B'Mareh HaBazak Volume III

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 1,575 sections

21.5
אחר הדברים האלה המשיכו הילדים של שמעון הנפטר לבא מזמן לזמן לבית הכנסת. אחד מן הנכדים למד אצלינו לבר מצוה בהתנדבות גמורה, ותמיד ישבנו אתם שבת אחים גם יחד.
21.6
בשנה שעברה (תשנ"ב) החליט האח הגדול להתפלל בבית כנסת אחר שבעיר, הלכו אחריו אחותו ואמו. פתאום רצו להעביר הס"ת הנקרא על שם אביהם לבית הכנסת השני בלי שום סיבה מיוחדת.
21.7
עכשיו, עלה הרב לארץ ישראל ונשארתי, החותם מטה, אחראי על בית הכנסת הזה "זכות אבות". הצעתי, אם יש צורך, להשאיל ס"ת לזמן מסוים, ובתנאי שהרב של בית הכנסת השני והיושב ראש (הפרנס) יחתמו על שטר, משום ("ולפני עור"...). לא קבלתי תשובה על זה. רק האשה בת שמעון מתעקשת להוציא הס"ת, ולהעבירו לחלוטין לבית הכנסת השני.
21.8
טענותי הן:
21.9
א. שהס"ת לא היה ברשותם מעולם.
21.10
ב. שהקהל מוחזקין והמוציא מחבירו ע"ה ק"ו לענין הקדש (שו"ת מהרש"ל סי' טו).
21.11
תשובה:
21.12
מי שנותן ספר-תורה לבית-כנסת ולא היתנה בפירוש, אם נתנו בהשאלה או לחלוטין, אם יש מנהג ידוע - הכול לפי המנהג. אם אין מנהג ידוע, כי אז, אם הבעלים הראשונים היו אשה או שותפים, אין הם יכולים להוציא את הספר מיד הקהל1מרן בשו"ע (או"ח סי' קנג סעיף כ) פוסק: "יש מי שאומר, שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן, אין הציבור יכולים להחזיק בו". ויש מחלוקת בהבנת דברי המחבר: א. הט"ז שם (ס"ק טו) כותב שמקור דברי השו"ע הוא מהרי"ק סי' ע והטעם הוא: "דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו על מנת כן שיקראו בו הרבים, ושיהיה תמיד מונח בבית כנסת עד יום פקוד אותו הבעלים". בהמשך מביא הט"ז את דברי מהרש"ל (סי' טו) הדן "באחד שנתן ס"ת להיכל... דאם בא אח"כ איהו גופיה ורצה לקחת לעצמו, לאו כל כמיניה". והוא מסיק "דהוא הוה מוציא, ועליו הראיה", כלומר שלא כדעת הט"ז. ב. "אליה רבה" במקום רואה סתירה בין סעיף כ לסעיף יח שבו כתוב, שהמקדיש כלי-כסף לבית-הכנסת אינו יכול להוציאם לחולין, ומעמיד את סעיף כ דווקא כאשר היתנו בפירוש, שספר-התורה ניתן רק בהשאלה, וכדעת מהרש"ל, דלא כהבנת הט"ז הנ"ל. אמנם בעל שו"ת "אגרות משה" (ח"א סי' נב ענף ב) מיישב את הסתירה בכך דבכלי-כסף אין שימוש כלל, מכיון שהקדישם, ואין לו בהם אלא טובת ההנאה ליתנם לאיזה בית-כנסת שירצה, מה שאין כן ספר-תורה, שמקדישו גם יכול להשתמש בו בביתו שימוש של מצוה. מכל מקום, בעל "ערוך השולחן" כאן (אות מב ומג) מיישב קושיא זו בכך שמה שכתב בכלי-כסף, דווקא כאשר ידוע שהנתינה היתה מוחלטת, ואלו ספר-התורה שבו מדובר בסעיף כ "הוחזק שהיתה של אבותיו" וכו' וכן הוא מפרש במהרי"ק (שממנו מקור לשתי ההלכות). עד כאן יוצא שלדעה השניה אין מחלוקת שאינו יכול להוציא את ספר-התורה, אם נתנו סתם. מכל מקום, לפי הט"ז יש מחלוקת בין המהרי"ק למהרש"ל, ויכולות להיות שתי סיבות למחלוקתם: א. מנהג. וכן משמע מן ה"מגן אברהם" כאן. ואם כך, יש לברר במקרה שלנו, מהו המנהג. כאשר אין מנהג ידוע (אין ללמוד ממעשים בודדים, כי מי אמר שכדין עשו, כפי שכותב המהרש"ל בתשובה הנ"ל), אין כוח ביד הנותן להוציא את הספר מיד הקהל, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. שו"ת מהר"ם אלשיך (סי' כז), ועיין פד"ר ח"ד עמ' קפג עוד מקורות לעניין זה. ב. אמדן דעת. לפי המהרי"ק אנו אומדים את דעתו של הנותן סתם, שלא נתן לחלוטין. לעומת זה המהרש"ל סובר שאין אנו יכולים לדעת, מה היתה כוונתו, ומכיוון שספק הוא, אין לנו כוח להוציא את ספר-התורה מיד המוחזק. בעל "אגרות משה" (בתשובה הנ"ל ענף א) מסביר שמחלוקתם היא, אם הכותב ספר-תורה ונותנו לחלוטין יוצא ידי חובת מצוות עשה של "עתה כתבו לכם" או לאו, והוא פוסק כמהרי"ק על-פי דברי רעק"א (יו"ד סי' ער) בשם ספר "תורת חיים" (חידושים לסנהדרין לר' אברהם חיים שור) הסובר "דכיון שהקדישה, הרי היא של הקדש ולאו שלו, ואינו יוצא בו ידי מצות עשה כתבו לכם". מזה מסיק בעל "אגרות משה" שאנן סהדי שאין הנותן שוטה כל כך להוציא ממון רב לקיים מצוות עשה של כתיבת ספר-תורה, ולבסוף יאבד את המצוה בידיים בזה שיתן אותו לבית-כנסת, דבר שאינו מצוה כל כך. אמנם דברי "תורת חיים" אינם מוסכמים אצל שאר הפוסקים. ה"פתחי תשובה" במקום (ס"ק ג) מביא ספר "בני יונה" הסובר, שאם ספר-התורה אבד ועודנו קיים במקום אחר, עדיין בעליו מקיים את המצוה, וכן הוא אם הקדישו לבית-כנסת (ואע"פ שהוא מסיים, שעדיף להתנות, שהספר ניתן רק בהשאלה, מכל מקום אין כאן אומדנא, מה דעתו, מכיון שקיים את המצוה). וגם ספר "תורת נתנאל" לבעל ה"קרבן נתנאל" חולק על ה"תורת חיים" וכותב שאין אחד הפוסקים שהזכיר דין זה. ה"שואל ומשיב" (ח"א מ"ק סי' רסו ד"ה והנה לכאורה) תמה על ה"תורת חיים" לפי שרמב"ן ב"מלחמות" (בפ"ק