B'Mareh HaBazak Volume VI

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,292 sections

32.10
כיוון שהמים החמים באים על ידי בוילר, סביר שזה איסור דאורייתא ולא דרבנן (אין שבות דשבות), מה גם שזו הכנה מקודש לחול.
32.11
תשובה:
32.12
מותר לרמוז לגוי בערב שבת1שו"ע (או"ח סי' שז סע' ב; סי' רעו סע' ד), ומשמע שאם אין הנאה שאי אפשר להסתדר בלעדיה אין איסור הנאה ממעשה שבת, ופה אפשר לטבול במים קרים. ועיין ב"מנחת שלמה" (ב סי' טו) שחולק. שיוציא מים חמים מהדוד החשמלי2בהוצאת מים חמים מדוד חשמלי בשבת נחלקו הפוסקים: הגר"ע יוסף ב"יביע אומר" (ד או"ח סי' לה) סובר שאסור מדרבנן מצד גרמא. "אגרות משה" (יו"ד ב סי' לג) ו"ציץ אליעזר" (ב סי' יח) סוברים שזהו איסור דאורייתא, מצד פסיק רישא, שהמים החמים יוצאים ואוטומטית נכנסים מים קרים ומתבשלים במים החמים, והוא פסיק רישא של בישול בתולדת האור והוי איסור דאורייתא. בשבת לצורך מילוי המקווה.
32.13
במקרה ששכחו או במקרה צורך אחר, מותרת אף אמירה מפורשת3כאן יש כמה קולות: א. אף לסוברים שהוצאת מים חמים מהדוד אסורה מהתורה, הרי זו פסיק רישא, ומותרת אמירה לנוכרי בפסיק רישא לדעת רמ"א (שו"ע או"ח סי' רנג סע' ה), על פי "תרומת הדשן" (סי' סו). ועיין שם בהגהות הגר"א שחולק, ומתיר רק בפסיק רישא דלא ניחא ליה, אך "משנה ברורה" (שם ס"ק צט) פסק כרמ"א. ב. צורך מצווה, ועיין שו"ע (או"ח סי' רעו סע' ב ברמ"א) שיש מתירים אמירה לנוכרי באיסור תורה מפני צורך מצווה. וכאן יש שני עניינים: (1) ייתכן, חלילה, שיהיו נשים שלא יטבלו בגלל השעה המאוחרת. (2) נשים שיגיעו מאוחר מאוד לביתן, ועל פי הגמרא (עירובין סג ע"ב), "לא נענש יהושע אלא שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה". מובן ששני החששות האלה תלויים במציאות, ולפי ראות עיניו של הרב במקום. בשבת.
33.1
רומא, איטליה, אדר תשס"ג
33.2
לג. אמירה לגוי בשבת, כדי למנוע הלנת המת עד ליום שני
33.3
שאלה:
33.4
באיטליה, כלל סידורי הקבורה נעשים על ידי סוכנויות, שתפקידן לסדר את כל צרכי הקבורה, ובתוכם הסעת המת לבית קברות, הבאת איש דת מתאים וכריית קבר. בתוך פעילויות הסוכנות דואג בא כוחה לאישור מתאים מהעירייה לקבורת המת.
33.5
לענייננו, הקהילה היהודית מודיעה לסוכנות שרחמנא ליצלן מת אדם משורותיה. נציג הסוכנות מגיע למשרדי הקהילה ונוטל אישור שאין עיכוב מצד הקהילה לקבור את פלוני. מסמך זה מובא לעירייה על ידו, וכך הוא משיג את רישיון הקבורה, שמאפשר לו להמשיך בעבודתו ולסיים את ארגון כל צרכי המת והלווייתו.
33.6
שאלתנו נוגעת למקרה שבו נפטר יהודי בשבת. משרדי העירייה פתוחים בשבת עד 12:00 בצהרים, אך למחרת, ביום ראשון, הם סגורים, כך שעד כה נותר המת ללא קבורה עד יום שני.
33.7
כיצד עלינו לנהוג כדי לפתור בעיה זו?
33.8
תשובה:
33.9
הצעתנו היא לפעול בדרך הבאה:
33.10
א. להודיע לסוכנות בשבת (ללא חילול שבת) שנפטר יהודי בקהילה.
33.11
ב. בא כוח הסוכנות יגיע למקום שבו ייקבע מראש להניח את האישורים (כדי שלא יכנס למשרדי הקהילה בשבת), יקח אישור, והוא עצמו ימלא אותו (את שם הנפטר ואת התאריך) ללא שנאמר לו – כיוון שזו עבודתו והוא רגיל בזה1מה עוד שאיסור כתיבה בלע"ז הוא מדרבנן לחלק מהפוסקים. אמנם ה"ביאור הלכה" (סי' שו סע' יא) דחה דעה זו כדעה יחידאית..
33.12
ג. הוא ילך לעירייה וישיג אישור2עוד אפשר שדומה הדבר למה שפסק המחבר (שם סי' רנב סע' ד), כיוון שכאן השכר קצוץ וידוע מראש. ועוד, איננו אומרים לו לעשות זאת דווקא בשבת, אלא כדרך עבודתו יעשה זאת, כהרגלו. ואף-על פי שידוע שיעשה זאת היום, ואפשר לדמות למה שפסק "משנה ברורה" (סי' שז ס"ק טו), ובשו"ת "יחוה דעת" (סי' יז) העלה שכל שלא הזכיר "שבת" דעתו נוטה להתיר. ונוסיף עוד כי "שמירת שבת כהלכתה" (פרק ב סע' ד, כט) התיר לבקש מרופא נוכרי לכתוב תעודת פטירה בשבת כדי למנוע איחור בקבורה, וב"מלכים אומניך" (לגר"י זילברשטיין פרק י הערה ו) אסר., והקבורה תתבצע למחרת.
33.13
כך אין בעיה של אמירה לנוכרי גם אם הגוי יגיע במכונית, שהרי "אדעתיה דנפשיה קעביד"3שו"ע (או"ח סי' רעו סע' ג), ו"משנה ברורה" (שם ס"ק כז). .
33.14
אין גם בעית הנאה מדבר שנעשה לצורך ישראל על ידי גוי בשבת, שהרי הוא לא עשה כדי שייהנה מזה ישראל בשבת4הלא הקהילה כלל אינה זקוקה לאישור מהעירייה, ואין זה אלא מעין "מבריח ארי", משום שהשלטונות אינם מתירים לקבור ללא אישור. ומצאנו בספר "תורת היולדת" (עמ' קס) וב"ילקוט יוסף" (ג עמ' נח), שלעניין הנאה ממעשה שבת ציינו שיש מקום להקל מצד "דמבריח ארי" לא הוי הנאה אף לענין מעשה שבת. ועיין שם בדיון לגבי דלת אוטומטית שנפתחת על ידי הפסקת קרן אור בחילול שבת, אם מותר להיכנס. ומצאנו להדיא בספר "נשמת שבת" (ב סי' עג) שהביא להיתר משמו של הרב דוד שמידל, שדימה זאת למה שמופיע בשו"ע (או"ח סי' שז, סע' כא בהגה): "מותר לומר לגוי עשה מלאכה לעצמך", שכן כל האישור נצרך מדינא דמלכותא ולצרכם. והעיר עליו המחבר שאף אנו נהנים מכך שסידרו לנו אפשרות לקברו. אבל נראה להקל כדעת הרב שמידל, ובמיוחד שכאן הגוי ממש "אדעתא דנפשיה עביד", שהרי ללא אישור לא יוכל להמשיך בפעולתו לסדר מקום הקבר ולארגן רב מהקהילה, ופעולות אלו יבוצעו במוצאי שבת כמובן.. ביום ראשון, כשתתבצע הקבורה, הרי עבר שיעור זמן "כדי שיעשו"5אלא שיש לפקפק בהיתר זה, כיוון שבלילה המשרד סגור וכן ביום ראשון ואי אפשר לומר שהמתנו "בכדי שיעשו"..
33.15
אין כאן חשש לחילול השם, כיוון שכל העניין מתבצע במשרדי העירייה בצנעא.
34.1
קושיצה, סלובקיה, אדר ב' תשס"ה
34.2
לד. חימום אוכל בשבת עבור ליל הסדר שחל במוצאי שבת
34.3
שאלה:
34.4
כידוע לכם, ליל הסדר השנה ייערך במוצאי שבת. ברוך ה', בעקבות פעולות קירוב רבות, מספר הסועדים בליל הסדר יהיה 130 100 איש, כן ירבו. השבת יוצאת בעירנו בשעה 20:29. הזמן הדרוש לחימום האוכל לסדר - מינימום שעתיים. נצטרך להפעיל את כל האמצעים כדי לחמם את הארוחה שתוגש בשעה 21:40. האם מותר לנו לחמם את האוכל כבר אז, ואם כן כיצד?
34.5
תשובה:
34.6
במקרה שלכם ובמקום כשלכם, כשיש צורך לחמם תבשילים משבת ליום טוב ואין אפשרות לעשות זאת בצאת השבת, נראה שניתן להקל לחמם אפילו תבשילים לחים שנצטננו, אם הדבר יעשה על ידי גוי ואחרי השקיעה1בבואנו לדון במקרה זה, נראה שעומדים לפנינו האיסורים הבאים: א. איסור בישול, במקרה שמדובר במרק וכיו"ב, שכן בתבשיל לח שנצטנן חימומו הוא בישולו. ב. איסור "מיחזי כמבשל", הקיים בכל תבשיל שמניחים אותו על גבי האש בשבת, גם אם הוא מבושל כל צרכו. ג. "קיימא לן שאין יו"ט מכין לשבת", וכן להיפך. אף אם כלל לא התערבה כאן יד אדם והוכן בידי שמים, יש בזה איסור הכנה, כמבואר בתחילת מסכת ביצה לגבי ביצה שנולדה ביום טוב שלאחר שבת. ד. כשם שאסור להכין משבת לחול כך אסור להכין משבת ליום טוב. ה. בישול עכו"ם. למרות האיסורים המנויים לעיל, נראה שישנו מקום להקל לחמם את התבשילים על ידי גוי, אם עושה כן אחרי השקיעה (על פי הלוחות הנמצאים בידינו, זמן השקיעה הנו מספיק מוקדם כדי שהתבשילים יתחממו עד 21:40), ורצוי להשאיר את התנור או את הכיריים דולקים כבר מלפני שבת (או לחילופין להשתמש ב"שעון שבת"). להלן טעמי ההיתר: בשו"ע (או"ח סי' שמב סע' א) נפסק שבין השמשות של שבת (כלומר בין השקיעה לצאת הכוכבים) מותר לעשות פעולות שאסורות מדרבנן, אם הוא לצורך "מצווה או דוחק", ומבואר שם בשו"ע שבכלל היתר זה ניתן גם לומר לעכו"ם לעשות איסורים (אף מדאורייתא) בבין השמשות. ואם כן בנדון דידן, שהמצב דחוק והוא גם לצורך מצוות עונג יום טוב, ניתן לאחר השקיעה לומר לעכו"ם לחמם את התבשילים, אף שהדבר נוגע באיסור דאורייתא, וכל שכן שמותר על ידי עכו"ם לעבור על איסור "מיחזי מבשל" (שאינו אלא מדרבנן). וכן אין לחשוש לעשות בשבת פעולות על ידי עכו"ם, אף שאינן נצרכות לשבת עצמה. ועיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק ב), שיש אחרונים הסוברים שכל ההיתר הנ"ל של בין השמשות נאמר רק בבין השמשות שבין שישי לשבת, אך לא בבין השמשות שלקראת צאת שבת. אך מלבד שרבו המקלים בדבר אף בבין השמשות של צאת שבת, נראה שאף למחמירים עדיין יש מקום להקל, וכמבואר ב"ביאור הלכה" (שם סי' רנג ד"ה להחם הקדירה), שיש המקלים לומר לגוי להניח מרק שנצטנן על גבי האש בשבת עצמה, ואין לחשוש משום איסור בישול, כיוון שראשונים רבים סוברים שתבשיל לח שמבושל כל צרכו אין בו איסור בישול אף אם נצטנן. ואף שהכריע שו"ע (או"ח סי' שיח סע' ד) בדבר זה לחומרה, מכל מקום על ידי עכו"ם הדבר קל יותר, וניתן לסמוך על המקלים שאין בישול אחר בישול בלח שנצטנן, ובפרט שרמ"א שם הזכיר גם את דעת המקלים לחמם תבשיל לח שנצטנן אם אינו "מצטמק ויפה לו". וכתב עוד שאין לחשוש גם לאיסור "מיחזי כמבשל" בהנחת התבשיל על האש, כיוון שאין האיסור אלא מדרבנן, ועל ידי עכו"ם מותר, כיוון שהוא שבות דשבות במקום מצוות עונג יום טוב, ועיין בשו"ע (סי' שז סע' ה). ונראה שניתן לצרף לכל הנ"ל גם את שיטת ה"עיטור", הסובר שאמירה לעכו"ם מותרת אף באיסורים דאורייתא אם הוא לצורך מצווה (עונג יום טוב). וכתב רמ"א (סי' רעו סע' ב) שניתן לסמוך עליו במקום צורך גדול, ועיין שם ב"משנה ברורה". אך כל האמור לעיל עדיין אינו מיישב את איסור ההכנה משבת ליום טוב (איסור ג'), שכן סוף סוף נעשתה הכנה בשבת לצורך יום טוב (אף שהכל נעשה בהיתר). לעניין זה עיין ב"ביאור הלכה" (סי' תקכז ד"ה וע"י עירוב), שהביא מחלוקת ראשונים אם בישול ואפיית המאכל מוגדרים כהכנה, או שמא דווקא בביצה שהוטלה וכדומה, שנוצר דבר חדש ממש – ומשום כך אם נגמרה יצירתה ביום טוב אסורה בשבת שאחריו (כמבואר בריש מסכת ביצה), אך אפייה ובישול של מאכל שכבר קיים אינם אלא תיקון בעלמא. אם כן, ניתן לסמוך על המקלים בדבר, ובפרט בנדון דידן שמדובר במבשל לאחר השקיעה, שאז נחשב רק כספק שבת, וכן מדובר בתבשיל שכבר מבושל כל צרכו ורק נצטנן. ואפשר שבכהאי גוונא לכולי עלמא אינו נחשב הכנה אלא תיקון בעלמא. לגבי בישולי עכו"ם, נראה שהדבר אינו שייך כאן, כיוון שמבואר בטור (יו"ד סי' קיג סע' ח) שאם היה תבשיל שבישלו ישראל עד שיעור מאכל בן דורסאי (שליש או חצי בישול) כבר אין שייך בו איסור בישולי עכו"ם, אף אם יגמור העכו"ם את בישולו. ואם כן, נראה שהוא הדין בנדון דידן, שהתבשיל כבר מבושל לגמרי ורק נצטנן. ונראה שאין לדמות את הדבר לאיסור בישול בשבת שלגביו נפסק, כאמור, שנחשב כדבר שאינו מבושל כלל, וכפי שמשמע מדברי "דרכי תשובה" (שם ס"ק ס), עיין שם; ועוד שרבים הפוסקים הסוברים שגם לעניין שבת נחשב מבושל. ומלבד כל זאת, כאמור, רצוי להשאיר את האש דלוקה כבר מערב שבת, ואם כן ניתן להדליק את האש על ידי ישראל, וכלל לא תהיה כאן שאלת איסור בישולי עכו"ם. ואף לנוהגים כשיטת המחבר, שלא מספיקה הדלקת האש, בנדון דידן נראה שיכולים להקל. ועיין עוד בשו"ת "יחוה דעה" (ה סי' נד)..
