B'Mareh HaBazak Volume VII

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,185 sections

12.4
בשכונתנו ישנם שני בתי כנסת מרכזיים. הראשון ממוקם בתוך בית הספר היהודי דתי. בית הכנסת עומד על תלו כ-70 שנה, וכיום הוא משמש בית תפילה בעיקר לזוגות צעירים. הרמה הדתית באופן כללי היא טובה. בית הכנסת ממוקם ברחוב צדדי ו"לא ידידותי למשתמש" – קשה למצוא חניה בסמוך לבית הכנסת, ורבים נמנעים בשל כך מלבוא לבית הכנסת.
12.5
בית הכנסת השני ממוקם בתוך מועדון יהודי גדול ופעיל, שנמצא ברחוב מרכזי וגדול במרחק של עשר דקות הליכה מבית הכנסת הראשון. המועדון הוא אחד הגדולים ביותר (הפעילים!) כיום בריו דה ז'נרו. המועדון הוא אמנם יהודי, אך חברים ומבקרים בו הרבה מאוד משפחות וצעירים, חלקם אינם שומרי מצוות, ויש גם כאלה שאינם יהודים. המועדון משמש בעיקר כמקום מפגש לאנשים, נשים וחבר'ה צעירים. הפעילות במועדון היא בעלת אופי של "בילוי": משחקי כדור, בריכה, חדר כושר, אולם למסיבות וכו'. האוכל במסעדה שבמועדון אינו כשר כלל, ומקומות הבילוי במועדון פועלים בשבת. כמו כן ישנו בית כנסת במועדון. בית הכנסת הוא ישן מאוד, וכיום מאוכלס בעיקר באנשים זקנים, אולם מתקיימות בו שלוש תפילות במניין כל יום (מובן שהמניין הוא מצומצם, 10-12 אנשים). חשוב לציין שבמועדון יש חניה פרטית – דבר שמושך אנשים שיכולים לבוא ולא צריכים לדאוג לשמירה על הרכב שלהם.
12.6
העליתי רעיון, שלדעתי יחזק את היהדות כאן וירים את קרנה: לאחד את בתי הכנסת למקום אחד, מרכזי וגדול – היינו, להעביר את קהילת המתפללים בבית הכנסת הראשון אל בית הכנסת הממוקם במועדון. נעשה סדרת שיפוצים רצינית בבית הכנסת, נבנה מטבח גדול ומהודר, חדרי לימוד וכו', ונהפוך את בית הכנסת למקום חדש, נעים ומושך אנשים. כך ניצור מרכז יהדות אחד גדול. יהודים רבים ירצו לבוא למקום חדש וקורץ, וממילא יתקרבו בחזרה לחיק היהדות.
12.7
רוב המניין והבניין של היהודים בשני בתי הכנסת מעוניינים מאוד בחיבור, וכפי שטען נשיא הקהילה: 50+50=250 ולא 100! – מספר המשתתפים יוכפל וישולש, וכולם ישמחו וירצו להיות שייכים.
12.8
ישנן שלוש משפחות בבית הכנסת הראשון שמתנגדות למהלך. הן טוענות כי שם במועדון ישנם גויים רבים, וילדיהם עלולים להיות מושפעים לרעה, כשיגיעו להתפלל ויראו ילדים ומבוגרים יוצאים מהבריכה או מהמגרש, אנשים ונשים בלבוש לא צנוע, ובכלל – אווירה שאינה תורנית.
12.9
הצענו להם לפתור את הבעיה על-ידי בניית קיר חוצץ בין בית הכנסת והמועדון, או בכלל כניסה נפרדת לבית הכנסת – ללא מעבר דרך חדרי הבילוי הפעילים בשבת, ובכך לשמור על המרחק מחילול השבת.
12.10
עוד הם טוענים כי כיום עומד בראש המועדון נשיא יהודי אשר מעוניין בחיבור ורוצה להטות כתף למען היהדות. אך מה יהיה בעוד שנתיים, כשיהיו בחירות ואולי ייבחר נשיא רפורמי? ומה אם הוא יחליט שהכול בטל ומבוטל והוא מזמין רב רפורמי לבית הכנסת? הוא יחליט מי עולה לתורה ואיזה אוכל מותר להביא לבית הכנסת?
12.11
הצענו להם, הצעת נשיא הקהילה – אדם חשוב וחזק בקהילה, לעגן את הדברים בחוזה, היינו שבית הכנסת שבמועדון מקבל בלעדיות, ורק הנהלת בית הכנסת, המורכבת מאנשים יראי שמים, היא המחליטה על הנעשה בבית הכנסת: מי מתפלל, מי עולה לתורה, מה אוכלים וכו'. ההסכם יהיה מול הנהלת המועדון בחוזה ל-25-30 שנה, חתום על-ידי כל הנהלת המועדון ועל-ידי עורכי דין, דבר שבעצם ייכנס לתקנון המועדון ולא יהיה ניתן לשינוי.
12.12
רק על-ידי חיבור כל היהדות השמורה לנו מדורי דורות למקום אחד נוכל לעמוד בפרץ כנגד רוחות חזקות המנשבות מכיוונים שונים, המפתות ומושכות את לבות אחינו למקומות זרים אשר אין דעת חכמים נוחה מהם.
12.13
להתחשב בדעות של המתנגדים? האם אנו כביכול סוגרים בית הכנסת, או שעל זה נאמר "עת לעשות לה'" וביטולה הוא קיומה?
12.14
תשובה:1ב"ה, הכתוב והחתום לעיל היה למראה עיני ואני מסכים עם מה שכתבו. ובברכה, מרדכי אליהו. הערה: על תשובה זו חתם גם מרן הראשל"צ הגאון הרב מרדכי אליהו השאלה שהעלית בפנינו הנה שאלה חינוכית מורכבת וכבדת משקל.
12.15
מענה על שאלה זו תלוי בהיכרות מדוקדקת של המציאות בשטח: הבנת מציאות זו, ניתוח גורמי ההתבוללות במקום, הכרת המארג החינוכי והחברתי ובירור הכלים התורניים המוצעים למשפחות שחשובה להן בכל מחיר הזהות היהודית הדתית שלהם.
12.16
לפי המציאות שתוארה בשאלתך, נשתדל לענות על שאלתך.
12.17
א. היוזמה לאיחוד בתי הכנסת לצורך העצמת הרוח הקהילתית במקום, נראית כרעיון מבורך בעל פוטנציאל ממשי. יסוד רוחני גדול הוא "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), ויש לו משמעויות הלכתיות קונקרטיות.
12.18
ב. חשוב מאוד לשתף את אנשי הקהילה בבית הכנסת שבבית הספר, ולחזק את תודעת השליחות שבאת עמה. כל זה מתוך הבנה שהקב"ה לא נטע אתכם כאן במקרה, ואנו תקווה שתנצלו את מעמדכם במקום כדי להאהיב שם שמים על כל הבריות. אם הם יהיו שותפים לתחושת השליחות והאחריות הקהילתית (שאותה עליך לבנות בצורה חכמה וכנה – וייתכן שדבר זה יארך זמן), יהיה להם קל לקבל החלטה אמיצה לאיחוד בתי הכנסת.
12.19
ג. ראוי להעיר שלפעמים דווקא חיים במקום הטרוגני ופתוח יותר מאפשרים לחנך את הילדים לדרך טובה ביתר קלות מכמה בחינות: א. ההבדלים בין מי ש"לא הולך בדרך שלנו" מחודדים יותר, ומסייעם לילדים להבין לאלו ערכים הם משתייכים; ב. כאשר נבנית בקרב המשפחות תחושת שליחות אמיתית, המעמד של "משפיעים" מקנה מחויבות עצמית יתרה גם לעוצמה פנימית, ג. ישנה סייעתא דשמיא לכל מי שפועל לשם שמים. אנו מתפללים שכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם שכרם, וכן ראינו משליחי חב"ד, שמוסרים את נפשם במקומות נדחים ושוממים מתורה ובאים לשם עם ילדיהם, והם ראויים לכל שבח.
12.20
ד. לגבי החשש שהעלו המתנגדים, שילדיהם יושפעו מהפעילויות של המועדון, נראה שהרעיונות לייחוד כניסה נפרדת ושמרטפייה בשעת התפילה מצוינים. כדאי להוסיף מסגרת תורנית מיוחדת, שעליה תהיה אחראי, כרב המקומי, שתהיה מיועדת לילדים החפצים בתגבור. בכך תגביר את האמון של המשפחות המתנגדות בכך שאתה מבין את הסכנות. יש להשתמש באיחוד בתי הכנסת כמנוף לא רק למניעת נפילה רוחנית (בבחינת "סור מרע"), אלא להתקדמות ועלייה ("עשה טוב") שלא חשבו עליה קודם2כפי שמסביר הגר"א על הפסוק במשלי: "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" (משלי טו, כד) – שבכל דבר שקשור בנפש האדם, אם לא עולים – אז בהכרח יורדים, וכפי שמפרש רש"י על הפסוק: "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית לז, כד) – "והבור רק אין בו מים – ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו"..
12.21
ה. לעובדה שרוב רובם של אנשי שתי הקהילות לפי דבריך הם בעד איחוד בתי הכנסת, ורק מיעוט של כשלוש משפחות מתנגד, יש השפעה גם מבחינה הלכתית3כבר כתב הרא"ש בתשובותיו (כלל ו סי' ה): "דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: אחרי רבים להטות. ועל כל עניין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: אחרי רבים להטות". יש ראשונים החלוקים בעוצמת הסמכות של הרבים כלפי המיעוט בהחלטות ותקנות (להרחבה עיין עוד באנציקלופדיה תלמודית, ערך בני העיר) אך המחבר והרמ"א פסקו כמו הרא"ש והרשב"א בתשובותיהם, בהסתייגויות הנצרכות. הרמ"א (חו"מ סי' קסג סע' א) כותב: "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו – הרוב יכולין לכוף אותן"..
12.22
ו. מעבר לכך יש לקחת בחשבון לא רק את סמכות הרוב להחליט ולגבור בוויכוח על המיעוט, אלא גם את ההשפעה של הבאת רוח היהדות אל הציבור הרחב (כולל זה שמעבר לאנשי הקהילה הקבועים).
12.23
במקומות רבים במרחבי ההלכה אנו רואים את הדרכות התורה ותקנות חכמים שפונות אל תיקון הכלל והשלמתו, אף שייתכן שבמקומות מסוימים, אדם פרטי זה או אחר ישלם על כך מחיר גשמי או רוחני4לשם דוגמא נזכיר את המשנה בגיטין (מה ע"א) האומרת ש"אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן", כאשר לפי אחד הנימוקים בגמרא שם תקנה זו היא משום דוחק הציבור, ולדעת חלק מהפוסקים דין זה תקף אפילו במקום סכנת נפשות! עוד מצינו בתוספות (שבת ד ע"א) שדן בגדרי "אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך", ומביא את הגמרא (גיטין לח ע"ב) שמספרת על מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצווה שאני, ומסבירים התוספות שהכוונה דווקא למצוות הרבים. וכן מנו בגמרא שבכוחם ובסמכותם של בני העיר לכפות ולתקן דברים רבים שאי אפשר שלא יוכל להיגרם מהם נזק או מניעת רווח לאדם פרטי כזה או אחר, בתחומים של תנאים על מדות ושערים, פועלים צדקה ועוד (בבא בתרא ח ע"ב). גם מהנושא של "מלך שפורץ לו גדר ואין ממחין בידו" (בבא קמא סב ובעוד מקומות) עולה היסוד הזה, בייחוד לשיטות הראשונים שמסבירות את תוקפו של "דינא דמלכותא" מדין קבלת הציבור. ועיין בהקשר זה בדבריו המרתקים של הראי"ה קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 446 447, בסוף אגדות רבה בר חנה) שם הוא מסביר על-פי הרמח"ל ב"אדיר במרום" שכאשר אדם פועל להשלמת הכלל, שלמות הכלל תוסיף ותבנה את שלמותו הפרטית. עוד עיינו בדברי הראי"ה בעניין קדושה מחרבת וקדושה בונה ב"אורות הקודש" (ב)..
13.1
וינה, אוסטריה, אייר תשס"ז
13.2
יג. אולם טהרה של בית קברות, הסבתו לבית כנסת
13.3
שאלה: באחת השכונות בעירנו, בית הכנסת שכן בתוך בית האבות. עקב הידלדלות יושבי בית האבות, הוחלט להעבירו לאזור אחר. תושבי השכונה נשארו ללא מקום תפילה.
13.4
באותה שכונה יש בית קברות עתיק יומין, שכבר 100 שנים לא קוברים בו. בית הטהרה וההספדים צמוד לבית הקברות, ונמצא בתוך המתחם. דרך עפר מקיפה אותו. ברור שאין קברים תחת האולמות הללו.
