B'Mareh HaBazak Volume V

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 638 sections

29.4
ביום שישי יוצאת טיסה מטוקיו לניו יורק בשעה 12:00 בצהריים. בגלל מעבר קו התאריך הטיסה מגיעה לניו יורק ביום שישי בשעה 11:00 לפני הצהריים. עד המעבר של קו התאריך יתכן וחלק מהזמן המטוס יטוס בשבת, לפי מקום היציאה ולפי מיקומו של המטוס ביחס לפני הקרקע.
29.5
האם מותר לטוס בטיסה זו ואם כן האם יש מגבלות כל שהן בנוגע לטיסה וההתנהגות בה.
29.6
תשובה: מעיקר הדין מותר לו לאדם לעלות לפני שבת1במסכת שבת (יט ע"א) מצינו, "אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים, לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה שפיר דמי...". ונחלקו פוסקים בדבר טעם האיסור, והנחת-היסוד של כולם היא שמדובר בספינה שמונהגת על ידי נכרים. להלן סיכום השיטות ע"פ המובא ב"משנה ברורה" (בהקדמה לסי' רמח): א. שיטת "בעל המאור" - החשש הוא שמא יאלץ היהודי לעשות מלאכה לאחר כניסת השבת, מחמת פיקוח נפש ח"ו, שהרי הולך למקום סכנה. ב. שיטת רמב"ן - החשש הוא שמא יעשה הגוי מלאכה עבור היהודי המפליג. ג. שיטת רבנו חננאל - בנסיעה בשבת בספינה יש איסור תחומין גם כשאין הנוסע עושה כל מעשה. בספינה שגבוהה מעשרה טפחים מעל לים לא קיים איסור זה (עיין ב"בית יוסף" שם דיון בנושא). ד. שיטת רי"ף - לא יתכן שיש כאן חשש חילול שבת, כי אז גם קודם ג' ימים וגם לצורך מצוה היו אוסרים, מכיון שמתנה לדחות את השבת, אבל הטעם הוא משום "עונג שבת" - הגוף זקוק לשלושה ימים כדי להתרגל לטלטול בים ולתופעות הלואי שהוא גורם (ועיין שם ההסבר בשיטת החולקים על רי"ף). ה. שיטת בעלי התוספות - בשלושת הימים קודם השבת גזרו "שמא יעשה חבית של שייטין", ואם הקפיד לעלות על הספינה שלושה ימים קודם השבת, לא גזרו, כי יש "היכרא" שחושש, ולא גזרו שמא יעבור על איסורי שבת. להלכה פסק מרן המחבר כרי"ף והתיר לעלות לספינה אפילו בערב שבת, אם אין חשש תחומין (כלומר בספינה גבוהה ו/או בנהר עמוק) ובמקום שאין חשש של ביטול עונג שבת. לפי זה ודאי שמטוס עדיף, שבו אין כל חשש, כמעט לפי כל השיטות, וגם לגבי איסור תחומין ניתן להקל בצרוף מספר טעמים: א. גם לדעת החולקין, שיטת המהר"מ שלא נפסק כמותה להלכה עיין הג' מימוניות (רמב"ם הלכות שבת פרק ל אות מ), הסוברים שבעית תחומין למעלה מעשרה היא "בעיא דלא איפשטא" כבר פסק הרמב"ם שכל מחלקותם היא ביבשה ולא בים, ובמקרה דנן הטיסה היא מעל הים. ב. גם כשהמטוס טס מעל ליבשה, ניתן להקל - ע"פ פסק רשב"ם (מובא בתוס', עירובין מג ע"א ד"ה הלכה כרבן גמליאל) וזה לשונו: "דמותר להכנס בספינה מבעוד יום בערב שבת אפילו שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת, דספינא ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד, ובלבד שלא יצא חוץ לספינה, והספינה כולה כארבע אמות". סברה זו הובאה גם בחידושי רמב"ן (שם ד"ה "ומעתה") והובאה להלכה על-ידי הב"ח (טור, "אורח חיים" סי' רמח). ואע"פ שיש חולקים, במטוס ניתן לצרף זאת כסניף להקל, מה עוד שאין חשש שיצא מן המטוס. ג. הגמרא במסכת עירובין (מו ע"א) דנה במושג "מינד ניידי", ונחלקו ראשונים בהסבר העניין, עיין בחידושי הרשב"א (שם) ובחידושי הרמב"ן (דף מג ע"א ד"ה ועוד נ"ל) והובאו דבריהם ב"ביאור הלכה" (סי' תד ד"ה ממקום שפגע). לביאור נוסף בעניין עיין שו"ת "ציץ אליעזר" (ח"א סי' כא) שהבין בדעת "ביאור הלכה" שדוקא בספינה, שיש לומר שנחה על פני המים והמים הם אלה שנדים, נחלקו, אך לעניין מטוס כולי עלמא לא פליג שאינו קונה שביתה במקומו, וממילא אין כאן בעית תחומין. על טיסה זו, ובפרט לאיש עסקים2מרן בשו"ע "אורח חיים" (סי'רמח סעיף א) פסק שכל ההיתר לעלות לספינה בערב שבת הוא דוקא, אם הוא הולך לדבר מצוה, אבל רמ"א בסוף הסימן הביא דעת ר"ת "יש אומרים, כל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו, חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל, ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בעניין הפלגת הספינות... כי חושבים הכל לדבר מצוה. ואין למחות בידן, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו". וכאן מדובר בהפסד יום עסקים, אם נחייבו לצאת יום קודם.. והדבר מותר גם אם הטיסה תמשך כאשר הוא טס מעל למקום שבו השבת נכנסת או כבר נכנסה3אע"פ שהמחבר מוסיף שם תנאי נוסף - "ופוסק עמו שישבות", כלומר שהישראל יתנה מראש עם בעל הספינה הגוי, שהספינה לא תנוע בשבת, כבר נזכר בגמרא שבת (יט ע"א) "ואינו שובת", כלומר אע"פ שברור שלא ישבות, וכבר נפסק להלכה שהוא רק למצוה בעלמא, כמבואר ב"משנה ברורה" (סי' רמח ס"ק ג). והטעם הוא כדי שלא ייראה, שהיהודי מזלזל במצוות השבת, ובנדון דידן זה כלל וכלל לא שייך (ולפי ה"משנה ברורה" להלכה, במקום שברור שלא ישמע לו, אין צריך כלל להגיד).. החל בשעה שבה היה חייב בשמירת שבת4ויכול לסמוך על כך שרוב הטייסים ורוב הנוסעים אינם יהודים, ואם יכול לברר על הטייס – עדיף. עיין שו"ע "אורח חיים" (סי' רעו סע' ב). ועד לרגע שהמטוס יעבור את קו התאריך ימנע עצמו מלעשות פעולות שהן בגדר חילול שבת5כגון הדלקת המנורות שליד כסאו, הפעלת מערכת הבידור, כניסה לשירותים (הדלקת האור על ע"י נעילת הדלת), אזעקת הדייל על ידי מערכת חשמלית., ואז לא יבקש מאנשי הצוות לבצע עבורו פעולות כאלה6כגון לבקש לחמם אוכל עבורו. ויש מקום לבקש להגיש את הארוחה אחר המעבר על קו התאריך או לבקש את הארוחה קודם כניסת השבת. וישנם פוסקים שצידדו להחמיר בעניין זה - עיין "אגרות משה" (אורח חיים ח"ג, צו) וז"ל:"... ובלא כל זה נמי אין לשומרי תורה ליסע בעראפלאן בשבת, אף אם יכנס לשם בערב שבת ויצא משם אחר השבת… " וכן הוא בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"ב סי' קו), שם כתב להחמיר בדבר, בין השאר מטעם שיש הסוברים, שאם נמצא במקום הנוח להילוך, אע"פ שהוא למעלה מעשרה טפחים נחשב שעומד על הקרקע ("ארעא סמיכתא") וכן מטעם שיש שהכריעו שיש תחומין למעלה מעשרה. ועי"ש עוד באריכות. עיין עוד בהרחבה בענין זה בתשובה הבאה בענין המשך נסיעה ברכב בהגיע זמן כניסת שבת ובהערה 4 שם.. אין כל ספק שמותר לעלות על המטוס אם זה יחצה את "קו התאריך"7המושג ההלכי "קו תאריך" איננו חופף את המושג "קו התאריך" הבינלאומי. קו התאריך הבינלאומי נקבע באופן שרירותי (תוך התחשבות בשיקולים פרקטיים) 180 מעלות מגריניץ שבאנגליה. קו זה עובר מערבית לחוף המערבי של יבשת אמריקה (בין אלסקה לסיביר), לעומת קו התאריך ההלכי שנקבע ע"פ שיקולים אחרים, ונחלקו בשאלה פוסקים. והרי תמצית שיטותיהם: א. שיטת ה"חזון איש" - הקו עובר 90 מעלות מזרחית לקו האורך של ירושלם, ולפי זה הקו עובר במזרחה של סין (מערבית ליפן). ב. שיטת הגר"מ טיקוצ'ינסקי - הקו עובר 180 מעלות מזרחית לקו האורך של ירושלם, ולפי זה הוא חוצה את האוקיאנוס השקט בין יפן לארה"ב ועובר מערבית לאלסקה (לפ"ז קו התאריך הבינלאומי קרוב לקו התאריך ההלכי). ג. שיטת הגרצ"פ פרנק – אי-אפשר להכריע בשאלת קו התאריך. נמצא שכל הדיון בשאלה זו הוא רק לשיטות הרב טיקוצ'ינסקי והגרצ"פ פרנק, אבל לשיטת החזון איש אין כלל בעיה. קודם כניסת השבת. כמבואר בשאלה, כל זה הוא כאשר הנחיתה תהיה במקום בו עדיין לא8אם הנחיתה תהיה בשבת, יתעוררו בעיות הלכה קשות, ואכמ"ל. על כן אין לעלות לכתחילה על טיסה כזו. נכנסה השבת9עיין גם בשו"ת "בצל החכמה" שכתב רבות על נושא זה..
30.1
קאלי, קולומביה, מר חשוון תש"ס
30.2
ל. המשך נסיעה ברכב בהגיע זמן כניסת שבת
30.3
שאלה:
30.4
אדם שנתקע ברכבו ביום שישי אחה"צ ועומדות בפניו שתי האפשרויות
30.5
א. לעצור עם כניסת שבת ולחנות במלון, ללא אוכל כשר וללא כל סידור לשבת.
30.6
ב. להמשיך לנסוע ולהגיע הביתה חצי שעה לאחר כניסת שבת.
30.7
מה עליו לעשות? האם יש גם פתרון הלכתי שלישי?
