B'Mareh HaBazak Volume VI

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,292 sections

8.5
תשובה:
8.6
א. אדם אדם שאיננו מאמין בעיקרי האמונה פסול מלשמש כחזן בכל מקרה, אפילו באופן ארעי ואפילו בדיעבד. אם הוא עובר לפני התיבה אין יוצאים ידי חובה על ידו בשום דבר, ואין לענות אחריו אמן1עיין לדוגמה ב"אגרות משה" (או"ח ב סי' נ) לגבי כיבוד "רב" רפורמי או קונסרבטיבי בברכה באירוע. הגר"מ פיינשטיין פוסק כי מי שמחזיק בהשקפותיהם של הרפורמים או הקונסרבטיבים אין ברכותיו ברכות כלל, הוא אינו מוציא את השומעים ואין לענות אחריו אמן. וכן ביאר שוב (ג סי' כא) שהללו גרועים מסתם עוברי עברות, שכן הם "כופרין ממש ומומרין להכעיס ומסיתים ומדיחים", ועל כן "אין ברכתם כלום". עיין עוד לקמן בסוף הערה 4, וכן לקמן בתשובה כח..
8.7
ב. בעניין מי שמאמין בעקרי האמונה ושומר מצוות אך עובד לפרנסתו כחזן בבית כנסת קונסרבטיבי, יש לחלק.
8.8
1. אם בעבודתו בבית הכנסת הקונסרבטיבי אין הוא עובר עברות (כגון שתמיד יש מניין של גברים, ואין שינויים אסורים בתפילה, ובמיוחד אם עבודתו שם היא לצורך קירוב רחוקים), הוא יכול לשמש כחזן בשעת הצורך גם בבית כנסת אורתודוקסי.
8.9
2. אם בעבודתו בבית הכנסת הקונסרבטיבי הוא עובר עברות, אין למנותו לכתחילה לחזן בבית כנסת אורתודוקסי גם באופן חד-פעמי2לכתחילה אין למנות לחזן אלא "הגון… ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו… הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים…" (שו"ע ורמ"א, או"ח סי' נג סע' ד). ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה ו). משמע בשו"ע וכן מבואר בשו"ת "במראה הבזק" (שם הערה 2) שכן הדין גם באופן חד-פעמי. מי שמשמש כחזן בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי, יש אף נימוק נוסף לאסור עליו לשמש כחזן, על פי האמור במשנה במנחות (קט ע"א): "כהנים ששימשו בבית חוניו (אף שאין זו עבודה זרה) לא ישמשו במקדש, ואין צריך לומר לדבר אחר (=כהנים ששימשו לעבודה זרה), שנאמר 'אך לא יעלו כהני הבמות'" ועיין שם בגמרא, ברש"י ובתוספות. התפילה עומדת במקום הקרבנות, ובית כנסת הוא "מקדש מעט". החזן הוא שליח הציבור להתפלל בעבורם, בדומה לכהן, שהוא שליח הציבור להקרבת הקרבנות. ניתן ללמוד מכך שאין ראוי שמי ששימש (וקל וחומר כשעדיין משמש) כחזן בבית כנסת קונסרבטיבי ישמש כחזן בבית כנסת. כמו כן, יש צורך למנוע מצב שיתפרש כמתן לגיטימציה לתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות ולמילוי תפקידים אצלן, ולו גם לצרכי פרנסה וכדומה. בנושא זה (הדמיון לכהנים ששמשו בבית חוניו, והצורך בהרחקה מתנועות אלה) עיין עוד בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן יט), "ערוגות הבושם" (או"ח סימנים טו ו-כ) ו"אפרקסתא דעניא" (א סי' קכ) וכן "אגרות משה" (או"ח ג סי' יג). . בדיעבד יוצאים ידי חובה בתפילתו, ומותר לענות אמן על ברכותיו3כיוון שאינו אפיקורוס, והעובדה שאדם עובר עברה אינה מוציאה את ברכותיו מכלל ברכה, ו"ישראל אף-על פי שחטא - ישראל הוא". (סנהדרין מ"ד ע"א) לגבי מחלל שבת במזיד בפרהסיא ישנה בעיה, שהרי מעיקר הדין דינו כמומר לכל התורה, כעובד עבודה זרה וכגוי לכל דבר (חולין ה ע"א ורמב"ם שבת פרק ל הל' טו). עם זאת, בשעת הדחק יש פוסקים שהקלו בזמן הזה לצרף גם מחלל שבת בפרהסיא למניין, ובמקרים מסוימים אף לאפשר לו לשמש כחזן. ראה עוד בעניין זה בשו"ת "במראה הבזק" (א תשובה ז סע' ב, ובעיקר ג תשובה ו ובמקורות המצוינים שם בהערות 2 ו-5). עוד עיין במאמרו של הרב יוסף כרמל בנושא "צירוף עוברי עברה למניין ושאר כיבודים" (בתוך "שרידים" יח). בהגדרת "מחלל שבת בפרהסיא" עיין גם ב"משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי' שפה ס"ק ו) .
8.10
3. למרות האמור בסעיף 2, אם נראה לרב שיש לאפשר לאדם זה לשמש כחזן באופן חד-פעמי כדי להחזיר אותו בתשובה או למנוע התרחקות נוספת שלו מהיהדות וכדומה (כגון ב"יארצייט", או כשכבר סוכם ופורסם שהוא ישמש כחזן וביטול הדבר יפגע בו וירחיק אותו), יש להביא שיקולים אלה בחשבון ולהתיר, והחכם עיניו בראשו4כיון שבדיעבד יוצאים ידי חובה בתפילה של חזן כזה, וכמו שהעלינו בהערה 3, יש מקום להקל בשעת הצורך אף לכתחילה. כמו כן, לגבי ההשוואה לכהנים ששימשו בבית חוניו, אין כאן איסור גמור מעיקר הדין אלא רק דבר שאינו ראוי, שהרי אין מדובר בכהנים, מקדש וקרבנות ממש, וראה בהמשך מקורות שהזכירו סברה זו (שם – לגבי אדם כזה שעשה תשובה). לאור הנ"ל, נראה שהדבר מסור לשיקול דעתו של הרב במקום, שידון בכל מקרה לגופו תוך בחינת הצורך הספציפי להקל מול האיסור לכתחילה הנ"ל ומול החשיבות שבהרחקה מתנועות אלה, ויכריע לגופו של עניין. ועיין עוד ב"במראה הבזק" הנ"ל (א תשובה ז, ג תשובה ו, וכן תשובות ה, ח ובמקורות המצוינים בהם). יש להעיר כי המצב שבו היה הגר"מ פיינשטיין, שנלחם בתנועות אלה על עתיד היהדות, השתנה (מבחינת כוח המשיכה שלהן כלפי יהודים אחרים), וכיום יש לעשות כל מאמץ להצילם מן ההתבוללות..
8.11
ג. כל האמור צריך להיות כפוף לתנאים הסובייקטיבים שיש בקהילה מסויימת. שיקול מרכזי בהחלטתו של הרב צריך להיות שלא תיווצר על ידי כך לגיטימציה בציבור או בעיני החזן עצמו למעשיו או להשקפותיה של התנועה הקונסרבטיבית בכלל5נקודה נוספת שיש להעיר לגביה: אם אדם כזה הפסיק לשמש כחזן אצל הקונסרבטיבים ועשה תשובה, יש להקל ולמנותו אפילו לחזן קבוע, אם הציבור רוצה בכך, חוץ מאשר בימים נוראים או אם גוזרים תענית ציבור בגלל צרה כלשהי. בדיעבד, אם כבר מינו אדם כזה (שעשה תשובה) לחזן, ואפילו בימים הנוראים, אין להעבירו מתפקידו. למרות האמור בריש הערה 2, פוסקים רבים דנו בבעל עברות שחזר בתשובה והקלו להתיר לו לשמש כחזן – עיין בשו"ת רא"ם (סי' פח), ב"תורת אמת" למהר"א ששון (סי' קנז) ובשו"ת מהר"ש הלוי (יו"ד סי' כח) שדנו בדינו של אדם שעבד עבודה זרה (מומר) ששב בתשובה, ומסקנתם להקל – מלבד בתעניות שגוזרים על הציבור ובימים הנוראים. ועיין גם ב"מגן אברהם" (סי' נג ס"ק ח), שהביא דבריהם ומשמע שפסק כך להלכה (והביא שם גם משו"ת מהרש"ל ועוד, אך שם מדובר במי שעבר עברות אחרות ולא עבודה זרה, וייתכן שמי ששימש כחזן וכדומה במקום של מי שאינם מאמינים בעיקרי האמונה – חמור יותר לעניין זה). וכן עיין שם ב"עטרת זקנים", "באר היטב" (ס"ק ז) וב"פרי מגדים" ("אשל אברהם" ח). "משנה ברורה" דן בעניין (שם ס"ק יד וטז, ובעיקר בס"ק כב) וגם מדבריו נראה שלהלכה יש להקל אם חזר בתשובה, מלבד בתעניות הנ"ל ובימים נוראים. עיין גם במהר"ם שיק שצוין בהערה הקודמת, שמחמיר במינוי בעל תפקיד בקהילות רפורמיות לחזן, אפילו עשה תשובה, ומדגיש במיוחד שאסור למנותו לחזן בימים נוראים. לעומתו, "אגרות משה" (או"ח ג סי' יג) מתיר לאדם כזה שעשה תשובה לשמש כחזן. ומקור לעניין האמור, שבדיעבד בכל מקרה אין להעביר בעל תשובה מתפקידו כחזן, "מגן אברהם" (סי' נ"ג סק"ז) ו"באר היטב" (סי' נג ס"ק ז) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק טו)..