13.5
היהודים רוצים לפתוח לבית הטהרה כניסה מבחוץ, ולהפוך אותו לבית כנסת. האם זה מותר מבחינה הלכתית? מה עם קדושת בית הקברות? מה עם "לעג לרש"? האם הכהנים צריכים לחשוש? הפתחים לכיוון בית הקברות ייסגרו.
13.6
תשובה: במצב הנתון על-פי השאלה, מותר להפוך את אולם הטהרה לבית כנסת (ואפילו אם פותחים חלונות לכיוון בית הקברות), ואין בזה משום "לעג לרש"1בגמרא (ברכות יח ע"א) מובא: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום "לועג לרש חרף עושהו" (משלי י״ז:ה׳), התם תוך ארבע [אמות] הוא דאסור". הלכה זו הובאה הן בהקשר להנחת תפילין והן בהקשר לקריאת שמע ותפילה (ואפילו בעל-פה) במספר מקומות בשו"ע (או"ח סי' מה סע' א; סי' עא סע' ז; יו"ד סי' רפב סע' ד; סי' שסז סע' ב-ג). אם כן פשוט שאין להתפלל אפילו תפילת ארעי בתוך ד' אמות של בית הקברות. נחלקו האחרונים (עיינו בשו"ע או"ח סי' מה סע' א, ב"ביאור הלכה" ד"ה אסור) מהם המקומות האסורים: לדעת הב"ח האיסור קיים רק בתוך ד' אמות מהקברים, אך מחוץ לד' אמות מותר, אפילו בתוך בית הקברות. לעומתו הט"ז מסכים שמדינא כך ההלכה, אך יש להחמיר שלא להתפלל בתוך בית הקברות (והוא מקום המוקצה לקברים), אפילו בריחוק ד' אמות. גם לדעתו, מחוץ לבית הקברות אין צורך להרחיק (אם הוא רחוק מהקברים עצמם ד' אמות). לדעת ה"מגן אברהם" יש צורך להרחיק ד' אמות ממקום המוקצה לקברים (וי"א שגם ה"מגן אברהם" מודה לט"ז, אלא שלדעתו האיסור בתוך בית הקברות הוא מדינא). ה"משנה ברורה" (שם ס"ק א) מכריע שהיות שמדינא גם הט"ז מודה לב"ח, הרי שבקצה בית הקברות מספיק להרחיק ד' אמות מהקבר האחרון ומותר להתפלל ולהניח תפילין אפילו במקום שהוקצה לקברים, אך באמצע בית הקברות יש להחמיר ולא להתפלל אפילו בריחוק ד' אמות מהקבר. בכל מקרה, במקום שלא הוקצה לקברים כלל (כמו בנדון דידן, שמקום בית הטהרה מעולם לא הוקצה לקברים) – אין כל חשש, כל עוד רחוקים ד' אמות מהקברים. עוד מתבאר שלדעת ה"משנה ברורה" שם דין מחיצה המפסקת כדין ד' אמות. על כן בנדון דידן אין חשש כלל. אמנם שם ה"משנה ברורה" עוסק בדין תפילין, אבל בסי' עא (במ"ב ס"ק טז) הוא פוסק שהוא הדין גם לעניין קריאת שמע ושאר הדברים. יש להעיר שה"משנה ברורה" (שם בס"ק טו) פסק שהוא הדין בעניין אמירת קדיש. לכאורה היה מקום להקשות על מנהג העולם להגיד קדיש בתוך ד' אמות של מת. בשו"ת "יחווה דעת" (ו סי' ה) האריך הראשון לציון הרב עובדיה יוסף להוכיח שכל שנעשה הקדיש לכבודו של מת – אין בזה "לעג לרש" והדבר מותר, וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' שדמ סע' יז), שמותר לומר פסוקים ודרשות לכבוד המת בתוך ד' אמות של המת. נביא גם את דברי הנצי"ב ב"העמק שאלה" (שאילתא יד אות ו), שכתב שהיום שנהגו להעמיק הקבר יותר מי' טפחים, והרי שהוא נחשב ברשות אחרת ומותר אפילו בסמוך לקברים ממש, אולם כאמור, בנדון דידן איננו צריכים לדבריו. או חשש טומאת כהנים2הגמרא (סוטה מד ע"א) פוסקת שמת תופס ד' אמות לטומאה. (ברמב"ם (אבל פרק ג הל' יג) מבואר שדין זה הוא מדרבנן), אלא אם הוא מוקף במחיצות. על-פי סוגיה זו פסק המחבר (יו"ד סי' שעא סע' ה): "אסור לכהן לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר. במה דברים אמורים? שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים, אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים, או בחריץ עמוק י' טפחים, אין צריך להרחיק ממנו אלא ד' טפחים". אם כן, בנדון דידן, שיש מחיצה גבוהה י' טפחים בין הקברים למקום התפילה – ממילא אין חשש לטומאת כהנים, והדבר מותר. כל שכן כשהכניסה היא מחוץ לבית הקברות, ואין כל חשש שהכהנים יתקרבו לקברים. עיינו עוד בשו"ת "ציץ אליעזר" (ד סי' טו), שהאריך להוכיח שאין איסור על כהן להיכנס לבית הקברות (ואפילו למקומות שיש בהם לשיטות מסוימות איסור "לעג לרש"), כל עוד אין חשש אוהל והוא רחוק ד' אמות מהקברים. – זאת בתנאי שאין עצים שמאהילים על הקברות ועל הבניין כאחד3במקרה שיש עץ המאהיל על קברים ועל בית הטהרה, הרי אם יש חלון פתוח מתחת לעץ – הטומאה עוברת דרכו, כמו שפסק בשו"ע (יו"ד סי' שעא סע' א): "אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו, אפילו הוא גדול הרבה, ואפילו לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח, ובית לאותו בית, עד עולם". על כן במקרה שקיימים עצים כאלו – יש צורך להיזהר ולא לפתוח חלונות לאותו צד (ואף אם הם אינם ממש מתחת לעץ, יש חשש שענפי העץ יתפשטו לשם מבלי משים). .
14.1
טורינו, איטליה, מרחשוון תשס"ז
14.2
יד. עריכת קונצרט בבית כנסת ישן שאינו בשימוש
14.3
שאלה: האם מותר לערוך קונצרטים בבית כנסת שכבר אין מתפללים בו כי אם פעם בשנה בלבד, או שמא ראוי להימנע מכך, כהוראת ה"שרידי אש" (ב סי' יב), היות שעדיין הוא מוחזק כבית כנסת ושם בית כנסת עליו?
14.4
תשובה: אין להשתמש בבית הכנסת לשימושי חולין למיניהם, כמבואר בשו"ע: "בתי כנסיות ובתי מדרשות – אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם"1שו"ע (או"ח סי' קנא סע' א)..
14.5
בעריכת קונצרטים בבית הכנסת ייתכן שיש אף חומרה יתרה, כדברי ה"חתם סופר"2שו"ת "חתם סופר" (ה השמטות, סי' קצב; וכן בחלק ו ליקוטים, סי' פד): "לנגן בבה"כ בכינור ועוגב לפענ"ד הוא מנוע מפרק 'על נהרות בבל' כי בודאי לשורר בפני הכשדים חשובים לבד היה די באומרם 'איך נשיר שיר ה'' לפני בני נכר... וזהו שאמר 'שם ישבנו' – בהשקט ואפ"ה 'גם בכינו בזכרינו את ציון' – כי אפילו אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניהם כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו". .
14.6
לדברים אלה יש להוסיף גם את דברי ה"שרידי אש" שצוינו בשאלה3שם ב סי' יב, במהדורת "בני תורה" או"ח סי' יז. ה"שרידי אש" החמיר מאוד בעניין זה, וכתב: "אסור בכל אופן, ועל הרב למסור את נפשו על זה... ואפילו תקופח פרנסתו"., שאוסר קיום קונצרטים של חול בבית הכנסת אפילו ב"שעת הדחק" הגדולה של ימי שלטון הנאצים ימ"ש וגזרותיהם, אף שראה בעידוד היהודים בתקופה זו צורך מצווה, כמו שכתב שם.
14.7
מטעמים אלה כתבנו4שו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה יד). גם לגבי "קונצרטים דתיים" כתב ה"שרידי אש" שאין רוח חכמים נוחה מכך, אלא שבזה כתב שיש מקום להתיר במקום מחלוקת, ובסוף התשובה סייג עוד ש"כל ההיתר רק בזה"ז (ימי גזירות הנאצים)... ואי"ה כאשר ירחיב ה' את גבולנו אז נשוב בעז"ה להיות זהירים בקדושת ביהכנ"ס בכל החומר". כמו כן הוא מדגיש שגם במצב זה יש להקפיד ש"לא יבואו אנשים ונשים בתערובת". שאין לערוך קונצרטים בבית הכנסת, מלבד במקרים מיוחדים שהוזכרו שם (קירוב רחוקים, מניעת מחלוקת וניצול ההזדמנות גם לאמירת דברי תורה לפני קיום הקונצרט – כל התנאים האלה כאחד).
14.8
קדושת בית כנסת אינה פוקעת כתוצאה מאי שימוש בו, אלא רק כתוצאה מחורבנו, בצירוף תנאי שנעשה מראש שהקדושה תפקע כשיחרב (וגם זה רק לשימושים שאינם מגונים)5שו"ע (שם סעיף יא), ועיי"ש בשו"ע ובנושאי כליו אם תנאי מועיל גם בארץ ישראל או רק בחו"ל, ואם יש לומר שבכל מקום בחו"ל מסתמא נעשה על תנאי, או שרק בבבל נאמר שמסתמא נעשו בתי הכנסת על תנאי, וכן אם ישנם דברים שלגביהם מועיל תנאי אף בבניינו ולא רק בחורבנו, או שלשום דבר אין מועיל תנאי בבניינו., או על-ידי מכירת בית הכנסת באופן ובמגבלות המפורטים בהלכה6שו"ע (שם סי' קנג).. מהאמור עולה שגם אם אין מתפללים בבית הכנסת כלל – אין בכך כדי להתיר עריכת קונצרטים בבית הכנסת, וקל וחומר אם גם מתפללים בו לעתים (אף אם מדובר רק בפעם בשנה).
14.9
ההקשר היחיד שבו יש משמעות לעובדה שאין מתפללים בבית הכנסת הוא ההקשר הנ"ל של מכירת בית כנסת, והוא שבבית כנסת שאין מתפללים בו לא קיימת המגבלה של "בית כנסת של כרכים" שאי אפשר למכרו7"מגן אברהם" (סי' קנג ס"ק יב) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק לג, בשם שו"ת המבי"ט ג סי' קמג).. אם אכן מעוניינים להפקיע את קדושת בית הכנסת על-ידי מכירתו – יש מקום לומר שאם מתפללים בבית הכנסת רק פעם בשנה דינו כבית כנסת שאין מתפללים בו8מסתבר שטעמו של המבי"ט הוא שכשאין מתפללים בבית הכנסת – גם אם הוא בית כנסת של כרכים ש"עשאוהו אדעתא דכולי עלמא" אין תועלת לכולי עלמא בהשארתו על כנו, שהרי גם אם יקלעו לעיר זו לא יוכלו להתפלל בבית הכנסת מהעדר מניין קבוע וכו'. ואף שיש מעלה לתפילה בבית הכנסת גם ביחידות, וגם ייתכן שיבואו מניין של אורחים, נראה שעיקר הצורך של כולי עלמא בבית הכנסת, שמחמתו אי אפשר למכרו, הוא היכולת להצטרף למניינים הקבועים בו – שזה דבר שכיח, מה שאין כן יצירת מניינים של אורחים, וזה גם עיקר שימושו של בית כנסת – מה שאין כן תפילה ביחידות. לפי זה יש לומר שקיום מניין פעם בשנה אינו נחשב לדבר שיש בו תועלת לכולי עלמא. .
15.1
מרסי, צרפת, סיון תשס"ח
15.2
טו. מגורים מעל בית כנסת והדרך לאי החלת קדושת בית כנסת על מבנה
15.3
שאלה: רקע: רכשנו מבנה, כדי להפכו למרכז קהילתי בעירנו.
15.4
במרכז זה מתוכנן להקים בית כנסת בקומה א, ובית מדרש בקומה ב, חדרי כיתות בקומה ג, ופנימיה לבחורים וסטודנטים + דירת מגורים למנהל המרכז בקומה ד.
15.5
הקפדנו ע"כ שארונות הקודש של בית הכנסת ושל ביהמ"ד יהיו מחוץ לקיר הבנין ע"י בליטה חיצונית כך שהחדרים ממעל אינם מעל ארונות הקודש עצמם.
15.6
א. האם ניתן לבחורים ולמשפחת המנהל להתגורר למעלה, לכתחילה באשר אינם מעל הארון ממש כי אם מעל אולם ביהכ"נ וביהמ"ד?
