B'Mareh HaBazak Volume VI

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,292 sections

18.12
ה. בכל מכירה שהיא יותנה עם הקונים שלא ישתמשו שימוש בזוי באולם בית הכנסת14אף ששו"ע (שם) פסק שעל ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר ניתן, "ביאור הלכה" שם כתב לחשוש למעשה לראב"ד. (כגון שלא יבנו בתוכו בית כיסא), וכן שלא יסבוהו לכנסיה או לבית עבודה זרה אחר15"מנחת יצחק" (שם)..
18.13
ו. חל איסור להשאיל או להשכיר בית כנסת. מצד שני, כאשר ניתן למכור בית כנסת ניתן גם לתת אותו במתנה, כאשר הנתינה נעשית על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר16מגילה (כז ע"א), ונפסק בשו"ע (שם סע' יא). וב"משנה ברורה" (שם ס"ק סו) מובאת מחלוקת אם צריך שיהיה על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר..
19.1
סן פאולו, ברזיל, תשרי תשס"ד
19.2
יט. מכירת בית כנסת באזור שהידרדר מבחינה חברתית-כלכלית על מנת לבנות בית כנסת באזור טוב יותר
19.3
שאלה:
19.4
בית הכנסת שלנו נוסד לפני 80 שנה. כיום האזור של בית הכנסת הפך לאזור שבו מתגוררים גויים, פושעים ושיכורים, עד כדי כך שרוב האנשים אינם באים להתפלל אצלנו, ואלה שעוד אכפת להם, אוהבים את בית הכנסת ורוצים להופיע, באים במכוניות בשבתות ובחגים, והמניין הולך ופוחת.
19.5
רוב היהודים עזבו את המקום והלכו לגור במקומות טובים ובטוחים יותר.
19.6
אנשי הקהל מעוניינים למכור את מגרש בית הכנסת ולקנות מגרש אחר, באחד האזורים היפים והטובים שבהם מתגוררים יהודים, ולבנות שם בית כנסת חדש על שם הישן.
19.7
פונה אני אליכם בשאלות דלהלן:
19.8
א. מהן ההלכות הקשורות למכירת בית כנסת?
19.9
ב. האם ואיך מותר להרוס בית כנסת?
19.10
ג. מה צריך להעביר מבית הכנסת הישן לחדש (חוץ מכלי הקודש כמובן)?
19.11
תשובה:
19.12
מותר למכור את בית הכנסת (בין אם הקונה יהרסהו ויבנה משהו אחר, ובין אם ישתמש במבנה כפי שהוא) על מנת לקנות בכסף המכירה מגרש אחר ולבנות בו בית כנסת חדש, בתנאים הבאים1דיני הריסת בית כנסת מופיעים בשו"ע (או"ח סי' קנב), וכן דיני מכירת בית כנסת (שם בסי' קנג). ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובות יח כ; ג תשובה כז; ד תשובה כא).:
19.13
א. יש בסביבה בתי כנסת אחרים שניתן להתפלל בהם ברווח. במקרה שאין, יישכר קודם המכירה מקום חלופי לתפילה, שבו יתפללו עד שייבנה בית הכנסת החדש, ויכניסו בחוזה השכירות סעיף שעל פיו לא ניתן יהיה לפנות את המקום עד שייבנה בית הכנסת החדש, או עד שיימצא מקום אחר לתפילה2בבבא בתרא (ג ע"ב) מובא שאסור להרוס בית כנסת עד שיבנו בית כנסת אחר, משום שאין להם מקום להתפלל בו, וכן שמא יארע אונס ולא יבנוהו, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' קנב). כאשר יש מקום קבוע אחר להתפלל, דעת "מגן אברהם" (שם ס"ק א) לאסור ודעת ט"ז (שם ס"ק א') להתיר, ומכריע "ביאור הלכה" לקולא, בתנאי שיש מקום ברווח להכיל את כל המתפללים בבית כנסת אחר. אך גם אם אין, כתב "כתב סופר" (או"ח סי' יז) שברגע ששוכרים מקום קבוע לתפילה עד שייגמר הבנין החדש ללא אפשרות חזרה, אין חשש ומותר הדבר. .
19.14
ב. המכירה תיכנס לתוקף לאחר שיעברו להתפלל במקום החלופי, ולא יתקיימו יותר תפילות בבית הכנסת3היות שקיים חשש שמא זהו בית כנסת של כרכים, שאסור למכרו בכל מקרה (שו"ע או"ח סי' קנג סע' ז), יש לסגור את בית הכנסת לפני שימכרוהו, כיוון שבמקרה שאין מתפללים בבית כנסת של כרכים מותר למכרו. וכן פסקו "מגן אברהם" (שם ס"ק יב) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק לג). ואף ש"חתם סופר" (או"ח סי' לא) השיג על היתר זה, יש לצרף לכך את העובדה שיש ספק אם זה בית הכנסת של כרכים, וישנם פוסקים האומרים שבימינו לא קיים כלל דין בית הכנסת של כרכים, כיוון שאין אורחים הבאים מרחוק לתקופות ממושכות כמו בעבר, שבאו לירידים גדולים וכד', ראה ב"ציץ אליעזר" (יד סי' ח)..
19.15
ג. המכירה תיעשה על ידי שבעה מפרנסי הקהל, ובמעמד חברי הקהילה4אף שאין מוציאים את דמי המכר לחולין, השו"ע (שם סע' ד) הביא מחלוקת אם מותר לקנות קדושה דומה בדמי המכר או שצריך להעלות בקדושה, ופסק "משנה ברורה" (שם ס"ק יב) שלכתחילה בוודאי אין למכור על מנת לקחת קדושה דומה, ולכן יש למכור על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, שאז ניתן להוציא את המעות אף לחולין (שו"ע שם סע' ז). או בפרסום5רמ"א (שם), שפרסום נחשב כמעמד אנשי העיר..
19.16
ד. יתנו עם הקונים שלא ישתמשו בחלק מאולם בית הכנסת לתשמיש בזוי, כגון
19.17
שירותים6אף שהמכירה היתה על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, ופסק שו"ע (שם סע' ט) שבאופן זה ניתן למכור אף לדברים בזויים, הביא "ביאור הלכה" (ד"ה ואם מכרוהו) שיש לחוש לשיטת הראב"ד החולק ואומר שאין זה מועיל. ואם הקונה הורס את בית הכנסת ובונה מבנה חדש, אפשר לתת לו רשות לעשות שם אף דברים בזויים, ראה שו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה יח)., ושלא יהפכוהו לכנסיה7"אגרות משה" (או"ח ב סי' מה), שזה יותר גרוע מד' תשמישים הבזויים. .
