← All works

B'Mareh HaBazak Volume VI

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,292 sections

1. 58.12

   לא טיפלנו כאן בבעיית גביית התשלום7עיין ב"אגרות משה" (או"ח ב סי' סד), בשו"ע (או"ח סוף סי' רמד), ב"משנה ברורה" (שם ס"ק לה) וב"שער הציון" (שם ס"ק לה)., שלא הותרה מפני דרכי שלום; יש להסדיר את התשלום מראש, כלומר שהמסעדה תמכור "כרטיסים" מראש לארוחה, שיהיו תקפים לתקופה שבתוכה החג. כך תיפתר בעיית ההזמנה, בעיית השכר ביום טוב וגם בעיית הגבייה.

2. 59.1

   ניו יורק, ארה"ב, סיוון תשס"ב

3. 59.2

   נט. מסחר בדגים שאינם כשרים

4. 59.3

   שאלה:

5. 59.4

   פנו אלי בבקשה לסייע להקמת חוות דגים בארץ ישראל. החווה תגדל דגים שאינם כשרים לשיווק בחו"ל. האם יש בעיה הלכתית בנושא זה?

6. 59.5

   אינני מעוניין בפתרונות שיש בהם "הערמה" הלכתית.

7. 59.6

   תשובה:

8. 59.7

   אסור לסחור בדברים האסורים באכילה דרך קבע1משנה (שביעות פ"ז מ"ד), גמרא (פסחים כג ע"א), הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק ח), הטור והשו"ע (יו"ד סי' קיז)..

9. 59.8

   נחלקו ראשונים אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן2עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה סז, ובהערה 13 שם), במיוחד בדעתו של מרן הגר"ש ישראלי, שלפיה במצב זה לכל הדעות האיסור הוא מדאורייתא..

10. 59.9

    לכן יש איסור להשתתף במפעל זה, וכמו שציינת בשאלתך, אין זה מן הראוי להסתמך על "הערמות" וכדומה3עיין (שם) בהערה 16, ובצדדים לקולא ולחומרה. הצד להחמיר קיים גם פה. אמנם במקום שהוא איננו הבעלים על הדברים האסורים באכילה מצינו שיש פוסקים המקלים – שו"ת "חתם סופר" (יו"ד סי' קה-קח), אך לכתחילה לא כדאי להיכנס למצב זה. וגם לפי שיטה זו לא נפתרה בעיית המסייע..

11. 59.10

    כמו כן, יש חשש סביר שתוצרת זו תחדור לשוק המקומי4ואז אנו עלולים להיכשל באיסור "לפני עיוור"., ועל כן ראוי עוד יותר שלא ליטול חלק במפעל זה5כעין מה שמצינו לגבי "דבר אחר" (בבא קמא עט ע"ב). אמנם לאיסור שם יש סיבה הקיימת רק ב"דבר אחר", אך יש מקום מהסיבות האחרות להחמיר בכל המאכלות האסורים..

12. 60.1

    ירושלים, ישראל, שבט תשס"ה

13. 60.2

    ס. החיוב להפריש את הלוקים בתסמונת דאון ממאכלות אסורות

14. 60.3

    שאלה:

15. 60.4

    האם יש חיוב על המטפלת באנשים הלוקים בתסמונת דאון להפרישם מאכילת מאכלות אסורים בדירתם? האם יש נפקא מינא להלכה אם המטופלים באים ממשפחות שאינן מקפידות על הימנעות מאכילת איסורים? אם אי אפשר להפרישם באופן מלא, האם מותר להמשיך ולעבוד בעבודה זו?

16. 60.5

    תשובה:

17. 60.6

    א. חיובי תורה ומצוות של אדם חריג נקבעים על פי רמת הדעת שיש לו. אם הוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות, ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנחנו מקיימים את מצוותיו – הוא נחשב כבן דעת לעניין קיום המצוות. לכן בקטנותו חייבים לחנכו למצוות, ובהגיעו לגיל י"ג שנה נחשב כגדול לעניין קיום מצוות.

18. 60.7

    אמנם לחיוב עונשין, אם דעתו הנה רק כדעת הפעוטות, אזי אפילו אם הוא גדול בשנים "כקטן מחשב, דחס רחמנא עליה"1שו"ת "מנחת שלמה" (א סי' לד)..

19. 60.8

    ב. אסור להאכיל קטן איסור2הגמרא (יבמות קיד ע"א) מביאה שלושה פסוקים שכתוב בהם "לא תאכלום" (לגבי דם, שרצים וטומאת כהנים), ודרשו חז"ל: "לא תאכילום" – להזהיר גדולים על הקטנים. בתחילה ניסתה הגמרא להוכיח שבית-דין מצווים להפריש קטן מאיסור, אך למסקנה סיכמה הגמרא ששלושת הפסוקים הנ"ל אינם מלמדים, לכן אין ללמוד מהם חובת הפרשת קטן מאיסורים, אך בכל אופן אין להאכיל הקטנים איסור בידיים. בשו"ת "אגרות משה" (יו"ד ב סי' ט) כתב שהאיסור הוא מטעם "לפני עוור לא תתן מכשול". רוב הפוסקים סוברים שאיסור זה חל על כל איסורים שבתורה, ולא רק בשלושת הנושאים שהוזכרו בפסוקים הנ"ל. אמנם מרן המחבר ("בית יוסף" או"ח סי' שמג) סובר ששלושת הפסוקים הם שלושה כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים, ולכן בשאר האיסורים אסור רק מדרבנן. או להביאו לידי איסור בידיים3היינו שלא רק להאכילו בתחיבה לתוך פיו אסור, אלא גם לומר לו קום אכול, או להניח לפניו בצורה שיבוא לאכלו – כן כתבו הריטב"א (יבמות קיד ע"ב), הרשב"א (שבת קנג ע"א), הרמב"ן (ויקרא כא, א) וכן פסק ה"משנה ברורה" (סי' שמג ס"ק ד). והוסיף ה"משנה ברורה" (שם) שאין לתת לקטן דבר מאכל של איסור אפילו לשחק בו, שמא יאכלנו, דהוי כמאכילו בידיים (ומקורו ב"מגן אברהם" שם). אך מרש"י (שבת קנה ע"ב ד"ה דספי בידיים), שכתב "תוחבו לתוך פיו", משמע דדווקא בכהאי גוונא נחשב ל"ספיה". ובשו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' פג) מסיק שהכנסת שוטה למוסד של גויים אינה נחשבת כהאכלה בידיים, אם אינו אומר לגויים בפירוש להאכילו איסור. אף-על פי-כן כתב בסוף דבריו שזהו מעיקר הדין, "אך מאחר שהעידו קדמונינו ז"ל שעל ידי מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהי רשע שעה אחת לפני המקום ב"ה"., אפילו תינוק בן יומו4שו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' פג) הביא את דעת "תרומת הדשן" ("פסקים וכתבים" סי' סב), שכתב: "והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי ליה בידיים, נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו". ודייק מכך ה"חתם סופר" שמשמע שבשוטה, שלא יבוא לכלל דעת, מותר ליספי ליה בידיים. אך הוא דחה דעה זו – "מ"מ זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמא דקרא", והסיק שאין חילוק בין חרש ושוטה לקטן, דלא ליספא ליה בידיים. וכן פסק ה"משנה ברורה" (סי' שמג ס"ק ד) שאפילו אם התינוק אינו בן הבנה כלל – אסור להאכילו איסור בידיים (ועיין גם ב"שער הציון" שם ס"ק ו). וכן פסקו ה"אבני מילואים" (סי' פב) ושו"ע הרב (או"ח סי' שמג). , ואף שאינו בנו5להאכילו איסור בידיים אסור לכל אדם, לא רק לאביו, כפי שכתב ה"משנה ברורה" (שם), משום שאיסור ספיה להאכילו בידיים אינו משום מצוות חינוך (שאז היה שייך רק באב), אלא הוא איסור תורה עצמאי..