9.1
מונטריאול, קנדה, אלול תשס"ג
9.2
ט. הוצאת ספר תורה מארון קודש אחר, לאחר שארון הקודש הראשון כבר נפתח
9.3
שאלה:
9.4
לקהילתנו שני אולמות תפילה, האחד משמש לימות החול והשני לשבת. באחד מימי השני פתחנו את ארון הקודש כדי להוציא את ספר התורה (עדיין לא הוצאנו אותו), ואז הבנו כי הספר המשמש לימות החול נמצא משום מה בארון הקודש שבאולם המשמש לתפילה בשבת. מה היה עלינו לעשות – להוציא את ספר התורה מארון הקודש שכבר נפתח, לגלול אותו למקום הנכון ולגרום "טרחא דציבורא", או שהיה עלינו לגשת לאולם השני (הנמצא באותה קומה) ולהביא משם את הספר הגלול לפי המיקום הנצרך לקריאה?
9.5
תשובה:
9.6
יש להוציא את ספר התורה מן ההיכל שנפתח, משני נימוקים:
9.7
א. בעיית ה"פגימה" בספר תורה1המשנה ביומא (סח ע"ב) אומרת שכהן גדול ביום הכיפורים היה מפסיק לקרוא מהספר לאחר קריאת "אחרי מות" ו"אך בעשור" שבספר ויקרא, ואת "ובעשור" של חומש הפקודים היה קורא על-פה, וכאשר הפסיק לקרוא מתוכו גוללו ואומר לעם: "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן". שואלת הגמרא (ע ע"א): מדוע נזקק הכהן לומר זאת? ועונה: כדי שלא להוציא לעז על ספר התורה, שיאמרו העם שחסרה בו פרשת "ובעשור" של חומש הפקודים; וכן אומרת שם הגמרא שאין גוללים את הספר לחומש הפקודים, שכן אין גוללים בציבור מפני כבוד הציבור, ואין מביאים ספר תורה אחר מפני פגמו של ראשון. "פגמו של ראשון" על פי הגדרת הגמרא קיים דווקא ב"חד גברא ותרי ספרי", אבל "תלתא גברי בתלתא ספרי" ליכא פגמא. ונראה שכוונת הגמרא היא שכאשר יש החלפת ספר כביכול באמצע השימוש בו (חד גברא) יש כאן "פגמו של ראשון", אבל אם משתמשים בספר אחר אחרי גמר השימוש בספר הראשון (תלתא גברי) אין זה פוגם את הראשון. אם כן, הנדון דידן נראה דומה למקרה של הפסקה באמצע שימוש, שכן התחלנו את השימוש בעת הבעת הכוונה להשתמש בו (על ידי פתיחת ההיכל), ואם נסגור את ההיכל ונלך להביא את הספר השני נפגום את הספרים שבהיכל, שכן יאמרו שהסיבה שלא השתמשנו בהם (למרות שלכאורה עמדנו לעשות כן) היא מפני שהם פסולים. ואין לטעון שכיוון שרגילים לקרות בספר האחר כל הציבור יודע זאת, והציבור שם לב שהספר אינו נמצא כעת ומבין שלא הוציאו את ספרי התורה לא משום שהם פסולים, וזאת מב' טעמים: לא מסתבר שכל הציבור שם לב באיזה ספר תורה רגילים לקרוא, ועוד – ייתכן שנקלע לכאן אורח. יותר מזה מצינו ב"משפטי שמואל", שהביאוהו "מגן אברהם" (סי' סט) וכן "כנסת הגדולה" (סי' קמד) שכתב שבבית כנסת שמתקיימים שני מניינים זה לאחר זה לא יקרא המניין השני בתורה, והסביר "פרי מגדים" ב"אשל אברהם" שטעמו הוא שיש חשש שיאמרו שספר תורה אחר הוא, ויאמרו שהראשון פסול; אם כן רואים שאפילו לכך שיאמרו שספר תורה אחר הוא חוששים, ואין אומרים שהמתפללים רואים שזהו אותו ספר תורה. אמנם דחוהו האחרונים, אך מטעמים אחרים, כגון שאין לנו לחדש גזרות מעבר למה שנמצא בתלמוד..
9.8
ב. מצד כבוד הציבור2למדנו ביומא (שם) שאין גוללין בציבור מפני כבודם. אם כן נראה לכאורה שבמצב זה רצוי להביא את ספר התורה שנמצא מחוץ לבית הכנסת, שכן אותו לא צריך לגלול. אמנם ראינו שכבוד הציבור הזה נדחה מפני תקנת חכמים, וכמו שהכריע המרדכי (הובא ב"בית יוסף" טור שו"ע או"ח סי' קמד) במקרה של ראש חודש, כשצריך לקרוא שתי קריאות ויש רק ספר תורה אחד, שנדחה כבוד הציבור מפני תקנת הקריאה של חכמים ויגללו את הספר. אבל לא ברור אם תוקפה של אי פגימת ספר תורה הוא כתקנת חכמים אם לאו, ועל כן ייתכן שאכן ידחה אותו כבוד הציבור. אמנם לא מצאנו הכרעה בשאלה זו, אבל נראה שבכל מקרה בנדון דידן אין זה נכון להעמיד את פגם הספר מול כבוד הציבור, שכן רבנו ירוחם, והביאו "בית יוסף" (שם), כתב שכל מה שאמרה הגמרא שאין גוללין בציבור מפני כבודם הוא דווקא בזמנם, שהיה ספר התורה עומד חוץ לבית שמתפללין בו, אבל בימינו אין בעיה של כבוד הציבור, שכן ספר התורה בפנים ובגלילה עצמה אין בעיה. אמנם להלכה נדחתה דעתו, אבל נלמד מדבריו שחמורה יותר היציאה לחוץ והבאת ספר התורה מאשר הגלילה (שכן נראה שזה עיקר דבריו), ולזה אפשר שהודו לו., עדיף לגלול הספר בפני הציבור מאשר לצאת ולהביא ספר תורה אחר.
10.1
פלורידה, ארה"ב, אדר ב' תשס"ג
10.2
י. נשיקת ספר התורה באמצעות סידור
10.3
שאלה:
10.4
האם מותר להשתמש בסידור כדי להגיע באמצעותו אל ספר התורה ולנשקו בדרכו אל הבימה או בחזרתו? האם אין כאן ניסיון לא ראוי לחסוך בהליכה תוך "ניצול" הסידור?
10.5
תשובה:
10.6
מותר לנשק ספר תורה בעזרת סידור; ונראה שאף אם מטרתו לחסוך בהליכה ועל ידי הסידור מאריך את ידו, אין בזה משום זלזול בקדושה1לכאורה ניתן לדמות מקרה זה לשימוש בספר אחד כהגבהה לספר שני, שאמנם ט"ז (יו"ד סי' רפב ס"ק יג) אוסר, משום ביזיון שעושה בו מעשה "עץ או אבן"; אבל "מגן אברהם" (או"ח סי' קנד ס"ק יד) מתיר, על פי הגמרא במגילה (כו ע"ב), שרבא התיר להשתמש בתיבה כדי לסתום פתח ולמנוע טומאה, ובכך לאפשר לכהנים להיכנס לבית הכנסת; והכריעו "חיי אדם" (כלל לא סע' מח) ו"משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי' קנד ס"ק לא, סי' שטו ס"ק ל), כשיטת "מגן אברהם". וייתכן עוד לומר שאף לשיטת ט"ז מותר, הואיל וקדושת ספר תורה גדולה מקדושת סידור, ובמיוחד כאשר כוונתו רק לנשק בעזרת הסידור (כמו בעזרת הציצית) ולא לחסוך בהליכה. אמנם, יש מקום לדון שאם אפשר על ידי ציצית אולי עדיף לנשק על-ידה ולא להשתמש בסידור; ועיין ב"שערי אפרים" (שער ד, ג), שהעולה מנשק לספר תורה בעזרת הטלית או המעיל, ולא כתב שעדיף על ידי הטלית; אמנם יש לדחות, ששם תפקיד המעיל לשמש את הספר תורה, ואין בזה הורדה כשמנשק בעזרתו את הספר; ועוד, הואיל ונהגו כן יש לומר "לב בית דין מתנה עליהם", וכמו שכתב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' קנד סע' ח). 2ב"כתבי הגרי"א הענקין", "עדות לישראל" (עמ' קכג סע' סג), כתב שעדיף מנהג הספרדים ש"מראים מרחוק באצבע ומנשקים"..
11.1
ירושלים, ישראל, מרחשוון תשס"ה
11.2
יא. שינויים בניגון בקריאת התורה להדגשת התוכן והגברת ההקשבה
11.3
שאלה:
11.4
אני קורא בתורה בקביעות בפני ציבור, ומשתדל להקפיד על רמת דיוק מרבית, ויחד עם זאת אני קורא בסגנון מיוחד.
11.5
הסגנון המיוחד מתבטא בכמה עקרונות מרכזיים:
11.6
א. שינויים בעוצמת הקול בהתאם לתוכן העניין. כגון בציטוטים של אדם או הקב"ה מדבר: עוצמת קול גבוהה. לדוגמה, קריאת הקב"ה לאדם הראשון: איכה??
