B'Mareh HaBazak Volume VI

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,292 sections

1.1
ניו יורק, ארה"ב, שבט תשס"ד
1.2
א. חישוב זמן צאת הכוכבים, בפרט באזור ניו יורק
1.3
שאלה:
1.4
א. השו"ע (או"ח סי' רסא סע' ב) כותב:
1.5
י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע. רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות ממנו מקצת עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקודש, ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה.
1.6
"משנה ברורה" (שם ס"ק כג) כתב: "ג' רבעי מיל – הוא לערך רבע שעה". וב"שער הציון" (שם אות כ) כתב שלדעת הגר"א הוא מעט יותר.
1.7
"משנה ברורה" (שם בס"ק כ) כתב: דעת ר"ת וסיעתו דס"ל דשתי שקיעות הן, מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה – ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא, ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה, שאז מתחיל להשקע האור לגמרי, והוא הנקרא סוף השקיעה, ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל… והוא בין השמשות, ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה.
1.8
בהמשך דבריו (שם ס"ק כג) כתב: אבל הרבה מהראשונים ס"ל, וגם הגר"א הסכים לשיטתם, דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחילת השקיעה, היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו, ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבין בינונים, והוא לילה מה"ת לכל דבר.
1.9
וב"ביאור הלכה" (שם ד"ה מתחילת השקיעה) כתב: ואע"ג שנראה לעיניים שמשך זמן בין השמשות שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל, הוא כמו שכתב הגר"א בביאורו, ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י, ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר, ולכן לעניין סוף בין השמשות אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו, ורק תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים… ולפי שאין אנו בקיאין איזהו בינונים, צריך להמתין עד קטנים… ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש הוא בין השמשות גמור… ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא, דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר… וכן כתבו רבינו שרירא גאון, רב האי גאון, רבינו ניסים גאון, ר' אברהם החסיד, מהר"ל מפראג, הראב"ן.
1.10
והנה, "אגרות משה" (או"ח ד סי' סב) כתב שיש להחמיר כשתי השיטות פה בעירנו ניו יורק וניו ג'רסי, וז"ל שם:
1.11
כחמישים מינוט (דקות) אחר שקיעה כבר כל השמים מלאה כוכבים, והוא חושך כאמצע הלילה, ולא פחות מבמקומינו ביוראפ אחר ע"ב מינוט ויותר, שא"כ לפי עצם הדין לעניין מחלוקת דהגאונים צריך לחלק ה-50 מינוט ל-16 חלקים, כמספר ט"ז רבעי מיל שכל חלק הוא 3.125, ויהיה 9 מינוט הראשונים ויותר מעט ביה"ש, דהוא ספק יום ספק לילה לשיטת הגאונים שסובר כן הגר"א, ו-9 מינוט ויותר מעט ביה"ש לר"ת, ודעימיה יום ודאי.
1.12
ושם לעניין מוצש"ק כתב: "לבני תורה יש להם לחכות ע"ב מינוט, כמו שהורגלנו ביוראפ, אף שכאן אין צורך לזה מדינא, ואין להחמיר צ"ו מינוט". ולעניין תענית: "יש להקל למי שקשה בביה"ש דר"ת, דהיינו אחר מא' מינוט, ויתפללו ערבית קודם". ולעניין הפסק טהרה בזמן בין השמשות, בשו"ת "באר משה" (ב סי' סא) כתב: …אני אומר להם מה שהעידו לפני מגידי אמת בשם הגאון ר' משה פיינשטיין בעל שו"ת "אגרות משה", שאף שגם הוא היה מדקדק ומקפיד מאד שיש לעשות ההפסק בטהרה קודם שקיעה, עם כל זה היה מתיר בדיעבד אם אחרו לעשות ההפסק בטהרה לא יותר מט"ו דקות אחר שקיעה.
1.13
והנה כבר כתב הרהמ"ח (בעל שו"ת "באר משה") שם על הוראה זו שהוא אינו יודע מה טיבן של ט"ו דקות אלה (עיין שם). דהרי על פי דברי ה"אגרות משה" הנ"ל, אחר 9 דקות לערך זה כבר ודאי צאת הכוכבים לגאונים, ואין שום ספק ספיקא, וצ"ע מדוע התיר דווקא בתוך ט"ו דקות, והרי סובר להחמיר כשתי השיטות.
1.14
והנה, נוסף לכל הנ"ל, בלוחות הנפוצים כאן בארה"ב ניו יורק אין מביאים את שיטת הגאונים. לעומת זאת מביאים את ר' יונה, ואמנם לא חיפשתי מספיק – ובכל זאת לא ראיתי ששיטה זו מוזכרת בפוסקים.
1.15
ונפשי בשאלתי כיצד לנהוג פה לעניין הפסק בטהרה, כהנים בנעילה וכד' לעניין בין השמשות, ולעניין צאת הכוכבים לטבילה, ליל פסח – מצה, וכדו'. וצריך לעיין על כל זה, ובפרט על הלוחות הנפוצות עם שיטת ר' יונה כנ"ל, ושיטת הגאונים לא מוזכרת כלל בלוחות אלו.
1.16
ב. הריני לצרף בזה העתק מלוח זמני היום הנפוץ כאן (ושרבים נוהגים על פי הכתוב בלוח זה) לחודש ניסן (ימים השווים) ולחודש כסליו (חורף), והנה בתאריך 21 לאפריל – כששעה זמנית אורכה 67.8 דקות, הזמן בין השקיעה לבין כוכבים בינוניים הוא 36 דקות, ובתאריך 26 לנובמבר – כששעה זמנית אורכה 48.1 דקות, הזמן בין השקיעה לבין כוכבים בינוניים הוא 37 דקות, ולא הבנתי כיצד הזמן בין השקיעה לכוכבים בינוניים אינו מתקצר אלא אף מתארך?
1.17
ג. ומעניין לעניין באותו עניין, הנה בלוח לא מוזכרת כלל שיטת הגאונים וסיעתם, ואף אם נאמר "שר' יונה כוכבים בינוניים" המוזכר בלוח כוונתו לשיטת הגאונים, על כל פנים נראה שהלוח מחמיר מצד אחד ומצד שני הוא מיקל, והיא חומרא הבאה לידי קולא, שהזמן בימים השווים בין השקיעה לצאת הכוכבים הבינוניים הוא 33 דקות (עיין ב-23 למרץ) וזה תואם לכ-0°7.2 מעלות מתחת לאופק (שיעור יחסי) וכוכבים קטנים באותו תאריך 41 דקות אחרי השקיעה, שזה תואם ל-°8.94 מעלות מתחת לאופק. והוא חומרא הבאה לידי קולא בהרבה נושאים, כגון תפילת מנחה בין השמשות, כהנים בנעילה וכיו"ב, וצריך עיון.
1.19
תשובה:
1.20
א. במקום שאין מנהג קבוע, ניתן לנקוט כשיטת הגאונים (וייתכן שהדבר תואם גם את שיטת רבנו תם)1מובא בגמרא (שבת לד ע"ב): "איזהו בין השמשות? משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשווה לתחתון זהו לילה – דברי ר' יהודה… ר' יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין…" בהמשך הגמרא נחלקו האמוראים בשיעור זמן בין השמשות של ר' יהודה (מהשקיעה ועד צאת הכוכבים): דעת רבה שהוא שיעור מהלך שלושת רבעי מיל, ודעת רב יוסף שמיד לאחר השקיעה במשך מהלך 1/12 של מיל (= 1.5 2 דק') הוא עדיין יום, ובמשך 2/3 מיל הבאים הוא בין השמשות (צאת הכוכבים לפי שניהם הוא באותה נקודת זמן). להלכה, אף הגאונים והראשונים שכתבו שהעיקר כהבנתו של רב יוסף בדעת ר' יהודה, מכל מקום כתבו להחמיר גם כשיטת רבה (לפחות באיסורי דאורייתא). לגבי שיעור זמן מהלך מיל נחלקו הראשונים: שיטת רמב"ם (פירוש המשניות לפסחים פ"ג מ"ב – לעניין שיעור זמן השהיה של החמצת בצק): "…מיל אחד הוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה משעות ההשויה" (=24 דק'). וכן כתב רע"ב על המשנה במקום. סמך לשיטה זו ניתן למצוא בגמרא (פסחים צג ע"ב), שם משמע שהליכת אדם בינוני עד חצות היום (=6 שעות) היא ט"ו מילין – וממילא כל מיל הוא 24 דק'. שיטת הגר"א: הגמרא (פסחים צד ע"א) אומרת: "כמה מהלך אדם בינוני ביום? עשר פרסאות. מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין", ופירש רש"י שמהלך אדם מהנץ החמה עד שקיעתה ל"ב מיל. כוונת הגמרא שמהלך את כל העשר פרסאות (מ' מיל) מעלות השחר עד צאת הכוכבים – היות והגר"א (או"ח סי' תנ"ט ס"ק ד') טוען שעל פי המציאות, על מנת שיום בינוני (בו היום והלילה שווים) יחול בתקופת ניסן ותשרי, יש צורך לחשב את י"ב השעות של היום מהזריחה ועד השקיעה, ואילו אם נחשבם מעלות השחר עד צאת הכוכבים תיווצר מציאות לא הגיונית בו יום בינוני (בו היום והלילה שווים) יהיה בשיא החורף. ונמצא לפי זה שמשך מהלך מיל (כשמחלקים 12 שעות ב32 מיל) הוא 22.5 דקות. וכעין זה כתב גם "חתם סופר" בתשובה (או"ח סי' פ): "ושיעור מיל במוחלט הוא כ"ב מינוטין". (אמנם בשו"ת "חתם סופר" (ו סי' טז) כתב שחצי מיל הוא ט' מינוטין – וצ"ע) שיטת השו"ע (או"ח סי' תנט) ורמ"א (או"ח סי' רסא): שהילוך מיל הוא 18 דקות. ומקור הדברים ב"תרומת הדשן" (סי' קסז), שכן כתב לגבי שיעור הזמן של מליחה. והוא כותב שאדם מהלך את כל העשר פרסאות, שהן מ' מיל, בי"ב שעות. בספר "לקט יושר" (קובץ על ידי תלמידו של "תרומת הדשן") מוכח שכוונת "תרומת הדשן" היתה שמהלך את