דסוכה) מסביר ש"לכם" הכתוב במצוות כתיבת ספר-תורה היינו - לחובתכם, ועיקר המצוה מתקיים ב"כתבו", ולכן אפילו אם אבד הספר או שהקדישו לחלוטין, קיים את מצוות כתיבת ס"ת. לפיכך, מכיוון שהאשה קנתה את ספר-התורה לבד, והרמב"ם (ב"ספר המצוות") מונה את המצוה ה-יח "שיהיה כל איש ממנו כותב ס"ת לעצמו" וכו' בין אלה שאין הנשים חייבות בהן (אמנם בעל "שאגת אריה" מפקפק בדין זה, עיין שו"ת "נחל איתן" המתרץ אחת לאחת תמיהותיו), הרי גם "אגרות משה" הנ"ל יודה שאין כאן שום אומדנא, מכיון שאין נפקא מינה לאשה, של מי יהיה הספר, ואפשר שנתינתה היא מוחלטת. ואם האחים נשתתפו; הרעק"א הנ"ל ממשיך את שיטתו של ה"תורת חיים" ומבין שאין שותפין יוצאים ידי חובת מצוות כתיבת ספר-תורה, וכן מבין ה"שואל ומשיב" ממה שכתוב "לכם", אם כן גם לפי הצד הזה אין כאן מצוה ואין שום אומדנא, שלא הקדישוהו לחלוטין (במיוחד שיש בזה מעלה, כמו שכתב ה"אגרות משה" בעצמו). ועל האמור לעיל הוסיף מרן הגר"ש ישראלי לחיזוק הפסק: א. ברי שהכוונה לא היתה לשם קיום מצוות כתיבת ספר-תורה, כי אם להנצחת שם האב ולעילוי נשמתו. במקרה כזה יש להעדיף להשאיר את הספר במקום שבו היה האב מתפלל, הן מצד הזכות של אדם זה שהתפלל במקום זה, הן מצד ההוקרה שזוכה בזה באותו בית-כנסת שהכירוהו ויוקירוהו על זה. ב. העובדה שהכסף נמסר לרב בית-הכנסת כדי שיטפל ברכישת סה"ת, מוכיחה שאכן הכוונה היא שסה"ת ישכון בבית-כנסת זה דווקא וכי יש בו זכות לקהילה זו. ג. העובדה שהקהילה ערכה חגיגה עם הכנסת ספר-התורה לבית-הכנסת אף היא מוכיחה, שהכוונה היתה, שספר-התורה ישכון בקביעות במקום זה. ד. המבואר בשו"ע הוא על רצון המכניס את הס"ת להוציאו לרשותו (דוגמת השאלה הקודמת של סעיף יח שם באשר לתכשיטים שרוצים להוציאם לחולין או למוכרם, אבל אם המדובר על מקום ספר התורה שבו ישכון, אם בבי"כ זה או בבבי"כ אחר, יש לזה דמיון האמור ביחס לקרשי המשכן שקרש שזכה במקום מסוים, קנה מקומו, וה"ה בזה, כי מאי אולמיה של ביכנ"ס אחר מזה. .
21.13
כל האמור בתשובה מותנה בכך שהבת והאחים מסכימים עם תיאור העובדות, ומוכנים שהעניין יתברר באמצעות מכתבך. אבל אם אינם מסכימים (ואפילו חלק מהם), יש להביא את המקרה לדין-תורה כדי שיפסקו בעניין, אחרי שישמעו את שני הצדדים. יש ליידע את הבת ואת האחים בהסתייגות זו, אם ברצונך להשתמש בפסק זה.
22.1
סאן חוזה, קוסטה ריקה, אייר תשנ"ג
22.2
כב. קביעת הבימה בסמוך לארון-הקודש
22.3
שאלה:
22.4
רוצים לשפץ את בית הכנסת, ורוצים להזיז את השולחן קרוב לארון הקודש. כמה קרוב יכולים לשים אותו, ואם יכולים לבנות בימה אחת עם ארון הקודש והשולחן לקריאה בתורה יחד?
22.5
תשובה:
22.6
אין לשנות ממנהג שנהגו כל ישראל לקבוע את הבימה והשולחן באמצע בית-הכנסת1שו"ת "חתם סופר" (ח"א או"ח סי' כח), שו"ת "יהודה יעלה" (ח"א או"ח סי' ג), שו"ת "רבי עזריאל" (ח"א או"ח סי' כ), שו"ת "משיב דבר" (ח"א סי' טו), שו"ת "אורח משפט" (או"ח סי' קמט), שו"ת "שרידי אש" (ח"ב סי' קנד), שו"ת "מנחת יצחק" (ח"ג סי' ד וסי' ו וח"ה סי' כב).. למנהג זה יש שורשים איתנים בהלכה2רמב"ם פרק יא מהל' תפילה ה"ג, עפ"י גמ' סוכה דף נא ע"ב וזהר פ' שלח קסד ע"ב (עיין "כסף משנה" שם ומה שכתבו על כך בתשובות הנ"ל), וכן כתב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' קנ סעיף ה), ועיין "באור הלכה" שם., וטעמים רבים נאמרו בו3הבימה שעליה קוראים בתורה, היא כדוגמת מזבח הקטורת שעמד באמצע ההיכל, וכדוגמת המשכן שהיה בתוך ישראל, וכך מטעם הנאמר בקרשי המשכן שאין לשנות את מקומם מצפון לדרום וכדומה ועוד טעמים.. מלבד זאת יש בקירוב הבמה לארון-הקודש משום השתוות לדרכי הגויים4אף יש מקומות שבהם אסרו להתפלל בבית-כנסת שכזה, מכיוון שזה מן הסימנים הראשונים של הריפורמה, ראה "שרידי אש" (שם)., וכן משום איסור "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות5"אורח משפט" (שם)..
23.1
מונטוידאו, אורוגוואי, תמוז תשנ"ד
23.2
כג. בית-כנסת שיש בו חדרים מספר, המכוונים לכיוונים שונים
23.3
שאלה:
23.4
בקהילה היהודית קיים בית כנסת גדול ובית כנסת קטן. בית הכנסת הגדול משמש גם כאולם להרצאות, טכסים ואירועים קהילתיים שונים. בית הכנסת הקטן פונה לכוון צפון ובית הכנסת הגדול פונה לכוון מזרח. בית-הכנסת הקטן נמצא ליד הגדול. בסביבה של בית הכנסת של הקהילה ישנם עוד שני בתי כנסת גדולים וותיקים, אחד פונה לכוון מזרח ואחד פונה לכוון צפון. בית הכנסת הגדול הפונה לכוון מזרח איננו יכול לשנות את הכוון הכללי שלו מסיבות של צורת המבנה. שאלותי הבאות הן:
23.5
* האם ניתן להשאיר 2 בתי כנסת בתוך בנין אחד כאשר כל אחד פונה לכוון אחר?
23.6
* האם מותר לשנות את בית הכנסת הקטן שיפנה גם לכוון מזרח כמו הגדול?
23.7
* כיצד יש להתחשב בכך שבתי כנסת אחרים בעיר פונים לכוונים שונים?