20. 60.9

    ג. בעניין חובת הפרשת קטן מאיסורים נחלקו הפוסקים. יש אומרים שרק אביו מצווה להפרישו, משהגיע להיות בר הבנה קצת6מסקנת הגמרא (יבמות קיד ע"ב) שקטן האוכל נבלות אין בית-דין מצווין להפרישו. כך פסק הרמב"ם בכמה מקומות (שבת פרק יב הל' ז, מאכלות אסורות פרק יז הל' כז, אבל פרק ג הל' יב), ומרן בשו"ע (או"ח סי' שמג); אך האב מצווה להפרישו מדין חינוך, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע (שם). וכן איתא בתוספות ישנים (יומא פב ע"א ד"ה בן שמונה בתירוץ השני), ובתוספות (נזיר כח ע"ב סד"ה בנו בשם ר"י). וכן פסקו המהר"ם מרוטנבורג (ד"ק סי' ר) והיש"ש (יבמות סי' ז). והסברה בדבר, שאם מצווה לחנכו במצוות כל שכן שמצווה למנוע ממנו לעבור עברות (ראה ב"משנה ברורה" שם ס"ק ב). ה"משנה ברורה" (סי' שמג ס"ק ג) כתב שהגיל שממנו מחויב האב בחינוך בנו לאיסורים הוא משעה שמבין שאומרים לו שאסור לעשות או לאכול משהו, אבל קטן שאינו בר הבנה כלל – אין אביו מצווה להפרישו מאיסור. וב"שמירת שבת כהלכתה" (מהדו"ק פרק לב סע' לב) כתב שהוא מגיל שנתיים-שלוש ואילך., יש אומרים שבקטן שהגיע לגיל חינוך כל אחד מצווה להפרישו7מרן ה"בית יוסף" (או"ח סי' שמג) כותב בדעת הרי"ף והרא"ש, שסוברים שלא איפשיטא הבעיא אם בית-דין מצווין להפרישו או לא, ולכן פוסקים שחייבים להפרישו. הטור (יו"ד סי' שעג) סובר שבטומאת כהנים מצווים להפרישו, ומרן ה"בית יוסף" (או"ח סי' שמג) הבין בדעתו שהוא הדין בדם ובשרצים, כי בשלושת העניינים הללו ישנו ריבוי מיוחד בפסוק (ראה לעיל הערה 2). התוספות (שבת קכא ע"א ד"ה שמע מינה) פסקו שבקטן שהגיע לחינוך בית-דין מצווין להפרישו, והביא הרמ"א את דעתם (סי' שמג), והיינו מגיל שש-שבע, כמו שכתב "שמירת שבת כהלכתה" (שם). ומה שכתוב בגמרא "בית דין מצווין להפרישו" אין הכוונה דווקא לבית-דין, וכל אחד מישראל מצווה בכך, אלא שבית-דין הם שלוחים של ישראל – כן כתוב בשו"ת מהרי"ץ (ב סי' יח-כ) ובשו"ת "חתם סופר" (חו"מ סי' קעז)., ויש אומרים שאין חיוב כלל להפרישו מאיסורים, לא האב ולא אחר8תוספות ישנים (יומא פב ע"א ד"ה בן שמונה בתירוץ הראשון) בשם ר"א ממיץ כתבו שחינוך אינו שייך אלא שיעשה מצווה, לא לאפרושי מאיסורא. וכן כתבו שו"ת הרשב"א (א סי' קכח), רשב"א, נמו"י, המאירי והתוספות רי"ד (יבמות קיד ע"א). והסברה לזה כתב "תרומת הדשן" (סי' צד) שמצוות עשה צריכה אזהרה יותר מאיסור לאו שהוא בשב ואל תעשה. ובשו"ת "חקרי לב" (סי' ע) כתב שהטעם הוא לפי שמצוות חינוך תיקנו חכמים כעין של תורה שחייבה האב למולו ולפדותו וללמדו תורה, שהן מצוות עשה.. והכריעו שבאיסור דאורייתא כל אחד מצווה, ובאיסור דרבנן רק אביו9כן פסק ה"חיי אדם" המובא ב"משנה ברורה" (שם ס"ק ז), וכן פסק ה"שמירת שבת כהלכתה" (שם)..

21. 60.10

    ד. על כן אנשים הלוקים בתסמונת דאון מעל גיל 13, שיש להם הבנה כפעוטות - למי שסובר שהם נחשבים כגדולים10דעת הגרש"ז אויערבך המובאת לעיל בהערה 1. ישנו חיוב להפרישם מאיסורים, ואפילו איסורים מדרבנן. גם אם נחשיבם כקטנים, חובה על כל אדם להפרישם מאיסורי תורה, ובאיסורי דרבנן אין חובה להפרישם.

22. 60.11

    ואם מצבם חמור ועדיין אין בהם דעת של פעוטות - אין כל חובה להפרישם מאיסור.

23. 60.12

    ה. רוב האנשים שאינם מקפידים על הימנעות מאכילת איסורים11בעניין הפרשת מומר מאיסורים – יש אומרים שאין חובה למחות בו, ומותר אפילו לסייעו: הש"ך (שו"ע יו"ד סי' קנא ס"ק ו) פסק שב"חד עברא דנהרא" מותר לסייע למומר (וכל שכן שאין חובה להפרישו מאיסור). והסבירו ה"יביע אומר" (ב או"ח סי' טו) וה"מנחת יצחק" (ח"ג סי' עט) את דברי הש"ך על פי "תנא דבי אליהו רבה" (פרק יח): "'הוכח תוכיח את עמיתך' – לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, וגם אי אתה רשאי, שנאמר 'יוסר לץ' וכו'" (משלי ט, ז). וכך פסק ה"ביאור הלכה" (סי' תרח ד"ה אבל): "אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצא מכלל 'עמיתך' ואינו מחויב להוכיחו". וגם ה"אבני נזר" (יו"ד סי' קכו) צידד בדעת הש"ך שאין ערבות במומר. וכן כתב בשו"ת "מחזה אברהם" (או"ח סי' מח). ובספר "יד יצחק" (ב סי' צה) חילק בדעת הש"ך עצמו, שכוונתו רק למומר לעבודה זרה, שמשוקע לגמרי באיסורים ואין תקווה שיחזור בתשובה, אך במחלל שבת בפרהסיא – אף-על פי שנחשב למומר בכל דיניו, מכל מקום כיוון שאפשר שיחזור בתשובה דינו כישראל לעניין מסייע ותוכחה. וכן פסק "ערוגת הבושם" (או"ח סי' נד). וב"דגול מרבבה" (על הש"ך שם), ביאר שאין כוונת הש"ך לחלק בין מומר לאחר, דהרי "ישראל אף-על פי שחטא ישראל הוא", אלא כוונתו לחלק בין העובר עברה בשוגג לעוברה במזיד; היינו שמצוות תוכחה שייכת רק בעושה בשוגג, לא במזיד, ומומר סתמו עושה במזיד, לכן נקט הש"ך לשון זו. ועיין עוד בדעתו של ה"בית יצחק" בהערה 13 להלן. ויש אומרים שגם במומר קיימת מצוות תוכחה: בעל ה"עיטור" המובא ב"ביאור הלכה" (שם) ופסק הרמ"א כמותו, המהר"ם שיק (או"ח סי' שג), ה"משנה ברורה" (סי' שמז סק"ז) ושו"ת "מנחת יצחק" (שם). ובנדון דידן נחשב הדבר כ"חד עברא דנהרא" – בין אם החולים מסוגלים לעזור לעצמם בהכנת אוכל, דאז פשוט שהוא כן, ובין אם אינם יכולים, עדיין ניתן להזמין מטפל אחר שיסייע להם. והסכים הגרז"נ גולדברג עם סברה זו; אלא שהוסיף שיש לברר אם ניתן להזמין מטפל נוכרי לצורך זה, כי אחרת יש לחוש לדעת ה"משנה למלך" (הלוה פרק ד הל' ב), הסובר שאם ישנם רק יהודים היכולים להמציא לו את האיסור, עדיין נחשב הדבר כתרי עברי דנהרא, והוי "לפני עיוור" דאורייתא. יש לדונם כציבור ששגג או כתינוקות שנשבו, ומצווה להפרישם מאיסורים במידת האפשר, ובוודאי שאין לסייעם12שו"ת "להורות נתן" (ג סי' כג) פסק שאפילו לדעת הש"ך ודעימיה, שאין איסור מסייע במומר, בתינוקות שנשבו קיים האיסור, ואף יש חובה לנסות להפרישו מאיסורים. ואף שבדרך-כלל אין בידינו למחות בעוברי עברה שהם בבחינת תינוקות שנשבו, אך במציאות שבשאלה, שמדובר במטפלת באנשים הלוקים בתסמונת דאון – שיש ביכולתה להשיג עבורם אוכל כשר, נראה שמחויבת לעשות כן. כל זאת, כמובן, כמיטב יכולתה; אך אם ההורים מוחים בה, או שישנם מטפלים אחרים שאינם מקפידים, ואין ביכולתה לעכב על ידם, היא פטורה ממצוות תוכחה ומחובת אפרושי מאיסורא, מדין "דבר שאינו נשמע", שכשם שיש מצווה לומר דבר הנשמע, כך יש מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ע"ב).. ויש מי שכתב שאין חיוב להפרישם מאיסור13ה"בית יצחק" (או"ח סי' כט), הסובר שאפילו לגבי מי שאינו שומר תורה ומצוות בימינו קיים הדין של הש"ך, שאין לנו ערבות כלפיו, ועליו נאמר "הלעיטהו"..