19.18
אם עמידה בתנאים הללו אינה אפשרית, ניתן בשעת הדחק למכור את בית הכנסת אף ללא שכירת מקום חילופי, ומיד אחר-כך יקנו את המגרש החדש ויבנו את בית הכנסת במהירות האפשרית8בגמרא בבבא בתרא (שם) מופיע שאם חזו ביה תיוהא (רש"י: ביקוע שיש בו סכנת התמוטטות) מותר להרוס את בית הכנסת על מנת לבנותו, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' קנב), ויש צורך לבנות ביום ובלילה עד שתיגמר הבנייה. ומבאר "מנחת יצחק" (ח סי' יג) שבזמננו אין אפשרות לבנות ביום ובלילה ללא הפסקה, והעיקר שיבנו במהירות האפשרית. ונראה שבמקרה המתואר בשאלה ניתן לומר שזה דומה ל"חזו ביה תיוהא", שאין הכוונה רק שבית הכנסת עומד פיזית להתמוטט, אלא גם שייסגר אם לא ייבנה במקום אחר נקרא תיוהא, וכן מופיע בט"ז (שם ס"ק ב) והביאו "משנה ברורה" (ס"ק ט), שכאשר בית הכנסת היה מחוץ לחומה ונתיישבו היהודים בתוך העיר, שזה נקרא תיוהא ומותר לסתרו ולבנותו בתוך העיר. אמנם שם הצריך שקודם יתחילו לבנות את החדש, אך מה"ביאור הלכה" (שם ד"ה סותרים) רואים שמותר לבנות במקרה של תיוהא אף שאין בית כנסת אחר, ולכן נראה שלט"ז צריך שיתחילו קודם לבנות, כדי שלא תהיה פשיעה, ואם כן גם ביטחונות מתאימים מספיקים). ונראה שבענייננו התיוהא גדולה עוד יותר, כיוון שללא האנשים שמגיעים ברכבם לבית הכנסת הוא היה נסגר מחוסר מתפללים, ואנו מעדיפים שלא יגיעו המתפללים ברכב ויחללו שבת על מנת להתפלל; וכאשר בית הכנסת אינו בשימוש הרי ממילא לא שייכים הטעמים של פשיעה וחוסר מקום להתפלל, כיוון שבכל מקרה אין בית הכנסת פעיל (ואף במקרה של הט"ז נראה שהחידוש הוא שאף-על פי שניתן היה בדוחק להמשיך להתפלל בבית הכנסת, כיוון שהדבר היה כרוך בסיכון ובקשיים מרובים מותר היה לסתרו ולבנות חדש). נוסף לכך, על פי המתואר בשאלה נראה שאם לא ימכרו את בית הכנסת ויבנוהו במקום חדש ייסגר בקרוב בית הכנסת עקב מחסור במתפללים, ואם כן מה לי תיוהא פיזית שבית הכנסת עומד להתמוטט, מה לי תיוהא שייסגר בית הכנסת עקב מחסור במתפללים אם לא יעבור למקום אחר. ואמנם, כשניתן למכור בצורה הראשונה ודאי שהדבר עדיף, כדי שיהיה מקום קבוע להתפלל בינתיים, אך כשאי אפשר יש לסמוך על דין תיוהא ולמכור על מנת לבנות במהירות האפשרית. לא נכנסנו כאן לשאלה אם במקרה שלבית הכנסת מגיעים תוך כדי חילול שבת, אם ניתן למכרו ולבנותו במקום אחר כדי להמעיט בחילול שבת, מצד "שאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך"; אך גם אם הדבר אסור, בכל מקרה יש כאן סניף למעליותא, שעל ידי המכירה ובניית בית הכנסת במקום החדש יצטמצמו חילולי שבת. . יש להקפיד שהמכירה תיעשה על ידי הפרנסים9במקרה של תיוהא (ראה הגדרה בהערה הקודמת) פסק ה"משנה ברורה" (סי' קנג ס"ק נא) שלכולי עלמא יכולים לקחת אותה קדושה ואין צורך שיהיה במעמד אנשי העיר, אך דעת הפרנסים צריך ("ביאור הלכה" סי' קנב ד"ה אבל אם). וראה בהערה הבאה, שבכל מקרה רצוי שיהיה במעמד אנשי העיר. ועל הפרנסים לקבל על עצמם התחייבות בקנס שיקנו מקום אחר לבית כנסת. , ושלא יסבו את בית הכנסת הישן לתשמיש בזוי10ובזה יש להקפיד יותר אף אם הורסים את מבנה בית הכנסת, כיוון שהמכירה אינה על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר (ואם עושים במעמד אנשי העיר והקונה הורס את המבנה דינו כבהערה 6, עיין שם)..
19.19
הדברים שיש להעביר מבית הכנסת הישן לחדש הם ארון הקודש והבימה, ואם רוצים להחליפם יש לגנזם או לתתם לבית כנסת אחר11הם חלק מתשמישי הקדושה המופיעים במשנה (מגילה כו ע"א), ואם אי אפשר להעבירם לבית הכנסת או לתתם לבית כנסת אחר פוסק ה"ביאור הלכה" (סי' קנד ד"ה תשמישי קדושה) שאין אפשרות להפקיע את קדושתם על ידי מכירה ולכן יש לגנזם (שו"ע או"ח סי' קנד סע' ג). ניתן למכרם לבית כנסת אחר וכדו' באופן שישמרו על קדושתם, ובמעות יקנו מה שקדוש בקדושה גדולה יותר כגון ספר תורה, או שיימכרו על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ואז יכולים להוציא את המעות לחולין (שו"ע או"ח סי' קנג סע' ב ו-ז). אם לא קראו מעולם על הבימה ללא מפה, דינה של הבימה אינו כתשמיש אלא כשאר כלי בית הכנסת, שמבואר דינם בהערה הבאה (ראה "משנה ברורה" שם ס"ק י ו"שער הציון" שם ס"ק ח).. באשר לשאר הרהיטים: כיסאות, שולחנות, ארונות ספרים וכדו' – אם רוצים להחליפם יש לתיתם לבית כנסת אחר או למכרם, כמו שאמרנו בסעיף א לעיל; אך אם הריהוט בלה או נשבר פקעה קדושתו וניתן לזרקו בצורה שלא יהיה מונח בביזיון12ירושלמי מגילה (פ"ג ה"א): "כל כלי בית הכנסת כבית כנסת. ספסילא וקלטירא כבית כנסת". והביאו הר"ן במגילה (ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ירושלמי) "מגן אברהם" (סי' קנג ס"ק טו) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק לח). ועל כן, אם רוצים להוציאם לחולין צריך למכרם כדין בית הכנסת, וניתן לכלול זאת במכירת כל המבנה, אך אם אינם ראויים לשימוש דינם כבית כנסת שנהרס, שאין הפסולת שלו טעונה גניזה, כפי שפסקו שו"ת "תשובת ש"י" (סי' פא) ו"אשל אברהם" (תנינא סי' קנב)..
20.1
אנטוורפן, בלגיה, טבת תשס"ה
20.2
כ. ויתור על בעלות על בית כנסת למען הצלתו מחורבן
20.3
שאלה:
20.4
הגיע אלי המכתב הבא:
20.5
"את אחת מ-62 הבעלים של בית הכנסת של היידה-קלמוט בבלגיה. לפני כמה זמן שלחנו לך מכתב בבקשה לשתף פעולה ולהציל את בית הכנסת היפה, כיוון שהוא מתפורר. שיתוף הפעולה יהיה בכך שתוותרי על זכויותיך בבעלות בית הכנסת לטובת ניהול של המקום תחת פיקוח העירייה.
20.6
בינתיים 13 בעלים נענו בצורה חיובית. האם גם את יכולה להיענות? רק על ידי העברת הבעלות ניתן יהיה להציל את מבנה בית הכנסת.
20.7
השמות של מייסדי הבית כנסת, ובתוכם אביך או סבך, יונצחו על אבן זיכרון בבית הכנסת. עלינו להתחזק לזכרם ולזכר 198 יהודים תושבי קלמוט שנספו בשואה.
20.8
מאז ההתחלה, ב-1928, ביקרו בבית הכנסת באופן אינטנסיבי. בזמן מלחמת העולם השנייה המבנה ניזוק, אך שופץ על ידי קרן גרמנית לפיצויים על נזקי המלחמה. עד לפני 10 שנים התקיימו שם תפילות. עד 1998 גרה בבית הכנסת אישה שתחזקה אותו. בשש שנים האחרונות לא גרו בבית כנסת והוא לא חומם.
20.9
הצורך בשיפוץ הנו דחוף. השיפוץ יעלה כסף רב, ועל כן התחלנו בגיוס הכספים.
20.10
מצורף בזה טופס. אנא מלאי אותו ושלחי אותו אלינו".
20.11
המכתב חתום על ידי:
20.12
א. אחראי מטעם העירייה, שאינו יהודי.
20.13
ב. יהודי שאינו קשור לקהילה היהודית באנטוורפן ואינו מבקר בבית כנסת.
20.14
ג. יהודי שאינו שומר מצוות.
20.15
האם מותר לי על פי ההלכה לחתום על הטופס?
