← All works

B'Mareh HaBazak Volume VI

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,292 sections

1. 51.4

   הנני מצרף לכבודכם בזה את הנוסח של "מסירת מודעה". נוסח זה נוהגים לקראו בבית הכנסת האיטלקי והספרדי ברומא, בסליחות שקוראים באשמורת הבוקר (מראש חודש אלול עד יום כיפור), ובמיוחד בסוף תפילת מנחה בערב יום כיפור. על פי מה שידוע לי, הנוסח הודפס לראשונה בספר "מעיל שמואל" (פירוש השל"ה, מאת הרב שמואל דוד אוטולנגו, ויניציא תס"ה) ומשם במחזורים וסידורים שונים, ולא ברור לי אם עוד קוראים אותו במקום אחר חוץ מברומא ובבית הכנסת האיטלקי בירושלים.

2. 51.5

   הנוסח מכיל שני חלקים. בראשון העיקר הוא מסירת מודעה מאת שליח הציבור, שבמקרה שבסוף חייו יתפתה לכפור ביוצרו הוא מבטל מעכשיו את הפיתוי ההוא. בחלק השני שליח הציבור מצהיר את האמונה האישית שלו בי"ג עיקרים, שהוא מפרט אותם וחוזר עליהם.

3. 51.6

   נגד נוסח זה רבו הערעורים אצלנו, ושמעתי שבבית הכנסת האיטלקי בירושלים יש מי שיוצא בעת קריאתו. הרב מנחם עמנואל הרטום ז"ל כתב (בהוצאה שלו של מחזור מנהג איטליאני רומא תשמ"ח, כרך ג עמ' 57) שלדעתו רצוי להימנע מלקרוא אותו, מהטעמים האלה:

4. 51.7

   1. על הבקשה שהכפירה תהיה בטלה, הוא כתב שיש בזה חוסר אמונה ברחמי שופט כל הארץ, כאילו הוא יתברך לא ייקח בחשבון הנכון את מה שהאדם עושה כשדעתו מטורפת.

5. 51.8

   2. על ההצהרה "אני מאמין במצוות" הוא טען שאנו חייבים לשמור את המצוות ולא להאמין בהן.

6. 51.9

   3. על האמונה בי"ג עיקרים הוא טען שאם מאמינים בהם אין צורך להצהיר, ואם אין מאמינים בהם הוי זה כעדות שקר.

7. 51.10

   והוסיף עוד הרב ז"ל שהסגנון הוא מגומגם ופעמים רבות הקשר בין חלק לחלק אינו מובן.

8. 51.11

   מצדי הייתי מוסיף עוד שאלות:

9. 51.12

   1. יש ערך הלכתי חשוב לעניין המודעה, שעל-ידה בתנאים מסוימים אפשר לבטל מכירות, מתנות וגיטין; מדובר בהצהרה מוקדמת על הרצון לוותר באמת על בעלות מסוימת. כמו כן (וזה ערכו של ה"כל נדרי" לפי כמה נוסחאות), אפשר לבטל מלכתחילה נדרים ושבועות וכו' שייעשו בתנאים מיוחדים. אבל במקרה שלנו קשה מאוד להניח שהמודעה תועיל לבטל לעתיד את הבחירה החופשית בשמירת המצוות ובאמונה בה', וכבר הנביא יחזקאל (יח, כד) הדגיש את אחריותו של האדם בכל רגע, גם בסוף חייו (ועיין בברכות כט ע"א). ואם מדובר בבחירות שייעשו "מתוך צער ובלבול וטרוף הדעת", איזה צורך יש לבטל אותם?

10. 51.13

    2. בקשר לאמירת "אני מאמין", ברור שיש נוסח המודפס במחזורים האשכנזיים לאמרו לאחר התפילה, אבל בצורה כה רשמית וציבורית לא שמעתי (מצאתי רק ציון חלקי ב"שערי תשובה" א סוף ס"ק ו). כבר הרש"ל התנגד לאומרו (הנהגות מהרש"ל סי' מב, הובא ב"לבוש" או"ח סי' קלג), בטענה שאסור להדגיש חלק או עיקר אחד מכל המצוות. ובטענה אחרת, בזמנינו הרב יוסף דוב סולובייצ'יק ז"ל התנגד לאמירת "יגדל": "המנון כזה, הכולל בתוכו כל עיקרי האמונה, יש בו משום חוקות עכו"ם, שכן נהוג בתפילה אצל קתולים" ("נפש הרב", ירושלים תשנ"ד עמ' רלג). וגם האר"י ז"ל לא היה אומר "יגדל" ("שער הכוונות" דף נ סוף ע"ג, הובא ב"יביע אומר" ו או"ח סי' י. כדאי לציין דרך אגב ש"יגדל" לפי דעת כמה חוקרים נכתב דווקא ברומא, ולמרות הספקות שרים אותו בכל מקום, אבל לא נאמר בו "אני מאמין"). בעניין זה הרושם שלי הוא שכל הנוסח נוסד כנגד סכנת פיתוי הנצרות וכפירות שונות, אבל מסופקני אם השיג את מטרתו בזמנו, וקל וחומר בזמננו.

11. 51.14

    עוד יש לומר שאצלנו קריאת הנוסח נתונה בידי חזנים מקצועיים, לפעמים צעירים מאוד, והם עצמם מרגישים אי נוחות בכובד האחריות שיש בהצהרת אישיות כה חזקות שאינן נמצאות בסידורי תפילה במקום אחר.

12. 51.15

    עם כל הספקות והבעיות, נראה לענ"ד שהיות שהנוסח מקובל מזמן, וביטולו קשה ויכול לגרום לאי הבנות, ושלמרות הכול יש בו דברים יפים ויקרים, כדאי לנסות לפתור את הבעיות שהוצעו בתיקונים קלים, והריני מציע לפניכם כמה תיקונים שניסיתי להכין. ונראה לענ"ד שהתיקונים אפשריים ואף עדיפים, היות שהנוסח הוא חדש יחסית ולא התפשט בכלל ישראל. על זה באתי לשאול את דעתכם, ואודה לכם מאוד על תשובתכם.

13. 51.16

    להלן נוסח ה"מודעה" בקיצור:

14. 51.17

    "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחימו ורחילו ורחילו ורחימו ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אני בא למסר מודעא בפניכם עדה קדושה, בעדי ובעד כל הקהל הקדוש הזה הסומכים עלי שאני שליח שלהם, בכל מיני מסירות מודעא שתקנו חכמינו ז"ל. וברשות שמים אתחיל ואומר: (אני מאמין בשלש עשרה עיקרים בכלל ובפרט ש)הבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים. ושיש שכר טוב לצדיקים לעולם הבא ועונש רע ומר לרשעים. ושיש תחית המתים בעת שיעלה רצון הבורא יתברך שמו. ובידו להמית ולהחיות. ובביאת המשיח. והבורא יתברך שמו אינו גוף ולא דמות הגוף. והוא אור גדול ונורא מאד אור קדוש וטהור אור קדמון אור צח אור מצוחצח אור זך ונקי אור טמיר ונעלם אור פשוט. אין סוף ברוך הוא. והוא חי וקיים מקור חיים ה'. וממנו תוצאות חיים. ויקוים בי מקרא שכתוב: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום". ונאמר: "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", לחיים טובים ולשלום תכתבני ותחתמיני אלהים חיים, אמן כן יהי רצון. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

15. 51.18

    הציבור אומר: ברוך תהיה.

16. 51.19

    החזן עונה: ברוכים תהיו.

17. 51.20

    … ואם עלה בדעתי איזה הרהור נגד עיקר הדת ותורה שבעל פה (אני מתחרט וחוזר) בי ואני שואל מחילה מה' אלהי ישראל (ומתורתו). מסרתי המודעא בעדי ובעד כל הקהל הקדוש הזה.

18. 51.21

    ראש העדה עונה: בצרוף קודשא בריך הוא ושכינתיה קבלנו מסירת המודעא אשר מסר השליח צבור בעדו ובעד כל הקהל הקדוש הזה גופם נפשם רוחם ונשמתם לעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. וכל מה שיעשו מהיום נגד מסירת המודעא הזאת, הן במעשה הן בדיבור הן במחשבה, אנחנו מבטלים אותו המעשה או הדיבור או המחשבה בצרוף קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולא יעשו שום רושם כלל. גם אני מוסר המודעה הזאת בעדי ובעד העדה הזאת הסומכין עלי שאני שליח שלהם.

19. 51.22

    החזן אומר: בצרוף קודשא בריך הוא ושכינתיה קבלנו מסירת המודעא הזאת אשר מסרו אנשי העדה הקדושה ההיא גופם נפשם רוחם ונשמתם לעילת כל הסיבות וסיבת כל הסיבות. וכל מה שיעשו מהיום נגד מסירת המודעא הזאת, הן במעשה הן בדבור הן במחשבה, אנחנו מבטלים אותו המעשה או הדיבור או המחשבה בצרוף קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולא יעשו בהם שום רושם כלל.

20. 51.23

    תשובה:

21. 51.24

    "מסירת המודעה" הנהוגה בקהילת רומא משקפת, כנראה, מצב נורא שבו הכריחו יהודים לעשות מעשים שמשמעותם כפירה באלוקי ישראל ובמסורת החכמים.

22. 51.25

    ישנה חשיבות מרובה בשימור המנהג מן הבחינה ההיסטורית, כמאמר הפסוק: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור"1דברים ל"ב ז.. ואף-על פי שיש בנוסח בעייתיות מסוימת, אל לכם לשנות את המנהג, כי גם בזה נאמר "שב ואל תעשה עדיף", שהרי יש בזה יתרון מבחינת שימור המסורת, ומצד שני גם השינויים עלולים להיות שנויים במחלוקת. על כן עצתנו היא שתמשיכו במנהג אבותיכם שבידכם מבלי להוסיף או לגרוע2הערת הרב הראשי לרמת גן הגר"י אריאל: מסירת מודעה נזכרת במקורות גם בעניינו של חולה ר"ל החושש שעלול לבעוט ח"ו מחמת יסורים שלא יבואו עליו..

23. 52.1

    טקסס, ארה"ב, אלול תשס"ה

24. 52.2

    נב. דרשת הרב בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד במקום צורך

25. 52.3

    שאלה:

26. 52.4

    בעניין הדרשה שלי בראש השנה: אם אדבר לפני תקיעות השופר, מעט מאוד אנשים יהיו נוכחים. הדרשה מהווה זמן לקשר ביני ובין הקהילה, בתקווה שאוכל לעוררם לקשר עמוק יותר עם יהדותם בשנה הקרובה. האם מותר לומר את הדרשה לאחר שלושים התקיעות הראשונות?

