Ba'al Shem Tov
- Bereshit.62.1
שמעתי ממורי כי על ידי האמונה מעלה רגלי המלכות אשר רגליה יורדות מות, ומקשרה עם סמכי קשוט דזעיר אנפין וכו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף דנ"ו ע"א).
- Bereshit.63.1
ביאר מורי זלה"ה כי בחינת האמונה הוא סוד תרין ירכי קשוט דזעיר אנפין ועל ידי האמונה מעלה המלכות אשר רגליה יורדות מות אל ירכי קשוט דזעיר אנפין וכו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף דקט"ז סוף ע"א).
- Bereshit.64.1
שמעתי ממורי שיש בשכל אדם עשר ספירות כי אבא ואמא הם המולידים, דבר שנתחדש בתורה נקרא אבא ואמא, ובתחלה נקרא חסד כשנתחדש הדבר, שמתפשט לאין תכלית, שהוא בחינת חסד כנודע, ואחר כך צריך בחינת גבורה סוד הצמצום שיוכל לתפוס לאמרו בפני אחרים, והכל על ידי קו אמצעי וכו', ואחר כך צריך האמונה, כמו שאמרו בש"ס (מכות דכ"ד ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, ובחינת האמונה הם תרי ירכי קשוט נצח והוד, ואחר כך התענוג שיש לו במה שחידש נקרא יסוד שהוא אבר התענוג, ונתגלה על ידי הדיבור שהוא מלכות ודפח"ח: (בפ"י די"ז ע"א).
- Bereshit.65.1
ולהלביש דבר זה מהו באדם חסדים וגבורות שמעתי מהמנוח מו"ה נח מראשקוב שיחשוב האדם גריעותו וחסרונו, ושפלותו נקרא גבורות, וההיפך גודל מעלת חסדי השם יתברך עם האדם נקרא חסדים וכו' ודפח"ח: (כתר שם טוב ח"ב דכ"ג ע"ב מפורש בשם הבעש"ט, ובתוי"י וישב דל"ג ע"א הוא כמו שהעתקתי, וכ"ה שם בפ' ויחי דל"ט ע"ב בהגה)
- Bereshit.66.1
שמעתי ממורי זלה"ה איך יש באדם בחינת התלבשות זה בזה כמו בעולמות העליונים המלבישין זה את זה כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, וביאר כי אם ידבר איש אחד דברים טובים על חבירו בפני השררה וכיוצא בזה, אז נהנה ממנו כאילו מלבישו וכו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף תולדות פן ג' דמ"ה ע"ד).
- Bereshit.67.1
שמעתי ממורי ענין קטנות וגדלות שיש בספירות העליונות למעלה כך הענין למטה בכל דבר [הן באדם עצמו] הן בבגדים, והוא שלפעמים עושה מלאכת הבגד מקולקלין, להצר לאדם, והוא בסוד קטנות וכו', והתקנה שיעשה פדיון או שיתן בגד הישן לעניים, או שיתן לפי ערך שיווי הבגד לצדקה ודפח"ח: (תוי"י תזריע דצ"ג ע"ב).
- Bereshit.68.1
בסוד הקטנות שאין עבודת הש"י מאהבה ומיראה רק על דרך ההכרח וטורח רב, בלי תענוג, שנקרא ימי קטנות, כאשר שמעתי זה ממורי וכתבתי במקום אחר יעו"ש: (כתונת פסים די"א ע"ב).
- Bereshit.69.1
להבין מהו קטנות ומהו גדלות, דרך משל, כשאדם יושב ללמוד תורה שלא בהבנה, הוא בקטנות שאין שכלו שלם, אבל כשהוא לומד בהבנה ובהתלהבות, אז הוא במדרגות גדלות, שמקושר במדרגות עליונות, וכן בתפלה, ובכל מצוה ומצוה שעושה האדם יש קטנות וגדלות: (צוואות הריב"ש דט"ז ע"ב, ליקוטים יקרים ד"ד ע"ב).
- Bereshit.70.1
במדרש (רבתי פרשה ת') ר"י פתח אחור וקדם צרתני כו', שמעתי ממורי ביאור פסוק (תהילים קל״ט:ה׳) אחוד וקדם צרתני ותשת עלי כפיך, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, י"ד) וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות, וכאשר יתן דעתו לידע שהוא בקטנות, על ידי דעת זה נמתק הדינין בשרשן, כי ה' גבורות מנצפ"ך בדעת ז"א וכו' ודפח"ח: (תוי"י תקת דקנ"ז ע"ד).
- Bereshit.71.1
כתבתי במקום אחר [שיש] ג' סוגים בענין עבודת הש"י כי החיות רצוא ושוב, וביאר מורי זלה"ה אחור וקדם צרתני שיקשור ימי הקטנות עם ימי הגדלות כשיזכה וכו', אמנם כל זה כשיזכה לימי הגדלות וכו', ויש בחינות אחור וקדם צרתני בכללות העולם אנשי החומר עם אנשי הצורה, עיין מזה במקום אחר, ויש בחינה ב' שביאר מורי זלה"ה אם נותן דעתו להבין שהוא בימי הקטנות אז על ידי דעת זה ששם מנצפ"ך ממתיק הדין בשרשו לתקן עולמות תחתונים וכו', עוד יש סוג ג' שאינו יודע שהוא בימי הקטנות, וכמו שביאר מורי זלה"ה גם כן ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' יעו"ש: (צפנת פענח ריש שמות, ופ' בא דל"ת ע"א).
- Bereshit.72.1
החיות רצוא ושוב מטעם הנהגת הספירות, שיש קטנות ראשון וקטנות שני וגדלות ראשון וגדלות שני, ובאדם נקרא גם כן כך, כמו בעולם שנה נפש, ותקנה לזה שמעתי ממורי ביאור פסוק אחור וקדם צרתני כי בקטנות נקרא אחור ובגדלות נקרא קדם, ונקשר מדרגת אחור אל הקדם, כשיבא אל הגדלות, יחד שניהם עולין יפה, ועין במקום אחר ודפח"ח, בחינה ב' כי כל זה אם ירצה לבא למדריגתו הגדולה אז נקשר כאמור, אמנם בינו לבינו שיש כמה אנשים שנשארו בבחינת הקטנות, וכאשר שמעתי זה, ממורי, לכך עצה היעוצה כאשר שמעתי ממורי גם כן זה אם יודע שהוא במדרגת הקטנות, ונותן הדעת להעלות מדרגה זו, שהוא גם כן במדות עליונות, אז נמתק על ידי מנצפ"ך וטוב לו וכו', הרי בחינה ב', אמנם יש עוד בחינה שלישית, שנופל בגדר השכחה, ואינו יודע לייחד ולהעלות מדרגה זו וכמ"ש ביאור (בפ' ויצא) ואנכי לא ידעתי, שאם ידעתי לא ישנתי וכו' ר"ל שאם ידע לייחד מדה זו לא היה נקרא שינה, וכמו ששמעתי ממורי זלה"ה גם כן ואנכי הסתר אסתיר (בפ' וילך) ר"ל שאסתיר ממנו ולא ידע שהוא בהסתרת פנים וכו' ודפח"ח: (כתונת פסים דל"ה ע"א).
- Bereshit.73.1
יקח תענוג בטהור מן תענוג הטמא ונעשה כסא זה לזה, כי יש ש"ב ופ"ר דינים והם כשאדם בימי קטנות בענין תורתו ועבודתו יתברך שמו, ואחר כך כשבא ימי הגדלות, שהוא התענוג בתורתו ועבודתו יתברך שמו, שנמשך יתרון האור מכח זמן החושך כמו ששמעתי זה ממורי זלה"ה וכתבתי במקום אחר, ואז נמתק מן ש"ך שכ"ה ומן פ"ר פר"ה על ידי ה"א אחרונה שנתחברה לשם ידו"ד, ואז תואר פר"ה מכפרת ומקנחת גם ימי הקטנות שנעשה כסא אל הגדלות, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה שזה סוד אחור וקדם צרתני וכתבתי זה במקום אחר: (צפנת פענח ד"ב ע"ב).
- Bereshit.74.1
שמעתי ממורי בסוד אחור וקדם צרתני, כשהוא בסוד אחור, אחר כך כשחוזר ועולה למדרגה הנקרא קדם, מעלה גם אותן המדרגות הנקרא אחור, וזהו אחור וקדם צרתני ודפח"ח: (תוי"י ר"פ שמות דמ"א ע"ב).
- Bereshit.75.1
שמעתי ממורי אחור וקדם צרתני, לקשר מדרגה תחתונה שהיה בה בבחינת אחור, ואחר שעלה בסוד קדם יקשר גם המדרגה שהיה בו תחלה להעלות עמו וזהו שאמר אחור וקדם צרתני והבן ודפח"ח: (תוי"י שופטים דקצ"ד ע"ב).
