← All works

B'Mareh HaBazak Volume III

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,575 sections

1. 30.3

   שאלה:

2. 30.4

   האם אנו יכולים למנות על פי ההלכה גר צדק שנתגייר על פי בית דין מוסמך לראש קהילה?

3. 30.5

   תשובה:

4. 30.6

   אין למנות1עיין רמב"ם (הל' מלכים פ"א הל' ד) "אין מעמידין מלך מקהל גרים, שנאמר 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא... ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל". גר צדק לתפקיד נשיא קהילה, אלא אם כן:

5. 30.7

   * קיבלו אותו הקהל2"כנסת הגדולה" (חלק חושן משפט הל' דיינים, סי' ז). על-ידי בחירות3עיין "תחוקה לישראל ע"פ התורה", כרך א, מאת הגרי"א הרצוג (דף 24-22) שהבחירות צריכות להתקיים בהשתתפות כל חברי הקהל, ולא די בהחלטת ועד הקהילה, אלא אם כן הקהל ייפה את כוחו של הוועד למנות אפילו גר צדק.;

6. 30.8

   * אין כמותו ראוי לעמוד בתפקיד זה4עיין שו"ת "יוסף אומץ" (סי' מז אות ג) דלא מהניא קבלת הציבור, אלא שהיתר למנות שמעי' ואבטליון הוא מפני שלא היו בישראל כמותם.;

7. 30.9

   * המינוי הוא לשנים מספר5עיין ספר "תחוקה לישראל", (כרך א, דף 23) "שמא האיסור של 'לא תשים עליך מלך' אינו חל אלא על מינוי לכל ימי חייו"..

8. 31.1

   קאלי, קולומביה, טבת תשנ"ד

9. 31.2

   לא. ריבוי מניינים לפי נוסח העדות השונות לענין "לא תתגודדו"

10. 31.3

    שאלה:

11. 31.4

    קיים אצלנו ב"ה מנין קבוע לערבית. בבית הכנסת הספרדי יש שחרית בד"כ בשני וחמישי. ה"יארצייט" עושים גם שחרית בבית כנסת שלי - האשכנזי. ולא עלינו, כשיש אבלים עושים אצלם עוד מנינים. מהו גדר האיסור של "לא תתגודדו" לגבי מנינים - קבועים, לא קבועים נוספים, והאם זה שונה באיזה נוסח המנין השני. לא תמיד קל לקיים שני מנינים. (היה כבר מקרה של שתי משפחות אבלות באותו זמן).

12. 31.5

    תשובה:

13. 31.6

    1. אין בהנהגת מנהגים שונים של העדות כגון ספרדים ואשכנזים, משום לא תתגודדו, כל עוד כל ציבור ניכר בפני עצמו בבית-כנסת נפרד וכדומה1עיין "חתם סופר" (שו"ע חו"מ סי' קפח בהשמטות) שכתב, ששתי קהילות בעיר אחת יש להן דין שני בתי-דין בעיר אחת, שאין בזה משום לא תתגודדו (יבמות יג ע"ב, וכרבא), וכך פסק מהר"ם שי"ק (חו"מ סי' כד) ו"האלף לך שלמה" (או"ח סי' מה). ועיין בכל זה ב"יביע אומר" (אה"ע ח"ד סי' יג בסופו ובאו"ח ח"ו סי' י) וב"יחוה דעת" (ח"ד סי' לו), ואכמ"ל.. ואדרבא, כל ציבור חייב לנהוג כמנהג שלו2משום לא תטוש תורת אמך, וזה נכון גם בנוסח התפילה, שאין לשנות מספרד לאשכנז וגם לא ההיפך, "מגן אברהם" (סי' סח) בשם הירושלמי והכוונות, ועיין שם ב"פרי מגדים". ועיין "חתם סופר" (או"ח סי' טו וטז) שכתב, ששני הנוסחים שווים בקדושתם ובסודם. ועיין מהר"ם שי"ק (או"ח סי' מג) שכתב ותרץ ההשגות של ה"דברי חיים" על החת"ס. וכך נפסק ב"אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' כד), ודלא כמו שהעלה שם ב"יביע אומר" (או"ח ח"ו סי' י) בסופו..

14. 31.7

    2. אפילו בעיר שהיתה בה רק קהילה אחת, ואחר כך רצו אנשים מעדה מסוימת להיפרד ולהתפלל כמנהגם - מותרים לעשות כן, ואין בזה משום לא תתגודדו3"לבושי מרדכי" (תלתאה, או"ח סי' י), וכמו שכתבנו בהערה (2), שאין לאשכנזים לשנות להתפלל בנוסח ספרד, וממילא הדין שוה למה שכתב לספרדים לשנות להתפלל כאשכנזים. ועיין מהר"ם שי"ק (חו"מ סי' כד) שכתב "כבר נתפשט הדבר בהרבה קהילות, כי האנשים שרוצים להתפלל בנוסח ספרד, עושים להם מנין בפני עצמם", וק"ו בנדון דידן..

15. 31.8

    3. אם אין מספיק יהודים בעיר כדי לפרנס שני מניינים, או אז יש להתחבר לציבור אחד, ובקביעת נוסח התפילה הולכים אחר הרוב4שו"ת "חתם סופר" (חו"מ, בהשמטות, סי' קפח), שו"ת "ישא איש" (סי' א, מובא ב"יביע אומר", שם)., אלא אם כן כבר היה מנהג קבוע בעיר או בבית-הכנסת5"חתם סופר" הנ"ל, וכן משמע מעיקרי הד"ט (סי' ה אות כז), מובא ב"יביע אומר" הנ"ל וב"אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' כא) שכתב, שכל עוד לא נתבטלה הקהילה הקודמת, שייך לומר שמנהג המקום עליו, אבל עיין עוד בדבריו באו"ח (ח"ד סוף סי' סה) שמסתפק לגבי קהילה יהודית בארגנטינה, שבה התקבצו מכל העולם, שמא כשיסדוה, היה זה על דעת שאחרי כן הרוב יקבע, ועיין "האלף לך שלמה" (או"ח סי' מה) שמשמע, שאפילו כאשר היה מנהג , הרוב קובע, וצ"ע..

16. 32.1

    בולוניה, איטליה, אלול תשנ"ג

17. 32.2

    לב. גדרי "מוטב יהיו שוגגים"

18. 32.3

    שאלה:

19. 32.4

    באילו מקרים בהלכה מותר לסמוך על הכלל: "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ביצה ל ע"א)?