ארבעים המיל במשך הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים. אלא שכבר ראינו לעיל, שזמן זה בימי ניסן ותשרי (שהם הימים הבינוניים) הוא יותר מי"ב שעות שוות, ואף שבתרומת הדשן הזכיר י"ב שעות, חייבים לומר שכוונתו לשעות ארוכות יותר. ומכיוון שיחס הזמן בין עלות השחר לצאת הכוכבים הנו פי 1.25 (שכן מעלות השחר ועד הנץ החמה ד' מילין, וכן משקיעת החמה ועד לצאת הכוכבים ד' מילין, ומהנץ החמה עד לשקיעתה ל"ב מיל – ובסך הכול מ' מיל, והיחס בין ל"ב מיל למ' מיל הוא פי 1.25) ואם כן, משך הילוך מיל הוא 22.5 דק' שלנו(במקום 18) כמו השיטה הראשונה שהוזכרה לעיל. אלא שהגר"א (שם) כותב שניתן להסביר את הסוגיא בפסחים הנ"ל באופן שה40 מיל יהיו כולם בין הנץ החמה לשקיעתה (ובנוסף להם יש עוד הליכה של ד' מילין בין עלות השחר להנץ ועוד ד' בין השקיעה לצאת הכוכבים), ולפי זה מיל יהיה 18 דקות שלנו. נמצא ששיעור ג' רבעי מיל הנו: 18 דקות, כ-17 דקות, 13.5 דקות, בהתאמה. לגבי מיקומו של "כהרף עין" של ר' יוסי ביחס לבין השמשות של ר' יהודה, נחלקו הראשונים: רש"י (ברכות ב ע"ב): בין השמשות של ר' יוסי נמצא בנקודת הזמן האחרונה של בין השמשות של ר' יהודה (לדעה זו לא נחלקו ר' יהודה ור' יוסי לגבי זמן צאת הכוכבים). ר"ש (זבים פ"א מ"ו): מיד לאחר סוף בין השמשות של ר' יהודה מתחיל בין השמשות של ר' יוסי. וכן פסק הגר"א (או"ח סי' רסא) – וממילא זמן צאת הכוכבים של ר' יוסי מאוחר מעט מזמן צאת הכוכבים של ר' יהודה. רא"ש: בין השמשות של ר' יוסי מופלג מעט מסוף בין השמשות של ר' יהודה, ומכל מקום מופלג לכל היותר כדי שיעור הילוך מ"ט אמה (כחצי דקה) – וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' רצג, ובסי' רסא לא כתב כן). ראב"ן – אפשר שהוא מופלג הרבה מסיום בין השמשות של ר' יהודה. עוד מובא בגמרא (שבת לה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלושה – לילה… לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה, אלא בינונים". וכעין זה גם מובא בירושלמי (ברכות פ"א ה"א). ופסקה הגמרא כדעת ר' יהודה וכדעת ר' יוסי – להחמיר כדברי שניהם. ואם כן נמצא שיש להחמיר להמתין משקיעת החמה כדי מהלך ג' רבעי מיל (13.5, כ-17 או 18 דקות – לפי השיטות הנ"ל) ועוד מ"ט אמה (0.45-0.6 דק') אם לא נתחשב בראב"ן, שהוא דעת מיעוט. ואכן, שלושה כוכבים בינוניים (בארץ ישראל בימים השווים) נראים לאחר 18.6 דק' (כשמצב השמש °4.8 מתחת לאופק). כל האמור לעיל שבין השמשות מתחיל מן השקיעה, כשהשמש מתכסה מעינינו – הוא שיטת הגאונים (רב שרירא גאון, רב האי גאון ועוד, הובאו דבריהם בין השאר בתשובת מהר"ם אלשקר סי' צו); וכן פסקו ראשונים רבים – מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן סי' קנט), רבנו יונה (אגרת התשובה, אות נ ו פא) ועוד, וכן פסקו גם חלק מהאחרונים, ובכללם הגר"א (או"ח סי' רסא סע' יא ויו"ד סי' רסב סע' ט). אך דעת ר"ת ("ספר הישר" סי' רכא) וסיעתו, שאף לאחר השקיעה הנכסית הוא עדיין יום גמור, ורק לאחר מהלך שלושה מילין ורבע מתחיל זמן בין השמשות למשך מהלך ג' רבעי מיל, ולאחר מכן הוא צאת הכוכבים. שיטה זו נובעת כתוצאה מסתירה בין המובא בגמרא בשבת (שם), שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים הוא מהלך ג' רבעי מיל, לבין הנאמר בגמרא בפסחים (שם), שמשקיעת החמה ועד לצאת הכוכבים מהלך ד' מילין. וכתב רבנו תם שעל כורחנו לומר שהשקיעה ההלכתית אינה השקיעה הנכסית מעיננו, אלא שקיעה מאוחרת יותר (ובפסחים אין כוונת הגמרא לשקיעה הלכתית, ששם הנושא איננו זמני היום ההלכתיים). נמצא שר"ת חולק בתרתי על הגאונים: בזמן השקיעה ובזמן צאת הכוכבים. כדעת ר"ת פסקו ראשונים רבים (ספר ה"תרומה" בהלכות תפילין, רמב"ן ב"תורת האדם", שער אבלות ישנה ועוד). וכן פסק שו"ע (או"ח סי' רסא), שהוראתו אמנם לא התקבלה בארץ ישראל, "מגן אברהם" (סי' שלא ס"ק ב) ו"פרי מגדים" (במ"ז או"ח תנה ס"ק א). אך רבים התחבטו בהבנת שיטתו של ר"ת, שכן סביר להניח שהוא דיבר על רמת החשכה הקיימת בארץ ישראל – מקום מושבם של התנאים הנ"ל, שמהסתירה בדבריהם נובעת שיטתו. ניתן לראות בחוש ששיעור הזמן בין שקיעת החמה עד לזמן שבו נראים שלושה כוכבים הנו פחות מ-72 דק' באופן משמעותי. וקשה לומר שלר"ת צאת הכוכבים ההלכתי איננו שלושה כוכבים, והוא מצריך יציאה משמעותית יותר של כוכבים – שכן הוא עצמו הזכיר את הגמרא הנ"ל, ששלושה כוכבים הם סימן לילה, וכן משמע בשו"ע, שאף-על פי שפסק כשיטת ר"ת (או"ח סי' רסא), בהלכות מילה (יו"ד סי' רסב) כתב ששלושה כוכבים בינוניים הוא לילה. כמה ניסיונות ליישב נאמרו בדבר, וביניהם: ר"ת דיבר לפי מציאות מקומו (רומרו, טרויש °48.5, צפון) ששם ה"נשף" (הדמדומים) נמשך זמן רב יותר מזמן ה"נשף" בארץ ישראל (°32, צפון). כיוון שהמקום צפוני יותר לישראל, ההיקף שצריך לעבור במהלך היממה הנו קטן יותר, שכן ככל שעולים או יורדים מאמצעו של כדור הרדיוס הולך וקטן, וממילא ההיקף קטן יותר ומהירות התנועה באותו קו רוחב אטית יותר – ואז המעבר בין נקודת השקיעה לצאת הכוכבים הנו אטי יותר. כך הסביר בהבנת ר"ת "דברי יוסף" (מג ע"ב), וה"נברשת" (ב טז ע"ב) – אך כאמור, הבנה זו דחוקה, שכן מקור שיטתו הוא במימרת התנאים, שמקומם בארץ ישראל. וכן קשה, שכן "בית יוסף" שהחזיק בשיטת ר"ת התגורר בארץ ישראל, והוא לא העיר דבר על כך שבארץ ישראל הזמן קצר יותר. מה שכתב ר"ת, שיש מהלך שלושה מילין ורבע מהשקיעה הנכסית עד בין השמשות הוא לא בדווקא, ואין הכי נמי – בכל מקום ששלושה כוכבים מופיעים קודם למהלך ד' מילין זמן הופעת הכוכבים הוא צאת הכוכבים. שלושת רבעי המיל שקודם לכן הם בין השמשות, ולפני זמן זה הוא יום גמור (וממילא שיעור הזמן שבין השקיעה הנכסית לבין השמשות משתנה בהתאם). כך כתב "מנחת כהן" (מ"ב פ"ה ד"ה ונ"ל), וכתב שם עוד שמעיקר הדין נראה לו שגם זמן בין השמשות אמור להתקצר באופן יחסי כאשר צאת הכוכבים הוא קודם לד' מילין מהשקיעה הנכסית; היינו, שכדי לשמור על יחס קבוע עלינו לחלק את משך הזמן שבין השקיעה הנכסית לצאת שלושה כוכבים ל-16 חלקים. 3 חלקים לפני צאת הכוכבים הוא בין השמשות, וקודם לכן הוא יום גמור. כהבנה זו, שיש לחשב את הדבר באופן יחסי, כתב גם "אגרות משה" (או"ח ד, סב). ולגבי מה שכתב שלפי זה בין השמשות של הגאונים הוא 9 דק' בניו יורק, הדבר לכאורה מוקשה מהמציאות, שכלל לא שייך לדבר על צאת הכוכבים לאחר זמן מועט כל-כך – כשרמת החשכה מקבילה לרמת החשכה הקיימת בארץ ישראל לאחר כ-7 דק' מהשקיעה, ובשלב זה עדיין יש אור גדול. ועיין בהרחבה בעניין בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה ל). "ביאור הלכה" (סי' רסא ד"ה קודם הלילה וסי' רצג ד"ה עד) הביא את הבנתו של "מנחת כהן" להלכה; אך גם פירוש זה מוקשה, שכן סוף סוף ברוב הארצות מלבד בארצות הצפון שלושה כוכבים מופיעים לפני שיעור זמן ד' מילין, ואם כן מדוע נקט ר"ת שיעור זה? גם "מנחת כהן" הרגיש בבעייתיות זו, ונדחק מאוד בדבריו ליישב הדבר. עיין שם. יש שפירשו שמה ששלושה כוכבים הם סימן לצאת הכוכבים הוא דווקא כשהם מופיעים במערב, ולא מספיק שיופיעו בשאר כיפת הרקיע. כן כתב שו"ת "גינת ורדים" (הובאו דבריו בשו"ת מהר"י פראגי' סי' מו) וזהו זמן מאוחר בהרבה, כמובן. עוד ניתן לפרש שלא מוכרע לר"ת מה נחשב כוכבים בינוניים, והוא לומד את הגדר ההלכתי של כוכבים בינוניים על בנין פי הגמרא בפסחים, היינו שרמת החשכה הקיימת לאחר ד' מילין מתאימה לשיעור ג' כוכבים בינוניים. ואם שיעור מהלך ד' מילין של ר"ת נאמר על פי הנראה בארץ ישראל, נמצא שצאת הכוכבים הבינוניים לר"ת הוא כשמצב השמש °16.1 מתחת לאופק, ובניו יורק מצב זה קורה 82 דק' לאחר השקיעה. יש להעיר שישנן גם שיטות נוספות, המקובלות פחות להלכה: שיטתו של ספר "יראים" (סוף סי' רעד) – ששקיעת החמה היא לילה לכל דבר מן התורה, וג' רבעי מיל קודם לכן הוא בין השמשות. עיין בב"ח (סי' רסא), שכתב שהמחמיר כ"יראים" תבוא עליו ברכה, ושכן מנהג קהילות רבות. שיטת ראב"ן – שבין השמשות הוא משקיעת החמה הנכסית עד ה' מילין לאחר מכן, שאז הוא צאת הכוכבים. ולעניין הלכה (במקום שאין מנהג, וכדלקמיה): בקביעת השקיעה ההלכתית נראה שיש להחמיר הן כדעת ר"ת והן כדעת הגאונים במילי דאורייתא, וניתן להקל בדרבנן; בקביעת צאת הכוכבים נראה שיש לנקוט עיקר