24. 60.13

    ו. לאור כל האמור, על המטפלת לעשות כמיטב יכולתה למנוע מהאנשים הפגועים הללו לעבור על איסורים. ואפילו אם אינה מצליחה בכך לגמרי, יש להניח שמטפלת אחרת לא תיטיב את המצב אלא תחמיר אותו. היות שיש לה על מי לסמוך גם במקרה שלא תצליח למנעם מאיסור, יש לשקול בחיוב שתישאר במקום עבודתה הנוכחי, ותעשה חיל בעבודת חסד חשובה זו.

25. 61.1

    ויקטוריה, אוסטרליה, מנחם-אב תשס"ג

26. 61.2

    סא. השתתפות בטקסים של בני דתות אחרות

27. 61.3

    שאלה:

28. 61.4

    החברה באוסטרליה היא רב-תרבותית באופייה, ולבני הקהילה היהודית באופן טבעי קשרים תרבותיים גם עם בני דתות אחרות. האם ובאיזה תנאים מותר להיכנס לבתי תפילה שלהם: כנסיות, מסגדים ומקדשים בודהיסטיים והינדוניסטיים? האם מותר להשתתף פסיבית בטקסיהם, והאם מותר לאכול באירועים שלהם אוכל כשר?

29. 61.5

    תשובה:

30. 61.6

    התשובה לשאלתך נחלקת לב' חלקים: שאלת הכניסה לבתי תפילה של דתות אחרות, ושאלת הנוכחות וההשתתפות בטקסים שלהם.

31. 61.7

    א. 1. אין להיכנס לבית עבודה זרה לשום מטרה1משנה (עבודה זרה יא ע"ב), וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' קמט סע' א). המשנה עוסקת בעיר שיש בה עבודה זרה, והרמב"ם מבאר בפירוש המשניות שאנו אנוסים לגור בעיר כזאת, אך להיכנס לבית עבודה זרה ודאי שאסור, וכן נפסק בשו"ע (שם סי' קנ סע' א) שמצווה להתרחק מדרך אלילים. וראה עוד בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובות נט-ס; ג תשובות קיב, קיד; ה תשובה עה). וכן עיין בתשובה הבאה., ואף לא משום איבה2שו"ת "יביע אומר" (ב יו"ד סי' יא) ושו"ת "יחוה דעת" (ד סי' מה). ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה קיד)., למעט במקרים של פיקוח נפש3הרמ"א (שו"ע שם סי' קנ סע' ג)..

32. 61.8

    2. בגדר בית עבודה זרה נכללים כנסיות נוצריות4ה"אגרות משה" (יו"ד ג סי' קכט סע' ו), ה"ציץ אליעזר" (יד סי' צא), ה"יביע אומר" (שם וכן ז יו"ד סי' יב) וה"יחוה דעת" (שם); ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה נט), שגם אם אין לנוצרים דין עובדי עבודה זרה גמורים, עדיין אסור להיכנס לבתי תפילתם., וכן מקדשים בודהיסטיים5אף-על פי שיש ממאמיני דת זו הטוענים שאין בה פולחן עבודה זרה אלא אורח חיים בלבד, בפועל ההמונים עובדים את פסל מייסד דתם – מפי הרב יעקב קרמאייר, שכיהן כרב בהונג קונג ומשמש עכשיו ברבנות בניו יורק. והינדוניסטיים6דת זו הנה עבודת אלילים גמורה – מפי הרב קרמאייר הנ"ל..

33. 61.9

    3. מותר להיכנס למסגד, ואין בו משום בית עבודה זרה7שו"ת "עין יצחק" (או"ח סי' יא) ושו"ת "יביע אומר" (ז יו"ד סי' יב), ויסודם בדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יא הל' ז) שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה; וכן פסקו הטור (יו"ד סי' קכד), מרן המחבר ב"בית יוסף" (שם סי' קמו) והרמ"א (שם סע' ה). ולעומתם ה"ציץ אליעזר" (יד סי' צא) פסק שאין להיכנס למסגד, ויסודו בדברי הר"ן (סנהדרין סא ע"ב) שגם למוסלמים יש דין עובדי עבודה זרה. אך כבר השיג עליו ב"יביע אומר" (שם), שנפסק להלכה כרמב"ם ולא כר"ן, והוסיף שהמציאות היא שבתוך מערת המכפלה הקימו הערבים מסגד, ואף-על פי-כן נכנסים לשם גאונים וצדיקים להתפלל. וצריך עיון מראיה זו, שייתכן שיש לחלק, אך אין זה עיקר ראייתו. וכן פסק להיתר הגרח"ד הלוי בשו"ת "עשה לך רב" (א סי' נט)., ויש אומרים שראוי להימנע גם מכך, כשאין בזה בעיה של דרכי שלום8דעת הרב מן ההר (מובאת בספר "צידה לדרך" עח, א, 11) שאין להיכנס לשום בית תפילה של דת הכופרת בתורה, אף שאינה עבודה זרה, כיוון שיסוד האיסור להיכנס לבית עבודה זרה הוא מצד שנותן לה כבוד, ואין לתת כבוד לדת הכופרת בתורה. ולפי דבריו אין ראיה ממערת המכפלה, ששם אין בכניסה מתן כבוד למסגד, אלא כניסה למקום המקודש ליהודים..

34. 61.10

    ב. 1. אין להשתתף או לצפות בטקסים של דתות אחרות הכוללים אלמנטים של עבודה זרה, כגון הטבלה לנצרות וכדו', אף אם אין משתתפים בפועל בטקס9ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה ס)..

35. 61.11

    2. אין מניעה להיות נוכח באירוע שמחה או אבל של בן דת אחרת, כאשר אין בו אלמנטים של עבודה זרה10גיטין (סא ע"א): "קוברין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום". והובא בשו"ע (יו"ד סי' קנא סע' יב) שמותר אף לנחם מתיהם, ואף כשאין עניי ישראל, ולגבי שמחה ראה לקמן שאסרו רק לאכול בסעודת חתונתם, משמע שלהיות נוכח מותר. לגבי תפילה משותפת עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה קיב). ועיין בשו"ת הרא"ם (סי' נז) לגבי קראים, אך לפי דבריו שם דינם שונה מגויים..

36. 61.12

    3. בכל מקרה, אין לאכול בסעודת חתונה של גוי, ואף אם מביא את האוכל מהבית או שיש שם אוכל כשר. וגם במקום איבה אסור הדבר11עבודה זרה (ח ע"א), ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' קנב סע' א). ודעת הט"ז (שם) שאפילו במקום איבה אסור, ואף שה"פרישה" (שם) והש"ך (שם) נסתפקו מה הדין במקום איבה, גם הם לא הכריעו להיתר. וכן הכריעו לאסור אף במקום איבה ה"אגרות משה" (יו"ד ב סי' קיז) – מכך שהתיר רק שתייה, שהיא עראי, וה"משנה הלכות" (ז סי' קיח)., אך לשתות משקים שאין בהם חשש כשרות מותר במקום איבה12ה"אגרות משה" (שם), שהשתייה נחשבת לעראי ולא נאסרה במקום איבה..

37. 61.13

    נוסיף בשולי התשובה כי גדולי ישראל, החל מאבות האומה דרך תקופת הכנסת הגדולה ולאורך תקופת הגלות גזרו גזרות ותיקנו תקנות שמטרתן להבדיל חברתית בין ישראל לאומות העולם, כתריס כנגד ההתבוללות. מנהיגי הקהילות בימינו צריכים לקחת בחשבון גם שיקול חשוב זה בכל החלטה שכזו13עיין במסתו החשובה של בעל ה"משך חכמה" (ויקרא כו, מד)..

38. 62.1

    אנטוורפן, בלגיה, טבת תשס"ג

39. 62.2

    סב. מתנות וברכות לקראת תחילת השנה האזרחית

40. 62.3

    שאלה:

41. 62.4

    א. האם יש תוקף של "יום אידם" כיום לכל האירועים הקשורים לשנה האזרחית החדשה? למשל, בבלגיה 90% מהתושבים מוטבלים בלידתם בכנסיה הקתולית וגם מתחתנים שם, אבל דבר אין להם עם הדת בכל אורח חייהם ואינם הולכים כלל לבית עבודה זרה שלהם.

42. 62.5

    ב. האם ליום ה1/1 אפשר להתייחס כאל יום שאין לו כלל קשר עם טקס או אירוע דתי, אלא תחילת שנה אזרחית רגילה?

43. 62.6

    הדבר נוגע למעשה:

44. 62.7

    1. נהוג פה גם אצל אנשים יראי שמים לשלוח מתנות לאנשים שהם קשורים עמם מבחינה עסקית לקראת השנה האזרחית החדשה. האם יש מקור להתיר זאת כיום באופן כללי, פרט להיתר של "איבה" המוזכר בשו"ע (יו"ד סי' קמח סע' ה)?