30.8
תשובה:
30.9
אין להמשיך ולנסוע1נהיגה ברכב אסורה מן התורה בעיקר משום איסור "מבעיר" שיש בכל לחיצה על דוושת הדלק, ועוד. לאחר שקיעת החמה2יש להעיר שזמן כניסת שבת המוזכר בלוחות כולל פרק זמן "תוספת שבת", שכן השבת עצמה אינה נכנסת אלא עם השקיעה. בנדוננו שהוא שעת-הדחק, ניתן להקל כסוברים שזמן "תוספת שבת" הוא "כלשהו", שכן ישנו דיון בפוסקים באורך שיעורה, וגם יש דיון בשאלה, אם התוספת היא מדאורייתא או מדרבנן, ובכלל, אם התוספת היא חובה או רשות. ועל כן יש מקום להקל בזה בשעת-הדחק. ועיין עוד שו"ת "יביע אומר" (ח"ב סי' טז). (ולגבי נסיעה בשעת בין-השמשות, עיין בהרחבה בהערה)3לגבי נסיעה בזמן בין-השמשות יש לדון: הגמ' במס' שבת (לד ע"ב) מביאה מחלוקת אמוראים בדעת ר' יהודה באשר לשיעור זמן בין-השמשות, אם הוא כדי הילוך שני-שלישי מיל או כדי הילוך שלושת-רבעי מיל [עיין לקמן הרחבה בעניין אורך שיעור זמן זה]. והקשו התוס' (ד"ה תרי) שהנה מבואר במס' פסחים (צד ע"ב) שר' יהודה עצמו סובר, שבין השקיעה לצאת-הכוכבים ישנו זמן הילוך ארבעה מילין, ותירצו בשם רבנו תם שבמס' פסחים מדובר על תחילת השקיעה (היינו, מרגע שגלגל החמה התכסה מעינינו) ובמס' שבת מדובר בסוף השקיעה. אם כן, נמצא שזמן בין-השמשות לפי ר"ת מתחיל ג' מילין ורבע לאחר שקיעת החמה מתחת לאופק, וקודם לכן הוא יום גמור. וכשיטת ר"ת פסקו ראשונים רבים וכן נפסק להלכה בשו"ע ("אורח חיים" סי' רסא). אמנם שיטת הגאונים חלוקה על דברי ר"ת. לשיטתם זמן בין-השמשות מתחיל מיד אחר השקיעה, היינו כשהחמה מתכסית מעינינו (ו-ג' רבעי מיל לאחר מכן הוא צאת-הכוכבים), וכן הוא מנהג העולם [ואע"פ שהוא נגד פסק מרן השו"ע, כיוון שהוא מנהג קדום, לא אזלינן בזה בתר מרן, כפי שכתבו הרב חיד"א ("מחזיק ברכה" סי' רסא) ועוד אחרונים]. וכן כתב הגר"א (שו"ע "אורח חיים" סי' רסא ד"ה שהוא) והאריך ה"באור הלכה" (שם, ד"ה מתחילת השקיעה) לצדד בשיטת הגאונים והזכיר פוסקים רבים הנוקטים שיטה זו, ועל כן כתב שחלילה מלהקל לעשות מלאכה אחר השקיעה, ובפרט שאנשים אינם בקיאים בזמן בין-השמשות (משמע קצת, שאילו היו בקיאים, היה מקום להקל לעשות מלאכה אף לאחר השקיעה, ועיין לקמן). אך יתכן, שבנדון דידן, בשעת-הדחק כעין זו, במקום מצוות עונג-שבת, ישנו מקום להקל גם לאחר השקיעה, כל זמן שהוא בין-השמשות, מטעם ספק-ספיקא - ספק הלכה כר"ת ודעמיה, ואז הוא עדיין יום גמור, ואם תרצה לומר שהלכה כגאונים, הרי בין-השמשות עצמו הוא ספק יום ספק לילה [ובפרט שגם ישנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי במס' שבת (שם), אם בין-השמשות הוא רמת משך זמן-מה (ר' יהודה) או שהוא כהרף-עין (ר' יוסי), ואותו הרף-העין נחלקו בו הפוסקים אם הוא בסוף בין-השמשות של ר' יהודה או מעט לאחר מכן (וקודם לכן הוא יום גמור), ונפסקה הלכה בגמ' שמספיקא יש להחמיר כדברי שניהם. ועיין "ביאור הלכה" (סי' תטו ד"ה נאכל) שכתב אף יותר מזה, שהעיקר כשיטת ר' יוסי, ורק משום חומרא דשבת מחמירים כר' יהודה, וכך ביאר את כוונת הגמ' ש"הלכה כר' יהודה לעניין שבת" (אמנם, לכאורה, פירוש זה אינו מוכרח כל כך עיי"ש בגמרא)]. אמנם יש לדון בספק-ספיקא זה, שכן לכאורה הוא ספק-ספיקא מ"שם אחד", היינו שסוף סוף זהו ספק אחד, האם עתה הוא יום או לילה, ובכעין זה כתבו התוס' (כתובות ט ע"א ד"ה ואי) דלא הוי ספק ספיקא [ולפיכך בעל שמצא "פתח פתוח" באופן שודאי נבעלה תחתיו, נאמן לאוסרה עליו, ולא אמרינן דהוי ספק-ספיקא, ספק באונס ספק ברצון, ואף אם היה ברצון האשה, שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה הוא, "דשם אונס חד הוא"]. והביאו הש"ך להלכה (בקונטרס ספק ספיקא, אות יא). וכן כתב "משנה ברורה" (סי' שלא ס"ק יד) בשם הרדב"ז (לגבי הדין שמי שנולד בין-השמשות של מוצאי-שבת, אינו נימול בשבת, ומילתו נדחית למחר), שאף אם ספק הוא, אם נולד לפני בין-השמשות (בשבת) או בתוך בין-השמשות (שאז לכאורה הוא ספק-ספיקא לומר שנולד בשבת), נדחה למחר. ובטעם הדבר כתב ב"ביאור הלכה" (ד"ה ביה"ש) שהוא משום "דשם ספק חד הוא", וכנראה יסביר כן גם לגבי נדון דידן. אך מלבד העובדה שעיקרון זה של התוס' שנוי במחלוקת [ובפרט לפי שיטת רשב"א שטעם ההיתר בספק-ספיקא הוא מכוח רוב, ואם כן מה לי ספק משם אחד, או שלא משם אחד סוף סוף רובא איכא], וכפי שמשמע מדברי הרב המגיד בהבנת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ג ה"ב), וכן כתבו מס' גם אחרונים בדעת הרמב"ם, וכן כתבו שו"ת מהרי"מ פדואה (סי' יג) ועוד, ואף המחמירים בזה, כתבו אחרונים רבים שהוא רק מדרבנן, ומדאורייתא שפיר הוי ספק-ספיקא. ומלבד זאת יש לדון עוד על פי דברי "תרומת הדשן", הובאו דבריו בש"ך (שם סי' יא, יב), שכאשר ספק אחד מתיר יותר מן השני, שפיר הוי ספק-ספיקא, ואם כן הוא הדין כאן, שאם הלכה כר"ת, הוי יום למשך עוד ג' מילין ורבע, ובספק השני לא הוי יום אלא למשך ג' רבעי מיל (שיעור זמן בין-השמשות). וכן נראה לדייק מדברי הרדב"ז עצמו שכתב שני טעמים לדבריו, ולא הזכיר את הטעם שכתב ה"ביאור הלכה" (וכנראה שלא היו לפני ה"ביאור הלכה" דברי הרדב"ז). וכן נראה לדייק מדברי ה"פרי מגדים" [שה"ביאור הלכה" עצמו הזכירו], שנתן טעם אחר בדברי הרדב"ז (שישנה "חזקת מעוברת"), ולא משום שהוא משם אחד. וכן כתב להדיא הגר"מ פיינשטיין (אג"מ ח"ד "אורח חיים" סי' סב), שכיוון שספק אחד מתיר יותר מחבירו, שפיר הוי ספק-ספיקא, וגם משום שבין השמשות הוא ספק במציאות, וחלות זמן בין-השמשות הוא ספיקא דדינא, ולפיכך שפיר הוי אפי' אם נאמר שהוא ספק-ספיקא משם אחד, וכן כתב בשו"ת "יביע אומר" (ח"ו "יורה דעה" סי' כג). ועל פי זה התירו למול בשבת תינוק שנולד בין-השמשות של מוצאי-שבת (אמנם הגר"מ פיינשטיין כתב במסקנתו שאולי יש להחמיר בזה משום חומרא בשבת, מכיון שהגר"א והגר"ז סוברים כגאונים, אך המקל בזה אין למחות בידו, עי"ש. עוד יש להעיר שלכאורה לא הוי ספק-ספיקא, מכיון שאינו "מתהפך", שכן לא ניתן להתחיל בספק אם ביה"ש הוא יום או לילה (שכן לא שמך לומר שגם אם נאמר שהוא לילה, ספק הלכה כר"ת), וכתב הש"ך בקונטרס ספק ספיקא (אות יג, יד) שבכהאי גוונא לא הוי ספק-ספיקא. וכך כתבו עוד אחרונים. אך אחרונים רבים חולקים על זה, כמבואר ב"כנסת הגדולה" (סי' מט) וכ"כ ה"פרי-חדש" (סי' קי כללי ספק-ספיקא אות יג) ועוד, ועיין עוד בזה בספר "טהרת הבית" (עמ' שפ). בענין שיעור אורך זמן בין-השמשות: כבר נאמר לעיל שהוא כדי הילוך ג' רבעי מיל (ובנוסף לזה כ"הרף עין"), אך נחלקו באורך שיעור זה. דעת "תרומת הדשן" ששיעור מיל הוא י"ח דקות (ו'-ג' רבעי מיל הם 13 דקות וחצי), ובעקבותיו פסק להלכה מרן המחבר בשו"ע ("אורח חיים" סי' רסא וב"יורה דעה" סי' סט ס"ו) וראה גם ברמ"א וש"ך (שם). [אמנם יש להעיר מפי תלמידו של "תרומת הדשן" בספר "לקט יושר" שכתב, שכוונת "תרומת הדשן" היא לפרק זמן ארוך יותר - וצ"ע]. ואילו מן הגמ' בפסחים (שם) משמע ששיעור מיל הוא כ"ב דקות וחצי, וכן כתב ה"חוק יעקב" (סי' תנט ס"ק י), וכן משמע ממהרי"ל (הלכות עסק המצות) שכתב, שמהלך מיל הוא קצת יותר משליש שעה. ולעומתם דעת רמב"ם (בפירוש המשניות פסחים פ"ג מ"ב) ור' עובדיה מברטנורא (שם) ששיעור מיל הוא כשני חומשי שעה (24 דקות), וכן היא דעת בעל ה"תניא" ("אורח חיים" סי' תנט). ברם, שיעורים אלה לא נכונים אלא בזמן תחילת תקופת תשרי ותחילת תקופת ניסן, (שאז היום הממוצע), אך הם משתנים במהלך השנה וכפי שמשמע בגמ' התולה את זמן בין-השמשות בחשכת הרקיע (שהוא דבר התלוי במקום וזמן). וכ"כ ה"פרי חדש" (קונטרס דבי שימשא ד' ט'), וז"ל: "הני ד' מילין משתנין בכל מקום ובכל זמן אפי' לקולא". וכן כתבו הגר"א (שם) ובעל התניא (בסידורו - קבלת שבת), [אמנם משמע קצת מ"פרי מגדים" (סי' רסא, ט) ומ"מחצית השקל" (סי' רלה ס"ק ג) ששיעור זה הוא קבוע]. וא"כ ע"פ דין היה לנו לבדוק, אם כבר יצאו 3 כוכבים בינוניים, ומכיוון שאיננו בקיאים בדבר, יש להמתין עד שיצא הספק מלבנו שאכן יצאו ג' כוכבים בינוניים או עלינו להיעזר בלוח (אמין) של המקום. ועיין עוד בעניין זה בשו"ת "יביע אומר" (ח"ז סי' מא) ובספר "זמנים כהלכה" (בקונטרס על בין השמשות). יש לציין שגם ר"ת מודה, שכשיצאו ג' כוכבים (בינוניים), הוא צאת-הכוכבים, וכמבואר בגמ' (שבת לה ע"ב), ומכיוון שכתבו אחרונים מספר, בינהם "המנחת כהן" (מאמר ב פרק ה), ששיטת ר"ת אינה מתאימה אלא