← All works

B'Mareh HaBazak Volume VIII

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 497 sections

1. 18.10

   ג. האותיות עשויות לכך שיסירו ויניחו אותן כל הזמן3הרמ"א בתשובה (סי' קיט, מובאת בנושאי הכלים על השולחן ערוך או"ח סי' שמ) דן במקרה שכתבו אותיות על ראשי הדפים של ספר, אם מותר לפתוח ולסגור אותו בשבת, כיון שכשפותח וסוגר את הספר נמצא שמוחק וכותב את האותיות שעל ראשי הדפים. וכתב הרמ"א להתיר משני טעמים: א. הספר עשוי לפתיחה ולסגירה. ב. בגמרא במסכת שבת (קד ע"ב) אמרו שאם אדם כותב שתי אותיות באופן שאחת מרוחקת מהשנייה חייב משום כותב כבר משעת הכתיבה, כיון שאפשר לקרב את שתי האותיות אחת לשנייה, ו'מחוסר קריבה אינו כמחוסר מעשה'. משמע שאיסור הכתיבה הוא ביצירת חלקי האות או המילה, גם אם כעת האותיות רחוקות האחת מהשנייה, וכדי ליצור רצף של שתי אותיות צריך לקרב את האותיות בכדי שתיווצר המילה. לא סביר שלאחר שעבר על איסור כותב, כשכתב שתי אותיות בשני מקומות שונים, שנאמר שעבר שוב על האיסור כאשר יחבר אותן זו לזו. ולפי זה משמע שקירוב אותיות כתובות אינו כלול באיסור כותב. והוא הדין למילים הכתובות בצדו של ספר, קירוב והרחקת חלקי האותיות הכתובות לא ייחשב ככתיבה ומחיקה. הנשמת אדם (שם) מבאר שעיקר טעמו של הרמ"א הוא הטעם השני, שכאשר מקרב אותיות כתובות אינו עובר על איסור, אך כתב שאולי אפשר לומר שכוונת הטעם הראשון היא שכיון שהספר עשוי להפתח ולהסגר הרי שהכתיבה והמחיקה אינן מתקיימות, ולכן אין איסור לכתוב בצורה זו. ואף שיש איסור מדרבנן בכתיבה שאינה מתקיימת, נראה שמכיוון שמדובר בקירוב אותיות גם מדרבנן אין איסור, וזה נלמד מהטעם השני שהוזכר. המגן אברהם, המשנה ברורה (סי' שמ ס"ק יז) וערוך השולחן (שם סעיף כג) הביאו רק את טעמו הראשון של הרמ"א, ומבארים ערוך השולחן והמשנה ברורה שמכיוון שהספר עשוי להפתח ולהסגר אין כאן כלל כתיבה. ומדמים מציאות זו לחלון, שאף שאסור להרכיב חלון בשבת, מדין בונה, חלון שמחובר לקיר ועשוי להפתח ולהסגר - אינו עובר על מלאכת בונה כשפותח וסוגר אותו, מכיוון שדרכו בכך. וכן עיין עוד באבני נזר (או"ח סי' רי אות טז) שכך הבין את דברי הרמ"א, והביא ראייה לדבריו שההגדרה של דבר שאינו מתקיים אינה מציאות מוחלטת אלא תלויה במחשבת האדם. העולה מכל הנ"ל הוא שלפי תשובת הרמ"א נראה שבנדון דידן לא יהיה שום איסור, בין לפי פירושו של הנשמת אדם, ובין לפי פירושו של המשנה ברורה. לפי הנשמת אדם הרי שכאן הוא רק מקרב אותיות כתובות, וגם לדעת המשנה ברורה נראה שהדבקת המגנטים דומה לפתיחה וסגירה של ספר, שהרי גם במקרה של מגנטים אינם עשויים להישאר על המקרר זמן ארוך, ועתידים להוריד אותם ולשים במקומם דבר אחר. וכן פסק מו"ר הגרנ"א רבינוביץ להתיר (בעל-פה), והשווה למה שפסק בשו"ת שיח נחום (סי' כד), שם התיר לשחק את המשחק ‘scrabble’ (שבץ-נא), שבו גם מקרבים אותיות זו לזו. וכן התיר באורחות שבת (חלק א פרק טו סעיף יז, וראה הערה כה). .

2. 19.1

   ניו ג'רסי, ארצות הברית ‏, תמוז תש"ע

3. 19.2

   יט. מקק, צידתו בשבת

4. 19.3

   שאלה:

5. 19.4

   מקק (ג'וק; תִּקָּן) שאינו מזיק אבל בני הבית הילדים נגעלים מנכחותו ומפחדים ממנו, והוא מסתובב בתוך הבית ופעמים גם מגיע או יכול להגיע למקום שבו אוכלים ומפריע לעונג השבת, האם יש מקום להתיר את צידתו על מנת לזרקו מחוץ לבית? בכמה ספרים ראינו שהתירו לרסס חומר קוטל חרקים לידו, ולהשאיר לו מקום אחר לברוח, אמנם לא תמיד הדבר מציאותי שהרי אם הוא ליד מקום אוכל ודאי לא ירססו שם, על כן שמא יש להקל בזה מצד שאין במינו ניצוד, ואז האיסור הוא רק מדרבנן, ובמקום עונג שבת, שאמנם התירו רק שבות דאמירה, כמובא בשולחן ערוך (או"ח שז, ה), אבל שמא גם בזה יתירו מפני שהוא צער גדול לסועדים בבית, וקשה לבקש שיעשו זאת בשינוי שהרי על מנת לתפסו צריך מהירות ומיומנות.

6. 19.5

   תשובה:

7. 19.6

   אם תִּקָּן (סוג של מקק=ג'וק) מסתובב בבית ואי אפשר לסלקו עם מקל, והדבר מפריע לבני הבית לסעוד בסעודת שבת - אסור לצודו1איסור צידת התיקן הוא מדרבנן מכיוון שהתיקן אין במינו ניצוד, וכמבואר בגמרא (שבת קו ע"ב) שלדעת חכמים הצד בעל חיים שאין במינו ניצוד פטור אבל אסור, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת י, כד) והשולחן ערוך (או"ח שטז, ג). אמנם מצאנו מקרים שהתירו צידה האסורה מדרבנן בשביל מניעת נזק וצער, כגון לצוד נחשים ורמשים המזיקים כדי שלא ינשכו אותו (שבת קז ע"א, רמב"ם הלכות שבת י, כה ושולחן ערוך או"ח שטז, ז) וכן צידת פרעוש הנמצא על בשרו ועוקצו (תוספות שבת קז ע"ב ד"ה הצד את הפרעוש, רא"ש שבת יד, א, שולחן ערוך או"ח שטז, ט. ועיין משנה ברורה סי' שטז ס"ק לז שנחלקו הפוסקים אם אינו על בשרו אלא על חלוקו מבפנים וירא שיעקצנו, אם גם כן מותר), ואם כן היה מקום להקל גם משום צערם של הסועדים, אך למעשה נראה שרק משום צער הגוף התירו, כגון למנוע נשיכה או עקיצה, אך לא משום צער של חוסר נוחות. , אבל מותר לומר לגוי לצודו ולהוציאו2כפי שנתבאר, צידת התיקן אסורה מדרבנן בלבד, ואם כן משום צער אפשר לומר לגוי לצודו וכדברי השולחן ערוך (או"ח שז, ה): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד? אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער. ויש אוסרין". הוסיף הרמ"א: "ולקמן סי' תקפז פסק להתיר, ועיין לעיל סי' רעו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, ועיין שם סעיף ג". . אם אין גוי, ובין הסועדים המצטערים ישנו קטן פחות מגיל מצוות, מותר לתת לקטן לצודו ולהוציאו3על פי דברי ר' עקיבא איגר שהובאו בביאור הלכה (סי' שמג ד"ה מדברי סופרים): "כתב בתשובת רבינו עקיבא איגר על דבר טלטול הספרים לבית הכנסת במקום שאין עירוב על ידי תינוק, אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים. והשיב דזה אינו, דהא הר"ן כתב בפרק כל כתבי להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו, ואדרבה מחינן בידים. ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבית הכנסת לצורך עצמו, להתפלל ולשמוע קריאת התורה, וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד". ולפי זה אפשר לומר לקטן שיצוד את התיקן ויסלקנו אם התיקן מפריע גם לקטן ונמצא שעושה כן לצורכו. אמנם בספר לוית חן (סי' שמג) העיר שרבו החולקים על ר' עקיבא איגר, ובפרט הנוקטים כדעת השולחן ערוך שפוסק כרמב"ם שאסור להאכילו איסור דרבנן אפילו לצורכו של הקטן, ולא כדעת הרשב"א שהתיר. ומכל מקום מאחר ומצאנו שהתירו צידה האסורה מדרבנן במקום צער, אלא שלא ברור לנו שאף משום צער כזה התירו, וכפי שנתבאר, בוודאי בקטן אפשר לסמוך על דעת ר' עקיבא איגר והמשנה ברורה. .

8. 20.1

   קנקון, מקסיקו, תשרי תשע"ב

9. 20.2

   כ. דג שבישלה או כבשה עובדת נכריה, דינו בשבת ובחול

10. 20.3

    שאלה:

11. 20.4

    אני שליח בקנקון, מקסיקו. הקהילה שבה אני משמש כרב עוברת שינוי גדול, מקהילה רפורמית לאורתודוכסית. אנו נמצאים בראשיתו של התהליך, ולכן זעזוע עלול לגרום למתפללים רבים להפסיק לבוא לתפילה, וממילא הקשר עמם ח"ו ינותק.

12. 20.5

    הקהילה מפעילה מטבח כשר, ובלילי שבת ובבוקרו מוגשת ארוחה. חברי הקהילה סומכים על ארוחה זו כסעודת השבת שלהם, וישנם אף כאלו שמצבם הכלכלי מאלץ אותם לסמוך על ארוחת השבת המוגשת בקהילה, שאם לא כן - לא יאכלו.

13. 20.6

    ארוחות אלו העלו שתי שאלות:

14. 20.7

    א. בליל שבת, אחרי כניסת השבת העוזרת הכניסה דג לסיר כדי לבשלו אף שנאמר לה בפירוש להכניסו עד שעה מסוימת. העוזרת עשתה כך כדי שהדג יהיה טעים יותר. השאלה היא: במצב הנוכחי, שבו ישנם רבים העלולים להיפגע אם לא יוגש הדג, ועוד שיש כאלה שיישארו רעבים, האם יש מקום להתיר ולהגיש את הדג ובאיזה אופן?

15. 20.8

    מהם השיקולים ההלכתיים אותם יש לשקול במקרים דומים בעתיד?

16. 20.9

    במקרה זה, מאחר שלא יכולתי להתייעץ לפני כן הודעתי שהדג בושל בשבת והניחוהו בנפרד משאר האוכל.