23.8
תשובה:
23.9
הכיוון המדויק מאורוגואי לירושלם הוא צפון-מזרח1שהרי מאורגואי לירושלם עוברים בערך תשעים מעלות מזרחה וששים-וחמש מעלות צפונה בכדור הארץ, ועל כן לכתחילה יש להתפלל לכיוון צפון-מזרח, כמובא ב"משנה ברורה" (סי' צד סקי"א), וכעין זה גם ב"ערוך השלחן" (שם סעיף ד וסעיף יד) בשם ה"לבוש" (ליתר דיוק, הכיוון המדויק הוא קצת יותר מזרחה מאשר צפונה, אבל ודאי שאין צריך לדייק ממש עד המעלה האחרונה).. הואיל וכך, גם מזרח וגם צפון הם אפוא בכיוון כללי לירושלם2גם הכיוון צפון הוא באי-דיוק של פחות מששים מעלות., ואין צריך לשנות את כיוונו של בית-כנסת הפונה לאחד הכיוונים האלה3דיש לסמוך על בעל "ערוך השלחן" שלמרות שהוא מסכים, שלכתחילה עדיף לדייק בכיוון (כבהערה מס' 1), מכל מקום הוא טוען (סי' צד ס"ק ח) שאין צריך לכוון ממש כנגד ירושלם, וכי די בכיוון הכללי.. ולמרות שבתי-הכנסת פונים לכיוונים שונים, נראה שלפי מצבכם4דבדרך כלל שינוי כזה דורש הוצאות כספיות ומפחית את יופיו של בית-הכנסת. ועיין בשו"ת "משיב דבר" לנצי"ב (סי' י ד"ה אבל) הכותב שאם אנשים קנו מקומות בבית-כנסת, אז בכל מקרה אסור לגבאים לשנות את מבנה בית-הכנסת, אם בעלי המקומות מקפידים (בגלל התרחקות מארון-הקודש או מן הבימה וכדו'). לא צריך לחוש לא לאיסור לא תתגודדו5עיין בשו"ת "האלף לך שלמה" (או"ח סי' מח) שנשאל אודות עיר שבה כל בתי-הכנסת היו פונים לכיוון מזרח, עד ששינו אנשי בית-כנסת אחד את מקום ארון-הקודש שלהם לצד דרום, "מחמת שיש בכותל דרום לעשות שם עוד מקומות, כי הוא רחב מכותל מזרח". בעל "האלף לך שלמה" השיב שחייבים להחזיר את ארון-הקודש למקומו בצד מזרח, ובין היתר הוא כותב "גם דיש שם כמה בתי-כנסת דהוי במזרח ואחד יהי' בצד דרום, הוי בזה בכלל לאו דלא תתגודדו". אבל בפשטות לא תתגודדו אינו שייך לנדון דידן הואיל וכל בתי-הכנסת לכאורה בעצם מתפללים לאותו הכיוון של "לקראת ירושלם", והשינויים נובעים מקשיי דיוק. ולא שיראה בעיני ההמון כצחוק6בדרך כלל רוב רובם של המתפללים אינם שמים לב לשוני של כיווני בתי-הכנסת השונים, וגם מי ששם לב להבדל בזה, הרי קל להסביר לו שגם צפון וגם מזרח הם בערך הכיוון הנכון. ואם רב בית-הכנסת מרגיש צורך בכך, יסביר לקהל, למה אין סתירה בהתנהגותם של אנשי בתי-הכנסת השונים., ואינכם צריכים אפוא להעביר ארונות-הקודש ממקומם7בארונות-קודש המחוברים לכותל או לריצפה (כברוב בתי-הכנסת) עדיף שלא להזיזם, גם אם אין טורח בדבר. שו"ת "רב פעלים" (ח"ב או"ח סי' כ) מעלה בזה שני איסורים אפשריים: א. הוא טוען (עמ' טז, ד"ה עוד ראיתי) שיש כאן ספק איסור דאורייתא של הורדת מקום הארון מקדושתו המקורית לקדושה הרגילה של שאר בתי-הכנסת. ב. הוא מדייק (עמ' יד, ד"ה וגדולה מזאת) מן הירושלמי במסכת שבת (פי"ב הל' ג) שיש איסור כללי להזיז שום חלק מבית-הכנסת, אפילו על מנת לקובעו במקום אחר של אותו בית-הכנסת. אמנם, הגר"מ פיינשטיין (בשו"ת "אגרות משה" או"ח ח"ב סי' מז) דן אף הוא בטענות אלה (מבלי להתייחס לתשובה של ה"רב פעלים") והוא דוחה את שתיהן. הוא טוען שאין בהזזת ארון-הקודש משום הורדת המקום מקדושתו, כי הוא סובר שאין למקום ארון-הקודש שום קדושת יתר על שאר בית-הכנסת. ולגבי הדיוק מן הירושלמי הוא סבור ד"כיון שיש צורך בזה... או אפילו לנוי בעלמא, מסתבר שיש להתיר", עיי"ש. אבל מכל מקום נראה שבנדון דידן יש להחמיר כשו"ת "רב פעלים", מכיוון שאין הסיבות לשינוי כל כך ברורות. בארונות-קודש שאינם מחוברים לבית-הכנסת סבור גם שו"ת "רב פעלים" (ח"ב או"ח סי' כ, עמ' טו, ד"ה ודע) שאין איסור בשינוי. אבל נראה שאין צריך להעבירם, אם העברה זאת תגרום לטרחה גדולה או לאי-נוחיות בשעת התפילות וכדו'..
23.10
יש מקום לחנך את הקהילות לצדד את גופם לכיוון המדויק בשעת תפילת שמונה-עשרה למרות שאז לא יתפללו ממש כנגד ארון-הקודש8עיין ב"משנה ברורה" (סי' צד ס"ק ט) וב"כף החיים" (סי' צד ס"ק ח) שמצטטים מן ה"כנסת הגדולה" (סי' צד ד"ה לפי): "ומיהו אפילו קבעו ההיכל בכותל אחר, צריך למתפלל להחזיר פניו למזרח". ב"משנה ברורה" (ס"ק ט וס"ק י) מוכח שהבין בכוונת ה"כנסת הגדולה", שיש להפוך את כל הגוף לכיוון הנכון, וכן הבין בה ה"אליהו רבה" (שם ס"ק ב), וכן הורה הגרש"ז אויערבאך הלכה למעשה.. אבל אם יראה מוזר לעשות כן, יש להם על מי לסמוך גם אם יתפללו לכיוון הארון ממש9א. הנצי"ב (בשו"ת "משיב דבר" ח"א סי' י) מסביר שבמצב כזה נוהגים להתפלל לכיוון ארון-הקודש, למרות שלכאורה אין זה כדין, מפני "שההמון מורגלים להתפלל לצד ההיכל, ואינם יודעים לכוין את הרוחות ולחשוב כי שאני ביהכ"נ זה משארי בתי כנסיות...". הגרי"א הענקין (בספרו "עדות לישראל" המודפס ב"כתבי הגרי"א הענקין", כרך ראשון עמ' 160) הבין מזה שתמיד יש להתפלל כנגד ארון-הקודש, גם אם אינו בכיוון הנכון. ב. מכל מקום, לכתחילה עדיף ליחידים המבינים לעקם את פניהם (בלבד) לכיוון המדויק, עיין ב"משנה ברורה" סי' צד ס"ק י. אבל אם יש חשש שאחרים יצחקו על זה, נראה דשוב יש לסמוך על הגרי"א הענקין (בהערה הקודמת) גם ליחידים, במיוחד שהסטייה מן הכיוון היא קטנה. ועל כל פנים, למי שמתפלל ביחידות, ודאי עדיף שיהדר להתפלל לצפון-מזרח..
