← All works

B'Mareh HaBazak Volume VII

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,185 sections

1. 63.6

   ב. אסור מדרבנן לאדם להשהות ברשותו צורות כאלה, אף אם לא עשאן בעצמו, משום שמא יחשדוהו שעובד להן. אמנם באיסור דרבנן זה רבו הדעות להתיר להשהות ברשותו צורה שקועה וציור4הראב"ד, הרמב"ן והר"ן האוסרים לעשות צורה שקועה מתירים להשהותה אם נעשתה ע"י אחרים. , אך משמע בשו"ע להחמיר אף בזה5שכן דעת ר"ת והרא"ש וכן משמע ברמב"ם.6בגמרא (שם) מבואר שישנם שני סוגי איסורים: איסור דאורייתא שבעשיה, שנלמד מהפסוק "לא תעשון אתי", ואיסור דרבנן שהוא מפני החשד, שלא יאמרו שעובד לצורה זו – ואיסור זה אפילו בהשהיה, בלי עשיה. עניין נוסף שעולה מהסוגיה הוא החילוק בין דמות בולטת לדמות שקועה, בעקבות שמואל שאמר לרב יהודה לפגום בצורה שבטבעתו, אף שאחרים עשו אותה. הגמרא מסבירה שזה מפני שחותמה בולט. ואף-על-פי שאסור לענוד אותה, לחתום בה מותר, שכל שהחותמת בולטת יוצאת החתימה שקועה, ומותרת. היחס בין כל המושגים הללו נדון בראשונים. יש ראשונים (רשב"א בחידושיו בר"ה ובתשובותיו ח"א סימן קסז, ריטב"א, לשון ב' בר"ן שנדחתה על-ידו) שכתבו שכל האיסורים קיימים דווקא בדמות בולטת, אולם בדמות שקועה אין שום איסור, והיא מותרת בין בעשיה ובין בהשהיה. ראשונים אחרים (הראב"ד בהשגותיו לרמב"ם, הרמב"ן, המאירי, לשון א' בר"ן שכך הכריע) סוברים שהאיסור בעשיה שמדאורייתא קיים בכל דמות, בין בבולטת ובין בשקועה, אולם האיסור בהשהיה שמדרבנן מפני החשד קיים דווקא בצורה בולטת ולא בצורה שקועה. בהמשך הסוגיה מתרצת הגמרא את רבן גמליאל, שברבים אין חשד, וכיוון שרבן גמליאל היה נשיא – זה נחשב כרבים. ר"ת, ר"י וריב"א (עבודה זרה מג ע"ב, תוספות ד"ה והא) הוכיחו מכאן שלגבי חמה ולבנה אין לחלק בין בולטת לשקועה (בניגוד לדמות אדם בה כן יש חילוק לדעתם), שהרי הגמרא לא תרצה שדמויות אלו היו שקועות, ואם כן צורות חמה ולבנה אסורות גם כשהן שקועות, בין בעשיה בין בהשהיה. והסברה נותנת, שהרי בשמים לעולם הם נראים לנו כשקועים, וכן פסקו גם הרמב"ם והרא"ש. אמנם לשאר הראשונים שהוזכרו לעיל אין הבדל בין חמה ולבנה לבין שאר הצורות האסורות. דעה נוספת היא דעת המהר"ם מרוטנבורג (הובא במרדכי עבודה זרה פרק ג סימן תתמ), שסובר שציור שאין בו ממשות עדיף אף מצורה שקועה, ולא רק בהשהיה, אלא אפילו לצייר מותר. להלכה פסק השו"ע (יו"ד סי' קמא סע' ד) שדמות אדם בולטת אסורה, בין בעשיה ובין בהשהיה, ודמות אדם שקועה מותרת בעשיה ובהשהיה, אולם לגבי חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, פסק כר"ת והרמב"ם, שאין לחלק, ובכל המקרים אסור..

2. 63.7

   ג. צילום דינו כציור7"מנחת יצחק" (י סי' עב)..

3. 63.8

   ד. כיוון שהעולם נוהג היתר בדבר - אין למחות, שהרי יש למקלים על מה שיסמכו8שו"ת "דעת כהן" (סי' סד): "ובאמת, תמוה מאוד מהיכן נתפשט הדבר להיתר... אמנם למחות אין בנו כח, מאחר שיש להם עמוד גדול להישען עליו, שהיא דעת מהר"ם מרוטנבורג", ע"ש. כמו כן יש להוסיף את הדעות המתירות אף עשיה של דמות שקועה (עיין בהערה 6)..

4. 63.9

   ה. כל האיסור הנו בדמות שלמה, אולם בציור חלקי, למשל, שמש בשקיעתה או כשהיא מכוסה קצת בעננים – מותר9הרא"ש (עבודה זרה פרק ג סי' ה) שנפסק בשו"ע (יו"ד קמא, ז), הש"ך (יו"ד סי' קמא סוף ס"ק כה) ושו"ת "רב פעלים" (יו"ד ד סי' י). (ובאופן כזה ניתן גם לתקן צורה קיימת). ויש מחמירים10מהר"ם אלשיך (סי' עז), מהרי"ט (יו"ד סי' לה), "שואל ומשיב" (ג סי' עא), "דרכי תשובה" (יו"ד סי' קמא ס"ק נא)..

5. 63.10

   ו. לצורך לימודי – מותר לעשות אפילו דמות שלמה11גמרא (שם). ואף שמלשון השו"ע משמע שרק לימוד הלכתי מותר (כגון קידוש החודש), שהרי כתב: "ואם הם להתלמד להבין ולהורות", הנה כתב המאירי (עבודה זרה מג ע"ב סוף ד"ה דין אחרים) שאף צורות שבספרי התכונה (פיסיקה ואסטרונומיה) מותר לעשות. לגבי לימודי אמנות כתב ה"חתם סופר" (יו"ד ב סי' קכח) שאין זה בכלל ללמוד להורות אלא ללמוד לעשות, ואסור. עיין ב"מנחת יצחק" (שם) שפקפק ביישומו של היתר זה בימינו..

6. 63.11

   ז. גם ילדים קטנים, ראוי לחנכם לצייר בדרך המותרת (כגון שמש שאינה שלמה בקצה הדף)12"אגרות משה" (או"ח ה סי' ט אות ו). וכתב שם שאף שבציור עצמו אין שום איסור, שהרי רחוק הוא שיצייר ילד ציור הדומה לחמה ממש, מכל מקום, מדין חינוך ראוי למנעו, שהרי רוצים שילמד לצייר ציור הדומה ממש לחמה, וכשידע לעשות כן יאסר עליו, ואם כן למה ללמדו..

7. 64.1

   מרילנד, ארה"ב, שבט תשס"ז

8. 64.2

   סד. חושן המעטר ספר תורה ויש עליו דמות אדם

9. 64.3

   שאלה: אדם בקהילתי רוצה לתרום "חושן" לספר תורה שניצל מן השואה הנוראה. החושן מעוטר בדמויותיהם של משה ואהרן. אינני יודע עד כמה הדמויות נראות אמיתיות. האם מותר לנו לקבל תרומה זו ולהשתמש בה?

10. 64.4

    תשובה:

11. 64.5

    א. לכתחילה, אין לעשות חושן לספר תורה עם דמות אדם שלמה1אסור לעשות צורת אדם, אפילו שלא לבית הכנסת, אפילו אם אינו מתכוון אלא לנוי. טעם האיסור משום "לא תעשון אתי" (עבודה זרה מג ע"א; רמב"ם עבודת כוכבים פרק ג הל' י; שו"ע יו"ד סי' קמא סע' ד). ובזה חמורה עשיית צורת אדם מעשיית צורת חיה, שאין איסור בעשייתן אלא בעושה ארבע צורות שבמרכבה כשהן ביחד (שו"ע שם). אף אם מצא צורת אדם – אסור לו להשהותה אצלו, משום חשד, עיינו בש"ך (שם ס"ק כד). אף שבימינו עבודה זרה אינה מצויה, האיסור מבטא את נצחון היהדות על האלילות, עיינו באריכות בדברי הראי"ה (אגרות הראי"ה א עמ' רג-רו). כאשר מדובר בהכנסת צורת אדם לבית כנסת, ישנם צדדים לקולא וצדדים לחומרא. מחד גיסא, זהו מקום העשוי לעבודת ה', וכיוון שיש בו רבים – אין חשד, כמבואר בעבודה זרה (מג ע"ב). הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע לא הזכירוהו. לעומתם, הרא"ש והטור פסקו דין זה, וכן פסק הרמ"א (שם בסוף סע' ד). עיינו גם בשו"ת "חתם סופר" (ו סי' ו). הרדב"ז (ד סי' קז) כתב שהדבר מכוער. שו"ת "דברי יציב" (יורה דעה סי' לח ס"ק טו) כתב שדברי הרדב"ז נאמרו רק בצורות שעיקרן נעבד, אך לא בצורות שאין עכו"ם עובדים לשכמותן. מאידך גיסא, יש שכתבו שדווקא מפני שזהו מקום תפילה יש לחשוש בו יותר, שלא יראה כאילו מתפללים לצורות, כגון שו"ת המבי"ט (חלק א, ל) ו"חכמת אדם" (כלל פה סי' ז). ייתכן שטעם זה, שנראה כמתפלל לצורות, אינו שייך בחושן של ספר תורה אלא רק בדמות על ארון הקודש והפרוכת, וכך כתב בשו"ת "דברי יציב" (שם), שאם דמות האריות עומדת למעלה מקומת איש על הארון מלמעלה – אינו נראה כמשתחווה. ואפשר שגם כאן אין נראה שמשתחווים לספר התורה, אך יש להסתפק אם כשמנשקים אותו נראה כנישוק גיפוף וחיבוק של עבודה זרה. אף אם יש צורה שאסור לעשותה אך מותר להשהותה – בבית הכנסת ראוי להסירה, שלא יהיה זכר וקיום לדבר שנעשה באיסור. כך כותב "בית יוסף" (א"ד סוף סימן קמא, בהסבר דעת רבנו אליקים), וראה גם שו"ת שבט הלוי (ד סי' צה). בשונה מציורים המצוירים על קירות בית הכנסת, שם קיים טעם נוסף לאיסור, שהציורים מסיחים את דעת המתפללים (עיינו ב"בית יוסף" או"ח סי' צ סע' כא-כג בשם שו"ת הרמב"ם, ובתוספות יומא נד ע"א ד"ה "הכרובים דצורתא, שאין לצייר ציורים במחזורים), כאן טעם זה אינו שייך. למרות האמור כאן, שלדעת פוסקים רבים אין לצייר ציורים בבית הכנסת, בבתי כנסת בארץ ישראל מוצאים לא אחת דמויות של אריות על ארון הקודש או על הפרוכת, וגם במקומות שמקפידים בכך ישנם אריות על המעיל של ספר התורה או על החושן., ויש להשחית מעט את הצורה2כשהאיסור אינו אלא מפני החשד, כאמור בהערה 1, ניתן לתקנו על-ידי השחתת צורת צלם האדם. יש אומרים שצריך להשחיתו בצורה ניכרת, ולכן בצלם קטן די בהשחתת מיעוט חוטמו, אך בצלם גדול יש להשחית כל חוטמו, כך פסק ב"בית לחם יהודה" (הובא ב"חתם סופר" ו סי' ו). ויש אומרים שדי בהשחתת קצה החוטם, בין בצלם גדול בין בצלם קטן ("חתם סופר" שם), וכן נראה להקל., כגון שיקטום את קצה חוטמה.

12. 64.6

    ב. בדיעבד, כשהחושן כבר קיים בבית הכנסת ואינו יכול לפגמו3בפגימת החושן אין משום נותץ אבן מן המזבח, ראה שו"ת "חתם סופר" (שם). - ניתן להקל בכך4על-פי ה"חתם סופר" (שם), ובהתבסס על הקולא שבמקום רבים אין חשד. ולכן אף ה"חתם סופר" אינו מקל אלא כשהחושן נשאר בבית הכנסת, אך לא אם תורם החושן שומר אותו בביתו בדרך-כלל.. ויש מקומות שבהם לא הקפידו על כך5כך נמסר לנו מאוצר של מוזיאון לתשמישי קדושה, שיש ברשותו חושנים רבים כאלה. כן דעת הגרנ"א רבינוביץ, שיש להקל כאשר הוא כבר נוצר בצורה שכזו..

13. 64.7

    ג. כאשר צורת האדם אינה שלמה, כלומר ישנו גוף ללא ראש או ראש ללא גוף6נחלקו הראשונים אם האיסור בצורת אדם הוא דווקא כשהיא שלמה: יש שאסרו רק ראש עם גוף שלם, אך גוף ללא ראש או ראש ללא גוף מותר לעשות (תוספות, רא"ש). ויש שאסרו לעשות כהאי גוונא, אך התירו להשהות (מרדכי עבודה זרה סי' תתלט). ראה שו"ת "דעת כהן" (סי' סה). ומ"יחווה דעת" (חלק ג סי' סד) משמע שאף המרדכי מתיר בעשייה. ויש שאסרו אף להשהות (סמ"ג לאוין כב). - ניתן להקל בכך7גם האחרונים נחלקו בשאלה זו: שו"ת המהרי"ט (יו"ד סי' לה) אוסר גם בפרצוף אדם בלי גוף, וכן שו"ת "שאלת יעב"ץ" (א סי' קע). אך פשט דברי השו"ע להקל בזה, וכן בש"ך (שם ס"ק כה) משמע שדווקא צורת אדם שלמה אסורה, כגון שתי עיניים וחוטם שלם, אך בחצי מהחוטם או עין אחת – אין איסור. וכן פסק בשו"ת "לב חיים" (ב סי' קעא), וכן דעת הראשון לציון הגר"ע יוסף בשו"ת "יחווה דעת" (חלק ג סי' סד), לכן נראה שיש מקום להקל., אך המחמיר רוח חכמים נוחה הימנו8שו"ת "דעת כהן" (סי' סה).. גם כאשר הדמות שלמה אך שקועה ולא בולטת ניתן להקל9יש מהראשונים שהתירו צורת אדם כשאינה בולטת אלא שקועה (רמב"ם, ר"ת, רא"ש, תוספות), ויש שאסרו אף כשהיא שקועה (הרמב"ן כתב לאסור גם בצורת אדם שקועה, וכן הכריע הר"ן. ולא אסרו כאשר הצורה מצוירת בצבע. אך הריטב"א החמיר אף בצורה המצוירת בצבע. הראב"ד החמיר בצורה מצוירת בצבע, אך הקל בשקועה). השו"ע הכריע כשיטה ראשונה, והתיר דמות שקועה (יו"ד סי' קמא סע' ד), אך הט"ז הורה שאין להקל בזה, ויש לפסוק כשיטה השנייה ולאסור דמות שקועה (ס"ק יב). נחלקו האחרונים אם לשיטה המחמירה האיסור קיים דווקא בעשיית הצורה (ט"ז שם) או גם בהשהייתה (ב"ח ס"ק יג). עיינו עוד בשאלה הקודמת בעניין ציור גרמי השמים..