17. 20.10

    ב. ישנו מאכל הנקרא סביצ'ה. זהו דג הכבוש בלימון. האם יש בהכנה שכזו איסור של בישולי גויים? העוזרת הגויה "פסקה" שאין זה בישול, והכניסה את הדג למיץ בשבת. האם מותר לאכול את הדג?

18. 20.11

    האם בדיעבד, כגון שזהו האוכל היחיד, יש מקום להקל משום שאין זה בישול באש או תולדותיה?

19. 20.12

    תשובה:

20. 20.13

    תחילה נקדים כי אם אכן הדבר אסור ואי אפשר להתירו, גם בקהילה כמו שלך צריך למצוא את הדרך הנכונה להסביר זאת ולחנך אותם לשמירת השבת כהלכה. ברם, כפי שיפורט בהמשך, במקרה כמו שהיה אצלכם יש להשתמש בכלל "כח דהיתרא עדיף", כפי שראוי ונכון לעשות גם מבחינה הלכתית.

21. 20.14

    א. לכאורה בגלל איסור מוקצה היה מקום לאסור את אכילת הדג שנתבשל בשבת וגם את הדג שנכבש בשבת, מכיוון שבזמן כניסת השבת אי אפשר היה לאכול את הדג והוא מוקצה. אמנם, אם היה אפשר לאכלו על ידי הדחק - היה מותר באכילה1שולחן ערוך או"ח שח, לא.. אכן בזמן חז"ל והשולחן ערוך דגים לא נאכלו חיים כלל, ולכן נפסק אז להלכה שדג חי הוא מוקצה2שולחן ערוך או"ח שח, לב.. ברם כיום רבים אוכלים דג חי, כגון במסעדות סושי, לכן דג שבזמן בין השמשות היה ראוי לאכלו בצורה כזו, ואפילו על ידי הדחק - אינו מוקצה בשבת.

22. 20.15

    ב. גם אחרי שהכרענו כי הדג אינו מוקצה יש לדון האם יש כאן איסור הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת. נברר מה דינו של דג שנתבשל בשבת.

23. 20.16

    1. אם היה מדובר בעוזרת יהודיה שבישלה במזיד, האוכל היה אסור באכילה, כדין אוכל שהוכן בשבת באיסור3שולחן ערוך או"ח שיח, א. . אם היה מדובר בבישול מתוך חוסר הבנה או ידיעה, הרי שהאיסור נעשה בשוגג, ובמקום הצורך אפשר לסמוך על הפוסקים שסוברים כי אוכל שבושל בשבת בשוגג מותר אפילו למבשל עצמו ואפילו בשבת עצמה4משנה ברורה שיח ס"ק ז. .

24. 20.17

    2. בנדון דידן, שמדובר בעוזרת גויה, אם היא בישלה את האוכל בבין השמשות קודם צאת הכוכבים - האוכל מותר באכילה5שהרי מותרת אמירה לגוי בבין השמשות לצורך שבת, שולחן ערוך או"ח רסא, א. . ואם היא בישלה את האוכל לאחר צאת הכוכבים, כנגד ההוראות שלכם, לכתחילה האוכל אסור6שהרי גוי שעשה מלאכה לצורך ישראל אסור ליהנות מאותה מלאכה, כמבואר בגמרא (שבת קכב ע"א), ושולחן ערוך (או"ח רעו, א). במרדכי (שבת סי' תג) הביא דעה הסוברת שבמלאכות של הכנת אוכל אפילו אם הגוי עשה אותם לצורכו, אסור לישראל לאכול, וגוזרים שמא יאמר לגוי לבשל עבורו, ופסק השולחן ערוך (או"ח שכה, ד) שלכתחילה יש לחוש לדעה זו, ורק בשעת הדחק או לצורך מצווה יש להקל. , ובשעת הדחק ובמצב המיוחד של קהילתכם, כפי שמתואר בשאלה, יש להקל ולהתיר את אכילתו7בנדון דידן יש כמה טעמים להקל בשעת הדחק: א. מכיוון שישראל הזהיר את הגוי במפורש שלא לעשות את המלאכה בשבת - הב"ח (או"ח סי' רעו, ה) הבין מדברי הכל בו שבמקרה כזה אנו דנים כאילו הגוי עשה את המלאכה לצורכו, ומותר לישראל ליהנות ממנה, וכן פסק המגן אברהם (שם, ס"ק יג), ובפרי מגדים (אשל אברהם שם) ביאר שאפילו אם עשה מלאכה בחפצים השייכים לישראל, וכן פסק במשנה ברורה (שם ס"ק לו). אמנם האליה רבה (שם, טז) חלק ודחה את ראיית הב"ח, וכן ערוך השלחן (או"ח סי' רעו, יח) תמה על שיטה זו והסכים עם האליה רבה. ב. מכיוון שישראל מסר את המלאכה לגוי כדי שיעשה אותה קודם השבת וקצץ לו שכר - הרי שהגוי לא היה חייב לעשותה דווקא בשבת, ואם עשאה בשבת נחלקו הראשונים אם מותר ליהודי ליהנות מאותה מלאכה בשבת עצמה, ושלוש שיטות נאמרו בדבר: 1. דעת הר"ן (שבת ז ע"א בדפי הרי"ף) היא שמותר ליהנות בשבת משום שהגוי עושה את המלאכה בשבת לתועלת עצמו. 2. דעת הגהות אשר"י (על הרא"ש שבת פרק א סי' לז) היא שבכל מקרה אסור ליהודי ליהנות מהמלאכה באותה שבת. 3. דעת שבולי הלקט (סי' קיב) היא שמלאכה שאינה אלא לצורך השבת, כגון הדלקת הנר - אסור ליהנות ממנה באותה שבת, אך מלאכה שאינה רק לצורך השבת, כגון תפירת בגד - מותר ליהנות ממנה אפילו באותה שבת. מלשון השולחן ערוך (או"ח רנב, ד) נראה שפסק כדעת הר"ן. הרמ"א שם הוסיף וכתב שיש חולקים, ופסק שלכתחילה יש להחמיר אם לא במקום צורך. הרמ"א (או"ח רעו, א) אסר ליהנות מנר שהדליק גוי עבור ישראל אף שקצב לו שכר על ההדלקה. מדברי המגן אברהם (סי' תקטו ס"ק ג) נראה שהבין כי הרמ"א פסק כשיטת שבולי הלקט, ולכן בנר בכל מקרה אסור ליהנות ממנו, ובשאר הדברים רק לכתחילה החמיר כדעת ההגהות אשר"י. והסתפק שם המגן אברהם אם מלאכת הכנת אוכל דומה להדלקת הנר, מכיוון שנעשית לצורך השבת ואסורה לפי שיטת שבולי הלקט, או שמכיוון שאפשר לאכול את האוכל אף לאחר שבת דומה הדבר לתפירת בגד ומותר ליהנות בשבת עצמה. על כל פנים נראה שבנדון דידן, שקצץ לגויה שכר והייתה יכולה לבשל מערב שבת, אם בישלה בשבת לפי שיטת הר"ן האוכל מותר, ולפי שיטת שבולי הלקט יש ספק אם מותר לאכול את התבשיל, ויש לצרף סניף זה להקל בשעת הדחק. ג. לפי שיטת העיטור (הלכות מילה מט ע"א) אמירה לגוי מותרת לצורך מצווה גם במלאכה דאורייתא. הרמ"א (או"ח רעו, ב) כתב שבמקום צורך גדול אפשר לסמוך על שיטת זו, ובנדון דידן אפשר לסמוך על דעתו, בפרט שעל פי מצב הקהילה המתואר בשאלה יש חשש שרבים לא יבואו לבית הכנסת. ועיין בשו"ת במראה הבזק חלק סי' לב..

25. 20.18

    3. אם העוזרת הגויה לא בישלה את הדג אלא רק כבשה אותו, מכיון שכבישה בשבת אסורה רק מדרבנן8הרמב"ם (הלכות שבת כב, י) כתב: "והכובש אסור מפני שהוא כמבשל", ושם (א, ג) כתב שבכל מקום שכתב בהלכות שבת "אסור" - איסורו מדברי סופרים. וכן כתבו בדעתו בחכמת אדם (נח, א), ובמשנה ברורה (סי' שכא ס"ק טז). , במקרה המתואר בשאלה האוכל מותר, משום שבאיסור דרבנן מותרת אמירה לגוי לצורך מצווה9שו"ע או"ח שז, ה. .

26. 20.19

    ג. אף אם האוכל היה אסור משום מוקצה או משום איסור הנאה ממלאכת גוי בשבת, אם על ידי הגשתו האוכלים יינצלו ממאכלות האסורים מהתורה, כגון שאנו יודעים שהם אינם מקפידים בביתם לאכול אוכל כשר, מותר לתת לפניהם אוכל זה ואין בכך משום איסור 'לפני עיוור'10כן הורה מו"ר הגרז"נ גולדברג על פי הגהות הגאון ר' עקיבא איגר (על שולחן ערוך יו"ד קפא, ו). וכן כתב בדרך אפשר בתפארת שמואל (על הרא"ש בבא מציעא פרק ה אות ג). .

27. 20.20

    ד. אין איסור בישולי גויים בכבישה11עבודה זרה (לח ע"ב), רשב"א תורת הבית הקצר (בית ג שער ז), וכן פסק הרמ"א (יו"ד קיג, יג). .

28. 21.1

    ציריך, שוויץ, טבת תשע"ב

29. 21.2

    כא. עסק הפעיל בשבת, שותפות של יהודי וגוי בו

30. 21.3

    שאלה:

31. 21.4

    ליהודי ולגוי ישנה שותפות בחברה העוסקת בתכנון בנייה. כל אחד מהשותפים שולטים ב-45% מהחברה, שאר 10% שייכים לעובדים אחרים. באופן רשמי המשרד אינו פתוח בשבת אולם חלק מהעובדים, וכן השותף הגוי, מגיעים בשבת כדי להשלים משימות שלא הספיקו לעשות בשאר ימות השבוע. היהודי עשה בתחילת דרכו המשותפת עם הגוי הסכם בעל פה ובו התנו שאם יהיו רווחים מהעבודה בשבת - הם יהיו של הגוי. שאלותיי הן:

32. 21.5

    1. האם יש צורך בהסכם מעין זה? העבודה בשבת איננה מובילה לרווחים ישירים, אלא רק לרוווחים עקיפים, ואין הגויים מחויבים לעבוד בשבת. האם אפשר להחיל כאן את הכלל שגוי "אדעתיה דנפשיה קעביד", וממילא אין כלל בעיה של רווחים הנעשים בשבת?

33. 21.6

    2. אם יש צורך בהסכם לחלוקת רווחים, האם הסכם בעל פה מועיל או שיש צורך להעלותו על הכתב?

34. 21.7

    תשובה:

35. 21.8

    הקדמה:

36. 21.9

    ישנם שלושה סוגי איסורים העלולים להיות בהעסקת גוי בשבת:

37. 21.10

    1. אמירה לגוי - אסור לומר לגוי לעשות מלאכה עבור יהודי בשבת. אמנם, כפי שיפורט להלן, אם הגוי עושה את המלאכה לתועלת עצמו, "אדעתא דנפשיה", הדבר מותר.