27. 52.5

    תשובה:

28. 52.6

    יש מקום להתיר לדרוש לאחר תקיעות דמיושב, ואפילו להמליץ על כך במקום שזה האופן היחיד שבו יגיעו הדברים לאוזני רבים מהאנשים, וזאת ההזדמנות לעורר אותם לתשובה, לכוונה בתפילה ובתקיעות ולחיזוק חייהם כיהודים.

29. 52.7

    עם זאת, מאחר שמקובל שאסור לדבר בין התקיעות, כדי שלא יבואו לזלזל בכך ולהתיר גם דברים בטלים, מן הראוי שהרב ידגיש לציבור את הסיבות להחלטתו בדרשתו.

30. 52.8

    ולהלן הטעמים להתיר:

31. 52.9

    א. האיסור לדבר בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד שנוי במחלוקת ראשונים. כמה ראשונים סוברים שמעיקר הדין מותר לדבר1"בעל המאור" (ראש השנה דף יב מדפי הרי"ף עמוד א), הר"ן (שם דף י"א מדפי הרי"ף עמוד א), ה"מגיד משנה" (הלכות שופר פרק ג הלכה יא)., וחלקם מתירים לציבור ואוסרים רק על התוקע2ה"מגיד משנה" הנ"ל מדייק כך מהרמב"ם.. להלכה פסק המחבר3שו"ע (או"ח סי' תקצב סע' ג). לחומרה, אבל לאור הנ"ל נראה שבמקום שיש צורך מצווה או בשעת הדחק וכדומה ודאי שיש לסמוך על המקלים.

32. 52.10

    ב. מותר לדבר בעניין התפילות והתקיעות4הרמ"א (שם)., לכן מסברה יש מקום לומר שאם הדרשה תתרום ליותר כוונה בתפילה או להרהורי תשובה וכדומה, היא יכולה להיחשב כדיבור בעניין התפילות5יש לבסס סברה זו על המנהג הפשוט שהציבור אומר או שר עם החזן קטעים מסוימים מחזרת הש"ץ ומהפיוטים הנאמרים בה, גם כשמדובר בפיוטים שלא תוקנו מלכתחילה כאמירה של הציבור. הפוסקים לא שללו מנהג זה, מלבד בפיוטים בודדים שמנוסחם משתמע שהאומר הוא שליח הציבור, ולכן יש שראו באמירתם על ידי הציבור איסור של שקר או חשש של הוצאת שם שמים לבטלה (כך כתב ב"קיצור של"ה", וכן מודפס במחזורים רבים בשם האבודרהם, אף שייתכן שהאבודרהם לא התכוון לומר אלא שהיחיד לא יאמר פיוטים אלה בתפילת הלחש עצמה). מכך שהעירו דווקא על אמירת פיוטים אלה משמע שלא ראו פסול במנהג שהציבור שר עם החזן את שאר הפיוטים וקטעי תפילות, למרות שהם אינם חלק מתפילת הציבור. נראה שההסבר לכך מצוי בדברי הט"ז (סי' תרכא ס"ק ב), שהסביר שאין איסור של הוצאת שם שמים לבטלה באמירה שעל-ידה "אנו מתעוררים ומתפללים ומכוונים למה שאנו צריכים", אף שהאמירה עצמה אינה תפילה שלנו. הט"ז דן בהזכרת חלקים מתפילת הכהן הגדול ביום כיפור בתפילתנו, אף שתפילות אלה אינן רלוונטיות לגבינו. מסתבר שאם יש לסמוך על סברה זו באיסור הוצאת שם שמים לבטלה, קל וחומר שיש לסמוך עליה לעניין הפסק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ולכן התקבל המנהג הנ"ל. .

33. 52.11

    ג. ה"אשל אברהם"6בוטשאטש, בשו"ע (או"ח סי' תקפט ס"ק ג). התיר לאדם חלש לאכול בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, וכך הובא בספר "פסקים ותקנות" לרבי עקיבא אייגר7פרק "הנהגות ותקנות" (סי' כ סע' יב עמוד עג), וראה שם בהערות. דבריו ודברי ה"אשל אברהם" הובאו גם ב"הליכות שלמה" (לגרש"ז אוירבך, מועדים פרק ב הערה 10). וראה עוד ב"ציץ אליעזר" (ח סי' כא), שנושא ונותן בעניין הוראה זו (של רבי עקיבא אייגר וה"אשל אברהם") עם הרב ד"ר משה אויערבך., שכך הורו רבי עקיבא אייגר ובית דינו בשעה שהייתה מגיפה בפוזנא והיה צורך להקדים ולאכול – כלומר, העדיפו הפסקה של אכילה וברכות בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד על אכילה לפני התקיעות בכלל.

34. 52.12

    היום נהגו להקל באכילה קודם התקיעות, כדי שתהיה דעתו מיושבת בתקיעות ובתפילות, וממילא יתכוון בהם יותר8אף-על פי שבמקור הקולא היתה לחולים ולחלשים בלבד. עיין ב"מטה אפרים" (סי' תקפח סע' ב), ב"הליכות שלמה" (לגרש"ז אויערבך, מועדים, פרק ב סע' א ו-ג) ושם ב"דבר הלכה" (א) ו"אורחות ההלכה" (הערות 4 ו-10); וכן בהערות בספר "פסקים ותקנות לרעק"א" וב"ציץ אליעזר" (הנ"ל בהערה הקודמת), שדנו באיסור זה – מקורו, גדריו ותוקפו, ובהתרתו לצורך חולים וכדומה.. על פי זה, קל וחומר שיש להתיר דיבור בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד כדי שהתפילה והתקיעות יהיו יותר בכוונה, ובפרט שהדיבור שבדרשה קשור לכוונה זו בקשר ישיר יותר מהברכות של האכילה.

35. 52.13

    "הליכות שלמה"9מועדים פרק ב, "דבר הלכה" (כה) ו"אורחות ההלכה" (הערה 64). הצדיק את המנהג לומר את ניגוני התפילה עם החזן10כמובא לעיל בהערה 5., ודייק מלשון "שולחן ערוך הרב"11סי' תקצ"ב סעיף ז. שדווקא "דברים בטלים" אסור לדבר בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ולכן כל מה ששייך לסדר התפילה (הניגונים הנ"ל) מותר. לפי דיוקו זה יש לומר שדרשת התעוררות וכדומה אינה "דברים בטלים" ומותרת. עוד הביא בשם "יסוד ושורש העבודה"12חלק ג חובת המועדות. שער יא - שער האיתון, פרק ד, סדר שופרות. שמותר לומר תהלים בשעת חזרת הש"ץ, כשהחזן מאריך בניגונים (ולא בתפילה עצמה). אמירת תהלים גם היא אינה חלק מתפילת מוסף עצמה או מהתקיעות, ובכל אופן התיר, ואם כך יש לומר שהוא הדין לדרשה.

36. 53.1

    חיפה, ישראל, אלול תשס"ג

37. 53.2

    נג. שימוש במחצלת כסכך ושימוש באזיקונים לחיזוק הסכך

38. 53.3

    שאלה:

39. 53.4

    בהלכות סוכה כותב ה"משנה ברורה" שאין לקשור את הסכך לכלונסאות. השאלה שלי מתייחסת בשני מישורים:

40. 53.5

    1. ב"סכך לנצח" – מחצלת, הלייסטים מחוברים וקשורים בחוט.

41. 53.6

    2. האם מותר לקשור את סכך הנצח לעמודי הסוכה או לקורות העליונות בחוט ניילון?

42. 53.7

    תשובה:

43. 53.8

    א. מותר להשתמש ב"בסכך נצח" כדי לסכך בו את הסוכה1חלק מן הפוסקים העלו כמה חששות בשימוש במחצלאות כסכך: א. סיכוך בדבר המקבל טומאה – מחצלת שנעשית לצורך שכיבה מקבלת טומאה, אך אם המחצלת נעשית לצורך סיכוך בלבד, ובמקום שאין דרך לשכב על מחצלאות כאלו, הן אינן מקבלות טומאה ומותרות לסיכוך – "ביאור הלכה" (סי' תרכט ד"ה עומדת). ב. גזרת תקרה – כל דבר שדרך לעשות ממנו תקרה פסול לסכך. גזרה זו נזכרת במסכת סוכה (טו ע"א), והובאה ברמ"א (שם סי' תרכט סע' ו) בשם ה"כלבו". גזרה זו תלויה במציאות בשטח של הדברים שבהם נוהגים לעשות תקרה, ועל כן ה"סכך נצח" המקובל בארץ, שאינו משמש לתקרה בארץ, אינו נכלל בגזרה זו (גם בזה דן ה"ביאור הלכה" הנ"ל). ג. הגרי"ש אלישיב העלה חשש נוסף, גזרת נסרים. כיוון שנסר של ד' טפחים פסול לסכך, כמבואר במשנה (סוכה יד ע"א), ונפסק בשו"ע (או"ח סי' תרכט סע' יח). והרשב"א בתשובה (הובאה ב"בית יוסף" שם סי' תרכט) הסתפק אם לאסור גם נסרים קטנים שחוברו במסמרים, וביחד יש בהם ד' טפחים. ואף שהרשב"א פסק שלא למחות ביד המסככים, טען הגרי"ש אלישיב שהיינו דווקא כשיש רווח בין הנסרים, אך כשהם מהודקים הרשב"א בוודאי אוסר לסכך בהם, על כן נקט שגם מחצלאות קנים יהיו פסולות מסיבה זו. פסול זה של נסר ד' טפחים אינו תלוי במנהג לעשות תקרה, והסכך פסול מדרבנן. רוב הפוסקים לא חששו לכך, וכתבו שיש לחלק בין נסרים למחצלאות שלנו. "שבט הלוי" (ו סי' עד) כתב: "כיון דלא נעשה שטח אחד ע"י החיבור, דהא מתקפל כמו דבר רך, ואין זה בגדר גזירת נסר". וב"אז נדברו" (יב, לה) כתב שבקרשים דקים כעין דיקטים שנעשו במיוחד לסיכוך "ולא שייך בזה גזירת תקרה, דאינו דומה לנסרים כלל, רק הוי כמו מחצלאות של קנים… דמותר". לגבי חיבור הקנים בחוטים שאינם כשרים לסיכוך, צריך לברר מה המציאות של החיבור, ואם המחצלת אינה עומדת ללא החיבור יש לחשוש לכתחילה לדין מעמיד. ועיין בהערה הבאה, וכן בשו"ת "שבט הלוי" (ו סי' עד). הערת הרב הראשי לרמת גן הגר"י אריאל: יש לחלק בין חוטים הפסולים בעצם, כגון פלסטיק, לחוטים מהצומח שפסולם הוא רק מדרבנן, ולד' הריטב"א בסוכה (דף יג ע"א) לא גזרו גזרת מעמיד בחוטים אלו. אומנם במשנ"ב כ' בשפ הפמ"ג לחוש לאיסור אולם כיון שבשם דעת הריטב"א היא ודאית, כך יש לפסוק להלכה. גם הראשון לציון הגר"ע יוסף כ' להתיר מעמיד (שהוא רק ספק גזירה) בחוטים אלו..

