] כוונות מתחלפות מה שלא ימצא זה הענין בדיבור אנושי לא ירחיקהו השכל. והענין כמו שעשב אחד בראו האל ית׳ ותעלותיו מתחלפות עד״מ היין שביארו בו הרופאים שיש בו קרוב מס׳ תועלות ורפואות. הנה אין לומר לאיזה תועלת מהם נברא. כ״ש הדבור האלהי יסבול הרבה פרושים ולא נאמר לאיזה כוונה מהם נאמר וזה שאמרו רז״ל (מגילה ט״ו:) אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו אמר ליה כמאן חזיא אסתר ועבדה הכי אמר ליה ככולהו תנאי וככולהו אמוראי והכוונה כנ״ז שר״ל כי גם בדבור האנושי יתכן שישפוט ויכוון אל כל חלקי הסותר שאפשר לשערם השכל וכ״ש וכ״ש בדבור האלהי כנ״ל. ולזה ארז״ל (ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד) כל מה שעתיד תלמיד וותיק לחדש הכל נאמר למשה בסיני. וג״כ אמרו שבעים פנים לתורה. וג״כ אמרו דרוש וקבל שכר והכוונה לדעתי כי איש כזה הוא מוסיף כח בפמליא של מעלה ומראה שכל השלימות נרמזים בתורה. ולזה לא ניתנה תורה שבע״פ עם תורה שבכתב להודיע כי תורה שבכתב הונחה מוכנת לקבל כל המושכלות והרשמים שיונחו כנגדה כמו המראה הספיריית כל הצורות הנרשמים כנגדה תקבלם בלי שום שינוי כך התורה. וז״ש (אבות פ״ה) בן בג בג. הפך בה והפך בה דכולא בה. ר״ל המושכלות ושלומיות הם רמוזים בתורה בלי ספק וזאת דכולא בה אמנם מה שאינם נראים הוא לחסרון השקידה וההפוך בה. ולזאת הפוך בה והפוך בה. ומה נחמד אומרו ובה תחזה כפי המשל שהנחנו. ר״ל שהתורה כמו המראה המזוככת שתראה בה פניך וכל הפנים המתראים כנגדה כך התורה. ולזה חתם דבריו ואמר שאין לך מדה טובה הימנה ר״ל כי לא תמצא זאת הסגולה בזולתה מהתורות הנמוסיות כנ״ל:

16. Introduction.4

    והטעם לחילוף כוונות התורה ולריבויים הוא לפי שמהות התורה הוא עצם אצילות רוחני עליון כנ״ז. מתפשט למטה לתחתונים והוא מתפשט מספירה ידועה שהוא בת״ת ומקורה מהחכמה העליונה ותתפשט דרך הבינה ולזה התורה כלולה מחכמתו ומבינתו מה שלא יושג ותתפשט דרך הספירה עדי תרד לתחתונים בסוד התלבשה מדרגה אחר מדרגה. וכשידקדק המעיין עתה דבר זה ישיג כי התורה הזאת היא רוחניות ולה מציאות בעולם האצילות מציאות נבחר לא ישיגוהו ולא ידעוהו אלא בסוד נשמות אצילות והנשמות האצילות יחלקו ג״כ כי הנשמה שהיא מבינה תשיג דרך דק. והרוח שהיא מת״ת תשיג דרך אחר דק ולא כקודם. והנפש שהוא ממלכות תשיג בה דרך דק מאותה הידיעה הרוחנית הנעלמת מהרוח. שהבינה משפיע בת״ת ות׳ ב״מ ואצילות הבינה. והת״ת דק מהמלכות כנודע וג׳ דרכים אלו ג״כ בבי״ע*)בכאן חסר תיבין וחבל על דאבדין. דנשמתין ורוחין ונפשין:

17. Introduction.5

    ודע שכל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה מה שאין לחברתה. והענין כי התורה ונשמתן של ישראל הם ענין אחד ובחינה שוה. והעד על זה כי התורה בת״ת כנ״ל ובת״ת סוד ישראל שהם ס׳ רבוא נשמות. והתורה היא שורש הנשמות לכן יש כנגדם ס׳ רבוא פירושים אשר כפי כל אחד מהפרושים משם נתהוה שרש נשמה א׳ מישראל ולעתיד לבוא כל א׳ וא׳ יקרא וידע כל התורה כפי הפי׳ המגיע לשרשו אשר על ידו נברא. וכן הוא הענין בג״ע. וכן בעה״ז. והענין אחר שכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידועה בתורה א״א שתתגלה ע״י זולתו אלא ע״י אותה נשמה תגלה אותה הפי׳. ובעוד שאותה נשמה לא גלתה אותה הפי׳ אין הקב״ה מגלה לצדיקים אותם הסודות שעדיין לא גלה הצדיק אלא אותם שכבר גלה. ואומר אותם בשם אומרם. והנה לפעמים ישאלו שאלה מה בג״ע. ועדיין אותו הענין לא חדש אותו הצדיק ואומ׳ האל ית׳ (ב״מ פ״ו) פלוני יוכיח או כאמרם בזוהר פ׳ פנחס הא בר יוחאי יומא. והטעם מפני שיהיה חלק נשמתו. אמנם קודם שיגלנו הצדיק בעה״ז א״א שיוודע לשום אחד מהצדיקים זולתי למשרע״ה שאפי׳ מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה בסיני. אליעזר בני מטהר עקיבא בני כך אומר דהיינו אותה הנשמה ראויה לגלות כך וכך בתורה והפעם לזה לפי שנשמת משרע״ה היתה כוללת כל הס׳ רבוא נשמות ולכן ידע כל הס׳ רבוא פירושים. ובזה יובן ענין יקר הערך איך יוכל האדם לחדש דברי תורה מעצמו כי מי יוכל לשנות חותם המלך או לחדש בו דבר ח״ו. אמנם הענין הוא כפי מה שזכרנו לפי שנשמת משרע״ה כוללת כל ס׳ רבוא נשמות ישראל. ולזה אפילו בזמן הזה סוד נשמת משרע״ה מתפשטת פנימה לנשמות ומאירה בהם ומשפיעם סוד התורה שכבר קיבל. ועם היות שהוא מתעלם ומתלבש בסוד הגלות הוא מאור בנשמת החיים בסוד חיותו ואור תורתו המתפשט ומסתעף בכל הנשמות. והענין כי מלכות משרע״ה על ישראל הוא רוחניות בסוד הנשמות וכמו שהנשמה מלך על הגוף ותתפשט בכל האברים ולא יתנועע אבר בלתי הנשמה כן הענין בנשמת משה תתנוצץ בנשמות ישראל שהם כולם בגוף אחד כמו שאור הירח הוא אור השמש בעצמו כן אור התורה המאיר בת״ח בדורות האלו הוא אור תורת משה שכבר קיבל בסיני לא דבר מחודש. אמנם השפע והאור הזה הנמשך ממשרע״ה לת״ח הוא כמו שממש כל א׳ מהירח והככבים מאור מהשמש ממש כן אור התורה בהם ע״י אמצעים רבים והוא כדמיון האילן היונק לחות. והיינו שמשרע״ה מאיר בדור המדבר ודור המדבר שופע מהאור לבניהם. והבנים בבנים. וכן דור אחר דור עד הגיע אל הנמצאים עתה בחיים ולכן הדורות הולכים ומתמעטים בחכמה. וכן ג״כ אין ראוי לאדם לחדש שום דבר אלא על פי ההקדמות שקדמוהו מהקודמים אליו. אמנם לא יוכל לחדש הקדמות מעצמו רק על פי הקדמות שכבר קבל יוכל לחדש וזהו פי׳ מה שאמרו בזוהר שהעתקנו לעיל אשר שם משה אתה יכול לומר דלא שם משה אי אתה יכול לומר והפי׳ כמו שזכרנו. וכן פי׳ האלקי הרב כמוה״ר משה קורדובירו זצ״ל באור יקרו כמו שהעתקנו לשונו בס׳ אור החמה בס״ד וז״ל אין לפרש שלא יחדש בתורה ח״ו שעיקר הכל תלוי בחדושי תורה אלא שלא יחדש הקדמה והתחלה משלו שראשי פרקים צריכים מסורה לקבלה וכן פי׳ הוא ז״ל שם על א״ו דף פ״ז ע״ב לא תעבוד לך אורייתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך ר״ל תורה משלך דלא ידעת מתוך ההקדמות ולא אמר לך רבך בהקדמות המקובלות עכ״ל. ועיין אור החמה חיי שרה אמנם כפי ההקדמות שכבר קדמוהו מרז״ל אפשר לחדש ויש לו רשות כנ״ז:

18. Introduction.6

    ואני הצעיר אברהם נר״ו בן לא״א מאד נעלה בה״ר מרדכי זלל״הה כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה ומנעורי הדריכוני יום ליום מדי שבת בשבתו אביע אומר ולילה ללילה אחוה לדעת לבאר פי המדבר דבר בעתו מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים. ועם היותי מחסורי פה ועין השכל נפתולי נפתלי להדמות לריעי הגדולים ממני בחכמה ודעת. ואם איני כדאי ה׳ לי בעוזרי ונפתחו לפני חלונים שקופים ואביע מראות וגוונים בתורה ובנביאים. ובקרב שנים חזרתי פנים שונים וקובץ על יד ירבה וימצא בבית נכותי מכל סגולות מלכים על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים והיה כאשר העיר ה׳ את רוחי לעלות לראות להר קדש אלהי שבתי ובררתי אוכל מתוך אוכל מפני כובד המשא ורחוק הדרך והיו לאחדים בידי ואת היותר נשאר בין ספרי בביתי ויהי היום ואנחנו באניה בלב ימים וה׳ הטיל רוח סערה בים ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר ויחתרו המלחים להשיב אל היבשה ולא יכלו כי הים הולך וסוער עלינו. ובהתעטף עלינו נפשנו את ה׳ זכרנו ונקרא אל ה׳ בלב נשבר ונדכה. אנא ה׳ אל נא נאבדה אבות עם בנים. אך אוסיף להביט אל היכל קדשיך. ותבא אליו תפלתינו. ויקם סערה לדממה וישקוט הים מזעפו. ויצאנו אל היבשה בחוף ים קפוטקיא הוא דמיאטא וימהרו האנשים לרדת אל היבשה כי היינו רעבים גם צמאים והניחו כל אשר להם בקרב הספינה בלב ים עד אשר נשוב ממחרת. והיה ביום ההוא ויהי סער גדול בים ויהי בהיות הבוקר וישקף רב החובל אשר ירד ממנו אל היבשה וירא והנה אין האניה על חוף הים ויך כף אל כף ויאנח כי אבד כל רכושו אשר רכש וכל יגיעו. וייחל ז׳ ימים אולי תשוב הספינה ואין קול ואין עונה. וייחל עוד ז׳ ימים אחרים ואין קשב ונתייאש מן הספינה. והצדקנו עלינו את הדין כי היה כספנו כופר נפשנו ואתנחם ואתעצב אל לבי על חדושי שחדשתי אשר טפחתי ורביתי ואיגע לריק ואחפש אחר הכלים ואמצא מעט מזעיר מהם כן כאשר היינו בדרך במלון שול שלותי מן הצבתים. והם היו שארית הפליטה ואתנחם. ובבואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקודש קרית ארבע היא חברון תוב״ב וכמו חלב ודשן תשבע נפשי על חבליה כי נפלה לי בנעימים וזהב הארץ ההוא טוב זכו עינינו לראות שפוני טמוני קודש לא חול ויבז בעיני את כל עמלי אשר עמלתי ואתנחם על מה שאבד וגם יתר הפליטה הנשארה היתה בעיני כאין מושלכת בקצה הערמה לאכול עש ולמי שעסקם רע. ויהי לימים על שנים בהיותו בדד מסיעתא קדישא בני מתיבתא קדישא חכמי עיה״ק קרית ארבע כי נתגרשנו לעזא תוב״ב מפני יד ה׳ אשר היתה בכל הר הקודש ובירושלים תוב״ב אז שבתי ונחמתי על עמלי אשר טפחתי ורביתי ואמרתי לחברם יחד וכל הדרושים והחקירות המיוסדים על המופתים הלמודיים אותם השגתי לבדנה וכל פשטי הכתובים על תורה נביאים וכתובים אותם לקחתי והיו לאחדים בידי. וגם מאלו ביררתי והשמטתי כל מאמרי רבותינו ז״ל ועם היות שאין מדרש בלא חידוש עכ״ז השמטתים להיות כי הרגלנו מנעורינו לתת צורה במרז״ל ולא כך דרך חכמי אלו המקומות כי אם לדייק בלשון המאמר ולבאר פשטי דרז״ל על אמתתם וישר בעיני דרכם כי טוב הוא. לכן השמטתי כל מאמרי רז״ל שביארתי ע״ד צורה וקראתי בשם החיבור הזה ספר בעלי ברית אברם להיות שכל אחד מישראלים לו חלק ונחלה בתורה מיוחד ואליהם בעלי בריתי שא״א שיתחדשו ע״י זולתי כנ״ז ולהיות שלפעמים ישמע האדם חידוש מה ויעבור עליו זמן מה ואח״כ יזכור אותו החידוש הראוי לו כאלו עתה הוא מחדשו לזה הסכמתי שלא נאמר ונראה לי כיוצא בזה רק לכתוב הענין סתם בקיצור נמרץ ולא ניחוש שום דבר לעצמי וגם אומר ואפשר לומר ולא נחליט כי זהו כוונת הכתוב רק כל דברי כפי הכוונה השניה כאשר זכרנו למעלה. ובזה לא נחטא שאין כוונתינו להחליט הכוונה רק לומר שאפשר שמלות הכתוב יסבלו הפירוש כדי ליישב הקושיא לא זולת וכל כוונתינו הוא כפי הכוונה השנית כנ״ל. ובד׳ בטחתי כי הוא יעזרינו להשלים הספרים אשר כבר התחלתי ואשר עם לבבי ויזכני לקיים מצות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהי׳ שמי מלא. ובד׳ בטחתי להצילני משגיאות ומכל חטא ועברה. וידריכני בדרך ישרה ויפתח לנו שערי אורה. ויזכני ליום הבשורה כדכתיב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה. צרופה אמרתך מאוד ועבדך אהבה:

19. Introduction.7

    גם כתבתי קצת פירוש מהרב כמוהר״ר חיים וויטל נר״ו שכתב משם האלהי הוא כמוהר״ר יצחק לוריא זללה״ה מה שהביא אתו נוגע אל הפשט גם פירוש קצת שמצאתי משם הקדמונים והוספתי עליהם נופך משלי גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלקי כמוהר״ר סלימאן אוחנא זללה״ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנים ומבנות:

20. Bereshit.1

    לפי שהעת גדרוהו החוקרים שהוא תכלית העבר והתחלת העתיד ובזה אין אנו יוצאים מהקדמות ח״ו לזה האירה לנו התורה ואמרה בראשית ברא. כלומר בזמן שהוא ראשית לבד ולא תכלית העבר כי יצדק מאמרם לאחר הבריאה שהדברים נמשכים בדרך טבע אבל לא יצדקו בתחלת הבריאה שנבראו הנמצאים ע״ד פלא וביכולת בלתי בעל תכלית ולזה לא נזכר במעשה בראשית שם יקו״ק אלא שם אלהים כלומר בעל היכולת מן (יחזקאל י״ז:י״ג) ואת אילי הארץ לקח:

21. Bereshit.2

    ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ראוי לשום לב למה נזכר כאן שם אלהים אחר שכבר היה העולם שלם ועוד אומר נעשה לשון רבים ועוד אומר בצלמנו כדמותינו למה לא אמר בדמותינו. ולמה הכפל ועוד אומרו וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו׳. למה לקח זה הסדר לא ממטה למעלה ולא ממעלה למטה. ועוד אומרו נעשה לשון רבים ואדם ל׳ יחיד וירדו לשון רבים. ועוד אומרו אח״כ ויברא אלהים את האדם בצלמו למה בתחלה אמר נעשה לשון עשייה ולבסוף לשון בריאה. ועוד אומרו את האדם ובתחלה אומרו אדם ועוד הכפל בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם מה הכפל ומה הכוונה ועוד אומרו ויברך אותם אלהים אם היינו פרו ורבו מהו ויאמר להם אלהים פעם ב׳. ואם הברכה זולת פרו ורבו מה היא הברכה. ועוד אומרו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים וגו׳ אחר שלא הותר בהם באכילה כמו שאמר הנה נתתי כל עשב וגו׳ א״כ מהו ורדו בדגת הים. ואפשר לומר לפי שלמעלה זכר כל הנבראים כלם כל א׳ בזמנו שנברא בו. עתה זכר ענין האדם בסוף הנבראים כלם לפי שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה כי כוונת כל הנבראים כלם הוא בעבור האדם כאשר יתבאר במקום אחר בס״ד. והנה תכלית האדם הוא להשגת הנשמה כי בה ישכיל מושכלותיו ית׳ ולעבוד עבודתו. וז״ש ויאמר אלהים הוא מדת הבינה שממנה סוד הנשמה כנודע. ואמר נעשה אדם בצלמנו ששם אדם יאמר על נמצא א׳ נברא מקובץ מגוף ונפש ורוח ונשמה כי בלעדם לא יקרא אדם. ואמר נעשה לשון רבים לפי שהוא מקובץ מחלקים רבים מנותנים רבים כי הגוף מהיסודות והנפש מהעשייה. והרוח מהיצירה והנשמה מבריאה ונשמה לנשמה מאצילות כנודע ואמר אחר שיעשה זה האדם כנז׳ בודאי צריך שיהיה נשמר ומלובש בצלם אלהים כנז׳. כאומרו אך בצלם יתהלך איש כנז׳ וזהו בצלמנו. ובזה יהיה כדמותנו שיהיה לו מורא על הנבראים. כי אדם אית ליה מזלא. וכמו שהאל ית׳ מושל בעליונים ובתחתונים כן האדם השלם מושל בתחתונים וירדו בדגת הים ובעוף השמים ר״ל כמו שימשול ביותר תחתון שהוא דגת הים כן ימשול ביותר עליון שהוא עוף השמים ובבהמה ובכל הארץ וגו׳. ירצה ימשול בכל חלקי העולם. והנה האל ית׳ עשה שנוי א׳ בבריאת אדם הראשון שהיה יציר כפיו ית׳ מכל שאר בני האדם הנולדים ממנו. והוא כי אדם הראשון נברא בקומתו בתכלית הגודל ולא גדל מעט מעט כשאר בני אדם. וג״כ בשכלו נברא שלם ולא כשאר הנבראים אחריו כי עיר פרא אדם יולד. ולזה בתחלה זכר נעשה אדם ואמר נעשה ולא נברא כי הבריאה תאמר על הדבר ההיולי שהולך ויצא לפועל אמנם עשייה תאמר על הדבר הנעשה כמו שהוא ולזה במאורות וכל מעשה בראשית אמר עשייה כמשרז״ל (חולין ס׳) כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונן נבראו. וזאת נעשה אדם בצלמינו ולא אמר האדם כי הכוונה על א׳ לבד לא כל המין וזהו נעשה אדם וג״כ הצלם האלהי יהיה בו שלם ולא יגדל מעט מעט כמו כניסת הצלם בבני אדם שהוא נכנס בהם מעט מעט כנודע מדברי הרי״א זללה״ה. ונתן הסיבה לפי שהוא כדמותנו אחר שנעשה יציר כפיו ראוי שיברא שלם כדמותו ית׳. אמנם בני אדם הנמשכים ממנו יהיו באופן אחר והוא אומרו ויברא אלהים את האדם המורה על המין בצלמו ירצה שבריאתו תהי׳ מעט מעט. וגם הצלם האלהי יהיה מעט מעט וזה מפני שהוא דומה לפעלים אותו הקרובים שאינם שלימים. וזהו זכר ונקבה ברא אותם וכמו שהם בלתי שלימים כך בריאתם תהיו כמותם מה שאין כן באדם הראשון שצריך שיהיו דומה לעושיהו כמו שאמר כדמותינו. והנה לפי שאלולי הצלם האלהי א״א לאדם להתקיים אפי׳ שעה אחת הן מצד החצונים הממלאים את העולם כולו כנודע הן מצד בעלי חיים שהם מזיקים לזה הוכרח לברכם כי הברכה הוא השמירה האלקות הדבוקה בהם. והענין עם היות שהאדם בלתי שלם ולא זכה לנפש ורוח ונשמה שיקרא אדם. וכ״ש הנער הקטן עכ״ז הוא נשמר ע״י הצלם האלהי שהוא על ראשו נצב בלתי יפחד ממנו. וזהו הברכה שאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ר״ל שבאמצעות הברכה והשמירה האלהות שהוא הצלם האלהי אפשר שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ולא יגיע להם הזיק הן מצד בעלי חיים הן מצד החיצונים. הן מצד החיות המזיקות וזהו אומרו כאן בפרט ובכל חיה הרומשת על הארץ ולא זכר הבהמה כי אלולי זה הצלם האלהי אשר ברכו בו ה׳. איך אפשר לתינוק בן יומו לינצל מן החתול והכלב ולא יטרפוהו אם לא ע״י שמירת הצלם האלהי אשר על ראשו להציל לו כנ״ל:

22. Bereshit.3

    יהי רקיע בתוך המים וגו׳. ויעש אלהים וגו׳ ויהי כן. מלת ויהי כן קשה שאין זה מקומה כי אם למעלה יהי רקיע בתוך המים וגו׳ ויהי כן. ונלע״ד לפרש שכוונת הפסוקים האלו הוא כך יהי רקיע בתוך המים פי׳ יחזק הרקיע כמו שפי׳ רש״י ז״ל לפי שהרקיע כבר נברא ביום ראשון אלא שהיה לח ועתה נתחזק. וז״ש ויעש אלהים את הרקיע פירושו וכבר עשה אלהים את הרקיע מיום א׳ ויבדל וגו׳ אלא שעתה ביום שני גזר עליו שיחזק ויהי כן שנתחזק נמצא שויהי כן חזר למעלה לויהי רקיע. עכ״ל האלהי כמהרס״ו זלל״ה:

23. Bereshit.4

    עץ פרי עושה פרי וגו׳ רז״ל אמרו שעברה על הצווי וגו׳ וי״ל והלא כל מה שנברא בחפצו ואיך יברא דבר חוץ מחפצו ורצונו אבל כבר ידעת מחז״ל (חולין ס.) כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בחפצן נבראו לדעתן נבראו וגו׳ וכוונתן על מזל הדבר שבכחו נברא ולזה יצדק שעברה על הצווי אחר שלדעתן נבראו הרס״ו זללה״ה:

24. Bereshit.5

    עשב מזריע זרע וגו׳ יש להתבונן מה טעם פעם אומר מזריע זרע. ופעם אומר זורע זרע. ויש לפרש דמשמעות מזריע זרע שיש בכחו להזריע זרע אבל עתה עדיין לא הזריע אבל זורע זרע מורה על שיש בו עתה הזרע. ולזה בענין הבריאה נאמר מזריע זרע שהכוונה שיצא עשב או עץ שבכחו להזריע זרע. אבל כשרצה לומר ענין אכילת אדם. ואכילה לא שייכא כי אם בזרעם לא בעשבם עצמן. לז״א את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ואמר ג״כ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע שהכוונה לומר שלא ישחיתו הפירות לאכלם עודם פגין דלא חזי לאכילה אלא עד שיהיה פרי זורע זרע שכבר נתבשל ויש בו זרע כענין שאמרו (פסחים נ״ב) בפירות שביעית לאכלה ולא להפסד וג״כ כאן אמר מלת לאכלה כענין שאמר בשביעית. אמנם באכילת בהמות וחיות נאמר את כל ירק עשב לאכלה ולא הזכיר זרע. הרס״ו זללה״ה:

25. Bereshit.6

    ועץ עושה פרי וגו׳. הנה האל ית׳ אמר וצוה לארץ שתוציא עץ פרי עושה פרי כמשארז״ל (ב״ר פ׳ ה׳) שטעם עצו ופריו שוה. אמנם הארץ לא הוציאה רק עץ עושה פרי לבד וכוונתה היתה לטובתו של אדם הראשון כדי שלא יטעה כצווי השי״ת לאמר על העץ צוה השי״ת שלא לאכל ולא על הפרי כי זה עצמו היתה ערמת הנחש שהציווי היה לאדם מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת לא תאכל. ועץ הדעת היתה עצו ופריו שוים. והנחש היה ערום. ואמר אל האשה אף כי אמר אלקים מכל עץ הגן וגו׳ פי׳ על העץ עצמו צוה שכן כתיב ומעץ הדעת לא תאכל וגו׳ אמנם הפרי עצמו הותר באכילה וחוה השיבה לו כי גם מהפרי עצמו נאסר להם. וז״א ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו׳ אך אח״כ ותרא האשה וגו׳ פי׳ כאשר ראתה כי עץ הדעת היה משונה והיה עצו ופריו טובים אז אמרה אמת אמר לה הנחש. וז״ש ותרא האשה כי טוב העץ עצמו למאכל ולא אמרה פרי העץ. ואז נתפתתה כדברי הנחש כי אם לא היה רק הפרי לבדו טוב למאכל. א״כ אע״פ שהאל ית׳ לא פי׳ ואמר ומפרי העץ לא תאכל רק ומעץ הדעת לא תאכל ודאי שעל הפרי אמר ולא על העץ כיון שאינו ראוי לאכילה אבל עתה כראותה כי טוב העץ עצמו למאכל אז אמרה א״כ ודאי שלא צוה האל ית׳ רק על העץ כיון שלא אמר ומפרי העץ אחר שהעץ ג״כ טוב למאכל. וז״א ותראה האשה כי טוב העץ למאכל ותקח מפריו ולא אמר ותקח מעצו כנ״ל בתחלה עכ״ל הרח״ו נר״ו בשם מהרי״א זצלה״ה:

26. Bereshit.7

    כי שבעתים יקם קין. הוא משה שהיה לו ז׳ שמות והרג המצרי שהוא גלגול קין וזהו וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו קרי בזה מאחִיו כי המצרי אחיו של משה היה בסוד קין והבל וגם יתרו היו לו ז׳ שמות כי כשהרג את המצרי הרגו בשם מ״ב כדי להעלות נפשו ואז נדבק ביתרו ואז נתגייר וכפר בע״ז אבל בלעם לא רצו להמיתו בשם המפורש רק בחרב הטמא ולזה לא אמר אמות מות ישרים רק תמות נפשי כי נפשו מתה מות ישרים בגלגול נבל. אך גופו לא מות רק מיתת טמאים כנודע הרי״א זצלה״ה:

27. Bereshit.8

    לבאר שתכלית העולם הוא העבודה אליו יתברך

28. Bereshit.9

    מסרה ברא אלקים ג׳. בראשית ברא אלהים אשר ברא אלהים לעשות (דברים ד׳:ל״ב) למן היום אשר ברא אלהים אדם וגו׳ וסי׳ בארעא עובדין דאינשא. הכוונה לומר כי לא נברא העולם אלא בשביל ישראל שנק׳ ראשית תבואתו ושבשבילם ברא אלהים אהו״ה*אהו״ה ר״ת את השמים ואת הארץ וישראל לא נבראו אלא ליראה ממנו ית׳ ולעבדו בלבב שלם כדי שיזכו לעולם הנשמות ע״י המצות וז״ש ברא אלהים לעשות מצותיו. ולא נבראו כדי לרדוף אחר התאוות הגשמיות אלא כדי שידמו לעליונים ע״י התורה והמצות ויזכו לעוה״ז והעוה״ב וז״ש למן היום אשר ברא אלקים אדם אתם קרוים אדם וגו׳ והסימן בארעא עובדין דאינשא ר״ל בזה העולם יעשו מעשים טובים כדי לזכות לעוה״ב מי שטרח בע״ש וגו׳:

29. Bereshit.10

    מסרה והארץ ח׳ ר״פ. והארץ היתה תוהו. (ויקרא כ״ה:כ״ג) והארץ לא תמכר לצמיתות. (שם כ״ו) והארץ תעזב מהם. (דברים י״א:י״א) והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. (יהושע י״ג) והארץ ישעיהו כ״ד:ד׳-ה׳שעיה כ״ד) והארץ חנפה תחת יושביה. (יחזקאל ל״ו:ל״ד) והארץ הנשמה תעבהושע ב׳:י׳ע ב׳) והארץ תענה את הדגן והתירוש והיצהר וגו׳. וסימן יהון דיירין בנפשיהון בעירא ובתחומא ותיבין בעובדיהון עם אלהנא פי׳ כבר ידעת מאמר ר׳ יצחק שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מן החודש וגו׳ ומה טעם משום כח מעשיו וגו׳ לומר שהקב״ה ברא העולם ונתנו למי שרצה. וזהו והארץ היתה וגו׳ אל תחשוב שהעולם קדמון וכמנהגו נוהג. אלא צריך להאמין שהוא ית׳ בראו לזה סמך והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ ועיני ה׳ בה תמיד משגיח להענש החוטאים העוברים על מצותיו. וזהו כוונתו ית׳ במצות שמטה ויובל כדי לקבוע בלב ישראל חידוש העולם והשגחתו ית׳ ובעון שלא שמרו אותם גלו וז״ש והארץ תעזב מהם וגו׳. אמנם כאשר ישמרו אותם כדין וכראוי ויאמינו שהוא ית׳ משגיח בעולמו בזה והארץ יתן פריו והראיה שהוא ית׳ משגיח והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים בהשגחה פרטית. עד״ש בזוהר על פסוק הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות שהאל ית׳ נותן בעצם וראשונה בהשגח׳ פרטית מטר בא״י וז״א על פני ארץ ומשם יחליק בתמצית על פני חוצות הוא ח״ל לפי שההשגחה בפרט בא״י יותר משאר ארצות. וז״ש והארץ הגביל שמא״י יצא הטוב וגבולין אמנם כשח״ו לא יאמינו בהשגחה אז והארץ תנפה תחת יושביה שבאמונית ההשגחה כנ״ז הוא סיבה להחזיר א״י ליושנה וז״ש והארץ הנשמה תעבד וגו׳ וג״כ יהיו מושגחים בהשגחה פרטית ודבקים בו ית׳ ומושפעים בכל עת. וז״ש והארץ תענה את הדגן וגו׳. והם יענו את יזרעאל שיהיה נטע זרע אל. וז״ש בתרגום יהון דיירין בנפשיהון בטורא ובתחומא ר״ל בהר ה׳ ובגבול האלקים כי בזכות מעשיהם הטובים יהיה להם מהלכים בין העומדים האלה עם המלאכים בג״ע:

30. Bereshit.11

    לבאר שראוי לאדם להשתדל בידיעת התורה ובזה יזכה לעולם הבא:

31. Bereshit.12

    מסרה ותוצא ג׳ ב׳ מלאים. ותוצא הארץ דשא עשב. (ירמיהו ל״ב:כ״א) ותצא את עמך ישראל מארץ מצררות ב׳:י״חות ב׳) ותוציא ותתן לה את אשר הותירה משבעה. חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים. וסמן תרגום ארעא לישראל תתייהב. פי׳ שהכוונה לומר שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל ולא נבראו ישראל אלא בשביל התור׳ כמשרז״ל בשביל התורה שנקרא״ת ראשי״ת וכו׳ וז״ש ותוציא הארץ שראוי לאדם בעוד שהוא בחיים בעוה״ז שיוציא מהתורה כל מיני חכמה ופילפול והלכות וכל זה בשביל ישראל וז״ש ותוציא את עמך ישראל ממצרים שהתורה נתנה בשבילם וכשיתעסקו בתורה ובמצות יזכו לחיי העוה״ב וישבעו מנעימות השכינה. וזהו ותוציא ותתן לה כדפירוש במדרש רות ותוציא ותתן לה בעוה״ז את אשר הותירה לימות המשיח משבעה חיי העוה״ב. שראוי הוא שיזכו ישראל לחיי העוה״ב אחרי שלא ימושו מפיהם תורה נביאים וכתובים. וז״ש חד בתורה חד בנביאים וכו׳ ובזה יזכו לירש את הארץ. וז״ש הסימן ארעא לישראל תתייהב:

32. Bereshit.13

    לבאר שראוי לאדם להתרחק מהתאות הגשמיים ולהשתדל להשיג המושכלות בהליכתו בזה העולם עראי ולא קבע:

33. Bereshit.14

    מסרה ויטע. ג׳ בפת״ח וא׳ בשו״א. ויטע ה׳ אלהים גן בעדן. (בראשית כ״א) ויטע אשל וגו׳. (דניאל י״א) ויסע אהלי אפדנו. (בראשית ט׳) ויטע כרם וגו׳. וסימן בתרגום אינש ושרי בעלמא במשכנא. פי׳ שהאל ית׳ ברא האדם ויתן לו בחירה ורצון. ונתן לו עצה ובחרת בחיים להתקרב אל הטוב ולהתרחק מן הרע. ויעד לנו שכר טוב להולכים בתמים לפניו. ונתן עונש אל פועלי און והשכר להולכי תמים נטע בג״ע. וז״ש ויטע ה׳ אלהים וכו׳. אמנם להולכי אחרי התאוות הגשמיות כנח שנטע כרם וישת מן היין. ויעזבו ברית אלהיהם יהיה עונשם רב לזה צריך האדם שלא ילך בדרכי נח אלא בדרכי אברהם שנטע אשל וגו׳ והכיר את בוראו בן ג׳ שנים. וחקר במציאתו ית׳ והשיג כל חכמה והיה מודיע לכל העולם כדי לגיירם מלבד שלימות המעשה שנטע א״של א״כילה ש״תיה ל״ויה בבאר שבע שהוא התורה שחצבה עמודיה שבעה חכמות. ויטע אהלי אפדנו ששב אפודתו באהל החכמים ומחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה. והסי׳ אינשא ושרי בעלמא במשכנא ר״ל שראוי שיעשה האדם בזה העולם דירתו עראי כאיש אשר נטע אוהל ללון בה ובבוקר ילך לדרכו:

34. Bereshit.15

    לבאר כי האדם המשתדל להשיג שלימות נפשו הוא גדול ממלאכי השרת וזהו ע״י השגת התורה וסודותיה ויושג זה ע״י התגברות יצה״ט על יצה״ר ואם יחטא ראוי לו להשתדל ולחזור בתשובה:

35. Bereshit.16

    מסרה ואדם ט׳. וא״דם אין לעבוד את האדמה. (ישעיהו מ״ה:י״ב) אנכי עשיתי ארץ וא״דם עליה בראתי (שם י״ג) אוקיר אנוש מפז וא״דם מכתם אופיר. (תהילים מ״ט:כ״א) וא״דם ביקר ולא יבין. קדמאה: (איוב ל״ד:ט״ו) יגוע כל בשר יחד וא״דם משלי ג׳:י״גישומשלי ג׳:י״גי ג׳) אשרי אדם מצא חכמה וא״דם יפיק תבונה. (שם כ׳) וא״דם מה יבין דרכו. (שם ג׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים וא״קהלת ט׳:ט״ולת ט׳) וא״דם לא זכר את המסכן ההוא. וסימנים בתרגום יפלחון בעובדיהון אינשין יקירין ויתובון בסוכלתנו באורחיהון וישכחון שיזבותא. פי׳ לפי שהאדם לא נברא לתכלית אחר אלא לעבוד ה׳ ולקיים תורתו ולהבין פעולותיו. וז״ש וכל שיח השדה. רמז שהשיחה הראשונה שישתדל האדם לדעת ולהבין הוא שם שדי שמשדד המערכות וכשישיג זה לדעת ולהבין שם בן ע״ב. וז״ש וכל שיח שום שיחה אין בשם שדי שעולה השדה עדיין אין בארץ. מכ״ש עשב השדה שם ע״ב עשב כאומרו וכל שיח שדי עדיין אין בארץ. מכ״ש עשב השדה העולה ממדרגת השדה ולמעלה עדיין לא צמח האדם שיהיה ראוי לעלות במעלות החכמה. כי לא המטיר ה׳ אלהים וגו׳ שפע נבואתו ואדם הראשון לא רצה ללכת בדרכי הש״י כי אם לעבוד את האדמה וז״ש ואדם אין לעבוד את האדמה שלא בראו הקב״ה אלא לעבוד את בוראו ולהיותו כאלהים לדעת טוב כאומרו אני אמרתי אלהים אתם וגו׳. וז״ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי להיותו מכיר מעלתו ית׳ וחכמתו. שמי שישיג מעלה זו הוא יותר גדול ממלאכי השרת. כשרז״ל (חולין צ״א) גדולים צדיקים ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל עת וגו׳. וז״ש אוקיר אנוש מפז שהמלאכים נקראים פז ור״ל אוקיר אנוש שהוא משה מפז שהם מלאכי השרת. ואדם שהוא אברהם אבינו מכתם אופיר. אמנם ההולך בדרכי אדם הראשון שגרם מיתה לעולם שנאמר יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב. כי לא יקרא אדם כי אם בהמה וז״ש ואדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו. ולזה צריך האדם לילך בדרכיו ית׳ ולדרוש ולחקור בחכמה וז״ש אשרי אדם מצא חכמה. ולא לבד בה יהיה מאושר אלא ג״כ במעשים טובים כי יפה תורה עם דרך ארץ. וז״ש ואדם מה יבין דרכו. וכאשר יהיה חכם בעל מעשים טובים שהוא דרך תפארת לעושיה. אז נמצא חן ושכל טוב וגו׳. ולזה ראוי לאדם להשליט עליו יצה״ט ולהכניע יצה״ר. לא כאדם הראשון שהלך אחר היצה״ר. וז״ש ואדם לא זכר את המסכן שהוא היצה״ט וחייב מיתה לעצמו וזולתו. אלא צריך למאוס ברע ולבחור בטוב. ובזה תזכה לחזות בנועם ה׳ וז״ש הסימן יפלחון וגו׳ שראוי לטובים ולישרים לעבוד את האל ית׳ במעשה ידיכם. ואם יטמאו ישובו בתשובה שלימה בשכל טוב. וימצאו מנוח לנפשם. והנשמה תדושן בג״ע:

36. Bereshit.17

    מסרה ויכלו השמים וכל צבאם. ד׳ וכל צבאם. ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. (ישעיהו מ״ה:י״ב) ואנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. (שם ל״ד) ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים וכל צבאם. (נחמיה ט׳:ו׳) אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם. וסימן בתרגום שלימותא דאנשא בספרא בלחודיה. פי׳ הענין לומר שהכל ברא האלהים עליונים ותחתונים עם היות שברא המלאכים והגלגלים קיימים כאיש עכ״ז בידו לכלותם ולהשחיתם מכל וכל. אמנם בראם להיות ששים ושמחים לעשות רצון קונם לא לתכלית אחר ברא עליונים ותחתונים והוא מחדש העולם בכל יום ובראם לעשות רצונו והוא עושה בהם כרצונו וז״ש בעל המסורה כנגד הראשונה ויכולו השמים וגו׳ שברא העולם חדש ולתכלית שיעשו רצון האל ית׳ וז״ש אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. הכל בראתי שיעשו רצוני ומצותי. כמו שמצינו ביעקב ויפגע במקום וילן שם וגו׳. ששקעה חמה קודם זמנה וכן ביהושע אמר שמש בגבעון דום וגו׳. כי בידו ית׳ להעמידם ולכלותם. וז״ש ונמקו כל צבא השמים וגו׳. שידעו כי לה׳ המלוכה אין עוד מלבדו. וז״ש אתה הוא ה׳ לבדך וגו׳. ר״ל אתה הוא חי וקיים לבדך אתה עשית את השמים וכל צבאם ובידך לכלותם שמעשה ידיך הם. ואתה מחיה את כולם הארץ וכל אשר עליה וכי כל שלימות הכל לעשות רצוניך. א״כ ראוי לאדם להגות בתורה יומם ולילה שהיא הנותנת חיים לבעליה. וזהו רצונו ית׳. וז״ש הסימן שלימותא דאינשא בספרא בלחודיה ר״ל ששלימות האדם לעיין בד״ת ולא בדבר אחר:

37. Bereshit.18

    ביאור התכלית יושג ע״י הכנעת יצה״ר. ובזה יזכה האדם שישיג שלימות נשמתו וישיג סודות התורה בלי שום מפריע. וזה ג״כ סיבה לגאולה העתידה. וימצא וישיג התענוג הרוחני:

38. Bereshit.19

    מסרה שבעתים ו׳. לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. שבעתים יוקם קין. (ישעיהו ל׳:כ״ו) ואור החמה יהיה שבעתים. (תהלים י״ג) אמרות ה׳ וגו׳ מזוקק שבעתים. (שם ע״ט) והשב לשכנינו שבעתים ומשלי ו׳:ל״אלי ו׳) ונמצא ישלם שבעתים. וסימן תשכח שבעה נהורין דכיין כדתיתיב לביתך הכוונה דע כי יקם קין בגימטריא יצר בדד. כינה היצה״ר בשם קין שהאדם יקנהו בקנין גמור מנעוריו י״ג שנים קודם ליצה״ט כאו׳ לפתח חטאת רובץ. וכן מרז״ל בפ׳ חלק צ״א מנעוריו משננער מבטן אמו. והנה הזהיר במלאכת שמים ידכה ישוח וידרוך וירמוס יצה״ר תחת כפות רגליו. וז״ש לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. ר״ל מי שהורג ומשעבד יצה״ר המכונה בשם קין יהיה סיבה שיוקם ויושחת שבעתים הז׳ שמות שיש לו ליצה״ר. והז׳ שמות של גיהנם כאשר יתבאר במקום אחר בס״ד. ולא די לאדם שיכניע את יצרו פעם אחד או שתיים. אלא ככה יעשה כל הימים כדי שישאר לו בקנין. וז״ש שבעתים יוקם קין הרי בעניינא הכפל לחזק הענין וכאשר יעשה ככה יזכה לחסות תחת כנפי השכינה ולאור באור ה׳. ותהיה נשמתו זכה וברה וטהורה מכל סיג. ושכלו בהיר להבין כל תעלומה וחכמה ומלא כל טוב וז״ש והיה אור הלבנה וגו׳. ר״ל אור השכל שדומה ללבנה שמקבלת האור מהשמש כן השכל האנושי מקבל השפע מהתורה. והיה אור הלבנה בגמטריא יצר הטוב כי כאשר האדם יכניע יצה״ר יהיו שכלו זך ונקי וכמעט אין צריך שפע זולתו. ויהיה שכלו כמלאך ה׳ צבאות. וז״ש ואור החמה יהיה שבעתים. שיבין ע׳ פנים בתורה. כאו׳ ומלאה הארץ דעה וגו׳. וכן חמה כמנין נ״ג פרשיות שהכל יהיה גלוי לפניו כחמה ולא יבצר ממנו מזמה. וז״ש אמרות ה׳ אמרות וגו׳ מזוקק שבעתים. כי מה שישיג יהיה השגה מזוקקת בע׳ פנים שבה. וכמו שיצה״ר מעכב ההשגה והשלימות. כן לפנים שעבוד מלכיות. כמו״ש ר׳ אלכסנדרוס (ברכות י״ז) רבש״ע גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא מי מעכב שאור שבעיסה מעכב ושעבוד*שבזמן ר׳ אלכסנדרוס הנזכר. מלכיות מעכב. ולזה בראותו ית׳ שישראל משתדלים להשיג האמת ולהכניע היצה״ר כנ״ז. אז הוא מקרב הגאולה וז״ש והשב לשכננו שבעתים וגו׳ שישיב את כל אבדתינו ששללו ובזזו אותנו. כאו׳ תחת הנחושת אביא זהב וגו׳ וז״ש ונמצא ישלם שבעתים וגו׳. באופן שיענשו עונש ממון והגוף. ובהכנעת היצה״ר נהיה שלימים ואז יסיר שעבוד היצה״ר ונזכה לחזות בנועם ה׳ הצפון לצדיקים וכבר ידעת מאמר הרמב״ם ז״ל שהייעודים הגשמיים אינם התכלית המכוון בעשיית המצוה שאינם רק עוזרים לתכלית ההצלחה שכאשר לא יהיה לאדם טרדות בהכרח. אז יהיה פנוי לעסוק בתורה להשלים נפשו ובזה יזכה לחיים הנצחיים וז״ש הסימן תשכח ז׳ נהורין דכיין. ר״ל תמצא המאורות היקרות אור פני מלך מלכו של עולם ותהיה זך ונקי כשתלך לבית עולמך שהוא דירת קבע לנצח:

39. Bereshit.20

    ביאור מעלות התשובה וכי הבא ליטהר מסייעין אותו:

40. Bereshit.21

    מסרה לי אלהים י״א. שת לי אלהים זרע אחר. (בראשית כ״א:ו׳) צחוק עשה לי אלהים. (שם מ״ח) בני הם אשר נתן לי אלהים בזהשופטים א׳:ז׳ א׳) כאשר עשיתי שלם לי אלשמואל א כ״ב:ג׳א׳ כ״ב) יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי שמואל ב ג׳:ל״האל ב׳ ג׳) ויבא העם להברות את דוד ויאמר כה יעשה לי אלהים. (שם מ״ט) ולעמשא בן יתר תאמרו כה יעשה לי אלהים אם לא שר צבא יהיה מלכים א ב׳:כ״גמלכים א׳ ב׳) וישבע המלך כה יעשה לי אלהים כי בנפשו דבר אדוניהו. (שם כ׳) כה יעשון לי אלהים וגו׳ אם ישפוק עפר שומרון לשועלים לכל העם אמלכים ב ו׳:ל״אמלכים ב׳ ו׳) ויאמר כה יעשה לי אלהים וגו׳ אם יעמוד ראש אלישע כן שפט עליו היום. (תהילים נ״א:י״ב) לב טהור ברא לי אלהים. וסימנם זרעא דחדווה וברכתא יעבדין לאבונא לחמא דרברבניא ונפשתא דעמא יקומון בניהון. פי׳ לפי שהיצה״ר עומד תמיד ועיניו פתוחות להטות היצה״ט כדי שיהיה למרמס תחת רגליו וישפילהו ויתנכר על הגוף וז״ש. ויקם קין שהוא סוד היצה״ר על הכל אחיו שהוא היצה״ט ויהרגהו. ולכן אמרה חוה שת לי אלהים וגו׳. שכאשר יגבר יצה״ט על היצה״ר ויכוף אותו תחת כחות הגוף מה רב טוב עשה לי אלהים לתת לי זרע אחר של קיימא עוז וחדוה במקומו. ועלינו לשבח ולשמוח שמחה גדולה וז״ש צחוק עשה לי אלהים כי נתן בלבי שמחה שהתחיל היצה״ט לעמוד על נפשו. ולא עזב נחלתו ביד יצה״ר לכדו לעשות בו כטוב בעיניו. וז״ש בני הם אשר נתן לי אלהים הטוב והרע שניהם שולטים באדם ומשמשים אותו שהאל ית׳ נעבוד בב׳ יצרים בכל לבבך בשני יצריך. וז״ש בני הם ולא ימלוך באדם יצה״ר יחידי. ולפי שתמיד כוונתי ותאוותי לאל ית׳ שלם לי שכרי. וז״ש כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים. וזו הדרך שראוי לאדם ללכת בה תמיד עד יום מותו ואל תאמין בעצמך וגו׳ וז״ש עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים בעה״ב עד אשר אדע בגמטריא אלך לי לעולם הבא שכולו טוב. ולכן לא יעזוב אותה עד שימות כי לא לאדם דרכו ויצר לב האדם רע וגו׳ רק רע כל היום שטעם טעם איסור התאות והורגל בהם. ובהתגבר יצה״ט ויקומו עמו כל כחות הגוף על היצה״ר ויכניעוהו ויכחידוהו. וזכרו יסוף לעד לעולם. וז״ש ויבוא העם להברות את דוד כשרז״ל (סנהדרין כ׳.) בתחלה להכרית שחשבו שדוד המית את אבנר ונתקבצו להמיתו. ולבסוף שידעו שלא היה סיבה לזה להברות. כן הכחות הגופניות בראותם שגבר יצה״ט בקום עליו להכריתו עד שיודה וירצה לתת חלק יפה ליצה״ר מתאוות הגוף וז״ש להכריתו והצדיק שעיניו תולה לאל ית׳ הוא מתדבק בו והאל ית׳ יעזרהו להתגבר על יצה״ר ועל כחותיו עד שישמדם וימלוך תחתיו וז״ש אם לא שר צבא יהיה תחת יואב שהוא היצה״ר האויב וימיתהו. וז״ש אם לא בנפשו דבר אדוניהו אחר שהיצה״ר בקש האדנות והשררה יאביד הכל. כי הבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה יש ליצה״ט הרבה עוזרים יותר מכחות הגוף. וז״ש אם יספק עפר שומרון וגו׳. ובזה יגבר האדם להמית היצה״ר. וזה ע״י העזר האלהי כנ״ל וז״ש לב טהור ברא לי אלהים וגו׳:

41. Bereshit.22

    ביאור מעלת המילה שדוחה את השבת. וג״כ מעלת נטירת המילה. וג״כ ביאור שמסגולת המילה נחליש תאות המשגל:

42. Bereshit.23

    מסרה ובשר ח׳. זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. (שמות כ״ב:ל׳) ואנשי קודש תהיון לי בשר בשדה טרפה לא תאכלו. (ויקרא י״ג:י״ח) ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא. (מלכים י״ז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו׳. תרין בפסוק אחד. (יחזקאל ל״ז:ח׳) וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלהאיוב י׳:י״א י׳) עור ובשר תלבישני וגו׳. (דניאל י׳:ג׳) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי. וסימנם גברא בקידושא איתסי. ובתרין מלבושין איסק לחמידותא. הענין המילה נקרא ברית זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר והפעם מלשון פעמותיו שהמילה בצד מצדדי האדם המעולים. עצם מעצמי. ר״ל מהמצות שנאמר בהם בעצם היום הזה שדוחים את השבת מילה ויוה״כ. וזאת המילה שהוא בפעם בקרן זוית א׳ מהעצמים הוא בשר היותר חשוב מגוף האדם דוחה את השבת כנ״ל. לזה רמז בויכלו וגו׳. כ״ב אותיות. וביום השמיני כ״ב אותיות לרמוז שדוחה את השבת. ואמר שבמילה תהיו קדושים ותזכו לנ׳ שערי בינה. וזהו תהיון ב״ן. וכנגדם נ׳ שערי טומאה. ובשר בשדה טרפה רומז על בשר הערלה שאנו כורתים שראוי לזורקו לכלב שהוא חלקו של סמאל לכלב מנין נבל הוא נבל הוא סמאל הוא לב״ן. הוא יצה״ר וכשהוסרה הערלה הוסרה הטומאה ותועיל להסיר השחין והחמימות המשגל. וז״ש ובשר כי יהיה בו שחין ר״ל אש החמימות ונרפא בהסירו הערלה וישראל שהם ערבים זה לזה מביאים את בניהם לידי סכנה ומביאים לחם ובשר ויין הרבה בבוקר ובערב לעשות שמחות גדולות וז״ש והערבים חסר. הם בני ישראל שהם ערבים זה לזה עושים שמחות גדולות בבשר ויין ב׳ פ׳ בערב ובבקר ומיד מתרפא. וז״ש וראיתי והיה עליהם גידים ובשר עלה. ואם ישמור המילה כראוי יזכה לג״ע לאכול בסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבוא וז״ש לחם חמודות וג״כ מי שאינו רודף אחר התאוות הגשמיות זוכה לתחיית המתים ולג״ע. וז״ש הסימן גברא בקדושא ר״ל במילה יתרפא ויזכה לב׳ עולמות שהם ב׳ מלבושין. וז״ש אשר קדש ידיד וגו׳. וזכה לאותם ב׳ עטרות שקבלו ישראל בהר סיני ויעלה לחמדה העליונה ולאור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא:

43. Bereshit.24

    ביאור מעלת אדם הראשון קודם חטאו. וביאור מעלת התשובה ועניינה:

44. Bereshit.25

    מסרה כאחד י״ב. הן האדם היה כאחד ממנו. (בראשית מ״ט:ט״ז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. (שופטים ט״ז:ז׳) וחליתי והייתי כאחד האדם. תרי בעניינא לאחדא. (שופטים י״ז:י״ב) ויהי לו הנער כאחד מבניו. (שמואל א י״ז:ל״ו) והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם. (שמואל ב ט׳:י״א) ומפיבושת כאחד מבני המלך. (שמואל ב ב׳:י״ח) ויהיו שם שלשה בני צרויה וגו׳ ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים. (שם י״ג) ואני אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים. והמלאך דדברי הימים (ד״ה ב׳ י״ח) ויהי נא דברך כאחד מהם ודברת טוב. (יחזקאל מ״ח:ח׳) ועל גבול יהודה וגו׳. ואורך כאחד החלקים וגו׳. והיה המקדש בתוכה. (עובדיה י׳) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו וגו׳ גם אתה כאחד מהם. וסימנים טיבותא דישראל בחברותא בבנין אחידין בעובדיהון דהויין כמלאכין קדישין בירושלם. פי׳ אדם הראשון נברא כולו שכלי להיותו גדול בעליונים וז״ש הן האדם היה כאחד ממנו וג״כ היה גדול בתחתונים. וז״ש דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל פי׳ מיוחד בכל התחתונים. כי קודם שחטא היה כאחד מבניו בני האלהים. אמנם אחר שנתפתה לנחש היה כאחד מהשפלים כאשר אמר ואירא כי ערום אנכי אז הוציא מפיו בושת לעצמו. וז״ש ומפיבושת ר״ל שהוציא מפיו בושת לעצמו שהיה אוכל על שלחן המלך כאחד מבני האלהים ושב בתשובה וקבלו הקב״ה. וכן ראוי לכל חוטא לשוב בתשובה. וז״ש ועשהאל קל ברגליו וגו׳. פי׳ האדם שעשה האל צריך שיהיו קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים. ואל יאמר היצה״ט אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים הרשעים שאין הדבר כן שאין לנו אלא התשובה שכחה גדול והאל ית׳ יקבלהו ויהיה כמלאך ה׳ צבאות וז״ש. והמלאך דד״ה. שר״ל שישבר התאוות של זה העולם מלשון ידבר עמים. ואז יהיה מקדש ה׳ בתוכו. וז״ש ועל גבול יהודה וגו׳ וג״כ יהיה מן העומדים בבית ה׳ ויזכה ויעלה לירושלים של מעלה. וז״ש הסימן טיבותא דישראל בחברותא בבנין אחידין בעובדיהון. ר״ל ישראל כשהם מחוברים יחד ויושבים בהשקט ובבטחה לעשות רצון אביהם שבשמים. ויהיו קשורים במעשיהם הטובים בקונם. ויהיה לבם פתוח לקבל מצות בוראם. וז״ש בעל המסרה י״ב פתוחים. י״ב שבטי ישראל לבם פתוח ומוכן לעבודת בוראם. ויזכו בבנין בית המקדש בירושלים של מטה. ויזכו לאור באור השלם של מעלה. ויהיו שליטין בעליונים ובתחתונים כאדם הראשון קודם החטא:

45. Bereshit.26

    לבאר טענת יצה״ר ויצה״ט:

46. Bereshit.27

    מסרה הלוא מלאים י״ג. הלוא אם תטיב שאת. (בראשית ל״א:ט״ו) הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו (שם ל״ד) מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם. (שם ל״ז) הלוא אחיך רועים בשכם. (שם מ׳) הלוא לאלהים פתרונים. (שם מ״ב) הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. (שם מ״א) הלוא זה אשר ישתה אדוני בו. (שם) הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש וגו׳ תרי בעניינא חדשמות ל״ג:ט״ז ל״ג) הלוא בלכתך עמנו. (במדבר י״ח) הלוא טוב לנו שוב מצרימה. (שם כ״ב) הלוא אנכי אתונך. (דברים ל״ב:ו׳) הלוא הוא אביך קנך. (שם) הלוא הוא כמוס עמדי. וסימנם בטיבות״א דכספ״א לפייס״א ישרא״ל לאלהנ״א ולמתב״ע בתרויהו״ן ולמה״ך בתיובת״א ולאלפ״א למתק״ן אוצרי״ן. פי׳ לפי שהיצה״ר נולד עם האדם בצאתו מרחם אמו. וי״א בתוך הבטן נדבק עמו. ולי״ג שנה נולד היצה״ט ומתחיל להיות בר מצוה. ואומר להם היצה״ט לכחות הגוף שמעו אחי ועמי הלוא אם תטיבו דרכיכם וגם היצה״ר יטיב דרכו עמכם תנשאו ותעלו במעלה הלוא אם תטיב תנשא ואם לא תטיבו לפתח חטאת רובץ אחריתם לקבר ותעניש בגיהנם ומשיבים כחות הגוף ואומרים רצונינו להיות עמך שהיצה״ר עשה אותנו כנכריות ולא הניחנו ללכת אחרי אלהנו. והכל לעצמו דורש. ויאכל גם אכל את כספנו ואת עמלינו וסבב לנו להיותינו נענשים בגיהנם. ולזה טוב ללכת אחריך ולעשוק בתורה ובמצות. התורה קבע והמלאכה עראי ואז בזאת שהיא התורה יאותו לנו בני עמינו ומה שיחסר יתנו לנו מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו כשנלך אחרי היצה״ט. ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם ר״ל לא שנניח היצה״ר מכל וכל אלא חלק מזה וחלק מזה לשון שכם חלק או ירצה רועים בשכ״ם ברוך שם כבוד מלכותו לכה ואשלחך לעולם ועד לעסוק במושכלות. וא״ת שלא תוכל להבין סודות התורה. לזא״ל הלוא לאלהים פתרונים. אתה השתדל והאל ית׳ ישפיע עליך הבנה ושכל ופתרון הדברים. ואם תרדוף אחר התאוות שם בגיהנם תאמר לכחות הגוף. הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד זה יצה״ט הנקרא ילד מסכן וחכם ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש והם משיגים. הלוא בלכתך עמנו אתה תדריכהו. ואנו בעזרתך נשים את היצה״ר בין המצרים. ותחת כפות רגליך. וז״ש הלוא טוב לנו שוב בתשובה ונשים היצה״ר בין המצרים הלוא זה אשר ישתה אדוני בו היצה״ט ז״ה עם התיבה י״ג בי״ג שנה היצה״ט נולד אשר בו ישתה אדון הכל ובו נעבד עם היצ״ר. וזהו הלוא ידעתם כי נחש ינחש היצה״ר שהוא הנחש. באופן שתעבוד האל בשני יצריך. וזהו תרי בעניינא חדא. אז משיב היצה״ר לכחות הגוף אתם כפויי טובה שרוצים לשום אותי בין המצרים. ואנכי גדלתיך מיום שנולדת עד הנה. וזהו אומר הלוא אנכי אתונך ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא ואיך תעשה לי הרעה הגדולה הזאת. אז משיב היצה״ט הלוא הוא אביך קניך שבראך צוה לעשות לך כה וא״ת מה תרויח בזה לז״א הרי אמר האל ית׳ להולך בדרכו. הלא הוא כמוס עמדי. ר״ל נהנה מזיו השכינה. וגם הרעות שעשה בי״ב פנים הראשונים נעשו לו כזכיות. וזה שדרז״ל (יומא כו) שהזדונות נעשה לו כזכיות. ויהיה לו אוצר בבית ה׳ בארץ החיים. וז״ש הסימן בטיבותא דכספא לפייסא ישראל לאלהנא. ר״ל כמו שהכסף מבחר המחצבים. כאו׳ כסף נבחר לשון צדיק. והתורה נאמר בה כי טוב סחרה מסחר כסף. כן מבחר כל האדם בתשובתו ובלימודו בתורה לפייס לאלהים ולעשות רצונו. לזה קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. ולמתבע בתרייהון ר״ל לדרוש אלהים בב׳ יצרים יצה״ר לקיום הנפש ויצה״ט ללמוד ולדרוש אלהים ולמהך בתיובתא ללכת תמיד בתשובה שלימה ובלימוד התורה ועשיית המצות. ואז יהיה לו אוצרות מתוקנים בבית המלך תשועת עולמים בבית המלך מלכו של עולם וז״ש ולאלפא למתקן אוצרין:

47. Bereshit.28

    מסרה לאור ז׳. ויקרא אלהים לאור יום. (ישעיה מ״ט) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו׳ אשים מחשך לפניהם לאור. (שם נ״ט) נקוה לאור והנה חשך לנגהות באפלות נהלך. (מיכה ז׳:ט׳) זעף ה׳ אשא וגו׳ יוציאני לאור אראה בצדקתו. (צפניה ג׳:ה׳) ה׳ צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו יתן לאור ואיוב י״ב:כ״בוב י״ב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות. (שם כ״ד) לאור יקום רוצח יקטל עני וגו׳. וסימנם צו״ח סומ״א וסב״ר למיפ״ק בלילי״א ואתגל״י בצפר״א. וכן אמרו: ונורא ז׳דברים ז׳:כ״א ז׳) לא תערוץ מפניהם כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. (חבקוק א׳) איום ויואל ב׳:י״איואל ב׳) כי גדול יום ה׳ ונורא מאוד ומי יכילנו. (תהלים פ״ט) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא הוא וגו׳. (שם צ״ט) יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא. (שם קי״א) פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו. (ד״ה א׳ י״ט) כי גדול ה׳ ומהלל ונורא הוא על כל אלהים וסימנים. דחילא ואמתני יומא דאלהנא ויודין עממיא וישבחון. כי׳ שיתא אלפי שנין הוי עלמא וגו׳ כנגד ימי בראשית. וחד חרוב כנגד יום ז׳ שבת שכלו מנוחה הוא עולם הנשמות האלף הראשון רשעים וצדיקים אדם הראשון צדיק קין רשע הבל צדיק וכן חנוך ומתושלח. ורשעים הרבה. וז״ש לאור יום ולחושך קרא לילה בזה האלף. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד רשעים וצדיקים היו בו. אלף השני כלם רשעים דור המבול ודור הפלגה. וז״ש והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו׳. עד שאברהם אבינו הודיעם דרכי האל ית׳. ובנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור וגו׳. אלף הג׳ היה בו מתן תורה אור גדול לולי שבעשיית העגל נחשך. וז״ש נקוה לאור והנה חשך. כשקבלו התורה כלם נביאים. פנים בפנים דבר ה׳ וגו׳. ובעגל ויתנצלו וגו׳. וזהו והנה חשך לנגהות. רמז לנעשה ונשמע. ב׳ כתרין לכל אחד מישראל. האלף הד׳ חרבן ב׳ מקדשים. וז״ש זעף ה׳ אשא. ועכ״ז אבטח בו שיוצאנו מהגלות ואראה בצדקתו. האלף החמשי הגלות הזה והאל ית׳ אינו עושה עולה. בבקר בבקר משפטו לאור יתן. והרשעים ששולטים עלינו תכסם בושה וכלימה. אלף הששי שאנו בו יבוא המשיח וז״ש מגלה עמוקות מני חשך ויוציא לאור צלמות. אלף השביעי יום הדין ועולם הנשמות. וז״ש לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון וגו׳. ר״ל שהרשעים יקומו לתחיית המתים שיראו האור הגדול שזוכים הצדיקים. וודאי יחזרו לעפרם ואישם. או ירצה לאור יקום רוצח. בתמיה אפשר שיקום מי שהרג עני ואביון וגו׳. וז״ש הסימן שצוח סומא ישראל בגלות צווחין וקוראים לאל בגלות שדומה ללילה ומקוים ישועת ה׳ כהרף עין וידמה כבוקר. וזה ג״כ רמז סימן של ונורא. לא תערוץ מפני הרשעים כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא וגו׳. אלף ב׳ רמז היום ונורא שהביא מבול ומבלבל שפתם ולשונם. אלף ג׳ גדול יום ה׳ ונורא מאוד ומי יכילנו יום מתן תורה ומי מכל האומות זכה בו כי אם ישראל ששמעו מפיו אנכי ולא יהיה לך. אלף ד׳ חרבן שני מקדשים בעונותינו. וז״ש האל נערץ בסוד קדושים רבה שנהפך מדת רחמים למדת הדין בסוד קדוש. שהאל ית׳ מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. כאו׳ ומקדשי תחלו וגו׳. אלף ה׳ הגלות. ראוי להצדיק עלינו דינו ולהודות לו שעושה בדין ומשפט. צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי. אלף ו׳ זמן הישועה. וז״ש פדות שלח לעמו וגו׳. אלף ז׳ עולם הנשמות ויום הדין. וז״ש גדול ה׳ ומהולל מאוד דד״ה. ר״ל שכל הצרות יהיו כחלום. וז״ש היינו כחולמים וגו׳. וז״ש הסימן דחילא ואמתני יומא דאלהנא וגו׳. ר״ל יום הדין יהיה יום גדול ונורא ויראו כל העמים שהאל ית׳ אין עוד מלבדו ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו. וביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד:

48. Bereshit.29

    ביאור עונש הנשמה ותיקונה ע״י התשובה. ובאור מעלת הצדיקים לעה״ב:

49. Bereshit.30

    מסרה ידינו ו׳ מלאים. ומעצבון ידינו. (דברים כ״א) ידינו לא שפכו וגו׳. (ירמיהו ו׳:כ״ד) רפו ידינו צרה החזיקתנו חיל כיולהושע י״ד:ד׳ע י״ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. (תהילים צ׳:י״ז) ויהי נועם וגו׳ ומעשה ידינו וגו׳. ומעשה ידינו כוננהו. תרי בעניינא חדא. וסימנם עובדנ״א יתובי״ן בתוקפ״א פורקנ״א בשפירות״א התק״ן. פי׳ ארז״ל במדרש אבכיר שעד שלא נברא נח היו ידיהם כרגל האווז. ולא היו יכולים לעשות שום מלאכה מהמלאכות העולם. וכשבא נח נבדלו האצבעות ותיקן כלי המחרישה. וז״ש זה ינחמנו וגו׳ תנחומא. כי כן דומה המחרישה לתלשא ושני גרישין. וזהו דרך המחרש. וע״ד האמת הנשמה כשיוצאת מהגוף שחציו זכאי וחציו חייב מתפשטת והולכת אנה ואנה עד שהקב״ה מחזירה בגוף אחר אולי תזדכך ותשוב. ואם לא תזכה פעם אחרת עד פעמיים ושלש וכשהיא טהורה אינה צריכה לחזור. וז״ש זה ינחמנו וגו׳. הצדיק הוא סיבת מנוחת הנשמה ויתלוש ויעקור ממנה ב׳ גרושין משני גופין. ומצינו בנדב ואביהו שנקראו תרי פלגא דגופא. ושניהם נשמה א׳ ונכנסה בפנחס. כאומרו ותלד לו את פנחס. אלה ראשי אבות הלוים וגו׳. ולכן קרבו שאו את אחיכם יש בו ב׳ גרושין רמז לשני הגרושין דנדב ואביהו שהיו שני שמות ויש בו תלשא שנעקרו מלהיות בשני גופים. אלא בגוף א׳ בפנחס ונחשב לשנים כנ״ל. והוא יעקור ויתלוש הגירושין של הנשמה. אע״פ שחטא ועשה כל העבירות שבעולם כשיחזור בתשובה. וז״ש זה ינחמנו הנשמה של צדיק שנקרא נח שהוא סיבת התענוג והמנוחה יתן לגוף הראשון נחמה מהעצבון והעמל שהיה להם. וז״ש מן האדמה אשר אררה ד׳. וזה כשיאמרו הזקנים והראשים והמנהיגים ידינו לא שפכה וגו׳. שבראות אנשי העולם שהראשים ישמרו עצמם מחטא הכל ילכו אחרי הראש. ושפכה כתיב בה׳ רמז שבכל ה׳ חומשי תורה לא שפכנו ולא חסרנו דבר. או ירצה. רמז לה׳ חושים שבסיבתם יחטא האדם ובפרט חוש המישוש כי חרפה הוא לנו אין אנו מוטבעים בחוש המישוש. וזהו רמז הד״ם עם האותיות והתיבה מנין גן פרשיות שבתורה לא מנענו דבר. ולפי שכבר ידעת מחז״ל (סוכה נ״ב) שעתיד הקב״ה להביא היצה״ר ולשוחטו. וידמה לצדיקים כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה ובוכים ואומרים אוי לנו שלא כבשנו דבר מועט כזה עד שהיינו שומעים שמעו. רפו ידינו שחשבנו שלא נוכל לו חיל כיולדה אחזתנו. והוא לא היה כמו שחשבנו והיה לנו לחזור בתשובה שלימה ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. והיינו מאותם שנהנים מזיו השכינה ובצל כנפיו יחסיון. ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו תרי בפסוקא לרמוז שהצדיקים נוטלים חלקם בג״ע וחלק הרשעים כמשה״כ יכין רשע וצדיק ילבש. וז״ש הסימן עובדנא יתובין בתוקפא המעשים טובים הולכים לפנינו ביד רמה. כ״ש והלך לפניך צדקך וגו׳. וזה חלקנו וגורלנו בכבוד וביופי גדול מתוקן לעה״ב:

50. Bereshit.31

    זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם. בדמות אלהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. יש להתבונן מה טעם זה. ולא אמר אלה תולדות אדם כשאר המקומות. גם יש להתבונן מה טעם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו היל״ל זה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו. ויותר מזה כי כל זה נאמר למעלה בדרך ארוכה. ונאמר ג״כ זכר ונקבה בראם והברכה וקריאת השם ולמה חזר והזכירו כאן. ועוד מה טעם ביום הבראם די במ״ש. ויקרא את שמם אדם. ויש לפרש שבא להודיע לנו בכאן מעלתו של אדם הראשון ושלמותו לפי שבא ליחס תולדותיו אמר שכולם מתייחסין לשלשלת גדולה לאדם גדול. ולזה אמר זה ספר תולדות אדם. כלומר ספר יחס תולדות אדם. ואמר כי האדם הזה שהכל מתיחסין אליו הוא שלם בתכלית בענין בריאתו ויצירתו שעשאו ית׳ בדמות אלהים משא״כ בכל מה שברא. וטעם אמר ביום ברא אלהים אדם וגו׳. אפשר שהכוונה לומר שיש לו מעלה על שאר הנבראים שכולם נבראו יש מאין ביום ראשון וכל אחד יצא ביום שנגזר עליו כדפי׳ רש״י ז״ל ובזה יובן מחז״ל (שבת כ״ה) שור שהקריב א״ה קרנותיו קודמות לפרסותיו וגו׳. אבל האדם ביום ברא אלהים אדם יש מאין באותו יום עצמו בדמות אלהים עשה אותו בגוף שלם. וזהו טעם בדמות ולא אמר בצלם כי הצלם יאמר על השכל והדמות על הגוף כדברי הרמב״ן זלל״ה. ולא יאמר דמות אלהים אלא על דמות שלם ודפוס שלם עומד על עמדו כי גנאי לאדם להיות מוטל גולם בלא צורה ביקר בל ילין. ולזה למעלתו בו ביום השלים חקו הראוי לו. ואפשר עוד לומר ביום ברוא אלהים רומז לנשמה בדמות אלהים עשה אותו רמז לגוף ואליבא דמ״כ (ויקרא פ׳ י״ד) תוצא הארץ נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. ובא לומר שבו ביום שנאצלה נשמתו בדמות אלהים עשה אותו שהוא הגוף. וזה שלימות גדול שמיד שחוצבה נשמתו נזדווגה בגופו והיתה הכוונה שיהיו אחים לעולם ולא יתפרדו ולא ימות כלל אלא שגרם החטא ואחר שהודיע מעלתו ביצירה הודיע מעלתו בזיווג טוב מה שלא זכה אדם. כי שאר בני אדם אע״פ שיזכה לבת זוגו אפשר שבת זוגו לא תוולד עמו ביום אחד ובשעה א׳. אבל נקראת בת זוגו מצד שהנשמות נבראו יחד זכר ונקבה כנודע לתכמים. אמנם בעה״ז א׳ יקדם לחבירו. וכאן הודיע מעלתו שנברא דו פרצופין וזהו זיווג השלם. מצד הגוף והנפש. ולזה אמר זכר ונקבה בראם. ועוד מעלה אחרת שברכם הש״י ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. כלומר ששם אדם הוא מורה חשיבות כענין אדם אתם. והכוונה לומר שביום הבראם בו ביום עצמו קרא להם שם חשוב לרמוז שנבראו בתכלית שלימותם לא כמו מין האדם שעיר פרא אדם יולד והולך וגדל משיג שלימותו ועוד י״ל דלדיוקא אתא כלומר שביום הבריאה היה זיווגם יפה וקרא לשניהם אדם וכללם יחד בשם אחד להורות על מעלת זיווגם. אלא שאח״כ גרם החטא ויקרא האדם שם אשתו חוה ולא נתקיים לה שם אדם. מכמהרס״ו זלל״ה:

51. Noach.1

    אלה תולדות נח נח וגו׳. ירצה לשבח לנח שהיה שלם מתחלתו ועד סופו. וז״ש אלה תולדות נח נח. ר״ל מעת היותו מראשו ועד סופו הכל בערך א׳ ומעשים אחדים. וביאר הטעם לזה אמר איש צדיק תמים היה בדורותיו עם היותו בדורות שאינם ראוים עם כל זה בכל דורותיו בין דור הבחרות בין בדור הזקנה בכולם היה באופן אחד. איש צדיק תמים היה בכל הדורות שעברו עליו. ואומרו תמים ר״ל שלא היה כמו קצת צדיקים שקלקלו ולבסוף שבו בתשובה. אלא לעולם היה תמים שלא היה בו שום מום וקלקול כלל. ואת״ל איך אפשר להיות לו זה ואמר הסיבה לזה הוא את האלהים התהלך נח. ר״ל שמעולם לא היה שום עסק עם שום נברא רק כל היום מתבודד לבדו. ולזה היה לו כח לינצל מהם ולא חטא כלל. והביא ראייה על פרישותו שכל העולם היו פרוצים בעריות ולזה היה להם הרבה בנים ובנות וכאומר ויהי כי החל האדם לרוב וגו׳. אמנם נח לא הוליד עד עבור עליו ת״ק שנה וכל מה שהוליד ג׳ בנים לא יותר וכל זה להורות על פרישותו. ולזה כפל זכר תולדותם כאן משא״כ בכל העולם וז״ש ותשחת הארץ וגו׳:

52. Noach.2

    וירח ה׳ את ריח הניחח וגו׳. עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו׳ יש להתבונן מה טעם לא אוסיף לקלל עוד וגו׳. כי יצר לב האדם רע וגו׳. אם הסיבה הזאת שהוא יצר לב האדם רע הוא עיקר ללמד בה זכות על העולם. למה לא למד עליהם זכות מתחלה ולפטרם מן הדין הקשה שדן אותם. כי אין שינוי ידיעה ח״ו למעלה. עוד יש להתבונן למה אמר לקלל את האדמה לשון קללה ולשון אדמה. ולא אמר לשחת הארץ כמו שאמר למעלה והנני משחיתם את הארץ. ואמר עוד ולא יהיה עוד מבול לשחת. ועוד מה טעם אמרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו׳. כיון שאמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה וגו׳. משם יובן שלא יבטל אחד מסדרי בראשית. ולמה חזר לפרטם בפרט זרע וקציר וגו׳ ויש לפרש כי ידוע הוא שהאל ית׳ הוא טוב. לא ימשך ממנו אלא הטוב. ואפי׳ מה שנראה רע הוא טוב. אחר שהכוונה להטיב ולתקן בו האדם ליסרו כדי לשוב לכן חייב אדם לברך על הרעה בלב טוב כמו שמברך על הטובה. והנה כשחטא אדם הראשון ונדבק ביצר הרע נתקללה האדמה. כאומרם (ב״ר פ״כ) ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לו זבובין ויתושין כדרז״ל שהכוונה לתועלת האדם כדי שיצטער מהם. וכדי להתבונן כמה גרם החטא. ובזה יכניע יצרו הרע. וזהו מ״ש בעבורך כלומר לתועלתך. כמו שפי׳ רז״ל על פסוק ויתעבר ה׳ בי למענכם כפי׳ שם במקומו. והנה אע״פ שנתקללה האדמה לא הועלה כלום אותה הקללה כי אין בה די לשבר יצה״ר בדורת שמאדם ועד נח ולא לקח ממנה מוסר כי אם אדם הראשון וכדומה לו בדורות שאחריו ורובא דעלמא נטיו אחרי ההבל ולא שתו אל לבם עד שנתמלאת סאתם ונמחו מעל פני האדמה ועתה שרצה האל ית׳ להחיות זרע ולשום שארית בארץ כאלו הוא נושא ונותן מה תקנה תהיה למין האנושי לרפאות מחלת יצה״ר וזהו ויאמר ה׳ אל לבו כמשער הדברים על לבו. ואמר שאם יעשה כמו שעשה בימי אדם הראשון כשחטא וקלל האדמה בעבורו כדי שיצער האדם קצת כדי להכניע את יצרו. הנה זה בלי ספק לא יועיל כלל כנגד יצה״ר כי הוא רע וקשה ולא יכנע בזה. וז״א לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שעשיתי בימי אדם הראשון. והכוונה במ״ש מנעוריו שכיון שהוא דבוק עמו מנעוריו. והוא משכח מלבו כל ענייני הצער והיגון. קשה הוא להתעורר ולהשיב אל לבו להשגיח בעיניניו שהוא רמה ותולעה. אחר שהורגל בו מנעוריו. כך יתנהג עד יום מותו. לכן צריך ענין גדול וחרדה גדולה שמעוררין אותו לשוב. לכן אמר שאין ראוי להניח האדם כפי עניינו שיעשה מה שלבו חפץ עד שנתמלא סאתו וימחה מעל פני האדמה כאשר עשיתי בדורות שקדמו. שאין זה ראוי לתיקון העולם. לכן שיער האל יתברך שהדרך הטובה שיתנהג בו העולם כדי שיכניע היצה״ר הוא שיתייסר האדם בעניינים וחלאים קשים בגופו הגורמין לו להכנע בעל כרחו. וזה שיהיו סיבות המביאות אותו לידי חלאים רעים וקשים וקצרות ימים כי אלו ודאי יכניעו לב האדם. וז״ש עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו׳. שיהיה שינוי באויר שמביא האדם לידי חולי כי אלו הזמנים גורמין השינוי. ובזה יפסדו יסודות האדם ויקצרו ימיו ובזה יכנע. וג״כ תקנה אחרת ליצה״ר והיא ויום ולילה לא ישבותו. כלומר לא ישבותו בני אדם מהמלאכה ומהיגיעה תמיד וכן דעת רז״ל שלא ישבותו חוזר על בני אדם. כאמרם (סנהדרין נ״ח) בן נח ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו. והנה מתחלה בדורות שעברו לא רצה להכותם במכה הגדולה הזאת. אע״פ שהיא לתועלתם. אלא לרוב רחמיו ית׳ מיסר האדם מעט מעט אולי ישוב כמרז״ל (ויק״ר פ׳ י״ז) בנגעים. וז״ש ז״ל (בב״ר פ׳ ל״ד) א״ר אחא מי גרם להם שימרדו בו לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין יולדין ולא קוברין מכאן ואילך זרע וקציר יולדין וקוברין. קור וחום חמה חכאכית (פי׳ מין שחין) קייץ וחורף מקייץ אני עליהם את העוף היך מה דאת אמר וקץ עליו העיט וגו׳. מעשה היה באחד מגדולי הדור שהיה חושש בראשו. ואית דאמר ר׳ שמואל ב״ר נחמני היה אומר חמי מה עבד לן דרא דמבולא. עוד שם א״ר יצחק מי גרם להם שימרדו בי לא על שהם זורעין ולא קוצרין. דא״ר יצחק אחת למ׳ שנה היו זורעין ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה וגו׳. הא כיצד היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת. עכ״ל הרס״ו זללה״ה:

53. Noach.3

    והנה אני המחבר זה ימים בימי חורפי כוונתי לדעת קדושים כי סיבת אריכות ימי דור המבול הוא שהיתה גלגל השמש מרכזו מרכז העולם ולא היה שום נטיה לא למזרח ולא למערב. לכן יתחייב שהיה היום והלילה שוים ולא יש. לא קיץ ולא חורף ולא קור וחום. כי זה סיבתם נטיית הגלגל מהקו השוה שנודע כפי התכונה לכן בזמן המבול נטה הגלגל השמש שהוא סיבת כל ההויות נטה לצפון כ״ג מעלות כמו שנתבאר בתכונה. ולזה יתחדש קור וחום וגו׳. כי בהיות השמש במזלות הדרומיים אז יהיה קור וחורף. וכאשר יטה השמש מזלות הצפוניים אז יהיה קיץ וחום כי אז יקרב השמש לאנשי הישוב כנודע. והנה כפי הנטיה הוא ג״כ סיבת אריכות הימים וקיצורם. וז״ש ויום ולילה לא ישבותו. ורצה אע״פ שבתקופת טבת יתבטל קצת מן היום. ובתקופת תמוז יתבטל קצת מן הלילה. עכ״ז כל היום בכללה לא יתבטל ומכל זה נמשך חלוף מזגי האדם ונטיותם מן השווי. כנ״ל:

54. Noach.4

    ויעבר אלהים רוח על הארץ וישובו המים. צריך לעיין מה ענין שכיכה זו שהרי נאמר ויסכרו מעיינות תהום וארבות השמים ויכלא הגשם מן השמים. וי״ל שנחו מרתיחתן שהרי ברותחין נדונו (ר״ה י״ב עיין שם) כמ״ש ז״ל ולזה יביא על נכון טעם ויעבר אלהים רוח על הארץ שהטעם הוא לקרר המים מרתיחתן וזהו לשון שכיכה כמו וחמת המלך שככה. שהחמה ענין חמימות כאומרם וחמתו בערה בו. הרס״ו זללה״ה:

55. Noach.5

    וירא חם ויגד. אמרו במדרש ב״ר פ׳ ל״ו בשביל וירא ויגד יצא בשן ועין. הכוונה לומר שמה גרם לו להיות עבד שן ועין. וכשנלקה בהם קבל ענשו ויצא לחירות. הרס״ו זללה״ה:

56. Lech Lecha.1

    ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה. ע״פ דרכנו יתורצו הספיקות שיש בפסוקים מאהבת הקיצור. הענין כי האל ית׳ צוהו על ד׳ דברים שיתרחק מהם. וההא׳ שיתרחק מארצו שהוא חרן שנתישבו בה כמו שאמר ויבואו עד חרן וישבו שם וזהו אומר לך לך מארצך. ב׳ צוהו שלא יחזור לאור כשדים. וז״ש וממולדתך כי שם הוא ארץ מולדתו שנולד בה. ג׳ צוהו שכאשר ילך. ילך לו לבדו ולא עם בית אביו כאשר עשה עד עתה כשיצא מאור כשדים. וז״ש ומבית אביך. גם צוהו שלא ילך לאיזה ארץ שתזדמן לפניו כי אם לארץ מיוחדת שיראה לו. וז״ש אל הארץ אשר אראך. והנה כפי הנראה כפי הטבע שהאדם שיעזוב ארץ שנתגדל בה ידמה שהיה לו עזר מעם רב וגדול כי כולם מיודעיו ועוזריו. ובפרט אם יהיה אהוב לכל וזהו טענת השונמית באומרה בתוך עמי אנכי יושבת ולז״א לו כנגד לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול. במקום אנשי ארצך שהיה לך מעיר לעזור. ג״כ האדם בהיותו בארץ שנולד בה טבע הארץ נכון לטבע מזגו כנודע ופרה ורבה ובכל יום הולך לפנים ולא לאחור. משא״כ כאשר ילך לארץ לא ידע שטבעה הפך מזגו כי ידל גופו וירזה מצד חילוף המים והאויר. ולזה כנגד אומרו וממולדתך. אמר ואברכך כי יתברך ויפרה וירבה ג״כ האדם לא יגדל שמו ויתפרסם כי אם מצד משפחתו ובית אביו כי יאמרו זהו בן פלוני אחיו של פלוני קרובו של פלוני ובזה יצא שמעו בכל הארץ. אמנם מי שיהיה גר לבדו בארץ לא לו. ולא קרוביו עמו. הנה כפי הטבע יקטן שמו ולא יודע. ולזה כנגד ומבית אביך אמר ואגדלה שמך. וכנגד הד׳ שאמר לו אל הארץ אשר אראך שתהיה ארץ מיוחדת זולת ארץ. לז״א כי הסיבה בזה הוא כדי שתהיה ברכה ר״ל כי יהיה הוא המושך הברכה מלמעלה וממנו תתחלק לכל העולם עד שיראה כאילו הוא בעצמו הברכה ומקורה. וז״ש והיה ברכה. או יאמר והיה ברכה מלשון בריכה כי יהיה כמו הבריכה שיקוו בה המים להשקות ממנה הרבה שדות ופרדסים כן יהיה הוא כי זאת הסגולה לא יקנה אותה אלא באותה הארץ בפרט. ולזה אמר אל הארץ אשר אראך. והענין הוא כי ארץ ישראל הוא לב העולם כלו שממנו מתפשט החיות והשפע לכל הגוף כלו כי הוא שער השמים. כאשר נתבאר הדרוש הזה בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד והנה הצדיק היושב בארץ ישראל מושך השפע מלמעלה משער השמים והענין שהשפע רוחני אי אפשר שירד למטה לארץ בגשמיות אלא ע״י הצדיקים שהם חלק אלהי ממעל ובהכנת מעשיהם ותורתם יורידו השפע הפך טבעו ויעזור להם טהרת המקום כמו הפתילה הטובה ושמן הזך שהם נושאים האור. כן בצדיקים נאחז האור הרוחני שאין בטבעו לירד למטה. והנה אין דרך להוריד השפע כי אם מארץ ישראל לא זולת. שהוא שער השמים כנ״ל. ולזה כנגד אומרו אל הארץ אשר אראך אמר שהטעם הוא והיה ברכה כנ״ל. והנה מאמר האל ית׳ לאברהם ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. הם דברים שלא יסבול אותם השכל כי איך אפשר שגר אחד בארץ לא לו יתודע וימצא חן בעיני כל העולם במעט זמן בלא שיושלם מממונו והונו. או באיזה דבר. וג״כ איך יתודע שמו ויתפרסם במעט זמן בלי שם משפחה וקרובים וכדומה לזה. להתישב הדברים על לב אברהם פירש לו איך יהיו הדברים קרובים לשכל ואפשרותם. וז״ש ואברכה מברכיך ומקללך אאור. וזה במה שתהיה השגחה דביקה בו. בענין שמי שיזיק לאברהם כמו פרעה וד׳ מלכים יוזק. ומי שיועילהו יבורך ובראות זה בני העולם חוץ הטבע. הנה יתפרסם בזה כרגע בכל העולם וימצא חן בעיני כולם. הן מצד המורא והפחד. הן מצד התועלת ובזה יהיה לגוי גדול כי זהו הסיבה למלכים שיהיה לגוי גדול וחיל גדול לעבודתו אם מצד היראה אם מצד התועלת וג״כ מזאת הסיבה בעצמה יגדל שמו בכל העולם. וג״כ מצד ההשגחה הדבוקה אליו הוא סיבת בריאותו ולא תאונה אליו רעה כלל בארץ מגוריו. גם מה שאמר לו והיה ברכה ביאר ואמר ונברכו בך כל משפחות האדמה. כי בעבור ישיבת אברהם בארץ ישראל שער השמים. ימשיך הברכה שיתברכו כל משפחות הארצות הרחוקות יושבי חו״ל כנ״ל כי אין דרך להורדת השפע לעולם וכלו. אלא משער השמים כנ״ל:

57. Lech Lecha.2

    ואומר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו וגו׳. י״ל וכי היוצא מעיר לעיר צריך לפרש שהלך עם אשתו וקנינו וכי יעלה על הדעת שהיה מניח נכסיו ואשתו וילך. אמנם הענין לפי שמדרך העולם שהאדם שירצה ליעתק ממקום למקום לדירת קבע. הנה ילך הוא לבדו תחלה לתור המקום אם יישר בעיניו ואח״כ חוזר ומביא אשתו ורכושו. אמנם אברהם ע״ה כשאמר לו האל ית׳ לך לך וגו׳ מיד גמר בלבו לקיים מצותו ית׳ ולהגיד שבחו אמר ויקח אברם את שרי אשתו וגו׳ כאלו הלך לשם וישר המקום בעיניו. ואמר ויבואו בא לספר שבחו שמתחלה ועד סוף היה לו כוונה טובה ולב שלם לקיים מצות בוראו. מסכ״י. והרס״ו זצ״ל כתב יש להקשות מנין ידע אברהם שהארץ הנאמרת לו אשר אראך היא ארץ כנען. ואפשר לומר להודיעך כי עין ה׳ אל יראיו להוליכם בדרך אמת דרך ישר לא יכשלו בה. ואולי כתב ויבואו ארצה כנען לבד. הייתי אומר שלא בא לשם אלא אחר כמה גלגולים שהקיף כל העולם לראות הארץ אשר יראהו ה׳. ולזה הודיעך שלא טרח כלל אלא נתן ה׳ בלבו ללכת ארצה כנען. וז״ש ויצאו ללכת ארצה כנען וגו׳: (כאן חסר איזה שורות)

