Ba'al Shem Tov
- Bereshit.154.1
ואל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה שזהו כוונת היצר לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות, ועצבות הוא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך שמו, ואפילו נכשל ח"ו בעבירה לא ירבה בעצבות, שיבוטל מעבודה, רק שיעציב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא יתברך שמו, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פנים ואפילו כשיודע בוודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה לא יהי עצב ויחשוב שהבורא יתברך שמו בוחן לבות וכליות ויודע שרצונו לעשות מן המובחר, רק שאינו יכול, ויחזיק עצמו לשמוח בבורא יתברך שמו כמו שכתוב (תהילים קי״ט:קכ״ו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה, אל ישגיח על היצר הרע שרוצה לבטלו מלעשות המצוה, ויאמר ליצר הלא אין כוונתי באותה המצוה רק מה שאני רוצה לעשות נחת רוח לבוראי יתברך שמו במצוה זו, ובזה יסתלק היצר הרע ממנו בעזרת השם יתברך, אבל מכל מקום צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת אם לאו: (צוואת הריב"ש ד"ו ע"א).
- Bereshit.155.1
יש שני מיני אדם, אחד שהוא רשע גמור שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, ויש שהיצר הרע סוגר את עיניו ומדמה לו בעיניו שהוא צדיק גמור, וגם בעיני הבריות שהוא צדיק גמור, ובאמת אף שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף את עצמו, לריק יגע כי אין לו דבקות בבורא יתברך שמו ואמונה שלימה, כראוי להיות דבוק בכל עת בו יתברך שמו, ואינו יודע איך הוא העבודה כמו שראוי, ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוה לשמה, וחילוק ביניהם הוא כך, הרשע הגמור אפשר שיהיה לו מעלה תרופה למכתו כשיבא לו התעוררות התשובה, ושב אל ה' בכל לבו, ויבקש מהשם יתברך שיורהו בדרך ישכון אור, אבל השני אין לו שום תקנה, כי טח עיניו מראות את הבורא יתברך שמו וגדלותו ועבודתו, וצדיק הוא בעיני עצמו ואיך ישיב בתשובה, ומזה הטעם כשיצר הרע מפתה את האדם לעבירה מראה לו כאילו עשה מצוה כדי שלא ישוב לעולם, וזהו הרמז בפסוק (תהילים ל״ו:ד׳) דברי פיו און ומרמה, שיצר הרע מרמה את האדם בעבירה, שמראה לו שעושה מצוה, ולזה חדל להשכיל להיטיב, שיחדל מלשוב לעולם, וגדולה מזה, און יחשוב על משכבו, רצה לומר גם בזה מרמה אותו שכשהוא נופל למשכב הוא מתפלל להשם יתברך שירפאהו מחליו על ידי זכות תורתו ומצוותיו שעשה, ואינו יודע שבזה הוא מזכיר עונותיו שהכל הוא פיתוי היצר הרע: (צוואת הריב"ש ד"ח ע"א).
- Bereshit.156.1
שמעתי בשם מורי פירוש הש"ס (גיטין דמ"ז ע"א) ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי וכו' חייתא ופלגא וכו', והעולה מדבריו כי אחר שזכה להתפלל בתכלית השלימות, או למד בתכלית, בא יצר הרע אחר כך כמה נאה מעשיך וכו', וזהו חייתא ופלגא וכו' ודפח"ח: (תוי"י פ' נשא דקל"א ע"ג)
- Bereshit.157.1
ביאור מרן הריב"ש זצ"ל על מאמר ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי האוכלים בני אדם. כי באמת בכל תאוות עולם, יש ניצוצי בחינות בני אדם, קומה שלימה והצדיק מתקנם, ומי שהולך אחר תאוות לבו, אוכל ומשחית את בני אדם, וריש לקיש נפל תחת תאוות הזמן, שנתגבר עליו היצר והקליפות בפיתויין ומתוקי דלישנא כנודע, שיתענג בעונג מר ורע, והצדיק הזה התגבר על הכל והרג את כולם, כל כחות רעות והקליפות, וכשרואה היצר שאין בו תוחלת שיתגבר להרשיע ולפתות את הצדיק, אז אומר לו ראה כמה מעשיך נאים ביותר, כי כל העולם הולכים אחר תאוות לבו ואתה בלבדך צדיק וקדוש וחסיד, ובזה מתגאה על כל, והגאוה הוא ממש עבודה זרה, וצריך להכות גם את זה, וזהו חיותא ופלגא, כי אחר שממית אותו צריך עוד לפלגא חיותא להנצל מגאוה שילך בדרך הממוצע, צדיק אוכל לשובע נפשו, וכל מעשיו יהיו לשם שמים כל אחד לפי השגתו יש ביחודים ובאהבת ישראל, ויש בדרך אחר, וישלים עם יצרו להפכו אל הטוב, וקליפות נגה חציו טוב וחציו רע, וכשעושה שלום, נהפך חציו של טוב אל הקדושה וחציו של הרע נדחה, וזהו הדרך הנכון, מתחלה כשמתגרין בו שלש קליפות הטמאות, צריך לפרוש עצמו מכל וכל מתאוות עולם הזה בסיגופים ותעניות הרבה, עד שממית כח הרע, וזהו חיותא, וכשכבר המית כח הרע יתנהג בדרך הממוצע, באהבת ישראל ובהכנעה, ויחזיר חציו הטוב של נגה אל הקדושה על פי דרך התורה וחציו ידחה וזהו ופלגא, כך עולה מדברי מרן אלקי הריב"ש זצ"ל: (נוצר חסד אבות ריש פ"ג).
- Bereshit.158.1
איזה גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד), יש להבין לשון איזהו, שמשמע שמדבר משני בני אדם, ושואל איזה מהם גבור, והוי ליה לומר מי נקרא גבור, ועוד יש להקשות שמלשון הכתוב משמע איפכא שהכתוב אומר טוב ארך אפים מגבור משמע מי שהוא מאריך אף דהיינו הכובש את יצרו חשוב יותר מגבור.
- Bereshit.158.2
ויש לומד דיש שני מיני צדיקים, א' שאין מניח היצר הרע לקרוב אצלו, וקודם בואו אליו מרחיקו מעליו, ויש צדיק שמניחו לבא אצלו אך כובשו שלא להסיתו לעבירה, למשל, היצר הרע מסיתו לחמדה, ואומר ליצר הרע אני אעשה כדבריך שאלך אחר חמדה אך אחר חמדה של מצוה, והולך ולומד תורה בחשק גדול ובחמדה גדולה, וכן בכל דבר שמסיתו למדה רעה הוא לוקח אותה המדה לעבודת הבורא.
- Bereshit.158.3
אך מי מהם יותר משובח, וודאי הב' יותר משובח, והוא על דרך משל אדם שישן בחנות לשמור הסחורה ולא היה הדלת סגור בבריח חזק, ושמע באמצע הלילה שגנב אחד בא ועושה תחבולות לפתח הדלת, וכאשר שמע זה היה ירא לנפשו והתחיל לצעוק בקול גדול לבני ביתו שיבואו, וברח הגנב מחמת הצעקה, ומעשה כזה אירע לאיש אחר גם כן, רק שאותו האחר כששמע שגנב בא שתק כמו שאינו שומע, וכשבא הגנב לחנות בפנים תפס אותו ואסר אותו בנחושתיים, אבל לא היה רוצה לצעוק כדי שיברח הגנב, כי אמר אם יברח הגנב עכשיו, שמא יבא עוד בלילה זו או בלילה אחרת, ושמא אז אהיה נרדם בשינה ולא אשמע, ויעשה הגנב מה שלבו חפץ, לכן אעשה לו דבר זה שלא יגנוב עוד, והנמשל מובן מאליו.
- Bereshit.158.4
וזהו פירוש איזהו גבור וכו' כלומר איזה מב' צדיקים הללו נקרא גבור, ואמר הכובש וכו' ולא זה שאינו מניח את היצר הרע לקרוב אצלו כלל, שנאמר טוב ארך אפים מגבור, רצה לומר זה שהוא מאריך אף דהיינו היצר הרע נקרא אף, שהיצר תמיד אצלו ועם כל זה הוא כובש אותו, זהו טוב ומשובח יותר מהצדיק הא' שאינו מניחו ליקרב אצלו כנ"ל ומושל ברוחו, רצה לומר מי שהוא מושל על היצר הרע וכובש אותו הוא יותר משובח מלוכד עיר, כי מי שהוא לוכד עיר בוודאי מגרש את התושבים תחלה ואחר כך בא לעיר, אבל זה אינו מגרש את היצר הרע רק כובשו: (כש"ט דט"ז ע"א בקצרה, והוא בליקוטים יקרים ד"ג ע"א).