35.1
אנטוורפן, בלגיה, סיוון תשס"ד
35.2
לה. אספקת סחורה באמצעות גוי לחנויות שמוכרות בשבת, על ידי גויים
35.3
שאלה:
35.4
חברה פלונית באמריקה אחראית לספק את כל הסחורות עבור חנויות של ספינות ונופש. החברה הנ"ל קונה או מקבלת סחורות מספקי משנה. החברה של מר ב' נבחרה לספק את התכשיטים עבור חנויות התכשיטים באוניות. חברה פלונית אינה קונה את התכשיטים אלא מקבלת הכל ומוכרת עבור החברה של מר ב' וזוכה באחוזים.
35.5
החברה של מר ב' אחראית גם על הפרסום של התכשיטים באונייה.
35.6
החנות על האונייה אינה בבעלותו של מר ב', והוא אינו משלם את שכר המוכרים או את אחזקת החנות, אלא החברה המפעילה את האוניות – אם כי הוא רשאי לתת אחוזים גם למוכר בחנות ולהיות שותף בבחירתו.
35.7
למר ב' יש נציגות בניו יורק שתטפל בכל העניין, ושם מועסק גוי שיקבל אחוזים מהמכירות. ייתכן שאפשר לראות בו שותף ולהורות שכל הרווחים מהמכירות בשבת יהיו הרווחים שלו.
35.8
הבעיה:
35.9
הסחורה נשארת כל הזמן בבעלותו של מר ב'.
35.10
כל מי שמתעסק בה לאורך כל הדרך הם נוכריים, שגם הם בעלי אינטרס מובהק.
35.11
הסחורה נמכרת גם בשבת, לאורך כל המסלול הנסיעה באונייה במשך השבוע.
35.12
הקונים הם בדרך-כלל גויים.
35.13
האוניות עוגנות בשבת, ועל כן יש צורך להעלות סחורות חדשות על האונייה בשבת על ידי החברה הראשית המספקת את הסחורות לאונייה.
35.14
בפעמים הראשונות הגוי שמקבל אחוזים יצטרף לנסיעה שמתחילה בשבת על מנת לפקח על העסק.
35.15
יצוין כי שיטת העבודה של כל הסוחרים הגדולים היא שהם מספקים סחורה לסוחרי משנה בלא תשלום, וסוחרי המשנה מוכרים מתי שירצו, כולל בשבת, אם כי הספק אינו דורש זאת והם עושים לטובת עצמם. כאשר הם מוכרים הם משלמים אחוזים על כל מכירה ומכירה, כולל מה שנמכר בשבת.
35.16
תשובה:
35.17
מותר לבעל חברה יהודי לספק תכשיטים לחברה שאינה בבעלות יהודית המספקת את הסחורות לחנויות שעל האוניות, אם יתקיימו התנאים הבאים:
35.18
אין כל התחייבות של החברה המשווקת לעבוד בשבת, וכל מה שימכרו הגויים בשבת יהיה על דעתם ולטובתם – אף אם כתוצאה מכך יעלו גם רווחיו של הספק היהודי. הדרך להבטיח זאת, כמו שצוין בשאלה, היא על ידי הסכם המבוסס על אחוזים מהרווח, מה שמכונה בלשון ההלכה "קבלנות"1באופן כללי, אסור שגוי יתעסק במלאכת היהודי בשבת, משום שנחשב כשלוחו של היהודי לעשות פעולות האסורות בשבת. אך ישנם כמה אופנים שבהם התירו חכמים שיתעסק הגוי במלאכת היהודי (ואינו נחשב כשלוחו של ישראל). אחד האופנים המותרים הוא בדרך של "קבלנות", היינו שאופן קבלת השכר מבוסס על הספק (וגם זאת בתנאי שאינו מכריחו לעבוד בשבת), שאז הסיבה שהגוי מחליט לעבוד בשבת אינה אלא לטובתו האישית, כדי שיספיק למכור יותר, עיין בשו"ע (או"ח סי' רמד; סי' רמז). אופן נוסף שהתירו הוא שישכיר את עסקיו לגוי, והרווחים מהמלאכה יהיו של הגוי (עיין שם סי' רמג). אם כן, גם במקרה שלפנינו יש לחתום את החוזה עם החברה המספקת לאוניות שיהיה באופן של קבלנות, היינו ששכרם יהיה לפי הספק המכירות, כפי שציינתם שאתם נוהגים. אפשרות נוספת, כאמור, היא להשכיר את העסק לחברה המספקת לאוניות (ומספיק להשכיר רק לשבתות). בשו"ע (סי' רמד סע' ו) מובא מקרה דומה מאוד למקרה שלפנינו, ושני הפתרונות הנ"ל מופיעים שם במחבר וברמ"א, עיין שם (סי' רמה סע' ה)..
35.19
שלא יהיה מקום לחשד שהעובדים מועסקים על ידי הספק היהודי, כגון שהמקובל בתחום מסחרי זה היא שיטת הקבלנות; או שלא יהיה סימן זיהוי כלשהו המקשר בין הסחורה לבין הספק היהודי2גם באופני ההיתר הנ"ל (שאינו נחשב שלוחו), מכל מקום אסרו חכמים מצד מראית עין, שיאמרו שהיהודי ציווה את הגוי לעבוד בשבת באופן שנחשב לשלוחו (כמבואר שם בסי' רמג סע' א), אך נראה שבנדון דידן יש מקום להקל, מכמה טעמים: בשו"ע (סי' רמד סע' ו) נפסק שבמקרה של הפסד התירו מראית עין. ואמנם ניתן לחלק בין המקרים, שבמקרה שלפנינו אינו נחשב הפסד כי אם מניעת רווח, ואף שגם בשו"ע (שם) מדובר במניעת רווח, אפשר ששם הרווח בא לכסות את ההוצאות של קניית הזכויות. מאידך גיסא, הזדמנות חריגה של מניעת רווח נחשבת כהפסד בהלכה בהקשרים מסוימים, עיין בשו"ע (יו"ד סי' שפ סע' ו). מבואר שם (סי' רמג) שכשהדרך המקובלת היא לעשות ההסכם באופן של קבלנות (או שאר האופנים שאינו נחשב כשלוחו) אין חשש למראית עין, שכן יתלו שעשה הדבר כפי הדרך המקובלת. ואם המצב המקובל הוא שלפעמים עושים זאת בדרך שנחשב שלוחו ולפעמים באופן של קבלנות, עיין ב"ביאור הלכה" (תחילת סי' רמג) שנטה להחמיר, אך "תפארת ישראל" ("כלכלת שבת" אות לד) כתב שכשאין סיבה לתלות שעשה באיסור יותר משעשה בהיתר אין לאסור מצד מראית עין. אם כן יש לבחון מהי דרך המסחר המקובלת במקרים כעין המקרה שלפנינו, ואם הדרך המקובלת היא באופן של קבלנות או שמשכירים (או מוכרים) את התכשיטים לחברה המספקת לאוניות – לא תהיה בעיה של מראית עין. אם ישנה דרך ליצור מצב שכלל לא יהיה מפורסם שהבעלים של התכשיטים הוא יהודי – לכן, יש להקפיד שלא יוכלו לדעת על פי שם הפירמה שהבעלים הם יהודיים– אין דין מראית עין. ועיין במה שכתב ה"משנה ברורה" (סי' רנב ס"ק כה; סי' רמג סע' א). .
35.20
ישנה אפשרות, גם אם פחות נוחה, להעלאת הסחורה על הספינה שלא בשבת, כדי שלא יהיה כאן מצב שהיהודי מחייב את הגוי לעבוד עבורו בשבת3"משנה ברורה" (סי' רמה ס"ק כא). אמנם יש שהבינו מדברי ה"בית יוסף" ושו"ע (סי' שז סע' ג) שכל זמן שאינו אומר לו בפירוש שיעבוד בשבת הדבר מותר, עיין ב"מנחת כהן" ("משמרת השבת" שמואל א ד׳:ט״ז), אך מלבד שכלל אינו מוכרח להבין כן בשיטת השו"ע, בלאו הכי רבו המחמירים בדבר. אך אם ישנה אפשרות כלשהי להעלות את הסחורה ביום חול, אף שהיא דרך פחות נוחה, עיין ב"משנה ברורה" (סי' שז ס"ק טו), אינו נחשב כמצווה לעשות מלאכתו בשבת. יש להעיר שאם משתמש בפתרון השני שהוצע לעיל – להשכיר לגוי את עסקיו לשבת – המגבלה הנ"ל אינה קיימת אף אם הדרך היחידה להעלות הסחורה היא בשבת. .
35.21
בהתקיים התנאים הנ"ל מותר ליהנות גם מהרווחים שנתקבלו מהמכירות בשבת4לכאורה היה צריך לאסור ליהנות מהרווחים שנעשו במהלך השבת מצד שכר שבת, אך גם בזה נראה שישנם כמה צדדים להתיר: שו"ת מהרש"ג (א סי' סה), והביאו בשו"ת "ציץ אליעזר" (ז סי' כח), כתב שאיסור שכר שבת הוא דווקא שכר על זמן השבת, אך בקבלנות לא שייך שכר שבת. אפשר שנחשב נתינת שכר בהבלעה, כיוון שניתן כאחד לישראל, אף שישנו רווח על כל מכירה ומכירה. וקצת משמע כן גם מה"משנה ברורה" (שם סי' רמד ס"ק לג). יש הסוברים שמקום הפסד שהוזכר לעיל, שאין בו מראית עין, גם הותר בו שכר שבת, עיין ב"ביאור הלכה" (סוף סי' רמד). שו"ת "משנה הלכות" (ד סי' לב-לג) כתב שכשהגוי מדעתו החליט לעבוד בשבת אין בזה שכר שבת. במקרה שמשכיר את עסקיו לגוי בשבת (וכמבואר לעיל), אם יכלול בתקופת השכירות גם מעט זמן מעבר לשבת לא קיימת בעיה של שכר שבת, כיוון שהוא ב"הבלעה".. גם במקרה שישנה נציגות (על ידי גוי) של החברה שבבעלות היהודי אצל החברה המקבלת, דינו כדין האמור לעיל לגבי החברה המקבלת.