38. 21.11

    2. מראית עין - פעמים שאף אם הגוי עושה את המלאכה בשבת לתועלת עצמו עדיין יהיה איסור משום מראית עין, שנראה כאילו היהודי ציווה אותו לעשות בשבת.

39. 21.12

    3. שכר שבת - ישנו איסור ליהודי להרוויח שכר בשבת, אף אם הרווח נוצר בדרך היתר. אולם אם אינו נוטל את שכר השבת בפני עצמו אלא ביחד עם שכר מימי החול, "בהבלעה" - מותר ליטלו שבת.

40. 21.13

    לגבי שותפות בעסק עם גוי, אף אם הגוי עושה מלאכה בשבת, הוא עושה זאת לתועלת עצמו, שהרי יש לו חלק ברווחים. הבעיה נוצרת כאשר כנגד יום העבודה שעובד זה הגוי לבדו בשבת, עובד היהודי במקומו באחד מימי החול, ונמצא שהגוי הוא שלוחו של היהודי לעבוד בשבת בתמורה לעבודת היהודי באחד מימי החול.

41. 21.14

    כדי לפתור בעיה זו חז"ל קבעו שעל היהודי והגוי לערוך הסכם מראש ששכר השבת יהיה לגוי לבדו, וכנגד זאת שכר אחד מימי החול יהיה ליהודי לבדו, ונמצא שכל אחד עובד ביומו לתועלת עצמו1במסכת עבודה זרה (כב ע"א) אמרו: "ישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחלה - מותר, ואם באו לחשבון - אסור". ופירש רש"י: "שקיבלו - שדה באריסותן מבעל הבית, ומשקיבלוה - הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. לא יאמר ישראל - טול אתה חלקך בשבת, לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו". מבואר מדברי רש"י שמכיוון שהמלאכה הוטלה על שניהם יחד, כאשר היהודי אומר לגוי לעבוד בשבת והוא יעבוד במקומו ביום חול - נמצא שהגוי הוא כשלוחו לעבוד בשבת. כטעמו של רש"י נראה גם בתשובת הגאונים שהביא הבית יוסף (או"ח סי' רמה), שרק משום שהמלאכה מוטלת גם על היהודי והגוי עובד במקומו בשבת הדבר אסור. על פי זה כתב הר"ן (עבודה זרה ו ע"ב בדפי הרי"ף): "וישראל ועובד כוכבים שלקחו מרחץ בשותפות, ועובד כוכבים מחממו בשבת בשביל חלקו, ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל, ובימי החול שניהן מחממין אותו - נראה לי דשרי, דכיון דעובד כוכבים אדעתא דמחצה שלו קא עביד אף על פי שישראל משתכר במלאכה שלו הוי ליה כבעל שדה לגבי אריס, דאמרינן דכיון דאריס אדעתא דנפשיה קא עביד, אף על גב דמטי ליה לישראל רווחא שרי, הכא נמי עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד, וישראל מטיא ליה הנאה ממילא. הלכך בכי האי גוונא ליכא משום שכר שבת כלל. מאי אמרת מפני שנקראת על שמו ליתא דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לו לעובד כוכבים חלק בו הוי ליה מרחץ זה כשדה, דכיון דעביד לאריסותא אמרי לאריסותיה קא עביד. ועוד שהעובד כוכבים זה לא יהא נמנע בשביל ישראל מלחמם אותו בשבת, וכיון שסוף סוף מרחץ זה בשבת יחמו אותו, בין שיהא נקראת על שמו בין שלא יהא נקראת על שמו - אין מקום לאסור שכרו. דכיון דעובד כוכבים אדעתא דמחצה שלו קא עביד, הוי ליה גבי ישראל כאריס, וכיון דאריסותיה קא עביד אף על גב דממילא מתהני בעל השדה שרי. ואל תקשה עלי מזו ששנינו בתוספתא דדמאי: 'ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול אתה חלקך בשבת ואני בחול', דהתם כיון שישראל נוטל כנגדו בחול - נמצא שנעשה העובד כוכבים שלוחו בשבת. אבל הכא שבחול שניהם מחממין את המרחץ, כשהעובד כוכבים מחממו בשבת - לאו שליחותא דישראל קא עביד, אלא אדעתא דנפשיה קא טרח, כאריס וישראל, מטיא ליה הנאה ממילא. ומכל מקום דוקא כשישראל זה לוקח מה שנשתכר המרחץ בשבת בהבלעת שאר ימים. אבל אם בפני עצמו לוקח לא, דאף על גב דבהתירא אתי לידיה - מחזי כשכר שבת, כדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות סד ע"א) גבי מורד ומורדת: 'מאי שנא איהו דיהבינן ליה שכר שבת ומאי שנא איהי דלא יהבי לה שכר שבת, איהו דמפחת קא פחית לא מיתחזי ליה כשכר שבת, איהי דאוסופי קא מוספא מתחזי ליה כשכר שבת', ותניא נמי בפרק הזהב (בבא מציעא נח ע"א): 'השוכר את הפועל לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים - אינו נותן לו שכר שבת'. כך נראה לי". כלומר על פי הר"ן אף אם המלאכה מוטלת על שניהם אך הגוי עובד לבדו בשבת והיהודי אינו עובד במקומו ביום חול, הרי שאין הגוי נחשב כשלוחו של היהודי לעבוד בשבת, אלא הוא עובד לדעת עצמו להרוויח, ואף שהיהודי נהנה מכך אין איסור. כדברי הר"ן פסק הרמ"א (או"ח רמה, א)..

42. 21.15

    אמנם אם אין היהודי עובד בימות החול כנגד עבודת הגוי בשבת, הרי שהגוי עובד בשבת לדעת עצמו כדי להרוויח, ואין צורך בהסכם מראש, ואף שהיהודי נהנה מכך - הדבר מותר, ובלבד שיקבל היהודי את רווחי השבת בהבלעה עם רווחי ימות החול2כמבואר בר"ן (שם) שאף שאין זה שכר שבת ממש, מכיוון שהגוי עובד לדעת עצמו וממילא היהודי נהנה מכך, מכל מקום זה נראה כשכר שבת, ולכן יש ליטול אותו בהבלעה. וכן פסק הרמ"א (או"ח רמה, א)..

43. 21.16

    א. במקרה המתואר בשאלה נראה שאין צורך לערוך הסכם, משום שהיהודי אינו עובד באחד מימי החול בתמורה לעבודת השותף הגוי בשבת. וכן אין איסור בלקיחת רווחים מעבודת הגוי בשבת, משום שהוא נוטלם בהבלעה עם הרווחים מהעבודה בימות החול.

44. 21.17

    ב. לגבי יתר העובדים הגויים, אם הם עובדים עבור החלק שיש להם ברווחים, הרי שדינם הוא כדין השותף הגוי. אולם אף אם הם שכירים, אם השותף היהודי לא קובע להם לעבוד דווקא בשבת3מבואר בשולחן ערוך (או"ח רמז, א, שם שז, ד) שאפילו אם הגוי עושה מלאכה בקבלנות אסור לומר לו לעשותה דווקא בשבת. ואם אינו אומר לו במפורש לעשות בשבת, אך המלאכה מוכרחת להיעשות בשבת, בדין זה נחלקו המפרשים. בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק ו אות ב) כתב שאסור לתת לגוי מעות לקנות עבורו חפץ אם יום השוק הוא בשבת ואי אפשר לקנות אלא בשבת. ומדבריו משמע שאם אי אפשר לעשות את המלאכה אלא בשבת הרי זה כאילו אמר לו לעשותה בשבת. ברם בבית יוסף (או"ח סי' שז) כתב ש"יום השוק לאו דווקא", והכל תלוי אם אמר לגוי לקנות לו בשבת. במנחת כהן (משמרת השבת שער א חלק ד) הבין שכוונת הבית יוסף היא להקל כל עוד שלא אמר לו לקנות בשבת, אף אם יום השוק הוא בשבת ואינו יכול לקנות אלא בשבת. (יש להעיר כי דעת המנחת כהן בתחילה הייתה שלא לפסוק כדברי הבית יוסף, אך בסוף סבר כדבריו, וכתב ביחווה דעת (חלק ג סי' יז) שבשעת הצורך אפשר לסמוך על שיטה זו). ברם המגן אברהם (סי' שז ס"ק ג) כתב שאם יום השוק הוא בשבת ואינו יכול לקנות ביום אחר - הדבר אסור כאילו אמר לו לקנות בשבת. וכן פסק הט"ז (שם ס"ק ג), ובפרי מגדים (משבצות זהב שם סי' רמד ס"ק ה) פסק שאפילו אם הגוי יכול לאנוס את עצמו ולעבוד בלילה ולא בשבת, מכיוון שאין הדרך לעשות כן - הרי זה כאילו ציווה אותו לעשות מלאכה בשבת, וכן פסק במשנה ברורה (סי' רמד ס"ק כד)., והם יכולים לעשות את עבודתם בימות החול, גם אם הם בוחרים לעבוד בשבת הדבר מותר. מכיוון שעבודתם בשבת נובעת מדעת עצמם4באופן זה ישנן שלוש אפשרויות: 1. קבלנות - כאשר אינו משלם לעובד לפי זמן העבודה אלא על המלאכה, אם אינו קובע לו לעבוד בשבת הדבר מותר. כן מפורש במשנה (שבת א, ז-ט) לפי שיטת בית הלל, וכן עולה מסוגיית הגמרא (שם יט ע"א) לגבי שליחת אגרת, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ו, יב) ובשולחן ערוך (או"ח רמד, א). 2. כאשר קיבל על עצמו לגמור מלאכה מסוימת, אך התשלום נקבע לפי הזמן שייקח לו לגמור את המלאכה - מבואר בר"ן (שבת ז ע"א מדפי הרי"ף) שאם שכר גוי להוליך אגרת על מנת שישלם לו סכום קצוב לכל יום בהליכתו ובחזרתו אך אינו מקפיד עמו מתי ילך - מותר, ובלבד שלא ימסור לו את המלאכה בערב שבת, שאז נראה כאילו התנה עמו שיילך בשבת. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח רמז, ג). וראה גם בשו"ת חשב האפוד (חלק ב סי' קט). 3. כאשר קובע המעביד היהודי כמות מסוימת של שעות או ימים לעבוד בכל שבוע או חודש, אך אינו מקפיד באלו שעות או ימים יעבוד - בירושלמי (שבת א, ח) מבואר שמותר לאומנים גויים לעשות מלאכה עבור ישראל באופן שאין חשש של מראית עין: "במה דברים אמורים? בקיבולת, אבל בשכר יום אסור". ומלשון הרמב"ם (הלכות שבת ו, יג) משמע שהאיסור בשכיר יום הוא אם שכרו לעשות מלאכה בשבת. ולפי זה אם לא שכרו לעשות בשבת, אלא יוכל לעשותה מתי שירצה אלא שהתשלום הוא לפי זמן העבודה - אין איסור. וכן כתב החתם סופר בתשובה (או"ח סי' ס) ובשו"ת הרי בשמים (מהדורה תנינא סי' כד) ובשבט הלוי (חלק ה סי' כז) שהכל תלוי אם עובד בשבת מדעת עצמו או משום שהישראל קבע לו לעבוד בשבת. אמנם הגר"ז בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' רמג, קונטרס אחרון אות א) הקשה שלפי חילוק זה מה ההבדל בין שכירות לבין קבלנות? הרי אם קבע לו לעבוד בשבת - אף בקבלנות אסור. על כן חידש שבשכיר יום, אף אם לא קבע לו לעבוד בשבת - אסור, משום ששכיר יום מוגדר כשלוחו של הישראל, ועושה מלאכה עבורו אפילו אם לא קבע לו שיעבוד דווקא בשבת. אך אם מוטל על השכיר לגמור מלאכה מסוימת, כמו שנתבאר לעיל בשם הר"ן, אף אם משלם לו לפי ימים הדבר מותר. כשיטת הגר"ז פסק גם בשו"ת אמרי יושר (חלק א סי' מב). אולם הצמח צדק (שו"ת או"ח סי' כט) כתב שאף לדעת הגר"ז, ששכיר יום אסור אף אם לא קבע לו לעבוד בשבת, זה דווקא בשכיר יום שלא קבע לו כמה ימים עליו לעבוד, אלא אמר לו 'על כל יום שתעבוד אשלם לך כך וכך', ובמקרה כזה בכל יום עבודה, קודם שמתחיל לעבוד יכול המעביד לחזור בו, וממילא כאשר עובד בשבת נמצא כאילו שכרו לעבוד בשבת. אולם אם קבע לדוגמה שיעבוד שלושה ימים בכל שבוע, ואינו קובע לו באלו ימים יעבוד, אף אם הגוי בחר לעבוד בשבת - הרי שעבד על דעת עצמו, ואין זה כשכרו לעבוד בשבת, והדבר מותר אף לשיטת הגר"ז..