- Bereshit.159.1
איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד) גם מיצר הרע, כרבי מאיר שנקרא חכם (הוריות די"ג ע"ב) תוכו אכל וקליפתו זרק (חגיגה דט"ו ע"ב) וכו' ונמשך לו יתרון אור מחושך של עצמו, ומכל שכן שיש יתרון אור מחושך של זולתו וכו': (צפנת פענח דפ"ג ע"א)
- Bereshit.160.1
ביאור משנה איזהו חכם הלומד מכל וכו', והעולה משם כי ר' מאיר תוכו אכל וקליפתו זרק, והכוונה כי קליפתו יזרוק, שלא ישמע ליצר הרע בגוף העבירה, ותוכו אכל, דהיינו שיקח מוסר לעצמו מן החשק של עוברי עבירה והחשק של אנשי החומר בגשמיי מזה יבוא לחשוק ברוחניי: (בן פורת יוסף דק"י ע"ד).
- Bereshit.161.1
איזה חכם הלומד מכל אדם. גם מיצר הרע ואז נעשה גם היצר הרע יצר טוב, וזהו שאמרו איזה גבור הכובש את יצרו, ולא הרגו רק כובשו תחת ידו לעבוד בו עבודת ה': (צפנת פענח די"א ע"ג)
- Bereshit.162.1
אם חושק לאיזה מצוה יראה וישתדל לעשותה, ואל יבטל אותו היצר הרע לומר שהוא דבר שיוכל לבא לידי יוהרא, אף על פי כן לא יבטלנה, אך יזהר מאוד אף שיבא לו התפארות באמצע המעשה, ירחיק אותו בחוזק ובהתלהבות ובוודאי לבסוף יעשה לשמה ממש בלא שום התפארות, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים ד"נ ע"ב), וירבה במצוות כל מה שיוכל והקדוש ברוך הוא יעזור לו שיהיה בלא פנייה אך יתחזק עצמו בכל יכלתו: (צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב).
- Bereshit.163.1
זהו כלל גדול כשיבא לאדם איזה מצוה במחשבה אל ימנע מלעשותה משום יוהרא או משום איזה פנייה, כי בוודאי מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי גם במעשה טובה יפעול למעלה כלי טוב, ובמחשבה נעשה למעלה פנימיות הכלי: (לקוטי אמרים דכ"ז ע"ב, צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב).
- Bereshit.164.1
דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב (תהילים ל״ו:ד׳) פירוש, דבריו של היצר הרע, חדל להשכיל להטיב, פירוש, דוודאי אין היצר הרע מפתה לאדם שלא ילמוד כלל, כי ידוע לו שאין האדם שומע לזה כלל, כי כאשר לא ילמוד כלל, לא יהיה חשוב בעיני הבריות, ואינו נקרא למדן, אך היצר הרע מפתה אותו שלא ילמוד איזה דבר שיבא לו מזה יראת שמים, כמו ספרי מוסר, או שלחן ערוך, לידע הדין על בריו כו', וזהו חדל היצר הרע להאדם להשכיל להיטיב, ר"ל שהוא מונע אותו לעסוק גם בלימוד זה שיבא להאדם טובה בלימודו דהיינו יראת שמים: (צוואת הריב"ש די"ד ע"א).
- Bereshit.165.1
שמעתי ממורי פירוש הכתוב (תהלים קי"ט) חשבתי ררכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, והענין כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת זיי"ן כ') ר"ל שלא יהיה בטוב ההוא שום פנייה וחטא זה אי אפשר, וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע, מתגרה בו יצר הרע, מה שאין כן כשרואה היצר הרע שיש בו תערובת חלק היצר הרע מניחו והולך לו ואז גומר הדבר ויעשה לשמה אחר כך וזהו שאמרו (ע"ז ד"ע ע"א) ישראל גנבים וכו', כי צריך לגנוב דעת היצר הרע בכל דבר מצוה, וזהו שאמר חשבתי ררכי כו' רצה לומר בכל דבר מצוה או קדושה, בהתחלה חשבתי דרכי להנאתי, הגשמיי, ואחר כך ואשיבה רגלי אל עדותיך, ר"ל רגלי ההרגל שהורגל שלא לשמה אז עשיתי לשמה, וזהו שאמר (תהלים קי"ט) חצות לילה אקום ר"ל לתועלתי הגשמיי, כי מיד שיתעורר משינתו לשם שמים אי אפשר [כל כך בנקל], אלא חצות לילה אקום לצרכי, ואז בדברי הטבע יכול להתגבר על הטבע שינת חצות: (תוי"י חקת דקס"א ע"ב).
- Bereshit.166.1
אמר הבעל שם טוב ז"ל בענין הכתוב (תהילים ס״ט:י״ט) קרבה אל נפשי גאלה שהוא תפלה על גאולה פרטית של הנפש שלו מגלות היצר הרע, וכשיגאל כל אחד גאולה פרטית, אז יהיה אחר כך גאולה כללית, ויבא משיח במהרה בימינו אמן, וידעו אותו מקטנם ועד גדולם לעשות הכל לשמו יתברך בלבדו: (תשואות חן פ' וארא, ובהשמטות לפ' נח)
- Bereshit.167.1
גדול עוני מנשוא, זה כלל גדול שבכל מה שבעולם יש ניצוצים הקדושים ואין דבר ריק מהניצוצים, אפילו עצים ואבנים, ואפילו בבל המעשים שאדם עושה, ואפילו עבירה שהאדם עושה יש בה ניצוצות השבירה, ומה הוא ניצוצות השבירה, הוא התשובה ובשעה שעושה תשובה על העבירה מעלה הניצוצות שהיו בה לעולם העליון, וזהו שכתוב (בפ' תשא) נושא עון, פירוש נושא ומעלה את העון למעלה, וזהו גדול עוני מנשוא היינו להרימו ולהעלותו לעולם העליון: (צוואת הריב"ש די"ט ע"ב)
- Bereshit.168.1
שמעתי ממורי פירוש הפסוק (מיכה די"ן) נושא עון ועובר על פשע, ורצה לומר שהוא על דרך משל, שהיה ריב בין שני אנשים, וכשרוצין להתפייס זה עם זה, אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי, מה שאין כן כשאין רוצה להתפייס אינו נושא עונו, להוכיחו נגד פניו מה שחטא לו, וזהו שאמר נושא עון, רצה לומד שנושא עונו ומוכיחו על פניו, היינו כשרוצה לעבור על פשע, ודפח"ח, והכי נמי מצינו לשון שאת הוא שמחל על עונו כמו שכתוב אם תיטיב שאת והוא על דרך הנ"ל: (ס' תולדות יעקב יוסף פ' תזריע דצ"ג ע"א).
- Bereshit.169.1
ויהי אדם שלשים ומאת שנה וגו'. [הנה רבותינו ז"ל רמזו בפסוק זה ענין תענית כדאיתא בגמ' (עירובין די"ח ע"ב) היה ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה וכו', לכן ראיתי לנכון להעתיק כאן אצל פסוק זה כל ענייני תענית שמצאתי על שם הבעל שם טוב ז"ל].
- Bereshit.169.2
עיקר [התענית הוא] התשובה, שישוב מדרכיו הרעים, גם לא יתגאה, שאם מתגאה בתעניתא, לכלבא איתמסר, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם (יומא דפ"ו ע"ב) וכיון שכן, ישמח ביסורי התענית שמסר נפשו עליו, שבוודאי יפעל דבר גדול, ויישן בתחלה בשלשה ימים הראשונים כדי שיתחזקו המוחין אבל לא הרבה מאוד.
- Bereshit.169.3
וישב פעם במקום זה ופעם במקום זה, וילך מעט, ואחר כך ישכב מעט, כדי לבטל צערו, וילמוד במחשבה לבד בלי דיבור כדי להקל צערו מעליו: פעמים יש יבשות בפיו ומר מאוד, ויראה לו היצר שכואב לו הראש ולא יוכל לסבול, וכשיבטח בחסד הבורא יתחזק כחו ולא יכאוב לו כלל.