כשיטת הגאונים, המתאימה יותר למציאות, ועוד שכאמור לעיל יש שהבינו שגם לשיטת ר"ת ג' כוכבים בינוניים בהבנתו הפשוטה הוא צאת הכוכבים, כמו בשיטת הגאונים. הוזכר לעיל שהוא כשהשמש °4.8 מתחת לאופק, וכדי שנוכל לדעת את זמן צאת הכוכבים בשאר המקומות בעולם עלינו לחשב בכל מקום ומקום מהו משך הזמן שנדרש כדי שתגיע השמש ל-°4.8 מתחת לאופק (שכן הדבר משתנה ממקום למקום, ולכל קו רוחב יש את מהירות התנועה הסיבובית שלו וממילא את משך הזמן הנדרש לו לעבור °4.8). בניו יורק (°40.7, צפון) משך הזמן הוא כ-22 דק'. כל האמור הוא בימים השווים, שבהם זמן ה"נשף" הוא הקצר ביותר. בימות החורף והקיץ משך ה"נשף" ארוך יותר: בשיא החורף משך הזמן הנדרש לשמש להגיע למצב של °4.8 מתחת לאופק הוא כ-25 דק', ובשיא הקיץ כ-26 דק'. כתב רבנו יונה (בריש מסכת ברכות) שאף-על פי שמעיקר הדין סגי בשלושה כוכבים בינוניים, מכל מקום כיוון שאיננו בקיאים להבחין בין כוכבים בינוניים לגדולים יש להחמיר עד שייראו שלושה כוכבים קטנים. וכן הובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' רלה, לעניין קריאת שמע). ואם כן עלינו להמתין זמן נוסף מעבר לשיעור שהוזכר לעיל. אמנם בזמן יציאת הכוכבים הקטנים לא מצאנו שיעור קצוב בגמרא ובראשונים (אף שעצם המושג "כוכבים קטנים" מוזכר בגמרא, כמבואר לעיל) אך מצאנו באחרונים כמה הנהגות בדבר, כגון °7 מתחת לאופק – "מלמד להועיל" (או"ח סי' ל), °8.5 מתחת לאופק – רי"מ טוקצינסקי ("בין השמשות" עמ' מט), °9.76 מתחת לאופק – על פי עדויות בשם "חזון איש", שהיה ממתין בקיץ עד כ-50 דק' מהשקיעה (בארץ ישראל). והנה בימינו, כשיש לוחות מסודרים, יש מקום לומר שכבר אין צורך להמתין עד שיעור יציאת הכוכבים הקטנים. ואכן, מצאנו פוסקים שמשמע מדבריהם שמי שבקי אינו צריך להמתין עד שיעור יציאת הכוכבים הקטנים. עיין ב"מנחת כהן" (מ"ב, פ"ה) ובמה שכתב "קצות השולחן" (סי' צג ב"בדי השולחן" אות א), שזמן מוצאי שבת הוא על פי הנאמר בגמרא (כוכבים בינוניים), ועיין עוד בספר "זמנים בהלכה" (לרב ח"פ בניש, פרק נא הערה 3) ובפרט שדינו של רבנו יונה הנ"ל אינו מוסכם כנראה, שכן מצאנו שרמב"ן ("תורת האדם" שער אבלות ישנה) וריטב"א (ראש השנה ט ע"א) כתבו שמשום תוספת שבת יש להמתין עד שיצאו הכוכבים הקטנים, ואם כן משמע שאי לאו הכי אין צורך להמתין ליציאת הכוכבים הקטנים אף במילי דאורייתא. וגם אם נאמר שאין בכוחנו להקל בדבר, מכל מקום נראה שאין חובה לנהוג כשיטות המחמירות בשיעור זמן יציאת ג' כוכבים קטנים אף במילי דאורייתא, ובמילי דרבנן (תענית וכד') ניתן להקל לגמרי ולהסתפק בג' כוכבים בינוניים, כפי שמשמע ברמ"א (או"ח סי' תקסב סע' א, ו"משנה ברורה" במקום). יש להעיר שעל אף שהוזכר לעיל ששיעור כוכבים בינוניים הוא כשהשמש נמצאת °4.8 מתחת לאופק, ושהדבר תואם את זמן ר' יהודה ור' יוסי על פי שיטת הגאונים, מכל מקום יש המחמירים יותר: רי"מ טוקצינסקי ("בין השמשות" עמ' מט) כתב שיעור זמן המתאים ל-°6.2 מתחת לאופק, ובשם "חזון איש" ישנן עדויות שהיה ממתין 30 דק' בימי ניסן ותשרי (וזה מקביל ל-°7.1 מתחת לאופק). לשם תוספת הבהרה מציאותית והלכתית ניתן להיעזר בספרים שנכתבו בעניין (כגון "זמנים בהלכה" לרב ח"פ בניש, שהקיף נושא זה בהרחבה רבה ובצורה בהירה)., היינו שלגבי הלכות הנוגעות לאיסור דאורייתא יש להמתין עד שתגיע השמש למצב של °8.5 מתחת לאופק (שהוא בניו יורק – שנמצאת ב-°40.7 רוחב, צפון – כ-41 דק' לאחר השקיעה המתכסה מעינינו בימים השווים, ובימים שאינם שווים משך הזמן מגיע עד 51 דק') כדי שייחשב לצאת הכוכבים. ובהלכות הנוגעות באיסור דרבנן (ובמקום צורך גדול אף באיסורי דאורייתא) ניתן להקל, שמרגע שהשמש תגיע למצב של °4.8 מתחת לאופק ייחשב הדבר כצאת הכוכבים (ובניו יורק הוא כ-22 דק' בימים השווים, ובימים שאינם שווים עד 26 דק').
1.21
לגבי קביעת זמן השקיעה, לכתחילה יש לחוש לשיטת הגאונים, שכבר מהשקיעה הנכסית אפשר שמתחיל זמן בין השמשות. ואיסורים שאינם אלא מדרבנן (וכן באיסורי דאורייתא בשעת דחק גדול) ניתן להקל2הטעם בזה משום שהוא ספק ספיקא אם משך זמן זה הוא לילה – ספק הלכה כגאונים ספק כר"ת, ואף אם הלכה כגאונים, בין השמשות עצמו הוא ספק. ועוד שכתב "ביאור הלכה" (סי' תטו ד"ה נאכל), שדווקא בדאורייתא החמירה הגמרא כשיטת ר' יהודה שבין השמשות הוא כמהלך ג' רבעי מיל, שכן מעיקר הדין הלכה כר' יוסי. ועיין הרחבה בעניין זה בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה ל)., שגם לאחר השקיעה הנכסית עדיין נחשב יום גמור כמעט3אך אין להקל עד צאת הכוכבים ממש, אלא כמה דקות קודם לכן, הן מטעם שניתן יותר להקל לפני שמגיעים לבין השמשות של ר' יוסי – וצאת הכוכבים (°4.8) כולל גם את משך הזמן של ר' יוסי – והן משום שיש לחוש להבנתו של "מנחת כהן" ודעימיה (עיין בהערה 1) שאף לפי ר"ת זמן בין השמשות הוא לפני צאת הכוכבים הבינוניים (°4.8). ואפשר שדי אם נחמיר כהבנה שהחלוקה היא יחסית (כהבנתו של "מנחת כהן" מעיקר הדין, וכתשובתו של "אגרות משה" – עיין שם בהערה), ואם כן כמה דקות קודם לכן חלה כבר השקיעה אף לפי ר"ת., עד זמן צאת הכוכבים הבינוניים (°4.8).
1.22
כאמור, כל זה הוא דווקא במקום שאין מנהג קבוע, אך במקומות רבים כבר קיים מנהג קבוע אם לפסוק כגאונים או כר"ת (ומכל מקום אף במקומות שנוהגים לעניין צאת הכוכבים כר"ת המנהג הוא לחשוש לשיטת הגאונים, שזמן השקיעה הוא מזמן השקיעה הנכסית), ואין לפרוץ גדר4אדם מחויב למנהג מקומו, כפי שמשמע בכמה מקומות בש"ס (עיין בפסחים פרק "מקום שנהגו" ועוד) וכן מובא בשו"ע (או"ח סי' תסח וסי' תצו). ואם כן במקומות שנהגו להחמיר להמתין יותר מן האמור לעיל אין לפרוש ממנהג המקום. יש להעיר שעל אף שהמנהג העיקרי בניו יורק הוא להחמיר הן כגאונים והן כר"ת, מכל מקום ישנן קהילות שנהגו כגאונים לכל דבר: חסידי גור, חסידי חב"ד ועוד..
1.23
ב. לגבי מה שתמהת, כיצד ייתכן שבחורף זמן ה"נשף" (בין השקיעה לצאת הכוכבים) הנו ארוך יותר אף שהשעה הזמנית קצרה יותר, ההסבר נעוץ בעובדה שזמן ה"נשף" הקצר ביותר הוא בימים השווים, וככל שמתרחקים מהימים השווים (בין לכיוון הקיץ ובין לכיוון החורף) ה"נשף" מתארך. הסיבה לכך היא שככל שהשמש נמצאת קרוב יותר לניצב לציר הסיבוב של כדור הארץ, זמן ה"נשף" קצר יותר, וככל שהיא נמצאת בזווית גדולה יותר לציר הסיבוב זמן ה"נשף" מתארך. אם כן, כיוון שבתקופת החורף השמש נמצאת בזווית הגדולה ביותר לציר הסיבוב, הדבר גורם ל"נשף" ארוך. כדי להמחיש יותר את הדברים מצ"ב תרשימים מתאימים (לקוחים מתוך הספר "הזמנים בהלכה"):
1.25
הסבר למופיע בתרשים: כאשר השמש נמצאת בניצב לציר הסיבוב, ישנה "רצועה" של אור שהולך ונחלש מהשקיעה ועד צאת הכוכבים. אדם הנמצא בנקודה א (בזמן השקיעה) יחצה את רצועת הדמדומים, וממילא יחצה את הרצועה בדרך הקצרה ביותר (ופרק הזמן יהיה הקצר ביותר). לעומת זאת, בתקופת החורף והקיץ רצועת הדמדומים נמצאת בזווית קהה או חדה ביחס לציר הסיבוב (ראה ציור ב), ואם כן המעבר מנקודה א לנקודה ב אינו מתבצע בדרך הקצרה ביותר אלא באלכסון, וממילא פרק הזמן הנדרש לחציית הרצועה הנו ארוך יותר.
1.26
(לאור האמור, צ"ל ששיעור ג' רבעי מיל שהוזכר בשו"ע הוא דווקא בימים השווים, אך לא בתקופת החורף, שאם לא כן ג' רבעי מיל בשעות זמניות הם קצרים יותר מהזמן של מהלך ג' רבעי מיל בימים השווים – וכפי שציינת בשאלתך).
1.27
בנוגע לשאלתך השלישית – אכן, זמן רבנו יונה במקורו נועד להחמיר בלבד, ונראה שאין לסמוך עליו לקולא ולהחשיב את הזמן שלאחר יציאת הכוכבים הבינוניים כבין השמשות.
2.1
פורצהיים, גרמניה, שבט תשס"ה
2.2
ב. שינוי נוסח התפילה כשהשתנה הרכב המתפללים בבית הכנסת
2.3
שאלה:
2.4
מאז היווסדו, התפללנו בבית הכנסת שבקהילתנו בנוסח ספרדי – נוסח עדות המזרח, כיוון שרוב המתפללים היו יוצאי בוכרה ופרס.
2.5
בימים אלה נמצא בשיפוץ מבנה גדול יותר, שישמש בקרוב בעזרת ה' כבית כנסת וכמרכז קהילתי.
2.6
האם ניתן, בעת המעבר לבית הכנסת החדש, לשנות את נוסח התפילה לנוסח ספרד, הנהוג גם בבתי הכנסת בארץ, לפי סידור רינת ישראל בנוסח ספרד?
2.7
הואיל ורוב המתפללים כיום אינם יוצאי בוכרה ופרס, דרישת ועד הקהילה היא לשנות את נוסח התפילה כדי לקרב רחוקים – את אחינו היהודים מברית המועצות לשעבר.
2.8
אין תקנון מחייב לבית הכנסת.