11.7
לעתים צמידות לשיטה מחייבת הכרעה פרשנית, לדוגמה: יש דעות שונות בין הפרשנים על המילים "למען ספות הרוה את הצמאה" בתחילת פרשת ניצבים - אם מילים אלו הן חלק מדברי האיש ההולך בשרירות לבו, או שמא הן תגובת הקב"ה.
11.8
ב. בציטוטים של דיבור המבטא רגשות - ביטוי הרגשות. לדוגמה: הכהן המקריא לאישה החשודה כסוטה - קריאה בקול מאיים ומפחיד. האישה הסוטה עונה "אמן אמן" בקול מלא פחד.
11.9
ביטוי הכעס של הקב"ה בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים.
11.10
ג. שינויים במהירות הקריאה לפי התוכן. לדוגמה: בפרשת בשלח, "וינהגהו בכבדות" - קריאה אטית.
11.11
בפרשת קורח - אהרן רץ לכפר על בני ישראל כי יצא הקצף מלפני ד', החל הנגף -קריאה מהירה.
11.12
סגנון קריאה זה משפר את ההקשבה אצל מבוגרים וילדים, וכן מצמצם את הפטפוטים. לעומת זאת, טוענים המתנגדים - לא מצאנו כן אצל אבותינו, ו"חדש אסור מן התורה".
11.13
תשובה:
11.14
אם צורה מיוחדת של קריאה בתורה תגביר ותשפר את רמת ההקשבה וההבנה של השומעים, היא בהחלט חיובית1ואפשר לדמותה לדברי הגמרא (תענית טז ע"א): "אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל… ויש לו נעימה וקולו ערב…" בגמרא מדובר בשליח ציבור בתעניות גשמים (כמו שאומר רש"י שם, ד"ה ויש לו יגיעה), אבל דרישות אלו מובאות גם לגבי שליח ציבור רגיל ברמב"ם (תפילה פרק ח הל' יא): "ומשתדלין להיות שליח צבור קולו ערב ורגיל לקרות", וכן פסק מרן המחבר בשו"ע (או"ח סי' נג סע' ד): "ש"ץ צריך שיהיה… ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים". רש"י על הגמרא (שם) מסביר: "נעימה – בסומי קלא שמושך הלב". ובשו"ת רא"ם (סי' פח) כתב: "וקולו ערב נמי משום דיהבי דעתייהו למשמע". מאוד2כפי שכתב בספר "שערי אפרים" (שער ג סוף סע' ב): "אבל יוכל להנעים קולו כדי שתערב לציבור, שעי"ז יכוונו לבם ויטו אוזן לקול קריאתו ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". ייתכן שלקריאה מעין מה שתיארת מכוונים הדברים שבשו"ת "קול מבשר" (ב סי' כח אות יח ד"ה בדף לה, עמ' מט בטור הראשון בהוצ' מוסד הרב קוק) שכתב: "וכן ראיתי לחכם א' בספר מסעיו לארץ תימן וארצות המזרח (נראה שכונתו לספר "אבן ספיר" ח"א אות כב) סיפר ג"כ כזה כי קריאתם שם בטעמים היא ממש פירוש הדברים וכמו שהוא באמת". ועוד ראה ב"מחברת הערוך" (לר' שלמה ב"ר אברהם ן' פרחון) שכותב (בסוף חלק הדקדוק, דף ה ע"א בהוצ' פרעסבורג שנת תרד) "ואנו יש לנו עניינים אחרים בלשוננו שיבין הקורא את התמהא, ואת הגערה, ואת התחנה, ואת הבלבול ואת השאלה וכל דבר… כולם מן הטעם שלהם תבין כאילו הנביא כנגדך מדבר לך פנים בפנים". נראה שכוונתו היא שטעמי המקרא תורמים להבנת הפסוקים לא רק בדרך של פיסוק, אלא גם דרך מנגינותיהם המוסיקליות שבמידה מסוימת מצביעות על צורות וטונים של דיבור. סביר לחשוב שמקור דברי "מחברת הערוך" הוא בדברי "הכוזרי" (וע' במבוא ל"מחברת הערוך" באות A שהמחבר קרא לר' יהודה הלוי אחד "מרבותי"). ב"כוזרי" מופיע (במאמר שני פסקה עב, לפי תרגומו של אבן שמואל), "יש דקויות ועמוקות המשמשות להסברה המלאה של כוונת המדבר, והן באות במקום התנועות השכיחות בדיבור פנים בפנים שעליהן דברנו, הלא הן הטעמים בהם אנו קוראים במקרא; הם מציינים את המקום בו התכוון המדבר להפסיק בין עניין לעניין, ואת המקום בו רצה להמשיך בעניין, וכן מבדילים הם בין שאלה לתשובה ובין נושא לנשוא, בין הדברים שאמרם המדבר במהירות לדברים שאמרם במתון, ובין הציווי לבקשה, על כל אלה אפשר לכתוב חיבורים שלמים". גם דברי ה"כוזרי" אלה אינם לגמרי ברורים לנו, אבל נראה שניתן להבינם כמו שהצענו בהסבר דברי "מחברת הערוך" (ונראה שככה הבין בפירוש "אוצר נחמד" על "הכוזרי" שם, בד"ה והחיפזון מן המתון, שכתב: "יצוייר עם הנגינות כיצד היתה הפעולה הזאת בחיפזון או במתינות…"). בתיקון סופרים "סימנים" (החל לפחות ממהד' תשס), בפתח דבר עמ' 9, מציין את דברי "מחברת הערוך" האלה (אבל לא את דברי ה"כוזרי"), כ"מקור חשוב למנהג" של הדגשות שונות בזמן קריאת התורה כדי להמחיש לשומעים את תוכן המילים, היינו כנראה מעין מה שמתואר בשאלה שלנו. נציין שלדעתנו גם ב"מחברת הערוך" וגם ב"כוזרי" נראה יותר שמדברים על תכונות מיוחדות ששייכות כבר לטעמים עצמם, בלי שום התייחסות לתוספות משלנו. מ"מ הגיוני להסיק שאם אחת ממטרות הטעמים היא לתרום לחוויית השומעים, הרי שלהוסיף הדגשות כאלה מעצמנו יהיה דבר חיובי.:
11.15
אמנם לגבי הכרעה פרשנית נראה שאין לשליח של הקהל להכריע על דעת עצמו כפי הבנה מסוימת, אלא ישתדל לקרוא בצורה המאפשרת את כל ההבנות3וכמו שכתב "שערי אפרים" (שער ג סע' טו) לגבי "מקראות שאין להם הכרע" (על פי יומא נב ע"א): "ובזה אע"פ שאין לו לשנות הטעמים הכתובים… מ"מ יש לו לקורא שלא לעשות הפסק במקום זה ולא יעשה עצמו מכריע, יקרא תיבה זו עם התיבה שלפניה ושלאחריה בתכיפה אחת – והקב"ה יודע הכרעות" (לגבי המקרה הספציפי הזה של "מקראות שאין להם הכרע", עיין לקמן בהערה 5). שעל פי הפשט4נראה פשוט מסברה שבקריאה בציבור אין צריכים להתייחס לדרשות הרבות של חז"ל, שמלכתחילה לא נאמרו בתור פרשנות לפשט, למרות חשיבותן הרבה..
11.16
יוצאת מכלל זה היא הכרעה על פי טעמי המקרא, שכאשר יש הכרעה פרשנית על פי הטעמים עדיף לקרוא כמותה5כן נראה על פי ה"עוד יש לומר" של מהר"י בן חביב המובא ב"בית יוסף" (או"ח סי' קמב), שיש להחזיר בעל קורא כשטעה "בטעמים שהם פירוש הפסוק ממש", ויש בטעות זו "שינוי ענין". וכן מביא "משנה ברורה" (שם ס"ק ד), הביאו "כף החיים" (שם ס"ק ח), בשם "שלחן עצי שטים": "דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז… מחזירין אותו…" ואמנם אינו מפורש בדבריהם שדיברו גם כשהטעמים מכריעים בין שני פירושים אפשריים, אבל מסברה נראה ליישמם גם למקרה כזה, הואיל ונראה שהפוסקים האלה מעניקים לטעמי המקרא כוח פרשנות מכריע. ואמנם, בהערה 3 הבאנו את דברי "שערי אפרים" שאין להכריע על פי הטעמים על ידי קריאה בצורה החלטית לגבי "מקראות שאין להם הכרע", אבל מכל מקום נראה למעשה לפסוק כדברי ריטב"א (יומא נב ע"א) שכתב: "חמש מקראות אין להם הכרעה. נראה פירושה שאין להן הכרע מלשון התיבות כל היכא דליכא פסוקא דקראי או הפסק טעמים, דאלו השתא דאיכא פסוקא דקראי והפסק טעמים נתברר ספקו". וגם בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' ד) נראה שהיה מייחס הכרעה פרשנית לטעמים, גם באותם "מקראות שאין להם הכרע", אם היינו יודעים בוודאות אלו טעמים הם הנכונים. הוא כותב שהסיבה שחז"ל לא הכריעו על פי הטעמים היא רק מפני "דבפיסוק טעמי דעזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא בין מערבאי למדנחאי ובין בן אשר לבן נפתלי". ועיין במהרש"א (חגיגה דף ו ע"ב על תוספות ד"ה לפסוקי טעמא)..