14. 65.1

    פנסילבניה, ארה"ב, תמוז תשס"ז

15. 65.2

    סה. היחס לעבודה זרה בימינו ויחס היהדות לאמנות

16. 65.3

    שאלה: האם קיימת כיום עבודה זרה? האם יש היום אמנות שקשורה לעבודה זרה? האם לאמנות יהודית יש משמעות מעבר לצד האסתטי שלה? מהן המגבלות ההלכתיות בתחום האמנות?

17. 65.4

    תשובה:

18. 65.5

    א. "עבודה זרה" בהגדרתה ההלכתית קיימת גם כיום, שכן לפחות חלק מהזרמים בנצרות מוגדרים כ"עבודה זרה" 1שהרי הם אינם עובדים לאל אחד אלא לשילוש, ובחלק מן הכנסיות (להוציא הכנסיות הפרוטסטנטיות) קיים גם פולחן תמונות ופולחן צלב כמייצגי האלוהות, וכן (בכנסייה הקתולית) פולחן "קדושים" כמתווכים בין האדם לאלוה. אמונה באל אחד קיימת אצל קבוצות שוליות בנצרות (ובעיני חלק מהנוצרים הם מוגדרים ככופרים), כגון האוניטרים. עיין ברמב"ם (עבודה זרה פרק ט הל' ד), שכתב: "נוצרים עובדי עבודה זרה הם" (כך הנוסח המקורי. בחלק מהמהדורות שונה הנוסח, מאימת הצנזורה). כך עולה גם מהגמרא (עבודה זרה ו ע"א, ז ע"ב), המתייחסת ליום א' כ"יום איד" של עבודה זרה. עיין בתוספות (שם ב ע"א ד"ה אסור) שגם הם הבינו כך. ראה גם בריטב"א (עבודה זרה מב ע"ב), שכתב: "צורת שתי וערב (=צלב) נעבדת היא להם". כמו כן כתב רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב יז ח"ד) בשם רבו ר"א בן אסמעאל: "צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואדם תלוי בו – אסורים". כלומר, יש לצורות אלה דין עבודה זרה. ועיין שם בהמשך, שדן לגבי גויים שאינם אדוקים בעבודה זרה, שמן הסתם "מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושין אלא לנוי". ראה גם בדברי ה"בית יוסף" בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' סח) שכתב שם שצורת שתי וערב היא ודאי צורה הנעבדת. נוסיף ונבאר שאין לקשור את הנדון דידן לשאלה אם בני נח "הוזהרו על השיתוף". עיין לגבי זה בתוספות (סנהדרין סג ע"ב ד"ה אסור) ועוד ראשונים, ב"בית יוסף" (יו"ד סי' קמז) שהביא דבריהם, בשו"ע (או"ח סי' קנו בהגהת הרמ"א), וב"פתחי תשובה" (יו"ד סי' קמז ס"ק ב). זאת משום שאיננו דנים אם לגוי מותר להאמין בנצרות או אם יהודי שגורם לגוי להישבע בשם השילוש עובר על "לפני עיוור" וכדומה, אלא על הנאה של יהודי מעבודה זרה או החזקת צורות שיש בהן משום עבודה זרה. ביחס ליהודים אין מחלוקת אם יש איסור ב"שיתוף", ומדובר בעבודה זרה לכל הדעות.. לכן, אמנות נוצרית עלולה להיות מוגדרת: כעבודה זרה ממש, דוגמה לאמנות כזאת: פסלים או תמונות של הצלוב או אמו הניצבים בכנסייה ומהווים מוקד שאליו מופנות התפילות או הטקסים הדתיים; כמשמשי עבודה זרה, כגון תמונות הנישאות במהלך תהלוכות דתיות או טקסים; או כנויי עבודה זרה, כגון תמונות המשמשות לקישוט בכנסיות.

19. 65.6

    ב. גם עבודת אלילים בצורתה הגסה יותר עדיין קיימת בעולם: בדתות המזרח הרחוק, אצל שבטים אפריקניים פרימיטיביים שונים ועוד. גם אמנות הקשורה בפולחן של דתות אלה יכולה להיות עבודה זרה, משמשיה או נויה.

20. 65.7

    ג. חלק מהלכות עבודה זרה המתייחסות לחפצי אמנות וכדומה רלוונטיות גם כיום, גם אילולא הייתה בעולם מציאות של עובדי עבודה זרה כלל. אמנם ישנן הלכות הנובעות מבעיית חשד, כגון האיסור להחזיק בציור או פסל שאחרים כמוהו משמשים לעבודה זרה, מפני שמי שיראה חפץ זה ברשותו של אדם עלול לחשוד שהוא עובד עבודה זרה2ראש השנה (כד ע"ב) ועבודה זרה (מג ע"ב), שו"ע (יו"ד סי' קמא סע' ג-ה).. לגבי הלכות אלה, ייתכן שיש מקום לדון בתוקפן במצב שבו אין עובדי עבודה זרה בעולם3ועיין בביאור הגר"א על השו"ע (שם אות יז), לגבי צורות שהיו משמשות בעבר לעבודה זרה וכיום אינן נעבדות כלל. , אבל הלכות אחרות – האיסור ליצור צורות מסוימות והאיסור ליהנות מחפצים שמשמשים או שימשו בפועל לעבודה זרה – אינן תלויות בקיומם של עובדי עבודה זרה בפועל בעולם.

21. 65.8

    ד. כיוון שכל דרכיו וכל מעשיו של אדם צריכים להיות קשורים בידיעת ה' ולהיעשות לשם שמים, יחסנו הבסיסי אל העולם ומלואו הוא חיובי. תפקידנו, בעיסוק בכל דבר ודבר בעולם, להצדיק ולממש יחס זה. לגבי האמנות עצמה, מן הראוי להביא את דברי מרן הראי"ה קוק: "לכללות חמדת היופי האמנותי המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם, מתייחס עמנו לעולם ביחס טוב וחביב"4"אגרות ראי"ה" (א אגרת קנח).. זהו היחס הכללי. עם זאת, כדי להצדיק יחס זה, יש לזכור, כפי שמזכיר הרב וממשיך: "אבל גם מוגבל. נזהרים אנחנו משכרון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים". בהמשך הוא מסביר את המגבלות ההלכתיות: "כנסת ישראל נטתה ידה... להציל את עדנת היופי ... לבל תרמס ... בידיה הגסות של האלילות... בימין דוחה ושמאל מקרבת: 'לא תעשון אתי אלהי כסף' – מעבר מזה, 'ראו קרא ה' בשם בצלאל ... לעשות בזהב ובכסף ...בכל מלאכת מחשבת' – מעבר מזה". כל עוד המגבלות ההלכתיות נשמרות, הוא כותב: "כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל".

22. 65.9

    נוסיף עוד סיפור על מרן הראי"ה קוק, שבזמן שהותו בלונדון ביקר ב"נאשיונל גלרי", וראה שם תמונות של רמברנדט. ביציאתו מן התערוכה אמר לסובבים אותו שעתה זכה קצת להבין מה פירושו של האור של היום הראשון משבעת ימי בראשית5בספר "יובל אורות" עמ' 168 מצוטט הראי"ה: "כשראיתי לראשונה את התמונות של רמברנדט, הן הזכירו לי מאמר חז"ל על בריאת האור... מדי פעם ישנם אנשים דגולים שה' מברך אותם בראיית האור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונותיו הוא האור שברא ה' בימי בראשית". .

23. 65.10

    עוד נציין לגבי יחסה של היהדות ליופי ולאסתטיקה – שאמנם אינם מושגים זהים למושג האמנות, אבל ללא ספק יש קשר הדוק ביניהם – את הפסוקים בספר בראשית, בתיאור נטיעת העצים בגן עדן: "ויצמח ה' ... כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל"6בראשית ב, ט. – הרי שהתורה מייחסת חשיבות ליופיו של העץ, ואף מקדימה אותו לציון השימוש הפונקציונלי של העץ – למאכל. על נקודה זו עמד הרש"ר הירש בפירושו שם: "הכתוב מקדים את 'נחמד למראה' ל'טוב למאכל'... את סיפוק חוש היופי לסיפוק חוש הטעם ותאוות המאכל. כאן זכה חוש היופי להצדקתו ולהקדשתו".

24. 65.11

    "חובות הלבבות"7שער ג – שער עבודת האלוקים, פרק ד. כתב: "התורה חולקת מעשי בני אדם לג' חלקים: צווי ואזהרה ומותר". דברים אלה מתייחסים לכל תחומי החיים, והיחס לאמנות אינו שונה מהם. ישנם באמנות דברים ששייכים לתחום ה"ציווי" – שימוש באמנות לצרכי מצווה, כגון עיטור בית הכנסת ותשמישי הקדושה השונים, נוי סוכה וכדומה. דברים אחרים באמנות שייכים ל"אזהרה", כלומר לדברים האסורים – אמנות המשמשת לצרכי עברה, המשתמשת בכלים שנוצרו בעברה או ששימוש בהם אסור, כגון יצירות המגרות את תאוותיו האסורות של האדם, יצירות האסורות בעצמן משום איסורי עבודה זרה או כאלה ששימשו בפועל למטרות אלה. בתווך קיים גם באמנות, כבכל תחום, ה"מותר" – כל דבר שאינו כלול באחת הקטגוריות הקודמות.

25. 65.12

    היחס לגבי דברים הכלולים בחלק זה תלוי, לפי המשך דברי חובות הלבבות הנ"ל, בשני פרמטרים:

26. 65.13

    1. המינון – אם העיסוק בדבר המותר הוא "די הסיפוק", כלומר במידה סבירה, לפי צרכיו הפיזיים או הנפשיים של האדם, או שהעיסוק בכך הוא ב"ריבוי" או ב"קיצור", כלומר בסטייה מהמידה הנ"ל.

27. 65.14

    2. המטרה – "כל מה שיוצא מגדר די הספוק או אל התוספת או אל החסרון, איננו נמלט מהשיג בצווי, אם יהיה לשם שמים, או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים"7שער ג – שער עבודת האלוקים, פרק ד.. כלומר, מטרתו וכוונתו של האדם במעשים המותרים, שבהם הוא נוטה מהמידה המקובלת של עשיית אותם מעשים, הופכת את העשייה לרצויה או לבלתי רצויה.

28. 65.15

    כאשר אין סטייה כזו כלל, אלא האדם עוסק ב"מותר" לפי הצורך הגופני או הנפשי שלו, אם הכוונה בכך היא לשם שמים הדבר הוא "מצווה", לפי המשך דבריו של חובות הלבבות, בתחילה לגבי הצרכים הגופניים: "בספוק להגיע מן העולם אל המזון נמצאנו מצווה בו, כמו שנאמר בראשית היצירה: 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו רבו ומלאו את הארץ וכבשה'8בראשית א, כח. ... אם כן די הספוק במזון נכנס בשער הצווי"; ובהמשך אף לגבי שאר הצרכים: "ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שווה ונכונה, הוא צדיק, כאשר אמר: 'טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט'9תהלים קיב, ה.".

29. 65.16

    אם כן, עיסוק באמנות, גם כשאינו לצרכי מצווה מובהקים, עשוי להיחשב כמצווה וכצדקות, בין אם הוא לצרכיו הגשמיים של האדם (פרנסה, וראה עוד בדברי הרב קוק באגרתו הנ"ל, שבה הוא מציין בין מעלותיה של אגודת "בצלאל" את העובדה שהעיסוק באמנות יספק פרנסה ליהודים), ובין אם הוא לצרכיו הנפשיים. בהקשר זה יש לציין את דברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות10הידועה כ"שמונה פרקים לרמב"ם", פרק ה., שם הוא מזכיר "טיול בגנות ובבניינים נאים, וישיבה עם צורות נאות", ובהמשך "הסתכלות בציורים ובדברי הנאים", היינו הנאה אסתטית, כאמצעי להשגת רוגע נפשי.

30. 65.17

    כתוספת לרעיונותיהם של מרן הראי"ה קוק והרש"ר הירש הנ"ל יש לציין את המשך דבריו של הרב הירש11בהמשך פירושו הנ"ל., שבהם הוא מסביר שהעובדה שמכל הברואים, רק האדם (ככל הידוע לנו) נהנה מן היופי, מוכיחה את "חשיבות חוש היופי ליעודו המוסרי של האדם... השמחה ביפי הטבע... תביאנו (את האדם) לשמוח גם ביופי מוסרי... שמחת האדם בהרמוניה אסתטית קרובה לשמחתו בהרמוניה מוסרית". טבעו זה של האדם, וודאי נברא כך במכוון. הרב הירש מביע רעיון דומה גם בפירושו ל"יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם"12בראשית ט, כז., ראה שם.

31. 65.18

    נציין התבטאות נוספת של הרב קוק: "כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו", וזאת בכפוף לסייג "שרק את אותם האוצרות, שבהפתחם מבשמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח"13"עולת ראיה" (ב על שיר השירים, ליקוטים, עמ' ג)..