2.9
תשובה:
2.10
בעיקרון, אין לשנות נוסח תפילה שנקבע בבית הכנסת על פי רוב המתפללים בו1לפי שו"ת "מנחת יצחק" (ז סי' ד) קובעים נוסח תפילה בבית כנסת לפי הנוסח שהרוב מתפללים על פיו בפועל, גם אם בהצבעה היו חלק מהם מצביעים עבור נוסח אחר. ועיין גם בשו"ת "במראה הבזק" ח"ה תשובה יב. בזמן היווסדו2שו"ת "חתם סופר" (חו"מ השמטות סי' קפח ד"ה אהו'), וכן נראה ב"פרי חדש" (דיני מנהגי איסור, או"ח סי' תצו אות יט), שו"ת "אגרות משה" (ד, או"ח ב סי' כא) על פי "חק יעקב" (או"ח סי' תסח ס"ק ט), שכתב: "דרק באין שם כלל מאלו שהיו שם במנהגים, דמתחילה נתבטל מנהגם כיוון שנתבטל הקהל…" ושו"ת "עשה לך רב" (ד סי' טו). עיין ב"שלטי גיבורים" (עבודה זרה ב ע"א בדפי אלפס בסוף הקטע הראשון, הובאו דבריו ב"מגן אברהם" סי' תצג ס"ק ו) שמסתפק אפילו כשנחרבה כל הקהילה, "ואם נעקרו משם כל אנשי המקום ההם לגמרי ועמד כך המקום כמה שנים בלתי יהודים כלל, ואחר-כך באו לעמוד שם יהודים ממקום אחר שיודעים הוראת חכם ההוא שהיה עומד שם, מסופקני אם עליהם להנהיג כך או לא, וצ"ע". אבל ב"חק יעקב" (שם בסי' תסח ס"ק ט) דוחהו, ופוסק ש"כיוון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם, ואסתלק מעשה ראשון כי פנים חדשות באו לכאן". והסכים עמו שו"ת "אגרות משה" (או"ח ב סי' כא). צריך עיון בשאלה כמה מתפללים לפי הנוסח הישן יידרשו כדי להשאיר את המנהג המקורי. קשה לדייק משו"ת "אגרות משה" (שם), דמצד אחד כתב ש"מסתבר שאסור לשנות… כיוון דאיכא שם גם הרבה מאלו דנוסח אשכנז אף שהם מיעוט… אם יש שם עדיין הרבה מהם משמע שיש דין המנהג על המקום…", ומשמע שלדעתו דרוש שיישאר מיעוט ניכר של מתפללים לפי הנוסח הראשון. אבל באמצע הציטוט הנ"ל כתב "אגרות משה": "עיין בח"י (="חק יעקב")… דרק באין שם כלל מאלו שהיו שם במנהגים דמתחילה נתבטל מנהגם, כיוון שנתבטל הקהל", ומשמע מזה שכל עוד שנשאר אפילו מיעוט קטן, ואולי אפילו אדם אחד, יש להמשיך לפי המנהג הישן. שני הביטויים הנ"ל: "איכא שם הרבה" ו"אין שם כלל", אינם מופיעים ב"חק יעקב" עצמו. ונראה לומר בזה באופן כללי שיהיה תלוי בהגדרת "נתבטל הקהל" (ביטוי שמופיע ב"חק יעקב" וגם ב"אגרות משה"), דהיינו שתלוי אם בגלל המספר הקטן שנשאר מהמתפללים לפי הנוסח הראשון ייראה לאנשים כאילו הקהילה המקורית נתבטלה ועכשיו מתפלל בו קהל חדש. ועיין ב"ביאור הלכה" (או"ח סי' תסח סע' ד ד"ה וחומרי המקום). בספר "ועלהו לא יבול" (א עמ' סט) משמע שדעת הגרש"ז אויערבאך הייתה שכאשר הרוב משתנה ניתן יהיה לשנות את נוסח בית הכנסת (אם כי קשה לקבוע את דעתו בוודאות על פי מה שמופיע שם). . גם אם חל שינוי בהרכב המתפללים ועכשיו רובם מתפללים בנוסח אחר, כל עוד נשארו מתפללים שמנהגם כנוסח המקורי אין לשנות, אפילו אם הציבור עצמו מעוניין לשנות את נוסחו3כן משמע לכאורה מ"מגן אברהם" (סי' סח), על פי גירסתו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ט): "אע"פ ששלחנו לכם סדר תפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם". ועיין באריכות ב"שער אפרים" (מווילנא, או"ח סי' י, ח ע"א, ד"ה ועל דבר, והלאה) לגבי ההלכה כש"רוב הקהל או אפילו רוב פרנסי הק"ק והמה טובי העיר מסכימים לבטל המנהג".. במקרה שכזה, כל אחד יתפלל בלחש על פי מנהג אבותיו, ושליח הציבור יתפלל בקול רם כפי הנוסח שנקבע בבית הכנסת (לגבי התנהגות המתפללים בדברים שבקדושה, וכן לגבי תפילת הלחש של הש"ץ, עיין בהערה)4אמנם ב"פאת השולחן" (ארץ ישראל סי' ג סע' יד, וב"בית ישראל" ס"ק לב) פסק דגם בכהאי גוונא שייך איסור "לא תתגודדו", ומוטל על כל יחיד ויחיד להתפלל גם בלחש על פי נוסח בית הכנסת. אבל רבו החולקים עליו, ועיין בשו"ת "שיבת ציון" (לבנו של ה"נודע ביהודה", סי' ה) שכותב: "וכל זה במנהגי בית הכנסת ונוסחי התפלות בציבור בחזרת הש"ץ ובפיוטים וכדומה… אבל בתפילה בלחש כל יחיד ויחיד צריך להתפלל כפי מנהגו…" שו"ת "בית יצחק" (יו"ד סי' פח אות ב) מציין את תשובת "שיבת ציון" הנ"ל, ונראה שהוא מסכים עמו. וכן שו"ת "משיב דבר" (סע' יז) פסק "דבתפילה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר, ולכולי עלמא לית כאן משום לא תתגודדו; להרמב"ם משום שאין כאן מחלוקת, ולהרא"ש משום דאינו אלא מנהג, וכולי עלמא סבירא ליה שיוצאים בשני הנוסחאות, ולא כמש"כ בספר פאת השולחן… אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג שהוא שם מפני המחלוקת, ולהרמב"ם יש בזה משום לא תתגודדו". וכן פסקו ב"אגרות משה" (או"ח ב סי' כג, ושם או"ח ד סי' לג) וב"יביע אומר" (ו או"ח סי' י אות ד). מן הראוי לציין שלגבי השינויים שבקדושה, למשל אם לומר "נקדש" או "נקדישך" וכדו', ה"אגרות משה" שם כתב שיאמר כנוסח הציבור, וכן מופיע בספר "ועלהו לא יבול" (א עמ' צג) בשם הגרש"ז אויערבך (ויש לעיין בזה על פי מה שמופיע בספר "הליכות שלמה" א עמ' עא-עב). שו"ת "יביע אומר" (שם) פסק שיאמר כנוסח אבותיו, משום שבעיקר הקדושה, היינו בפסוקים, אין הבדל בין הנוסחים. יש לציין עוד שנחלקו לגבי נוסח שליח הציבור כאשר מתפלל בלחש. בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ב סי' כט, ושם ד סי' לג סוד"ה הנה בדבר) כותב שגם בלחש יש לש"ץ לומר כנוסח הציבור, כיוון שהוא מתפלל בלחש כדי להסדיר את תפילתו. אבל בשו"ת "שואל ומשיב" (תליתאה א סע' רמז), ובספר "אהלך באמיתך" (לרב בצלאל שטרן, פרק כו סע' י אות ב) כתב שיתפלל בלחש לפי מנהגו, וגם שו"ת "מנחת יצחק" (ו סי' לא אות ג) כתב שכן נוהגים. ועוד עיין בזה בספר "הליכות שלמה" (א עמ' סח-סט)..
2.11
אמנם בנדון דידן, שרוצים לשנות את הנוסח כדי לקרב רחוקים, יש להתיר5בשו"ת "שיבת ציון" (סי' ה) כתב: "אף על פי כן נלע"ד שרשאים לשנות מנהגם, כיוון שיש בו צורך להם להשיג מנין עשרה להתפלל בבכה"נ… וגם הוא צורך להנערים אשר לא הורגלו כעת בשפת הספרדים וצריכים לש"ץ אשכנזי, בצורך גדול כזה ההכרח לא יגונה לבטל מהם מנהג ספרדים למנהג אשכנזים…" ומביא לזה הוכחה מברכות (מז ע"ב) שר"א שחרר את עבדו ועבר על מצוות עשה דאורייתא כדי להשלים מניין. ניתן לטעון שאם בנדון של ה"שיבת ציון" מותר היה לשנות כדי להשיג מניין, בוודאי שבנדון שלנו ניתן יהיה לשנות כדי להציל נפשות ולקרב רחוקים. (ואמנם, ב"שיבת ציון" מדובר בשינוי זמני, על דעת זה שכאשר הציבור הספרדי יגדל הוא יחזור למנהגיו; ומכל מקום נראה ברור מתשובתו שנקודה זו אינה מעכבת). אלא דמכל מקום נראה שאין משם הוכחה גמורה, שהרי בנדון שלו לא הייתה אפשרות כלל להמשיך לפי מנהגם הספרדי; הברירה הייתה אם לעבור לנוסח אשכנז או להפסיד את כל המניין. וייתכן שרק בכהאי גוונא התיר לשנות את מנהג בית הכנסת, כדי להציל את עצם המשך קיומו – מה שאין כאן בנדון שלנו, שאין סיכון שהמניין יתבטל גם אם לא ישנו את נוסח התפילה.. המעבר לבנין חדש גם הוא סניף להיתר6דבאמת יש לצרף כאן כמה סניפים להתיר: ה"חק יעקב" שם (סי' תסח ס"ק ט) מביא את שיטת הרמב"ם (יום טוב פרק ח הל' כ), שמשמע ממנו שמי שהולך ממקום למקום חייב לשמור על חומרי מקומו המקורי גם אם אין דעתו לחזור; ומסביר ה"חק יעקב": "וטעמו נראה לי דסבירא ליה דעיקר המנהג חל על האדם ממקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם הוא רק מפני המחלוקת. אבל לרא"ש (פסחים פ"ד סי' ד), לר"ן (פסחים יז ע"ב מדפי אלפס, ד"ה ורבה) וריב"ש (שו"ת סי' מד), כשאין בדעתו לחזור יקבל את מנהגי המקום שהולך לשם מעיקר הדין. וכתב "אגרות משה" (או"ח ב סי' כא) שדבריו הנ"ל (לעיל בהערה 2), שבית כנסת נשאר בנוסחו המקורי למרות שינוי ברוב המתפללים הם נכונים לפי הרא"ש, ר"ן וריב"ש, "דהדין של מנהג חל על המקום כ"ז [=כל זמן] שיש שם קהל"; אבל "לרמב"ם, דהעיקר חל על האדם מנהגי [מקום] שיצא משם, אפשר יש למיזל בתר הרוב [הנוכחי], אף שבאו אחר כך". ועוד עיין לעיל בסוף הערה 2 לגבי מה שמופיע בספר "ועלהו לא יבול". בשו"ת "אגרות משה" (ו או"ח ד סי' סה) דן בבית כנסת שנוהגים להתפלל בו בהברה אשכנזית, וכעת יש בחור בר מצווה שרוצה לקרוא את הפרשה בהברה ספרדית, ופסק ש"יש להנהיג מפני השלום שיקרא הנער בבית הכנסת, ויקראו פרשת השבוע בהברה אשכנזית כמנהגם תמיד בחדר שני…", כנראה כדי להמשיך לקיים את מנהג בית הכנסת גם באותה שבת. בסוף התשובה הוא מוסיף: "וגם יש לעיין בארגענטינא, שנקבצו מכל המדינות ולא כל כך בריבוי שיתיישבו במקום ביהכ"נ אחד יהודים שבאו ממקום אחד שנוהגים מנהג אחד ומדברים בהברה אחת שיוכלו לקבוע מנהג, דאף אם מעט הראשונים היו הרוב ממקום אחד, הרי ידעו ובנו ביהכ"נ גם אדעתא דאלו שיבואו אח"כ שאפשר שיהיו מרובין". היינו שאם כאשר בונים בית כנסת יודעים שעלולים להגיע מתפללים נוספים שישנו את מצב הרוב, ייתכן לומר שהקביעה המקורית למנהג בית הכנסת אינה קובעת לתמיד. ונראה לדמות סברה זו לדברי המהריב"ל (בשו"ת ב חלק ג סע' יד, ח ע"א בטור השמאלי) לגבי קהילה שלמה שנעקרה