B'Mareh HaBazak Volume VII

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,185 sections

31.3
שאלה: יש לי מכשיר שמיעה קטן, שמכניסים אותו ישירות לתוך האוזן. למכשיר מחובר מתקן קטן, שמחזיק בטריה קטנה. המכשיר פועל כשסוגרים את המתקן עם הבטריה במכשיר. במכשיר זה אין אפשרות לשנות את עוצמת הקול (בזמן התקנת המכשיר הטכנאי במעבדה קובע את עוצמת הקול).
31.4
הבעיה היא כשהמכשיר בפעולה: כשמקרבים את המכשיר לאוזן המכשיר משמיע קול צפצוף, עד שהוא נכנס לתוך האוזן, וכשמרחיקים את המכשיר מהאוזן הצליל מפסיק. וכן כשהמכשיר בתוך האוזן, כששמים את היד קרוב למכשיר נשמע צליל, וכשמרחיקים את היד מהאוזן הקול מפסיק.
31.5
לקחתי את המכשיר לטכנאי במעבדת שמיעה, ושאלתי אותו אם יש הבדל מבחינה טכנית כשהמכשיר משמיע קול או לא. הטכנאי חיבר את המכשיר ללוח, המראה על-ידי מחוג את עוצמת החשמל, והראה לי שבשעה שהמכשיר משמיע קול צפצוף יש שינוי בעוצמת הזרם.
31.6
שאלותיי הן:
31.7
א. האם מותר להשתמש במכשיר זה בשבת, כשהפעלתי את המכשיר לפני שבת על-ידי הכנסת הבטריה למכשיר ביום שישי, אף-על-פי שיש שינוי בקולות?
31.8
ב. האם יש הבדל לדינא במצב המתואר לעיל, בחג?
31.9
ג. האם מותר בחג להפעיל את המכשיר על-ידי הכנסת הבטריה? (ודאי לי שבשבת דבר זה אסור).
31.10
תשובה:
31.11
א. מותר להשתמש במכשיר בשבת ובחג, אם הסוללה נמצאת במקומה והמכשיר במצב פועל מערב שבת1"עדות לישראל" לגרי"א הענקין (עמ' קכב). כן נראה שהתיר "הר צבי" (א סי' קעג), ורק לעניין טלטולו במקום שאין עירוב אסור. "ציץ אליעזר" (ו סי' ו), "מנחת יצחק" (א סי' לז, ב סי' יח), "יביע אומר" (א סי' יט), "שלחן שלמה" (ערכי רפואה ב עמ' פג ואילך), אנצי' הלכתית רפואית ערך "שבת"- "מכשיר שמיעה", ו"שמירת שבת כהלכתה" (א סי' לד סע' כח) – התירו במופעל מבעוד יום. וה"ישכיל עבדי" (ה או"ח סי' לח) אסר את טלטולו מדין נר הדולק..
31.12
ב. הסוללות התקניות מחזיקות מעמד 5 ימים רצופים, ועלותן נמוכה.
31.13
ג. כשמוציאים את המכשיר מהאוזן והסוללה פועלת, יש היזון חוזר ("פידבק") בין המיקרופון לאוזנית, ותהודה זו יוצרת צפצוף. אין בו שום איסור הלכתי, לא ביצירתו (על-ידי הוצאת המכשיר מהאוזן) ולא בהפסקתו (על-ידי הכנסת המכשיר לאוזן). אין כאן איסור "משמיע קול" ולא "מוליד זרם". ההיתר הוא לכתחילה וללא פקפוק2על-פי הדרכת מכון צומת, בראשות המהנדס הרב ישראל רוזן..
31.14
ד. אכן, בעת הצפצוף המכשיר צורך יותר זרם, אך אין בכך שום איסור, אפילו לא לכתחילה, כשם שהתירו שינויים בעוצמת הזרם3"בית יצחק" (יו"ד בהשמטות לסי' לא) וה"אחיעזר" (הדרום כרך לב) כתבו כי בכל הולכת זרם הוי נולד בשבת. אך ה"חזון איש" (או"ח סי' נ אות ט) והגרש"ז אוירבך ("מנחת שלמה" ח"א סי' יא) חלקו וסברו שאין בכך נולד. אולם ה"חזון איש" נקט שהוא אסור מטעם בונה, והגרש"ז אויערבך בכמה מקומות חלק על כך (ב"שלחן שלמה" ערכי רפואה ב עמ' פד מובאים מכתבי הגרש"ז ל"חזון איש" סביב נקודה זו), עיינו עוד בתשובה הערה 1..
31.15
ה. כיוון שצפצוף זה מטריד את הסובבים, ניתן כמובן להכניס את המכשיר לקופסה אטומה. הדרך הטובה יותר היא להניח פיסת פלסטלינה או סיליקון המשמש לאטימת אוזניים וכד' על המיקרופון או על האוזנית (היינו על אחד החורים של המכשיר), והצפצוף ייפסק לאלתר. גם בפעולה זו אין כל איסור, וזה אפילו מומלץ לכתחילה.
31.16
ו. אין להכניס סוללה למכשיר גם בחג. לעניין זה אין הבדל עקרוני בין חג לשבת4"ציץ אליעזר" (ו סי' ו) פרט את האיסורים בהכנסת בטריה למכשיר: א. ספק מבעיר ומכבה בהכנסתו ובהפעלתו. ב. מתקן מנא. ג. חשש ה"חזון איש" ממלאכת בונה. ומשום כך אין לחלק בין שבת ויום טוב ואסר הכנסת בטריה והפעלת המכשיר בימים אלו. ה"ישכיל עבדי" (ה סי' לח), האוסר שימוש במכשיר זה המופעל מבעוד יום, התיר שימוש בו ביום טוב, שאין איסור של טלטול הנר ביום זה.. כמובן, בשעת דחק גדול5"מנחת יצחק" (ב סי' קיב ס"ק ו) התיר להחליף בטריה על-ידי נוכרי ביום טוב, שכן הוא שבות דשבות במקום מצווה וצער, ואולי גם סכנת דרכים; שכן יש לדון אם הדלקתו כלל אסורה אף בשבת. וביום טוב הותרה הבערה, ורק להדליק אור אסור, ויש הסוברים שהוא איסור מדרבנן ולא מדאורייתא. והניצוצות בעת הנחת הבטריה – אין מתכוון הוא. ה"ציץ אליעזר" (ו סי' ו ס"ק יח) התיר להחליף על-ידי גוי אף בשבת. ועדיף שיאמר לו מערב שבת. , יש על מי לסמוך, להחליף ע"י גוי.
32.1
ניו המפשייר, ארה"ב, אלול תשס"ח
32.2
לב. מפתחות אלקטרוניים, השימוש בהם בשבת, בשעת הדחק גדולה
32.3
שאלה: אני משמש כפרופ' באוניברסיטה, ואני גם מוסמך לרבנות. הסטודנטים הדתיים באוניברסיטה שלנו ביקשו פעמים רבות שהכניסה לפנימיות בשבת תתאפשר באמצעות מפתחות מכניים. מסיבות ביטחוניות, ההנהלה מסרבת, לכן כל הכניסות מותנות בשימוש בכרטיסים מגנטיים. בגלל זה הסטודנטים הדתיים נאלצים לחכות בחורף בקור של c°25-, עד שגוי יפתח את הדלת עבור עצמו, ואז גם הם נכנסים.
32.4
האם יש היתר בשעת דחק שכזו, ובמיוחד אם מחכים הרבה זמן בקור מקפיא, להשתמש בכרטיס כדי להיכנס?
32.5
תשובה:
32.6
א. אסור בשבת לפתוח דלת באמצעות מפתחות אלקטרוניים1סגירת מעגל חשמלי בשבת, הגורמת לפעולות האסורות מן התורה (כגון הדלקת נורה שיש בה חוט להט), אסורה מדאורייתא לפי רוב הפוסקים, מחמת המלאכה הנעשית מכוחו. בסגירת המעגל החשמלי עצמו, נחלקו הפוסקים מהי מהות האיסור. לדעת ה"חזון איש" (או"ח סי' נ ס"ק ט) סגירת מעגל חשמלי אסורה מדאורייתא מדין בונה, וממילא בפתיחתו חייבים מדין סותר. לעומת זאת, לדעת ר' יצחק שמעלקיש ("בית יצחק" יו"ד ב השמטות לסי' לא) אין איסורו אלא מדרבנן, מדין מוליד, וכשם שלגבי המוליד ריח בבגדים אמרה הגמרא (ביצה כג ע"א): "רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור, מ"ט משום דקמוליד ריחא" כך המוליד כוח חשמלי גם הוא נחשב מוליד. על שניהם חלק הגרש"ז אויערבך ב"מנחת שלמה". על ה"חזון איש" (ח"א סי' יא) מצד שבסגירת המעגל הוא אינו יוצר כלי, שהרי הכלי כבר נבנה ונשלם מזמן, וכל מה שהוא עושה עכשיו אינו אלא מאפשר לאלקטרונים לעבור בחוטי החשמל (כמו בצינור מים וגז), וזה אינו בנייה אלא שימוש. אי אפשר להגדיר כבונה פעולות הנעשות אינספור פעמים ביום, שאין בהם כדי לשנות את גוף החפץ. על ה"בית יצחק" (שם סי' ט) כתב הרב אויערבך שדבר שכך הוא דרך שימושו, לחברו ולנתקו תדיר, לא שייך בו כלל איסור מוליד, ועוד שקשה לחדש איסור מוליד כזה שלא נזכר בש"ס, אלא שסיים: "אך מה אעשה שכבר הורה זקן, והוא הגאון מוהר"י שמעלקיש... והדבר צריך הכרעה". הצל"ח החדש הביא (קונטרס אחרון לסי' א) את תשובת ר' נתן לוין, שהיה חתנו של ר' יצחק שמעלקיש, וכתב שם טעם נוסף לדחות את דברי ה"בית יצחק", שלא מצינו איסור מוליד אלא בדבר הניכר בא' מחמשת החושים. ב"קדושת השבת" כתב בשם הגר"א נבנצל שהגרש"ז אויערבך לא סבר כ"חזון איש" ולא כ"בית יצחק", אך מכל מקום לא התיר הדלקה וכיבוי של מכשירים אלו בשבת, כנראה משום עובדין דחול. להלכה חלקו רוב הפוסקים על ה"חזון איש": ה"מנחת יצחק" (ח סוף סי' כו), ה"באר משה" (ו קונטרס אלקטריק סי' ו ס"ק טז), הגר"ש גורן ב"משיב מלחמה" (א סי' נא), "אור לציון" (ב סי' מא הערה ג), הרב עובדיה יוסף ב"יביע אומר" (ז או"ח סי' לו ס"ק ג; ט או"ח סי' קח ס"ק קפה), ששמע כן מהגר"ע עטייה, "שבט הלוי" (א סי' קכא ס"ק א), שכתב שדברי ה"חזון איש" צ"ע, הגרנ"א רבינוביץ ב"שיח נחום" (סי' כה) וב"מלומדי מלחמה" (סי' נו-סב) בשם הרב הענקין, וכן משמע ב"אגרות משה" (יו"ד ב סי' ה), שדן בעניין שוחט שדיבר במיקרופון בשבת, וכתב שעבר על איסור דרבנן ולא הזכיר כלל את דעת ה"חזון איש", שיש בזה איסור דאורייתא. ויש שלא דחו לגמרי את דברי ה"חזון איש", אלא שסברו שלכתחילה יש לחוש לו: עיין ב"קדושת השבת" (א עמ' כב) שכן דעתו של הרב יוסף שלום אלישיב, וכן עיין שם בנספח ה (עמ' שו) שכן דעתו של הגר"י נויבירט. גם הם סוברים שרק לכתחילה יש לחוש לדעת ה"חזון איש", אך בשעת הדחק סמכינן על הפוסקים שאין כאן אלא איסור דרבנן..