במקומות מסויימים ובזמנים מסויימים בלבד, ובמקומות רבים זמן צאת-הכוכבים הינו הרבה קודם שיעור ד' מילין מהשקיעה . ולגבי תחילת זמן בין השמשות כתב (שם פ"ד)שהוא מתחיל באופן קבוע ג' רביעי מיל קודם לצאת הכוכבים (כך כתב לענין מעשה. אך מעיקר הדין כתב שיש גם לצמצם את זמן בין השמשות באופן יחסי לצמצום זמן הארבעה מילין. עי"ש). וכן כתב ה"ביאור הלכה"(סי' רסא ד"ה קודם) ע'פ ה"מנחת כהן" הנ"ל ש"זמן ר"ת" משתנה לפי מקום והזמן, ואם נראים הכוכבים, הרי זה צאת-הכוכבים אף לר"ת. וכן כתב להלכה הגר"מ פינשטיין (שם) ש"זמן ר"ת" משתנה לפי המקום והזמן, ולגבי תחילת זמן בין-השמשות של ר"ת כתב שיש לחשב ג' מיל באופן יחסי (היינו לחלק הזמן של ארבעה מילין ל16- רביעי מיל, ושלושת החלקים האחרונים הינם בין השמשות). ולעניין הלכה נראה שמכיון שמנהג העולם הוא כדעת הגאונים, אין להמשיך לנסוע לאחר השקיעה, ובפרט שהוא במקום חומרא דשבת.. כאשר הנהג הוא גוי, ניתן להמשיך לנסוע גם בזמן בין-השמשות4שכן אמירה לגוי אסורה משום "שבות", ולא גזרו על "שבות" בין-השמשות במלאכה "שהוא טרוד ונחפז עליה" וכמבואר בשו"ע ("אורח חיים" סי' שמב), שמשום כך מותר לומר לגוי בשעת בין-השמשות להדליק לו נר. ואף שישנו גם איסור תחומין, ניתן לסמוך על הסוברים שאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן, ואם כן לא גזרו על כך בין-השמשות. ועיין "ביאור הלכה" (סי' תטו ד"ה נאכל) שהקל לפסוק כבין-השמשות של ר' יוסי (עיין לעיל) לעניין "ערובי תחומין", כיוון שאינו איסור חמור כל כך. ולכאורה היה מקום לומר שאף לאחר בין-השמשות, עד זמן בין-השמשות של ר"ת, מותרת לגוי, שכן בדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים יש מקום להתיר לעשותו על ידי גוי, וכפי שמשמע ב"בית יוסף" (טור "אורח חיים" סי' שיד לגבי שבירת מנעול של תיבה בשבת, עי"ש), וכן משמע מפוסקים נוספים, אלא שישנו איסור "תחומין" ובזה לא יועיל שיעשה ע"י גוי. אמנם כאשר מדובר ברכב גבוה שהנוסעים בו נמצאים למעלה מעשרה טפחים, יתכן שניתן להקל להמשיך לנסוע (ע"י גוי), וכדלהלן: בעירובין (מג ע"א) מסתפקת הגמ', אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, ואם כן, כשמדובר באיסור דרבנן, היינו בפחות מי"ב מיל או אף יותר מי"ב מיל לדעת הסוברים שעיקר תחומין הוא מדרבנן (עיין טוש"ע ו"בית יוסף" או"ח סי' תד), הוי ספיקא לקולא. אמנם בהמשך מסייגת הגמ' את דבריה, שאם ישנו עמוד שרחב ד' טפחים על ד' טפחים (שאז ניחא תשמישתיה), אף שהוא גבוה עשרה טפחים, נחשב ל"ארעא סמיכתא" (וכעומד ע"ג הקרקע דמי), ועל פי זה כתב ריטב"א (מג ע"ב) שאם נוסע בקרון אף שגבוה עשרה טפחים, כיוון שרחב ד' טפחים על ד' טפחים, הוי כ"ארעא סמיכתא", והביאו הב"י (סי' רסו) להלכה כדבר פשוט, וכן משמע ב"מגן אברהם" (סי' רמח ס"ק ז) וב"ביאור הלכה" (ריש סי' תד), וכן כתב ב"כף החיים" (תד, ס"ק ה) לאסור ללא חולק. אך למרות האמור אפשר שניתן להקל בדבר: בספר ה"יראים" (קמז: ) משמע שהנוסע בספינה שתחתיתה משוקעת במים למטה מעשרה טפחים, אם הוא עומד בתחתיתה, הריהו עובר על איסור תחומין, אך אם הוא עומד על-פני הספינה שגבוהים מקרקעית הים עשרה טפחים- שרי, דאין תחומין למעלה מעשרה [וה"חתם סופר" בתשובה (ח"ו בליקוטים סי' צז, צח) הביא שני טעמים, מדוע לא אמרינן דהוי "ארעא סמיכתא" (כדין עמוד): א. מכיוון שהספינה מתנועעת, לא שייך לדבר על ארעא סמיכתא. ב. מכיוון שהוא עצמו עומד במקומו, וה"קרקע" היא זו שנעה תחתיו, אין זה בכלל "לא יצא איש ממקומו", ולא נאמר בזה איסור תחומין (וכעין זה כתב רשב"ם, הובא בתוס' שם בגמ'), וכתב שהוא הדין בקרון ואף עדיפא מיניה, מכיוון שהקרון מתנועע והנוסעים אינו יכול לעמוד בו, שמא יפול, ואם כן לא ניחא תשמישתיה. ומ"מ כתב ה"חתם סופר" שיש ראשונים החולקים על ה"יראים" בזה, ושאף בכהאי גוונא אמרינן, דהוי "ארעא סמיכתא", ומשמע מדבריו (שם) שמצדד להחמיר בדבר]. ה"מגן אברהם" (סי' רמח סק"ז) הביא דברי ה"יראים" וחלק עליהם, וכתב ב"שולחן ערוך" הרב (סי' רמח קונטרס אחרון (ב)) שטעם ה"מגן אברהם" הוא משום דאזיל לטעמיה (סי' רסו ס"ק ז), דסבירא ליה שרוכב על גבי בהמה הרי הוא כמהלך על גבי הקרקע, ומשום כך לא מועיל שנמצא למעלה בספינה, משום שהרי הוא כמהלך בגובה תחתית הספינה (למטה מעשרה טפחים). וכתב שמכיוון שזהו טעמו של ה"מגן אברהם", ניתן במקום צורך שלא לפסוק כמותו, שכן ה"בית יוסף" ו"אבן-העוזר" חלוקים על ה"מגן אברהם" וסבירא להו, דלא אמרינן שרכוב כמהלך. וכן פסק ה"משנה ברורה" (סי' רמח ס"ק יד) כדברי שו"ע הרב (בשו"ע הרב הזכיר שניתן להקל במקום צורך בדבר שהוא מדברי סופרים, אך ה"משנה ברורה" לא הזכיר זאת, ועיין לעיל שיש מקום לומר, שעיקר תחומין הוא מדברי סופרים בלבד). [אמנם יש להעיר שלכאורה פשטות דברי ה"מגן אברהם" היא, שהטעם שאוסר הוא משום שנחשב "ארעא סמיכתא" (שכן הפנה לסי' תד) ובזה, כאמור, אין ה"בית יוסף" חלוק עליו, וצ"ע]. עוד יש לציין שברש"י (ערובין מג ע"ב ד"ה בקפיצה) משמע, שבדבר שאינו נח לא שייך ארעא סמיכתא. אך יעוין בשו"ע הרב שם שאפשר שיש לחלק בין דבר הנמצא ע"ג הקרקע לבין ספינה, עיי"ש. ומלבד כל האמור יתכן שכוונת האוסרים מצד ארעא סמיכתא היא, לומר שאף שעומד בגובה הקרון דינו כעומד בתחתית הקרון (לא שנחשב כעומד ע"ג הקרקע), וכן משמע ב"מגן אברהם" (שם) שאסר דווקא כשהתחתית משוקעת מתחת לעשרה, ומשמע שאם גם התחתית מעל עשרה מקרקעית הים, לא נאסר מצד ארעא סמיכתא (וכפי שמשמע בגמ' שבספינה לא שייך ארעא סמיכתא, עיי"ש), ודו"ק. וכן משמע להדיא ב"משנה ברורה" (שם). ואם כן ברכבים שיש בין הקרקע לתחתית הרכב חלל של עשרה טפחים, גם הם יודו להקל (אמנם דבר זה אינו מצוי כל כך). [ועיין ב"מחצית השקל" (סי' רמח סק"ז) שגם הבין ב"מגן-אברהם", שמודה כשהקרקעית גבוהה עשרה טפחים ושאין מקום לדברי ה"אליה-רבא" וה"תוספת שבת" שהבינו שבכל גוונא (אף אם קרקעית הספינה גבוהה עשרה) דעת ה"מגן-אברהם" להחמיר, ומשמע שהבינו שה"מגן-אברהם" סובר שכל שיש שטח של ארבעה על ארבעה נחשב שעומד על גבי הקרקע]. עוד יש להעיר מדברי ה"ברכי יוסף" (סי' תד סק"א) שכתב, שאין לנסוע על גבי עגלה אף שהיא גבוהה עשרה טפחים, מכיוון שיש לחשוש לסוברים, שיש תחומין למעלה מעשרה, ולא הזכיר שהעגלה נחשבת ל"ארעא סמיכתא". וכן יש לציין שר' שלמה קלוגר ("טוב טעם ודעת" סי' קצב, בתשובה העוסקת בנושא אחר לחלוטין) מזכיר, שגובה עשרה טפחים בעגלה מועיל לעניין תחומין (ואינו מזכיר דבר מדין ארעא סמיכתא). ישנו סמך נוסף להקל באופן שנוסע מבלי לעצור ("מינד ניידי", עיין ערובין מו ע"א) שבכהאי גוונא דעת הרמב"ן (עירובין מג ע"א ד"ה ועוד נ"ל) שאינו קונה שביתה וכן משמע מהרשב"א (שם), הובאו דבריהם ב"באור הלכה" (סי' נד ד"ה ממקום שפגע) ונשאר בצ"ע למעשה. אך דעת הר"ן (שם) שכל שראוי לעמוד במקומו (אע"פ שבפועל "מינד ניידי"), קונה שביתה, וכן משמע מהמאירי (שם) שכל שהוא למטה מעשרה טפחים קונה שביתה אף שאינו עומד במקומו. וכל האמור הוא בכדי שלא להזדקק לדברי הרמ"א (שו"ע או"ח סי' רעו ס"ב) שבמקום "צורך גדול" ניתן לסמוך על שיטת בעל העיטור שסובר שאמירה לגוי במקום מצוה (בנדון דידן – עונג שבת) מותרת אף באיסורי תורה, שכן הלכה זו אינה מוסכמת, ורבים החולקים עליה (כמבואר שם ב"משנה ברורה", ב"שו"ע הרב", וב"ערוך השולחן"), אך המיקל לנסוע ע"י גוי אף בשבת בצורך גדול כעין זה אין מוחין בידו (כשאין איסור תחומין, וכנ"ל). ועיין עוד בזה בשו"ת "יביע אומר" (או"ח ח"ג סכ"ג אות יז ו-יח). ועיין בהערה 7 בענין היציאה מן המכונית.. וכאשר אין איסור תחומין, אם משום שמדובר ברכב גבוה5בענין הגדרת "רכב גבוה" לענין תחומין עיין בהערה הקודמת.. ואם משום שמדובר בנסיעה בתוך העיר6בענין הגדרת "עיר" לענין זה עיין שו"ע ("אורח חיים" סי' שצח)., מותר להמשיך לנסוע עם הנהג7כמבואר בהערה 4 באריכות. ובכל מקרה של נסיעה לאחר השקיעה יש להזהר ביציאה מן המכונית שהנהג יפתח את דלתו של הנוסע היהודי, כדי שהיהודי לא ידליק את האור שבמכונית, או שבדלת. הלא-יהודי עד זמן בין-השמשות של רבנו תם8עיין הערה 3., אם הוא נוסע יחיד ברכב. ואם ישנם נוסעים רבים ורובם גויים, אפשר להמשיך9וישתדל לכתחילה להיכנס לרכב לפני כניסת השבת כדי שלא להיתקל באיסורי שבת הכרוכים בכניסה לרכב (תשלום וכיו"ב). לנסוע אף לאחר כניסת השבת.