- Bereshit.76.1
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, שמעתי ממורי זלה"ה בשם רבינו סעדיה גאון, כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה לשבר מדות רעות שלו הטבעיות וכו': (צפנת פענת דכ"ז ע"ב).
- Bereshit.77.1
ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'. ענין פריה ורביה בלימוד תורה מבואר בפ' ואתחנן אות ס"א ע"ש:
- Bereshit.78.1
וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וגו'. יש לתמוה מה שכתוב בתורה והנה טוב מאוד וכתיב כמה פעמים כי טוב במעשה בראשית, ובמשנה תורה כתיב (בפ' נצבים) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, מהיכן בא הרע, אבל אין לפרש כמו שאנו אומרים רע ממש, אלא הרע הוא גם כן טוב רק שהוא מדרגה תחתונה מטוב הגמור, וזה רמוז בזוהר (עיין זוהר בראשית דמ"ט ע"ב) מלעיל ומלרע, וזהו כשפועלים טוב אז הרע גם כן נעשה טוב, אבל כשח"ו חוטאים אז נעשה רע ממש, למשל המטאטא שמכבדין בו הבית הוא עשוי לפנות את הבית, והוא טוב קצת, אבל הוא במדרגה תחתונה, ועל כל פנים טוב הוא, וכשצריך להכות בו את התינוק כשהוא חוטא, אז המכבד ההוא נעשה רע גמור, ומכין בו את התינוק: (צוואות הריב"ש דט"ז ע"ב, וכ"ה בס' אור תורה)
- Bereshit.79.1
במדרש רבתי (פרשה ט' סי' ה') בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאוד והנה טוב מות, בש"ס (כתובות דק"ג ע"ב) מת בערב שבת סימן יפה לו, והקשה מורי הא כוונת הש"ס להשמיענו איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר, מה שאין כן בענין זה שימות בערב שבת, שאין זה בידו לעשות, וביאר שהוא מוסר גדול, שימות בערב שבת ר"ל לפנות את עצמו מכל עסקי העולם הזה כאילו מת, כדי לעשות הכנה לשבת, ובזה ניצל מחיבוט הקבר ישמע חכם ויוסיף לקח, ודפח"ח: (תוי"י בסופו דר"ח ע"ד).
- Bereshit.80.1
ביאר מרן הריב"ש טוב בענין מת בערב שבת ניצול מחיבוט הקבר, אף על פי שהוא באמת כך הקשה מודי הא בודאי כוונת הש"ס להשמיענו איך להנצל מחיבוט הקבר, דאם לא כן מה קמשמע לן, והרי זה אין בידו שימות בערב שבת, וביאר שהוא מוסד גדול שימית עצמו בעולם הזה שהוא ערב שבת כידוע (עי' בגמרא עבו"ז ד"ג ע"א מי שטרח בערב שבת כו') ויסבול בזיונות וירידות ודוחק ויסורין באהבה, כדי לעשות הכנה לשבת, ובזה ניצול מחיבוט הקבר, ואסתלקו בחייהם מן עלמא ואתתקן בעפרא, ונפשי כעפר לכל תהיה, ומית בחיי עלמא עולם הזה, שהמית עצמו על התורה ועל העבודה, ואחד כך בתר דאישתלים זימניה מית וודאי, דא הוא שבחא משאר מתי עלמא, ואי תימא איתדן בההוא עלמא, לא, דכתיב (נחום א׳:ט׳) לא תקום פעמיים, כיון שסבל עונש ויסורין בעולם הזה, דהא קביל עונשיה, ובוודאי לזה שמת בערב שבת, והמית עצמו על התורה לשמה ודאי אתריה אתתקן בשבחא יתיר וכו': (זוהר חי על זוה"ק חקת דקפ"ב).
- Bereshit.81.1
במדרש דבתי (פרשה ט) והנה טוב מאוד זה גיהנם כו', וכל מי שאינו מסגל במצוות ומעשים טובים הרי גיהנם, עכ"ל איתא בש"ס (נדרים ד"ת ע"ב) עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה צדיקים וכו', ושמעתי כי לעתיד לא יהיה גיהנם, רק מכניסין הרשעים לגן עדן, וזה לו לגיהנם יחשב, ששומע שם מתפללין בשמחה וריקוד ולומדים בהתמדה, וזה לו לצער יחשב שלא היה מורגל בזה, אם כן בזה עצמו שהצדיקים מתעדנין בה הרשעים נדונין: (צפנת פענח סו"פ בשלח דנ"ט ע"ד).
- Bereshit.82.1
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו'. סוד השבת, ובזוהר (יתרו דפ"ח ע"ב) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא, ואמרו רבותינו ז"ל (הובא ברש"י) בא שבת בא מנוחה, פי' כי הקב"ה נקרא מנוחה שאין שייך בו תנועה, כי תנועה לא שייך כי אם בדבר שהוא בזמן ובמקום אבל הקב"ה הוא אין סוף ואינו נעתק ממקום למקום וגם אינו בגדר זמן, וענין השבת הוא שמתגלה השורש והענפים חושקים אליו, פי' שיום השבת הוא יום קדוש שמאיר ומתגלה בהירות מקדוש, שהוא הש"י, קדוש הקדושים, ומאיר על הברואים, פי' כי ענין רוחניות של הכל הוא מה שנאצל במחשבה הקדומה, וזה חיות של הכל, ואחר כך, כשנברא הכל בפועל על ידי השתלשלות, אף על פי כן אותו הרוחניות נשאר למעלה נעלם בשרשו, והחיות שבברואים היה קטן מאוד, שנצמצם לשיוכל להתלבש בגופניות, ואחר שנגמר הכל ביום ו', אילו היה העולם נשאר בזה הבריאה לא היה יכול להתקיים, לזאת אחר גמר כל מעשי בראשית, הבהיק השם יתברך בהירות מבריאה הנעלמת, דהיינו ממה שהיו הברואים במחשבתו הויה רוחניות מאוד, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו בכל מעשה בראשית, והעיקר בהאדם, שהוא מבחר הברואים, הבהיק השם יתברך אליו בהירות משרשו הנעלם שבמחשבת השם יתברך ב"ה.
- Bereshit.82.2
וזהו ענין מה היה העולם מנוחה, ר"ל השם יתברך נקרא מנוחה כנ"ל, בא שבת בא מנוחה, היינו בהירות הוייתם של הברואים, הנעלמת, שהוא מעצמותו יתברך שמו, ואז נתמלאו חשק ורצון אליו, כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו, ואחר כך כשרואה את אביו, מחמת חשקו אליו משליך הכל ומתדבק בו, ורץ אליו, מחמת שהוא נתח מנתחיו, כן כביכול כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים, אז מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה, וזהו רצונו שמקווה מהם, וזה סיבת קיומם, וזהו ענין השבת, שהוא השבה אל השורש, ר"ל שהשורש מאיר על הענפים, והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו והוא אחדות השם יתברך.
- Bereshit.82.3
וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (תרומה דקל"ה ע"א) רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו' דהא אתאחדת כורסייא יקירא בדזא דאחד, פי' כי הברואים נקראים בכללות, כסא להשם יתברך, כמו שכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והברואים הם רבים מצד חיצוניותם, אבל מצד פנימיותם הם אחד, ואימתי הם אחד, כשהם דבוקים, וחשקם למחשבה אחת לדביקות השם יתברך, נמצא כל מגמת חפצם רצון אחד וחשק אחד ולהתדבק כאחד, והדביקות בזה הוא המאחדת ומקשרת השם יתברך עם הברואים, לשיתקיימו על ידי השם יתברך שהוא אחד, וזהו ההתקשרות נקרא ברית, ולזה נקרא השבת (בפ' תשא) ברית עולם, שאז הוא זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ר"ל קוב"ה נקרא אלהות הנעלם מהברואים, ושכינתיה הוא אלהות השוכן בתחתונים, והתקשרות שניהם הוא ביום השבת, וכבר ידעת שתמיד כמו שהיה בפעם הראשון כך מתעורר באותו זמן תמיד, ובפרט בענין יום השבת מוכרח להיות כן תמיד, כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל יום ויום נברא יום אחד, ונבראים הברואים בכל יום מדומם צומח חי ומדבר, עד בוא יום השבת, ומתעורר השם יתברך כביכול ליתן להם חיות כמו שהיה בעת הבריאה: (כתר שם טוב ח"ב ד"כ ע"א וע"ב, וספר ליקוטים יקרים דכ"ט ע"א).