45. 62.8

    בספר "צידה לדרך" כתב לתת את המתנה בתאריך אחר ובהקשר אחר, אך למעשה לא ינהגו כך. נוהגים לתת גם מתנות מעין אלו לעוזרות הבית.

46. 62.9

    2. האם מותר לברך ב"שנה טובה" או לא?

47. 62.10

    תשובה:

48. 62.11

    א. נוצרי חילוני (שהוטבל לנצרות, אך אינו קשור לחיים דתיים, אף שפעמים רחוקות הולך לכנסיה, ואין זה אלא מסיבות חברתיות), מותר לתת לו מתנה לכבוד השנה האזרחית החדשה1שו"ע (יו"ד סי' קמח סע' ח, ועיין עוד בסע' ה, וברמ"א שם בסע' יב) על פי התוספות (עבודה זרה ב ע"א ד"ה אסור), והר"ן (שם ב ע"ב).. ולתת מתנה לכבוד חג המולד – אסור2כיוון שבזה נראה כמשתתף בחגם, ובייחוד בנתינת מתנות לחג המולד, שהרי מנהגם הוא לחגוג את חג המולד בנתינת מתנות, ויש בזה משום "ובחקותיהם לא תלכו". ולפחות משום מראית עין יש לאסור, ועיין עוד לקמן בהערה 3 בשם שו"ת "אגרות משה"..

49. 62.12

    ב. בתחילת השנה האזרחית מותר לברך נוצרי ב"שנה טובה", אך בין יהודי ליהודי – מכוער הדבר3עיין בשו"ת "יביע אומר" (יו"ד ג סי' ט), שהעלה שאין איסור להשתמש בתאריך נוצרי, כיוון שכוונתו לתאריך הכללי שהעולם משתמש בו ולא לכוונת עבודה זרה, ועוד, שמניין השנים אינו מכוון ללידת אותו האיש. ועיין בשו"ת "אגרות משה" (אבה"ע ב עמ' שכו), שאסר חגיגת נישואין ביום אידם משום מראית עין שישראל שמחים ביום זה, ועיין ב"פתחי תשובה" (אבה"ע סי' סד ס"ק ד) בשם שו"ת הרמ"א (קכה) על המנהג שלא לשאת אישה ביום ראשון, כדרך הגויים העושים נישואין דווקא ביום חגם. אך ביום ראשון של השנה האזרחית, וכן ב"חג ההודיה" (Thanks Giving) הקל יותר, עיין שם. ונראה מדבריו שראה בזה יום אזרחי ולא דתי.. וברכת "חג שמח" אסורה בכל חגיהם.

50. 63.1

    טורונטו, קנדה, ניסן תשס"ד

51. 63.2

    סג. השתתפות בהלוויה של חבר קתולי לעבודה

52. 63.3

    שאלה:

53. 63.4

    בחברתנו עובדים אנשים בני דתות שונות. לפני כשנתיים נפטר חבר צוות, וכל העובדים השתתפו בהלווייתו, חוץ מיהודי אחד שחזר בתשובה, כיוון שרבו אמר לו שאסור להשתתף בהלוויה של נוצרים. לצערנו, חברה אחרת בצוות חלתה בסרטן ל"ע והיא במצב סופני. בעלה גם הוא עובד בחברתנו, ושניהם משתייכים לכנסיה הקתולית.

54. 63.5

    האם אכן יהיה אסור לי להשתתף בהלוויה? האם האיסור קיים גם במקום שאין חשש שנושפע לרעה מדעותיהם?

55. 63.6

    אציין שוב שאם לא אשתתף בהלוויה זו תהיה פגיעה קשה בבעל.

56. 63.7

    תשובה:

57. 63.8

    א. ישנו איסור להשתתף או לצפות בטקס דתי הכולל בתוכו אלמנטים של עבודה זרה1שאלות מסוג זה נדונו בעבר כמה פעמים במסגרת שו"ת "במראה הבזק" (א תשובות נט-ס; ג תשובות קיב, קיד; ה תשובה עה, ועיין גם לעיל תשובה סא). 2משנה (עבודה זרה יא ע"ב) ושו"ע (יו"ד סי' קמט סע' א), וקל וחומר לענייננו., כולל צעידה אחרי צורת צלב3ראה הערה 4 והמקורות המצוינים שם לגבי הגדרת הנצרות כעבודה זרה, ועיין עוד בשו"ת "תרומת הדשן" (סי' קצו) וברמ"א (יו"ד סי' קמא סע' א), וכן בשו"ת "יחוה דעת" (ח"ג סי' סה) על הגדרת הצלב כעבודה זרה ועל החילוק שיש בין צלב גדול, שדינו כעבודה זרה לכל דבר, לבין צלב שעונדים על הצוואר. נמסר לנו בעל-פה שבהלוויה קתולית צועדים המשתתפים במסע הלוויה מאחורי צלב גדול שנושא הכומר, עיין גם בספר "צידה לדרך" (עמ' 192 ח 1), ושם ניתנה עצה טובה להתנצל ולהסביר שאין זה הגון להשתתף בטקס דתי כאשר אין הזדהות נפשית מלאה עם הדת, ושאולי יש בזה אפילו ביזיון המת. או תפילה לאותו האיש ולצלמיו.

58. 63.9

    ב. כמו כן, חל איסור להיכנס לכנסיה, המוגדרת כבית עבודה זרה4"אגרות משה" (יו"ד ג סי' קכט סע' ו), "ציץ אליעזר" (יד סי' צא), "יביע אומר" (ב יו"ד סי' יא; ז יו"ד סי' יב) ו"יחוה דעת" (סי' מה)..

59. 63.10

    ג. איסורים אלו אינם נובעים מפחד שמא נימשך אחר דתם, אלא כדי שלא לחלוק כבוד לעבודה זרה, והם אסורים אפילו מפני דרכי שלום5"יביע אומר" ו"יחוה דעת" (שם). ....

60. 63.11

    ד. יש לעשות כל מאמץ להשתתף בצער האבלים ולבטא את ההשתתפות בצער מן הפן האנושי, אם בזמן שלפני תחילת הטקסים ואם בניחום האבלים לאחר תום הטקסים6גיטין (סא ע"א): "קוברין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום", והובא בשו"ע (יו"ד סי' קנא סע' יב), והוא הדין בעניין הספדם וניחומם (שו"ע שם). ועיין ב"בית יוסף" (יו"ד סי' שסז) שהוא הדין בהשתתפות בהלוויה, ובספר "צידה לדרך" (עמ' 192 ח 2) הביא שמותר להשתתף בהלוויה פרוטנסטנטית, שבה אין מעשה פולחן, וכן עיין בט"ז ובש"ך (שו"ע יו"ד סי' קנב סע' א), שנחלקו אם שייך להתיר את האיסור לאכול בסעודת חתונה של גוי משום איבה, ודווקא לעניין אכילה אסר הט"ז, כיוון שהוא טוען שזה אסור משום גזרת חתנות. ומשמע שבמקרה שאין בעיה כזו, כגון להיות בחתונה בלי לאכול או בהלוויה, כשאין בהם איסורים של עבודה זרה, יהיה מותר משום איבה לכולי עלמא..

61. 63.12

    ה. צעידה אחר הארון כאשר אין אלמנטים של עבודה זרה מותרת מפני דרכי שלום.

62. 64.1

    אנסחדה, הולנד, שבט תשס"ד

63. 64.2

    סד. שימוש בבית הספדים של בית קברות נוצרי

64. 64.3

    שאלה:

65. 64.4

    לקהילתנו בית עלמין, ובו גם אולם התכנסות להספדים. אולם זה נמצא כיום בסכנת התמוטטות, ועד שיתוקן יעברו לפחות כשנתיים. בינתיים נערכים ההספדים בחצר. כידוע, מזג האוויר בהולנד הנו קר, גשום או מושלג, ולאנשי הקהילה המבוגרים המשתתפים בהלוויה קשה מאוד לעמוד בחוץ במזג אוויר כזה, ויש חשש שלא יגיעו או שיחלו. בצמוד לבית העלמין היהודי ישנו בית קברות של גויים, שכבר אינו בשימוש לקבורה כי הוא מלא. בית קברות זה הנו בבעלות פרטית, ולא של כנסיה כלשהי. בבית קברות זה ישנו אולם מסודר, ובו גם חימום (צלבים שתלויים לפי דרישה ניתנים להסרה). שאלתי היא אם בשעת צורך או דחק, כשמזג האוויר קר, האם מותר לערוך שם הספדים? הדרך משם לבית העלמין היהודי אינה עוברת דרך בית הקברות הנוצרי אלא דרך רחוב מרחובות העיר.