32.7
ב. בשעת הדחק, כשאין אפשרות לנתק את הדלת ממפתחות אלו ולהשתמש במפתחות הרגילים, העדיפות היא לבקש מגוי שיפתח הוא את הדלת (מותר אף לקבוע איתו מראש שיהיה שם בשעה היעודה) 2אמירה לגוי אסורה מדרבנן (שבת קנ ע"א, תוס' שבת קכא ע"א ד"ה אין), ובלשון אחרת "אמירה לנוכרי שבות". אף-על-פי-כן, ישנם מצבים שבהם לא גזרו חז"ל על אמירה לגוי. השו"ע (או"ח סי' שז סעי' ה) כתב: "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה... ויש אוסרין". מקורו הוא ברמב"ם (שבת פרק ו הל' ט-י), וכן היא שיטת הגאונים. אף שסיים "ויש אוסרין", והיא דעת התוספות בגיטין (ח ע"ב ד"ה אע"ג) ובבא קמא (פ ע"ב ד"ה אומר) וכן כתוב ב"הגהות מימוניות" (פרק ו אות כ) בשם הסמ"ג, קי"ל שבכל מקום שהמחבר מביא שתי דעות אחת בסתם והשניה בשם יש אומרים, הלכה כדעה שהובאה בסתם. כנודע בכללים, עיין בתשובת הרמ"ע מפאנו (סי' צז), ובשו"ת מהרימ"ט (ב או"ח סי' א) ובש"ך (יו"ד ס"ס רמב ג) וב"ברכי יוסף" (או"ח סי' שמה ס"ק ב). כן כתב גם ה"לבוש", ה"אליה רבה" והב"ח, שהלכה כדעה הראשונה. על-פי זה מותרת אמירה לנוכרי באיסור דרבנן במקום חולי, צורך גדול או מצווה. על זה כתב "שער הציון" (שם ס"ק כד) שהיינו צער הגוף, ואין לך צער הגוף גדול יותר מאשר כאן, שהקור בחוץ עז מאוד (25 מעלות מתחת לאפס) ו"הכל חולים אצל הקור", ועיין "הגהות מרדכי" (שבת רמז תנב ב) וגם הוא ביטול עונג שבת, שהוא מצווה., ובלבד שידאגו שפתיחת הדלת לא תגרום להדלקת מכשירים אחרים3כגון נורות להט, שהדלקתם אסורה מדאורייתא, ובכהאי גוונא לא התירו אמירה לגוי. אמנם, במתקנים מעין אלו מצויות בדרך-כלל נורות ביקורת, הנדלקות בעת העברת המפתח, אלא שבדרך-כלל נורות אלו הן נורות LED, שאין בהם חוט להט והדלקתן איננה שונה מכל סגירת מעגל חשמלי שבו דנו לעיל, בהערה 1..
32.8
ג. אם אין גוי בנמצא ולא הצליחו לדאוג מראש לגוי שיפתח עבורם את הדלת – יכולים לפתוח את הדלת בשינוי4על-פי מה שהבאנו לעיל מדברי השו"ע, שהתירו שבות דשבות במקום צער גדול, נראה שגם עשיית הפעולה בשינוי הנה פתרון טוב למצב הנ"ל, למקרה שאין גוי ואין אפשרות לחכות בחוץ מחמת הקור העז (כפי המתואר בשאלה), שהרי עשיית מלאכה האסורה בשבת בשינוי אינה אסורה אלא מדרבנן, וכיוון שעצם פתיחת הדלת על-ידי מפתח אלקטרוני אסורה רק מדרבנן (כדין סגירת מעגל חשמלי, וכפי שהתבאר לעיל), ואם כן זהו שבות דשבות. אלא שמדברי המהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) מבואר שדווקא כשאחד מה"שבותים" הוא אמירה לגוי הקלו בשבות דשבות במקום צער וכדומה, משום דזהו שבות שאין בו מעשה, מה שאין כן כששני ה"שבותים" נעשים על-ידי ישראל, לא יועיל ששני האיסורים הם דרבנן, והם נחשבים כגזרה אחת. כן כתבו גם ה"בית יצחק" (או"ח סי' מב ס"ק ה) וה"פרי מגדים" ב"אשל אברהם" (סי' שז ס"ק ז). וחלקו עליהם מהר"ש קלוגר ("האלף לך שלמה" או"ח סי' קמו), מהרש"ם (ג סי' קצח) ו"דברי מלכיאל" (ה סי' רלח), וכמותם פסק הגר"ע יוסף ב"לוית חן" (סי' לה). עוד יש לדון אם אנו גוזרים משבות לשבות. ה"מגן אברהם" כתב (סי' שז ס"ק ז ח): "ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים". מקור דבריו ב"מגיד משנה" (שבת פרק ו הל' ט) וברמב"ן (שבת קל ע"ב). ואם כן אין לנו אלא מה שהתירו חז"ל באמירה לגוי באיסור דרבנן, ומנין להתיר עשייה בשינוי באיסור דרבנן? אלא שכבר כתב ה"אגלי טל" (מלאכת טוחן סעי' יז בהערה), שהרמב"ן ב"תורת האדם" חזר בו מדבר זה, ששם דימה שבותים בהיתר לחולה שאין בו סכנה, ולכן פסק שמדמים שבותים, וכמותו פסק גם ב"לוית חן". אם כן, אף כאן ניתן להקל לפתוח בשינוי, וכן נראה גם מדברי הראשון לציון הגר"מ אליהו עיין ב"קדושת השבת" (עמ' קלב הערה כ). יש לסווג את החולים או הפצועים ובתנאי שפתיחת הדלת אינה מפעילה מכשירים נוספים.
33.1
ניו ג'רסי, ארה"ב, כסלו תשס"ט
33.2
לג. פצוע ראש בשבת, פניה לרופא
33.3
השאלה: ילד שנפל בשבת קיבל מכה במצחו. הפצע פתוח ומדמם (את הדימום ניתן לעצור באמצעים פשוטים, ללא התערבות רופא). האם מותר לקחתו לרופא או למרפאה, ולעבור בכך על איסורי דאורייתא? האם מותר לתפור את הפצע?
33.4
תשובה: ישנם שני חששות רפואיים במקרה של פציעה כתוצאה ממכה בראש:
33.5
א. חשש זיהום: עלול להתרחש מחמת המכה עצמה, כגון שהמכה נגרמה על-ידי דבר מזוהם, או מחמת שהפצע נשאר פתוח. כל זיהום עלול להביא לידי סכנה, וחשש זה הוא חשש של פיקוח נפש1יש לסווג את החולים או הפצועים בשבת לפי החלוקה הבאה: א. חולה או פצוע שנשקפת לו סכנת חיים: במקרה זה מצווה לחלל עליו שבת, אפילו במלאכות שאסורות מן התורה, והזריז הרי זה משובח (שו"ע או"ח סי' שכח סע' ב). הפוסקים כתבו שאם כרגע אין בו סכנה, אבל יכול לבוא לידי סכנה אם לא נטפל בו, נחשב גם כן כחולה שיש בו סכנה ("משנה ברורה" סי' שכח ס"ק יז). ב. מי שיש סכנה לאחד מאבריו (וברור שאין נשקפת לו סכנת חיים- מקרה נדיר מאוד): מותר לעשות כל רפואה שהיא לצרכו על-ידי גוי, וכן מותר לחלל עליו שבת באיסור דרבנן על-ידי יהודי (שו"ע או"ח סי' שכח סע' יז, כדעה השלישית, שהיא דעת המחבר ורוב הפוסקים, ובכללם ה"משנה ברורה" שם ס"ק נו). כל זה בתנאי שאין הדבר סובל דיחוי למוצ"ש ("משנה ברורה" שם ס"ק מו). ג. מי שנפל מחמת חוליו למשכב, או שיש לו כאב שמצטער וחלה ממנו כל גופו, אף-על-פי שהולך ואינו שוכב על מיטתו מוגדר בהלכה כ"חולה שאין בו סכנה". מותר לעשות כל רפואה שהיא לצרכו על-ידי גוי, וכן מותר לחלל עליו שבת באיסור דרבנן בשינוי על-ידי יהודי. כל זה בתנאי שהדבר אינו סובל דיחוי למוצ"ש. הרמ"א (או"ח סי' שכח סע' יז) פסק שקטן, לעולם דינו כחולה שאין בו סכנה, אפילו שאינו נופל למשכב, בין בעניין צרכי אכילתו ובין בשאר צרכי בריאות גופו ("שמירת שבת כהלכתה" סי' לז סע' ב; "מנחת יצחק" סי' א סע' עח-עט; "מנוחת אהבה" א סי' כא סע' סו ועוד, ודלא כ"תהילה לדוד" (ס' שכח ס"ק כד), שהתיר רק לצורך אכילתו ולא לשאר דברים). בעניין גיל הקטן שדינו כחולה שאין בו סכנה נחלקו הפוסקים: המחמירים ("חזון איש", או"ח סי' נט סע' ג, והגרש"ז אויערבך ב"שולחן שלמה", סי' שכח סע' לב) פסקו עד גיל 2-3, והמקלים ("מנחת יצחק" סי' א סע' עח-עט, "שמירת שבת כהלכתה" סי' לז סע' ב) פסקו עד גיל 9-10. ד. יש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא: אסור לעשות עבורו שום רפואה בשבת, ואפילו דבר שאין בו איסור מלאכה או שבות, כגון נטילת תרופות וכיו"ב (שו"ע או"ח סי' שכח סע' א). הטעם, משום גזירה שמא יבוא לשחוק סממנים כדי להכין תרופות.. לכן, אדם שאינו רופא או בקי בנושא, ויש לו ספק אם פצע זה עלול להזדהם – חייב לפנות מיד לרופא, גם בשבת2הרב ד"ר מרדכי הלפרין בשם הרב ישראל זאב גוסטמן, ראש ישיבת "נצח ישראל"..