- Bereshit.169.4
ויכוון לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו בתעניתו, וכדי להקל צער מהשכינה הוא מקבל עליו צער, ויעבוד בשמחה, ויחשוב שהשכינה תסעוד אותו כמו שהוא סועדת שאר חולים, ויעזור לו השם יתברך: (צוואת הריב"ש ד"ה ע"ב).
- Bereshit.170.1
יכוון בתענית אוי לי שבשביל תאוותי וכבודי הסרוח הכעסתי את המלך העליון וכו', לכך אני רוצה לענות את עצמי, להכניע תאוותי וכבודי, ואגרום למעלה שיכנע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, ולקיים מצות תשובה, והריני רוצה לענות את עצמי כדי שאוכל לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם באהבה ויראה, כדי שיהיה ייחודו על ידי, לכך אני רוצה לענות את עצמי, וכדי להקריב את עצמי לקרבן לפניו יתברך שמו, אוי לי מה אני ומה חיי שאני רוצה להקריב חלבי ודמי וגופי ואשי ורוחי ונפשי וכחי ולבי וזרועותי לפניו, לפני בורא כל העולמות, וכל העולמות נעשו בדבריו, והכל כאין נגדו, ומכל שכן אני עפר ורימה ותולעה, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שיוסיף לי כח להקריב הרבה קרבנות לפניו, ויפה לי לשמוח עצמי מאוד שזכיתי שנעשה מגופי ורוחי ונפשי כמה נחת רוח לפניו יתברך שמו, ועוד יפה לי לשמוח עצמי שנתן לנו דבר זה שנוכל בו להכניע את היצר הרע מעלינו, ואני רוצה להתענות בשביל שציערתי לקודשא בריך הוא ושכינתיה, וכדי להקל צערה גם כן אני רוצה לענות את עצמי, אוי לי מה נחשב עינויי נגד מה שציערתי אותה זה כמה שנים, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שישגיח על עינויי, להקל צער משכינתיה, ויסר הקליפות מעלינו על ידי עינוי שלי, ואגרום למעלה שיסורו כל הקליפות מהשכינה, ותטהר ותייחד עם בעלה ביחוד גמור, בחסר וברחמים, ויהיה ייחוד מעילא לתתא על ידי עינוי ממוח ללב ומלב לכבד, ויריק שפעו גם עלי.
- Bereshit.170.2
ואני בוטח בו יתברך שמו שהוא בורא כל העולמות בדברו, יש מאין, והכל כאין נגדו, והוא משגיח עליהם לתת להם שפע וחיות, וכל שכן שיכול להוריד לי כח, וישגיח בחסדיו גם עלי, ויצילני, שלא יבטל אותי היצר הרע בשום דבר, בעינויי, שיאמר לי שאני חלש ונתייבשו המוחין שלי, וכן כמה פיתויים, ולכן יש לי לבקש כח מחסדיו הגדולים, ושהוא נתן בלבי לעשות עצתי, ועזרני תמיד בחסדיו, גם היום יעזור לי, ויצילני מכל הדברים המבטלים אותי, גם מצדי אין נחשב עינוי שהכל מאתו יתברך שמו, אבל מצדי לא הייתי יכול לענות את עצמי כלל, הבזיונות ואני מוסר את עצמי להבורא כל העולמות בדיבורו אפילו לסבול כל העינויים וכל לשם ייחודו יתברך שמו, והריני רוצה לקיים מה שאמר הכתוב והייתם קדושים, ואני בטוח בחסדיו שיוסיף לי כח שאוכל לעבוד אותו באמת, ויעזרני שלא ידעו בני אדם ממעשי, ואין אני מתיירא מחולשה מחמת התענית, כי בלא זה כמה בני אדם חולים, ועוד שהשכינה סועד את החולה שנאמר (תהילים מ״א:ד׳) ה' יסעדנו על ערש דוי, ובחסדיו יסעדני גם כן, ואני הולך בדרך שאר בני אדם, ואין אני משנה, וחכמים אמרו (סוכה דנ"ב ע"א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וכיון שאין אני משנה יכול אני לבטוח בו כמו שנאמר (תהילים ל״ז:ג׳) בטח בה' ועשה טוב, שעל המצוות רשאי לבטוח, ונאמר (ישעיהו מ׳:ל״א) וקוי ה' יחליפו כח, וגם אמרו ז"ל שהמת מתוך תשובה סימן יפה (עי' מדרש רות פ"ו בעובדא דאתר) ואפשר שבלא זה אהיה צריך להתגלגל על עוונות ועל שלא עבדתי את עבודת השם יתברך כראוי באהבה וביראה, וגם אמרו (סנהדרין ד"ק ע"ב) אל תדאג צרת מחר, ולכן אין התענית נקרא שינוי ויכול אני לבטוח בו בהשם יתברך שיחזק את כחי לתענית: (צוואת הריב"ש ד"ה ע"א)
- Bereshit.171.1
לפעמים באמצע השבוע מתגבר עליו היצר הרע, ומראה לו כבדות גדול בתענית, ואומר לו שלא יכול לסבול וצריך האדם להבין בשכלו, שהיצר מקנא אותו שלא יבא למדרגה, והוא מקטרג בו מאוד. וכשיהיה חכם בדעתו ויתגבר על היצר, יגרום באותה שעה דבר גדול למעלה, כמו דאיתא בזוהר (תרומה דקכ"ח ע"א, ודף קפ"ד ע"א) דא יקריה דקודשא בריך הוא יתיר כד האי יצר הרע וסטרא אחרא איתכפיא בשביל פולחניה, בגין כך, מחמת שיש ליצר חשק גדול לבטלו מהתענית והוא מתגבר עליו, איתכפייא מאוד הסטרא אחרא: (צוואת הריב"ש ד"ט ע"א)
- Bereshit.172.1
ולפעמים ניתן רשות לשטן לעשות לו צער גדול, כדי לנסות אותו אם יעמוד בנסיון ויתגבר על היצר הרע, ואחר כך כשיגמור התענית, לא ירגיש כלל באותו התענית אותו הצער הגדול, שהרגיש באותה שעה, ויבקש רחמים מהבורא יתברך שמו, שיתן לו כח בעינים, שלא יתקלקלו מחמת התענית: (צוואת הריב"ש ד"ט ע"א).
- Bereshit.173.1
כשאדם יש לו חשק להתענות, אז צריך ליזהר שלא ליבטל מאותו דבר שהוא רוצה, אף על פי שיודע שטוב יותר לעבוד השם יתברך בשמחה בלי סיגופים כי הם גורמים עצבות, אבל מסתמא ידע אינש בנפשיה שצריך להתענות שעדיין לא תיקן נפשו כראוי, וכן יש כמה וכמה דברים שזה צריך לדקדק בהם מצד נשמתו, ולהחמיר על עצמו חומרות, וזה אינו צריך לדקדק כל כך: (צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב).
- Bereshit.174.1
כשמתענה אדם אפילו משבת לשבת, לא יהיה לו פנייה אפילו קטנה, שיחשוב בלבו שהוא עושה דבר גדול שמענה את עצמו כל כך הרבה, ויזדכך מאוד בזה התענית, רק יחשוב בלבו מה מעשי נחשבים נגד עבודת המלאכים שעבודתם בתמידות להשם יתברך, ואני טפה סרוחה וסופו לעפר: (צוואת הריב"ש ד"ט ע"א)
- Bereshit.175.1
איתא בגמרא (ברכות דל"ה ע"ב) הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, הכוונה הוא שהיו רוצים לעשות לעצמם סיגופים כדי שיבאו למדרגת רבי שמעון בן יוחאי, ולכך לא עלתה בידם, ולכן לא יכוון בעבודתו, רק לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו בלבד ולא שיבא למדרגה: (צוואת הריב"ש ד"ו ע"א).
- Bereshit.176.1
כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה שאינה שלו, זה וזה לא נתקיימו בידו, וזהו שאמרו הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, ורצו לומר שלא היו בבחינה זו רק שעשו כרבי שמעון בן יוחאי שראו אותו בבחינה זו ולכך לא עלתה בידם, וכן שמעתי ממורי סברא זו ודפח"ח: (בן פורת יוסף ד"ה ע"ב)
- Bereshit.177.1
שמעתי ממורי ביאור (מכות כ"ב ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, כי מתחלה היה תענית יום אחר מספיק לכמה דברים נוראים: (תוי"י פ' שמות דמ"א ע"ג).