45. 21.18

    ג. גם משום מראית עין אין לאסור. כיון שידוע שיש לחברה שותף גוי - אין חוששים שיאמרו שעושים לצורך ישראל5מגן אברהם (סי' רמה ס"ק א) על פי הר"ן, הובאו דבריו לעיל הערה 1. .

46. 21.19

    ד. במקום שיש צורך בהסכם כזה, מעיקר הדין די בהסכם בעל-פה ככל תנאי ממון, אולם מן הראוי לכתוב את ההסכם, בפרט במקום שכותבים את הסכם השותפות הכללי, כדי שלא ייראה כאילו חלק ההסכם, הנוגע לעניין השבת, הוא הערמה בלבד6כך מבואר באגרות משה או"ח חלק א סי' צ: "ומה שיתנה עם העכו"ם, בין כאופן א' בין כאופן ב' - ודאי נכון יותר שיכתבו זה בשטר, ואם יעשו השותפות בשטר של ערכאות על ידי עורך דין - ודאי צריך לעשות שטר שיהיו מפורשין התנאים שהתנו, דמה שידברו בעל פה אינו כלום, דניכר שהוא רק להערמה, אך אם יעשו שטר מתחלה עם תנאים אלו יהיה מותר אף אם יש להם טעם לעשות השטר שעל ידי העורך דין בסתם שותפות, דיכול לסמוך דעיקר השותפות הוא על פי השטר דמתחלה כמו שהתנו אף אם לא יהיה לו תוקף בערכאות כיון שהאמינו זה לזה. אבל אם יעשו השטר דסתם שותפות תחלה - יהיה אסור, כיון שלא בטלוהו"..

47. 22.1

    ירושלים, ישראל, אדר תשע"ב

48. 22.2

    כב. בניית מדרכות נעות בירושלים

49. 22.3

    שאלה:

50. 22.4

    ירושלים סובלת מבעיות רבות בתחום התחבורה והנגישות. הקמת המערך של הרכבת הקלה לא שיפרה די את המצב ואינה פתרון שלם. העיר זקוקה לפתרון תחבורתי יצירתי המשלב התחשבות בהיבטים סביבתיים, תרבותיים וחברתיים המתאים לטופוגרפיה ההררית של ירושלים, לאורח החיים המקובל כאן ולקדמה הטכנולוגית של המאה העשרים ואחת.

51. 22.5

    טכנולוגיות מודרניות מאפשרות להקטין בתוך הערים את השימוש בכלי רכב, פרטיים וציבוריים, על ידי הפיכת חלק מהמדרכות למדרכות נעות. פתרונות דומים יושמו בהצלחה רבה בהונג-קונג, ברצלונה וויטוריה. הקמתן זולה והן חסכוניות בשימוש ובתחזוקה. בירושלים ניתן לספק את כל האנרגיה הנדרשת לתנועה במסוע או דרגנוע באמצעות מערכות סולאריות פוטו-ואלטאיות בלבד.

52. 22.6

    בשנה האחרונה יזמנו, יחד עם אדריכל קרלוס פרוז, רעיון של הקמת רשת שדרות אורבאניות (=עירוניות) ירוקות בעיר, המשלבות, בין היתר, קטעי מסוע ודרגנוע. אנו סבורים כי על מנת לחסוך בחשמל רצוי כי "רחובות נעים" אלו בימות החול יופעלו בעזרת חיישנים אלקטרוניים ויעבדו רק בזמן שמישהו עולה עליהם, אך בשבת יופעלו במתכונת דומה למעלית שבת, כלומר יתחילו לנוע לפני כניסת השבת ויפסיקו לנוע אחרי צאתה. האם לפי ההלכה שימוש ב"רחוב נע" שיפעל במתכונת כזאת יהיה מותר בשבת?

53. 22.7

    תשובה:

54. 22.8

    א. מותר לעלות בשבת על מסוע או מדרגות נעות בזמן שהם פועלים. זאת משום שגם אם נגרם כתוצאה מכך שינוי מסוים, כגון בזרם או בתדר המנוע (אך לא של חוט להט), מכל מקום זהו דבר המותר לכתחילה בשבת, גם לצרכים שאינם ביטחוניים, אלא לנוחיות ולאנשים בריאים1הנושא התבאר היטב במאמרו של הרב ישראל רוזן (תחומין כו עמ' 83) עיין גם בספר שמירת שבת כהלכתה (מהדורה שנייה עמ' שג ושם בהערה קמ) לגבי היתר השימוש במעלית שבת שדומה לשימוש במסוע או במדרגות נעות. .

55. 22.9

    ב. המסוע חייב לפעול כל השבת או בשעות קבועות מראש, שהרי אין להפעיל במודע מכשיר חשמלי באמצעות חיישנים בשבת2נחלקו הפוסקים באשר לחיישנים. ראה מאמרו של הרב אלישיב קנוהל (תחומין כג עמ' 285) שבו הוא מסכם את השיטות השונות בסוגיה זו, וציין שם שנחלקו בשאלה האם הפעלת החיישן היא פעולה גמורה האסורה בשבת או שמא זהו גרמא המותרת רק במקום הפסד לדעת הרמ"א. וראה שם (עמ' 279 הערה 2) הערת הרב ישראל רוזן, עורך תחומין, הנוטה לאסור את השימוש בחיישנים בשבת משום שגם בפעולה עקיפה המפעילה חיישן אלקטרוני נחשב האדם כעושה הפעולה. אמנם הרה"ג שמואל הלוי וואזנר (שם עמ' 277) התיר ללכת ברחוב גם אם האדם עובר במקום שיש עין אלקטרונית המדליקה נורה, ויסוד היתרו הוא משום שאין כאן פעולה של מלאכה כלל, אלא רק הליכה לפי תומו. ושם (עמ' 285 בהערה 14) מסייג הרב ישראל רוזן, העורך, את היתרו של הגר"ש וואזנר, וסובר שהתיר רק אם הנורה הנדלקת אינה בביתו אלא בבית אקראי שהוא עובר לידו ברחוב, והוא אינו מעוניין בהדלקת הנורה. עיין עוד בדבריו של מו"ר הגרנ"א רבינוביץ בשו"ת שיח נחום (סי' כה עמ' 72) שהתיר לכתחילה כניסה ויציאה דרך דלת שנפתחת באופן אוטומטי על ידי חיישני תנועה הגורמות גם להדלקת נורות לד, הואיל והתנועה של האדם היא בעצמותה פעולת היתר גמורה, ואין האדם עושה שום פעולה ישירה ואין בכך לא כוחו ולא כוח כוחו. עיינו שם בהרחבת הדברים. .

56. 22.10

    ג. מכיון שמדובר בשאלה ציבורית העשויה להשפיע על צביון השבת בעיר - יש לקבל את ההחלטה אחרי אישור הסמכות ההלכתית העליונה של העיר ובתאום עם נציגי הציבור.

57. 22.11

    ד. אחרי האישור העקרוני יש לקבל יעוץ הלכתי-טכני ממכון או רב שמתמחה בכך, כדי להבטיח מראש פתרונות הלכתיים לכל בעיה שעלולה להתעורר3יש להכיר מקרוב את פרטי המערכת כדי לבחון אלו אלמנטים נוספים מעורבים במערכת ומהו תיפקודם. למשל במסוע ייתכנו לחצני חירום ולחצני START וכדו', ואולי חיישן סיפרור לכמות האנשים. כמו כן, אולי יש חיישן עומס-יתר שעוצר את המסוע (כמו במעלית). ואם כן יש לראות את מה מפעיל החיישן, האם יש צלצול שצריך להשתיקו. ואם עומס היתר משתחרר, האם זו הפעלה אוטומטית מחדש של המסוע או שנדרשת פעולה ידנית, וכל כיו"ב. .

58. 23.1

    פלורידה, ארצות הברית, כסליו תשס"ט

59. 23.2

    כג. התנדבות בארגון כיבוי אש בשבת

60. 23.3

    שאלה:

61. 23.4

    אני מתנדב בארגון מכבי האש של עירנו. האם אני רשאי לענות לטלפונים בשבת או ביום טוב, שהרי יתכן שמדובר בפקוח נפש? האם מותר לכתחילה להתנדב לכך?

62. 23.5

    תשובה:

63. 23.6

    א. מותר להתנדב בארגון כיבוי אש, גם אם תוצב בתורנות בשבתות ובימים טובים1פסק השולחן ערוך (או"ח שכט, א), שבכל מקום שיש חשש שהאש תתפשט למקום העלול לסכן חיים - מותר ומצווה לכבות את השריפה גם בשבת וביום טוב..