32. 65.19

    ה. התבוננות ביצירות הקשורות לעבודה זרה:

33. 65.20

    1. הנאה מעבודה זרה – עבודה זרה היינו האובייקטים הנעבדים, וכן דברים שנעשו לצורך הפולחן לעבודה זרה או כדי לקשט את האובייקטים הנ"ל (מה שמוגדר בהלכה כמשמשי, נויי, או תקרובת עבודה זרה) – אסורים בהנאה14עבודה זרה (כט ע"ב, מו ע"א, נא ע"א, נב ע"א), חולין (ח ע"ב) ועוד, שו"ע (יו"ד סי' קלט סע' א – עיקר הדין, והמשך פרטיו בהמשך הסימן ועד סי' קמו).. אף שישנם דברים האסורים בהנאה שלגביהם ייתכן שאין הסתכלות מוגדרת כהנאה אסורה, שונה דינה של עבודה זרה, שהתורה החמירה בה ביותר והזהירה: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"15דברים יג, יח., וכן "אל תפנו אל האלילים"16ויקרא יט, ד., ואסור להסתכל בעבודה זרה (כולל כל הנ"ל) וליהנות מכך17פסחים (כו ע"א): "קול ומראה אין בהן משום מעילה... מעילה הוא דליכא, הא איסורא – איכא". הפוסקים דנו אם דין זה נאמר בכל איסורי הנאה, אבל לכל הדעות באיסורי עבודה זרה קיים דין זה. נוסף לכך יש לציין את הגמרא (שבת קמט ע"א): "ת"ר... דיוקנא עצמה אסור להסתכל בה אף בחול, שנאמר 'אל תפנו אל האלילים'". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קמב סע' טו): "אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים או להסתכל בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה". ב"בית יוסף" (שם) מבואר המקור לדין בשתי הסוגיות הנ"ל. ועיין שם ב"לבוש" (סע' טו), שהביא גם את הפסוק של "לא ידבק בידך מאומה". עוד עיין בשו"ע (או"ח סי' שז סע' טז)..

34. 65.21

    2. הסתכלות בציור או צילום של הנ"ל (ולא במקור) – ציור או צילום המתאר עבודה זרה, שלא נעשה בעצמו מתוך מטרות פולחניות כלשהן אלא לצורך אמנותי גרידא, אין בהסתכלות בו משום הנאה מעבודה זרה. למעשה, מסתבר שאין ראוי להסתכל גם ביצירה כזו, מפני שההלכה היא שאסור אפילו לשבח עובד עבודה זרה על יופיו (או על תכונות אחרות), וכן על מעשיו18בדברים ז, ב נאמר "לא תחנם", ודרשו חז"ל (עבודה זרה כ ע"א): "לא תתן להם חן", כלומר "שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה" (רש"י), וכן פסקו הרמב"ם (עבודת כוכבים פרק י הל' ד) והשו"ע (יו"ד סי' קנא סע' יד): "וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנאמר 'ולא תחנם' – לא יהיה להם חן בעיניך". , וזאת כדברי הרמב"ם19שם., "מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים", וכפי שביאר יותר ה"חינוך"20מצוה תכו.: "שנרחיק ממחשבתנו, ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהי מעלה חן בעינינו... עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא... לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בה תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים". קל וחומר, אם כן, שלא ראוי לשבח – בדיבור ואף במחשבה – את יופיה של העבודה הזרה עצמה (ועוד שמטבע הדברים העבודה הזרה עצמה וכן תשמישיה הנם מעשי ידי עובדי עבודה זרה). כאשר אדם מסתכל בתמונה המתארת את האובייקטים הללו, הדבר יכול להביא באופן טבעי לכך שישבח את האובייקטים עצמם ואת עושיהם בדיבור, וודאי שיבוא לכך שישבחם במחשבתו.

35. 65.22

    3. הסתכלות ביצירות שעשייתן כרוכה באיסור הקשור לאיסורי עבודה זרה – אף שאסור ליצור צורות מסוימות (צורת אדם או ארבע חיות המרכבה בפיסול או בתבליט, וצורות שמש, ירח וכוכבים אפילו בציור)21שו"ע (יו"ד סי' קמא סע' ד). המקור לכך הוא בגמרא (ראש השנה כד ע"ב, עבודה זרה מב ע"ב, מג ע"ב). איסור זה הוא מהתורה, ונלמד (בגמרא שם) מהפסוקים: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ד) ו"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, כ)., וכן אסור להחזיק בבית צורות כאלה22שו"ע (שם), על-פי הגמרא בסוגיות הנ"ל, והטעם הוא משום "חשדא". ועיין עוד בתשובות סא, סב., מכל מקום אין איסור להסתכל בצורות כאלה אם לא נעשו לשם עבודה זרה23שם ברמ"א: "ומיהו אם מוצא אותם – מותרים". "מוצא אותם" משמעותו בהקשרו כאן שבאופן זה אין לחשוש שצורות אלה נעשו לצורך עבודה זרה – שאז הן אסורות בהנאה, ביאר הש"ך (ס"ק כד): "מותרים – פירוש בהנאה מותרים, ובלבד שלא ישהה אותם ... וכן מוכח בטור, דאע"פ שאסור להשהותם מותרים בהנאה".. יש המתירים לכתחילה להחזיק יצירות כאלה במקום ציבורי24רמ"א (שם) על-פי הגמרא הנ"ל, בראש השנה ובעבודה זרה (מג ע"ב)..

36. 65.23

    יש לציין, שישנם אמנם פוסקים האוסרים כל התבוננות ביצירות אמנות שאינה הבטה אקראית בלבד, כבדרך אגב, ויש שכתבו כך לפחות לגבי צורת אדם (לדעת חלק מהם דווקא בפסל או תבליט – גם אם לא נעשו לצורך עבודה זרה), או אף לגבי ציורי בעלי חיים, אולם לפי הדעה העיקרית בהלכה אין בכך איסור25בגמרא (שבת קמט ע"א) נאמר: "דיוקנא עצמה – אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר 'אל תפנו אל האלילים' (ויקרא יט, ד). מאי תלמודא? אמר רבי חנין: אל תפנו אל מדעתכם". נחלקו הראשונים אם מדובר דווקא ב"דיוקנא" של עבודה זרה או שהאיסור הוא בכל יצירה אמנותית מעשה ידי אדם, או על כל פנים ביצירה המתארת בני אדם או חיות: רש"י מפרש "אל מדעתכם – אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם", כלומר כל יצירה אנושית. עיין בריטב"א שהסביר את דבריו: "פרש"י... שאין ראוי להסתכל אלא במעשה השי"ת כדי להכיר נפלאותיו... והרמב"ם ז"ל גורס אל תפנו אל מדעתכם, ר"ל לא תתפנו להבלים ותהיו מפנים זכרון של הקב"ה מדעתכם". יש לעיין אם הוא הבין גם לדינא בשיטת הרמב"ם כברש"י, ורק בגרסה ובצורת הדרשה הם חלוקים, או ש"הבלים" שבדבריו הם עבודה זרה דווקא, שהרי לעיל הבאנו את דברי הרמב"ם שאינו שולל התבוננות ביצירות אמנות וכדומה, אם מטרת הדברים היא הנאה אסתטית, כאמצעי להשגת רוגע נפשי. ואולי הא בהא תליא – לדעתו, הסתכלות זו כמטרה היא "הבלים", וזה כשיטתו של הרמב"ם (שם ובמקומות אחרים), שמתייחס באופן דומה לכל דבר שאינו עיסוק ב"מושכלות" או בקיום מעשי של מצוות, אך כאמצעי – אין בהסתכלות זו פסול. על כל פנים, מדברי הרמב"ם עצמו (עבודה זרה פרק ב הל' ב) נראה ש"דיוקנאות" האמורות כאן הן עבודה זרה, ולא כפירוש רש"י. מכל מקום, לא ברור מאין ציטט הריטב"א את דברי הרמב"ם, ועיין עוד בהערת הרב משה גולדשטיין – המהדיר על חידושי הריטב"א שבמהדורת מוסד הרב קוק, שהרגיש כנראה בקושי שבדברי הריטב"א בשמו, והציע (הערה 27) לגרוס רמב"י במקום רמב"ם. התוספות (שם ד"ה ודיוקני עצמה אף בחול אסור) חולקים על רש"י, ומפרשים "נראה דבשויה לשם עבודת גלולים, אמר אבל לנוי מותר". וכך נוקט גם הרא"ש שם (שבת פרק כג סי' ב). לעומתם, תוספות רי"ד (שם), וכן התוספות במסכת עבודה זרה (נ ע"א ד"ה ה"ג בנן של קדושים) נקטו כשיטת רש"י. ה"ערוך" (ערך פן א') פירש: "אל תפנו אל מדעתכם – בזמן שאתם מסתכלין בהם אתם מפנים אל מדעתכם". גם מפירוש זה משמע שהאיסור הוא אף בצורות שאינן של עבודה זרה, כשיטת רש"י. אם כי יש הבדל ביניהם בהסבר הדרשה, וכבר עמד עליו בעל "ערוגת הבושם" (שער עבודה שבלב מאמר ג, נדפס בסוף "ויגד יעקב" על המועדים ח"ב) והובאו דבריו בשו"ת "ויען יוסף" (יו"ד סי' עה ד"ה כתב אא"ז), והסיק מכך שלדעת רש"י מדובר באיסור דאורייתא, ואילו לדעת ה"ערוך" אין זו אלא אסמכתא, שהרי תיבת "אל" בפסוק היא בסגול, ולפי הבנת ה"ערוך" היא נדרשת כאילו הייתה מנוקדת בצירה (שאז משמעותה שם ה', שאותו "מפנים מהדעת" בזמן ההסתכלות בצורות. והשווה לדברי הריטב"א הנ"ל אליבא דהרמב"ם), מה שאין כן לרש"י, שגם לפי הדרשה נשארת המילה "אל" במשמעותה המקורית – מילת יחס. ועיין בשו"ת "ויען יוסף" (שם), שחולק וטוען שגם לרש"י זהו רק איסור דרבנן. פירוש ה"ערוך" הובא, יחד עם פירוש רש"י, גם בר"ן (שבת סג ע"ב מדפי הרי"ף סוף ד"ה הלכך), ומשמע שהוא מסכים לפירושיהם. כך נוקט גם המאירי ("בית הבחירה" שבת קמט ע"א), שמפרש בדומה ל"ערוך": "כתב המהלך תחת הצורה והדיוקנאות, כגון בני אדם שצרין בכותל חיות או דיוקנאות... ודיוקני עצמה אסורה אף בחול להביט בה, שהם דברים המושכים לבו של אדם ומפנים אותו לבטלה ומיאשים אותו מעבודת בוראו". כשיטת המחמירים נקט הרדב"ז (שו"ת רדב"ז ד סי' אלף קעח (קז) ד"ה הרי לך), ובין האחרונים יש לציין את החיד"א ב"ברכי יוסף" – "שיורי ברכה" (יו"ד סי' קמב ס"ק ג), שכתב שירא שמים ראוי שיחוש לדעת האוסרים, וכן בדור האחרון, שו"ת "קול מבשר" (א סי' יד ד"ה ובגמרא שבת). נוסיף ונבאר כי מה שכתבנו, שלדעות אלה האיסור ב"כל יצירה אמנותית מעשה ידי אדם או עכ"פ ביצירה המתארת בני אדם או בע"ח", הוא כיוון שמצד נימוקם של דברים יש מקום לומר שכל יצירת אמנות נכללת בהם, אך מאידך גיסא לא נאמרו בפירוש אלא "צורות חיות משונות, או דיוקנות של בני אדם של מעשים", כלשון רש"י. גם בתשובת הרדב"ז מדובר ב"צורת בע"ח", וב"קול מבשר" מדובר על "צורת אדם". נעיר עוד, שהיה גם מי שרצה לומר שבכלל האיסור אף הסתכלות בבעלי החיים עצמם, ולא רק בציורים המתארים אותם, אולם דבריו תמוהים, שהרי הסתכלות במעשי ה' ודאי אינה פינוי האל מדעתנו; אדרבה, היא מביאה להכרת גדולתו, כמו שכתב הרמב"ם (יסודי התורה פרק ב הל' ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". וכמו שעולה מהריטב"א שציטטנו לעיל. ברור גם שאין אלו דברים ש"אתם עושים מדעת לבבכם", כלשון רש"י. לכן דברים אלה דחויים הם. ועיין בשו"ת "יביע אומר" (ד או"ח סי' כ אות ד והלאה), שגם הוא האריך לדחות סברה זו. על כל פנים, להלכה העיקר הוא כשיטת המקלים, שאין איסור בהסתכלות ביצירות אמנות, לרבות צורת אדם ובעלי חיים, כל עוד לא נעשו לצורך עבודה זרה. זאת דעת רוב הראשונים, וכך נקט ה"בית יוסף" (יו"ד סי' קמב), שהעתיק את דברי התוספות בשבת והרא"ש, ולא הזכיר כלל את דעת החולקים, וכן משמע מלשונו בשו"ע שם (סע' טו). וכך פסק אף הש"ך שם (ס"ק לג) וה"אליהו רבה" (או"ח סי' שז ס"ק לט), וגם החיד"א הנ"ל נקט שמעיקר הדין ההלכה כדעת המקלים (אף שלדעתו ראוי לחוש למחמירים). ועיין עוד ב"מגן אברהם" (סי' שז ס"ק כג), שהביא את שתי הדעות וכתב: "והעולם נוהגין כסברא ראשונה" (סברת המתירים), וה"ביאור הלכה" (שם סי' שז סע' טז ד"ה ועובר) כתב: "וכתבו התוספות בשבת והרא"ש דדוקא בדיוקנא העשויה לשם עבודת כוכבים, אבל לנוי שרי, וכן משמע דעת שארי הפוסקים [א"ר], ויש מחמירין גם בזה [תוס' בע"ג דף נ]", מכאן שהוא נוקט מעיקר הדין לקולא..