33.6
ב. חשש לדימום במוח או שבר בגולגולת: כתוצאה ממכה חזקה עלול להיות דימום במוח או שבר בגולגולת. גם זה חשש שמוגדר כפיקוח נפש3ההוראות במקרה של מכה בראש הן: במקרה ש"מנגנון החבלה" היה משמעותי, כגון נפילה על מדרגות, תאונת דרכים או נפילה על חפץ חד, יש לחלל שבת על מנת לבדוק את החולה. במקרה שמדובר בילד בן פחות משנתיים, בכל מקרה של נפילה על הראש מגובה מטר ומעלה יש לחלל שבת על מנת לראות רופא. מעל גיל שנתיים, אם נראה אחד הסימנים הבאים יש לחלל שבת על מנת לראות רופא: שינוי בהתנהגות, איבוד יציבות, אפאטיות, כאבי ראש חזקים, חוסר שקט, איבוד הכרה, פרכוס או הקאות., על כן גם במקרה זה יש לפנות ללא דיחוי לרופא.
33.7
לגבי תפירת פצעים בשבת, עיין בשו"ת "במראה הבזק" 4ח"ו תשובה מז.. מכל מקום, אם כבר הוצרכו לתפור מחמת סכנה, מותר להשלים את התפירה על הצד הטוב ביותר ולפתור גם את הבעיה האסתטית, אף-על-פי שטיפול כזה אינו נצרך למניעת הסכנה5"שולחן שלמה" (ערכי רפואה ב עמ' קלג)..
34.1
ניו ג'רסי, ארה"ב, כסלו תשס"ט
34.2
לד. חזרת החולה והמלוה לביתם בשבת, לאחר גמר הטיפול
34.3
שאלה: האם מותר לילד ולאביו או אמו שנסעו עמו לחזור לביתם בשבת באמצעות נוכרי, כגון שיבקשו מנהג נוכרי להסיעם?
34.4
תשובה: נחלקו הפוסקים בעניין אנשים היוצאים להציל, כגון כוחות ביטחון או רופאים ואחיות, אם הם רשאים לחזור בשבת למקומם תוך כדי עשיית מלאכות. יש שכתבו1כך כתב הגר"מ פיינשטין (או"ח ד סי' פ). שורש הדברים נובע מהסוגיה במסכת עירובין (מד ע"ב-מה ע"ב). במשנה בדף מד מבואר: "מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה – יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום – כאילו לא יצא". כלומר, מי שיצא אל מחוץ לתחום שבת לצורך עדות החודש או פיקוח נפש ולאחר מכן התברר לו שאין צורך יותר בהליכתו, יכול ללכת אלפיים אמה לכל צד, ואין דינו כשאר יוצאים אל מחוץ לתחום, שאין להם רשות לזוז מחוץ לד' אמות. המשנה ממשיכה: כל היוצאים להציל חוזרין למקומן. הגמרא (מה ע"א) מקשה, שמשמע מכאן שיכולים לחזור אפילו יותר מאלפיים אמה, וזה סותר את תחילת המשנה, שאמרה שיש להם אלפיים אמה ותו לא; ומתרצת: "אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה. פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן". כלומר, בסיפא המשנה באה לחדש שהותר לאותם שהלכו להציל לטלטל ברשות הרבים את כלי זינם, ומכל מקום מדובר בתוך אלפיים אמה, ולכן אין זה סותר את תחילת דברי המשנה. טעם היתר זה הוא מפני המעשה שהיה, ולכאורה נראה שזה מפני פיקוח נפש שעלול לקרות אלמלא יתירו לו, וכמו שהיה באותו מעשה. הרמב"ם (שבת פרק ב הל' כג) פסק: "וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" – משמע שהטעם אינו משום פיקוח נפש. ובאמת תמה עליו ה"לחם משנה" (מלכים פרק ו הל' יג): "מ"מ נראין דאין זה הטעם האמור בגמרא שם, אלא משום מעשה שהיה התקינו כן". וכן תמה עליו ה"יד איתן" (ספר הליקוטים, במהדורת רמב"ם פרנקל ה' שבת פרק ב, כג). התוספות (עירובין מד ע"ב ד"ה כל היוצאין) שאלו למה הגמרא בביצה (יא ע"ב) לא מנתה את המשנה של "כל היוצאין להציל" בכלל אותם שהתירו סופם משום תחילתם, ואם כן מוכח שגם הם הבינו כמו הרמב"ם. הגר"מ פיינשטין מיישב את דברי הרמב"ם והתוספות, שישנם שני דינים: דין אחד של "התירו סופן משום תחילתן", והוא קיים בכל מקרה שבו יש אומדן דעת שההצלה תסתיים תוך זמן קצר, ואז אם לא נתיר להם לשוב למקומן נמצאנו מכשילים אותם לעתיד לבוא, שלא ירצו ללכת להציל, ואם כן במה שאנו מתירים להם לחזור יש משום פיקוח נפש. הגמרא לא התייחסה למקרה זה בפירוש, אולם הוא נרמז במה שהגמרא הקשתה, שיש סתירה בין תחילת המשנה לסופה, שלכאורה יש לחלק בין יוצא ברשות ליוצא להציל, וביוצא להציל יש להתיר לחזור למקומו אפילו טפי מאלפיים אמה; והטעם בזה, לדעת הרמב"ם והתוספות, מפני שהתירו סופן משום תחילתן. במקרה שאין אומדן שהדבר יסתיים בשבת לא קיים היתר זה, מפני שלא שייך לומר שיימנעו לצאת אם לא נתיר להם לחזור, שהרי מלכתחילה יצאו על דעת שאפשר שלא יחזרו בשבת. ישנו דין אחר, שהוא הדין של הסיפא של המשנה הנ"ל, שהתירו לחזור לביתם עם כלי זינם, ובזה הטעם משום פיקוח נפש, וכמו במעשה שהיה, וחידשו חז"ל בדין זה שאין לעשות אומדנות אם יחזרו האויבים וירדפו אחריהם, אלא בכל מקרה שכזה מותר להם לחזור עם כלי זינם לביתם. כדעה זו מובא גם באורחות רבנו בעל ה"קהילות יעקב" (סי' ריג, עמ' קנה בשם ה"חזון איש"): "אמר לי מו"ר (הגרי"י קנייבסקי, בעל ה"קהילות יעקב"] (שליט"א) זצוק"ל בשם מרן החזון אי"ש, שאין לאסור לרופא הנוסע בשבת לחולה לחזור עם מכוניתו לביתו, כדי שלא להכשילו לעתיד שיסרב לנסוע בשבת לחולה". גם באסיא (חוברת נו, כרך יד, ד, תשרי תשנ"ו,עמ' 64) מובא כדברים הללו בשם הגרי"ז: "עוד שמעתי, שהגרי"ז סולוביצ'יק מבריסק זצ"ל נהג בירושלים להורות לרופאים לחזור בשבת ברכב כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא, והדברים מתאימים לדעת הגרמ"פ". כדברים הללו עולה גם מדברי ה"חתם סופר" (חו"מ, השמטות, סי' קצד). גם הרב ד"ר מרדכי הלפרין נוקט כדעה זו, שמתירה לחלל שבת כדי לחזור למקומו, במאמרו שפורסם ב"בית הלל" (כרך כג עמ' נה-סב), שם הוא מבאר באריכות ובבהירות רבה את דעת הרמב"ם. לפי דבריו, המקור לדברי הרמב"ם (שבת פרק ב הל' כג) אינו הגמרא בעירובין הנ"ל, אלא המשנה בראש השנה (כא ע"ב): "מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבא". כלומר: מותר לעדי קידוש החודש לחלל שבת על מנת להעיד, כדאיתא בפרק ראשון במסכת ראש השנה. רבי עקיבא סבר שאם אין צורך בעדותן – חילול השבת שלהם מיותר. רבן גמליאל שלח לו, שאין למנוע מעדי קידוש החודש מללכת ולהעיד, אף שאין תועלת בעדותן, מפני שאחרת נמצאת מכשילן לעתיד לבוא. מכאן יש להסיק, שאם לצורך עדות החודש הותר לחלל שבת מפני טעם זה, קל וחומר שבהקשר של פיקוח נפש מותר לחלל שבת מטעם זה. זהו אפוא המקור לדברי הרמב"ם. הרב הלפרין הוסיף שאם אדם יודע בעצמו שאף-על-פי שלא יחזור לביתו לא יתרשל בעתיד, עליו להימנע מלחלל שבת לצורך החזרה. מו"ר מרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' יז), אף שכתב שמדינא דגמרא אין להתיר סופן משום תחילתן אלא במה שנזכר בפירוש בש"ס, מכל מקום כתב שבזמננו יש מקום להקל יותר ממה שהקלו חז"ל בדורם: "יתכן לומר שבדורותינו יש להרחיב את הגדר של 'נמצאת מכשילן לע"ל' גם לעניין החזרה מחוץ לתחום וחזירה במכונית". שמותר לחזור לביתם אפילו אם הדבר כרוך בעשיית מלאכות דאורייתא, כגון לחזור ברכבו ממש (בתנאי שאי אפשר לעשות זאת על-ידי נוכרי), ויש פוסקים שהתירו רק באיסורי דרבנן2כך כתב הגרשז"א ("מנחת שלמה" א סי' ח), וכן פסק ב"שמירת שבת כהלכתה" (סי' מ סע' סט-עא). עיין שם ב"מנחת שלמה", שדחה את דברי ה"אגרות משה" שהובאו לעיל, שיש לומר שאין כוונת התוספות כהרמב"ם, ומה שאמרו שדין המשנה הוא מטעם שהתירו סופן משום תחילתן נאמר על ראש