- Bereshit.83.1
וזהו גם כן ענין שאנו אומרים בשבת הפורש סוכת שלום (זוהר פינחס דרנ"ו ע"א) והפירוש הוא כי סוכה הוא מענין סוכה ברוח הקודש, ולשון צופה, שהוא ענין הבהירות המתגלה, כדי שעל ידי זה ישתוקקו הנשמות אליו יתברך שמו, ועיני כל אליו יצפו, ושלום, הוא ענין התקשרות הברואים בבורא יתברך שמו, כי ענין שלמות ושלום הכל אחד, וענין שנקרא סוכה הוא כמו סכך, שיש בו נקבים, ומתנוצץ אור השמש בו דרך נקבים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סוכה פרק ב' הלכה ג') כמו כן הבהירות של השם יתברך מתגלה לכל אחד ואחד לפי ערכו, לאחד הניצוץ הוא קטן, ולאחד הוא גדול מזה ולזה נקרא סוכה, ועיקר יום השבת הוא להתדבק בהשם יתברך על ידי תפילה ותורה לשמה, ולזה קורא בזוהר הקדוש (פ' ויקהל דר"ה ע"א) האי יומא, יומא דנשמתין ולא יומא דגופא, ר"ל שמאיר שורש הנשמות על הנשמות שבגופים, והם נכספים אליו, וזה נקרא תוספות שבנשמה יתירה, וכל זה נדגש לבדי לבב: (כתר שם טוב ח"ב ד"כ ע"ג).
- Bereshit.84.1
ענין שבת, הוא צרוף ש שמצטרף עם בת (זוה"ק בראשית דכ"ג ע"ב, ויקהל דר"ד ע"א) להעלות את המלכות שנקרא בה על ידי ג' קוין שנקרא ש ג' אבהן חסד גבורה תפארת וכו': (תו"יי נשא דקל"א ע"א).
- Bereshit.85.1
ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו וגו'. במדרש (רבתי פרשה י"א סי' ד') ברכו במטעמים כו', שמעתי בשם מורי טעם לענג החומר בשבת הוא מצוה, שעל ידי זה יוכל הצורה לשמוח יותר בדבקות השם יתברך, והוא על פי משל לבן מלך שבא לו כתב מאביו בהיותו בשביה וכו' ודפח"ח: (תו"יי בא דמ"ט ע"ג).
- Bereshit.86.1
משל למלך שנשבה בנו יחידו בשבי דקשה מכולם, ועברו זמני זמנים בתוחלת נמשכה מלפדותו ולהשיבו אל אביו, וברוב עיתים ושנים הגיעהו מכתב מאביו המלך לבל יתיאש שם, ולא ישכח נימוסי המלכות בין זאבי ערב, כי עוד ידו נטויה להחזירו לביתו אל בית אביו על ידי כמה וכמה טצדקות במלחמה או בשלום וכו', ומיד שמח בן המלך שמהה גדולה, אפס שהיתה מגילת סתרים ואי אפשר היה לשמוח בגלוי, מה עשה, הלך עם בני עירו אל בית היין או שאר דבר המשכר, והם שמחו ביין שמחה גשמיית והוא שמח באגרת אביו וכו', וככל החזון הזה הוא ממש מצות עונג שבת, אל הגוף שהוא החומר, במאכל ומשתה, כדי שיהיה פנאי להצדיק לשמוח שמחה שנייה שהוא שמחת הנשמה בדבקות השם יתברך כל היום, לבל יסיח דעתו מקדושת ומורא השבת, קל וחומר מתפילין וכו': (תו"יי ריש פ' קדושים).
- Bereshit.87.1
למשל כשהתינוק רוצה איזה דבר שהתינוק נהנה ממנו, הנה אביו מחמת אהבתו לתינוק, יש לו הנאה כשיהיה אותו דבר להתינוק, נמצא התינוק מוליד אהבת אותו דבר באביו וכו', וזה המשל שייך בענין שאמרו דז"ל שמצוה בשבת אכילה ושתייה. ולכאודה קשה, מה הנאה יש לנשמה יתירה באכילה ושתייה, ולפי המשל הזה אתי שפיר, כי הנשמה יתירה יש לה גם כן תענוג זה, כמו שכתוב בזוהר (פ' פנחס דרמ"א ע"ב) על פסוק באתי לגני אחותי כלה, בשביל דעותא דילה אכיל ושתי: (כש"ט ח"ב ד"ג ע"ב בקיצור, והוא בליקוטי אמרים ד"ג ע"ג).
- Bereshit.88.1
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו' איתא בגמרא (מנחות דכ"ט ע"ב) העולם הזה נברא בה', ופירש הבעל שם ע"ה, כי העולם הזה מתנהג בחמשה דברים, צער, וקבלת צער, ותפילה, וישועה, והודיה, ופירש הרב לפי סדר הגבורות מתתא לעילא, כי הצער נמשך מהו"ד שהוא קו שמאל נמשך מהגבורה, (איכה א' י"ג) כל היום דוה, וקבלת הצער שהוא מקבל באהבה, שהוא מבין שהכל בחסדו יתברך שמו, כי דרכו להיטיב, ואהבה גימטריא אחד, נמצא מקשר עצמו באחדות והוא נצח"יי, אם כן זאת הקבלה נגד מידה שניה, ותפילה היא התחברות, והוא קו האמצעי המחבר שני הקצוות לאחד והוא קו הרחמי"ם, אם כן זו התפילה נגד מידה השלישית, וישועה הוא מצד הגבורה, כמה דתימא (תהילים כ׳:ז׳) בגבורות ישע ימינו, כי הישועה הוא מצד הסכמת הגבורה, כי התחלת הדין הוא מצד הגבורה ואחר כך כשנמתק הגבורות נמשך הישועה, אם כן ממילא הישועה מצד הגבור"ה, והודיה היא מצד החסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, אם כן הודיה היא מצד החס"ד.
- Bereshit.88.2
וזו הוא שאמרו חז"ל בגמרא (מנחות שם) כי ביה ה' צור עולמים ביו"ד נברא העולם הבא ובה"א נברא העולם הזה, כוונו על ה"א ראשונה שבשם יתברך, אם כן חמשה מדרגות [האלו] צריך להעלות בה' ראשונה הנקרא מחשבה, שמשם יצאו, ושם יבואו, וזהו [מחשב"ה] חש"ב מ"ה, כי מ"ה נקרא בחינה אחרונה המקבלת מה' גבורות, שהוא עולם הזה המתנהגת בה' בחינות אלו ולכך צריך להעלות מ"ה לחש"ב, וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה, פי' סוף ותחלה הכל במעשה במחשבה, וזהו (בפ' בהעלותך) על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו, שהנסיעה משם והחנייה אינו אלא לשם, ששם חירות מכולם.
- Bereshit.88.3
וזאת המידה נקראת אדנ"י מלשון (יהושע ג׳:י״א פסוק י"א) אדון כל הארץ [ומלשון הכתוב בפ' פקודי] ככר לאדן והוא שבהיות האדם בצער, ידע ויתבונן שהוא גלות השכינה, כי כל הרגשות של האדם אינו אלא מצד החיות שלו, כי הגוף אינו בעל הרגשה מצד עצמו, רק מצד החיות, והחיות הוא חלק אלהות, כי הנשמה חלק אלוה ממעל, אם כן צער הרגשה הוא גלות השכינה וזהו שאמרו (סנהדרין דמ"ו ע"א) כשאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו' וכשאדם מתחיל להתפלל ולזעוק אל ה', הוא מרים הצער של השכינה אל הקול, הוא עושה מן אדן, אדון, ונעשה היחוד עם הקול וזהו (תהילים ו׳:ט׳-י׳) כי שמע ה' קול בכיי, שמע לשון (שמואל א ט״ו:ד׳) וישמע שאול הוא חיבור השמות: (דברים נחמדים בס"ס גנזי יוסף).
- Bereshit.89.1
[עוד שם בגמרא (מנתות דכ"ט ע"ב) ומאי טעם נברא עולם הבא ביו"ד, מפני שצדיקים שבו מועטין], שמעתי ממורי שהראו לו כשהוליכו אותו תחת עץ הדעת טוב ורע היו עמו אנשים הרבה מישראל, ואחר כך כשהכניסו אותו תחת עץ החיים היו מועטין, ואחר כך כשהכניסו אותו בגן עדן הפנימי, נתמעט עוד, עד שנשארו מעט מזעיר, ודפח"ח: (בן פורת יוסף די"ז ע"ג)
- Bereshit.90.1
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כשם שנבראו העולמות, שנבראו בשם הוי"ה אלהים, כך כאשר מזכיר האדם דברי קדושה צריך להיות בדחילו ורחימו, שהוא הוי"ה אלהים: (כתר שם טוב ח"ב ד"ג ע"ב, לקוטי אמרים ד"ג ע"ג).