37. 65.24

    ו. התבוננות ביצירות הכוללות מראות בלתי צנועים:

38. 65.25

    1. אסור לגבר להתבונן באשה שאינה לבושה, והדברים אמורים אף באשה לבושה באופן חלקי, כל עוד חשופים חלקים מגופה שעל-פי ההלכה צריכים להיות מכוסים26עיין בגמרא (בבא בתרא נז ע"ב, מכות כד ע"א). "ועוצם עיניו מראות ברע – א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה" ומפרש הרשב"ם (בבא בתרא): "שצריכות... לגלות שוק לעמוד בנהר". בהמשך מגדירה הגמרא כ"רשע" את מי שאינו נזהר מכך כשהדבר אפשרי. וכך פסקו הרמב"ם (איסורי ביאה פרק כא הל' כא) והשו"ע (אבה"ע סי' כא סע' א): "אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה". ועיין בגמרא (ברכות כד ע"א): "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה, למאי אילימא? לאיסתכולי בה, והאמר רב ששת כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו, ולק"ש אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, אמר שמואל קול באשה ערוה, אמר רב ששת שער באשה ערוה". ופירש רש"י: "ערוה – להסתכל, וכן באשתו לק"ש". עיינו בטור (או"ח סי' עה), שכתב: "טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו – אסור לקרות ק"ש כנגדה". וכן העתיק השו"ע (שם סע' א). ה"בית יוסף" הביא את הגמרא ואת רש"י, וכתב: "והוה תמיהא לי, מאי קמ"ל רב חסדא כל מקום שדרך לכסותו הוה ערוה, ומאי איריא שוק? עד שמצאתי להרשב"א (שם ד"ה והא) שכתב... טפח באשה ערוה... פירש הראב"ד, דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קא אתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא... ורבינו (= הטור) נראה שהלך בשיטה זו, וזהו שכתב טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, דמשמע דבמקום שאין דרכה לכסותו, כגון פניה או ידיה – לית לן בה". ועיין ברמ"א (שם) שמחמיר אפילו בפחות מטפח, מלבד לעניין האיסור לקרוא קריאת שמע (וכדו') כנגד אשתו. ועיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק ז), שהדגיש ש"לענין איסור הסתכלות (במטרה ליהנות), לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה, כיון שמסתכל בה להנות – עובר בלאו ד'לא תתורו אחרי עיניכם'", כפי שמשמע בגמרא הנ"ל (ברכות), וראה עוד בהערות הבאות, ורק "ראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי, אם לא מצד המוסר" וציין לדברי ה"פרי מגדים", שהדגיש ש"במקומות שדרך להיות מכוסה אף ראיה בעלמא אסור". .

39. 65.26

    יתר על כן, גם לגבי חלקי גוף אשה שאין צורך לכסותם – אסור לגבר להתבונן בהם לשם הנאה27כפי שאמרו בגמרא (ברכות שם וכעין זה בשבת סד ע"ב): "לאיסתכולי בה, והאמר רב ששת כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף", וכן (בברכות סא ע"א): "המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו – לא ינקה מדינה של גיהנם". וכמבואר ברמב"ם (איסורי ביאה פרק כא הל' ב), בשו"ע (אבה"ע סי' כא סע' א) וב"משנה ברורה" שצוין בהערה הקודמת. (מלבד כשמדובר באשתו28כפי שפשוט מהגמרא (ברכות כד ע"א) הנ"ל, שלגבי אשתו הבעיה היחידה היא בשעת קריאת שמע (והוא הדין בתפילה וכדומה), וכפי שנפסק ברמב"ם (איסורי ביאה פרק כא הל' ד): "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה, ואע"פ שהיא ערוה, ואע"פ שיש לו הנאת לב ממנה בראייה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן – אינו בא בזה לדבר מכשול". וכן בשו"ע (אבה"ע סי' כא סע' ד). דברים אלה מוכחים גם מהגמרא (נדרים כ ע"א) המגנה רק את המסתכל ב"עקבה" של אשתו נידה, ומשמע שבמקומות אחרים מותר, ולהלכה לגבי אשתו נדה נחלקו הראשונים אם בכינוי "עקבה" הכוונה רק למקום הערווה שאסור, או גם לשאר מקומות המכוסים. עיין ברמב"ם (הנ"ל) ובראב"ד (שם), וכן בטור וב"בית יוסף" (יו"ד סי' קצה), ולמעשה פסק השו"ע (יו"ד שם סע' ז) לחומרה. ). חז"ל החמירו מאוד באיסורים אלה ובעונשם29כפי שצוין בהערות הקודמות, השוו חז"ל כל הסתכלות כזו להסתכלות ב"מקום התורף" (=הערווה עצמה), ואמרו (ברכות סא ע"א): "המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו – לא ינקה מדינה של גיהנם". עוד אמרו בסנהדרין (צב ע"א): "כל המסתכל בערוה קשתו ננערת". לעומת זאת, הנזהר מכך זוכה לשכר רב. נצטט כאן את דברי רבנו יונה באגרת התשובה (הובאו גם ב"בית יוסף" אבה"ע סי' כא): "ואשר לא נשא עיניו אל אשת איש, זוכה ותחזינה עיניו בנועם ה', מדה כנגד מדה, שכך ארז"ל (מדרש רבה סוף פרשת אחרי מות כג, יג): כל הכובש עיניו מן העריות זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (ישעיהו לג, טו) 'עוצם עיניו מראות ברע' ונאמר אחריו (שם יז) 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'"..

40. 65.27

    טעמם של איסורים אלה הוא כיוון שהדבר מביא לידי הרהורי עברה, והללו אסורים גם מצד עצמם30עיין בברכות (יב ע"ב): "פרשת ציצית... שיש בה חמשה דברים... והרהור עבירה... מנלן? דתניא... אחרי עיניכם – זה הרהור עבירה". משמע שההרהור עצמו הוא איסור, וכן עולה בבירור הקשר בין ראיית העין להרהור. ועיין עוד בגמרא (יומא כט ע"א): "הרהורי עבירה קשו מעבירה" (לא ברור באיזה מובן הם קשים יותר, עיין שם ברש"י). בגמרא (שבת סד ע"א) דרשו: "'ויקצף משה על פקודי החיל'. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: לא נפקד ממנו איש. אמר להן: אם כן, כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד 'ונקרב את קרבן ה''. תלמוד בבלי, תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? שזנו עיניהם מן הערוה". גם כאן עולים מן הדברים הן האיסור שבהרהור עברה והן הקשר בינו לבין ההסתכלות, "שזנו עיניהם". ועיין ב"בית הבחירה" (שם): "כבר ידעת שהרהורי עבירה קשים מעבירה, ומעתה אדם צריך כפרה על ההרהור כעבירה עצמה, והוא שנאמר במדין ... הא למדת שראוי ליזהר מהרהורי עבירה כגוף העבירה". עיין עוד בקידושין (כט ע"ב) על היחס למי שמתואר "כל ימיו בהרהור עבירה", שעליו אומר הקב"ה "תיפח עצמותיו". ובבבא בתרא (קסד ע"ב): "אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה...". ובטור ובשו"ע (אבה"ע סי' כא סע' א) הנ"ל, המדבר בין השאר על איסורי ההסתכלות בנשים, מנומק: "שמא יבא להרהר בה"., ובעיקר משום שהם עלולים להביא לאיסורים נוספים31כגון שז"ל. עיינו בגמרא (עבודה זרה כ ע"א): "ונשמרת מכל דבר רע – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת". ובהמשך הסוגיה (ע"ב) דרשו כהשלמה לכך: "ונשמרת מכל דבר רע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". עיין עוד ב"בית יוסף" (אבה"ע סי' כא הנזכר בהערה הקודמת), שמוסיף בשם רבנו יונה "שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה, שנאמר (דברים כג, י) 'ונשמרת מכל דבר רע', ופירשו רז"ל (ע"ז כ ע"ב) שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". עיין עוד בתוספות יו"ט (סוכה פ"ה מ"ב): "הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש... ועוד, משום קישוי לדעת ושמא יראה קרי"..

41. 65.28

    נימוק זה קיים גם לגבי הסתכלות ביצירות אמנות המתארות נשים שגופן חשוף, ולכן אף זו הסתכלות אסורה. אף לגבי הסתכלות ביצירה המתארת אשה לבושה יש איסור מהטעם הנ"ל, כאשר יש בהסתכלות זו הנאה. אלא שיש מקום לומר שבמקרה של יצירה שאינה מתארת אשה ספציפית, או אף אם היא מתארת אשה ספציפית, אך זו אשה שאינה חיה כיום וכדומה, כדוגמת ה"מונה ליזה" – האיסור הוא רק כשמטרת ההסתכלות היא הנאה שיש בה גירוי יצרים ותאוות, להבדיל מהנאה אמנותית אסתטית בלבד32הבחנה זו לא נזכרה לגבי הסתכלות באשה ממש, אבל יש הבדל בין הסתכלות באשה – שעשויה ליצור משיכה טבעית אליה, לבין יצירת אמנות – שלגביה אין חשש של הימשכות אליה עצמה, שתביא לידי עבירה, אלא רק חשש של היווצרות הרהורים בנשים באופן כללי או דמיונות; וכאן אולי יש מקום לומר שכאשר אין הסתכלות ביצירה המתארת מקומות שצריכים להיות מוצנעים וגם לא כוונה להנאה יצרית מעצם ההסתכלות – אולי אין מקום לחשש. ההבחנה בהקשר זה בין יצירה המתארת אשה ספציפית ליצירה אחרת, נובעת גם היא מחילוק זה: תיאור של אשה ספציפית עלול לגרום ל"הרהור" באותה אשה. חשש זה וודאי אינו פחות בחומרתו מהבטה ב"בגדי צבעונין" של אשה המוכרת למביט, האסורה מחשש שיבוא להרהר בה, כמבואר בגמרא (ע"ז כ ע"ב) ובשו"ע (אה"ע כא סע' א). חשש זה אינו קיים כאשר אותה אשה כבר איננה בין החיים, כפי שמוכח מהגמרא (בסוטה ח ע"א ובשינוי קל בסנהדרין מה ע"א) "התם הא מיקטלא, וכי תימא אתי לאיגרויי באחרניתא ... גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות", ועי"ש בתוס' (בסוטה- ד"ה גמירי ובסנהדרין ד"ה אלא). אמנם ברור מההקשר ("שמא יתגרו בה פרחי כהונה" וכפרש"י בסוטה ד"ה הכא "יהיו רודפים אחריה כל ימיה"), שהדברים אמורים רק לגבי החשש החמור של הרהור המביא למעשה עבירה עמה. חשש זה קיים רק לגבי אשה זו עצמה, והוא החשש שמחמת חומרתו סברה הגמרא שיש צידוק לעקירת דין תורה (לגבי האשה הנסקלת כמו לגבי הסוטה). עדיין ברור שראיית אשה בלתי צנועה עלולה לגרום ל"הרהור" המביא לידי טומאה וכדו', גם אם אשה זו עצמה מתה, אלא שחשש זה אינו מהווה סיבה שלא לנהוג באשה הנסקלת או בסוטה כדינה. בכך מתורצת גם קושיית מלוא הרועים (בסוטה שם) שהוכיח מסוגיות אחרות ששייך הרהור בנשים אחרות ע"י ראיית אשה זו ונדחק לדחות את ההוכחה. הוכחה לכך שחשש זה, על כל פנים, קיים אף בראיית תמונת אשה שמתה כבר או תמונה דמיונית שאינה מתארת כלל אשה ספציפית, עולה מהגמרא בסנהדרין (דף לט ע"ב) האומרת שאיזבל ציירה צורות כאלה במרכבתו של אחאב כדי לגרות את יצרו. עמדו בכך כבר בעל "עיון יעקב" על ה"עין יעקב" בתענית (דף ה) וה"שלמת יוסף" (הרוגוצ'ובר, סי' כב אות ד), ובעקבותיהם ב"מנחת יצחק" (ג סי' יא), "באר משה" (ג סי' קנד אות ג, ו-ד סי' קמז אות כב) וע"ע "אז נדברו" (חלק י סי' לה, וחלק יא סי' נא). .