35.22
כל האמור הוא אף באופן שקיים חשש שמדי פעם בין הנוסעים יהיו גם יהודים, שעלולים לקנות תכשיטים בשבת5לגבי איסור "לפני עיוור" (במקרה שישנם גם קונים יהודיים), נראה שאינו קיים כאן, מכמה טעמים: נראה שכיוון שהמכשול נעשה באופן עקיף, שכן החברה היהודית מספקת לחברה המספקת לאוניות, שהיא מספקת לחנויות שבאוניות והם מוכרים ליהודי (אם אכן קיים שם יהודי), הרי זה בכלל מה שכתבה הגמרא (עבודה זרה יד ע"א) לגבי יהודי שמוכר לבונה לגוי באופן שמן הסתם הגוי עצמו לא ישתמש בזה לעבודה זרה, ואומרת הגמרא שאף שאפשר שימכור לגוי אחר שישתמש בזה לעבודה זרה – "א'לפני' [עיור] מפקידנן, א'לפני דלפני' לא מפקדינן". ופירושו: איננו אחראים למה שקורה בעקיפין, אם בסוף התהליך נגרמת הכשלה באיסור. ועיין ברש"י (שם ד"ה אלפני דלפני). בדרך כלל יוכל היהודי לקנות את התכשיטים גם ביום חול, ואם כן ישנו מקום לומר שאינו בכלל "לפני עיוור" אלא בכלל "מסייע" בלבד. ועיין לגבי כל העניין בשו"ע (יו"ד סי' קנא). וישנם פוסקים הסוברים שאין דין "מסייע" במומר, וכן באדם שעושה איסור במזיד, עיין בש"ך (שם סק"ו) וב"דגול מרבבה" (שם). ועיין בספר "מלומדי מלחמה" (לרב נ"א רבינוביץ), שהאריך להביא ראיות לכך שמשמעות דברי הגאונים, הרי"ף והרמב"ם בנושא היא שאין חילוק בין "לפני עיוור" ו"מסייע", וכל סיוע שהוא לעושה העברה הוא בכלל איסור "לפני עיוור", שלא כשיטת התוספות והרא"ש שהוזכרו ברמ"א (שו"ע או"ח סי' קנא). ואם כן הנדון דידן הוא לכאורה בכלל "לפני עיוור", ואין להקל בזה אף במזיד או מומר, אך אפשר שגם לפי שיטת הגאונים והרמב"ם הנ"ל לא נאסר לסייע אלא כשעומד כנגד עובר העברה עצמו ומסייעו ומחזקו, אך כשכלל אינו יודע אם יש יהודים על הספינה, וגם אם ישנם יהודים אינם מחויבים לקנות דווקא בשבת, אינו נחשב כמסייע להם לקנות בשבת, ואם יחליטו לקנות דווקא בשבת "הלעיטהו…" (בבא קמא סט ע"א). עצם מכירת התכשיטים לחברה המספקת לאוניות אינה במהותה מכשול, שכן ניתן גם למכור ולקנות תכשיטים באופן המותר, ולכן אין כאן איסור "לפני עיוור". ועיין בגמרא (עבודה זרה סג ע"א) ובריטב"א (שם)..
36.1
ניו יורק, ארה"ב, כסלו תשס"ה
36.2
לו. גלישה בחו"ל באתר אינטרנט המתעדכן בישראל, בזמן שאצל הגולש יום חול ובישראל שבת
36.3
שאלה:
36.4
אתר עיתונות ישראלי מתעדכן גם בשבת על ידי מחללי שבת. האם מותר לאדם הנמצא בארה"ב ביום ו', בשעות ששם עדיין לא נכנסה השבת, לקרוא את הדברים הכתובים באתר? כנ"ל במוצאי שבת בדרום מזרח אסיה, כששם מוצאי שבת ובישראל עדיין שבת.
36.5
תשובה:
36.6
אתר אינטרנט המתעדכן באופן רציף במהלך השבת אין לעיין בו1לכאורה, היה מקום להקל בדבר שכן פסק השו"ע (או"ח שיח סע' א) שהמבשל בשבת אף במזיד מותר התבשיל לאחרים במוצאי שבת מיד. ואם כן הרי המשתמש הוא בכלל אחרים, וכיוון שאצלו אינו שבת (אמנם לא מוצאי שבת אלא ערב שבת) יהיה מותר לו ליהנות ממה שנכתב, אף שנכתב בשבת. אך היתר זה אינו פשוט כל-כך וניתן להשיג עליו מכמה פנים: ייתכן שהקנס של חכמים לאסור את התבשיל על אחרים עד למוצאי שבת מתייחס למוצאי שבת שאצל עובר העברה, ולא למוצאי שבת של ה"אחרים" (כמובן קשה למצוא התייחסות מפורשות בגמרא ובראשונים בעניין, שכן המציאות הפשוטה הייתה שזמן כניסת השבת ויציאתה אצל עובר העברה ואצל ה"אחרים" היה זהה, שכן היו באותו מקום). ייתכן שהנכנס לאתר איננו מוגדר כ"אחרים", כיוון שמפעיל האתר מעדכן אותו בשבת לצורך הנכנסים לאתר, ואינו דומה למקרה המוזכר בגמרא ובשו"ע (שם), ששם המבשל בישל לעצמו, וקל הדבר יותר כלפי האחרים. ואכן מצינו ב"מגן אברהם" (סי' שיח ס"ק ב), שכתב שמי שנתבשל בשבילו דינו כמבשל עצמו, וכשנעשה האיסור במזיד נאסר התבשיל עולמית גם למי שנתבשל בשבילו. וכן מצינו בשו"ע (יו"ד סי' צט סע' ה) לגבי מבטל איסור לכתחילה במזיד, שהתערובת אסורה למבטל עצמו ולמי שנתבטל בשבילו. אמנם כתב ה"מגן אברהם" (שם) שמשמע מה"בית יוסף" (יו"ד שם) שדין זה הוא דווקא לגבי מבטל איסור, שכן כתב שהטעם שאסור למי שנתבטל בשבילו הוא מחשש שמא בפעם הבאה יאמר לנוכרי לבטל בשבילו ויוכל ליהנות מהתערובת; אך בשבת טעם זה אינו שייך, שכן אם יאמר לנוכרי לבשל בשבילו לא ירוויח בזה דבר, שכן בלאו הכי צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו. עוד יש להעיר שייתכן שאין להגדיר את המקרה שלפנינו כך שמפעיל האתר עושה זאת בשביל המשתמש, שכן מפעיל האתר עושה זאת בשביל כל מי שירצה להיכנס ולא לצורך אדם מסוים. ונחלקו בזה אחרונים אם גם בכהאי גוונא נחשב כמלאכה שנעשתה בשביל ישראל, ועיין בשו"ת "מנחת יצחק" (ג סי' עט), ואין כאן מקום להאריך. דין זה, שמותר לאחרים ליהנות במוצאי שבת מהתבשיל, הוא דווקא כשעובר העברה הוא ישראל, אך כשנוכרי עושה מלאכה בשביל ישראל קיים חשש שלהבא הישראל יאמר לנוכרי לבשל בשבילו, כיוון שאינו חמור בעיניו האיסור לומר לנוכרי לבשל בשבת, ומשום כך אסרו חכמים ליהנות ממלאכתו באופן שמרוויח מהעובדה שנעשה בשבת, ומשום כך יכול ליהנות ממלאכת הנוכרי רק במוצאי שבת לאחר שיעור זמן "כדי שיעשו", כמבואר בשו"ע (או"ח סי' שכה). ועיין ב"פרי מגדים" (סי' רעו, "משבצות זהב" ס"ק ה), שהשווה לעניין זה דין מומר לדין נוכרי. אם כן, בנדון דידן, שמפעילי האתר הנם יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, קיים איסור ליהנות ממעשיהם, שכן הוא בוודאי מרוויח מן העובדה שמעדכנים בשבת עצמה. ועיין ב"פרי מגדים" (סי' שכה, "אשל אברהם" ס"ק כב) שלא פשיטא ליה כל-כך להשוות בין דין המומר לדין הנוכרי, כיוון שהיהודי לא יבקש מהמומר לחלל השבת, כדי שלא יעבור על "ולפני עור לא תתן מכשול". כמו כן היה מקום, לכאורה, לומר סברה נוספת להקל בענייננו, שכן הנכנס לאתר אינו עושה מעשה הנאה אלא רק קורא בעיניו בלבד, ודמי למה שנאמר בגמרא (פסחים כו ע"א): "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה"; ואף שלפי אחת האפשרויות המובאות בגמרא (שם) מכל מקום זהו איסור, אפשר שזה דווקא במעילה, שהיא חמורה, אך אין הכרח שיש להחמיר לאסור לכתחילה אף בדין "מעשה שבת". ומלבד זאת הירושלמי (סוכה פ"ה ה"ג) כנראה נקט להלכה את אפשרות השנייה בבבלי, שכלל אין איסור בקול מראה וריח, שהרי מה שהובא בגמרא, שאישה הייתה בוררת חיטין לאור שמחת בית השואבה – הקשו בירושלמי שלכאורה יש בזה מעילה, ותירצו ש"קול מראה וריח אין בהם משום מעילה", ומשמע שאף איסור אין בכך. אך עיין בשו"ת "הר צבי" (או"ח סי' קפג) בעניין שמיעת שידורי רדיו ממחללי שבת, שכתב שכל ההיתר של "קול מראה וריח" יכול להיות שייך רק כאשר עובר העברה הוא ישראל, שאז החפץ עצמו שנעשה בשבת נאסר בהנאה, ודומה לחפץ של הקדש שאסור ליהנות ממנו; אך בנוכרי שעשה איסור עבור ישראל אין איסור ליהנות מחמת שהחפץ עצמו אסור בהנאה, אלא שאם יהיה מותר ליהנות יש חשש שיאמר להבא לנוכרי לעשות עבורו איסור, וזה שייך בכל סוגי ההנאה (גם בקול מראה וריח). והרי דין המומר שווה לנוכרי לעניין מעשה שבת (וכמבואר לעיל בשם ה"פרי מגדים"), ואם כן לא תועיל העובדה שההנאה של הנכנס לאתר היא רק בקול מראה וריח., אף אם המשתמש נמצא במקום ששם עדיין לא נכנסה השבת2יש להעיר שהגרנ"א רבינוביץ נוטה לומר שיש מקום להקל בדבר, מהנימוק שקול מראה וריח אין בהם איסור.. ובמקרה שאין ידוע3שכיוון שכל דין מעשה שבת הנו מדרבנן הוי ספיקא דרבנן, ולקולא. ובדומה למה שכתב ה"פרי מגדים" הובאו דבריו ב"משנה ברורה" (סי' שיח ס"ק ב), שכל דבר שיש בו מחלוקת הפוסקים אין בו איסור "מעשה שבת" אם עבר ועשה, כיוון שהוא ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה היה מקום לחלק בין ספק במציאות לבין דברי ה"פרי מגדים", שכן אמנם ספק מעשה שבת הוא ספק דרבנן, אך הוא דבר שיש לו מתירין (שכן יכול להמתין למוצאי שבת), ובדבר שיש לו מתירין אף ספק דרבנן אסור, כמבואר בביצה (ד ע"א), ובשו"ע (או"ח סי' תקיג). ומה שכתב ה"פרי מגדים", שבמקום ספק בדין אין איסור מעשה שבת, הוא על פי מה שכתב ה"פרי חדש" (או"ח סי' תצז אות ג) שבספק בדין אין דין דבר שיש לו מתירין. וכן מבואר גם בשו"ת ר' עקיבא אייגר (סי' סה). אם כן, בנדון דידן שהוא ספק במציאות היה צריך להחמיר בדבר. אך נראה שניתן להקל בכל זאת, שכן במקרים רבים אם ימתין למוצאי שבת העדכונים כבר לא יהיו רלוונטיים, ומלבד זאת עיין בספר "דרכי תשובה" (יו"ד סי' קב ס"ק ג), שדן אם דין דבר שיש לו מתירין הוא דין ששייך רק בתערובות (כמו בגמרא בביצה הנ"ל), או שזהו דין כללי שיש להשתדל תמיד להגיע לאופן המותר ביותר. ועיין שם שתלה הדבר במחלוקת רש"י והר"ן בהסבר דין דבר שיש לו מתירים בתערובות. אם כן, אפשר שבנדון דידן אין דין דבר שיש לו מתירין. וכל זה מלבד הטעמים להקל שהוזכרו בהערה 1 (ואף שמבואר לעיל שהנם דחוקים, מכל מקום חזי לאיצטרופי). אם הדברים הכתובים באתר נכתבו בשבת, ניתן להקל לעיין באתר.