- Bereshit.91.1
ויפח באפיו נשמת היים וגו' כבר ידוע שהמחשבה נקרא ראשית שהוא בחכמה, וממנו נשתלשלו ונאצלו ונבראו כל העולמות עד העשיה ועולם התחתון ואדם התחתון, כי הוא היה עיקר כוונת הבריאה כנודע, וכולם נבראו על ידי צירופי הכ"ב אתוון דאוריתא, הנכללים בעשרה מאמרות שנבראו העולמות, ומההבל שהוא קודם לאמירה ודיבור, מזה נמשך לכל העולמות חיותם וחיות האדם התחתון, וזאת נקרא רוח, ויפח באפיו נשמת חיים, כי כל הנופח מעצמותו הוא נופח (עיין לשון הרמב"ן ז"ל בפ' בראשית בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים), גם כאן נמשך ובאה אל האדם רוח חיים באמצעות העולמות, ולכך כאשר קלקלו דור המבול נאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, שהוא ההבל והרוח הנזכר, הנמשך לעולם בשביל האדם, לעולם, ואחר כך כאשר קבלו ישראל את התורה חזר הדבר כמו קודם החטא, ונמשך לאומה ישראלית לבדם רוח חים הבא מכ"ב אתוון של התורה שקבלו , ואפשר שזהו כוונת הפסוק (ישעיהו מ"ו) מגיד מראשית אחרית, מגיד שהוא לשון המשכה, מראשית, כלומר המשיך מראשית שהוא המחשבה הנקרא ראשית ממנה נמשך ההבל והרוח והחיות לכל העולמות עד אחרית כל הנבראים והיצורים והנעשים, שהוא תכלית כל הנבראים, ויפח באפיו באמצעות העליונים והנה אמרו רז"ל (מנחות דכ"ט ע"ב) כי ביה ה' צור עולמים בב' אותיות צייר העולמות, עולם הזה ועולם הבא כו', הנה הגם שיש עולמות עד אין קץ ומספר, עם כל זה רבותינו ז"ל אמרו דרך כלל העולם הזה והעולם הבא, ובב' אלו נכללו כל העולמות, ואפשר לפרש רמז הנ"ל בזה הפסוק (תהילים קל"ה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, פי' אחר שקבלו בני יעקב התורה ותקנו הדבר כמו שהיה מקודם החטא, אז בחר בהם הקב"ה, ויפח באפיו, בכל איש הישראלי, רוח חיים, הבאה באמצעות העולמות הנבראים על ידי שני אותיות י"ה, והם ב' אותיות אלו יראה ואהבה כידוע: (לקוטים יקרים די"א סוף ע"ג).
- Bereshit.92.1
עיקר הסוד מה שהקדוש ברוך הוא שולח הנשמה בגוף השפל הזה, אדרבה מזה יש להקב"ה נחת ותענוג גדול מאוד, כי אף שהנשמה בכלי מלוכלך מאוד, כי אין דבר גרוע ויותר גשמי מעפר, ואף על פי כן נותנת תמיד שבח והודיה לבוראה וזה חידוש גדול, לכן יש להקדוש ברוך הוא מאלו השבחים יותר תענוג מכל העבודות והשבחים של המלאכים, כי עליהם אין חידוש, כי אין להם גוף עכור, וזהו שאמרו בגמרא (תענית דל"א ע"א) אין אשה אלא לנוי ר"ל הגוף נקרא אשה, וזהו אין האשה כלומר לא ברא הקדוש ברוך הוא את הגוף העכור הזה, אלא לנוי, ליהנות ממנו, שיהיה לו תענוג ממנו: (ליקוטים יקרים די"ד ע"ג).
- Bereshit.93.1
ויהי האדם לנפש היה. ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, כתב הבעל שם טוב זצללה"ה, כי ענין רוח האדם בקרבו, וחיות שלו, הוא כח הדיבור אשר בקרבו, וכמו שאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, ולפי זה כשאדם מדבר דיבורים, אזי הדיבורים ההם הן הן חיותו, והוא מוציא חיות שלו באותן הדיבורים, רק לפי שחיות האדם דבוק תמיד בשרשו, לכן הדיבורים ההם בעצמם, ממשיכים עליו משורש, חיות חדש, ועל ידי זה הוא חי תמיד, אף שבכל דיבור יוצא חיותו מקרבו, רק שכל דיבור עצמו מביא לו חיות חדש: (ערבי נחל פ' וישלח)
- Bereshit.94.1
כשמדבר תפול עליו יראה, דלעולם הדיבור הוא עולם היראה, אמנם כשמדובר באהבה ויראה, תפול עליו יראה וכשילך להלאה יבוא להתלהבות גדול, (צוואת הריב"ש ד"י ע"ב)
- Bereshit.95.1
יש יראה שירא מהדיבורים שיוצאים מפיו, שהוא עולם הדיבור: (כש"ט ח"ב ד"ב ע"ד, לקוטי אמרים ד"ד ע"א).
- Bereshit.96.1
כל הדיבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדיבור, ומחשבתו הוא עולם המחשבה, וכשהם מדברים טוב ומדברים המחשבה בזה הדיבור, אז הם מחברים עולם הדיבור בעולם המחשבה, וגורמים טוב, וכן כשמדברים רע גורמים רע ח"ו, ויש בזה חכמה נפלאה, וזה (איוב ט"ו) ותבחר לשון ערומים, שלא ירגיל עצמו שיצאו מפיו דברים רעים שהם מסטרא דדינא, רק ירגיל תמיד את עצמו בדיבורים טובים, שהם מסטרא דחסד, וכן במחשבתו, ויגרום כך: (כש"ט ח"ב ד"ב ע"ג, לקוטי אמרים ד"ג לע"ד).
- Bereshit.97.1
כשהוא מחשב בדברים רעים שהם מסטרא דדינא, אז מצמצם מחשבתו באותן הדיבורים רעים, ומרחיק עצמו מהתפשטות החסד עליון של אין סוף, ושורין עליו דינים, וכן כשמחשב בדברים גשמיים הוא מצמצם לשם את מחשבתו שכל מקום שהוא מחשב בו, הוא ממשיך עצמו לשם, שהמחשבה הוא קומה שלימה: (כש"ט ח"ב ד"ב ע"ג, לקוטי אמרים ד"ד ע"א).
- Bereshit.98.1
שמעתי בשם הבעל שם מפני מה השכינה בגלות, כי (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו, וצריך האדם לדבר כל הדיבורים לשם שמים, כדי לעורר הדיבור שנברא בו העולם, להשפיע מדיבור של מעלה לכל העולמות, אבל עכשיו בעו"ה כל דיבורינו לתאוות גופנייות, ואפילו הדיבור שבתפלה ושבתורה, הוא במחשבות זרות ובפניות, והוי הדיבור בגלות: (כתבי קודש דכ"ב ע"ב).
- Bereshit.99.1
הרב בעל שם טוב ז"ל אמר שמה שהשכינה הוא בגלות, הוא שכל הדיבורים ממנה, וכולם צריכים להיות לעבודת הבורא, ובעו"ה לוקחין אותן הדיבורים לגשמייות, ולדברים בטלים ושקרים: (דרכי צדק ת"א אות כ').
- Bereshit.100.1
ק. הבעל שם טוב אמר שגלות השכינה הוא, שמחשבה זרה רוכב על הדיבור: (דודאים בשדה פ' וירא).
- Bereshit.101.1
צריך לרחם על השכינה, שמדבר דיבורים בהטבעיות, ומפריע אותה מהשם יתברך: (צוואות הריב"ש ד"י ע"ב.)
- Bereshit.102.1
כשאדם מדבר דיבור טוב, והדיבור הוא החיות של האדם, והחיות הוא ממנו יתברך שמו, אז הדיבור סלקא לעילא ומעורר הדיבור העליון, ומשפיע עליו יותר חיות מלמעלה, אבל כשהוא מדבר דיבור רע, אזי יוצא ממנו החיות, ולעילא גם כן לא סלקא, אז קרוב הדבר להיות נפסק ממנו כל החיות לגמרי, וזהו מה שאומרים העולם, ער האט אויס גירעט: (צוות הריבש די"ב ע"ב ליקוטים יקרים ד"ד ע"ב). [ועיין לקמן פ' וישלח אות י"ג.]
- Bereshit.103.1
יהיה הדיבור חשוב בעיניו, ואם אירעו לו איזה דיבורים יתרים יכולין להעלותם עם הנשמות, כידוע מחכמת מרן הריב"ש טוב. (זוהר חי בהקדמה ד"א ע"א).
- Bereshit.104.1
דע כלל גדול. כי כל דיבור, קודם שמנענעים אותו בחמשה מוצאות הפה, צריך להיות תחלה במחשבה שלו, והוא בהעלם גדול מאוד, כי אין יכולים לדבר רק מהאותיות שהיו תחלה במחשבתו, כי גם כל מה שאדם מחשב במחשבתו הוא על ידי צירופי אותיות: (ליקוטים יקרים די"ז ע"ג, ועיין לעיל בהגה כ"ט, ובפ' וישב אות ג' ושם בהגה).