ממקומה ועברה למקום שיש בו מנהג אחר. בעניין זה הוא כותב: "אבל בנידון דידן, שבאנו גרושים מארצות אדום עם רוב קהילות, בכגון האי לא אמרינן קמא קמא בטיל, דמרובים ומרובים היו הבאים בכל פעם ופעם, וידוע היה שבכל יום ויום היו עתידים לבוא, ואם כן חייבים הם לקיים מה שנהגו אביהם לחומרא…" ועיין עוד בעניין זה בספרו של המהרשד"ם (שו"ת יו"ד סי' מ, יד ע"ב סוד"ה ועתה). יש לציין ש"פרי חדש" (שם בדיני מנהגי איסור אות יט) מביא את המהריב"ל והמהרשד"ם הנזכרים, וטוען: "ולדידי אין דבריהם קיימים אלא כשבאו ונעשו קהל אחרת… דהשתא אכתי הם חייבים בתקנותיהם הקודמות, דכל קהל יש לו דין עיר… הא לאו הכי נראין הדברים כמ"ש דאף אם באו מרובים… גרירי בתר קמאי במנהגותם בין לקולא ובין לחומרא, וזה ברור בעיני…" אבל יש להעיר ששם מדברים על מקרה שבו החדשים המגיעים אמורים להתבטל ולעבור לגמרי למנהגי המקום החדש. כאשר בנידון דידן, שבו אין היחידים החדשים עוברים בעצמם למנהגי בית כנסת (כנ"ל בהערה 4), ייתכן ש"פרי חדש" יודה שלא נאמר קמא קמא בטיל. יש מקורות שמקלים באופן כללי לגבי שינוי נוסח התפילה. שו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' לה) דן לגבי שינוי מנהג בנוסח התפילה, וכתב: "כי לע"ד לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש נדנוד איסור… אבל בכי האי גוונא דליכא צד איסור כלל ועיקר ולא הרחקת עבירה, בהא פשיטא דלא שייך בה משום לא תטוש תורת אמך". ומדייק כך מהר"ן בפסחים (יז ע"ב בדפי אלפס ד"ה ונמצינו) שכתב: "ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת… שהן החמירו על עצמן לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר, כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנאמר 'ואל תטוש תורת אמך'", ומשמע שבמנהג שאינו של איסור אין דין "אל תטוש". על סמך זה מסכים מהרשד"ם שם להתיר לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד, אם בגלל זה תהיה התפילה מובנת יותר למתפללים. והסכים עמו שו"ת "דברי יוסף" (סי' א ד"ה ושפתיו ברור מללו), שכותב על פי יסוד זה ש"העיקר בהם לבחור הסברא היותר נכונה…", וכן מסכימים בשו"ת "ישכיל עבדי" (ז סי' ח) ובשו"ת "יביע אומר" (ו או"ח סי' י אות ז). ב"שו"ת מהרש"ל" (סי' ו, ד ע"ב בטור השמאלי) מתייחס למנהג "דאין איסור בדבר אלא שטוב יותר לכתחילה", וכותב עליו שמותר לבטלו "היכא דאיכא חשש איסור" של חוסר צניעות בטבילת נשים. על פי דבריו טוען שו"ת "חסד לאברהם" (או"ח סי' ט, ח ע"א בטור הימני) שיש לעבור מנוסח תפילת אבותיו לנוסח שלימד ה"רב גדול ומקובל בקדושה ובטהרה האר"י ז"ל" (לגבי עדיפות נוסח האר"י, עיין בהמשך בהערה זו). ומביאו שו"ת "בית יצחק" (יו"ד ב סי' פח אות ג), וכנראה מסכים עמו. בשו"ת מהר"ם שי"ק (חו"מ סי' כד ד"ה ואע"ג) כתב לגבי שינוי נוסח התפילה ש"מ"מ נ"ל מי שנפשו חשקה למנהג האחר… מצינו בגמרא וכן הוא בחובת הלבבות שלמצוה או מעשה שהאדם מוצא בנפשו חשק, בוודאי יש לזאת המצוה והמעשה שייכות לנשמתו טפי…" במקרה שלנו, שבו רוצים לעבור לנוסח ספרד, יש יותר מקום להתיר לפי דעות מסוימות. מפורסמים הם דבריו של "משנת חסידים" (במפתח הכוונות לתפילת ערבית אות ג) ש"אם לא ידע אם בנפשו הוא המנהג שתפסו אבותיו, נוח לו שיתנהג כמנהג המובחר שקיבל הרח"ו כוונותיו עליו מהאר"י זלה"ה… לתקן תיקון הצריך למעלה". ומעין כך גם ב"ליקוטי אמרים" של המגיד ממזריטש ("מגיד דבריו ליעקב" יג ע"ב ד"ה בנידון; סי' צו במהדורת ש"ץ-אופנהיימר), ועיין עוד בהקדמה ל"שער הכולל". על פי זה יש טוענים שמותר (ואפילו עדיף) לעבור לנוסח האר"י. עיין בשו"ת "חסד לאברהם" הנ"ל (שלדעתו שינוי כזה נחשב כחומרה; בנקודה זו עיין בשו"ת "מנחת אלעזר" (סי' יא טז ע"ב), שו"ת "דברי חיים" (ב סי' ח), שו"ת "מנחת יצחק" (ז סי' ד), ושו"ת "יביע אומר" (ו או"ח סי' י). אם כן, מתוך הנחה שמדובר בשאלתנו בשינוי לנוסח האר"י ז"ל, יש כאן עוד סניף להתיר. ולכאורה כל הדעות הנ"ל שמתירות ליחידים לשנות את נוסחם יתירו גם לציבור שלם לשנות את נוסחו, וכל שכן בנדון דידן, שבו רוב המתפללים כבר מתפללים בנוסח ספרד. אלא שרבו הסוברים שאין לשנות מנוסח תפילת אבותינו. ב"פאת השלחן" (ארץ ישראל סי' ג, ב"בית ישראל" ס"ק לא), ובשו"ת "שואל ומשיב" (תליתאה א סי' רמז) דוחים את המהרשד"ם הנ"ל, וטוענים שמי שמשנה נוסח תפילה עובר על איסור "לא תטוש". גם "פרי עץ החיים" (שער א, ענין תפילה), לאחר שהביא את עניין י"ב השערים שברקיע על פי האר"י ז"ל, כותב: "לכן כל א' וא' ראוי להחזיק כמנהג תפילתו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא…" וטוען מזה בשו"ת מהר"ם שי"ק (או"ח סי' מג) ש"פרי עץ חיים" מחולק עם ה"משנת חסידים" הנ"ל. אמנם בנקודה זו עיין בשו"ת "מנחת אלעזר" (סי' יא טו ע"ב) שטוען אחרת. וכן נחלקו בזה הגרי"מ חרל"פ והגר"ע הדאיה, עיין בשו"ת "ישכיל עבדי" (ה או"ח סי' יז). ובשו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' טו, ב) טוען שרק מי שמבין בסודות האר"י מותר לו לשנות (כמו שעשו רבותיו של "חתם סופר", הגר"נ אדלער ובעל ה"הפלאה"), אבל "מי שאינו יודע עד מה אין לו לשנות נוסחתינו כמצווה עלינו ב'מגן אברהם' (סי' י סע' ח בשם ירושלמי), ושכן כתב האר"י עצמו" (ועוד עיין שם בסי' טז בטענותיו נגד הרעיון של "שער הכולל"). גם "משנה ברורה" (סי' סח ס"ק ד) כתב על פי "פרי מגדים" (שם ב"אשל אברהם" בתחילת סי' סח) ש"לכו"ע אין לשנות כל אחד ממנהג מקומו, כגון מנוסח אשכנז לנוסח ספרד או להיפך וכל כהאי גונא, כי שנים עשר שערים בשמים…" ובשו"ת "אגרות משה" (או"ח ב סי' כד) כתב: "הנה ידוע שכל אנשי פולין ואוונגראן… התפללו כולם בנוסח אשכנז, אך אח"כ התחילו ראשי החסידים להנהיג להתפלל בנוסח אחר… ואין ידוע טעם ברור במה שהתירו לשנות נוסח הקבוע נגד הירושלמי שהביא ה'מגן אברהם' (ר"ס סח)…" וגם אם נחליט כדעות שמותר לשנות לנוסחו של האר"י, עדיין יש להעיר שהקביעה מהו נוסח האר"י האמיתי כלל אינה ברורה. בין הסידורים השונים שטוענים כי הם על פי נוסח האר"י ז"ל ישנם שינויים רבים, ורבים טוענים שדווקא נוסח עדות המזרח, שממנו אנחנו דנים אם מותר לשנות, הוא התואם לנוסחו של האר"י (ולא מה שנקרא נוסח ספרד או נוסח אחיד). בעניין זה עיין בשו"ת "דברי חיים" (ב סי' ח), שו"ת "מנחת אלעזר" (א סי' יא, טו ע"ב-טז ע"א, ושם יז ע"א-יז ע"ב), במאמר נוסח התפילה (של "מנחת אלעזר", המודפס ב"חמשה מאמרות"), בשו"ת "ישכיל עבדי" (ב או"ח סי' ג אות יב, ושם ד או"ח סי' ג), בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ד סי' נד), בשו"ת "מנחת יצחק" (ז סי' ד), ובשו"ת "יביע אומר" (ו או"ח סי' י אותיות ז ו-ט). אם נאמר שנוסח עדות המזרח הוא הנוסח האמיתי של האר"י, יצא שיש שיטות שדווקא אין לעבור ממנו לאף נוסח אחר. העובדה שהמניין עובר עכשיו לבנין חדש גם היא יכולה לשמש כסניף להתיר, שהרי אם הסיבה להמשיך בנוסח הקודם היא מצד מנהג המקום, אפשר לטעון שעכשיו מדובר במקום חדש. ואמנם במקורות שהזכרנו לעיל בהערה זו באות ב (שו"ת מהריב"ל, שו"ת מהרשד"ם ו"פרי חדש") מופיע שאם כל הקהילה נעקרת למקום חדש אבל נשארת יחד כקהילה עצמאית, היא חייבת לשמור על מנהגיה הקדומים. והרי במצב שלנו כל הקהילה עוברת, בתור אותה קהילה, למבנה חדש. אבל ייתכן לחלק ולומר ששם (בקהילה שנעקרת) אינם ממשיכים את מנהגיהם בתור מנהגי מקומם, אלא שעל כל יחיד ויחיד עדיין מוטלים מנהגיו הקודמים. והואיל וכל היחידים האלה נשארים ביחד, אינם נבלעים בתוך הקהילה האחרת שכבר נמצאת באותו המקום, אלא הם יוצרים עכשיו קהילה חדשה המורכבת מיחידים שכולם נוהגים כמו שנהגו במקומם הקודם; מה שאינו נכון בנדון דידן, שרוב היחידים בציבור זה באמת אינם נוהגים להתפלל בנוסח עדות המזרח, ועל כן אם נגיד שעכשיו יוצרים קהילה חדשה, הנוסח ייקבע על פי הרוב כנוסח ספרד; היינו שאולי יש לטעון שבבנין חדש לא יהיה צורך להמשיך בנוסח עדות המזרח מצד מנהג המקום (שהרי לבנין חדש אין שום מנהג) ולא מצד מנהגי האנשים (שהרי רוב האנשים מתפללים בנוסח אחר). ועיין בהערה הבאה. , ואם הדבר אפשרי עדיף לשנות את שם הקהילה, כדי שתהיה בכך הצהרה שמדובר מכאן ואילך בקהילה חדשה7שהרי למרות הטענה שהעלינו בסוף ההערה הקודמת, מסתבר יותר לומר שאם עוברים למבנה החדש בתור המשך של הקהילה הקודמת, אז יש להגדירם כממשיכים הקהילה הקודמת ולא כמקימים קהילה חדשה. עדיין יש סניפים נוספים להתיר שינוי נוסח, כמו שצוין בהערה הקודמת, אבל עדיף אם לפחות בצורה רשמית, ואם אפשר גם בצורה יותר מהותית, שישנו את זהותם כקהילה כך שנוכל יותר בקלות להגדירם כציבור חדש שנוצר רק עכשיו, וממילא נלך לפי הרוב הנוכחי. . רצוי לתקן גם תקנון חדש לבית הכנסת8ונראה שהדבר יעזור גם אם ברור שהתקנון החדש יהיה זהה לזה שקיים עכשיו, שהרי מכל מקום הצבעה חדשה על תקנון מראה שיש כאן התחלה חדשה..