37.1
וינה, אוסטריה, אלול תשס"ה
37.2
לז. טלטול אקדח בשבת וביום טוב על ידי רכז ביטחון, שלא בזמן משמרת
37.3
שאלה:
37.4
בעירנו אין עדיין עירוב. ברחובות הראשיים לא מסתובבים שישים ריבוא אנשים.
37.5
לחבר בוועדת הביטחון של הקהילה מותר לשאת את אקדחו בשבת וביום טוב גם כאשר איננו בתפקיד, לצורך הגברת הביטחון, כאשר הוא בא להתפלל בבית הכנסת. בכניסה לבית הכנסת ישנו שומר חמוש, ועל פי דרישות הביטחון שקבעו המומחים אין הכרח בנושאי נשק נוספים. מובן שכל נושא נשק מאומן מוסיף לביטחון. אם מותר לשאת את האקדח, האם מותר לטלטל גם את הרישיון? (חובה על פי החוק האוסטרי לשאתו, אך אין עברה פלילית בנשיאת אקדח ברישיון גם אם הרישיון אינו צמוד אליו. ייתכן שיוטל קנס גבוה על המפר את ההוראה).
37.6
תשובה:
37.7
א. היות שלפי העובדות המתוארות בשאלה אי אפשר להגדיר את הצורך בנשיאת נשק שלא בתפקיד כפיקוח נפש, אסור לטלטל את האקדח במקום שאין עירוב בשבת1שאלות ההגדרה של מצב כפיקוח נפש והטלטול במצבים כאלו טופלו בהרחבה בשו"ת "במראה הבזק" (ח"ה תשובות מה-מח), ושם (בתשובה מו) הובא שאחראי הביטחון הוא המוסמך להגדיר את המצב כפיקוח נפש, וכן שיש לבדוק מה היתה ההתייחסות למצב כזה ביום חול. ואמנם, לפי מה שהובהר, גם כאשר ביום חול ישנה התכנסות של מספר יהודים רב מתבקש כל מי שיש ברשותו נשק להביאו, אך עצם העובדה שאחראי הביטחון אינו דואג שיהיה יותר משומר חמוש אחד בבית הכנסת, אלא מבקש מאיש הביטחון שאיננו בתפקיד שאם הוא ממילא בא שיביא גם את נשקו, (ולפי מה שהובהר בעל-פה, לא רק שאיננו דואג לאדם חמוש אחר במקרה שאיש הביטחון איננו נמצא, אלא אף איש הביטחון עצמו אינו צריך כלל לבוא לבית הכנסת כשאיננו בתפקיד ויכול לנהוג כפי רצונו), מוכיחה שאחראי הביטחון אינו חושב שנחוץ יותר משומר חמוש אחד בבית הכנסת. וכן נפסק בספר "הצבא כהלכה" (פרק טז סע' טז-יז), שעל מנת להגדיר מצב כפיקוח נפש בצבא צריך לראות אם בימות החול היו עושים מאמצים מיוחדים להתגבר על כך, כגון לעכב יציאה לחופשה, וכן מופיע במאמרו של הרב יהושע בן מאיר ב"תחומין" (ד עמ' 249) בשמו של הגרש"ז אויערבך, שקריטריון זה נחוץ על מנת לוודא שהמפקד מתייחס למצב כפיקוח נפש. מובן שבנדון דידן, שאין כל-כך אפשרות להשוות ליום חול, נשארת בתוקף הבדיקה של עיכוב היציאה לחופשה, שאיננה מתקיימת כאן. . העצה היחידה היא להשאיר את האקדח בבית הכנסת במהלך השבת, אם הדבר ניתן מבחינה בטיחותית (כגון שיש שם כספת שניתן לנעול אותו בתוכה).
37.8
ב. ביום טוב שאינו שבת מותר2ל עניין יום טוב יש לדון בשאלה מב' צדדים: מצד איסור הוצאה ומצד איסור מוקצה. לגבי איסור הוצאה נחלקו הראשונים, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' תקיח ד"ה "מתוך שהותרה"), אם יש איסור הוצאה ביום טוב בהוצאה שאינה לצורך כלל, ונחלקו המחבר והרמ"א (שם בסע' א) בהלכה. מדברי המחבר משמע שהותרה הוצאה גם שלא לצורך כלל, ורק בדבר שהוא ממילא מוקצה ישנו איסור מדרבנן גם להוציאו, ואילו הרמ"א פסק שצריך צורך קצת על מנת להתיר הוצאה. ואף שה"ביאור הלכה" (שם) פסק שבוודאי יש להחמיר, כיוון שהדבר נוגע בחשש איסור תורה, ורוב הפוסקים החמירו בזה, ניתן להגדיר את צורך הוצאת האקדח (ולו משום שהדבר מרגיע מבחינה נפשית אנשים מסוימים) כצורך קצת, ולא גרע משאר צרכים שהותרו שם. לגבי הגדרת הנשק כמוקצה: נחלקו הפוסקים אם נשק נחשב כלי שמלאכתו לאיסור או כלי שמלאכתו להיתר: לכאורה, כיוון ששימושו של הנשק הוא לירות בו – דבר הכרוך באיסורי שבת (עצם הירייה יוצרת בערה, ואם פגע יש גם איסור חובל), יהיה הנשק כלי שמלאכתו לאיסור. אך הועלו על ידי חלק מהפוסקים כמה נימוקים מדוע נשק איננו נחשב כמוקצה כלל: הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל לשעבר, הגר"ש גורן בספרו "משיב מלחמה" (ב סי' סא), מסיק שנשק אינו מוקצה כיוון שיורים בו על מנת למנוע סכנה, כלומר רק במצבים שהדבר מותר גם בשבת, ואם כן הוא נחשב כלי שמלאכתו להיתר; ואף שיורים בו גם באימונים שאסורים בשבת הריהו כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור, שדינו שמותר בטלטול. ואף-על פי שלכאורה הדבר תלוי בשאלה אם שבת "הותרה" או "דחויה" בשל פיקוח נפש, שלמאן דאמר שהיא רק דחויה עצם המעשה נחשב כמעשה איסור, אלא שהתרנו לעשותו במקום פיקוח נפש, טוען הגר"ש גורן שבדיני מלחמה ישנו דין של "עד רדתה" ואפילו בשבת, שהופך את הצורך הביטחוני ל"הותרה" ולא ל"דחויה". אך לכאורה היתרו תקף רק בנשק של צבא ישראל, כנדון בתשובתו שם, ולא נשק אבטחה פרטי, וכך גם משמע בסיכום תשובתו, שם הוא כותב על נשקו האישי של חייל שאינו מוקצה. הרב יהושע בן מאיר במאמרו ("תחומין" ז עמ' 176) נוטה לטעון שנשק נחשב כלי שמלאכתו להיתר מטעם אחר, והוא שעיקר השימוש בו אינו ירייה אלא הרתעת מחבלים וכד', וההרתעה לכשעצמה אין בה כל איסור. וכן פסק בספר "הצבא כהלכה" (פרק כא הערה 2), וכן משמע מהערת הגרש"ז אויערבך ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ הערה כח), שם נכתב: "ומ"מ נראה דרובה ואקדח כדי להטיל בהם אימה שפיר חשיב כצורך גופו. ומסתבר שלא בשעת מלחמה רוב תשמישם רק להרתיע", וכן פסק במפורש בספרו "מנחת שלמה" (ב סי' לד ס"ק לא אות ג). אם כן יוצא שהרתעה היא פעולה המותרת, ונחשבת רוב תשמישו של הנשק בזמנים רגילים. וכן מובא בספר "המורים בקשת" (תשובה 26 בשם הרב אביגדור נבנצל והרב דב ליאור), וכן הקל בשעת הדחק בספר "שבת ומועד בצה"ל" (עמ' קלו). לעומת זאת, פוסקים רבים הגדירו את הנשק ככלי שמלאכתו לאיסור, ביניהם הגר"מ אליהו ("המורים בקשת" שם), הרב יעקב אריאל ("אהלה של תורה" ב סי' לב), "הלכות צבא" (עמ' 304), והערת העורך במאמר ב"תחומין" (שם). טענתם היא שלא שייך להגדיר את ההרתעה כתשמיש חדש שנחשב להיתר, כיוון שכל כוח הרתעתו של הרובה היא משום שניתן לירות בו, אחרת לא היה מרתיע כלל, ולכן עיקר התשמיש נחשב הירי, שהוא היוצר את ההרתעה. וכיוון שבסופו של דבר נשיאת הנשק כאן לא נועדה להגן על הנשק (מחמה לצל) אלא לצורך ההרתעתי, נראה שיש להקל אף לדעת האוסרים, כפי שמשמע ב"שמירת שבת כהלכתה" (בהערה שם). ואף שהרב אריאל התיר טלטול נשק רק לצורך פיקוח נפש, וכבר ביררנו שכאן לא ניתן להגדיר את המצב ככזה – כיוון שמדובר באיסור דרבנן, ויש פוסקים המתירים לגמרי נשק, ניתן לסמוך עליהם, ובפרט בנדון דידן, שכן ישנו איזשהו צורך ביטחוני, אפילו שהוא קל. כך גם לגבי הרישיון, ניתן לטלטלו כי יש צורך קל. לטלטל את האקדח ואת הרישיון.
37.9
ג. גם במקרים שמותר להסתובב עם האקדח בשבת מחמת פיקוח נפש, אין לטלטל את הרישיון לנשיאת נשק במקום שאין עירוב3במקרה שאדם שנושא נשק ללא רישיון היה נענש בעונש חמור אם היה נתפס, היה מקום לדון להתיר את הדבר מצד "התירו סופם משום תחילתם"; ולדעת ה"אגרות משה" (או"ח ד סי' פ), המסתמך על ה"חתם סופר" (א סי' רג), במקרים מסוימים ניתן להתיר לאנשי "הצלה" לחזור לביתם אף באיסור דאורייתא, כיוון שאחרת לא יסכימו להתנדב לארגון, ואף כאן לא יהיו מוכנים להיות אנשי ביטחון אם לא ייתנו להם לצאת עם האישור, מחשש העונש שיקבלו אם ייתפסו. ואף שב"מנחת שלמה" (א סי' ז-ח) חלק עליו והתיר רק באיסור דרבנן, ניתן להתיר לטלטל את הרישיון כלאחר יד, אך כאמור כיוון שבשאלה נתבאר שגם אם ייתפס איש הביטחון בלא הרישיון, במקרה הגרוע ביותר הוא צפוי לעונש קל, אין חשש של "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא". ועיין בהערות הבאות מאיזה צד ניתן להתיר. לדיון מפורט בשאלת "כל היוצאים להציל" במערכות ציבוריות, עיין במאמרו של מו"ר הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סי' יז) על פעולת המשטרה בשבת., ואם יכול לעשות ממנו תכשיט או חלק מהחגורה הדבר מותר4עיין ב"אגרות משה" (יו"ד ח"ד סי' נג), שהציע לעשות כך לכרטיס זיהוי של חולה שאסור לו לצאת בלעדיו בשבת..
37.10
ד. במקום שיש פיקוח נפש וקיים חשש רציני להפסד כספי עקב קנס שיוטל עליו מפני שלא היה עליו רישיון, יכול לתפרו לבגדו מבעוד יום או להניחו בתוך נעלו וכך לצאת אתו5הרמ"א (או"ח סי' שא סעיף לג), שהתיר תפירה במקום הפסד כאשר צריך לצאת מביתו (וכאן מדובר שצריך לצאת), וה"משנה ברורה" (שם ס"ק קכג), שהתיר גם באופן השני כיוון שלדעת פוסקים רבים אין לנו רשות הרבים בזמן הזה, וזוהי הוצאה כלאחר יד, הקלו במקום הפסד כי אדם בהול על ממונו. ועיין ב"קול מבשר" (א סי' עט), שהוסיף טעם שיש כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיוון שההוצאה היא על מנת להינצל מעונש, ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה לד)..