20. 32.5

    תשובה:

21. 32.6

    אף על פי שהתורה מצוה: "הוכח תוכיח את עמיתך"1ויקרא יט, יז., אמרו חז"ל במקומות מספר2מס' שבת (קמח ע"א), ביצה (ל ע"א), בבא בתרא (ס ע"ב). שפעמים יש להימנע מהוכחת החוטא, מטעם ד"מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ומדברי הפוסקים נמצאנו למדים שישנם תנאים מגבילים מספר שדווקא בהיותם מתקיימים, נדחית מצוות התוכחה, והכלל הנ"ל תקף. ואלה הם התנאים:

22. 32.7

    1. שיהא ברור3בהגדרת הוודאות לעניין זה הסיק הרב יהודה הנקין שהדבר תלוי בהערכת המוכיח, ועיין עוד בעניין זה במאמרו ב"תחומין" (כרך ב)., שאם יוכיחו את החוטאים, לא יקבלו התוכחה4בבא בתרא ס ע"ב, תוס' ד"ה מוטב, והובא להלכה ב"משנה ברורה" (סי' תרח ס"ק ג)., אך אם יש ספק, שמא יקבלו ממנו - צריך למחות אף במידי דרבנן5"משנה ברורה" הנ"ל..

23. 32.8

    2. דווקא בדבר שאינו מפורש בתורה, אבל באיסור מפורש בתורה צריך למחות6רא"ש (ביצה דף ל בשם בעל ה"עיטור"), ונפסק להלכה בשו"ע או"ח (סי' תרח סעיף ב), ובמאמר הנ"ל בהערה 3 סיכם שיטות הראשונים בזה, והביא אחרים שחולקים וסוברים, שאף בדבר מפורש בתורה אומרים "מוטב יהיו שוגגים".. והרב חיד"א בספר "ברכי יוסף"7וכן הסכים מרן הרב ישראלי בספרו "עמוד הימיני" (סי' י), דלא כ"ביאור הלכה" סי' תרח ד"ה מוחין בידם. כתב בזה, שדווקא במקום שמסור בידנו להעניש ולמנוע את החוטא מלחטוא לאחר שנמחה בו - דווקא בכגון זה צריך למחות בעובר על איסור המפורש בתורה (באופן שברור שלא יקבל התוכחה, כאמור בתנאי א), אבל בלאו הכי - אין צריך למחות.

24. 32.9

    3. דווקא בשוגג, אבל דבר שידוע, שהחוטאים עושים אותו במזיד, צריך למחות. ונראה דאף זה אינו כי אם במקום שמסור בידנו למנוע אותו מלחטוא8וכן כתב הריטב"א (מכות כ ע"ב ד"ה וכמה), הסמ"ק ועוד ראשונים (ולא כסמ"ג), והובאה שיטה זו להלכה (סי' תרח ס"ק ה). ועיין ב"משנה ברורה" שם ס"ק ו שהסכים, שבעצם חילוקו של בעל ה"עיטור" (תנאי ב) הוא גם מטעם שבדבר המפורש בתורה - בוודאי הם מזידים, ולכן אין אומרים "מוטב שיהיו שוגגים" (כן כתב הרשב"א, ביצה דף ל ע"א). על פי זה יש לומר שחידושו של ה"ברכי יוסף" יהא נכון גם בחוטא במזיד - אמנם צריך להוכיחו, אך דווקא במקום שיש ביד המוכיח למונעו מלחטוא עוד., כנ"ל.

25. 32.10

    4. הרשב"ץ כתב שאומרים "מוטב" וכו' ונמנעים מלהוכיח בדבר שהכל שוגגים בו, אבל בדבר שמיעוטם שוגגים, והרוב, לעת עתה, אינם נכשלים בזה - מוחין כדי להזהיר האחרים שלא יבואו למכשול9הובאו דבריו להלכה ב"שער הציון" (סי' תר"ח ס"ק ג). גם באופנים שלגביהם עולה מכל האמור, שיש להוכיח, ואין אומרים "מוטב יהיו שוגגים", ישנן נסיבות שמטעמים אחרים אין להוכיח, כגון: א. פורקי עול שיצאו מכלל "הוכח תוכיח את עמיתך" (וכבר הכריעו פוסקים שרוב האנשים שאינם שומרים תורה ומצוות בזה"ז, הם בכלל "עמיתך"). ב. "ביאור הלכה" (סי' תרח ד"ה חייב להוכיח) כתב שדווקא באיש את אחיו שליבו גס בו. אבל אם היה איש אחר, שאם יוכיחנו, ישנאנו וינקום ממנו, אין צריך להוכיחו..

26. 32.11

    לסיכום:בזמן הזה שלא מסור בידינו להעניש ולמנוע את החוטא מלחטוא, כל שברור שהחוטא לא יקבל התוכחה - לא ימחה.

27. 33.1

    מונטבידאו, אורוגואי, אלול תשנ"ג

28. 33.2

    לג. כללי-הלכה טכניים לשימוש ברמקול בשבת וביו"ט

29. 33.3

    שאלה:

30. 33.4

    קראתי שהרב שאול ישראלי פסק בספר שו"ת "במראה הבזק" ח"א אפשרות להפעיל מיקרופון ורמ-קולים בשבת ע"פ ההלכה. זה יפטור לנו בעיה שיש לנו בבית הכנסת הגדול במונטבידאו.

31. 33.5

    ברצוננו להתקין מקרופונים שניתן להפעיל בשבת ובימים טובים. אני מבקש בזה את הכללים ההלכתיים שינחו אותנו בהתקנת המערכת ואת אישור הרב ישראלי לפנות למכון צומת על מנת שהם ידריכו אותנו בישום הרכבת המיקרופונים.

32. 33.6

    תשובה:

33. 33.7

    מצ"ב התשובה שנשלחה לרב אחר, לרבות הנספחים.

34. 33.8

    על-פי המבואר בתשובה, אם יצטרף לכבודו לפחות עוד פוסק מובהק, וכל המצטרף להיתר יצטרף רק אחר שיראה את נימוקי ההיתר, יעיין בהם ויאשרם, אזי אפשר יהיה להפעיל את המערכת, בתנאי שיישמרו כל הכללים המבוארים להלן בסעיף ב 6-1, וההסבר כי ההיתר מבוסס על דיון הלכי מפורט ע"פ כללי-הפסיקה המסורים לנו מדור לדור.

35. 33.9

    לשאלתך בעניין שימוש ברמקול עם מגבר טרנזיסטורי לשימוש בתפילות שבת וחג בבית-כנסת, עיין בנוסף גם באמרו של מרן הגר"ש ישראלי שהופיע בבטאון "ברקאי" ה', והתגובות שבאו בעקבות מאמר זה ב"ברקאי" ו'.

36. 33.10

    בנוסף על האמור ברצוננו להדגיש את שתי הנקודות הבאות:

37. 33.11

    1. נא לשים לב לאמור בסיכום המאמר, וז"ל:

38. 33.12

    "כל זה כתבתי בענ"ד ומציע הדברים לפני ציבור תלמידי החכמים תופשי התורה לענות בו ולקביעת עמדתם הלכה למעשה".

39. 33.13

    על כן יש להתיעץ עם פוסקים מובהקים נוספים קודם התקנת המערכת.