66. 64.5

    תשובה:

67. 64.6

    א. כיוון שמנהג הנוצרים להתפלל בשעת ההספד וההלוויה (גם לאותו האיש), נמצא שיש מקום להגדיר את אולם ההספדים כמקום תפילה, ואז אסור להיכנס לאולם זה כשם שאסור להיכנס לכנסיה1עיין בתשובות הקודמות ובהפניות שם לשו"ת "במראה הבזק". כמו כן עיין בשו"ת "אגרות משה" (יו"ד ג סי' קכט אות ו) לעניין איסור כניסה לכנסיה. שו"ת "פרי שדה" (ב סי' ד) מבאר שבית התפילה שלהם נחשב לבית עבודה זרה אף אם אין שם פסלים, ושו"ת "ציץ אליעזר" (יד סי' צא) אוסר גם כניסה למנזר, אף שאין בו צלמים. עוד עיין בשו"ת "בנין ציון" (א סי' סג) ובשו"ת "יביע אומר" (יו"ד סי' יא; יו"ד סי' יב). לא כתבנו בצורה החלטית שדין בית ההספד כדין כנסיה, מאחר שאולי יש לחלק ולומר שבית הספדים עיקרו להספד, והתפילה שבהספד היא עניין משני, כמו בית שהכניסו בו עבודה זרה ולא הוקצה לכך (שו"ע יו"ד סי' קמה סע' ג), וצריך עיון אם יש מקום לחילוק זה. להלכה כתבנו לחומרה, על פי המלצתו של הגרז"נ גולדברג, מצד "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה – זו המינות" (עבודה זרה יז ע"א)..

68. 64.7

    ב. אם האולם אינו עומד לכך, אלא הוא משמש לדברים נוספים, רק שפעמים משתמשים בו לצורך הספד – מותר לקיים את ההספדים של הקהילה היהודית שם, ובתנאי שיסירו משם את הצלבים2שו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה נה). יש לבחון אפשרות זו היטב, ובייחוד אם האולם שייך לאדם פרטי. .

69. 64.8

    ג. הפתרון לבעייתכם הוא אחת ההצעות הבאות, המסודרות לפי סדר עדיפותן:

70. 64.9

    1. לערוך את ההספדים באולם הסמוך לבית הכנסת של הקהילה, אבל לא בבית הכנסת עצמו3ספר "כל בו על אבלות" (פרק ראשון סי' ז אותיות ב, יב)..

71. 64.10

    2. לקנות את אולם ההספדים של הנוצרים. הקניין ייחשב כביטול עבודה זרה ויתיר את המקום בהנאה4הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קמו סע' ח). ואין עצה לשכור את המקום, שכן מבואר בגמרא (עבודה זרה נג ע"ב) שאינו נחשב לביטול עבודה זרה אלא בזמן שהגוי מוציא את העבודה זרה מרשותו לצמיתות. .

72. 64.11

    3. אם יש בצמוד או בסמוך חדרים נוספים, שאינם משמשים לתפילתם, מותר לערוך את ההספדים שלכם שם5המחבר (שו"ע יו"ד סי' קנ סע' א) פסק להלכה שיש מצווה להתרחק ארבע אמות ממקום עבודה זרה; אולם בהערת המהדיר על חידושי הריטב"א (עבודה זרה יא ע"ב, מהד' מוסד הרב קוק הערה 373) דייק מדברי הריטב"א שבמקום הפסד ממון מותר. ועיין בשו"ת "משנה הלכות" (ו סי' קלט) שלא התיר שימוש באולם הסמוך לכנסיה לצורך בחירות מהטעם הנ"ל. להלכה פסקנו לקולא על פי עצתו של הרב נ"א רבינוביץ', מאחר שעצם הגדרת אולם ההספדים כמקום תפילה מסופקת, כפי שביארנו בהערה 1..

73. 65.1

    נובה סקוטיה, קנדה, אייר תשס"ה

74. 65.2

    סה. שכירת דירה בבנין הבנוי על שטח השייך לכנסיה

75. 65.3

    שאלה:

76. 65.4

    בעירנו נבנה בנין דירות חדש על גבי שטח השייך לכנסיה אנגליקנית. חברה אחרת (שאיננה קשורה לכנסיה) מציעה את הדירות להשכרה. האם מותר ליהודי לשכור שם דירה, בהתחשב בעובדה שאינו משלם ישר לכנסיה, אלא לחברה אחרת? מאידך גיסא, הכנסיה בהחלט נהנית מכספו. האם יש בכך אביזרי עבודה זרה?

77. 65.5

    תשובה:

78. 65.6

    אם אין אפשרות לשכור דירה אחרת או במקום הפסד, מותר לשכור את הדירה הנ"ל בתנאים הבאים:

79. 65.7

    א. אם החברה המשכירה משלמת סכום כסף קבוע לכנסיה, ללא תלות במספר הדירות שהיא משכירה1בתוספתא (עבודה זרה פ"ז ה"א) מצינו: "חלילין של עבודה זרה אסור לספוד בהם, ואם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שהן עושין לצורך עבודה זרה מותר לספוד בהן. חנויות של עבודה זרה אסור לשכור מהן. אם היו מעלות שכר למדינה אף על פי שהן עושות לצורך עבודה זרה מותר לשכור מהם. גבאין של עבודה זרה אסור ליתן להם. אם היו מעלין שכר למדינה אף על פי שהן לצורך עבודה זרה מותר ליתן להן". בטעם הדבר שאם משלם למדינה מותר כתב הטור (יו"ד סי' קמג, ה): "ואם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שגובין לאליל מותר ליתן להם, פירוש שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי האליל מותר, כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו, ומה שנותנין לאליל כאילו נתנו מכיסן". ועיין ב"משנה למלך" (עבודה זרה פרק ז הל' יז) שהבין בדבריו שכוונתו היא שאין בני המדינה חייבים לשלם דבר לעבודה זרה, אך הם עושים כן מרצונם. ה"משנה למלך" לא קיבל פירוש זה, והסיק שבתוספתא מיירי שבני המדינה מחויבים לתת צרכי עבודה זרה, בין רב בין מועט, וטעם ההיתר הוא משום דאין כאן הנאת עכו"ם (שכן הם אינם מקבלים חלק ברווחים) אלא הנאת בני המדינה. אולם קשה מה דחק את ה"משנה למלך" לפרש את דברי הטור כפי שפירשם, שהרי אפשר להבין שכוונת הטור היא לומר שבני המדינה אינם חייבים לתת חלק (כגון שליש או רבע) מהרווחים לעבודה זרה, אלא הם מספקים צרכיה בין רב בין מועט, וממלא נחשב הדבר כאילו הם מוציאים את הממון מכיסם. ומוכח להבין כן בדברי הטור, שאם נאמר שבני המדינה אינם מחויבים לספק את צרכי העבודה זרה, קשה להבין למה שהעבודה זרה תרשה להם להשתמש בנכסיה, אלא על כורחנו שהטור מסכים לפירושו של ה"משנה למלך". כדברי הטור פסק גם הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קמג סע' ה). אולם הרמב"ם (שם פרק ט הל' יב) העתיק רק את תחילת דברי התוספתא, דהיינו שאסור לשכור מהן חלילין, וכן שאסור לשכור מהן חנויות, אך לא כתב שאם מעלין שכר למדינה מותר; וכן פסק מרן המחבר (שו"ע סי' קמג סע' ד-ה). ב"שיירי כנסת הגדולה" (סי' קמג הגה יח), ב"חסדי דוד" (על התוספתא שם) וב"צפנת פענח" על הרמב"ם כתבו שהוא משום שסברא שדין זה אינו להלכה. וביאר ה"צפנת פענח" שסבירא ליה לתוספתא שכשנותן ממון למדינה, והמדינה נותנת ממון זה לעכו"ם כבר אין שמו עליו, ואינו נחשב למהנה לעבודה זרה. לפי הבנה זו, הרמב"ם סבר שאף בנתינה לאחר לא בטל שמו של הנותן הראשון. ועיין ב"חסדי דוד", שכתב שהרמב''ם דחה את הסיפא של התוספתא משום שהשווה את דין התוספתא לדין חנויות המעלות מכס לעכו"ם (עבודה זרה יג ע"א), שבגמרא נפסק שאסור לקנות בהם. לפי דברי ה"חסדי דוד" מבואר שהרמב"ם הבין שבתוספתא מיירי שהמדינה נותנת חלק (שליש או רבע) מהרווחים לעבודה זרה, ובגלל זה אסר, כמו בחנויות הנותנות מכס. וייתכן לומר שבמקרה שהמדינה אינה נותנת חלק מהרווחים, אלא שהיא מחויבת לספק צרכים של עבודה זרה או לתת לה דבר קבוע, יודה הרמב"ם שאין זה נקרא מהנה לעכו"ם אלא מהנה למדינה. לפי זה, הרמ"א והמחבר יסכימו לדינא שמותר לשכור בית או חנות מבני המדינה המספקים צרכיה של עבודה זרה, בין רב בין מועט. עוד אפשר היה לפרש שהרמב"ם הבין שהתוספתא מיירי במקרה שבני המדינה מחויבים לספק את צרכי העבודה זרה, ללא קשר לרווחים שהם מפיקים. גם הרמב"ם יפרש כך את הסוגיה במקרה של עבודה זרה שהייתה לה גינה ומרחץ (עבודה זרה נא ע"ב, ועיין בסמוך), שהכהנים העוסקים במרחץ ובגינה מספקים את צרכי העבודה זרה, ומטעם זה אסור לתת להם שכר, שזה נחשב כמהנה לעבודה זרה (כפי שפסק בעבודה זרה פרק ז הל' יז). ומאחר שבגמרא נאסרה נתינת שכר לכמרים, ממילא נדחו דברי התוספתא. כפי הבנה זו ניתן לפרש גם את דברי המחבר, אולם עדיין יש מקום להתיר על פי מה שפסק מרן המחבר (שם סי' קמט), שאם המכס ניתן לצורך אכילה ושתייה של הכהנים מותר; וה"מנחת יצחק" כתב שכיום יש לנו לתלות בכך, וכפי שיבואר בסמוך. ויש נפקא מינה בין שתי ההבנות בדברי השו"ע, והיא שלפי ההבנה הראשונה, אף שידוע שהכנסיה צריכה עכשיו לכספים לצורך נויה ותקרובתה של העבודה זרה מותר כשהוא משלם למדינה, בעוד שלפי ההבנה השנייה אסור. ונראה שלהלכה יש להקל, מספק מאחר שאיסור מהנה הנו דרבנן, וכפי שביאר ה"חסדי דוד" הנ"ל. .