- Bereshit.178.1
שמעתי ממורי פירוש הש"ס הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחינתן רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים, ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן, כי מדרגתו אבד ומדרגת אחרים לא השיג: (תוי"י פ' מצורע דצ"ד ע"א)
- Bereshit.179.1
ויתהלך חנוך את האלהים וגו'. אמרו רבותינו ז"ל (הובא בילקוט ראובני בשס עשרה מאמרות) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"ש, שמעתי בשם מורי פירוש הפסוק (קהלת ט׳:י׳) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין בשאול דעת וחשבון כו', הוא כך, דהמחשבה נקרא אין סוף הוי"ה, והמעשה הוא אדני, וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה, בעת עשיית המעשה, נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו שאמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכח"ך עשה, רצונו לומר כי המחשבה נקרא חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהוא המחשבה לחבר שניהם שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כי אין בשאול וכו', ותיבת אין משמש למעלה ולמטה, ורצה לומר, שאם אינך מאמין בזה ותסתפק בזה, אז אין בשאול דעת וחשבון וכו', ודפח"ח: (תוי"י פ' וירא ד"ב ע"א)
- Bereshit.180.1
שמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, רצה לומר לקשר המעשה שהוא מלכות דעשייה מצד שמאל, אל המחשבה חכמה כח מה, קו ימין שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ועל ידי זה מבטל גזרות רעות לקשר מלכות הנקרא אנ"י אל המחשבה הנקרא אי"ן וכו' ודפח"ח: (צפנת פענח דקי"ט ע"ג)
- Bereshit.181.1
שמעתי ממורי זלה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, ובזה מקשר הגשמיי ברוחניי, וזהו (ב"ב דע"ד ע"א) דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו' יעו"ש: (תוי"י ר"פ ואתחנן דקע"ו ע"ד)
- Bereshit.182.1
שמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וחנוך מט"ט היה מייחד בכל תפירה קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', יעו"ש, ובזה מקשר מעשה הגשמיי של עולם התחתון על ידי המחשבה שהוא בכחך אל רוחניי עולם העליון ובזה מקיים (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, בכל דרכיך הגשמיי דעה"ו דע לייחד ה עם ו, קודשא בריך הוא ושכינתיה: (צפנת פענח דקי"ח ע"ג)
- Bereshit.183.1
שמעתי ממורי ביאור פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, שיעשה המעשה שעושה בכל אבריו, על פי הדעת, ובזה יש התפשטות הדעת בכל אבריו וכו': (צפנת פענח לפ' יתרו פן ב' דס"ב ע"ב).
- Bereshit.184.1
שמעתי בשם מורי פירוש הש"ס (תענית דכ"ב ע"א) דהני תרי בדחי דהוי בני עלמא דאתי, ועל פי שאלה נאמר לו, דהענין דהני תרי בדחי היה כל עסקם להתחבר עם כל איש ואיש ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בכל פרטי מעשה איש, הן בביתו של כל איש ואיש, או בעסקיו, ובכלל ובפרט, זולת מי שהיה לו צער ח"ו לא היו יכולים לייחד ייחודו להתחבר עמו, לכך הוי מבדחי ליה בדברים, עד ששמח, ונתחברו עמו, לדבוק אתו עמו בו יתברך שמו כו', והוא כלל גדול והבן ודפח"ח: (תוי"י דע"ב ע"א, בן פורת יוסף דפ"א ע"ג.)
- Bereshit.185.1
בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳) זהו כלל גדול דעהו לשון חיבור ה' עם ו' בכל מעשיו אפילו בדברים גשמיים שעושה, צריך שתהיה עבודה לצורך גבוה לבד, ולא לכוונת דבר אחר, אפילו המעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו, רק כולו לשם שמים: (צוואת הריב"ש די"ב ע"א)
- Bereshit.186.1
בכל דרכיך דעהו. שיתן הדעת בכל דרכיו, שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי דברים פרטיים בזה, איך יתן הדעת בכל דבר הגשמיי, גם כן, להעלותו ולקשרו ולחבר את האוהל להיות אחד, אמן נצח סלה ועד, ודי בזה: (תוי"י פ' וארא דמ"ד ע"ב)
- Bereshit.187.1
יודע צדיק נפש בהמתו. (משלי י״ב:י׳) פירוש אפילו הנפש [הבהמיית] הוא מחבר לעבודת הבורא יתברך שמו, ומלת יודע הוא לשון התחברות: (צוואת הריב"ש די"ב ע"א)
- Bereshit.188.1
כל ערום יעשה בדעת. (משלי י״ג:ט״ז) פירוש, מי שהוא חכם יעשה אפילו משא ומתן שלו בדעת, וכסיל, אפילו הוא פרנס או ראש, אולת הוא: (צוואת הריב"ש די"ב ע"א, ועיין לקמן פ' עקב בהגה מ"ג)
- Bereshit.189.1
מלא כל הארץ כבודו. (ישעיהו ו׳:ג׳) ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא המצוי בכל המציאות כולם, ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכל ומשתה ומשגל, ומשא ומתן ודבריו הגשמייס שבינו לבין חבירו, כאשר קבלתי מחכם אחד שאמר סוד כריעות ו לגבי ה שהגדול נכנע לקטן כדי להגביהו וכו', וכבוד ה' הסתר דבר, וזה שכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעה"ו כמו (וידע אדם את חוה) [והאדם ידע את חוה אשתו] שהוא יחוד וזווג.
- Bereshit.189.2
ואם בדברים הגשמיים כך, מכל שכן בענייני התפלה שהם דברים העומדים ברומו של עולם, שיש כמה מדרגות, ובכל אחד ואחד יכול האדם לייחד מדות העליונות, בסוד (פ' אחרי) בזאת יבא אהרן אל הקודש מן אותה מדרגה שהאדם הוא שם יכלול עצמו עם כללות העולם שהם במדרגות האלו, שכולם הם אברי כנסת ישראל, ומשם יתפלל, והיה אלהיו עמו ויעל: (תוי"י פ' בהעלותך דקל"ז ע"ג)
- Noach.1.1
אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו'. מבואר לעיל פ' בראשית אות ס"א שמעתי ממורי שאדם נקרא צדיק בסוד (משלי י׳:כ״ה) צדיק יסוד עולם כשיש לו תענוג גדול בעבודת השם יתברך כי מבשרי אחזה אלוה וכו' עיי"ש.
- Noach.2.1
בשם מורי כי מבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט) כמו בזווג הגשמיי אינו מוליד כי אם המשמש באבר חי בחשק ובשמחה, כך בזווג הרוחניי הוא הדיבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד וכו', אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת השם יתברך לשם שמים לעשות נחת רוח להשם יתברך בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת השם יתברך, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחניי, כמו בזווג כשהוא בתענוג ושמחה, מה שאין כן העוסק בתורה ובעבודת ה' שלא לשם שמים, ואין לו נחת ותענוג אינו מוליד: (בן פורת יוסף לר"פ נח די"ט ע"ד)
- Noach.3.1
שמעתי ממורי זלה"ה בשם הרמב"ן, ששאלו אחד איזו עבודת ה', והשיב לו כל שיש בו תענוג ושמחה בצירוף המורא וכו': (תוי"י משפטים ד"ע ע"ב).
- Noach.4.1
שמעתי ממורי זלה"ה כי בגשמיי מקום שיש יראה אין גילה ובמקום גילה אין יראה כי אם בעבודת השם יתברך נמצא שבמקום יראה יש אהבה, ואחר כך מצאתי כן בספר אלגאזי: (תוי"י סו"פ בחקותי דקכ"ז ע"ב).
- Noach.5.1
לעבוד את השם ביראה ובשמחה, והן תרין רעין דלא מתפרשין, ויראה בלא שמחה הוא מרה שחורה, לא יאות לצער על עבודת השם יתברך איך לעבוד, רק תמיד יהיה בשמחה, ואפילו באותו שעה צריך גם כן לעבור אותו, ואין פנאי ליישב איך ומה: (צוואת הריב"ש די"ג ע"ב)
- Noach.6.1
שמעתי מידידי הרב החסיד המפורסם מו"ה שלמה מדאלינא שאמר משם הרב הקדוש מו"ה משה ברבי דן, ששמע מרבו מרן הקדוש הריב"ש טוב שדקדק במשנה [מס' עוקצין פ"ג משנה א', שזה לשון המשנה, יש צריכין הכשר ואינן צריכין מחשבה, מחשבה והכשר, מחשבה ולא הכשר, לא הכשר ולא מחשבה] למה לא סידר כסדרן, הכשר ולא מחשבה, מחשבה ולא הכשר, מחשבה והכשר לא הכשר ולא מחשבה.