38.1
טורינו, איטליה, שבט תשס"ג
38.2
לח. הסעת תינוק לבית הכנסת בשבת על ידי גוי במכוניתו
38.3
שאלה:
38.4
בשו"ת במראה הבזק ח"ג תשובה לו התרתם לצורך קירוב טלטול ילדים בשבת לבית הכנסת באמצעות אמירה לנכרי. התרתם גם שם בתשובה לח הבאת זקן לבית הכנסת בשבת ברכב על ידי גוי במקום של פיקוח נפש רוחני. האם מותר להביא תינוק לבית הכנסת בשבת באמצעות גוי שיעשה זאת ברכבו "אדעתא דנפשיה"?
38.5
תשובה:
38.6
אין להתיר1המאבק על צביונה של השבת הוא זה שצריך להנחות את הפוסקים ולכן יש להיזהר מאוד גם במקום שנוכל למצוא היתרים ע"פ כללי הפסיקה הרגילים. הסעת תינוק יהודי ברכב לבית הכנסת בשבת גם אם הגוי עושה זאת "אדעתא דנפשיה"2אין זה דומה להיתר לטלטל קטנים לבית הכנסת, במקום שנוכחות האם בבית הכנסת היא לצורך "קירוב", שם אין פגיעה באוירת השבת, כמבואר בשו"ת "במראה הבזק" ח"ג תשובה לו. וגם אם עושה זאת ברכב השייך לו ולא לאביו של התינוק3בשו"ת "במראה הבזק" ח"ג תשובה לח, ההיתר מבוסס על פיקוח נפש רוחני וגם אז לא הותר הדבר באופן קבוע..
39.1
ונקובר, קנדה, אייר תשס"ג
39.2
לט. הבאת נכה לבית הכנסת, במקום שאין עירוב
39.3
שאלה:
39.4
בקהילתנו יש יהודי שבנו לוקה ר"ל בתסמונת דאון. הוא שאל אם יש איזושהי דרך להביא את בנו לבית הכנסת בכיסא גלגלים (הבן לא יוכל ללכת עד גיל 5). ההורים מרגישים עצמם מנותקים מהקהילה, והיו רוצים להשתתף במניין בשבת.
39.5
תשובה:
39.6
א. אין לשאת אדם ברשות הרבים, ובמקום שאין עירוב לכתחילה אין לשאתו אף בכרמלית, ובפרט כשאינו יכול ללכת בעצמו1ומכל מקום, אם יכול ללכת על ידי תמיכה ועזרה, יש המתירים לשאתו אף לכתחילה בכרמלית, עיין בהרחבה בהערה הבאה.. אף-על פי-כן המקלים לשאתו בכרמלית במקום צורך גדול אין למחות בידם2במשנה (שבת צג ע"ב) מובא שהנושא אדם חי ומוציאו במיטה מרשות היחיד לרשות הרבים פטור על הוצאה זו, ומסבירה הגמרא בטעם הדבר משום ש"חי נושא את עצמו", ופטור אף על הוצאת המיטה משום שהיא טפלה לו, כמבואר להדיא במשנה. וקיימא לן שכל פטור המופיע בהלכות שבת משמעותו פטור אבל אסור (שבת קז ע"א), וכן פסק רבנו ירוחם ("תולדות אדם" נתיב יב), ש"חי נושא את עצמו" פטור אבל אסור. כך פסק גם ה"משנה ברורה" (סי' שח ס"ק קנד), והסכימו כל הפוסקים. אם כן, לפי זה לכאורה יהיה אסור להוציא אדם על כיסא גלגלים, אך נראה שיש לסייג מעט דין זה. לשיטות רבות, רשות הרבים אינה מצויה כל-כך. אותן שיטות סוברות שתנאי לדין רשות הרבים הוא שתהיה דרך שעוברים בה שישים ריבוא אנשים – עיין בהרחבה בדיון ב"בית יוסף" על הטור ובשו"ע (או"ח סי' שמה סע' ז), וב"ביאור הלכה" (שם). ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה לו) על גדרי רשות הרבים וכרמלית. ועלינו לדון אם ישנו איסור לשאת אדם בכרמלית, או שמא כיוון שאף ברשות הרבים אינו אסור אלא מדרבנן (כיוון ש"חי נושא את עצמו") בכרמלית הוי גזרה לגזרה. ישנם מקורות לכך שלא אסרו להוציא לכרמלית דבר שכל איסור הוצאתו אינו אלא מדרבנן, ולהלן כמה דוגמאות: במשנה (עירובין (ט ע"א) מובא שאסור לאדם לעמוד ברשות היחיד ולשתות ממים הנמצאים ברשות הרבים, מחשש שמא יביא את המים אליו לרשות היחיד. ובגמרא: "איבעיא להו, בכרמלית מאי? – אמר אביי היא היא. אמר רבא היא גופא גזירה, ואכן ניקום ונגזור גזירה לגזירה?" ופסק המחבר (שו"ע או"ח סי' שנ סע' א) כדעת רבא, שמותר לעמוד ברשות היחיד ולשתות ממים הנמצאים בכרמלית, שכן אף אם יביא המים אליו אינו אלא איסור מדרבנן. ועיין בתוספות (עירובין צח ע"א ד"ה אלא), שאף אביי מודה באופן עקרוני שלא גזרינן גזרה לגזרה בכרמלית, ושאני הכא דחמיר טפי. המשנה (עירובין קא ע"א) מביאה שרבי מאיר אוסר על אדם לעמוד ברשות היחיד ולקחת מפתח המונח ברשות הרבים כדי לפתוח דלת הנמצאת ברשות הרבים, מחשש שמא יביא המפתח אצלו. וממשיכה המשנה שאמרו לו לרבי מאיר שבירושלים היו נוהגין לעשות כן, ושלא כדבריו, ושואלת כיצד מביאים ראיה מירושלים, הרי דינה ככרמלית (כיוון שדלתותיה ננעלות בלילה). ומסביר רש"י שמשום כך נהגו היתר בירושלים, שאינו אלא גזרה לגזרה. ה"משנה ברורה" (סי' רנב ס"ק נב) כתב בשם ה"מגן אברהם" שעל אף שאסור לצאת לרשות הרבים בחפץ שבידו סמוך לכניסת שבת מחשש שמא ישכח ויוציא, מכל מקום מותר לצאת לכרמלית בחפץ שבידו, שאינו אלא גזרה לגזרה. ועיין עוד בתוספות (עירובין צח ע"ב ד"ה ניחוש), וכן בהגהות אשר"י (שבת פרק א סי' ה וסי' כז), וב"עבודת הקודש" לרשב"א ("בית נתיבות" שער ג סי' ה); וכן במה שכתב ה"באר היטב" (סי' שמז ס"ק ב) בשם שו"ת "עבודת הגרשוני" (סי' קד). למרות האמור, רבים אוסרים נשיאת אדם בכרמלית על אף ש"חי נושא את עצמו", וכתבו שמה שמצינו שאין גוזרים גזרה לגזרה בכרמלית (כמבואר במקורות הנ"ל) הוא דווקא בדבר שמצד עצמו אינו אסור כלל (כמו שתייה ממים ברשות הרבים), ורק חששו שמא יבוא לעשות מעשה האסור (שיביא את המים אליו) – זאת בניגוד לנשיאת אדם, שעצם המעשה אסור; ואף שמדאורייתא אינו נחשב למשא, חכמים החשיבוהו למשא. וכיוון שנחשב למשא, ממילא אסור לשאתו אף בכרמלית. כן כתב ר' עקיבא אייגר בשו"ת (תשובה כח) בהסבר דברי ה"מגן אברהם" (סי' שח ס"ק עא), שאסר לשאת אדם חי אף בכרמלית. כעין חילוק זה מובא גם ב"ביאור הלכה" (סי' שח סוף ד"ה "שלא"), ופסק כן להלכה. וכן ה"חיי אדם" (נב, ח) אסר נשיאת חי אף בכרמלית. וניתן להביא מקור וראיה לחילוק זה מדברי הרמב"ן ב"תורת האדם" (עניין "מי שמתו מוטל לפניו"), שכתב לחלק כך (אף שלא דיבר על "חי נושא את עצמו"), משום שהוקשה לו מהגמרא (שבת צד ע"ב), שמשמע מדבריה שאף לר' שמעון היה אסור להוציא את המת לכרמלית אלמלא כבוד הבריות. וקשה, הרי לר' שמעון הוצאת המת אינה אסורה אלא מדרבנן, שכן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה? אלא על כורחך, כיוון שעצם הוצאת המת היא איסור. לפיכך, אף שמדאורייתא הוצאה זו אינה נחשבת להוצאה חכמים החשיבוה להוצאה; וכדבריו ב"תורת האדם" מובא גם בחידושיו (שבת צד ע"ב), וכן כתב הריטב"א בחידושיו (שם). מאידך גיסא, לדעת ה"פרי מגדים" (בפתיחה להל' שבת) כל איסור דרבנן הותר בכרמלית, וראייתו מדברי השו"ע (או"ח סי' שמט סע' ה) שכתב שאסור לטלטל פחות פחות מד' אמות אף בכרמלית, ובטעם הדבר כתב הט"ז (שם ס"ק א) שבנקל יבוא לטלטל ד' אמות בבת אחת, ואם כן משמע ששאר איסור דרבנן לא נאסר בכרמלית. וקצת צריך עיון בדבריו, שכן לפי זה אם נאמר שחצי שיעור אסור מדרבנן יהיה מותר להוציאו לכרמלית, כפי שכתב בעצמו, וזה סותר להדיא את דברי הרמב"ן (שבת צד ע"ב), שאסר הוצאת חצי שיעור לכרמלית, אף אם נסבור שחצי שיעור אסור מדרבנן. ועוד יש להעיר שאין ראייתו אלא לפירוש הט"ז בדברי השו"ע, אך הגר"א סובר שאדרבה, זהו עקרון כללי לאסור שבות אף בכרמלית – עיין ב"משנה ברורה" (סי' שמט ס"ק יט); וכן על עצם דינו של השו"ע (שם) פקפקו האחרונים, עיין ב"ביאור הלכה" (שם). וכן דעת ר' עקיבא אייגר בתשובה (שם) לחלוק על ה"מגן אברהם" ולהתיר נשיאת חי בכרמלית, ולא הזכיר את דברי הרמב"ן והריטב"א הנ"ל. ועדיין עלינו לדון אם בנדון דידן אכן יש לו דין של חי נושא את עצמו: בגמרא (שבת קכח ע"ב) מובא: "אישה מדדה את בנה, אמר ר' יהודה אימתי? בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור". ובפירוש הדברים כתב הר"ן (שבת נא ע"ב) שמותר לסייע בהילוכו של קטן, לאחוז בזרועותיו וכיו"ב, שכבר יודע מעט להרים רגליו וללכת אף שהולך ברשות הרבים, כיוון שאינו נושאו; וגם לא חיישינן שמא יגביה את הקטן בידיו, שכן גם אם יגביהנו לא יעבור אלא על איסור דרבנן, שהרי "חי נושא את עצמו". אך אם הוא קטן מזה, שאף אינו יודע להרים רגליו וללכת בכגון זה, אין אומרים "חי נושא את עצמו". ומשמע שכל שאינו יכול ללכת לא אמרינן בו "חי נושא את עצמו". ואף אם נרצה לדחוק בדברי הר"ן, שאין כוונתו שאי יכולת ההליכה היא הגורם לאיסור, אלא היא סימן לקטנותו של התינוק, ולפי זה אם אינו קטן כל-כך, ומסיבה