40. 33.14

    2. כדי למנוע אי-הבנות צריך להודיע לציבור את עקרונות ההיתר שהם:

41. 33.15

    א. ההפעלה תהיה רק במכשיר טרנזיסטורי.

42. 33.16

    ב. באמצעות סוללות או מצבר (ולא ע"י חיבור לרשת החשמל).

43. 33.17

    ג. המדבר במיקרופון אינו רשאי לשנות בו שום דבר (היינו, להגביה הקול או להנמיכו וכיו"ב).

44. 33.18

    ד. ההפעלה נעשית באופן אוטומטי, בשעה היעודה.

45. 33.19

    ה. בצמוד לרמקול ייקבע שלט שעליו יהיה כתוב בשפה המובנת לבני הקהילה, כי הרמקול מופעל ע"פ ההלכה.

46. 33.20

    ו. שימוש זה מותר רק לצורך מצוה.

47. 33.21

    בנוסף לכך צריך להסביר לציבור שההיתר, כמובן, מבוסס על דיון הלכי מפורט ע"פ כללי הפסיקה המסורים מדור דור.

48. 33.22

    הערות:

49. 33.23

    1. בנוגע להיתר שמובא בשמו של הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן, שמענו מפי מרן הגר"ש ישראלי, שהרב אונטרמן סיפר, שכאשר היה צריך לנאום בדרא"פ בבית-כנסת שהיה בו רמקול, הוא הניח את כובע הצילינדר שלו על גביו, כדי שלא ידבר לתוך הרמקול. ואמנם, נראה שבזמנו עדיין לא היה נפוץ שימוש ברמקול עם מגבר טרנזיסטורי.

50. 33.24

    2. להלן תשובתו של הרב גדליה שוורץ משיקגו ארה"ב, ראב"ד של ה-R.C.A, בענין פתרון טכני נוסף לבעיה:

51. 33.25

    שאלה:

52. 33.26

    בענין השתמשות ברם-קול בלי שום כח חשמלי כלל רק ע"י רוח שסגור בתוך קנים חלולים דכשמדברים בתוכם, גלי האויר מוליכים ומגדילים את הקול רק ע"י כח הדיבור בלי שום מעשה. האם מותר בשבת ויו"ט?

53. 33.27

    תשובה:

54. 33.28

    עפ"י האמור בעירובין דף קד ע"א השמעת קול בכלי שיר אסורה, אבל השמעת קול שאינו שיר מותרת, ע"ש בפלוגתא הגמ' ובתוס' שם שרב אלפס והר"י ברזילי פסקו להתיר בזה כנגד הר"ח שפסק שכל השמעת קול אסורה.

55. 33.29

    ועיין הרב אלפס שפסק כתלמוד בבלי כנגד הירושלמי ע"ש, ועיין בשו"ע א"ח סי' של"ח שפסק "דהשמעת קול בכלי שיר אסור אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר מותר", ועיין בביאור הלכה שהביא דעת הגר"א לחומרא כדעת הר"ח. מ"מ ברמ"א שם כתוב "וכן אם לא עביד מעשה שרי, ולכן אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו ציפור, מותר לעשותו בשבת וכו'".

56. 33.30

    וע"ש במג"א ובמ"ב שאפי' מנעים בקול כעין שיר שרי, דלא גזרו בזה היכי דעביד בפה". א"כ אפי' אם נאמר כחומרת הר"ח דכל אולודי קלא אסור, זהו דוקא ע"י מעשה, משא"כ בנדון דידן דרק ע"י הפה הובא הקול רחוק מן המדבר ולא גרע מאלו המצפצפים בפה וכו'.

57. 33.31

    ועיין בערוך השלחן בס"ק ו' וז' שתמה על דברי הרמ"א בענין הצפצוף בפה דאי קס"ד שיהא אסור כיון דהוי רק שירה בפה ולא אסרו שירה בפה כלל ומבאר דכיון דיש משימים האצבע בפה כדי לצפצף וכו' אע"ג דאולודי קול ביד אסור "הכא שרי כיון דבידו אינו עושה מעשה שיר ושירתו הוא בפיו והיד אינו אלא כדי שהצפצוף בפה יעלה יפה ולכן מותר", ע"ש עוד בענין החזנים וכלי "קאמרטאן", ע"ש.

58. 33.32

    ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' ט"ז פרק ג' שדן בדברי הרמ"א הנ"ל דאפשר בכלי המיוחד לכך כגון המיקרופון אסור, דאע"ג דבדיבור לא עביד מעשה, מ"מ כיון שמשתמש בכלי המיוחד להשמעת קול יש מקום לדון שיש עליו תורת כלי שיר ממש. וע"ש במה שהזכיר שו"ת בית יצחק (בח' יו"ד ח"ב במפתחות והגהות לסי' ל"א) בענין הדיבור בטלפון, וגם מה שהאריך בציץ אליעזר ח"א סי' ב' ס"י בדבריו וגם הזכיר דברי השו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ל"א שכתב שמה "וביחוד ע"י כלים המיוחדים לדיבור ומשמיעים קול על כמה וכמה מילין בריחוק מקום יכול אדם לדבר עם חבירו דבר זה יהא אסור לדבר עמו בשבת, ומעולם לא שמענו שום פוצה פה לפקפק בנדון זה". אע"פ שדעתי בענין המיתקן הנ"ל מוטה להתיר כיון שאין בו משום השמעת קול שיר ולא הוי כלי שיר ממש וגם דלא עביד מעשה, מ"מ צריכין אנו לדעת בדיוק כל תכונת המיתקן כדי שלא יהי' כלול בתוך גזרת שמא יתקן כלי שיר.

59. 33.33

    הנה אח"כ ראיתי שכבר דנו בזה הרה"ג ר' לוי יצחק הלפרין ראש מכון למדעי טכנולוגיה לבעיות הלכה וגם בקובץ רז"ש שכתב בזה הרה"ג נפתלי יהודה בערג והאחרון הביא מדברי הרב הלפרין הנ"ל לחלק בין מגביר קול זה לרם קול חשמלי וכו', ומסיק דאין חשש של השמעת קול בכלי שיר "שהקול בא מפי האדם ואין לו דמיון לכלי שיר וכן נמי לדיבור הגם שמגעת למרחקים הואיל וניכר שהוא בא ע"י דיבור של האדם לא אסרוהו".

60. 33.34

    ובנוגע לעובדא דחול הראה מקום לביאור הלכה התם בסי' של"ח דבמקום מצוה יש להקל, וזה שייך כאן כדי להשמיע דברי תורה והתפלה ע"ש.

61. 33.35

    וכדי שלא יהי' חשש כלל של אוושא מילתא ע"י הגברת הקול נראה שיש לתקן המיתקן הזה להפעיל המכשיר בהרבה רמקולים בלי הגברת הקול יותר מדיבור נורמלי לבני אדם. ועיין ברמ"א א"ח סי' רנ"ב סעי' ה' בענין אוושא מילתא דבמקום פסידא יש להקל, ובמקום שצריך לזה בביהכ"נ שהרבה לא יכולים לשמוע סדר התפילה ודברי תורה, נראה דדומה למקום פסידא אפי' דיש חשש של אוושא מילתא. מ"מ יש לתקן המיתקן הזה כפי הנ"ל ואז נראה דמותר להשתמש בו בשבת ויו"ט באופן שהופעל מערב שבת וגם א"א לתקנו בשבת.