64. 23.7

    ב. ההיתר הוא גם במקום שרוב תושביו הם גויים2הרמ"א (שם שלד, כו) התיר בשם ראשונים ואחרונים לכבות דליקה בשבת אף על פי שמסכנת רק גויים, וכן כתבו אחרונים רבים, עיין שו"ת במראה הבזק (חלק ב סי' כח) שם הבאנו מספר נשמת אברהם שכתב כך בשם הגרש"ז אוירבך, הראשל"צ הגר"ע יוסף והציץ אליעזר. שיטה זו מנוגדת לפסיקת המשנה ברורה (שם סי' של ס"ק ח). אם אפשר להימנע ממלאכות האסורות בשבת מדאורייתא ולעבור על איסורי דרבנן בלבד - עדיף לעשות כן. וכן כתבו האחרונים שעדיף להימנע מכל חילול שבת של ישראל אם אפשר לסמוך על גוי שיעשה זאת. עוד יש להקל בנדון דידן מחשש שהשרפה תתפשט, וגם ישראל שנמצא באותה העיר יבוא לידי סכנה, ולכן יש להתיר את כיבוי השריפה כדי שישראל אחר לא יבוא לידי סכנה, וכן כתב במשנה ברורה על דברי הרמ"א (שם ס"ק עג) בשם האליה רבה שכתב כן בשם כנסת הגדולה. לפי סברה זו ייתכן שעדיף שישראל יחלל את השבת ולא ינסה לסמוך על הגוי בזה, וראה לקמן..

65. 23.8

    ג. בזמן המשמרת מותר לענות גם אם מתקשרים אליו לטלפון המשמש אותו בכל השבוע לצרכיו הרגילים, שמא פונים אליו משום תפקידו כמכבה אש3ראה שו"ת באר משה (חלק ו קונטרס עלעקטריק סי' נב-נד), וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה (מהדורה שנייה פרק לב סעיף מז). כמובן שלא יענה לטלפון אם זה אינו הטלפון שאליו פונים במקרה של שריפה..

66. 23.9

    ד. אם איוש משמרת הכיבוי מחולק לפי ימים, ואפשר לסמוך על התנדבות של גויים לאיוש המשמרת בשבת - עדיף לכתחילה להימנע מהתנדבות בשבת.

67. 23.10

    ה. אם מדובר במתנדבים קבועים שמתנדבים לאורך כל השבוע, או שדרושים מתנדבים רבים ככל האפשר, כפי שמצוי בדרך כלל בשירותי הכבאות, שכל תוספת כוח אדם מועילה, מותר ומצווה לכתחילה להתנדב לכך גם בשבתות ובימים טובים4עיין ברמ"א (או"ח שכח, יב) שכתב שאם יש גוי שיכול להציל - יש להניח לגוי לחלל את השבת, אלא אם כן ישנו חשש שיתרשל, ואז עדיף שהיהודי יחלל את השבת מפני פיקוח נפש. במשנה ברורה (שם ס"ק לג) כתב טעם אחר, בשם הרא"ש, שמא יזדמן לידו מקרה שבו לא יימצא גוי, ויתעכבו בחיפוש אחרי גוי כדי למנוע חילול שבת על ידי ישראל, ולפי זה גם אם הגוי יעשה את ההצלה במהירות כמו הישראל - עדיף שישראל יציל. לכן יש לשקול האם הימנעות מההתנדבות תפחית את יעילות צוות הכיבוי, האם תפחית את מספר המתנדבים או שתגרום לאי סדר במערכת ולשיהוי בהזעקת מכבי האש. אם יש חשש שאי התנדבות תפגע באחד מכל הנ"ל - אזי במקרים כאלה אין לסמוך על הגוי, ולישראל מותר ומצווה לכתחילה להתנדב כפי שכתבנו למעלה..

68. 24.1

    לונדון, בריטניה, תמוז תשע"א

69. 24.2

    כד. תנור גז, כיבויו בשבת מסיבה בטיחותית

70. 24.3

    שאלה:

71. 24.4

    תנור גז שנשאר דלוק, האם מותר לקטן לכבותו בשבת?

72. 24.5

    תשובה:

73. 24.6

    אם מדובר במקרה שגם בימות החול היו מכבים את התנור בגלל שיקול בטיחותי, גם בשבת מותר לכבות את התנור ואפילו אם הסכנה היא רחוקה1ברמב"ם (הלכות שבת ב, טז-יז) מובאות כמה דוגמאות לסכנה רחוקה, כגון ילד שנשאר נעול בחדר, שיש לשבור את הדלת מחשש שמא התינוק יפחד וימות. ברור שמדובר בסכנה רחוקה, ורוב הילדים אינם נתונים בסכנה ממש, ועם כל זה התירו. כך קבעו גם בעלי התוספות (יומא פה ע"א ד"ה ולפקח) שהגדר הוא: "שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל". בשמירת שבת כהלכתה (מהדורה שנייה פרק לב הערה ב) דן מה נקרא ספק. ומציין שם שמדברי החזון איש משמע שחששות עתידיים שאין להם בהווה כל זכר - אינם בגדר ספק פיקוח נפש, ואין לחלל עליהם את השבת. ובשבט מיהודה פסק שספק נקרא כאשר סיבת הדבר נמצאת לפנינו, אבל אם אין הסכנה קיימת כלל, ורק עלולה להתפתח אחר כך - אין זה בגדר פיקוח נפש. וכן חילק הגרש"ז אוירבך, שאם שוכב לפנינו אדם חולה ומצבו מדרדר, למרות שהסיכון הוא קטן - יש לחלל את השבת כדי להצילו. אבל אם האדם רק עלול להיות חולה אין לחלל את השבת כאשר מדובר בסיכון רחוק. וכתב בשבט מיהודה שיש להתחשב בהרגלים של רוב בני האדם, דהיינו שאם בני אדם רגילים לחוש לדבר מה - הרי הוא בגדר פיקוח נפש. הגדרה כעין זו כתב הרב אוירבך במנחת שלמה (תנינא סי' לז): "דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה - הרי זה חשיב כספק פקוח נפש" לסיכום: אם ישנה סכנה ממשית, קרובה, יש לחלל את השבת בכל מקרה. אם הסכנה היא רחוקה ביותר, כגון נרות שבת שלפעמים גורמות לדליקה, מכיוון שזהו חשש רחוק ואין בני אדם נזהרים בימות החול שלא להשאיר נרות וללכת לבית אחר - אין לחלל את השבת כדי לכבותם כל עוד אין חשש ברור לסכנה. אם הסכנה היא רחוקה, כגון אחד לאלף או יותר, אך בני אדם רגילים לחוש לכך, ובדרך כלל אינם מסתכנים, הרי שזה בכלל פיקוח נפש. , ורק תנור אחד לכמה אלפים מתפוצץ או גורם לדליקה כאשר הוא נשאר דלוק במשך זמן רב. לדעת השולחן ערוך, ישראל גדול2אין להשתמש בקטן בעניינים הנוגעים לפקוח נפש, כי הדבר עלול לגרום לזלזול בפיקוח נפש, ולכן יש להשתמש רק בגדולים (שולחן ערוך או"ח שכח, יב). אולם מכיון שמדובר בחשש רחוק ועתידי, יש לעשות כן בשינוי, כפי שמצאנו ביולדת (רמ"א או"ח שכח, יב). יכול לכבותו בשינוי3רמב"ם (הלכות שבת ב, א). בהלכה יא שם דן הרמב"ם על יולדת, וכתב שם המגיד משנה שהתירו לחלל את השבת ביולדת רק בשינוי מכיוון שאפילו אשה אחת מיני אלף אינה מתה בלידה. ואפשר לדייק מדבריו שבמקרה שיש סכנה רק לאחד מאלף מותר לחלל את השבת, למרות שהסכנה רחוקה, אלא שהצריכו לעשות כן בשינוי.. ולדעת הרמ"א (לפי ההסבר של המשנה ברורה) יש להעדיף קטן4כן כתב במשנה ברורה (סי' שכח ס"ק לו) בהסבר דעת הרמ"א, שכשם שיש להעדיף גוי, לפי הרמ"א, כך יש להעדיף קטן. או גוי5שיטת בעל השולחן ערוך (לעיל הערה 2) היא שאין להשתמש בגוי כי יש לפרסם את ההיתר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש. אך דעת הרמ"א (שם) היא שאם אפשר בקלות להשיג גוי, עדיף שהוא יעשה את המלאכה. הט"ז (שם ס"ק ה) חלק על הרמ"א, וכתב שאין זה מנהג נכון, ועדיף לעשות את ההצלה על ידי ישראל, כי יש חשש שהגוי יתעצל בדבר., אם אין הדבר גורם לעיכוב. ומכל מקום רצוי לכבות, בשינוי, את התנור על ידי סגירת המפסק הראשי של הגז6ראה בשו"ת נצר מטעי (סי' ט) ובשו"ת שיח נחום (סי כז) שסוברים כי סגירת המפסק הראשי של הגז אינה כיבוי בידיים אלא לכל היותר גרם כיבוי. ואף על פי שבשו"ת יביע אומר (חלק ג או"ח סי' ל) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סי' ח-ט) חלקו על דבריהם, מכל מקום בנדון דידן שהכיבוי מותר משום סכנה יש להעדיף את הכיבוי בדרך זו. .

74. 24.7

    ההיתר מבוסס על שני העקרונות ההלכתיים הבאים:

75. 24.8

    א. לפי מרבית הפוסקים, כיבוי תנור גז בשבת הוא איסור דרבנן בלבד7ראה תשובתנו בשו"ת במראה הבזק חלק ז סי' נה הערה 10 שהארכנו בביאור העניין..

76. 24.9

    ב. לגבי הצורך בשימוש בגוי נחלקו הפוסקים. בוודאי שאם יש צורך לחפש אותו, עדיף שישראל יכבה את הגז, ובפרט בנידון דידן, שמדובר באיסור דרבנן.

77. 25.1

    אילינוי, ארצות הברית, כסליו תשס"ז

78. 25.2

    כה. הורים מחללי שבת, הזמנתם לסעודות שבת

79. 25.3

    שאלה:

80. 25.4

    אחד העובדים שלי חוזר בתשובה, ויש לו חיכוך עם הוריו כאשר הם רוצים לבוא לבקרו בשבת ברכב והוא לא מוכן. האם אפשר להקל בכך?