- Bereshit.105.1
שמעתי בשם אדוני אבי זקיני זללה"ה [הבעל שם טוב] כי הדיבור הוא חלק זיי"ן או חלק יו"ד מהמחשבה, ואיני זוכר על בוריו אם חלק י' או חלק זיי"ן: (דגל מחנה אפרים בליקוטים ד"ה מלכותך).
- Bereshit.106.1
ריב"ש אמר בענין עובדא זו כשאני מדבק מחשבתי בבורא יתברך שמו, אני מניח הפה לדבר מה שירצה, כי אני מקשר הדברים בשורש העליון בבורא יתברך, שכל דבר יש לו שורש למעלה בספירות, גם לפעמים כשבני אדם מדברים הרבה מדברים בטלים ואני יושב ביניהם, אני מדבק עצמי בבורא יתברך כראוי, ואני מקשראת כל דבריהם למעלה: (לקוטים יקרים ד"ג ע"ג).
- Bereshit.107.1
שמעתי מפי קדוש הבעל שם טוב ז"ל על מאמר רז"ל (סוכה דכ"א ע"ב) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד, והוא כי עיקר שלימות כל צדיק וצדיק הוא שלא יופסק הדביקות שלו מאתו אפילו רגע אחת, גם בכל דיבוריו כאשר יצטרך לדבר עם בני אדם דברים הצריכים לעניני העולם, יראה שידבר בענין שלא יופסק הדביקות חלילה, ואפילו בעשיית איזה מצוה יזהר מאוד בזה, כי כאשר הוא חושב בעניין העשייה של המצוה, אז אפשר שיתעלם ממנו הדביקות, לזה צריך זריזות מאוד לזה, וזהו שכוונו רבותינו ז"ל שצריך ללמוד לדבר שיחת חולין המוכרחים לדיבורו, שאל יופסק הדביקות כנ"ל: (דברי משה פ' וירא ופ' חיי).
- Bereshit.108.1
כשאדם מדבר דברי תורה או שאר דברי חכמה, ביראה, עושים דבריו רושם בכל דיבור ודיבור, ויש צדיקים אפילו כשמדברים דברי חולין, על דרך שאמרו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד, אזי דבריהם עושים גם כן רושם, ופועלין הרבה טובות למקום כביכול כידוע זה מאבותי ז"ל: (דגל מתנה אפרים פ' חיי).
- Bereshit.109.1
שיושב ללמוד, או אפילו כשמדבר דברי חולין, יחשוב באיזה ענין הוא מדבר, אם באהבה או ביראה או דחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או באיזה ממשלה, ויתקשר את עצמו במדה ההוא:
- Bereshit.110.1
אפילו הדיבור עם חבירו בשוק, צריך להיות הדיבור בדחילו ורחימו, מפני שהדיבור הוא על ידי אותיות, וכמו שאמר הבעל שם טוב ז"ל, ראוה מדברת עם אחד בשוק (כתובות די"ג ע"א) שראוי להיות דיבורו עם האחד מיוחד וכו': (אור הגנוז פ' פקודי):
- Bereshit.111.1
שמעתי ענין בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳) גם בסיפורי דברים שעם חבירו יכוון שהוא כדי שיתקרב אצלו, ואז אם יבקש ממנו אחר כך שיעשה איזה דבר מצוה ויראת השם יתברך, ימלא משאלתו, על ידי שנתקרב כבר אצלו, בסיפורי דברים בעלמא, והוא סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה והבן וכו' והוא יחוד גדול: (תוי"י תרומה ד"ע ע"ד).
- Bereshit.112.1
יש יחודים בכל דיבורים וסיפורי גשמיים גם כן, וכמו ששמעתי בשם מורי שהוא מייחד את עצמו עם אחותה דמטרוניתא בסיפורים גשמיים, והטעם ביאר וכו': (תו"י ר"פ שמות דמ"א ע"ב).
- Bereshit.113.1
שמעתי מאדוני אבי זקיני זללה"ה על פסוק (תהילים קי״ט:מ״ה) ואתהלכה ברחבה כי פיקודיך דרשתי, היינו דוד המלך עליו השלום התפאר את עצמו שהיה יכול לילך בשווקים וברחובות, והטעם כי פיקודיך דרשתי, היינו שלא היה דורש מעולם כי אם יחודים וזה היה כל מגמותיו תמיד שיוכל לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה: (דגל מחנה אפרים פ' תצא).
- Bereshit.114.1
צריך לעבוד את השם יתברך בכל כחו, שהכל הוא צורך, מפני שהשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים האדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד. וצריך להיות דבוק בהשם יתברך ולייחד יחודים, וכן כשהאדם הולך בדרך, ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו יתברך שמו באופנים אחרים, ואל יצער את עצמו בזה, כי השם יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך, או לדבר עם בני אדם, בכדי לעבוד אותו באופן הזה: (צוואות הריב"ש ד"ב ע"א)
- Bereshit.115.1
נודע לבעלי בינה לעשות ייחוד גם בסיפורי דברים שעם חבירו כמו ששמעתי ממורי (בברכות דף כ"ד ע"א) קול באשה ערוה וכו', ולהסיר העצבות יפקח באיזה עסק ויהיה גם כן יחוד, גם כשרואה דבר מכוער באדם, או שיבטל אותו מתורה ותפלה, יבין שהוא מהשם יתברך, לתועלת שלו, כאשר כתבתי בקונטרס אחרון יעו"ש: (תוי"י ויצא דכ"ו ע"ג.)
- Bereshit.116.1
שמעתי בשם הבעל שם טוב ז"ל מפני מה אנו רואים אישים פועלי און ידברו בצוואר עתק בגאוה ובוז על אנשים משכילים, דברי ריבות וכזבים, הם הם דיבורים שלהם בעצמם, על שיש להם דיבורים נפולים, שלא שמרו פיהם ולשונם, ועתה נתלבשו אלו הדיבורים ברשעים האלה להלשין עליהם וכו': (אור המאיר תקת ד"ה ויסעו מהר ההר).
- Bereshit.117.1
ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם וגו', ש"מ [נראה שהוא ר"ת שמעתי ממורי] כי אף על פי דאין מקדא יוצא מידי פשוטו, ששם אותו הקדוש ברוך הוא בגן עדן שבארץ, אף על פי כן פירש בזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר סוף תיקון כ"א) כי גן רומז לג"ן סדרים שבתורה, ולפי הזוהר הכי פירושו, ויטע ה' אלהים גן, פי' הג"ן סדרים שבתורה הוא, בעדן מקדם, פי' גם הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם היה לו עדן ותענוג ושעשועים מזאת התורה שקדמה לעולם כמו שכתוב (משלי ח׳:ל׳) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, ופירשו חז"ל (ב"ר פ"ח סי' ב') אלפים שנה קודם שנברא העולם נבראת התורה, וישם שם את האדם אשר יצר, פירוש, הקדוש ברוך הוא היה מלמדו תורה, כמו שנאמר לעבדה ולשמרה ופירשו (זוהר בראשית דכ"ז ע"א) לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, פי' אמר לו ולמדו האיך יהיה שמיעתו בתורה ולימודו, כי האומר דברי תורה יש לו לומר דברים שילמוד השומע מהם עצה וחכמה והשגה איך לעבוד את השם יתברך, והשומע דברי תורה [לא יכוין להבחין ולומר] זה הפשט היה טוב וזה הפשט לא היה טוב כל כך, שנמצא הולך מאת הלימוד בלי שום לימוד ליראת השם יתברך, כי אם [להבחין] בין טוב ורע, ועל זה התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני ככינור שמנגן בו בבית משתאות, וזהו שאמר הקב"ה לאדם הראשון, ויצו ה' אלהים על האדם לאמור מכל עץ הגן, פי' מכל שאותן פרשיות שבתורה שאלמדך אכל תאכל, היינו שתראה שיהיה לך לאכילת הנפש, לרעבון הנפש השוקקה לעבודתו יתברך שמו, כמו שכתוב (ירמיהו ט״ו:ט״ז) נמצאו דבריך וכו' וכתיב (יחזקאל ג׳:ב׳) ויאכילני את המגילה כו', אבל, ומעץ הדעת טוב ורע, פי' שתשים דעתך לזה לבד לומר זה הוא פשט טוב מה שאין כן פשט זה אינו טוב, זה לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, פי' תתקשר באילנא דמותא, כי אין זה אלא מפיתוי היצר הנחש ר"ל הן בלימוד והן בשומע: (כתר שם טוב ח"ב ד"ו ע"ג).