62. 33.36

    הנה אחרי כתבי כל זאת ראיתי דיון מיוחד על שימוש ברם-קול לצורך מצוה בשבת ומועד בחוברת "ברקאי" ע"י הרה"ג ר' שאול ישראלי ודן שם ברם-קול רגיל מכח חשמלי מכונן מערב שבת ונפתח בשבת בצורה אוטומטית באופן שהמשתמש בו אינו יכול להפעילו להפסיקו או לשנות בו כלשהו, וכל שימושו במכשיר אינו אלא ע"י דיבור בלבד. ואעפ"י שאין אנו עוסקים בכלל במכשיר חשמלי, מ"מ דבריו שם בנוגע לבירור ענין אוושא מילתא וזילותא שייכים לנדון דידן כגון בחשש של חשד שפתח המכשיר בשבת. וז"ל כיון שהשימוש בשעון אוטומטי הוא דבר נפוץ, אין מקום לחשד לא פחות מאשר בשעון המשקולות שבו דברו הפוסקים. ומטעם זה הנה אנו מתירים השימוש באור החשמל הנדלק ונכבה חליפות פחות חשש של מראית עין. ואם מצד האוושא מילתא וזילותא דשבת, הרי הוכח שזה שייך רק בדבר המקים רעש גדול בסביבה וכלשון הטור בזה "אוושא מילתא טפי" שכנראה רמז בזה להבדיל בין ריחיים לשעון המצלצל שלא מצא לנכון להזכירו כלל לפ"מ שנוקט רש"י שאין כאן הטעם מצד חשד. דלב"ה אינו קיים בזה כלל, רק מצד עובדין דחול, וזה שייך רק ברחיים מצד "דאוושא טפי" עכ"ל.

63. 33.37

    ובודאי בנדון דידן שאין שום פעולה חשמלית וגם א"א לעשות שום תיקון במיתקן הנ"ל כיון שכבר מכונן מע"ש ע"י הסרת המונע לרוח בתוך הקנים החלולים, ואין שינוי בעצם קולו של אדם כלל כמבואר לעיל, נראה דבמקום מצוה לתפלה וללימוד התורה ברבים מותר להשתמש בו. כן נלע"ד.

64. 34.1

    בולוניה, איטליה, כסלו תשנ"ג

65. 34.2

    לד. הפעלת טלוויזיה במעגל סגור לצורך ביטחון בשבת

66. 34.3

    שאלה:

67. 34.4

    מסיבות ביטחון, ועד הקהילה החליט להתקין בשערי בית הכנסת מתקן "טלוויזיה פנימית" שיצלם את כל הנכנסים ויקרין את הסרט לממונים על המשמר. האם, ובאיזה תנאים מותר להשתמש במתקן כזה בשבת? למשל, אם מפעילים אותו מבעוד יום, האם מותר לעבור לפניו בשבת, או יש בזה איסור משום "כותב" או משום "מבעיר"?

68. 34.5

    תשובה:

69. 34.6

    מותר ומצוה לעמוד על המשמר ולהפעיל את מערכת-הבקרה ע"י טלוויזיה במעגל סגור כאשר יש צורך בטחוני, שכולל סכנת נפשות1שו"ע אורח חיים סי' שכט סעיף ו..

70. 34.7

    רמת הצורך הבטחוני נקבעת ע"י מומחים, אף שאינם יהודים2שו"ע אורח חיים סי' שכח סעיף י..

71. 34.8

    אמנם, להפעלת המערכת יש לקיים את התנאים הבאים:

72. 34.9

    1. המערכת תהיה מופעלת מערב-שבת או ע"י שעון-שבת3א. הפעלת מכשירי-חשמל בשבת נדונה באריכות בפוסקים של דורנו. כולם בדעה שיש בהפעלה משום איסור, אף כי נחלקו, מהו האיסור, ואם הוא דאורייתא או דרבנן. האוסרים משום "מבעיר": מרן הראי"ה קוק, "אורח משפט" (סי' עא דף פ-פא): "שמאחר שהתורה אמרה בסתם, לא תבערו אש, כל מה שנקרא בשם אש, הרי הוא בכלל זה". "אחיעזר" (ח"ד סי' ו), "יביע אומר" (חלק א אורח חיים סי' יט), "ציץ אליעזר" (ח"ג סי' טז פרק ט). האוסר משום "בונה": "חזון איש" (הל' שבת סי' נ סעיף ט). האוסרים משום מוליד שהוא מלאכה דרבנן: מהרש"ם (ח"ב סוף סי' רמז), "משפטי עוזיאל" (או"ח סי' יט). על דבר איסור הוספת זרם בתוך מכשיר שכבר פועל מלפני שבת, עיין "ילקוט יוסף" (ח"ד הל' שבת א סי' רנב סע' יא ס"ק יב) שאוסר, אבל מרן הגר"ש ישראלי בשו"ת "במראה הבזק" (ח"א דף 41 אחרי תשובה יג 3) מתיר לצורך מצוה גדולה, משום דהוי מלאכה מדרבנן. ב. במקרה דנן יש לדון בשני סוגים של מערכות-בקרה. האחד, שהכניסה לבניין תלויה בכך שהנכנס מתגלה ע"י האחראי על המערכת, וזה פותח את הדלת בלחיצת כפתור. והשני, שאין תלות כזו אלא שהכניסה חופשית, רק שעל מסך הטלוויזיה ישנו מעקב (של האחראי) אחר הנכנסים. אם מדובר בסוג השני, הרי שכאשר המערכת מופעלת מערב-שבת, מכיון שמי שעובר מול המצלמה גורם רק לשינוי תדרים במכשיר, ואין סגירה או פתיחה של מעגל חשמלי (חשש בונה), ואין הבערה, כי אין שם נורת-להט שנדלקת או כובה ע"י אדם שעובר מול המצלמה, לכן אף הפוסקים שמחשיבים הדלקת החשמל בדרך כלל למלאכה דאורייתא, יודו כאן שאין זה אלא מלאכה דרבנן, ומלאכה כזו שהיא פסיק רישא דלא איכפת ליה בדרבנן, מותרת במקום הצורך. בעניין חשש למלאכת "כותב" בנדון דידן, הרי דעתו של הגאון הרב משה פיינשטיין : "מאחר שזה כתב שאינו מתקיים ואפילו עדיף, הוא לכל היותר רק איסור דרבנן, ומאחר שמצב העובר הוא לכל היותר פסיק רישא דלא איכפת ליה, אז מותר". וגם הרב יהושע נויבירט שאל את הגרש"ז אוירבך וזה ענה לו: "אין מקום לחשוש, שאין זה כתב" (הגאון ר' משה פיינשטיין באגרת לרב ישראל רוזן, ראש מכון צומ"ת, וכן הרב נויבירט, מחבר ספר "שמירת שבת כהלכתה" באגרת לרב רוזן). לכן, לעניין חשש כתיבה על המסך, מכיוון שאין לתמונה קיום כלל, זהו לכל היותר פסיק רישא דלא איכפת ליה בדרבנן, ומותר במקום הצורך, וכל שכן לדעת הגרש"ז אוירבך שאין כאן מלאכת כותב כלל. אכן, אם מדובר במערכת מן הסוג הראשון שהזכרנו, שהאחראי פותח את הדלת בפני הנכנס ע"י לחיצת כפתור, הרי שמדובר בפסיק רישא דאיכפת ליה, מכיוון שהנכנס מעונין בהפעלתה כדי שיוכל להיכנס, ובכגון זה נראה למרן הגר"ש ישראלי שיש לתלות הדבר בהבדלי פירושים בין הרא"ש לבין המאירי בסוגיא במסכת בבא קמא דף ס ע"א בעניין ליבה וליבתה הרוח, שדנים שם אם לראות ליבוי שכזה גורם בנזיקין שפטור, ועל השאלה מה זה שונה מזורה ורוח מסייעתו שחייב לעניין שבת, מתרצים, הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה. ופירש הרא"ש (פ"ו סי' יא): "בהכי חייבה תורה, כיון שמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח". יוצא לדבריו שזה מיוחד למלאכת זורה, ואם כן אין ללמוד מזה למלאכה אחרת בשבת. ואילו המאירי כותב שזה דומה לשניים שעשאוה, שאחד מהם הוא לאו בר חיובא. יוצא מדבריו, שכל כהאי גוונא, שנעשה ע"י שניים, כל שהאחד הוא בר חיובא, הרי זה נחשב כאילו עשה הכול. ולפי זה זה שייך לכל מלאכת שבת. אכן יש לדון, אם זה ממש דומה לרוח, שהרי המכשיר הופעל ע"י אדם בערב-שבת, וכפי שמסביר הר"ן בעניין אשו משום חיציו, דהמדליק נר בערב-שבת והוא דולק בשבת, חזינן כאלו עשה את כל המלאכה בערב-שבת. וגם בנדון דידן יש לזקוף את כל הפעולות שנעשות ע"י המכשיר במשך כל השבת על הפעולה של האדם שהפעיל את המכשיר בערב-שבת, ואם כן שניים אלה שעשאוה, שניהם בני חיובא הם, רק שאחד מהם עשה בדרך היתר. ואם היה מדובר במלאכה דאורייתא, היה מקום לפטור מחיוב, אבל כמובן שעדיין אסור מן התורה. ובנדון דידן אע"פ שהמלאכה מעיקרא מוגדרת כמלאכה דרבנן, יש לאסור עדיין מדרבנן, מכיוון דהוי פסיק רישא דאיכפת ליה. אמנם גם בכגון זה יש מקום להתיר את הפעלת המערכת, מכיוון שישנו צורך בטחוני הכולל סכנת נפשות, ובמיוחד לדעת הגרש"ז אוירבך "שאין זה כתב". במערכת שכזו שהאחראי פותח את הדלת בפני הנכנסים, יש לדון על עצם לחיצת הכפתור, אם היא מותרת, ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (ח"א שאלה א) שדנו בזה במקרה של צורך הרבים..

73. 34.10

    2. באי בית-הכנסת לא ינסו ליצור קשר כלשהו עם השומר דרך המצלמה, אפילו לא לשם משחק, כי דבר זה נחשב לפחות לאיסור דרבנן4עיין הערה 3. העמדת עצמו לפני המצלמה נחשבת למעשה בידיים, עיין "אורח משפט" למרן הראי"ה קוק (דף פא). עוד עיין "שמירת שבת כהלכתה" (פרק טז סע' כו סוף הערה סז) ובספר "שערים המצויינים בהלכה" (ח"ב סי' פ סע' סב ס"ק נד) שדנו בשאלה, האם מותר להעמיד עצמו מול מצלמה רגילה המופעלת ע"י גוי. ואינו דומה לענייננו, כי במקרה שלנו המעמיד עצמו מול המצלמה גורם בעצמו את הפעלת המכשיר, ואינו רק כמסייע שאין בו ממש. עיין "משנה ברורה" (סי' רעו ס"ק כה) שכתב: "ומ"מ מותר לומר לאינו יהודי לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת, כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים (ח"א בשם המ"מ)", ובנדון דידן יש להתיר גם משום הצלה דרבים. ועוד עיין "ילקוט יוסף" (חלק ד שבת א סי' רעו סע' ג)., תמוז תשנ"ג.

74. 35.1

    מדריד, ספרד, תמוז תשנ"ג

75. 35.2

    לה. שמירה על מטוסים בחו"ל הכרוכה בחילול שבת

76. 35.3

    שאלה:

77. 35.4

    חברת "אל על" הוסיפה בקיץ טיסה הנוחתת במדריד ביום ו' בבוקר וממריאה במוצאי-שבת.

78. 35.5

    צעירים יהודים מהקהילה שעובדים בחברת "אל על" נדרשים במסגרת עבודתם לבוא בשבת לשמור על המטוס. שמירה זו נחוצה כדי למנוע אפשרות הנחת פצצה שעלולה אח"כ להתפוצץ בטיסה.

79. 35.6

    העבודה כרוכה בנסיעה בשבת מחוץ לתחום וכן בשימוש במכשירי-קשר.

80. 35.7

    כיצד יש להדריך את הצעירים בשאלה זו?

81. 35.8

    תשובה:

82. 35.9

    מכיוון שמדובר בהסדר קבע, מן הראוי לבדוק את האפשרות להגיע להסדר עם השומרים ועם חברת "אל-על", שהשומרים יגיעו לשדה התעופה לפני כניסת השבת, יעשו סידורים לשהייתם במקום כל השבת ויחזרו לביתם רק לאחר צאת השבת, ואז הבעיה נפתרת מעיקרה. אם בגלל הגבלה זו יווצר מצב, שבו לא תהיה שמירה, הרי מכיוון שיש כאן חשש פיקוח-נפש, ויהיה מותר יהיה להסיעם - עם הכלים הנחוצים להם לצורך השמירה1עירובין מה ע"א, שו"ע או"ח סי' תז סעיף ג. - לשדה-התעופה על-ידי נהג נכרי2ע"פ שו"ע או"ח סי' שכט מחללין את השבת אפילו על ספק פיקוח נפש. ולא ראינו צורך להתיר נהיגה ע"י יהודי שהיא איסור דאורייתא (מאבות מלאכה), אם ישנה אפשרות להשתמש בגוי., מותר להם לקחת עמהם דברי מזון, אם זמן המשמרת הוא מעל שש שעות3ע"פ משנה ראש השנה (כב ע"א) ומאמרו של הגר"מ פיינשטיין ב"תחומין" (ה, עמ' 12-11).. ככל האפשר יסעו ברכב שגובה רצפתו מעל הכביש הוא לפחות עשרה טפחים4זה יכול להקל על איסור תחומין דאורייתא, וכן יכול להקל בנושא העברה מרשות לרשות בגלל העובדה שהרכב מוגדר כמקום פטור, עיין שו"ע או"ח (סי' תד סעיף א)..