31.1
חיפה, ישראל, מרחשוון תשס"ב
31.2
לא. זמן קבלת-שבת למי שמתפלל מנחה מאוחר
31.3
שאלה:
31.4
1. בחיפה נהוג שזמן הדלקת נרות הוא 30 דקות לפני השקיעה. תפילת מנחה ברוב בתי הכנסת היא 20 דקות לאחר מכן. תפילת מנחה היא כ- 10 דקות. ממילא לא יוצא לקבל שבת לפני השקיעה. מצד שני אם נקבל שבת לפני מנחה, אזי איך נתפלל מנחה של חול? האם יש לקבל שבת (היחיד) תוך כדי חזרת הש"ץ? ואם כן האם מספיק לומר הנני מקבל על עצמי קדושת שבת? כמה זמן מינימום לפני השקיעה יש לקבל שבת?
31.5
2. אנשים שמאחרים למנחה מתחילים מנחה מחוץ לבית הכנסת למרות שתפילתם תימשך לאחר השקיעה, האם ימתינו למנין והמנחה תגלוש הרבה מעבר לשקיעה? או שעדיף שיתפללו יחיד ויסיימו לפני השקיעה? האם נכנס השקול של ברוב עם? במקרה שמגיעים לאחר השקיעה, ובמנין הראשי מתחילים לכו נרננה, האם בכלל ניתן להתפלל אז מנחה? ואם לא והפסיד מנחה ורוצה להשלים, בתפילת מעריב איזה שמונה עשרה יתפלל בפעם השניה?
31.6
תשובה:
31.7
1. חובה לקבל את השבת לפני השקיעה ולהוסיף מן החול אל הקודש1מרן המחבר בשו"ע (או"ח סי' רסא, ב) הביא דין זה בשם י"א והסביר ב"בית יוסף" (שם) שהוא משום שרמב"ם השמיטו. ואולם עיין בגר"א (שם) שאף לדעת רמב"ם יש עניין ב תוספת-שבת. אמנם יש גם שיטות החולקות על הבנת "בית יוסף" בדעת רמב"ם, עיין "שדי חמד" (כרך ה עמ' 333).. לחובה זו אין שיעור-זמן ברור2עיין בס' "זמנים" (הרב מי"ל זק"ש) שאסף את דברי הראשונים וב"פסקי תשובות" (סימן רסא) שאסף מדברי האחרונים. רובם ככולם מציינים את דברי הרא"ש (יומא ח, ח) שבענין זה הם לנו לעיניים: "ותוספת לא נתברר לנו שיעורו אלא מיהו לאו תוספת כל דהו קאמר … וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט".. במקרה שהציבור לא יסיימו שמונה-עשרה של מנחה לפני השקיעה, יש אומרים שלא יקבל על עצמו שבת, ואם יש לו אפשרות לכך, אף יתפלל ביחידות לפני כן, כדי שיוכל לקבל גם תוספת-שבת. אולם יש על מי לסמוך גם למי שיקבל שבת בליבו אף לפני תפילת מנחה, יתפלל מנחה עם הציבור לאחר שקיבל על עצמו שבת3מרן המחבר בשו"ע (או"ח סי' רסג , טו) כתב שאם אדם ענה "ברכו" עם הציבור, אינו יכול עוד להתפלל מנחה. ועל-פי זה כתב "מגן אברהם" (שם ס"ק יט) שאישה המדליקה נרות שבת, תתפלל מנחה לפני שתדליק. אדם שכבר קיבל על עצמו שבת, לא יוכל עוד להתפלל מנחה. אלא שבשו"ת "ארץ צבי" (סי' ס) העיר שמצאנו בסי' רצג, שניתן להתפלל ערבית של מוצ"ש בשבת מפלג-המנחה, דהיינו אין דיני זמני התפילה חופפים בהכרח עם דיני שבת, והוא רצה לחלק בין קבלת שבת ע"י "ברכו", שזוהי התחלה של תפילת ערבית ממש, ולבין קבלת שבת שלא ע"י תפילה, וגם מה שכתב "מגן אברהם" הוא לפי דעתו לכתחילה (אף כי דעת הרבה אחרונים, שלא תתפלל האשה אף בדיעבד), וחיזק את דבריו מדברי ה"פרי מגדים" (על "מגן אברהם" רסג, כח) שגם כשאדם נגרר עם הציבור ואסור במלאכה, הוא עדיין יכול להתפלל תפילת מנחה. עוד מצאנו שנחלקו פוסקים בגדרה של תוספת שבת לגבי איסורי שבות לצורך מצוה, מכיון שיש לכאורה סתירה בעניין זה בין פסק המחבר בסי' רסא, ד לפסקו בסי' שצג, ב, ובאחרונים ישנם כמה יישובים לכך. לדעת הגר"א מרן המחבר נוטה לחומרא, וכן הרמ"א (רנג, ב), ולדעתו אין להתחשב בסתירה לכאורה מסי' שצג. לדעת ה"דגול מרבבה" ו"שו"ע הרב" יש לחלק בין תוספת-שבת ע"י "ברכו" שזהו קבלת עיצומו של יום ולבין תוספת-שבת סתם. לדעת הרבה אחרונים (עיין "ביאור הלכה" סי' רסא, ד ד"ה אין מערבין) יש לחלק בין קבלת שבת של ציבור לקבלת שבת של יחיד. על-פי דבריהם - יחיד שקיבל שבת מותר עדיין בשבותים, ומסתבר שגם מותר לו עוד להתפלל מנחה (עיין ב"אז נדברו" חלק ב סי' ב ועוד בחלק א סי' א-ג, ובסי' עט בתחילתו). עפל-פי זה היה נראה שאדם יכול להתפלל מנחה עם הציבור גם לאחר שקיבל שבת (ולכאורה עדיף שיקבל שבת קודם התפילה ויתפלל עם הציבור מאשר שיתפלל מנחה ביחידות ויקבל תוספת שבת), וכן משמע מ"ארץ הצבי" הנ"ל וב"מנחת יצחק" (סי' ט,כ) וכן הוא בס' "משמרת שלום" (קוידנוב, סי' כו ס"ק ג) ובשו"ת "זרע אמת" (לשונו מובאת בשו"ת "דברי שלום" ח"ג, מזרחי- י-ם, תשנו) וכן כתב ב"מועדים וזמנים" (ח"ז סי' רנג הערה א), אלא שבס' "ברית עולם" הכריע לגבי יחיד שלא יספיק לסיים מנחה לפני השקיעה, שיקבל עליו תוספת-שבת קודם, אבל לגבי ציבור שמאחר להתפלל, כתב להתפלל מנחה ביחידות ולאחר מכן לקבל תוספת-שבת (וכן הדגיש בתשובותיו "אז נדברו" ח"ג סי' ו בהערה) וצ"ע החילוק ביניהם. לכן כתבנו שאם הציבור מאחרים בתפילה ויסיימו לאחר השקיעה, יש הסוברים שעדיף שיתפלל ביחידות, ויקבל תוספת-שבת לעצמו, ואם לא יספיק להתפלל לפני השקיעה- יתפלל ולא יקבל על עצמו תוספת-שבת, עיין בשו"ת "אבני ישפה" (סי' נו בשם הגרי"ש אלישיב), ובס' "אשי ישראל" (סי' לו, ח ובהערות בשם הגר"א קנייבסקי). אולם מי שרוצה יכול לסמוך על השיטות שיכול להתפלל מנחה בציבור גם לאחר קבלת תוספת-שבת בלב, ואולי אף בדיבור (וציינו שאם הציבור יסיימו תפילה בלחש לפני השקיעה, עדיף לכל הדעות להתפלל איתם ולקבל על עצמו את השבת מיד לאחר סיום תפילה בלחש)..
31.8
2. במקרה שהיחיד לא יספיק לגמור את תפילת שמונה-עשרה לפני השקיעה ויש לו אפשרות לחכות למניין שיתחיל לפני השקיעה - יחכה למניין. אבל אם המניין יתחיל רק לאחר השקיעה, עדיף שיתפלל ביחידות לפני השקיעה4"משנה ברורה" (סי' רלג, יד), ועיין בס' "אשי ישראל" (פרק כז הערה יג) שהביא את דעת הגר"ש ואזנר, שעדיף להתפלל בציבור אף בין-השמשות.].
31.9
אם עברו שלוש-עשרה דקות אחר השקיעה ולא הספיק להתפלל מנחה, מתפלל תפילת תשלומין בערבית, דהיינו תפילת שמונה-עשרה של ערבית פעמיים, בין בשבת ובין בחול. ואם התפלל בשבת בתפילת התשלומין נוסח של תפילת יום חול, יצא בדיעבד5"משנה ברורה" (סי' רנח, כה)..
31.10
אם לא ענה "ברכו", לא קיבל שבת עם הציבור, ויכול עדיין להתפלל מנחה, אם זה עדיין זמנה6שו"ע או"ח (סי' רסג, טז). וכשאומרים בבית-הכנסת קבלת-שבת, עדיף שיתפלל בחוץ, "משנה ברורה" (שם)..
32.1
אוסלו, נורווגיה, תשרי תשס"ב
32.2
לב. הדלקת נרות שבת ביום שישי בארצות הצפון
32.3
שאלה:
32.4
בכל חודשי הקיץ באוסלו מקבלים את השבת בזמן "פלג-המנחה" ביום שישי.
32.5
באמצע הקיץ פלג-המנחה הוא בשעה 20:45. בשבועות אלה נהוג להקדים את תפילת מנחה כך שבשעת פלג-המנחה הקהילה מתחילה להגיד "מזמור שיר ליום השבת". בשבועות אלה רוב הנשים נשארות בבית בליל שישי היות והן מחכות כדי להדליק נרות עד הפלג ואז הן באות לבית-הכנסת, לקראת סוף התפילה.
32.6
השאלה לגבי אישה שרוצה לבא גם לתחילת התפילות או לחילופין לרווק שאין מי שידליק עבורו בבית האם מוטב שידליקו מנורה חשמלית באמצעות שעון שבת שיידלק אחרי פלג-המנחה - ואם כן השאלה תהיה האם לברך או לא - שאו שמא עדיף להשתתף עם אישה שמדליקה נרות אחרי פלג-המנחה בשווה פרוטה או שמא אין להם חיוב במציאות זו להדליק נרות כלל, עד שיוכלו שוב להדליק לפני פלג-המנחה ואז לבא לבית-הכנסת?