20.16
תשובה:
20.17
מותר לחתום על העברת הבעלות למבנה בית הכנסת1כאשר מותר למכור בית כנסת מותר גם לתתו במתנה (מגילה כו ע"ב, שו"ע או"ח סי' קנג סע' יא), ואף-על פי שב"משנה ברורה" (שם ס"ק סח) כתב שזה דווקא כשיש אפשרות ליהנות מזה, כאן ישנה הנאה של הנצחת קרובי המשפחה. וכן כתבנו בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה כג) שהנצחה נחשבת לתמורה. והנה על פי המכתב המדבר על בעלים פרטיים של בית הכנסת משמע שאין מדובר בבית כנסת של כרכים. הגדרת בית כנסת של כרכים היא שבאים להתפלל בו משאר העולם ועל דעת כן נעשה, או שהשתתפו בבניינו אנשים משאר העולם, ראה תוספות מגילה (דף כו ע"א, ד"ה כיון דמעלמא), רא"ש (שם פרק ד סי' א) ובהגהות אשירי, ר"ן (שם ז ע"ב בדפי רי"ף ד"ה אבל) ורמב"ם (תפילה פרק יא הל' טז). מרן המחבר ("כסף משנה" שם סעיף ז) פסק כאפשרות הראשונה, שבתי כנסת של כרכים אסור למכרם (מגילה דף כו ושו"ע שם), אך גם אם היה בית כנסת של כרכים, כתב "מגן אברהם" (שם ס"ק יב) בשם מבי"ט שבית כנסת שאין מתפללים בו ניתן למכרו, ואף ש"חתם סופר" (או"ח סי' לא) פקפק בהיתר זה, הכריעו לקולא "משנה ברורה" (שם ס"ק לג), "אגרות משה" (או"ח א סי' נ), "יביע אומר" (ז או"ח סי' כד) ועוד. ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה כ), שהוספנו טעם להתיר שכאשר יש במקום בית הכנסת מרכז הנצחה לקדושי ישראל שנהרגו בשואה על ידי הנאצים ימ"ש (כפי שמשתמע מנוסח המכתב) "מן הראוי לקבל את ההצעה בשתי ידיים", ועל כן מה טוב אם בהעברת הבעלות יוזכר במפורש העניין הזה, שמטרת השיפוץ היא להנציח את קדושי הקהילה. כמו כן ישנו חשש לחילול השם כאשר הגויים רוצים לשפץ את המבנה והיהודים הם שמתנגדים לכך ונותנים לו להמשיך להתפורר. מובן שכל הדיון הזה הוא בהנחה שמטרת המשפצים אינה להשאיר את המבנה כבית כנסת, כפי שמשתמע מהמכתב. אם יתקיימו התנאים הבאים:
20.18
א. יותנה עם המבקשים שלא יסבו את אולם בית הכנסת לתשמיש בזוי, כגון שירותים2אף ששו"ע (שם סעיף ט) פסק שעל ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר ניתן למכור אף לצורך זה, פסק "ביאור הלכה" (שם ד"ה ואם מכרוהו) שיש לחוש לשיטת הראב"ד החולק ואומר שאין זה מועיל, וכאן החשש גדול עוד יותר, שכפי שיתבאר לקמן לא ברור אם יש כאן גדר של ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ועל כן אין מן הראוי לצרף לכך את דברי "אגרות משה" (ג סי' כח), שכשאין כלל צורך בבית הכנסת לתפילה או בדמיו לבנות בית הכנסת אחר מותר למקבל להסב אותו אפילו לתשמישים בזויים. ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה יח) מה הדין אם הורסים לגמרי את בית הכנסת ובונים מבנה חדש, ונראה שאין זה שייך כאן, כשהמטרה היא שיפוץ ולא הריסה. וכד', וכן שלא יהפכוהו לכנסיה3"אגרות משה" (או"ח ב סי' מה), שזה גרוע יותר מד' תשמישים הבזויים..
20.19
ב. יותנה עם המבקשים שלא יזרקו את ארון הקודש והבימה, וכן שלא ישתמשו בהם לשימוש אחר, אלא יגנזום או יתנום לבית כנסת אחר4כלי בית הכנסת הנם כבית הכנסת עצמו ("משנה ברורה" שם ס"ק לח), אך הארון והתיבה נקראים תשמישי קדושה, ש"ביאור הלכה" (סי' קנד ד"ה תשמישי קדושה) פוסק שלא ניתן להפקיע את קדושתם על ידי מכירה, ועל כן אי אפשר לזרקם או להשתמש בהם שימוש אחר. ונתינתם כאן קלה יותר מנתינת בית הכנסת, כיוון שאין מורידים מקדושתו, וכבר פסק רמ"א (שו"ע או"ח סי' קנג סע' יא) שבאופן שלא מורידים מהקדושה ניתן להשאיל תשמישי קדושה. וכתב "ביאור הלכה" (שם ד"ה מותר להשאיל) שמספיק לזה רוב בני העיר או רוב הממונים, כלומר אין צורך לשם כך בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, וגם לגבי נתינה ללא הנאה כתבו "מגן אברהם" (שם ס"ק כז) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק סח) שמותר, כיוון שאין הורדה מקדושה, וממילא אין צורך בז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, שהם נצרכים לשם הפקעת קדושה, וכאן אין מה להפקיע. וכל שכן בנידון שלנו, שללא הנתינה לא ישתמשו כלל בכלים הללו, ולאחר הנתינה יחזרו להשתמש בהם שימוש של קדושה.. ואם משאירים אותם לשם תצוגה בעלמא מותר הדבר5סברת הגרז"נ גולדברג היא שכל עוד לא משתמשים בהם אין תצוגה נקראת שימוש, ולא גרע מגניזה..
20.20
ג. יינתן אישורו של בית הדין באנטוורפן לביצוע העברת הבעלות של בית הכנסת לעמותה6יש לעיין באיזה אופן ניתן לתתו, שלדעת "מגן אברהם" (שם ס"ק כו) בשם רי"ף, רא"ש ור"ן מותר רק על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, ואילו "פרי מגדים" מביא ("אשל אברהם" ס"ק כו) דעות שאינן מצריכות את מעמד אנשי העיר, וב"משנה ברורה" (שם ס"ק סו) הביא את ב' הדעות. ושורש המחלוקת מופיע בר"ן (שם ח ע"א בדפי הרי"ף ד"ה כמאן), עיין שם, ואם כן יש לדון אם ניתן לתת כאן את בית הכנסת, כיוון שאין כבר קהילה יהודית שיש לה בעלות על בית הכנסת. ואף אם נאמר שיש כאן בית כנסת של יחיד, ש"ביאור הלכה" כותב במקרה זה (סי' קנ"ג ד"ה ויש מי שאוסר) שלכולי עלמא בבית כנסת יחיד שלו נחשב כז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ייתכן שאף שהם הבעלים הרשומים ישנם עוד אנשים שעל פי דין תורה היו ראויים לרשת את הבעלים, ולכן יש צורך לפנות לבית הדין באנטוורפן, שבתור עיר מרכזית משמש באופן טבעי כבית דין של שאר ערי הסביבה, והם האפוטרופוסים הטבעיים שרשות בידם לפעול מכוח בית דין, וגם מכוח הפקר בית דין הפקר; ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה כג), שם הובאה דעתו של הגר"ש ישראלי במקרה דומה של בית כנסת בכפר שבו אין יהודים באזור וינה, שלבית הדין של וינה יש סמכות כלפיו. ואף שאין כאן מעמד אנשי העיר, והבאנו לעיל שיש מחלוקת אם יש בנוכחותם הכרח, ייתכן שלעניין זה היחידים החותמים נחשבים כמעמד אנשי העיר. וכן עיין בשו"ת "במראה הבזק" (שם), שכיוון שהמקום הוזנח לחלוטין ולא מסתבר ששוב יתפללו בו נפסק שם שאין צורך במעמד אנשי העיר. ויש לצרף לכך את דעת "אגרות משה" (או"ח א סי' נ; ג סי' כח) שבית כנסת שאינו בשימוש, ואף אין כלל צורך בדמיו כדי לבנות בית הכנסת אחר, פקעה קדושתו לגמרי, ואף שבט הלוי (ח סי' ל) העלה סברה כזאת לצרף לעניינו שם (אף שלמעשה לא הסתמך עליה לגמרי), ולכן נראה שיש להקל באופן זה. אנו מניחים שהעובדות ידועות, אך גם אם לא, כיוון שהמכתב הוא מכתב נושא חותמת רשמית של פקיד בעירייה, מצאנו ש"אגרות משה" (יו"ד א סי' נה) התיר לסמוך על עדות ערכאות באיסורים, כיוון שאינם חשודים לשקר, וכמו שהתירו להשיא אישה על סמך עדות מערכאות ("חתם סופר" ג סי' מג, "שואל ומשיב" מהדו"ק א סי' קפח, "עונג יום טוב" סי' קל, "משיב דבר" ד סי' כג, "באר יצחק" אבה"ע סי' ה ועוד), והמקור הוא מהמשנה והגמרא בגיטין (דף י ע"א) שם מובא שערכאות של גויים לא מרעים את נפשם לחתום על שקר (ועיין על כך עוד בטור ובשו"ע חו"מ סי' ס"ח) ועל כן ניתן לסמוך על הנתונים שבמכתב..