המשנה ולא על סופה. כמו כן כתב בדעת הרמב"ם שאין זה נכון שיש שני דינים, אלא יש דין אחד בלבד, היינו שהתירו להחזיר את כלי זינם לביתם, משום מעשה שהיה, והטעם בזה הוא מפני חשש פיקוח נפש, כמו שהיה באותו מעשה (וזו כוונת הרמב"ם באומרו "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא", היינו שלא יבואו ליד סכנה), או שבאמת חשש זה הוא רחוק ואין בו משום סכנה, אלא שהתירו בכל זאת מפני שאנשים יחששו שיקרה להם כמו שקרה באותו מעשה שהיה ויימנעו מלהציל. גם מו"ר מרן הגר"ש ישראלי ב"עמוד הימיני" (סי' יז) דן בהרחבה ובבהירות בנושא זה, כדרכו בקודש, והעלה שהמקור לדברי הרמב"ם הוא הסוגיה בעירובין: לכאורה קשה, למה מותר לחזור עם כלי זינם למקומם? שיישארו עם כלי זינם, ותו ליכא שום סכנה, ולמה הותר להם לחזור עם נשקם למקומם? אלא על כורחך צריך לומר שעיקר ההיתר הוא שלא תהא מכשילן לעתיד, ולכן התירו להם ללכת אלפיים אמה לכל צד. זאת מהסיבה שאם לא נתיר להם לטלטל את נשקם יצטרכו להישאר במקומם, שהרי בוודאי לא יניחו את נשקם בבית הסמוך לחומה משום מעשה שהיה, וכל שכן שלא יעזבוהו בשדה הקרב, ונמצאת מכשילן לעתיד לבוא. נמצא אפוא ששני הטעמים נצרכים זה לזה, הטעם של "מעשה שהיה" והטעם של "נמצאת מכשילן". וברור שעיקר ההיתר ושורשו הוא הטעם של "נמצאת מכשילן", ולכן זהו הטעם שמצא הרמב"ם לנכון לכתבו. מכל מקום, אין זה היתר גורף, אלא בכל מקרה יש לדון לגופו, ולכן עד שבאו ותיקנו שיש להם אלפיים אמה לכל רוח – לא היה קיים היתר זה, ואף לאחר התקנה לא התירו להם אלא אלפיים אמה, ולצורך זה התירו להם לטלטל את כלי זינם. וזו לשונו של הגר"ש ישראלי: "לענ"ד, יש מקום להשתמש בהיתר זה של 'אתה מכשילן לע"ל' יותר ממה שהשתמשו בו חז"ל בדורם, לפי צורך ומצב דורם. אולם זה דורש כמובן אחריות גדולה של קבלת החלטה של בי"ד גדול שבדור, ואיני מזכיר דבר זה אלא כסניף ומ"מ לעיון". עיינו עוד שם שהאריך לבסס את ההיתר גם על סברות חזקות נוספות. כך נוהגים בחלק מבתי החולים בירושלים, ויש לנהוג כך בכל מקום שאפשר, כמו שפסקנו בשו"ת ב"מראה הבזק" (ג תשובה לה), לגבי חזרת אנשי אבטחה לביתם בסוף המשמרת. . בנדון דידן, שמדובר בהצלת עצמו או בנו, יש מקום להחמיר יותר, ולכן במקרים של פציעה חמורה אין להקל לחזור, ואילו במקרים שאינם חמורים יש להקל לחזור על-ידי גוי3במקרה שהלך בעניין הצלת עצמו או בנו, יש מקום לומר שאין חשש של "מכשילן לעתיד לבוא", שהרי אין חשש שיסכן את עצמו או את בנו מחמת חוסר הנוחות שבצורך להישאר במקום שאליו הלך, ורק כשהולך להציל אחרים יש לחשוש שיתרשל מהצלתם מחמת כן. כך הורה הרה"ג ר' יעקב יוסף בשיעור. אלא שיש מקום לדחות זאת ולומר שאכן מחמת חוסר נוחות יבוא לזלזל בחומרת הסיכון ולא לחשוש לספק פיקוח נפש. כך נמסר מפי רבה של חשמונאים, הרב איתמר אורבך. הוא מסר שכך גם דעתו של הרב אברהם כלאב. הגרנ"א רבינוביץ הכריע שבמקרים כגון יולדת, שבהם אפשר להיערך לדבר מראש – אין להתיר חזרה, כלומר ההיתר אינו גורף. בכל מקרה, הכלל של "החכם עיניו בראשו" חייב להדריך כל רב לפסוק לפי הכרתו את בני קהילתו, וכל מקרה לגופו., שלא יבואו להקל בחומרת הדבר ולהימנע מלנסוע לבית חולים4הגרש"ז אויערבך ("מנחת שלמה" סי' .
35.1
ניו יורק, ארה"ב, שבט תשס"ה
35.2
לה. טיפול רפואי לכלב, המסייע בשמירה רפואית על חולה, בשבת
35.3
השאלה: למשפחה מחברי קהילתי לשעבר יש בן נכה ל"ע. הם יראים שהוא יפסיק לנשום באמצע הלילה. לכן קנו כלב מאומן, המתריע על הפסקת נשימה של הילד. כיוון שהכלב בן תשע שנים, גיל מבוגר לגבי כלב, הם חוששים מה יקרה אם הכלב יחלה בשבת. השאלה היא אם יש דין פיקוח נפש לגבי כלב כזה, כיוון שחסרונו עלול לגרום לפיקוח נפש של בנם.
35.4
תשובה:
35.5
א. כמו שציינת בשאלה, ודאי שעצם החשש לחייו של הכלב אינו מצדיק חילול שבת. כל הדיון הוא מצד הסכנה לחייו של הילד.
35.6
ב. הילד מוגדר כחולה שיש בו סכנה, אף-על-פי שכרגע הוא נושם כראוי, ורק אם יפסיק לנשום אז הוא יסתכן. זאת כיוון שאם לא ידעו בזמן, שהילד הפסיק לנשום, עלול להיווצר מצב שכבר אי אפשר להציל אותו, חלילה. לכן גם עכשיו הוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה, ובלבד שהחשש שהוא יפסיק לנשום הוא סביר.
35.7
ג. אם יש אפשרות לרכוש מכשיר אלקטרוני המתריע במקרה שיש סכנה, יש לרכוש מכשיר כזה1הגרש"ז אויערבך ("מנחת שלמה" סי' ז), חידש שבענייני פיקוח נפש בחולה שאין בו סכנה, אין חיוב לטרוח ולהרבות הוצאות כדי למעט בחילול שבת. הגרש"ז מביא שם כמה ראיות שבמקום פיקוח נפש השבת היא כחול, וממילא אין חיוב למעט בחילולי שבת. אבל יש לומר שזה דווקא במקום שכרגע נחוץ לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, ואז יש לשאול אם למעט בחילול שבת או לעשות את הפעולה באופן נוח יותר, ובזה פסק הגרש"ז שמעיקר הדין אין צורך למעט בחילול שבת. אבל בנדון דידן, כרגע אין צורך כלל בחילול שבת, שהרי ההורים יכולים להשגיח על הילד, ויש לומר שאין צורך כלל בחילול שבת – בכהאי גוונא פשיטא שאין לחלל שבת כלל. הגרש"ז מביא ראיה מדין גחלת המונחת ברשות הרבים, שמותר לכבותה, ולשיטת הר"ח היינו אפילו כאשר עוברים בכיבויה על איסור דאורייתא של מצרף. והקשה הגרש"ז, שהרי יכול לעמוד ליד הגחלת ולהזהיר את העוברים ושבים שלא יתקרבו, אלא ודאי שבמקרה כזה לא חייבו אותו חכמים לטרוח, שהרי עושה בהיתר. על-פי זה פסק ב"שמירת שבת כהלכה" (סי' מא סע' כב): "חוטי חשמל שנפלו ברחוב ויש חשש שיגע בהם אדם – מותר להזעיק את חברת החשמל על מנת להפסיק את הזרם, ואין חיוב מעיקר הדין לעמוד שם במשך כל השבת כדי להתרות בבני אדם לבל יגעו בחוטים ויבואו לידי סכנה. ומכל מקום המחמיר לעמוד שם – תבוא עליו ברכה". ולכאורה ראיה זו מועילה גם לענייננו, שהרי כאן אפשר היה להימנע מחילול שבת בכלל, שהרי אפשר לעמוד ליד הגחלת ולהזהיר את העוברים ושבים, ואפילו כך סובר הגרש"ז שאין צורך לטרוח הרבה כדי להימנע מחילול שבת., והוא ישרת את החולה גם כאשר הכלב יעדר מסיבה כלשהי2אם הכלב נעשה חולה בליל שבת ועדיין לא קנו את המכשיר, וההורים יצטרכו להישאר ערים כל הלילה, יש לחשוש שהם ירדמו ולא יוכלו להשגיח על הילד – באותו הזמן מותר לחלל שבת כדי להציל את הכלב. .
35.8
ד. אם אין מכשיר הדומה ביעילותו לכלב, מותר לחלל שבת כדי להציל את הכלב3פשוט..
35.9
ה. אם יש חשש מבוסס (על-פי חוות דעת רפואית) שאם הכלב ימות, הילד עלול להיכנס לחרדה וכד', ולהגיע לדום נשימה, גם אז מותר לחלל שבת כדי להציל את הכלב4כעין מה שאמרו ביומא (פד ע"ב) "ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח". והובא דין זה ברמב"ם (שבת פרק ב הל' יז) וב"משנה ברורה" (סי' שכח ס"ק לח)..
36.1
חיפה, ישראל, תמוז, תשס"ו
36.2
לו. הגדרת חולה שאין בו סכנה לדיני שבת, איסור והיתר ופטור מתעניות
36.3
שאלה:
36.4
א. מהי הגדרת חולה שאין בו סכנה?
36.5
ב. האם יש הבדל בין ההגדרה לעניין הלכות שבת לבין ההגדרה לענייני איסור והיתר או פטור מתענית?