15.7
ב. היות ולא ברור אם מבנה קהילתי זה יתקיים לאורך ימים, מה הם כל התנאים הראויים והכדאיים להתנות מלכתחילה, לפני התחלת הפעילות בכדי שבכל זמן נוכל שוב להפכו לבית מגורים או לכל דבר חול אחר. כמו"כ אם ברצון האחראיים לקיים סעודות או פעילות אחרת בביכ"נ וביהמ"ד מה סדר התנאים שצריכים להציב מלכתחילה.
15.8
תשובה: א. היות והמגורים לא יהיו בקומה שמעל בית המדרש, אלא בהפסק של קומה של חדרי הכיתות, הרי שהדבר מותר, ואם ניתן – ישתדלו שהשירותים לא יהיו מעל שטח אולם בית הכנסת1עיין בשו"ת מראה הבזק (ח"ו תשובה כא) ובתשובה הבאה שם הובא הדיון בעניין בניית חדרי מגורים מעל בית כנסת. המסקנה שם שבשעת הצורך יש מקום להקל בדבר שלא מעל לארון הקודש ממש. כך פסקו גם ב"יביע אומר" (ח"ו או"ח סי' כו) וב"שבט הלוי" (ח"א סי' כז). בנדון דידן שיש הפסק של קומה בין המקומות המקודשים לדירות המגורים הדבר קל יותר..
15.9
ב. יש אפשרות להתנות מראש שלא מחילים על המבנה קדושת בית הכנסת, אלא שאז מפסידים את מעלת התפילה בבית כנסת, וזהו רק בית שמתפללים בו, ולכן נראה שעדיף להחיל על המקום קדושה, ובאם יהיה צורך בעתיד, יפקיעו את קדושתו בדרכים המבוארות בשו"ע או"ח2סי' קנג. אלא אם כן ברור מלכתחילה שהמבנה הנוכחי הינו זמני בלבד3ראה (שם) "ביאור הלכה" (סי' קנא סעיף יא ד"ה להשתמש בו), שאז אין קדושת בית כנסת חלה עליו כלל, והדברים מבוססים על סוגיית הזמנה המובאת בשו"ע (סי' מב סעיף ג), ושם מביא המשנ"ב (ס"ק יד וס"ק כד) שמועיל תנאי על מנת לפנות אחר כך ושאז ניתן להשתמש גם תשמישי חול, ובלבד שהתנו מראש בשעת העשיה. אלא שב"אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' מ"ד) מבואר שתנאי כזה גורם לכך שהדבר נחשב שבנו בניין חול בעלמא, ולא קיימו את המצווה של בניית בית כנסת, ומדבריו מבואר שיש לעשות כן רק כשמלכתחילה מתכננים בבירור שזה לזמן קצר שלאחריו יתפנו משם. גם ב"הליכות שלמה" (ח"א פי"ט הע' 25) כתב שלא ראוי לנקוט בדרך זו, משום שיש ביזיון בקביעת תפילה במקום שאינו מקודש. .
15.10
ג. לשם קיום פעילויות במבנה בית הכנסת, יש צורך להתנות מלכתחילה על כך, וגם לאחר מכן יש לדאוג שלא יהיו בבית הכנסת פעילויות שיש בהם קלות ראש. כל זה רק כאשר אין מקום מתאים אחר לביצוע הפעילויות4מגילה (כח ע"א) "ת"ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואין מספידין בהן הספד של יחיד אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים", וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' קנא סעיף א). אמנם בהמשך הגמרא (שם כט ע"א) מובא ש"בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין" אלא שהגמרא מוסיפה "ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש, ומאי ניהו? חשבונות". נחלקו הראשונים בהבנת הגמרא: דעת הרא"ש (מגילה פ"ד סי' ז) והטור (או"ח סוף סי' קנא) שההיתר קיים רק בחורבנן. דעת הרמב"ן (שם דף כו ע"ב ד"ה והא דאמרינן) והר"ן (שם ט מדפי הרי"ף ד"ה בתי כנסיות) שמותר לעשות שם צרכיהם לפי שעה כגון להאכיל עניים, ודווקא בשעת הדחק, ולא לדברים שיש בהם קלות ראש. דעת רש"י (מגילה כח ע"ב ד"ה על תנאי) והאו"ז (ח"ב סי' שפח) הובאה גם בהגהות אשירי (על הרא"ש שם) שמותר ע"י תנאי לאכול ולשתות אפילו כל אדם. ורק דבר שהוא ביזיון גדול אסור. השו"ע (סי' קנא סעיף יא) פסק כדיעה המחמירה שמועיל תנאי רק לחורבנן, ולפי זה אין היתר. אמנם ה"ביאור הלכה" (שם ד"ה אבל בישובו) פסק שניתן לסמוך על הרמב"ן והר"ן (ולצרף את רש"י והאו"ז שמתירים לגמרי) שתנאי יועיל לשימוש מדוחק גם בישובם, אך הוא מסייג שלקלות ראש ממש כגון שחוק והיתול אין שום היתר, וממילא לעניין זה יועיל רק שלא להחיל על המקום כלל קדושת בית הכנסת, עם כל מה שכרוך בכך. וב"אגרות משה" (או"ח ח"א סי' מה) כתב שבמקומות רבים נהגו כרש"י והאו"ז להתיר אכילה ושתיה של רשות גם שלא מתוך הדחק. בכל אופן, כשאין מקום מתאים אחר נראה שניתן להגדיר את הפעילות כשימוש מדוחק, שבאופן זה הדבר מרווח יותר להיתר, ובלבד שלא ישתמשו שימושי שחוק והיתול כאמור לעיל..
16.1
ונציה, איטליה שבט תשס"ח
16.2
טז. בית כנסת, מיקומו בבית אבות שעובר הליך שיפוץ
16.3
שאלה: בשנת 1858 למניינם נוסד בקהילתנו בית אבות. בקומת הקרקע שלו הוקם בית כנסת, שארונו ורהיטיו הועברו ממקום אחר שחרב. בית הכנסת שימש לתפילות ימי חול במשך עשרות שנים. לפני כשלושים שנה הפסיקו להתפלל בו, עקב חדירת לחות, שהרקיבה את הרצפה ואת ציפוי הכתלים העשוי מעץ.
16.4
לפני כשבע שנים, הארון והריהוט הועברו לבניין הצמוד, ומאז התפללו בו שלא בקביעות, שלוש או ארבע פעמים. העברה זאת לא הייתה לשביעות רצונם של חלק מיהודי הקהילה, שמחו כנגד הוצאת בית הכנסת ממקומו ההיסטורי.
16.5
עקב השיפוצים של בית האבות והאזור, הועברו לפני שנה וחצי הארון והריהוט למקום קטן יותר, אך בוועד הקהילה שנבחר לא מזמן הועלה רעיון להחזירם לתוך בית האבות, למקום רחב ומכובד יותר. אותם היהודים שבזמנו מחו נגד הוצאת בית הכנסת מבניין בית האבות טוענים עכשיו שאסור מבחינה הלכתית לשים בית כנסת מתחת לחדרי שינה (יש לציין שבזה הם אינם מתחשבים במציאות הקודמת, שבה אמנם היו חדרי שינה מעל לבית הכנסת, ואילו לפי התכנית שהוצעה עתה לדיון הארון יהיה מתחת למטבח החלבי ולחדר הכביסה).
16.6
תשובה: לכתחילה ראוי למקם את בית הכנסת בקומה העליונה של המבנה, הן מצד החובה לבנות בית כנסת בגובהה של עיר1שנינו בגמרא (שבת יא ע"א): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת – לסוף חרבה, שנאמר: 'לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את חרבותיו'". על-פי זה פסק השו"ע (או"ח סי' קנ סע' ב): "אין בונים בהכ"נ אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם". בפועל אין נוהגים כן, וכפי שכתב ה"מגן אברהם" (שם ס"ק ב), שכיוון שהגויים בלאו הכי בונים את בתיהם מעל גובה בית הכנסת, אין טעם להקפיד ואין צורך בכך. יש לציין שגם בזמנינו, בארץ ישראל, נוהגים להקל בכך. הסביר זאת מו"ר הגרז"נ גולדברג שייתכן שדברי הגמרא מוסבים על המציאות שהייתה אז, שבה בנו בתים בני קומה אחת, וגם היום מקפידים שגובה בית הכנסת יהיה יותר מגובה קומה רגילה, אך אין היגיון לבנות בית כנסת בגובה של גורד שחקים. אלא שלכאורה טעם זה נכון דווקא לגבי בתים אחרים, אך בבית הכנסת עצמו אין שייך להתיר מטעם זה. וכן נראה משו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' ל), וכן פסק גם "ערוך השולחן" (או"ח סי' קנא סע' יז) שקיים איסור מטעם זה. ובפוסקים שיובאו לקמן (בהערה 2), שהתירו לעשות בית דירה מעל בית כנסת, לא משמע שחילקו בעניין. שו"ת "לב אריה" (סי' ד) הביא את דברי ה"חתם סופר" ותירץ שאם מלכתחילה בונים את בית הכנסת באופן שלא מקדישים את מה שעליו (וקל וחומר בנדון דידן, שמדובר כבר בבניין קיים), הרי קדושתו פחותה מקדושת ההיכל, שממנו נלמד העניין של הגבהת בית הכנסת (כמו שהובא לעיל מהפסוק "לרומם את בית אלוקינו"). הוא סיים במילים "שומר נפשו ירחק מזה", אך במקום הצורך ודאי ניתן לסמוך על המתירים, מה עוד שגם הרמ"א עצמו (שם סי' קנ סע' ב) פסק שבשעת הדחק ניתן להתפלל בבית שעלייה על גביו, אף שבית הכנסת נמוך ממקום דירתו, אם הוא עומד בתנאי הנקיות שיפורטו לקמן., והן מצד האיסור לעשות תשמיש של גנאי מעל שטח בית הכנסת2השו"ע (או"ח סי' קנא סע' יב) פסק שיש להיזהר מלהשתמש בעלייה שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם. והרמ"א (שם) פסק שזה דווקא בבית שנבנה בתחילה לשם בית הכנסת, אך במקום שלאחר שנבנה ייחדו לביהכ"נ– מותר לשכב, ואם כן הוא הדין בנדון דידן. הט"ז (שם ס"ק ד) הוסיף שהוא הדין אם מלכתחילה בנו בית הכנסת עם בית דירה מעליו, וכן פסקו ה"משנה ברורה" (שם ס"ק מא) ושו"ת "שבט הלוי" (ה סי' יח). ובדבר מאוס כגון שירותים וכד' פסקו גם הם שאסור. הט"ז (שם) טוען שהטינוף מפסיק את התפילה בין ישראל ובין אביהם שבשמים, וה"משנה ברורה" שם חולק עליו, אך מסכים שתשמיש קבוע של טינוף אסור, אלא שה"מגן אברהם" (שם ס"ק יח) וה"משנה ברורה" (שם ס"ק מב) סיימו שגם בשכיבת קבע שומר נפשו ירחק. אלא שסיימו "ובפרט במקום שהוא נגד ההיכל", משמע שיש יותר מקום להקל מעל שאר האולם, וכן עולה מתשובת הרמב"ם בשו"ת "פאר הדור" (סי' עד), שמותר לישון בעלייה שמעל בית הכנסת, כל שאינו נגד ההיכל. והנה, הפוסקים לא חילקו בין שכיבה לצורך שינה לשכיבה לצורך תשמיש, ואדרבה, מכך שכתבו שהגנאי בשכיבה קיים רק בשימוש קבוע נראה יותר שהכוונה לשינה ממש, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, שהשתמש במונח שינה ולא שכיבה. וע"ע בנושא של בית הכנסת שמעליו חדרים בשו"ת "במראה הבזק" (ו תשובה כא)..