2.12
הנחת היסוד שלנו היא שציבור המתפללים רוצה בשינוי זה. יש לוודא ששינוי לנוסח ספרד לא יעורר התנגדות9לגבי השאלה אם בכלל אפשר לשנות, על אף התנגדות מתפללים אחדים, עיין בדברי הרב יוסף הלוי המובאים בשו"ת "דברי יוסף" (סע' ד), שטוען על פי שו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' לה) ש"משום חשש מחלוקת ליכא, דכיוון שהרוב מתרצים בשינוי המנהג לא חישינן למיעוטא… וזה פשוט אין צורך לראיות". אמנם, בשו"ת "חלקת יעקב" (או"ח סי' לו = א סי' עט) טוען על פי "מגן אברהם" (סי' קנג ס"ק לו) ש"צריכין עכ"פ שכל הגבאים יסכימו לזה, שהם נחשבים כז' טובי העיר, ואם גבאי אחד מוחה קשה להתיר נגד דעת המג"א". למעשה נראה שהיכולת לשנות נתונה בידי הגוף המוסמך תמיד להחליט בענייני בית הכנסת, במקביל למה שכתב המהר"ם מרוטנברג בתשובתו המופיעה במרדכי במסכת מגילה (סי' תתכא, ובקיצור ב"בית יוסף" שם באו"ח סע' קנג, ושהיא הבסיס לדברי המחבר שעליהם מופיעים דברי המג"א הנ"ל), "ואם ראובן מבני אותה העיר אינם רשאים לשנות בלא דעתו אם הוא עומד וצווח, כיון דאיתיהב אדעתא דכולהו, אא"כ יש שם חבר עיר כרב אשי בדורו במתא מחסיא, דכל מה דאתי אדעתא דידיה אתי…" ומחלוקת חלילה. במקרה של מחלוקת, אין לשנות את הנוסח10אמנם ייתכן שבכל מקרה תהיה מחלוקת, בין אם ישנו ובין אם לא ישנו; ואז יש לשקול אם על ידי שינוי הנוסח באמת תיגרם מחלוקת גדולה יותר. ייתכן גם שתיווצר מחלוקת קטנה בלבד, ויש לדון בכובד ראש אם קירוב הרחוקים שיצמח מהשינוי יהיה מספיק גדול כדי להכריע לטובת השינוי. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות בשטח. אבל כהוראה כללית יש ליזהר ביותר מפני המחלוקת, וכפי שמופיע במחזור ויטרי (ב סע' תקל עמ' 723): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדי ע"ז ושלום ביניהם אמר הקב"ה איני יכול ליגע בהם… אבל בדבר המחלוקת… עיר שיש בה מחלוקת סופה ליחרב… בית הכנסת שיש בה מחלוקת סופה…" ונסיים בדברי חז"ל במדרש רבה לגבי ברכת כהנים (נשא, פרשה יא אות ז, מד ע"ב): "ר"ש בן חלפתא אומר גדול שלום… שאין הברכות מועילות כלום אלא א"כ שלום עמהם… ר"א הקפר אומר גדול שלום שאין חותם כל התפילה אלא שלום…" עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, אמן..
3.1
קאזאן, רוסיה, אדר ב' תשס"ג
3.2
ג. חזרת הש"ץ כשהציבור אינו מבין עברית
3.3
שאלה:
3.4
אני רב בעיר קאזאן שברוסיה. כהצעתכם, כדי שלא תישכח צורת התפילה כשרוב הציבור אינו קורא בלשון הקודש, הנהגתי בקהילתי שהציבור קורא בקול כמה קטעים חשובים בתפילה (מתוך תדפיס שבו מופיעות המילים באותיות רוסיות) וכך נשמרת צורת התפילה. הציבור יחד קורא "ברוך שאמר", "אשרי", "הללויה הללו אל בקדשו", "ישתבח" ו"שמע". את שאר התפילה, כמו גם את תפילת הלחש, כל אחד קורא לעצמו ברוסית. הש"ץ כמובן קורא בלשון הקודש. כשהציבור מוציא את מילות שמונה-עשרה מפיו מובן שזוהי תפילה בציבור ואפשר לחזור את חזרת הש"ץ. לעתים אני מסתפק אם יש שישה שאכן התפללו (הוציאו את המילים מפיהם, על כל פנים ברוסית) ומתעוררת שאלה בקשר לחזרת הש"ץ.
3.5
אנחנו כמובן הסברנו להם את חשיבות העניין. האם אפשר לסמוך על זה, משום שבפשטות כדי לסמוך עליהם צריך שחשיבות העניין תחדור בהם ולא רק שידעו שזוהי ההלכה? ואולי אפשר לסמוך על כך שמתפללים "עם העיניים והלב"?
3.6
במקרה שברור לי שלא היו שישה שהתפללו, האם אפשר שהש"ץ יתפלל את כל תפילת הלחש שלו בקול, באופן שנוכל לענות קדושה ומודים, נוסף לעצם חשיבות קדושה וכו', אולי אפשר לצרף גם שזהו המניין היחיד בעיר, ושלא "תישכח תורת תפילה"?
3.7
תשובה:
3.8
לא מצאנו תנאי בהלכות תפילה שמגביל חזרת הש"ץ דווקא אם היו שישה מתפללים.
3.9
בכל מקום שיש ציבור של עשרה יהודים שרויה השכינה, ומוטלת עליהם הזכות והחובה להתפלל ולומר קדיש, קדושה ומודים. רמב"ם אף תיקן במקומו (בגלל בעיה שהציבור דיברו ולא כיוונו לברכות הש"ץ) להתפלל רק חזרת הש"ץ1שו"ת רמב"ם (מהדורת בלאו סי' רנו, סי' רנח).
3.10
אם מתוך המניין יש כאלו שלא התפללו בלחש, במזיד או מתוך חוסר ידיעה, אין הם פטורים מלתקן בהמשך התפילה. אדרבה, עיקר החזרה נועדה לעם, שרבים מהם לא ידעו להתפלל ביחיד בלחש. לא מצאנו שיש תנאי שמספר מסוים מהקהל יהיו בקיאים בתפילה.
3.11
הבעיה נוצרת רק אם לא יהיו תשעה המבינים את הברכות ומכוונים לברכות הש"ץ2שו"ע (או"ח סי' קכד סע' ד). לפתרון בעיה זאת הציע "משנה ברורה" שהש"ץ יתנה שתפילתו תהיה נדבה3שם (סי' קכד ס"ק יט).. עצה זו לא תועיל בתפילות שאינן יכולות להיות בנדבה, כמו בשבת או בתפילת המוספים. בתפילות אלו במיוחד יש לעשות מאמץ שתשעה לפחות יענו אמן על ברכות הש"ץ. רצוי גם שהעונים אמן יבינו את הברכות הנאמרות, ולפחות ברכה ראשונה – אם כי בדיעבד די בכך שכיוונו לענות אמן בסוף כל ברכה4ראה "משנה ברורה" (סי' קכד סע' ב וסי' קצג סע' ה)..
4.1
ניו יורק, ארה"ב, תשרי תשס"ד
4.2
ד. אמירת דבר שבקדושה שלא בשפה העברית או קדיש בעברית, ללא מניין, על ידי אישה
4.3
שאלה:
4.4
מנהלת אולפנה מתכננת סיור במחנות השמדה בפולין, והיא מכינה אזכרה במקום שיערכו הבנות, שתכלול אמירת תהלים, לימוד משניות, ו"אל מלא רחמים". היא רוצה לומר קדיש בתרגום לעברית, בטענה שהמטבע של התפילה שדורשת מניין גברים הוא דווקא הקדיש בארמית, אבל בעברית או באנגלית זה "סתם" מקדש שם שמים לפני אחרים, שמן הדין אינו דורש מניין, וגם לפי פוסקים רבים יש קיום של קידוש השם לפני עשר נשים. ואין להשוות את זה לאמירת ברכה בשם ומלכות בתרגום לאנגלית, ששם ייתכן שהמטבע כולל שם ומלכות בכל לשון, אך לא ייתכן שכל תפילה שמקדשת שם שמים תחייב מניין גברים.