36.6
תשובה:
36.7
א. הגדרת "חולה"1הגדרנו "חולה" ולא "חולה שאין בו סכנה", שכן זו מהות ההגדרה הרלוונטית. כל ההיתרים שנאמרו בדינו של חולה נובעים מעצם הגדרתו ככזה, ואילו המינוח "שאין בו סכנה" אינו אלא מינוח שבא לצמצם את ההיתרים ולהוציא חולה זה מכלל מי שהותרו לו (כמעט) כל האיסורים משום פיקוח נפש. עיינו עוד לעיל תשובה לד הערה 1. היא אדם ש"נפל למשכב"2לשון השו"ע (או"ח סי' שכח סע' יז) הפותח בפירוט דיני חולה שאין בו סכנה. כאמור, "נפל למשכב" הוא עצם הגדרת "חולה", שכהמשך לה אומר השו"ע "ואין בו סכנה"., כלומר מרותק רוב הזמן למיטתו, עקב כאבים או בעיה רפואית אחרת, בניגוד למי שאמנם סובל מ"מיחוש" אך "מתחזק והולך כבריא"3לשון השו"ע (שם סע' א)..
36.8
ב. מי שסובל מכאבים עד ש"חלה כל גופו", היינו כאבים בכל הגוף או כאבים באזור מסוים (או חום4כך מסתבר, כיוון שתוצאת החום היא חולשת כל הגוף, כמו בכאבים המביאים לתוצאה דומה, וכך משמע ב"משנה ברורה" (שם ס"ק כ), שמדבר על "קדחת", כלומר חום "המצוי" (להבדיל מ"קדחת חם ביותר" שנזכרה בשו"ע שם בסע' ז, שיש בה סכנה) שמותר לחלל שבת עבור הלוקה בה באמצעות גוי, היינו כדין חולה שאין בו סכנה. ועיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק לג סע' א אות ב, ובהערה ב שם). וכדומה) שמחמת עוצמתם נחלש כל הגוף, דינו כ"נופל למשכב", "אף על פי שהולך"5רמ"א בשו"ע (שם סע' יז). ואינו רתוק למיטה.
36.9
ג. מי שיש סכנה לאחד מאבריו נחשב "חולה"6משמעות לשון השו"ע שם שפשוט שזה נקרא חולה, והדיון הוא רק אם יש הבדל בינו לבין שאר חולים., להלכה מתירים לו אף דברים מסוימים שאין מתירים לשאר "חולה שאין בו סכנה"7הדעה השנייה והשלישית (שכתב השו"ע שהעיקר להלכה כמותה) בשו"ע שם.8להרחבת היריעה בנושא זה של הגדרת חולה (שאין בו סכנה) ודיניו ניתן לעיין גם ב"נשמת אברהם" (או"ח סי' שכח, בעיקר בסע' יז הנ"ל). ברוב המקרים סכנת אבר אחד הופכת מיד לסכנת חיים. עיינו גם לעיל בתשובה לד הערה 1. .
36.10
ד. אין חילוק בהגדרת "חולה" בין דיני שבת, איסור והיתר ותעניות9כך משמע מן העובדה הפשוטה שלא הוזכרה בהלכות איסור והיתר או תעניות כל הגדרה אחרת. יתר על כן, באיסור והיתר אין היתרים רבים לחולה שאין בו סכנה, שכן באופן כללי גם הוא אסור אפילו באיסורי דרבנן, לדעת השו"ע. שני דברים בלבד הותרו לחולה שאין בו סכנה בענייני איסור והיתר: הנאה מאיסור "שלא כדרכו" (יו"ד קנה סע' ג, מקור ההיתר בפסחים כה ע"ב: רבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה. אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת סכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור אמר ליה?... איכא דאמרי אמר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא", ועל-פי המבואר שם כד ע"ב: "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן... איכא דאמרי, אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן". וביארו התוספות (שבועות כב ע"ב ד"ה אהתירא קמשתבע), ש"אפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן". ועיין שם בשו"ע, שלדעת הרמ"א מותר גם ליהנות כדרכו באיסורי הנאה דרבנן, אך לא לאכלם או לשתותם). לגבי בישולי עכו"ם, היתר זה אינו מוזכר בשו"ע בהלכות אלה (אם כי הוא משתמע בעקיפין מהרמ"א שם יו"ד קיג סע' טז), אלא דווקא בהלכות שבת (משום שעיקר הצורך בהיתר הוא בשבת, שבה ישראל לא יכול לבשל) בסי' שכח סע' יט, שהוא המשכם הישיר של הסעיפים הקודמים לו, וברור מכך שהגדרת חולה לעניין זה זהה להגדרתו שבסעיף יז לעניין שבת., אך ישנם מצבים שאינם מוגדרים "חולה" ובכל זאת הקלו בהם לגבי חלק מהתעניות, כדרך שהקלו בחולה10עוברות ומניקות פטורות (כל כ"ד חודש) מעיקר הדין מכל הצומות, מלבד יום הכיפורים ותשעה באב, אף שאינן מוגדרות כחולות (רמ"א או"ח סי' תקנ סע' א, ועיין שם שכתב שאמנם כך עיקר הדין, אך אם אינן מצטערות הרבה נהגו להחמיר). בתענית אסתר פסק הרמ"א (או"ח תרפו סע' ב) שגם מי שסובל מכאב עיניים (היינו כאב מקומי שאינו מוגדר כחולה) ומצטער הרבה – אינו חייב להתענות (אך יפרע את התענית אחר-כך)..
36.11
ה. שאלתך, וממילא גם התשובה, הנן כלליות. למעשה ישנם בדינים אלה פרטים רבים, וראוי – בפרט כשהשאלה צפויה מראש – להיוועץ ברופא ואח"כ ברב בכל מקרה לגופו. זאת לאור העובדה שבנושא כזה גם החמרה מספק אינה פתרון ראוי, שכן אין לגרום לסבל מיותר. ישנם גם מקרים שמצב הנראה למי שאינו איש מקצוע כחולי שאין בו סכנה הוא באמת חולי שיש בו סכנה.
37.1
פראג, צ'כיה, אייר תשס"ה
37.2
לז. גשר העובר מעל לחומת העיר אם יוצר פרצה בעירוב
37.3
שאלה: האם גשר העובר כ-15 מטר מעל חומת העיר יוצר פרצה, לעניין טלטול בשבת?
37.4
תשובה: הגשר אינו מהווה פרצה בחומה1יש לדון כאן בשתי בעיות שונות. בעיה אחת נובעת מעצם העובדה שניתן לעבור מעל החומה בנוחות. אף שבמחיצה בידי אדם, לכולי עלמא אין אומרים "אתו רבים ומבטלי מחיצתא" (עירובין כ ע"א ועוד), כאן יש לומר שכיוון שניתן לעבור את המחיצה בקלות, הרבים מבטלים את המחיצה, ודומה לדין מדרון שאינו תלול מספיק כדי להיחשב כתל המתלקט, שאז אינו מחיצה. אם כן הרי הגשר הוא כמדרון שאינו תלול מספיק (ובדרך-כלל אין בנמצא גשרים למכוניות שתלולים בשיעור שמתלקט י' טפחים בתוך ד' אמות), ונאמר שבמקום הגשר אין בעצם מחיצה, אלא מדרון. בעיה שנייה היא אפילו אם נאמר שאין כאן מדרון, והמחיצה עומדת במקומה – עדיין ישנה בעיה משום שהמחיצה אינה ניכרת, ולא אמרינן "גוד אסיק מחיצתא". אם כן יש לחשוש שבמקום הגשר יש פרצה במחיצה. אם הגשר רחב י' אמות – יש כאן פרצה הפוגעת בשלמות המחיצה. והנה, הסברה שהזכרנו בבעיה הראשונה היא סברת השואל ב"נודע ביהודה" (תניינא או"ח סי' מב), שהבין בדברי ה"תוספת שבת" (סי' שסג סע' ו), שגשר מהווה פרצה, משום ש"אתו רבים ומבטלי מחיצתא", וכמו שכתבנו לעיל, שאף-על-פי שהלכה כרבנן שאין אומרים כן, זה במקום שאינו מיועד דווקא לרבים ללכת, אבל כשעשוי באופן שיהיה לרבים נוח ללכת, אומרים "אתו רבים מבטלי מחיצתא". ולטעם זה כתב השואל שיש להתיר על סמך דברי ה"מגן אברהם" (סי' שסג ס"ק מ), שאין אומרים "אתו רבים ומבטלי מחיצתא" אלא כשעוברים שם שישים ריבוא. כיוון שמדובר בגשר שאין עוברים בו שישים ריבוא, אין צורך אפילו בצורת הפתח, על-פי דעת השואל. על כל פנים, ה"נודע ביהודה" שם חלק על יסוד הסברה של השואל, וכתב שבכל מקום אין אומרים "אתו רבים ומבטלי מחיצתא". גם ה"חתם סופר" (או"ח סי' פט) כתב: "אלא שמעלתו כתב מסברא דנפשיה דהכא שאני, שמעיקרא נעשה לשם כך להעביר עליו רבים... אבל תמהתי עליו במ"ש כן מסברא דנפשי' חדוש גדול כזה ולא הביא שום ראיה לדבריו", וה"חתם סופר" מוכיח להיפך, שהרי התוספות (עירובין כב ע"ב ד"ה דילמא) הקשו, מדוע לא נאמר שכל ארץ ישראל תהיה רשות היחיד, משום סולמה של צור ומחתנא דגדר? ותרצו שבמחיצה בידי שמים גם רבנן מודים דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, ולמה לא תרצו בפשטות שרשות הרבים העוברת את גבולות הארץ היינו סרטיא, והיא מתוקנת להילוך רבים, אלא ודאי שגם במקום שמתוקן להילוך הרבים אין אומרים שיבטלו את המחיצה. וקשה לומר שהתוספות חשבו שבמקום סולמה של צור לא היה סרטיא, אלא דבר שאינו מתוקן להילוך הרבים, שאם כן, מנין לנו בכלל שהייתה שם רשות הרבים, שנאמר שאתו רבים ומבטלי מחיצה עשויה בידי שמים? ולגבי הבעיה השניה, מסקנת ה"נודע ביהודה", שכיוון שמחמת הגשרים אין אומרים "גוד אסיק מחיצתא", משום דהוי מחיצות שאינן ניכרות, והביא ראיה מדין חריץ שנתן עליו נסר י' טפחים, שמבטל את העירוב ואינם יכולים לערב שניים (סי' שעב סע' יז ו"מגן אברהם" שם ס"ק כט), לכן פסק שצריך באמת לתקן על-ידי צורת הפתח, אם