24.1
ישראל, שבט תשנ"ה
24.2
כד. כיצד ינהג גוי בקדושת בית-כנסת שנמכר לאחר מלחמת העולם השניה
24.3
שאלה:
24.4
ברצוני לשאול שאלה, שהופנתה אלי ע"י מכר (לא יהודי) העוסק רבות בחקר תולדות היהודים בגרמניה והוא בעל מעורבות רגשית כנה.
24.5
האדם הנ"ל רכש לפני שנים אחדות את בנין בית הכנסת לשעבר בהארבורג (עירה קטנה בשוואביה, בוואריה). ביהכ"נ נמכר לראשונה לאחר מלחמת העולם השניה (מכיון שלא נותר אף יהודי באזור) ע"י האירגון היהודי JRSO, שהופקד על הרכוש היהודי הנטוש לאחר המלחמה. בשעתו הוא נמכר לארכיטקט, ששינה עד בלתי הכר את פנים המבנה (וידוע לנו, שאת תשמישי הקדושה הצילו היהודים המקומיים עוד ל פני המלחמה). אח"כ, כאמור, קנה אותו מר פלוני הנ"ל. הוא שפצו והפך אותו למעין אכסניה, שבה מתקיימים ימי עיון ותרבות וגם תערוכות וקונצרטים. כל זאת, מתוך רצון להציב יד ליהודים, שחיו בעבר במקום (וזאת כמובן, בהתאם להבנתו האישית).
24.6
הפעילות בבנין הופסקה לפני למעלה משנה מחוסר תקציב, מאחר שהשלטונות המקומיים לא ראו זאת בעין יפה וסרבו לסייע לו כלכלית. מאחר שאינו יכול עוד להחזיק את הבנין, רוצה כעת מר פלוני למכור, אך מתוך יראת כבוד למבנה ולעברו הוא מבקש לשאול את השאלות הבאות:
24.7
1. האם יש למבנה עדיין קדושה, ואם כן, במה היא מתבטאת?
24.8
2. האם קימות לגביו, כגוי, הגבלות לגבי יעודו של הבנין לעתיד?
24.9
3. אילו דברים אסורים לגביו בכל מקרה מנקודת ראות הלכתית?
24.10
אנו מקוים שכבוד הרבנים יגלו הבנה לגבי האיש, למרות שאינו בן ברית. מהכרותנו אותו, יכולים אנו להעיד כי נראה שכוונותיו כנות וישרות.
24.11
ברצוני להבהיר נקודה לא ברורה. ביהכ"נ נמכר ע"י האירגון היהודי JRSO, לאחר מלחמת העולם השניה לאדם אחר, ומר פלוני רכש מבניו של אדם זה את הנכס, כמיטב ידיעתי, בשנות השבעים כיד שניה. אוכל לברר אצל מר פלוני האם בידו חוזה המכירה הראשוני, אך אני בספק אם כך הדבר.
24.12
תשובה:
24.13
1. אודות קדושת המבנה - אם ישנה או איננה, שאלה זו תלויה בבירור עובדות מספר הנוגעות למכירתה הראשונית של בית-הכנסת. וזאת לדעת, במכירת בית-הכנסת שלא על מנת להמשיך ולהתפלל בו, פעמים שקדושת המבנה פוקעת לגמרי, ופעמים שנותרת בו קדושה מסוימת אשר ההשלכה ההלכית-מעשית שלה היא, שאין לעשות במבנה אחד מן ד' הדברים הבזויים: מרחץ, בורסקי, בית-טבילה ובית-הכסא1שו"ע או"ח (סי' קנג סעיף ט), ובקל וחומר הוסיף עליהם ה"אגרות משה" בכמה מקומות שאין למוכרו למי שיעשה אותו לכנסיה וכד'.. העובדות הטעונות בירור בהקשר זה הן: באיזו סמכות הלכתית פעלו מוכרי בית-הכנסת2שמא פירסמו על אודות המכירה באופן שיהיה דינם כ-ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר", עי"ש. אמנם להלכה חש ה"ביאור הלכה" שם לשיטת הראב"ד, שגם זה לא יועיל להפקיע קדושת בית-הכנסת לגמרי.; האם התירו ללוקח בפירוש לעשות בו הכל, לרבות ד' הדברים הבזויים3כן כתב ה"פרי מגדים" הובאו דבריו ב"משנה ברורה" (שם ס"ק נו).; האם המוכרים היו צריכים לכסף המקח לבניין בית-כנסת אחר4באין המוכרים זקוקים לתמורת המכירה, ומכרו אותו באופן ששוב לא יתפללו בו, חידש ה"אגרות משה" (או"ח ח"א סי' נא) שקדושתו פוקעת לגמרי, גם לעשות בו ד' הדברים..
24.14
2. בנדון שאלתך, קשה ואולי לא ניתן להשלים את הפרטים הנעלמים הללו. על כל פנים, אין לבירור נקודה זו השפעה על שאלותיך הבאות, וכפי שיתברר בהמשך.
24.15
3. ההגבלות הנובעות מקדושת בית-הכנסת אינן מחייבות את הגוי. זה האחרון מחויב בז' מצוות בני נוח, ואלו מיגבלות קדושת בית-הכנסת לא זו בלבד שאינן מהן, אלא להרבה דעות קדושה זו הנובעת מתקנה דרבנן בלבד. עם זאת יש לציין שמתוקף המחויבות של היהודי לשמור על קדושת בית-כנסת היה מוטל על היהודי מוכר בית-הכנסת להטיל בחוזה המכירה עם הקונה מגבלות מעין האמורות, גם אם נאלץ למכור לקונה גוי. אך בנסיבות האמורות, כאשר המבנה בא ליד הגוי בלא מיגבלות, אין מחויבות על היהודי להתערב במה שהגוי עושה ברכושו5עיין "אגרות משה" (שם סי' נ ד"ה ומכיון) שמדבריו עולה חילוק שאין חיוב למנוע מהגוי למכור לד' דברים, אף שאסור לגרום או לסייע לכך..
24.16
4. ה"חתם סופר"6או"ח סי' לא, הובאו דבריו ב"שדי חמד" (ח"ו, עמ' 295 אות טז). כתב על שאלה מעין זו: "ואפילו אם היה מותר מן הדין, יש לאסור, כיון דאומות העולם מקפידים בזה שבית התפילה שלהם גודרים אותו המקום בחורבנו... ואם לא נעשה כן אנו, יהיה ח"ו חילול ד', וכל כוונת בית הכנסת לקדש את ד'" וכו'.