83. 35.10

    ספרי-קריאה ושאר חפצים לא-חיוניים - לא יקחו אתם5כלים קונים שביתה במקומם ואסור להוציאם מתחום לתחום (ביצה לז ע"א, שו"ע או"ח סי' שצז סעיף ג). אם המרחק עד נמל-התעופה הוא פחות מי"ב מיל, טוב יעשו אם יניחו את החפצים ברכב בגובה מעל עשרה טפחים מן הכביש - עפ"י שו"ע או"ח (סי' תד) שאין תחומין למעלה מעשרה, ובתחומין דרבנן נקטנו לקולא..

84. 35.11

    אמנם, אם יפקירו את החפצים מערב-שבת, כך שיוגדרו כנכסי הפקר שאינם קונים שביתה במקומם, וכאשר יגביהום בשבת, יתכוונו שלא לזכות בהם, אזי אפשר להביא גם חפצי רשות, כנ"ל6אז יהיה מותר לקחתם אפילו למרחק שהוא מעל י"ב מיל - מדין נכסי הפקר אינם קונים שביתה במקומם. (שו"ע או"ח סי' תא ו"תחומין" ה, עמ' 12, מאמרו של הגר"מ פיינשטיין). ע"פ עצתו של הגר"מ פיינשטיין לא יחזור לזכות בחפציו לאחר השבת, כדי שההפקר יהיה בלב שלם..

85. 35.12

    לגבי חזרתם לעירם בשבת, בסוף המשמרת - מותר להם לחזור לביתם באותו האופן, על-ידי נהג נכרי7ישנו כלל בתלמוד "התירו סופן משום תחילתן" (ביצה יא ע"ב), כלומר התירו למי שסיים את תפקידו, שיצא אליו ברשות, לחזור לביתו, משום החשש שאם לא יתירו, לעתיד לבוא לא ירצו להציל. לפי ראשונים מסוימים התירו רק איסורי דרבנן מטעם זה, ולפי ראשונים אחרים התירו אף איסורי תורה, וכך משמע מתוך לשון רמב"ם (פ"ב מהל' שבת הל' כג, עיין שו"ת "חתם סופר" או"ח סי' רב). אמנם נחלקו אחרונים, אם ההיתר חל גם על שוטרים העושים מלאכתם בשכר. דעת הרב י"א הלוי הרצוג ("היכל יצחק" או"ח סי' לב) היא שבמקרה זה אין חשש שימנעו מלהציל מחמת "סופם", אך דעת הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סי' יז סע' ו) היא שגם בנדון דידן יש חשש, כי השכר שמקבלים הוא עבור עבודתם, ולא עבור הטירחה הכרוכה בהשתעממות וההתקעות לבטלה במקום נדח, רחוק ממשפחתם ומאווירת יום השבת, שהיו רוצים להיות בה ככל האנשים האחרים. לדעתו גם אין להתחשב בכך שממילא לעתיד לבוא יהיו תמיד אנשים פורקי עול שיירתמו למשימה. מקורות נוספים, משלימים: "אסיא" ד, עמ' 69-60, "הצבא כהלכה", הרב י' קופמן (פרק כד)..

86. 35.13

    לגבי טילטול חפצי הרשות - על הרב להדריך את השומרים בנושא "הוצאה מרשות לרשות" ולהורות דרכי פתרון, כגון העברה "דרך מקום פטור" ו"שניים שעשאוה" ו"פחות פחות מארבע אמות", שהרי למרות ההיתר להגיע לשדה-התעופה כנ"ל יש עדיין הרבה בעיות הלכתיות בתחומים אלה.

87. 36.1

    חארקוב ,אוקראינה, תשרי תשנ"ה

88. 36.2

    לו. טלטול ילדים לבית-הכנסת באמצעות אמירה לנכרי

89. 36.3

    שאלה:

90. 36.4

    בענין אמירה לנוכרי בשבת - שליחים ישראלים בעירנו רוצים להשתתף בתפילה המתקיימת בבית הקהילה, עליהם לטלטל תינוק (שלא נושא עצמו) והם רוצים לעשות כן בשבת ע"י גוי:

91. 36.5

    1. האם מותר לרמוז לנכרי לעשות כן (באסור דרבנן - כרמלית, רה"י) בשבת עצמה?

92. 36.6

    2. האם מותר לפני השבת לרמוז בדרך ספור ולא צווי?

93. 36.7

    3. האם חשש מראית עין קיים גם כשיהודים לא מעלים בדעתם שיש אסור טלטול תינוק.

94. 36.8

    הערה: יש להעיר שביאת השליחים לתפילה היא בגדר מצוה גדולה ומכופלת שהרי בנוכחותם בתפילה ובסעודת שבת הם מחזקים את אוירת הקודש ואוירת השבת ועי"כ בפועל ממש רואים אנו "קֵרוב" גדול אצל הצעירים.

95. 36.9

    תשובה:

96. 36.10

    מותר לומר לנכרי, אפילו בצורה ישירה, לטלטל את התינוק1וכן את העגלה שהתינוק מונח בה, מכיוון שהיא טפלה לתינוק ובטלה לגביו, עיין מס' שבת (צג ע"ב). לבית-הכנסת, כדי2ודוקא בכהאי גוונא, אבל לטייל טיול של שבת ברשות-הרבים או לצורך אחר ברשות-הרבים עצמה יהיה אסור, עיין הערה 4. שגם אמו תוכל להתפלל שם, ואפילו ברשות-הרבים3עיין שו"ע או"ח (סי' שמה סעיף ז) בשתי הדעות המובאות במחבר בהגדרת רשות-הרבים. לדעה הראשונה די שהרחוב רחב ט"ז אמה, ולדעה זו ודאי שבדרך כלל הרחובות בחרקוב דינם כרשות-הרבים. דעה שנייה היא שאם אין עוברים ברחוב שישים ריבוא בכל יום, אינו רשות-הרבים. ועיין שם ב"משנה ברורה" (ס"ק כד) שחיפש בכל הראשונים הנוקטים שיטה זו, ולא נזכר בדבריהם תנאי זה ("כל יום"), "רק שיהיו מצויים שם שישים ריבוא, וכן כתב ב"תורה שלמה" (מילואים לפרשת יתרו כרך טו, עמ' 168). גם ב"אגרות משה" (או"ח ח"א סי' קלט ענף ה) כתב מעין זה, אך הוא נוטה להקל ולא לצרף לשישים ריבוא את אלה היושבים בבתים, אלא צריך שיסתובבו ברחובות העיר שישים ריבוא בבת אחת, אף שכמובן לא צריך שבכל רחוב ורחוב יעברו שישים ריבוא. והוסיף ליישב את דברי המחבר שכתב "בכל יום", שזה דווקא בדרכים שבין עיר לעיר, שאין דרים שם תושבים, אז צריך שבכל יום יעברו בהם שישים ריבוא, אבל באזורי מגורים די שגרים שם, או כשיטתו להקל - שבחוצות העיר מסתובבים שישים ריבוא. אכן, על-פי דעה זו נהגו להקל ולערב בערים גדולות, וכפי שכתב ה"משנה ברורה" (שם ס"ק כג) שאין כח למחות ביד המקילים כדעה זו, מכיוון שכך נקטו הרבה ראשונים. ואע"פ שהמחבר הביא אותה כ"יש אומרים" בלבד, ומשמע שלא פסק כך, מכל מקום, בחארקוב, עיר שיש בה הרבה יותר משישים ריבוא תושבים - אין להקל אלא אם כן ברור שבשום רגע ביום אין שישים ריבוא ברחובות, וכסברת ה"אגרות משה". כמובן שעל-פי זה צריך לומר, שדברי הרמ"א שם (סי' שמו סעיף ג), וכן נקטו הרבה אחרונים אחריו, שעכשיו אין לנו רשות-הרבים, היו כנראה נכונים לזמנם, כשהיהודים לא גרו בערים הגדולות, או שבערים הגדולות לא היו כל כך הרבה תושבים. אכן, לפי הסברה שחידש ה"אגרות משה" (שם ובאו"ח ח"ד סי' פז ופח) יתכן שלדעה השנייה בשו"ע ישנם מקומות בחארקוב שאינם רשות-הרבים. סברתו היא שמכיוון שהמקור לדעה זו שצריך שישים ריבוא, הוא מדגלי המדבר, ושם מחנה ישראל היה י"ב מיל על י"ב מיל, צריך שבשטח זה או פחות ממנו אכן יסתובבו שישים ריבוא. אבל אם שישים הריבוא מפוזרים על יותר מי"ב מיל על י"ב מיל, אין זה רשות-הרבים, היינו לדעתו המספר שישים ריבוא מהווה גם אינדיקאציה לצפיפות האוכלוסין, אף כי מהמשך דבריו משמע שצריך ממש דומיא דדגלי מדבר, אך הוא נוטה להקל שי"ב מיל על י"ב מיל שאינו בריבוע, כגון ארכו כפליים מרוחבו, היינו 24 מיל על 6 מיל וכדו', אינו רשות-הרבים. ועיין שם בסי' פה שכתב, שאין רשות לכל אחד למדוד את הריבוע של י"ב מיל על י"ב מיל בצורה הנוחה לו, כדי שביתו לא יהיה באזור שיוגדר כרשות-הרבים, שהרי אז תהיה סתירה בין אנשים שונים באותה העיר, אלא צריך להתחיל מקצה העיר הקרוב לביתו, עיין שם בהרחבה. לפי זה יש לחלק את חארקוב לריבועים של י"ב מיל על י"ב מיל, ולבחון אם הדרך לבית-הכנסת נמצאת בריבוע שמוגדר כרשות-הרבים. אך, כאמור, חשוב לזכור שסברה זו אינה מובאת בשאר הפוסקים. ועיין גם ב"חזון איש" (או"ח הלכות עירובין סי' קז ס"קח) לגבי רחובות שאינם מפולשים, שאין דינם כרשות-הרבים, משום דעומד מרובה על הפרוץ, וזו קולא נוספת שצריך לבדוק את הרלונטיות שלה בשטח. שטלטול בה אסור מן התורה, מכיוון שניתן לצרף כאן כמה סברות4סברה ראשונה היא סברת "בית הלוי" המובאת ב"ציץ אליעזר" (חלק יא סי' עז). "בית הלוי" נשאל, כיצד נוהגים העולם לשלוח נכרים בשבת להביא להם צרכיהם, והשיב "דהא העו"ג מביא מרה"י לרה"י דרך רה"ר, וקיי"ל פטור מן התורה, והוי אמירה לעו"ג במלאכה דרבנן, ואף אם העו"ג עומד לפוש ברשות-הרבים, מכל מקום הא לא ציוה עליו שיעמוד לפוש, ואינו מעצם השליחות". וכן פסק שו"ת "שערי ציון" (ח"א סי' ח), כמובא שם ב"ציץ אליעזר", והתיר לשלוח עו"ג להביא אוכל ומשקה לצורך השבת, ואע"פ שיש ראשונים שסוברים, שגם מרשות-היחיד לרשות-היחיד דרך רשות-הרבים אסור מן התורה, הוי ספק דרבנן ולקולא. סברה שנייה היא זו של בעל ה"חכמת שלמה" על שלחן ערוך או"ח (סי' שח סע' מא, הובאו דבריו ב"אגרות משה" או"ח ח"ד סי' צא וב"מנחת יצחק" ח"ב סי' קיד), שהתיר למעשה לישראל לישא קטן שלא היה יכול ללכת ברגליו (כנראה מכיוון שהיה חולה או נכה), כדי לומר קדיש בשבת במקום שאין בו עירוב, מכיוון שהוא סובר, שזה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דלרוב הפוסקים היא מדרבנן, והוי שבות דשבות במקום מצוה. לא כל כך ברור, מדוע לדעתו מקרה זה ייחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה (עיין שם ב"מנחת יצחק" אם מטעם שעושה זאת לצורך הקטן ולא לצורך עצמו, או מכיוון שזה לצורךמצוה), מכל מקום, במקרה דנן פשוט שהוצאת הקטן אינה צריכה לגופה, דאין צריך את הקטן שיהיה בבית-הכנסת כדי לעשות עמו משהו ספציפי דווקא שם, וכל הוצאתו היא כדי שגם אמו תוכל לבוא לתפילה. ועיין יסוד נוסף להקל בהערה הבאה., שעל פיהן מדובר בסופו של דבר על "שבות דשבות" שהותרה במקום מצוה5עיין דעת השו"ע (או"ח סי' שז סעיף ה) הסובר ש"שבות אמירה לנכרי במקום מצוה" הותרה רק באיסור דרבנן, ומביא שגם יש שאוסרים אפילו באיסור דרבנן (הם סוברים שזה הותר רק במילה, הדוחה שבת). ועיין רמ"א (שם ובסי' רעו סעיף ב) שמביא, כי יש מקילים (בעל ה"עיטור") אפילו במלאכה דאורייתא, ודעתו שיש להחמיר במקום שאין צורך גדול. ועיין ב"משנה ברורה" (סי' רעו ס"ק כד וכה) שהשל"ה החמיר אף לצורך גדול, ומכל מקום ה"משנה ברורה" עצמו מקל רק במקום מצוה דרבים, כגון לתקן עירוב שנתקלקל, להציל רבים מידי מכשול. אמנם ישנם אחרונים שסמכו להקל כדברי הרמ"א בצירוף סניפים נוספים (כגון "ציץ אליעזר" חי"ב סי' מב ובמובאות שם, ועיין עוד ב"יביע אומר" ח"ב סי' כג אות יח), ואם כן בנדון דנן שניתן לצרף את הסברות המובאות בהערה 4, וכן את הקולא של ה"אגרות משה" שבהערה 3 (אם אכן אין בי"ב מיל שישים ריבוא), ודאי שיש להקל כדעת רמ"א, דכאן הוי ודאי צורך גדול, וכפי שתיארת במכתבך על חשיבות נוכחות כל השליחים בתפילה בשבת. ועיין פמ"ג "אשל אברהם" (סי' שח ס"ק עא, הובאו דבריו שם ב"משנה ברורה" ס"ק קנד), שלכאורה משמע, שאמירה לנכרי בשבות דשבות הותרה אפילו שלא במקום מצוה, שכתב לגבי תינוק בן שמונה ימים, שלרוב הפוסקים (שלא כתוס') לא שייך לומר חי נושא את עצמו, מכל מקום ע"י עכו"ם שרי, דלית השתא רשות-הרבים (וזה סותר לדבריו שם סי' שז ס"ק ז ששבות דשבות הותרה רק במקום מצוה). וכן נראה שכך הבין ה"שמירת שבת כהלכתה" (פרק לח הערה פג) ואף פסק כך. וכן משמע גם מן הציטוט של "בית הלוי" המובא בהערה 4. ואולי ניתן ליישב את ה"פרי מגדים" שכוונתו ודאי דווקא לצורך מצוה, וסמך על הקוראים שיבינו כן על פי דבריו בסי' שז..