44. 53.9

    ב. אם הסכך אינו יכול לעמוד ברוח מצויה, יש להימנע מלקשור את הסכך לסוכה בדברים שאינם ראויים לסיכוך, כגון אזיקונים מפלסטיק, חוטי ברזל וכדו'2דין "מעמיד" מופיע בגמרא (סוכה כא ע"ב) כאחד משני ההסברים של האמוראים לדעתו של רבי יהודה במשנה. נחלקו הראשונים אם הלכה כרבנן או כרבי יהודה, וכן איזה טעם בדעת רבי יהודה נפסק להלכה. מדברי המחבר בשו"ע נראה שלא חש לגזרת מעמיד: שהרי הוא פסק כהסבר השני בדעת רבי יהודה (סי' תרל סע' יג) והביא את דעת "תרומת הדשן", שפסק שלא לחשוש לדין "מעמיד" (סי' תרכט סע' ח). אמנם שם (סע' ז) הביא המחבר ספק, שיש מהמפרשים שלמדו ממנו שלא הכריע חד-משמעית להקל בדין זה. ה"מגן אברהם" (סי' תרכט סע' ט) העלה ב' אפשרויות לבאר את דעת המחבר: האחת בשם ה"לבוש", שהמחבר מתיר להעמיד בדבר שפסול לסכך בו, והספק הוא בפסול של דבר שעשוי לקיבול – אם הוא מקבל טומאה ופסול או לא מקבל טומאה וכשר, וכן משמע מדעת הגר"א (שם ס"ק יא בדעת השו"ע); האפשרות השנייה שהעלה ה"מגן אברהם" היא שהספק בסעיף ז הוא אם מותר להעמיד בדבר שפסול לסכך, ואילו בסעיף ח מדובר בהעמדת הדפנות, דהיינו שאינו מעמיד את הסכך באופן ישיר על ידי דברים פסולים. ומשמע (סי' תרל סע' יג) שהמחבר אינו חושש לטעם שמופיע בגמרא, שיש גזרה ב"מעמיד", הוא מתרץ שהיינו שבדיעבד יש להכשיר אף אם העמיד על ידי דבר פסול. ובביאור הגר"א (שם ס"ק יג) דייק מהרמ"א שאוסר להעמיד בדבר פסול, ומקשה עליו. ונמצא שלמעשה נכון לחוש לביאור ה"מגן אברהם" בדעת המחבר בשו"ע ולאסור לכתחילה להעמיד את הסכך בדבר פסול, ובפרט שכמה מגדולי הראשונים נקטו שהלכה כשיטה שאוסרת להעמיד. ולמעשה בדיעבד אפשר להקל ולהכשיר את הסוכה. עיין ב"שער הציון" (שם סי' תרל ס"ק ס) לסיכום שיטות הראשונים בעניין. ויש לדון בזה בכמה נקודות נוספות: א. מעמיד דמעמיד – ה"חזון איש" (או"ח סי' קמג) דייק מדברי הראשונים שמעמיד כולל כל דבר שמעמיד את הסכך, אפילו באופן עקיף, והקל רק כאשר החיבור נועד לחזק את הסוכה כשהיא עומדת בלאו הכי. לדעתו יש להחמיר לכתחילה גם במעמיד דמעמיד, והוא חולק בכך על ה"מגן אברהם". שו"ת "חלקת יעקב" (או"ח סי' רכא) האריך לדחות את ראיותיו, וה"פסקי תשובות" (עמ' שכז הערה 50) הביא מגדולי הפוסקים שלא קיבלו את חומרת ה"חזון איש". מה עוד שהחומרה בדין "מעמיד" היא לרוב הדעות דין דרבנן (מלבד הב"ח), ועל כן אין להוסיף בה עוד חומרות. ב. קשירת הסכך על מנת שלא יעוף ברוח מצויה – בגמרא (סוכה כד ע"ב) מבואר שהדפנות צריכות לעמוד ברוח מצויה, וכן פסק המחבר (שו"ע או"ח סי' תרכח סע' ב), אך לגבי הסכך לא נמצא כתוב במפורש. ה"שפת אמת" (סוכה כג ע"א ד"ה והנה) הסתפק בשאלה זו, ולא הכריע. ובספר "פסקי תשובות" (עמ' שכ הערה 5) כתב שצריך הסכך לעמוד ברוח מצויה, והסתמך על הכלל שצריך סוכה הראויה לז' ימים. דעתו קשה, שהרי מצאנו בגמרא (סוכה יג ע"ב) ובפסק המחבר (שם סי' תרכט סע' יב) שלא לסכך בירקות שיתייבשו תוך ז' ימים, וביארו הראשונים (רש"י בכמה מקומות והריטב"א) שזוהי רק גזרה דרבנן, ויש להקשות מדוע לא כתבו שזו סוכה שאינה ראויה לז' ימים ופסולה מהתורה. עיין ב"אוצר מפרשי התלמוד" (שם) ובשו"ת "יביע אומר" (ד סי' נב סע' ב). על כן צריך עיון אם יש דין סוכה הראויה לז' בסכך, אם כי מסברה נראה שכשם שמחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה אינה מחיצה, כך גם הסכך, שהוא עיקר הסוכה, כשאינו עומד ברוח מצויה אינו סכך. לכן הידוק הסכך בדברים פסולים יהיה אסור לכתחילה משום מעמיד, וכן משמע קצת מהרמ"א (שם סי' תרכט, סוף סע' ז). ג. כתבנו שגם דברים שאינם גידולי קרקע אסורים משום מעמיד, למרות שבגמרא נקטו מעמיד רק בדבר המקבל טומאה, וכן נקטו האחרונים שאין לחלק, עיין במילואים ל"ספר הסוכה" (פרק ט אות סט, על פי ה"שדי חמד", אסיפת דינים מערכת סוכה אות ב, ז). כמו כן דן שם להקל במסמרים שאינם עשויים להיות סכך כלל, וייתכן שגם ניתן להקל מסיבה זו גם באזיקונים וכדו' (שם, מילואים לפרק ט סי' סז)..

45. 53.10

    ג. הדרך הטובה ביותר לפתרון העניין היא לשים על הסכך (המחצלת) כמה קורות, כך שהסכך יוכל לעמוד ברוח מצויה, וכנגד רוח שאינה מצויה לקשור את הסכך באזיקונים.

46. 54.1

    פרדס חנה, ישראל, תשרי תשס"ד

47. 54.2

    נד. חתונה בתענית אסתר

48. 54.3

    שאלה:

49. 54.4

    האם מותר להתחתן בתענית אסתר, במקרה שתשובה שלילית תדחה את החתונה לזמן רב (כמה חודשים)?

50. 54.5

    תשובה:

51. 54.6

    א. תענית אסתר אינה יום של אבל וצער, אלא תענית לזכר מה שהתענו בימי מרדכי ואסתר, לכן מותר להתחתן ביום זה1מפורש ב"מגן אברהם" (שו"ע או"ח סוף סי' תרצו) כדבר פשוט. הוזכר רק כדרך אגב כאשר הדיון הוא אם מותר להתחתן בפורים עצמו או ש"אין מערבין שמחה בשמחה", וז"ל: "…שיעשה החופה ביום י"ג"..

52. 54.7

    ב. אם מדובר בשאלה בליל תענית אסתר, אין בעיה גם בעניין הסעודה. אם מדובר בחתונה ביום תענית אסתר ביום – אין לעשות את הסעודה בתענית, אלא בליל פורים2ואף שיש אוסרים משום עירוב שמחה בשמחה – ראה ב"דרכי משה" (שם). להלכה יש להקל, ובוודאי כשהאפשרות האחרת היא דחייה של החתונה לזמן רב, וכך משמע מדברי ה"מגן אברהם" הנ"ל, ובפרט שמרן המחבר והרמ"א מתירים אפילו את החתונה עצמה בפורים; ועיין עוד בשו"ת "מנחת יצחק" (א סי' לט)..

53. 54.8

    ג. לחתן ולכלה מותר לאכול מיד לאחר החופה3עיין ב"שער הציון" (שם סי' תרפו אות טז), שמשמע שמשווה חתן לבעל ברית, ובסוף דבריו כתב שיש מקום להתיר לבעל הברית לאכול בתענית אסתר בכל מקרה, ובוודאי לאחר מנחה..

54. 55.1

    סידני, אוסטרליה, טבת תשס"ה

55. 55.2

    נה. הקדמת פורים לי"ב באדר, בשעת הדחק

56. 55.3

    שאלה:

57. 55.4

    השנה חל פורים דפרזים ב-25 במרץ למניינם, שהוא יום אידם המכונה "פסחא". לכן כל בתי הספר באוסטרליה יהיו סגורים בתאריך זה. התוצאה תהיה שרוב התלמידים לא יחגגו את פורים, לא ישמעו מגילה ולא יקיימו את שאר מצוות היום. האם מותר לנו, בבית הספר היהודי, לארגן קריאת מגילה יומיים קודם – בי"ב באדר, ולקיים אז גם את מצוות החג האחרות, כמו משלוח מנות ומתנות לאביונים? נציין רק כי חלק קטן מהתלמידים יחגוג את החג בזמנו.