- Bereshit.118.1
כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. עיין לקמן פ' מצורע בהגה י"ח מה שהעתקתי מצוואת הריב"ש ד"ב ע"ב:
- Bereshit.119.1
ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. עיין לקמן פ' נח בעמוד התפלה אות ק' שזהו מפריד השכל מן הדיבורים ע"ש מה שהעתקתי מספר לקוטים יקרים ד"ה ע"ד
- Bereshit.120.1
ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. ובגמרא (סנהדרין דנ"ו ע"א) דרשו מכאן שבע מצוות בני נח, שמעתי בשם ר"י בעל שם טוב, בשבע מצוות שנצטוו בני נח, יש ערבות לישראל בעד האומות: (רב ייבי פ' וישב)
- Bereshit.121.1
לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. שמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן פירוש על דברי הרב [הבעל שם טוב] ז"ל שיכוון בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה דמעל"ד, שיצא ממדת הגבורה שלא ללמד חוב על בני עולם, רק שיכנס ברחמים וילמד זכות על כולם, גם שיראה דבר כעירות מחבירו, ידגיש שהוא לטובתו, שיבחין בעצמו שיש לו שמץ מנהו, וישוב בתשובה ממנה גם במחשבה, וזהו טובתו, שאילו היה יחיד היה סובר שהוא חסיד, מה שאין כן עתה, ונ"ל שזהו פירוש לא טוב היות האדם לבדו מטעם זה, רק אעשה לו עזר מן כנגדו, שיבחין שיש בו שמץ מנהו, והבן, ולכך אם על ידי שכן רע מבלבל תפלתו או תורתו או שאר ביטול, יתן [לב להבין] שהוא לטובתו, שלא היה בכוונה ישרה ושלחו לו ביטול זה להרגיש, ויתחזק יותר, ישמע חכם ויוסיף לקח: והעיקר שיתן לב להבין שהשם יתברך בכל מקום ובכל עסקיו, אם כן גם בסיפורי דברים יוכל להרגיש ענייני הבורא יתברך שמו, כמו בלימודו ותפלתו: (תוי"י בסופו דר"ט ע"ב).
- Bereshit.122.1
וכן אם שומע אחד מדבר בעת שהוא מתפלל, יאמר למה הביאו ה' הלום לדבר בתוך תפלתי, הלא כל זה בהשגחה פרטיית, אך הדיבור הוא השכינה ושרתה השכינה בפיו של זה האדם כדי שאחזק את עצמי לעבודה, כמה יש לי לחזק את עצמי בעבודה הוא תפלה, ובפרט אם האיש המדבר הוא גוי או קטן, נמצא כביכול השכינה באדם זה, כמה ראוי לעשות בזריזות: (צוואת הריב"ש די"ד ע"ב).
- Bereshit.123.1
כתב רמ"א באורח חיים סי' א' שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים ט״ז:ח׳) זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו', אך יש להבין דהוי ליה למימר, לפני תמיד, מה שאין כן לנגדי משמע שהוא נגדיות, כמו שאמרו חז"ל (יבמות דס"ג ע"א) זכה עזר לא זכה כנגדו וכו', הגם דשמעתי שיחזיק האדם את עצמו איך שהוא רחוק מהשם יתברך, וזהו שאמרו שויתי ה' לנגדי ה' לנגדי ודפח"ח, ולי נראה לפי מה שקבלתי מרבותי וחבירי איך יתנהג במדת רחמים עם כל אדם, וגם שרואה באיזה אדם שום דבר מכוער יתן לב שגם שם שורה שמו יתברך דלית אתר פנוי מיניה, ועל כרחך שהוא לטובתו, שיש בו גם כן שמץ מנהו, ויתן לב לשוב וכאשר זכרתי בקונטרס אחרון בשם מוהר"ן, כגון שבא לו שום ביטול על ידי שום אדם בתורה או בתפלה, יתן לב שהוא לטובתו, או שלא היה מתפלל ולומד כראוי, או שיכוון כוונה אחרת וכיוצא בו, שיקבל טובה, ואז ימצא שבאמת הוא טובתו וזהו שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד: (תוי"י פ' חיי דכ"ב ע"א)
- Bereshit.124.1
שמעתי ממורי שאם נזדמן לראה דבר עברה (או שמע על אחד), יבחין שיש בו שמץ עברה זו, ושירגיש לתקן את עצמו: (תולדות יעקב יוסף סוף פרשת לך)
- Bereshit.125.1
שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור משנה (אבות פ"ד משנה א') איזה חכם הלומד מכל אדם על פי משל, המסתכל במראה יודע חסרונו כו' כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו כו' ודפח"ח: (תוי"י פקודי דע"ז סע"ד).
- Bereshit.126.1
שנינו (במס' נגעים פ"ב משנה ה') כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ופירש הבעל שם טוב הקדוש, כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו, כמאמר רבותינו ז"ל (קדושין ד"ע ע"א) כל הפוסל במומו פוסל: (דברי שלום פ' קרח דנ"ו ע"ב).
- Bereshit.127.1
הבעל שם טוב אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השם יתברך לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו ולכן אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראה אותו עובר עבירה, או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מזה שהוא ראה או שמע הדבר ההוא, מזה יראה שמסתמא גם בו בעצמו יש מקצת מאותו הדבר, ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו': (ערבי נחל פ' לך, אמתחת בנימין קהלת בפ' את הכל ראיתי)
- Bereshit.128.1
שמעתי בשם ריב"ש שאמרו לו פעם אחד על אחד מישראל שחילל שבת, השיב הריב"ש שבעצמו יש לו חלק בעבר הזו, כי הוא בעצמו עשה מעין זה, במה שהשתמש עם תלמיד חכם שדומה לשבת (עיין בזוהר הקדוש פ' צו דכ"ט ע"א) ונתפשט עבירה זאת עד שנתגשם ועבר אותו האחד עברה גמורה שחילל שבת: (רב ייבי תהלים כ"ב).
- Bereshit.129.1
אמר הרב בוצינא קדישא איש אלקי הבעל שם טוב ז"ל נשמתו בגנזי מרומים, שאין במציאות שיהיה אדם רואה לאחד עובר עבירה, אלא אם כן יש בו שמץ מנהו, מאותה עבירה עצמה או דוגמתה, על דרך משל אם רואה לאחד שבא על אשת איש, מסתמא שיש בו שמץ מזה, מעין אותה עבירה, והיינו גאוה שאמרו חכמינו ז"ל (בסוטה ד"ד ע"ב) כל המתגאה כאילו בא על אשת איש, או שרואה שעובר עבודה זרה מסתמא שיש בו שמץ מזה והיינו כעס, שאמרו ז"ל (זוהר בראשית דכ"ז ע"ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ועל דרך זה בכל העבירות, ומראין לו מן השמים, כדי שיזכור ויעשה תשובה.
- Bereshit.129.2
ואמרו מגידי אמת שפעם אחת ראה הבעל שם טוב הקדוש נשמתו בגנזי מרומים לאחד שחילל שבת, פשפש ומצא בעצמו ששימש עם צורבא מרבנן טרם שלמד ממנו דברי תורה, והיינו חילול שבת כי תלמיד חכם דומה לשבת: (שפתי צדיקים וירא, תורי זהב פינחס).
- Bereshit.130.1
מקובל בידינו מאת תלמידי הבעל שם טוב זללה"ה, אפילו הצדיק כשרואה איזה עבירה באיזה אדם, הנה זה ודאי אינו במקרה, ולמה הזמין השם יתברך אשר הוא יראה אותה עבירה, על כרחך הוא שיש בידו גם כן שמץ מה מדוגמת אותה העבירה, והראוהו מן השמים בכדי שיפשפש במעשיו, וספרו מתלמידי הבעל שם טוב שאירע שראה באחד שחילל שבת בפרהסיא, ועמד משתומם למה הראוהו כזאת, ופשפש במעשיו דעל כרחו יש בו עון כזה, פשפש ומצא ששמע מקרוב זילותא דתלמיד חכם (שנקרא שבת כאמרו בזוהר) ושתק: (בני יששכר, תשרי מאמר ד' אות ו').
- Bereshit.131.1
וכל אשר יקרא לו האדם נפש היה הוא שמו. שמעתי ממורי כמו שתפיסת הגוף הוא בגשמיי שאוחז בגופו, כך תפיסת הנשמה הוא על ידי קריאת שמו, גם בישן ניעור משינתו בקראו שמו: (תוי"י שמות דמ"ב ע"ד).
- Bereshit.132.1
הנשמה הוא בחינת השם, כמו ששמעתי ממורי, ונתן מופת, כי בקריאת שמו והוא ישן, נתעורר מהשינה: (תולדות יעקב יוסף פ' תצא דקצ"ז ע"ג).
- Bereshit.133.1
קבלנו מרבותינו היות שם האדם הוא שורש נשמתו באותיות על שמו, וכן תמיד ראוי לו ליחד יחוד שמו, כי יש בו ניצוץ מזה השם אשר הוא חי בו, כי אם לא היה לו מצד זה חיותו, לא היה אפשר לחיות רגע אחת, ואמרו ז"ל בשם אדונינו הבעל שם טוב מופת על זה ונדבר במקום אחר: (בית ישראל פ' נח).