- Noach.6.2
ואמר אף שעיקר עבודת האדם, החיות והדבקות והשמחה, ואור אלוקי זיו השכינה השופע על נשמת הצדיק בעת תורה ותפלה ומצוות, אשר נועם זה לא ישוער אהבה בתענוגים, וכל זה, כשאדם נזדכך בתכלית הזיכוך, אז בחר קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא (לשון זוהר הקדוש פ' האזינו דרפ"ח ע"א) ואין צריך הכנה ויגיעה לזה, אבל מי שעדיין לא הזדכך, צריך הכנה והכשר מעשים טובים וכפיות הרע הרבה, כולי האי ואולי, שיזכה לראות עולמו בחייו.
- Noach.6.3
ולכן יש צריכין לתקן נפשם בכפיות הרע לבא להכשר מעשה, לעשות מצוות ללמוד תורה ולהתפלל וכל זה הם מצריכין לנפשם, ודוחקין עצמן לזה, ואינן צריכין לעצמן לבא למחשבה לאהבה וליראה, ולזיו נועם השכינה כל"ת נפ"ש באש להבה שלהבת, אלא מתפללין עם פירוש המלות ומניחין תפלין, בלי הרגש חיות אלהות ונועם זיוו והדרו ומוחין הקדושים, ולומדים תורה באהבה זוטא, בלתי נועם מתוקים מדבש ונפת צופים, ופעמים הרבה הוא מחמת שאין נשמתם מסוגל לזה, או לא זכו עדיין, ולכן הקדוש ברוך הוא מעלה עליהם מחשבה והכשר כאילו השיגו כל המראות עליונים, כי עשה מה שביכלתו בכל כחו.
- Noach.6.4
אבל מחשבה ולא הכשר אינו כלום, ואין לו לא מחשבה ולא הכשר, כי אף שבאמת עיקר הוא המחשבה, ועסק היחודים גדול הרבה מעסק התורה, כי ממש ממשיך אור אין סוף ומחיה כל העולמות, ועושה נחת רוח ליוצרו לשכינה הקדושה לסעדה בגלות, אבל אין זה אלא לקדושי עליונים, עיין שער הקדושה, אמנם לא יתנועעו העליונים במחשבת אדם התחתון, זולתי בהיותו ראוי להמשיך האור העליון עליהם, ולהחיות אותם בחיות חדש, מאין, מאור אין סוף, ואז בשמחה זאת גם הם ימשיכו מאותו האור עליו, עד שיהיה מקושר ומדובק ממש באוד אין סוף ובנועם זיו השכינה, עד שיצא נפשו בדברו, ואז כלה ממנו כח הדיבור מגודל האור והזיו והנועם, אבל אם אין בו יכולת להמשיך עליהם אור עליון אור אין סוף, לא יחשיבוהו כלל, ולא יתרצו להתקרב אליו, לעזרו, ולהמשיך מחשבתו למעלה, כי מחשבתו הבל הוא ואין בה מועיל ולא שום תועלת (עיין שער הקדושה חלק ג' שער ה') ובזה איש פשוט שלא נזדכך ונתקדש לגמרי, מחשבתו הבל ואין בה תועלת, ולכן אם הולך ומבלה ימיו במחשבה בלא הכשר תורה ומצוות, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא לא הכשר ולא מחשבה, וערום ישוב שמה, ועוד יש בזה סכנה חשש מינות של הערל הפלשתי אריסטו ימח שמו שביזה כל מעשה תורה ומצוות, ולא דיברה תורה במתים, אבל צריך להזהיד להשרידים שבעמנו, שמחשבתם יביאו להכשר תורה ומצוות, כי גם מרן האר"י שמחשבתו עלה עד אין סוף, אמר, שלא השיג כל כך השגה אלא על ידי שמחה ואור המצוות, כי צריך להכנים מחשבה בהכשר תורה ומצוות, עד כאן אמרי קודש מרן חיות נפשינו רבינו הקדוש הריב"ש טוב בתוספות ביאור: (מעשה אורג במס' עוקצין)
- Noach.7.1
את האלהים התהלך נח. וברש"י נח היה צריך סעד לתמכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו עכ"ל, שמעתי אומרים בשם המקובל איש אלהים הישיש בעל שם ר' ישראל ממעזיבוז זצלה"ה ששאל לו איש אחד מאנשיו, מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדבקות הבורא, ויודע איניש בנפשיה שקרוב הוא אליו יתברך שמו, ובאמצע הדבקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך, כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא.
- Noach.7.2
ואמר לו הבעל שם שמצאנו בינינו דבר זה על דרך משל, כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו, נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזי מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב, כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה, אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר, כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, כשאדם מתלהב בדבקות הבורא, אם לא היה מתרחק ממנו המקום ברוך הוא לא היה דבקותו בכח ובתמידות, אבל השתא כשמתרחק ממנו בכל פעם, הוצרך האדם להתחזק בדבקותו בכל פעם יותר ויותר, כי בכל פעם כשרואה את עצמו רחוק מאתו יתברך שמו, יצטרך להוסיף ולחדש בכל פעם דבקות יותר מדמעיקרא ומכח זה יתייחד ויתחזק דבקותו בכל פעם יותר, ואמר שלזה רמז דוד המלך עליו השלום (תהלים מ"ח) הוא ינהגנו עלמות ופירש רש"י ז"ל כאדם המנהיג את בנו הקטן לאט: (תורי זהב ברמזי ראש השנה)
- Noach.8.1
הבעל שם טוב אמר הוא ינהגנו עלמות, משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך, כשהולך הקטן ב' או ג' פסיעות לקראת אביו מרחיק אביו את עצמו ממנו כדי שילך יותר, ואחר כך כשהולך יותר מרחיק אביו את עצמו עוד כדי שילך יותר, ועל דרך זה נקרא השם יתברך אל מסתתר, שכשהצדיק עובד את השם יתברך נדמה לו שאינו עדיין בשלימות ושהוא רחוק מהשם יתברך, כדי שיתקרב הצדיק יותר, וזהו הוא ינהגנו עלמות שזה השם יתברך מסתתר שנקרא הוא זהו כדי שינהגנו עלמות כהדין עולמיא כדי שיתקרב בכל פעם יותר, עד כאן דבריו הקדושים: (קדושת לוי פ' שמות)
- Noach.9.1
שמעתי פירוש הכתוב הוא ינהגנו עלמות, דדרך האב להנהיג את הילד לילך ברגליו וכאשר יוכל לילך בעצמו אז יניח האב את הילר שילך בעצמו בלי סיוע וכן הענין בעבודת ה', בתחלה מסייעו הקדוש ברוך הוא ומחזיק בידו, ואז מתלהב ועולה, ואחר כך מניח לו שילך בעצמו ואז הוא קשה לאדם כו': (צפנת פענח דנ"א ע"ב).
- Noach.10.1
קשה אם יש יראה שלא יפרד ממנו יתברך, מכח שיש לו יכולת להפרד ממנו מפני מה עשה הבורא יתברך שמו שיכולין לפרוד ממנו, ותירץ הבעל שם, אם הבן תמיד אצל האב אז אין להאב תענוג, כמו אם יאכל אדם עופות מפוטמים תמיד אין זה תענוג, לאפוקי אם פעמים מרחיק עצמו מהאב, ואחר כך מתקרב אזי יש תענוג גדול וד"ל: (כתבי קודש דכ"ד ע"ג).
- Noach.11.1
ממורי שמעתי ענין (יחזקאל א׳:י״ד) החיות רצוא ושוב, כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום מחצבתה, ופן תתבטל ממציאות, לכך סיבבה בחומר שתעשה גם כן עניינים חומריים כמו אכילה ושתייה ומשא ומתן וכיוצא שלא תתלהב תמיד בעבודת השם יתברך בסוד תיקון וקיום הגוף עם הנשמה וכן הוא במדרגת הספירות קטנות וגדלות ודפח"ח:
- Noach.12.1
עוד יש לומר והחיות רצוא ושוב, כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג, לכך האדם עולה ויורד בעבודת השם יתברך כדי שיהיה תענוג שהוא עיקר עבודת ה' כמו ששמעתי ממורי: (תוי"י תזריע דצ"ב ע"ב, שלח דקל"ט ע"ג).