80. 65.8

    ב. אם החברה המשכירה משלמת לכנסיה סכום כסף ביחס למספר הדירות שהיא משכירה, אלא אם כן ידוע ומפורסם שהכנסיה צריכה כיום כסף לצורך נויה (כגון שיפוץ מבנה הכנסיה וכדומה) ותקרובתה2לשון הגמרא (עבודה זרה נא ע"ב): "מתני'. עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ – נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים – נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל – אין אסורה עד שתיעבד. גמ'. אמר אביי: בטובה – בטובת כומרין, שלא בטובה – שלא בטובת כומרין, לאפוקי טובת עובדיה דשרי. איכא דמתני לה אסיפא: היה שלה ושל אחרים – נהנין מהן בטובה ושלא בטובה; אמר אביי: בטובה – בטובת אחרים, שלא בטובה – שלא בטובת כומרין. מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא, ומאן דמתני ארישא, אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה, אפי' בטובת כומרין נמי שפיר דמי". ונחלקו ראשונים בביאור הסוגיה, עיין באריכות ב"משנה למלך" (עבודה זרה פרק ז הל' יז) וב"חסדי דוד" על תוספתא (עבודה זרה פ"ז ה"א): רש"י (עבודה זרה נא ע"ב) פירש ש"בטובה" הכוונה בשכר, ולדבריו אסור לתת שכר לכמרים עבור הרחיצה. נראה דטעמו הוא שאף שבנתינת שכר אינו מהנה לעבודה זרה עצמה, גם ליהנות לכמרים של עבודה זרה אסור, מפני שזה מאפשר את קיומה של העבודה זרה עצמה. ר"ת (תוספות שם מד ע"ב ד"ה נהנים) כתב ש"בטובה" הכוונה היא שמחזיק טובה לכומר משום דעשה לו טובה, שהכניסו למרחץ בחינם (וטעם האיסור הוא שמא אטו למימשכיה בתריהו, או משום דזה נחשב כמכבד לעכו"ם). לפי זה, כל מי שנותן שכר לכומר אינו מחזיק לו טובה, ושרי. ואם תקשה ממה שמצינו (שם יג ע"א) בדין יריד של עובדי כוכבים, שאסור לקנות ממנו כשמעלה מכס לעבודה זרה, שאני התם שעושין מן המכס צרכי עבודת כוכבים עצמה (תקרובתה ונויה), אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכמרים. מדברי הרמב"ם (שם פרק ז הל' יז) עולה שפירש ש"בטובה" היינו בחינם, כפי שפירשו התוספות, אלא שבניגוד לר"ת הוא סובר שכל שנותן שכר אסור. וכתב (שם פרק ט הל' יד) שכל שהתגר מעלה מכס לעבודה זרה אסור לקנות ממנו. הראבי"ה (הובא במרדכי שם, סי' תתמד) סבור ש"בטובה" היינו בשכר, אלא שמפרש שכל האמור בסוגיה הוא דווקא כשלא היו קונים אחרים לפירות הכמרים, או שלא היו רוחצים אחרים, ובזה נחשב שהישראל מהנה לכמרים. אבל אם היו שם קונים אחרים זה אינו נחשב להנאה כל-כך, ושרי. הטור (יו"ד סי' קמג סע' ג) העתיק את המשנה (ע"ז נא ע"א) בשינוי לשון, ולאחר מכן ציין את דברי רש"י ור"ת, וסיים שהרא"ש פסק כדברי ר"ת. מרן המחבר העתיק את מה שהטור כתב במקום את לשון המשנה, אך לא הכריע כיצד יש לפרש את ההלכה. הרמ"א ציין את דברי ר"ת וכתב שיש להקל כדבריו. מרן המחבר (שו"ע סי' קמט) בדין חנויות המעלות מכס פסק שיש לחלק, שאם המכס הולך לעבודה זרה עצמה אסור, אבל אם הולך להנאת הכמרים מותר. הט"ז (שם), הש"ך (שם), ה"משנה ברורה" (סי' תרמט סע' ד) ו"כף החיים" (שם) הבינו מדברי המחבר (יו"ד סי' קמג סע' ג) שהוא סובר שישנו איסור לשלם לכוהני עבודה זרה עבור שימוש במרחץ ובגינה. לדבריהם קשה לכאורה, היאך פסק המחבר (בסי' קמט) שאם המכס מגיע לצורך הכהנים מותר. וצריך לומר שבסי' קמג מיירי שהכמרים נותנים חלק מרווחי הגינה והמרחץ לצרכי עבודה זרה, ולכן דינם כדין חנויות המעלות מכס לעבודה זרה, אבל כשהכמרים אינם נותנים חלק לעבודה זרה, רק מוכרים את הפירות לצורך אכילתם ושתייתם, מותר. עוד יש לומר שלתת לכמרים עצמם אפילו לצרכי אכילה ושתייה אסור, דזה נראה כמהנה לעבודה זרה, אבל לתת לאחרים שישלמו להם מכס מותר. וצריך עיון איזה מהתירוצים עיקר. ה"מנחת יצחק" (ד סי' פח) כתב שכיום רוב ההוצאות של מוסד הכנסיה הנן לצרכי עניים, חינוך והחזקת הכמרים, ולכן מותר לתלות שבסתמא אין דינו של כסף הניתן לכנסיה כדין כסף הניתן לעבודה זרה עצמה, אלא כדין כסף הניתן לכמרים לצרכי אכילה ושתייה. ויש להוסיף על ראיותיו את דברי ה"לבוש", שכתב (סי' קמג סוף סע' ג): "ויש לסמוך על זה להקל, דרובא כן הוא שהוא להנאתם ואין מוציאין לע"ז… אם לא שיודעין שהטובה היוצאת מהם היא לע"ז עצמה". ועיין בביאור הגר"א (שו"ע יו"ד סי' קמט ס"ק יג), שמשמע מדבריו שהשו"ע יסכים לזה האידנא. לאור דברי ה"מנחת יצחק", יראה שבנדון דידן, שנותנים מעות לחברה המשכירה והיא נותנת חלק מהרווחים לכנסיה מותר, בין לדברי המחבר (לשני הפירושים) ובין לדברי הרמ"א, אלא אם כן ידוע שהרווחים הולכים לצרכי עבודה זרה ממש. . גם אם תוך כדי תקופת השכירות יתפרסם שהכנסיה זקוקה לסכום גדול עבור נויה ותקרובתה (כגון במקרה של שיפוצים גדולים בכנסיה), ניתן לתלות3עיין ברמ"א (יו''ד סי' קמט סע' ב), ופעמים שניתן לתלות. שהשכירות המגיעה מהיהודי תלך למטרות אחרות4ניתן להוסיף כי לא ברור שהכנסיה האנגליקנית בימינו תוגדר כעבודה זרה לכל דבר ועניין (הערת הגרנ"א רבינוביץ')., ואין צורך להפסיק את השכירות.

81. 66.1

    ירושלים, ישראל, סיוון תשס"ה

82. 66.2

    סו. ריבית והצמדה למדד בהלנת פיצויי פיטורין

83. 66.3

    שאלה:

84. 66.4

    האם ניתן לחייב וממילא מותר לקבל על פי ההלכה ריבית והצמדה הקבועים בחוק, כשמדובר בהלנת פיצויי פיטורין?