רוחב הגשר הוא למעלה מי' אמות. וכן נקטו אחרונים רבים, וכן מסקנת ה"משנה ברורה" (סי' שסג ס"ק קיח). וב"אגרות משה" (או"ח א סי' קלט) כתב להחמיר יותר, שייתכן ובעינן דלתות ננעלות, אם אכן רבים הבקעים באותם גשרים. כל האחרונים הנ"ל דיברו במצב שבו הגשר עובר מעל נהר, וכיוון שתחת הגשר לא אמרינן "גוד אסיק", ממילא יש פרצה באותו המקום. אולם בנדון דידן יש מחיצה תחת הגשר, ואף אם נאמר שאין אומרים "גוד אסיק", עדיין המחיצה שתחת הגשר קיימת כדינה, וממילא עד גובה המחיצה ודאי שיש רשות היחיד מן התורה כדינה. ובכל מה שעסקו בו הפוסקים, המחיצות נמצאות מתחת לפני השטח, וממילא אם לא הייתה הלכה של "גוד אסיק" לא היו מועילות מחיצות הנהר לעשות מחיצה לעומדים על האדמה, שהרי כולם עומדים מעל המחיצות. אבל בנדון דידן, אף אם לא הייתה הלכה של "גוד אסיק" כלל, עדיין המחיצות שתחת הגשרים עומדות על תלן, ויש כאן רשות היחיד גמורה. אם כן, מה בכך שבמקום הגשר אין אומרים "גוד אסיק"? לכאורה זוהי כוונתו של ה"חתם סופר" בתשובה הנזכרת: "ואילו היו בני ר"ה מעמידים להם כבש מכאן ובני העיר מכאן לעלות ולירד זה לזה, לא היה מזיק בחומה ההיא כלל, ולא דמי לסולם דמפסיד בחצר לענין עירוב, דהתם פתח מפסיד, משא"כ הכא". ולכאורה יקשה, שהרי אותו הכבש אין לו צורת פתח, וכשאין צורת פתח אם רחב למעלה מי' אמות מבטל מחיצה, ובנדון השאלה, הגשר רחב למעלה מי'? אלא ודאי כוונתו שפתח בין חצרות מבטל מחיצה גם אם מתחת לפתח יש מחיצה י' טפחים, כדין חלון הנזכר (שו"ע או"ח סי' שעב סע' ה), מה שאין כן לגבי הפרדה בין רשות הרבים לרשות היחיד, שאף-על-פי שיש פתח מעל המחיצה, עדיין המחיצה שתחתיו שלמה, ולכן אף אם נאמר שהגשר נחשב כחלון, כדוגמת הסולם, הוא מבטל את המחיצה לעניין עירוב, ולא לעניין הפרדה בין רשות הרבים לרשות היחיד, אפילו אם רחבו למעלה מי' אמות.. כיוון שהוא עצמו כרמלית או רשות הרבים2שהרי אף אם נאמר שהגשר אינו מבטל את מחיצות העיר, הגשר עצמו ודאי פרוץ לחלק הגשר שמעבר למחיצות, וכיוון שנפרץ במילואו הוי כרמלית גם חלק הגשר שבתוך המחיצות (עיין בעירובין ריש פרק כל גגות, ובתוספות שם ד"ה במחיצות, ובאורך בתשובת "אגרות משה" שם) לכן עדיין יצטרכו צורת הפתח במקום תחילת הגשר, משום שהוי כחצר קטנה פרוצה לגדולה (שו"ע או"ח סי' שעד סע' ג)., שהרי לגביו אין מחיצה; ולכן אם מדובר בגשר רחב יותר מי' אמות, צריך להתקין צורת הפתח בקצה הגשר שבתוך העיר3אפילו אם הגשר הוא רשות הרבים גמורה, או במקום שצריך לנעילת דלתות על מנת להכשיר את הטלטול בו, עדיין בינו ובין העיר מספיקה צורת הפתח כדין מבוי הפתוח לרשות הרבים, שמספיקה למבוי צורת פתח אף אם הוא רחב למעלה מי' אמות (עיין בשו"ע או"ח סי' שסג סע' ג, ו"משנה ברורה" שם ס"ק א)..
38.1
פריז, צרפת, אב תשס"ז
38.2
לח. הדרכות בענייני עירובין לשובתים בכפר באזור האלפים
38.3
שאלה:
38.4
בעוד כשבועיים נשהה בכפר בהרי האלפים בצרפת, נגור בבניין דירות, כ-4 קומות, שם אנו שוכרים דירה אחת. הכפר כולו מאוכלס על-ידי תיירים גויים, חוץ מבית מלון אחד שחב"ד שוכרים (כ-50 משפחות). ייתכן שמשפחות יהודיות נוספות תשהינה בבניין הדירות הנ"ל, אך הסבירות לכך נמוכה.
38.5
שאלותי הן בנושא עירוב בשבת:
38.6
א. האם שייך תל המתלקט בצורה כלשהיא על-ידי ההרים והגבעות הסובבים אותנו, ואם כן איך לחשב? הפסגות סביב הכפר מגיעות עד לגובה של כ-3300 מטר.
38.7
ב. שמעתי על דעה (כמדומני בשם הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל) שאומרת שאין צורך בעירוב חצרות בבניין כנ"ל כיוון שהוא מקורה, ומסיבות נוספות המפקיעות אותו מדין חצר. הנפקא מינא היא כמובן לטלטל במסדרונות בין דירה אחת לשנייה או בין קומה אחת לחברתה (בהנחה שיהיו עוד יהודים בבניין שיתארחו אלו אצל אלו בסעודות שבת, למשל). בהנחה שדעה זו קיימת, האם אוכל לסמוך עליה גם מעיקר הדין? כמו כן, ייתכן שנהיה (משפחתי ואני) לבד בבניין. האם אז לא תהיה בעיה כלל?
38.8
ג. ייתכן שנצטרך לאכול בשבת בבניין אחר, המרוחק כ-500 מטר מאיתנו. האם נוכל, אשתי ואני, להעביר את בננו התינוק פחות פחות מ 4 אמות עד למקום הסעודה? הוא בן שנה וחודש והוא נושא את עצמו. וכן, האם מותר לבקש מגוי להיעזר בו כדי להרים את בני עד למקום סעודתנו (או בית הכנסת)? האם אוכל מפורשות לומר לו, או רק לרמוז לו, או גם זה לא?
38.9
תשובה:
38.10
א. אי אפשר לסמוך על "תל המתלקט" במקום זה, משום שהמקום לא הוקף לדירה והוא גדול יותר מבית סאתים 1שו"ע או"ח סי' שנח סע' א. מחיצות טבעיות אלו, מועילות לסלק חשש דאורייתא של רשות הרבים אף לדעת הראשונים, שאין צורך בשישים ריבוא להגדיר מקום כרשות הרבים (חשש זה יכול להיווצר רק אם יש בכפר דרך ברוחב ט"ז אמה). כמו כן, ניתן לסמוך על מחיצות אלו אם תוסיף מחיצה או צורת הפתח באורך של יותר מי' אמות, במרחק של בין ג' טפחים לי' טפחים (סי' שנח סע' ו, "משנה ברורה" ו"בית הלוי" שם ד"ה בארך עשר). אמנם במקרה זה צריך יהיה לוודא שלא יהיו במחיצות פרצות הגדולות מי' אמות, שמבטלות את ההיקף (שם סי' שסב סע' ח), וככל הנראה בדיקה כזו בכל ההיקף של הכפר אינה מעשית, אלא אם תצליח לברר את הדבר אצל היהודים הגרים במקום. .
38.11
ב. לגבי עירוב חצרות בבניין, למעשה יש להקל כדעת הרב אבא שאול רק בשעת הדחק 2עיינו בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה מ) בשם הראשון לציון הגר"מ אליהו. וכן עיינו שם ה תשובה נג, שכאשר יש בעיה קבועה של עירוב חצרות, במקום הדחק ניתן לסמוך על שיטת הרב אבא שאול. .
38.12
ג. בעניין הצורך והדרך לפעול בנושא עירוב חצרות במלון, אם אין יהודים נוספים במלון אין צורך בעירוב חצרות 3עיינו בשו"ת "במראה הבזק" ד תשובה באריכות..
38.13
לגבי טלטול תינוק, אם הקטן "נושא את עצמו" – יודע ללכת:
38.14
א. מותר לומר לגוי שיישא אותו בכרמלית, ולצורך מצווה מותר גם ברשות הרבים4עיינו בשו"ת "במראה הבזק" ח"ד תשובה מט. .
38.15
ב. אם באמצע הדרך הקטן נתעייף ומצטער להמשיך ללכת – מותר גם ליהודי לנשאו בכרמלית.
38.16
ג. אם הקטן אינו נושא את עצמו, הדרך המומלצת היא ששני אנשים יטלטלו לסירוגין את התינוק פחות פחות מד' אמות.
38.17
כל הפתרונות האלו נוגעים רק לטלטול ד' אמות בכרמלית. עדיין יש איסור טלטול מרשות היחיד לכרמלית, ולכן יש להיזהר שבכניסה וביציאה מהבתים התינוק ילך לבד, ולא להזדקק לשום היתר, ומכל מקום אסור להוציאו ולהכניסו בידיים. ניתן להוציא את התינוק מהבית ולהניחו על "מקום פטור"5"מקום פטור" לעניין היתר זה הנו עמוד או כיו"ב שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והוא גבוה מעשרה טפחים (סי' שמה סע' יט; סי' שמו סע' א, "בית הלוי" ד"ה ברשויות דרבנן). הנמצא בכרמלית מחוץ לבית. אחר-כך ניתן לקחת את התינוק מ"מקום הפטור" ולטלטלו ללא הפסקה עד שמגיעים לרשות היחיד השנייה6"משנה ברורה" (סי' שמו ס"ק ה) אוסר להוציא מרשות היחיד למקום פטור דרך רשות הרבים. הוא אינו כותב מה הדין בנדון דידן, של הוצאה מרשות היחיד למקום פטור דרך כרמלית. מסתבר שיש לדמות דין זה להחלפה ברשויות דרבנן (כלומר הוצאה מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור) שמהשו"ע (סי' שמו סע' א) נראה להתיר, כי"א בתרא, ואילו מהרמ"א (סי' שעב סע' ו וה"משנה ברורה" שם מט) משמע לאסור. אכן בנדון דידן, שמדובר בטלטול תינוק הנושא עצמו, שכל עיקרו דרבנן, נראה שגם הרמ"א יודה (וכמו ההיתר לומר לגוי לטלטלו בכרמלית, שצוין לעיל בפתרון הראשון). גם בצבא נוהגים להקל בתרי דרבנן, היינו בטלטול מרשות היחיד לרשות יחיד אחרת דרך מקום פטור. הטעם לכך הוא שלא מטלטלים ישירות מרשות היחיד אחת לשנייה דרך הכרמלית הוא משום שאז יהיה צורך בעירובי חצרות בין שתי רשויות היחיד..