אחרת כגון מום וכיו"ב כבנדון דידן אינו יכול להלך, יחשב כ"חי הנושא את עצמו"; מכל מקום מדברי הרשב"א (שבת קמא ע"ב) מוכח שאי יכולת ההליכה איננה רק סימן בעלמא, אלא היא הגורם הקובע בהגדרת "חי נושא את עצמו". וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (שבת קמא ע"ב), שלא כ"ביאור הלכה" (סי' שח ד"ה שלא), שציין לדברי הרמב"ן (בריש פרק ר"א דמילה) שמשם אינו מוכרח לכאורה. ולדעת המאירי (שבת קכח ע"ב) יש להחמיר אף יותר, שכל שאינו יודע לגמרי ללכת, ולא מספיק שאפשר לדדותו, לא אמרינן ביה "חי נושא את עצמו". וכן פסקו ר' עקיבא אייגר (תשובה כח) וה"ביאור הלכה" (שם) להלכה כדעת הר"ן והרשב"א הנ"ל, וכן דעת רוב הפוסקים. אם כן בנדון דידן, שאינו יכול ללכת בעצמו, לכאורה יש לאסור לנשאו אף בכרמלית לכולי עלמא; אך נראה שתליית הגדרת "חי נושא את עצמו" ביכולת הליכתו אינה מוכרחת כל-כך: המשנה (שבת קל ע"א) מביאה את דברי ר' אליעזר, שאם לא הביאו איזמל של מילה מערב שבת לבית התינוק יביאו את האיזמל בשבת עצמה (שכן צרכי מילה דוחין את השבת), ומקשים התוספות (שם ד"ה רבי) שהדין נותן שצריך להביא התינוק אל האיזמל ולא להיפך, שהרי אין בזה איסור תורה, שהחי נושא את עצמו; ומשמע מכאן שאף תינוק בן שמונה ימים נקרא "חי נושא את עצמו". אמנם העירו האחרונים שלכאורה דבריהם של התוספות סותרים את מה שכתבו במקום אחר (שבת צד ע"א, עיין שם. וכעין זה משמע גם בחידושי הריטב"א (שם) שכתב שתינוק כל שמונה ימים נחשב חולה מפירוק אבריו בשעת לידה, ולפיכך אין אומרים בו "חי נושא את עצמו". וכן נראה דעת רבנו ירוחם (נתיב א ח"א יג ע"ג) שכתב: "…ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שתי רגליו, דהחי נושא את עצמו – טעות הוא בידם, דלא אמרו חי נושא את עצמו אלא לפוטרו מחטאת, אבל אסור". ומשמע מדברי ה"בית יוסף" (או"ח סי' שח סע' מא) שדעת רבנו ירוחם, כדעת הר"ן, כבר יישבו האחרונים דבריו. וכן יש לדייק מדברי רש"י (שם קכח ע"ב ד"ה במקפיא נפשה) שהסביר בטעם ההיתר לאישה לדדות את בנה ברשות הרבים דלא חיישינן שתגביהנו, שאף אם תגביהנו אינו אסור אלא מדרבנן, שכן "חי נושא את עצמו"; ובטעם האיסור כאשר גורר רגליו כתב משום "שנושאתו", ולכאורה רש"י אינו סובר שכשגורר רגליו לא אמרינן "חי נושא את עצמו" – ומדוע נצרך לומר שגרירה דינה כנשיאה, והרי אפילו אלמלא היה דינה כנשיאה, מכל מקום חיישינן שמא תגביהנו ותעבור על איסור תורה? לאור כל האמור, נראה שישנו מקום לומר שדין "חי נושא את עצמו" שייך גם במי שאינו יכול ללכת. אך גם אם נסמוך להקל בשני הנדונים הנ"ל, היינו שנאמר שבאדם "חי הנושא את עצמו" מותר אף לכתחילה לטלטלו בכרמלית, וגם נאמר שאף מי שאינו יכול להלך נחשב כ"חי הנושא את עצמו", עדיין יש להעיר על כך. בגמרא (יומא סו ע"ב) מבואר שבחולה לא אמרינן "חי נושא את עצמו", וכן פסק הרמב"ם (שבת פרק יח הל' טז), והסכימו עמו שאר ראשונים. וטעם הדבר הוא כיוון שאינו נושא את עצמו מחמת מחלתו ותשישותו, ואדרבה מכביד עצמו. אך נראה שישנו מקום לחלק בין חולה לנדון דידן, שכן במקרים רבים אינו מרגיש חולי ותשישות, ורק התפתחותו אטית יותר משל אדם רגיל, ואם כן לא גרע מתינוק שיש המחשיבים אותו כ"חי הנושא את עצמו" (כמבואר לעיל) – ומכל מקום יש לדון כל מקרה לגופו. ובדומה לזה יש לדון במקרה שקושרים את התינוק לכיסא, שלכאורה בכהאי גוונא אינו נחשב כ"חי הנושא את עצמו", וכפי שמבואר בגמרא (שבת צד ע"א) של"כפות" אין דין של "חי נושא את עצמו", והובא להלכה ברמב"ם (שם). אך גם בזה נראה שניתן לחלק בין סוגי קשירה שונים, שייתכן שכוונת הגמרא לכפיתה גמורה, הגורמת להגבלת התנועה של האדם, וממילא אובדת ממנו התכונה הטבעית של הנשיאה העצמית. סמך לזה ניתן ללמוד מדברי הגהות רש"ל (שבת צד ע"א) על דברי רש"י (שם ד"ה "דבי וייאדן"), שחילק בין קשירה לכפיתה. עיין שם. ומסתבר שהגדרת "כפות" תלויה בטעמי הפטור השונים שנאמרו בדין "חי נושא את עצמו", עיין בתוספות (שם ד"ה שהחי) בתוספות רא"ש (שם) וב"פני יהושע" (שם), ועוד עיין בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ד סי' צ; ויו"ד א סי' ב)., ובפרט במקום שקיים חשש שלא ישמעו להחמיר, שבכגון זה מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים3עיין בשו"ת ר' עקיבא אייגר (סוף תשובה כח) שכתב כך. ועיין עוד בשו"ע (או"ח סי' שג סע' יח), שכתב כך בהקשר דומה.. ועל ידי גוי לצורך מצווה4עיין ב"משנה ברורה" (סי' שח ס"ק קנד), שכתב בשם ה"פרי מגדים" שקטן שאינו יכול להלך בעצמו מותר לטלטלו בכרמלית על ידי גוי, ולא כתב שהוא דווקא במקום מצווה. אך כבר העירו הפוסקים שה"פרי מגדים" ("אשל אברהם" סי' שח ס"ק עג) דיבר במקום מצווה, לגבי תינוק שמוליכים למילה. וכן בדין, שכן לא הותר שבות דשבות אלא במקום מצווה. מותר. לכן במקרה שלכם, כשיש חשש ניתוק מהקהילה, זו הדרך המומלצת.
39.7
ב. במקום שמותר לשאת את האדם מותר לשאתו גם בכיסא גלגלים5בגמרא (ביצה כה ע"ב) מובא ש"אין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האישה", וכתב הר"ן שדרכם היה להוציא אנשים חשובים על גבי כיסא, שלא ידחפום האנשים בשוק וכיוצא בזה, ואסור לעשות כן ביום טוב משום עובדין דחול. אך כבר הובא בפוסקים שאין לאסור משום כך כיסא גלגלים, שכיוון שזוהי דרכו ואינו יכול לנוע בדרך אחרת אין שייכת כאן זילותא דיום טוב. וכדו', כיוון שהוא טפל לו6כמבואר בפירוש במשנה (שבת צג ע"ב)., ויקפיד להסיר את שאר חפצים הנמצאים בתאים של הכיסא ובכיסים של האדם הנישא7כמבואר בגמרא (שבת קמא ע"ב), שאם מוציא תינוק וכיס תלוי לו בצווארו חייב על הוצאת הכיס; ולא דמי למוציא את החי במיטה, שהמיטה טפלה לו כיוון שהיא משמשת את האדם. עיין שם..
39.8
ג. אם האדם מסיע את עצמו8במקרה שמדובר בקטן המסיע את עצמו, נראה שבלא כל ההיתרים המוזכרים בתשובה מותר לו להסיע את עצמו, שכן קטן כלל אינו מחויב במצוות. אמנם קטן שהגיע לכלל הבנה וחינוך חייב אביו לחנכו, אך לדעת הר"ן והרשב"א (הובאו דבריהם ב"ביאור הלכה" סי' שמג) כשעושה הקטן איסור דרבנן לצורך עצמו, כמו בנדון שלנו (שכן מדובר בכרמלית) מותר אף לתת לו את האיסור בידיים, וכל שכן שאין צורך להפרישו מהאיסור. ואף לדעת המחבר (שם סי' שמג) שלא קיבל זאת להלכה, מכל מקום בנדון שלנו, שמדובר בקטן שסובל מליקוי, נראה שאין לאסור, על פי המובא ב"פרי מגדים" ("פתיחה כוללת" ב אות ט) שבקטן שהוא חרש או שוטה אין אביו מצווה לחנכו. וכמובן, יש לדון כל מקרה של פגיעה לגופו של עניין. בכיסא, יש המתירים אף לכתחילה9עיין בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ד סי' צ), שכתב להתיר מצד שנחשב כמנעל שלו, כמו חיגר שאינו יכול להלך ללא מקל, שכתב הרא"ש (ביצה פרק ג סי' ה) שנחשב כמנעל, ומותר לצאת בו. והובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' שא סע' יז), ומכל מקום לא הקל ה"אגרות משה" אלא במקרה שאף בביתו אינו הולך אלא בעזרת מקל וכיו"ב. מאידך גיסא, בשו"ת "הר צבי" (או"ח א סי' קע) וכן בשו"ת "מנחת יצחק" (ב סי' קיד) כתבו שאינו דומה למקל, כיוון שעל ידי המקל מצליח ללכת, אך כאן גם על ידי הכיסא אינו הולך אלא נושא את עצמו. עוד כתב ה"מנחת יצחק" (שם) שאינו נחשב הוצאה כשמסיע את עצמו, שכן העגלה טפלה לאדם, כמבואר במשנה (שבת צג ע"ב); ואם כן כשם שמותר לכתחילה לאדם "להוציא את עצמו" לרשות הרבים, כך גם דין הכיסא. אך הגרש"ז אוירבך (הובאו דבריו ב"שמירת שבת כהלכתה" פרק לד הערה קג) פקפק בסברה זו, שכן כל דין טפל לא נאמר כי אם בנושא שני משאות שאחד טפל לחברו, כגון כשאחר נושא אדם היושב בכיסא גלגלים; אך כשנושא את עצמו הוא עצמו כלל אינו משא, והרי זה כנוטל משא בידו. ואף על ידי אחרים פקפק בדבר, דשמא דווקא במיטה וכיוצא בזה אמרינן שטפלה לאדם, כיוון שהיא כבית אחיזה לאדם, אך בכיסא אין שייך לומר שהוא טפל לאדם. ומכל מקום כתב שמסתימת הפוסקים משמע שבכל גוונא נחשב טפל לאדם..