- Bereshit.134.1
המקובל אצלינו מרבותינו, אשר עיקר נפש והנשמה הוא שמו של האדם, כח הצירוף אותיות, אשר בא לתקן בזה העולם, וכח היחוד אשר צריך לייחד שמו ברוך הוא וברוך שמו, וכן קבלתי בשם הבעל שם טוב, והוא דבר ידוע ומפורסם בתפלה, וביחוד בתפלה על החולים וכל צרה שלא תבא על האדם, הוא בהזכיר שם החולה ולעשות היחוד בשמו, להמתיק הדין האחוז באותיות שמו, ולעשות מן שם אלהים או אדני וכיוצא אשר הדינים ח"ו יונקים מהם, לעשות מהם שמות הוי"ה או אהי"ה שמות הרחמים, והכל על ידי צירופי אותיות, הידוע לבעלי עבודה היודעים לרצות את קונם בלבם ובנפשם, כאשר שמענו וראינו מפעלות תמים דעים ברוך הוא וברוך שמו, ואין להאריך בזה למביני מדע כי סוד גדול הוא זה וראוי להעלימו בכתב, ויש לזה סמך בזוהר הקדוש בכמה מקומות (ובפרט בפ' נח ד"ס ע"א) אשר שם שמות (תהילים מ״ו:ט׳), שמות וודאי דהא שמא גרים לכולא וכו' דכאן אינון צדיקייא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא למיהוי בשמיא רשימין יעו"ש: (עטרת צבי, בזוה"ק ויצא דקנ"ג ע"ב)
- Bereshit.135.1
כל אחד מישראל עסק עבודתו הוא לפי שמו, וכמו שאמר הבעל שם טוב ז"ל על פסוק וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו: (דברי שלום בדרוש לחנוכה, פינחס דנ"ח ע"ג).
- Bereshit.136.1
ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ידוע לנו ממרן הבעל שם טוב ששם אדם הוא עצם החיות, וכל הבהמות ועופות וחיות לפי ערך ניצוצי אותיות התורה כך שמו, והוא נשרש בשר שלו עד עדי עד והבן, ועיין בתיקונים (תיקון נ"ז) שקרא אדם שמות כל חיות הקודש, ולפי שרשו בספירות כך שמו: (היכל הברכה בראשית דנ"ד ע"א).
- Bereshit.137.1
ותתן נם לאשה עמה ויאכל. קבלה ביד הצדיקים שהבעל שם טוב ז"ל היה מאותן הנשמות שנסתלקו וברחו קודם חטא עץ הדעת, ולא טעמו מעץ הדעת כלל, וענין הסתלקות הנשמות קודם חטא עץ הדעת, נמצא בספר שער הגלגולים ע"ש: (בית אהרן ברמזי אבות ממהר"א ז"ל).
- Bereshit.138.1
ויאמר לו איכה. ובגמרא (סנהדרין דל"ת ע"ב) דרשו שהיה מין וכופר בעיקר ע"ש, ובתיקונים איתא (זוהר בהר בר"מ דקי"א ע"ב) כי שלשה אבות תקנו חטא אדם הראשון מה שחטא בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שהוא סוד פגו בג' קוין, ולפי מה ששמעתי בשם מורי, חטא עבודה זרה תיקן אברהם שהוא קן אמצעי, יעקב תיקן גילוי עריות שהוא קן ימין בסוד (בפ' קדושים) ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, ואל תתמה איך אברהם תיקן קו אמצעי ולא קו החסד שהוא מידתו, כי זהו סוד שאמרו חכמינו ז"ל (תולדות רבתי פס"ג סי' ב') יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיהו כ״ט:כ״ב) יעקב פדה את אברהם מכבשן האש, שהוא על דרך הנזכר, כי בו כלול הכל שנקרא איש תם יושב אוהלים, כתרגומו גבר שלים, רז"ש אנכי ה' אלהיך שבו נכלל כל תרי"ג מצוות וזהו (תהילים ק״ד:כ״ד) כולם בחכמה עשית רק החסד שבו כלול ת"ת, ע"ש: (תוי"י פ' שלח דקמ"ט ע"א).
- Bereshit.139.1
ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. יש להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים שכשאדם רוצה לדבק מחשבותיו בעולמות העליונים, בבורא יתברך שמו, אין מניחין אותן הקליפות, ואף על פי שאינו יכול, ידחוק עצמו בכל כחו פעמים הרבה בתפלה, אזי ידבק עצמו בהבורא יתברך שמו ויכנוס בעולמות העליונים, ויחזיק עצמו באמונה, שיאמין שמלא כל הארץ כבודו, וזהו בהיותו בעולם העליון באמונה שלימה, דכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה: (צוואת הריב"ש ד"ז ע"א).
- Bereshit.140.1
הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתה הטאת רובץ וגו', בשם הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו, האדם צריך להיות תמיד בדרך הממוצע, לא בהתנשאות ולא בשפלות ח"ו, וזהו, אם תיטיב שאת, כשטוב לו יש לו התנשאות, ואם לא תיטיב יש לו שפלות, ולפתח חטאת רובץ, אבל כל זה לא טוב, רק, נע ונד תהיה בארץ, שתמדי יהיה לא בהתנשאות ולא בשפלות ועצבות, רק פעם כך ופעם כך, והיינו אם יבא לו בתנשאות יכריע את עצמו לצד השני, ואם ירגיש שיבא לו עצבות יכריע את עצמו להיפוך.
- Bereshit.140.2
והנה משה הוא בחינת הדעת, והר סיני הוא רומז לשני הפכיים, הר הוא בחינת גאות וסיני הוא בחינת שפלות וזהו (בפ' בהר) וידבר ה' אל משה בהר סיני, שצריך האדם ליקח בחינת משה בחינת דעת לשני המדות הללו הר וסיני, שיהיה בידו המשקל נגד היצר הרע לפעמים בבחינת הר ולפעמים בבחינת סיני כי דרכו של יצר הרע להגיס דעתו של אדם בבחינת הר, ולפעמים עושה את עצמו כיצר טוב להשפילו בשפלות, בכדי למנוע אותו מעבדות השם יתברך, ואז נקרא בבחינת סיני, ועצה לנגד מדה זאת מדת השפלות הוא לומד הלא יהודי אני ונגד הגדלות, העצה הוא להשפיל עצמו מצד שפלות החומר, והכל על ידי בחינת הדעת: (צרור החיים ד"י ע"ב).
- Bereshit.141.1
ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. משל ששמעתי, שהיה מלך אחד על כמה וכמה מדינות קרובים ורחוקים, ולמקצת הימים רצה לעמוד על ענין בני המדינה אם הם עובדים אותו באמת, ושלח אחד מעבדיו וכסות ולשון שינה, כאילו הוא מלך הרוצה להלחם עם מלך זה, ויש שעמדו להלחם נגדו, ויש שאמרו מה לנו להלחם, אי מר מלכא אנא עבדא וכו'. עד שבא זה למדינה אחת שהיו חכמים גדולים, וחקרו הענין, איך אפשר שיהי דבר זה כפשוטו, מכמה טעמים, וודאי שהוא שליח המלך לנסות לבני אדם אם ימדדו במלך, לכך יצאו לקראתו ואמרו לו הדברים, והוטב בעיניו על חכמתם, ופנה לדדכו.
- Bereshit.141.2
והנמשל מובן שזהו שנזכר בזוהר (תרומה דקס"ג ע"א) ענין היצר הרע נמשל לזונה שציוה המלך לפתות את בנו וכו' יעו"ש, הגם שיש בזה ענין פנימי כמו ששמעתי ממורי ענין ווידוי אשמנו, שהמלך בעצמו כסות ולשון שינה ובא לכבוש המלכה וכו' ודי בזה למבין, והוא דבר גדול כאשר קבלתי ממורי שבכל צער האדם בגשמי וברוחני שאם נותן לב שגם בזה הצער הוא השם יתברך בעצמו, אלא שהוא דרך לבוש, וכאשר נודע לו זה הוסר הלבוש ונתבטל הצער וכל גזירות רעות והאריך בזה ודפח"ח. וכאשר שמעתי ממנו גם כן ענין ה' אלפין אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שאלופו של עולם הוא כאן בהסתר ודפח"ח: (תוי"י ויקהל דע"ה ע"ב).