21.1
זאגרב, קרואטיה, טבת תשס"ה
21.2
כא. בניית בית כנסת חדש על חורבות בית כנסת ישן, ומיקומו בקומפלקס הקהילה החדש
21.3
שאלה:
21.4
לפני כמה שנים הוחזר שטח בית הכנסת שחרב בתקופת השואה לידי הקהילה היהודית. בית הכנסת היה גדול והכיל כ-2,000 מקומות ישיבה, כשאז מנתה הקהילה למעלה מ-10,000 איש.
21.5
כיום הקהילה מונה כ-1,000 איש ואינה צריכה בית כנסת גדול כזה. כ-300 מקומות יספיקו. אנו מעוניינים לבנות על השטח בית הכנסת חדש, שאמור להיות משולב בתוך בנין גדול שיכלול נוסף לבית הכנסת מוזיאון, משרדי קהילה וכו'.
21.6
א. האם מותר, ובאיזה דרך לבצע את התהליך?
21.7
ב. היכן על פי ההלכה צריך לבנות את בית הכנסת?
21.8
האם הוא חייב להיות למעלה (הבנין הוא של 4 קומות) או שמא, בהתחשב בזקנים שיצטרכו לעלות במדרגות או אף להשתמש במעלית ולחלל שבת, כדאי לבנות אותו בקומת הכניסה?
21.9
תשובה:
21.10
א. על מנת שניתן יהיה לבנות גם דברים אחרים בשטח שהיה של בית הכנסת יש צורך להפקיע את קדושתו1יש לדון כאן אם קיימת קדושת בית הכנסת על הקרקע שעליה היה קיים בית הכנסת שנחרב בשואה, ואם כן – כיצד ניתן להפקיע קדושה זו על מנת להשתמש בחלק מהשטח לשימושים אחרים. "יביע אומר" (ח או"ח סי' טז) דן במקרה של בית כנסת בוינה אשר נחרב בליל הבדולח ואין לקהילה אפשרות לבנותו שוב, אם היא יכולה להשכירו למטרת חניון. מסקנתו שם (עיין במגילה כו ע"ב) שחל איסור להשכיר בית כנסת באופן שמוריד מקדושתו, וכן פסק להלכה המחבר (שו"ע או"ח סי' קנג סע' יא); ובתחילת תשובתו דן בשאלה אם קיימת קדושת בית כנסת לאחר שחרב, שאף-על פי שמהגמרא (שם כח ע"ב) מוכח שקיימת, זה דווקא כשחרב מעצמו, אך כאשר החריבוהו גויים יש לומר על כך "באו בה פריצים וחללוה". הגמרא (עבודה זרה נב ע"ב) אומרת שמפסוק זה למדו החשמונאים שמשעה שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין (עיין רש"י שם), ומכאן למד רמב"ם (שו"ת "פאר הדור" סי' קלא) שספרי הקדש שנבזזו במאמר המלך בטלה קדושתם, וכן פסק תשב"ץ (ג סי' ה) לגבי בית כנסת שנחרב על ידי גויים, שפקעה קדושתו. לאחר מכן מביא "יביע אומר" עוד סניף לקולא, שדעת "אור זרוע" (ב סי' שפו) שקרקע עולם אין בה קדושה, ורק במבנה יש קדושה. אלא שבסופו של דבר הכרעתו להיתר שם נסמכת על טעמים נוספים, ומצריכה תנאים מסוימים המוכיחים שהוא לא רצה לסמוך רק על היתר זה, ועיין עוד בהקשר לכך בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה כ). יש מקום לצרף לכך את דברי "אגרות משה" (או"ח א סי' נ; ג סי' כח), שכאשר אין צורך בבית הכנסת ולא בדמיו כדי לבנות בית כנסת במקום אחר פקעה קדושתו, ויש מקום לומר שהוא הדין גם בענייננו, שבשטח שמעבר למה שרוצים לבנות עכשיו אין כל צורך לתפילה, אלא שלא מצאנו לו פוסק חבר. ובשו"ת "שבט הלוי" (ח סי' ל) במקרה שאין צורך כלל הצריך במפורש הפקעת הקדושה, ולכן נראה שגם בנידון דידן יש לעשות כן. באופן הבא:
21.11
1. אחד מאנשי הקהילה יסתלק מחלקו בשטח בית הכנסת על ידי קניין סודר.
21.12
2. הקהילה תיתן לו במתנה את הכסף המיועד לקנייה.
21.13
3. לאחר מכן יקנה הנ"ל את השטח באמצעות הכסף.
21.14
4. לבסוף יַקנה הנ"ל את השטח הנמכר בחזרה לקהילה על ידי קניין סודר2עיין במהרש"ם (א סי' י אות טז) ובשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה כז), שכתבו אופן זה של פדיון, שמטרתו הפקעת הקדושה תוך השארת הבעלות בידי הקהילה..
21.15
מכירה זו צריכה להיעשות על ידי ז' טובי העיר (שבעה מנציגי ועד הקהילה) במעמד המתפללים3על מנת שניתן יהיה להשתמש במעות שימוש חולין, וכן לבנות שירותים באזור שייתכן שהיה בעבר חלק מאולם בית הכנסת (עיין בשו"ע או"ח סי' קנג סע' ז וסע' ט). או בפרסום4רמ"א (שם בסע' ז) שפרסום הוא כמו מעמד אנשי העיר.. לאחר מכן ניתן להשתמש בכסף לכל מטרה שהיא, אך טוב להשתמש בו כדי לבנות את ארון הקודש והתיבה או לרכישת ספר תורה, אם צריך5על פי המתואר בשאלה, ודאי שבית כנסת בסדר גודל כזה שהיה קיים לפני השואה נחשב בית כנסת של כרכים, שעליו נאמר שאין למכרו (מגילה כו ע"א, שו"ע שם), לפי ההגדרה שבאים להתפלל בו משאר העולם ועל דעת כן נעשה, או שגם אנשים משאר העולם השתתפו בבניינו, ראה תוספות (שם ד"ה כיוון דמעלמא), רא"ש (שם פרק ד סי' א) ובהגהות אשרי, ר"ן (שם ז ע"ב מדפי רי"ף ד"ה אבל), רמב"ם (תפילה פרק יא הל' טז) ושו"ע (שם). אלא שכאשר אין מתפללים בבית הכנסת כתבו "מגן אברהם" (שם ס"ק יב), "משנה ברורה" (שם ס"ק לג) ופוסקים נוספים שניתן למוכרו. אלא שייתכן שכל ההיתר הוא רק למכור ולא להוציא את המעות לחולין, שהסיבה שמותר למוכרו היא שאנשי העולם אינם מקפידים בכך כיוון שממילא הוא סגור, אך אינם מוכנים שיוציאו הכסף לחולין, ובמיוחד אם ננקוט כדעה שהבעיה היא מצד שאנשים מהעולם השתתפו בבנין ויש להם חלק בו, וכן משמע מ"משנה הלכות" (ד סי' כב). אך כיוון שסברה זו אינה מפורשת באחרונים, וכפי שראינו יש מקום גדול לומר שאין כלל קדושה בבית כנסת לאחר שחרב, ניתן להקל ולהוציא את המעות לחולין. כיוון שממילא בונים ארון קודש ותיבה, טוב להשתמש בכסף לצורך הזה (ואף שבמהרש"ם ובשו"ת "במראה הבזק" שהובאו בהערה 2 שימוש זה היה חלק מתנאי הפדיון, שם דובר על בית הכנסת של הכרכים שעדיין מתפללים בו, ומסיבות שונות החליטו להפקיע את הקדושה מחלק מבית הכנסת, ולכן הצריכו שלכל הפחות המעות יעלו בקדושתם). . לאחר ביצוע המכירה ניתן לבנות בשטח זה כל דבר, ואף שירותים6אף שה"ביאור הלכה" (שו"ע או"ח סי' קנג סעיף ט ד"ה ואם מכרוהו) כתב לחשוש לשיטת הראב"ד, האומר שגם ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אינם מועילים לצורך שימוש בזוי במקום המופקע, עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה יח בהערה 8), שמדברי הראב"ד עצמו משמע שרק את מבנה בית הכנסת אסור להסב לשימוש בזוי, אך את הקרקע ניתן. ואף ששם בתשובה הצריכו תנאי מפורש במכירה על מנת שניתן יהיה לעשות דברים בזויים, בעקבות ספקו של ה"פרי מגדים" המובא ב"משנה ברורה" (שם ס"ק נו) – שייתכן שז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מועילים לזה רק ברשות מפורשת – כאן הדברים קלים יותר, שכן ייתכן שאין כלל קדושת בית כנסת, הן משום "באו בה פריצים וחלליה" והן משום שאין כלל צורך במקום זה או בדמיו לשם בית כנסת, וכדברי "אגרות משה" (שם, שהתיר במפורש במקרה כזה גם שימוש בזוי). ובכל אופן, אם יתנו במפורש בשעת הפדיון שניתן להשתמש גם לדברים בזויים – מה טוב. .