16.7
במקרה דנן, שבו אין אפשרות למקם את בית הכנסת בקומה העליונה של המבנה, ניתן להקל בכך, ובלבד שייזהרו שלא למקם תשמיש של גנאי גדול, כגון שירותים3כפי שהובהר לעיל, טינוף הוא גנאי גדול יותר ובו יש להקפיד יותר., מעל ארון הקודש (וראוי יותר להקפיד שלא יהיה כנגד כל האולם), ובקומה שמעל בית הכנסת בשטח שמעל הארון, לא ישתמשו כלל (ויכולים לעשות שם ארון בגדים וכד')4עיין בתשובת "פאר הדור" (שם), שממנה משמע שכנגד ההיכל אסור להניח אף את כלי מלאכתו, וכן מדוקדק מדברי ה"משנה ברורה" (שם ס"ק מ), שעל דברי השו"ע (שם סע' יב), שמסתפק אם ניתן לעשות מעל גג בית הכנסת שאר תשמישים, אומר שמ"פאר הדור" רואים שיש להקל, מלבד מקום שעל גבי ההיכל. ואמנם היה מקום לומר שכמו שנתבאר לעיל שניתן להקל בבית הכנסת אם מלכתחילה לא ייחדו לשם כך, נראה יותר שזה דווקא בבית הכנסת, שניתן להתנות שלא יתקדש בקדושה מלאה, אך ארון נחשב לתשמישי קדושה (שם סי' קנד סע' ג), וממילא קדושתו חמורה יותר (ועיין שם סי' מב סע' ג, שמועיל תנאי מפורש גם לתשמישי קדושה, כל עוד אין מדובר בתשמיש מגונה, אך בסתם הוא מתקדש ברגע שמתחילים להשתמש בו). ובשו"ת "יביע אומר" (ו או"ח סי' כו אות ה) נתן עצה לשים שם ארון בגדים וכד'. כל זה מעל ההיכל ממש, אך בקומות עליונות יותר כתב שם (וכן כתב בשו"ת "שבט הלוי" א סי' כז) שלא נתקדשו כלל, וניתן להשתמש ללא הגבלה. אף-על-פי-כן, נראה שמתשמיש של גנאי גדול, כגון שירותים, יש להיזהר גם בקומות שמעל, שכן הבעיה של טינוף המפסיק לא נפתרה (מה"יביע אומר" ו"שבט הלוי" משמע שגם זה מותר, ולכן במקום שאין ברירה ניתן יהיה להקל גם בכך)..
16.8
אין עניין הלכתי מובהק להחזיר את בית הכנסת למקומו ההיסטורי כאשר אינו באותו מיקום שהתפללו בו בעבר. ואם החזרת בית הכנסת למקומו ההיסטורי תתרום למעמדו בקרב הציבור, יש בכך מעלה.
16.9
השאלה לא התייחסה להפקעת קדושתו של המקום הישן של בית הכנסת, אולם אם רוצים להשתמש בו לשימושים אחרים – יש צורך להפקיע את קדושתו5ההפקעה תיעשה כמבואר בשו"ת "במראה הבזק" (ו תשובה כא). באשר לדמים שבהם נעשית ההפקעה, היות שלפי המתואר בשאלה נראה שאין המדובר בבית הכנסת של כרכים אלא של כפרים, אין בעיה להוציא את המעות לחולין, אם יבצעו את המכירה בז' טובי העיר, במעמד המתפללים או בפרסום (עיין בשו"ת "במראה הבזק" ו תשובה יח, שאם מדובר בבית כנסת של כרכים יש סברה לומר שכאשר ניתן למכרו – אין אפשרות להוציא את המעות לחולין). הבעיה השנייה של בית כנסת של כרכים, שלא ניתן למכרו כלל, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' קנג סע' ז), אינה קיימת כאן, שכן כבר שנים שאין מתפללים בבית הכנסת, ופסקו ה"מגן אברהם" (שם ס"ק יב) וה"משנה ברורה" (שם ס"ק לג( שאם אין מתפללים בבית הכנסת ניתן למכרו. אף-על-פי-כן, נראה שאם יש צורך לבנות ארון קודש או לקנות ספר תורה – כדאי להשתמש לשם כך במעות הללו. ועיין עוד בפרטי הדינים של מכירת בית כנסת והפקעת קדושתו בשו"ת "במראה הבזק" (ו תשובות יח כא)..
17.1
אורגון, ארה"ב כסלו תשס"ז
17.2
יז. בית כנסת, הגדרתו כבית כנסת של כפרים והשימוש בדמי מכירתו
17.3
שאלה: החלטנו למכור את בניין בית הכנסת הנוכחי, בגלל מיקומו הגרוע ואי האפשרות של בני הקהילה להגיע אליו ברגל בשבת. המכירה כבר נעשתה. עדיין לא קיבלנו את הכסף. האם כשנקבל את הכסף נוכל להשקיע אותו בבנק, ובבוא הזמן, כשנקנה את המקום החדש נשתמש בו? האם נהגנו כראוי כשמכרנו את בית הכנסת, המוגדר כבית כנסת של כפרים?
17.4
תשובה: א. אכן, ניתן להקל ולהגדיר את בית הכנסת שלכם כ"בית כנסת של כפרים", שבו מועילה מכירה של ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר1שו"ת "ציץ אליעזר" (יד סי' ח) הביא כמה סברות להקל ביחס להגדרת בית כנסת של כרכים: א. דעת ה"משאת בנימין" (סי' לג) שבית כנסת של כרכים הוא דווקא במקום ששכיח שמצויים בו רבים ממקומות אחרים, כגון מקום שמתקבצים בו סוחרים או שיש בו חכם גדול שבאים רבים לשמעו. דבריו הובאו ב"מגן אברהם" (סי' קנג ס"ק יז), והסכימו עם פסק זה "ערוך השולחן", שו"ת "עין יצחק" (או"ח סי' ג אות ה) ופוסקים נוספים. כן נראה גם מדברי ה"משנה ברורה" (סי' קנג ס"ק כה). ב. שו"ת "פני יהושע" (או"ח סי' ז) פוסק ש"כרכין" היא רק עיר "גדולה שבגדולות", שבאים אליה אנשים לירידים ולשווקים, באופן כזה שברוב הפעמים יש בבית הכנסת עשרה אנשים מחוץ לעיר. וכתב שם ה"פני יהושע" שלפי זה לא נמצא הרבה מקומות שבהם שייך דין בית כנסת של כרכים. לסברה זו הסכימו גם "תורת חיים" (או"ח סי' קנג ס"ק יג) ושו"ת "זית רענן" (ב או"ח סי' ב). ג. שו"ת "מהר"ח אור זרוע" (סי' סה) כתב שאפילו קהילות שלנו חשובים ככפרים בימי התנאים והאמוראים, לפי שאנו מתי מעט, ויותר היו בישראל בכפר בימיהם מעתה בקהילה גדולה. דבריו הובאו בשו"ת "בית יצחק" (יו"ד ב, קונ"א סי' א) ובשו"ת מהר"ש אנגיל (ד סי' צט), כצירוף לסברות שהובאו לעיל. ושו"ת "משנה הלכות" (ד סי' כג) כתב שאין לסמוך על דברי ה"אור זרוע" הנ"ל לקהילות הגדולות שבימינו. אם כן, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ו"מידי ספיקא לא נפקא", וכן פסק בשו"ת "יביע אומר" (ז או"ח סי' כד). אבל שו"ת "ציץ אליעזר" (שם) בשם שו"ת המהר"י בי רב פסק שבכל ספק בעניין קדושת בית כנסת יש להקל, משום שקדושתו היא מדרבנן, וקיימא לן שספק דרבנן לקולא. אם סומכים על היתר זה, ומגדירים את בית הכנסת כ"בית כנסת של כפרים", יש כמובן לוודא שהמכירה נעשתה על-ידי ז' טובי העיר (הגבאים ופרנסי הקהילה) ובמעמד אנשי העיר (היינו פרסום לכל מתפללי בית הכנסת), ואז המעות יצאו לחולין..
17.5
ב. כאשר בית הכנסת נמצא בתנאים לא טובים, ניתן למכרו על מנת לקנות בית כנסת חדש2ה"משנה ברורה" (שם ס"ק יא) כתב בשם ה"פרי מגדים", שכאשר נמצא בבית כנסת "תיוהא" (דבר רעוע), או שהיה קטן מהכיל, מותר לדעת כולם למכרו לכתחילה כדי לקנות בדמיו בית כנסת אחר. יש מקום בהחלט שגם המצב שבו המיקום של בית הכנסת הוא בעייתי יוגדר כ"תיוהא", כגון בנדון דידן, שבו ההגעה לבית הכנסת ברגל היא קשה מאוד, וייתכן שיש גם חשש לחילול שבת שייווצר כתוצאה מכך. לכן מותר למוכרו גם לכתחילה לשם קניית בית כנסת במקום טוב יותר. כן כתבנו בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה יח הערה 10, עי"ש). מלבד זאת, כתב ה"משנה ברורה" (שם ס"ק מא) בשם האחרונים, שבמקום שבנו בית כנסת טוב יותר מותר לסתור את בית הכנסת הישן, משום שלכולם נוח בזה, ולכן גם בבית כנסת של כרכים תותר המכירה, מפני שאף אם לכולם יש זכות בבית הכנסת – מכל מקום המכירה היא זכות עבורם, "וזכין לאדם שלא בפניו". וראה גם ב"משנה ברורה" (שם סי' קנב ס"ק ז). וכן כתבו האחרונים ביחס למכירת בית כנסת, עיינו בשו"ת "ציץ אליעזר" (שם) שהביא מתשובות "דברי חיים" (ב או"ח סי' טו) ובשו"ת "שבט הלוי" (א או"ח סי' כח)..
17.6
ג. ראוי שיהיה למתפללים מקום קבוע להתפלל בו גם לפני שיקנו בית כנסת חדש, ולא ייווצר מצב שיישארו בלא מקום המסוגל להכיל את כולם3ביחס לאיסור להרוס או למכור בית כנסת עד שנבנה בית כנסת אחר – הט"ז וה"מגן אברהם" (או"ח סי' קנב) נחלקו אם יש להתיר להרוס בית כנסת כאשר יש מקום קבוע להתפלל, כל זמן שלא נבנה בית כנסת חדש. להלכה פסק ה"ביאור הלכה" להקל כדעת הט"ז, בתנאי שיש מקום להכיל את כל המתפללים. וגם כשאין מקום גדול מספיק, ניתן לסמוך על דברי ה"כתב סופר" (או"ח סי' יז) להקל במקום שבו שוכרים מבנה מיוחד לצורך זה. עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ו תשובה יט). ברם, אם נגדיר את המצב של מיקום בית הכנסת כ"תיוהא", וכפי שנזכר לעיל, אזי תהיה מכירתו מותרת אפילו כשאין מקום חלופי. (עיין בשו"ת "במראה הבזק" שם, הערה 8). כמובן, ההכרעה בשאלה זו דורשת, מלבד שיקול דעת הלכתי, גם את הכרת המציאות, ולא באנו אלא להעלות סברה להקל..
17.7
יש מקום לשקול לעשות פדיון של מעות המכר על כסף אחר, שבו יקנו ספר תורה4בשו"ת מהרש"ם (א סי' י) כתב שראוי לפדות בית כנסת של כרכים. גם בתשובת ה"חתם סופר" (או"ח סי' לח) נראה שיועיל פדיון, ובכסף הפדיון תחול קדושת בית כנסת, ויקנו בו דבר שקדושתו מעולה יותר, כגון ספר תורה. לפי זה, יש מקום גם כאן לפדות את מעות המכר. הדרך הטובה ביותר היא למצוא מי שרוצה לקנות ספר תורה, ובכסף המיועד לקנייה יפדו את מעות המכר, ועל-ידי כך יצאו מעות המכר לחולין. ויש לדון בעניין, שהרי מעות המכר אינן בעין אלא הופקדו בבנק, והשאלה המתעוררת היא אם ניתן לפדות את המעות כעת. מהגמרא (בבא קמא סח ע"ב) עולה שאי אפשר לחלל מעשר שני ונטע רבעי כאשר אינם ברשותו. (עיין גם בתוספות שם ד"ה הוא). ממקורות אחרים עולה שאדם יכול לחלל מעשר שני אף שאינו שלו כלל, עיין במשנה (מעשר שני פ"ד מ"ג). על שאלה זו עמדו האחרונים, עיין ב"עונג יו"ט" (סי' צג), "מקדש דוד" (זרעים סי' נח אות ו), חידושי הגר"ש שקופ (בבא קמא סי' לד) וכן בחידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם (זכיה פרק ד הל' ו). אך יש לציין שייתכן שדיון זה נוגע רק לחילול מעשר שני ונטע רבעי, שבהם יש זכות אכילה לבעלים, לכן ייתכן שגם החילול תלוי בבעלות, אבל פדיון הקדש אפשרי גם על דברים שאינם שלו ואינם ברשותו. ראה על כך בספר "שערי יושר" (שער ה פרק יג, לאור דברי תוספות הנ"ל). וכיוון שאפשרות זו של פדיון בנדון דידן אינה אלא לרווחא דמילתא, לא נכנסנו לכל פרטי העניין. .
18.1
וירג'יניה, ארה"ב, אדר ב' תשס"ח
18.2
יח. בית כנסת, מכירתו בשעת הדחק לכנסייה המקומית
18.3
שאלה: בית הכנסת שלנו קיים כבר כמאה שנים. הבניין שלנו גדול מאוד ומספר המתפללים קטן מאוד. התקציב שלנו איננו מספיק כדי לשלם לרב וגם להחזיק את הבניין. מחוסר ברירה החלטנו למכור את הבניין ולעבור להתפלל במרכז הקהילתי. בכסף שנקבל נוכל לשלם את משכורת הרב. לצערנו, מי שמעוניין לקנות את הבניין הוא הכנסייה. האם מותר לעשות זאת? אם כן, מהי הדרך הנכונה מבחינה הלכתית?