81. 25.5

    תשובה:

82. 25.6

    א. מותר1הבעיה בהזמנת אורחים לשבת שיגיעו תוך חילול שבת היא איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול". בגמרא (עבודה זרה ו ע"א) אמרו: "והתניא, אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: 'ולפני עור לא תתן מכשול'; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום 'לפני עור לא תתן מכשול'! הכא במאי עסקינן - דקאי בתרי עברי נהרא". מכאן נלמד שיש איסור להכשיל כל אדם בעברה, גם גוי. אמנם כל זה הוא רק ב"תרי עברי דנהרא", ופירשו התוספות (שם ע"ב ד"ה מנין) שהכוונה היא שלא היה יכול לעבור את העברה בלי עזרת השני. אך אם יכול היה לעבור את העברה בלי עזרה - המצב מוגדר כ"חד עברא דנהרא", ואין איסור "לפני עיוור". התוספות (שבת ג ע"א ד"ה בבא דרישא) הסבירו שגם בחד עברא דנהרא אף על פי שאין איסור לפני עיוור מהתורה עדיין יש איסור מדרבנן. ונראה מלשונם שהאיסור הוא משום מסייע ידי עוברי עברה וחיוב הפרשה מאיסור. וכן כתבו הרא"ש (שבת פרק א סי' סא) והר"ן (עבודה זרה, א, ע"ב בדפי הרי"ף). בשולחן ערוך (יו"ד קנא, א) פסק שאסור למכור לגוים דברים שמיועדים לעבודה זרה משום לפני עיוור, ולא חילק אם ניתן היה לקנות במקום אחר. ואילו הרמ"א (שם) חילק כחילוק התוספות (עבודה זרה שם) שבמקום שהגויים יכלו לקנות גם ללא עזרה של ישראל מוגדר הדבר כחד עברא דנהרא, ולכן אין איסור מצד לפני עיוור למכור להם. וכן הציע מחלוקת ראשונים אם מותר למכור להם לכתחילה. לדעת המרדכי מותר לכתחילה, ואילו לדעת התוספות והר"ן אסור מדרבנן משום מסייע לעוברי עבירה. ולמסקנה כתב שנהגו להקל ובעל נפש יחמיר לעצמו. אם כן לשיטת הרמ"א, שפסק כדברי התוספות לחלק בין חד עברא דנהרא לתרי עברא דנהרא, הרי בכל מקום שיש לאדם אפשרות לעבור את העברה גם ללא הסיוע - אין איסור של לפני עיוור. וכן פסק שמעיקר הדין אין גם איסור מדרבנן של מסייע וחיוב הפרשה מאיסור, ומותר לכתחילה. על פי זה גם בנדון דידן לכאורה מכיוון שההורים יכולים לחלל את השבת ולנסוע גם בלא ההזמנה - הרי זה כחד עברא דנהרא, ואין איסור לפני עיוור, ויש רק לדון באיסור דרבנן של מסייע והפרשה מאיסור. אמנם הש"ך (שם, ס"ק ה) חלק על הרמ"א, ולדעתו אין מחלוקת בעניין מכירת חפצים המשמשים לעבודה זרה לגויים, מכיוון שמדובר במצב שבו הם יכולים לקנות מאחר, הרי שאין איסור "לפני עיוור", ומה שכתבו התוספות לאסור מדרבנן משום הפרשה מאיסור - אין זה אלא בישראל, אך בגוי ובישראל מומר אין דין הפרשה מאיסור, ולכן מותר למכור לגויים לכולי עלמא. לפי דברי הש"ך הללו בישראל מומר אין דין הפרשה מאיסור, ולכן במקרה של הכשלת אדם שלא מקיים תורה ומצוות, כאשר אין איסור לפני עיוור, כגון שמדובר בחד עברא דנהרא, שיכול לעשות את העברה גם ללא סיוע, הרי שאין חובת הפרשה מאיסור, ומותר לכתחילה. אמנם דברי הש"ך אינם מוסכמים על כל הפוסקים, ועיין בדגול מרבבה (על השלחן ערוך שם) שתמה על דברי הש"ך, שמכיוון שישראל מומר הוא יהודי ומחויב במצוות, מניין שאין חובה להפרישו מאיסור? ולכן ביאר שכוונת הש"ך היא שאין חילוק בין ישראל מומר לשאינו מומר, אלא החילוק הוא בין מקרה שעושה עברה בשוגג ואחר יכול להפרישו, שאז יש חובת הפרשה מאיסור, לבין מצב שעושה עברה במזיד אפילו אם אינו מומר - אז אין חובת הפרשה מאיסור. לעומתו בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' כט) כתב שיש לפרש את דברי הש"ך כפשוטם, דהיינו שאין דין מסייע וחובת הפרשה מאיסור בישראל מומר. ולמד כן מהגמרא (בבא קמא סט ע"א) שם אמרו: "כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה... אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע ..." ומסקנת הגמרא היא: "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו". אם כן לשיטת רשב"ג אין צריך לסמן את מקום נטע הרבעי, ובכך להפריש את הגנב מאיסור אכילת נטע רבעי. יש להעיר שקשה מדוע אין הבעלים מחויב לסמן את נטע הרבעי על מנת שהגנב לא יכשל באיסור זה? ומדוע אין כאן חובת הפרשה? והרי הגנב אינו רוצה לעבור על עברה של נטע רבעי. ביאר הבית יצחק שהטעם הוא: "כיון דעל איסור גניבה הוא מזיד - אינו חייב להפרישו על שאר איסור, וכל שכן על איסור שהוא מומר". אמנם נראה שאין ראייתו מוכרחת, כיון שאפשר לומר שכוונת הגמרא היא שדוקא אדם שגונב לא רק שאין חייבים למונעו מאיסורים נוספים, אלא להפך, צריך הגנב לדעת שכאשר הוא גונב הוא יכול להכשל אף באיסורים אחרים. וכן נראה מלשון הפסוק שהביאה הגמרא: "הלעיטהו לרשע...", שכיון שכרגע עושה מעשה רשעות - הרי שאנו מעוניינים לגרום לו לעבור על איסורים נוספים. אם כן היה נראה לומר שמדובר בדין מיוחד של גנב. ושמא ניתן ללמוד מכאן לכל עברות, שבשעה שאדם עושה עברה אחת אין חיוב להפרישו מעברה אחרת, אך אי אפשר ללמוד מכך שאדם מומר, שבדרך כלל עובר עברות, שלא נצטרך להפרישו מעברות שהוא אינו רוצה לעבור עליהן במזיד. וכן כתב בגליון מהרש"א (על השולחן ערוך שם) בביאור דברי הגמרא, והוסיף שכן נראה גם מהרמב"ם בפירוש המשנה, ולכן כתב שאין ראייה מהגמרא לש"ך. וכן נראה מדברי המאירי (בבא קמא שם) שכתב: "ודברים אלו (שמסמנים את מקום הנטע רבעי) בשנת השמיטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה, הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה - אין מתקנין לעוברי עברה, אלא אם יגעו – מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר האיסור, וכגון זה הליעטהו לרשע...". משמע שאנו מעוניינים שהגנבים ישתרשו בחטא, ואין זה רק שהפקענו את חובת ההפרשה מהאיסור, אלא כיון שעושה הגנב מעשה גניבה ומעשה רשעות ולא אכפת לו מרכוש חברו – אנו מעוניינים שיכשל גם בחטא של נטע רבעי. ולפי הבית יצחק, הסובר שאין חובת הפרשה מאיסור לרשע ולמומר, קשה, מדוע שנתיר לכתחילה להכשילו? לכן נראה שמדובר בדין מיוחד בגנב, שיש ענין להכשילו במעשה הגניבה. אמנם מפירוש המשנה לרמב"ם (מעשר שני ה, א) קצת משמע כבית יצחק, וכך כתב שם: "ומי שעבר ואכל – הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן כדי שלא יכשל, מפני שעון גזל חמור יותר". דהיינו דווקא אם עבר עברה חמורה אז אין מפרישים אותו מעברה קלה, אך אם עובר עברה קלה – יש להפרישו משום עברה חמורה, וצ"ע. ביאור אחר בדברי הש"ך כתב בשו"ת משפטי עזיאל (חלק ב סי' יט). וכתב שם שלשיטת רש"י (עבודה זרה נה ע"ב ד"ה וישראל) הטעם שיש איסור מסייע הוא כדי שעובר העברה לא ירגיל עצמו בכך. ולפי זה כתב שיש לבאר את דברי הש"ך, שאין איסור מסייע למומר - דווקא באדם שהורגל לעבור עברה מסוימת, ולכן אין חשש שאם תסייע בידו יתרגל לעברה זו, שהרי כבר רגיל בה. לכן באדם שרגיל בעברה מסוימת ובחד עברא דנהרא - אין אפילו איסור מדרבנן לסייע לו. מה שאין כן בסתם ישראל מומר, שיש איסור מסייע ידי עוברי עברה. לענין נדון דידן בין להסבר הדגול מרבבה, בין להסבר הבית יצחק ובין להסבר המשפטי עזיאל הרי שהורים הנוסעים בשבת הם מומרים, לפחות למצווה זו, ומורגלים בה וגם מזידים במעשה העברה, ולכן לכאורה אין חובת הפרשה מאיסור. אמנם כמו שכתבנו לעיל הדין שחידש הש"ך אינו מוסכם, ובגליון מהרש"א דחה דבריו. עיין עוד בשלחן ערוך (או"ח שמז, א) שפסק שאם אדם פשט ידו לתוך רשות היחיד ונטל חפץ מתוך ידו של העומד בתוכה והוציאו לחוץ, המוציא חייב וחברו העומד בפנים פטור אבל אסור. הסביר במשנה ברורה (שם ס"ק ז) שאין זה אסור משום איסור שבת, אלא משום איסור לפני עיוור, שמכשיל את חברו. אמנם אם החפץ היה מונח בידו באופן שהמוציא היה יכול להוציאו גם בלא עזרתו - אין איסור לפני עיוור, אך יש איסור של מסייע ויש חובת הפרשה מאיסור. וכן כתב שאיסור זה קיים בין בישראל ובין בישראל מומר, ורק בגוי אין איסור. מוכח מדבריו שיש חובת הפרשה מאיסור גם בישראל מומר. בשער הציון כתב שלמד כן מדברי המגן אברהם (סי' שמז ס"ק ד) ושכן דעת הש"ך הנ"ל). אמנם מה שציין לדברי הש"ך קשה, מפני שלכאורה הש"ך לא כתב כן בישראל מומר. גם בתפארת שמואל על הרא"ש (עבודה זרה פרק א ס"ק א) כתב שבמומר יש איסור דרבנן של מסייע וחובת הפרשה מאיסור. וכן משמע מדברי