85. 66.5

    תשובה:

86. 66.6

    א. את הפרשי ההצמדה למדד, חייבים לשלם משני טעמים:

87. 66.7

    (א) מטעם ההתחייבות שבין המעביד והשכיר1באופן עקרוני, אין אפשרות לחייב את המעביד בהפסדים שנגרמו לשכיר מחמת שעיכב את התשלומים, משום שזהו רק גרמא. וכן עולה מדברי הירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג): "הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח מכל מין שירצה. לא יקח לו בהן כסות ועצים, אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו?" הירושלמי אומר שאדם הלוקח פירות על מנת להתעסק בהם ולתת את מחצית הרווח לנותן הפירות, אינו רשאי לקנות בהם כסות ועצים, משום שאז הוא אינו מרוויח; ורבי יצחק אומר שאם עשה כן, אין לנותן הפירות עליו אלא תרעומת בלבד. לעומת זאת, לגבי מי שקיבל שדה לעבוד בה ולא עבד, בעל השדה גובה פיצוי מסוים על אבדן הרווחים. הירושלמי מסתפק מה הדין במי שקיבל ספינה או חנות להרוויח מהשכרתם – אם בעל החנות או הספינה זכאי לפיצוי או לא. ה"נמוקי יוסף" (בבא מציעא סא ע"ב) הבין שהסיבה שבקרקע ניתן לגבות את ההפסדים היא משום שבקרקע יש תנאי "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא", והחידוש של הירושלמי הוא שכיוון שזה תנאי מצוי, גם במקום שלא התנו כך בפירוש הרי זה כאילו התנו בפירוש. כעין דבריו של ה"נמוקי יוסף" כותב גם הרא"ש (בבא מציעא פרק ט סימן ד). על פי שיטתם, יש מקום לומר שכיוון שהמנהג המקובל, המעוגן בחוק, הוא לשלם לשכיר פיצויים על הלנת פיצויי הפיטורין, הרי זה כאילו היה תנאי מפורש בחוזה השכירות של השכיר, שאם יעכב המעביד את שכרו ישלם לו פיצויים על כך, והרי זה ממש כדין שדה שהבעלים יכול לתבוע בה את המקבל משום שיש בה תנאי "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא". על פי זה, ייתכן שאת כל מה שהחוק מאפשר לשכיר לדרוש, הוא רשאי לדרוש מן המעביד; אלא שיש לדון בשאלה אם אין בפיצויי הלנת שכר, שהם פיצויים גבוהים מאוד, בעיה של אסמכתא. הרמב"ם (מכירה פרק יא הל' ו) מסביר שבכל התחייבות שאינה חלה "מעכשיו" יש בעיה של אסמכתא. ה"כסף משנה" (שם) מסביר אליבא דהרמב"ם את הסיבה שלגבי שדה אומרת המשנה שהתנאי של "אם אוביר ולא אעביד" מועיל, אף-על פי שלכאורה האריס אינו מתחייב מעכשיו בהפסדים שייגרמו לבעל השדה אם לא יעבוד, וכתב שהטעם הוא משום תקנת חכמים, לחייב את האריס במה שהפסיד בעל השדה מחמת שסמך על כך שהשכיר יעבוד בשדה. אפשרות נוספת בהבנת דעת הרמב"ם היא שלמעשה ההתחייבות של השכיר היא לשלם לבעל השדה כפי שהשדה אמורה להניב; אם השכיר יעבוד הוא יוכל לפרוע את חובו בתבואת השדה, ואם לא – יפרע בכספו. התחייבות זו חלה מעכשיו. ממילא, לפי דברי ה"כסף משנה" יש מקום לומר שניתן לחייב את המעסיק בהפסדים שנגרמו לשכיר מחמת עיכוב המעות. לפי ההסבר השני שהצענו בדברי הרמב"ם, נראה שבנדון דידן יש בתשלומי הקנס משום אסמכתא, שהרי אין כאן התחייבות מעכשיו. התוספות (סנהדרין כה ע"א ד"ה ראשון) כתבו שאם התנאי הוא סביר אין בזה משום אסמכתא, אבל אם יש גוזמא בתנאי אז יש בעיה של אסמכתא: "שאני התם (במקרה של "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא") דודאי דבר שהוא בידו ממש לגמרי, כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דהתם בידו לעשות ולא גזים נמי, שסובר הוא שכך הפסיד חבירו אם לא ישלים תנאו, כמו אם ישלם במיטבא ובההיא ודאי גמר ומקני ולא חשיב אסמכתא, ואומר בלבו עלי לשלם ודאי מן הדין מה שבידי לעשות ולא עשיתי". ולפי זה, נראה שבפיצויים גבוהים במיוחד, כמו הריבית על פיצויי הפיטורין, יש בעיה של אסמכתא. ולכאורה יש להעיר שגם עצם ההתחייבות לשלם את פיצויי הפיטורין אינה נזכרת תמיד בחוזה העבודה, והיא נאכפת מכוח החוק בלבד. וממילא יש לשאול אותה שאלה לגבי חיוב הריבית וההצמדה על עצם פיצויי הפיטורין, שהרי גם הם לכאורה אסמכתא? ועיין בספר "משפט הפועלים" (פרק יח סע' ג) כתב, שכיוון שהמנהג במדינת ישראל הוא לשלם, ממילא חל חיוב מן הדין לשלם את פיצויי הפיטורין. אם כן יש לומר שכיוון שהמנהג הוא להתחייב בפיצויי הפיטורין, אין זו אסמכתא. וכעין זה מצינו בפסק של בית הדין הרבני הגדול לגבי סעיף פיצויים בחוזה שבין שני הצדדים: "שאם לא כן, ביטלת את כל העסקים והקבלנויות. יש לראות סעיף מעין זה כאילו מפורש בו 'שלא כאסמכתא', וכאילו מפורש שנעשה בבית דין חשוב ועדיף מסיטומתא" (הציטוט כאן לקוח מהערה 324 ב"כתר – מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה" א, מאמרו של הרב דוד בס: "חוזים על פי דיני התורה", עמ' 136) ולכאורה יש לומר כן גם לגבי המקרה שלנו. ונראה שיש לחלק; בניגוד לפיצויי הפיטורין עצמם, שנגבים על פי הקבוע בחוק, הלנת פיצויי הפיטורין בדרך-כלל אינה נגבית במלואה. הטעם לכך הוא שהריבית היא גבוהה מאוד, ובדרך-כלל בתי המשפט מגיעים לפשרה בנושאים אלו, במקום לחייב את מלוא החיוב. לכן קשה לומר שישנו סכום מסוים שעליו הוסכם מראש בין המעביד לשכיר בנוגע לתשלום הלנת פיצויי הפיטורין. מאידך גיסא, ההצמדה למדד בוודאי כלולה בהתחייבות שבין המעביד לשכיר, כשם שאת השינויים בתוספת היוקר, שגם הם באים מחמת החוק, פשוט שהמעביד משלם לשכיר; לכן יש מקום לומר שכאשר ישנו שינוי במדד, ישנו שינוי בגובה ההתחייבות בין המעביד לשכיר..

88. 66.8

    (ב) מדינא דמלכותא2כידוע, יש מחלוקת בראשונים בשאלה אם יש חיוב של "דינא דמלכותא דינא" במקום שבו הדין לא נועד לטובת המלך, אלא רק לעניינים שבין אדם לחברו. וכתב הש"ך (סי' עג ס"ק לט), שאפילו אם נאמר שדינא דמלכותא דינא חל גם בין אדם לחברו, הוא דווקא בדבר שאינו נגד דין תורה, אבל בדבר שהוא נגד דין תורה אין אומרים "דינא דמלכותא דינא". ולהלכה ישנם פוסקים רבים שסוברים שלא כש"ך (עיין במאמרו של הרב דיכובסקי "הלכת השיתוף – האם דינא דמלכותא", "תחומין" יח עמ' 26), ואף אם נאמר שהלכה כמותו, ייתכן שבמקום שעל פי ההלכה יש חיוב של גרמא, וחייב בבא לצאת ידי שמים, ואף ייתכן שיש חיוב גמור – אי אפשר לקרוא לזה "נגד דין תורה", וממילא בזה יש לומר שגם הש"ך מודה שאומרים "דינא דמלכותא דינא". ואם כן, לדעת החולקים על הש"ך, כיוון שזו תקנה לטובת בני המדינה, שאחרת כולם יעכבו את תשלומי הפיצויים, בוודאי שיש לגבות כפי הכתוב בחוק. אבל לשיטת הש"ך ניתן לגבות רק דברים שיש בהם טעם לחייב מצד אחר, ולכן ניתן יהיה לחייב על מניעת רווח של השוכר מחמת שהכסף לא היה אצלו, אבל לא את ההצמדה והריבית. את מניעת הרווח של השכיר ניתן לחשב על פי האפשרויות של השכיר לשים את הכסף בפיקדונות נושאי ריבית והצמדה בבנקים..