18.4
זו הדרך היחידה הפתוחה בפנינו כדי להציל את הקהילה.
18.5
תשובה: אף במקרים שבהם מותר למכור בית כנסת, חל איסור למכור בית כנסת לצורך כנסייה1מצינו במשנה (מגילה כז ע"ב) בעניין מכירת בית כנסת: "וחכמים אומרים, מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים: למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים". הרמב"ם (תפילה פרק יא הל' יז) וכן השו"ע (או"ח סי' קנג סע' ט) פסקו שאם עושים את המכירה על-ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכול הלוקח לעשות כל מה שירצה, אולם הראב"ד השיג על הרמב"ם. ה"ביאור הלכה" (שם ד"ה "ואם מכרוהו") פסק שיש להחמיר בכך. "אגרות משה" (או"ח ב סי' מה) פסק שדין כנסייה כדין ד' דברים המאוסים, ואף גרוע מכך. מקורו בסוגיה (יבמות צו ע"ב) שבה מצאנו שנענשו בכך שבית הכנסת הפך לבית עבודה זרה, ולכן נראה שאף לדעת המתירים למכור לדברים המאוסים יהיה אסור לכנסייה. וע"ע ב"מנחת יצחק" (א סי' קכ אות ה), שהביא כמה פוסקים שהסתפקו אם מותר למכור אפילו לגוי פרטי, מחשש שהוא יהפוך את המקום לבית עבודה זרה. בעניין עצם חשש האיסור להדיוט למכור בית לצורך עבודה זרה, פסק ה"אגרות משה" (או"ח ב סי' מד) שבמקום פסידא ניתן לסמוך על המתירים, כיוון שאינו מוכר לעבודה זרה עצמה, אלא למקום שבו יעמידו עבודה זרה. ובעניין הגדרת הנצרות כעבודה זרה, ראה שו"ת "במראה הבזק" (ו תשובה סא, ובמקורות שהובאו שם בהערה 4).. אולם אם האפשרות המעשית היחידה להישרדות הקהילה היא באופן הזה, ולא נמצאה שום אפשרות אחרת, ניתן יהיה להקל בכך, תוך הקפדה על התנאים הבאים:
18.6
א. המכירה עצמה תיעשה על-ידי פרנסי הקהילה, בנוכחות אנשי הקהילה או בפרסום2כפי שהתבאר לעיל, לדעת הרמב"ם והשו"ע באופן כזה ניתן לעשות במקום גם שימוש בזוי, ואף שפסק ה"אגרות משה" (או"ח ב סי' מה) שכנסייה חמורה יותר, מכל מקום כתב שם בתשובה שכאשר מכרו בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר – אין מחויבים להילחם כנגדם, כיוון שלא מצאנו דין זה בפירוש, ואפשר שאינו חמור מד' דברים הבזויים. יש לצרף זאת לתנאים הנוספים. פרנסי הקהילה צריכים להיות שבעה או כאלו שמונו במפורש לצורך המכירה, "משנה ברורה" (סי' קנג ס"ק כט, בשם שו"ת הרשב"א א סי' תריז), ומה שכתבנו שבמקום נוכחות אנשי הקהילה מספיק פרסום, כן כתב הרמ"א (שם סע' ז)..
18.7
ב. המכירה תיעשה רק לאחר שכבר שילמו על המקום החדש והחלו להתפלל בו3ה"אגרות משה" (או"ח א סי' נא) האריך וחידש, שכאשר אין צורך במבנה בית הכנסת או בדמיו לצורך בית כנסת אחר, פקעה קדושתו לגמרי. על-פי זה כתב (שם או"ח ג סי' כח), שבמקרה כזה מותר למכור לד' דברים הבזויים, ואף לכנסייה אין בידינו לאסור, כיוון שלא מצאנו חילוק לדינא. לכן יש צורך שכבר יתפללו במקום החדש (ושוב אין צורך במקום הישן), וכן שכבר שילמו עליו (ושוב אין צורך בדמים לטובת בית הכנסת). אם אין אפשרות להשיג מימון ללא המכירה, ייקחו הלוואה ויעמידו ערבים כדי שלא יהיה שעבוד על בית הכנסת לצורך ההלוואה, ואז אף אם לאחר המכירה יחזירו לערבים את הדמים, מכל מקום הדבר מותר ("אגרות משה" או"ח א סי' נ). יש לציין, שהעובדה שכבר מתפללים בבית הכנסת החדש מועילה לפתור גם שתי בעיות נוספות שהיו עלולות לצוץ: האחת שאין להרוס או למכור בית כנסת לפני שבנו את השני (בבא בתרא ג ע"ב, נפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' קנב,א), והשנייה שאם היה מדובר בבית כנסת של כרכים – אסור למכרו (שו"ע סי' קנג סע' ז) אלא אם כבר לא מתפללים בו ("מגן אברהם" שם ס"ק יב ו"משנה ברורה" שם ס"ק לג). בנדון דידן אין צורך בכך, שכן בגמרא ובשו"ע לגבי הריסת בית כנסת מבואר שאם ראו בו "תיוהא" (כלומר שעומד להתמוטט) מותר להרוס את בית הכנסת לצורך הבנייה החדשה. ובנדון דידן אין לך "תיוהא" גדולה מזו שבית הכנסת עלול להיסגר. וכן נראה שאין מדובר כאן בבית כנסת של כרכים (שהגדרתו שבאים להתפלל בו מכל העולם, או שהמימון להקמתו ניתן מכל העולם). ובכל אופן, משום הסיבה של המכירה לכנסייה יש צורך להתחיל להתפלל במקום החדש לפני המכירה..
18.8
ג. אם ניתן – יש לבצע את המכירה באופן עקיף, על-ידי מתווך שיקנה את המבנה מן הקהילה וימכור את המבנה לכנסייה4"אגרות משה" (או"ח ב סי' מד ו-ג סי' כח), אך יש להדגיש שבאופנים האסורים לא תעזור מכירה על-ידי מתווך (שם ב סי' מה)..
18.9
ד. בכל מקרה, יש להשתדל שלכל הפחות מקום ארון הקודש יישאר ללא שימוש5שו"ת "יגל יעקב" (או"ח סי' יא). בשו"ת "מנחת יצחק" (א סי' קיט אות י) כתב שנכון לתקן שכל עזרת הגברים תישאר פנויה בלי שימוש, אך נראה שמבחינה מעשית הדבר בלתי אפשרי, ולכן ידאגו לכל הפחות למקום הארון.. נחזור ונדגיש כי יש לעשות את כל המאמצים על מנת שלא למכור את בית הכנסת למקום שמכניסים בו עבודה זרה, זאת אף אם יקבלו מקונה אחר מחיר נמוך יותר6ראה בהערה 1 לעיל.. גם אם יימצא קונה אחר, יבצעו את המכירה על-ידי הפרנסים בנוכחות אנשי הקהילה או בפרסום7שכן תמורת המכירה אמור לשמש על-פי השאלה, לא רק לבית הכנסת החדש (וגם בזה ספק אם ניתן למכור בית כנסת לצורך כך ללא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, משום שאין בזה עילוי בקדושה, עיין בשו"ע או"ח סי' קנג סע' ד) או לתשמישי קדושה אחרים, אלא גם לצרכים אחרים של הקהילה., ויתנו עם הקונה שלא יסב את שטח אולם בית הכנסת לאחד מד' התשמישים הבזויים8כפי שנכתב לעיל, ישנה מחלוקת אם מועילים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לכך..
18.10
בנושא הריהוט של בית הכנסת יש לנהוג על-פי הכללים הבאים:
18.11
א. את ארון הקודש והבימה יש להעביר מבית הכנסת הישן לחדש.
18.12
ב. אם רוצים להחליף את ארון הקודש והבימה, יש לגנזם או לתת אותם לבית כנסת אחר9הם חלק מתשמישי הקדושה המופיעים במשנה במגילה (כה ע"ב כו ע"א). אם אי אפשר להעבירם לבית הכנסת או לתת אותם לבית כנסת אחר, כתב ה"ביאור הלכה" (שם סי' קנד ד"ה תשמישי קדושה) שאין להקל ולהפקיע את קדושתם על-ידי מכירה, לכן יש לגנזם (שו"ע סי' קנד סע' ג) (ניתן למכרם לבית כנסת אחר באופן שישמרו על קדושתם, ובמעות יקנו דבר שבקדושה גבוהה יותר, כגון ספר תורה, או שימכרו על-ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ואז יכולים לפחות להוציא את המעות לחולין (שו"ע או"ח סי' קנג סע' ב, ז). אם לא קראו מעולם על הבימה ללא מפה, דינה של הבימה אינו כתשמיש, אלא כשאר כלי בית הכנסת, שמבואר דינם בהערה הבאה (ראה "משנה ברורה" שם ס"ק י ו"שער הציון" שם ס"ק ח)..
18.13
ג. את הריהוט (כיסאות, שולחנות, ארונות ספרים וכדו'), אם אין רוצים להעבירו לבית הכנסת החדש – יש לתת אותו לבית כנסת אחר או למכרו על-ידי הפרנסים, בנוכחות הקהילה או בפרסום.
18.14
ד. אם הריהוט בלה או נשבר, פקעה קדושתו וניתן לזרקו בדרך שלא יהיה מונח בביזיון10ירושלמי (מגילה פ"ג ה"א): "כל כלי בית הכנסת כבית כנסת. ספסילא וקלטירא כבית כנסת". והביאו הר"ן (מגילה ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ירושלמי), ה"מגן אברהם" (סי' קנג ס"ק טו) וה"משנה ברורה" (שם ס"ק לח). על כן, אם רוצים להוציאם לחולין צריך למכרם כדין בית הכנסת, וניתן לכלול זאת במכירת כל המבנה, אך אם אינם ראויים לשימוש – דינם כבית כנסת שנהרס, שאין הפסולת שלו טעונה גניזה (שו"ת "תשורת ש"י" סי' כא, "אשל אברהם" תנינא סי' קנב)..
19.1
פירנצה, איטליה, שבט תשס"ז
19.2
יט. אולם בו מתפללים באופן זמני, שימושי חול בו וסדרי עדיפות במיקום ספרי התורה במקרה זה
19.3
שאלה: בבית הכנסת הגדול והמפואר שלנו קר מאוד בחורף, עד כדי כך שהציבור נעשה חולה אחרי השבת. לכן החלטנו בחודשי החורף הקרים להעביר את התפילה לאולם בבניין סמוך, המשמש בימות השבוע גם כחדר אוכל וכחדר הרצאות. כיצד עלינו לנהוג במקום החדש באותם חודשים, וכיצד עלינו לנהוג בנושא של אחסון ספרי התורה? האם להשאירם באופן קבוע בבית הכנסת הגדול, ולהביאם מדי שבת בזמן הקריאה לאולם הזמני, או שאנו יכולים לשים ארון קודש באולם לאותם חודשים, ולאכסן שם בקביעות ספרי תורה?
19.4
תשובה: א. בבית כנסת אין לנהוג קלות ראש, ואף תשמישי חול אין לעשות בו1בגמרא (מגילה כט ע"ב) מצינו: "'ואהי להם למקדש מעט' (יחזקאל י״א:ט״ז). אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל", וכך נפסק בשו"ע (או"ח סי' קנא סע' א). ה"פרי מגדים" (משבצות זהב, שם ס"ק א) כתב שמצווה זו היא מדרבנן, בניגוד למצוות מורא מקדש שהיא מדאורייתא, וכן כתב בשם רבים מהאחרונים שו"ת "ציץ אליעזר" (ט סי' טז).. מקום המיועד לשימוש כללי (כגון בית וכד') אין לו קדושת בית כנסת, אף אם המקום יועד לתפילה, אפילו באופן קבוע2כך כתב שו"ת "חוות יאיר" (סי' נט), והובא ב"משנה ברורה" (סי' קנד ס"ק ב), שוודאי שלמקום פרטי, המיועד בדרך-כלל לשימושים כלליים, אין קדושת בית כנסת, אפילו אם מתפללים בו באופן קבוע, אם לא התכוונו בעליו להפכו לבית כנסת. הדבר תלוי בכוונה, וניתן להחיל קדושת בית כנסת על מבנה שיועד מתחילה לשימושים פרטיים (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קנג סע' ח).. במקרה שלכם, אף-על-פי שהקהילה מגדירה את המקום כמקום תפילתה הקבוע בחורף, היא עושה זאת רק לתקופה קצרה, שלא מתוך רצון לקבוע שם את בית הכנסת כמקום של קבע, ומתוך רצון לאפשר את קיומה השוטף של הפעילות המתנהלת במקום, ולכן ניתן להמשיך ולקיים במקום את הפעילות הקהילתית3למרות האמור לעיל, היה מקום לומר שכיוון שמדובר כאן בקהילה, ולא באדם פרטי שמזמין את הציבור להתפלל אצלו, וכן המבנה שייך לקהילה המתפללת בו והיא יכולה לקבוע את ייעודו, הרי שכאן יהיה הדין שונה ורצונה של הקהילה להתפלל במקום זה במשך חודשי החורף באופן קבוע, ואולי אף בחורפים רבים נוספים במהלך השנים הבאות, יהווה הזמנה של המקום כדי לקדשו בקדושת בית כנסת. ונראה שכיוון שרצון הקהילה הוא לשמור על הסטטוס של האולם שבו היא עתידה להתפלל, ולהמשיך בו את הפעילות השוטפת של הקהילה, בצירוף העובדה שאין רצון הקהילה לקבוע שם את מקומה לאורך שנים, אלא שמסיבות שונות אין באפשרותה במשך תקופה מסוימת להתפלל במקום הקבע שלה, הרי שיש להגדיר את קיומו של בית הכנסת באותו האולם כארעי, ואין בו קדושת בית כנסת כדין מקום תפילה ארעי, שהובא בשו"ע (או"ח סי' קנד סע' א), וכתשובת ה"חוות יאיר" (סי' נט הנ"ל)..