32.7
תשובה:
32.8
במקום שאין בו בערב-שבת מנין אלא לפני פלג-המנחה, חייב אדם להדליק נרות שבת ולברך אף קודם פלג-המנחה, ובלבד שהנרות ידלקו עד זמן האכילה. ואם אין לו נרות גדולים כאלה, הוא יכול למנות שליח שידליק ויברך לאחר פלג-המנחה, או ימנה גוי שידליק, וכשהוא ישוב לביתו, יברך על הנרות, או שיכוון שעון-שבת להדליק מנורה חשמלית ויברך כשיחזור לביתו והמנורה דולקת1בשו"ע (או"ח סי' רסג, ד) נפסק: "לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת". והוסיף רמ"א, "ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת", אלא שכבר דייק רעק"א מדברי רמ"א, שבדיעבד - אם הדליק בעוד היום גדול לצורך שבת - יצא ידי חובה. ואף שיש מן האחרונים שחלקו עליו, נתקבלו דברי רעק"א להלכה ע"י ה"משנה ברורה" (שם ס"ק כ וב"ביאור הלכה" ד"ה מבעוד יום) ועוד אחרונים. אלא שב"משנה ברורה" סייג את דברי רעק"א וכתב שאפשר להדליק רק אחרי פלג-המנחה, אבל בשו"ת "ארץ צבי" (לרא"צ פרומר הי"ד, סי' קיג) דחה את דיוקו של ה"משנה ברורה" בדעת רעק"א וכתב שלרעק"א בדיעבד יוצא אף בהדלקה קודם פלג-המנחה, והביא את השל"ה ואת סידור הרב בעל התניא (שלא כבשו"ע שלו), שניתן להקדים את הדלקת נרות-שבת מבעוד יום גם לפני פלג-המנחה (גם בשו"ת "קניין תורה" - ח"ד סי' קכה - כתב שהיום, שאין דרך להדליק נרות לשם תאורה, ניכר שנרות אלה הודלקו לכבוד שבת, אף כשמדליקים אותם מבעוד יום). ויש להוסיף על דבריהם את מה שהובא ב"מגן אברהם" (ס"ק יא) בשם מהרי"ו, שניתן להדליק נרות-שבת מבעוד יום, ולא כתב שם דווקא מפלג-המנחה [ומה שכתב ב"מגן אברהם" שאז הנשים לא תברכנה, זה דווקא לשיטות שלא מועיל בזה התנאי שלא לקבל שבת עם הברכה (שו"ע או"ח סי' רסג, י), ואלו אנו פוסקים שמועיל תנאי], אלא שהנרות צריכים להיות דולקים עד כניסת השבת כדי שיוכל ליהנות מהם בעצמו (עפ"י שו"ע או"ח סי' רסג, ט). על כן הצענו, שאם לא מצא נרות גדולים מספיק, ידליק ע"י שליח, והשליח יברך על הדלקת הנר, ואף הצענו להסתמך על הדלקת עכו"ם, והוא יברך כשישוב לביתו, או יאמר לעכו"ם (אם זה לפני זמן כניסת שבת) להדליק עכשיו והוא יברך על ההדלקה, וזאת עפ"י דברי מהר"ש (הובא ב"מגן אברהם" סי' רסג ס"ק יא), ואף שנחלקו עליו אחרונים – רעק"א העיר שאין שליחות לעכו"ם, וגם חלקו אחרונים על הדעה לברך על נר שהודלק מזמן. וגם ב"משנה ברורה" (ס"ק כא) הביא את עצות מהר"ש והסיק שלא להסתמך עליו. ואולם בשו"ע הרב (סי' רסג סעיף יא ובקונטרס אחרון ס"ק ג) הקל להסתמך על עצתו של מהר"ש בדיעבד, והסביר שמכיון שעיקר מצוות הדלקת נרות-שבת הוא שיהנו מן האור, אפשר לברך על נר שהודלק ע"י עכו"ם, ומדבריו למדנו שבאותה מידה ניתן לברך גם על נר שהודלק מזמן ע"י עכו"ם, ע"כ בדיעבד ניתן לברך על נר שהודלק ע"י עכו"ם מקודם (אחרי זמן פלג-המנחה), כאשר הוא בא לביתו ורואה את הנרות דולקים. גם ב"שמירת שבת כהלכתה" (חלק ב פרק מג סעיף לא ובהערה קסד שם) הורה שניתן להסתמך על מהר"ש בדיעבד לעניין הברכה על ההדלקה שמצוותה נמשכת כל זמן שהנרות דולקים, ולכאורה נובעת ההצעה להדליק ע"י עכו"ם מאותו העיקרון - שהמצוה מתקיימת ע"י כך שהנרות דולקים. ויעויין ב"מקראי קודש" (חנוכה סי' יא בעניין זה, וכן שם בסימנים יב, כב, כג) ובתשובותיו המצויינות שם וכן בשו"ת "משפטי עוזיאל" (ח"א או"ח סי' ז) ובמהדורה תנינא (או"ח סי' לה), וכן בשו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ג סי' יח). על כן נראה שאם לא ניתן להשיג נרות שידלקו עד שחוזרים מבית-הכנסת ויכולים ליהנות מן הנרות בשבת (דהיינו בזמן שכבר קיבל שבת, לאחר פלג המנחה), יש מקום להסתמך על שליח או אפילו על עכו"ם שידליקו לאחר פלג-המנחה, ואם השליח יהודי - יברך השליח, ואם הוא גוי - יברך בעל-הבית אחר שיחזור לביתו. וכן בנוגע להדלקת נרות ע"י נורות חשמל, עיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק מג הערה כב) שניתן להדליק, ואף שכתב שלא לברך בהדלקה זו ע"י שעון-שבת, דומיא דעכו"ם, הרי שבדיעבד ניתן להסתמך על השיטות שלפיהן אמנם יכול לברך, כפי שכתבנו לגבי עכו"ם. באשר לברכה, עיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק מג סעיף יז) שיוצאים ידי חובה אפילו אם נהנה קצת משעה שקיבל על עצמו את השבת, ועל כן אפשר לברך בימים ששבת עצמה נכנסת מאוחר גם בשעה שבני הבית כבר אינם ערים..
33.1
ניו ג'רסי, ארה"ב, מר חשון תשס"ב
33.2
לג. דיני רחיצה בשבת וביום טוב בימינו
33.3
שאלה:
33.4
בימינו, שאנשים נוהגים להתרחץ בכל יום, האם מותר לרחוץ ביום טוב ובשבת, ואם כן – באילו תנאים?
33.5
תשובה:
33.6
רחיצת כל גופו במים שהוחמו בהיתר, לתענוג, בשבת אסורה, וביום-טוב מותרת, ויש מחמירים אף ביום-טוב.
33.7
המצטער רשאי לרחוץ כל גופו לא רק ביום-טוב אלא אף בשבת, ובלבד שהמים הוחמו בהיתר.
33.8
להלן סיכום דיני רחיצה בשבת וביום-טוב:
33.9
דיני רחיצה בשבת
33.10
מים שהוחמו בשבת באיסור, אסור להשתמש בהם1משנה שבת לח ע"ב ,שו"ע אורח חיים סי' שכו., כדין כל מעשה שבת.
33.11
מים שהוחמו בערב-שבת בחשמל, או באש, או שהוחמו בשבת בהיתר2כגון שהוחמו ע"י שעון שבת., מותר לרחוץ בהם בשבת פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו3שם., וכמובן רק באופן שמותר להוציא מים חמים ממיתקן החימום4אסור להוציא בשבת מים חמים מדוד חשמלי, אף כשהוא כבוי והמים שבו חמים, כאשר במקומם נכנסים מים קרים לדוד, ונמצא שגורם לבישולם. ומותר להוציא מים חמים מן הדוד רק אחר שסגר את ברז כניסת המים הקרים לדוד, או שאין בדוד מים חמים רבים, או שהמים בדוד כבר אינם חמים, כי אז לא יתבשלו המים הקרים המתוספים. על כל פנים, איסור זה הוא רק בשבת ולא ביו"ט, ובדוד חשמלי בלבד, ולא בדוד שמש..
33.12
הסיבה לאיסור זה היא "גזירת מרחצאות", דהיינו, היו בלנים אחראים על המרחץ שהיו מחממים את המים בשבת באיסור, ומערימים ואומרים שחיממו בערב-שבת, ועל כן גזרו איסור רחיצה בשבת אפילו במים שהוחמו בהיתר.
33.13
לגבי מים שהוחמו בדוד-שמש, נחלקו אחרונים. יש שסוברים, שדינם כמים שהוחמו בחשמל בהיתר5עיין "שמירת שבת כהלכתה" (חלק א פרק יד בהערה יז), בשם הגרש"ז אוירבך., ויש שסוברים, שדינם קל יותר, ומותר לרחוץ בהם כל גופו, ויש להחמיר בזה6שם בשם "תהלה לדוד", וכתבנו להחמיר בזה כ”שמירת שבת כהלכתה", שכן בעל "תהלה לדוד" דיבר על מים שהוחמו בשמש, והגרש"ז אוירבך כתב שגם לשיטתו בדוד-שמש יש להחמיר., אלא אם כן מצטער7"ביאור הלכה" (שו"ע "אורח חיים" סי' שכו) בשם רעק"א, שכל שהוא משום גזירה, לא החמירו במצטער..
33.14
דיני רחיצה ביום-טוב
33.15
ביו"ט אסור לחמם מים כדי לרחוץ את כל גופו8משנה ביצה (כא ע"ב), גמ' שבת (לח ע"ב)., אלא רק כדי לרחוץ פניו ידיו ורגליו.
33.16
ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:
33.17
רוב הראשונים9רמב"ם (הלכות יו"ט פרק א) ועיין ב"משנה ברורה" (שו"ע "אורח חיים" סי' תקיא ס"ק יח)., וכן פסק מרן בשו"ע10שו"ע "אורח חיים" סי' תקיא סעיף ב., סוברים שהאיסור הוא מדרבנן - משום גזירת מרחצאות, שנגזרה גם ביום-טוב, משום שבת.
33.18
יש ראשונים11רמ"א שם, בשם תוס' בביצה שם ד"ה "לא" ורא"ש בשבת שם. שסבורים, שהאיסור הוא מדאורייתא, כי אין הרחיצה נחשבת "דבר שווה לכל נפש". רמ"א ו"משנה ברורה" מחמירים כדעה השנייה.
33.19
מים שהוחמו בהיתר, או בערב יו"ט, לפי המחבר מותר לרחוץ בהם כל גופו12כי החמירו ביום-טוב לאסור רק חימום, אבל לא את הרחיצה עצמה, מאחר שביום-טוב מדינא הכול מותר, לפי דיעה זו. בשבת, שהחימום אסור מן התורה, החמירו גם ברחיצה במים שהוחמו בהיתר., ולרמ"א ול"משנה ברורה" אסור.
33.20
ניתן להקל ברחיצה13את חימום המים אין להתיר, מאחר שלפי הרמב"ם ורוב הראשונים הוא אסור מדרבנן, אך ברחיצה אפשר להקל. ביום טוב כיום, אף למחמירים כרמ"א:
33.21
1. במים שבדוד-שמש, שבו לא נעשתה כל פעולת חימום בידי אדם.
33.22
2. בגלל הסברה שבזמן הזה יש מקום להחשיב את הרחצה כדבר השוה לכל נפש, שכן לכל אדם יש מקלחת בביתו, ואנשים מתרחצים בכל יום.