39.9
ד. במקרה שמדובר בכיסא גלגלים חשמלי, אסור10לגבי שימוש בחשמל בשבת, ישנם ארבעה איסורים מרכזיים הנדונים בפוסקים: מבעיר – כאשר ישנו גוף חימום או גוף המתלהט ומאיר (פלטה, חוט להט בנורה וכיו"ב). בונה או מכה בפטיש – על פי ה"חזון איש" (סי' נ, ט), בכל מערכת המופעלת על ידי זרם שייך איסור זה. ונרחיב מעט בשיטת ה"חזון איש", על פי שו"ת "מנחת שלמה" (ט, ו-יא), שם מוזכר דיון בין ה"חזון איש" והגרש"ז אוירבך בעניין זה. על פי מה שכתב ה"חזון איש" (שם), כוונתו היא שכאשר אנו מכניסים זרם למערכת אנו למעשה מתקנים כלי, כיוון שקודם לכן לא היה אלא "גרוטאה", ועל ידי הזרם נעשה כלי שימושי ויעיל, ואין לך תיקון כלי גדול מזה. מובן שגם הגרש"ז אוירבך מסכים שהוא תיקון כלי, אך הוא סובר שכיוון שהוא מיועד להדלקה ולכיבוי באופן תדיר הרי זהו שימושו, ואין שייך בזה איסור מתקן מנא. וכן מובא ב"מגן אברהם" ובט"ז (שו"ע או"ח סי' שיג), שכיסויי כלים מותר להבריגם על הכלי, אף שהברגה נחשבת כ"תקיעה" – שאסורה מדין "מכה בפטיש", משום שהם מיועדים לפתיחה ולסגירה באופן תדיר. גם ה"חזון איש" מודה לדין זה של כיסויי כלים, אך הוא סובר שההיתר נובע מכך שפירוק הכלי והרכבתו הם חלק מהשימוש בכלי, שכן קדרה שמכוסה בתמידות אי אפשר להשתמש בה, וממילא כשמכסה הקדרה אין לזה חשיבות של "תיקון מנא", שכן בהכרח עומד גם לפירוק מחמת עצם השימוש בכלי – זאת בניגוד לכלי שעצם פירוקו אינו מהווה חלק משימושו, כמו דין "מיטה של פרקים" (שבת מז ע"א), וממילא בהרכבתו נחשב כמתקן הכלי, שכן פירוקו אינו אלא מסיבות צדדיות, ולא מצד שעל ידו יהיה שימוש טוב יותר בכלי. איסור מוליד זרם – ("בית יצחק" יו"ד ב סי' לא במפתחות) כשם שמצינו איסור מוליד בהקשרים מסוימים (מוליד ריח, מוליד אש ביום טוב וכו'), גם כאן ישנו איסור להוליד זרם. יש לציין שהאיסור הנו חד-כיווני (בניגוד לשאר האיסורים), שכן מסתבר שאין איסור מעיקר הדין להפסיק להוליד זרם, שהרי אינו עושה דבר. וכתב הגרש"ז אוירבך (שם סי' ט), שכשם שבמוליד ריח אין איסור להוסיף ריח (עיין ביצה כג ע"א), הוא הדין שבמערכת שכבר עובר בה זרם רשאי להוסיף זרם; נפקא מינא, בין השאר, לטלפון שכבר הורם בשבת (לצורך פקוח נפש וכיו"ב), שאין צורך כל-כך למעט בדיבור, אף-על פי שמוסיף זרם בדיבורו – עיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק לב הל' מא). ניצוץ – במקרים מסוימים, פתיחה וסגירה של מעגל חשמלי מלווה בניצוץ הנראה לעין (איסור הבערה). במקרה שאין ניצוץ זה נראה לעין, מסתבר שאין שייך איסור מבעיר. בדרך-כלל, במכונות ובמכשירים המצויים כיום אין ניצוץ (הערת הרב נ"א רבינוביץ), ואף אם קיים ניצוץ נראה שניתן להקל בדבר, שכן האיסור ליצור ניצוץ (כעין זה) הנו מדרבנן, כיוון שהוא אש שאינה מתקיימת, כמבואר ב"פרי מגדים" ("משבצות זהב" סי' תקב ס"ק א). ואם כן כשאינו מתכוון, אף שהוא פסיק רישא, שרי באיסור דרבנן לשיטת המחבר (עיין בשו"ע או"ח סי' שיד סע' א וב"משנה ברורה" שם). ועיין ב"שער הציון" (שם סי' שלו ס"ק לט), וצ"ע. גם לשיטת הרמ"א (שם) ניתן להקל בפסיק רישא בתרי דרבנן, עיין ב"שער הציון" (שם סי' שטז ס"ק יח). ויש לדון גם מדין גרמא, עיין בשו"ת "יחוה דעת" (א סי' לב), שהביא את דעת "ערוך השולחן" בתשובה (נדפסה בקובץ "בית ועד לחכמים", חוברת א) שבכעין הנדון דידן נחשב גרמא. ועיין עוד בשו"ת "הר צבי" (או"ח א סי' קמג), שדן גם הוא בהדלקת מתג כדין גרמא. ואף שיש מקום לבעל דין לחלוק שאינו נחשב גרמא בכהאי גוונא, שכן זוהי דרך פעולתו הטובה ביותר ואין לך מעשה בידיים גדול מזה, וכן דעת הרב נ"א רבינוביץ והרב ישראל רוזן, שאין לדון מתג חשמלי כדין גרמא; ובכל אופן נראה שבנדון דידן יש למקל על מי שיסמוך, שכן ניתן לומר שהדלקה זו אינה בכלל הבערה שאסרה תורה. ועיין עוד בעניין זה בשו"ת "יביע אומר" (ה כז), וב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק טו סע' עב ובהערה). ובשו"ת "אגרות משה" (ח עמ' מו) אסר להדליק ניצוץ, כיוון שהוא חמור אף מפסיק רישא, והוי כמתכוון ממש, כיוון שאי אפשר בלא זה; וראייתו מה"מגן אברהם" (או"ח סי' שג ס"ק כב), שכתב על דברי השו"ע (שם סע' כז) שאסר לסרוק במסרק בשבת (כיוון שוודאי יתלשו שערות) שבדין זה אף למאן דאמר "פסיק רישא" דלא ניחא ליה מותר כאן חייב, כיוון שאי אפשר בלא תלישת שערות, והרי הוא בכלל פעולת הסירוק. ואם כן הוא הדין כאן, שאי אפשר לסגור מעגל חשמלי ללא ניצוץ, ואינו רק בכלל "פסיק רישא". ולכאורה אינו דומה, שכן תלישת השערות היא לצורך הפרדת השערות, ואינה דומה כל-כך לניצוץ. ומלבד זאת, מלשון ה"מגן אברהם" משמע שרק רצה לומר שדבר זה נחשב לפסיק רישיה דניחא ליה, כפי שכתב להדיא "שער הציון" (שם ס"ק עד), וצריך עיון. במקרה שקיים צג אלקטרוני, החששות האפשריים הם: א. הדלקת אור. ב. כתיבה – גם במספרים חייב משום כותב – "תוספות יום טוב" (שבת פי"ב מ"ג). אך נראה שיש למקל על מי שיסמוך, שכן הן לגבי הדלקת האור והן לגבי הכתיבה הוי פסיק רישא באיסורי דרבנן, שהרי אינו מתקיים. אם מצד שדעתו לנתקם, אם מצד שברגע שירפה אחיזתו מהקפיץ יחזור הג'ויסטיק למקומו, ואם מצד שהמצבר עתיד להיגמר. הדבר דומה לסברת הגרש"ז אוירבך לגבי פנס ("תחומין" כרך ח עמ' 42). וכן יש לדון מדין גרמא (עיין לעיל). גורם נוסף להקל בהדלקת האור הוא העובדה שבמרבית הצגים כלל אין איסור תורה בהדלקתם, כיוון שאינם מורכבים על נורות עם חוט להט אלא על נורות led, הפועלות בתהליך אלקטרו-כימי, ואין בזה אלא איסור דרבנן לכל היותר, ולעתים כלל אין שם נורות כמו בשעון דיגיטלי וכד'. וכן לגבי כתיבה יש לצרף לקולא את העובדה שאין זו דרך כתיבה כל-כך. יש להעיר שדעת הרב נ"א רבינוביץ שבכתיבה כגון זו אין שייך איסור כתיבה כלל, ואם הדלקת האור והכתיבה נעשית בשינוי יש עוד מקום להקל, שאז מצד נוסף הוא מדרבנן. לגבי הטענה שהנכה נחשב כחולה שאין בו סכנה, ובשל כך ניתן יהיה להתיר איסורים מסוימים, אין ברור שהנכה נחשב לחולה שאין בו סכנה ("חולה שנפל מחמת חוליו למשכב"), וייתכן גם שלא יועיל להגדירו כך, משום שאין ברור שהסעתו נחשבת לצורך רפואתו. אמנם מצד כבוד הבריות, נראה שניתן יהיה להקל במקרים מסוימים, וכל מקרה לגופו. להפעילו בשבת. ומכל מקום ניתן להשתמש בו באופן ידני11גם האוסר שימוש בכיסא במצב החשמלי, מכל מקום אין הכיסא אסור בטלטול (מצד כלי שמלאכתו לאיסור) במצב הידני, מכמה טעמים: אם לעתים דרך להשתמש בו גם באופן ידני, גם כשקיימת אפשרות להשתמש במצב החשמלי – אף שרוב שימושו במצב החשמלי, אינו נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' שח ד"ה קרדום). איסור השימוש בכיסא, על פי המבואר לעיל, הנו בגדר חומרא (אם לא נסביר כ"חזון איש"), ואף אם משום כך נאסר בשימוש בשבת, מכל מקום אין לו דין כלי שמלאכתו לאיסור, על פי ה"לבוש" (סי' שח סע' מט), שכתב לגבי מטאטא שאינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור כיוון שראוי לטאטא קרקע מרוצפת – על אף שנהגו לאסור לטאטא גם בקרקע מרוצף אטו שאינו מרוצף, מכל מקום לעניין טלטול לא מקרי כלי שמלאכתו לאיסור. וה"משנה ברורה" פסק שלא כ"לבוש" (סי' שח, ס"ק קסג). גם אם נחשיב את הכיסא ככלי שמלאכתו לאיסור, ישנה מחלוקת ראשונים אם מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור על ידי ככר או תינוק, והובאה שיטת המתירים בשו"ע (שם סי' שח סע' ה); ואם כן, כשהנכה נמצא בכיסא מותר לטלטל את הכיסא. ישנו מקום לומר שנחשב כמניח בכלי דבר המיוחד לו, כמו תבשיל בקדרה וכדו', עיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק כו). יש להחשיב את הדבר כשימוש "לצורך גופו", המותר בכלי שמלאכתו לאיסור. לפי שלושת הטעמים האחרונים אין לטלטל את הכיסא בשעה שאינו יושב עליו (אלא אם צריך למקומו)..
39.10
ה. יש לציין שמכון צמ"ת12כתובתם: מכון צמ"ת, אלון שבות גוש עציון. טלפון: 972-2-9931442+, פקס: 972-2-9931889+. דואר אלקטרוני: zomet@netvision.net.il, המתמחה בפתרונות הלכתיים בנושאים חיוניים כעין אלו, פיתח כיסא גלגלים חשמלי שמותר להשתמש בו בשבת13הפתרונות ההלכתיים מבוססים (באופן כללי) על כך שהמיתוג הראשי נעשה על ידי גרמא הלכטכנית. ישנו סידור מיוחד שבו הג'ויסטיק גם במצבו האמצעי לא ימתג את הזרם, יבוטל הקשר בין הבלם לג'ויסטיק, ועוד כמה סידורים שמטרתם להפחית את חילול השבת..
40.1
מקסיקו סיטי, מקסיקו, טבת תשס"ג
40.2
מ. טלטול אוסף אבנים בשבת
40.3
שאלה:
40.4
ברשותי אוסף אבנים יפות שנאספו מרחבי העולם. אני נהנה להסתכל בהם, לבחון אותם מקרוב וכו'. האם מותר לטלטל אבנים אלה בשבת?
40.5
תשובה:
40.6
מותר בשבת לטלטל אבנים שמהוות אוסף כדי ליהנות מהן. אין כאן בעיית "מוקצה מחמת גופו"1אבנים מוגדרות כ"מוקצה מחמת גופו" משום שאינן כלי ואין להם שימוש בשבת, אולם ייחוד אבנים עולמית לתשמיש פותר את בעיית המוקצה, ולכן גם אבנים שיוחדו עולמית לאוסף לצורך הנאה מהן אינן בגדר מוקצה מחמת גופו (שו"ע או"ח סי' שח סע' כב). או בעיית "מוקצה מחמת חסרון כיס"2הגדרת "מוקצה מחמת חסרון כיס" היא דבר שמחמת חשיבותו אין משתמשים בו לתשמיש אחר (ומייחדים לו מקום). נחלקו האחרונים אם יש "מוקצה מחמת חסרון כיס" רק בכלים שמלאכתם לאיסור – שאז אי אפשר לומר שישתמש בהם למלאכת היתר, שהרי הם מיוחדים למלאכת האיסור, או שאף בכלים שמלאכתם להיתר יש דין "מוקצה מחמת חסרון כיס". ב"יביע אומר" (ז או"ח סי' לט אות ג) הביא אחרונים הדנים בעניין, ופסק שאין דין "מוקצה מחמת חסרון כיס" אלא בכלי שמלאכתו לאיסור. לפי זה אבני אוסף, המשמשות להיתר משום ההנאה שבראייתן ונחשבות לדבר שמלאכתו להיתר, לא ייאסר טלטולם. ונראה מדעת הגרש"ז אויערבך ("שמירת שבת כהלכתה" פרק כ הערה ריד) שהתיר לטלטל פמוט העומד ליופי ולא הדליקו בו נרות שבת, ואומר שאין בטלטולו בעיה של "מוקצה מחמת חסרון כיס". ומשמע שם שלדעתו, משום ששימושם הוא ההנאה מיופיים הם נחשבים לכלי שמלאכתו להיתר, ולכן אין בהם דין "מוקצה מחמת חסרון כיס". אמנם ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ אות כב) אסר לטלטל בשבת תמונה שעל הקיר משום "מוקצה מחמת חסרון כיס", ונראה מכאן שפוסק שעל אף שיש לתמונה דין "כלי שתשמישו להיתר" של הנאה מיופייה, נחשבת ל"מוקצה מחמת חסרון כיס". אך למסקנה נראה שיש לסמוך על דברי הפוסקים המקלים ולהתיר את האבנים בטלטול, שהרי בתמונה אין דרך הנאתה בטלטולה אלא באי טלטולה, ולכן יש יותר מקום לאסור..
41.1
שלוחות, ישראל, כסלו תשס"ד
41.2
מא. טלטול חנוכייה חדשה בשבת קודם שהדליקו בה
41.3
שאלה:
41.4
האם מותר לתת חנוכיית כסף לחתן בשבת חתן, כאשר אין אפשרות לתת את המתנה לפני השבת או אחרי השבת, מחשש צער או בושה למקבל?