19.5
ב. ניתן להשאיר את ספר התורה בארון הקודש שבבית הכנסת, ולהוציאו לבית הכנסת הזמני על מנת לקרוא בו4כך משמע מהשו"ע (או"ח סי' קמט סע' א), ואלו דבריו הנצרכים לכאן (בהשמטת דברי הרמ"א): "אין הצבור רשאים לצאת מבהכ"נ עד שיצניעו ס"ת. ואם מצניעים הס"ת בבית אחר, אם אין לבהכ"נ אלא פתח א' – צריכין להתעכב עד שיצא הס"ת וילכו אחריו למקום שמצניעים אותו שם; ואם יש לבהכ"נ שני פתחים – יכולים לצאת בפתח אחד קודם שיצא הס"ת בפתח האחר, ובלבד שילכו אחר הס"ת וילווהו למקום שמצניעין אותו שם". מדברי השו"ע עולה שהיה נהוג להביא את ספר התורה מחדר אחר לבית הכנסת על מנת לקרוא בו. וכן כתב שו"ת "חלקת יעקב" (יו"ד סי' קסה): "מעולם לא שמענו שאסור למי שהוא להוציא ס"ת מביהמ"ד לביתו מחשש בזיון להס"ת, ומעשים בכל יום שמוציאין ס"ת מביהמ"ד ולחוץ דרך ארעי, וגם דרך קבע, ואין פוצה פה לחשוש בזה שיש בזיון להס"ת". (בתנאי שאין שם בעיה של הוצאה מרשות לרשות, כמובן). כמו כן ניתן להניח את הספר בארון קודש שיוצב בבית הכנסת הזמני5פשוט.. אם תבחרו באפשרות השנייה, מן הראוי להציב מחיצה לפני הארון בזמן קיום הפעילות השגרתית הנהוגה באולם זה.
20.1
פתח תקוה, ישראל, מרחשוון תשס"ט
20.2
כ. ברכת "שהחיינו" על עליה ארצה
20.3
שאלה: אבקש לשמוע את דעת אנשי בית ההוראה לגבי אמירת ברכת שהחיינו על-ידי עולה חדש היורד מהמטוס בהגיעו ארצה.
20.4
תשובה: א. השמחה המלווה את הזוכה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, בפעם הראשונה, מצריכה ברכת "שהחיינו"1א. כתב הרמב"ם (ברכות פרק יא הל' ט): "כל מצווה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצווה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן כל מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצווה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון בנו – מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו" הטור (או"ח סי' כב) כתב שהעושה ציצית לעצמו מברך "שהחיינו", והקשו למה לא כתב כך גם בהלכות תפילין, שהעושה תפילין לעצמו שיברך, שהרי הרמב"ם פסק שמברך גם בציצית וגם בתפילין? ה"בית יוסף" הביא את המהר"י אבוהב, הגורס שהטור פסק כתוספות (סוכה מו ע"א ד"ה העושה), שכתבו שלא יברך "שהחיינו" על תפילין וציצית, ואף לא על ברית מילה, אלא על מצווה שיש עליה שמחה ומזדמנת מזמן לזמן, ולכן אומר מהר"י אבוהב שדווקא בציצית מברך, אך לא מפני עשיית המצווה אלא מחמת קניית בגד חדש. הב"ח (שם) תירץ שהטור למד כתוספות, אך על ציצית מברך משום שיש שמחה במצווה זו, לעומת תפילין שאינו שמח במיוחד: "דבציצית ודאי כיוון שעל ידה יזכור כל מצוות השם איכא שמחה בפעם הראשון כשלבשן, מה שאין כן בתפילין, כיוון שצריכין גוף נקי, ואיכא מורא ועונש ליכא שמחה". ואם כן, על-פי הב"ח יש לומר שהעולה לארץ ומקיים מצוות יישוב הארץ יברך שהחיינו, שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות (ספרי דברים ראה פסקה פ), ולא גרע ממצוות ציצית, שמזכירה את כל המצוות. כמו כן מעלות רבות מאוד נכתבו על ישיבת ארץ ישראל, ושקיום המצוות בחו"ל הוא מדין "הציבי לך ציונים", ולזכור איך לקיים את המצוות שלא ישכחו שמקומם דווקא בארץ ישראל, וכן "כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי ע"ב). ב. השו"ע (יו"ד סי' רסה סע' ז) הביא את דברי הרמב"ם שמברכים "שהחיינו" על המילה, ושכך נהגו בארץ ישראל סוריה ומצרים, והרמ"א כתב שלא נהגו בארצות אשכנז לברך. על-פי הרמב"ם המוזכר, שמברכים "שהחיינו" על מילה ועל פדיון הבן כיוון שאינם תדירים ודומים למצוות הבאות מזמן לזמן, אפשר שגם מצוות יישוב הארץ בעולה חדש נחשבת למצווה נדירה. כדברים האלו כתב הראשון לציון הגר"י ניסים בספרו "יין הטוב" (סימן מז) ובזה דחו את סברת "הלב חיים" שמובאת לקמן הערה 3 אות ו. ג. המקיים מצווה פעם ראשונה בחייו, גם אם אינה מצווה הבאה מזמן לזמן, היות שמקיים מצווה זו פעם ראשונה – מברך. כך מובא בגמרא (מנחות עה ע"ב): "היה עומד ומקריב מנחות – אומר שהחיינו וקיימנו". ורש"י ביאר שמדובר בכהן שלא הקריב מימיו. כיוון שמקיים מצווה זו בפעם הראשונה מברך שהחיינו. כן פסק ה"רוקח", וכך פסק הרמ"א (יו"ד סי' כח סע' ב) לגבי שוחט שמכסה את הדם: "מי ששוחט פעם ראשון מברך שהחיינו על הכיסוי". ועיינו בליקוטי הראי"ה (לרב נריה, עמ' 140), שמספר שהרב קוק הכריע להלכה לאדמו"ר מגור לברך שהחיינו כשהפריש תרומות ומעשרות, כיוון שקיים בפעם הראשונה בחייו מצווה זו. כן מובא גם במכתבי האדמו"ר מגור (מכתב נח) מהנסיעה הראשונה. אם כן מי שעולה לארץ ומקיים מצוות יישוב הארץ בפעם הראשונה בחייו – יברך. (וטעם זה תקף לגבי עולה שלא גר בארץ מעולם). ד. יש מקום לומר שעצם זה שעלה לארץ והתחייב עתה במצוות התלויות בארץ – יברך, שכן מצאנו בשו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' נה), שכלות נהגו לברך בטבילתן הראשונה שנכנסות עתה למצוות הנשים טבילה, חלה והדלקת הנר (גם זה אם טרם התחייב מימיו במצוות התלויות בארץ, כמבואר בסעיף ג). ה. הב"ח (טור או"ח סוף סי' כט) כתב: "לפענ"ד נראה דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות, דברכת שהחיינו שבאה על שמחת ליבו של אדם, יכול לברך אע"פ שאינו ודאי חייב לברך, דאינו עובר על לא תישא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחיינו עד הזמן הזה". מדברי הב"ח למדים ששמחה הנגרמת לאדם היא סיבה מספקת לברכת שהחיינו, ובעלייה לארץ, אם שמח בכך – יכול לברך. לדעת הגרנ"א רבינוביץ, הנימוק העיקרי לברכת "שהחיינו" הוא השמחה, ולכן אין ספק שיש לברך בעלייה הראשונה לארץ. ועיין בהערה 2. ו. הרואה את פני חברו מברך שהחיינו (ברכות נח ע"ב), אומנם דווקא בחברו החביב עליו הרבה ושמח בראייתו (שו"ע או"ח סי' רכה סע' א). גם הרואה פרי חדש המתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו, כמובא בגמרא (עירובין מ ע"ב): "כי אתאי בי רב יהודה, אמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן". אמנם נהגו לא לברך עד שאוכל ממנו (שו"ע או"ח סי' רכה סע' ג), היינו היות שעיקר הברכה נתקנה על שמחת הלב, אזי גם הרואה פרי זה אצל חברו יכול לברך, אך מי שאין לבו שמח בראייתו אלא שמח באכילתו – מברך בשעת אכילתו, לכן נהגו לברך רק באכילתו (עיין ב"משנה ברורה" שם ס"ק י-יא). נפסק בשו"ע "בנה בית חדש או קנה כלים חדשים – מברך שהחיינו" (או"ח סי' רכג סע' ג). אם כן מברך בשעת הקניין למרות שלא השתמש עדיין, "שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן" (שו"ע סי' רכג סע' ד). אם הם דברים שאינם חשובים – לא יברך, שאין דרך לשמוח בהם (שו"ע שם סע' ו ו"משנה ברורה" שם). לגבי בית חדש, כתב בשו"ת "לב חיים" (ג סי' נב) שאם יש לו חובות על הבית – לא יברך, שברכה זו נתקנה על שמחת הלב ואם יש לו חובות אין שמחתו שלמה. מצאנו בפוסקים שהרחיבו החיוב למקרים נוספים שמעוררים לשמחה, כגון מי שעלה לגדולה ונתמנה לרב או לפרנס על הציבור, או מי שהגיע לגיל שבעים שנה. מכל האמור עולה שברכת "שהחיינו" תלויה בשמחת הלב, ובעלייתו ארצה – אם שמח מאוד בכך יש מקום לברך. נוסיף את לשון "השולחן הטהור" (סי' רכג סע' א), שהזכיר לברך על לידת בן, וסיים במילים אלו: "וכל אלו הם חובה לברך, והמיקל מקילין לו ימיו ושנותיו". בקובץ "תורה שבע"פ" (יא עמ' נה-ס) התייחס הרב פוגלמן לדברי המגיה בשו"ת "לב חיים" (ג סי' לג), שכתב לא לברך משום שבית המקדש חרב ובטלה העבודה, ומתעורר בכי ויגון ואנחה, "ואם כן איך שייך לברך זמן, דמלבד דאין ליבו שמח, אדרבה יתעורר דאגתו בכל יום תמיד יותר ויותר מאילו היה דר בחו"ל". וכתב הרב פוגלמן שהיום כשעולים לארץ ישראל אין דומה לעליות הקודמות: "ברכת שהחיינו לעליה של ימנו למדינת ישראל היא ביטוי של שמחה והודיה לשומר ישראל על שאחר השואה של ימנו הוציאנו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה והשיב אותנו לישראל המחודשת לארץ האבות והנביאים והחזיר לעמו ישראל את ירושלים עיר הקודש מקום המקדש והר הבית, שמיום חורבן הבית השני היה בידי זרים, ולכן על העולים כיום לישראל להודות לגואל ישראל בברכת שהחיינו. הראשון לציון הגר"י ניסים בספרו "יין הטוב" (סימן מז) הביא תשובת "הלכות קטנות" (לר"י חאגיז סימן קכ"ב) שנשאל אם העולים לארץ יברכו שהחיינו וענה שם "אפשר שבכלל הגומל הוא נכלל" ודייק מכך שאם לא היה מברך הגומל יש לברך שהחיינו. עוד כתב סברא חדשה שיש תועלת נפשית לעולה לארץ ואם על תועלת גופנית מברך כ"ש על תועלת רוחנית שמשיג בבואו לארץ ישראל, עיין שם בדבריו. כל מקור שהבאנו לעיל אינו עומד בפני עצמו כמוסכם על הפוסקים להצריך ברכה, אבל בצירוף הנימוקים כולם – כתבנו לברך..