33.23
ולכן, בדוד–שמש יש להתיר14כך הורה הגרז"נ גולדברג, מן הטעם הראשון., ובשעת הצורך אף בדוד-חשמל15לגבי הוצאת מים מדוד חשמלי ביום-טוב: באופנים שהדבר מותר בשבת, בוודאי שהוא מותר ביום-טוב (עיין לעיל הערה 4). באופנים שהדבר אסור בשבת, כגון שיש מים חמים מאוד בדוד, או אם הדוד מופעל ע"י וסת-חום (טרמוסטט), ויש חשש שיגרום להדלקת גוף-החימום: יש מחמירים בזה, ויש מקילים משלוש סיבות: 1. יש כאן רק גרמא, שאף בשבת איסורה אינו ברור. 2. המים שיתחממו ויתבשלו, ראויים לשתיה, ויש אפוא להתיר מטעם "הואיל", כלומר, שיוכל לשתות מים אלה כמים חמים, אם ירצה. 3. היות שאינו יכול להוציא מים מן הדוד באופן אחר, נחשב גם זה כצורך אוכל נפש. והמקל לא הפסיד, ובפרט אם הדוד כבוי. אך סמוך למוצאי יום-טוב, שגם אם ירצה, לא יוכל להשתמש במים אלה ביום-טוב עצמו, יש להחמיר, שהרי אין סברת "הואיל" במצב כזה, והוא הדין בסמוך לפני מוצאי יום-טוב ראשון, אף שייכנס יום-טוב שני, שהרי הוא כחול לגבי יום טוב ראשון., במים שהוחמו בהיתר16כך הורה הגר"ד ליאור, מן הטעם השני, וסברה זו הביא גם בעל ”שמירת שבת כהלכתה" (חלק א פרק יד הערה כא), ונשאר בצ"ע על פסקו. וברור שאפשר להקל, שהרי כל פסקו של רמ"א אינו אלא חומרא ומנהג, כפי שכתב ה"משנה ברורה" (שם ס"ק יח)..
33.24
אם מצטער מחמת שאינו מתרחץ, לכל הדעות מותר לרחוץ את כל גופו במים שהוחמו בהיתר, כאמור לעיל, אף בשבת17כדלעיל הערה 7..
33.25
הערה: לא דנו בתשובה זו בשני נושאים:
33.26
1. השימוש בסבונים למיניהם.
33.27
2. הניגוב.
34.1
ליסבון, פורטוגל, תשרי תשס"א
34.2
לד. נסיעה במטרו לבית הכנסת, במקום שהציבור לצערנו מגיע ברובו ברכב פרטי, כתריס נגד התבוללות
34.3
שאלה:
34.4
בעירנו, בית הכנסת נמצא במרכז העיר. רוב המתפללים גרים במרחק של כשלושים דקות נסיעה. לצערי הרב רוב המתפללים האורטודקסים באים לבית הכנסת בשבת ברכבם הפרטי, בגלל המצב הרוחני הירוד של הקהילה. האם מותר לי להמליץ להם להגיע באמצעות הרכבת התחתית – ה"מטרו". הם יחברו את הכרטיס החודשי של המטרו לבגדם וכך יפתרו את בעית הטלטול. יש לציין כי הפועלים המפעילים את ה"מטרו" הם גוים. הרכבת עוצרת בכל תחנה בין אם יש נוסעים ובין אם לאו. דלתות הקרונות נפתחות ונסגרות באופן אוטומטי או על ידי המפעילים שאינם יהודים. יש לציין כי התפילה בשבת היא אחד האמצעים היחידים לקשור יהודים אלה ליהדות וזו הדרך הכמעט יחידה למלחמה בהתבוללות.
34.5
תשובה:
34.6
ודאי שיש בנסיעה בשבת במטרו (רכבת תחתית) פחות איסורים1מכיוון שהנוסעים רובם ככולם גויים והמלאכות נעשות לצרכם על-ידי גויים, ללא תוספת מלאכה לנוסע היהודי, אין איסור הנאה ממעשי גוי אלה בשבת. לעומת זה, בנהיגה ברכב פרטי בודאי עובר הנהג על איסורי דאוריתא כמו "מבעיר" ועוד. מאשר בנסיעה ברכב. לכן רק בקהילות שבהן הסכנה להתבוללות תגבר אם יווצר ניתוק בין אנשים שאינם שומרי מצוות באופן מלא לבין בית-הכנסת, יש איפוא מקום שהרב ישקול, אם להציע באופן פרטי (ולא כהוראה גורפת לציבור) להגיע לבית-הכנסת במטרו כפוף לתנאים דלהלן:
34.7
1. הנסיעה צריכה להיות כולה בתוך תחום שבת2ואפילו אם רצפת הקרון תהיה גבוהה 10 טפ', גם למאן דאמר שאין תחומין בכהאי גוונא, הרי מכיוון שבכניסת השבת היה במקום נמוך מ10- טפ', כבר קנה שם שביתה, ובהגיע בסוף נסיעתו מחוץ לתחום, לא יוכל לצאת מחוץ לד' אמותיו, כדין כל היוצא מחוץ לתחום (שו"ע או"ח "משנה ברורה" סי' תד ס"ק ט, קיצור שולחן ערוך סי' צה, ח). ובעניין עצם הדין אם מועיל שגובה הקרון עשרה טפחים עיין בהרחבה בתשובה לגבי רכב שנוסע בערב-שבת ושקעה החמה טרם הגיע לביתו, ובהערה 3 שם..
34.8
2. תשלום מערב שבת ע"י כרטיסים חודשיים וכדומה.
34.9
3. במקום שאין בו עירוב תיעשה הוצאת הכרטיס ע"י תפירתו לבגד או בדרך מלבוש3א. טלטול הכרטיס: כאשר יש היתר לנסיעה, גם הכרטיס אינו מוקצה ומותר בטלטול, ומאידך, אם היא אסורה, כי אז גם הכרטיס מוקצה מחמת חסרון כיס ("ציץ אליעזר" חי"ד סי' לז אות ב, על-פי "משנה-ברורה" סי' שז ס"ק נו). ב. טלטול הכרטיס כשהוא תפור לבגד (בסיכת-ביטחון וכדו') - דעת מרן בשו"ע (אורח חיים סי' שא סע' לג) לאסור, ורמ"א התיר במקום פסידא, דלאו דרך הוצאה היא וכל-שכן היום שלהרבה פוסקים אין רשות-הרבים דאורייתא. לכן ניתן להקל במקום הפסד, דאדם בהול על ממונו, ואיכא חשש שיבוא לעבור על איסורי תורה (משנה ברורה שם). ואף כי במקרה זה אין כל הפסד, הרי אם מטרת ההוצאה היא רק להראות את הכרטיס לביקורת, ישנו סניף אחר להקל, כי לדעת כמה פוסקים נחשבת הוצאה מעין זו למלאכה שאינה צריכה לגופה (האסורה רק מדרבנן לרוב הפוסקים), ולדעת כמה וכמה אחרונים במקום שלושה שבותים הדבר מותר לצורך מצוה, עיין שו"ת מהר"ש ענגל (ח"ג סי' מג), ו"במראה הבזק" (ח"ג תשו' לו). אך אם הכרטיס משמש לעצם הכניסה למטרו (על-ידי תחיבתו למיתקן המיועד לכך), נראה דשוב הוי מלאכה צריכה לגופה, ואסור. ואם יצליחו לעשות שהכרטיס עצמו יהווה חלק מסוגר או מהיקף החגורה, כמו שיש נוהגים בהוצאת מפתחות, אפשר להקל, כדעת "משנה ברורה" (סי' שא ס"ק מה)..
34.10
4. ניקוב הכרטיס או החתמתו יעשה ע"י נכרי4בשו"ת "משברי ים" (לרב משה שטיינברג) כתב שניקוב הכרטיס הוי קלקול. ואפילו נאמר דהוי תיקון שלזמן הנסיעה הרי מעונינים בניקוב ספציפי זה - מכל מקום אין זה איסור תורה אלא רק איסור דרבנן, דאין הכרטיס כלי להחשיב את ניקובו לתיקונו. לכן יהיה במסירת הכרטיס לגוי הנוקב רק שבות דשבות, שבמקום מצוה יש להתירו. אם בניקוב נוצר צורה מסויימת, נחשב ל"רושם" כפי שכתב רמב"ם (הל' שבת פ י"א הל' יז). וב"ביאור הלכה" (סי' שמ ד"ה במשקין מובא דבירושלמי מבואר שאף בצורה אחת חייב מדאורייתא. יש מקומות שצריך להעביר גם כרטיס חודשי במיתקן חשמלי המסמן את תוקפו של הכרטיס ע"י נורה, ואז משתחררת נעילה ו/או נפתחת דלת. במציאות כזו יש מחלוקת בין פוסקים, אם ברמיזה לגוי לטפל בכרטיס יש משום איסור. יש שמתירים משום שבעל הכרטיס אינו נהנה מעשיית המלאכה אלא בצורה עקיפה - בהסרת מונע, בסילוק המכשול לכניסה; ויש שאינם מחלקים כך. "ילקוט יוסף" (ח"ד שבת א' עמ' שלב) (וכעין מחלוקת הראשונים אם יש איסור הנאה ממעשה שבת בהוצאה מרשות לרשות, כיון שהחפץ לא נשתנה)..
34.11
5. הנסיעה היא לצורך מצוה5בשו"ת "חתם סופר" (ח"ו בליקוטים סי' צז) פסק לאסור נסיעה ברכבת משום שהנוסע אינו שובת, וגופו נע ונד, ואי-אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו... ומתקרב למקום מסחרו להיות שם במוצ"ש, ואיסור גמור הוא להרמב"ן הנ"ל, ומפורש בדברי קבלה, אם תשיב משבת רגלך... ממצוא חפצך וגו'. על-פי דברי רמב"ן על התורה (ויקרא כג, כד) "שבתון", שנצטווינו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו בדברים שאין בהם מלאכה. הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל (שו"ת "משפטי עוזיאל" אורח חיים ח"א סי' ט ואו"ח תנינא סי' לב) הסיק שאין מקום לאסור את הנסיעה בחשמלית (בחו"ל) שהישיבה בה נוחה, והיא אינה מובילה למרחבים רק בתוך העיר, לשירות כל בני העיר ולאו דווקא לצורך מסחרי, משום "אם תשיב משבת רגלך" ולא משום גזירה שמא ילך למסחרו, וגם אין בה עובדין דחול כשנוסע לצורך מצוה, אבל לא לטיול בעלמא. אמנם בתשובה מאוחרת יותר (או"ח תנינא סי' מא) כתב שכל היתרו היה - שלא למחות בידי הנוסע, אבל החרד לדבר ה' ודאי שלא יסע, והבא להימלך מורים לו שלא יסע..
34.12
[באשר לאיסור מראית עין. עיין בהערה6אילו הרבנים המקומיים התירו - כפוף לתנאים הנ"ל – לנוסע בשבת במטרו (בחו"ל), גם לא היה בכך משום איסור מראית עין וכמו שכתב בשו"ת "משברי ים" (סי' כא). אבל אין הרבנים יכולים לתת היתר שכזה בגלל המכשולים העלולים לצאת מזה,ואין הם יכולים אלא ליתן עצה פרטית לאנשים המתגוררים במקומות רחוקים כדי להצילם מאיסורי תורה בנסיעה ברכב. לכן אפשר ד"חזר וניעור" חשש מראית העין, דלא ידועה להמון עצת המרא דאתרא..]