- Noach.13.1
שמעתי ממורי זללה"ה ענין החיות רצוא ושוב וגו', כי כל דבר חושק ומתלהב לחזור לשרשו לידבק שם, לכך הנשמה תתלהב תמיד לדבק בשרשה למעלה על ידי חשק בתורה ובעבודת ה', ואם מתלהב תמיד היה בטל ממציאותו כמו קודם עולם התיקון, וזהו סוד קברות התאוה שכתב בספר ברית מנוחה כו', והוא סוד המבול ונפתחו ארובות השמים וכו', לכך תיקן השם יתברך שיעסוק לפעמים זמן מה בצרכי הגוף, אכילה ושתייה, ומעט להתעסק בצרכי פרנסתו, גם שיש לו מדת הסתפקות, ועל ידי ביטולו מעבודת ה' בזמנים אלו ינוח הנשמה, וכח השכלי יתחזק לחזור ולעסוק בעבודת השם יתברך, אחר כך, וזהו והחיות רצוא ושוב ודפח"ח, אך שאין זה לשונו כי הוספתי מעט: (צפנת פענח דל"ג ע"ב, פ"ה ע"ד, פ"ט ע"א)
- Noach.14.1
משל נאה שאמר מרן הקדוש הריב"ש טוב, כשאדם בא לחנות שיש בה כמה מיני מטעמים ומעדנים, מתחלה נותן לו בעל החנות לטעום מעט מכל מין, שידע מה לקנות, ואחר כך כשהוא טועם ורואה שהוא מתוק וטוב, ורוצה לטעום עוד, אומרים לו קנה לך בדמים כי בחנם אין נותנים כאן כלום, והנמשל הוא על האור שמרגיש האדם בתחילת החסידות שעל ידי טעם ואור זה יכול לכפות כל הרע ולהחזיר הכל לתכלית הטוב, ונותנין לו זה כדי שידע טעם עבודה, ויהיה נשאר בו רשימו כשמסתלקין ממנו בחינות אלו, שידע מה לחפש: (אוצר החיים נשא ד"ג ע"ד)
- Noach.15.1
עמוד התפלה טו. צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו', ריב"ש ע"ה אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה [שאדם מדבר בתורה ובתפלה] מצהיר, כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחד כך מתייחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה, ואחד כך מתייחדים ייחודים אמיתיים באלהות, וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור, וזהו תחתיים שניים ושלישיים וכו', דהיינו עולמות ונשמות ואלהות, תלת עלמין אית ליה וכו', (זוהר פ' שלח דקנ"ט ע"א) וצריך לשמוע בכל תבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור (זוהר פינחס דר"ל ע"א) מדברת והוא שושבינא לה, צהר, שתצא בבהירות, ולעשות נחת רוח ליוצרו, וצריך אמונה גדולה לזה, דהשכינה נקראת אמונת אמן (זוהר ויקרא דט"ז ע"ב) ובלא אמונה נקרא ח"ו (משלי ט״ז:כ״ח) נרגן מפריד אלוף, ואל אמה תכלנה מלמעלה, היינו אמא, או יש לומר אחר שיצא התבה מפיו אין צריך לזכור אותה להלן, והענין שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש, וזהו תכלנה מלמעלה, ובמה אתה יכול לעשות כן, בא אתה וכל ביתך אל התבה היינו בכל גופך וכחותיך תבא אל התבה: (צוואת הריב"ש ד"ח ע"ב, ובס' אור התורה).
- Noach.16.1
בתפלה צריך לשום כל כחו בהדיבורים, וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפים ומתחברים זה עם זה, וזהו תענוג גדול, דמה אם בגשמייות הוא תענוג, מכל שכן ברוחנייות, וזהו עולם היצירה, ואחר כך יבא לאותיות המחשבה ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בא לעולם הבריאה, ואחד כך הוא בא למדת אין שנתבטל אצלו כל כחותיו הגשמיים, וזהו עולם האצילות מדת חכמה: (כש"ט ח"ב די"ז ע"ב, וק"א ד"ז ע"ד סוד"ה אורייתא, ועיין לקמן פ' שמיני אות ו').
- Noach.17.1
צהר תעשה לתבה וגו'. האיר אדוני אבי זקיני [הבעל שם טוב] נ"ע, תבה מרומז על מלה, שהוא נקרא תיבה, וזהו מה שאמר צוהר תעשה לתבה, ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התבה היוצא מפיך וכו', תחתים שנים ושלישים תעשה, יש לומר כאן מרומז מה ששמעתי מן אא"ז נ"ע כי בכל דיבור ודיבור יש עולמות נשמות ואלהות, וזהו שמרמז כאן אצל התבה, ותיבה הוא פירוש דיבור וזהו תחתיים היינו עולמות שהוא מדרגה תחתונה, שניים הוא לשון משנה אותיות נשמה, והיינו נשמות, ושלישים היינו אלהות, על שם הכתוב (בפ' בשלח) ושלישים על כלו, שהוא על ידי שהוא מושל ומנהיג את הכל, וכל אלה, תעשיה, היינו התבה והדיבור שתוציא מפיך יהיה בכוונה זו, ובאמונה שלימה, שיש בכל דיבור תחתיים שניים ושלישים, והם עולמות ונשמות ואלהות כנ"ל, והבן: (דגל מחנה אפרים נח, ובפ' שלח).
- Noach.18.1
אמר ר"י בעל שם טוב ע"ה, צוהר תעשה לתבה, שיהא מנהיר התיבה, ואל אמה תכלנה מלמעלה, פירוש שנותן מזון להשכינה ממדרגות שלמעלה: (אור האמת דף א' ע"א)
- Noach.19.1
שמעתי בשם הבעל שם טוב זללה"ה שפירש, צוהר תעשה לתבה, לעשות צוהר מן התבה של תורה ותפלה, לראות ולהסתכל עמה מראש העולם ועד סופו: (אור המאיר פ' בשלח)
- Noach.20.1
הבעל שם טוב זי"ע פירש, צוהר תעשה לתבה, צוהר לשון אורה, ותיבה לשון דיבור, פירוש כשאיש ישראל רוצה לדבר דיבור צריך לראות שהמחשבה תאיר בהדיבור בתחלה, כי מחשבה אותיות חשב מה: (תולדות יצחק פ' נח)
- Noach.21.1
אמר אדוני אבי זקיני זלה"ה בסוד תחתיים שניים ושלישים וכו', ובפירוש אמר לבקש מהאותיות היינו מסוד אור האלהות אשר בתוכם ולבקש משם וכו': (דגל מחנה אפרים פ' יתרו)
- Noach.22.1
לבקש מן האותיות ממש, וכמו ששמעתי פירושו מן אדוני אבי זקיני זללה"ה, פירוש מן סוד אלוה שבהם שיעזור להם לדבר האותיות בכוונת אמת לשמה, ועל ידי זה נמתקין כל הדינין בשרשן: (דגל מחנה אפרים פ' בשלח)
- Noach.23.1
שמעתי מאדוני אבי זקני זללה"ה כי האותיות בלי פירוש: (דגל מחנה אפרים פ' עקב)
- Noach.24.1
שמעתי כי כל תיבה נכלל מכל העולם וכו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף דנ"ה ע"א)
- Noach.25.1
דע כי כל תיבה הוא קומה שלימה, וצריך להיות כל כחו בה, כי אם לאו, תהיה כמו מחוסר אבר: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"ב)
- Noach.26.1
המכוון בתפלתו בכל הכוונות הידועות לו, אינו מכוון רק אותן הידועות לו, אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדול, נכלל בכל התיבה כל הכוונות מעצמן ומאליהן, שכל אות ואות הוא עולם שלם, וכשאמר התיבה בהתקשרות גדול, בוודאי מתעוררין אותן העולמות בעליונים, ועושה פעולות גדולות בזה, לכן יראה אדם להתפלל בהתקשרות ובהתלהבות גדולה, ובוודאי יעשה בזה פעולות גדולות בעולמות העליונים, כי כל אות מעורר למעלה: (צואת הריב"ש די"ד ע"ב, לקוטים יקרים די"ז ע"ד).