58. 55.5

    תשובה:

59. 55.6

    א. יש לעשות כל מאמץ לכנס את התלמידים ביום הפורים עצמו לתפילה ולקיום מצוות היום. אם אין כל אפשרות לעשות זאת, אפשר להשתמש בפתרונות הבאים:

60. 55.7

    ב. ניתן לקיים מסיבת פורים בי"ב אדר ולקרוא את המגילה בלי ברכה1בטור (או"ח סי' תרפח) הביא מחלוקת אם מי שנאלץ לצאת לדרך, באופן שבפורים לא יוכל לקרוא או לשמוע מגילה, יכול להקדים לי"א, י"ב או י"ג באדר. להלכה פסק המחבר (שם סע' ז) שיש להקדים את הקריאה, ומחמת המחלוקת – לא לברך עליה.. רצוי שיהיה מניין2ה"משנה ברורה" (שם ס"ק כ) ציין שיש להקפיד על מניין, שכן "מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה… בעשרה…" (מגילה ה ע"א). בשעת קריאה זו, אך אם אין אפשרות אחרת יש מקום להסתפק במניין הכולל גם נשים3הרמ"א הסתפק אם יועיל צירוף נשים ל"מניין" לעניין זה (שו"ע או"ח סי' תרצ סע' יח), שהרי כאן העניין הוא פרסומי ניסא., ואם אין גם אפשרות כזו – יש לדאוג למניין הכולל ילדים מתחת לגיל בר מצווה4ה"משנה ברורה" (סי' תרפח ס"ק כ) כתב שייתכן שמצטרפים, אך בהתייחסו לדברי הרמ"א הנ"ל בהערה 3 (סי' תרצ ס"ק סג) כתב שאינם מצטרפים. בנדון דידן יש לצרף את דעת המאירי שבדיעבד יוצאים ידי חובה בלי מניין כלל. ה"משנה ברורה" (סי' תרפח ס"ק כ) הביא דבריו, ושכיוון שבלאו הכי אין מברכים, אין כאן חשש של ברכה לבטלה, יש מקום יותר להקל..

61. 55.8

    ג. בכל מקרה, כל מי שיוכל חייב לשמוע שוב קריאת מגילה בזמנה5ה"בית יוסף" (או"ח סי' תרפח) והרמ"א (בשו"ע שם) כתבו כך לגבי אדם שנאלץ לצאת לדרך, שאם לבסוף יוכל לקרוא בי"ד באדר – חייב לקרוא, וחיוב זה אינו רק מחמת המחלוקת הנ"ל (הערה 1) אלא גם לפי הדעות שיכול לקרוא לפני פורים בברכה, כיוון שעיקר הזמן הוא בפורים – מחויב לקרוא שוב אם יוכל., בברכה6"משנה ברורה" (שם ס"ק כב), מהטעם שהובא בהערה 5.. וראוי להסביר זאת לילדים, כדי שלא יחשבו שבקריאה המוקדמת יצאו ידי חובה לגמרי.

62. 55.9

    ד. בסעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים – לפני יום פורים עצמו אין יוצאים ידי חובה7"משנה ברורה" (שם סוף ס"ק כ).; ומובן שאין איסור לעשותם כאמצעי חינוכי חווייתי. במתנות לאביונים בוודאי יש מצווה כל השנה, וגם משלוח מנות – שתפקידו לחזק את האחווה, וסעודה – שהיא לשם שמחה והודיה לה' על נסיו, הם דברים רצויים תמיד.

63. 55.10

    ה. הפתרון לגבי מתנות לאביונים הוא שהתלמידים ייתנו את כספי הצדקה לפני פורים למורה מבית הספר (או לאדם אחר) בתור שליח להעברתם לעניים, והוא יעשה זאת בשליחותם בפורים, ו"שלוחו של אדם כמותו"8על פי ה"באר היטב" (סי' תרצה ס"ק ז). וראה עוד בעניין זה ב"פסקי תשובות" (סי' תרצד אות ח), שזו דעת רוב הפוסקים; ואף שיש חולקים על כך, כפי שציין שם, יש לסמוך על רוב הפוסקים, בפרט בהעדר אפשרות אחרת. זאת ועוד, ייתכן שגם החולקים יסכימו שכאשר השליח עושה בפורים עצמו את מעשה הנתינה בשליחות המשלח ולשם מצווה, וכוונתם מלכתחילה היא לא לזכות לעני (או למקבל המנה, במשלוח מנות) לפני פורים, קיים כאן הכלל ש"שלוחו של אדם כמותו". ומה שכתבו שאין לנהוג כך – זה כשלא נעשה מעשה המצווה בכוונה לקיום המצווה בפורים (למשל משלוח בדואר), שאז יש להחשיב את שעת מסירת המשלוח לשליח כשעת המעשה, ונראה שזאת כוונת "ערוך השולחן" (סי' תרצד סע' ב; סי' תרצה סע' טז) ולא כפי שהבין ה"פסקי תשובות" (שם הערה 47), שצריך שהשליח יעשה מעשה הפרשה של הכסף או משלוח המנות עבור המשלח בפורים עצמו..

64. 55.11

    ו. לגבי משלוח מנות, יש לעודד את התלמידים לקיים מצווה זו בעצמם בזמנה, דבר שאינו מסובך, שכן די בהעברת שני מאכלים לחבר, שכן וכדומה. במקרה הצורך ייתנו את משלוח המנות קודם פורים לחבר, כשליח שיעביר עבורם בפורים עצמו את המשלוח9ישנן דעות שבמשלוח מנות יש צורך שהמקבל ידע בדיוק ממי קיבל, ואין אפשרות לאסוף מכולם ולחלק לכולם באופן אקראי. עיין ב"כתב סופר" (סי' קמא) וב"ערוך השולחן" (סי' תרצה סע' טז), ולכן הפתרון של איסוף המשלוחים במרוכז בבית הספר וכדומה, (כמו לגבי מתנות לאביונים) אינו ישים כאן. מה עוד שהדבר עלול להיות כרוך גם בקושי טכני של איחסון..

65. 56.1

    ירושלים, ישראל, אדר תשס"ה

66. 56.2

    נו. דיני מוקף ופרוז ששינו את מקומם בפורים משולש

67. 56.3

    שאלה:

68. 56.4

    השנה כשחל דין פורים משולש בירושלים, ירושלמי שרוצה לנסוע לשפלה, כיצד ינהג במקרים הבאים:

69. 56.5

    א. קריאת מגילה בירושלים, נסיעה לרעננה לאחר הקריאה (או ביום שישי בבוקר) וחזרה לירושלים במוצ"ש או ביום ראשון.

70. 56.6

    ב. קריאת מגילה, סעודה וכו' ברעננה, חזרה לירושלים במוצ"ש או ביום ראשון.

71. 56.7

    האם יש אמת באמירה שאם שומעים מגילה בירושלים, ראוי שלא לצאת ממנה עד מוצאי יום ראשון?

72. 56.8

    תשובה:

73. 56.9

    א. ירושלמי שנמצא השנה בזמן קריאת המגילה של ליל י"ד בירושלים, ונוסע אחר-כך לערי הפרזות, נוהג בי"ד בכל דיני פורים כבני ערי הפרזות1מבואר בגמרא (מגילה יט ע"א), ונפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תרפח סע' ה) ש"מוקף בן יומו קרוי מוקף" ו"פרוז בן יומו קרוי פרוז". נחלקו הראשונים מה קובע את הגדרת האדם כ"פרוז" או כ"מוקף" בן יומו. לעניינינו חשוב לציין: א. דעת הרא"ש (מגילה פרק ב סי' ג) והטור (סי' תרפח, ועיין שם ב"בית יוסף"), שהנקודה הקובעת הן לפרזים והן למוקפין היא ליל י"ד: מי שנמצא בליל י"ד בערי הפרזות דינו כפרוז, ומי שנמצא בליל י"ד בערי המוקפין דינו כמוקף. אמנם דעתם לא נתקבלה להלכה, אבל הפוסקים התחשבו בה לעניינים שונים; עיין למשל בשו"ת "הר צבי" (או"ח ב סי' קיח), שהאריך לבסס את שיטת הרא"ש, ובסיכום להלכה (סי' קכח אות יב) חשש לה למעשה, וכן ב"מועדים וזמנים" (סי' קפד אות ג ואות ח) שחשש לשיטת הרא"ש. ב. להלכה מקובל שהנקודה הקובעת היא סוף ליל י"ד (עלות השחר) לפרזים, וכנ"ל בט"ו למוקפים. התלות בסוף הלילה (עלות השחר) נובעת מלשון הגמרא: "אם עתיד לחזור בליל י"ד", כלומר כפירוש רש"י – עד סוף הלילה, וכך מבואר בטור וב"בית יוסף" (שם סי' תרפח). וליל ט"ו הוא הקובע למוקפין, לשיטת רש"י בסוגיא ולהבנת רוב המפרשים ברי"ף וברמב"ם, כמבואר ב"בית יוסף" (שם) וב"משנה ברורה" (סי' תרפח ס"ק יב) בביאור דברי השו"ע. כמו כן מקובל להלכה (אם כי לא מוסכם) שהנקודה המשמעותית היא מה היה בדעתו של אדם בליל פורים או בשעת יציאתו ממקומו לגבי עלות השחר, כלומר: מי שבתחילת ליל י"ד ובשעה שיצא ממקומו חשב להיות בעיר פרזות בעלות השחר של י"ד – דינו כפרוז, ובאותה דרך לגבי הלילה ועלות השחר של ט"ו לגבי ערי מוקפין – דינו כמוקף. לגבי הדין אם השתנתה דעתו בין שתי נקודות זמן אלה – הפוסקים נחלקו אם הדין תלוי בדעתו בשעה שיצא ממקומו או בתחילת הלילה (של י"ד או של ט"ו). להלכה נקט ה"משנה ברורה" (שם) שהדין תלוי בשעת יציאתו, עיין ב"שער הציון" (שם ס"ק טז). הגרצ"פ פרנק ב"הר צבי" (שם סי' קיט) דחה את דבריו, והכריע בראיות שהדין תלוי בתחילת ליל פורים; אך מאידך גיסא, בסיכום ההלכות שכתב (סי' קכח אות יג-יד) נראה מדבריו שהדין תלוי בדעתו בשעת יציאתו ממקומו, וצריך עיון. דעת ה"חזון איש" (או"ח סי' קנב אות ו) שהדין תלוי בדעתו בתחילת הלילה. אך עיקר כוונתו והסברות שכתב באו לשלול את הקביעה על פי דעתו בשעת יציאתו, אם יצא קודם לכן; ולשיטתו, אם יצא רק אחר-כך, בכל מקרה אין לו דין פרוז בן יומו או מוקף בן יומו, כפי שיבואר בהמשך. ויש לעיין מה יהיה הדין במצב כזה, לשאר הפוסקים. לכן, למעשה, הצרכנו את דעתו בשתי נקודות זמן אלה. ונראה שאם השתנתה דעתו ביניהן, יש להתייחס לכך כאל ספק ולשקול את ההכרעה למעשה בהתאם לכך – בצירוף שאר הספקות (אם קיימים) בכל מקרה לגופו. גם אם לבסוף השתהה יותר, אין הדבר חשוב (לסברה זו) היכן היה האדם בפועל (בין אם נשתנו תכניותיו מרצונו או נתבטלו שלא מרצונו). ישנם פוסקים שסברו, בניגוד לאמור, שיש משמעות למיקומו של האדם בפועל בעלות השחר או בתחילת הלילה. פשטות לשון השו"ע (או"ח סי' תרפח סע' ה) שתלוי רק במה שהיה בדעתו. דעת הט"ז (שם ס"ק ו) וה"משנה ברורה" (שם) בשמו, שבמקרה שהייתה דעתו להישאר עד עלות השחר צריך שאכן יהיה שם בפועל לבסוף (אך גם לדעתם אם היתה דעתו לחזור קודם אין משמעות לשאלה אם כך היה לבסוף או שהתעכב יותר מהמתוכנן). ה"חזון איש" (או"ח סי' קנב סוף אות ה) חולק על כך. ועיין עוד בשו"ת "הר צבי" (או"ח ב סי' קיט), שהאריך לבאר את שיטות הראשונים בשאלה זו, אם ומתי תלוי הדין בדעתו של האדם או גם במה שהיה בפועל, ולמעשה סובר כפי שסיכם (סי' קכח), שיש לחוש גם כשהיה בדעתו לחזור לפני עלות השחר ולבסוף התעכב, שייתכן שנקבע דינו לפי מקומו בפועל בעלות השחר, בניגוד למשמעות הדברים הפשוטה בשו"ע. לגבי תחילת הלילה, עיין ב"חזון איש" (או"ח סי' קנב אות ב), שלדעתו גדר פרוז או מוקף בן יומו מותנה בהימצאות באותו מקום בפועל בתחילת הלילה, ואז ישנו תנאי נוסף: שתהיה דעתו להישאר שם כל הלילה. גם לדעתו הדברים אמורים רק כשהמקום שבו הוא חושב להיות בעלות השחר אינו מקומו הקבוע, אבל אם חושב לחזור למקומו הקבוע בעלות השחר נדון כמקום זה, כיוון שאין צורך להגדירו כפרוז או כמוקף בן יומו, אלא רק לא לעקור ממנו את מעמדו הקבוע כפרוז או כמוקף (עיין שם אות ו). פרוז שיצא למוקפין על מנת לחזור אחר עלות השחר של י"ד אך לפני עלות השחר של ט"ו, דינו – כמבואר ברש"י, בר"ן בדעת הרי"ף וב"כסף משנה" בדעת הרמב"ם, ועל פי-זה ב"בית יוסף" וב"משנה ברורה" הנ"ל – כפרוז. ונראה מה"חזון איש" שהביאור בכך הוא כיוון שלפי מחשבתו, בהנחה שתתקיים גם בליל ט"ו, לא יתחייב ולא יחול עליו דין מוקף בן יומו, אין דין פרוז נעקר ממנו כלל, ורק אם תכנן לשהות שם עד עלות השחר של ט"ו נפטר מחובת יום י"ד. ואם לבסוף ישתנו מקומו ודעתו, כך שבכניסת ליל ט"ו יהיה בערי פרזות ויהיה בדעתו להיות שם עד עלות השחר, ייפטר גם בט"ו, כמוקף גמור שיסע לערי פרזות לאחר י"ד בבוקר על מנת לשהות שם בעלות השחר של ט"ו; וכתב שאין לעשות כן. ג. בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) מבואר שאדם שעוקר את דירתו ממוקפים לפרזים עשוי להיפטר מפורים בשני הימים, ומי שעוקר מפרזים למוקפים – להתחייב בשניהם. הפוסקים דנו אם דברי הירושלמי הללו נפסקו להלכה או לא, וכן אם הדברים אמורים רק במי שעוקר דירתו ממש, או אף במי שנוסע ליום אחד: אם ההלכה כדברי הירושלמי – עיין ב"קרבן נתנאל" על הרא"ש (מגילה פרק ב סי' ג), בביאור הגר"א (שו"ע או"ח סי' תרפח ס"ק יא) וב"משנה ברורה" (שם סקי"ב), שפסקו כירושלמי. אם כוונת הירושלמי דווקא למי שעקר את דירתו לגמרי – עיין בריטב"א (מגילה יט ע"א) ובשו"ת "הר צבי" (שם), שהוכיח מהמאירי (מגילה יט ע"א) ומה"פרי מגדים" ("משבצות זהב" סימן תרפ"ח ס"ק ו) שנקטו כך, ועיין עוד ב"אור לציון" (א סימן מו), שנקט בפשטות שאין הלכה כירושלמי, או שהירושלמי מדבר רק בעקר לגמרי דירתו; לעומת זאת משמע מהרמ"ע מפאנו, שדבריו הובאו ב"מחזיק ברכה" וב"כף החיים" (שם ס"ק כט), שהוא חולק, וב"הר צבי" הקשה עליו; ועיין גם ב"מנחת שלמה" (א סי' כג אותיות ג, ז) שחולק על זה ותירץ דברי הרמ"ע וגם דחה את הדיוקים מהריטב"א ומהמאירי ומה"פרי מגדים". ועיין גם בהערות ר"מ הרשלר על המאירי שבמהדורתו. ועיין עוד ב"חזון איש" (שם אות ב), שמסברה צידד ש"עקר" לאו דווקא לגמרי, אך הביא את דברי הריטב"א, וגם הוא הבינם (כפשוטם) שעקר פירושו לגמרי, וחשש לזה למעשה (עיין שם אות ו). כמו כן יש שפירשו את הדברים (בירושלמי) בדרך של שאלה ולא בדרך של מסקנה – עיין ב"פני משה" (שם). ועיין עוד ב"קרבן העדה", שמשנה את הגרסה בירושלמי ומפרש גם הוא כשאלה, וכן כתבו ה"חזון איש" (אות ב) והר"מ הרשלר בהערות על המאירי שבמהדורתו, שניתן לפרש כך. וביום ט"ו וט"ז אין עליו כל חיוב2כנ"ל שמקובל להלכה, אם כי לא מוסכם, שהנקודה המשמעותית היא מה היה בדעתו של אדם בליל פורים או בשעת יציאתו ממקומו לגבי עלות השחר. כלומר, מי שבתחילת ליל י"ד ובשעה שיצא ממקומו חשב להיות בעיר בעלות השחר של י"ד – דינו כפרוז.. דרך זו היא המומלצת לגבי מועד הנסיעה.

74. 56.10

    אם רצונו להחמיר, ישלח מנות ויאכל סעודת פורים גם בט"ז3כאמור, ישנן שיטות שלפיהן יש משמעות גם למיקומו של אדם בפועל בתחילת הלילה, ולדעות אלה במצב זה לא יתחייב האדם ביום י"ד בדיני פרזים, ואז – אם ההלכה כירושלמי ואם הדין אינו רק בעוקר דירתו אלא גם בנוסע ליום אחד – אדם זה פטור מפורים בשני הימים. אבל כיוון שהעיקר להלכה אינו כשיטות אלה, נראה שבנדון דידן אין צורך לחוש להן אפילו לכתחילה, כיוון שמצטרפים לכך הספקות הנוספים הללו. אם ההלכה אינה כירושלמי, או שדברי הירושלמי אמורים רק במי שעקר דירתו ממש, יוצא שאדם זה מחויב בפורים – לפי השיטות שהדין תלוי גם במיקומו בתחילת הלילה – כפי מקום דירתו העיקרי בט"ו, ומי שרוצה לחוש לדעות אלה ישלח מנות ויעשה סעודה גם ביום א', כדין ה"מוקפין"; אך אין זה חיוב, כמובן. על כל פנים, לא יאמר "על הנסים" בשבת (שכן אמירה זו אינה חיוב גמור מחד גיסא, ויש בה חשש הפסק לדעות (שהלכה כמותן) שמעיקר הדין דינו כפרוז מאידך גיסא. כמו כן אין צריך לחוש למה שאינו שומע קריאת "ויבא עמלק" בשבת, כיוון שקריאת התורה אינה מעיקר מצוות היום, והיא חובה המוטלת בעיקר על הציבור ולא על היחיד..

75. 56.11

    רצוי שתהיה בידו בקריאה שבליל י"ד מגילה כשרה, ויקרא בה בלחש עם הקורא4יש מקום לומר שמי שדינו כפרוז, כאמור, אינו יוצא חובה בקריאת המגילה ששומע בלילה ממוקף, כיוון שחיובם של המוקפין בי"ד נחשב כ"תשלומין", או כ"חיוב מדברי סופרים", ואילו חיובו של הפרוז בי"ד הוא חיוב מעיקר הדין ומ"דברי קבלה" – "טורי אבן" (מגילה ה ע"א), והובאו דבריו גם ב"מקראי קודש" (לגרצ"פ פרנק, פורים סי' כט). אבל שם (בסי' נא) וב"הר צבי" (או"ח סי' קכה) העלה שלא כסברה זו, וזה סניף לקולא בענייננו. לפי זה יצטרך אדם זה לשמוע את הקריאה (בירושלים) בליל י"ד מאדם שדינו כפרוז. אולם נראה שאין צורך לטרוח ולהחמיר בעניין זה כל-כך, כיוון שהסברות הנ"ל לחומרה אינן ברורות ומוסכמות וכשמדובר בקריאת המגילה של ליל פורים, בלאו הכי החיוב הוא מדברי סופרים ולא מדברי קבלה. ר"ן (דף א ע"א מדפי הרי"ף) שאומר שקריאה זו אינה עיקר; עיין ב"טורי אבן" (מגילה ד ע"א; ה ע"א; כא ע"א) שביאר את החילוק, שביום החיוב הוא מדברי קבלה ובלילה דרבנן בעלמא, וחזר על דבריו אלה גם בשו"ת "נודע ביהודה" (קמא, או"ח סי' מא) – כך שלכל היותר ניתן לומר שחיובו של הפרוז הוא בגדר דרבנן, ושל המוקף בי"ד "תרי דרבנן", וגם אם מחויב מדרבנן אינו יכול להוציא את מי שמחויב מדברי קבלה (וגם זה אינו פשוט). ועדיין, לדעות רבות, מי שחיובו הוא "תרי דרבנן" יכול להוציא את מי שחיובו שהוא "חד דרבנן" – שיטת רש"י בברכות מח ע"א שאפילו מחוייב דרבנן (מלבד קטן שחיובו מטעם חינוך – חיוב של אביו הוא ולא שלו) יכול להוציא את המחויב מן התורה. ועיין ב"טורי אבן" (שם, בהמשך דבריו במגילה ה ע"א), שמציע לחלק לגבי "תרי דרבנן" בין קטן לדרבנן אחר, ולומר שגדול שהוא "תרי דרבנן" מוציא "חד דרבנן". ובדבריו (שם יט ע"ב) אף האריך להקשות על שיטת התוספות, שמי שחיובו "תרי דרבנן" אינו יכול להוציא מי שחיובו "חד דרבנן". והתוספות עצמם (מגילה כד ע"א סוף ד"ה מי) כתבו לגבי סומא, שאף שהוא תרי דרבנן, כיוון שהוא בר דעת מוציא את האחרים שחיובם דרבנן. כמו כן יש ראשונים שפוסקים שאפילו קטן שהגיע לחינוך מוציא גדולים במגילה (כדעת ר"י במשנה, מגילה יט ע"ב) – עיין בטור וב"בית יוסף" (או"ח סי' תרפט), ומחלוקת מקבילה (שם סי' תרעה) לגבי נר חנוכה; ושם הובאה דעת המתירים אף בשו"ע (סע' ג) בשם "יש מי שאומר". עם זאת אם יש לו מגילה כשרה, ואינו צריך לטרוח, ראוי במקרה זה לקרוא בלחש עם הקורא, כדי לצאת ידי כל הדעות..