42. 65.29

    2. לגבי הסתכלות של אשה ביצירה המתארת גבר חשוף, קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם לאיסורים על גבר להסתכל בנשים יש מקבילות של איסור על נשים להסתכל בגברים33עיין ב"ספר חסידים" (סי' תריד), שחידש חידוש עצום, (שלא התקבל באף קהילה), שאפילו לעניין "קול באשה ערוה" כתב: "לא ישמע קול אשה", וחידש "וה"ה לאשה שלא תשמע קול איש, שמכל שהאיש מוזהר אשה מוזהרת". וב"מדרש שמואל" (פרשה יג אות ח, והובא גם בילקוט שם רמז קח): "מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו, דברי ר' יהודה, א"ל ר' יוסי, א"כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה שלו כך אי אפשר לאשה לזון עיניה מאיש שאינו שלה", והובא גם בחידושי אגדות מהרש"א (ברכות מח ע"ב ד"ה כדי להסתכל). על-פי זה כתב בשו"ת "תשורת שי" (א סי' קכה) שראוי לסדר ישיבת האנשים בבית הכנסת באופן שלא יזונו הנשים עיניהן באנשים. עוד יש לציין את דברי הרשב"א (נדה יג ע"א) "ועוד אילו היו בנות הרגשה ודאי אסורות הן, לרבות בבדיקה, משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו". ובדומה לכך במאירי שם: "שאינן בנות הרגשה – ר"ל שיהא יצרן מתגרה בהן מפני כך" משמע מדבריו שאם וכאשר אכן יש גירוי של יצר הרע, אף שאין חשש שז"ל, בכל אופן יש איסור בכך. ועיין עוד בשו"ת "דברי יציב" (אה"ע סי' ט אות ו; סי' לה), שהאריך בעניין זה, וכן בשו"ת "משנה הלכות" (ה סי' קלב). וצ"ע. לעומתם, עיין ב"יביע אומר" (א או"ח סי' ו אות ה), שהאריך לבאר שאין על נשים איסור להסתכל בגברים, ולדחות את הראיות שהביאו הפוסקים הנ"ל לאיסור. טיעוניו הם שמהגמרא (ברכות מח ע"ב) נראה שלא כדברי ה"מדרש שמואל", ולגבי דברי ה"ספר חסידים", הוא רואה בהם חומרה ומידת חסידות, ומציין שהם נגד המנהג הפשוט. ועיין שם שהוסיף וציין פוסקים נוספים שנראה מהם כדבריו. אמנם על אף שכתב ה"יביע אומר" שכיוון שמהגמרא לא נראה כך יש לומר שהמדרש משובש וכדברי הירושלמי (פאה פ"ב ה"ד) "אין למדין הלכה לא מן ההגדות ... אלא מן התלמוד", מ"מ אין כוונתו שכל האמור שם משובש, שזה לא מסתבר ועוד שאם כך אין צורך להזדקק לדברי הירושלמי כלל, אלא כוונתו שהניסוחים במדרש עשויים להיות לא מדוייקים מפני שבדברי אגדה לא דקדקו כ"כ כבהלכה (וזה טעמם של דברי הירושלמי גם כן ולכן יש מקום להביאם כאן). אין לומר שאסור לאשה להתבונן באיש "שאינו שלה" ולראות בכך התנהגות של זנות, אבל מ"מ אין להתעלם מכך שגם אם הניסוח החריף הוא שיבוש בכל אופן יש כאן ביקורת על התנהגות כזו (ולזה - אין ראיה נגדית מן הגמרא, שלא מוכח ממנה אלא שאין זה בגדר "איסור"). כמו כן דברי ספר חסידים - גם אם לדבריו של ה"יביע אומר" אינם דברי הלכה סו"ס לפחות חומרא ומידת חסידות יש כאן וכ"ש בהסתכלות בגבר שאינו לבוש שבוודאי חמורה היא משמיעת קול. לכן ברור שאין זו הנהגה מומלצת, ובוודאי אם נניח –כפי שמוכרחים לומר לכאורה לאור דברי ה"חינוך" שלא נדחו ע"י הפוסקים המתירים, שלכל הדעות גם על אשה יש איסור בהרהור וכל הויכוח הוא אם יש לחשוש שההסתכלות (בדברי הפוסקים הנ"ל מדובר בגברים לבושים) - תביא לידי הרהור. . אף אם אין איסור על אשה להסתכל ביצירה המתארת גבר, אפילו אם הוא איננו לבוש, אין בכך חלילה המלצה להצגת "יצירות" שכאלה. ברור שהצגה שכזו אינה ראויה.34יש להוסיף ולדון גם לגבי הסתכלות של גבר ביצירה המתארת גבר שאינו לבוש ושל אשה ביצירה המתארת אשה שאינה לבושה: באופן כללי ההלכה היא ש"לא נחשדו ישראל ..." (קידושין דף פב ע"א, רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ב, שולחן ערוך אבן העזר סימן כד סעיף א. והוא הדין שלא נחשדו בנות ישראל), לכן באופן כללי אין חשש שהסתכלות כזו תביא את האדם לעבירה או אף להירהורי עבירה. אומנם יש מדרגות של התקדשות עיינו שבת דף קיח ע"ב, רמב"ם - בהלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כד שו"ע - אבן העזר סימן כג סעיף ז,"מנורת המאור" (ר"י אלנקאוה, פרק כ - דרך ארץ, עמוד 449).

43. 65.30

    3. הערה כללית לגבי הסתכלות ביצירות של אמן שאינו יהודי: אסור לשבח גוי (עובד עבודה זרה) על יופיו או על מעשיו35משום "לא תחנם", כפי שדרשו בגמרא (עבודה זרה כ ע"א) "לא תתן להם חן", כלומר "שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה" (רש"י), וכן פסקו הרמב"ם (עבודת כוכבים פרק י הל' ד) והשו"ע (יו"ד סי' קנא סע' יד).. הדבר מעלה בעיה לגבי התבוננות ביצירת אמנות כשהיוצר היה עובד עבודה זרה. בספרות ההלכה נמנו כמה מצבים שבהם יש להתיר יחס חיובי למעשהו של אדם כזה, ותמצית הדברים היא:

44. 65.31

    א. אין איסור בגוי שאינו עובד עבודה זרה36"ציץ אליעזר" (טו סי מז) על-פי דיוקים מהרמב"ם בהמשך ההלכה הנ"ל (עבודת כוכבים פרק י הל' ד), שו"ת הרשב"א (א סי' ח), ושו"ת "נשמת כל חי" (ר"ח פלאג'י, א סי' נד) דייק גם הוא כך מהרשב"א, והביא ראיה לכך גם מהרלב"ג (דברים יד, כא). והוסיף (ה"ציץ אליעזר") שיוצא כן במפורש מדברי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה נ) ומלשון ה"חינוך" (מצוה תכו) וכן מבואר במאירי (עבודה זרה בסוגיה הנ"ל, כ ע"א)..

45. 65.32

    ב. כשמספר בשבח מעשיו של הגוי, ומכוון בכך לשבח ולהודות להקב"ה שברא אדם בעל כישרונות כאלה כדי שיהנו מכך בני אדם37שהרי בגמרא הנ"ל בעבודה זרה הקשו מ"מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר מה רבו מעשיך ה'", ותירצו: "אודויי הוא דקא מודי" (כוונתו היא להודות לה' שבראה), ועל-פי זה פסקו הטור (יו"ד סי' קנא) והשו"ע (שם סע' יד): "אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו – מותר"., או לשבח יהודים או ערכים יהודיים (אם באמצעות השוואה ביניהם או בהקשר של יצירה העוסקת בעצמה ביהודים או במושגים מן היהדות) – מותר38"נשמת כל חי" (סי' נה בשם ספר "ריח שדה" על הסוגיא בע"ז), ועל-פי דבריהם פסק גם ה"ציץ אליעזר" (שם). מסתבר שגם ביסוד הנהגתו של מרן הראי"ה קוק, ביחס ליצירותיו של רמברנדט, כמתואר לעיל בתחילת תשובה זו (ובהערה 5), עומד אחד משני נימוקים אלה (ואולי צירוף של שניהם)., ויש להניח שהוא הדין אם המטרה היא הסתייעות ביצירה להמחשה או להעצמת הרושם של מסר ערכי או לימודי-יהודי, (כמו למשל שימוש בציורי תנ"ך מסוימים של רמברנדט ואחרים).

46. 65.33

    ג. יש מקום להקל כשאין מדברים בשבחו של הגוי, גם אם בלב נהנים ומתפעלים ממנו או ממעשיו39כיוון שכנ"ל יש מחלוקת איך להבין את הרמב"ם בעניין זה, ואם נפרש ברמב"ם שהוא מתיר – יש לפסוק כמותו (אף שה"חינוך" אוסר).40בדומה לכך יש לדון ביצירה מתארת אדם ספציפי- גוי, אסור לשבח את האדם המתואר ויתכן שיש להמנע מהסתכלות ביצירה כזו כדי לא להגיע למצב שאותו גוי מוצא חן בעיני המתבונן. עם זאת נראה שאין צורך להחמיר בכך - לפחות ביחס למחשבה, כשהאדם המתואר ביצירה כבר מת, שכן טעם האיסור הוא כדברי ספר החינוך: "לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא ... המחשבה ... על כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים", ומדברי פוסקים אחדים משמע שאין זה רק טעמו של האיסור אלא מהותו של האיסור היא דווקא ביחס להתיחסות - במחשבה או בדיבור - העשויה להביא להתחברות עם עובדי עבודה זרה, וביחס לאדם שכבר מת בלאו הכי אנו "מנועים מלהתחבר עמו". התר זה אולי אינו שייך לגבי יצירות של אמן שאינו יהודי מפני שנימוק זה שיכול להיות משמעותי מאוד כשמדובר על התפעלות מיופיו של אדם, (שבדרך כלל אינה עשויה לגרום לחיקוי של מעשיו, כל עוד לא מצטרפת להתפעלות זו או נגרמת ממנה הכרות עם אותו אדם), מאבד הרבה ממשקלו כשמדובר בהתפעלות מיצירתו של אדם, שהוא בדרך כלל דמות מוכרת ומפורסמת וגם לאחר מותו עלולה ההתפעלות מיצירתו לגרור אחריה הכרות עם מעשיו ואולי גם השפעה מהם, לכן לגבי בעיה זו לא הסתמכנו על התר זה. לעומת זאת לגבי יצירה שמושאה הוא גוי שייך התר זה ובנוסף שייכים ההתרים שכתבנו לגבי יצירות של אמן שאינו יהודי..

47. 66.1

    אוהיו, ארה"ב, שבט תשס"ז

48. 66.2

    סו. מכירת מוצרי פולחן של נוצרים ע"י יהודי

49. 66.3

    שאלה: אחד הבחורים בקהילתנו מתחזק והולך ב"ה. לאחרונה פתח גם בתהליכי עלייה ארצה. הוא הגיע אלי ושאלתו בידו, האם מותר לו למכור דרך האינטרנט "מוצרי דת" כגון צלבים או "מים קדושים" לנוצרים?

50. 66.4

    תשובה:

51. 66.5

    א. ההלכה במקרה זה תלויה במחלוקת הפוסקים, כאשר המחבר אוסר והרמ''א מתיר מצד המנהג, ומסיים "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו"1כך כותב השו''ע (יו''ד סי' קנא סע' א): "דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותן עבודות כוכבים שבאותו מקום. ואם קונה הרבה ביחד, שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה – מותר. וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים, והישראל יודע שכדבריו כן הוא – מותר. ודברים שאינם מיוחדים לה, מוכרים אותם סתם. ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים, אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבו לעבודת כוכבים. הגה: אסור למכור לעובד כוכבים מים, כשיודעים שרוצה לעשות מהם מים להטביל. (תא"ו ני"ז). היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה, מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודת כוכבים. וכן כל כיוצא בזה. הגה: ודוקא לכהן או לעובד כוכבים, שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים, אבל לסתם עובד כוכבים, שרי. י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב)". נמצא שהמחבר והרמ''א נחלקו אם כשיכול להשיג מוצרי דת ממקום אחר יש איסור על היהודי למכור לו. עיינו (שם) בש''ך, שביאר שיסוד מחלוקתם הוא אם יש איסור מסייע לדבר עברה לעכו''ם. עיינו גם בשו''ת "חלקת יואב" (יו''ד סי' נה) בדיון מפורט לגבי מסחר בשתי וערב. . לדעת המחבר, אין חילוק בין מוכר משל עצמו לבין מתווך עבור אחרים2מאחר שטעם האוסרים הוא משום מסייע, אין חילוק אם מוכר משל עצמו או שמוכר משל אחרים..

52. 66.6

    ב. אם הוא מוכר לסוחר, אין כאן איסור אף לדעת המחבר3שו''ת "אגרות משה" (יו''ד א סי' עב), ומשום שאין איסור של "לפני דלפני עיוור". ועיין בשו''ת "יביע אומר" (חו''מ ז סי' א אות ו). , ובלבד שהמוכר השני לא יהיה יהודי4"יביע אומר" (שם).. כמו כן, אם הוא מוכר בכמויות גדולות, שניכר שהקונה אינו קונה אלא לסחורה, אף שאין ידוע לו שהוא סוחר – מותר5שו''ע (שם). .

53. 67.1

    ניו יורק, ארה"ב, שבט תשס"ט

54. 67.2

    סז. השתתפות פעילה בחתונה של גויים

55. 67.3

    שאלה: ידידים שלי, האיש בן לאב יהודי והאשה איננה יהודייה, מעוניינים להתחתן. מפאת מוצאו היהודי של הבעל, הזוג מעוניין לשלב בחתונתו אלמנטים מדתות שונות, כולל "שבע ברכות".

56. 67.4

    הזוג פנה אלי כדי שאהיה שותף בטקס.

57. 67.5

    האם מותר לי להשתתף בחתונה? האם מותר לי לארגן את הצד "היהודי" בטקס?

58. 67.6

    תשובה:

59. 67.7

    א. ההשתתפות בחתונה מותרת. יש לעודד גם אינם יהודים להתחתן על-פי החוק המקובל במקומם1שהרי גם בין אינם יהודים התורה אסרה "אשת איש" כמבואר בסנהדרין (נז ע"ב).

60. 67.8

    ב. יש להיזהר מלאכול בסעודה2ראה שו"ת "במראה הבזק" (ו תשובה סא) שאסור, אף אם האוכל כשר, אך לשתות משקאות כשרים מותר..

61. 67.9

    ג. יש לוודא שאין מרכיבים של עבודה זרה בטקס.

62. 67.10

    ד. אין זה מן הראוי שאתה או יהודי אחר יארגנו את הצד היהודי בטקס3הוראת הרב רבינוביץ', מחשש שהוספת תוכן יהודי לטקס תגרום בעתיד למסקנה שהחתן יהודי..

63. 67.11

    ה. אין איסור שלפני הטקס תלמד את החתן, או גוי אחר, לומר שבע ברכות4ראה שו"ת "במראה הבזק" (ו תשובות כט-ל), שמותר לגוי להתפלל כיהודי, אך יש להיזהר שלא יאמר דברי שקר. בשבע ברכות אין מילים המהוות בעיה של אמירת שקר אם גוי יאמר אותם. אם אכן אתה מלמד את החתן, יש להדריך אותו להימנע מלשלב מרכיבים של עבודה זרה בטקס, כדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה ג ע"פ תרגום הרב קאפח), שבכלל מצות אהבת ה': "שנקרא את כל בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו"., אך אסור ליהודי לברכן, כיוון שהן ברכה לבטלה.

64. 68.1

    ניו ג'רסי, ארה"ב, ניסן תשס"ו

65. 68.2

    סח. הלכות ריבית, קנייה וגבייה של חובות אבודים

66. 68.3

    שאלה: חברה בבעלותי עוסקת בתחום הבא:

67. 68.4

    אנו קונים מבנקים כרטיסי אשראי שהבעלים שלהם לא עמדו בהתחייבויותיהם, במחיר נמוך. לרשותנו עומדים עורכי דין ואנשי מקצוע נוספים המנסים לגבות את מלוא החוב, וכן הצמדה וריבית מהחייבים כפי שהתחייבו כלפי הבנק.