38.18
פתרון זה מסלק הן את בעית טלטול מרשות לרשות והן את בעיית הטלטול בכרמלית. מצד שני, פתרון זה מותנה בכך שהטלטול יהיה ללא הפסקה.
38.19
אם הולכים במקום שאין בו עירוב, יש לוודא שאין בבגדים או על הגוף חפצים שאסורים בטלטול7ראה בהרחבה "שמירת שבת כהלכתה" פרק יח אות מה..
39.1
קליפורניה, ארה"ב, אלול תשס"ח
39.2
לט. טלטול טלפון סלולרי בשבת, ביום הכיפורים ובחג
39.3
שאלה: לזוג בקהילתנו נולדו בשעה טובה תאומות. הן עדיין מאושפזות בפגייה בבית החולים והן צפויות להיות שם עוד 4-6 שבועות. בשבועות האחרונים אמן הייתה צמודה לבית בשבתות, למקרה שיהיה טלפון דחוף שיזעיק אותה לבית החולים (מה שקרה עד כה פעם אחת). יש להם שיחה מזוהה בטלפון, לכן ניתן לראות אם השיחה מגיעה מבית החולים. בשכונתנו יש עירוב.
39.4
בריאות האם התחזקה והיא רוצה ללכת לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור. האם היא יכולה לקחת עמה טלפון סלולרי לבית הכנסת? האם יש עדיפות ללקיחת "ביפר" (איתורית), שיחייב אותה להתקשר חזרה כאשר תקבל איתות? האם יש אפשרות לקחת מכשיר שבאמצעותו יוכלו ליצור איתה קשר במקרה חירום?
39.5
תשובה: העצה הטובה ביותר היא לשים לפני החג את המכשיר הסלולרי דלוק בכיס הבגד שאיתו תלך לבית הכנסת, ולא לגעת בו בידיים במהלך החג (מלבד במקרה של אזעקה). כך ניתן ללכת לבית הכנסת עם המכשיר הסלולרי1ראשית נברר את דינו של המכשיר הסלולארי לעניין מוקצה. המכשיר משמש בראש ובראשונה לניהול שיחות טלפון, האסורות בשבת. על כן לכאורה יש להגדירו ככלי שמלאכתו לאיסור. היה מקום לומר שהיות שעלות המכשיר יקרה, ייתכן שאנשים מקפידים שלא להשתמש בו לכל שימוש אחר, לכן הוא יוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס. שבפועל רוב האנשים אינם מקפידים על כך, ולכן הוא לא יוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור בטלטול כל. כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו (ראה שו"ע או"ח סי' שח סע' א-ג). זו גם דעתו של מו"ר הגרז"נ גולדברג. לדעתו של הרב ישראל רוזן יש להגדיר את המכשיר ככלי שמלאכתו להיתר ולאיסור, שדינו ככלי שמלאכתו להיתר ("משנה ברורה" שם ס"ק כ), משום שבמכשירים של היום יש גם שעון, שמשתמשים בו כדי לדעת מה השעה, דבר המותר בשבת. להלכה נקטנו כדעת הגרז"נ, כיוון שברור לכל שעניינו העיקרי של המכשיר הוא שיחות הטלפון, אף אם משתמשים בו כשעון באופן תדיר, שימוש זה הוא רק נספח לשימוש העיקרי. לאחר שהגדרנו את המכשיר הסלולארי ככלי שמלאכתו לאיסור, עלינו לדון אם מותר לטלטלו על מנת ללכת לבית הכנסת. לכאורה הטלטול כאן הוא לצורך גופו, כלומר לצורך שימוש המותר בשבת, שהרי מטרתו של הטלטול היא מענה לשיחה שיש בה חשש פיקוח נפש, דבר המותר בשבת. אלא שמצאנו דיון כזה בשאלת טלטולו של כלי נשק בשבת, שם נחלקו הפוסקים אם הוא נחשב ככלי שמלאכתו להיתר או לאיסור, ואף המתירים התירו רק משום שטענו שעיקר שימושו של הנשק הוא לצורך הרתעה, ולא לצורך ירייה, ולכן טלטולו מותר (עיין על כך בהרחבה בשו"ת "במראה הבזק" ו תשובה לז הערה 2). ואמנם, דעת הרב הראשי לישראל הגר"ש גורן ("משיב מלחמה" ב סי' סא) היא שעצם השימוש בכלי הנשק לצורכי פיקוח נפש נחשב כשימוש של היתר, אך המעיין בתשובתו שם יראה שדווקא בנשק של חיילים אמור דין זה, שכן במלחמה יש דין של "עד רדתה", האומר שהשבת הותרה מכללה לעניין זה; לעומת פיקוח נפש רגיל, שבו שבת נחשבת כדחויה ולא הותרה, ולכן המעשה נחשב כמעשה אסור לעניין שבת, ואינו יכול להגדיר את הטלטול כטלטול לצורך דבר המותר. כן מוכח מדבריו של הגר"י אריאל ("אהלה של תורה" ב סי' לב), שלאחר שהוא מגדיר את הנשק ככלי שמלאכתו לאיסור, הוא מתיר לטלטלו רק לצורך פיקוח נפש. ויש לדון, שהיות והטלטול הוא לצורך פיקוח נפש הוא יהיה מותר, וכשם שמצאנו בשו"ת "אגרות משה" (ד סי' פא) שהתיר לחברי "הצלה" לצאת עם מכשיר קשר (שם מדובר לעניין טלטול במקום שאין עירוב, וכל שכן לעניין מוקצה), ועל-פי זה נפסק להיתר בשו"ת "במראה הבזק" (ד תשובה מה) להתיר לקצין ביטחון בחו"ל לצאת מביתו בשבת עם מכשיר סלולרי, אלא ששני הנימוקים שהובאו ב"אגרות משה" להיתר – שעבור איש "הצלה" מכשיר קשר הוא בגדר תכשיט, ושאם לא נתיר להם לצאת ויצטרכו לשבת בביתם כל היום לא יהיו אנשים שיסכימו להתנדב לארגון, ו"נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" – לא שייכים כאן כלל, שכן מדובר באדם פרטי ולא באיש מקצוע שהמכשיר הוא לו כתכשיט, או שיעזוב את תפקידו אם לא נתיר לו לטלטל. היה מקום לדון להיתר, כיוון שמדובר כאן בטלטול לצורך מצווה של הליכה לבית כנסת, אלא שלא מצאנו שהתירו לעבור על איסורי דרבנן לצורך מצווה, ורק במקרה שבו יש "תרי דרבנן" הותר טלטול לצורך מצווה. עיינו ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק מ סע' ז), שהתיר (לעניין טלטול מרשות לרשות) לחולה לטלטל איתו את תרופותיו לכל מקום שאליו ילך, לצאת לצורך מצווה כאשר ההוצאה היא כלאחר יד ואין מדובר ברשות הרבים גמורה, ואם כן יש כאן "תרי דרבנן". לפי האמור לעיל נראה שאין להקל ולטלטל את מכשיר הטלפון בצורה ישירה כדי ללכת לבית הכנסת. מו"ר הגרז"נ גולדברג פסק שניתן לשים את מכשיר הטלפון לפני החג בכיס הבגד שאיתו רוצים ללכת לבית הכנסת, ועל-ידי כך יהיה הדבר מותר. ונראה לומר בסיבת ההיתר שכן יהיה כאן טלטול מן הצד שהוא גם לצורך הבגד עצמו שמותר (שו"ע או"ח סי' שיא סע' ח), ואף שבמקום שניתן יש להסיר את המוקצה (שם סי' שט סע' ג-ד), נראה שלצורך מצווה ניתן להקל, ועוד אין הטלטול בידו ממש אלא בגופו, ומותר לטלטל מוקצה בגופו אפילו לצורך המוקצה (שם סי' שיא סע' ח). נוסף לכך כתב "שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ' סע' מז) שאם צריך את המוקצה במקום אחר (והטלטול נעשה לצורך דבר המותר וכדלעיל) אין צורך להסירו. אלא שלכאורה יש בעיה אחרת, שכן ברגע שהניחו את המכשיר בכיס הבגד על דעת להשאירו שם כל החג (וכמו בנדון דידן, שרוצים לצאת איתו גם למחרת), הבגד הופך לבסיס לדבר האסור, ונעשה מוקצה גם הוא (שם סי' שט סע' ד). אלא שהרמ"א (סי' שי סע' ז) התיר לטלטל בגד שבכיסו יש מעות, אף אם הניח אותם בכוונה לפני שבת (אמנם הרמ"א כתב "שכח", אך עיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק כח) שהוא הדין אם הניח בכוונה, ואף שללובשו התיר הרמ"א רק במקרה שהמעות אינן בתוכו, אך זה רק מחמת שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, דבר שאינו שייך בנידון דידן, שבו יש עירוב, וכמבואר בסוף ההערה), ואף שה"משנה ברורה" (ס"ק כ"ט) מוסיף שאם אפשר ינער ממנו המעות – זה רק לכתחילה, ובנדון דידן, לצורך מצווה יהיה מותר אף לכתחילה. סיבת ההיתר בבגד עם כיס היא שהכיס הוא הבסיס למעות, והבגד כבר אינו בסיס, ולכן יהיה מותר. ויש להזהירה שלא להכניס את היד לכיס זה אלא אם כן המכשיר מצלצל מבית החולים. אלא שעיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק ל), שכתב שכל זה אמור כשהכיס תפור לבגד בשפתו העליונה בלבד, אך אם כולו תפור בבגד (וכעין כיס של חולצה) הבגד עצמו הופך להיות בסיס לדבר האסור. וניתן להקל מצד אחר, והוא שב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ סי' מח) הובא ספק אם כלי שמלאכתו לאיסור שהונח על כלי שמלאכתו להיתר הופך אותו לבסיס לדבר האסור. והנה, אם נחמיר בדבר עדיין יהיה הבגד מותר בטלטול לצורך גופו ומקומו, וכאן מדובר שמטלטלים את הבגד לצורך ההליכה לבית הכנסת, שזה צורך גופו ולא צורך הבגד, אלא שאז יש להיזהר שלא לטלטל את הבגד לצורך הבגד, כגון לשמור עליו וכד'. ונראה שאין להחמיר בדבר, שכן יש מתירים לגמרי, וניתן כאן לצרף את העובדה שהדבר נעשה לצורך מצווה, ושיש דעה שהטלפון אינו מוקצה כלל. כאמור לעיל, אם ישימו את המכשיר בכיס מבד ויתפרוהו לבגד במקום פנימי לפני החג – הדבר עדיף. כל הדיון בשאלה נגע אך ורק בהלכות מוקצה, שכן מדובר במקום שבו קיים עירוב. אם יש צורך לטלטל במקום שאין עירוב, יש להבדיל בין יום טוב, שבו הותרה הוצאה לצורך, לבין שבת ויום הכיפורים, שבהם כפי שכתבנו לעיל הותרה נשיאה כזו רק בתרי דרבנן, כלומר רק בשינוי ובמקום שאיננו רשות הרבים גמורה..