76. 56.12

    ב. מותר לצאת מירושלים לערי הפרזות בי"ד בבוקר לאחר קריאת המגילה, וזו הדרך הפחות מומלצת5כיוון שלפי הפוסקים שפסקו כדעת הירושלמי ופירשו ש"עקר דירתו" לאו דווקא, והוא הדין בנוסע ליום אחד, יוצא שבמצב כזה ייתכן שפטור מפורים בשני הימים – הן מהמצוות שמקיימים במוקפין בשבת וביום א' (ט"ו וט"ז) והן אפילו מקריאת מגילה ומתנות לאביונים, שנעשות השנה בי"ד בכל מקום, כיוון שחיוב זה במוקפין הוא בגדר תשלומין לט"ו באדר, ואם בט"ו באדר אינו נחשב למוקף אין מקום לתשלומין אלו. לפי זה, יש מקום לומר שראוי להימנע ממצב כזה, שכן אל לאדם להפקיע את עצמו מחיובי מצוות, וכמו שאמרו חז"ל על מי שהולך בבגדים שאינם חייבים בציצית, שב"עידנא דריתחא" נענשים על כך (מנחות מא ע"א). עם זאת, כיוון שאין מדובר בעברה או בביטול מצווה, אלא רק בחשש של הפקעת עצמו מחיוב, והמצווה המדוברת אינה דאורייתא, וכיוון שיש כאן כמה ספקות – אם ההלכה כירושלמי, ואפילו אם כן, אם דברי הירושלמי נאמרו גם במי שלא עקר דירתו ממש. ויש לצרף לכך גם את דעת הרא"ש, שלפיה הכול נקבע בליל י"ד – ולפי זה ברור שאין פוסקים כירושלמי. וכן ישנה סברה של הגרש"ז אוירבך ("הליכות שלמה", מועדים פרק כא סע' א, ועיין ב"דבר הלכה" שם אות ב), שלפיה בשנה זו לכולי עלמא אין פוסקים כירושלמי, והזמן הקובע הוא י"ד, כיוון שביום זה מתקיימות עיקר מצוות הפורים, ובט"ו אין שום מצווה ממצוותיו (אלא רק קריאה בתורה ואמירת "על הנסים"), לכן נראה שאין חיוב לחשוש לדעות אלה, ומותר לנסוע לשבת לערי הפרזות. כל זה לגבי אדם מהמוקפין, אבל לעומתו פרוז שיצא למוקפין על מנת לחזור אחר עלות השחר של י"ד ולפני עלות השחר של ט"ו, דינו בדרך כלל כפרוז. אך לפי דברי הגרש"ז אוירבך, יש לעיין אם לסברתו בשנה זו גם פרוז שיצא למוקפין על מנת לחזור אחר עלות השחר של ט"ו יתחייב בפורים משולש, ודין כפרוז נעקר ממנו, כיוון שבשנה כזו לסברת הגרש"ז אוירבך נקבע הכול לפי סוף ליל י"ד; או שאין דבריו אמורים אלא לגבי הפיכת מוקף לפרוז, שבזה יש יותר מקום לסברתו, כיוון שמעמדם המיוחד של מוקפין קלוש בשנה זו, שרוב דינם כפרזים, ולכן שינוי מעמדם כמוקף ראוי שיהיה תלוי ביום שבו נוהגים רוב דיניהם. אך לגבי מי שעיקר דינו כפרוז, אולי כדי להסיר ממנו דין זה צריך שיהיה בדעתו לשהות במוקפין גם בט"ו כבכל שנה. ואולי זהו ביאור דברי הגרש"ז אוירבך המובאים בקונטרס דיני פורים המשולש (הערה נד) בעניין זה: "דאם הוא בן עיר שחוזר לעירו אין לחייבו, וכהירושלמי דבעקר דירתו בט"ו פטור משניהם". וב"הליכות שלמה" (שם ב"אורחות הלכה") תמהו על זה שלסברתו נקבע דינו בשנה זו כבר בי"ד כבן כרך, ואולי הביאור כנ"ל. ומה שכתב כהירושלמי אין כוונתו שגם כאן פטור מפורים לגמרי, שאין סברה ומקור לומר כך, אלא שמהירושלמי רואים שישנה מציאות שכדי להתחייב בט"ו צריך להיות (או לתכנן להיות) במוקפין בשני הימים, (שאם היה בי"ד בכרך ובט"ו בעיר פטור משניהם, ואין אומרים שכיוון שלא היה בעיר בי"ד נעקר ממנו דין פרוז ונקבע בדין מוקף) וכמו כן כאן דין מוקף בן יומו תלוי בשני הימים, וצריך עיון. ומכל מקום לדינא באופן זה אין צירוף של הסברה שאם אין הלכה כירושלמי, אך על כל פנים פוסקים שלא כדעת הרא"ש, ייקבע החיוב כמוקף כשנמצא במוקפין בי"ד ובפרזות בט"ו, מפני שזה מקומו העיקרי, שהרי במקרה זה מקומו העיקרי הוא בפרזות, ולכן נראה לדינא שינהג כפרוז. אך יש מקום לדונו כספק – מצד סברה זו ומצד שיטת הרא"ש, ולהחמיר בסעודה ובמשלוח מנות אף ביום א', ואולי גם שלא יהיה הוא הקורא במגילה להוציא פרזים ידי חובתם. ועל כל פנים לגבי פרוז זה אין לחשוש שאינו חייב כלל בפורים השנה (כי גם אם דינו נקבע השנה לפי יום ט"ו – כבשאר שנים, על כל פנים הוא מחויב בפורים, וגם בדברי הגרש"ז אוירבך, שקשר את דינו לירושלמי של "עקר דירתו" נראה שביאורו כנ"ל, ולא שכוונתו שפטור לגמרי)..