21.16
ב. כאשר ישנו צורך גדול, כגון זקנים שאינם יכולים לעלות במדרגות לבית הכנסת, ניתן לבנות את בית הכנסת בקומה התחתונה ומעליו מבנים נוספים; אך ייזהרו שלא לבנות שירותים מעל שטח אולם בית הכנסת, ולכל הפחות ישנה חובה להיזהר שלא יבנוהו מעל ארון הקודש7שו"ע (או"ח סי' קנא סע' יב) פסק לגבי עלייה שמעל בית הכנסת שאסור להשתמש בה תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם, וספק לגבי תשמישים אחרים. ומוסיף רמ"א (שם) שבבית שלא נבנה לשם בית כנסת ואחר-כך ייחדו לכך מותר לשכב שם. על כך אומר ט"ז (שם ס"ק ד) שכל שכן אם בשעה שנבנה בית הכנסת נבנה גם בית דירה למעלה ממנו שמותר, כיוון שמעולם לא הוקדש, ורק דבר מאוס אסור לעשות שם, שלא יפסיק בין המתפללים לאביהם שבשמים (עיין בשו"ע סי' נה סע' כ). ולפי זה מותר במקרה המתואר בשאלה, אם מלכתחילה ייבנה המבנה על מנת שייבנו גם דברים נוספים מעל בית הכנסת. כדברי ט"ז פסקו בפשיטות ה"משנה ברורה" (ס"ק מא) ו"שבט הלוי" (ה סי' יח), אך "ערוך השולחן" (שם סע' יז) חלק על הט"ז, כיוון שמלבד הבעיה בקדושת בית כנסת (שהט"ז טוען שאינה קיימת) ישנו דין נוסף (שו"ע סי' קנ סע' ב), שבית הכנסת צריך להיות גבוה משאר בנייני העיר. ואף שאין נוהגים כן, וכדברי "מגן אברהם" (שם ס"ק ב) שכיוון שממילא יש גויים שבונים בתיהם גבוה יותר בלאו הכי אין היכר לבית הכנסת ואין צורך להקפיד על בתינו, כתב בשו"ת "לב אריה" (סי' ד) על פי "חתם סופר" (או"ח סי' ל) שהיתר זה שייך בבתים מסביב ולא בבית הכנסת עצמו, וכן כתב "מנחת יצחק" (ב סי' מח). ואמנם בשו"ת "לב אריה" שם תירץ שאיסור זה נובע מהחיוב "לרומם בית אלוקינו", וכשמלכתחילה בונים אותו באופן כזה שלא מקדישים את מה שעל גביו קדושתו פחותה מקדושת ההיכל ואין עליו חיוב זה, אך סיים שמכל מקום שומר נפשו ירחק מזה, וכדברי "מגן אברהם" (סי' קנא ס"ק יח) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק מב) על היתרו של הרמ"א לשכב מעל בית שאחר-כך ייחדו לבית כנסת. ויש לשים לב ששכיבה היא תשמיש של גנאי, בניגוד לתשמישים שאותם מייעדים מעל בית הכנסת שבשאלה – משרדים, מוזיאון וכד', ולכן בעת הצורך ניתן לסמוך על המקלים בנושא, ובפרט ש"משנה ברורה" סתם בפשיטות כט"ז ולא פקפק עליו. בנוגע לבניית שירותים מעל האולם, הנה לכתחילה יש לנהוג כט"ז שהובא לעיל, שטינוף מפסיק את התפילה, וכן פסק בשו"ת "אבני נזר" (או"ח סי' לב), אך במקרה שלא ניתן לעשות כן מסיבות שונות יש להקל, כיוון שרמב"ם בשו"ת "פאר הדור" (סי' עד, הובא ב"שערי תשובה" סי' קנא ס"ק טז) מתיר לישון בעלייה שעל גבי בית כנסת, כל שאינה כנגד ההיכל. סברתו של הט"ז נדחתה על ידי פוסקים רבים: "שער הציון" (שם ס"ק כב) ו"חוות בנימין" לגר"ש ישראלי (ב סי' סד ועוד), "יביע אומר" (ו או"ח סי' כו) – שכתב טעם לחלק שטינוף מפסיק רק לצירוף למניין או לדבר שבקדושה, ולא לקבלת הקב"ה את התפילה,. ואף ש"מגן אברהם" (שם ס"ק יח) כתב ששומר נפשו ירחק מכל תשמיש של גנאי, הוסיף שם "משנה ברורה" (ס"ק מב) את המילים "ובפרט במקום שהוא נגד ההיכל", ומשמע שבשעת הצורך ניתן להקל כל עוד הדבר אינו נגד ההיכל, וכן כתב ב"יביע אומר" (שם). .
22.1
קושיצה, סלובקיה, אלול תשס"ב
22.2
כב. חשיבותם של שמות עבריים
22.3
שאלה:
22.4
בקהילתנו, בגלל מצבה הרוחני, ישנם צעירים רבים שאין להם שם עברי כלל ומבוגרים שאינם זוכרים אותו. מגמתי להכריז על מבצע שמות עבריים לכל חברי הקהילה, מה דעתכם בנדון?
22.5
תשובה:
22.6
יש לקרוא לאדם בשם עברי, וניתנו לדבר טעמים שונים1על פי תורת הסוד, שמו של אדם קשור לנשמתו, וממילא לשם ישנה השפעה חיובית או שלילית על האדם – "אוצר הברית" (פרק ו סי' ו) בשם ספר "שמע ישראל" (ב אות יד). יש סוברים, שקריאת שמות גויים אסורה משום "ובחוקותיהם לא תלכו". לפי טעם זה, זהו איסור דאורייתא – שו"ת מהר"ם שי"ק (יו"ד סי' קסט). וחלק עליו בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קצט), ועיין בשו"ת "משנה הלכות" (ד סי' קיד)..
22.7
חשיבות מיוחדת לעניין זה יש דווקא בחוץ לארץ, כפי שציינו חז"ל שאחת הזכויות שבזכותה נגאלו ממצרים היא "שלא שינו את שמם"2שמות רבה (פרשה א כח)..
22.8
לפיכך יש עניין גדול לשנות שמות גויים לשמות ישראל. שינוי זה ראוי שיבוא בצד שינוי רוחני, וכן מצינו בתשובות ראשונים, שעם חזרתם של יהודים בתשובה שינו את שמם3ש"ת הרשב"ש בן הרשב"ץ (סי' פט), וכן בשו"ת מהרשד"ם (שם) נשאל על "אלו האנוסים שבאו מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים, ואחר שבאו לבקש את ה' ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל". לדעתו, לאחר ששינו את שמם אין איסור להשתמש בשמות הגויים שלהם לצרכי מסחר, שכן לדעתו אין בשמות גויים איסור..