58. Lech Lecha.3

    ועוד מה טעם נמולו אתו די במה שיכלול אותם במ״ש בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וגו׳ למה חזר נמולו אתו ועוד מה טעם אמרו ומקנת כסף מאת בן נכר מלות מאת בן נכר יתירות די שיאמר מקנת כסף ואנו יודעים שהם מאת בני נכר. ויש להשיב שהפסוק הראשון שנאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו׳ וימל את בשר ערלתם בעצם היוה הזה בא להודיענו כחו של אברהם אבינו שהוא מקיים מצות בוראו בפרהסיא לעיני הכל בלי פחד כשרז״ל בב״ר פ׳ מ״ז בעצם היום הזה א״ר ברכיה לא מראש בסתר דברתי אלא אמר הקב״ה אלו מל אברהם בלילה היו כל בני דורו אומרים בכך וכך אילו היינו רואים אותו לא היינו מניחין אותו לימול. אלא בעצם היום הזה דרגש ליה ימלל. ונראה מזה המדרש שהאל ית׳ צוהו לימול בעצם היום כדי לפרסם המצוה כנ״ל. וזהו טעם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים. דלמה ליה למכתב כאשר דבר אתו אלהים. פשיטא שכבר ידענו מן הפסוקים שלמעלה שהש״י צוהו לימול. אלא לומר שחוזר כאשר דבר אתו אלהים על בעצם היום הזה. שהש״י צוהו לפרסם המצוה וכן עשה. וכן שנינו (שבת ק״ל) ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע״ש מביאו בשבת מגולה וגו׳ ודקדקו בגמרא אמאי מגולה הוא משום חבוב מצוה לפרסם מעלתה וזה הודיענו בפסוק ראשון ובפסוק השני שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וגו׳ בא להודיענו שבכוונה עשה הדבר יפה בעתו ביום הכפורים כדי שיהיה כפרה וזכות לדורות שיזכור השי״ת לישראל זכות זו המצוה ויכפר להם עונותיהם כמ״ש בפרקי ר׳ אליעזר פ׳ כ״ט רבן גמליאל אומר שלח אברהם וקרא לשם בן נח ומל בשר ערלתו וישמעאל בנו בעצם היום בגבורת השמש בחצי היום בעשור לחדש ביום הכפורים כתיב התם כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכתיב הכא בעצם היום הזה נמול אברהם. ובכל שנה ושנה הקב״ה רואה דם ברית מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עונותיהם של ישראל שנא׳ כי ביום הזה יכפר עליכם. עוד דרשו בב״ר פ׳ מ״ז ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו א״ר איבו בשעה שמל אברהם אותם ילידי ביתו העמידן גבעת ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב״ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאשים אמר הקב״ה בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם. ויש לדקדק מהיכן משמע מהפסוק כל מה שדרשו רז״ל. וי״ל דקשיא להו רז״ל מדכתב כל הני כללי כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי וגו׳ דהיל״ל. כל זכר באנשי בית אברם ודי. מהו כל הני כללי אלא לומר שכלן (אלו הריבוי׳) עשאן כלל אחד והעמידן גבעת הערלות. ומ״ש ועלה ריחן כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל. יובן מפסוק א׳ הנז׳ בענין המילה דכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ כי שמרו וגו׳ ישימו קטורה באפך וגו׳. והכוונה ששם הזכיר שני דברים שעשו בני לוי אחד האומר לאביו ולאמו וגו׳ דהיינו בענין העגל דכתיב שימו איש חרבו וגו׳ והשני שקיימו מצות מילה במצרים. לזה כנגד המילה אמר יורו משפטיך ליעקב וגו׳ כי הם ראויים לכך. ק״ו מפסח שהוא מצוה א׳ ע״כ ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך דערל לב וערל בשר לא יבאו אל מקדשי לשרתני ואלו שנימולו ראויים לעבוד עבודות חביבות שזכו בשני דברים בתורה ובעבודה והכל בשביל המילה ולז״א ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה. וכנגד הא׳ אמר מדה כנגד מדה מחץ מתנים קמיו וגו׳. ולכן מזה אמרו כאן ז״ל ועלה ריחן כקטורת סמים וכעולה ומ״ש וזרחה עליהם חמה והתליעו יש לסמוך זה אסיפיה דקרא. דכתיב בהאי עניינא וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה דהאי בעצם היום הזה קרא יתירא דהא כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. ודרשינן ליה ל׳ שמש כמו הנה יום בא בוער כתנור שהוא השמש דפי׳ מוציא חמה מנרתיקה. ולכן דרשו שזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני המקום ואפשר שדורש זה ממה שסמוך לו מיד וירא אליו ה׳ וגו׳ כחום היום שזרחה עליהם חמה בתוקף ולזה התליעו. ואפשר זה כפי הטבע כי יום ג׳ למילתו היה בזמן החום התליעו ומה שלא כלל אנשי ביתו עם אברהם וישמעאל וכתב בהם נמולו אתו יש ליישב זה ע״פ המדרש שדרשו בפרקי ר׳ אליעזר פ׳ כ״ט וז״ל כל העבדים שנימולו עם אברהם אבינו לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל ולמה מלן בשביל טהרה שלא יטמאו את אדוניהם במאכליהם ובמשתיהם ע״כ נראה לפ״ז במדרש שכל אותם העבדים לא נתגיירו גרות שלמה אלא בע״כ כדי שלא יטמאו אדוניהם כנ״ל ולכן לא כללן עם אברהם וישמעאל שהיה גרותן שלמה לש״ש. וע״ז נאמר בהם נמולו אתו מלת אתו מורה שהם טפלים לאברהם ולא נמולו אלא כדי שיהיו עם אברהם במאכל ומשתה ולא יטמאו סעודתו ולכן כתיב בהם ומקנת כסף מאת בן נכר לומר שבאו מאת בני נכר ועדיין הם אדוקים בדרכי אבותיהם. הרס״ו זללה״ה:

59. Lech Lecha.4

    ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. יש לדקדק בפשט הפסוקים כי הם כפולים ומכופלים כנראה לעין. ונראה לפ׳ כי לגודל המצוה ולחבתה כי הוא יסוד הכל ועיקר הכל שבה נרשמו ישראל ונחתמו בחותם המלך כי הם עבדיו בני בריתו הוצרך להרחיב הענין ולהגדילו יותר מדאי לילך ולפרש מעט מעט כמו בדבר החביב שהוא סגולת מלכים שאין האדם מראהו ומודיעו ומגלהו בפעם אחת כי אם מעט מעט מגלה עד שמגלהו כלו. גם לקושי המצוה שהוא ענין קשה יותר מכל המצות כלם שהוא לחתוך האדם בבשרו ובבשר בניו הקטנים שהוא דבר שאין טבע האדם יכול לסבלו כלל הוצרך להאריך בדבר ולפרש מעט מעט כדי שיקובלו הדברים כאדם שמבקש מחברו לעשות לו דבר גדול שהולך ושואל ממנו מעט מעט שלא יהיה עליו לטורח וכמו שמצינו כשצוה אותם במצרים למול כדי שיעשו פסח. שאמרו במדרש שיר השירים בפסוק נרדי נתן ריחו כשעשה משה רבינו פסחו הופיע הקב״ה ריח טוב מבשמי ג״ע והיתה נפשם קוהא לאכול. אמרו לו משה רבינו תן לנו מה נאכל א״ל משה כך א״ל הקב״ה כל בן נכר לא יאכל בו. עמדו והפרישו נכרים שביניהם והיתה נפשם קוהא לאכול א״ל משה רבינו תן לנו מה נאכל א״ל כך אמר לי הקב״ה. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. עמדו ומלו עבדיהם. והיתה נפשם קוהא לאכול א״ל תן לנו מה נאכל. א״ל כך אמר לי הקב״ה כל ערל לא יאכל בו מיד כל אחד ואחד נתן חרבו על ירכו ומל את עצמו ע״כ. הרי לקושי המצוה לא אמר להם בפעם ראשונה שיפרישו נכרים שביניהם וימולו עבדיהם ועצמן. שלא יהיה הדבר כבד עליהם אמר להם מעט מעט בהדרגה תחלה נכרים ואח״כ עבדיהם. ואח״כ עצמן. ודקדקו זה רז״ל ממה שכתוב בפ׳ בא אל פרעה. זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. ואחר כל זה כתיב וכל ערל לא יאכל בו. ומן הראוי היה להקדים כל ערל לא יאכל בו שהוא מדבר בישראל עצמן. ואח״כ יצוה ענין נכרים ועבדים. אמנם נתכוין בזה למה שדרשו ז״ל שעשה להם משה ענין באופן זה בהדרגה זו כדי שיקובל הדבר. גם בכאן אפשר שנתכוין לזה הענין בעצמו ותחלה הקדים לצוות לאברהם על עצמו ורמז לו הענין ברמז. ולא פירש לו הדברים בפירוש ואמר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וגו׳. אני הנה בריתי אתך וגו׳. והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לברית עולם. וכל הענין עד ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור שכל מה שאמר עד שם היה ברמז לבד כי עדיין לא הודיעו מה היא זו הברית שאמר לו. ועתה בא לפרש לו הדבר ואמר ואתה את בריתי תשמור וי״ו מוסיף על ענין ראשון. שהוא הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו ומהו שמירתו המול לכם כל זכר כמו שפירש רש״י ז״ל. ואחר שצוהו על עצמו בפרט אמר ואתה את בריתי תשמור. חזר וצוהו על זרעו ואמר אתה וזרעך אחריך. והוצרך לומר פעם אחרת אתה ולא אמר ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך. לומר שגם הוא מצווה על זרעו להחזיקם במצוה זו ולא נאמר שהציווי של זרעו אינו אלא להם לבד. אלא גם לו צוה עליהם ופירש ואמר המול לכם כל זכר. עתה פירש מהו הברית שהיה אומר עד עתה חזר ואמר ונמלתם את בשר ערלתכם הוסיף בכאן הפריעה במ״ש את שבמה שאמר המול לכם כל זכר לא משמע הפריעה כי אם הערלה שהוא המילה. וכן תמצא באברהם כתיב בהמולו בשר ערלתו שלא היה חסר פריעה. וישמעאל שצריך פריעה כתיב בהמולו את בשר ערלתו. וזה ודאי הוא דבר קשה יותר מהמילה עצמה. וחזר אח״כ והוסיף לומר שזו המילה תהיה אפי׳ לקטן בן שמונת ימים כמו שנאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו׳. וחזר עוד לומר שגם יליד בית ומקנת כסף צריך למול. וחזר ואמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. שעם הכפל כבר אמרו רז״ל (שבת קל״ה) ללמד שיש יליד בית נימול לשמונה. ויש שנימול לאחר שמונה. ואפשר לומר ג״כ לפי דרכנו שגם יליד בית ומקנת כסף אמר בתחלה מילה סתם דהיינו מילה חתיכת הערלה. ואח״כ הוסיף הפריעה. במ״ש המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך כמו שעשה בישמעאל. ואפשר שלזה הוסיף לומר ביתך וכספך בכינוי ולא אמר יליד בית ומקנת כסף סתם. לומר שאע״פ שהוא מקנת כספך ויליד ביתך שהוא אהוב עליך צריך פריעה ולא תחוס עליו עם היותו אהוב עליך. הרס״ו זללה״ה:

60. Lech Lecha.5

    ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי וגו׳ ויפול אברם על פניו וגו׳ אני הנה בריתי אתך וגו׳ ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך. והפריתי אותך וגו׳ והקימותי את בריתי וגו׳ ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו׳. ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳ המול לכם וגו׳ ונמלתם את בשר ערלתכם וגו׳. ובן שמונת ימים וגו׳ המול ימול יליד ביתך וגו׳. וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו וגו׳. את בריתי הפר. וראוי לשום לב ראשונה למה לא נמול אברהם כי אם בהיותו בן צ״ט שנים ולא קודם ולא אח״כ. ועוד אומר אני אל שדי וגו׳ למה זכר זה השם ולא שם אחר. ועוד אומר ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאוד. מה טעם זה היעוד בכאן ומה סבתו. ועוד אומר אני הנה בריתי אתך כנראה שכבר קיים אברהם את הברית והנה כפי האמת עדיין לא מל. גם אומר וידבר אתו אלהים ולמעלה אמר ה׳. גם אומר אני הנה בריתי אתך מאי אני דקאמר. גם אומרו ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם למה לי זה היעוד כאן ומה ענינו בזה המקום שכוונתו להזהיר על המילה. גם אומרו והפריתי אותך במאוד וגו׳ ומלכים ממך יצאו. היינו דקאמר כי אב המון גוים נתתיך. גם אומרו והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך. נראה שעדיין לא קיים את הברית. והנה למעלה אמר הנה בריתי אתך. גם אומרו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך מה ענין אלהות לענין המילה. גם אומרו ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען וגו׳ והייתי להם לאלהים. מה ענין ירושת הארץ למילה. ועוד אומרו ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו׳ מה הבנה לזה הדבור ולא יחדו בדבור בפני עצמו. וכפי הנראה היינו הראשון בעצמו שאמר. והקימותי את בריתי ביני ובינך וגו׳ עוד למה שם אלהים. גם אומרו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו׳ מאי ביני וביניכם. עוד אומרו ונמלתם את בשר ערלתכם מאי ערלתכם. עוד אומרו ובן שמונת ימים ימול ולא קודם ולא אחר. גם אומרו וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. אחר שזאת המצוה היא בעודו קטן למה יכרת. ואם נאמר לאחר שיגדל סתם כתיב. עוד למה הוא בזה העונש ולא בעונש אחר. ונאמר לפי שאברהם אבינו ע״ה בקדושתו וטוב מעשיו זכה למדת המלכות ותיקן אותה בכל בחינותיה. כי הוא השער לה׳ לעלות למעלה. וזהו אומרם ז״ל (ב״ב ט״ז) בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה שהוא סוד המלכות והנה בעלותו בבחינותיה שהוא כלל כל הספירות כולם עשר ספירות וכל אחת כלולה מעשר הם מאה והנה בהיותו בבחינה האחרונה ממטה למעלה שהוא ראשונה ממעלה למטה. אז זרח עליו אור היסוד כי הבא ליטהר מסייעין אותו. וז״ש ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. ר״ל שהשיג למדרגה אחרונה שבמלכות כנ״ל. וירא ה׳ אל אברם שהוא הז״א אני אל שדי שהוא סוד היסוד התהלך לפני והיה תמים. ר״ל שיעלה לתיקון בסוד היסוד אחר שכבר תיקן בסוד המלכות. ואמר כי בזאת המדה היא סוד פריה ורביה וזאת וארבה אותך במאוד מאוד. והנה השכינה שכבר נתקנה באברם עכשיו באה לתת לו שכר הנמשך מהקונה וז״א ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר שהוא סוד השכינה ואמרה אני שהיא השכינה הנה בריתי אתך. ר״ל אינך צריך לתקן אותו כבר בריתי אתך שכבר זכיתי בו. וזהו שי״ל שאברהם לא פרע כי הפריעה סוד המ׳ כלומר סוד היסוד שבמ׳ ואחר שכבר תיקנה וזכה בה אינו צריך לפריעה. וזה אומר אני הנה בריתי אתך ואמנם לא באתי אלא ליתן לך שכר. וז״ש והיית לאב המון גוים כי אחר שהשיג למדת המלכות שהיא המנהגת העולם הזה. הנה אתה במקומה ולזה גם אתה והיית לאב המון גוים. ולזה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם. כי סוד ה׳ של השם הוא בהיותה פרצוף בפני עצמה בשלימות ולזה אחר שכבר השגתיו מדת המלכות בשלימות ראוי הוא והיה שמך אברהם. והטעם כי אב המון גוים נתתיך. אחר שהשגת מדת המלכות בשלימות כמו שהיא מושלת על כל צבאות. מטה ממנה. כן גם אתה תמשול בכל המון גוים. זהו השכל של מדת המלכות. אמנם להשיג פריה ורביה צריך תיקון היסוד. וזהו אומרו והפריתי אותך במאוד מאוד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. והקמותי את בריתי ביני ובינך וגו׳ שהוא סוד המילה. וא״ת ומהו התכלית בזאת המילה וביאר כי הוא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כמו שנזכר לעיל. כי קבלה האלהית תלוי במילה. ואמר להיות לך ולא אמר והייתי לכם לאלהים לפי שהמילה היא הכנה שכאשר יהיה בא״י עם המילה אז יהיה השלימות ביותר. ולז״א ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם. ואז והייתי לכם לאלהים. והנה אברהם ע״ה כשראה גודל מעלת המילה ועצם גדולתה שהוא סיבה להשראת השכינה על האיש הישראלי. תמה תמיה גדולה איך אפשר שישיג הוא וזרעו אליה. ולזה הודיעו האל ית׳ והבטיחו שהוא וזרעו ישיגו לזאת המעלה בע״ה. וז״ש ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם. כי הבטיחו שתמיד יהיו ישראל זריזים בזאת המצוה. וזה אחר שהוא צורך גבוה כי בלתה אי אפשר שתהיה השכינה בתחתונים כמו שנבאר כי השכינה בתחתונים צורך גבוה. וביאר איזהו הברית שישמרו ומהו הסוד שתתדבק בעבורו ואמר זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ר״ל כי זהו הברית המחבר ביני וביניכם. המול לכם כל זכר שהוא כ״ל סו״ד היסו״ד בהתגלות היו״ד הקדוש תחול עליו השכינה כי זה כל חפצה וכל תשוקתה. וא״ת ואחר שזה השלימות יש למה לא נברא האדם מהול מבטן אמו כדי שתחול עליו השכינה. שאינה צריכה אז למעשה האדם. כי שמא יפשע או שמא ישכח ויותר טוב היה לברוא אותו מהול. ולז״א ונמלתם את בשר ערלתכם וגו׳. ירצה דע לך כי כך היה שאדם הראשון נולד מהול אמנם מצד רוע בחירתו המשיך עליו עור הנחש ונעשה ערל כי אז הקליפה סותמת כמו שביארו במקום אחר וז״ש רז״ל (סנהדרין ל״ח) אדם מושך בערלתו היה. ר״ל שהמשיך עליו הערלה וז״ש ונמלתם את בשר ערלתכם. ר״ל הערלה שסבבתם אתם במעשיכם ובזה יהיה הדביקות סוד היסו״ד המחבר ביני וביניכם. וא״ת מה הועיל במילה אחר שכבר הניח הרושם של הערלה. לז״א שקודם שתחול הרוח הקדוש באדם שהוא בן שמונת ימים שעדין לא יקרא אדם ימול בשר ערלתו. וז״ש ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו׳. והנה אחר שביאר התועלת הנמשך מהמילה ביאר אח״כ ההיזק המגיע אם לא יעשו המילה וז״ש וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא וגו׳. ר״ל אחר שהניח הערלה בהכרח לא יש שם שכינה דבוקה עמו. וזהו הכרתת הנפש שתכרת מהדביקות בשכינה ששם משכן הנשמות של הצדיקים ושל כל ישראל. וזהו מעמיה שהם צרורים ודבוקים בשכינה הנקרא ג״ע וצרור החיים. וז״ש ונכרתה הנפש ההיא את בריתי הפר וגו׳ אמנם בשמירת מצות המילה יוכרח השראת השכינה האלהית על ישראל וכנ״ל:

61. Lech Lecha.6

    מסרה יצאו י״ד וגם את הגוי וגו׳. יצאו ברכוש גדול. (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד וגו׳ על פיו יצאו. (דברים כ״ח:ז׳) יתן ה׳ את אויביך הקמים עליך בדרך א׳ יצאו אליך וגו׳יהושע ח׳:ה׳ ח׳) ואני וכל העם אשר אתו נקרב אל העיר והיה כי יצאו אלינו לקראתנו כאשר בראשונה ונסנו לפניהם. (שופטים כ״א:כ״א) וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות וגו׳. (מלכים ב׳ ו׳) כי יצאו מן העיר ונתפשם חיים ואל העיר נבוא. (שם כ״ו) ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו וגו׳ דישעיהו ל״ט:ז׳עיה ל״ט) וחבירו דיהושע. (ירמיה י״ז ט׳) כה אמר ה׳ הלוך ועמדת בשער בני העם אשר יבואו בו מלכי יהודה ואשר יצאו בו וגו׳. (יחזקאל כ״א:כ״ד) מארץ אחד יצאו שניהם ויד ברא בראש דרך עיר ברא. (שם מ״ב) בבואם הכהנים ולא יצאו מן המקדש אל החצר זכריה י״ד:ז׳-ח׳גו׳. (זכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם וגויחזקאל ל׳:ט׳ל ל׳) ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני להחריד את כוש בטח והיתה חלחלה בהם דברי הימים ב כ״א:ט״ום כי הנה דברי הימים ב כ״א:ט״ו״ב כ״א) ואתה בחליים רבים במחלה מעיך עד אשר יצאו מעיך מן החולי ימים על ימים. וסימנם יפלחון לישראל בעלי דבביהון ויתקרבון בחנגין לקרתא די היכלא דמלכא בתרע בי דינא מארעא קדישא די ירושלם כמלאכין בעדניהון. פי׳ הנה האל ית׳ הראה לאברהם בין הבתרים ד׳ גליות שעתידים לגלות ישראל וגלות אדום שהיה ארוך ומר מאד ואע״פ שילכו מדחי אל דחי ומצרה אל צרה הבטיחו שבאחרית הימים יצאו ברכוש גדול ובכבוד גדול. ודן אותם בשפטים גדולים כיציאת מצרים ולא ע״י אמצעי אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו. וז״ש ולפני אלעזר ר״ל באל ית׳ בעוזר האמיתי אל עזר אמתי. הכהן הגדול וכל ישראל יעמדו לפניו ועל פיו יצאו וע״פ יבואו הוא וכל זקני ישראל עד שכל האויבים יצאו נגפים וינוסו מנוסת חרב וגו׳ מפני בני ישראל. יתן ה׳ את אויביו וגו׳ ואני וכל העם אשר אתי וגו׳. ששמו בטחונם וכסלם עלי נקרב אל העיר והיה כי יצאו אלינו לקראתנו כאשר בראשונה ונעשה באופן שכלם יבאו לחול במחולות ובשמחה ובשירים בנות שילה שהם מחכים את הקץ. ויבא המשיח הנקרא שילה אשרי כל חוכי לו ועם היות שבזמן גוג ומגוג יצאו רבים בגולה ויצא חצי העיר בגולה וגו׳. וז״ש כי יצאו מן העיר ונתפשם חיים ביד רמה נלך כלנו אל העיר. זאת הבטחה הבטיח הקב״ה לאברהם והראהו מקרים רעים ויסורים שיהיו להם בגלות וז״ש ומבניך אשר יצאו ממך וגו׳ ילכו בשבי עד המלכים ילכו בגלות וז״ש במלכים שאין בישראל לא כהן ולא נביא ולא מלך. וז״ש וחבירו דישעיה שראויה להם הישועה והמלכות ילכו עבדים מלכי ישראל ומלכי יהודה ילכו בגלות ויצאו מארצם מדחי אל דחי שלא ישאר אחד. וז״ש מארץ אחד יצאו. ועכ״ז בזמן קבוץ גליות יעלו לירושלים ולא יוסיף להגלותם וז״ש בבואם הכהנים ולא יצאו מן הקודש. כשיבאו מהגלות כלם גדולים וכהנים לא יצאו עוד מירושלים כל ימי עולם וישבו בירושלים ויצאו מים חיים מירושלים וישאבו הכל מאותו מעין של תשועה. ויהיו כלם כמלאכים. וז״ש מלאכים מלפני יצאו אמנם עשו שעשה רעות וגזרות על ישראל שאני קצפתי מעם והם עזרו לרעה. תבא כל רעתם לפני ועולל למו וגו׳ וז״ש בחליים רבים במחלה גו׳ וז״ש הסימן יפלחון וגו׳ ר״ל וילכו לפנינו בשירים ובמחולות וז״ש ויתקרבון בחנגין לקרתא די היכלא דמלכא בתרע בי דינא. ר״ל כשנכנס לירושלים ונהיה כמלאכים בעדניהון שיושבין בבקר ויריעו כל בני אלהים בשירים ובכנור כמלאכים במהרה בימינו אמן:

62. Lech Lecha.7

    ביאר שאין ראוי לאדם לרדוף אחר תאוות הגוף כי אם לרדוף אחר התורה:

63. Lech Lecha.8

    מסרה הולך ט׳ מלאים בתורה ואנכי הולך ערירי. (בראשית כ״ה:ל״ב) אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. (שם כ״ח) בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול וגושמות י״ט:י״ט י״ט) קול השופר הולך וחזק מאוויקרא י״א:כ״ז י״א) וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ד׳ וגו׳ וכל הולך על גחון וכל הולך על ד׳ וגו׳. תרי בפסוקא ותלתא בעבמדבר כ״ב:כ״במדבר כ״ב) ויחר אף אלהים כי הולך הוא וגו׳. (שם כ״ד) הנני הולך לעמי לכה איעצך וגו׳. וסימנם בפרנס״ת מות״ך לחמ״א תקיפ״א ביד״ך בחברות״ך קד״ם אלהנ״א בסו״ף יומי״א. כבר ידעת כי אברהם רמז לנשמה ושרה לגוף אמר האל ית׳ לנשמה אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד אל תירא בעה״ז ותצליח בהצלחת ממון ובנים וקנינים מדומים ותנחל העה״ב. והצדיק אומר אדני אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי אין רצוני בעה״ז שאינו מהצלחות הנפשיות ואינו תכלית הנפש ואנכי הולך ערירי אם אזכה לעה״ז אלך יחידי בלא שכר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר רצונו שיהיה אלי בעזרי לעה״ב. והרשע אומר אנכי הולך למות אין כלום לאחר מיתה למה זה לי בכורה למה קודר אתהלך בזה העולם שאקוה לישועות ולטובות בעה״ב. למה זה לי בכורה עולה עץ החיים בגי׳ הלעיטני נא והאכילני מתאוות העה״ז. והצדיק כשמפתהו בדברים אלה מושכו לבית המדרש וזהו וידר יעקב וגו׳ שראוי להתחזק בעבודת האל ולהסתפק בהכרחי לחם לאכול ובגד ללבוש ולא מותרות שהצלחה באמתית לעה״ב. וראוי להורות לרבים שיתחזקו בעבודת האל וזהו קול השופר הולך וחזק. שהחכם ירים קולו כשופר כאומרו כשופר הרם קולך שיזכרו הורת משה ומעמד הר סיני שמשה ידבר והאלהים יעננו בקול. ומה יאמר וכל הולך על כפיו החיים ההולכים אחרי תאותם ושרירות לבם טמאים הם. כ״ש אותם שדבקים מאד ששחה לעפר נפשם והם וגופם אחד תרי בפסוקא נפש וגוף רודפים אחרי ההבל ותלתא בעניינא שהנשמה הסכימה עמהם אז ודאי יחרה אף האלהים כי הולך הוא ויצא מלאך ה׳ לשטן לו ולדחפו מכל טוב ועצה נכונה היא לרדוף אחר הטוב הנצחי הצפון לצדיקים לעה״ב וז״ש הסימן בפרנסת מותך לחמא תקיפא פי׳ פרנסה וצידה שצריך במותו היא התורה שנקרא לחם אבירים שהלך לפניו ושכרו עמו בעה״ב וזוכה לחיי עד כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארז״ל כי יוסף העביר את העם לערים כדי שלא יאמרו עליהם שהם גרים שגם הם יהיו גרים כמותם ולזה טלטלם וז״ש בארץ לא להם פי׳ בארץ שאינה של אותם המחזיקים בה וכל זה לנחמו שאין זו חרפה אם גם זרעו יהיה שם. הרס״ו נר״י:

64. Vayera.1

    בב״ר פ׳ מ״ו רבי יודן אמר חמש. אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון. ואם לאו לא אהיה להם לאלוה ופטרון. אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלין אלהותי אם לאו אינם מקבלין. אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ. אם מקבלין בניך את השבת הם נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסין ע״כ. והנה אומרו חמש. אינם כי אם ד׳ ואפי׳ כגירסת הילקוט לא נמצא כ״א ארבע. אמנם במקום אם מקבלין בניך את השבת דלא גריס לה. גריס במקומה אם מקבלים בניך את המילה הם מקבלין אלהותי ואם לאו אין מקבלין אלהותי. אמנם י״ל כי ב׳ הגרסאות אמתיות ומה שחסר מכאן לתשלום הה׳ נזכר שם בילקוט ומה שחסר שם נשלם כאן. אמנם מה שיש לשום לב מהיכן דרש ר׳ יודן ומי הכריחו ואפשר לומר כי ר׳ יודן הוקשה לו אומרו. והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ואח״כ אמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. והנה אחר שאמר תחלה להיות לך לאלהים נראה כי סבת יחוד שמו עליהם הוא בשמרם הברית. ואח״כ אמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו׳ והייתי לכם לאלהים. נראה כי יחוד האלהות בהם הוא בירושת הארץ. ועוד הוקשה לו אחר שאמר בתחלה והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם וגו׳ למה חזר אח״כ ואמר ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור. הנה הוא כפל. ועוד אומרו בתחלה וירא ה׳ אל אברהם וכאן אמר ויאמר אלהים אל אברהם. ועוד הכפל באומרו זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳. היינו אומרו ב׳ פעמים והקמותי את בריתי. גם אומר ואתה את בריתי תשמור. ולזה הוכרח ר׳ יודן להשיב וליישב הפסוקים באופן זה ואמר כי חלוקות יש והם זה תלוי בזה. והראשונה שהיא סיבת כולם היא המילה כי בלתה לא יהיה מציאות לשאר כלל. וז״ש אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון ר״ל כי האל ית׳ שהוא סוד הקדושה לא יחיל אלא אם יהיה הכנה בישראל ומצד חשקם ותאותם להשגה אז תחול אלהותו כמ״ש במקום אחר ושכנתי בתוך בני ישראל. וז״ש אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון. והענין כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק כי אין כילות בנותן. ולזה אמר אני אהיה להם לאלוה ולפטרון. ר״ל אע״פ שלא יחדו והכינו עצמם כי אם לקבלת אלהותי עכ״ז אני אהיה לאלוה כמו שכוונו וג״כ לפטרון להשגיח בהם בענייניהם ואם לאו וגו׳. הכוונה כי סטרא אחרא הוא חל בריקנייא. מה שאין כן בקדושה. ואח״כ אמר כי סיבת קבלת ישראל האלהות הוא באמצעות ארץ ישראל. לזאת אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלין אלהותי. ואח״כ אמר כי סיבת כניסתן לארץ ישראל הוא המילה והשבת כאשר יתבאר וזאת אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ. וג״כ הסיבה כי שמירת השבת והמילה היא סיבת כניסתן לארץ וכניסתן לארץ הוא סיבת קבלת האלהות אמור מעתה כי המילה היא סיבת קבלת האלהות. והכוונה להם ז״ל הוא כי המילה והשבת (נדרים ל״ב עירובין ס״ט ובירושלמי נדרים ספ״ג וב״ר שמות פ׳ כ״ה) כל המקיים כל אחת מהם כאלו קיים כל התורה כולה והטעם הוא מפורסם כי שורש כל התורה כולה הוא אמונת חידוש העולם שהשבת מעיד ע״ז. וגם מצינו לרז״ל על המילה. (עירובין י״ט) אמרו כל הנימול ניצל מגיהנם. וכל שאינו נימול יורש גיהנם כמשז״ל (תנחומא ס״פ לך) על פסוק ופערה פיה לבלי חוק. וכל שאינו נימול אין לו חלק לעולם הבא כדאיתא בתנא דבי אליהו על פסוק וכל ערל לא יאכל בו. וכל הנימול זוכה לעולם הבא כשרז״ל (זוהר בראשית צ״ג) על פסוק ועמך כולם צדיקים. והנה אחר שהשבת והמילה כל א׳ מהם המקיימם כאלו קיים כל התורה לזה הם סיבה שיזכו לארץ ישראל על ידם כי בזה יושלם קבלת האלהות. ואפשר לומר עוד בהקדמה מבוארת בעצמה. והארכנו בבאורה במקום אחר בס״ד. והוא כי השגת השכל המושכלות ויציאתו מן הכח אל הפועל כמו השגת חוש הראות המוחשים. וכמו שהשגת הראות המוחשים צריכה ג׳ אמצעיים או תנאים הכרחיים והם האור ר״ל אור השמש. וג״כ האויר הזך כי בו ילכו ניצוצי המביט אל המובט או בהפך כפי סברת החולקים כי אם לא יהיה אור הנה אע״פ שהמוחש בכח בחוש הראות הנה לא יצא לפועל באופן היותר שלם כי אם באור השמש. וג״כ אף אם ימצא אור השמש ולא יהיה אויר זך כנ״ל לא ישיג הדבר באופן היותר שלם. אמנם להשיג הדבר באופן היותר שלם צריך שיהיה האויר זך. ובזה יצא המובט שהיה בחוש הראות בכח יצא אל הפועל באופן היותר משובח. וג״כ התנאי השלישי צריך זכות עצם העין ולזכך אותה בכחול הממריק העינים שלא יעיקו כלל להגעת ניצוצי האור אל עצם אישון בת עין. וכן השכל. ר״ל שכל האדם שמושכלותיו בכח צריך להוציאם אל הפועל ג׳ תנאים. והם אור התורה הדומה לאור השמש כי אור החקירה דומה לאור הירח והכוכבים ולאור הנר כי לא יוציאו המובט באופן היותר שלם כן החקירה לא תוציא השכל מן הכח באופן היותר שלם. כי אם אור התורה התמימה. ולזה נקראת תורה אור בלא שם לווי כלל. ג״כ אם ימצא אור השמש ולא יהיה אויר כנ״ל. הנה לא יושג כי אם באמצעות האויר שהוא ספוגיי בו ילכו ניצוצי המובט אל המביט. והנה המקום והאויר היותר מוכן למושכלות שיראה בו אור התורה הוא אויר משוה היום או קרוב אליו והוא ארץ הצבי ארץ ישראל כי אלו הב׳ תנאים הם מוכרחים להשגת השלימות. והנה גם אם ימצאו אלו הב׳ תנאים ולא יהיה חומר האדם מוכן ונשמע אל השכל. הנה בודאי לא ישיג כלל המבוקש וזה צריך ג״כ הדברים המתקנים החומר ומכינים אותו ומזככים אותו שיהיה מוכן ונשמע לשכל. והנה זה יושג באמצעות מצות המילה כי בזאת המצוה היא מעברת מסבי ועניני השכל כדי שישיג מבוקשו ע״כ בקדושת שבת. והנה באהבת ה׳ אותנו עמו ישראל כי חפץ חסד הוא נתן לנו במתנה גמורה אלו הג׳ דברים שאי אפשר לאדם להשיגם כי אם בכחו וחסדו ית׳ שנתנם לנו. וזהו אמרם ז״ל (ברכות ה׳) ג׳ מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וגו׳. עיין מה שכתבתי בביאורי על קצת ספר משלי בס״ד. והנה מנה ג׳ והם תורה וא״י ועוה״ב אחר המות. כי זה באמת נקנה באמצעות המילה כנ״ל כי מי שהוא מהול לא יכנס לגיהנם:

65. Vayera.2

    והנה ר׳ יודן אמר חמש ר״ל המנין הוא לומר כי אלו החמש הם צריכים כל אחת צריכה לחברתה ואמר כי השגחת האל ית׳ באומה הישראלית והתדבקותו בהם והשראת שכינתו בינינו כמלך בגדוד הוא הנקרא שהוא יהיה לנו לאלוה ולפטרון וזה אי אפשר שיושג כי אם בקבלת ועסק התורה שהוא עצם האלהות ית׳ ויתעלה כי הוא השכל והמשכיל והמושכל בו ית׳ אחד באחדות גמורה וזהו אומרו אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון ואם לאו וגו׳. וזכר השלילה וגם היות שהיא מבוארת בעצמה לרמוז לנו כי אי אפשר השראת השכינה בישראל כי אם באמצעות התורה ולא יש דבר אחר תמורתה וזהו אומרו ואם לאו וגו׳. לא כמו שאר הרפואות שיש דבר אחר תמורתו וקרוב לו כמו שזכר אבן סיני בשמים. וכ״כ אמר אם נכנסים בניך לארץ הם מקבלים אלהותי ואם לאו אינם מקבלין. והכוונה כמו שאמרנו כי אויר ארץ ישראל הוא מחכים כמו שארז״ל (ב״ר פ׳ ט״ז) וזהב הארץ ההיא טוב וגו׳ כי א״י עליה סובבים הרקיעים של עולם היצירה לא של עולם העשיה כנז׳ בזוהר פ׳ תרומה וכמו שביארתי בספר חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד. ואמר עוד אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ. והענין כמו שביארנו כי להעביר עניני היצה״ר והקליפה הוא מצות המילה וג״כ מצות שבת כי שניהם באמצעות הוספת נשמה יתירה תשאר ההארה לכל השבוע כמו שזכר האלהי הרי״א זללה״ה. ואפשר לומר עוד כי ישראל כדי שיקבלו אלהותו ית׳ עליהם צריך שיתעלו ממדרגתם. וזה כי הרבה מדרגות יש בין מדרגת האדם המדבר ובין עילת כל העילות כי האדם הוא בזה העולם העשייה ויש למעלה ממנו עולם הגלגלים ועולם המלאכים שהוא עולם היצירה ולמעלה מהם עולם הבריאה ולמעלה מהכל עולם האצילות. א״כ כדי לקבל אלהותו ית׳ וכדי שיהיו הם מרכבה לשכינה להורידה למטה לארץ צריך שיקנו ישראל ג׳ תכונות שבאמצעותם יקנו בנפשם חלק בג׳ העולמות אב״י והם כי באדם ד׳ נשמות והם נפש מהעשיים רוח מהיצירה נשמה מהבריאה נשמה לנשמה מהאצילות. והנה האדם מצד הרכבתו שהוא מן העשייה יש לו הנפש של העשייה. אמנם מצד העשייה רובו רע ומעוטו טוב לזה צריך שיהיה לו נפש מעולם היצירה וזה תקנה לדור בארץ ישראל כמו שנתבאר בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד וג״כ הרוח הוא נכנס לאדם בעת המילה והנשמה נכנסת לאדם באמצעות השבת ובזה יוכלו לקבל האלהות ובלתם אי אפשר לקבל האלהות ובזה יובן המאמר הנ״ל. ועתה נבוא לבאר הפסוקים כפי מה שהורינו מן השמים. ואומר וירא אליו ה׳ וגו׳ ירצה להגדיל מעלת המילה שזכר למעלה נמולו אתו. ולזה סמך אליו. וירא אליו ולא אמר וירא אל אברהם לרמוז על הסמיכות. וביאר מעלת המילה א׳ שבאמצעות המילה היה מוכן להשגת הנבואה ולזה לא הוצרך להכין הוא בעצמו כדי שתחול עליו הנבואה אלא אדרבא האל ית׳ היה רודף אחריו ובאה אליו הנבואה בהיסח הדעת. ב׳ שקודם היה נופל ועתה הוא יושב. ג׳ שמתנאי הנביא כדי שתחול עליו הנבואה שיתבודד בינו לבין עצמו ולא יהיה במקום עוברים ושבים אבל אברהם אחר המילה והוא יושב פתח האהל וגו׳. וג״כ ד׳ שלא היה צריך מקום מקודש ומוכן כמו בית המדרש וכיוצא אלא באלוני ממרא. וג״כ ה׳ בלא הוצרך לזמן מוכן כדי שלא יעיק אותו הזמן אלא כחום היום בתוקף החמימות המעיק לגוף וגו׳:

66. Vayera.3

    וירא אליו ה׳ באלוני ממרא וגו׳. יש להתבונן מה טעם החרדה הגדולה הזאת שחרד לקראת האנשים האלה ומאי סבירא ליה לאברהם אם חשב שהם אנשים יקשה למה חרד כל החרדה לקראתם וקראם אדונים גם השתחוה להם וקרא עצמו עבד לפניהם וכי כל אורח שיבא אצלו ישתחוה לפניו וישפיל עצמו לפניו. ואם חשב בעצמו שהם מלאכים יקשה למה אמר להם וסעדו לבכם אחר תעבורו אחר שידע שהם מלאכים שאינן צריכין לאכילה ושתייה. ועוד מה טעם ריבוי הסעודה ג׳ עגלים וג׳ סאים קמח סולת וי״א ט׳ (ב״ר פ׳ מ״ד). וי״ל שאברהם נסתפק אם הם מלאכים אם הם אנשים כי הם נדמו לו כצורת אנשים. גם נסתפק שמא הם מלאכים להיותו בתוקף חום היום שיצאה חמה מנרתיקה. ולא עת הוא לבוא אנשים כי באותו היום לא באו לו אנשים כלל גם שנגלו אליו אחר שנגלה אליו הקב״ה ומצד הספק שנסתפק לזה אמר וירא וירא ב׳ פעמים לרמז על ב׳ בחינות הספק. כי בתחלה וירא והנה ג׳ אנשים וגו׳ כי חשב שהם אנשים ממש חזר וראה ונסתכל שמא הם מלאכים לכן הרבה בסעודה ונהג בהם כבוד יותר מדאי כדי לצאת ידי חובתו עמהם ממה נפשך אם הם אנשים יאכלו מה שראוי להם והשאר לבני הבית ואם הם מלאכים יהיה כמו מנחה ודורון לכבוד הש״י. ועוד י״ל שטעם ריבוי הסעודה הוא לשמחת סעודת המילה שנימול הוא וישמעאל בנו וכל ילידי ביתו כמו שעשה ביצחק ונתאחר עד יום השלשה למילתו לפי שלא מצא עוברים ושבים לאכול הסעודה היה מצטער עד יום ג׳ למילתו ובראותו אלה שלשה האנשים חלה פניהם והשתחוה להם שיבואו אליו לביתו. ואמר יוקח נא מעט מים כדי להקל מעורח הדרך והשענו תחת העץ ואקחה לומר שישהו מעט תחת העץ עד שילך ליקח פת לחם ודיבר בדרך מוסר אמר מעט ועשה הרבה. ומשא״כ במנוח שהוציא את כל רוחו באומרו ונעשה לפניך גדי עזים לכן אמר לו המלאך אם תעצרני לא אוכל בלחמך ודייק אומרו בלחמך ולא אמר לא אוכל לבד שרמז לו אחר שהתפאר עליו ברבוי סעודתו רמז לו שהוא לחם רע עין אמנם אברהם אמר ואקחה פת לחם וגו׳. מהרס״ו זללה״ה:

67. Vayera.4

    למה זה צחקה שרה וגו׳. משמע שהקפיד על שחוק שרה ולא על שחוק אברהם ומה טעם. אמנם הענין לפי שידוע שהשומע בשורה טובה וצוחק הוא על א׳ משני פנים או אם הוא מאמין הוא שוחק מתוך שמחה ואם אינו מאמין שוחק על דרך לעג. והנה אברהם האמין ולזה תרגם וחדי לשון שמחה אמנם שרה שלא האמינה תרגם וחייכת שרה לשון לעג והיתול והטעם לפי שאברהם שמע הבשורה מפי הגבורה האמין. אמנם שרה שלא שמעה אלא מפי המלאך לא האמינה שאין האדם חייב להאמין אלא לדברי האל ית׳. והנה אומרו ואדוני זקן באות וא״ו הנוספת לרמוז שכוונה לומר אנכי זקנתי וגם אדוני זקן וכן הענין בפסוק שאמר ואני זקנתי שנכתב באות וא״ו הנוספת לרמוז בכוונה באומרו ואדוני זקן וגם אני זקנתי באופן שב׳ הכתובים צודקים. וזשרז״ל (יבמות ס״ה) מותר לשנות מפני השלום ר״ל שצריך לומר האמת. אמנם בשינוי לבד. וז״ש שעם היות שב׳ הכתובים אמתיים עכ״ז יש שינוי ביניהם שבפסוק ואדוני זקן נרמז זקנת שרה בדרך נסתר וזקנת אברהם בנגלה ובפסוק ואני זקנתי נרמז זקנת אברהם בדרך נסתר וזקנת שרה בנגלה עפ״ז מותר לשנות מפני השלום. ואופן התרעומת על שרה הוא אומרו היפלא מה׳ ר״ל שאם היתה שרה שומעת מילוד אשה ואינה מאמנת ניחא לפי שילוד אשה אפשר לשקר לפי שחומרו מתעהו לדבר שקר שיחשוב שיוכל ליסתר מפני האל ית׳ שאינו שומעו. אמנם המלאך שהוא רוחני א״א לשקר שיודע בודאי שאין מי שיכול ליסתר מפניו ית׳ וז״ש היפלא מה׳ דבר. ר״ל שהמלאך יודע שא״א להתכסות דבר מלפני הבורא. ולכן אין ראוי לשרה לכזבו ולבלתי האמין לו לפי שהוא מוכרח לדבר אמת. מסכ״י:

68. Vayera.5

    האף אמנם אלד ואני זקנתי. ר״ל באומרו האף אמנם וגו׳ היל״ל האף אלד מהו אמנם ועוד מהו לשון אף המוסיף. וי״ל שמלת אף מוסיף על הווסת והעיבור שנזכר כי יש זקנות שיש להן וסת נדות ועיבור אבל לא יצא לידי גמר עד שתלד בזמנו. לזה אמרה אע״פ שיש לי עדנה זמן וסת ועידוי מ״מ וכי אפשר שיהיה כפועל עת הלידה זה א״א להאמינה וז״ש אמנם לשון אמת ואמונה כלומר וכי יאמן דבר זה לשומעו ולזה הקפיד עליה האל ית׳ ולא הקפיד על אברהם שנאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו וגו׳ ששם כפי הטבע הוא אומר ותמה אבל מ״מ הוא מאמין בהש״י שיעשה ככל נפלאותיו. אמנם כאן לא האמינה ולזה הקפיד עליה. הרס״ו זללה״ה:

69. Vayera.6

    ותכחש שרה בקרבה לאמר לא צחקתי כי יראה. ק׳ איך אפשר שנתיראה להודות ששחקה על מה שאמר האל ית׳ ולא נתיראה מלשקר ולכזב ובפרט מלהכחיש את השם. ואדרבה גדול עון זה מהשחוק עצמו בודאי. אך הענין הוא שהאל ית׳ אמר למה זה צחקה שרה וגו׳. ולא רצה לומר דברי שרה שהם ואדוני זקן רק ואני זקנתי להטיל שלום בין איש לאשתו. והנה לזה ותכחש שרה בקרבה וגו׳. פי׳ לא כחשה שרה ואמרה בפיה שלא צחקה כי זה א״א שודאי הוא שצחקה ואיך תכחיש את השם בהיות שהוא ית׳ אמר האמת. אמנם דברי שרה לא היו מפורשים לאמר על מה זה כחשה להאל ית׳ רק דרך סתם כחשה ואמרה לא כך הוא אך לא אמרה לא צחקתי כי לא תכחש האמת רק כחשה סתם ואמרה לא כך הוא. וכפי כוונת שרה מה שכחשה אינו על הצחוק רק על מ״ש הש״י ואני זקנתי שלא כך אמרה רק ואדוני זקן ועל זה כחשה שהרי ראתה בעצמה שחזרה לימי עידונה. ולא צחקה רק על סיבת ואדוני זקן. אמנם נתן עתה הכתוב טעם למה כשכחשה שרה לא אמרה בפי׳ כוונתה רק סתם כנ״ל לז״א לאמר לא צחקתי כי יראה פי׳ כי כוונת שרה היתה בשתי בחינות כי היא כחשה דרך סתם והש״י היודע לבבות יכיר על מה זה כחשה שהוא על מה שאמר ואני זקנתי אך לא רצתה לפרש דבריה כדי שלא יריב עמה אברהם בעלה לאמר שתלתה הגרעון בו. כמ״ש ואדוני זקן ולכן כחשה סתם ואמרה לא כך היה. ואז יבין אברהם שכוונתה היתה לאמר לא צחקתי. וז״ש ותכחש שרה לאמר לא צחקתי פי׳ כחשה דרך סתם כדי שיוכרו דבריה כאלו היא אומרת לא צחקתי. אך כוונתה לדבר אחר כנ״ל וא״ת ולמה לא פרשה דבריה. לז״א כי יראה מבעלה ולכן לא גלתה מה שכחשה רק דרך סתם כדי שלא יבין אברהם רק שלא צחקה. וז״ש מלת לאמר מיותרת והנה מן הראוי כפי טבע בני אדם הוא שאחר שהאל ית׳ מפני השלום שינה דברו א״כ כאשר היא תכחישהו על זה היה ראוי שיאמר לה ודאי שכדברך כן הוא אבל מפני השלום שניתי אבל מצד ענותנותו ית׳ שגדלה מאוד שאע״פ שהכחישתו שרה לא רצה לפרסם הענין כדי שלא תפול קנאה ומחלוקת ביניהם ולכן לא חזר לאמר לה רק ויאמר לא כי צחקת. עכ״ל הרס״ו נר״ו ששמע מהרי״א זללה״ה:

70. Vayera.7

    ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום. ואברהם הולך עמם לשלחם וה׳ אמר המכסה אני מאברהם אשר וגו׳ ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל וגו׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳. הענין ביאר מעלת אברהם ע״ה שאחר שהאכילם והשקם אח״כ עשה להם לויה. וז״ש ויקמו משם האנשים וישקפו וגו׳ כלומר שהלויה שעשה להם בהיותו חולה היתה גדולה יותר מד׳ פרסאות שהיה הולך עמם מאהלו עד סדום שהיה מרחק גדול ולזה כאשר הגיע קרוב לסדום. אמר האל ית׳ המכסה אני מאברהם וגו׳. והענין לדעתי שאחר שהגיעו המלאכים קרוב לסדום. ואז צריך הקב״ה לומר להם זעקת סדום ועמורה וגו׳ הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה שהוא צווי למלאכים לזה הקדים הקדמה לומר שמצד א׳ מב׳ דברים הודיע הקב״ה הענין לאברהם. א׳ לפי שהיה נמצא שם אז בשעה שדיבר עם המלאכים לפי שהוא היה עודנו עמם לשלחם. ואחר שהיה שם ראוי הוא שלא יעלים ממנו. וזהו אומרו המכסה וגו׳. ב׳ שראוי שיהיה הענין ברשותו שאם לא יהיה ברשותו הוא נוגע בכבוד אברהם. וז״ש ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. ירצה לדעתי שאחר שכבר הקב״ה יעד לאברהם ואעשך לגוי גדול וגו׳. כי נקרא אב המון גוים כולם בענין שיועיל זכותו לכל העולם כולו. א״כ מוכרח הוא שגם אנשי סדום ינצלו בזכותו. ולזה מוכרח הוא שלא יעשה בהם משפט אלא ברשות אברהם והודאתו כמו שאמר אח״כ ויאמר אל נא יחר לה׳ ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה וגו׳. ואח״כ אמר ואברהם שב למקומו כמו שהודה שאם לא ימצאו שם עשרה שהם חייבים. וז״ש ואברהם היו יהיה וגו׳. ונברכו בו כל גויי הארץ. והטעם שכל העולם יועיל להם זכותו לפי שהוא מדריך כל העולם לטובה וכאילו הם בניו. וז״ש כי ידעתיו וגו׳. או אפשר לתת טעם למה שאמר. וה׳ אמר המכסה אני וגו׳ כלומר שדרך העולם שכאשר ירצה האדם לעשות איזה נזק לקרובו של חבירו. עכ״פ לא יודיע לחבירו שמא ימנענו. ולזה יעלים ממנו. אמנם הקב״ה אמר המכסה אני מאברהם וגו׳. כי ודאי אף על פי שאודיע לו הענין. על כל זה לא יעכב מלעשות בהם משפט. והטעם כי ידעתיו כי כל מגמת פניו הוא שמצוה את בניו וגו׳. או כי ידעתיו ר״ל שהסיבה שידעתיו וגדלתיו ודברתי עמו בנבואה הוא למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה וגמילות חסדים. וג״כ המשפט שהם הדינים. ואלו הב׳ דברים שבעבורם נבחר אברהם לא היו נמצאים בסדום לזה מוכרח הוא שגם אברהם יסכים על עונשם. ולז״א המכסה אני מאברהם וגו׳. או ירצה באופן אחר והענין לבאר ענין פתוי אברהם לבני ביתו לשמוע המצות והתורה כי מתחלה היה אומר להם שיעשו המצות בתורת צדקה ולא בהכרח כי בזה יקל הדבר על האדם אחר שאינו מוכרח על הדבר ההוא ואח״כ אחר שיורגלו בזה היה אומר להם שהוא בדרך משפט וחובה עליהם כדי שיביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו ואי אפשר שיגיע אברהם למעלתו אלא בהיות בניו כשרים כי ברא מזכה אבא וכן בהפך וגו׳:

71. Vayera.8

    הנך מת על האשה אשר לקחת. י״ל מהו הנך מת היל״ל ואם אינך משיב דע כי מות תמות ואפשר שאמר הנך כלומר כבר התחילה בו המיתה והוא הולך מת מעט מעט מצד עוצר נקביו שכבר התחיל בו והיינו אומרו הנך הרה ויולדת בן שנזכר באשת מנוח שכבר קבלה הטיפה ההיא שלא בתורת הריון ועתה נגזר עליה שתתעבר ממנה:

72. Vayera.9

    ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות וגו׳. י״ל מהו ויתפלל בעדך היל״ל השב אשת האיש וחיה ולמה הצריכו עד שיתפלל עליו מאחר שבידו ית׳ החיים והמות והעונש והסליחה ועוד מהו דע כי מות היל״ל ואם אינך משיב מות תמות. אמנם זה יובן כפי דעת רבותינו ז״ל בזוהר שזה המדבר עמו הוא מלאך שהוא השר שלו וכן דרשו מחטו לי לשון מחט כי גם המלאך מצטער מאומתו ברעה. ולזה אמר לו שצריך שיתפלל עליו אברהם לשם ית׳ כדי שימחול לו ויחיה כי הוא אין בידו להמית ולהחיות. וכן אמר לו ואם אינך משיב דע וגו׳ כלומר אני מודיעך מה ששמעתי מאחורי הפרגוד שאם אינך משיב מות תמות וגו׳ אבל הוא אין בידו לגזור עליו המיתה. הרס״ו זללה״ה:

73. Vayera.10

    מסרה ולא ידע י״א במקרא. ולא ידע בשכבה ובקומה לבכירה ולצעירה תרי בעניינא חדא שלא ידע הוא בהבכירה והאחרת בצעירה. (בראשית ל״א:ל״ב) ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם. (שם ל״ט) ולא ידע אתו מאומה כ״א הלחם אשר הוא אוכויקרא ה׳:י״זא ה׳) ולא ידע ואשם ונשא עונדברים ל״ד:ו׳ ל״ד) ולא ידע איש את קבורתו עד ישעיהו מ״ב:כ״ה (ישעיהו מ״ב:כ״ה) וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ומשלי ט׳:י״ח על משלי ט׳:י״חלי ט׳) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. (שם ז׳) עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשאיוב ל״ה:ט״ויוב ל״ה) ועתה כי אין פקד אפו ולאקהלת ו׳:ה׳ש מאד. (קהלת ו׳:ה׳) גם שמש לא ראה ולא ידע נחת לזה מזה וסימן אמר אבונא יעקב שופרך יתנטיל לקברא. ואגח קרבא בגבריא ונפשך בסגיאות נייחא. פי׳ כבר ידעת משרז״ל (ברכות י׳) על פסוק ובשכבך ובקומך ק״ש בבקר ובערב זמן שכיבה לכל וזמן קימה. ולכך תקנו ב״פ בבקר וב״פ בערב בלילה. וז״ש ולא ידע בשכבה ובקומה ר״ל. מי שאינו יודע ליחד את הש״י ב׳ פעמים בכל יום תרי בעניינא חדא שיעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו וב׳ פעמים נעלמה ממנו רוח הקודש אמר להם ודאי אינכם ראויים לדעת את הקץ כמו שאין נשמותיכם לא ק׳ ולא ץ׳. השיבו אע״פ שאין נשמותינו ק׳ ץ׳ אין נשמותינו ח׳ ט׳. אנו בלא חטא ובלבנו היחוד המעולה כמו שאין בלבך אלא אחד ר״ל שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ומי שאינו יודע ליחד את השם בק״ש אינו יודע את יעקב שהשיב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ורמז באומרו כי רחל גנבתם מנין תיבות ק״ש רל״ט כמנין רחל עם המלה עצמה ששה תיבות בשכמל״ו וה׳ אלהיכם אמת הרי רמז מנין אבריו של אדם שצריך שידע ליחד הש״י בכל אבריו ומי שאין מיחד האל ית׳ בערב ובבקר גונב ליעקב ורחל ומי שאינו קורא ק״ש כתיקונה אינו יודע מאומה כי אם הלחם כבהמה שאינה יודעת מאומה. ע״ד שארז״ל (חגיגה ט״ו) ו׳ דברים באדם ג׳ כמלאכי השרת וג׳ כבהמה. ומי שאינו יודע ליחד הש״י ולא ידע ודאי אשם הוא ונשא עונו ועונשו יהיה שלא ידע איש את קבורתו שהוא מכלל המינים ואין ראוי לקוברו בקברי ישראל. לפי שאינו מאמין בדת משה שנאמר עליו ולא ידע איש את קבורתו. ודע שבעלות הנשמה למעלה מקיפים את המטה ס׳ מלאכי חבלה. וז״ש שעוג מלך הבשן היה מיתר הרפאים ע״ד שארז״ל חכמי הקבלה שהיה מזרע הרפאים מלאכי חבלה שנקראו רפאים קטלנים. וז״ש ס׳ עיר ס׳ מזיקים לא היתה קריה אשר שגבה ממנו אין להם שום רשות לחבל. בעבור הקריאה. וזהו שתקנו לקרות פרשה ראשונה שיש בה ס׳ תיבות עם אותיות ג׳ יהו״ה בקריאה יבואו ס׳ לבטל נזק מאלו הס׳ מזיקים וכן כל פסוק מפרשת שמע מתחיל בו׳ ומסיים בך׳ כ״ו שם הויה לרמוז שבכח אותיות ההויה מתבטלים ס׳ מזיקים ודע שהאדם יש לו ד׳ צדדים פנים ואחור ימין ושמאל ולזה תקנו לבטל ס׳ מזיקים שמסבבים האדם. וז״ש ותלהט סביב צריו. ולפי שצד הפנים שהם יותר נכבדים לכן תקנו כנגדה ק״ש וכנגד הצד הב׳ תקנו יושב בסתר עליון וגו׳ עד מחסי ס׳ תיבות וכנגד הצד הג׳ תקנו ה׳ מה רבו צרי עד לה׳ הישועה ס׳ תיבות. וכנגד צד האחור שהוא מסוכן ג״כ אבל אינו כמו הפנים לזה תקנו יברכ״ך יא״ר יש״א ס׳ אותיות ובשביל הראש תקנו ויס״ע ויב״א וי״ט ע״ב אותיות בכל פסוק והם רי״ו אותיות סוד שם המפורש וכח זה השם איש חרב״ו בגי׳ רי״ו מבריח מלאכי חבלה ס׳ מכל צד ונשארת מטתו שלימה מפחד בלילות בלילת כתיב כח לילית ששולטת בלילה וצריך לקרותם בכוונה לבטל המזיקים של לילית. ולכן ג׳ בלילות יש. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. העומדים בבית ה׳ בלילות. וסימנם בליליון יפלחון ויעבדון. והכוונה שבמשמרה ראשונה יאמר ק״ש ופסוקים. ובשעה ב׳ יפלחון ר״ל יעבדו האל ית׳. ובג׳ יעסוק בתורה ומי שאינו משים על לבו הדברים שופך חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב סביביו צריו אלו המזיקים ולא ידע ותבער בו שאינו מכוין בק״ש ובתפלה ונקבעה בו חמה ולא ישים על לב. ולא ידע כי רפאים שם המזיקים שהם רפאים בעמקי שאול יפילום קרואיה. ר״ל קוראי ק״ש ואם לא יקרא גופו יהיה ניזוק ויפלח כחץ כבדו. כפלח חץ יהיה כבדו. ולא ידע כי בנפשו הוא אם עושה לנפשו עושה שאם צדקת מה תתן לו שהרע עושה לנפשו שמי שלא כוון בק״ש לבטל ס׳ מזיקים כנ״ל ולא עשה תשובה מאין פקד ה׳ עליו אפו. ולא ידע בפש מאד ר״ל לא ידע בריבוי הטובה והדברים המעולים המושפעים ברבוי הטובה מלמעלה גם שמש לא ראה ונחשב כבהמה ואין לו יתרון ממנה. וז״ש הסימן אמר יעקב אבונא שופרך יתנטל לקברא. אתה שלא חשבת בעבודתו ית׳ אמנם כל מחשבותיך אחר היופי שלך שסופו לקבר יובל. ואם תעשה הטוב והישר בעיני ה׳ להיות תמיד נלחם בגבורים וביצה״ר וכחותיו נפשך תנוח למעלה בשפע עליון שאינו נפסק. ולכן ע׳ וד׳ בשמע גדולים שהאל ית׳ עד שקיים מצותיו וכשאינו עושה מצות יש לו ג״כ עד. ולכן ד׳ של אדם ע׳ של עשוק זעירות לרמוז שהאל ית׳ יודע הכל:

74. Vayera.11

    באור מעלת הישן מתוך הרהור דברי תורה:

75. Vayera.12

    מסרה בלילה הוא ד׳. ותשקין את אביהן יין בלילה הוא. (בראשית ה׳) וישכב עמה בלילה הוא. (שם ל״ב) ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו וגו׳. (שמואל ב׳ י״ט) ודוד נס בלילה הוא. וסימנך שתה כד דמיך וקם ואשתזיב. פי׳ מלת הוא. שהאל ית׳ בעצמו הסכים בפועל זה בעת לינה כדי שתצא ממנה רות שבא ממנה דוד והמשיח כשז״ל. וכן יעקב עם לאה יצא ממנה יששכר יודעי עתים ויודעי בינה. וכן ג״כ כשיעקב קם בלילה הוא ומלט את השבטים והסכים עמו הקב״ה גם כשמיכל עשתה אותו הפועל מראשותיו ונמלט דוד הסכים האל ית׳ עמה וז״ש הסימן שתה כד דמיך שכל הענינים לא היו אלא בעבור שמשיח צדקנו הוא ישן שיעור ויקום ויושיע את ישראל. או ירמוז שכשישכב האדם בלילה ויהרהר בד״ת ובחכמה יקום בבוקר בלא נזק ובלא מחלה ויהיה שלם בגופו ובממונו וימלט וז״ש ואשתזיב:

76. Vayera.13

    באור דרכי קניית החכמה וג״כ מעלת קניית הרב והחבר וג״כ מעלת ההתבודדות וג״כ מעלת עבודה לשמה:

77. Vayera.14

    מסרה האהלה ה׳ וימהר אברהם האהלה וגו׳ ועשי עוגות. (בראשית כ״ד:ס״ו-ס״ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. (שמות י״ח) לקראת חותנו ויבואו האהלה. (שם ל״ג) יקומו כל העם וגו׳ והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. וחבירו (שם) והיה כבוא משה במדבר י״א:כ״ומדבר י״א) וישארו שני אנשים במחנה וגו׳ ולא יצאו יהושע ז׳:כ״ביהושע ז׳) וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה. והנה טמונה באהלו והכסף שופטים ד׳:י״חופטים ד׳) ותצא יעל לקראת סיסרא וגו׳ ויסר אליה האהלה. וסימנם תיתי בשלמא בחברותא ואשתארת באתטמרותא כד מחפיא. פי׳ אברהם רומז לנשמה ושרה לגוף כנז׳ במדרש הנעלם. ובעוד הנשמה בתוך הגוף ראוי שתתעורר על הגוף להזהירו שלא יטה אל הרע ויתאמץ לעסוק בתורה שליש במקרא וגו׳. וז״ש וימהר אברהם האהלה אל שרה כדי לזרז ולמהר ללכת לאהל התורה ויעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד והיינו ג׳ סאין קמח סלת ומזה יושג שלימות הנפש והגוף יחד קמח סלת עולה תר״ם עם צירוף ב׳ אותיות לרמוז שבבית המדרש משיג חכמת תרי״ג מצות וסודות התורה הכלולה מכ״ז אותיות. וג״כ מזאת החכמה תושג השגה עליונה. וזהו לושי ועשי עוגות ראוי לכל ירא אלהים שהוא בר דעת להשלים פעולותיו ולרדוף אחר מעלת הנשמה. וז״ש ויביאה יצחק האהלה שרה אמו שהיה צדיק ועשה מעשה אביו. ובזה קבלה נחמה גדולה הנשמה שהגוף זך ונקי ונכנע למצות הנשמה וזרז עצמו ויזרז לאחרים להביאם תחת כנפי השכינה כמשה שהקריב את חמיו להיות עובד ה׳ ולעסוק בתורה. וז״ש ויצא משה לקראת חותנו ויביאהו האהלה אהל החכמה ולחסות תחת כנפי השכינה. וג״כ צריך לאדם לירא מן החכם ולכבדו. כאומרו ומורא רבך וגו׳. וז״ש יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו לפי שראוי להזדרז לקבל מרבו כל מה שיאמר. וג״כ יכבד חבירו ולקנות אותו לפי שממנו ילמד יותר מן הרב כאומרו ומתלמידי וגו׳. וז״ש תרי בעניינא חדא הרב והחבר צריך. כדי לקנות החכמה. ולכן ראוי לכבדם ושכר המשתדל בקנין החכמה ולא יפנה אנה ואנה. והמתבודד באהל החכמים ובבית המדרש שכרו הוא שיזכה להשיג השפע האלהי ושכלו כאלדד ומידד שנשארו במחנה ובאו לאהל החכמה ולא זזו משם ויתנבאו ולא יספו ולא פסקין ובהפך מכל זה בעכן שלא דמה לאחיו כשרז״ל (סנהדרין מ״ד) בני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כלם חמשה וזמרי הוא עכן שעשה מעשה זמרי שחטא ולקה בעה״ז. ועכ״ז כלם חמשה בעה״ב. וז״ש והנה טמונה באהלו שהוא סיבת רעתו הפך מה שעשתה יעל כי גדולה עבירה לשמה שכוונה להנקם מאויבי ה׳. ועם היות שאהל שלה לא נשאר שלם כ״כ אמנם לתכלית טוב נעשה וז״ש תבורך מנשים יעל מנשים באוהל תבורך שהם שרה ורבקה ורחל שהיו באהל שנכוונתה הטובה עשתה אהלה כאהל א׳ מאלו ותמיד יתנהג האדם תחת היצה״ט. ובזה יזכה לשלימות הנצחי וז״ש הסימן בעובדתא תיתי בשלמא בחברותא ר״ל הנפש תכנס בשלום עם הצדיקים לג״ע במעשיה הטובים שעשתה בעה״ז ונשארת גנוזה תחת כנפי השכינה וז״ש ואשתארת באתטמרותא כד מחפיא:

78. Vayera.15

    מסרה תביט ה׳. ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך. (חבקוק א׳:ג׳) למה תביט בוגדים וגו׳. (שם) למה תראני און ועמל תביטתהילים י׳:י״ד י׳) ראית כי אתה עמל וכעס תביט וגו׳. (שם צ״א) רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. וסימנם שיזבותא לזכאה ומצותא ורוגזא לחייביא. פי׳ כשאמר המלאך ללוט אל תביט אחריך אמר להם למה לא אביט. א״ל שהיית רואה מעשיהם ולא מחית בידם ומביט ומחריש ברשעתם ומעלים עיניך. למה תביט בוגדים תחריש וגו׳ השיב לוט למה תראני און שהבאתני בדרך הזה היה לך להוליכני לעיר וגו׳. ענה המלאך אתה ראית עמל וכעס תביט מן הדין הוא שתרגיש במפלתן של רשעים שראית מעשיהם ושהיה לך לעזור הדל והיתום. אמנם לא נענשת שאתה מאברהם שהלכת עמו למצרים והטמין את שרה ולא הגדת. ולזה נתן אלהים שכרך שהצילך. אמנם אינך כדאי לראות במפלתם שראית מעשיהם רק בעיניך תביט למעט ראית שלומת רשעים תראה בשלומם ראית די לך ולכן ראוי לאדם שיברח מחברת הרשעים שמפלתן מזומנת וז״ש הסימן שיזבותא לזכאה ר״ל הצדיקים ראויים להיות ניצולים תמיד בזכותא ומצותא וגו׳:

79. Vayera.16

    באור מעלת הנותן צדקה ומעשה לתת הצדקה ועונש המונע את עצמו מלתת אותה:

80. Vayera.17

    מסרה הביא ז׳. אשר יצוה את בניו וגו׳ הביא ה׳ על אברהם וגו׳. (דברים ו׳:כ״ג) ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו׳. (שמואל ב׳ י״ז) לבעבור הביא ה׳ על אבשלום וגוישעיהו א׳:י״גה א׳) לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגוירמיהו י״ז:י״ח י״ז) הביא עליהם יום רעה ומשנה שברון שברם. (שם) לבלתי הביא משא וגו׳ ולקדש את ימי השבת. (יחזקאל כ׳:ט״ו) וגם אני נשאתי ידי להם במדבר וגו׳ ולבלתי הביא אותם אל הארץ זבת וגרות ג׳:ט״ו׳ חסר (רות ג׳:ט״ו) הבי המטפחת וגו׳ וימד שש שעורים וגו׳. וסימנם תפקדון למתן טבא מנחתא על חד תרין ובתרוממין בשפירות קרתא. הענין לומר שראוי ליזהר לעשות צדקה כראוי שבזכותה יזכה לג״ע וינצל מכל רע בעה״ז וזהו יצוה את בניו וגו׳ לעשות צדקה ובזכותה יביא עליו ה׳ אשר דבר עליו שהוא הטוב הצפון לצדיקים. ובכמה מקומות הזהירה תורה לאהוב הגר ולתת לו צדקה שגרים היו במצרים. וזהו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו וכמו שהוא משפיע עלינו מטובו. שנעשה כן אנחנו ומי שימנע עצמו מהצדקה יבואו עליו כמה צרות ויבוא לידי עניות ולא די זה אלא שבניו ובנותיו באים לידי בהמתם של אומה שפלה (כתובות ס״ו) כבתו של נקדימון וגו׳. וזהו לבעבור הביא ה׳ על אבשלום על מי שאומר שלום יהיה לי איך אתן לעני ויחסר ממוני עליו יביא הקב״ה הרעה אשר דבר וילך מרעה אל רעה. גם לא יתן הצדקה מגניבה וגזל וז״ש לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו׳ שאינו רוצה בה ושונא אותה ויביא עליו הרעה משנה. א׳ שגוזל. ב׳ שהצדקה אינה לשם שמים אלא למראית העין. וז״ש הביא עליהם יום רעה ומשנה שברון שברם. ואע״פ שהוזהר האדם לשמור שלא לעשותה בשבת יתן לעני לחם משנה בערב שבת יאכל בשבת ותתיישב דעתו עליו כמו שעשה הקב״ה לאוכלי המן לקטו לחם משנה וגו׳. וזהו שאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לבלתי הביא משא ביום השבת לתת משא לעני ולעשות צדקה ביום השבת שצריך לקדשו מכל דבר שהעני שיש בביתו מזון השבת מקבלו בשמחה ובעונג. ויתן בסבר פנים יפות ותהיה עינו טובה שיתן ויתנו אחרים כמדת חסידות ושכרו גדול. ראה המרגלים שלא רצו לשבח הארץ במה שיש בה זבת חלב ודבש והוציאו דבה רעה עליה אמר האל ית׳ נשאתי את ידי וגו׳. וז״ש והנותן הצדקה ראוי ליתן לעני די מחסורו בעין יפה יתן ויתנו אחרים. וזהו הבי המטפחת וגו׳ חסר לרמוז שראוי לחסר ממונו ויאמר לאחרים שיתנו צדקה. ושכרו שש שעורים כתיב שימדדו לו אותם הברכות של נותני צדקה אז יבקע כשחר וגו׳ שהם ששה ויזכה לבוא בעיר שהוא העה״ב. וז״ש הסימן תפקדון למתן פי׳ יצוו אחרים שיתנו ויזכו שיתנו להם משפירות ומטוב עולם הנשמות:

81. Vayera.18

    באור מעלת עשרת ימי התשובה ומעלת התשובה בהם:

82. Vayera.19

    מסרה י׳ ניקודין בתורה. ולא ידע בשכבה ובקומה דבכירה. (בראשית ט״ז) ישפוט ה׳ ביני וביניך. (שם י״ח) אליו איה שרה אשתך. (שם ל״ג) וידי עשו וגו׳ וישקהו. (שם ל״ז) וילכו אחיו לרפות את צאן אביהם. (במדבר ג׳:ל״ט) כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל. (שם ט׳) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. (שם כ״א) ונירם אבד חשבון וגו׳. (שם כ״ט) ועשרון עשרון דחג. (דברים כ״ט) הנסתרות לה׳ אלהינו. וסימנם בליליא דדינא למשכנא ירהטון כאחוון ישראל ויעבדון חושבנא מעשרוותא דאורייתא. עשרה ניקודין רומזים לי׳ ימי השובה שנקודין ומצויינים משאר ימי השנה שבראש השנה תחלת דינו של אדם עוברין לפניו כבני מרון ועל המדינות וגו׳. לכן הנשמה ראויה להתעורר לעשות תשובה ולהשתדל במצות. וז״ש ותשקין וגו׳ ותקם הבכירה וגו׳ הנשמה שהיא בכירה ומנהגת הגוף משקה את אביה יין רמז לשבעים פנים שבתורה שמשתדלת בליל ר״ה לקום ולדרוש בתורה מה שאפשר לדרוש בע׳ פנים. א״נ התורה נקראת יין כאומרו ושתו ביין מסכתי וז״ש ותשקין יין ראויה הנשמה לקום. ותשכב את אביה בלילה הוא להתבודד בדברים האלהיים ביום כזה מחוייב להתעורר בתשובה וז״ש ולא ידע בשכבה ובקומה בתמיה. והנה ביום ב׳ כאשר יראה הגוף שהנשמה נתעוררה בתשובה אז מתעורר הגוף ג״כ ומבקש להסכים עמה. וז״ש ותאמר שרה שהוא כנוי הגוף. לנשמה שהוא סוד אברהם מהיום והלאה. חמסי ר״ל החמס שנעשה יהיה עליך שנתתי שפחתי הכח המתאוה שהוא סיבת העבירות בידיך ובחיקך כי לך יאות להנהיג את הכל ותרא כי הרתה שהתאוה הרה מתענוגי העולם. לכן אהיה קלה בעיניך. דע שישפוט ה׳ ביני וביניך ונועדה יחד למשפט. ביום הג׳ שרואין שהנשמה והגוף מתעוררים. וכחות הגוף מתודים וחוזרים בתשובה ויאמרו אליו לנפש איה שרה אשתך היכן החומר. והנשמה משיב הנה באוהל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ביום הד׳ היצה״ר מתעורר כשרואה שהנשמה והגוף מרוצים עם היצה״ט לשוב בתשובה. רץ גם הוא לקראת קונו. וירץ עשו שהוא היצה״ר לקראת הנשמה ומתחבק עמה ויפול על צואריו וישקהו ויבכו ומתחרטים מפשעיהם שעשו. ביום החמישי שכבר הם קרובים ליום הכפורים הנשמה והגוף והכחות ויצה״ר באחוה מבקשים לשוב בתשובה וזהו וילכו אחיו לרעות את צאן וגו׳. נקוד על את לרמוז שהלכו לרעות את עצמן שלא יהיו נדונין בחתימה ביה״כ אלא לחיים. וביום ו׳ ראוי ג״כ לפרנסים וראשי הדור לקשט עצמן ויקשטו אחרים ולהפריש העבותים ולהתירם ולהזהירם שיהיו אגודה אחת לעשות רצון קונם. וזהו כל הפקודים וגו׳ הממונים ראוי לפקוד עצמן כאהרן כהן גדול שהיה מתודה בעדו ובעד כל הקהל. וגם ראוי לדרוש ביום השבת בינתיים. וזהו שביום הז׳ ראוי לומר איש איש כי יהיה טמא שהנשמה טמאה ומטונפת מעבירות או רחוקה מהתשובה. ועשה פסח לה׳ יקריב קרבן יתענה ויתחרט ויעשה כל דיני התשובה ויהיה מרוצה לאל ית׳ ולא יאבד כרשעים שאינם חוזרים. וז״ש כשמתקרב יותר ליה״כ ונירם אבד חשבון הרשעים שאומרים אין רם ח״ו משגיח ומעניש אבד חשבונו של עולם. אלו יהיו כלים ויגיע לדיבון כאב חזק שהוא אבידת הנפש. ונשים עד נופח כלים באשו של גיהנם אש לא נופח אשר הרי״ש נקוד ישאר אש וכלים עד מידבא עד שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. ביום הט׳ ערב יוה״כ ראוי שיאכלו וישתו ויעשו אותו חג. וז״ש ועשרון עשרון דחג. כל האוכל ושותה בט׳ מעלה וגו׳. כולם מוכנים ליום מחר שיעשו תשובה ויגלח ויחלף שמלותיו וידע בודאי שיצאו זכאים מלפניו בתשובה שלימה. ויתודה ביום הכפורים הנסתרות והנגלות וגו׳ ובודאי יחתם בחחימת הצדיקים. וז״ש בליליא דדינא ר״ה ליל הדין יהיו ישראל באגודה ולב אחד כאחים ירוצו לבית הכנסת להתפלל ולשוב בתשובה שלימה ויעבדוך חושבנא בעשרוותא דאורייתא יהרהרו בלבם לחשוב לקיים עשרת הדברות שכתובים בתורה שתלוי בהם כל המצות שבתורה וראוי הוא לקרותם בכל יום. ולכן ראוי ביוה״כ לקיימם ולבארם ולחפש אם עבר אחד מהם לשוב בתשובה שלימה:

83. Chayei Sara.1

    ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת וגו׳ גר ותושב אנכי וגו׳. י״ל מה טעם פעם אמר לשון עמכם באומרו תנו לי אחזת קבר עמכם ופעם אומר לשון בתוככם באומרו יתננה לי בתוככם לאחזת קבר. עוד פעם אומר מלת את עם לשון מתי או מתך. את מתי מלפני. ופעם אומר בלתי את באומרו ואקברה מתי מלפני מקבור מתך. עוד מה טעם ופגעו לי בעפרון בן צוחר למה הוצרך לבני חת לבקש עליו אחר שהיה נכבד ונשיא אלהים היה לו לדבר עמו פנים בפנים. שהרי שם היה יושב באומרו ועפרון יושב וגו׳. עוד פעם הוא מזכיר עם הארץ ובני חת ופעם עם הארץ לבד ופעם בני חת לבד. עוד מהו ויקם שדה עפרון וגו׳ מאת בני חת ולא אמר מאת עפרון שהוא בעל השדה. ויש להשיב על כל השאלות האלו כי אברהם אבינו ע״ה נתחכם מתחלה בענין שתעלה בידו מערת המכפלה לפי שידע מעלתה לכן לא שאל מהם תחלה למכור לו המערה שמא יחשבו לומר כי על ענין גדול נתן עיניו בה ולזה לא שאל מהם כי אם אחוזת קבר בעלמא כמ״ש גר ותושב אנכי עמכם וגו׳ ולא אמר בתוככם כי עשה עצמו טפל להם ואמר שהסבה שהכריחתו היא ואקברה מתי מלפני. והיה נתחכם בדבריו ולא אמר תנו לי קבר עמכם שא״כ מיד אם יאמרו לו במבחר קברינו וגו׳ יסתתמו דבריו ולא יוכל לבקש עוד יותר ואם יבקש יאמרו דברים בגו. ואמר גר ותושב כלומר גר ורציתי שאתיישב עמכם לחשיבותכם ולזה אין אני רוצה קבר א׳ לבד אלא אחוזת קבר למתים הרבה. והשיבוהו על ראשון ראשון כנגד מ״ש גר ותושב אמרו שמענו אדוני נשיא אלהים. וכנגד מ״ש עמכם שהוא טפל להם אמרו לו בתוכנו וכנגד מ״ש תנו לי אחוזת קבר עמכם שהוא אחוזת קרקע לבית הקברות למתים הרבה אמרו לו במבחר קברינו קבור את מתך אמרו קברינו לשון רבים ואמר את לרבות מתים אחרים. וכנגד מ״ש ואקברה מתי מלפני שהוא מת א׳ לבד דהיינו שרה אמרו לו דרך כבוד לכבוד שרה איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור מתך כלומר אפי׳ איש חשוב שבנו שכבר תקן קברו לעצמו לא יכלה ממך מקבור מתך. ולזה לא אמרה את מתך אלא מתך לבד שהכוונה על מת אחד לבד. מיד וישתחו אברהם לעם הארץ לבני חת השתחוה לעם הארץ שיהיו לו עדים בדבר על המכירה ולבני חת שיבטלו וימחלו לו זכותם לפי שהם מצרנים לשדה עפרון החתי ולזה עשאם כשלוחים לקנות לו מעפרון בן צוחר כדי שאח״כ לא יוכלו לערער שהרי ודאי מחלו זכותם אז ולזה אמר להם יתננה לי בתוככם ולא אמר עמכם לומר שאע״פ שהיא בתוככם תהיו מוחלין לי זכותכם באותה שעה הבין עפרון כוונתו של אברהם ואמר לו למה לך כל זה להשפיל עצמך לבני חת כדי שיהיו מוחלין זכותם לזה אמר לו השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה כלומר במתנה ומתנה לית בה דינא דבר מצרא ולז״א לעיני בני עמי נתתיה לך כלומר בע״כ מיד וישתחו אברהם לפני עם הארץ שיהיו עדים בדבר שנתנה במתנה ואע״פ שדעתו לקנותה ממנו בכסף מ״מ רצה שלא ידעו בני חת במכירה ולא ידעו כי אם במתנה כי אז לית דינא דבר מצרא שכשיערערו יוציא להם שטר מתנה אבל מ״מ אברהם אבינו לא סמך על מתנתו של עפרון כי הכיר בו מתוך דבריו שלא נקנה בכל לבו וזה ממ״ש לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתך כי לא היל״ל קבור מתך שכיון שנתנה לו יעשה בה מה שלבו חפץ אבל כיון שאמר קבור מתך משמע שלא נתנה לו כי אם לקבורת מת אחד בלבד ולזה לא אמר קבור את מתך לכך בא אברהם לבקש לקנותה ממנו בסתר לפני עם הארץ שלא ידעו בה בני חת ויערערו מכח המצרנות. ולז״א וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה הוסיף את לרבות כמה מתים ולא רצה לומר מתי שלא יפתח פיו לשטן ויען עפרון את אברהם לאמר לו ארץ ארבע מאות וגו׳ ואת מתך קבור כלומר אפילו מתים הרבה ותהיה קנויה לגמרי מיד וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון וגו׳ אשר דבר באזני בני חת כו׳ ששקל לו הכסף במעמד בני חת והכוונה לומר שמתחלה היה נראה לאברהם שיתננה בדמים מועטים ולזה רצה שיעידו עדים שנתנה לו במתנה כדי שלא יהיה בה דינא דבר מצרא אבל המכירה תהיה בסתר ולא ידעו בה בני חת שלא יערערו מכח המצרנות ובזה יהיה לו ב׳ שטרות אחד של מתנה ואחד של מכר כדי ליפות כחו באחריות ובמצרנות. אמנם אחר שראה אברהם שנתנה לו בדמים יקרים שהם ד׳ מאות קנטרין לזה אמר מה תועלת עוד להסתיר במכירה כי ודאי לא ימצא אחד שיתן בה זה הסכום ולז״א הכתוב באזני בני חת. והנה אחר שקנאה אברהם בכסף חזר לקנותה בשטר ולזה אמר ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב כי כל זה הוא סיפור מ״ש בשטר שכתב ובירר בו הכל ואמר לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו כלומר לעיני בני חת שלא יוכלו לערער שהרי במעמדן היה הדבר בכל באי שער עירו שהם עדים בדבר. ואח״כ קבר אברהם את שרה אשתו וגו׳ ויקם השדה והמערה וגו׳ כלומר שקנאו ג״כ בחזקה שהחזיק בו וקבר בו שרה ונמצא שקנאו בכסף ובשטר ובחזקה כדי ליפות כח מקחו ולהסתלק מכל צד ערעור. ואמר מאת בני חת לפי שמתחלה לא היה ממש כי אם במצב בני חת שלא יערערו עליו ועתה הם מחלו זכותם וגו׳. הרס״ו זללה״ה:

84. Chayei Sara.2

    ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה. ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם. ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת רק את בני לא תשב שמה וגו׳ עד על הדבר הזה. ראוי להשים לב על אומרו ואברהם זקן בא בימים הנה ראוי לדעת מה הם אלו הימים שזכר. ועוד באומרו וה׳ ברך את אברהם ע״ד שרז״ל (ב״ר פ״ו) וה׳ הוא ובית דינו מה הכוונה בזה. עוד באומרו ברך את אברהם בכל מהו בכל שהל״ל במקנה בכסף ובזהב. עוד למה תאר אליעזר בעבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו כי די היל״ל ויאמר אל עבדו. עוד באומרו שים נא ואין נא אלא לשון בקשה. ועוד אומרו ידך תחת ירכי מה רמז בזה. ועוד אומרו ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ למה הזכיר אלהי הארץ ועדין לא היה מפורסם כי אם בבית אברהם לבד. עוד באומרו לא תקח אשה לבני למה לא אמר לבני ליצחק כמו שאמר אח״כ ולקחת אשה לבני ליצחק. עוד באומרו מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו הנה ראוי לידע כוונת אברהם אע״ה שהרחיק בנות כנען מלהתחתן בהם אם מפני שהם רשעים למה ישב ביניהם כי אין ראוי לאדם לדור עם רשעים ואם מצד שהם עובדי כוכבים גם בית בתואל היו עובדי כוכבים. ועוד באומרו אשר אנכי יושב בקרבו מאי בקרבו בתוכו או בתוכם מבעי ליה או יושב בארצו. ועוד באומרו כי אם אל ארצי ואל מולדתי וגו׳ הנה באמת ארצו היא עבר הנהר ואור כשדים מולדתו היו כולם עובדי כוכבים. א״כ לא יבחר באנשי ארצו ולא במשפחתו כי אין בהם גם א׳ עובד את השם ואם היה לבחור ברע היה בוחר במשפחתו לא בארצו. עוד באומרו ולקחת היל״ל והבאת אשה לבני מאי ולקחת. ועוד מאי לבני ליצחק. ועוד באומרו אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך וגו׳ הנה יקשה ולמה ילך לשם יצחק אם לא תרצה אותה אשה ילך אל אחרת שתרצה לבא. ועוד למה קראה אשה ולא נערה. ועוד אומרו אל הארץ אשר יצאת משם מאי קאמר. ועוד באומרו השמר לך פן תשיב את בני שמה מאי שמה. ועוד אומרו ה׳ אלהי השמים וגו׳ אשר דבר לי ואשר נשבע לי וגו׳ הוא ישלח וגו׳. היל״ל ה׳ אלהי השמים הוא ישלח מלאכו ודי. ועוד באומרו ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת הנה יקשה מה הועיל המלאך שאמר הוא ישלח מלאכו ולקחת. הנה סתר דבריו באומרו ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך. ועוד אל הארץ הזאת מיותר. ועוד אומרו ונקית משבועתי זאת הנה יראה כי יש ב׳ שבועות ומה הם. ועוד באומרו רק את בני לא תשב שמה הנה כבר אמר זה למעלה באומרו פן תשיב את בני שמה. ועוד באומרו וישבע לו על הדבר הזה יראה שיש כאן ב׳ דברים ומה הם. אמנם מה שיראה בזה הוא ואברהם זקן בא בימים ירצה כי האדם בהיותו זקן מאד. הנה יראה בעיניו שבא בימים כלומר שלא נשארו לו בזה העולם שנים שלמים אלא ימים שלא הגיע לכלל שנים ולזה נתעורר לזה הענין. או ירצה באופן ב׳ ע״ד שאז״ל כי מי שהוא כל ימיו בטובה וראה רעה בסוף ימיו כאלו לא ראה טובה כלל ולזה אמר כי אברהם בעת זקנתו ברכו האל ית׳ בכל כי סופו היה טוב מתחלתו או כתחלתו וז״ש בכל ר״ל כי בכל ימיו היה מבורך. או ירצה באופן ג׳ ואברהם זקן בא. ירצה ע״ד שאמרו חכמי האמת כי בימי הזקנה והשיבה רומז לרחמים גמורים ונהפך שער השחור כהוא סוד הדין נהפך אל הרחמים הגמורים וז״ש וה׳ ברך את אברהם בכל כי כל הדברים היו כפי הרחמים.*הגהה. או ירצה ואברהם זקן לא בא הכתוב להודיענו שהיה זקן שהרי ארבעים שנה קודם ידענו זה דכתיב ואברהם ושרה זקנים. אמנם הכוונה באומרו זקן כמו זקני ישראל ר״ל חכם גדול יותר מדאי שנתחכם ע״י ספר יצירה שנתן לו האל ית׳ וזהו אומרו וה׳ בירך את בגימ׳ תרנ״ה וכן ספר יצירה בגימ׳ תרנ״ה ונתחכם בו נ״ב שנים שנתעסק בו משנת פ״ז עד שנת ק״מ והיינו בכל בגימ׳ ובזה היה זקן. מסכ״י. וזכה אליעזר ליקרא זקן ביתו כמשרז״ל (ב״ר פ׳ נ״ט) שהי׳ זיו איקונין שלו דומה לו. והיינו ע״י שלמדו ס׳ יצירה כי חכמת אדם תאיר פניו והיינו עבדו זקן ביתו בגי׳ ספר יצירה ובזאת החכמה זכה וקפצה לו הארץ כאומרו (ב״ר פ׳ נ״ט) ואבוא היום אל העין והזכיר את השם ופרח באויר הוא ועשר גמלים כדרז״ל במדרש אבכיר הובא בילקוט והוא עומד על הגמלים על העין והוכרח לזה לפי שידע בפסיעות רגלי לבן דרך הליכתו שהיתה רגלו הימנית נגררת אחר השמאל ובזה יודע שיצא לקראתו להרגו ועשה מה שעשה. מסכ״י. עוד אפשר טעם שהקדים זה הענין הוא התנצלות לאלו הנשואין שלמה לא המתין לרבקה עד שנתגדלה שתהי׳ בת עשר שנים ויו״א ולמה לקחה פחות מבת ג׳ שנים לזה הקדים ואמר שהסיבה שמיהר הוא להיות זקן בא בימים לכן היה ממהר להשיאו קודם שימות וגו׳. הרס״ו זללה״ה: או ירצה באופן ד׳. והענין כי ראוי להשים לב על אברהם שלא לקח אשה לבנו מבנות הכנעני כי אין ראוי לאדם לבקש מי שהוא גדול ממנו אלא מי שהוא יותר פחות ממנו במעלה ע״ד שאז״ל נחות דרגא וסב איתתא. ומה גם כי באמת משנה לאברהם בכל העולם שהיו יודעים מציאותו ית׳ ושמרו דרכיו הם ענר אשכול וממרא יותר מבית אבי אברהם וא״כ למה נתגאה וגו׳ ולא לקח מבנות הכנעני לזה הקדים ואמר שהסבה בזה הוא לפי שהיה מבורך בכל ר״ל בכל מיני השלמיות כולם. אמנם הכנענים הם הרירים ולזה הם בטבע וכפי השכל הפכים אליו להתחתן בהם ולזה הוצרך לזה. או ירצה באופן ה׳. וראוי להקדים מה שאמר החבר למלך כוזר במאמר א׳ מספרו סי׳ צ״ה. וז״ל אמר החבר הרפה לי מעט עד שאבאר לך גדולת העם וגו׳. שלא היה חל הענין האלהי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון כי האדם היה שלם מבלתי תנאי כי אין טענה בשלמות מעושה חכם יכול מחומר בחרו לצורה אשר חפץ בה מנע מונע ממזג שכבת זרע האב ולא מדם האם ולא מהמזונות וההנהגה בשני הגידול והינקות והתחלפות האויר ודמים והארץ כי יצרו כמגיע אל תכלית שני הגידול וגו׳ והוא אשר קבל (שם איתא קפל עי׳ במפורש) הנפש על תומה והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי והכח האלהי אחר השכל ר״ל במעלה אשר בה ידבק באלהים וברוחניים וידע האמתות מבלי למוד אבל במחשבה קלה וכבר נקרא אצלנו בן אלהים והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל כי הוא היה דומה לו וכאשר הרגו קין וגו׳ נתן לו שת והיה דומה לאדם והיה סגולה ולב. וזולתו כקליפה וסגולת שת אנוש וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו כולם דומים לאדם נקראים בני אלהים וגו׳ וכן מנח ועד אברהם ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין האלהי כתרח אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר ועוד שהשיג נח בעצמו והיה הענין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי ועכר היה סגולת שם ושם סגולת נח מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר באמצעותם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום וסגולת אברהם מבניו יצחק והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק וסגולת יצחק יעקב ונדחה עשו אחיו מפניו שזכה יעקב בארץ ההיא ובני יעקב כלם סגולה היו כלם ראוים לענין האלהי והיה להם המקום ההוא במיוחד בענין האלהי וזה היה תחלת חול הענין האלהי על קהל. אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים וגו׳ עכ״ל. ואחר שהקדמנו זאת ההצעה אומר. אחר שסגולת העולם ר״ל סגולת האדם ושלשלת הסגולה והפרי הנחמד שהיה נמשך מן האדם שיראה בו הענין האלהי שהוא תכלית בריאת העולם וזה כבר היה נפסק בתרח כי תרח הפסיק השלשלת ולא נדמה לאבותיו הנה אז היה העולם כלו פסולת וקליפות בלי פרי כלל והנה אברהם אע״ה נתחדש חדש בסגולה וההשתלשלות כבראשונה ולא המשיכה בטבע מאבותיו הקרובים אמנם המשיכה במקרה מרבותיו הם שם ועבר כי על כן נקרא עברי כי הם באמת אבותיו ולא תרח ועל זה אמר הנביא מי העיר ממזרח וגו׳ ר״ל כי העולם היה בחושך כי לא נראה בהם בסגולה והפרי והנה באברהם ע״ה נתחדשה האורה כבתחלה כנזכר ולפי שלא נמשכה זאת הסגולה לאברהם בטבע מאבותיו אלא במקרה הנה האל ית׳ עזרו ובקש לו דברים שיעזרו אל שלמותו וזה להסיר המונעים הטבעיים שבו שלא יעיקוהו מלהשיג שלמותו ולקרב הדברים שיעזרוהו להשיג השלימות כי בזה יחזור בו הענין ההוא טבעי אחר שהיה מקרה וקשה ההסרה אחר שהיה קל ההסרה. והנה המונעים היו ב׳ א׳ הטבע המזגיי שהמשיך מאבותיו והתגברות החומריות וזה הקנו במילה כי בזה ישבור הכח החמרי הטבעי בו. ב׳ הוא הטבע ההרגלי בו בארץ לא מטוהרה ואוירה רע בטבע ומנגד אל השלמות וזה תקנו באומרו לך לך מארצך וגו׳ אל הארץ אשר אראך וזה כי ארץ ישראל בטבעה עוזרת אל השלמות וזה כי השגת השכל המושכלות וצאתו מן הכח אל הפועל הוא כמו השגת חוש הראות המוחשים וכמו שהשגת הראות המוחשים צריכה ב׳ אמצעיים והם האור ר״ל אור השמש וג״כ האמצעי ביניהם והוא האור כי בו ילכו ניצוצי המביט אל המובט או בהפך כפי סברת החולקים כי אם לא יהיה האויר האמצעי הנה אף אם ימצא האור הנה לא יצא כח הראות לפועל וכ״ש אם לא ימצא האור החזק כמו אור השמש אלא אור חלוש כמו אור הנר והלבנה הנה צריך באמת האויר הזך והנקי כדי שיפגשו ניצוצי המביט למובט בלי שינוי כלל והנה בהיות אברהם משתמש באור החלוש הוא אור החקירה שהוא כמו אור הלבנה הנה באמת צריך למקום היותר מוכן לשלימות שיראה בו אור התורה הוא אור משוה היום או קרוב אליו והוא ארץ הצבי ארץ ישראל שהיא מקום האויר המוכן להשיג השלימות אף במעט האור וגו׳ ולזה שלחו ית׳ לאברהם לארץ כנען כי בזה יעתיק מהטבע שהורגל עליו מאביו ויעתיק אל טבע ב׳ טבע שלם הראוי באיש הסגולי. והענין הזה למה דומה לאיש עובד אדמה שמצא במדבר אילן שפריו טוב ומעתיקו אל אדמה נעבדת מטבעה שיצליח בה השורש ההוא ומגדלו שם וישוב פרדס אחר שהיה מדבר וירבה אחר שהיה מעט. כן אאע״ה נטעו האל ית׳ בארץ ישראל שהיא אדמה הראויה לשלימות והנה כפי האמת הנטיעות הנשתלים מזה האילן בזאת הארץ יחדשו פרי יותר שלם מפרי האילן וזה כי אע״פ שנתקן האילן בנטיעתו בזאת הארץ הנה כפי האמת עדין המקרה הרע שקנה מן המדבר עדין דבוק בו קצת מה שאין כן בנטיעות הנשתלות בזאת הארץ ממנו כי יפסיק מהם שורש במדבר מכל וכל. וזה בתנאי שתשאיר זאת בנטיעה הב׳ בזאת הארץ אבל אם תעתיק למדבר הנה במעט סבה תשוב למזג האילן הא׳ מה שאין כן בנטיעה הג׳ הנשתלת מן הנטיעה הב׳ שכבר נשתרש בה המזג הטוב בקנין ואע״פ שתעתיק אל המדבר הנה לא תשוב אל טבע המדברי במעש זמן כמו בנטיעה הא׳ אמנם תשאר בטבעה זמן גדו. ולזה אאע״ה כשידע כי הוא הסגולה בכל בני אדם כולם והוא פרי כולם וג״כ ידע כי לא נמשכה לו זאת הסגולה בטבע מאבותיו כי אם במקרה כנז׳. הנה לזה השתדל בכל עוז לקיימה בזרעו אחריו לעד לנצח ותשוב בו הטבע ובזרעו ג״כ. והנה לפי שהעיקר השלמות הוא המזג. והנה במזג נמשך אל חומר האדם המתחדש ונמשך אחר חומר אמו כי האדם מתהוה מדם הנדות של האשה. והנה לתקון זרעו במזג היותר נבחר בטבע השתדל לבקש אשה הגונה שטבע מקורה טבעי בה מאבותיה לא כבנות אשכול וממרא שהוא מקרה בהם בלתי טבעי. וג״כ השתדל בהשארות יצחק בארץ ישראל ולא יעתיק ממנה כמשל הנטיעה שהמשלנו כי בשמירת ב׳ אלו התנאים יהיה בזרעו המזג הסגולי טבע אחר שהיה בו במקרה כנז׳ וז״א ואברהם זקן בא בימים ירצה אחר שהיה אברהם זקן בא בימים אז הוליד בן כמו שפי׳ רש״י ז״ל כי זה ירמוז כי אז כבר נתקן מזג אברהם במילה ובזקנה וכפי זה נולד יצחק מן המזג היותר ראוי ונאות. וז״א וה׳ ברך את אברהם בכל ר״ל בבן כי בכל בגי׳ בן. או ירצה וה׳ ברך את אברהם בכל ר״ל כי היה הוא סגולת הכל ר״ל כי המבורך בכל הנבראים היה אברהם לא זולת ולזה אחר שהיה הוא הסגולה השתדל להמשיכה לזרעו בטבע ואמר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו׳ ירצה לפי שמעשה בזה צריך שיהיה על ידי נאמן רוח לז״א כי זה העבד היה שלם ומנוסה לפניו שהוא הגדול שבבית וג״כ הוא מושל בכל אשר לו לזה אמר שים נא ידך לשון בקשה ירצה אע״פ שאתה נאמן לפני עכ״ז הסבה שאני משביעך אינו מצד שאיני מאמינך כי באמת נאמן אתה לפני. והנה בבקשה ממך שתשבע לי על הדבר הזה כדי שאהיה מובטח בזה הענין. וז״א שים נא ידך תחת ירכי ר״ל בבקשה ממך ואל יחר בעיניך שהוצרכתי להשביעך. או ירצה באופן ב׳ ויאמר אברהם וגו׳ ירצה לפי שהשליח כדי שיצלח בשליחותו צריך ד׳ תנאים. א׳ שישים מגמת פניו לעשות השליחות ששולח בעבורו ולא יתעסק בעניניו כלל כי אם בעניני השולח וכנגד זה אמר ויאמר אל עבדו לפי שהוא עבדו אין לו ענין שיתעסק בו כי אם בענין אדוניו. ב׳ צריך שיהיה מכובד ונשוא פנים כדי שיקבלו דברי שליחותו. וז״א זקן ביתו ר״ל כי לא היה באנשי ביתו יותר זקן ממנו. ג׳ צריך שיהיה נדיב ועשיר כי בנכסים ישיג האדם המבוקש. וז״א המושל בכל אשר לו. ד׳ צריך שיהיה מושבע ועומד על דבר שליחותו כי בזה יזדרז יותר ולא יחל דברו. וז״א שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו׳. ולפי שהנשבע צריך להאמין שהאל ית׳ נמצא וג״כ משגיח בתחתונים להעניש לעובר על שבועתו לזה אמר ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. וזה כמו שזכרנו שבני אשר בו יקרא וישתלשל בזרע. הנה ראוי שיהיה עם אשה ראויה אליו כנז׳ כי בזה המשיך הסגולה בטבע לזרעו אחריו כנז׳ מה שאין כן בקחתו אשה מבנות הכנעני כי יתבטל זרעו ברובם ר״ל אחר אשר אנכי שוכן ויושב בקרבו הנה אבטל בס׳ ויותר כי יתערבו יחד. ובזה יתבטל טבע הסגולה כנז׳ ואמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך וגו׳ ולא אמר כי אם אל בית אבי וגו׳. ירצה לפי שהסגולה לא נמשכה לו לאברהם מבית אביו כי לא נמשכה לו כי אם מארצו. ר״ל מצד שהיה תלמיד עבר וג״כ מצד משפחתו שהוא אבי אביו אבל לא מבית אביו כנז׳ ולזה גם האשה היה מבקש מארצו ר״ל מהמעולים שבארצו כמו מבית שם ועבר לא מבנות אביו. ואומרו ולקחת אשה לבני ליצחק. ר״ל כי בהכרח איני משתדל להמשיך אחר הסגולה כי אם בני זה שהוא יצחק כי לא יקרא זרעו אלא על שמו כמו שאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. וז״א ולקחת אשה לבני ליצחק. ואומרו ויאמר אליו העבד וגו׳. ירצה כי באמת ראוי לכל בעל שכל לשוטט שכלו בכל חלקי הסותר. והנה חייב שכלו כי אין גם א׳ שיתגאה לבל יתן בתו אל יצחק אבל מה שחייב שכלו הוא שנסתפק שכלו אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת כי מטבע האשה שלא תעזוב את אביה ואמה. והנה כלל בדבריו ב׳ דברים. אחד שלא תרצה שתבא עמי ר״ל שאם היה בעלה הנה אפשר שתבא עמו אמנם עמי לא תרצה ולזה אמר ללכת אחרי. ב׳ שלא תרצה שתבא כלל אל הארץ הזאת. וז״א אל הארץ הזאת אפילו עם בעלה אם ילך אחריה. ולזה אמר ההשב אשיב ר״ל או אשיבנו להביאה לבד ואח״כ יחזור לארצו או אשיבנו שידור עמה בארצה וז״א ההשב אשיב וגו׳. והנה אברהם אע״ה חרד. חרדה גדולה ואמר השמר לך פן תשיב את בני שמה. ירצה לרמוז אל התנאי הב׳ שזכרנו להמשכת הסגולה והוא בא״י לא זולת ולז״א השמר לך פן תשיב את בני שמה וא״ת ומה התקנה ליצחק שאם לא תרצה האשה לעזוב אביה ואמה. לז״א ה׳ אלהי השמים אשר לקחני וגו׳. ירצה כי בתלת זמני הוי חזקה כי האל ית׳ יעיד על המשך הסגולה מזרעו בזאת הארץ. ועוד לי על זה ג׳ פעמים. א׳ כאשר לקחני מבית אבי וגו׳. כמו שאמר לך לך וגו׳. ואמר בסמוך לזרעך אתן את הארץ הזאת. וג״כ אחר זה פעם ב׳ דבר לי על זה באומרו שא נא עיניך וגו׳ צפונה וגו׳. כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך וג״כ פעם ג׳ נשבע לי בשבועה באומרו בי נשבעתי נאם ה׳ וגו׳. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו׳ והנה אחר שבאלו הג׳ פעמים יעיד לי על הארץ שישב בה זרעי אחרי. הנה אנכי מובטח. שישלח מלאכו לפניך עד שתקח אשה לבני משם. ר״ל שתעשה בה לקוחין לשם בני ותרצה להנשא לו ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך. ר״ל שתתרצה שתנשא ליצחק וג״כ תבוא אל הארץ הזאת ותעזוב אביה ואמה אכל לא תרצה שתבא עמך. וז״א ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך לבד כנז׳ ונקית משבועתי זאת. ר״ל כי כבר עשתה שליחותך שהלכת בעבורו אבל לא תשיב את בני שמה להביאה כי יש שרים רבים ונכבדים שישלח יצחק שתבא עמהם אחר שאינה מחוסרת אלא הבאה לבד כנז׳. ואומרו וישם העבד וגו׳. וישבע לו על הדבר הזה וגו׳. ירצה לפי שהשבועה הא׳ שהשביעו היתה שלא יקח לבנו מבנות כנען כי אם מבית אביו בלבד. ולפי שאחר שנשבע יצא העבד והיא שאם לא תאבה האשה. ההשב אשיב וגו׳. הנה לא נכללה בכלל השבועה הראשונה רק את בני לא תשב שמה. הנה לזה הוצרך פעם ב׳ שבועה ב׳ על הדבר הזה שהוא האמור בסמוך רק את בני לא תשב שמה וגו׳. או ירצה לפי שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולפי שחלק מהנדר הותר. והוא שאמר ואם לא תאבה האשה ללכת וגו׳ ונקית לזה הוצרך על הנשאר שבועה פעם ב׳ (בס׳ יד אבשלום פירשתי עד״ז):

85. Chayei Sara.3

    ואפשר לפרש הכתובים באופן ב׳ וזה לתת טעם למה לא עשה זה אברהם בעצמו ולמה עשה המצוה על ידי שליח ואמר לפי שהיה זקן לא יוכל עוד לצאת ולבא ועוד לפי שהיה עשיר גדול וברכו האל ית׳ בכל ואינו לפי כבודו לילך הוא בכבודו ובעצמו אלא לעשות ע״י שליח. והנה צוה לשליח שיקדשה ויעשה בה לקוחין באומרו ולקחת כי עשאו שליח קדושין שמא יקדמנו אחר כמו. שאז״ל (מ״ק י״ח) שמצוה לשדך במועד ולזה הזהירו אברהם לעשות בה לקוחין כאומרו ולקחת אשה ולזה הזכירה בכל הפרשה בשם אשה ולא בשם נערה. אמנם במה שאמרנו מתורץ היטב כי ע״י הקדושין כבר היא אשת איש. ואפשר שהצמידים שנתן על ידה והנזם על אפה היו לשם קדושין. והנה יקשה ע״פ הדין שמשנה שגורה בפי הכל. (גיטין ה׳ קדושין מ״ב) הכל כשירין ליעשות שליח קדושין. חוץ מחרש שוטה וקטן וכותי ועבד. וטעם העבד כי אינו יודע בטיב קדושין וא״כ איך אברהם אע״ה שקיים כל המצות אפילו עירובי תבשילין איך יעשה שליח קדושין עבד כנעני בלתי משוחרר. ולהשיב על זה הקדים הכתוב ואמר ויאמר אברהם אל עבדו ר״ל אע״פ שאני קורא לו עבד. עכ״ז דע שהוא אדון הבית ר״ל שהוא מושל על כל בית אברהם וזהו אומרו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. ר״ל כי כל מה שיש לאברהם הוא ברשות העבד לעשות בו כרצונו וז״א המושל בכל אשר לו ר״ל שיתן למי שירצה ויעשה מה שירצה. והנה אין בו תנאי העבד. וזה שהעבד הוא הפחות שבכל הבית וזה הוא הזקן והאדון שבכל הבית. ב׳ העבד אין לו ממשלה כלל בנכסי אדוניו אבל בהפך שהוא משול וכל מה שקנה עבד קנה רבו וזה בהפך כי כל מה שקנה האדון קנה העבד וא״כ אין זה עבד כי אם בשתוף השם לבד ולזה עשאו שליח קדושין והוא כשר להיות שליח כמו שאמרנו. ולפי שעשאו שליח לזה אמר לו אברהם לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. וזה שהיה ירא אברהם שמא יקדש לו בתו או קרובתו ולזה אמר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. וזה לרמוז מה שאז״ל (קדושין נ׳) האומר לשלוחו קדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה לו במקום אחר אינה מקודשת. ולזה אמר לו כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה וגו׳. לרמוז כי לא עשאו שלוח אלא לזה המקום לבד. וזה ג״כ בשבועה כנז׳. והנה אחר שהשביעו ועשאו שליח קדושין שאל אליעזר מאברהם דין א׳ מה משפטו. מש״ה ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת וגו׳. והענין*בס׳ כף יצחק פירשתי עד״ז שיש ג׳ ארצות חלוקות לענין נשואין כנז׳ במס׳ כתובות דף ק״י שאם הוא מיהודה ולקח אשה מהגליל כופין אוחה לעלות עמו לארצו. אמנם אם היה הוא מאותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אלא ברצונה. והנה מחכמת אליעזר וטוב דעתו שאל בעיא זה תוארה בעא מיניה אליעזר אם לא רצתה רבקה לבא לזאת הארץ. מהו הדין מי אמרינן כופין אותה לעלות אחריו לפי שיצחק מעולם לא דר בארצה ולא יצא מארץ כנען. ולזה כופין אותה לעלות עמו לארצו ששם נולד ושם דר. או דילמא ארצה היא ג״כ הנקרא ארצו לפי שיצאת אתה אברהם משם. אחר שארצה תקרא ארצך תקרא ג״כ ארץ יצחק. ואין כופין אותה לעלות אחריו. וז״א ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם. ומה נחמד אומרו לפי זה אשר יצאת משם. ר״ל אחר שיצאת אתה משם והיא ארצך. ולזה לא נכוף אותה. והנה תשובת אברהם היתה כי באמת אינה נקראת ארצי כי אם זאת הארץ. ולזה אמר השמר לך פן תשיב את בני שמה ונתן הטעם לדבריו ואמר ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. ירצה כי זאת הארץ אין בני בה נקרא גר כי אם אזרח הארץ. שכבר נתנה לו בירושה ובשבועה מאתו ית׳ ולזה כפי הדין כופין אותה לעלות לארצו. וא״ת ומנין ידעו אנשי ארצך בזאת הנבואה. עד שיחייבו שהיא ארצך ויכופו אותה לעלות לז״א הוא ישלח מלאכו לפניך וגו׳. ירצה כי זה יהיה בעזר האל ית׳ עד שתרצה האשה להתקדש ע״מ לעלות לארץ כנען וז״א הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת וגו׳. שתעשה בה לקוחין ואם אחר שנתקדשה אינה רוצה לעלות עמך כי אם ע״י אנשים נכבדים אז ונקית משבועתי זאת רק את בני לא תשב שמה להעלותה ומסתמא הוא יבקש לה אנשים ונשים רבים ונכבדים ממך:

86. Chayei Sara.4

    ביאור מלחמת יצה״ט ויצה״ר ועצת כל אחד מהם:

87. Chayei Sara.5

    מסרה ותהי י״ד. הנה רבקה לפניך קח ולך. ותהי אשה לבן אדוניך. (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליבמדבר כ״ג:י׳ כ״ג) מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. תמות ג׳ תמות במסרה (שם) תמות נפשי מות ישופטים ט״ז:ל׳טים ט״ז) תמות נפשי עם פלאיוב ל״ו:י״דיוב ל״ו) תמות בנוער נפשם וחייהם בקדשים. וסימנם בסופא נפשאי תתקיים חד בתורה חד בנביאים חדשמואל א י״ח:י״זמואל א׳ י״ח) ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. (שם י״ח) אתננה לו ותהי לו למוקש. (שם) ותהי בו יד פלשתים תרי בפסוק ותלמלכים א א׳:ב׳מלכים א׳ א׳) ותהי לו סוכנת הלא שמעת למרחוק אותה עשיתמלכים ב י״ט:כ״ה י״ט) ותהי להשאות גלים נצים ערים בצורות דמלכים. וחבירו דישעיה (ל״ז). (שם ל׳) ועתה בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה ותהיאיוב כ״א:ב׳רון. (איוב כ״א:ב׳) שמעו שמוע מלתי ותהי זאת תנחומותיכם. (שם י״ג) מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. (שם ו) ותהי עוד נחמתי ואסלדה וגו׳. (רות ב) ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה. וסימנם הכון גברא בקשיטות תלתיהון קדם מלכא בעובדין לרחיקין יומין ויקבלון חכמתא קדישא באגריהון. פי׳ האדם יש לו ב׳ מלאכים מלאך מליץ טוב ומלאך מליץ רע הסניגור יועץ טוב והקטיגור יועץ רע. הטוב אומר הנה רבקה לפניך הכחות והגוף קחם כלם ועבוד את השי״ת שתהיה אשה וחומר לצורה ושכל שהוא בן אדוניך הוא הנשמה החצובה מתחת כנפי השכינה אצולה מתחת כסא הכבוד. ותשתמש בה בקדושה ובטהרה ולא במותרות ולא בכחות בהמיות שתטמא הנשמה. וז״ש כי ישכב איש אותה ותהי נדתה אתה נותן מום לנשמה ומטמאה. והנה הגוף הצדיק משיב המות נפשי מות ישרים. ותהי אחריתי כמוהו. ר״ל אעשה יכלתי לעבודת האל ית׳ שאמות מיתת ישרים. ואשים נפשי בכפי וחיי בסכנה לעבודת האל ית׳ כיצחק. וז״ש ותהי אחריתי כמוהו שהזמין עצמו לשחיטה ואסבול כל מיתות שבעולם. וז״ש ג׳ אמות כנגד ג׳ מיתות או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה או ה׳ יגפנו יומו יבא היא מיתה טבעית. וז״א תמות נפשי מות ישרים. מיתה מקריבו במלחמה ירד ונספה וזהו תמות נפשי עם פלשתים. מיתת המגפה תמות בנוער נפשם וחיתם וגו׳. מיתה תרתיית לעשות רצון אבינו שבשמים. אסבול אלו המיתות וזהו חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים. וז״ש בסימן בסופא נפשאי תתקיים ר״ל שיהיה לה השארות. והקטיגור אומר אם תשמע ליצה״ט תאבד שמע לקולי איעצך אחרי שרירות לבך לך להתעדן בתאוות גשמיות שהיצה״ט מסבב לך המות. כשאול לדוד שקידש לו בתו במאה ערלות פלשתים שיהרגוהו. וז״ש תרי בענינא נפש הצומחת והמרגשת והמשכלת השנים ירדפו אחר המרגשת ויעזבו המשכלת. ותהי לו סוכנת. ר״ל ישימו האדם בסכנה לנשמה שנקראת מלך. משיב היצה״ט הלא שמעת למרחוק אותה עשית ישיאך יצרך שיום הדין רחוק והתפתית לעשות מה שתרצה אותה עשית כי עתה באתי וגו׳. חשוב שעתה יום הדין והמיתה מעותדת לכל אדם ובכל זמן. ואעפ״י שהיה לך שאות גלים נצים ערים בצורות מעלה גדולה ורוממות ועושר דמלכים וחבירו דישעיה ר״ל ישועה ומעלה גדולה עתה בא כתבה שים בין עיניך שעל הכל יביאך אלהים במשפט והתבונן ליום אחרון יום הדין הגדול. הצדיק תמיד מכניע תאוותיו ואומר שמעו שמוע מלתי וז״א מי יתן החרש תחרישון ול״ל. אין לי צורך בדבריכם שאני תמיד איחל להשי״ת שיעזרני לעובדו כרצוני אע״פ שאסתכן במקרים וחולאים ויסורים רעים ואסלדה בחילה בכל מיני חולאים כ״כ קשים שלא יחמול לא אכחד אמרי קדוש שהיא התורה ומצותיה אז עונים הכל ואומרים ישלם ה׳ פעלך ומשכרתך שלמה. ר״ל יתן לך אלהים בעה״ב משכר הצפון לצדיקים וז״ש הסימן הכון גברא בקשיטות תלתיהון ר״ל בקישוט ג׳ נפשות. ר״ל השתדל להכניעם לעבודת האל ית׳ בעובדיהון לרחיקין יומין בעבור המעשים הטובים האלו מזומן ליום אחרון יום הדין שיקבלו חכמה ויהנו מזיו השכינה תמיד:

88. Chayei Sara.6

    ויברכו את רבקה ויאמרו לה וגו׳. ירצה כבר ידעת מה שכתבנו לך בספר חסד לאברהם כי האיש ישראלי בהיותו בא״י יש לו ב׳ אלפים מלאכים מימינו וב׳ אלפים משמאלו כמנין כ״ב אותיות התורה וסי׳ רבותים אלפי. והם מלאכים קדושים כמו שורש נשמתו שהיא קדושה. והנה כאשר יצאו ישראל לחו״ל ללחום מלחמת מצוה או מלחמת הרשות כי כפי זה יצאו בלא שמירה אחר שהמלאכים הקדושים לא יצאו לחו״ל הטמאה לכך ברכו את רבקה בברכה אחת היא שמצד שהוא מחוצה לארץ יהיה לה זאת הברכה שכאשר אחד מזרעה שהם בני יצחק ויעקב יצאו לחו״ל שיזדמנו להם ממלאכי חו״ל שהם עשרת אלפים מצד ימין ואלף מצד שמאל והסימן יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. ובזה יהיה להם שמירה בצאתם לחו״ל. וז״א מצד שאחותנו את תהיה אלפי שהוא מצד שמאל ורבבה מצד ימין. בזאת השמירה יוכל זרעך לירש שער אויביו וגו׳:

89. Chayei Sara.7

    ויצא יצחק לשוח בשדה וגו׳ וישא עיניו וירא והנה גמלים באים וגו׳. י״ל מה תועלת הודיענו בזה הסיפור לומר שראה גמלים באים כי לא סיפר מה עשה יצחק בשביל שראה שגמלים באים. עוד יותר היה טוב שהיל״ל שראה העבד ורבקה באים שהם העיקר. וי״ל שהודיענו דביקות יצחק בתפלתו שכשנשא עיניו למרום. אגב זו ראה שגמלים באים שהוא ראיה שלא במתכוין והראיה שלא דקדק מי בא עם הגמלים. וג״כ לא אמר הגמלים הידועים באים. שעם היותם ידועים וניכרים גמלי אברהם אבינו עליו השלום כדברי רז״ל (ב״ר פ׳ נ״ט) מרוב דביקותו שלא יפסיק הכוונה לא דקדק בראייתו אם הם גמלי אביו או זולתם שלא ראה כי אם גמלים סתם. הרס״ו זללה״ה:

90. Toldot.1

    ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה׳. ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן וגו׳. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי וגו׳. וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו׳. ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור וגו׳ ויקרא שמה רחובות. כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ. יש לשום לב באלו הכתובים. א׳ באומרו ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו׳. היל״ל ויזרע יצחק בארץ ההוא בשנה ההוא ויברכהו ה׳ וימצא בשנה ההוא. ומהו וימצא בשנה ההוא וגו׳. ב׳ אומרו ויגדל האיש וגו׳ עד כי גדל מאד. והנה מכלל הברכות והיית רק למעלה והכוונה כי עדיין יש לו עלייה. אמנם בגר אמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה. ר״ל מעלה שאין אחריה מעלה כי אם ירידה. וא״כ איך אמר כי גדל מאד. ג׳ אומרו ויקנאו אותו פלשתים. הנה רז״ל (ב״ר פ׳ ס״ד) אמרו שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ואיך יאמר הכתוב ויקנאו אותו פלשתים וגו׳. ד׳ אומרו וכל הבארות קודם ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו וגו׳. כי היל״ל ויאמר אבימלך אל יצחק וגו׳ וילך משם יצחק. ואח״כ יאמר וכל הבארות וגו׳. ואח״כ יאמר וישב יצחק ויחפור את בארות המים. ולא כן עשה וגו׳. ועוד ספיקות הרבה בכתובים יתורצו ע״פ דרכנו. ואין להאריך לזכרם:

91. Toldot.2

    ואמנם הכוונה באלו הכתובים לבאר ההשגחה האלהית הדביקה בקדושים כי כן טבע החלק שידבק בכל ולא יעיק לשלם מהדביקות באל ית׳ לא הכנת הארץ ולא הכנת הזמן כמו שאמר הכתוב עיני ה׳ אל צדיקים וגו׳. וכ״ש כאשר יהיה הוא הסגולה והלב אשר למין האנושי כמו יצחק ע״ה שהוא ודאי יהיה מושגח אם מצד צדקתו ואם מצד קיום העולם כי לא היה בזמנו מי שיאיר לעולם כי אם הוא בזמנו. ולזה הוצרכה שתתדבק בו ההשגחה עם היות שהיה בארץ פלשתים הרשעים. גם בזמן הרעב הכבד הוצרך האל ית׳ לעשות עמו זה הנס הגדול והוא כי לפי שהיה הנטיעה הנעבדת שהושתלה מהנטיעה המדברית כאשר ביארנו בפ׳ חיי שרה בס״ד. לזה הוכרח שלא לצאת ממצרים כי ארץ פלשתים היא מארץ ישראל תחשב ולזה אמר לו האל ית׳ גור בארץ הזאת וגו׳. ולזה אמר ויזרע יצחק בארץ ההוא המוכה ברעב ולא זרע שום אדם כי אם הוא לבדו. וז״א ויזרע יצחק בארץ ההוא ועכ״ז הצליח מאת האל ית׳. גם נס אחר וימצא בשנה ההוא מאה שערים ופירוש שערים כמו מפקיע את השערים. וכמו יצא השער כלומר שבשנה ההוא נמצא שעלה השער מאה פעמים כי זה יורה על כובד הרעב נוסף על שבאותה שנה לא הצליח בזריעה כי אם הוא. וזהו סיבת גודל עשרו. וז״א ויזרע יצחק בארץ ההוא מצד חוזק ההשגחה הדביקה בו הצליח בזריעתו. גם וימצא בשנה ההוא מאה שערים כי לא עמד השער על אופן א׳ או על ב׳ כ״א עד מאה שערים ובזה ויברכהו ה׳. ר״ל כי אלו הדברים לא היו במקרה ח״ו כי אם בהשגחה עליו וז״א ויברכהו ה׳. וביאר אופן הברכה. ואמר ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד להשיב לקושיא שזכרנו נבין מאמרם ז״ל באמרם שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך עכ״ל. וראוי לשום לב מנא להו ז״ל שדרשו מה שדרשו. ואפשר לומר שדרשו מכח הקושיא שזכרנו כי אין ברכה לישראלי שיעלה עד תכלית המעלה כנז׳. ולזה אמרו כי פי׳ מאד כמו בכל מאדך לשון ממון*והטעם שנקרא הממון בכל מאדך ירצה לדעתי להיות שכל התאווה הגשמיו׳ כולם כמו המאכל והמשתה והבנין והמשגל וכיוצא כאשר ירבה האדם מהם יקוץ בהם ולא ירצה בהם עוד באותה שעה משא״כ בחמדת הממון שיותר ממה שיהיה לאדם מהממון אז יהיה לו יותר חמדה לאסוף יותר. וזשרז״ל לא נפטר האדם מן העה״ז וחצי תאותו בידו: והכוונה לומר ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד שגדל על כל הכסף והזהב. שהיו אומרים זבל וכו׳. כלומר הדבר היותר פחות של יצחק שאין לו ערך ושווי יותר חשוב ומבורך יותר מכסף וזהב היותר חשוב של אבימלך. והענין שהיה יצחק מוצלח בכל מיני ההצלחות אם מצד עצמו כאומרו ויגדל האיש כי היה לו שם בכל הארץ עד שהיו אומרים וגו׳. ואם מצד העושר אמר ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר שהם המעשרות את בעליהם. עוד ועבודה רבה שהם עבודת הקרקעות או העבדים כמרז״ל. והנה בראות הפלשתים גדולי הארץ ושריה כל ההצלחה הנז׳ קנאו בו כי עוד לו רק המלוכה. וז״א ויקנאו אותו פלשתים. כי אין מתקנא אלא גדול בגדול ועשיר בעשיר. כי המון העם אדרבה היו אומרים זבל פרדותיו וכו׳. ואמר אותו ולא אמר בו ירצה כי רוב ועיקר הקנאה היתה מצד הצלחת עצמותו וז״א אותו. והנה אבימלך בחכמתו נתחכם ואמר אם נאמר לו שילך מארצנו אין זה ראוי ואין לנו פנים לזה. ואם ישב עמנו במדינה. גם זה רעה חולה כי עוד לו רק המלוכה כנזכר. והנה בטוב עצתו להרע אמר לא נאמר אליו כי אם שילך מתוך המדינה לבד. אמנם ישב סמוך לעיר. וזו אינה דחייה כי זה כבוד המלכות שיראה כבוד המלכות ולא יתבזה המלך בשבת יצחק שהוא גדול מן המלך עם המלך. וזו אינה דחייה. והנה אבימלך היתה כוונתו שידיחהו מכל ארצו. ולזה קודם שיאמר לו אלו הדברים הנז׳ קדם וסתם את הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו כדי שלא ימצא מים להשקות את צאנו וכאשר יאמרו לו שיצא מן העיר יוכרח שילך מכל ארץ פלשתים כי לא ימצא מים כנז׳ וז״ש הכתוב וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו ואפשר שעבדי אביו חוזר לאבימלך בימי אברהם אביו. ולזה לא אמר אשר חפרו עבדי אברהם אביו או אפשר שהכל חוזר לאברהם והיה מפורסם שהיו של אברהם ואברהם חפר אותם. ואפשר שהיו ליצחק עדים בדבר שלא יוכלו להכחישם הפלשתים ולאמר לנו המים כאשר אמרו בבארות שחפר יצחק גם ראיה לדבר מצד השמות שקרא להן אביו כי היו שמות עבריים לא בלשון פלשתים. ולזה אין טענה כי אם לסתום אותם וזאת הסתימה היתה בעפר שלא יודע עוד מקומם כלל ואחר שכבר עשה זה אח״כ אמר ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו ולא אמר לך מארצנו כי לא היו שואלים ממנו כי אם שלא יהיה עמהם בתוך העיר מפני שיחליש כבוד מלכות כנז׳ ואין ראוי לאיש שלם וחסיד כמו יצחק שיתגלגל חובה על ידו וז״א כי עצמת ממנו מאד כי יש לך חוזק ועצמה יותר ממנו ר״ל מן המלך עצמו כנז׳. והנה בראות יצחק טענתו המספקת אמר וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם ר״ל כי לא הרחיק מן העיר כי כן צוהו שיצא מן העיר לבד. והנה הועילה עצתו שיעץ וז״א וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו׳. ויקרא להן שמות כשמות וגו׳ כדי שיהיה לראיה כאמור. ואומרו וישב ירצה לדעתי לפי שהיו מכוסים בעפר ולא נודע מקום תחנותם והוכרח שיחפור וישוב ויחפור עד שמצא וז״א וישב וגו׳. ואפשר לישב הכפל שאמר ויסתמום פלשתים וימלאום עפר כי הסתום יאמר על סתימת המקור בעצמו. אמנם על החפירה מלאו עפר. והנה יצחק לא יכול לעשות כי אם שחפר הבארות ר״ל פינה העפר. אמנם המקור לא יכול עליו וז״א וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים ר״ל כי למצוא המקור לא יכול כי ויסתמום פלשתים. אמנם מה שעשה שקרא להן שמות כשמות וגו׳. להורות שיש לו חזקה במקום לבד ולזה הוצרך לחפור בארות אחרות כי הראשונות נסתמו מקודם כאמור ולזה ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. ואפשר שהיתה המריבה בעצת אבימלך לטעון כי הם שלהם בארצם וכל זה כדי לדחותו מן הארץ. ולזה ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ר״ל כי תכלית המריבה היתה עם יצחק לדחותו לא בעבור המים כנז׳. וסיפר כי ג״כ חפר באר אחרת וגו׳. ויריבו גם עליה וכל זה כמו שאמרנו כדי לרחקו מארצם בתחבולה מהם כנז׳. ולזה הוכרח שיתרחק. וז״א ויעתק משם ויחפור באר אחרת וגו׳ ויקרא שמה רחובות וגו׳:

92. Toldot.3

    ביאור מעלת הצדקה ומעלת המלוה לעני בשעת דחקו יותר גדול:

93. Toldot.4

    מסרה הכי ה׳. הכי קרא שמו יעקב. (בראשית כ״ט:ט״ו) הכי אחי אתה. (שמואל ב ט׳:א׳) הכי וגו׳ נותר לבית שאול וגו׳. (שם כ״ג) מן השלשה הכי נכבד דשמואל.איוב ו׳:כ״בו׳) הכי אמרתי הבו לי וגו׳ באיוב. וסימנא פרשתא דאגרא בעובדין יקירין תתייהב. כשהאדם נפטר מהעוה״ז הולך לתת דין וחשבון לפני מלך מלכו של עולם. הקטיגור אומר מה צדקה עשה זה. הכי קרא שמו יעקב כל מעשיו במרמה ועקבה ויעקבני זה פעמים בכורתי וברכתי הברכה האמתית היא הצדקה. והיתה שלי ולקח אותה לעצמו. והסניגור נעשה מליץ טוב אומר הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה עשית בעוה״ז שאינו מקפח שכר כל בריה ומשלם אני לאיש כמעשהו עשית צדקה הלוית לעני שהוא גדול מהצדקה שנאמר הכי נותר לבית שאול מעלה ויתרון לבית שאול למשאיל ומלוה לעני יותר ממי שנותן. וזהו ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן לכן הגידה לי מן הג׳ הכי נכבד פי׳ מן שלשה דברים הנכבדים המשובחים שהם בצדקה שיתן ולא ידע למי נתנו והמקבל לא ידע ממי קיבל. הוא נכבד המלוה והצדיק שעשה צדקה כראוי. אומר הכי אמרתי הבו לי וגו׳ י״ל איני צריך שתלמדוני הדברים הישרים. ולא תליץ בעדי אלא מה שעשיתי ולא יותר. וזהו שחדו בעדי בתמיה אלא האל ית׳ יודע הלבבות. וראה את עניי ויתן שכרי. וז״ש הסימן פרישותא דאגרא שלימות ואצילות השכר יהיה כפי מעשיו הטובים:

94. Toldot.5

    ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. יש לשאול שנראה לעין כל תימה גדול שיצחק ע״ה שלח מדנים בין אחים שאמר דברים שהעלה בהם חמת עשו. כאומרו ויהי כשמוע עשו אז דברי אביו ויצעק וגו׳. והוא במה שאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך ועוד במ״ש הן גביר שמתיו לך וכיוצא. ויותר היה לו להמעיט הדברים ולהעלימם לשכך בהם חמתו והוא עשה להיפך:

95. Toldot.6

    אמנם כשנתבונן נמצא שבכל זה היתה כוונת יצחק לטובת ולתועלת יעקב. והוא אחר שראה שהענין היה בסייעתא דשמיא וידע שמאת ה׳ היתה זאת השתדל לקיים בידו הברכות על כרחו של עשו ואע״ג שיקפיד שמוטב הוא שיתקיימו הברכות עתה בידו אע״פ שתעלה חמתו של עשו וקיום הברכות לא יהיה כי אם בשישמע עשו הברכות ויודה עליהם בעל כרחו. וג״כ אונסיה גמר ומקני ליה. וראיה לזה שהרי הוצרך לומר לשרו של עשו שיודה לו על הברכות כאומרו לא אשלחך כי אם ברכתני דמשמע שיצטרך מקום להודאתו ולזה פירש יצחק ואמר בא אחיך במרמה וגו׳. וכן מ״ש הן גביר שמתיו לך וגו׳. הרס״ו זללה״ה:

96. Vayetzei.1

    ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך וגו׳. ראוי לשום לב ראשונה אומרו ויצא וילך כבר נכפל זה במה שקדם. עוד אומרו ויפגע במקום ומהו זה המקום שלא נזכר שמו ומה שדרשו רז״ל על הר המוריה הוא דרך דרש. עוד אומרו וילן שם כי בא השמש היל״ל ויבא השמש וילן שם. עוד אומרו ויקח מאבני המקום וגו׳ מה הכוונה בסיפור אלו הדברים שאינו כפי הענין. עוד אומרו וישכב במקום ההוא היל״ל וישכב שם. עוד אומרו ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו׳. מה זה הסולם ומה ענינו בזה המקום. עוד אומרו והנה ה׳ נצב עליו על מי על יעקב או על הסולם. עוד אומרו אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו׳. מן הראוי לומר אני ה׳ אלהי אברהם ואלהי יצחק אביך או היל״ל אבותיך למה יחסו אל אברהם ולא אל יצחק. עוד אומרו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך מהו זה היעוד כאן אם ליתן לו הארץ ולזרעו כבר נתנה הרבה פעמים לאברהם כאומרו שא נא עיניך וגו׳. ובהרבה מקומות יעוד לאברהם על זה ומה נתן לו כאן. עוד אומרו והיה זרעך כעפר הארץ למה נמשל זרעו לעפר יותר טוב לדמותם לכוכבים כנז׳ באברהם. עוד אומרו ופרצת ימה וגו׳ אחר שאמרת שירבה זרעו כנז׳. פשיטא שיפרוץ לרוב. עוד אומרו ונברכו בך כל וגו׳. מה הכוונה בזה די מה שנזכר כבר. ועוד הערות רבות אין להאריך לזכרם כולם יתיישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם אפשר לומר לפי שיעקב ע״ה בראותו שהוכרח עכ״פ לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. כאומרו קום ברח לך וגו׳ היה קשה עליו יציאתו לחו״ל לפי שידע קדושתה. ולזה כאשר הגיע עד הגבול המבדיל בין הארץ וחו״ל. אז בער כי יותר חשק א״י ולא יכול להתאפק לצאת ממנה. וז״ש ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳. אין הכוונה לומר לנו שיצא שזה כבר נודע במה שקדם. אמנם הכוונה לומר שכאשר יצא יעקב מבאר שבע כדי לילך לחרן שהוא חו״ל ויפגע במקום וגו׳. ירצה באומרו ויפגע כמו אל תפגע בי מלשון פיוס על דרך אומרו. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו כמו שעשה אותו הקדוש שספרו בגמרא (כתובות קי״ב) דהוה מנשק כיפי דעכו מרוב החיבה לאהבת א״י בלבו וראוי לדעת למה לא היה מנשק אלא כיפי דעכו ולא זולת. אמנם הענין כנז׳ לפי שכאשר יהיה האדם בתחום א״י הוא מתנחם מעט. אמנם כאשר יהיה על התחום בעצמו שהוא עכו שהוא הגבול אשר בין א״י לחו״ל אז תתלהב אש אהבת א״י בלבו ומרוב אהבתה היה מנשק ומחבב העפר והאבנים של א״י כמו האדם המפייס את חבירו ומנשקו כאשר מתפרד ממנו ומניחו והולך לו שמפייסו לומר שאין הכוונה שעזבו בעבור שנאתו אותו ח״ו. אלא בעבור שהוא מוכרח לו ההליכה מצד ענין אחר לזה מראה לו האהבה ומנשקו ומפייסו בעת הפרידה כי אז מתעוררת האהבה יותר. כן הקדושים כאשר יוכרחו לצאת מא״י על הגבול בעת צאתם תבער בלבם אהבתה וינשקו העפר והאבנים. להראות חיבתה בלבם לומר שלא יצאו ממנה בעבור שנאתה כי אם מצד הכרח הכריחם. וז״ש שכאשר יצא יעקב מבאר שבע כדי לילך לחרן שהיא ח״ל אז עלתה בלבו וגברה אהבת א״י. ולזה ויפגע. ופייס ונשק במקום שהוא הגבול שבין א״י לח״ל. ונקרא מקום לפי שגדר המקום כמו שגדרוהו החכמים. הוא מקיף שוה נבדל כלומר שהאויר המקיף המתקומם מכל סביביו הוא יקרא מקום. כמו הספל למים שהספל הוא מקום המים שהוא מקיף לו מבחוץ והוא שוה לו כשיעור מדתו והוא נבדל ממנו שאינו מעצמותו. וכן הגבול המקיף לא״י מבחוץ שהוא מבדיל בינה ובין ח״ל יקרא מקום. ולזאת הסיבה נקרא האל ית׳ מקום כאומרו ברוך המקום לפי שכבודו ית׳ מקיף העולם מבחוץ ומעמידו וז״ש ויפגע במקום שהיה מנשק ומפייס הגבול של א״י ומרוב אהבתו אותה היה כ״כ הפיוס לא שעה ולא שתים אלא היה כ״כ מנשק ומתבודד עד שלא ידע אימתי עבר הזמן עד שהוכרח ללון שם. והטעם לפי שבא השמש והוא עודנו מנשק ומפייס. וז״א וילן שם כי בא השמש. ולא אמר ויבא השמש וילן שם. לומר שלא היה בדעתו ללון שם. אמנם לן שם בעבור שבא השמש והוא עודנו מפייס כנז׳. ומרוב פייסו ואהבתו את הא״י ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו במקום הכסתות שהיו לו וישכב במקום ההוא כלומר על הארץ במקום הכרים. והכוונה שכ״כ היה מחבבה עד שהיתה לו הארץ ואבניה במקום כרים וכסתות. והיה לו נחת רוח בהם ושכב כאלו היה על מצעות בגדי משי ורקמה. ואפשר ג״כ אומרו וישכב במקום ההוא לומר שהענין שמי שהוא מצטער במטה ואין לו נחת רוח בה לא יוכל לישון במקום אחד. אמנם יהיה מתהפך ממקום למקום. ולז״א וישכב במקום ההוא. ר״ל שכ״כ היה לו נחת רוח בזאת המטה החשובה והחביבה עד וישכב במקום ההוא ולא נתהפך מצד אל צד אלא במקום ההוא שכב וערבה לו שנתו וכראות האל ית׳ כ״כ אהבתו בא״י גלה לו סוד מעלת א״י. וז״א ויחלום והנה סולם וגו׳. ודע שהסולם הזה הוא אוירי והוא אויר המקיף כל א״י והוא סוד המקום הנז׳ וצורת תחום א״י אינו לא ארוך ולא עגול ולא מרובע אלא כצורת אדם. מושכב ארצה פרקדן. ראשו ברוח מזרח. וב׳ זרועותיו פשוטות א׳ לצפון וא׳ לדרום וב׳ ירכותיו פתוחות בוהן רגלו הא׳ להר ההר שהוא קרן צפונית מערבית ובוהן רגלו האחר לנחל מצרים שהוא קרן דרומית מערבית ובין ב׳ רגליו נכנס הים הגדול שהים הוא מערבה של א״י. ולכן תמצא שא״י כולה רצועות גדולות וקטנות. הסולם הנז׳ הוא אויר המסבב כל אלו הרצועות ומבדיל בין אויר א״י ובין אויר ח״ל מן הארץ עד לרקיע. ויש לסולם הזה מדרגות מב׳ צדדיו מכלפי פנים מצד א״י. וכלפי חוץ מצד ח״ל. ודע שכל הדר בח״ל נמצאים סביבותיו י״א אלף מלאכים מסטרא דשמאלא מצד שמאל אלף. ועשרת אלפים מצד ימיני. וכשזוכה לבוא לא״י וכשמגיע סמוך לסולם מסתלקים מעליו אותם הי״א אלף מלאכים הנז׳ כדכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ועולים במדרגות הסולם מצד חוץ כלפי חו״ל והולכים למקומם ובאותו רגע כשנכנס האדם בתוך אויר הסולם מיד יורדים דרך מדרגות הסולם מכלפי פנים כ״ב אלף מלאכי טהרה כחשבון הכ״ב אותיות שבתורה ומתלוים עמו עשרים אלף מצד אחד וב׳ אלפים מצדו השנית. ורמז לזה רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. וכל הדר בארץ נמצאים עמו כ״ב אלף מלאכי טהרה כנז׳ ומי שהורע מזלו לצאת לח״ל כשמתקרב אצל הסולם הנז׳ מסתלקים מעליו הכ״ב אלף הנז׳ ועולים במדרגות הסולם כלפי פנים וחוזרים למקומם ויורדים י״א אלף ומתלוים עמו לח״ל ועיין בס׳ חסד לאברהם בס״ד בעין הארץ ממנו כי שם הרחבתי הביאור בענין. וזהו סוד הסולם שהראה האל ית׳ ליעקב כאשר ראה חיבת המקום עליו כנז׳. וז״ש ויחלום והנה סולם מוצב ארצה שהוא אותו אויר המקיף ומבדיל בין אויר ח״ל ובין אויר א״י הטהור. והוא הולך ועולה עד לב השמים שהוא מגיע עד היכל לבנת הספיר כמו שהארכתי הענין בעין הארץ כנז׳. וראה שאותם המלאכים כ״ב אלף הקדושים שהיו מתלוים עמו בא״י ראה אותם עולים במדרגות הסולם כלפי פנים. וראה מלאכי ח״ל שהם י״א אלף כנז׳ יורדים בו כלפי חוצה כנז׳ וכל זאת המראה השיג כאשר ראה ה׳ אהבהו במקום הקדוש שכ״כ חרה לו על אשר הוצרך לצאת מא״י לח״ל. וג״כ יעד לו שכרו על זה החיבוב שחיבב א״י כנזכר באומרו ויפגע במקום. ואמר הנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ וגו׳. ואפשר לומר והנה ה׳ נצב עליו הוא סמוך לקודם כאלו אמר עולים ויורדים בו. והנה ה׳ נצב עליו כלומר ראה במראות הנבואה מראות הסולם כנז׳. וג״כ ראה שהאל ית׳ נצב על הסולם. כלומ׳ שאין שליטה לשום שר בא״י אלא האל יתברך הוא המשגיח בה תמיד. וז״א נצב עליו ויעד לו שכרו על זה ואמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך וגו׳. ירצה שבגלל שחיבב כ״כ א״י כנז׳ זכה שתהיה לו א״י במתנה לנחלה לזרעו אחריו. והענין ודאי הוא שהאל ית׳ נתן א״י לזרע אברהם ע״ה שהוא יצחק כמ״ש בפ״י כי ביצחק יקרא לך זרע. אמנם למה זכה יעקב וזרעו לא״י ולא עשו וזרעו שמה שדרשו רז״ל (נדרים ל׳ א) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק הוא דרך דרש. אמנם כפי פשט הכתובים זרע יצחק יקרא זרע אברהם שנשבע האל ית׳ לאברהם שיתן להם א״י. אמנם הטעם שזכה לזאת המתנה יעקב וזרעו ולא עשו וזרעו הטעם הוא לפי שכ״כ חיבב יעקב ע״ה א״י כנז׳ לזה יעד לו האל שאותה השבועה שנשבע לאברהם שיתן לזרעו את הארץ יקיים אותה ביעקב ולא בעשו. וז״א והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו׳. ומה נחמד אומרו אלהי אברהם אביך ר״ל שאעשה כאלו אברהם הוא אביך ולא יצחק כענין שכאשר נשבעתי לו שאתן לזרעו את הארץ הוא לך לזרעך דוקא. ולזה הארץ אשר אתה שוכב עליה. ר״ל שכ״כ חבבת אותה עד שהנחת כרים וכסתות ושכבת על הארץ מצד חיבתה לך אתננה ולזרעך לבד ולא לעשו. לפי שאחשוב שאברהם הוא אביך ולא יצחק. וג״כ יעד לו שתהיה השגחה דביקה עם זרעו והקדושה כמו עפר הארץ או יעיד לו על רבוי זרעו ג״כ. וא״ת אחר שהמשלת זרעי בקדושה ובהשגחה לעפר הארץ. א״כ מה עפר א״י שיצא לח״ל מטמא והפסיד קדושתו יכול אף זרעי כן שאם יצא לח״ל לא יהיה קדוש ומושגח. לז״א ופרצת ימה וגו׳ כלומר שיהיה לזרעך סגולת עפר הארץ כנז׳. עם היות שיצא לח״ל. וא״ת אחר שזרע ישראל הוא דבוק בקדושה ומושגח בה. ותו בח״ל כמו שהוא מושגח בא״י. א״כ מה מעלת הישראלי שישב בא״י. לז״א ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך לרמוז לדרוש הרחבנו בו הביאור בס׳ חסד לאברהם ונרמז לעיל בפ׳ לך לך. שכאשר יהיה הצדיק בא״י יוכל להמשיך ע״י עבודתו השפע לכל העולם משא״כ כאשר יהיה בח״ל וע״ש ולפי שהיה יעקב מצטער על יציאתו מא״י לח״ל לז״א והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת וגו׳. וייקץ יעקב משנתו כאשר ראה המראה הגדול הזה. ותמה על מעלת א״י שהשכינה דביקה בה בהשגחה פרטית מה שלא ידע בה קודם לכן. ולזה נתיירא הרבה מהיציאה לח״ל. ומקדושת המקום הנורא. ולזה השכים בבוקר וישם את האבן למצבה כדי להכיר המקום הנורא ההוא. וג״כ כדי להכיר האבן משאר האבנים יצק שמן על ראשה שהשמן יעשה רושם בארץ ובכל הדברים ויתמיד הרושם והכתב לזמן רב ונדר נדר שאם תהיה ההשגחה דביקה עמו בענין שלא יחסר לו המוכרח ויחזור לביתו לשלום. אז ידע ודאי שאפילו כשהיה בח״ל שאמרו רז״ל (כתובות ק״י) כל הדר כו׳ עכ״ז הוא ידע שהיה ה׳ לו לאלהים היה לו אלוה בח״ל:

97. Vayetzei.2

    ושבתי בשלום אל בית אבי וגו׳. י״ל שהם אמרו ז״ל (ברכות ס״ג) הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום. אלא לך לשלום. נראה שמלת בשלום הוא לשון קללה שהכוונה שלא יוסיף שום שלימות יותר וגו׳. וא״כ איך אמר יעקב ושבתי בשלום ולא לשלום. כי זהו טענת אבימלך ליצחק. לפי דעתי באומרו ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה׳ והענין לדעתי כי הם אמרו לו לך בשלום ולא לשלום כמ״ש הכתוב וילכו מאתו בשלום לכן אמרו ראינו כי ה׳ עמך כי אנחנו שלחנוך בשלום. ואתה לא נזוקת כי אתה עתה ברוך ה׳. וא״כ איך אמר יעקב ושבתי בשלום וגו׳. ואפשר לומר שהוא התפלל לאל שישמור אותו מכל נזק בחוצה לארץ ולא יהיה לו מיחוש ראש ולא שום נזק אלא יהיה בריא ושמור מכל נזק. וכאשר יחזור לארץ ישראל ימות במהרה כלומ׳ בא״י יהיה . . . . . והיה אלהים עמדו כי אפילו מדת הדין תיטיב עמו. אמנם כאשר יחזור לא״י אפי׳ מדת הרחמים תהפוך לכן . . . . . ובמדרש אמרו וכי יעקב לבד יצא והרי כמה חמרים וגו׳. על״ה במדרש רבה. אמנם י״ל מה הוא כוונת בעל המאמר שאין סברא לומר שהיה לכתוב לספר שיצאו חמרים וגמלים שדרך הכתוב לספר העיקר ויניח הטפל. וא״כ מה כוונתו באומרו והרי כמה חמרים וגו׳. ועוד אומרו אלא כל זמן הצדיק וגו׳. הנה בכל מקום שיאמר אלא הוא סותר התירוץ הראשון וכאן לא נאמר שום תירוץ קודם ומהו אלא. וי״ל שבעל המאמר הוקשה לו אומרו ויצא יעקב שהרי כבר נאמר בפרשה שעברה וישמע יעקב וגו׳. ולז״א שודאי לא ימנע מחלוקה או אומרו ויצא יעקב כדי לומר שעשה מה שאמר לו אביו. או שאמר זה לדייק ולומר שיעקב לבדו יצא. והנה הא׳ א״א שכיר אמר זה למעלה. וג״כ אם נאמר הב׳ שלפי שאמר למעלה וישמע יעקב וגו׳. חזר לומר שמה שאמרתי לך וילך לא תחשוב הוא שהלכו עמו אנשים הרבה שאינו אלא הוא לבדו הלך ולז״א ויצא לדיוקא שהוא לבדו יצא גם זה אינו צודק. והרי כמה חמרים וגו׳ אלא סותר התירוץ דס״ד מעיקרא שהוא לדיוקא כנז׳. שזה א״א אלא לדרשא אתא ללמדך בכל זמן וגו׳. ר״ל שמה שאמר כאן ויצא לומר שיציאתו עשתה רושם וגו׳. כמו שהארכתי בזה המאמר במקום אחר בס״ד:

98. Vayetzei.3

    ומצאתי כתוב משם רז״ל שכאשר רדף אליפז אחר יעקב להורגו במצות אביו כשהשיגו ישב אצלו ברחוק ד׳ אמות והתחיל לבכות אמר לו יעקב למה אתה בוכה אמר לו אליפז אבי גזר עלי להורגך וחייב אני לקיים מצות אבי ועוד שנשבע לכרות את ראשי אם לא אוליך לו את ראשך. ואני א״א להורגך כי אתה רבי שלמדתני תורה לכן לא ידעתי מה אעשה. א״ל יעקב טול את נכסי מעל ידי ועל ידי זה תקיים מצות אביך שהעני חשוב כמת. ולענין הראש תאמר שפגע בך ארי וזרקת אותו אליו להציל את נפשך. ונתרצה לו אליפז בזה. מיד נתקרב יעקב בשפת הנהר ופשט כל בגדיו ונכנס בנהר ונטלם אליפז והלך לו ונשאר יעקב ערום בתוך המים וידיו פרושות השמים בוכה ומתפלל מיד נזדמן לו פרש א׳ מהרצים רוכבי הרכש ונפל מהסוס בשפת הנהר ורגלו אחוזה בתוך הרכש ונטבע בנהר ומת ויעקב פשט את בגדיו וכבסן ולבשן וזה היה קרוב לבית מדרשו של עבר ונתעכב שם י״ד שנים ושם למד חכמה ונטמן שם פן יפגעו בו קרובי ההרוג ויאמרו שהוא הרגו ולאחר י״ד שנה יצא ממדרשו של עיר והיה אז בן ע״ז שנה וכשהגיע לחרן נזכר שעבר מקום שהתפללו בו אבותיו והוא נתן דעתו לחזור ונעשה לו נס וקפצה לו הארץ ונמצא באותו מקום מקודש והתפלל שם ואחר שהתפלל שם נתן דעתו לחזור אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני אל יפטר בלא לינה מיד שקעה החמה ב׳ שעות קודם זמנה והיינו דכתיב וילן שם בשביל שבא השמש שמסורת בידו לעולם לא יצא אדם אלא בכי טוב ואל יבוא אלא בכי טוב דהיינו אור השמש שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב וגו׳:

99. Vayetzei.4

    ביאור טעם שהותר ליעקב לגנוב לב לבן:

100. Vayetzei.5

     מסרה והנה איננו ג׳ וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. (שופטים ג׳:כ״ה) ויחילו עד בוש והנה איננו פותח. (תהילים ל״ז:ל״ו) ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא. חד בתורה. וחד בנביאים. וחד בכתובים. וסימן לית תרעא למתבע. פי׳ כי יעקב היה איש תם וירא אלהים וגנב את לב לבן ולקח את בנותיו והלך בלי רשות. והנה אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי. אמנם לפי שראה יעקב שלבן היה פונה פניו שלא היה רוצה לראוהו. וזהו כי איננו עמו כתמול שלשום. והוא היה רועה צאנו. וכ׳ שנה לא היה ישן ביום ובלילה וכאשר היה הולך לבית לבקש לחם לאכול היו סוגרים בפניו הדלת ולא היו רוצים לפתוח. וז״ש ויחילו עד בוש והנה איננו פותח. והנה דרך בעל הבית שלפעמים לא ימצא והמבקש אותו ימצאנו בשוק. אמנם לכן הרשע כשהיה יוצא מהבית היה אומר אם יבא יעקב וישאל עלי יאמרו לו לא ראינוהו ולא ידענו מה היה לו והיה הולך לבקשו ולא היה מוצאו. וז״ש ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא. ולז״א יעקב לית תרעא למתבע אין פתח ואין מקום לשאול עליו:

Next → — showing 1–100 of 362

Vilna, 1873 disambiguated. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001156661&context=L&vid=NLI&lang=iw_IL Licence: Public Domain. Source.