20.5
ב. העולה יחד עם בני משפחה, מברך "הטוב והמטיב"2סברת הגרנ"א רבינוביץ, שכיון שכל המשפחה עולה יחד, הרי השמחה היא משותפת לכולם וכל אחד שמחתו גדלה בכך שגם השני עולה עמו. על כן יש לברך "הטוב והמטיב".. החושש3למרות המקורות והסברות שהובאו בהערה 1 מצאנו בדברי הפוסקים גם ההסתייגויות שנפרט להלן: א. על דברי הב"ח שהובאו לעיל בהערה 1 סע' א הקשה "ערוך השלחן" שמילה היא גם מצווה ששמחים בעשייתה, ובכל אופן לא מברכים לשיטת התוספות, ועיין ביישובו. וכן קשה שהתוספות עצמם (סוכה מו ע"א) כתבו שאין מברכים על מצוות ציצית. ואמת דהב"ח מתייחס לכך וכתב שהטור מצא בתוספתא שמברכין, אך קשה, שבתוספתא כתוב גם על תפילין (תוספתא ברכות פ"ו הט"ו). כמו כן לדברי הב"ח משמע שמברכים דווקא אם זו מצווה שהוזכר בש"ס לברך עליה, ועל יישוב הארץ לא מצאנו שכתבו לברך. ב. להגדיר את מצוות יישוב הארץ כמצווה נדירה ואינה מצויה – אין הדבר פשוט כלל, שהרי בפשטות דברי הרמב"ם, מצווה שמזדמנת לאדם באופן נדיר דומה למצווה הבאה מזמן לזמן, אך מצוות ישוב הארץ אינה כך, שהרי כשיגיע לארץ ישראל תהיה מצווה תדירית מבחינתו, ואיך נחשיבה כמזדמנת מזמן לזמן? אמנם גם במצוות מילה מצאנו שנסתפקו האם לאחר קיומה עדיין מתמשכת, שבגמרא (מנחות מג ע"ב) נאמר: "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה. כיוון שנזכר במילה שבבשרו – נתיישבה דעתו". ופירש המהרש"א שהיינו מצוות מילה. ועיין עוד ב"בית הלוי" (א סי' י). ואולי יש לדחות, שמצד האב המצווה למול בלבד, ויש לעיין. עיין ב"קהילות יעקב" (ברכות סי' יט) בעניין ברכת שהחיינו במילת תאומים. ג. הבאנו בהערה 1 סע' ג את דעת ה"רוקח" והרמ"א, אך הש"ך, ה"פרי חדש", ה"חיי אדם" (סי' סב), (עיין ב"חזון עובדיה" דיני ברכת שהחיינו הערה טז שהביא עוד דעות) כתבו שאין הלכה כרמ"א בדין זה, והראשונים למדו בסוגיה לא כרש"י. עיין שם בתוספות, שהסבירו שמברך שהחיינו כיוון שלכהנים יזדמן פעמיים בשנה להקריב מנחות, ואם כן זו מצווה המזדמנת מזמן לזמן. בספר "ראשון לציון" לר' חיים בן עטר (ברכות דף נד ע"א) כתב שגם לדברי ה"רוקח", שמברכים על מצווה שמקיים בפעם הראשונה, זה דווקא במצווה הדומה למנחות בבית המקדש, שצריך לימוד מיוחד ואומנות, ולא כל אחד זוכה לכך; אך ציצית ותפילין שאדם מניח בפעם הראשונה ופשוט לקיימן וראוי היה תמיד לכך, רק חסר הזמן שהתחייב – לא יברך. על-פי דבריו יש מקום לדון בעלייה לארץ, אם היא נחשבת דבר קשה שלא כל אחד זוכה לעשותו ולכן יברך על-פי הרוקח והרמ"א, או שאפילו לשיטתם כל אחד יכול לעשותו ולא יברך. ד. ה"חתם סופר" (חובא לעיל בהערה 1 סע' ד) כתב שיברכו דווקא אם נהגו. אין ידוע ומפורסם אם קיים מנהג לברך "שהחיינו" כשעולים לארץ. עיין גם ב"אגרות משה" (יו"ד ג סי' יד אות ד), שכתב: "בר מצווה שהגיע למצוות לא יברך, שדווקא על חידוש חיוב המצוה תיקנו לברך שהחיינו, ולא כשבהמצוה ליכא חידוש זמן אלא בהגברא, כי מכיוון שישנו בהחיוב מצד קבלת התורה שגם לקטנים איכא עניין קבלת התורה שאבותינו קיבלו לדורי דורות עולם, כבר ליכא עניין חידוש בהגברא, דתיכף שיסתלקו הפטור מצד קטנות הוא בהחיוב". ה. גם הב"ח עצמו (טור או"ח סי' תלב) שדעתו הובאה לעיל בהערה 1 סע' א הסתפק אם לברך "שהחיינו" בבדיקת חמץ, וכן פוסקים רבים חלקו על הב"ח, שכן "ספק ברכות להקל" גם בברכת "שהחיינו" (וכן הובא ב"בן איש חי" ראה הלכה ח). ו. ה"מגן אברהם" (סי' רכג ס"ק ה) כתב שעל ספרים חדשים שקנה ללמוד בהם לא יברך, ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו". וכן ב"ברכי יוסף" (או"ח סי' רכג) בשיורי ברכה הביא את ה"חוות יאיר" שפסק לברך "שהחיינו" כשהגיע לגיל שבעים, אך ה"ברכי יוסף" כתב שלא יברך, כיוון שלא כתבו כן הראשונים. ובשו"ת "לב חיים" (לר' חיים פלאג'י ג סי' לג) נשאל אם העולה להתיישב בארץ יברך "שהחיינו" והכריע שלא לברך, שמצד השמחה מצוות לאו ליהנות ניתנו, כדין שכתב ה"מגן אברהם" לקונה ספרים שייהנה מלימודם לא יברך, שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ומצד המצווה לא יברך, שדווקא על מצוות המגיעות מזמן לזמן מברכים. וכן הציע "כף החיים" לגבי שאלתנו, שייקח פרי או בגד חדש ויברך. וכן כתב שו"ת "משנה הלכות" (יא סי' תע) שלא לברך כל עוד אין בית המקדש עומד על תלו. גם בשו"ת "שואל ונשאל" (ג יו"ד סי' תד) כתב שלא לברך. ייקח פרי או בגד חדש, יברך עליהם ויכוון גם על עלייתו ארצה.
21.1
טקסס, ארה"ב, כסלו תש"ע
21.2
כא. סעודת שבע ברכות וברית מילה משותפת בשבת
21.3
שאלה: א. האם ניתן לערוך במסגרת סעודת שבת סעודת שבע ברכות וסעודת ברית מילה כאחד, או שיש בכך בעיה של "אין מערבין שמחה בשמחה"?
21.4
ב. כיצד יש לנהוג לגבי הזימון, נוסח ברכת המזון ושבע ברכות בסעודה זו?
21.5
תשובה: א. ניתן לערוך סעודה בשבת שתשמש גם כסעודת ברית מילה וכן כסעודת שבע ברכות, אין בכך משום "אין מערבין שמחה בשמחה"1מועד קטן (ח ע"ב) לגבי נישואין ב"רגל", שו"ע (אה"ע סי' סב סע' ב). כידוע, עושים סעודות שבע ברכות בשבת (וכידוע נאמר בזה דין מיוחד שא"צ ב"פנים חדשות" בשבת). א"כ ברור שבזה אין "עירוב שמחה בשמחה". טעמו של דבר הוא או: משום שאין כלל דין "שמחה" בשבת (עיין "תשובות הגאונים – שערי תשובה" סי' ל: "דבשבת כיון דעונג כתיב ביה שמחה לא כתיב ביה..."; רי"צ אבן גיאת -הלכות אבל עמוד ס'; תוס' במועד קטן כג ע"ב סוף ד"ה מ"ד; תוס' ר"י החסיד ברכות מט ע"א ד"ה ולא ידענא; תוס' הרא"ש שם ד"ה אי; שיטה מקובצת כתובות ז ע"א ד"ה וכתב הרמב"ם; "בכור שור" בחידושיו לתענית ל' ע"א ועוד. מאידך עי' "שדי חמד" מערכת א אות פח שחקר אם שייך בשבת "אין מערבין שמחה בשמחה" וציין לתוס' כתובות מז ע"א ד"ה "דמסר לה" ולספרי פרשת בהעלותך ועוד. עיין עוד בדיון על פי דברים אלה ב"יחווה דעת" חלק א סי' צ ובשו"ת "בצל החכמה" חלק א סימן סח ועוד). או: משום שאף לגבי רגלים, שוודאי יש בהם דין "אין מערבין" - האיסור הוא רק לעשות את הנישואין עצמם בתוך זמן שמחת הרגל, אבל לאחר שנעשו הנישואין מותר לעשות "שבע ברכות" ברגל – כפי שמפורש בשו"ע (או"ח סי' תקמו סע' ג, ועיין שם במפרשים). סעודת ברית מילה, גם היא כידוע נעשית אף בשבת ואף ביו"ט שלגביו נאמר עיקר הדין של "אין מערבין שמחה בשמחה". גם דין זה מפורש בשו"ע (או"ח סי' תקמו סע' ד), ומקורו בתוס' (מועד קטן ח ע"ב) שנימקו: א- אין בסעודה זו שמחה גדולה כמו בנישואין; ב- לסעודה זו זמן קבוע. בנדון דידן: עירוב סעודת שבע ברכות עם סעודת ברית (בנוסף לעירוב של שתיהן עם סעודת שבת) שייכים ג"כ הטעמים הנ"ל (מחד הסעודה אינה עיקר הנישואין אלא שבע ברכות, מאידך הברית אינה שמחה שיש בעיה לערבה בשמחות אחרות, וגם זמנה קבוע ואינו ניתן לשינוי). לזה יש להוסיף שעיקר האיסור של עירוב שמחה בשמחה הוא כאשר על אותו אדם מוטל חיוב בשתי השמחות, היינו חתן המחוייב בשמחת אשתו מחד ובשמחת הרגל מאידך, ואילו בנדון דידן עיקר חובת שמחת המילה היא על אבי הבן ועיקר שמחת השבע ברכות – על החתן והכלה. באופן זה לא שייך איסור זה (עיין "לבוש" או"ח בסופו – מנהגים סע' לא, "משנה ברורה" סי' תקמו סק"א ועוד). סוטה (ח ע"א), בטעם הדבר שאין כאן חשש זה עיין שו"ת מהרש"ם (ו סוף סי' ז) מה שביאר בטעם ההתר לצי"ח סעודת סיום מסכת בסעודת יו"ט, "קול מבשר" (ב סי' כח אות ד) שאיסור זה שייך רק בשתי פעולות נפרדות במהותן הנעשות יחד ולא בפעולה אחת שיוצאים בה י"ח שתי מצוות (טעם זה הוא גם אחד מנימוקי המהרש"ם הנ"ל), וכעין זה ב"אגרות משה" (או"ח א סי' קפט), ועוד. דברים אלה נצרכים (וממילא מוכחים) גם מהמנהג הפשוט של שילוב סעודת מילה או שבע ברכות בלבד עם סעודת שבת ללא שילוב של שלשתן. גם מדברי "שבט הלוי" שיובאו בהערה הבאה, לא עלתה כלל שאלה זו של "אין מערבין שמחה בשמחה" ומשמע מכך שהיה פשוט לו שאין בכך בעיה. ולא משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות"2עיין "שבט הלוי" (ג סימן צד) שנשאל בסעודת ברית מילה ביחד עם שבע ברכות אם יאמרו קודם דוי הסר או נודה לשמך וכתב: "...לענ"ד שניהם לא נתקנו במיוחד לנישואין או למילה... אלא שרבותינו מיסדי המנהגים לקחו פיוט של דוי הסר לנשואין ... ופיוט נודה לשמך שייך גם לנישואין ... ומה"ט אינני יודע באמת אם צריכים להגיד שניהם כמו בנ"ד, מ"מ לו יהא שאומרים שניהם מ"מ נראה דיקדימו דוי הסר ואח"כ נודה לשמך...". עי' עוד "אוצר הפוסקים" (סי' סב ס"ק סח אות ב) וב"נטעי גבריאל" (הלכות נישואין פרק צז סע' ב) שהביאו מקורות ומנהגים שונים לגבי צירוף "דוי הסר" ו"נודה לשמך" בסעודת "שבע ברכות" וברית מילה יחד – אם יש לומר את שניהם (ואם כן – מה יאמרו תחילה) או רק "נודה לשמך". לאור דברים אלה, נראה שבנדון דידן דהיינו בשבת ודאי יש להסתפק באמירת "נודה לשמך" בלבד, כיוון שבלאו הכי רבים נוהגים שלא לומר "דווי הסר" בשבת (עי' "אוצר הפוסקים" (שם) וב"נטעי גבריאל" (הלכות נישואין פרק מג סע' יא ובהערה כו שם וכן בפרק צג סע' ג ובהערה ט. לאחר שציין בהערות הנ"ל את מקורות המנהג סיים "וכן עמא דבר")..