77. 56.13

    ירושלמי שיצא בי"ד בבוקר לערי הפרזות אינו צריך לשלוח מנות ולאכול סעודת פורים בי"ד (יום ו') אלא בט"ז (ויש הנוהגים להחמיר גם בט"ו – בשבת6כדעת המהרלב"ח (סי' לב); ועיין ב"מגן אברהם" (או"ח סי' תרפח ס"ק י), ב"שערי תשובה" (שם ס"ק ז) וב"משנה ברורה" (שם ס"ק יח). ובלוח ארץ ישראל (של הרב טיקוצ'ינסקי) כתב שיש שחוששים לשיטת המהרלב"ח. לגבי סעודה – לרוב הדעות, גם אם חוששים לשיטה זו, אין צורך בסעודה מיוחדת, ודי בתוספת בסעודת השבת. עיין ב"קיצור דיני פורים המשולש" (הערה לו) בפירוט המקורות לכך. יש לציין שיש גם יחידים שחוששים לשיטת ה"כנסת הגדולה" (סי' תרצה) לשלוח מנות גם בי"ד – ביום ו', וכן לשיטת המאירי (מגילה ה ע"א) לאכול בו סעודת פורים, אך לא ציינו מנהג זה בגוף התשובה, כיוון שרוב הפוסקים האחרונים לא חששו לשיטות אלה, ורוב בני ירושלים – אף המדקדקים לחשוש לשיטת מהרלב"ח – לא נהגו בדרך כלל לחשוש לשיטות אלה.), בין אם יימצא בט"ז (יום א') בערי הפרזות ובין אם יחזור לירושלים7לפי האמור לפסוק בענייננו, שהכול נקבע לפי ליל י"ד, נחשב אדם זה כ"מוקף", ולכן איננו חייב בי"ד בסעודה ובמשלוח מנות, אלא בט"ז (יום א'), ויעשה סעודה ביום א' במקום שיימצא בו (שו"ע או"ח סי' תרפח סע' ו) גם אם יימצא אז בערי פרזות, וכן ישלח אז מנות (הט"ז שם ס"ק ח, ה"משנה ברורה" ס"ק יח). מתנות לאביונים ניתנות בשנה זו גם על ידי מוקפין בי"ד (כמבואר בשו"ע שם), ולכן אין לגביהן נפקא מינא השנה בשאלה של פרוז או מוקף בן יומו ודיניו.. גם אם נמצא בערי הפרזות בזמן ששולח מנות, ראוי לשלוח למוקף כמותו8כיוון שלדעות רבות אין יוצאים ידי חובה במשלח מנות בט"ו (או השנה בט"ז) כשהמקבל הוא פרוז– "עקרי הד"ט" (סי' לו ס"ק כד), ועיין בשו"ת "משנה הלכות" (ד סי' פז)., כלומר לאדם אחר שבא מירושלים כמוהו, או על ידי שליח למי שנמצא בפועל בירושלים. אין צורך כמובן לתת בפועל מנות לשליח שייסע לירושלים, ודי למנות (מראש או בטלפון) שליח הנמצא בירושלים בלאו הכי, שייתן מנות בשליחותו לירושלמי אחר9אין צורך לתת לשליח את המשלוח בו ביום (במקום שבו הם נמצאים) ושהשליח ייסע לירושלים למסרו. ניתן למנות שליח מראש או בטלפון ולתת לו את המשלוח מראש. אמנם בספר "פסקי תשובות" (סימן תרצד הערה 46) הביא שיש חולקים וסוברים שאי אפשר למנות שליח מראש, ועיין שם (הערה 47) שהביא את דברי "ערוך השולחן" (סי' תרצה סע' יז): "כששלח מנות… קודם פורים ויגיעו לו בפורים… נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו". אבל נראה שאין זה נכון, וגם החולקים יסכימו שאם השליח עושה בפורים את כל מעשה הנתינה בשליחות המשלח ולשם מצווה, וכוונתם של השליח והמשלח מלכתחילה היא שלא לזכות לעני (או למקבל המנות, במשלוח מנות) לפני פורים – יוצא ידי חובה, ששלוחו של אדם כמותו. ומה שכתבו שאין לנהוג כך – מדובר כשלא נעשה מעשה המצווה בכוונה לקיום המצווה בפורים (למשל במשלוח בדואר), שאז יש להחשיב את שעת המסירה של משלוח המנות לשליח כשעת המעשה של המשלח. ונראה שזאת גם כוונת "ערוך השולחן" (סי' תרצה סע' טז), שכתב: "ואם העמיד שליח קודם פורים שביום הפורים ישלח בעדו מנות לפלוני יצא, דשלוחו של אדם כמותו". וקודם לכן (סי' תרצד סע' ב) כתב בדומה לזה לגבי מתנות לאביונים: "וחייב… בפורים עצמו, אבל קודם פורים אפילו נתן מפורש על פורים אינו מועיל, דזהו חובת היום דווקא… ויכול להעמיד שליח קודם פורים שיתן בשבילו בפורים מתנות לאביונים". ואין בסיס להבנת ה"פסקי תשובות" בדבריו, שצריך שהשליח יעשה "מעשה הפרשה" עבור המשלח בפורים עצמו. וכן נראה שאף אם לא ייתן את המשלוח לשליח ממש, אלא שהשליח ייתן עבורו ובשליחותו, נחשב שהוא נותן, לפי מה שמוגדר בגמרא (קידושין ז ע"א) "דין עבד כנעני", שכשראובן נותן ממון משלו עבור שמעון ובשליחותו; כמבואר ברש"י שם שנחשב ששמעון נתן בעצמו מממונו. ולדעת רוב הפוסקים, מלבד הרמב"ם (שכנראה הייתה לו גרסה שונה בגמרא), זו נקראת נתינה גם בדיני ממונות. וגם בלי סברה זו ייתכן שאין צורך שהמנות ששולח – הוא או שליחו עבורו – יהיו ממונו ממש, שהרי לא נאמר על משלוח מנות דין "לכם", וגם לפי הטעמים שנאמרו במצווה זו – להרבות באחווה, או כדי שיוכל המקבל להשתמש במנות אלה לסעודת פורים, די בכך שהמקבל יקבל מכוחו של השולח, ולאו דווקא מממונו. אך עיין בשו"ת "ציץ אליעזר" (יט סי' סז אות ד), שכתב: "אודות משלוח מנות לחבירו בדרך הזמנה בחנות דרך הטלפון… שיוצא דכשהשני קיבל זה עדיין הנותן לא זכה בזה, דלא שילם אם יצא בזה ידי משלוח מנות… העצה בזה היא שיבקש מבעל החנות שיזכה לו ע"י אחר המצוי שם, ואז זוכה בזה המשלח… ובאופן כזה יצא איפוא בזה ידי משלוח מנות "איש לרעהו" מרכוש האיש לרעהו, בדומה להיכא דכתיב 'ונתן', שמשמעותו 'משלו', עיין שו"ע (אבה"ע סי' קכ סע' א) וט"ז (ס"ק ב) וכן ב"פרי חדש" (שם) ו"פתחי תשובה" (ס"ק א) ואכמ"ל". אבל השוואת לשון "איש לרעהו" ללשון "נתן" היא מחודשת, וגם ההנחה שלשון "ונתן" עצמה מחייבת תמיד נתינה מממונו של הנותן אינה מחויבת, שהרי קניין כסף בקידושי אישה נלמד מגזרה שווה משדה עפרון, שנאמר בו "נתתי כסף", ואף קניין שדה מבואר בתוספות (קידושין כו ע"א ד"ה אמר) שניתן היה ניתן ללמוד משם לולי היה עפרון גוי, וכן קניין כסף למטלטלין – לר' יוחנן – מבואר ברש"י שם שנלמד מ"ונתן" שנאמר בפודה הקדש (ועיין בסוגיה ב"פני יהושע"), ובקניין כסף קיים דין "עבד כנעני". אם כן, לא בכל מקום שנאמר "נתן" היינו ממונו דווקא, ואף אם בגט זו הסיבה שצריך לתת משלו (וגם זה אינו מוסכם ואכמ"ל), יש לומר שנתינת שטר, שאין עיקרה ריבוי ממונו של המקבל (שהרי השטר אינו חייב להיות שווה פרוטה), אינה נחשבת נתינה מן הנותן אלא מכוח היציאה מבעלותו לבעלות המקבל, אבל בנתינת כסף, שעיקרה שמתווסף ממון המקבל, על ידי הנותן די על כל פנים בנתינה מדין עבד כנעני, וצריך עיון. ועיין עוד ב"הליכות שלמה" (מועדים פרק יט סע' יד), שכתב על אופן כזה (של "ציץ אליעזר") שיוצא ידי חובה, וביאר שם ב"דבר הלכה" (אות כב) שכיוון שמתחייב בתשלומין מדין ערב (על פי אותה סוגיה בקידושין) נחשב כשולח בעצמו, וזה שלא כדברי "ציץ אליעזר". ונראה שלסברת הגרש"ז אוירבך, מה שכתב שמתחייב בתשלומין אינו בדווקא – שאם זה בדווקא לא ברור במה הדבר מועיל, הרי סוף סוף אין זה קניין, ואם כוונתו ש"ערב" נחשב שקיבל בעצמו את הממון ונתן ללווה, וגם כאן ייחשב שקיבל את המשלוח מנות ונתנו לחברו, לא מובן מה שכתב שם שמרוויח באופן זה את המעלה של משלוח מנות על ידי שליח דווקא, שהרי אם נחשב שהוא קיבל את משלוח המנות מבעל החנות או שליחו ונתן לחברו – הרי זו נתינה ישירות ממנו לחברו, ולא על ידי שליח, אלא כוונתו שעל ידי זה נחשב משלוח המנות מכוחו גם בלי גדרי ותנאי מינוי שליחות (וגם אם בעל החנות עושה שליח אחר, אין בעיה של "אין שליח עושה שליח", או אם השליח גוי או קטן וגם אינו יודע ואינו חושב להיות שליח שלו) ומכל מקום אין זה סותר למה שכתב שמרוויח באופן זה את המעלה של משלוח מנות על ידי שליח דווקא, כי לעניין זה כבר כתב ה"חתם סופר" בחידושיו (גיטין כב ע"ב): "דע והבן כל מה שאמרו חז"ל פלוני בר שליחות או אינו בר שליחות היינו ר"ל בר שליחות כמותו או אינו בר שליחות כמותו, אבל שליח אפי' קוף יכול להיות שליח, אלא שאינו כמותו. נפקא מיני' היכא שהקפידה תורה שהבעל דבר בעצמו יעשה אלא שאנו אומרים שלוחו הוה כמו עצמו. לזה בעי' דין שליחות דאם לא הכי לא הוה כמותו, אבל היכא שאמרה תורה שישלח שליח, כגון משלוח מנות, זה סגי אפי' ע"י קוף וכל הפסולים, והבן זה". וכן בשו"ת "יהודה יעלה" (סי' רד) כתב שבזה אין צורך בגדרי שליחות, ומספיק אף "מעשה קוף" (ועיין במה שכתב ב"ליקוטי חבר בן חיים" (א, ליקוטים והערות, הערות לספר "יהודה יעלה" שם) בשם ה"חתם סופר", שר' עקיבא אייגר הסתפק אם צריך גדרי שליחות וה"חתם סופר" השיב לו שאילו הייתה המצווה לתת את משלוח המנות בעצמו, אלא שיכול היה לתת על ידי שליח, אכן היה מקום להצריך גדרי שליחות, אבל כיוון שהמצווה היא במשלוח לא משנה איך ישלח. ועיין שם ב"ליקוטי חבר בן חיים" במה שהעיר על זה, וכן במכתבו לקובץ "תל תלפיות" (א עמ' 92) שהועתק גם ב"פסקי תשובה" (א סי' קמח) שגם שם הביא את דברי ה"חתם סופר" הנ"ל, מה שאין כן אם אין משלוח המנות משלו או מכוחו כלל, שבלי גדרי שליחות אין לו שום שייכות אליו. ונראה שיש ראיה שלדעת הגרש"ז א"צ שישלח מממונו דווקא, ממה שכתב (שם סע' ז) שאישה יוצאת ידי חובה על ידי ששולחת ברשות בעלה, ולא הצריך שייקנה לה את משלוח המנות (וגם זה בניגוד למה שכתב ב"פסקי תשובות" סי' תרצה הערה 75), וביאר שם ב"דבר הלכה" אות כז, שאין צורך בזה מפני שאין במשלוח מנות דין "לכם", וכתב שיכול גם הבעל לשלוח עבורה (ויאמר לה זאת), ובזה ודאי שאין לה קניין אלא שמועיל או מדין "עבד כנעני" או משום שאין המשלוח מנות צריך להיות מממונה כלל, וכנ"ל. ואין להוכיח מסברת ה"שבות יעקב" (א סי' מא) לפטור אישה ממשלוח מנות ולומר שמעיקר התקנה לא חייבוה בכך משום ש"אין סיפק בידה לעשות", וממה שהתווכח עמו ה"ברכי יוסף" (סי' תרצה סק"ח) בכמה טענות, ולא אמרו שאין זה צריך להיות מממונה, שסוברים שצריך להיות מממון המשלח. כי גם אם אין צריך להיות כך, מכל-מקום כך המציאות בסתמא, ואי אפשר לחייבה על סמך זה שבעלה יתן לה רשות או יתן עבורה, כשם שאין לחייבה על סמך זה שיכול לתת לה במתנה..

78. 56.14

    "על הנסים" יאמר במצב כזה בשבת10שו"ע (או"ח סי' תרפח סע' ו).. כיוון שהוא נמצא במקום שבו הציבור אינו אומר על הנסים ביום זה, לא יהיה ש"צ לכתחילה.

79. 56.15

    את קריאת "ויבוא עמלק" במצב כזה – מפסיד11שהרי במקום שבו יימצא לא יקראו קריאה זו, אך כיוון שקריאה זו אינה מעיקר המצוות, והיא בעיקרה חובת הציבור ולא היחיד, נראה שאי אפשר לאסור נסיעה זו משום כך. עם זאת, אם ניתן לנסוע כבר בליל י"ד (האפשרות הראשונה שצוינה בשאלה ובתשובה) הדבר עדיף, כמובן..