34.13
על הרב להציג אופציה זו לא כהיתר, אלא כמועדפת7באשר ליסוד הדין, אם מותר לרב להציע לעוברי עבירה למעט באיסורים, להעדיף איסור קל על פני החמור או רק להורות את המותר בלבד מבלי לתת עצות לעבריינים, הנה בסוטה (מח ע"א) "א"ר יוסף, זמרי גברי ועני נשים פריצותא. זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת. למאי נפקא מינא? לבטל הא מקמי הא", ופרש"י שם: "אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת". ועל-פי זה כתב ב"אגרות משה" (אורח חיים ח"א סי' מד) "חזינן מפורש שמחוייבין ב"ד וכל אדם אף באופן שאין בידם לבטל האיסור לגמרי, שיבטלו לכל הפחות מה שבידם שלא יעשו האיסור החמור אלא באופן הקל, אף שג"כ אסור". וע"ע "אגרות משה" (יו"ד ח"א סי' נב, נג.) וב"אגרות משה" (באו"ח ח"ד סי' לה) סיים "הני מילי בלא מעשה המראה להתיר איסור... אבל להתיר ממש אסור". ועיין ברמב"ם בתשובה ("פאר הדור" סי' קלב) שהגדיל לעשות וזה לשונו: "ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו שישחררה וישאנה, ופסקנו כך מפני תקנת השבים, ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך, ויכול לישאנה והאל במרומיו יכפר עווננו...". הנה בעל "עקדת יצחק" (פרשת וירא, שער כ) כתב "אודות הנשים הקדשות.. שכבר יאותו בקצת הקהילות לתת להם חנינה ביניהם גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל כי אמרו כיון שמצילות... הסכלים מחטא איסור אשת איש החמור... מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה... ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא...אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים... הנה הוא זימה ועוון פלילי חטאת הקהל כולו..." ועיין עוד שו"ת ריב"ש סי' תכה. ועוד כתב "חתם-סופר" (אבן-העזר סי' לו): ".. אם בליעל יבקש ממנו להתיר לו למיעבד איסורא, ואם לאו יצא מן הדת, חלילה לנו להתיר לו אפילו איסור קל דרבנן…" עיין שם כל התשובה. ועיין עוד "באר משה" (ח"ה פא קנט-קסג). והנה הגאון הנצי"ב ב"משיב דבר" (ח"ב סי' מג-מד) דן באישה שלא טבלה עד עתה, ומוכנה לטבול מעכשיו בתנאי שיתירו לה לטבול ביום דוקא, אפילו ביום השמיני, כי מתביישת לטבול עם כל הנשים בלילה. עיין שם שתלה במחלוקת ראשונים במס' חגיגה טז ע"א, דאמר רבי אלעא הזקן, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים... וילך למקום שלא מכירין אותו ויעשה מה שליבו חפץ. דלרש"י ותוס' יעשה העבירה בסתר כדי שלא יבוא לידי חילול השם בפרהסיא החמור. ולרבנו חננאל, ח"ו שהיה מתיר לעשות עבירה, אלא קאמר דלבישת שחורים משברים לבו ולא יבוא לידי עבירה, עכת"ד. ומשמע מדבריו דבהא גופא פליגי, דלר"ח אין מה להציל אדם מעבירה חמורה על-ידי היתר לו לעשות קלה, וכל דברי ר' אלעא אינם אלא דרך לשבירת היצר. ולתוס' גם מי שעובר עבירה אחת מדריכים אותו בשעת נפילתו שלא יכשל בדברים נוספים וחמורים יותר. אלא שהנצי"ב השוה שיטת רש"י לשיטת ר"ח, לגמרי ונראה יותר לענ"ד דרש"י אינו סובר שר"ח חולק ביסוד הדין שעדיף ליעץ לעבור עבירה קלה כדי לא לעבור עבירה חמורה, רק בא להצביע שטמון בדברי ר' אלעא גם (ולא רק) עצה טובה לשבירת היצר וכן כתב רש"י שם, וביתר בירור בקידושין מ ע"א ד"ה ילבש שחורים: "שלא יראה בכבודו אולי ירך לבבו בכך וגם אם יחטא, אין אדם נותן לב…". וכן מובא ב"אוצר הגאונים" (מו"ק יז ע"א) שב"אשכול" (ח"ב צד) הביא בשם רב האי גאון כפרוש רש"י הנ"ל) והרי רב האי גאון ברור דסבירי ליה כר"ח, כמובא ברש"י במועד קטן שם. ואפשר שמה שכתב ר"ח "ח"ו שהתיר ר' אלעא אפילו בסתר", בא לאפוקי מדעתם של עמי-הארץ שלא ילמדו ח"ו מן הגמרא היתר לעבירה, ולא בא לאפוקי משיטת רש"י ותוס', שגם אם יעשה את העבירה, לפחות לא יוסיף לחטוא בפרהסיא רק שאין היתר חלילה. נמצינו אפוא למדים שלרש"י ותוס' ורב האי גאון שמובא ב"אשכול" (ואפשר שאפילו ר"ח יסכים לכך למרות שתוס' ס"ל שהוא חולק ע"כ) גם עבריין בזמן שנכשל, למרות שכאמור לא נותנים היתר ולגיטימאציה (וע"ז צווחו ה"עקידה" ו"חתם סופר" הנ"ל), מכל מקום מלמדים אותו "שלא ירשע הרבה". ואם יש חשש לפתיחת פירצה בקהילה, זה הוא דבר השונה בין מקום למקום, על הרב לשקול, ותשועה ברוב יועץ, וכמו שסיים הנצי"ב הנ"ל. ועיין עוד בשו"ת "יביע אומר" (ח"א סי' ל אות טו, ח"ו יורה דעה סי' ג, ח"ח שם סי' יב). על נסיעה ברכב, ולשקול שוב ושוב את הנושא. זאת כדי ש"לא יצא שכרם בהפסדם" שהרי אי הנסיעה בשבת היא גם מסממני השבת המובהקים לא רק מבחינה הלכתית טהורה אלא גם מבחינת אוירת השבת, שגם היא הלכה.
35.1
אוקלנד, ניו זילנד, שבט תש"ס
35.2
לה. הפעלת רמזור להולכי רגל בדרך לבית-הכנסת בשבת ובימים-טובים
35.3
שאלה:
35.4
רוב חברי הקהילה שלנו אינם שומרי שבת והם מגיעים ברכבם לבית הכנסת האוטודוקסי.
35.5
הרב (כמובן) ואני (סגנו) ועוד מספר קטן של משפחות שומרים שבת. אנחנו גרים קרוב לבית הכנסת, אבל נאלצים לעבור רחוב מאוד ראשי שיש בו רמזור להולכי רגל, שאיננו עובד אם לא מפעילים אותו. אנחנו רצים בין המכוניות וזו סכנת נפשות. מה לעשות בשבת וביו"ט?
35.6
תשובה:
35.7
הנחת-היסוד לתשובתנו היא, שבלחיצה בשבת על מתג הפעלת הרמזור המאפשר מעבר הולכי-רגל יש חשש איסור דאוריתא1ע"פ ניתוח-הלכה טכני של מכון "צומת", אלון שבות, בראשות הרב ישראל רוזן.. אי לכך, הדרך המומלצת היא לבקש מנכרי לעשות זאת עבורכם, ומכיון שמדובר במצוה דרבים (הגעת הרב או סגנו לבית-הכנסת), ניתן להתיר אמירה לגוי גם באיסור תורה2"משנה ברורה" (סי' רעו סעיף כה).. אם תבדקו את המציאות בשטח ותגיעו למסקנה, כי מדובר רק באיסורי דרבנן3כגון שהנורה איננה נורת-להט, או שבשעת הלחיצה לא נדלקת שום נורה חדשה, כי אז מותר לדעת הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ללחוץ על הכפתור בשינוי בכל מקרה., אזי מותר אף ללחוץ על הכפתור בשינוי4כי אז הוי שבות דשבות, במקום מצוה דרבים. עיין עוד שו"ת ב"מראה הבזק" (ח"ב עמוד 34 תשובה כג ובהערה 4 שם)..
35.8
ביום-טוב, שלרוב הפוסקים הדלקת חשמל היא איסור דרבנן5עיין "שמירת שבת כהלכתה" פרק לג ובהערה *צג שם., מותר ללחוץ על הכפתור בשינוי, כדלעיל.
36.1
אוסלו, נורווגיה, מר חשון תשס"ב
36.2
לו. ברכת מאורי האש ובשמים בימות הקיץ באזורי הצפון
36.3
שאלה:
36.4
ע"פ פסק שקיבלתי מהרב אשר ווסטהיים אב"ד דמנשסטר, מוצאי-שבת במדינות הצפוניות מוגדרת לפי ירידת השמש מתחת לקו האופק ל- 8.1 מעלות וכך סיפר לי שנוהגים שם. ע"פ שיטה זו קבעו את הזמן של מוצ"ש כאן באוסלו לפני שבאתי לעיר. למשך כששה שבועות בקיץ השמש באוסלו לא יורדת עד לנקודה הזאת אלא רק עד כ- 7.5 מעלות מתחת לקו האופק. השאלה האם באותם שבתות שלמעשה הזמן של מוצ"ש ועלות השחר הם אותה שעה (בערך שעה 01:20 בבוקר) ניתן לברך את ברכת "בורא מאורי האש". אם הדרישה היא שיהיה מוצ"ש, הרי התחיל כבר יום א' ובודאי שיצאה כבר השבת, אבל אם צריך לילה כדי לברך ברכה זו שמא אין כלל ברכת האש כל אותם ו' שבועות?
36.5
נראה לי פשוט שאדם שמבדיל בשעה זאת יוכל להגיד ברכת "בורא מיני בשמים" היות ועכשיו פרחה הנשמה היתרה ואין דבר זה תלוי בלילה.
36.6
תשובה:
36.7
במקומות שבהם זמן מוצאי-שבת בקיץ הוא בשעה שעדיין אור, מכיון שהשמש אינה שוקעת, ניתן לברך בהבדלה במוצאי-שבת גם ברכת "בורא מאורי האש", אלא שמן הראוי להשתדל, להחשיך את המקום שבו מדליקים את הנר ככל שניתן, כדי שיהנו מאורו1מדליקים נר במוצ"ש זכר ליצירת האש הראשונה ע"י אדם הראשון (שו"ע או"ח סי' רצח סע' א וב"משנה ברורה" שם) וצריכים ליהנות מן הנר (שם, ד). על כן, במקום שבו עדיין אור, צריכים להשתדל להחשיך את המקום עד כמה שניתן, אף כי ניתן ליהנות מן הנר גם ע"י התקרבות אליו אף כאשר המקום מואר. עיין עוד "שמירת שבת כהלכתה" (ח"ב סא, לג)., וכמו שציינת, גם יברכו אז "בורא מיני בשמים".
37.1
לז. קונטרס - מסחר באינטרנט ושמירת השבת
37.2
הקדמה
37.3
התפתחותו המדהימה של העולם הווירטואלי – האינטרנט, בשנים האחרונות, מציבה אתגר הלכי ורוחני בפני מרנן ורבנן. פוסקי ההלכה צריכים לתת דעתם לסכנות המרובות מצד אחד וליתרונות העצומים מצד שני.
37.4
בקונטרס זה נעשה נסיון לחבר ישן וחדש ולנסות למצוא את המקורות בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים למציאות החדשה, הדימיונית - תרתי משמע.
37.5
בהשארת אתר אינטרנט בבעלות יהודי פתוח בשבת וביו"ט יכולות להתעורר שאלות הנוגעות לכמה וכמה איסורים.