התוספות (שבת שם) שיש איסור אף בגוי, ויש ללמוד שכל שכן הוא במומר. ונמצאנו למדים שנחלקו הפוסקים בדין זה, האם יש במומר חובת הפרשה מאיסור. יש להעיר שפסק הרמ"א, שמעיקר הדין אין אף איסור לכתחילה בחד עברא דנהרא – אינו מוסכם. עיין בגר"א (יו"ד סי' קנא ס"ק ח) שכתב שיש להכריע כשיטת התוספות והר"ן שיש איסור דרבנן גם בחד עברא דנהרא ולא כשיטת המרדכי. ומביא ראיה מנדרים (סב ע"ב), שם אמרו שרב אשי מכר עצים לגויים אף על פי שקנו אותם לשרפם לעבודה זרה. ובגמרא שם הקשו: "האיכא לפני עיוור?", ותירצו שרב אשי תלה שקנה את העצים להסקה. על זה הקשה הגר"א, וכי אין בכל המקום עוד עצים לקנות? ואם כן לכאורה הוא חד עברא דנהרא, ומכאן מוכח שגם במקרה של חד עברא דנהרא יש איסור דרבנן. ובמשפטי עזיאל (שם) הקשה על שיטת הגר"א. וכן בשו"ת אמונת שמואל (סי' יד, הובאו דבריו בפתחי תשובה יו"ד סי' קנא ס"ק ב) הקשה שלפי שיטת הרמ"א כל דין המשנה שאין למכור לגוי חפצים לעבודה זרה בטל, שהרי מסתבר שאין הוא המוכר היחיד בעיר, ונמצא שלשיטה זו אין איסור לפני עיוור (עיין בפתחי תשובה שתירץ קושיה זו). וכן כתב שמה שאמרו בגמרא שאין איסור לפני עיוור - זה רק אם יש לו בהמה אחרת בביתו, אך לא אמרו שם שאם יכול לקנות בהמה אחרת אין איסור לפני עיוור. ולכן דחה מההלכה את דברי הרמ"א. אמנם בשו"ת יחוה דעת (חלק ג ס' סז, בהערה) דחה את דברי האמונת שמואל, וכתב שמדברי התוספות (קדושין נו ע"א ד"ה אבל) משמע שגם אם יכול היה לקנות במקום אחר - מוגדר הדבר כחד עברא דנהרא. עוד יש להעיר כי עיקר דינו של הרמ"א שאין איסור לפני עיוור אם יכול לעשות את העברה ללא סיוע, אינו מוסכם. בשולחן ערוך (יו"ד קנא, א) כתב שאסור למכור לגוי חפצים של עבודה זרה, ולא חילק כחילוק הרמ"א. נראה שמקורו של השולחן ערוך הוא מדברי הרמב"ם, שלא חילק חילוק זה. חלק מהאחרונים תמהו על כך (עיין במנחת חינוך מצוה רלב, אות ג), ובשו"ת מלומדי מלחמה (סי' ד) כתב הגרנ"א רבינוביץ שמקור שיטת שיטת הרמב"ם הוא בשיטת הר"ח והגאונים שביארו את דברי הגמרא באופן אחר מדברי התוספות. לדעת הר"ח חילוק הגמרא הוא שבתרי עברא דנהרא לא יוכל לכפות אותו להביא לו את כוס היין, מה שאין כן בחד עברא דנהרא. ולכן בתרי עברא דנהרא יש איסור לפני עיוור. ולפי זה כתב הגרנ"א רבינוביץ שכל ההיתר בחד עברא דנהרא הוא רק אם כופה על המסייע להעביר את החפץ, אך אם אינו כופה, אף שיש לו אפשרות להשיג את החפץ במקום אחר, הרי שיש כאן איסור לפני עיוור, והוסיף שזו גם דעת השולחן ערוך. נמצא שלפי שיטה זו ההיתר שכתב הרמ"א תלוי במחלוקת ראשונים. מרש"י (קידושין נו ע"א ד"ה אמר ר' אלעזר) גם משמע שיש איסור של לפני עיוור אפילו אם אינו בתרי עברא דנהרא. התוספות (שם ד"ה אבל) הקשו על פירוש רש"י והניחו שאין איסור לפני עיוור אם יכול לקנות במקום אחר. בספר המקנה (קדושין שם, הובאו דבריו בשו"ת יהודה יעלה יו"ד סי' קעז ד"ה הנה כבר, ובשו"ת יחוה דעת שם) יישב שלשיטת רש"י ההיתר של חד עברא דנהרא הוא רק כאשר העובר יכול היה להשיג את חתיכת האבר מן החי בלא כל סיוע, אבל אם זקוק לסיוע, אף שיכול היה להשיג את האיסור על ידי אחר או במקום אחר - המסייעו עובר על איסור לפני עיוור. נראה לבאר את דברי הגמרא בעבודה זרה (שם) לפי דרך זו. אמרו בגמרא שכאשר יש לגוי פרה בביתו אין איסור למכור לו פרה נוספת, והטעם הוא (וכן כתב הריטב"א) שאין כאן איסור מרבה בשיעורים אם תהיה לו פרה אחת או יותר לעבודה זרה. לפי זה משמע שאם אינו גורם לו לעבור עברה, כגון שבכל מקרה עובר את העברה - מותר יהיה למכור לו חפץ ואין בזה משום לפני עיוור. על הנחה זו הקשו בגמרא מדין נותן יין לנזיר, שם משמע שיכול הנזיר להשיג את היין גם ללא עזרת המסייע, ומדוע אסור? ותירצו ששם מדובר בתרי עברא דנהרא, שאינו יכול להשיג את היין אלא על ידי המסייע, אך בחד עברא דנהרא כיון שיכול היה להשיג את היין לבד - מותר. לסיכום, למדנו שאם יש לו בביתו חפץ של עברה - אין איסור לתת לו עוד חפץ, כיון שאין זו מכשלה אם גורם לו ריבוי שיעורים של העברה, וכן במקום שאת כוס היין יכול היה להשיג גם בלעדי המסייע - אין משמעות לנתינתו. אך במקום שאין לנזיר כוס יין ואינו יכול להשיגה ללא העזרה - ברור שיש משמעות לנתינה, והעובדה שיכול להשיגה אינה פוטרת ואינה מפחיתה מחומרת הסיוע, כיון שעל כל פנים מעשה המסייע גרם לאפשרות שלא הייתה קודם. והיתר התוספות הוא רק אם אין משמעות למעשה המסייע. על פי זה אפשר ליישב את קושיית הגר"א שהבאנו לעיל. ונבאר שבמקרה המובא במסכת נדרים מדובר אפילו אם יש עוד עצים העומדים למכירה בעיר יש איסור לפני עיוור, כיון שיש משמעות למה שמוכר לו עכשיו עצים. ברם בענין מכירת הפרה - אין משמעות למעשיו, מפני שבעל מקרה יש לו כבר פרה אחרת יש להוסיף גם שנחלקו המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה ד, ב) והפני משה (הובאו דבריו במשנה למלך שם) במקרה שיכול להשיג את החפץ במקום אחר, אך גם שם יושב יהודי לסייעו, וגם עליו יש איסור של לפני עיוור. לדעת המשנה למלך מצב זה לא מוגדר כחד עברא דנהרא ויש בו איסור לפני עיוור. והרבה אחרונים פסקו כמותו. נמצאנו למדים שההיתר של חד עברא דנהרא אינו פשוט ומוסכם. לכן, אף שלמעשה יכולים ההורים לנסוע בשבת, ואפילו שיש ודאות שיסעו למקום אחר גם אם לא יזמינם, עדיין אסור להזמינם אם אי אפשר להזמינם באופן שלא יצטרכו לחלל שבת. נראה שזו גם סברתו של האגרות משה (או"ח חלק א סי' צט, הובאו דבריו גם בשו"ת במראה הבזק חלק א סי' לא וחלק ג סי' מד) שם כתב שמי שמזמין אדם לשבת כשידוע שייסע ברכבו ויחלל את השבת יש בכך איסור מסית (וכתב שאף שעונש מסית יש רק בעבודה זרה, מכל מקום בכל העברות יש עברה של מסית אלא שאין בה עונש) שהוא "גרוע מאיסור לפני עיוור". ולדעתו איסור לפני עיוור קיים כאשר אדם רוצה לעבור עברה ולולי עזרה לא יכול היה לעבור אותה. אך כאשר אדם גורם לעצם העברה - זה גרוע מאיסור של לפני עיוור. להזמין את הוריו לסעודת שבת אם יכול לתלות שיגיעו ברגל2במשנה מסכת שביעית (ה, ו) אמרו: "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית... זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעברה - אסור, לאיסור ולהיתר - מותר". וכן מובא במשנה (גיטין ה, ט, ועיין גם עבודה זרה טו, ב): "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל המים לא תגע עמה, לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עברה, וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום". למדנו מכאן שאם ידוע בוודאות שתעשה העברה - אסור, אך אם אפשר לתלות שלא תעשה עברה, אף על פי שייתכן שתעשה - מותר. לכאורה קשה, כיצד מתירים איסור תורה על סמך תלייה כזו? הסביר הריטב"א (עבודה זרה שם) שמן התורה אין איסור לפני עיוור אלא כשבוודאי תעשה העברה, וחכמים החמירו אפילו במקום שיש רגלים לדבר, אבל במקום שאפשר לתלות - הקלו לכתחילה. בשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד חלק ב סי' יט) כתב שיסוד האיסור של לפני עיוור הוא הפיתוי, דהיינו שמפתה את עובר העברה. ובמקום שתולה להיתר הרי שהנותן אינו מפתה, "אלא הקונה או המקבל הוא שמפתה את עצמו". מדברי המשנה בגיטין משמע שההיתר הוא מפני דרכי שלום. בתוספות (גיטין סא, ע"א) הקשו שמדברי הגמרא בעבודה זרה משמע שהתירו בכל מקום שניתן לתלות. וביארו שם שיש לחלק בין תלייה רחוקה, כגון שידוע שאין לה פירות שאינן פירות שביעית, אף שתולה שמא יש לה, ואז נדרש הטעם של "מפני דרכי שלום", ברם בתלייה רגילה מותר בכל מקרה. הרמב"ן שם כתב כי במקום שמשאיל חפץ התירו רק מפני דרכי שלום, "משום שאלמלא מפני דרכי שלום לא היה לו להכניס עצמו לבית הספק ולהשאיל לו, שאינו נהנה בכך כלום", אבל במכירה הרי שהמוכר נהנה, ולכן התירו לו בכל מקרה. בשו"ת מלומדי מלחמה (שם) כתב שכל צורך של מצווה של תורה יש בה מפני דרכי שלום, שכל התורה נקראת 'שלום'. ברור הוא שנדון דידן כלול בהגדרה של 'דרכי שלום', ולכן כאשר יש אפשרות ריאלית שהוריו יגיעו ברגל ושלא יהיה חילול שבת, בין אם מזמינם לליל שבת ובין אם מזמינם ליום שבת - מותר לו ומצווה להזמינם..