11.17
למרות האמור, יש להדגיש ששינויים מדרכי קריאה רגילות, על אף שיתרמו להקשבת חלק מן המתפללים, עלולים להפריע למתפללים אחרים. תופעה זו היא קשה לצפייה מראש, הואיל ומדובר כאן ברגשות סובייקטיביים6שו"ת מהרי"ט צהלון (החדשות, סי' עו ד"ה אמנם טעם הרמב"ם) הסביר שסיבת הדרישה "'קולו ערב ורגיל לקרות' הנזכר שם – היינו מפני שהוא צורך לשליח צבור כדי שיהיה תפלתו רצויה בעיני כל העם". ב"שערי אפרים" (שער ג סע' ג) כתב: "ולא ישמיע קולות גדולות, שמבלבל בזה דעת השומעים", וגם כתב (שם בסוף סע' א): "ויש קצת קוראים נקדנין שמדקדקים בקריאתם הרבה יותר מהצורך… וכל המשנה ממה שהצבור רגילין בדבור או במעשה, ידו על התחתונה"..
11.18
לכן נראה שבנדון שלנו, למרות שייתכן שיהיה בקריאה שלך הידור, מכל מקום אם הדבר פוגע בחלק מן המתפללים או מפריע להקשבתם – וכל שכן אם חלילה הוא גורם למחלוקת – הרי שעדיף לקרוא בקריאה רגילה, וההקפדה על שלום בבית הכנסת תיחשב כהידור יותר גדול. ונסיים בדברי "כף החיים": "כתבו הפוסקים שבכלל הדברים הצריכים למי שהוא ש"ץ שיהא מעביר על מידותיו…"7או"ח סי' נג אות כג. ויש לציין את דברי "משנה ברורה" (סי' תקפא ס"ק יא), ש"אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפלה, לא יתפלל [כשליח צבור] אע"פ שיתפלל מי שאינו הגון". וב"ערוך השלחן" (או"ח סי' נג סע' כב) ש"אם יש בו יראת שמים, יברח מהעמוד אם רואה אפילו רק יחידים שאין רוצים בו, וכל מצוה שהוא במחלוקת אינה מצוה"..
12.1
ניו ג'רסי, ארה"ב, טבת תשס"ה
12.2
יב. כיסוי ראש לאישה בזמן תפילה ואמירת ברכות
12.3
שאלה:
12.4
האם אישה צריכה לכסות ראשה בזמן תפילה או ברכה כשהיא נמצאת לבדה? הובא ב"בן איש חי" שאישה תשים סודר על ראשה בזמן שמברכת ברכת הטבילה במקווה.
12.5
תשובה:
12.6
ד. רבים1עצם חובת כיסוי ראש לגבר נלמד מהסוגיה (שבת קיח ע"ב): "רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש". וכן מצינו במסכת כלה רבתי (פרק ב): "פעם אחת היו זקנים יושבים, עברו לפניהם שני תינוקות, אחד גלה את ראשו ואחד כסה את ראשו, זה שגלה ראשו – ר' אליעזר אומר ממזר, ר' יהושע אומר בן הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה". וכן מצינו בקידושין (לא ע"א): "אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא' (ישעיהו ו׳:ג׳): 'מלא כל הארץ כבודו'. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי". טור (או"ח סימן ב) פוסק כגמרא זו: "וילך בכפיפת קומה, כדאיתא (פ"ק דקידושין): 'אמר ר' יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו'. ויכסה ראשו כדאיתא נמי התם: 'רב הונא לא אזיל ד' אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי'". אולם ממקורות אלו משמע שעצם ההליכה בכיסוי ראש הנה רק מידת חסידות ואינה מעיקר הדין, שהרי רב הונא השתבח בכך, וכן על הליכה בלא כיסוי ראש לא נאמר איסור כמו על קומה זקופה. וכן מוכח ברמב"ם שהביא הלכה זו בהלכות דעות (פרק ה הל' ו): "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן, לא יתבזו ולא יתגלו ראשן" – ואם כן הוא דין מיוחד בצניעות תלמידי חכמים. וכן הובא ב"דרכי משה" (סי' ב): "כתב הכלבו בשם הר"מ דאינו אסור לילך בגילוי הראש, כי מה שאמר רב הונא… זה היה מידת חסידות… אמנם בב"י לקמן (סי' ח) משמע דאסור לילך בגילוי ראש, אך פשט דברי רבינו הטור משמע כדברי הר"מ". וכן במהרש"ל (ס' עב), ב"מגן אברהם" (סי' צא), בגר"א (סי' ח) וכן בפוסקים נוספים. ולדין הליכה בגילוי ראש בזמננו עיין בט"ז (סי' ח) וב"משנה ברורה" (סי' ב ס"ק יא). פוסקים שאישה נשואה בשעת תפילה צריכה לכסות את ראשה2רמב"ם (תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ה) פסק: "תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר 'השתחוו לה' בהדרת קדש', ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגליים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי רגליים". המפרשים (עיין "בית יוסף", "כסף משנה" ו"הגהות מימוניות") כתבו שמקורו של רמב"ם בגמרא (שבת י ע"א): "רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי". ואמנם הגמרא אינה מזכירה כיסוי הראש, אך היא מדברת על הכנות הנצרכות לתפילה; או שמקורו מגמרא אחרת (חגיגה יג ע"ב): "הכי השתא! בשלמא אפיה – אורח ארעא לגלויי קמיה רביה, כרעיה – לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה". ואם כן דין זה נלמד דווקא בתפילה, שיש בה הלכה מיוחדת של "הכון לקראת אלוקיך ישראל". על פי זה כותב הרב עובדיה יוסף ("יביע אומר" ו או"ח סי' טו) שלעניין תפילה שם צריך להכין עצמו לתפילה, וכן בברכת המזון שמושווית לתפילה הרי אין הבדל בין גברים לנשים ובין רווקות לנשואות, ותמיד צריכים לכסות ראשן. ויש לעיין איזה כיסוי ראש צריכות לשים, אם כיסוי הראש של אישה נשואה או מספיק כיסוי ראש על פי גדרי כיסוי הראש לגבר. עיין בעניין זה בשו"ת "אגרות משה" (או"ח א א), שהרי אין זה מדיני צניעות אלא מדיני כבוד, ונראה שגם פה יצטרכו לשים כיסוי ראש הרגיל לנשים, שאם כך הוא דרך הצניעות כך גם דרך הכבוד, וכן שלא יראה כחוכא ואטלולא. אומנם אין צורך בכל גדרי הצניעות. וכן משמע בפוסקים שיובאו לקמן (לעניין ברכות) שאישה נשואה חייבת בכיסוי ראשה בזמן תפילה לפחות.. ויש אומרים שאין זה מעיקר הדין אלא רק מנהג3"הליכות בת ישראל" (הרב פוקס פרק ה הל' ג) כתב: "נהגו נשים נשואות לכסות ראשן בעת שמתפללות או מברכות אף כשהן בחדרי חדרים, אבל מעיקר הדין אינן חייבות. ולעניין ברכת הטבילה דין מיוחד". אם כן, לשיטתו נהגו הנשים לכסות ראשן אך אינן חייבות, ואינו מחלק בין ברכות לתפילה. מקורו הוא הגרש"ז אויערבך שכך אמר לו בעל-פה, אך הוא אינו מביא את טעם דבריו, וכן אינו מסביר מדוע בטבילה הדין שונה. בשיחה בעל-פה אמר הרב המחבר שטעם הגרש"ז הוא משום חוקות הגויים, כמובא ב"ציץ אליעזר" לקמן, אך "ציץ אליעזר" הסביר בכך מדוע אין רווקות מחויבות בכיסוי ראשן בתפילה, ולא הסביר מדוע נשים נשואות, שכל ימיהן הולכות עם כיסוי ראש, לא יחויבו בכיסוי ראש בתפילה. וכמו כן אמר בעל-פה שבטבילה אין דין שצריך כיסוי ראש, אלא שכך נהגו. וייתכן לומר בטעם דברי הגרש"ז שדין שו"ע המחייב אזכרה בכיסוי ראש הוא משום ביזיון להוציא שם ה' במראה שאינו מכובד, אך כל זה בגברים, שמראם המכובד כשיוצאים לרחוב הוא בכיסוי ראש; והדבר שנשים נשואות יוצאות לרחוב בכיסוי ראשן הרי הוא דווקא מדיני צניעות ולא מדיני כבוד. ואמנם לעניין תפילה, שיש הלכה מיוחדת של "הכון לקראת אלוקיך ישראל", ורוב הפוסקים נוקטים שמחויבת בכיסוי ראשה, נראה שיש להחמיר כפוסקים המצריכים כיסוי ראש, אך לעניין ברכות, שצריך כיסוי ראש רק משום ביזיון, ניתן לסמוך על דעה זו וכדלקמן.. ובשעת אמירת ברכות ראוי4לגבי דין גילוי ראש בזמן אזכרת שם ה' בברכות ולימוד תורה, מצינו מחלוקת במסכת סופרים (פרק יד): "פוחח, הנראין כרעיו, או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה – פורס על שמע, ויש אומרים בכרעיו נראין, או בגדיו פרומים – פורס על שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו". ונחלקו הראשונים כמי הלכה. רבנו ירוחם (סוף נתיב טז) פסק כתנא בתרא, האוסר אזכרה בגילוי ראש. אך מהרא"י (פסקים וכתבים סי' רג) כתב: "איני יודע כל כך איסור מפורש שלא להזכיר השם בהדיא ובגילוי ראש…" ונראה שהוא סובר כתנא קמא במסכת סופרים. וכן פסק מהרש"ל (סי' עב): "ולולא שאינני רגיל לחלקו על הקדמונים… הייתי נוטה להקל לברך בגילוי הראש, ואפילו לקרות קריאת שמע שרי… והטור לא כתב שיכסה ראשו אלא לגבי תפלה ולא לגבי קריאת שמע…". וכן פסק "אור זרוע" (ב סי' מג): "שרבותינו בצרפת היו עושים מעשה לברך בראש מגולה". וכנראה פסקו כדעת תנא קמא במסכת סופרים. וכן משמע ברמב"ם, שכתב חובת כיסוי ראש היא רק בתפילה, משום "הכון לקראת אלוקיך", ולא כתב כן בברכות. מרן המחבר ב"בית יוסף" (או"ח סי' צא) פסק כרבנו ירוחם, וגם בשו"ע (או"ח סי' צא סע' ג): "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה". וכן משמע בטור (סי' ח) בעניין ברכת ציצית, שכותב: "ומכסה ראשו, שלא יהא בגילוי הראש". רמ"א ב"דרכי משה" הסבירו כפשוטו, דהיינו שבשעה שמברך צריך להיות מכוסה ראשו, וכן מפורש ב"פרישה" (שם): "וקמ"ל דבשעת שרוצה להתעטף בטלית, אף שעומד על מקומו אפילו הכי אברכת עטיפת טלית צריך כיסוי ראש" – ואם כן מוכח מדבריהם שבשעת ברכות צריך כיסוי ראש. עיין (שם) בדברי ה"בית יוסף" והב"ח שביארו אחרת את דברי הטור. אמנם הגר"א (שם ס"ק ו) הסביר את דבריו של הטור שכל דין כיסוי ראש הוא מידת חסידות, אך בברכת ציצית יש מקום להחמיר יותר, כיוון שמתעטף כדי להתפלל, ואם כן הוא כחלק מדיני התפילה. ולאחר שהביא את דעת ה"יש אומרים" המחמירה במסכת סופרים כתב שאין זה אלא מידת חסידות שלא להוציא אזכרות בראש מגולה, וראייתו ממסכת ברכות (ס ע"ב), שם מתואר סדר ברכות השחר וברכת "עוטר ישראל בתפארה" נאמרה כנגד שימת הכובע וכיסוי הראש – ואם כן מוכח שהברכות שנאמרו קודם לה נאמרו ללא כיסוי ראש. ומסכם למסקנה: "כללא דמלתא אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים וכן בעת התפילה, אז נכון הדבר מצד המוסר ושאר היום לקדושים העומדים לפני ה' תמיד". וניתן לומר שהוא סובר כי ההלכות במסכת סופרים, או חלק מהן, הן מידת חסידות, או שיש להסביר את דבריו שלדעתו דברי תנא קמא במסכת סופרים הם מידת חסידות, כיוון שהתנא דיבר על חזן בבית הכנסת (שאין ראוי שיזכיר שם ה' בפני הציבור בראש מגולה), אך לא דיבר על כל אדם פרטי בביתו, ולכן לאדם בביתו זוהי רק מידת חסידות. על פי זה אפשר לפרש אף את דברי רבנו ירוחם בעניין ברכת המזון בגילוי ראש דווקא לברכת המזון, שחובתה מדאורייתא ודומה לתפילה, ולא לכל ברכה ואזכרת שם ה', שאין זה אלא מידת חסידות. נמצינו למדים שיש לחלק בין דין תפילה, שיש בה צד מיוחד של "הכון לקראת אלוקיך ישראל" – ששם צריך להיות ראוי לתפילה, לבין דין הוצאת אזכרות בברכות ותלמוד תורה, שם אין דין מיוחד כזה, וצריך כיסוי ראש (לשיטת המצריכים, שכמוה פסק השו"ע) מטעם כבוד, ושלא יראה בביזיון בהזכירו את שם ה'. וכמו שהביא ב"ח (שו"ע או"ח סי' צא סע' ה, אמנם שם הוא דן בהלכות תפילה) בשם המהרא"י (בתרומת הדשן ס' י) שהטעם "משום קלות ראש כלפי שמיא, דמדכר שם המקום ברוך הוא שלא באימה וביראה". כתב הרב עובדיה יוסף ("יביע אומר" ו או"ח סי' טו) שיש לחלק בעניין אזכרה בברכות ובתלמוד תורה, שלגבי גבר נפסק שחייב בכיסוי ראשו, ולגבי נשים מחלק הרב עובדיה בין אישה נשואה, שדרכה לצאת ברשות הרבים בכיסוי ראש ולכן חייבת בכיסוי ראשה אף בזמן אזכרה (שכך נחשב "המראה המכובד" שלה), לבין אישה רווקה, שאינה מכסה את ראשה ולכן אין בגילוי ראשה משום ביזיון ואינה צריכה לכסות את ראשה. הרב הדאיה ("ישכיל עבדי" ז השמטות או"ח סע' א) כתב שכיוון שמבואר בשו"ע שהן בתפילה והן בברכות צריך לכסות ראשו, משום שאזכרת ה' צריכה להיעשות ביראה ובחרדה, אחרת נראה כחוצפה כלפי שמיא – הרי אין בכך חילוק בין גברים לנשים ובין גדולים לקטנים ובין רווקות לנשואות. "בן איש חי" (הלכות שנה שנייה פרשת שמיני) כתב: "וטוב להניח סודר על ראשה בשעת הברכה, ולכן הטובלת במקווה תברך את הברכה כשראשה מכוסה". וכן בספר "חסד לאלפים" (סי' ב או"ח) כתב שאסור להזכיר שם ה' בגילוי ראש, ולכן הטובלת במקווה תברך את הברכה כשראשה מכוסה. והובאה הלכה זו בספר "דרכי טהרה" לרב מרדכי אליהו (עמ' קעב) – כמובן, שם מדובר על אישה נשואה בלבד. לעומת זאת, הפוסקים האשכנזיים בהלכות טבילה לא הזכירו הלכה זו. שתכסה את ראשה5כיוון שאין חובה בכך, ודאי שבשעת הדחק ואפילו קלה אין חובה להשתדל בכך., אך אינה חייבת מעיקר הדין6בספר "הליכות בת ישראל" (פרק ח הלכה ג). ועוד שלשיטת הגר"א גם כיסוי ראש לגברים באזכרות הוא ממנהג חסידות..
12.7
ה. אישה רווקה אינה צריכה לכסות ראשה בזמן תפילה ואמירת ברכות, כיוון שאין ביזיון בגילוי ראשה, שכך דרכה לילך תמיד7בשו"ת "ציץ אליעזר" (יב סי' יג) שואל מדוע אין הרווקות מכסות ראשן בזמן אמירת שם ה' כמבואר בשו"ע (או"ח סי' צא), ולכאורה אין סיבה לחלק בין גברים לנשים; ועונה שהסיבה שגברים מכסים ראשם ולא רק בשעת אזכרות שם ה' הוא משום חוקות הגויים – שהגויים בזמן שנכנסים לבית עבודה זרה שלהם היו הולכים דווקא גלויי ראש, כמבואר בט"ז (או"ח סי' ח) וב"חתם סופר" (נדרים ל ע"ב). והרי בנשים המצב הפוך, שם הגויים הקפידו שלא ילכו לבית אידיהן בגילוי ראש, ולכן אם נחייב הרווקות לברך בכיסוי ראש הרי זה דרך הגויים. לכן נשים רווקות שאינן מכסות את ראשן תדיר פטורות מלכסות ראשן אף בשעת אמירת דבר שבקדושה, ואין חילוק בין ברכות לתפילה. . וכן לא ראינו שנוהגות כן8בספר "הליכות בת ישראל" (שם הל' ה), וכן עינינו רואות שלא מצינו רווקות שנוהגות לכסות את ראשן בברכות או בתפילה..
13.1
ויקטוריה, אוסטרליה, כסלו תשס"ג
13.2
יג. בדיני מחיצה בבית הכנסת
13.3
שאלה:
13.4
במניין שלנו, רובם של המתפללים הם שומרי שבת, כשרות וכו'. עכשיו יש בבית הכנסת שלנו וילון (שהוא למעלה הרבה מגובה כל האנשים ונשים) שמשמש כמחיצה בין האנשים והנשים.
13.5
כמה מהנשים מתאוננות שאינן יכולות לראות פעילות המניין (קריאה של בר מצוה וכו'), ואחת מהן הביאה לי צילום של מחיצה שראתה בבית כנסת בארה"ב. המחיצה אטומה עד לגובה של כ-1.30, ומעליה רפרפת דקורטיבית עם רווחים גדולים. אנו מתפללים בקומה אחת עם הנשים, אבל כיוון שלא כל המתפללות לבושות בצניעות, חוששני ממה שמובא ב"אגרות משה" (או"ח א סי' מב) "בדבר מחיצה בין נשים לאנשים בביהכ"נ", שם מביא: "מה שרוצים לצרף יריעה מעשה רשת, אם נראות בזה זרועות המגולות אינן כלום". וגם ממה שמביא לפני זה, שכשאי אפשר למחות בידן צריכה להיות גבוהה עד אחר הכתפיים, שהוא לבינוניות ערך ח"י טפחים. בסי' מג מביא שטוב לעשות בזכוכית שרק מצד א' יכולין לראות וכו', אבל אינם מוכנים להשקיע כסף בזה. כיצד עלינו לפעול בנושא?