37.6
1. "לפני עיוור" ו"מסייע לעוברי עבירה";
37.7
2. מקח וממכר בשבת (באתרים מסחריים);
37.8
3. שכר שבת (באתרים הגובים דמי-שימוש, בחנויות ושווקים וירטואלים);
37.9
4. הנאה מחילול שבת (מאתרים מסחריים);
37.10
5. מראית-עין וחשד;
37.11
6. זילותא דשבת.
37.12
ונדון בהם אחד לאחד ונבדוק האם אכן הבעלים עוברים על האיסורים הנ"ל.
37.13
א. איסור לפני עיוור ומסייע לעוברי עבירה
37.14
התורה הזהירה "ולפני עור לא תתן מכשל"1ויקרא יט, יד.. איסור זה כולל גם הכשלת אדם מישראל בעבירה2ז"ל רמב"ם ("ספר המצוות", לאוין רצט) "ולאו זה כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסובב אותה, כי יבוא האיש ההוא לעוון, ובעזרתו הכשילו וחזר עוד ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה...".. מאחר שצרכן אינטרנט הגולש בשבת עובר בוודאי על איסורי דרבנן, ואולי אף על איסורי תורה3האיסורים הם: כותב - בשו"ת "שבט הלוי" (ח"ו סי' לז) פסק שכתיבה על מסך מחשב אסורה משום מלאכת כותב דאורייתא. לעומתו הרב פרופ' זאב לב סבור שכתיבה על גבי צג המחשב (ללא הדפסה) היא בבחינת כתב שאינו מתקיים, שאינו אסור אלא מדרבנן, ואילו הרב ישראל רוזן מחלק בין מחשב שיש בו תוכנה למחיקה עצמית, שהכתיבה על גביו יכולה להחשב לכתב שאינו מתקיים, ובין זה שאין בו תוכנה כזו, שאז הכתב נחשב לכתב המתקיים. בונה - הגרש"ז אוירעבך פסק שהזנת מחשב בנתונים הנשמרים על גבי דיסקט היא בכלל מלאכת בונה, "שמירת שבת כהלכתה" (ח"ב פרק סו סע' נה). בנוסף לכך ישנה בעצם הפעלת המחשב ופעולת ההקלדה סגירה של מעגלים חשמליים שלדעת "חזון אי"ש" כלולה באיסור בונה. מוליד - סגירת מעגלים חשמליים לדעת "בית יצחק" (יורה דעה ח"ב במפתחות לסי' לא) ועוד אחרונים מהווה איסור דרבנן. הבערה - בתקשורת מחשבים מורכבת [שימוש במודם והתקשרויות מחשבים ושרתים] גם תתכן הלהטת חוטי-להט ממש [בהדלקת נורות שונות] שזה לדעת הרבה מן הפוסקים מלאכת מבעיר מדאוריתא (עם המעבר לטרנזיסטורים אין כמעט בנמצא מחשב עם נוריות להט). "ממצא חפצך" ומקח וממכר כאשר מדובר על אתר מסחרי, ודאי שהצרכן יעבור גם על דברי קבלה של "ממצא חפצך ודבר דבר", שבגינם אסור אפילו להרהר בענייני נכסיו בשבת, כמבואר בגמ' שבת (קנ ע"א) ובשולחן ערוך ("אורח חיים" סי' שו סעיף א). ולגבי גזירת מקח וממכר בשבת עיין לקמן סעיף ב., יש לדון אם בעלי האתר המשאירים את האתר פועל בשבת עוברים בשל כך על איסור "לפני עיור" או איסור "מסייע לעוברי עבירה"4הכרעת הפוסקים היא שיש איסור "לפני עיור" גם באיסורי דרבנן, ונחלקו, אם האיסור לסייע באיסור דרבנן הוא מן התורה או מדרבנן, עיין סיכום השיטות בספר "לפני עיור" לרב יצחק א' הכהן אדלר (עמ' נב- נו). הנפקא מינא בין שני הצדדים קשורה לשאלה אם אופני ההיתר באיסור מסייע-מדרבנן, כשמדובר באיסורי דרבנן שהובאו לקמן, יעזרו להקל אפילו במקרה של "תרי עברי דנהרא" - כיון שכל האיסור מדרבנן-אמנם גם אם נסבור שהאיסור אינו אלא מדרבנן אין הכרח שהדינים הקיימים ב"מסייע" יחולו גם ב"לפני עיור" באיסור דרבנן..
37.15
הגמרא אומרת שאין עוברים על איסור "לפני עיור" אלא כאשר המוכשל לא היה יכול לעבור את העבירה ללא סיועו של המכשיל5עבודה זרה (ו ע"ב) "הכא במאי עסקינן, דקאי בתרי עברי דנהרא". על פי פירוש רוב המפרשים והפוסקים. אולם רד"צ הופמן בשו"ת "מלמד להועיל" (ח"א סי' לד) והרב נחום אליעזר רבינוביץ (תחומין יא, עמ' 97-45) הוכיחו שלדעת רמב"ם אין חילוק בין תרי עברי דנהרא לחד עברא דנהרא, ובשניהם הסיוע אסור מדאוריתא. לפיכך - כאשר ישנם אתרים אחרים, דומים, ניתן לאמר שאין כאן איסור דאורייתא של "לפני עיור". ואולם לא כן כאשר מדובר באתר יחודי שאין דומה לו6יש מקום לטעון שגם אם האתר יהיה סגור בשבת, גולש שאינו מודע לסגירתו ינסה להיכנס בו ויחלל שבת בנסיונו זה, ואם כן סגירת האתר תמנע לכל היותר "תוספת איסור". שאלת "לפני עיור" בתוספת איסור שנויה במחלוקת ראשונים. ריטב"א ומאירי (עבודה זרה ו ע"ב) כתבו שאין עוברים על "לפני עיור" בתוספת איסור, אך מתוס' (שם ד"ה מנין) משמע שאמנם עוברים. ועיין על כך בהרחבה בס' "לפני עיור" (הנ"ל, הערה 4 כללים, סי' ה' עמ' לט- מא). ועיין עוד ב"גיליון מהרש"א" (יו"ד סי' קנא) שמבין את הסוגיא בבבא קמא בענין "הלעיטהו" (סט ע"א), שבמקום שעובר העבירה עובר ממילא עבירה שאין באפשרותנו למנוע ממנו, וישנה אפשרות שתוך כדי כך יעבור עבירה נוספת שיש באפשרותנו למונעה ממנו, אין חיוב למונעו. עוד יש לדון מצד מה שכתב רמב"ם בפי' המשניות (מעשר שני פ"ד מ"ו), שמותר לתת מעות דמאי למוכר עם-הארץ שבלאו הכי אינו מקפיד שלא לעבור איסורים. אמנם צ"ע בהבנת דבריו., או באתרים שמעצם טבעם מופעלים על-ידי יהודים7דעת "משנה למלך" (פ"ד מהל' מלוה ולווה ה"ב) שגם במקרה שהמוכשל יכול היה לעבור את העבירה גם ללא סיוע המכשיל, אבל זקוק בכל אופן לסיוע של יהודי אחר - עובר בכל זאת על איסור "לפני עיור" דאוריתא. אך דעת "פני משה" (ח"ב סי' קה) ו"כתב סופר" (יו"ד סי' פג) היא שגם בכהאי גוונא אין עוברים על "לפני עיור" דאוריתא. "שדי חמד" (מערכה ו כלל כו אות ט) כתב שגדולי האחרונים סוברים כ"משנה למלך", ועיין סיכום בספר "לפני עיור" (הנ"ל, עמ' כז - לא). ועיין בשו"ת "חלקת יעקב" (או"ח סי' סז במהדורה החדשה) שמטעם ה"משנה למלך" הנ"ל אסר להעמיד בארץ-ישראל מכונה אוטומטית למכירת אוכל ברשות-הרבים בשבת, אע"פ שישנן שם מכונות של בעלים אחרים, מכיוון שגם בעלי המכונות האחרות הם על פי רוב יהודים.. אמנם ישנה מחלוקת ראשונים גם כאשר המוכשל היה יכול לחטוא אף ללא עזרת המכשיל, אם בכל זאת אסור מדרבנן לסייע לו לעבור את העבירה - רמ"א מביא את שתי הדעות וכותב ש"בעל נפש יחמיר לעצמו"8שו"ע יורה דעה (סי' קנא ס"א בהג"ה)., ואולם כשמדובר באיסור "מסייע", שהוא מדרבנן, ישנן דעות אחרונים שהאיסור לא חל במקרים הבאים: סיוע למומר9הש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק ו) פסק שבמומר אין איסור מסייע, אומנם הרבה אחרונים נחלקו עליו, עיין ספר "לפני עיור" (עמ' קכח-קלב). הרב שלמה גורן במאמרו על מכשירי בנקומטים בשבת (קובץ "שנה בשנה" תשמ"א עמ' 181) דוחה התבססות על הש"ך הנ"ל להיתר, משתי סיבות: א. שיטת הפוסקים שבזמן הזה אין דינם של מחללי שבת בפרהסיא כמומרים מפני שהם נחשבים למי שלא הוכיחו אותם; ב. יש לחוש לדעת הרמ"א שככל הנראה חולק על הש"ך. ויש סברות נוספות לכך שלא נחשיב כיום אנשים אלה למומרים ח"ו אלא ל"ציבור ששגג"., סיוע למזיד10כך מפרש שם "דגול מרבבה" את הש"ך, וב"גליון מהרש"א" שם חולק על ה"דגול מרבבה". ב"אגרות משה" (יו"ד א סי' עב) וב"ציץ אליעזר" (ח' טו סי' יח) הוכיחו כדעת ה"דגול מרבבה". אומנם ב"אגרות משה" (אבן העזר ח"ד סי' סא אות ב) כתב שכאשר ניתן למנוע את העבירה, ודאי שישנו חיוב לאפרושי גם במזיד, ורק כאשר העבירה תתבצע ממילא, אין איסור מסייע במזיד. ומ"חזון אי"ש" (דמאי סי' ח אות ט) משמע שבמקום שסיועו של המכשיל הוא פאסיבי, והמוכשל מזיד, אין איסור מסייע. ובספר "גבעת לבונה" כתב שגם לשיטת ה"דגול מרבבה" באיסורי שבת אסור לסייע גם למזיד, אולם לא משמע כן משאר הפוסקים., סיוע שלא סמוך לשעת העבירה11"פתחי תשובה" (יו"ד סי' פג), "משיב דבר" (ח"ב סי' לא-לב) ו"בניין ציון" (סי' טו) התירו סיוע בזמן שאינו סמוך לבצוע העבירה, ועיין עוד "מגן אברהם" (שו"ע או"ח סי' קסט ס"ק ו) שהבין מדברי הב"ח (שם ד"ה ואסור), דשרי כשאינו מכשיל בזמן העבירה, ואולם בספר "לפני עיור" (עמ' קלח-קמ) הוכיח שרמ"א, ש"ך ו"דגול מרבבה" חולקים על זה., וסיוע כאשר העבירה אינה מתבצעת בגוף החפץ שהמסייע – המכשיל מוסר לעבריין12בשו"ת מהרש"ם (ח"ב קפד) חידש שלא שייך איסור מסייע, אלא כאשר העבריין עושה את האיסור בגוף החפץ שמסר לו המכשיל, וצירף טעם זה להיתר להשכיר בית לספר המספר גם בשבת, מכיוון שזה עובר את האיסור בחלל הבית ולא בבית עצמו. גם אנו יכולים לצרף טעם זה בנדון דידן - המוכשל עובר את העבירות באמצעות מחשבו האישי ולא בגוף איזה חפץ שהמכשיל מוסר לו ., והם קשורים גם לנדון דידן.

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah -- Vol. 5. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.