89. 66.9

    ב. לגבי חיוב בפיצויים הקבועים בחוק, ניתן לחייב משני טעמים:

90. 66.10

    (א) מדינא דמלכותא3כנ"ל בהערה הקודמת.

91. 66.11

    (ב) מטעם קנס, מצד תקנת הקהל4המהרש"ל (בבא קמא פרק ט סי' י) כותב שניתן לחייב את המעכב מעותיו של חברו מדין קנס: "אלא ע"כ בתורת קנס קפסיק. שראוי לב"ד שיקנסו אותו בעבור רשעתו, כדי לשבר זרוע הרשעים. שלא יהא כל אלם וחוטא נשכר… מאחר שזה דומה לגזלן עתיקא, ששנה באולתו והוסיף חטא על פשע, שלא החזיר הגזילה… כמו שמצינו לעיל (צו ע"ב) גבי האי דגזל אפדנא דתורא בסימן ז, שקנסו רב נחמן בעבור שהיה גזלן כל השבח שהשביח הגזילה. ומ"מ דוקא גדול הדור יש בידו רשות לקנסו, וממונה על פי טובי העיר, כדפירשית לעיל". דינו של המהרש"ל הוא על פי הכלל שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' ב) שיש רשות לבית-דין לענוש שלא על פי התורה: "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה), היו דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים. (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור). וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם. הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג". ואמנם, בדרך-כלל בתי-הדין אינם מטילים קנסות בימינו, משום שאין לנו בית-דין שהוא כעין ז' טובי העיר, שהוא האחראי על קיום חברה תקינה; אבל כאן יש לומר שיש טעם מיוחד לחייב את הקנס הזה, לא מצד זכותו של בית-הדין לענוש שלא מן התורה אלא מכוח תקנת הקהל. סמכותו של כל קהל, בכל מקום שהוא, לתקן תקנות ולעגן אותן בקנסות. דין זה מבואר בגמרא (בבא בתרא ח ע"ב): "תנו רבנן: …ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו; ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". על פי זה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלא סע' כז): "רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך". ממילא יש לומר שכיוון שהכנסת חוקקה את חוק פיצויי הפיטורין, יש לדון את סעיף הלנת פיצויי הפיטורין כסעיף עונשין, המטיל קנס על מי שאינו משלם את הפיצויים בזמן; וכאשר בית-הדין מקיים את הסעיף הזה אין זה קנס של בית-הדין עצמו, אלא קנס שהטילו ז' טובי העיר. ועיין בדברי הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב אברהם שפירא ("תחומין" טז עמ' 85). על פי טעם זה, יש רשות לבית-הדין לחייב גם בתשלומים שהם מעבר לנזק שנגרם לשכיר, כי טעם החיוב אינו מחמת הפסדו של השכיר, אלא קנס מחמת רשעותו של המעביד. אלא שלפי זה נראה שבית-הדין יידרש להחליט אם אכן המעביד גרם עוול, ואם למשל המעביד נמנע מלשלם באונס, לא יקנסו אותו., אלא שעל פי טעם זה בית-הדין צריך להתחשב בשאלה אם אכן נעשתה עוולה של המעביד כלפי השכיר5כמבואר בסוף הערה 4..

92. 66.12

    ג. בכל מקרה, אין לאסור את תוספת התשלומים מצד איסור ריבית6באופן עקרוני, כיוון שהמעביד משלם על תוספת הזמן שהוא החזיק את מעותיו של השכיר, היה מקום לדון על תשלום זה בדיני ריבית. ועיין בשו"ע (יו"ד סי' קעז סע' יד-טז), שכתב: "האומר לחבירו: אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרין (יותר ממה שהלוהו), אסור מפני הערמת רבית. אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממנו, הרי זה רבית גמור. הגה: אע"ג דכתב לו כך דרך קנסא: אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך, ואע"ג דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל, מ"מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע הוי רבית גמור (רוב הפוסקים). וכן עיקר, אע"ג דיש מקילין והתירו ללוות ברבית בדרך זה (הגהות מרדכי פא"נ בשם ר"י דארליינש)". המחבר פסק שאם אדם מחייב עצמו בקנס על איחור בפירעון יש בזה איסור הערמת ריבית, ואם הקנס גדל בהתאם לעיכוב בזמן, כמו במקרה של ריבית על פיצויי פיטורין, יש בזה איסור ריבית דאורייתא (עיין בש"ך שם, ס"ק לג וב"פתחי תשובה" ס"ק ד). אך יש לחלק בין הנדון דידן ובין המקרה שבשו"ע. הגרש"ז אויערבך ("המעיין" לו גיליון ג) כותב: "לעניין הקנסות הנהוגים בגמ"חים, אשר הקנס הוא לפי ערך הזמן… יש לומר דכיוון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ"ח לגבות את החוב, נמצא דלאחר הזמן הו"ל כגזילה אצלו, ואין כאן שכר המתנת מעות, כי אם שיעור גודל של העוולה, על עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד, ושל שנה משלם שני שקלים… מכל מקום הכא, דשלא בהיתר הוא מאחר את הפרעון, שפיר שייך שם של קנס". ביאור דבריו, שמה שאוסר השו"ע מן התורה כאשר הקנס מתרבה הוא משום שבעצם המלווה מעוניין בהמתנת מעותיו ביד הלווה, ומה שקורא לתשלום "קנס" אינו אלא ניסיון להתחמק מהגדרת התשלום כ"אגר נטר", אבל למעשה זהו "אגר נטר". לעומת זאת, במקרה שבו המלווה אינו מעוניין בהמתנת המעות, אלא רוצה את מעותיו, והלווה מעכבם שלא ברצון המלווה, בזה יש לומר שאין זה שכר על המתנת מעות אלא קנס על הלווה. ואף-על פי שאפילו בקנס חד-פעמי אסר השו"ע מטעם הערמת ריבית, כיוון שגם המלווה רוצה שישלם בזמן ואינו מוכן לדחות את התשלום אין אפילו הערמת ריבית. ובתשובת ה"חתם סופר" (חו"מ סי' קעח) מבואר שאם מבטל את כיסו של חברו אינו רשאי לגבות חלק ברווחים משום ריבית. אלא שיש לחלק בין דינו של הגרש"ז אוירבך וה"חתם סופר" לנדון דידן, משום שכל מה שיש איסור בריבית הבאה בדרך קנס הוא דווקא במקרה שהמלווה נתן כסף ומקבל חזרה כסף, אבל כאן השכיר לא נתן כלום, והרי הדבר דומה יותר לדין המבואר בשו"ע (יו"ד סי' קעז סע' טו): "המתחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא על כל עשרים דינר מהם, ז' פשיטים בכל חדש מותר, שזה דומה לנותן מתנה לחבירו ואומר לו: אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך, שהוא מותר". ושם מותר גם בגוונא של קנס המתרבה. ואם כן, גם ה"חתם סופר" יודה שאין בזה איסור ריבית. עוד יש לומר, שאין לדון בעניין ריבית אלא במקום שהתשלום היתר על ההלוואה קשור להלוואה, דהיינו שהוא נובע מכך שמעות המלווה נמצאות ביד הלווה, ובזה יש לומר דהוי ריבית; אבל במקום שבית-הדין מטיל קנס על הלווה, נראה פשוט שאין בזה איסור ריבית. אם כן נראה שאם חיוב המעביד בתשלומים הוא מחמת קנס של בית-הדין, כפי שהצענו לעיל, לא יהיה בזה איסור של ריבית..

93. 67.1

    רומא, איטליה, כסלו תשס"ג

94. 67.2

    סז. טבילה עם עדשות מגע במקום צורך גדול

95. 67.3

    שאלה:

96. 67.4

    אישה קצרת ראות באופן חריג, המתקשה לטבול ללא אחיזת הבלנית, האם יכולה לטבול בלי להסיר את עדשות המגע?

97. 67.5

    תשובה1עיינו בשו"ת "במראה הבזק" ח"ג תשובה קטו.:

98. 67.6

    ישנם בשוק שלושה סוגים של עדשות2הסקירה המדעית על פי מאמרו של הרב אהרון הראל ("תחומין" יח עמ' 116).:

99. 67.7

    א. עדשות קשות – בעלות מבנה קשיח. עדשות אלו עלולות לצאת מהעין בזרם מים וכד', ולכן יש להסירן לפני רחצה או לעצום היטב את העיניים.

100. 67.8

     ב. עדשות רכות – בעלות מבנה אלסטי. עדשות אלו צמודות אל העין ואין צורך להסירן בשעת רחצה.

← Previous · Next → — showing 701–800 of 1,292

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.