22.9
סמך לשינוי השם כחלק מתהליך רוחני מצאנו בדברי הרמב"ן4הרמב"ן עה"ת, (במדבר י, כט). המסביר את שינוי שמו של יתרו: "כי חובב שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל, כי זה דרך כל המתגייר – כי לעבדיו 'יקרא שם אחר'" (על פי ישעיהו סה, טו)..
22.10
בתשובת הרשב"ש5כך הבין בדבריו בעל "נהר מצרים", (הלכות גרים סי' כב), והשתמש בתפילה זו גם ביחס לגרים. הביא נוסח לקריאת שמו של אדם: "אלוקינו ואלוקי אבותינו הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך, וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלמה לפניך, כן תיטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצוותיך למען ימצא חן בעינך, וכן יהי רצון ונאמר אמן".
23.1
טורמולינוס, ספרד, אדר תשס"ד
23.2
כג. שימוש בשמות לועזיים לצורך "מי שברך" לחולים או אשכבה, ואשכבה ללא ציון שם כלל
23.3
שאלה:
23.4
פעמים רבות אנשים מבקשים ממני להתפלל על חולים שלהם, וכאשר אני מבקש מהם שמות של הוריהם, הם נותנים לי את השם הלועזי ואינם יודעים מה השם העברי שלהם. מה עדיף במקרים אלו: להשתמש בשם הלועזי הנקוב או לומר בן חוה (לספרדים)?
23.5
מה לעשות כאשר הם עצמם אינם יודעים את שמם העברי אלא את שמם הלועזי?
23.6
פעמים רבות מבקשים ממני לעשות אשכבות לקרובים שנפטרו, אך מסיבה כלשהי כמה מהם אינם אומרים לי שום שם, אלא כגון "אשתו של פלוני" או "אמו של פלוני". האם זה מועיל משהו, ואיזו עמדה לנקוט?
23.7
תשובה:
23.8
לדעת רוב הפוסקים ככולם אין איסור בקריאת שמות לועזיים1גיטין (יא ע"ב), "אגרות משה" (או"ח ה סי' י). וכתבו הפוסקים ראיה גם מכך שגדולי ישראל רבים, תנאים ואמוראים, נקראו בשמות לועזיים. אמנם מהר"ם שיק (יו"ד סי' קסט) התייחס בחומרה מיוחדת לעניין זה, וכתב שיש בזה איסור דאורייתא משום "בחוקותיהם לא תלכו"; ומכל מקום זה לעניין קריאת השם, כלומר קביעתו, אך לא לעניין השימוש בו לאחר שנקבע., אך מכל מקום ישנה עדיפות מובהקת לקריאת שמות עבריים2כבר במדרש מופיע שחז"ל שיבחו את ישראל שלא שינו במצרים את שמותיהם לשמות הגויים (שמות רבה א כח), וישנם מקורות רבים נוספים המדברים על חשיבותה של לשון הקודש. עיין גם בתשובה הבאה., הן בבחירת השם וקביעתו והן בשימוש ובקריאה בשם זה.
23.9
כאשר ניתן לברר את השם העברי של החולה או של הוריו, עדיף לבררו ולהשתמש בו בתפילה. במקרה שהשם העברי אינו ידוע ורוצים להזכיר את שמו, עדיף לומר את שמו או את שם הוריו הלועזי3שימוש בשם לועזי מותר, כמוכח לעיל, ויש לדון מצד הבעיה של תפילה בלשון לעז: המחבר (שו"ע או"ח סי' קא סע' ד) פסק בסתם כדעת הרי"ף, שאדם המתפלל תפילה ביחיד יתפלל רק בלשון הקודש, וב"יש אומרים" את דעת הרא"ש, שגם בתפילת יחיד כל מה שנאסר הוא תפילה בלשון ארמית – אבל כל שפה אחרת שאיננה לשון הקודש מותרת. מקור הדברים הוא בסוגיה (שבת יב ע"ב): "א"ר יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי". ונראה לומר שבהזכרת שם לועזי אין בעיה של תפילה בלשון לועזית, כי לפי דעת הרא"ש, שהביאו המחבר בלשון "יש אומרים", כל שפה שאינה ארמית מותרת. ואפילו לפי הרי"ף, שסתם כמותו המחבר בשו"ע, יש לומר שהוא רק כאשר התפילה עצמה נאמרת בלשון לועזית, מה שאין כן כאן, שהתפילה כולה נאמרת בלשון הקודש, ורק שם החולה או הוריו נאמרים בלעז. ועוד יש לומר ששם הוא דבר שאינו מיתרגם, ולכן אין באמירת שם לועזי דיבור שאיננו בלשון הקודש. לכן, כאשר אדם הנדרש להתפלל או לברך עבור אדם ששמו לועזי, כל עוד לא ידוע שיש לו שם נוסף עברי, השם הלועזי הוא שמו, ואין אפשרות אחרת לקרוא בשם הזה בלי מרכיב הלעז. ונראה לומר שעדיף לקרוא בשם הלועזי מאשר לומר "בן חוה", כי גם אם ידוע שיש להם שם עברי אלא שאין יודעים מהו עדיף לקרוא בשם המסוים, וכל מה שמצינו בדיני קריאה בשם "בן חוה" וכד' הוא בגרים, שאין להם ייחוס, וזה ודאי שאינו כך..
23.10
אם החולה עצמו אינו יודע את שמו ואין לו דרך לבררו, ראוי לעודדו לבחור לו שם ראוי, אשר לפיו ייקרא שמו בישראל4כך כתב בספר "קוראי שמו" (עמ' 178), בשם הגר"מ אליהו, הגר"א נבנצל והגר"ד בצרי, וכן בספר "שערי הלכה ומנהג" (ג עמ' ש בהערה) בשם הרבי מליובאוויטש..
23.11
אין ספק כי בקריאת שם עברי ושימוש בו האדם מבליט את שייכותו לעם ישראל ואת ייחודו של עם ישראל משאר האומות – נוסף לעניינים נסתרים רבים שיש בעניין השפעת השם על האדם, הכתובים בספרות הנסתר5נביא אחד מן המקורות בסידור "בית עובד" (ליוורנו תר"ג עמ' קצד), שם כתב הרב יהודה שמואל אשכנזי שיש להיזהר מאוד בקריאת שם לתינוק, שלא לקרוא לו באחד "משמות שרגילים בהם אומות העולם, כי השם פועל והוא פוגם פגם גדול כנודע…" והוא כנראה דבר הנודע ליודעי ח"ן..
23.12
לגבי אשכבה לנפטר שלא ידוע שמו המסוים – לא מצאנו התייחסות מפורשת בפוסקים לכך, אך מסתבר לומר שרצוי לברר את השם המסוים, ואם אינו ידוע, ודאי שמועיל להתפלל גם באופן שמזכיר אותו לא בשמו המסוים6וסברה פשוטה היא שיד ה' לא תקצר מלהושיע ומלדעת מיהו החולה שמתפללים עליו..
24.1
ניו יורק, ארה"ב, תשרי תשס"ד
24.2
כד. שינוי מנהגי הבעל לפי מנהגי האישה
24.3
שאלה:
24.4
בוגר ישיבתנו, אשכנזי, עומד להתחתן עם בחורה ספרדייה. היא רוצה שהבית ינהג לפי מנהג הספרדים, וכן יתחנכו הילדים. הוא מסכים, וגם רוצה לקבל על עצמו כל מנהגי הספרדים, הן לחומרה והן לקולא (וגם אביו לא מתנגד), בטענה שזה כמו אדם המשנה את מנהגיו בהגירתו לעיר עם בית-דין אחר, שמותר לכתחילה. האם אכן הוא רשאי לנהוג כך?
24.5
תשובה:
24.6
בני זוג מעדות שונות צריכים לקבוע את המנהג בביתם לפי המנהג בקהילה שבה הם חיים ומתפללים. אם זו קהילה הנוהגת כמנהגי הבעל עליהם לנהוג כמנהגים אלו, ואם זו קהילה הנוהגת כמנהגי האישה עליהם לנהוג כמנהגיה.