41.5
תשובה:
41.6
יש לעשות מאמץ לתת את החנוכייה לפני השבת או אחריה1לדעת פוסקים רבים יש לדון בחנוכיית כסף כדין מוקצה מחמת חסרון כיס. כן פסקו ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ סע' יט), ב"ילקוט יוסף" (שבת ב, עמ' שלד), ובשו"ת "דברי יציב" (חלק או"ח סי' קנא); ועיין עוד בהערה הבאה..
41.7
במקרה שחייבים לתתה בשבת, וזו הדרך היחידה למנוע צער או בושה, יש להקפיד על התנאים הבאים:
41.8
א. יש להקנות את החנוכייה לחתן מערב שבת2כדי לא להיכשל בגזירת מקח וממכר – הרמב"ם (שבת, פרק כג הל' יב) וה"מגן אברהם" (שו"ע או"ח סי' שו ס"ק טו). על ידי אדם אחר, משום ש"זכין3"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כט סע' כט). לאדם שלא בפניו"4בדיעבד, אפילו אם לא הקנה את החנוכייה מערב שבת ייתן אותה לחתן בשבת, משום שיש לומר שנתינת החנוכייה לחתן היא מצווה, ועצם האמירה שהוא מייעד את החנוכייה לחתן נחשב כנתינה לו משום "בפיך זו צדקה" – ה"חתם סופר" (על הגיליון, שו"ע או"ח סי' שו; על ה"מגן אברהם" ס"ק טו ד"ה אם כן)..
41.9
ב. יטלטל את החנוכייה5טעם גדול להיתר הוא דברי ר' עקיבא אייגר (בגיליון שו"ע או"ח סי' שו; על ה"מגן אברהם" ס"ק טו ד"ה ואם כן), שכתב: "ומדברי תוספות (שבת ס ע"א ד"ה לא בסנדל) שכתבו: 'בשילוח לחבירו משום שמחת יו"ט מקרי צורך גופו' אמרתי להתיר לשלוח לחתן ביום חתונתו בשבת נרות כסף שלא הדליקו בו באותה שבת (לדורון דרשה כנהוג), דמשום שמחת החתן מקרי צורך גופו". ולכאורה ר' עקיבא אייגר התיר בדיוק את המקרה שלנו, משום שהנתינה היא צורך גופו. אך סברתו אינה ברורה, מדוע הוא מדמה פמוטות יקרים לכלי שמלאכתו לאיסור ולא למוקצה מחמת חסרון כיס. ואולי כוונתו היא שכיוון שהכלים עומדים למתנה הרי יש בהם תשמיש היתר באותה השבת, ואם כן אינם נחשבים כמוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי באותה שבת מתכוון להשתמש בהם. וניתן להביא ראיה לסברה זו מדין סכין של מילה, שכאשר יש מילה באותה השבת כתב הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רסו סע' ב) שמותר לטלטלה לצורך המילה וכן לאחר המילה. ואף-על פי שהט"ז והגר"א חולקים על הרמ"א (שם) – היינו משום ששם התשמיש של הסכין הוא לצורך איסור, אלא שהותר האיסור הזה בשבת – מה שאין כן בענייננו, שהתשמיש הוא תשמיש היתר, ולכן ייתכן שגם לגר"א ולט"ז יש להקל בזה. לדעתו של הרמ"א נראה שהסכין אינה מוקצה כלל, ולר' עקיבא אייגר הפמוטות הותרו רק לצורך גופם ומקומם, ומשמע שעדיין יש עליהם שם כלי שמלאכתו לאיסור. ונראה לפרש שר' עקיבא אייגר סובר שכשמייחד את הפמוט לאותו עניין מותר לטלטלו לצורך הדבר הזה, משום שהוא כמו לצורך גופו ומקומו; אבל כיוון שסוף סוף עיקר תשמישו של הפמוט הוא לאיסור, שייכים הטעמים שמביא הרמב"ם (שבת פרק כד הל' יג) לאסור טלטול של כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אסור לטלטלו סתם, או מחמה לצל. טעם נוסף מובא ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ הערה ריד בשם הגרש"ז אויערבך): "אולם שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א דבמקומות שהפמוטות הם כתכשיט לבית, יש לומר דאם לא הדליקו בהם בשבת אין עליהם איסור מוקצה…" עיין שם. ונראה שטעמו הוא שכיוון שהפמוטות משמשים גם כקישוט לבית, זהו גם תשמיש היתר שלהם, ואולי הוא אפילו עיקרי יותר מתשמיש האיסור, ושוב הוי ככלי שמלאכתו לאיסור והיתר, שאין עליו דין מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו במקפיד עליו, לדעת האחרונים המקלים בזה. לסיכום השיטות בעניין זה עיין בשו"ת "יביע אומר" (ז או"ח סי' לט אות ג). טעם נוסף, המובא ב"ילקוט יוסף" (שבת ב, עמ' תר), הוא שהחנוכייה אינה נחשבת לכלי שמלאכתו לאיסור בעצמה, אלא היא רק משמשת את האיסור, ולפי זה יש לדמותה למיטה העשויה למעות, שלדעת המחבר (שו"ע או"ח סי' שי סע' ז) היא מותרת בטלטול; והרמ"א כותב שהיא אסורה בטלטול, אלא שהיא נדונה ככלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלה לצורך גופה ומקומה. ה"משנה ברורה" (שם) מסביר את דעת הרמ"א, שהיינו דווקא אם כבר השתמש בה לאיסור פעם אחת, אבל אם לא השתמש בה לאיסור לא נאסרה, משום שהזמנה לאו מילתא, ולפי זה יש לדון גם את החנוכייה ככלי שמלאכתו להיתר, ואפשר להקל בה לדעת הסוברים שבכלי שמלאכתו להיתר אין דין מוקצה מחמת חסרון כיס. ו"ערוך השולחן" (רעט, אות א) כתב שכלי שמלאכתו לאיסור שמשמש רק למלאכת איסור ואינו עומד כלל למלאכת היתר נחשב מוקצה גמור לכולי עלמא, ודין מיטה שייחדה למעות הוא רק מחמת שהמיטה אינה עשויה סתם כך למעות אלא לשכיבה, וכדבריו כתבו אחרונים רבים. מסקנת הדברים ב"יביע אומר" היא שהמקל יש לו על מי לסמוך. גם ה"אגרות משה" (או"ח ה סי' כב אות כח) כתב שפמוטות בימינו נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור, ושלל את דברי "ערוך השולחן". אלא שלא חילק שם בין פמוטות יקרים לזולים, ולכן אי אפשר להוכיח מדבריו להדיא שהוא סובר שפמוטות יקרים אינם נחשבים למוקצה מחמת חסרון כיס. רק לצורך נתינת המתנה6שהרי יש לומר שאף הפוסקים המחמירים בטלטול פמוטות כסף – היינו כשלא תכנן לתת אותם במתנה בשבת, אבל כשתכנן לתתם במתנה שייכת גם הסברה של ר' עקיבא אייגר שהבאנו לעיל. ובפרט אם יש בזה חשש שיתבייש, שייתכן ששייך בזה טעם להתיר מצד "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט ע"ב)., ואחר שתגיע לידי המקבל יניח אותה באיזה מקום, ולא יטלטלה עוד אלא לצורך גופו או מקומו.
42.1
קולורדו, ארה"ב, תשרי תשס"ד
42.2
מב. שימוש במטרייה בשבת
42.3
שאלה:
42.4
מדוע אסור להשתמש במטרייה בשבת, והרי אין לה דפנות? ומה הבעיה אם המטרייה פתוחה מראש מערב שבת? כמובן כל זה בתנאי שמדובר במקום שאין בעיית טלטול.
42.5
תשובה:
42.6
גדר גדרו גדולי הדורות ואמרו שאין לפתוח מטרייה1"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כד סע' טו) ועיין ב"חזון איש" המובא להלן בהערה 2. או שמשייה בשבת וביום טוב, וכשם שאין לפתחן כן אין לקפלן2בשו"ת "נודע ביהודה" (או"ח מהדורא תנינא סי' ל) דן באיסור שימוש במטרייה בשבת, ופסק שאסור לפתחה בשבת משום עשיית אוהל. ואף-על פי שאין מחיצות למטרייה אין להקל, שהרי המטרייה נועדה להגן על האדם מפני הגשמים ולאהיל על האדם, וממילא אין צורך בכל תנאי האוהל. הוא גם חושש לשיטת הרי"ף, שכל אוהל שיש בו טפח נחשב לאוהל קבע ואסור מדאורייתא. ה"חתם סופר" (או"ח סי' עב) חלק על "נודע ביהודה", וטען שאין בשימוש במטרייה איסור דאורייתא; ונימוקיו הם: 1. מטרייה מוגדרת כבנין לשעה שנועד לפתיחה ולסגירה, ואינו אסור מדאורייתא. 2. כאשר האדם בעצמו הוא המאהיל והוא נושא את האוהל עמו אין זה אוהל. 3. אין אוהל דאורייתא אלא כשהמחיצות מגיעות ארצה. לדעת ה"חתם סופר" אף איסור מדרבנן אין כאן, שהרי גם טלית כפולה שיש בה חוטין מותר לפותחה לכתחילה, ולדעתו המטרייה דומה למקרה זה, ומותרת לכתחילה. ולכל הפחות מותר לפתחה על ידי גוי. אולם גם לדעת ה"חתם סופר" אין זו "משנת חסידים, ושומר נפשו ירחק". גם בעל ה"תפארת ישראל" (בכלכלת השבת במלאכת בונה) התיר פתיחת מטרייה בשבת. הוא הביא את טעמי ה"חתם סופר" ואף הוסיף עליו שכיוון שהאיסור רק מדרבנן, במקום צער ובמקום הפסד (צער הגשמים והפסד הבגדים) לא גזרו רבנן. אלא שגם בעל ה"תפארת ישראל" כותב שלא מלאו לבו להקל בדבר לגמרי, מבלי שיסכימו עמו חכמי דורו, אבל מורה על כל פנים שמותר לומר לגוי שיפתח. ה"משנה ברורה" ("ביאור הלכה" סי' שטו) הביא את דעת האוסרים לפתוח מטרייה בשבת ודחה את ההיתר של מטרייה מטעם "כיסא טרסקל", מכמה נימוקים: 1. מטרייה צריך לקשרה, ולא מספיק לפתחה. 2. בדבר שנועד להאהיל אין היתר כיסא טרסקל. גם "ערוך השולחן" (סימן שטו סעיף יב) פסק לאסור שימוש במטרייה, משום שהיא נחשבת לאוהל גמור ואסור לשאת אותה בשבת אפילו בחצר, כיוון שהיא נעשית להגן ולהאהיל מפני החמה והגשמים. ה"חזון איש" (או"ח סי' נב ס"ק ו) פסק שאמנם אין איסור אוהל בשימוש במטרייה משום דין טרסקל, אך יש בעיה של תיקון מנא וכן של אושא מלתא, וניכר בו שהוא עובדא דחול וגורם פרצה; והדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה, וזה חמור יותר מאיסור פרטי ליחיד, כי גדר זו היא לעם כולו ולדורות.. וגם אם הן פתוחות מבעוד יום אין להשתמש בהן, גם במקום שיש עירוב 3שו"ת "נודע ביהודה" (שם) אוסר לשאת מטרייה בשבת גם אם נפתחה על ידי גוי או מערב שבת, משום מראית עין. אמנם ה"תפארת ישראל" (שם) טען שאין כלל בעיה של מראית עין, מהנימוקים הבאים: 1. כל האיסור הוא רק מדרבנן, ובמראית עין מדרבנן יש חשש רק להווה או לעתיד אך לא לעבר, ולכן אין חשש במטרייה שנפתחה מערב שבת או על ידי גוי. 2. אין הוכחה בזמן השימוש שהמטרייה נפתחה באיסור, לכן אין חוששים לחשד. 3. גם בשבת יכול לפתוח על ידי גוי, ולכן אין מקום לחשד שפתח בעצמו בשבת. "ערוך השולחן" (שם) פסק כמו ה"נודע ביהודה", ואסר לשאת גם מטרייה פתוחה, וכן פסק ב"שמירת שבת כהלכתה" (שם), שהאיסור שגדרו הוא פתיחת המטרייה וגם נשיאתה פתוחה בשבת. . גם גדולי הדורות הקודמים, שפסקו שאין איסור בפתיחת מטרייה ובשימוש בה בשבת, לא מלאם לבם להתיר זאת הלכה למעשה4עיין בלשונם של ה"חתם סופר" וה"תפארת ישראל", הובאו בהערה 2.. לכן, אף-על פי שטעמיהם נראים, כל עוד לא הסכימו על כך חכמי הדור אין לשנות, שהרי אי שימוש במטרייה הפך לסמל של שמירת שבת, שצריך להיזהר מלפגוע בו.

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.