- Bereshit.142.1
משל מלך אחד שמושל בכיפה, ושלח אחד מעבדיו שינסה המדינות, כאילו הוא עבד מורד באדונו, וקצת המדינות עשו עמו מלחמה ושלטו עליו, וקצת מדינות השלימו עמו, ובמדינה אחת היו חכמים והרגישו שזהו רצון המלך עושה וכו', יעו"ש, והנמשל מובן, שיש בני אדם שעושין מלחמה עם היצר הרע שעושה עצמו כאילו הוא עבד מורד באדונו, שמפתה בני אדם שלא יעשו רצון הבורא ומלך העולם, ועומדין כנגדו עד ששלטו ביצר, על ידי גודל המלחמה וסיגופים גדולים, ויש בני אדם שהרגישו שהוא עושה רצון הבורא, ושם מלובש שמו הקדוש מן ע"ב שמות הקדושים סאל שהוא ממתיק לסמא"ל, וזהו שכוונת שם הקדוש כוזו שבכל מקום יש כ"ו [גימטריא] שם הוי"ה בזו ובזו וכמו ששמעתי זה ממורי והבן: (תוי"י ויקהל דע"ה ע"ד).
- Bereshit.143.1
שמעתי בשם ש"ב מהר"י משל אחד (בענין המשמרות שניתקנו) למלך שהיו לו כמה מדינות, פעם אחד ביקש לחקור אם המה באמנה אתו ובחר אחד מעבדיו עם כמה חיילות שילכו למדינות ולומר שהוא מורד במלך, אז יבחנו מי הם שיתקרבו אליו ומי שילחמו במלחמה כנגדו, וכך עשה, ולכד כמה מדינות, ואיזה מדינות עשו משמורות לשמור פתחי העיד נגד המורד, שלא ילכוד המדינה, ועשו משמר פלוני ביום פלוני וכיוצא בזה, והגבור מהם יהיה בפתח המדינה הלהבין מקול הקריאה אם ניגש השונא למדינה, והנה נמצא בהם חכם אחד שנתן לב להבין הדבר, איך אפשר שיתן המלך הגדול מקום לעבד נבזה למרוד בו עם מעט מזעיר חיל, אין זה כי אם לנסות בו המדינה, והלך זה החכם ודיבר עמו תחנונים ומלט העיר והמדינה בחכמתו.
- Bereshit.143.2
והנמשל מובן כי היצר הרע שהוא מורד באדונו בכוונת הבורא, שיראה מי שיתקרב אליו ומי ילחום כנגדו, והאיש המשכיל יבין בכוונת היצר הרע לשם שמים לעשות רצון הבורא, בתחנונים ידבר רש עם המורד שכוונתו לעשות רצון השם יתברך, אם כן הפדד מעלי וכו': (חוי"י פ' נח די"ג ע"ב).
- Bereshit.144.1
שמעתי כי לשעבר היה היצר הרע רק לדחותו מעולם הבא, מה שאין כן עתה, נתחכם לדחות את האדם מעולם הזה ומעולם הבא, כגון טרדת הפרנסה אשר יומם ולילה לא ישקוט, ואין לו מנוחה בעולם הזה, ומכל שכן שאין לו פנאי לפקח בעניני עולם הבא ונדחה משניהם וכו' : (תוי"י פ' נח די"ג ע"ב)
- Bereshit.145.1
שמעתי משל באחד שהפציר בחבירו לקנות ביתו ולא עלתה לו, עד שקנה בדמים מרובים שיהיה לו מקום בביתו דק על מסמר אחד, עד שזה היה סיבה שהוכרח המוכר לעקור מביתו לגמרי כך הענין כשיש מקום לקליפות ויצר הרע לשלוט באדם באבר אחד ח"ו, אזי הוא סיבה להסתלקות הקדושה ח"ו מכל וכל: (תוי"י תצוה דע"ב ע"א).
- Bereshit.146.1
שמעתי בשם מורי ביאור משנה (זבחים דמ"ז ע"א) קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום, שהיצר הרע בא אל התלמיד חכם בדמות יצר טוב לעשות מצוה, מה שאין כן להמוני עם ודפח"ח: (תולדות יעקב יוסף פ' תשא דע"ד ע"ב, שופטים דקפ"ט ע"ב).
- Bereshit.147.1
שמעתי ממורי פירוש הש"ס (שבת דע"ה ע"א) שוחט משום מה מיחייב משום צובע, וחד אמר משום נטילת נשמה, ופריך משום צובע וכו' אלא אף משום נטילת נשמה, כי היצר הרע נידון לעתיד (סוכה דנ"ב ע"א) וקשה הא לכך נברא, וצריך לומר שבשביל זה נענש שעושה עצמו ליצר טוב וכו', ובזה יובן השוחט דעלמא חייב, וקשה הא לכך נברא, ומשני משום צובע שהוא צובע עצמו ברמות יצר טוב ועל ידי זה נוטל נשמה ופריך וכו', ומשני אף נטילת נשמה ודפח"ח: (ס' בן פורת יוסף דקכ"ז ע"א).
- Bereshit.148.1
שמעתי טעם למה נענש היצר הרע (שהוא מלאך המות) לעתיד הא עושה שליחותו יתברך שמו כמבואר בזוהר (תרומה דקס"ג ע"א) משל לזונה, וביאר על פי ביאור הש"ס (שבת דקי"ג ע"ב) וכי דדכו של בועז לשאול בנשים אלא דבר צניעות וחכמה ראה בה, וקשה האיך מתורץ קושיא הנ"ל וכו' ותירץ כי כאשר האשה מתחלת להרהר באיש על ידי זה נתעורר הרהור באיש וכו' מה שאין כן בצנועה ובזה יובן וק"ל, והכי נמי יש לפרש אם הזונה מפתה הבריות לקיים שליחות האב יתברך שמו, בלי הרהור, אז אינה גורמת הרהור לאיש, מה שאין כן אם כוונת הזונה לדעתה לוכו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף דק"ז ע"ד).
- Bereshit.149.1
מבואר בש"ס דסוכה (דנ"ב ע"א) שלעתיד שוחט הקדוש ברוך הוא למלאך המות וכו' יעו"ש, אמנם ששמעתי ממורי זלה"ה ענין שחיטת יצר הרע לעתיד לבא שמוציא ממנו הרע שהוא אות מ ונשאר מא"ל והוא שמו יתברך וכו' ודפח"ח: (תולדות יעקב יוסף פ' קדושים ד. צ"ח ע"ד)
- Bereshit.150.1
שמעתי ממורי בשם הרמב"ן כו' כלל גדול בדרכי האדם להתנהג בהן בין בדבר מצוה בין בעסקיו אם ירצה לקיים (משלי ג') בכל דרכיך דעהו שיהיו כל מעשיו לשם שמים, לא להנאת עצמו, בהזדמן לו דבר אחד ונפשו חשקה לעשותו, תחלה יסיר מדבר זה כל צד הנאה שיש לו אם יעשה דבר זה, ואז כשיסיר מדבר זה הנאת ותועלת עצמו, אז ישכיל, ויכול לחשוב בנקל כל חלקי הסותר, ולברר הבינוני הצודקת, אם לעשותו, או לא יעשה הדבר הזה, ואז בהסר הנאת עצמו ישכיל, ושמור כלל זה: (תוי"י פ' עקב דקפ"א ע"ב).
- Bereshit.151.1
כלל גדול מה שקבלתי מגדול אחד, ובו תחזיק ואל תדף, והוא תועלת גדול הן בעבדה השם יתברך, או במילי דשמיא, או במילי דעלמא, והוא, כי אחר שהסכים שכלך באיזה דבר לעשותו, בהחלט גמור, שכדומה לך שהוא הנכון בלי לשנותו, מכל מקום תראה מיד להפוך הדבר בשכלך, שמא הנכון הוא היפך לזה, ומאן מפים הזה הוא הנכון או זה הנכון, ויבא לך צד ההכרעה מבין שני ההפכיים, איזה דרך ישכון אור, מה שאין כן במחליט דעתו על צד אחד, איכא למיחש לכמה קלקולים, והחוש והנסיון מעיד על זה ודפח"ח: (תוי"י משפטים דמ"ט ע"א).
- Bereshit.152.1
שמעתי ממורי שאמר בשם הרמב"ן, כי דבר שיש לו לאדם הנאה ממנו, אז יכול למצוא ראיה להתיר האיסור, על כן צריך תחלה להסיר כל הנאתו מזה כו', כי תיבת אין יש לו שני משמעות: (בן פורת יוסף דקכ"ו ע"ד).
- Bereshit.153.1
לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שבאמת אינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהיה האדם בעצבות מכח עה, ויבוטל בעצבותו מעבדות הבורא יתברך שמו, וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר ליצר הרע איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטל אותי מעבודתו יתברך שמו, ושקר אתה דובר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי כשלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגדום לי עצבות בעבודתו יתברך שמו, אדרבה אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו, ואם כן אף אם לא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא יתברך שמו עלי, כי כל עיקר מה שאיני משגיח עליך הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך שמו, ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד, וזהו כלל גדול בעבודת הבורא שיזהר מעצבות כל מה שיוכל: (צוואת הריב"ש ד"ה ע"ב).
← Previous · Next → — showing 201–300 of 1,715
Sefer Baal Shem Tov. Lodz, 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001944944 Licence: Public Domain. Source.