80. 56.16

    במצב זה, ראוי שלא הוא יקרא מגילה לציבור ולא יברך עליה בעצמו בי"ד, בערב ובבוקר12מאחר שישנן דעות שהוא פטור מפורים לחלוטין במצב כזה, ואף שאין להחמיר לגבי החשש של הפקעת עצמו מן המצווה, בכל אופן לגבי חשש ברכה לבטלה או חשש שהשומעים (שחייבים) לא יצאו ידי חובה בקריאתו (אם הוא אינו חייב) ראוי להחמיר; ובפרט שגם אם הוא מקל ורשאי להקל, הרי כשם שאין אדם יכול לכוף את חומרותיו על אחרים, כך אינו יכול לכוף את קולותיו, ואולי חלק מציבור השומעים אינו מעוניין להסתמך על מה שפסקנו כאן להקל..

81. 56.17

    ג. אין זה נכון לומר שראוי שלא לצאת מירושלים עד מוצאי יום א'. לכל היותר יש מקום לדון בהמלצה להישאר בירושלים בשבת עצמה13וביום א' יקיים את הסעודה ואת משלוח המנות, בין אם יהיה אז בירושלים או במקום אחר, וישלח מנות לאדם במצבו או על ידי שליח לאדם ירושלמי הנמצא בירושלים..

82. 57.1

    ניו יורק, ארה"ב, תמוז תשס"ד

83. 57.2

    נז. ביצוע עבודה בידי גוי על דעתו בראש השנה

84. 57.3

    שאלה:

85. 57.4

    בחברה אמריקאית בבעלותו של יהודי, עובד גוי. תפקידו של הגוי הוא ללמד חנויות תכשיטים בארה"ב כיצד למכור ביתר יעילות. לשם כך קובע העובד הגוי באופן עצמאי פגישות, ומתאם תאריכים שבהם הוא מגיע לחנויות הנ"ל לשם הדרכה ולימוד השיטה. התשלום בגין העבודה הנ"ל מועבר לחברה האמריקאית בבעלותו של היהודי.

86. 57.5

    העובד הגוי קבע לעצמו תאריכים להדרכת רשת חנויות גדולה מאוד בבעלות גויים בימי ראש השנה, לקראת עונת "ימי אידם" הקרבה, ומתוך כוונה טובה שלח לבעל החברה היהודי הודעה ובה הוא מציין בפניו עובדה זו ושואל אותו אם זה בסדר.

87. 57.6

    מה על בעל החברה היהודי לעשות? מדובר בחברה גדולה מאוד ובהפסד מרובה.

88. 57.7

    תשובה:

89. 57.8

    מעיקר הדין1כלל מפורסם בהלכות שבת (שו"ע או"ח סי' רמד, סי' רמז ועוד) שכאשר גוי מחליט "אדעתא דנפשיה" (על דעתו) לעשות מלאכה בשבת, אין בזה איסור גם אם בעל הבית הוא יהודי, ואם כן בנדון דידן לכאורה פשוט הדבר להיתר. אך נראה שהמקרה שלפנינו הוא חמור יותר, כיוון שאין מדובר בעבודה אקראית קצובה שקיבל הגוי לעשות (כגון שהיהודי מבקש מהגוי שיתפור לו בגד וכיו"ב), אלא זהו תפקידו הקבוע של הגוי להדריך חנויות תכשיטים, ונחלקו הרמב"ם והראב"ד אם גם כאן שייך ההיתר הנ"ל שעושה אדעתא דנפשיה. דעת הרמב"ם להתיר אף בכגון זה, ודעת הראב"ד לאסור, משום שזהו תפקידו היומיומי, ונמצא שכשהוא עושהו בשבת יש גם רווח ליהודי; וייתכן שגם למחרת יתבקש הגוי לעשות מלאכה, ואלמלא היה עושה את המלאכה בשבת היה פנוי לעשות את המלאכה החדשה שנתבקש לעשות (במקרה שברור שיהיו לו מלאכות אחרות לעשות ביום חול, ויועיל הדבר שיעשה את המלאכה בשבת, גם הרמב"ם מודה שהדבר אסור). ופסק המחבר (שם סי' רמד סע' ה) בסתם כדעת הרמב"ם, והביא את דעת הראב"ד כדעת "יש מי שאוסר". ונמצא שוודאי ניתן לסמוך על דעת הרמב"ם, ובפרט שבעצם המלאכה שעושה הגוי (להדריך חנויות תכשיטים) אין איסור ברור. , ניתן לאפשר לעובד הגוי לקיים פגישות בראש השנה עם חברות של גויים, כאשר הגוי לא היה מחויב לקבוע הפגישה דווקא בתאריך זה. ומכל מקום, לכתחילה ראוי לנסות לדחות את הפגישה ליום חול2עיין בשו"ת "חתם סופר" (או"ח א, סא) שנשאל בעניין מעין זה וכתב שלפעמים ראוי להחמיר משום מראית עין וחילול השם גם כשהדבר מותר מעיקר הדין; ונראה שבמקרה שלפנינו, שעושה רושם שהגוי בעצמו הרגיש בבעייתיות הקיימת בדבר, לכתחילה יש לדחות את הפגישה, כשהדבר אפשרי בנקל., בפרט כשהיהודי מקבל שכר עבור הפגישות שהתבצעו בשבת3לכאורה קיים איסור לבעלים היהודי לקבל שכר עבור מלאכת הגוי שנעשתה בשבת, ולפיכך יש ליצור לכתחילה מצב שהשכר יהיה גם על מלאכות שלא נעשו בשבת (ארגון הפגישה, הטרחה הכרוכה בפגישות וכיו"ב). מלבד היתר זה של "הבלעה" קיימים צדדי היתר נוספים בעניין שכר שבת, ראה הרחבה בעניין בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה לז)..

90. 58.1

    רומא, איטליה, אלול תשס"ב

91. 58.2

    נח. פתיחת מסעדה כשרה ביום טוב גם עבור גויים

92. 58.3

    שאלה:

93. 58.4

    אחת המסעדות הכשרות בעירנו רוצה לפתוח את שעריה ביום השני של ראש השנה (יום א' בשבוע), וייתכן שיבואו לא רק יהודים אלא גם גויים. במטבח עובדים גם גויים, עם כל הזהירות בבישולי עכו"ם. נשאלת השאלה: האם ובאלו תנאים יהיה מותר לבשל בשביל הגוי על ידי הטבח הגוי ביום טוב?

94. 58.5

    תשובה:

95. 58.6

    הדרך הנכונה להפעלת המסעדה היא לפי סדר העדיפויות הבא:

96. 58.7

    א. אם אפשר לבשל מראש (אפילו ביום טוב) מנות רבות יחד לכל מי שיבוא – יהודים ושאינם יהודים, ייתכן שהדבר מותר אף על ידי יהודי. ועל ידי גוי בוודאי יש להתיר1בישול אוכל לא כשר על ידי יהודי ביום טוב לצורך גוי אסור מן התורה, שנאמר "לכם" ולא לעכו"ם (ביצה כא ע"א). סברת "הואיל" (שהואיל ובישל עבור יהודים, גם אם באו גויים מותר להאכילם) יכולה להועיל להורדת האיסור מדאורייתא, ונחלקו בכך ראשונים. סברת "הואיל" רלוונטית רק אם האוכל המבושל הוא כשר. הר"ן (שם בדפי הרי"ף) סובר שהאיסור הוא רק מדרבנן, משום סברת "הואיל". בדעת הרמב"ם (יום טוב פרק א הל' טז) נחלקו הדעות: לפי ה"לחם משנה" האיסור הוא מהתורה, אף-על פי שאין חיוב מלקות. וכן סברו אחרונים נוספים, וכן סתם ה"משנה ברורה" (סי' תקיב, ועיין שם ב"ביאור הלכה"). לעומתם, שו"ת "אבני מילואים" (סי' ב) מסביר שלפי הרמב"ם אין אפילו איסור דרבנן בכהאי גוונא..

97. 58.8

    ב. אם מגיע גוי למסעדה ויש צורך לבשל עבורו, יבשלו על ידי גוי כמה מנות יחד בקדרה אחת, אחת עבור הגוי והשאר עבור יהודים שיגיעו אחר-כך2בישול של אוכל כשר על ידי יהודי עבור גוי ויהודי בקדרה אחת, לפי דעת המחבר מותר (שו"ע או"ח סי' תקיב סע' א), והרמ"א (שם) אוסר. וב"ביאור הלכה" (שם) החמיר שבתבשיל המצריך טרחה גם אם מבשל בקדרה אחת ליהודי ולגוי נחשב כאילו מבשל רק עבור הגוי. ויש שתמהו על פסק הרמ"א, עיין בדרישה ובט"ז (שם ס"ק ה). לכן יש להשתמש בטבח הגוי, כפי שצוין בשאלה. ובמקרה של ספק אם יבואו גויים, ייתכן שאף הרמ"א היה מתיר גם על ידי יהודי. .

98. 58.9

    ג. אם אי אפשר, ויש חשש שהדבר יביא לחילול השם ולמריבה, מותר לומר3"ישועות יעקב" (סי' תצה ס"ק ד). לדעתו אמירה לגוי לבשל ביו"ט איננה אסורה כלל. עיין ב"מנחת יצחק" (ח"ב סי' קיח) דדעתו להקל באמירה לעכו"ם שיבשל באותה קדירה לגוי וישראל ביחד, משום דהוי שבות דשבות במקום דרכי שלום. [והוסיף להעיר שם שיש לשקול היטב אם להורות היתר זה הלכה למעשה מחשש שמא אנשים שלא יודעים טעם הדבר יבוא לזלזל ביו"ט]. לגוי שיבשל עבור הגוי4ישנה עצה נוספת, והיא למכור את החלק של הגויים ביום טוב לטבח הגוי, או לכל גוי אחר. אך לדעת הגרנ"א רבינוביץ אין להסתמך על פתרון זה לכתחילה, משום שהוא נעשה בדרך כלל בעורמה, דבר הגורם לזילות בכבוד יום טוב, ולכן עדיף להסתמך על הפתרונות ההלכתיים שהצענו. .

99. 58.10

    אין לאפשר לגוי להזמין מראש מקום במסעדה, ואין להזמינו למסעדה, אבל אם בא – מותר להאכילו. ואם הטבח הקבוע5גם אם הוא קבוע רק לחגים. הוא גוי מותר לכתחילה לגוי להזמין אוכל עבור עצמו מערב יום טוב6שהרי החשש הוא שמא ירבה בשבילו ויבוא לאיסור דאורייתא, כגון שיבשל עבורו אוכל טרף, ועל ידי גוי אין חשש כזה. עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה נו)..

100. 58.11

     הערה:

← Previous · Next → — showing 601–700 of 1,292

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.