4.5
תשובה:
4.6
אמירת דבר שבקדושה חייבת להיעשות במניין1אין דבר שבקדושה נאמר בפחות מי' כפי שמבואר בגמרא (ברכות כא ע"ב) ונפסק בשו"ע (או"ח סי' נה סע' א). הקדיש הוא בוודאי דבר שבקדושה, ועל כן אין לאומרו אלא במניין. אף שלא בזמן תפילה יש צורך במניין. הר"י מיגש בתשובה (קלא) כתב: "אם רצה היחיד לקחת פסוקי הקדושה בניגון על דרך שנקראים במקרא מותר לו לעשות, לפי שכשהוא קורא אותם בניגון הוי כאדם הקורא אותם ויצא מכלל מה שאמרו כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, וכן הורו הגאונים ז"ל". וכן פשוט לרשב"א בתשובותיו (ה, ט ועיין בשו"ת הרשב"א א, ז), שניתן לקרוא פסוקים המשמשים לקדושה כשהם נעשים כלימוד תורה. אמנם באמירת קדיש, שהוא נוסח תפילה, אין אפשרות להסתמך על קולא זו, שהרי הנוסח של קדיש אינו מורכב מפסוקים ותוקן מלכתחילה כנוסח תפילה; ובפרט שנהגו לומר קדיש גם שלא בסדר התפילה. ייתכן גם שנוסח הקדיש במקורו היה בעברית (ברכות ג ע"א, ובתוספות שם ד"ה ועונין). , אף אם תורגם לשפה זרה2נראה שכיוון שלהלכה אנו פוסקים שניתן לצאת ידי חובה אף בנוסח מתורגם של התפילה, לפחות באופן עראי (שו"ע או"ח סי' קא סע' ד), חל גם על נוסח מתורגם האיסור לאומרו בפחות מי'. ובשו"ת "דבר שמואל" (סי' שכא) התיר תפילה כזו אף בציבור. ועי' "יביע אומר" (ה, או"ח יב) ושו"ת "במראה הבזק" (ב תשובה א).. על כן מותרת אמירת קדיש, אפילו בתרגום לעברית או לשפות אחרות, אך ורק במניין של גברים, ויש להימנע מלשלב את נוסח הקדיש בטקס שאין בו מניין כזה3דבר פשוט הוא בפוסקים שבאמירת דבר שבקדושה צריך מניין גברים, וכפי שלמדו בגמרא מהמרגלים (מגילה כ"ג ע"ב) או כפי שלמדו בירושלמי מבני יוסף (ברכות פ"ז ה"ג), וכן כתב הגר"א שפירא, לשעבר הרב הראשי לישראל, ב"תחומין" (טו עמ' 181). ואף שכבודו העיר שיש שיטות שנשים מצטרפות למניין י' לגבי קידוש השם בפרהסיא, כבר עמד על כך בשו"ת "יביע אומר" (ה או"ח סי' ט ס"ק א). וכפי הנראה יש לחלק בין הנושאים שבקידוש השם מוגדרת פרהסיא לא רק בנוכחות של מניין אלא גם בפרסום, ולכן גם נשים וילדים מצטרפים. ועיין בתשובות "רב פעלים" (או"ח ב, סב) ושו"ת "במראה הבזק" (ד תשובה סד). אם כן יש להימנע מאמירת קדיש במניין נשים, אפילו שלא בעברית. אם רוצים להכין קטעים בעלי ערך דתי לאמירה במחנות ההשמדה אפשר להשתמש בפרקי תהלים או בקינות שחוברו על ידי גדולי ישראל בדור האחרון. .
5.1
מונטריאול, קנדה, חשוון תשס"ה
5.2
ה. ברכת המזון בלע"ז
5.3
שאלה:
5.4
א. מי שאינו מבין לשון הקודש האם יכול להגיד כעין ברכת המזון בלעז לדוגמא "תודה ה' שנתת לי מה לאכול" וכדומה?
5.5
ב. ואם מברך כנ"ל בלשון שמבין ולא בלשון הקודש, האם יוצא ידי חובה מדאורייתא או מדרבנן?
5.6
ג. מי שיודע לעז ואשורית, האם הוא מוציא אחרים ידי חובה בברכת המזון בלעז?
5.7
תשובה:
5.8
הדרך הטובה ביותר היא, שילמד את פירוש המילים בלשון הקודש, ויברך בעצמו, שהרי מצוה מן המובחר לברך בלשון הקודש1כן כתב "משנה ברורה" (סי' קפה ס"ק א בשם הב"ח). . וי"א שבזמן הזה אין לברך בלשון לעז כלל2כן כתוב בספר "ערוך השולחן" (סי' סב סע' ד, וכן בסי' קא סע' ט ובס' קפה סע' א-ג). וטעמו, מפני שכיום נופלים ספקות בפירוש המילים, עיין שם..
5.9
מדאורייתא יוצאים ידי חובה גם בלשון לעז3כך מפורש במשנה (סוטה לב ע"א), ובגמרא (לג ע"א) נאמר: "ברכת המזון – דכתיב 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך' – בכל לשון שאתה מברך". כיוון שזו דרשה מהפסוק, פשוט הוא שיוצא בכך מדאורייתא. דין זה הובא להלכה גם ב"שולחן ערוך" (או"ח סי' קפה סע' א)., ובלבד שתובן. ויש להעדיף לומר נוסח של תרגום מדויק. תנאי הכרחי לכך הוא שיבין המברך את אותה הלשון4לעומת לשון הקודש, שבה יוצאים ידי חובה גם אלה שאינם מבינים. כך פסק ה"משנה ברורה" סי' סב ס"ק ג, (בסי' קפה ס"ק א). ועיין ב"ביאור הלכה" (סי' סב ד"ה יכול) שהאריך בכך, וכתב בתוך דבריו תנאי נוסף, והוא שלא תועיל ברכה בלשון לעז אלא אם אנשי המדינה מדברים כך, אבל אם לאו – לא יצא ידי חובה, למרות שהוא מבין. ובטעם הדבר כתב: "דבשלמא לשון הקודש הוא לשון מצד העצם, משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה, וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירים בלשון זה לא נקרא לשון כלל". נראה שסברה יסודית זו היא גם הסיבה לדין הראשון, שאין יוצאים ידי חובה בלשון לעז שלא מבינים אותה, שכן אין היא לשון עצמית (מבורא עולם) אלא הסכמית. כן היא דעת ה"מגן – אברהם" בסי' קא' (סק"ה); אמנם, בהגהות "יד אפרים" (שם) כתב שעדיף לברך בלשון הקודש אף שאין מבין, וטעמו בדומה למש"כ בשם ערוה"ש (לעיל הערה 4), ע"ש..
5.10
נחלקו הפוסקים איזו אפשרות עדיפה – לברך בלשון הקודש, למרות שאינו מבין, או לברך בלשון לעז שאותה הוא מבין5"ביאור הלכה" (סי' קא ד"ה יכול) הביא דברי ה"מגן אברהם" אך סייג אותם (על פי דברי "ספר חסידים"), שדבריו דווקא ב"ירא שמים", שרצונו להתפלל בכוונה, אך מי שאינו בר הכי – יותר טוב שיתפלל בלשון הקודש. וראה עוד בשו"ת "יביע אומר" (ה או"ח סי' יב)..
5.11
אפשר להוציא אחרים ידי חובה בלשון לעז. לדעת הפוסקים המעדיפים ברכה בלשון הקודש גם כשלא מבינים (בסעיף ג), עדיף שיאמר בקול בלשון הקודש, והשומעים יחזרו אחריו בלחש6עדיפות הברכה בלשון הקודש הוזכרה לעיל הערה 1. אמנם, אם השומעים אינם מבינים לשון הקודש - מחלוקת הפוסקים היא אם יוצאים ידי חובה. מרן המחבר (שו"ע או"ח סי' קצג סע' א) כתב שהשומעים אינם יוצאים ידי חובה אם אינם מבינים לשון הקודש, אך "משנה ברורה" (שם ס"ק ה) הביא דעות פוסקים החולקים עליו. הכרעת ה"משנה ברורה" (שם ס"ק ה) היא, שיחזרו השומעים אחרי המברך מילה במילה..
5.12
המברך בלשון לעז בניסוח שונה מהתרגום המדויק של הנוסח שנקבע ע"י חכמים, יצא ידי חובה בדיעבד, ובתנאי שהזכיר בברכתו שם, מלכות וענין הברכה7כן כתב הרמב"ם (ברכות פרק א הל' ו), ומקורו בגמרא (ברכות מ ע"ב), וכן הובא בשו"ע (סי' קסז סע' י) וב"משנה ברורה" (שם ס"ק נג). המושג "ענין הברכה" כולל הזכרת ארץ, ברית ותורה בברכה השניה ומלכות בית דוד בברכת בונה ירושלים.. מכל מקום, לכתחילה אין לעשות כן, אלא יש לברך כפי הנוסח8כן כתב ה"משנה ברורה" (שם), ביאר ב"שער הציון" אות נא שדייקו הפוסקים כך מלשון הרמב"ם הנ"ל. שקבעו חז"ל9בעניין תפילה בלשון לעז, ראה בשו"ת "יביע אומר" (או"ח ה סי' יב) ובשו"ת "במראה הבזק" (ח"א תשובה א, וח"ב תשובות א, ב)..
6.1
ניו יורק, ארה"ב, שבט תשס"ה
6.2
ו. נוסח תפילה להיפקד בילדים
6.3
שאלה:
6.4
אני מכהן כפרופ' במחלקה לפוריות בבית חולים בניו יורק. אישה בטיפול פוריות הראתה לי "סידור חנ"ה" ושאלה מדוע הבקשות לתפלות הן דווקא "בן זכר", והאם מותר לשנות את מטבע התפילה לבקש "בן או בת", למרות שהתפילות נוסדו בהררי קודש על ידי גדולי ישראל; וכן אם מותר להתפלל עד ארבעים יום לשינוי מין הוולד, למרות שמין העובר נקבע ברגע הפריית הביצית.
6.5
תשובה:
6.6
א. ביחס לתפילה ל"בן זכר": באופן פשוט נראה כי נוסח התפילות מקורו במאמרי חז"ל רבים, המדגישים את החשיבות שבהולדת בן זכר1לדוגמה, בגמרא (בבא בתרא קטז ע"א) נאמר: "אמר ר' יוחנן משום רשב"י, כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה… בכו בכה להולך וכו' להולך בלא בן זכר". ובירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ז) נאמר על משפחה שנפטר אחד מבניה, שכשנולד בן זכר נתרפאה המשפחה (והובא בטור ובשו"ע, יו"ד סי' שצד). ועיין עוד בגמרא: ברכות (ה ע"ב), בבא בתרא (י ע"ב), שבועות (יח ע"ב), נידה (ע ע"ב) וקידושין (פב ע"ב)..
6.7
לחשיבות שבכך נאמרו הסברים שונים, אך מסתבר שהנוסח שבתפילות איננו דבר מחייב, וניתן להתפלל גם עבור בת, בייחוד שכבר בגמרא מצאנו שאמר רב חסדא: "לדידי בנתן עדיפן לי מבני"2בבא בתרא (קמא ע"א). ובשו"ת "דברי יציב" (או"ח סי' פב) דן מדוע לא נהגו כיום לברך "הטוב והמטיב" בלידת בן זכר, ואחד מנימוקיו הוא שמצאנו שכבר רב חסדא אמר "לדידי בנתן עדיפן מבני"..
6.8
ב. ביחס לתפילה בתוך ארבעים יום, מקור הדברים הוא בגמרא3ברכות (ס ע"א).. ובפירוש הדברים ייתכנו כמה פירושים:
6.9
אפשר שבאמת סברו שבתוך ארבעים יום עדיין לא נקבע מין הוולד.
6.10
אפשר שבתוך ארבעים יום מעמד העובר הוא כ"מיא בעלמא"4על פי הגמרא ביבמות (סט ע"ב)., ובמצב כזה מועילה תפילה.