68. 68.5

    אם יש שמות יהודיים על הכרטיסים – אנו נמנעים מלקחת אותם, בגלל איסור ריבית מיהודים. יש כמה שמות שאין ברור אם הם יהודיים, כגון Smith.

69. 68.6

    האם אנו נוהגים נכון על-פי ההלכה, שהרי ייתכן שאנחנו עדיין גובים ריבית מיהודים שלא זיהינו אותם על-פי שמותיהם?

70. 68.7

    מובן שהיתר עסקה לא יעזור כאן, וגם אין היתר כזה בין הבנק ללקוחות.

71. 68.8

    תשובה:

72. 68.9

    א. אם יהודי לווה מגוי בריבית, מותר ליהודי אחר לקנות את ההלוואה מהגוי, ולגבות מהיהודי הלווה את כל הריבית שהתחייב לתת כבר לגוי1מקור הדין לזה הוא מדברי הרמ"א (יו"ד סי' קסח סע' כ): "ואם יש לעובד כוכבים חוב על ישראל ועשה עמו שעבודים ליתן לו כל השנה כך וכך רבית, או שיאכל פירות שדה שלו, אם אין ביד הלוה לסלק העובד כוכבים ולהחזיר לו מעותיו – מותר לישראל אחר לקנותו ממנו. ואם יוכל לסלקו, אסור לקנותו מן העובד כוכבים", ומקורו בדברי הריב"ש. לפני כן (בסע' י) פסק הרמ"א: "ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית, והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר, אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני – מותר. אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון, משום חומר רבית". הט"ז (ס"ק יב) מסביר שטעם האיסור הוא משום שמדובר בדבר שבו חיוב הריבית של הלווה כלפי הגוי עוד לא חל בשעה שמכר לישראל, אבל כשהחיוב כבר חל בשעה שמוכר לישראל – מותר לגבות את החוב מהלווה. וכן דעת הגר"א (שם אות כה) וה"חוות דעת" (חידושים אות כ). וה"נקודות הכסף" אוסר גם במקרה כזה, וצ"ע כיצד הוא מיישב את דברי הרמ"א (סע' כ). ובספר "תורת ריבית" (פרק כד הע' ב) כתב שגם הש"ך מודה היכן שהקנה בקניין המועיל אף בדיננו. ולזה יש לומר, שאף שמן הסתם לא עשו קניין המועיל בכתיבה ומסירה, הרי הקנו את החוב באופן המועיל על-פי החוק באותה המדינה, ובכגון אלו לכו"ע "דינא דמלכותא דינא", שהרי ההתקשרות בין הלווה ובין הבנק היא על-פי חוקי המדינה, וכשקונה מהבנק קונה כפי שהסכימו מראש הלווה והבנק. ועיין בזה בש"ך (חו"מ סי' עג ס"ק לט), שחילק בעניין. . אולם ריבית שלא התחייב עדיין היהודי לגוי, אלא שהיא נוצרה אחרי שמכר הגוי את החוב ליהודי – אסור לקונה לגבות אותה מהלווה2כן כתב הט"ז (שם). וטעמו, שהרי הקונה הוא בעצם המלווה כעת, ולכן כשגובה את הריבית שלא נתחייב עדיין – הרי זוהי ריבית מישראל לישראל. .

73. 68.10

    ב. לכן, אם מדובר בגביית עצם החוב של הלווה לבנק – מותר לגבות את החוב, וגם את הריביות שהתחייב הלווה לפני שנמכר החוב. אולם ריביות שהתחייב בהן אחר-כך – אסור לגבות ממנו.

74. 68.11

    ג. אם יש ספק אם הלווה הוא יהודי, אם רוב לקוחות הבנק אינם יהודים ניתן לסמוך על הרוב ולהניח שהלווה איננו יהודי3היות שבשעה שמלווה הבנק כסף מדובר בהלוואה של גוי ליהודי – אין בהלוואה שום צד איסור, ונמצא שכל הספק התעורר רק כאשר הבנק מוכר את ההלוואה ליהודי, שהרי הקונה עושה שטר עם הלווה, ואם יש איסור ריבית הרי עובר הקונה מיד על איסור ריבית. והדבר דומה ליהודי הקונה בשר מגוי ברחוב, בעיר שרובה גויים, שהולכים בזה אחר הרוב (חולין צה ע"א). ואם כן, אם רוב הלקוחות של הבנק הם גויים – ניתן לסמוך על הרוב, ולהניח שהלווה הוא גוי. היתר זה מועיל אף לריבית דאורייתא, וקל וחומר לריבית דרבנן. עוד הוסיף מו"ר הגרז"נ גולדברג, כי אין כאן בעיית קבוע כיון שהרוב אינו בעין ולכן המיעוט בטל ברוב.. אולם אם ניתן לברר בקלות אם הלווה הוא יהודי או גוי – יש לעשות את הבירור הזה, על מנת שלא לבוא לידי גבייה של ריבית מיהודי4משום שאם ניתן לברר בקלות, אסור לסמוך על הרוב (ש"ך בקונטרס ספק ספקא כלל לה), ועיין ב"פרי מגדים" (פתיחה ליו"ד סי' לט ד"ה ואתחיל, בשם "משכנות יעקב")..

75. 69.1

    ניו ג'רסי, ארה"ב, שבט תשס"ט

76. 69.2

    סט. אשה ששכחה לעשות בדיקה ביום השביעי, טבילתה

77. 69.3

    שאלה: נשאלתי לגבי אשה שעשתה הפסק בטהרה וספרה שבעה נקיים, וכל יום עשתה בדיקה, אך ביום השביעי שכחה לבדוק לגמרי, לא בבוקר ולא לפנות ערב. היא נזכרה ממש לפני טבילתה, בהיותה במקווה במוצאי היום השביעי, זמן רב לאחר צאת הכוכבים (אפילו לר"ת).

78. 69.4

    הגם שבשו"ת "חתם סופר" (יו"ד סי' קעח) דן במקרה דומה והעלה שאין להחמיר כאשר כבר טבלה ולנה אצל בעלה. עיי"ש. אך מה הדין כאשר טבלה ועדיין לא לנה אצל בעלה, אלא באה לשאול אם טבילתה הועילה? האם נצריכה לטבול שנית מחר, או שנקל עבורה?

79. 69.5

    תשובה:

80. 69.6

    מעיקר הדין צריכה האשה לבדוק כל ימי השבעה נקיים, בוקר וערב. בדיעבד יכולה האשה לסמוך על בדיקת ראשון ושביעי לימי הנקיים1יסוד דין זה נלמד מהגמרא על המשנה (נדה סח ע"ב): "הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתים לא בדקו – ר' אליעזר אומר, הרי הן בחזקת טהרה; ר' יהושע אומר, אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד; ר' עקיבא אומר, אין להם אלא יום ז' בלבד". בגמרא (שם) נפסקה הלכה כר' אליעזר: "וגרסינן התם, איבעיא להו הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר ימים לא בדקו, לר"א מהו? תחלתן וסופן בעינן, והכא תחלתן איכא סופן ליכא, או דילמא תחלתן אע"ג שאין סופן? רב אמר תחלתן אע"פ שאין סופן, ור' חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן, והכא תחלתן איכא סופן ליכא, וא"ל ר' ירמיה בר אבא לרב ששת, דלרב ה"ה סופן אע"פ שאין תחלתן, מהו דתימא תחלתן הוא, דאמרינן אוקמינהו אחזקת טהרה, אבל סופן אע"פ שאין תחלתן לא, קמ"ל" – הרמב"ם (איסורי ביאה פרק ו הל' כא-כב), הראב"ד ("בעלי הנפש" שער הספירה והבדיקה), הרז"ה והרמב"ן (נדה פרק ב הל' ד-ה), ס' חפץ (הובא בסמ"ג סי' קיא דף כב ע"ב), הרשב"א בתה"א (בית ז שער ה), הרא"ה ב"בדק הבית" (דקפ"ג ע"א), המאירי (נדה עמ' שו), הר"ן בחי' (נדה סט), רבנו ירוחם (נתיב כו דף רכא ע"ד), ב"צדה לדרך" (מאמר ג כלל ה' פרק ז), ה"אור זרוע" (סי' שמא), הרא"ש בפסקיו (פרק י סי' ה), הרשב"ץ הטור (סי' קצו), והר"א ממיץ בס' "יראים" (סי' קצב) – כולם סבורים שהלכה כרב, שסופן אף-על-פי שאין תחלתן, אולם בספר "התרומה" (סי' פח) העלה במסקנתו שאף בדיעבד יש להקפיד על בדיקת יום ראשון ושביעי, מלבד ההפסק בטהרה שלפני כן. וכן כתב הסמ"ג (סי' קיא דף כב ע"ד), שאף-על-פי שבס' חפץ פוסק שרב ור' חנינא הלכה כרב, מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בזה כר' חנינא, דבעינן תחלתן וסופן, שלא יהא יותר מחמישה ימים בין בדיקה לבדיקה, מלבד יום שפסקה בטהרה, עיי"ש. וכן כתב בספר הרוקח (סי' שיז עמ' ר). וכן כתב הגמ"י (ספ"ו מהא"ב) בשם ר' שמחה. ועיין עוד בספר ה"אשכול" (א עמ' קח), שכתב שיש מן החכמים שכתבו שראוי להחמיר כר' חנינא, דבעי תחלתן וסופן, הילכך אין להתיר אפילו בדיעבד אם לא בדקה ביום ראשון ושביעי, והכי מסתבר. עיי"ש. ובתוספות (נדה ז ע"ב ד"ה ר' אליעזר): "מכאן נראה אשה שספרה ז"נ ובדקה ביום ראשון ושביעי ומצאה טהורה דחשיב ספירה, ודוקא יום שביעי אבל יום שמיני לא. ומיהו לכתחלה צריכה לבדוק בכל יום". ומשמע מפשט לשונם שכוונתם לפסוק כר' חנינא, דבעינן תחלתן וסופן. וכן כתב הרש"ש שם. וכן מבואר בביאורי הגר"א (סי' קצו ס"ק טו). אך ה"אור שמח" (ספ"ו מהא"ב) פירש אחרת את דבריהם, עיי"ש. מרן ה"בית יוסף" (סי' קצו) הביא את סברת הרמב"ם, הראב"ד, הרז"ה, הרשב"א והרא"ש, שפוסקים כרב, דסופן אף-על-פי שאין תחלתן, ולעומתם דברי הסה"ת וסמ"ג והגמ"י בשם ר' שמחה להחמיר כר' חנינא, ושהסמ"ק כתב לגמגם על מסקנת הסמ"ג בזה, וסיים: "כיון דכל הני רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת". וכן כתב מרן בשו"ע (סי' קצו סע' ד): "בכל יום מז' ימי הספירה צריכה לבדוק לכתחלה פעמים בכל יום, אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות, ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת, לא שנא בדקה ביום ראשון או ביום שביעי או באחד מהאמצעים. מאחר שבדקה ביום שקודם הז"נ ומצאה טהורה – עלו לה, אבל אם לא בדקה בכל הז' וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה – אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו. וי"א שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום השביעי, ואין להקל". הנה מבואר שלדעת מרן יש להחמיר כדברי הסוברים שתחילתן וסופן לעיכובא. וכמו שסיים בשו"ע שאין להקל, ולא שייך כאן סתם "וי"א הלכה כסתם", מאחר שהכריע לבסוף שאין להקל. וכן כתב הש"ך (סי' קצב ס"ק ב). נמצאנו למדים שרוב הפוסקים הראשונים ככולם סברו כדעת רב, שתחילת או סופן בעינן, ובשו"ע מכריע כדעת החולקים ופוסקים כרב חנינא, שתחילתן וסופן בעינן. ועיין בשו"ת "רב פעלים" (ב יו"ד סי' טז), כמה צער נצטער אותו צדיק על מנהג רוב המשפחות בעירו בגדאד, שמלבד הפסק בטהרה לא היו בודקות אלא בראשון לז"נ או בשביעי, וכתב: "ונצטערתי ע"ז, כי לא ידעתי אם יש להם אפילו סמך קל להעלים עין מזה ולשתוק, כי לפעמים יזדמן שנשים באות לשאול בענין נדה או טבילה, ומתוך דבריהן יוודע למורה הוראה שטבלו ע"י בדיקת יום א' בלבד", והביא דברי הגאון "בית דוד" טעביל (סי' ב) והגאון "חסד לאברהם" (סי' מח), הנ"ל שרוב הפוסקים סברו כרב, דסופן אע"פ שאין תחלתן וכו', וסיים: "שלפ"ז מצאנו סמך לנשים שדרכן בכך וכו', ומ"מ צריך המורה להזהירן תמיד שלא ימשיכו לעשות כן ולעבור ע"ד מרן שקבלנו הוראותיו".. אשה שבדקה כל ימי הנקיים ובשביעי לימי הספירה לא בדקה, והלכה למקווה וטבלה אחרי זמן צאת הכוכבים לר"ת, ועוד לא התייחדה עם בעלה – לכתחילה2עיינו באריכות בדבריו של ה"רב פעלים" (יו"ד סי' יז), שמדבריו נשמע שלשעת הדחק צריך המתנת כמה ימים, ולא רק יום אחד. יש להצריכה לספור יום נוסף, ולבדוק בו בוקר וערב, ולטבול בצאתו, ובכך היום השני יחשב כיום הראשון והיום הנוסף (השמיני לתחילת ספירתה) יחשב כיום השביעי לשבעה נקיים.