24.7
אם הם חיים במקום שבו ישנן קהילות שונות או קהילה מגוונת ללא מנהג אחיד, על האישה לנהוג כמנהגי בעלה.
24.8
בנדון דידן, שהאישה חפצה שבעלה ינהג כמותה וגם הוא חפץ בכך, הם יכולים לקבוע את מקומם בקהילה הנוהגת כמנהגי האישה, ואז הוא יכול לעבור למנהגיה1בנישואין של בני זוג מעדות שונות יש צורך לקבוע מנהג אחיד בבית. דבר זה מופיע כבר בשו"ת התשב"ץ (ג סי' קעט) ואחריו בפוסקים נוספים – ראה סיכום השיטות בעניין במאמרו של הרב מנחם סליי ("נועם" כג עמ' קמה), במאמרו של הרב אברהם וסרמן ("תחומין" טו עמ' 301) וכן בשו"ת "יביע אומר" (ה או"ח סי' לז). יש לכך כמה נימוקים בפוסקים. התשב"ץ (שם) כותב: "ואין ספק שהאישה היא נכללת עם בעלה בכל חיובו, דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטרת מקהילת בית אביה. ודבר זה מילתא דפשיטא היא, ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שלחן אחד חלוקין בעיסותיהן, האסור לזה מותר לזה". בהמשך הדברים הוא קובע שגם אם האישה מתאלמנת ר"ל, כשיש לה ילדים נשארת במנהגי בעלה. בשו"ת "אדמת קודש" (ב או"ח סי' ב) כותב שתנהג כמנהג בעלה ואל תשנה מפני המחלוקת. הוא מביא בתשובתו את הסוגיה בפסחים (נא ע"א), שההולך ממקום למקום משנה מנהגיו, ולכן גם האישה צריכה לשנות את מנהגיה – כיוון שהולכת למקום בעלה. מסיבה זו גם ה"אגרות משה" (או"ח א סי' קנח) כותב שאישה תשנה למנהג בעלה. הרב יהודה סגל (ב"צומת התורה והמדינה" ב עמ' 207 וכן בספרו "דברי יהודה זרחיה") כתב שיש בעיה של "לא תתגודדו" בחילוק מנהגים בבית (ייתכן שגם התשב"ץ כיוון לזה – כך טען ב"תחומין" הנ"ל), וגם הוא כתב שיש עדיפות למנהגי הבעל. ה"אגרות משה" והרב סגל הוכיחו מכמה הלכות, כמו כיבוד הורים, שהאישה נפטרת מכיבוד הוריה לאחר הנישואין, וכן בהפרת נדרים הבעל מפר במקום האב, שמנהגי הבעל הם הקובעים בבית והאישה צריכה לנהוג כמנהגיו. על כן כתבנו שבמקום שבו אין קהילה ברורה שבה הזוג חי, עליהם לנהוג כמנהגי הבעל, וכשהם קובעים את מגוריהם או את תפילתם בקהילה הנוהגת כמנהגי האישה – עליהם לנהוג כמנהגי האישה. מקרה כזה נמצא בגמרא (עירובין מא ע"א), שרבי אלעזר בן רבי צדוק לא השלים תענית ט' באב שנדחתה ליום ראשון מפני שיום זה, י' באב, הוא יום חג קרבן עצים למשפחתו. התוספות מעיר שרבי אלעזר בן רבי צדוק היה כהן, והחג הוא של משפחה משבט בנימין, ומתרץ: "שמא אמו היתה מבנימין, או חתנם היה והיה עמהם בסיעתם". ה"חתם סופר" (השמטות לחו"מ סי' קפח) הוכיח ממקרה זה שההולך ממקום למקום משנה את כל מנהגיו, אף אם נוגעים לאיסורים, שהרי רבי אלעזר בן רבי צדוק לא השלים צום ט' באב משום שבמקומו לא נהגו כך. ואף שבמנהגי איסור והיתר הסתפק ה"חתם סופר" באותה תשובה, שם מדובר בשתי קהילות שהתאחדו מפני שהתמעטו, וייתכן שהייתה זו התאחדות זמנית – מה שאין כן בנישואין. יש אמנם מקום לצדד שהבעל יוכל לנהוג כמנהגי האישה, וזאת לטעמים של מניעת מחלוקת ו"לא תתגודדו", שהעיקר הוא שיהיה מנהג אחד בבית, וכשיש הסכמה בין בני הזוג לנהוג כמנהגי האישה לכאורה אפשר היה לנהוג כך. וייתכן לומר שאפילו לאלו שדנו משום "הולך ממקום למקום" והגדירו שהבעל הוא המקום הקובע, אין לקביעה זו מקורות מוכרחים, והראיות שהביאו אינן נוגעות בהכרח לתחום המנהגים. שו"ת "בני בנים" (ג סי' כט) חידש שהתשב"ץ לשיטתו בקביעת מקום המגורים, שהולכים אחר הבעל, אך שיטת ר"ת שהבעל הולך למקום האישה, וחשו לדעתו המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי, והרמ"א כתב שאין כופין אותה לילך אחריו. על כן נקט שאינה חייבת לקבל את מנהגי הבעל באותם עניינים שאינם בינו לבינה, וקדמו במסקנה זו הרב ח"ד הלוי ("תחומין" ו עמ' 79). אם כן לשיטתם, בצירוף הנימוק שיש לאחד את המנהגים בבית, יש מקום לשקול שהבעל יקבל את מנהגי האישה. וכיוון שפוסקים רבים נקטו שיש לקבוע ליסוד הבית את מנהגי הבעל, על כן כתבנו שכך ראוי לעשות, וכן הורה הגר"מ אליהו. הדרך היחידה שיש בידי הזוג החפצים במנהג האישה היא לקבוע את מקומם בבית כנסת הנוהג כמנהגיה, ואז יוכלו לנהוג גם הם כך; ובפרט שישנה הסכמה מצד הורי הבעל לכך, שיש לדבר זה משמעות לגבי מעבר למנהגים אחרים, כפי שמופיע בספר "ועלהו לא יבול" (עמ' 30) בשמו של הגרש"ז אויערבך, שאם ההורים מוחלים על הצורך להמשיך במנהגם יש פחות בעיה מבחינת "אל תטוש תורת אימך". לגבי התרת נדרים כותב ה"אגרות משה" (הנ"ל) שאין לאישה צורך להתיר, ואם היה לה צורך להתיר ייתכן שלא היה מועיל, שכן בחומרות שמקורן בהנהגת העיר רק העיר כולה יכולה להתיר, וייתכן שרק האבות עצמם יוכלו להתיר – עיין במאמרו של הרב ב"מ בירג (אזרחי) ("נועם" ב עמ' רמח). ומסתבר שהוא הדין אם קבעו את מקומם בקהילה שנוהגת כמנהגי האישה, שאין לבעל צורך להתיר. זו גם נקודה נוספת שבגללה ראוי שהבעל לא ישנה למנהגי אשתו, שכן ישנם דברים שאף התרת נדרים אינה מועילה בהם, ואף שהאישה יכולה לשנות, כתבו על כך ה"אדמת קודש" וה"אגרות משה" שייתכן שלגבי הנשים לא קיבלו הקהילות את המנהגים באופן מחייב, כיוון שידעו שעומדות להינשא אף לאנשים מקהילות אחרות – מה שאין כן לגבי הגברים. .
25.1
ירושלים, ישראל, אלול תשס"ה
25.2
כה. "טירחא דציבורא" בזמן אמירת "מי שברך" לחולים
25.3
שאלה:
25.4
בזמן האחרון נהגו בכמה בתי כנסת בדרך הבאה: בזמן אמירת "מי שברך" לחולים בשבת, כאשר מגיעים לשלב של הזכרות שמות חולים, שותקים במשך כמה שניות וכל אחד שיש לו חולה מתבקש לאמרו בפה במקום מושבו, ואז ממשיכים "בעבור שהציבור…"
25.5
האם מה שהגבאי אומר בתחילה ובסוף מתקשר עם מה שהיחידים אומרים את השם בעצמם? האם בכלל חידוש כזה ראוי, על אף הבנת הצורך בעניין "טירחא דציבורא"?