13.6
תשובה:
13.7
א. הרב משה פיינשטיין ב"אגרות משה", כפי שציינת, בירר לעומק את יסוד דין מחיצה1התשובה העיקרית שלו בנידון נמצאת ב"אגרות משה" (או"ח א סי' לט), ונכתבה בכ"ב בטבת תש"ו. והמשיך לכתוב בעניין זה כמה וכמה תשובות, על פי אותו יסוד של התשובה הנ"ל (שם סי' מ-מג; ב סי' מג; ג סי' כג-כד; ד סי' כט-לב). משך זמן פריסת התשובות הוא למעלה מ-30 שנה. ועיין גם בשו"ת "במראה הבזק" (א שאלה טז) בנידון זה. וכמו כן (שם שאלה טו ושאלה יט) בהסברים שונים לצורך במחיצה מבחינה מחשבתית.. הוא קבע שעצם ההפרדה בין גברים לנשים היא דין דאורייתא2על פי הגמרא בסוכה (נא ע"ב-נב ע"א) לגבי התיקון הגדול שעשו בבית המקדש בשמחת בית השואבה, שבנו גזוזטרה מעל העזרה והנשים ישבו למעלה והאנשים למטה. ושואלת הגמרא: "היכי עביד הכי, איך הוסיפו ושינו כלום על בנין שלמה, והכתיב 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'? (הרי הכל היה על פי התבנית שהודיע הקב"ה לגד החוזה ונתן הנביא?) אמר רב: קרא אשכחו ודרוש – 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד' – והלא דברים ק"ו, ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולל בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם על אחת כמה וכמה".. סיבת החיוב היא כדי שלא יבואו לידי קלות ראש3כפי שמופיע בגמרא (שם): "ת"ר, בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה". ועיין ברש"י (שם ד"ה קרא אשכחו), שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל, שלא יבואו לידי קלקול., לכן לא תספיק מחיצה של עשרה טפחים היוצרת רשות בפני עצמה, כי היא איננה מונעת קלות ראש (קשר בין גברים ונשים בזמן התפילה); אך מספיקה מחיצה עד הכתפיים בגובה י"ח טפחים4כדאיתא בשבת (צב ע"א) על פי רש"י ותוספות (שם ד"ה אישתכח)., המונעת קלות ראש, אף-על פי שאין היא מונעת הסתכלות5כמו שמוכיח ה"אגרות משה" מהסוגיה בסוכה (שם), שהתיקון הגדול נעשה רק לאחר שבאו לידי קלות ראש, משמע שלעצם ההסתכלות לא חשו. וגם התיקון של גזוזטרה אינו מונע הסתכלות אלא רק ערבוביה. והיינו משום שוודאי כיסו הנשים את כל המקומות המכוסים, ולגבי המקומות המגולים לא נחשדו להסתכל לשם הנאה.. ובתשובה מאוחרת יותר6"אגרות משה" (או"ח ג סי' כג). קבע מידה של 60 אינטש (=כמטר וחצי), שהוא גובה כתפי נשים בזמננו. ואמנם ישנן נשים הבאות ללא כיסוי ראש, אך כבר הורה זקן7"ערוך השלחן" (או"ח סי' עה סע' ז) וכן כתב "בן איש חי" (פ' בא אות יב). שבזמן הזה מותר לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגדן, כיוון שרבות הולכות כך.
13.8
ב. כיוון שציינת שלא כל הנשים הבאות לבושות בצניעות, צריך אכן להקפיד על גובה שכזה, כי אסור להתפלל כנגד מקומות המכוסים8יש לציין כי תוספת זו איננה מגדרי מחיצה אלא מתקנת צניעות, ולכן יש להדגיש שהטיפול לכתחילה בבעיה זו איננו הגבהת המחיצה אלא חיזוק השמירה על הלכות צניעות. הנפקא מינא היא שאם רוב הנשים באות בלבוש הולם ורק יוצאות דופן אינן מקפידות על כך, לא ברור שהדבר מחייב השפעה על גובה המחיצה. כשהם מגולים9"אגרות משה" (או"ח א סי' מב)..
13.9
ג. הפתרון המוצע לכם הוא שבחלק של הווילון שמעל ל- 60 אינטש (1.50 מ') הווילון יהיה אוורירי יותר, כך שהדמויות מצד אחד יהיו מטושטשות ומצד שני גם הנשים ירגישו בנוח מאחוריו.
13.10
ד. כמו שציינת, מחיצה מזכוכית חד-כיוונית היא אכן פתרון מהודר.
13.11
ה. אם עזרת הנשים היא בחלק האחורי של בית הכנסת אין חשש הסתכלות, וממילא אין צורך בתוספת מעל מטר וחצי10ולדעת הגרנ"א רבינוביץ, גם במחיצה צדדית אין להחמיר בזה..
13.12
ו. יש יתרון במנהג שנהגו, שחלקה העליון של המחיצה הוא וילון שניתן להסיטו בזמן שמחות, כגון בעליית החתן לתורה וזריקת הסוכריות עליו, או בזמן שנאמרים דברי תורה.
13.13
ז. ישנם פוסקים11"ציץ אליעזר" (ז סי' ח), "משנה הלכות" (ז סי' יב) ו"מנחת יצחק" (ב סי' כ) פוסקים שהמחיצה צריכה להיות גבוהה מראשי הנשים. מצד שני ישנה גם פסיקה מקלה יותר מזו של הרב פיינשטיין, שהובאה בשו"ת "בני בנים" (א סי' א-ב) בשם הגרי"א הענקין והגרי"ד סולובייצ'יק, שהצורך במחיצה הוא משום הפרדת רשות ולכן סגי במחיצה בגובה עשרה טפחים (100-80 ס"מ) בשעת דחק גדול, ובתנאי שהגברים מלפנים והנשים מאחור. אך יעוין בשו"ת "במראה הבזק" (א שאלה טז בסופה), שאם יש בפועל מחיצה העומדת בתנאים ההלכתיים אין לשנות לקולא, גם אם יש למצוא לכך היתר, אם יש בכך מגמה של פריצת סייגים. החולקים על העיקרון של הרב משה פיינשטיין, מהם מקלים ומהם מחמירים.
13.14
ח. בכל קהילה וקהילה חובה על הרב למצוא את האיזון בין הרצון להגביר את יראת השמים לבין הצורך בקירוב רחוקים – שגם הוא חיוב מצד הדין; וכן בין הרצון להקפיד על הלכות צניעות לבין הרצון לתת גם לנשים את ההרגשה שהן מהוות חלק בלתי נפרד מהציבור שמתפלל.
14.1
ניו יורק, ארה"ב, ניסן תשס"ד
14.2
יד. ברכת האירוסין על ידי אישה
14.3
שאלה:
14.4
מנהגנו שהרב מסדר הקידושין ולא החתן מברך את הברכות, כדעת רמב"ם. האם יש אפשרות שאישה תברך את ברכות האירוסין? רוב האחרונים שראיתי על הסוגיה מגדירים ברכות אלה כברכות השבח ולא כברכות המצוות.
14.5
תשובה:
14.6
נהגו בכל ישראל שהרב מסדר הקידושין או החתן מברכים את ברכת האירוסין1המנהג הוא שמסדר הקידושין מברך: "באר שבע" (סי' מט), "נודע ביהודה" (מהדו"ת אבה"ע סי' א), "נהר מצרים" ("חופת חתנים" אות ב), "שדי חמד" (מערכת חופה וקידושין אות יח), שו"ת מהר"ם מינץ (סי' פו), וכן משמע מרמב"ם עצמו, בשו"ת "פאר הדור" (סי' ו), שהמנהג היה שגדולי החכמים מברכים. הסיבה שאין החתן עצמו מברך אף שלדעת רמב"ם (אישות פרק ג הל' כג) הברכה היא ברכת המצוות שמוטלת על החתן עצמו (וראה בהערה 3 מה הדין לפי החולקים), היא שלא לבייש את מי שאינו יודע (הגהות סמ"ק מצווה קפג, אורחות חיים הל' קידושין סי' כא, "דרישה" אבה"ע סי' לד ס"ק א, ב"ש שם ס"ק ב ועוד). ויש אומרים מצד יוהרא (מרדכי על כתובות סי' קלא), או מצד שטרוד במצווה ולא יוכל לכוון ("מנהיג" סי' קי)., ואין לשנות מהמנהג2שו"ת רמב"ם (מהדורת בלאו סי' קנב): "אין צריך לשנות מנהג שנהגו בו גם אם קטנה חשיבותו, אם אין זה מביא להפסד בדת ולא לעבירה". וכן בהמשך (שם סי' רסב): "ואפילו בדברים אשר תלוי בהם דבר איסור אמרינן אל ישנה אדם מפני המחלוקת, כל שכן במה שאין תלוי בו איסור בשום פנים… וצריך תמיד לילך במנהג הרוב כל זמן שאין בזה עבירה על איסור". וכל שכן בענייננו, שאנו רואים שמשום בין אדם לחברו הוציאו את הברכה מידי החתן, שאין לעשות שינויים שעלולים להביא לוויכוחים ולמריבות..