81. 69.7

    אמנם אם הצטרף למקרה הנ"ל פרט שיש בו משום שעת הדחק ואפי' קטנה יש לשאול מורה הוראה ועל מורה ההוראה לשקול היטב מה יקרא שעת הדחק לצורך עניין זה3שכן כתב ה"דגול מרבבה" (גליון שו"ע סי' קצו), שגם אם נסבור כדעת הסמ"ג שצריך בדיקת ראשון ושביעי, ושאכן על-פי דבריו החמיר השו"ע, עדיין ניתן לבאר בדעת הסמ"ג שצריך שתי בדיקות, שלא יהא ביניהם יותר מחמישה ימים. ו"השואל ומשיב" (דברי שאול יוסף דעת על יו"ד דף צז ע"ב) ו"ערוך השולחן" (סי' קצו סע' כה) נקטו כך להלכה, ואמנם להלכתא קשה לסמוך על דעה זו, שכן רוב האחרונים חלקו על דבריו, וגם ה"דגול מרבבה" עצמו חזר בו בתשובותיו ב"נודע ביהודה", ואף נימק זאת היטב, אבל בהצטרף שעת הדחק ואפילו קטנה, נראה שניתן לסמוך על בדיקת ימים ראשונים, ואין צריך להגיע לשעת דחק ממש, שאז מספיקה אפילו בדיקה אחת, ראשון או שביעי, כאמור לעיל בהערה 1. אם היה קינוח ביום השביעי, יכול הקינוח בשעת הדחק להיחשב כבדיקה (על-פי הוראת הראשון לציון הגר"מ אליהו, עיין ב"נודע ביהודה" מהדורה קמא יו"ד סי' מו)..

82. 69.8

    כמו כן, יש מקום להקל אם יש בעיות של דימומים ופצעים באותו מקום4כדעת "ערוך השולחן" (סי' קצו סעיפים כה, כו), שתמה בדעת מר"ן מדוע לא פסק כרוב הפוסקים, ולבסוף מסיק כדעת השו"ע: "ולכן, אף שבודאי חלילה לנו לסור מד' רבינו הב"י שכ' שאין להקל, אמנם בזמנינו שיש הרבה נשים שיש להם חבורות ופצעים בתוך חדרי בטנם, והבדיקות קשות להן מאד, יש להורות להן כעיקר הדין, שתהיה לה בדיקה אחת בכל שבעת הימים, מלבד ההפסק בטהרה, וכן מורין הלכה למעשה, וכ"כ גדולי האחרו' בתשו'. וכ"מ מהסד"ט (ס"ק יח)". וכן כתב ה"צמח צדק" (מליואוויטש) (יו"ד סי' קכג אות ג), שדבריו הובאו באחרונים , או אם בדקה לפני צאת הכוכבים לר"ת5עיין ב"שבט הלוי" (נדה עמ' רפח אות ט') וב"טהרת הבית" (עמ' שטו). , וכן אם ספירת הנקיים היא לאחר ראיית כתם6כן כתב הרב עובדיה יוסף ב"טהרת הבית" (עמ' שיג) ובשו"ת "יביע אומר": "ומיהו נ"ל שבראתה כתם כגריס ועוד בלא הרגשה, והפסיקה בטהרה וספרה ז"נ, ולא בדקה ביום הראשון ובדקה ביום שביעי בלבד, יכולה לטבול ולהטהר לבעלה, דהו"ל דיעבד, ואין להחמיר עליה להצריכה לספור עוד ששה ימים, שהואיל וכל דין כתמים דרבנן, וליכא סרך כרת בהם, ויש לנו ס"ס להקל, שמא הלכה כרוה"פ שפסקו כרב, ואת"ל כד' המחמירים, שמא בזה"ז שכל ספירת ז"נ מדרבנן ממנהג בנות ישראל, יש להקל בבדיקה של יום א'. ויש לצרף לסניף דברי ה"גליא מסכת" (יו"ד סי' ד, דף צ ע"ד), שחומרת בנות ישראל לספור ז"נ לא הוי מתקנת חכמים, רק בנות ישראל החמירו כן על עצמן. ובכ"מ שיש צד להקל יש להקל, ובקל נפטרין הימנה. ע"ש. ואע"ג דרבים לוחמים, מ"מ סניף מיהא הוי להקל בנ"ד בכתם. ומרן הש"ע מיירי בראיית דם בהרגשה ולא בכתמים. וזה ברור לפע"ד להלכה ולמעשה"..

83. 69.9

    כמו שכתבת, אם שימשה אחר הטבילה – יש להקל שאינה צריכה לספור יום נוסף ולטבול שוב7בשו"ת "ויען משה" (יו"ד סי' סד) העיר על "מה שכתב מרן בש"ע שאין להקל, והאחרונים שכתבו דהיינו דלכתחלה אין להקל, אבל בדיעבד וכן בשעת הדחק יש להקל. וע' ב"י (סי' קצב)". ובשו"ת "יביע אומר" (ה יו"ד סי' טז) סתר דבריו, ומסיק שרק בשעת הדחק יש להקל, ולא בדיעבד, והוכיח כן מדעת מרן, שלכתחילה הצריך בדיקת כל יום ובדיעבד הקל בראשון ושביעי, ועל כורחך שאם לא בדקה בראשון ושביעי, הרי שגם בדיעבד לא יצאה, ולכן הקל הרב עובדיה יוסף רק בשעת הדחק ולא בדיעבד, וכן כתב בשו"ת "ערוגת הבושם" (יו"ד סי' קסט). וכתב עוד שם הרב עובדיה יוסף "אבל בטבלה בלבד אין להקל, אא"כ טבלה ושמשה עם בעלה, שאז יש להקל", וכמבואר בשו"ת "חתם סופר" (יו"ד סי' קעח): "שהואיל והרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרז"ה והרשב"א והרא"ה והרא"ש והטור כולם פסקו פה אחד כדעת רב, דסופן אע"פ שאין תחלתן, אך הראב"ן וסה"ת וסמ"ג מספקא להו דילמא הלכה כר' חנינא דבעינן תחלתן וסופן, והרב ב"י כתב שאין להקל נגדם באיסור כרת, מ"מ נ"ל דבדיעבד שכבר לנה אצל בעלה לא שבקינן ודאן של רוה"פ הנ"ל מפני ספקן של המחמירים, ומיהו בבדקה באמצען בלבד שהרז"ה והרא"ה נלוו לד' האוסרים, וגם הרשב"א בתה"א מסיק להחמיר בודאי, דחזי לאצטרופי להחמיר אפילו בדיעבד". ואומר על זה הרב עובדיה יוסף: "לפע"ד גם בבדקה באמצע יש להקל בדיעבד שטבלה ולנה אצל בעלה, משום דאיכא ס"ס לקולא, שכל דין ז"נ בזה"ז ממנהג בנות ישראל, וכמו שסיים הרז"ה, וכ"כ האו"ז, וכנ"ל. ומה גם שאף להסה"ת אין החומרא בזה אלא מדרבנן. ועכ"פ בטבלה לבד יש להחמיר. וכן מתבאר עוד מד' כמה אחרונים, וכ"כ בס' טהרת ישראל". וכן כתב לפירוש "שבט הלוי" (נדה סי' קצו סע' ד אות ט), שבטבלה לבד לא מספיק כדי להגדיר זאת כשעת הדחק, ואמנם מצינו בשו"ת "דברי יציב" (יו"ד סי' ק) שהקל בנדון דידן, והצריך בדיקת שמיני בלבד לפני טבילתה כדי להחזיקה בטהרתה, ולא חייב להמתין יום נוסף; אבל נראה שלא שבקינן דעת ה"חתם סופר" ,שהקל דווקא אם לנה אצל בעלה, וכן למדו הרב עובדיה ו"שבט הלוי", וביסוד החילוק אם שימשה עם בעלה כבר יש לומר, כפי שראינו בגמרא בנדה (יב), וכן הוא להלכה (שו"ע יו"ד סי' קפד סע' א), שהאשה לא תרבה לבדוק לפני ואחרי תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו ויחוש שמא היתה טמאה בתשמיש, לכן כיוון פוסקים רבים פוסקים שלא בעינן תחילתן וסופן, הרי שאם שימשה הקלנו שלא להצריכה לחוש גם אם לא בדקה, שלא יהא לבם נוקפם שמא שימשו בטומאה, אבל אם רק טבלה – הרי שאין בזה כדי לחוש ולהגדיר זאת כשעת הדחק..

84. 70.1

    יוהנסבורג, דרום אפריקה, מרחשוון תשס"ו

85. 70.2

    ע. הפסק טהרה לאחר השקיעה

86. 70.3

    שאלה: אשה שעשתה הפסק טהרה כמה דקות לאחר השקיעה, האם היא רשאית לסמוך על שיטת ה"אגרות משה" (או"ח ד סי' סב) ולהתחיל לספור ממחרת אותו היום?

87. 70.4

    תשובה: לכתחילה יש לבצע את בדיקת הפסק טהרה לפני השקיעה, ויש להקפיד על כך.

88. 70.5

    בדיעבד תיחשב הבדיקה להפסק טהרה במקרים הבאים:

89. 70.6

    א. אם השמש עדיין נראת במקום שבו נמצאת האשה, אף שעל-פי הלוחות המקובלים זמן השקיעה עבר1הגרנ"א רבינוביץ..

90. 70.7

    ב. במקום שיש מחלוקת בין הלוחות ניתן להקל, לפי הלוח המאוחר2ה"אגרות משה" הנ"ל מתיר לאשה לבדוק במשך הזמן של הילוך ג' רבעי מיל לאחר השקיעה, כיוון שזהו ספק ספקא – ספק אם הלכה כרבנו תם, ואותו הזמן הוא יום גמור, ואפילו הוא בין השמשות – גם בין השמשות נחשב כספק יום. הגר"ע יוסף ב"טהרת הבית" (ב עמ' רסה ואילך), מצרף ספקות נוספים: א. ייתכן שהלכה כר' יוסי, ובין השמשות מתחיל רק אחרי זמן בין השמשות דר' יהודה (עיין ב"שער הציון" סימן רלג ס"ק כא שצירף סברה זו לקולא בשעת הדחק). ב. יש ספק אם אכן ראתה דם בבין השמשות ואבד. ביאור לדבריו: הגר"ע יוסף רואה את בדיקת הפסק טהרה לא כסיבה לכך שהאשה יוצאת מחזקת רואה לחזקת טהורה, אלא שהפסק הטהרה רק מראה שבאותו הרגע עצמו של ההפסק האשה לא ראתה, וממילא לאחר מכן יש לה חזקת טהרה. חזקת רואה שיש לאשה, אין פירושה שהאשה ודאי רואה, אלא שיש לנו כל הזמן ספק אם היא ראתה, וממילא היא אינה יכולה לומר שהיו שבעה נקיים, כי יש לנו ספק שמא ראתה טיפת דם ונבלעה. אבל כאשר האשה בדקה את עצמה בין השמשות, אלא שאנו חוששים שמא הבדיקה הייתה כבר בלילה, ולפני כן היא ראתה בתחילת היום הראשון לשבעה נקיים, ישנו ספק אם היא ראתה, ואפילו ראתה – יש ספק אם בין השמשות הוא יום או לילה, ולכן יש ספק ספקא אם היא ראתה ביום הראשון לשבעה נקיים. כאשר יש רק ספק ספקא, אין זה מפריע לאותו הזמן להיחשב כ"נקי". כאשר יש רק ספק אחד, חוששים שמא ראתה טיפת דם ונבלעה, אבל בספק ספקא אין חשש. על דבריהם ניתן להקשות שתי קושיות עיקריות: א. לכאורה, זהו "ספק ספקא משם אחד", שהרי השאלה היא אם הפסיקה ביום. לגבי שאלה זו, כותבים הגר"ע יוסף והגר"מ פינשטיין שכיוון שהספק של רבנו תם מתיר יותר, שהרי הוא מתיר גם זמן של כדי הילוך עוד שניים וחצי מילין, אין זה "ספק ספקא משם אחד". יש לציין גם שקושיה זו אינה שייכת כלל לגבי הספק אם ראתה דם בבין השמשות ואבד. ב. יש כאן בעיה של "ספק ספקא נגד חזקה". וגם בזה, בדרך-כלל נהוג להקל ב"ספיק ספיקא נגד חזקה". ועיין גם ב"שערי אורה" (לרב שלמה לוי, עמ' 133), שדן בשאלה זו מצד אחר: אם בדיקת הפסק טהרה היא מן התורה או מדרבנן, וציין שיש בזה מחלוקת בין הראשונים. הוא כתב שלדעות שהפסק טהרה הוא רק מדרבנן, בבין השמשות הוי ספק דרבנן וניתן להקל. ומסיק לחלק מדעתו, שאם ראתה דם סמוך לבין השמשות ובדקה שוב בין השמשות יש להחמיר, ואם לא ראתה דם קודם בין השמשות יכולה לסמוך על אותה בדיקה כבדיקת הפסק טהרה..

91. 70.8

    ג. במקום שאם לא נחשיב את הבדיקה להפסק טהרה, הטבילה תידחה בכמה ימים.

92. 70.9

    ה"אגרות משה" עצמו מגביל את ההיתר דווקא למי שנוהג להחמיר כשיטת רבנו תם3ה"אגרות משה" (יו"ד ד סי' יז אות כו) פסק שאין לסמוך על סברת ספק ספקא הנ"ל אלא במקום שנוהגים להחמיר כדעת רבנו תם גם במוצאי שבת, משום דאם לא כן אלו שתי קולות שסותרות זו את זו., אבל במקרים כאלה יש מקום להתיר גם לנוהגים שלא לחוש לשיטת רבנו תם, גם לחומרה4כן משמע מדברי הגר"ע יוסף שם, שמקל בזה, אף שהוא שסובר שניתן להקל כשיטת הגאונים גם במוצאי שבת, כפי שנכתב בשמו ב"ילקוט יוסף" (סי' רצג סע' ב), וכן כתב בפירוש ב"יביע אומר" (ו יו"ד סי' כג). ולא חשש שיהיו אלו שתי קולות שסותרות זו את זו. ומה שכתב ה"אגרות משה", שמקום שכבר נוהג כדעת הגאונים גם לקולא אינו יכול לצרף את שיטת רבנו תם אפילו לספק ספקא, עיין בזה ב"שדי חמד" (מערכת הסמ"ך כלל יח), ובפרט כאן, ששיטת רבנו תם היא זו שנפסקה בשו"ע, ויש ראשונים רבים הסוברים כמותה, ואיך לא נצרף את דעתם אפילו כדי ליצור ספק? מלבד מה שהערנו כאן, יש לציין שלדעת הגר"ע יוסף ישנם ספקות נוספים שאותם הוא מצרף, והוא מביא את שיטת רבנו תם רק כספק שלישי או רביעי. גם מה שהבאנו מספר "שערי אורה" אינו בנוי על שיטת רבנו תם. ולכן יש מקום להקל גם לנוהגים שלא להחמיר כרבנו תם במוצאי שבת..