24.17
נמצא לפי זה שלגוי המתעניין מיוזמתו, והחש בעצמו שמן הראוי, שיהיה ביטוי לכבוד שרוחשים כלפי מבנה קדוש - לו צריך לפרט את ד' הדברים הבזויים וכו' (עם סיוג שאין בסמכותנו לחייב אותו לעמוד בכך, אם אינו רוצה).
25.1
ישראל, מנחם-אב תשנ"ד
25.2
כה. מנין נשים
25.3
שאלה:
25.4
יש מספר נשים בקיבוץ המעוניינות לקיים 'תפילה' בקבוצת נשים בעיקר לחגיגת בת מצוה ובשמחת תורה. הן מעונינות לערוך את ה'תפילה' בדומה למנין של גברים.* האם יש איזה צד להתיר להן לומר דברים שבקדושה - קדיש, ברכו וקדושה?
25.5
* האם יכולות להוציא ספר תורה, ולקרוא כפי שעושים הגברים אפילו בלי ברכות?
25.6
במדה והדבר אסור ממש יקבלו בקיבוץ את מרות ההלכה. אחרי עיון ראשוני, אני נוטה לחשוב שאף על פי שאין איסור הלכתי ממש שיוציאו ספר תורה ליקרוא בו בלי ברכות, לא ראוי לשנות מהמנהגים המקובלים, ולחדש דברים שדומים מאוד לתנועות הרפורמיות. אולם אם אין בו איסור רק נשאר בגדר 'לא ראוי', אצטרך לעמול יותר בשכנוע התושבים, ולכן אבקש גם מקורות שיסייעו לי בזה.
25.7
תשובה:
25.8
אין נשים מצטרפות למניין עשרה1שו"ע או"ח סי' נה סעיף א, סי' קנג סעיף ב ועוד., ולכן אסור להן להגיד "ברכו", קדיש, חזרת הש"ץ וקריאת-התורה בברכות גם כשהן לבדן.
25.9
תפילה של מניין נשים לבדן הוי תפילה שלא בשלימות מבחינת תפילה בציבור, ולכן אין להתיר בשום אופן מניין שכזה, ומה גם שהדבר עלול לגרום לבעיות2עיין מאמרו של הרב צבי (הרשל) שכטר (ראש ישיבה בישיבה אוניברסיטה) "צאי בעקבות הצאן", שהעלה בעיות הלכיות מספר בנדון דידן..
25.10
גם לבת-מצוה אין מקום לארגן קריאה בתורה כמו לבר-מצוה. את הרצון לקבלת נועם עול המצוות והשבח לבורא עולם ניתן לבטא ע"י סעודת-מצוה, דרשה של בת-המצוה וקריאה מתוך חומש.
26.1
ניו יורק, ארה"ב, תמוז תשנ"ד
26.2
כו. תפילת נשים בקבוצה נפרדת
26.3
שאלה:
26.4
יש קבוצות של נשים אורטודוקסיות בארה"ב, אחר כך בארץ-ישראל ועכשיו גם באנגליה, שמתארגנות בכדי להתפלל תפילה קבוצתית נשית. רובם ככולם של פוסקי זמננו מתנגדים לתופעה זאת. האם יש לדחות את דרישת הנשים האלה על הסף ולהילחם בתופעה או להציע אלטרנטיבות, פחות בעייתיות.
26.5
תשובה:
26.6
יש סיבות הלכתיות להתנגד לתפילה הקבוצתית של נשים, אפילו לאלה המקפידות שלא לברך ברכות לבטלה (חזרת הש"ץ, ברכות התורה) ולומר דברים שבקדושה בלי מניין1עיין באריכות במאמר "צאי לך בעקבי הצאן" של הרב צבי (הרשל) שכטר, ב"בית יצחק", שנת תשמ"ה.. ואולם עיקר הבעייתיות שבתופעה הוא בחידוש מנהגים מתוך סיבות לא-תורניות, ובשימוש בקבוצות אלה כהפגנה ומרד נגד המעמד המסורתי של הנשים, מעמד הלא-צודק לפי דעתן, במסגרת החיים הדתיים והציבוריים של היהדות האורטודוקסית2עיין "אגרות משה" (או"ח ח"ד סי' מט)..
26.7
ברור שבין המארגנות והמשתתפות בתפילות האלה יש כמה סוגים של נשים:
26.8
א. נשים שעיקר כוונתן להילחם באפליית הנשים שהן רואות לפי תפיסתן;
26.9
ב. נשים שיותר קל להן להתפלל בהתלהבות במסגרת החדשה בגלל סיבות אמיתיות, פסיכולוגיות ואחרות, ולאו דווקא סיבות פסולות;
26.10
ג. נשים שיש אצלן תערובת התופעות הנ"ל.
26.11
נראה שיש לחזק את ידי המתכוונות לשם שמים ולהציע האלטרנטיבה הבאה: לעודד את הנשים לארגן אמירת תהלים קבוצתית3שהרי אמירת תהלים על-ידי נשים היא דבר מסורתי, ואינו חיקוי של התפילה הרגילה. החיקוי והנסיון להראות "שוויון" הם החלק הבעייתי של התופעה הנדונה., שלא בשעת התפילה הרגילה בבית-הכנסת4ובכך לאפשר ולעודד את ההשתתפות במניין האמיתי שהוא קיום מצוות תפילה בשלימותה.. נראה שזה יכול לעזור לתחושה של מעורבות והתלהבות של המתכוונות לשם שמים, מבלי לחולל מנהגים חדשים. יש לחפש דרכים נוספות לשילובן של נשים בחיי הקהילה, הן בלימוד תורה הן בשותפות בבית-הכנסת, דרכים שמצד אחד לא יפרצו גדר ומצד שני יפתחו מסלולים נכונים להתקרבותן של נשים בבחינת "קרבת א-להים לי טוב".
27.1
מונטוידאו, אורוגואי, מנחם אב תשנ"ד
27.2
כז. בנית עזרת-נשים במקום שבו היתה עזרת-גברים
27.3
שאלה:
27.4
בבית כנסת בקהילה עזרת נשים נמצאת בחלק העליון, כלומר מעל עזרת גברים. בית הכנסת הוא גדול מאד (1,500 איש) ועזרת הנשים מרוחקת ממקום החזן, קריאת התורה והדרשות. נשים רבות בקשו להעביר את עזרת הנשים לבית הכנסת בחלקו התחתון כך שיוכלו לשמוע יותר טוב ולהיות יותר קרובות לחזן ולמקום הדרשות. כמובן שמדובר בהכנת מחיצה כשרה למהדרין אשר תפריד את בית הכנסת לשני חלקים ולכל אחד מהם תהיה כניסה נפרדת.
27.5
האם יש לפי דעתכם מגבלה בהורדת עזרת הנשים בבית כנסת שעד כה היתה למעלה לאותה קומה של בית הכנסת עצמו?