6.11
לפי ההסבר האחרון, נראה שגם כיום שייכת התפילה5ראה בתוספות (סנהדרין כב ע"א ד"ה ארבעים) שתפילה מועילה לשנות זיווג, למרות שנקבע משמים. וראה בגמרא (בבא מציעא מב ע"א), שההולך למוד את גורנו מברך "יהי רצון וכו' שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה… אלא בדבר הסמוי מן העין". על פי פירוש רש"י (שם ד"ה אין הברכה שיתברך ורבה מאליו) נראה כהסבר השני שהובא בתשובה. כיוון זה מתחזק גם לפי הדעה במדרש, הסוברת שניתן להתפלל על מין הוולד עד שעת הלידה, ראה בראשית רבה (עב ו) ומדרש תנחומא (ויצא סי' ח). וכן ראה בפירוש "מלאכת שלמה" למשניות (ברכות פ"ט מ"א) שהביא בשם הרא"ם, וטעמו: "לפי שאינו קשה לפני השם לעשות הנקבה זכר ואת הזכר נקבה וכו'". אמנם, גם את המקורות הללו ניתן להסביר רק בגלל שהאדם אינו יודע את מין הוולד, כמו את הכמות שבגורן, ולכן יכול להתפלל. מכל מקום, ראוי להדגיש כי בוודאי בכוחה של התפילה לשנות את הטבע ולחולל נסים, ועל כך לית מאן דפליג, אלא ש"אין מזכירין מעשה נסים" (הגמרא בברכות שם) ואין מתפללים על "נס גמור", והשאלה היא מה נכלל ב"נס גמור". וראה ב"כף החיים" והגהות ר' עקיבא אייגר (שו"ע או"ח סי' רל) בשם "ספר חסידים", ועיין עוד ב"אשל אברהם" בוטשאטש (שם). ועיין בשו"ת "משנה הלכות" (טו סי' קיח), שכתב שבוודאי התפילה שייכת גם כיום, והתנגד עקרונית לבירור מוקדם של מין הוולד מטעם זה ומטעמים אחרים. .
7.1
טקסס, ארה"ב, מרחשוון תשס"ו
7.2
ז. כללי קדימה באמירת קדיש, מינוי כשליח ציבור ועלייה לתורה
7.3
שאלה:
7.4
לפי ההלכה, מה סדר הקדימות לעניין אמירת קדיש, מעבר לפני העמוד ועלייה לתורה של אבל בשלושים, אבל תוך י"ב חודש וביום השנה:
7.5
א. מי קודם לעניין מעבר לפני העמוד וקבלת עלייה לתורה?
7.6
ב. האם לחברות בקהילה יש השפעה על סדר הקדימויות?
7.7
ג. האם למי שיש "יארצייט" על חמיו או חמותו או על סביו וסבתו יש קדימות?
7.8
ד. אם לבית כנסת יש מנהג להחשיב "יארצייט" על חמיו או חמותו, האם יש לכך השפעה על סדר הקדימות? אם כן, האם זה נותן ל"יארצייט" זה מעמד כ"יארצייט" על הורה?
7.9
תשובה:
7.10
בכל ההלכות האלה, הכללים הראשונים הם "דרכיה דרכי נעם" ו"האמת והשלום אהבו".
7.11
הסדר נקבע על פי כללים אלה:
7.12
א. המנהג היום בדרך-כלל הוא שכל החייבים אומרים קדיש יתום יחד1מנהג זה נזכר בשו"ע (יו"ד סי' שעו, ב"פתחי תשובה" ס"ק ו) ויפה נהגו כדי למנוע מחלוקת. אמנם יש מקומות שנהגו שרק אחד אומר קדיש; במקרה כזה מסדרים תורנות בין האבלים.. לכן, לעניין אמירת קדיש אין משמעות לסדר הקדימויות.
7.13
ב. לגבי קדימות לעבור לפני העמוד כש"ץ הסדר הוא כדלהלן:
7.14
1. בן על הוריו קודם לכל החיובים האחרים. אם יש שני אבלים על הורה, מי שבתוך שבעה קודם לתוך שלושים, תוך שלושים קודם ל"יארצייט"2אמנם בש"ך (שו"ע יו"ד סי' שעו ס"ק ח) הובאה דעת ה"מנהגים" ש"יארצייט" קודם לשלושים, וכן פסק הרב גדליה שוורץ, אבל בש"ך (שם) וכן ב"ביאור הלכה" (או"ח סי' קלב) וב"גשר החיים" (פרק ל) פסקו ששלושים קודם ל"יארצייט", ועיין לקמן בהערה 12, שמומלץ לפצל את התפילה במקרה כזה, כיוון ששלושים קודם ל"יארצייט" אך אינו דוחה אותו לגמרי., "יארצייט" קודם ליום הפסקה ויום הפסקה קודם לתוך י"א חודש3יש שנהגו לומר קדיש גם בחודש הי"ב, ואז דינם כמו בתוך י"א חודש. ועיין "שדי חמד" (מערכת אבלות קסב). 4שו"ע (יו"ד סי' שעו סע' ד ברמ"א), ש"ך (ס"ק ח) ו"ביאור הלכה" (או"ח סי' קלב). 5בן על הוריו בתוך י"א חודש קודם ל"חיובים" אחרים, אפילו הם תוך שבעה, שעיקר הקדיש נתקן בבן על הוריו. בקדיש ובתפילה לפני העמוד של בן על הוריו יש תועלת גדולה לנשמת ההורים, כמו שמוכח מהזוהר (סוף פ' אחרי מות), הובא ב"כל בו" והוזכר ב"בית יוסף" (יו"ד סי' שעו) לגבי קדיש ומפטיר. וכן מובא בגמרא (סנהדרין קד ע"א): "ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא" – בן יכול לזכות את נשמת אביו, ולא להיפך. אמנם מהתוספות (סוטה י ע"ב ד"ה דאייתיה) מובא "שאבא לא מזכי ברא" אין זה מוחלט – אחרת אין מקום כלל לומר קדיש או ללמוד משניות לעילוי נשמת אחר, אלא אם זה בן על הוריו. ויש להעיר שבגמרא בסנהדרין אין מדובר דווקא בקדיש, ובאמת כתב ב"קיצור שולחן ערוך" (סי' כו): "אע"פ שאמירת הקדיש והתפילות מועילות להאבות, מ"מ אין אלו העיקר אלא העיקר הוא שהבנים ילכו בארח מישור". כיוון שמצאנו שיש תועלת לנשמה, יש חיוב של כיבוד הורים באמירת הקדיש ובתפילה, מה עוד שגם נהגו כך..
7.15
2. שאין בן, יש עניין לתת לנכד להתפלל על סבו6"פתחי תשובה" (שו"ע יו"ד סי' שעו ס"ק ז). 7עיין ב"פתחי תשובה" (יו"ד סי' שעו ס"ק ד), שאם שני ההורים חיים לא יאמר קדיש. ועיין "מטה אפרים" (דיני קדיש יתום שער ד סע' ה, ו). , וכן לחתן להתפלל על חותנו8"פתחי תשובה" (שם) וכן ב"שדי חמד" (כרך ו מערכת אבלות קנט)..
7.16
3. נכד קודם לחתן, אלא אם יש מנהג מיוחד באותו מקום לגבי חתן9לגבי חתן ונכד, שניהם חייבים בכבוד החותן והסבא הנפטרים (עי' יו"ד סי' רמ סע' כד בשו"ע וברמ"א), אבל מצד התועלת לנשמה, חתן לחותנו איננו קרוב יותר מאב לבנו, שהרי "אבא לא מזכי ברא" – לעומת נכד לסבו, שעליו נאמר ש"בני בנים הרי הם כבנים" (יבמות סב ע"ב). ואמנם, עיין ב"בית הלל" (יו"ד סי' שעו), שלדעתו כלל זה נאמר דווקא לגבי מצוות "פרו ורבו". ועיין עוד בגמרא (קידושין ד.), שם נזכר עניין "בני בנים הרי הם כבנים" ללא קשר למצוות "פרו ורבו". ועיין עוד שם ב"פתחי תשובה" (ס"ק ז) לגבי בן הבת, ועיין עוד בשו"ע (יו"ד סי' רמ סע' כד) ובביאור הגר"א (שם ס"ק לד) וב"יד אברהם" לגבי חיוב בן הבת בכבוד סבו. ומסתבר שזה דומה ל"ברא מזכי אבא", ולכן יש מקום לומר שנכד קודם לחתן. וכן עיין ב"שדי חמד" (מערכת אבלות קנח וקנט), שנראה מדבריו שעדיפים נכדים על סבם מאשר חתן על חותנו. אמנם, אם באותו מקום נהגו בחתן (כשאין בן לנפטר) מנהג מיוחד, ייתכן שיקדים לנכד, שכבר כתב ברמ"א (יו"ד סי' שעו סע' ד): "והולכים בכל זה אחר המנהג", אבל ודאי שלא ישווה לבן, שאין בזה שום טעם. .
7.17
4. חבר הקהילה קודם למי שאינו חבר10פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' שעו): "ואם נכרי הוא כאחד מבני העיר לעניין קדיש זו, הולכים אחר המנהג". ובש"ך (שם ס"ק יא) כתב שיש מקומות חלוקים במנהגיהם. אמנם ב"ביאור הלכה" (או"ח סי' קלב) נקט בפשטות שתושב קודם לאורח, ועוד כתב שם: "אם קבוע בבית הכנסת אחר ובא להתפלל – גרע מאורח, מכיון שיש לו מקום אחר". כאשר שניהם באותה רמת חיוב11ש"ך (שו"ע יו"ד סי' שעו ס"ק יג) ועיין עוד ב"ביאור הלכה" (שם)., אלא אם יתקנו תקנה אחרת12"דרכי משה" (טור יו"ד סי' שעו אות ט): "לגבי תפילה, הכל ברצון הקהל" (בשונה מקדיש), ולכן יכולים הרב והגבאים כנציגי הקהל להחליט על קירוב אורחים או ריחוקם כראות עיניהם (ואולי יחלקו בין אורח של חבר לאורח סתם). אמנם מן הראוי שלא לדחות אורחים לגמרי, שהרי מדובר בגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, ויש לנהוג ברגישות. לפעמים יש מקום לחלק את התפילה ולתת מ"אשרי" (השני) לחיוב אחר. אפשרות כזו הובאו ב"ביאור הלכה" (או"ח סי' קלב), והיא מומלצת בעיקר כשיש "יארצייט" ושלושים, שהשלושים קודם ("גשר החיים" פרק ל י), וכן כשיש חבר ושאינו חבר. ועיין ב"פתחי תשובה" (שם ס"ק ז): "כל מי שאומר קדיש שמגיע לחברו לא הועיל לעצמו ולא הפסיד לחברו, דמ"מ עולה לנשמת מי ששייך לו"..
7.18
ג. לגבי עלייה לתורה, נהגו שה"יארצייט" עולה לתורה ביומו או לפניו13"לבוש" (או"ח סי' קלג). ועיין ב"משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי' קמז ס"ק ז), שאם יש שניים, ביום אחד, יקבל אחד מהם הגבהה., וכן בשבת שלפני כן עולה למפטיר14"ברכי יוסף" (או"ח סי' רפד ס"ק א).. אם יש שניים, הקודם לעניין תפילה, כפי שנתבאר, קודם גם לעניין עלייה.
7.19
הרמ"א כתב שאבל עולה למפטיר15שו"ע יו"ד (סי' שעו סע' ד), ולא נהגו בזה בכל המקומות (מחוסר ידיעה או מסיבות טכניות), וראוי שיעלה מדי פעם. ומסתבר שאינו דוחה "יארצייט", אף שאבל מובא ברמ"א ו"יארצייט" לא – כיוון שבזה נהגו ובזה לא נהגו כל-כך. 16לגבי קדימויות של בעלי שמחות לסוגיהם, עיין בשו"ע (או"ח סי' קלו, וב"ביאור הלכה" שם)..
8.1
טנסי, ארה"ב, אייר תשס"ה
8.2
ח. כשרותו של חזן המשמש בבית כנסת קונסרבטיבי
8.3
שאלה:
8.4
האם אדם שמשמש כחזן בשכר בבית כנסת קונסרבטיבי יכול להתנדב למלא מקום כחזן בבית כנסת אורתודוקסי?

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.