97. 36.11

    וקל וחומר שמותר לרמוז6בשבת עצמה מותר בדרך סיפור בלבד, עיין סי' שז ב"משנה ברורה" ס"ק עו. ובערב-שבת מותר לרמוז אפילו בדרך של ציווי, אלא שלא יאמר לו ישירות, עיין שו"ע או"ח (סי' שז סעיף ב וב"משנה ברורה" שם סק"י). ואין לאסור את ההנאה ממלאכת הנכרי כשרומז או אומר בדרך ישירה, מכיוון שמדובר כאן בהנאה שאינה ישירה, הנאה שאין גוף הישראל נהנה ממנה, עיין שם ב"משנה ברורה" (ס"ק יא וס"ק עו). לנכרי, שכן לרמוז הותר אף שלא במקום מצוה.

98. 36.12

    ואף על פי שהיה נראה, ששייך כאן "מראית עין", מוכח מפוסקים רבים שנהגו להקל בכהאי גוונא, ולא חששו לכך7שו"ע או"ח (סי' רמו סעיף ב) - "אסור להשאיל כלי לגוי בשבת... מפני שהרואה סבור שישראל ציוהו להוציאו". ועיין שם ב"משנה ברורה" סק"ו שמדובר אפילו בכלים שאין עושים בהם מלאכה. ושם סק"ט כתב שאפילו לרמ"א, הסובר שלדידן לית לן רשות-הרבים גמורה מדאורייתא - אסור, דאמירה לנכרי שבות אפילו במילי דרבנן, כלומר אפילו באיסור דרבנן יש לחוש למראית-עין. אלא שמן ה"פרי מגדים", ה"משנה ברורה" ו"שמירת שבת כהלכתה" המובאים בהערה 5 מוכח, שאין חוששים למראית-עין בגוי המטלטל קטן בכרמלית, אפילו שה"משנה ברורה" כתב במפורש, שבכרמלית שייך מראית-עין (הערה 3). בפשטות הקולא שמקילים בזה היא משום שעצם ההוצאה של התינוק אינה באיסור, ואדרבא הוי לצורך מצוה, מכיוון שהיא מכוונת לצורך הליכת האם לבית-כנסת, ואם ירצה הרואה, הן יווכח בדבר בסוף הטיול. לגבי שאלתך, האם חשש מראית-עין קיים גם כאשר אין היהודים מעלים על דעתם שיש איסור, נראה שזה תלוי בטעמים שהובאו בראשונים לאיסור מראית-עין. לפי הטעם שמביא רש"י בכמה מקומות, וכן המאירי בפסחים, החשש הוא, שהרואים יחשבו, שזה מותר, ויבואו לעשות אף באופן האסור, וממילא ודאי שגם בנדון שאלתך יש לחשוש, שיהודים הרואים, כשיתקרבו לקיום מצוות, יחקו את השליחים. אבל לפי הטעם השני המובא בתוס', ברא"ש, בריטב"א וכן ברש"י, והוא שיחשדוהו הרואים בדבר עבירה, ודאי כשאין יודעים כלל שיש איסור, אין בעיה של מראית-עין. ויתכן שאף אם נאמר, שגם לטעם הראשון אין לחוש שיחקו, מכיוון שאינם יודעים, שזה יהיה תלוי במחלוקת התנאים והאמוראים, האם בחדרי חדרים אסור וגזרו או לא. לאוסר משום גזירה שהלכה כמותו (עיין שו"ע או"ח סי' שא סעיף מה), יגזור אף כאן, והמתיר - יתיר אף כאן. אלא שה"משנה ברורה" (שם ס"ק קסה) פוסק, שבדבר שהוא איסור דרבנן, אף למה שיחשדוהו הרואים אין לאסור (למ"ד שאוסר) כי אם בפרהסיא, ולפי זה כאן שיכולים לחושדו רק באיסור דרבנן (של אמירה לנוכרי), נראה שמותר כשאינם יודעים שיש איסור, דהוי דומיא דצינעה. אלא שבמקרה דנן אף אם נאמר שמצב זה מותר, יש לאסור ע"פ הרמ"א באו"ח (שם סי' רמד סעיף א) שאפילו דר בין הנוכרים, חוששים לאורחים או לבני ביתו, ובוודאי שבמקרה שלכם ידוע לנו שיש עוד קהילות דתיות בחארקוב, שבודאי יש אצלם לפחות אחד שיודע על איסור זה, ויש לחוש שיראה את השליחים מטלטלים, ויחשוד אותם בדבר עבירה או שיבוא לחקותם גם באופן האסור. להרחבה עיין ב"אנציקלופדיה תלמודית" (כרך יז, ערך "חשד מראית עין")..

99. 37.1

    קאלי, קולומביה, סיון תשנ"ג

100. 37.2

     לז. אמירה לנוכרי באיסור תורה במקום פיקוח נפש רוחני לרבים

← Previous · Next → — showing 301–400 of 1,575

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah -- Part 3. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/FtpUserFiles/Books/shotBemarehH/3.pdf Licence: CC-BY. Source.