14.7
נוסף לכך, קיים חשש ברכה לבטלה בברכת אירוסין על ידי אישה3נחלקו הראשונים במהות ברכת האירוסין. דעת רי"ף (בתשובה סי' רצג) ורמב"ם (אישות פרק ג הל' כג) שזו ברכת המצוות. לעומתם סובר רא"ש (כתובות פ"א סי' יב) שזו ברכת השבח. על פי דעה זו הבינו "באר שבע" (סי' מט), "תבואות שור" (יו"ד סי' א ס"ק נט) ושו"ת "הר צבי" (או"ח סי' ס) שהברכה אינה מוטלת כלל על החתן, אלא על הנוכחים. אמנם דעת רא"ש עצמו (שם) היא שברכת אירוסין צריכה עשרה כמו ברכת נישואין, ואם כן דין אמירת ברכה זו על ידי אישה תלוי במחלוקת הרב גרשוני והרב ישראלי שהובאה בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה קיג), שם נפסק שלא תברך אישה, אלא שאם החתן והכלה מתעקשים על כך, אין למסובים לגרום למחלוקת, כיוון שיש מקום להתיר על פי הרב גרשוני. וגם הוא התיר רק במקרה שהדבר לא יגרום למחלוקת, ובברכת אירוסין יש מנהג קבוע שמסדר הקידושין הוא המברך, ואם כן עצם לקיחת הברכה ממנו עלולה להביא למחלוקות גדולות יותר. אמנם בדעת רמב"ם ורי"ף ברור שברכה זו מוטלת על החתן, שהוא מקיים המצווה – ואף בדעת הרא"ש כותב "אגרות משה" (אהב"ע א סי' פז) שאף שזו ברכת השבח היא מוטלת על החתן – ולפי זה השליח צריך לכוון להוציא ידי חובה את החתן. וכן כתב "נודע ביהודה" (אבה"ע מהדו"ת א) שהמברך מוציא את החתן (ולכן בנישואי חרש לא יברך), עיין "בן איש חי" (פרשת שופטים אות ב), "נהר מצרים" (דיני חופת חתנים ס"ב), "אגרות משה" (שם), "יביע אומר" (ד אבה"ע סי' ז) ועוד. ולפי זה, אישה שאינה מצווה בפרייה ורבייה, לא תוכל לברך את הברכה, שהרי רק מי שמחוייב בדבר יכול להוציא ידי חובה (ראה ברכות כ ע"ב). ואמנם נחלקו האחרונים בשאלה אם גם האישה מצווה בברכת האירוסין. משמעות ה"נודע ביהודה" שם (אף שהדבר אינו ברור לו לחלוטין) היא שהחיוב מוטל רק על החתן, וכן כתב הרב פראנק ב"הדרת קודש" (סי' טו) בשמו של הגרי"ז, וכן כתב בספר "בית חתנים" (פרק ה הערה ז) בשמם של הגרב"צ אבא שאול והגרי"ש אלישיב, וכן משמע מ"דברי חזקיהו" (ב חו"מ עמ' כה) ו"דבר משה" (מהדו"ת סי' קט). ישנם אחרונים הסבורים שגם על האישה חל חיוב (ולכן גם בחרש שנשא פיקחת יש לברך), והם "בית שלמה" (סי' פא), "כנסת הגדולה" (אבה"ע סי' לד), שו"ת מהר"ש ענגיל (ב סי' כח) ו"נטע שורק" (סי' יב), אלא שגם לשיטה זו אין זה ברור אם האישה יכולה להוציא את האיש, כיוון שהדבר תלוי במחלוקת ב"ח ומהרש"ל עם שו"ע וט"ז (שו"ע או"ח סי' רעא סע' ב) אם נשים יכולות להוציא אנשים ידי חובה גם בברכות שחייבות בהן. הכרעת האחרונים ו"משנה ברורה" (שם ס"ק ד) היא שמוציאות ידי חובה, אך "מגן אברהם" (שם ס"ק ב) מביא בשם תוספות (סוכה לח ע"א ד"ה באמת) שהדבר אינו אמור ברבים, שבהם זילא בהו מילתא שתוציאם אישה. נוסף לכך, כאן המברך עצמו אינו מחויב בברכה (שהרי הוא אינו המקדש). ישנה מחלוקת בין ה"דגול מרבבה" (שם) ור' עקיבא אייגר (בתשובה סי' ז) אם אישה יכולה להוציא את האיש (עיין גם ב"שער הציון" שם ס"ק ט). "משנה ברורה" (ס"ק ה) פסק כרע"א שיכולה להוציא, אך כל זה במקרים שברור שהאישה חייבת בברכה, ואילו כאן הדבר שנוי במחלוקת ויש כאן ספק ספיקא להחמיר – שמא היא אינה חייבת כלל בברכה, ואף אם היא חייבת שמא אינה יכולה להוציא ידי חובה את האיש. כל זה אמור אף אם לא היה מנהג קבוע לתת לרב מסדר הקידושין את הברכה. נוסף לכך יש מקום לומר שאף מי שסובר שהאישה מצווה בברכה, מסכים שעיקר החיוב מוטל על הבעל, מכיון שכל ראייתם לחיוב האישה היא מהר"ן (קידושין טז ע"ב מדפי רי"ף), האומר שאף-על פי שאינה מצווה בפרייה ורבייה, מכל מקום יש לה מצווה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו, ואם כן היא רק בגדר מסייעת למצווה. לא ברור אם אישה יכולה להוציא איש במקרה כזה (בדומה למי שמחויב מדרבנן שאינו יכול להוציא מחויב מדאורייתא, ראה ברכות שם, אלא שיש מקום לחלק שאולי יש הבדל בין מחויב ומסייע לבין דאורייתא ודרבנן) אף לפי הדעה המחייבת אותה בברכה, וניתן לדקדק מלשון רמב"ם שאמר שיברך החתן או שלוחו, ולא הזכיר את הכלה..
15.1
ניו יורק, ארה"ב, ניסן תשס"ד
15.2
טו. קריאת הכתובה או אמירת דבר תורה על ידי אישה בזמן החופה
15.3
שאלה:
15.4
האם יש משום בעיה הלכתית שאישה תקרא את הכתובה או תגיד דבר תורה תחת החופה, כשהחתן והכלה רוצים מאוד שחברה או בת משפחה תשתתף בשמחה בתפקיד זה, במיוחד כשמדובר בקהילה אורתודוקסית-מודרנית (לא חרדית), שבה נהוג שנשים נושאות נאומים בפומבי ותופסות מקומות בהנהגה וכו', כמו שמוצאים גם בארץ בחברה הדתית-לאומית, שנשים דתיות מלמדות תורה ברבים, משמשות כראשי מועצות ויישובים ביש"ע וכו'?
15.5
תשובה:
15.6
השיקול ההלכתי-ציבורי הוא הקובע בשאלות שכאלה, מפני החשש ממחלוקת ומפני החשש לניצול שינויים אלה שלא לשם שמים. על כן, בכל שאלה שכזאת על הרב לשקול את צעדיו בזהירות מרבית ולהעמיד התועלת מול הנזק. כשם שיש לעודד נשים ללמוד תורה וללמדה, כך יש גם להיזהר מלעודד מעשים שעלולים לגרום למחלוקת, שבסופו של דבר תפגע דווקא בנשים הרוצות אך ורק לעבוד את בוראן באמת ובתמים, והחכם עיניו בראשו1עיין בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובות קיג, קיד).
16.1
ניו יורק, ארה"ב, ניסן תשס"ד
16.2
טז. אישה כפנים חדשות בשבע ברכות
16.3
שאלה:
16.4
האם אישה יכולה להיחשב לפנים חדשות, או שצריכים להחמיר כדעת ריטב"א במסכת כתובות (דעה שלא מצאתי כמותה בראשונים אחרים) שהיא אינה מצטרפת ואינה יכולה להוות פנים חדשות?
16.5
תשובה:
16.6
יש להעדיף גבר כפנים חדשות כדי לברך שבע ברכות1כן כתב ריטב"א (כתובות ז ע"ב ד"ה אמר רב יהודה), וכן נקטו "פתחי תשובה" (אבן העזר סי' סב ס"ק יד) ושו"ת "יביע אומר" (אבן העזר ג סי' יא אות י)., ואם אינו בנמצא, אפשר לברך על סמך אישה הנמצאת בסעודה כפנים חדשות 2"חתם סופר" (כתובות ז ע"ב סד"ה במקהלות), וכן פסק הרב יעקב אריאל ("גרנות" התשס"ד, בית מורשה). ועיין עוד ב"קהילות יעקב" (כתובות סי' ו) שדן לגבי קטן חשוב כפנים חדשות, ותלה את הדבר במחלוקת רמב"ם ורא"ש (עיין שו"ע אבה"ע סי' סב סי' ז, שהביא מחלוקתם) אם אנשים ששמעו שבע ברכות בחופה ולא אכלו בסעודת הנישואין נחשבים כפנים חדשות בסעודה אחרת תוך שבעת ימי המשתה. לשיטת רמב"ם הם אינם נחשבים כפנים חדשות, ולשיטת רא"ש נחשבים. והסביר "קהילות יעקב" (שם) שנחלקו בהגדרת "פנים חדשות". לפי רמב"ם הפנים החדשות הם שמתחייבים בשבע ברכות, ובזכותם אנו מברכים, ולפי רא"ש בזכות הפנים החדשות הציבור מרבה בשמחה, ולכן הציבור מתחייב בשבע ברכות. כך גם לגבי קטן חשוב – לפי רמב"ם אין לברך עליו כפנים חדשות, שהרי הקטן אינו מתחייב בשבע ברכות, ולפי רא"ש צריך לברך, הואיל והציבור מרבה בשמחה בשבילו. בעל "קהילות יעקב" נוטה לומר שקטן חשוב נחשב כפנים חדשות, והוכיח זאת מכך שפוסקים רבים סוברים ששבת נחשבת כפנים חדשות, למרות שברור שהשבת אינה מחויבת בברכה. לפי עיקרון זה גם אישה חשובה תיחשב כפנים חדשות, ואמנם בעל "קהילות יעקב" עצמו נשאר ב"צ"ע לדינא". יש לציין כי ריטב"א, שפסק שאישה איננה נחשבת כפנים חדשות, פסק ששבת נחשבת כפנים חדשות, וצריך עיון. ואולי יש לומר שריטב"א הבין שבזכות קדושת השבת האנשים שכבר השתתפו בשמחה נחשבים כפנים חדשות, ולכן מברכים שבע ברכות בשבת גם ללא פנים חדשות. לעומת זאת, בעל "קהילות יעקב" הבין שהשבת מוסיפה אצל הציבור שמחה, ולכן אפשר מכאן להוכיח שבכל מקום שיש סיבה שבגללה מרבים בשמחה ניתן לברך שבע ברכות. , אם מרבים בשמחה בשבילה3שו"ע (אבה"ע סי' סב סע' ח). על פי ההסבר בהערה 2, כאשר מצרפים אישה ודאי שיש להקפיד על כך, שהרי אישה תיחשב כפנים חדשות רק משום תוספת השמחה שהיא מוסיפה אצל הציבור. ועיין ב"חלקת מחוקק" (שם ס"ק יג), שאין צורך שבפועל תהיה פעולה שמשמעותה ריבוי שמחה, אלא שיהא נוכח אדם שראוי להרבות את השמחה בגללו..