25.6
תשובה:
25.7
עצם אמירת תפילה עבור חולה בשבת איננה דבר פשוט, ובמקורה לא הותרה אלא לחולה שיש בו סכנה1במשנה (תענית פ"ג מ"ז, דף יט ע"א) נחלקו התנאים אם מותר להתפלל בשבת על "עיר שהקיפוה גוים או נהר ועל ספינה המטורפת בים", ולהלכה נחלקו בכך רמב"ם (המתיר) וטור (האוסר). "בית יוסף" (טור או"ח בסוף סי' רפח) הביא את דברי ר"ן שכתב להתיר, והוסיף ש"אפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרים על החולים מצלאין (נוסח התפילה) בשבת, ומ"מ דוקא בדבר שיש בו סכנת חיים וכדו'". וכן הובא להלכה ברמ"א (שם בסוף סי' רפח): "וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום".. לשאר חולים יש לחוש משום גרימת צער בשבת2בגמרא (שבת יב ע"ב) נאמר: "בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת", ופירש רש"י: "מפני שמצטער", ובשו"ע (או"ח סי' רפז) פסק מרן המחבר שהמבקר את החולה לא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול, ופירש "משנה ברורה" (שם ס"ק ב): "דמצטער ומעורר הבכי, דאסור בשבת"., וגם משום טירחא דציבורא, כאשר הדבר גורם להארכת זמן התפילה בבית הכנסת3שיקול זה הועלה בשו"ת "שאילת יעבץ" (סי' סד), שכתב שראוי לבטל את המנהג שמאריכין באמירת "מי שברך" לחולים, "משום שנצטוינו לענג את השבת, ושלא נאריך בבקשתינו כמו בחול, האי הוא טרחא דציבורא… לכן אותו מנהג שנהגו לברך טעות הוא בידי חזנים…", אלא שכתב בדבריו: "שאין כוחנו יפה למחות מאחר שנהגו משנים קדמוניות". יעוין שם. .
25.8
נהגו בכל קהילות ישראל לומר "מי שברך" לחולים4בגמרא (שבת יב ע"א) נאמר: "ת"ר, הנכנס לבקר את החולה אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא', ור"מ אומר 'יכולה היא שתרחם', ר' יהודה אומר 'המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל', ר' יוסי אומר 'המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל', שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'". ומרן המחבר (שו"ע או"ח סי' רפז) פסק כתנא קמא, שאין לברך את החולה כדרך שאומר בחול. לאור זאת תמה "מגן אברהם" (סי' רפח ס"ק יד) על המנהג הנהוג כיום להתפלל ולבקש רפואה על החולה, וכתב שאולי סומכים על דעת רמב"ן (בס' תו"א) שפסק כר' יוסי, הסובר בגמרא (שבת שם) שמותר לומר לחולה: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל". והוסיף "מגן אברהם" שיש לומר גם "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", וכן פסק "משנה ברורה" (שם ס"ק כח). ויש להעיר שבשו"ע הרב (סי' רפז) כתב שאין לומר ב"מי שברך" "ירפאהו ויחלימהו", דהיינו לא להזכיר לשון של בקשה ותפילה לרפואה, אך אין מנהגנו כך., וניתנו לכך כמה טעמים בדברי הפוסקים. יש שכתבו שכיוון שמוסיפים "בתוך שאר חולי ישראל" הרי זה כצרכי רבים, המותרים בשבת5כך ביאר "כלבו" (סי' קיב) את דעת ר' יוסי בגמרא (שבת שם), שלפי שכולל את החולה "בתוך חולי ישראל" הנה הוא כצרכי רבים, המותרים בשבת. על פי דבריו כתב בשו"ת "באר משה" (ח"ד סי' קג) לבאר את מנהגנו לומר בבתי הכנסת "מי שברך" לחולים, שהוא צרכי רבים., ויש שכתבו שאין זו תחינה אלא ברכה לחולה, ואף אם זו תפילה – לא הותרה אלא בשל הנוסח הקבוע שבו היא נאמרת, שאין חשש שיעורר צער ובכי6כן כתב "בית יוסף" בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' יב): "וכן פשט המנהג (לברך גם חולה שאב"ס… ולא ראינו מי שפקפק בדבר מעולם, ונ"ל שהטעם מפני שלא מנעו חכמים להתפלל על החולה אלא כשהוא בענין שמאותה התפילה ימשך צער לחולה או למבקר… אבל כשאומרים 'מי שברך' אין הכוונה להתפלל עליו בדרך תפילה ממש אלא לומר שירצה השם פעליו וצדקותיו… תזכרנה לפני ה', ובזכות זה ירפאהו רפואה שלימה, ואין דברים אלו מעוררים צער ובכי אלא מחזקים לב החולה ולב אוהביו ומיודעיו להבטיחם שינצל מחוליו בשכר המצוה הזו, ועוד דאפי' אם ה'מי שברך' הוא דרך תפילה אין בכך כלום, כיון שהוא נוסח קבוע וכו'"..
25.9
נראה שהמעבר להזכרת שמות החולים על ידי המתפללים עלול לפגוע באופיו של ה"מי שברך" ולהפכו לתפילה אישית לרפואת החולה, ומשום כך יש עדיפות מסוימת בהשארת המנהג הקיים, דהיינו – שהש"ץ יאמר לבדו את ה"מי שברך", כולל שמות החולים7לדעת הגרנ"א רבינוביץ יש להעדיף את המנהג החדש, בגלל עדיפות השיקול של טירחא דציבורא, ראה להלן בהמשך התשובה..
25.10
נוסיף, שכיוון שהשיקול של "טירחא דציבורא" הנו שיקול נכון כשלעצמו, מן הראוי שבכל בית כנסת יכינו דף עם שמות החולים מבעוד יום, ובכך ייחסך זמן רב8ביחס לגזרת קריאה בשטרי הדיוטות עיין בשו"ע (או"ח סי' שז סע' יב-יג) וב"משנה ברורה" (שם), ועיין ב"שער הציון" (שם אות נד), שלפי "שערי אפרים" יש לצדד להקל בזה. ובישיבת "ברכת משה", על פי הוראת הגרנ"א רבינוביץ הגבאי אומר: "…ירפא את החולים המוזכרים ברשימה" ואין מזכירים את שמות החולים במפורש..
25.11
בנוגע לשאלה אם אמירת החזן ואמירת הציבור יכולים להצטרף יחד, נראה שיש מקום לומר שאכן ניתן לצרף9האחרונים דנו בדין שומע כעונה, אם ניתן לקיימו בחצי ברכה, דהיינו שהשומע ישמע חלק מהברכה ויאמר בעצמו את החלק השני. ר' עקיבא אייגר בתשובותיו (שו"ת או"ח מהדו"ק סי' ז) ובחידושיו (ברכות דף כ) כתב שהדבר אפשרי, וסביב דבריו דנו האחרונים, ראה ב"חזון איש" (או"ח סי' כט), "הר צבי" (ברכות דף כ במהדורה החדשה), "קהילות יעקב" (ברכות סי' ט). ובנדון דידן מסתבר לומר שיודו כולם שהדבר אפשרי, כיוון שאין הציבור יוצא מדין "שומע כעונה", אלא הוא רק עונה לתפילת החזן. אלא שהבדל זה מהווה גם סיבה לחומרה, שכן מסתבר שתפילת החזן נחשבת לתפילת הציבור מבחינת מעלתה, מכוח שמיעת הציבור ועניית אמן על ידו (כמו חלקים נוספים שהחזן אומר במעמד הציבור), ואם כן ייתכן שאמירת השמות על ידי כל יחיד ויחיד גורעת.. אך כאמור, ראוי לנהוג כמנהג המקורי, ומכל מקום מן הראוי לציין שישנם מקומות שבהם נוהגים כפי ההצעה שהוצעה בימים שבהם הברכה עלולה להתארך מאוד, כגון בימים נוראים.
26.1
ניו ג'רסי, ארה"ב, תשרי תשס"ג
26.2
כו. תפילות הקשורות להקמת מדינת ישראל

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.