27.6
תשובה:
27.7
אין לעשות עזרת-נשים במקום ששימש עד כה לבית-כנסת (עזרת-גברים)1שו"ת "דברי חיים" (ח"ב או"ח סי' יד), מהרש"ם (ח"א סי' י אות יא), שו"ת "בית שלמה" (סי' כד), שו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ב סי' יד), ואולם עיין שו"ת "חסד לאברהם" (בוטשאטש) (מהדו"ק או"ח סי' יד) מה שכתב בזה., שהרי קדושת בית-כנסת גדולה מקדושת עזרת-נשים2כן דעת רוב הפוסקים, עיין שו"ת "אבני נזר" (או"ח סי' לג אות ד), שו"ת "דברי חיים" (שם), שו"ת "האלף לך שלמה" (או"ח סי' עג), ועיין מה שכתב בשו"ת "שואל ומשיב" (מהדו"ק ח"ב סי' כב-כג)., וקיימא לן "מעלים בקודש ואין מורידים"3מגילה כז ע"ב, שו"ע או"ח סי' קנג סעיף ב.. ואולם בנדון שלפנינו מוצעות שתי אפשרויות לפתרון, וראשי הקהילה יחליטו בעצמם על הפתרון הנראה להם מתאים יותר.
27.8
1. אפשר להתקין מחיצה (בגובה עשרה טפחים) במקום המיועד להיות עזרת-נשים ומעל המחיצה - וילון בגובה מעט יותר מקומת איש. את הרצפה יש להשאיר כמות שהיא, בלא להגביהה כלל.
27.9
במצב זה, מכיוון שאין המחיצה מגיעה לתקרה, אין על שטח זה תורת רשות בפני עצמה, וממילא אין כאן הפקעה מקדושת בית-כנסת, והרי הנשים שבה כמתפללות בעזרת-גברים, והמחיצה הנ"ל אינה אלא לשם צניעות ומניעת ערבוביה.
27.10
ומכיוון שאין כאן הפקעת רשות בית-הכנסת, יש לרשום בספרי הקהילה שבמקרה שיהיה צורך להרחיב את עזרת-הגברים, יסירו את המחיצה, והנשים תשובנה להתפלל בעזרת-הנשים, למעלה4דברי מרן הרב שאול ישראלי. יסוד הדברים עפ"י המבואר בשו"ת "אבני נזר" (או"ח סי' לד אות יג-טו) שדן בנוגע לאפשרות בניית גזוזטרה לנשים בבית-הכנסת, ולה מעקה שאינו מגיע עד לתקרה, ורצה להשוות זאת לאמור בגמ' עירובין (סוף פ"ו) בדין חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד וביניהן מחיצות שאינן מגיעות לתקרה, והן עושות עירוב אחד לכולן, דלא הוי הפסק שטרקלין אחד הוא. "וה"נ, הואיל והגזוזטרה אינה מגיעה לכותל שכנגדו, והמעקה אינו מגיע לתקרה, בית הכנסת אחד הוא, וכאילו האנשים מתפללים גם באויר גזוזטרה. וע"כ אין כאן הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה, שכן הקדושה בעינה עומדת". ואולם סתר דבריו עפ"י האמור במקום אחר בשו"ע או"ח (סי' נה סעיף יט) שדן בתיבה המוגבהת עשרה טפחים והיא מוקפת מחיצות, ובתוכה עומד הש"ץ של בית-הכנסת (עשו כך כדי שקולו יישמע בכל בית-הכנסת), שיש מקום להתיר (ומצטרפים למניין), מכיוון שכל עיקר תשמישה הוא לצורך בית-הכנסת, ובטלה לגבי בית-הכנסת, ומשמע שאלמלי נימוק זה, היתה נחשבת למקום בפני עצמו, עכת"ד. אך זה שייך רק בשאלה שהיתה לפניו לגבי בניית גזוזטרה מוגבהת, או בתיבה מוגבהת, ועל-ידי זה היא נפרדת מרשות בית-הכנסת, ומשום כך - אלמלי הנימוק שבטלה לגבי בית-הכנסת משום שנעשתה בעיקרה לצורך בית-הכנסת - לא היתה מותרת. אך לא כך הנדון שלפנינו, שהרי כאן אין הבדלי גובה, ובכך זה דומה ממש לטרקלין המחולק שבמס' עירובין. ודבר זה בהשוואתו לטרקלין המחולק מבואר בסמ"ק שהובא ב"בית-יוסף" (שם ד"ה "כתב רבנו הגדול") וז"ל: "גבי ה' ששרויין בטרקלין, אם יש ביניהם מחיצות... אם אין מגיעות לתקרה - ערוב אחד לכולם, דמכאן יש לסמוך לענין השלמת עשרה לתפילה, דלא הוי הפסק אותם מחיצות הנעמדות מסביב לבימה אע"פ שהן גבוהות י', כיון שאינן מגיעות לתקרת הגג, מותרות", עכ"ל. הרי בפירוש שיש מקום להשוואה ולראיית הכל כרשות אחת חרף המחיצות בגובה עשרה, הואיל ואלה אינן מגיעות לתקרה. והרשב"א (ח"א סי' צו) שממנו לקוח דין התיבה (כמובא ב"בית-יוסף" שם) מדבר כאשר התיבה עצמה היא בגובה י' טפחים מרצפת בית-הכנסת (וכן הוא בנדון של ה"אבני נזר" בעניין הגזוזטרה), ולכן היא רשות בפני עצמה, אלמלי הסברה של התבטלותה לגבי בית-הכנסת..
27.11
2. ניתן לבנות עזרת-נשים עם מחיצה גמורה וקבועה אחרי מכירת שטח בית-הכנסת המיועד לעזרת-הנשים, שכן על-ידי המכירה תפקע קדושתו5מגילה כו ע"א, והגם שאמרו שם, שאסור למכור בית-כנסת של כרכים, ובפרט כאשר מתפללים בו כעת (עיין שו"ת מבי"ט ח"ג סי' קמג), ישנם כמה צדדי היתר: א. כאשר לא מצויים המתפללים באותו המקום תדיר, ורבים הם הבאים ממקומות אחרים, הרי זה נדון כבית-כנסת של כפרים שמותר למוכרו. ב. כאשר לפרנסי הקהילה יש סמכויות נרחבות בכל הנוגע לענייני הקהילה, אין ביד אחרים לעכב בעד המכירה גם בבית-כנסת של כרכים. ג. כאשר המכירה היא לצורך הוספה בבניין בית-הכנסת ושכלולו, נחשב הדבר לזכות גם לאחרים, ומן הסתם אינם מתנגדים לכך. עיין בכל זה בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' סה) ובשו"ת "משאת בנימין" (סי' לג) ו"משנה ברורה" (סי' קנג ס"ק כה), וגם שיש חולקים בכל זה, בנדון דידן יש להקל מכיוון שעושים כן לצורך עזרת-נשים, שיש דעות שקדושתה שוה לזו של עזרת-גברים, עיין שו"ת "חסד לאברהם" (שם) ושו"ת "שואל ומשיב" (שם). כן כתבו להקל בשו"ת "בית שלמה" (שם) ובמהרש"ם (שם אות טז), אולם בתנאי שהמכירה תהיה על-ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ודמי המכר יינתנו לעילוי קדושה., ואז אפשר לקבוע בשטח זה עזרת-נשים6על רב הקהילה לבדוק היטב, שהתביעה להוריד את עזרת-הנשים לבית-הכנסת מקורה בשיקולים ענייניים מוצדקים, ולא מתוך מגמה לפרוץ בחומת הצניעות, עיין "אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' מג). [ויש להיזהר שלא לבנות בית-כסא במקום שהיה שם בית-כנסת תחילה7עיין שו"ע שם סעיף ט וב"ביאור הלכה" שם.].