40.1
באזל, שוויץ, חשוון תשס"ט
40.2
מ. עירוב חצרות בבנין בו מתגוררים יהודים ונכרים
40.3
שאלה:
40.4
א. בעניין עירוב חצרות ושכירת רשות, פנו אלי כמה חברי קהילה ובפיהם הטענה כי לא נוח להם לבוא לשכניהם הנוכריים ולבצע פעולת שכירות סמלית כזאת (למרות שמספיקה "שכירות גרועה", אין צורך בדבר כתוב ואפילו פחות משווה פרוטה מהני). האם יש לכם פתרון מעשי למצב כזה?
40.5
ב. המחבר פסק שאם נוכרי משכיר לנוכרי אחר, ניתן לשכור מהמשכיר רק אם הוא יכול לסלק את השוכר בכל עת שירצה. מציאות זו מעשית בבניינים רבים אצלנו בעיר, שלמעשה הבניין שייך לחברה וכל הדיירים הנם שוכרים בלבד. שאלתי היא, האם האפשרות לסלק את השוכרים הנוכרים על-ידי בעל הבית בהתראה של שלושה חודשים (לפי החוק השוויצרי) ממלא את התנאי הזה של המחבר? ואם כן, האם ניתן לשכור מבעלי הבניין (החברה וכיו"ב) במקום לשכור מכל דייר בפני עצמו?
40.6
ג. יש כמה בניינים בעיר ששייכים ליהודים, וגרים בהם נוכרים ויהודים כאחד. ה"ביאור הלכה" דן בשאלה אם גם במקרה שבעל הבית היהודי אינו דר במקום יש פטור מעשיית עירוב, ונוטה להחמיר בניגוד לדעתו של ה"חיי אדם". האם יש מקום בכל זאת לקבל את הקולא של ה"חיי אדם", בייחוד כאשר השכרת הרשות של הנוכרי גורמת ליהודים אי נעימות?
40.7
אני מודע לכך שעצם הרעיון של השכרה מהנוכרי באה ליצור את אי הנעימות המוזכרת לעיל, אולם במציאות בימינו, שיהודים ונוכרים בכל מקרה גרים ביחד, אולי יש מקום להקל בדבר?
40.8
תשובה:
40.9
א. ישנה אפשרות לשכור את הרשות ממפקד המשטרה המקומי1לגבי טלטול ברחובות העיר, נפסק בשו"ע (או"ח סי' שצא סע' א ברמ"א) שכיוון שיש לשר העיר רשות להוציא משם תושבים, וכן לחסום כבישים וכדו', הוא נחשב כבעלים על הרחובות, ולכן ניתן לשכור ממנו. הרמ"א מסייג את דבריו, שהם רק לגבי טלטול בתוך המבוי, ולא לגבי טלטול בבתים ובחצרות, אלא אם יש רשות לשר העיר להיכנס לשם בשעת מלחמה. בענייננו, כיוון שמותר למשטרה להיכנס שלא ברשות הבעלים לכל מקום שהוא במקום הצורך, חשוב הדבר כאילו יש להם חלק בחצר, ולכן אפשר לשכור רשות ממפקד המשטרה. כן באר ה"חזון איש" (או"ח סי' פב ס"ק ט) ועוד בעניין שר העיר, עיין גם ב"משנה הלכות" (טו סי' קלב). עיינו גם בהרחבה בתשובה הבאה.. תיתכן אפשרות מעשית נוספת, שאותם חברי הקהילה יעשו אותך שליח, ואתה תפנה לשכנים הנוכרים ותשכור מהם את הרשות.
40.10
ב. נראה שבכל מקרה שבעל הבית אינו יכול לסלק את הדיירים אלא לאחר יותר מל' יום, אי אפשר לשכור מבעל הבית2פסק השו"ע (סי' שע סעיף ח') שהמתארח יותר על ל' יום אוסר על בני החצר. ה"משנה ברורה" (ס"ב ביאור הלכה ד"ה והשאילן) ציין שהוא הדין בבעל הבית המשכיר, שאם השכיר ליותר מל' יום הדיירים אינם נחשבים אורחים (אלא אם יש למשכיר תפיסת יד), אבל אם השכיר לפחות מל' יום אין השוכרים אוסרים על בעל הבית. מכך נראה לומר, שהוא הדין לגבי נוכרי המשכיר לנוכרי, שאם יכול לסלקו תוך ל' יום נחשב השוכר כאורח, וממילא אפשר לשכור רשות מהנוכרי המשכיר. אם אינו יכול לסלקו תוך ל' יום, השוכר קבוע ואינו יכול לשכור מהנוכרי המשכיר, אלא אם יש לנוכרי המשכיר "תפיסת יד" בדירות שהוא משכיר. עיין גם במאמר מאת הרב יואל ראזנער, בקובץ "אור ישראל" (מאנסי כרך לב, עמ' רל"ה), ששוקל להתיר גם במקרה שלנו, ומוסיף וכותב שגם אם נאסור, ודאי שאפשר עכשיו לשכור רשות עבור השבת שאחרי התקופה הנקובה בחוק והלאה. (אלא אם כן יש חפצים של בעל הבית בדירות שהוא משכיר – "תפיסת יד בבית", שאז ניתן לשכור ממנו, כמבואר בשו"ע הנזכר בשאלה)3להרחבה נוספת בעניין הגדרת "תפיסת יד" ראה בשו"ת "במראה הבזק" (ד תשובה מח). כאשר ניתן לשכור מבעל הבית, ניתן גם לשכור מהאחראי על אחזקת הבניין מטעם בעל הבית, ראה שו"ת "במראה הבזק" (ח"ה תשובה נג הערה 10)..
40.11
ג. אם בעל הבניין משכיר ליהודים וגם לנוכרים, אפשר להקל שאין צריך לשכור מהנוכרים, אף שבעל הבניין עצמו אינו דר שם4כן פסק שו"ת "בצל החכמה" (ג סי' קכח) שבמקרה זה יש לומר שכמו שאם בעל הבית דר שם אין הנוכרי אוסר, משום שבעל הבית לא השכיר את דירתו בשביל שיאסור הנוכרי עליו את הטלטול, כן אם גרים שם יהודים אחרים, בעל הבית לא השכיר דירתו בשביל שיאסור את הטלטול על אותם יהודים..
40.12
יש להדגיש, שכל האמור בשאלה לגבי יהודים, אמור רק לגבי יהודים שומרי שבת. יהודי המחלל שבת בפרהסיה וכופר כאידיאולוגיה בקב"ה – דינו כנוכרי לעניין עירובין, ויש לשכור ממנו רשות5עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ח"ב תשובה לג אות ג).. הוא הדין, שאם בעל הבניין שמשכיר ליהודים וגם לנוכרים (במקרה המוזכר לעיל) מחלל שבת בפרהסיא, אין לו חלק בעירוב ויש לשכור רשות מהנוכרים הדרים בבניין. אפשר גם לשכור רשות מבעל הבניין עצמו, אם הוא יכול לסלק את הדיירים או שיש לו "תפיסת יד" בדירות השונות. ובכל מקרה שבו נדרשת שכירות, תועיל גם השכירות הכללית ממפקד המשטרה, כמו שכתבנו בתחילת התשובה.
41.1
ניו יורק, ארה"ב, סיוון תשס"ט
41.2
מא. שכירת רשות מתובע כללי לצורך עירובי חצרות
41.3
שאלה: ממי אפשר לשכור רשות, לצורך עירובי חצרות בעיר שגרים בה יהודים וגויים, וראש העיר אינו מעוניין לשתף פעולה? האם ניתן לשכור את הרשות מהתובע הכללי של המדינה? האם ניתן לעשות זאת באמצעות מפקד צבא מקומי?
41.4
תשובה:
41.5
א. חז"ל קבעו שעירובי חצרות אינם מועילים כאשר ישנו דייר גוי. עם זאת, אפשרו חכמים את העירוב על-ידי כך שישכור מהגוי את רשותו. פתרון זה קשה לביצוע שכן הגוי לא בנקל ישכיר את רשותו. טעם תקנה זו הוא כדי לעודד יהודים שלא לדור עם גויים (עירובין סב,א). אמנם מצינו קולות רבות בדיני השכירות: ניתן לשכור בפחות משוה פרוטה, ניתן לשכור אף בשבת למרות שמקח וממכר אסורים בשבת, ניתן לשכור מבני ביתו של הגוי נגד רצונו ועוד (הכל כמבואר בשו"ע או"ח סימן שפב). מסכם בעל "ערוך השולחן" (שפב, יג): "ואין זה אלא כמבקש רשיון להתיר להם הטלטול דחכמים הקלו הרבה בענין עצם השכירות ולא רצו להחמיר בזה".
41.6
ב. ממי ניתן לשכור רשות?:
41.7
1. מפורש בגמרא, וכן נפסק להלכה, שגוי שהשכיר ביתו לגוי אחר, ניתן לשכור רשות גם מהמשכיר, אם למשכיר יש 'תפיסת יד' בבית שהשכיר1שו"ע או"ח סימן שפב סע' יח.. אם המשכיר יכול להניח את כליו בבית שהשכיר בעל כרחו של השוכר, נחשב הדבר ל'תפיסת יד' של המשכיר, ואפשר לשכור רשות ממנו2כן כתב ה"מגיד משנה" (שבת פ"ב הי"ד) בשם הרשב"א ("עבודת הקודש" בית נתיבות ש"ד פ"ג) , וראה שו"ת 'במראה הבזק' (ח"ד תשובה מד) הרחבה בענין 'תפיסת יד'.. ניתן לשכור ממי שיש לו 'תפיסת יד' בבית, אף אם הוא אינו הבעלים של הבית3ב"י (טור או"ח סימן שפב, ד"ה ומ"ש אם נשאר לו)..

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.