93. 70.10

    ועל כל שאלה שכזו נאמר "והחכם עיניו בראשו".

94. 71.1

    פריז, צרפת, שבט תשס"ז

95. 71.2

    עא. הוראת תורה שבעל-פה לבנות

96. 71.3

    שאלה: מכון אנדרה ורינה נהר קיבל לאחרונה בקשה מטעם בית ספר "יבנה" פריס לארגן תכנית השתלמות או הכשרת מורות בהוראת מִשְנָה. מדובר בעשר נשים חרדיות, שלא למדו בצעירותן את הנושא. הן צריכות ללמד אותו בגלל שהוא מופיע במערכת המקצועות הנלמדים בבית ספר "יבנה". הן ניגשו למנהל והסבירו לו שהן צריכות לקבל הכשרה כדי ללמד משנה בכיתות החטיבה והתיכון לבנות. אין להן ידע או מקצוענות בתחום הזה. מכון אנדרה ורינה נהר עיין בבקשה, וגיבש עבורן תכנית לימודים לשנה וחצי. הן יצטרכו קודם כל ללמוד בעצמן את המשניות שילמדו, ואחר-כך ללמוד איך מלמדים משנה.

97. 71.4

    הן אינן משוכנעות שמותר להן ללמד משנה לבנות, לכן הועלתה השאלה המתייחסת להוראת תורה שבעל-פה לנשים בדורנו. באופן כללי, מהי עמדת הפוסקים לגבי היחס לנשים וללימוד תורה בימינו? מה מן התורה מותר ללמד לבת בדורנו?

98. 71.5

    תשובה: בשאלת לימוד התורה לבנות בימינו, המנהג הוא ללכת אחרי רוב הפוסקים1עיינו לקמן בהערה 3, ועיינו ב"אוצר דינים לאשה ולבת" (סי' לב הערה ג) בשם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, הרש"ר הירש ("חורב" סי' עה עמ' 345 בפרקי המצוות סעיף ד) ו"אגרות קודש" לרבי מליובאוויטש (ז עמ' רמז). שהתירו, ולא אחר המיעוט שאסרו2"שבט הלוי" (יו"ד סי' קנ) ו"אגרות משה" (יו"ד חלק ו סי' קנ). ושמענו בשם הרב ראובן אברמן, לשעבר ר"מ בישיבת "כרם ביבנה", ששאל אישית את הגר"מ פינשטיין, וענה לו שאם מלמדים אותן לימודי חול ברמה גבוהה – "לא תהיה כהנת כפונדקאית", ולכן במקרה כזה גם לדעתו מותר ללמדן..

99. 71.6

    בימינו3כך מקובלנו מפי הכהן הגדול מאחיו, בעל ה"חפץ חיים" וה"משנה ברורה" ("ליקוטי הלכות" על מסכת סוטה): "ונראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו... היינו יכולים לומר שלא תלמד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת... מצווה רבה ללמדם...". לדעתו יש לצרף גם את "אשל אברהם" (הגרא"י ניימרק ב"פירות הנושרין" סוטה כ), הגרי"ז סורוצקין ("מאזנים למשפט" סי' מב): "ואפילו בתורה שבע"פ מותר ללמדה המסקנה האחרונה בלא קושיות ופירוקים [וכל שכן משניות, על פי השכל הישר]. וההיפך מזה בזמנינו, כל מי שאינו מלמד את בתו... הרי הוא כאילו מלמדה ממילא את אותה התיפלות הממלאה עתה את הרחוב", הגר"א וולדינברג ב"ציץ אליעזר" (ט סי' ג), הרב הראשי לתל אביב הגרח"ד הלוי בשו"ת "עשה לך רב" (ב סי' נב). כך גם קיבלנו בעל-פה מפי הרב הראשי לישראל לשעבר הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא, והגרי"ד סולובייציק כעדות חתנו ראש ישיבת הר עציון הגר"א ליכטנשטיין, אפילו על לימוד סוגיות הש"ס בשקלא וטריא. אמנם הגרז"נ גולדברג הסתייג מכך, וטען שאינו רואה סיבה ללמד גם את הסוגיות., מצווה וחובה4שנינו במשנה: "אם יש לה זכות – היתה תולה לה... מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה – (כאילו) לומדה תפלות. ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות" (סוטה כ ע"א). בגמרא שם מצינו "זכות דמאי? אילימא זכות דתורה... אף תורה מגינה לעולם" (שם כא ע"א). ועוד מצינו בהמשך הסוגיה: "ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות. תיפלות ס"ד? אלא אימא: כאילו למדה תיפלות. א"ר אבהו: מ"ט דר"א? דכתיב: (משלי ח׳:י״ב) 'אני חכמה שכנתי ערמה', כיון שנכנסה חכמה באדם – נכנסה עמו ערמומית. רבי יהושע אומר: רוצה אשה וכו'. מאי קאמר? הכי קאמר: רוצה אשה בקב ותיפלות עמו, מתשעת קבין ופרישות" (שם כא ע"ב). ופירש רש"י: "כאילו – שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע. רוצה אשה בקב ותיפלות – חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות, לפיכך אין טוב שתלמוד תורה". הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ג מ"ג) חולק על רש"י בהסבר "תפלות", וגם בהסבר "קב ותיפלות", ומפרש: "ואמרו למדה תפלות, ענינו כאלו למדה תפלות, והוא השוא ודברי ההבל. וענין דברי ר' יהושע, שהוא אומר כי האשה רצוי לה איש רשע מאנשי ההבל, ואף על פי שיתן לה קב בכל יום למזונותיה יותר מאיש חסיד פרוש מדברים הרעים, ואפילו יתן תשעה קבין בכל יום". עיינו גם במאירי ("בית הבחירה" שם), שמסביר את כל הנושא אחרת. הרמב"ם פסק לכאורה כר' אליעזר, ואף החמיר יותר ממנו: "אשה שלמדה תורה – יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות – במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות" (תלמוד תורה פרק א הל' יג). המקור לכך שאין איסור בתורה שבכתב הוא מפרשת "הקהל", שם המלך קורא בתורה לעיני כל ישראל: הגברים, הנשים והטף, ודרשו חז"ל: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף – אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע"א). וכבר תמהו על הרמב"ם, מאין המקור להחמיר גם בתורה שבכתב, שהרי שנינו במפורש "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא" (משנה נדרים פ"ד מ"ג), והגר"א (שו"ע יו"ד רמו סע' ו ס"ק כה) תירץ שהרמב"ם אינו גורס "בנותיו" כיוון שלדעתו לכתחילה לא ילמדן, ויש שהסבירו "לשמוע" ולא ללמוד (ט"ז שו"ע שם ס"ק ד), ועדיין צ"ע. המחבר העתיק את לשון הרמב"ם, אבל הרמ"א במקום הגיה: "ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. (אגור בשם סמ"ג). ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו (הגהות מיימוני פ"א דת"ת וסמ"ג)". משמע שלדעתו גם לפי הרמב"ם והמחבר, מה שצריכה ללמוד כדי לקיים – כגון ענייני אמונה והלכה למעשה – לא רק שמותר לה ללמוד אלא חייבת, כדי לקיים תפקידה כמורה כהלכה. וכשם שחובתה ללמוד הלכות ומוסר לצורך קיומה הרוחני, אם היא נושאת בתפקיד של מחנכת ומורה ולשם מילוי תפקידה היא צריכה ללמד משניות – הרי שיש מקום לומר בהחלט שזה נכלל בחובתה. ללמד את מורות ישראל גם תורה שבעל-פה5עיינו ב"ספר חסידים" (סי' שיג), שהאריך להסביר שכל מה שהאשה צריכה לעבודת ה' שלה היא צריכה ללמוד, ומותר לאביה ללמדה, וממליץ שהאב ילמד את אשתו ובתו. והביא ראיה מהשונמית, שהלכה לשמוע את הדרשות של הנביא אלישע בשבתות ובראשי חודשים. כך גם הסביר את הימצאות הנשים ב"הקהל", ודלא כט"ז (לעיל הערה 2). ה"ספר חסידים" איננו מחלק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, אלא שם את הדגש על לימוד הלכות שנצרך גם לנשים, והביא ראיה לכך מנשות הדור של חזקיה מלך יהודה, שידעו הלכות טהרות וקדשים. ובשו"ת "בני בנים" (ג סי' יב) טען שכיוון שגם תורה שבעל-פה כבר כתובה, האיסור ללמד בתו תורה שבעל-פה איננו תקף, כי הכול כתורה שבכתב, עיי"ש. ראוי לפי זה שהמשניות הנלמדות בתכנית הלימודים יהיו בנושאים שיחזקו את עבודת ה' ואת שמירת המצוות של התלמידות. ככל שנדרש6בשו"ת "בני בנים" (שם) האריך להוכיח כי אם יש איסור הוא רק על האב כלפי בתו, ואולי רק על בתו הקטנה קודם שהוברר מה מידת רצינותה. כן דעת שו"ת "מעיין גנים" (הובא ב"תורה תמימה" דברים יא, יט אות מח). , על מנת שילמדו את ילדי ישראל תורה7ב"שו"ע הרב" (הל' ת"ת פרק א סעיף יד) כלל לא הביא את האיסור לכתחילה לגבי תורה שבכתב, נראה שהכריע שאין כלל איסור ("ציץ אליעזר" שם), וגם לגבי תורה שבעל-פה נימק את הדברים שרוב הנשים אינן רוצות להתלמד, וכן מוציאות את הדברים לדברי הבאי – מה שאי אפשר לומר כלל וכלל לגבי מורות לתורה שבעל-פה, שכל עניינן הוא ללמד את ילדי ישראל תורה. כן מצינו ב"דרישה" (על הטור יו"ד סי' רמו ס"ק טו), שאם למדה מעצמה כבר יצאה מן הרוב הנזכר בראשונים. וכן דייק בשו"ת "עשה לך רב" (שם). ויחזקום באהבת תורה, לימוד תורה, קיום המצוות ועבודת ה' שלהם.

100. 71.7

     נשים שחשקה נפשן בלימוד התורה וחפצם בהתחזקות רוחנית – יש לעודדן כמעט לכולי עלמא8עיינו בדבריו הארוכים של ה"עלי תמר" על הסוגיה בירושלמי בסוטה, שהביא רשימה ארוכה מאוד של נשים למדניות, מימי מרים ובנות צלפחד דרך ימי השופטים, כגון דבורה הנביאה ויעל (עיינו גם בתרגום יונתן על הפסוק "מנשים באהל תבורך", המסביר אותו על נשים היושבות בבית המדרש ועוסקות בתורה) ועד תקופת האחרונים, כגון אמו של ר' עקיבא אייגר. הוא מביא ראיה מהנשים שהגמרא מזכירה, היודעות לקרוא בתורה אלא שאינן עושות זאת מפני כבוד הציבור (מגילה כג) ומדברי התוספתא (כלים ב"מ פ"א ה"ו) המשבחת את דעת ברוריה שחלקה על רבי טרפון, וכן מדברי התוספתא המביאה שחלקה על אחיה בתו של רבי חנניא בן תרדיון וקלסה את רבי יהודה בן בבא (כלים ב"ק פ"ד ה"ז הלכה יז). ובירושלמי (כתובות פ"ה ה"ב) מובא שרבי יהושע בנו של רבי עקיבא נשא אשה על מנת שתלמדו תורה. עוד הביא שם בשם שו"ת התשב"ץ (ג סי' עח) אודות הרבנית אשת הרב רבי יוסף אבי הרב מתיתיה טרייביש מפריז, שתירצה תירוץ וחידשה חידוש בהסבר דברי חז"ל. גם בשו"ת מהרש"ל סימן כט הביא אודות הרבנית מרים בת הגאון מהור"ר שפירא שלימדה בישיבה הלכה מאחורי וילון לפני בחורים מופלגים. ובשו"ת מהרי"ל נשא ונתן בהלכה עם אשה חכמה (סי' ע סעיף ב, סימן עו בדפוס החדש). גם רבנו פתחיה מרגינשבורג מספר על בתו של ר"ש הלוי בן עלי מבגדד, שהיה ראש הישיבה שם, ובתו הייתה מלמדת דרך חלון את התלמידים. בדורות מאוחרים יותר התפרסמה אשת הסמ"ע כתלמידת חכם, וסבתו של ה"חוות יאיר" זכתה שספרו ייקרא על שמה, בגלל חוכמתה. ועוד רבות שהוא מונה אותן בשמן מתקופת האחרונים. נוסיף עליהן את האשה החכמה מאבל בית מעכה שלימדה את יואב בן צרויה פרק בהלכות מוסר, ודבריה נפסקו להלכה על-ידי הירושלמי והרמב"ם.. גם לחוששים שלא ללמד בנותיהם9עיינו לעיל בהערה 2. תורה, במקום שמלמדים אותן חוכמות אחרות הדורשות מאמץ אינטלקטואלי – יש מקום להתיר שילמדו אותן גם תורה, כולל תורה שבעל-פה10כדברי הגרח"ד הלוי, רבה של תל-אביב (שם בסוף דבריו): "אבל בזמנינו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה יגרעו דברי תורה?" ועיינו לעיל בהערה 2 עדות גם על דעתו של הגר"מ פינשטיין בנדון..

← Previous · Next → — showing 601–700 of 1,185

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.