27.12
המכירה תתבצע ע"י שבעה אנשים מראשי הקהילה, והיא צריכה להיעשות בפרהסיה, במעמד ציבור המתפללים במקום8שו"ע שם סעיף ז ו"משנה ברורה" שם ס"ק כט., וסכום הכסף שיתקבל תמורת השטח שנמכר, יישמר לכתיבת ספר-תורה או לבניית ארון-קודש9גמ' שם, שו"ע שם סעיף ב. ובסעיף ד הביא המחבר מחלוקת, אם צריך להעלות בקדושה, עיין "משנה ברורה" שם ס"ק יא ו"באור הלכה" שם, ועיין לעיל סוף הערה 4 ובשו"ת "מנחת יצחק" (ח"א סי' קיח אות ד)..
27.13
אופן המכירה יהיה בצורה הבאה:
27.14
1. אחד מאנשי הקהילה, זה שנועד להיות הקונה, יסתלק תחילה מחלקו בשטח בית-הכנסת המיועד למכירה, ע"י קניין סודר10עיין מהרש"ם שם אות טז..
27.15
2. הוא יקבל במתנה מן הקהילה את הכסף המיועד לביצוע הקניה (גם ניתן למצוא אדם או קהילה המעוניינים לכתוב ספר-תורה או לבנות ארון-קודש, ובכספם להשתמש לצורך המכירה, ולהחזירו להם אח"כ כדי שיקנו בהם ס"ת).
27.16
3. אותו האדם (הקונה) יתן את הכסף הנ"ל לראשי הקהילה במעמד הציבור בתורת "קנין כסף" לקניית המקום בבית-הכנסת המיועד לעזרת-נשים11עיין מהרש"ם שם שהקל להפקיע את קדושת בית-הכנסת ע"י פדיון. ועיין עוד בזה גם ב"אבני נזר" הנ"ל (סוף סי' לד)..
27.17
4. לבסוף ישוב נציג הקהילה ויַקנה לקהילה את השטח הנמכר ע"י קניין סודר.
28.1
מונטוידאו, אורוגואי, תמוז תשנ"ד
28.2
כח. מחיצה לאשה האומרת קדיש בבית-הכנסת
28.3
שאלה:
28.4
לפני מספר שבועות נפטר השמש של בית כנסת. בתו היחידה בקשה לומר קדיש והיא באה יום יום לבית הכנסת. בית הכנסת בו אנו מתפללים בימות החול הוא בית מדרש קטן ללא עזרת נשים מיוחדת. גברת זו יושבת מחוץ לבית כנסת, ליד פתח הכניסה, בשלב זה ללא מחיצה.
28.5
האם יש צורך במחיצה אם האשה יושבת מחוץ לבית כנסת?
28.6
יש לציין שפני הציבור אינם כלפי הפתח היכן שיושבת האשה.
28.7
תשובה:
28.8
יש מקום להתיר לבת לומר קדיש על אביה1עיין שות "במראה הבזק" (ח"א עמ' 28, תשובה ד). בפתח בית-הכנסת2עיין "משנה ברורה" (סי' נה ס"ק נ, נא, נב). מדבריו יוצא שעדיף לעמוד בפתח בית-הכנסת, ששם היא בוודאי מצטרפת לאמירת קדיש., במקום שאין עזרת-נשים.
29.1
קרלסרואה, גרמניה, אדר תשנ"ד
29.2
כט. נשיקת ספר-התורה ע"י נשים מעזרת-נשים
29.3
שאלה:
29.4
באחת מן הקהילות היהודיות דפה שאינם תחת ידי, פסק מאן דמתקרי רב דשם, כי על חזן בית-הכנסת לעבור לעזרת-נשים ולתת להן לנשק להתורה בדרכה לבימה.
29.5
מצד הדין לענ"ד האיסור שבדבר הוא: א. נשים נידות; ב. המחיצה הקיימת בין עזרת-גברים ונשים; ג. מנהג ישראל דין הוא; ד. שמלת ס"ת יש בה דין תשמיש קדושה.
29.6
אבקש תשובה מידית מאחר שהדבר יכנס למנהג דשם החל מהשבת הקרובה.
29.7
תשובה:
29.8
אין איסור שהנשים שבעזרת-הנשים ינשקו ספר-תורה העובר לידן1נחלקו ראשונים, אם אשה בשעת נידתה מותרת להיכנס לבית-כנסת להתפלל וליגע בספר-תורה: לדעת ראבי"ה (ברכות ס' ס"ח והובא בהגהות מימוניות להל' תפילה פרק ד אות ג) אין לנשים נידות להיכנס לבית-הכנסת, וז"ל: "הנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נידתן שאין נכנסות לבית הכנסת, ואף כשמתפללות, אינן עומדות לפני חברותיהן, וכן ראיתי כתוב בדברי הגאונים בלשון הברייתא, ואינו בתוספתא שלנו, וכשר המנהג". וכתב "אור זרוע" שכשם שהנשים הנידות נמנעות מלהיכנס לבית-הכנסת, כך הן נמנעות (גם) מליגע בספר בימי נידותן. אולם רש"י כתב ב"ספר האורה" (עמ' קסז) ועוד: "ויש נשים שנמנעות מלהיכנס לבית הכנסת בנידותן, ואינן צריכות לעשות כך דמה טעם הן עושות? אם מפני שסבורות, שבית הכנסת הוא כבית המקדש, אפילו אחר טבילה למה נכנסות... וא"כ לא יתכנסו בו לעולם עד שתביאו קורבן לעתיד... הא למדת שאינו דין כהמקדש, ויכולות להכנס". ומכל מקום סיים דבריו: "אבל מקום טהרה הוא ויפה הן עושות". וכן דעת ה"רוקח" (סי' שיז). וב"ספר האגור" (סי' אלף ושפ"ח) בשם "ספר המקצועות" מצאנו דעת ממוצעת, שאשה לא תיכנס לבית-הכנסת בימי ראייתה עד שתלבש לבנים. ואולם בימי ליבונה (שבעה נקיים) מותרת היא להיכנס. אומנם נראה שכל זה הוא רק מצד מנהג, שנהגו הנשים בעצמן, וחומרא בעלמא, אבל מעיקר הדין לית מאן דפליג שמותר לאישה נידה לנגוע בספר-תורה. וכן פסק רמב"ם בהל' ספר תורה (פ"י הל' ח): "כל הטמאין, ואפילו נידות ואפילו כותי, מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, והוא שלא יהיו ידיו מטונפות או מלוכלכות בטיט, אלא ירחצו ידיהם ואח"כ יגעו בו". וכן פסק הטור (יו"ד סי' רפב) והשו"ע (שם סעיף ט) וכן פסק הרמ"א באו"ח (סי' פח סעיף א) וה"פרישה" (ביו"ד סי' רפ"ב) ושו"ע הגר"ז (או"ח סי' פח). ומטעם זה כתב ב"תרומת הדשן" (פסקים וכתבים סי' קלב): "הא קמן שזריזות ופרישות בעלמא היא. וכן התרתי לנשים בעת נידתן להכנס לבית הכנסת בימים הנוראים לשמוע תפילה וקריאת ספר תורה. וסמכתי על רש"י שהתיר