17.1
פאדובה, איטליה, ניסן תשס"ד
17.2
יז. שינוי במנהג ברכת כהנים
17.3
שאלה:
17.4
בקהילת פאדובה ישנו מנהג מיוחד: הכהנים מברכים ברכת כהנים אך ורק בתפילת נעילה ביום הכיפורים. המנהג הזה שונה ממה שנוהגים בשאר קהילות באיטליה (שם הכהנים נושאים את כפיהם כל יום טוב בתפילת מוסף, וביום כיפור בשחרית, מוסף ונעילה).
17.5
משפחה של כהנים שואלת אותי אם אפשר לעקור המנהג הזה כדי לקיים מצוות ברכת כהנים כפי הנהוג בשאר קהילות באיטליה. לפי דעתי אין סיבה לקיים המנהג הזה, כי לא מצאתי שום ראיה הלכתית עליו.
17.6
ועוד, יש כמה אנשים בקהילה שזוכרים שלפני שנות החמישים היו מברכים ברכת כהנים כרגיל.
17.7
האם מותר לשנות המנהג ולתת שמחה של מצווה לכהנים שרוצים לקיים מצוות עשה מדאורייתא?
17.8
תשובה:
17.9
הכיוון הכללי הוא שצריך לנסות להרבות בברכת כהנים ככל שניתן1"בית יוסף" (או"ח סוף סי' קכח) ועיין גם ב"דרכי משה" (שם), שגם ממנו משמע שמסכים עם דבר זה, מלשונו "נשתרבב המנהג". ועיין ב"תחומין" (ב עמ' 345 363), בדיונים לגבי ברכת הכהנים בעיר חיפה..
17.10
ההסתייגות היחידה היא במקרה שלדעת הרב הדבר עלול לפגוע ביחס החיובי של הקהילה לשמירת המנהגים. ונראה שבנדון דידן, כיוון שחוזרים אל המנהג שנהגו בעבר, אין חשש שכזה.
18.1
מומבי, הודו, אדר תשס"ג
18.2
יח. מכירת בתי כנסת שאין מתקיימות בהם תפילות
18.3
שאלה:
18.4
בעירנו בתי כנסת רבים שנסגרו, עקב עזיבה של רוב הקהילה. חלק מבתי הכנסת נתרמו לשלטונות ומשמשים כספריות או לצרכים חברתיים אחרים, וחלק עדיין עומדים ריקים. אנשי הקהילה רוצים למכור בתי כנסת אלה ולהשתמש בכסף לצדקה בתוך הקהילה היהודית, אך יש כאלה שמתנגדים למכירה עקב קדושת בתי הכנסת. באלו תנאים מותר למכור את בתי הכנסת?
18.5
תשובה:
18.6
במקרה שתואר בשאלה, שבתי הכנסת עומדים סגורים מחמת מחסור במתפללים, ניתן למכור את בתי הכנסת1לא ברור מהשאלה אם יש לבתי הכנסת בהודו דין בתי כנסת של כרכים, שאסור למכרם (מגילה כו ע"א ושו"ע סי' קנג סע' ז) או בתי כנסת של כפרים, שמותר למוכרם. הגדרת בית כנסת של כרכים: שבאים להתפלל בהם משאר העולם ועל דעת כן נעשה, כך ביארו הרמב"ם (תפילה פרק יא הלכה טז) והשו"ע (שם) או שגם אנשים משאר העולם השתתפו בבניינו, ראה תוספות (שם ד"ה כיון דמעלמא), רא"ש (שם פרק ד סי' א) ובהגהות אשירי, ר"ן (שם דף ז ע"ב ד"ה אבל). גם בבתי כנסת של כרכים, במקרה שבית הכנסת סגור כתב "מגן אברהם" (שם ס"ק יב) בשם המבי"ט שמותר למוכרו, ואף ש"חתם סופר" (או"ח סי' לא) פקפק בזה, כבר הכריעו לקולא "משנה ברורה" (שם ס"ק לג), "אגרות משה" (או"ח א סי' נ), "יביע אומר" (ז או"ח סי' כד) וכן כתב "שבט הלוי" (ח סי' ל) מסיבות אחרות. ו"מנחת יצחק" (א סי' קיח-קיט) הסכים להקל בזה רק במקרה שיש חשש שבתי הכנסיות יילקחו על ידי הממשלה. בתנאים דלהלן, ועל פי סדר העדיפויות הבא:
18.7
א. להשתמש בכסף שנתקבל לצורך בניית בתי כנסת במקום אחר2אף-על פי שכאשר ניתן למכור בית כנסת ניתן להוציא את המעות לחולין על פי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר (שו"ע שם), ייתכן שזה רק בבית כנסת של כפרים, אך בבית כנסת של כרכים אסור, שכל סיבת ההיתר היא שאין משתמשים בו, ולכן אנשי העולם אינם מקפידים שימכרוהו, אך הם אינם מוכנים שיוציאו את המעות לחולין. כך משמע מ"משנה הלכות" (ד סי' כב), וגם "מנחת יצחק" (שם) פסק שיש לעלות בקודש במעות, וב"יביע אומר" (שם) כתוב שמה טוב ומה נעים לקנות בכסף בית כנסת בארץ ישראל. כמו כן ראוי לחשוש כשניתן לדעת מהרש"ם (ו או"ח סי' ל), הסובר שאין לנו בזמן הזה ז' טובי העיר כדינא., רכישת ספרי תורה3משנה במגילה (שם), והוא הדין לקניית ארון קודש., החזקת לומדי תורה, נתינת צרכי חתונה ליתומים4שו"ע (שם סע' ו): "מוכרים בית הכנסת להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו", וב"ביאור הלכה" (שם) מבואר שאין צורך בז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר. או לעניים שאין ידם משגת לממן את חתונתם5מהרש"ם (א סי' מט), שדינם שווה ליתומים..
18.8
במקרים הללו צריך למכור את בתי הכנסת על ידי ז' טובי העיר6וצריכים להיות דווקא ז' כיוון שלא מונו במפורש למכירה. כך מכריע "משנה ברורה" (שם ס"ק כט) ומקורו בשו"ת רשב"א (א סי' תריז), אך מספיקה הכרעת רובם, כמו שמביא "ביאור הלכה" (שם). או במעמד אנשי העיר, אך אין צורך בשניהם7כיוון שלא מוציאים את המעות לחולין, כפי שפסק שו"ע (או"ח שם סע' ז)..
18.9
ב. אם ישנה בעיה בנתינה דווקא לצרכים הללו, ניתן להשתמש במקצת הכסף לצורך הצרכים המתוארים בסעיף א8על מנת לחשוש לדעת רמב"ם (שם הל' יח), שבכל מקרה ניתן להוציא לחולין דווקא את מותר המעות, אף בז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר., ובשאר הכסף לצרכי ציבור אחרים, כגון צדקה רגילה9"שבט הלוי" (שם), שבית הכנסת שחרב (אף של כרכים) ניתן להוציאו לחולין על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, ודעת "אגרות משה" (או"ח א סי' נ-נא ואו"ח ג סי' כח) שכשאין צורך כלל בבית הכנסת קדושתו פוקעת ממילא, וגם קדושת המעות, ואף "שבט הלוי" (שם) העלה סברה כזאת לצרף..
18.10
ג. כאשר גם דבר זה איננו אפשרי, ניתן להוציא את כל הכסף לצרכים אחרים10ראה הערה קודמת, ושו"ע (שם) פסק שלא כרמב"ם, שניתן להוציא את כל המעות לחולין..
18.11
ד. במקרים המתוארים בסעיפים ב ו-ג צריכה להיות המכירה על ידי ז' טובי העיר, במעמד אנשי העיר11שו"ע (שם), ואף שמ"אגרות משה" (שם) עולה שאין צורך בכך, ב"שבט הלוי" דרש שהמכירה תיעשה כדין. או בפרסום12רמ"א (שם), שזה נחשב כמעמד אנשי העיר. 13במקרה שניתן, רצוי למצוא איש או קהילה המעוניינים לבנות בית כנסת או לקנות ספר תורה, לתת להם את המעות ולקבל במקומן כסף אחר, ובו להשתמש לצרכי החולין (ובלבד שכסף זה לא נאסף כבר קודם לצורך קדושה). ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה כז)..

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.