21.6
ב. בסעודה זו יזמנו במתכונת הבאה: אומרים את הפיוט "נודה לשמך בתוך אמוני" - כנהוג בסעודת ברית מילה3עיין "ציץ אליעזר" (כב סימן לו ד"ה אך בדברנו) שהביא מדברי המאירי (סוכה כה ע"ב ד"ה חתן ושושביניו) לגבי השאלה אם יש לברך שהשמחה במעונו בסעודת מילה "שהחתן קרוי לשם" ותחילה כתב: "הא כל שלא נעשית בשבילו כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם אין אומרין שם אפילו שהשמחה במעונו" ("אפילו" – כלומר וכ"ש שבע ברכות). אך אח"כ כתב: "ויש נוהגין שמאחר שאף בסעודת מילה היה ראוי לאמרו אי לא משום צערא דינוקא, כל שהחתן לשם מחזירין אותה לדינה...". עכ"פ גם לפי הסברא הראשונה שכתב המאירי אין דבריו אמורים אלא בחתן שהגיע לסעודה שאינה כלל לכבודו אלא לכבוד המילה, משא"כ בסעודה שנעשית מעיקרה גם לכבוד ה"שבע ברכות". עי' עוד ב"מנחת שלמה" (ח"ב סי' צז אות יד, ח"ג סי' קג אות כ) שגם הוא כתב בפשטות שאם נוכחים חתן וכלה בסעודת הברית אומרים "שהשמחה במעונו" ואין חוששים ל"צערא דינוקא", וציין לדברי המאירי. (יש להעיר כי בתשובה שבח"ג ציין, בניגוד למשמעות דבריו בתשובה שבח"ב, שהדברים אמורים רק אם יש ריבוי בשמחה לכבוד החתן והכלה "אע"פ שבלעדיהם ג"כ היו עושים סעודה". ההבדל בין התשובות הוא אותו הבדל שבין שתי הסברות שבמאירי). גם בשו"ת "בצל החכמה" (ה סי' י) כתב בפשטות שלא רק באופן שהסעודה נעשית לכבוד שני הדברים יחד אלא אפילו אם עיקרה נעשה לכבוד הברית (או בנידון שבדבריו – לכבוד בר מצווה) אלא שהוסיפו והזמינו את החתן והכלה עם קרובים נוספים – לכבודם, יש לברך "שבע ברכות" ו"שהשמחה במעונו", ודברי המאירי (בסברא הראשונה- שאין לומר "שהשמחה במעונו" באופן זה) לא נאמרו אלא כשהחתן לבדו הגיע לסעודת מילה שלא נעשה בה כלום לכבודו. אגב, בהמשך דבריו של "בצל החכמה" מבואר עוד הסבר לכך שלא שייך לאסור משום "אין מערבין שמחה בשמחה" - "מאחר שאין חובה לעשות סעודה בז' ימי המשתה"., כשמגיעים לגוף הזימון דהיינו "ברשות...נברך שאכלנו"... יש לומר "נברך (אלוקינו) שהשמחה במעונו שאכלנו משלו"... כבכל סעודת שבע ברכות4אין כל סיבה שלא לנהוג בעניין זה כרגיל בסעודה זו, ואף שכתב ב"עזר מקודש" (סי' סב סע' ח) שאין להפסיק בין ברכת המזון ל"שבע ברכות" מ"מ אין בקשות אלה שונות משאר "הרחמן" והפסוקים הנאמרים בסוף ברכת המזון שאינם חלק מגוף הברכה ואעפ"כ אינם נחשבים הפסק, כמו שכתב שם., מברכים ברכת המזון כנהוג בכל סעודת ברית מילה דהיינו בתוספת אמירת "הרחמן" המיוחדים לסעודת ברית מילה5כנ"ל לגבי "שהשמחה במעונו", כמבואר בהערה 4., ולאחר סיום ברהמ"ז מברכים שבע ברכות6לשון הגמרא בברכות (מו ע"א): "עד היכן בר.
22.1
לונדון, בריטניה, טבת תשס"ו
22.2
כב. כיבוד בזימון למי שאכל מאכלים שברכתם שהכל, עץ ואדמה
22.3
שאלה: האם אדם שהשתתף בסעודה, אכל עם הציבור מאכלים שברכתם שהכל, העץ ואדמה (ייתכן שגם אורז שברכתו מזונות) אבל לא נטל ידיו, יכול להיות המזמן בברכת המזון?
22.4
תשובה: הזימון נחשב כברכה שנאמרת על-ידי המזמן, והוא מוציא בה את השומעים ידי חובה1לשון הגמרא בברכות (מו ע"א): "עד היכן ברכת הזמון?" וכן שם (מח ע"ב): "'ואכלת ושבעת וברכת' – זו ברכת הזן, 'את ה' אלוקיך' – זו ברכת הזימון".. מעיקר הדין המזמן מוציא את השומעים ידי חובה אף בכל ברכת המזון2כפי שהדגיש ה"משנה ברורה" (או"ח סי' קפג ס"ק כז), וכפי שמשמע מהמקורות שלהלן, בהערה 3., אלא שכיום לא נהגו כך, מחשש שלא יקשיבו לו כראוי לאורך כל הברכה, ולא יצאו ידי חובה3שו"ע (או"ח סי' קפג סע' ז). הנימוק מבואר ב"בית יוסף" (שם), בשם "אורחות חיים" ו"שיבולי הלקט"..
22.5
מי שאכל דברים שאינם פת אינו חייב כמובן בברכת המזון, וכן אינו חייב בזימון, שהרי "אין זימון לפירות"4חולין (קו ע"א ורש"י שם), שו"ע (או"ח סי' ריג סע' א).. מי שאינו מחויב בברכה מברכות הנהנין אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם בברכה זו5ראש השנה (כט ע"א), שו"ע (או"ח סי' קסז סע' יט)..
22.6
יוצאות מכלל זה הן רק ברכות הנהנין שבאכילת מצה, בקידוש ובהבדלה6שו"ע (או"ח סי' קסז סע' כ, סי' רעג סע' ד) על-פי הגמרא (ראש השנה כט ע"א). ולגבי הבדלה, "פרי מגדים" (ב"משבצות זהב" סי' רצו סוף ס"ק ה) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק לב). ועיין ב"משנה ברורה" (סי' קסז ס"ק צה וסי' תפד ס"ק ד), שהוסיף גם ברכת המוציא בליל א' של סוכות וברכת פרי האדמה על הכרפס (והמרור) בליל הסדר., שדינן כברכת המצוות, שבה גם מי שכבר יצא ידי חובה מוציא אחרים ידי חובה, וזאת מפני שהקידוש וההבדלה מחייבים שתייה (או אכילה במקרה של קידוש על הפת), וכן במצה האכילה היא מצווה7שו"ע (או"ח סי' רעג סע' ד) הנ"ל, "משנה ברורה" (שם ס"ק יז-יט, ובסי' קסז הנ"ל ס"ק צה-צו)..
22.7
לכן, מי שהשתתף בסעודה ולא אכל פת אינו יכול לזמן ולהוציא אחרים ידי חובת ברכת הזימון8רמב"ם (ברכות פרק ה הל' ח), שו"ע (או"ח סי' קצז סע' ב): "והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת". "משנה ברורה" (שם ס"ק יג): "כיון שהוא מוציא את חבריו בברכת הזימון". המקור לכך הוא בסוגיה בברכות (מח ע"א), שמסקנתה: "לעולם אין מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן". וברש"י: "ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן... כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן... ובעל הלכות גדולות פסק דוקא דאכלו אינהו כזית... אבל אכלו ושבעו לא מפיק". הגרז"נ גולדברג ציין לדברי התוספות (ד"ה עד בסוגיה הנ"ל), והרא"ש שם (ברכות פרק ז סי' כא), שלדעתם הלכה זו אינה נובעת מהדין הכללי של ברכות הנהנין (שמקורותיו צוינו בהערה 5), שכן יש לחלק בין מצבו של אדם הרוצה לאכול שאינו מחויב בברכה, שהרי בידו שלא לאכול (חוץ מאשר בקידוש וכדומה), לבין מי שכבר אכל, שכעת הוא חייב לברך, והיה מקום לומר שאחר יוכל להוציאו ידי חובתו מדין ערבות כמו בברכת המצוות, אלא שצריך לאכול כזית דגן כדי שיוכל לומר "שאכלנו". עיין שם במהרש"א, שהקשה על דברי התוספות, מדוע באמת לא די באכילה כלשהי, לאו דווקא של דגן, לשם כך? וכתב "ויש לישב", וכן עיין על דברי הרא"ש "מעדני יום טוב" (אות י) ו"בתפארת שמואל" (אות יז), וכן ב"מלוא הרועים" (בהגהות על הרא"ש), שרצה לומר שלפי סברת הרא"ש די באכילת כזית משבעת המינים, אך כפי שציין בגמרא לא משמע כך, וגם הטור בקיצור פסקי הרא"ש הבין שלא די בכך (ואכן כך משמע מסוף דברי הרא"ש, שמתלבט אם די באכילת דגן שאינו פת כמשמעות הלשון "כזית דגן", ומשמע שלגבי דברים אחרים ברור לו שאין די בהם. ואולי הסברה בכך היא שחז"ל קבעו לומר לשון "שאכלנו" דווקא על דגן, שנחשב לעיקר מזונו של אדם, ואולי לכך התכוון גם המהרש"א במה שכתב "ויש לישב"). ועיין עוד ברבינו יונה (לה ע"ב מדפי הרי"ף) וב"חידושי אנשי שם" (אות א) וב"שלטי הגיבורים" (שם אות ב), וכן ברשב"א בסוגיה. נראה שהמחלוקת בין בעל "הלכות גדולות", רש"י ורבנו יונה לבין התוספות, הרא"ש וסיעתם היא בשאלה אם הדין שבברכת הנהנין אין אדם מוציא את חברו ידי חובה אם אינו נהנה בעצמו נובע מכך שאדם אינו ערב לחברו על דבר שחברו אינו חייב בו (עדיין) – וזו סברת התוספות וסיעתם, או מכך שחיוב ערבות במצוות אינו עומד אלא על מי שבעצמו חייב כעת במצווה (או שבעיקרון חייב אלא שכבר יצא ידי חובתו), ולא על מי שבעצמו אינו חייב, וכל עוד האדם אינו אוכל אין הוא חייב בברכה שלפני האוכל או בברכה שלאחריו – וזו סברת בעל "הלכות גדולות", רש"י וסיעתם. ושמא זה גם טעמם של הרמב"ם והשו"ע וסיעתם, המצריכים דווקא אכילת פת ממש, ואינם מסתפקים באכילת דגן שאינו פת. הסבר זה מתאים במיוחד לאור העובדה שה"בית יוסף" (סי' קצז) מדייק מהרמב"ם כדעת ה"הלכות גדולות", ומה שה"בית יוסף" עצמו פסק שצריך דווקא פת, אך לא פסק כמותם, שלא די באכילת כזית כדי להוציא ידי חובה את מי שאכל כשיעור שביעה – ייתכן שזה מפני שעדיין יש לחלק (כדעת רש"י) בין מי שחייב בברכת המזון, לפחות מדרבנן, לבין מי שלא אכל פת כלל, וכן יש לצרף את שיטות הראשונים הפוסקים שיש חיוב בברכת המזון מדאורייתא אף בכזית.. בכל מקרה, הוא יכול להצטרף לזימון כאשר אחר מזמן. בזימון בעשרה – לכל הדעות, ובלבד ששבעה מתוך העשרה אכלו פת9שו"ע (או"ח סי' קצז סע' ב), על-פי הסוגיה בברכות (מח ע"א), "איצטרופי מצטרף"., ובזימון בשלושה – לדעות אחדות דווקא כשאכל דגן, ויש אומרים שאפילו אכל ירק, ויש אומרים שלשלושה אין אפשרות לצרף כלל מי שלא אכל פת10שו"ע (שם סע' ג)..
22.8
יתר על כן, אפילו כשכולם אכלו פת אלא שאחד אכל רק כזית והאחרים כדי שביעה – הדין הוא שלכתחילה יזמן מי שאכל כדי שביעה, ולא מי שאכל רק כזית, שחיובו בברכת המזון הוא רק מדרבנן11שו"ע (או"ח סי' קצז סע' ד) עיינו שם בטור וב"בית יוסף", המביאים דעות ראשונים הסוברים שדין זה הוא לעיכוב, ולהלכה נפסק שאינו אלא דין לכתחילה (וראה מה שכתבנו בעניין בהערה 8)., אלא שלעניין זה נפסק שאין הדין כן כשאינו מוציא את האחרים ידי חובת ברכת המזון, אלא רק ידי חובת הזימון12ב"בית יוסף" (שם) על-פי תשובת הרמב"ם, וב"משנה ברורה" (שם ס"ק כג). .
23.1
ניו יורק, ארה"ב טבת תשס"ו

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.