83. 25.7

    ב. אם אי אפשר לתלות שיגיעו ברגל מותר להזמינם רק אם ההזמנה היא לכל השבת. הדבר מותר גם אם הם יחליטו בסופו של דבר להגיע רק לסעודת ליל שבת3כאשר אין אפשרות ריאלית שיגיעו ברגל, אם מזמינם לסעודת ליל שבת והם מגיעים לפני כניסת השבת האיסור הוא בחזרתם בלבד. ולכן נראה שאם מציע להם לישון בביתו כל השבת, ומתכונן לכך – נמצא שהזמנתו נעשתה בהיתר, וגם אם יחליטו ההורים לנסוע בשבת אין בכך איסור של לפני עיוור. (וכן עיין לקמן בשם שו"ת מלומדי מלחמה). או רק לסעודת היום4גם במקרה שההורים באים ביום השבת וידוע שיגיעו ברכב - מותר אם יזמינם לכל השבת. אף על פי שהוא יודע שלא יקשיבו לו וייסעו בשבת, כיון שהוא הזמינם לכל השבת, וזהו מעשה מותר. הרי זה דומה למי שמכר בשביעית כלי שיכול לשמש להיתר ולאיסור, ואחר כך רואה שהשתמשו בכלי לאיסור שאינו מחויב לקחת את החפץ מיד הקונה כיון שמעשהו היה בהיתר. גם בשו"ת משיב דבר (חלק ב סי' לא) פסק שהאיסור קיים רק אם הוא מסייע בשעת מעשה העברה, אך כאשר הסיוע אינו בשעת מעשה העברה אלא חשוד שיעשה אחר כך עברה - אין בכך איסור. עוד נראה שיש להקל מצד נוסף. כתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה (חלק א סי' לה) שמותר להגיש מאכל ומשקה לאדם אף על פי שידוע שלא יברך אם אי הנתינה תגרום לו לשנאת התורה ולשנאת תלמידי החכמים ובכך תרחיק אותו מתורת ישראל, מכיוון שאז אין מעשה נתינת המאכל נחשב כהכשלתו באיסור, אלא להפך, אם לא תיתן לו תכשיל אותו, ונתינת המאכל תגרום לאיסור קל יותר. אמנם ברור הוא שאין לאדם לעבור על עברה קלה על מנת שחברו לא יעבור על איסור חמור (שבת ד ע"א), אך כאן אין כלל איסור, מפני שעניינו של איסור לפני עיוור הוא ההכשלה באיסור, וכאן מצילו מאיסור חמור אין זו הכשלה ומותר. וכן פסק בשו"ת מלומדי מלחמה (עמ' 45), שמותר לתת לאדם לאכול, אף אם מסתבר שלא יברך, במקרה שאם לא ייתן לו יכשילו באיסור של נקימה ונטירה, כיון שדרכי שלום דוחה איסור של לפני עיוור במקום שיש ספק אם יעבור העברה, קל וחומר כשיש חשש שמא מכשילו באיסור אחר. אמנם למעשה כתב שראוי שגם הנותן יאכל ויברך בקול ויוציא ידי חובה את האוכלים. וכן פסק להתיר לערוך פעילות בליל שבת לרחוקים מתורה ומצוות, אף על פי שמסתבר שיחזרו ברכבם בשבת, אם מציעים להם להשאר וללון כל השבת. מכיוון שבשעת ההזמנה והפעילות אין איסור כלל, שהרי נתן להם מקום ללון, לכן יש ספק שמא יחליטו לא לנסוע בשבת, ומכיון שהפעילות היא דבר מצוה - הרי זה כמו דרכי שלום שהתירו במקום ספק. עיין עוד בשו"ת במראה הבזק (חלק ה סי' נב) שם נדפס מאמרו של הגר"א ליכטנשטיין שעל פי היתרו של הגרש"ז אוירבך התיר להזמין אנשים חילונים בשבת לפעילות מקרבת ליהדות, אף על פי שעל ידי כך ייגרם בוודאות חילול שבת, כיון שגורם בכך קירוב רחוקים, ואם כן אין זה הכשלה אלא קירוב, אך עיי"ש שסייג את ההיתר. לכן יש לדמות את המקרה שלנו למקרה שהציע הגרש"ז אוירבך, כיון שגם כאן אם לא תתיר להזמינם לשבת אתה גורם להם לאיסור חמור של כעס על התורה ודרכה, ושנאת תלמיד חכמים וכן להתרחקותם מבנם וחובת כיבוד הורים של הבן. עוד יש לומר שהוא אף מפחית מאיסוריהם, שהרי בביתו לא יחללו את השבת ולכן אין זו הכשלה. וסברה זו כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ד סי' עט)..

84. 25.8

    ג. אם ההורים מגיעים מיוזמתם - אסור למנוע את ביקורם5שהרי הוא חייב בכבודם, וזו הדרך הנכונה לקרבם בעתיד. זו גם הדרך לשמור על אחדות המשפחה ולדאוג ליחסים התקינים בין הסבא והסבתא לנכדים, שלא יינזקו מניתוק הקשר ואי קיום מצוות כיבוד אב ואם. .

85. 26.1

    ניו ג'רסי, ארצות הברית, כסליו תשע"ב

86. 26.2

    כו. זכייה עבור אחר לעניין קניין בשבת וחיוב טבילת כלים

87. 26.3

    שאלה:

88. 26.4

    מה צריך אדם הקונה חפץ כדי לתתו במתנה לאחר לעשות כדי שיוכל לזכות בו מיד בעבור חברו על מנת שיוכל לתתו כמתנה בשבת או כדי לטבול את הכלי לפני נתינתו?

89. 26.5

    תשובה:

90. 26.6

    א. הקונה חפץ בכספו בלי אמירה מפורשת שהוא רוצה לזכות בעבור חברו, אפילו אם התכוין לזכות עבורו - זכייתו אינה מועילה לפי רוב הפוסקים1בגמרא בבא קמא (קב ע"ב) מובא בשם "בני מערבא" שמי שאינו שליח אינו יכול לזכות בעבור חברו אם אינו מודיע למוכר, ואפילו כאשר קונה מכסף של חברו. ואף שמסקנת הגמרא היא שלא כמותם, כדבריהם פסק רבינו ירוחם (נתיב כח חלק א, הובאו דבריו בבית יוסף חו"מ סי' קפג). ואף שהבית יוסף הקשה עליו שלא משמע כן מהסוגיה, וגם לא הביא את דבריו בשולחן ערוך, הש"ך (שם ס"ק ב) פסק כדעת רבינו ירוחם, והוסיף שכדבריו מפורש גם ברא"ש (בבא קמא פרק ט סי' יח). וכן הסכימו הקצות החושן (שם ס"ק ב וס"ק ד) ונתיבות המשפט (שם חידושים ס"ק ב). נציין כי אף שהבית יוסף הקשה על דעתו מכל מקום לא חלק עליו בפירוש. אמנם המחנה אפרים (הלכות שלוחין ושותפין סי' יח) כתב שיש חולקים, וביניהם הגהות אשרי (על הרא"ש שם) בשם אור זרוע ומהרי"ח, והרשב"א בספר תולדות אדם (סי' רפו וסי' שסט), וכן מצדד המחנה אפרים להלכה., ואם לא התכוון לכך במפורש - אין חברו זוכה בו לדברי הכל2בשולחן ערוך (חו"מ ריב, ח) הביא שתי דעות בעניין מי שקנה קרקע על דעת שיקדיש אותה אם יכול לחזור בו. מבואר בטור ובבית יוסף שם שהדעה הראשונה היא דעת הרא"ש בתשובה (כלל יג, א) שפסק שיכול לחזור בו, והדעה השניה היא דעת השואל שם, שסבר שמפני הכלל 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' - אינו יכול לחזור בו. על כל פנים לדברי הכל במתנה לחברו, שלא שייך כלל זה, שאין זו אמירה לגבוה אלא לחברו - לא קנה חברו והקרקע שייכת לו. וראה הגהות חתם סופר על המגן אברהם (סי' שו אות טו)., והוא נשאר בבעלותו של הקונה.

91. 26.7

    ב. אם אמר למוכר בזמן שהוא קונה שהוא רוצה לזכות בחפץ עבור חברו - קנה חברו.

92. 26.8

    ג. אם חברו מינה אותו לשליח לקנות בעבורו - זכה חברו3כן כתב הטור (חו"מ סי' קפג) שהוא כאילו מלווה למשלח את הכסף. והש"ך (שם ס"ק ב) הקשה כיצד הקנה לו, והרי אינו בעל המעות? ותירץ שעשאו שליח, וביאר דבריו בנתיבות המשפט (שם ביאורים ס"ק ב): "דתיכף שנתן לחבירו המעות על פיו - נתחייב לו המעות, דהוי כאומר 'תן מעות לפלוני ואתחייב לך'... מה שאין כן כשלא נתן על פיו", נמצא שכשמינה את חברו לשליח - המוכר מכר למשלח. .

93. 26.9

    ד. אחרי שקנה את החפץ לעצמו אינו יכול להקנותו לאחר אלא על ידי אדם שלישי4משנה עירובין (ז, ו), שולחן ערוך (או"ח שסו, ט). אין להביא ראיה מדברי הרא"ש בבא מציעא (פרק ט סי' כג) בדין בר מצרא, שם כתב: "ואין צריך קנין אחר, והוי כקונה שדה לחבירו שלא מדעתו, אי בעי שקיל ליה ולא צריך קנין אחר", מפני ששם תיקנו חכמים שהוא שליח של המצרן, ואם ירצה המצרן - יזכה בשדה למפרע משעת הקניין. ועל כרחנו הרא"ש לא התכוון להשוות בין הדינים לגמרי..

94. 26.10

    ה. אם חברו לא זכה בחפץ קודם השבת, לרוב הפוסקים אין לתתו במתנה במשך השבת אלא אם כן יאמר במפורש שאיננו של חברו עד למוצאי שבת5אף שהמאירי (ביצה יז ע"ב ד"ה מי שלא הניח) פסק שמותר לתת מתנה מיד ליד שלא כדרך קניין, דעת המרדכי (שם סי' תרעו, הובאו דבריו בבית יוסף או"ח סי' שו) שזה אסור שלא במקום מצוה. וכן החמירו שם המגן אברהם (ס"ק טו) והמשנה ברורה (ס"ק לג), וכתבו שהוא בכלל מקח וממכר. לכן אי אפשר בשום ענין לזכות לחברו אלא על ידי אחר..

95. 26.11

    ו. קנה כלי הטעון טבילה, אף שעדיין לא זיכה אותו לחברו יכול להטבילו. במקרה כזה רצוי שישתמש בו בעצמו קודם שיתנו לחברו6הצעת מו"ר הגרז"נ גולדברג, וטעמו הוא משום שיש להסתפק במי שקונה כלי כדי לתתו מתנה לחברו אם חלה חובת טבילה, שמא הוא דומה לכלי המיועד לסחורה, שפטור מטבילה (ראה בית יוסף יו"ד סי' קכ וט"ז שם ס"ק י)..

96. 27.1

    וושינגטון, ארצות הברית, תמוז תשע"ב

97. 27.2

    כז. שיט באנייה גדולה, ‘cruise’, דיני עירובין

98. 27.3

    שאלה:

99. 27.4

    אנו עומדים לצאת לשיט, ‘cruise’, על אנייה גדולה. בין אלפי הנוסעים ישנה קבוצה של כמה עשרות שומרי מצוות. השיט יוצא ביום א' וחוזר ביום א' שבוע לאחר מיכן.

100. 27.5

     א. האם במשך השבת יהיה מותר לטלטל מחדרנו לשטחים ציבוריים, כמו לקחת סידור לבית הכנסת?

← Previous · Next → — showing 201–300 of 497

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah -- Vol. 8. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages_File/123-sFileEn.pdf Licence: CC-BY. Source.