- Noach.27.1
גם אם תפלתו תהיה זכה וברורה, בוודאי מן ההבל הקדוש היוצא מפיו יתדבק ויתחבר עם ההבל העליון הדבק אליו ונכנס אליו בתמידות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבתי פי"ד) על פסוק (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה שהאדם נושב, ויוצא ההבל ממנו מתתא לעילא, וחוזרת אליו מעילא לתתא, ובוודאי בנקל יוכל להתחבר חלק אלהות אשר בתוך האדם אל שרשו: (ליקוטים יקרים די"ב ע"א)
- Noach.28.1
הנשמה אמרה להרב, שמה שזכה שנתגלו אליו הדברים העליונים לא מפני שלמד הרבה בש"ס ובפוסקים הרבה, רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה, ומשם זכה למעלה עליונה: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"ב)
- Noach.29.1
הבעל שם טוב גילה שאף על פי שאדם מתפלל בדביקות גדול ואהבה ויראה כראוי, מכל מקום יזהר שיהיה לו הכנעה לפני השם יתברך כראוי גם כן, כי פעם אחד התפלל עם תלמידיו בדבקות גדול ולא היה להם הכנעה והיה קטרוג גדול מלמעלה, רק אחד היה מתפלל בהכנעה וניצולו על ידי זה: (דרכי צדק אות ה)
- Noach.30.1
ריב"ש אמר אדם שהוא קורא בתורה, ורואה האורות של האותיות שבתורה, אף על פי שאינו מבין הטעמים כראוי, כיון שהוא קורא באהבה גדולה ובהתלהבות, אין השם יתברך מדקדק עמו אף שאין אומרם כראוי, משל לתינוק שאביו אוהבו מאוד ומבקש דבר מאביו, אף על פי שהוא מגמגם ואינו אומר כראוי, אביו נהנה מאוד, לכן כשאדם אומר דברי תורה באהבה, השם יתברך אוהבו מאוד ואין מדקדק אחריו אם אומרם כראוי, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (במדרש שיר השירים פרשה ב') ודגלו עלי אהבה אל תקרי ודגלו אלא ודילוגו עלי אהבה: (ליקוטים יקרים דף א', ועיין לקמן פ' ואתחנן אות כ"ב)
- Noach.31.1
צריך האדם לשמור פיו ולשונו מכל דיבור, ואפילו דבר הרשות החמירו רבותינו ז"ל קודם התפלה כמו שאלת שלום, (ברכות די"ד ע"א) אף זה פוגם קודם התפלה, כי ידוע שהעולם נברא על ידי מחשבה ודיבור ומעשה, וראשית הכל הוא המחשבה, והדיבור הוא ענף המחשבה, והמעשה הוא ענף הדיבור, וכמו כן האדם בקומו משינתו, שהוא נעשה בריה חדשה כמו שאמר הכתוב (איכה ג') חדשים לבקרים, אם ידבר תחלה דבריו דברי הרשות, ופשיטא דברים אשר לא כן, אף אם יתפלל ויעסוק בתורה אחר כך, הכל מסתעפין ונמשכין אחר הדיבור הראשון, כי כמו שהדיבור הוא ענף המחשבה וטפלה אליו, כן הדיבור השני אל הראשון, כמו שכתוב בזוהר (פ' קדושים דפ"ג ע"א) ובכתבי האר"י ז"ל בענין כיבוד אח הגדול מפני שאח הבכור נוטל חלק העקריי ושאר אחיו הם המסתעפים ממנו וענפים אליו, כן הוא כאן, ולכן יזהר האדם שיקדש ויטהר דיבורו הראשון, ויזדכך מחשבתו הראשונה שתהיה דבוקה בקדושה, כדי שימשוך אליה כל שאר הדבורים שאחריה. ואחר כך כשיעמוד בתפלה מתוך שמחה של מצוה, כמו שקידש דיבורו ומחשבתו כנ"ל, בוודאי יענה בתפלתו: (כתר שם טוב ד"כ ע"ב, לקוטים יקרים די"ב ע"א)
- Noach.32.1
כל מה שרואה יזכור בהקדוש ברוך הוא, אם אהבה, יזכור אהבת השם יתברך, ואם יראה, יזכור יראת השם יתברך כידוע בכמה מקומות, ואפילו כשהולך לבית הכסא יחשוב הלא אני מפריד רע מטוב, והטוב ישאר לעבודתו ית"ש וזהו יחודים: (צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב ע"ש)
- Noach.33.1
צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו (תהלים פ"ה) רצה לומד דרך מוסר, כי יש בני אדם שהולכים לדבר מצוה להתפלל או כיוצא, ובאמצע הדרך עומדין לדבר עם בני אדם, אף שעושה אחר כך המצוה מכל מקום עבירה הוא בידו שלא הלך בזריזות והעונש שלו לאחר פטירתו הוא גם כן מדה כנגד מדה, לפי הידוע מכמה ספרים, שמעבירים אותו על הנהר על מעבר קצר מאוד, וזה נחשב לו יסורים קשים מאוד, כי יש לו פחד ורעדה והוא צריך לרוץ מהרה מאוד, כי זהו פעולה כשהמעבר צר, לעבור מהרה, והנה באמצע הדרך והמעבר שולח לו הקדוש ברוך הוא את המלאך לעכבו, והוא אותו המלאך שנברא מאותה מצוה והיה לו לאותו מלאך צער, כי במחשבתו שחישב בביתו לילך לדבר מצוה נברא נשמה למלאך, ובעשיית המצוה נברא הגוף, ובשביל ששהה לברוא אותו הגוף מחמת שעמד לדבר עם בני אדם, על כן בא זה המלאך גם כן באמצע המעבר לעכבו, כדי שלא יוכל לרוץ ויצטער מהפחד, וזהו צדק לפניו יהלך וכו', לפי פשוטו כל המצוות הולכים לפני האדם אחר פטירתו, אך שיראה בשעת הליכתו שהולך לדבר מצוה או לבית הכנסת להתפלל שילך בזריזות ולא בעצלות, כדי שישם לדרך פעמיו ואל יעכבהו במעבר הנהר: (צוואת הריב"ש די"ד ע"א)
- Noach.34.1
ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהילים ס״ב:י״ג), הקושיא ידוע, ונראה על פי מה שסיפר הבעל שם טוב הקדוש שפעם אחת היה קטרוג גדול ביום הכפורים, כי השטן אמר שאינו מדבר כלל מאנשי רשע, כי אם מאנשים היראים ושלימים, ההולכים בכל יום להתפלל במנין בבית הכנסת, אשר בעת הליכתם להתפלל רואין עגלה עצים, ועומדין על המקח לקנות העצים ועל ידי סך קטן שמוזיל להם המוכר הם מתאחרים ובאים לבית הכנסת אחר ברכו וקדושה, וכל המלאכים מליצי יושר לא היה להם מליצה על זה, והשיב הבעל שם טוב מליצה ישרה, אמת שקודם שעושים המצוה בקל להפסיד המצוה על ידי סך קטן, אבל לאחר שכבר עשו המצוה, גם אם יתנו לו הון רב לא ימכרנה אף מי שהוא קל הדעת, ועל ידי מליצה זו נמתקו הדינים, וזהו הכוונה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו היינו כמו שחביבה עליו המצוה אחר עשייתה ולא כקודם עשייתה: (דגל מחנה ראובן אות נ"ט)
- Noach.35.1
שמעתי ממורי ז"ל כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה, כדי שיהיו לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה על כל פנים, או בדבקות, והוא על ידי מזמורים או תורה שיתעסק תחלה ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך דברי תורה, שיש לו מוחין, ויש שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפלה לא יהיו לו מוחין לתפלה, וזהו שאמרו (מנחות דף ק"י) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים שיהיו לו מוחין בתפלה לכך הם שוים, וסרה קושיית הט"ז [או"ח סי' א' סק"ג] ודפח"ח: (תוי"י תזריע דצ"ב ע"א).
- Noach.36.1
לא יאמר הרבה תהלים קודם התפלה, שלא יחליש גופו, ולא יוכל אחר כך לומר העיקר, היינו חובת היום, דהיינו זמירות וקריאת שמע ותפלה, בדבקות גדול, מחמת שהפסיד כחו קודם התפלה בשאר דברים, רק תחלה יאמר העיקר בדבקות, ואם יתן לו השם יתברך עוד כח יאמר תהלים ושיר השירים בדבקות, וכן ביום הכיפורים קודם נעילה יאמר מחזור בקטנות כדי שיוכל אחר כך להתפלל בדבקות: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"ב).