בזה, משום נחת רוח לנשים, כי יהיה להם עצבון רוח ושברון לב כשרואות שהכל באות לבית הכנסת להיות יחד עם הצבור, והן יעמדו חוץ לבית הכנסת". והרמ"א (או"ח סי' פח) כתב: "יש שכתבו, שאין לאשה נידה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, וי"א שמותר בכל, וכן עיקר". הרי שפסק, שמעיקר הדין מותר לאשה להיכנס לבית-הכנסת ולהתפלל ולנגוע בספר-תורה. אך הוסיף שם: "אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי הליבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבית הכנסת כשאר נשים, כי הוא להם עיצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו מבחוץ". נראה מדבריו שלא אסר אלא במקום שנהגו כך, ואף במקום שנהגו כך, אין לאסור אלא במקום שאינו גורם לנשים "עצבון רוח". ובמקום שיש לנשים עצבון רוח מכך, כגון: "בימים נוראים וכהאי גוונא", מותרות להכנס לבית-הכנסת להתפלל ולנגוע בספר-תורה. וה"משנה ברורה" (שם ס"ק ז) כתב על-פי ה"חיי אדם" שכיום "נוהגים היתר לעולם ומברכות ומתפללות". אומנם הוסיף שם: "ומ"מ לא יסתכלו בספר תורה בשעה שמגביהים אותה להראות לעם", אך בשו"ע הגר"ז (שם) כתב: "ומה שיש נוהגות, שלא להזכיר ה' בשעת נידתן, או שלא ליגע בספר, אין מנהג זה עיקר". העולה מן האמור לעיל שמותר לאישה נידה לבוא לבית-כנסת ולהתפלל ולנגוע בספר-תורה בכל ימות השנה. וכן המנהג בארץ-ישראל שנשים באות לבית-הכנסת בכל עת ומנשקות את ספר-התורה.. לכן ניתן להנהיג שהחזן יגיע עם ספר-התורה לפתח עזרת-הנשים והנשים יגשו לשם כדי לנשק לספר-התורה2בעניין המחיצה בין גברים לנשים שבבית-הכנסת עיין בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ח"א סי' לט-מד), בשו"ת "ציץ אליעזר" (ח"ז סי' ח) ו"מאמרי ראי"ה" למרן הראי"ה קוק (ח"ד עמ' 511 "למקדש מעט", עוד עיינו בשו"ת "במראה הבזק" ח"ו תשובה יג וח"ז תשובה ט). והעולה מדבריהם שהטעמים שהצריכו חכמים מחיצה בבית-הכנסת בין עזרת גברים לעזרת-נשים הם: א. משום שמא יתערבו זה בזה ויבואו לידי קלות ראש. ב. כדי למנוע הסתכלות בנשים, כמבואר ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הל' ב) ושו"ע אהע"ז (סי' כא). אומנם ב"אגרות משה" (שם סי' מ) כתב שאין זה עיקר הטעם, אלא שמא יתערבו, וכמוזכר ב-א. ג. לא לשנות ממנהג שנהגו רבותינו להפריד בין נשים לגברים. ד. משום כבוד בית-הכנסת, שלא "להשחית את קדושת האומה הקדושה וטהרתה, במקום שטהרה צריכה לצאת משם, שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל" (הראי"ה קוק, שם). מכל הטעמים הנ"ל אין לאסור הגעת החזן לפתח עזרת-נשים עם ספר-תורה בידו, מכיוון שאין בכך חשש תערובת ושינוי מנהג. ועיין עוד בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ב סי' מ' ס"ק א) שכתב אודות מה שהרבה פעמים מוציאים ספר-התורה מן ארון-הקודש להוליכו אל הבימה לקרוא בו, והחזן צועד צעדים אחורנית או לצדדים ומושיט אותו לעומדים שם שינשקו לו, שנראה הדבר כפחיתות-כבוד לספר-תורה, כאלו מבקשים שינשקו אותו. "וברור שכבודה היא שכל העומדים וכל הנמצאים יחזרו המה אחריה ויתקרבו אליה לנשקה. ואלה שלא מתקרבים מאיזה טעם שלא יהיה, אין לו לנושאה להתקרב איתה אליהם". ואולם נראה שאין כאן משום פחיתות-כבוד לספר-תורה שמוליכים אותו אל הנשים לנשקו, ולא דיבר "הציץ אליעזר" אלא בגברים היכולים לבוא בעצמם אל ספר-התורה, ולא בנשים שאינן יכולות להיכנס לעזרת-גברים, וכמו שכתב שם: "וברור שכבודה היא שכל העומדים וכל הנמצאים יחזרו המה אחריה ויתקרבו אליה לנשקה". הרי שזהו כבוד ספר-התורה שאף הנשים רוצות לנשקו, אלא שאינן יכולות להיכנס לעזרת-גברים שבבית-הכנסת. וכן המנהג בכמה קהילות בארץ-ישראל ספרדים ואשכנזים.. אין בזה משום שינוי מנהג בבית-הכנסת3בעניין שינוי מנהגים בבית-הכנסת עיין ב"אגרות משה" (או"ח ח"ד סי' לד) שכתב, שיש בזה שני איסורים: א. לאו דלא תתגודדו. ב. איסור לשנות מפני המחלוקת. אומנם המעיין שם יראה שכוונתו, שאחד מן הציבור רוצה לנהוג באופן שונה משאר הקהל, אבל במקום שכל הקהל רוצה לחדש איזה מנהג, לא דיבר. וכן נראה כאן, שאין המחדשים רוצים לשנות מן המנהג הקיים, אלא להוסיף מנהג חדש שילך החזן לפתח עזרת-הנשים לתת לנשים לנשק לספר-התורה, ולכן לא שייכים כאן האיסורים הנ"ל., וזאת בתנאים הבאים:
29.9
1. עזרת-הנשים נמצאת בקומת עזרת-הגברים4מכיוון שאין זה כבוד ספר-תורה לטלטלו לקומה אחרת..
29.10
2. הבקשה באה מצידן של הנשים המתפללות5זה מוכיח שהדבר נעשה מחמת חביבות התורה וכיבודה..
30.1
פריז, צרפת, שבט תשנ"ה
30.2
ל. מינוי גר צדק לראש קהילה

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah -- Part 3. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/FtpUserFiles/Books/shotBemarehH/3.pdf Licence: CC-BY. Source.