- Noach.37.1
אמרו רבותינו ז"ל (פסחים דקי"ז ע"א, זוהר נח דס"ז ע"א) כל מקום שנאמר מזמור לדוד היה מנגן ואחר כך שרתה עליו שכינה, מזמור להביא רוח הקודש לדוד, וכל שנאמר בו לדוד מזמור שרתה עליו שכינה ורוח הקודש ואחר כך אמר שירה, והנה באמירתנו ספר תהלים יש לנו ליבוש ולהכלם, דאימתי רוח הקודש שורה עלינו קודם האמירה או אחר כך, על כן יראה לומר בקדושה ובטהרה, באימה וביראה: (כתר שם טוב ח"ב ד"ד ע"ד)
- Noach.38.1
בשם הבעל שם טוב. שציוה לאנשיו, שקודם כל תפילה ילמדו מאמר זוהר: (לקוטי תורה הדרכה זיי"ן).
- Noach.39.1
יזהר להיות התפלה בין בקיץ בין בחורף קודם הנץ החמה, דהיינו, יהיה רוב התפלה עד קרוב לקריאת שמע, קודם הנץ, והחילוק בין קודם הנץ לאחר הנץ כרחוק מזרח ממערב, כי אז עדיין יכולין לבטל [הדינין בנקל] וסימנך (תהילים י״ט:ו׳). והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור וכו' ואין נסתר מחמתו, אל תקרי מחמתו אלא מחימתו, כלומר כשכבר השמש יצא על הארץ אזי אין נסתר מהדינים הבאים ממלאכי חמה, על כן אל יהא דבר זה קטן בעיניך, כי גדול הוא, ובעל שם ז"ל היה מדקדק גדול על זה, ולפעמים כשהיה עת שלא היה לו מנין היה מתפלל ביחיד: (צוואת הריב"ש ד"ג ע"א)
- Noach.40.1
בשם רבינו הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, טעם למה אסור להקדים תפלתו לתפלת ציבור כדאיתא בגמרא (ברכות דכ"ת ע"ב) ובשלחן ערוך (אורח חיים סי' צ' ס"י) שהוא קודם רצון והסכמת האברים: (קול אריה פ' תולדות)
- Noach.41.1
יחשוב קודם התפלה שהוא מוכן למות באותה התפלה, מחמת גודל הכוונה, ויש מכוונים כל כך עד שפעמים בטבע היה יכול למות, בשנים או בשלשה תיבות שאומר לפניו יתברך שמו, וכשיחשוב כך, יאמר בלבו למה לי איזה פנייה וגאוה, באותה תפלה, כיון שבדעתו אפילו למות אחר שנים או שלשה תיבות, ובאמת הוא חסד גדול מהשם יתברך, שנותן לו כח ומשלים התפלה והוא חי: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"ב ודף זיי"ן ע"א)
- Noach.42.1
זה חסד גדול מהשם יתברך שאדם חי אחד התפלה, שלפי דרך הטבע היה לו למות מחמת שמפסיד כחו, כי נתן כחו בהתפלה, כל כך, מכח הכוונה הגדולה שהוא מכוון: (בריש לקוטים יקרים, צוואת הריב"ש ד"ד ע"ב)
- Noach.43.1
בשם הבעל שם טוב ז"ל, שאמר שנס גדול הוא כשאדם חי אחר התפלה, שלא יצאה נשמתו מגודל הדבקות: (שפתי צדיקים פ' בשלח)
- Noach.44.1
המדבר בלא מחשבה הוא כמו מוציא ז"ל רחמנא ליצלן, כי המחשבה אצל האדם הוא שיעור קומה שלימה והראיה לזה כי כשאדם מחשב בדבר אחד בעת הזווג מוליד בן תמורה (נדרים ד"כ ע"ב) וגם כשאין מחשב כלום מענין הזווג אינו יכול לזווג, והמחשבה הוא החכמה, והדיבור הוא ההולדה, כי גם במחשבה יש אותיות, כי מחשב באותיות, וכשאדם אינו מחשב במה שהוא מדבר אזי הוא כמוציא ז"ל, שהדיבור הוא חיות שלו: (ליקוטים יקרים ד"ד ע"ב)
- Noach.45.1
כשאדם במדרגה קטנה, אז טוב יותר להתפלל מתוך הסידור, שמכח שרואה האותיות, מתפלל יותר בכוונה, אבל כשהוא דבוק בעולם העליון, אז יותר טוב לסגור עיניו, כדי שלא יבטל אותו הראייה מלהיות דבוק בעולם העליון: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"ב)
- Noach.46.1
החכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל אם הזמן גורם שיוכל לכוון בסוד הפנימי ולהתענג כנ"ל מוטב, ואם רואה שהוא בסוד הקטנות ואינו יכול לכוון, שמתגברין עליו מחשבות זרות, אזי יתפלל כתינוק בן יומו מתוך הכתב, כאשר העיד מורי על עצמו שהיה בארץ אחרת זמן מה בבחינה זו, שנסתלק ממנו הנ"ל והיה מדבק עצמו אל האותיות וכו', ואמר כאשר מתפלל מתוך הכתב ומדבק עצמו אל האותיות אזי מעלה בחינת עשייה, כי תבת כתב הוא ר"ת כתר של מלכות שהוא ת על ידי בינה, וכך ציוה לאיש פרטי שיעשה כך עד שחזר למדרגתו העליונה וכו' ודפח"ח: (כתונת פסים בלק דמ"ג ע"ג)
- Noach.47.1
צריך לילך ממדרגה למדרגה בתפלה שלא יפסיד כל כחו בתחלת התפלה רק יתחיל במתון, ובאמצע התפלה ידבק בדבקות גדול, אז יהיה יכול לומר אפילו במרוצה התבות של התפלה, אף על פי שבתחלת התפלה אינו יכול להתפלל בדבקות מכל מקום יאמר התבות בכוונה גדולה, ויחזק את עצמו מעט מעט עד שיעזור לו השם יתברך להתפלל בדבקות גדול: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"א)
- Noach.48.1
וכן כשנפל ממדרגתו באותה התפלה, יאמר התבה בכוונה קטנה כפי שיכול, ואחר כך יחזק עצמו לחזור למדרגתו אפילו כמה פעמים במדרגה אחת, ומתחלה ידבק בגוף של התבה ואחר כך יתן בתבה הנשמה, וצריך לעורר עצמו בתחלה בגוף שלו בכל כחו, כדי שתאיר בו כח הנשמה כדאיתא בזוהר (פ' שלח דקס"ח ע"א) אעא דלא דליק יבטש בו וינהר ואחר כך יכול לעבוד במחשבה לבד בלי תנועת הגוף: (צוואת הריב"ש ד"ז ע"א).
- Noach.49.1
ואי אפשר להתפלל בכוונה כי אם על ידי חיזוק, וצריך לבקש מהשם יתברך סיוע ועזר: (צוואת הריב"ש ד"ז ע"א).
- Noach.50.1
יחשוב שטוב לו שהשם יתברך יעזור לו שיכוון כמו חצי תפלה או רובו בכוונה גמורה, ולבסוף כשיחליש ושיבטל הדבקות מה לעשות לו, יתפלל כפי יכלתו בכוונה קטנה עד סוף עלינו: (צוואת הריב"ש ד"ז ע"א).
- Noach.51.1
פעמים מתפלל בקטנות ואחר כך ברגע אחד מאיר אור נשמתו ועולה לעולם העליון כמו אדם העולה בסולם כמו שכתוב (תהילים מ״ג:ג׳) שלח אורך ואמתך המה ינחוני דהיינו אור העליון: (לקוטים יקרים ד"ג ע"ד)
- Noach.52.1
פעמים אין אדם עובד רק בקטנות, היינו שאינו נכנס בעולמות עליונים כלל, רק שמחשב שמלא כל הארץ כבודו, והוא קרוב אצלו, והוא באותו שעה כמו קטן, שאין שכלו גדול רק מעט, ומכל מקום אף שהוא עובד בקטנות עובד בדבקות גדול: (צוואת הריב"ש ד"ז ע"ב)
← Previous · Next → — showing 301–400 of 1,715
Sefer Baal Shem Tov. Lodz, 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001944944 Licence: Public Domain. Source.