← All works

Avodat Yisrael

Sefaria · Chasidut > Other Chasidut Works · 739 sections

1. Pirkei Avot.Chapter 2.8.4

   רבי יהושע ב"ח אשרי יולדתו. ירצה ע"ד דאיתא בזוהר אשה כי תזריע וילדה זכר. איש אמו ואביו תיראו במה שהקדים האם לאב הנה בהיות כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת הזיווג בכל מיני קדושות וגם האש' שלא יהי' כוונתם רק להוליד בנים לעבודתו ית"ש בלי שום מחשבת פסול ח"ו שיכוון רק להנאתו ועושה הטפל עיקר וזה יהי' כמו ילדי זנונים ח"ו רח"ל וכמו שאמר דוד מלכא קדישא ע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. משל ע"ז למי שאוהב את המלך בודאי עושה כל התאמצות להעמיד למלך עבדים ומשמשים כך זה האדם לא יהי' כוונתו רק כדי להעמיד לממ"ה הקב"ה עבדים ומשמשים לעבודתו ית"ש. ולזה מקדים בפסוק האש' לאיש כי אצל האש' היא חידוש טפי לכיון מחשבתה בלתי לד' לבדו בלי תערובת ומחשבת חוץ ח"ו להנאתה ולז"א אשרי יולדתו. ר"ל שהי' קדוש מרחם שגם אמו קדשה וכוונה לזאת בשעת הזיווג שיהי' לה בן לעבודתו ית' והית' הורתו בקדושה:

2. Pirkei Avot.Chapter 2.8.5

   רבי יוסי הכהן חסיד. ע"ד שכתוב איזה חסיד המתחסד עם קונו:

3. Pirkei Avot.Chapter 2.8.6

   רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ר"ל כי יש ב"א אשר יראים לחטוא מפני העונש המגיע להם. אבל הוא לא היה ירא משום דבר בעולם רק מן החטא בעצמו שיהי' מונעו מעבודת בוראו באמרו איך אוכל לחטוא נגד בוראי אשר מכה"כ ולית אתר פנוי מיני'. ומה גם שלא ישמע אלי בדברי אליו עוד. וכמו שנמצא בפירש"י בחומש על פסוק ולא תטמא את הארץ אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך ב"י. ופירש"י ז"ל שלא תשכינו אותי בטומאה. ובודאי כן הוא כשישים האדם על לבו למי מטמא בחטאיו אשר יחטא כביכול הוא מטמא להשי"ת כאשר הוא שוכן בתוכו אף בטומאתו בודאי ממילא לא יחטא:

4. Pirkei Avot.Chapter 2.8.7

   רבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר. שהי' תמיד מתגבר לעבודתו ית"ש ועולה תמיד ממדרגה למדרגה עד למעלה. משא"כ המלאכים שהן עומדין תמיד על מעמדן וקיומם. כמד"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הגם שמצינו שגם העולמות העליונים לפעמים מתעלים. כ"ז הוא ג"כ ע"י הצדיק התחתון שעובד את השי"ת למטה. ומידי עברו במעלות דרך שמה בעולמות העליונים מעלה ג"כ את העולמות בדרך הילוכו וד"ל. כי כל העולמות ע"י זה עולם השפל הם קיימים. וכמ"ש בס' רזיאל. על שמנה שם השיעור קומה כביכול אצל הבורא ית"ש. וכתב כתרא דרישא הוא ששים רבוא פרסאות כנגד ששים רבוא נשמות ישראל אשר הם קיימים לעולם ולא יעדר אחד מהם. והכתר הוא שנשמות ישראל מכתירים לו ית"ש. ובזה הוא ששים רבוא פרסאות כי מיני' ובי' הוא:

5. Pirkei Avot.Chapter 2.9.1

   אמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם: פירוש צאו ממדרגתכם להביט בהצטרכות העולם. ע"ד שפי' מורי הרב מ"א זצ"ל בספרו ע"פ לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין לו. ר"ל זה הצדיק הוא בלא יחל שאינו יוצא לחולין. כי הוא דבוק תמיד במחשבתו בהבורא ית'. רק אחרים מחלין לו. ר"ל עושים אותו חולין מחמת שצריך לירד ממדרגתו להצטרכותם והנה יש חילוק בין דרך לאורח כי האורח הוא מסילה קצרה ולפעמים אשר לא ילכו בה. אבל הדרך הוא רחב ורגילות לילך בו תמיד ורבים בוקעים בו. ובוודאי היו לו כמה תלמידים כמו שמצינו שהי' דורש בצלו של היכל. ואף על זה יש ג"כ רמז שהי' דורש ומתפלל שלא יחרב בהמ"ק. כי צל הוא בלשון אשכנ"ז שט"ן והתפלל שלא יארע שום שטן ומקטרג ח"ו שיחרב ההיכל. אבל אלו החמש' היו גדולים ואנשי מעשה ותמיד היו דבוקים למעלה ואמר להם צאו ממדרגתכם לראות בהצטרכות העולם:

6. Pirkei Avot.Chapter 2.9.2

   רבי אליעזר אומר עין טובה. הנה ע"ד הפשוט הוא. שתהא עינו טובה בשל חבירו ולא יהי' צר עין. כי זה יהא ח"ו מצד הכפיר' כי אם יחשיב האדם שהכל מאתו ית' לא יקנא לשום דבר בשל חבירו כי ה' נתן לו ודאי נכון הוא הדבר. רק אם לא יחשוב זאת ויחשוב שמהנכון הוא שיהא הכל שלו וכופר במה שהש"י נתן לו. ולזה אמר עין טובה: א"י עין טובה. ע"ד שאמרנו לעיל בסיפור שבחו שהוא הי' בור סיד שאינו מאבד טיפה. לז"א ג"כ עין טובה ר"ל העיוניות הוא המוח והמחשבה והשכל יהא טובה שלא יסיר עיוניתו מהשי"ת ולא יאבד שום טיפה הוא המחשב' שתפול לו וגם זה לא יוכל להיות רק בקידום תקנתו העין הגשמי שלא יקלקל בראותו דברים רעים ח"ו.

7. Pirkei Avot.Chapter 2.9.3

   רבי יהושע אומר חבר טוב. מן הפשוט הוא שיהא לו חברים טובים שילמד ממעשיהם. וכמו ששאלו לחכם אחד מה מעשיך. אמר להם צאו וראו בחבירי:

8. Pirkei Avot.Chapter 2.9.4

   א"י חבר טוב. הוא הבורא ית' שצריך האדם לדבק עצמו בהבורא ית"ש:

9. Pirkei Avot.Chapter 2.9.5

   ר' יוסי אומר שכן טוב. כמד"א טוב שכן קרוב מאח רחוק. וכמ"כ הבורא ית"ש אף שמכה"כ אינו רחוק כלל אעפ"כ נראה כרחוק ולאו כל אדם יוכל לדבק בו ית'. אך יהיב לן עצה לדבק בצדיקים שהם השכנים להבורא ית' ולקרבה אליהם ואז יוכל לעלות עמהם וזה האדם הרוצה לקרב עצמו אל הצדיק צריך להפקיר עצמו עם כל אשר לו לזה הצדיק. ואז יוכל לקרב אליו ולדבק בו. כמו שמצינו בשאול ונערו כשהיו מבקשים החמורים והלכו אצל שמואל הנביא. ויאמר הנה נמצא בידי שתי כסף. ולמה לו השתי כסף אלא הענין הוא כך כי אם יבוא בפתע פתאום אל הצדיק באיזה ענין אזי לא ישמע אליו. רק שצריך מקודם לקרב אליו במה דאפשר ובאותן שתי כסף היה מקרב עצמו אל שמואל הנביא:

10. Pirkei Avot.Chapter 2.9.6

    רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. הוא ע"ד שאמרנו לעיל בסיפור שבחו שהי' ירא חטא. ואמרו ג"כ הרואה את הנולד כי בודאי החטא בשעתו הוא מתוק מאד ואחריתו מר לז"א הרואה את הנולד אשר יולד מחטא זה כמה מקטריגים ומשחיתים רח"ל. ובחשבו זאת בודאי לא יחטא:

11. Pirkei Avot.Chapter 2.9.7

    רבי אליעזר ב"ע אומר לב טוב. כי הוא היה כמעין המתגבר שהי' תמיד מתגבר לעבודתו ית"ש ולבו בוער בו תמיד לעבודתו ית"ש לז"א לב טוב שלב הוא לשון להב שצריך שתהא הלהב עולה תמיד לבעור בלבו לעבודתו ית"ש:

12. Pirkei Avot.Chapter 2.9.8

    אמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רא"א עין רעה. הוא ההיפוך ממה שכתבנו לעיל בשני הפירושים:

13. Pirkei Avot.Chapter 2.9.9

    ר"י אומר חבר רע. ג"כ ההיפוך מטוב. ר' יוסי אומר שכן רע ג"כ ההיפוך מטוב ובכלל זה הוא ג"כ מי שאינו בא לבהכ"נ להתפלל כמד"א הוי על כל שכיני הרעים כדאיתא בגמ' והוא שירחיק מלהיות שכן רע למקום ב"ה. ר"ש אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. ע"ד שכתב האור החיים ע"פ וכיחש בעמיתו בפקדון כו' וימעול מעל בה'. כי הנה המלוה הוא בעדים ומי שלוה בע"פ בלא עדים בודאי משוי ליה להשי"ת לעד. והנה זה שמכחיש מועל בשתים בחבירו שאינו משלם לו ובהשי"ת איך שהוא משקר בו והוא עד והנה הוא כלוה מן המקום שנא' לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן נותן ונם הוא עד"ש התנא החנות פתוחה כו' הרוצה ללות כו'. והנה כי השי"ת נותן חיותו וכחו לבני אדם וזן כל העולם ומן הראוי לשלם לו במה דאפשר אבל זה הרשע אינו משלם. ואעפ"כ צדיקו של עולם חונן ונותן כי הוא יכול לקבל חובו באיזה זמן שירצה:

14. Pirkei Avot.Chapter 2.10.1

    הם אמרו שלשה דברים רא"א יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס כו': כי אם יהי' נוח לכעוס אז לא יכבדוהו. א"י יהי כבוד חבירך כו' כמו שאמרנו לעיל חבר טיב הוא השי"ת. ואמר שיהא כבודו חביב עליך כשל עצמך וכדאי' בגמרא שנכנסו תלמידים לר"א לבקרו אמר להם יהי מורא שמים עליכם כמורא בו"ד אמרו לי' ותו לא א"ל ולואי: ואל תהי נוח לכעוס. הענין הוא כי הצדיקים בהיותם מודבקים בהשי"ת בראותם שעיר אלהים מושפלת ושועלים מרקדין בהיכלו ואומרים איה אלהיכם. אז תבער כמו אש בלבם ומגודל הצער שיש להם לפעמים יתחילו להתרעם ולומר למה נגרע מכל העכומ"ז שהמה שלוים ושקטים וזה תרעומת דמסכנא. ולז"א אל תהי נוח לכעוס. ר"ל שלא תהא נוח לדבר זה לעשות כן בכל זמן. רק בהיותך מודבק בו ית"ש. וכמו דאי' בזוה"ק ע"פ וילן שם כי בא השמש ופי' שם לשון תלונה כי בא השמש: החורבן הדומה ללילה ושוב יום אחד לפני מיתתך. פי' הרב הקדוש מוה' לוי יצחק בדרך הלצה כי הכעס הוא דומה למיתה כי הנשמה יוצאת ממנו ואמר ושוב יום אחד כו'. קודם שאתה כועס תתודה ותשוב כי בזה אתה מת. ובודאי כשיתודה מקודם שוב לא יכעוס:

15. Pirkei Avot.Chapter 2.10.2

    והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים: והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. הנה כמו האש יש בו אור שהוא השלהבת אשר הוא נראה לעינים ויש בו גחלים אשר אינן בוערות. ולפעמים ידמה ג"כ שהן עוממות מחמת האפר שעליהן ובאמת יש בהן עוד אש ומכוה כך הצדיקים יש בהן אור הנראה לעינים. שהם בוערין תמיד בתפלתן. ואף כשפוסקין מתפלתם נשארו כמו גחלת אש. ולפעמים ידמה לעולם שכבה אורו באשר שהוא עוסק עם העולם ומדבר דיבורים כדיבורי העולם. ובאמת בפנימיותו יש בו אש כמו הגחלת אשר היא מכוסה באפר. ונמצא האדם הכסיל ילמד ממעשה הצדיק לעסוק ג"כ בדברים בטלים ולדבר דברים בטלים בחושבו להיות ג"כ כמוהו. ובאמת אינו כן כי הצדיק אף שמדבר איזה דיבורים הוא מחמת שאהבת ה' בוערת בו וצריך להוציא הדיבור בפיו. וזה השוטה יעשה ג"כ כמוהו וזה הבל ומעשה הטוב אשר הצדיק עושה שלומד ומתפלל זה לא ילמוד לז"א והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. כנגד אורן ר"ל הוא האור הנראה לעינים לכל מה שהצדיק לומד ומתפלל ולבו בוער תמיד לעבודת השי"ת זאת תלמוד ממנו. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. ר"ל זאת המעשה שהצדיק עושה לפעמים בצרכי עולם לא תלמוד ממנו. כי הוא כמו גחלת אשר אין האור נראה בו מבחוץ רק מבפנים ויוכל להיות שיתלהב האור מבפנים ויצא לחוץ: ואמר וכל דבריהם כגחלי אש. הוא עד"ש שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. ר"ל אפי' בשיחת חולין שלהן הם מיחדים בזה יחודים גדולים ועמוקים. ומתקנים בהם עולמות עליונים. וא"כ איך אתה יכול ללמוד מהם זה הדבר לעשות כמעשיהם רק למד מהם האור שלהם. הוא התור' והתפלה כמו שהם מתפללים ואז ייטב לך:

16. Pirkei Avot.Chapter 2.13.1

    רבי שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ובתפל': נראה לפרש ע"ד שאמר ברשב"א כשעומד אדם בתפלה צריך ליזהר בג' דברים א' שלא יחשוב שראוי אני לעשות בקשתי רק לצפות לחסד עליון שיעשה עמו חסד חנם כמ"ש מש"ר ע"ה ואתחנן אל ה' אין חינון אלא לשון מתנת חנם. והב' צריך לדעת שהבורא ב"ה וב"ש יכול בוודאי לעזור לו ולא להסתפק ח"ו. והג' שלא לשום בטחונו רק בו לבד ומבלעדו אין עוד עזר. וע"ז תקנו שלש ברכות הראשונות שבתפלה בברכה הראשונה גומל חסדים טובים להורות שאין לאדם במעשיו הטובים. ובברכה השניה מחיה מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים. להאמין שהוא כל יכול. ובברכה שלישית אתה קדוש כו'. וקדושים בכל יום יהללוך סלה. קדושים נק' העולמות העליונים הם יהללוך סלה. כי הכל מודים שמבלעדו אין מלך גואל ומושיע. ובסגנון זה מפרש התנא הוי זהיר בק"ש ובתפלה. כי בק"ש מבואר שתי בחינות מאלו השלשה ונתתי מטר ארצכם בעתו. שיש בידו כח לעשות הכל השמרו לכם וגו' ועצר את השמים וגו' וכשאין אני נותן מטר לא תוכלו להוושע ע"י אחר והבחינה הג' לא נרמז בק"ש ועז"א התנא וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קב"ע. שהוא מלשון קביעת וחוב. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. וזהו הבחינה הג' שנאמר כי חנון ורחום הוא חנון הוא מלשון מתנת חנם. וניחם על הרעה כי כשהאדם עושה תשובה ומחרט על מעשיו הרעים ומקבל עליו שלא לעשות עוד רע רק טוב הוא גורם שהקב"ה ג"כ מתנחם על הרעה אף שנגזר כבר הוא מבטל אותו ועושה חסד עמו. ואל תהי רשע בפני עצמך. לומר היאך אני יכול לעורר מדת החסד ואני מלא פשעים ועוונות הלא נאמר עם חסיד תתחסד. אל תחזיק עצמך כך. כי כמו שהאדם היה מזומן לחטוא. ועובר על פשע. כך מעורר למעלה מדת החסד לבטל כל הגזרות שהיה מזומן לבוא שהבורא ב"ה נוהג עמו מדה במדה כמ"ש למי נושא עון למי שעובר על פשע:

17. Pirkei Avot.Chapter 2.14.1

    רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה: תחלה נבאר הפסוקים ויהי דבר ה' אלי לאמר. מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד וגו'. לכאורה יש לדקדק מה שאל לו והלא הראה לו מקל שקד בודאי רואה אותו. אלא כך א"ל מה אתה רואה שאין אתה רוצה לילך בנבואתך. ויאמר אליו מקל שקד אני רואה. רומז לכ"א יום מי"ז בתמוז עד תשעה באב. כמו שהשקדים גדלים בכ"א יום והם ימים שפלים מאוד והתאות והחמדות מתגברין לאדם ובאים לו הרהורים רעים. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו. הדיבור הוא המל'. כי עיקר המלוכה לפנות לדבריו לכל אשר יצוה משום זה יכונה המל' בשם דיבור ואמר לו כי שוקד אני על דבר"י פי' המלוכה שלי כי אצא להיות להם לעזר ולסעד לנשא המלוכה ולעשותו. כי בימים האלו צריך כל אדם לעשות הכנה על המועדים הבאים לטובה ולבנות המלכות שמים מחדש ולכך יש נ ימים מת"ב עד ר"ה. ומר"ה עד יוה"כ י ימים. ומיה"כ עד סוכות ד ימים. ויום א של סוכות כתיב בו ולקחתם לכם ביום הראשון. הרי ניד"א רמז לשם אדנ"י ועל ימים אלו נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים. פי' כל רודפי י"ה השיגוה כי הבורא ית' יוצא לעזר ולסעד לנו כמ"ש אהי"ה אשר אהי"ה גימ' כ"א אלו כ"א יום שבין המצרים אהיה עמם בעזרתם. לכך קל להתקרב עצמו אל הבורא יתברך בימים אלו משאר ימים כדוגמא ומשל כשהשר יושב בפלטין שלו אז אינו בקל לבוא אצלו מחמת השומרים הסובבים אותו וגם צריך להביא לו תשורה גדולה לראות פניו אבל כשהשר יוצא לדרך קל לבוא אצלו וגם תשורה מועטת נחשבה בעיניו בד' גלוסקאות או בחלה יפה. ומקבל אותו בסבר פנים יפות מחמת שהוא בדרך והחילוק הוא בין הרואה אותו בביתו לרואה אותו בדרך כי הרואה אותו בביתו יכול לראות אותו כשהוא מופשט מבגדיו. והרואה אותו בדרך רואה אותו כשהוא מעוטף בבגדיו אבל מ"מ לראות אותו בדרך יותר קל אך אותה ראיה אינה מצוחצח' כמו שהוא רואה אותו בביתו ובימים האלו יוצא הבורא ב"ה מחמת חזקת הימים וחריפותם ובת"ב לעת ערב הציתו בו וכלה חמתו על עצים ואבנים. ואז נמתקו הדינים ולכך אומרים במנחה נחם. ואח"כ מתחיליך הנו"ן ימים עד ראש השנה שבהם נפתחין הנו"ן שערי בינה שהם הנו"ן שערי תשובה. וע"ז אמר התנא הוי שקוד ללמוד. הו"י בגימ' כ"א רומז לימים הנ"ל שהם כ"א שגדלים בו שקדים וצריך אתה לשקוד על דברי תורה: ודע מה שתשוב. מה שתאמר לא נאמר אלא מה שתשוב. כלומר אינך רשאי להתחיל עמו כדי להחזירו למוטב אלא אם ירצה להדיחך דע מה שתשיבנו וצריך אדם לדעת ממחשבתו ושכלו ולא במקובל לכך אמר דע מדעת עצמך. וכך הוא הדוגמא ביצה"ר שלא תתחרה בו רק תשמור עצמך כל מה שתוכל. כמו שהבעל מלחמה צריך עיקר לשמור עצמו ממכת חבירו ואגב יוכל להיות שמכה את חבירו העומד נגדו כך העיקר צריך לשמור עצמו מהיצה"ר ואגב תוכל להכניע אותו:

18. Pirkei Avot.Chapter 2.15.1

    רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכ' מרוב' והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק: פי' ע"י שהיום קצר והמלאכה מרובה מחמת זה השכר הרבה. כי יש ימים קצרים כגון אלו הימים שבין המצרים הם נק' ימים קצרים במעלה. והמלאכה מרובה. מלאכ"ה אותיות א'ל מ'לא כ'ל ה'ארץ. כמ"ש למעלה כשהשר בדרך אזי יכול לבוא אצלו בתשורה מועטת. והפועלים עצלים. פי' בזה העולם שהוא מלא תאות וחמדות ועצלות וביגיעה רבה בא לאדם פעולת שמים. שזה העולם נקרא עולם העשי' כמ"ש בזוה"ח. היושבת בגנים גנים הוא מלשון גנות פי' שהיא יושבת בזה העולם שהוא מלא זבל ודברים גשמיי'. חבירים. הם המלאכים המקשיבים לקולך שמקשיבים לקול של בנ"י ואח"כ נגשים לומר שירה לפני ממ"ה הקב"ה. מחמת שהוא מלא זבל לפיכך הקב"ה מתאוה לתפלתן של בנ"י. כמשל יותר מה שמזבלין השדה. יותר מוציאה פירות ולכך עשי"ה בגימ' שכינ"ה שהוא שוכן גם בזה העולם. ומחמת זה השכר הרבה. ובעל הבית דוחק. כי בודאי מי שהוא מכונה בשם עושי רצונו בודאי לסוף יעשה תשובה בע"כ ע"י פורעניות שיבא ח"ו עליו. וזהו ובעל הבית דוחק מוטב שתעשה תשובה בעוד לא נגעה בך יד ה':

19. Pirkei Avot.Chapter 2.16.1

    הוא היה אומר לא עליך כו' אם למדת תור' הרב' נותנין לך שכר הרב'. ונאמן הוא בעל מלאכתך כו' ודע שמתן שכרן כו': פי' כי מה שדרשו אחד המרבה וא' הממעיט כו' אין זה אלא כשהממעיט אינו יכול להרבות. אבל אם יוכל להרבות אינו יוצא ידי חובתו במועט כמ"ש מעשה שהביא עשיר יונה לעולה. נותנין לך שכר הרבה. שהשכר הניתן לך הוא לך במתנה כי מי יש שכר יותר ממה שזוכה לעמוד לפניו יתברך וללמוד תורתו הקדושה. הלא בעינינו אנו רואים כמה שרים גדולים מבזבזין ממון הרבה להיות להם איזה שירות לשרת את פני המל' כגון להלביש אותו או שאר דברים אלא השכר הנותן לך נותן לך במתנה חוץ התענוג הזה שזכית להתענג בו. ונאמן הוא בעל מלאכתך כו' פי' הבורא ב"ה שהוא הבעל מלאכה שאתה עושה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. שישלם לך שכר פעולתך כאילו פעולתך ממש כמ"ש לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאילו הוא מעשהו ממש. ודע שמתן שכרן כו'. פירוש אף שבעולם הזה לא ישולם לצדיק שום שכר דע שכולו שמור לעולם הבא כי כשהבורא יודע שלא יזיק להצדיק שבשביל כך לא ירום לבו בוודאי הוא נותן לו פירות בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. ולזה הצדיק רואה הבורא שהטוב יזיק לו בעולם הזה גונז השכר לעוה"ב:

20. Pirkei Avot.Chapter 2.16.2

    בעזר צור ישענו. נשלם פרק שני

21. Pirkei Avot.Chapter 3.1.1

    עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלש' דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת כו': יש לדקדק למה חזר ואמר מאין באת מטפה סרוחה. היה יכול לומר דע מאין באת מטפה סרוחה וכן כולם. ועוד יש לדקדק על מלת דע שלכאורה הוא מיותר שכבר התחיל ואמר הסתכל. ותירצו המפרשים שאין הסתכלות שייך אלא בדבר גשמי כגון מאין באת ולאן אתה הולך שזה האדם יכול לראות בעיניו. אבל על לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון אין שייך לשון הסתכלות. לכך אמר דע. כך פירשו המפרשים מלת דע. ונראה עוד ליישב. שמלת דע קאי על מאין באת דסמיך ליה. בהקדים הפסוק מי יודע רוח בני אדם העול' היא למעל' ורוח הבהמה היורד' היא למטה וגו'. כי באדם יש בו רוח היא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל. ויש בו רוח הבהמה הוא הגוף היורדת למטה כי המיתה הוא בגוף. אבל הנשמה הקדושה בודאי אינה הולכת למקום רמה ותולעה רק היא עולה למעלה אל מקורה לחיים נצחיות. והתנא אמר דבריו בתרי אפי. נגד הנשמה אמר דע מאי"ן באת כי נגד הנשמה אין שייך לשון הסתכל וצריך אתה לדעת בעין שכלך שהנשמה באה מתחת כסא הכבוד ממקום שנקרא אי"ן. ולאן אתה הולך שהנשמה מורכבת בנוף. וצריך לדעת למה הרכיב הקב"ה הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל אל הגוף הגשמי ונתנ' בעולם השפל הזה שהוא מלא תאוות וחמדות. כדי שהנשמה תתגבר על התאוות וחמדות כדי שיעבוד את ה' ובזה יהי' יותר תענוג. כמ"ש בזוה"ק שהעולם הזה נק' טיט היון שבו צדיקים צומחין ולשם השליך ניצ"ק וצריך אדם ללקט אותם ולהעלותם. כמשל לאחד שפיזר אבנים טובות אל האשפה וטנופת וצוה לבנו ללקט אותם ולנקותם מן הטנופת בודאי יותר שבנו לוקט ומנקה אותם בודאי יותר מקבל שכר מהם. ויוכל אדם להבין שבעולם הזה מחמת שפלותו יוכל אדם להשיג מעלות גדולות ובודאי כך יש ימים בשנה שהם שפלים דהיינו בין המצרים יוכל אדם יותר להעלות יותר ניצוצות ויותר אבנים טובות ומרגליות יוכל ללקט בהם ולהעלותם. ומה שיוכל אדם לתקן בט"ב שהוא בשפלות אינו יכול לתקן בשמחת תורה וכן להיפך כי חרוצים ימיו של אדם ובכל יום ויום צריך אדם לעשות תיקונים שנחרץ עליו דבר יום ביומו ומה שיוכל לתקן ביום זה לא יוכל לתקן למחר כי למחר צריך לעשות תיקונים אחרים וללקוט אבנים טובות ומרגליות וזהו שנא' ולקטו דבר יום ביומו דייקא. וכמאמר הוזה"ק לבושין דלביש בצפרא לא לבש ברמשא לבושין דלבש ביומא דא לא לבש ביומא דא. וכל זה צריך לתקן בתורה ובתפלה ובתשובה לא כקצת המוני עם שאומרים שלא יוכלו להתפלל בין המצרים ובודאי המה כסילים ולבם בל עמם. רק צריך להתחזק עצמו בתורה בתפלה ובתשובה בימים שבין המצרים שהם ימי תשובה. שמי"ז בתמוז התחילו מ' יום אמצעים שביקש משה רבינו ע"ה רחמים על ישראל כמ"ש במדרש שבמ' האמצעים לא הניח מקום אחד במרום שלא התגולל בו לבקש עליהם רחמים. עד שנאמר לו בר"ח אלול פסל לך. ובפרקי דר"א כתיב שבאותן מ' יום חזר עליהן להחזירם בתשובה ולכאורה נראה שהם מדרשים חלוקים. אבל באמת נראה דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי שזה היה מעלת משה רבינו ע"ה יתירה משאר נביאים ששאר נביאים כשהיו מקבלי' נביאות היו צריכים להתבודד וגופם היה בטל. אבל משה רבינו ע"ה היה איש אלהים ואמרו במדרש מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים. פי' שהי' יכול לדבק עצמו למעלה בהבורא ית"ש ולמטה היה איש ומדבר עם בני אדם ובאותם מ' יום עשה שני הדברי' כאחד שביקש רחמים במרום. ולמטה הוכיחן להחזירן בתשובה והעלה תשובן לפני כסא כבודו ית"ש:

22. Pirkei Avot.Chapter 3.2.1

    [פירוש על משנה ב' מובא לעיל בפרשת בחוקתי]:

23. Pirkei Avot.Chapter 3.3.1

    רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כו'. אבל כו' אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה': איתא בש"ס מה ענין שלחן אצל מזבח לומר לך בעת שאין מזבח שלחנו של אדם מכפר. והיינו כשיש עליו ד"ת. כי בודאי בכל דבר גשמי יש בו ניצוץ קדוש רוחני. וזה נמשך מהדיבור שצוה הבורא ית' בשעת הבריא'. מזה הדיבור הי' נמשך בו ניצוץ קדוש. וכן כתב המג"א סי' ו' ס"ק ד' שהגוף ניזון מגשמיות המאכל והנשמ' ניזונת מרוחניות המאכל. נמצא כשהאדם עוסק בד"ת על שלחנו מתעורר בזה הדיבור הק' של מעשה בראשית שהוא החיות אשר ניתן בזה המאכל ומעלה אותו. והוא דוגמת הקרבן. וזה וידבר אלי זה. רומז על הבורא ית'. שנק' זה אלי ואנוהו ופי כשהבורא ית' שורה על שולחנו אז הוא לפני ה':

24. Pirkei Avot.Chapter 3.3.2

    א"י זה השלחן אשר לפני ה'. ר"ל אימתי הוא צירוף שלחן כשהוא לפני ה' כנ"ל. אבל כשאינו לפני ה'. אזי נעשה מאותיות שלח"ן צירוף לנח"ש רח"ל שזה השלחן הוא של הנחש והוא הס"א כדכתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. כי כשאוכל בקדושה ובטהר' אדרבה מזה יכול להגיע לאיזה התעוררות האר' ושמחה וחשקות לעבוד את הבורא ית' משא"כ כשאוכל שלא בקדושה אז מגיע לו מזה המחשבות ותאות רעות שבעולם רח"ל כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. וזה ראשית עריסותיכם תרימו חלה. חל"ה אותיות ח"ל ה'. היינו שתראה שיהא שם הוי"ה שורה על המאכל. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה קאי על האדם. כמו שבש"ס כינו לאדם בשם עיסה. כמ"ש שאור שבעיסה מעכב. וז"א ראשית עריסותיכם חלה תרימו לרמז בא שתיכף בימי בחרותו יראה להמשיך הקדושה עליו. וגם יש לפרש דקאי על תחלת יצירת האדם שצריך שיהיה בקדושה יתירה. כי עיקר גידולו של אדם אחר כוונת השימוש וכמ"ש דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ולז"א עוד באם אמר יאמר האדם הן כליתי כל ימי עד עתה בהבלי עולם ומעתה אין לי עוד תקנה. לז"א אם תרצה מראשית עריסותיכם. שאדרבה אם תחזור למוטב. מראשית עריסותיכם תתנו לה' ותעלה כל המחשבות רעות שהיה לך עד עתה וביותר שאף הצדיק צריך לזה שע"י שמזכיר מעשיו הכעורים או איזה נדנוד מחשבה שהי' לו עד עתה ורוצה להעלותם. ועי"ז מעלה גם כל מעשי בנ"א הרעים אל הקדושה. וזה תתנו לה' תרומה לדורותיכם היינו שעי"ז יעלה עמו כל בני דורו: ושיערו חכמים שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה. כי חלה גימ' מ"ג. וגם רומז כי מ"ג אותיות ג"ם וחומש היא ה רומז לשם הוי"ה ב"ה והיינו בכל מעשים שעושה יחשוב שהבורא ית"ש הוא המהוה אותה הוא עיקר המעש'. והוא כטפל לה' בלבד. וזו מלת ג"ם רומז לדבר הטפל כמו שפי' האלשיך בפסוק מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"ש: בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. רומז כמ"ש הרב הקדוש מוהר"ר זושא ז"ל: ברצוני שלא לאכול. ומה אעשה שבוראי ית' כמעט כופה אותי במה שברא לי הפה. כי בודאי הבורא ית' לא ברא עולמו כ"א לעבדו בלבד א"כ מה היה צורך לברוא את הפה לצורך אכילה וכיוצא מדברים אלו. אך דבזה יש ג"כ עבודת השי"ת כנ"ל. שבכל ענין מעניני העולם יש בו עצם רוחני הצריך להעלותם. וזה מאמר הכתוב אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. היינו אני מביא אתכם לזאת שאתם מוכרחים לאכול כדי שתרימו חלה לה'. וענין שלשה. היינו דכתיב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ואלו שלשה מרכבה לזאת. וע"י התורה מושכים את הבורא ית' בשכלם באלו השלשה מדות. וכן בשבת כתיב ושמרו בנ"י את השבת כו' לדורות"ם. ודרשינן בש"ס לשון דירה היינו שיכין דירה נאה לכבוד שבת נר דלוק. ורמז לזה מראש מקדם נסוכה. היינו כי אותיות השניים מאותיות רא"ש הם שבת שמא דקב"ה. ואותיות שניים מאותיות קד"ם הם רה"ן למפרע הנר. וצריך ג"כ להכין דירתו הוא מחשבתו ומוחו ולבו לכבוד השבת הוא שמא דקוב"ה שישרה שכינתו בקרבו כי ר"ת ב"ני י"שראל א"ת ה"שבת אותיות ביא"ה. לזה שימוש ת"ח משבת לשבת וביאה אותיות ב"א י"ה שבשבת בא השי"ת לשרות על האדם ולזה צריך להכין עצמו בכל מיני קדושות ומלת לדורותם כבר פירשנו על עניני הכנת שבת בעבודת הבורא שזה שהכין עצמו יצרף עמו אף אותם שלא הכינו לעצמם וזה לדורותם. היינו שיעלה עמו בני דורו כנ"ל. וכן גבי ציצית כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. פירש"י ציצית לשון הסתכלות וציצית כולל כל התרי"ג מצות (חסר) כי ציצית הם שבעה חוטין לבן חוט אחד תכלת וזה דוגמת העין שיש בו שבעה קרומים זעג"ז כמו שהעלו החכמים. וביאור הענין שהשבעה קרומים הם כנגד (חסר ב' תיבות) כי בצלם אלהים ברא את האדם. לא בצלם ממש כי אינו גוף אלא ברא את האדם שיהא מורה בתנועותיו על דרכי הבורא ית'. ועולמות עליונים שבעה. עיני ה' המשוטטות בכל הארץ והם שבעה גוונין דלבן. היינו שהבורא ית' משגיח להטיב לברואיו ולהשפיע להם כל טוב וזה שבעה חוטין לבן שבציצית מורים ע"ז. כי אינם כ"א עדות על הבורא ית' והם כנגד שבע מדות חג"ת נהי"מ כל חד כלול מעשר עולה שבעים והוא ע ובמילוי הוא עי"ן והשחור שבעין מורה על השגחת הבורא ית' בעיניו לנקום מעוברי רצונו. ולזה רומז חוט של תכלת. נמצא שהציצית מורים על השגחת הבורא ית' שיסתכל בו האדם תמיד ולא יעבור כמו שמפורש בענין. וגם תכלת הוא מצבע דג הוא חלזון ודג רומז לעינא פקיחא. וגם ע רומז לעי"ן סנהדרין שהבורא ית' משגיח ושופט העולם על כל דבר קטן וגדול ואין נסתר מנגד עיניו. כמד"א אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו: וזהו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם: וזהו שייסד הפייטן שמור לבן כמו דרבן. מקום תכלת הנצבע. לך נפתר סוד נסתר. חוט ציצית היות מרובע. והוא תמוה. אך דר"ל כנ"ל. שמור לבן שזה רומז על שבעה עיני ה' הנ"ל. וזהו כמו דרבן שאלו שבעה חוטי לבן הם רומזים להנהגת הבורא בעולמו. מקום תכלת הנצבע. הוא לשון תכלית שיסתכל האדם על תכליתו מה יהי' בסופו שיעמוד במשפט אפי' על שיחה קלה. לך נפתר כו' חוט ציצית היות מרובע פי' כי כל שמות הבורא ית' אין בהם שם של ארבע אותיות מופרדי' כ"א שם אדנ"י והם ארבע גדפין שהבורא ית' סוכך על ישראל להצילם מכל רעה וזה לך נפתר כו'. ר"ל שזה השם אדנ"י הוא שם משותף שאין מלך בלא עם וע"י בנ"י הנושאים מלכותו נק' אדון. וזה לך נפתר סוד נסתר חוט ציצית היות מרובע. רומז לשם אדנ"י. הוא לך עם ישראל ולא לעם אחר. ולזה ציצית כולל כל התור והמצות כמו שזה השם כולל כל השמות. כי הא' היא מכל השמות שיש בהם א והי' היא מהשמות שיש בהם י. והדנ הם מעצם השם. ולזה תכלת בציצית לשון כוללות שכולל הכל. וראיתם אותו וגו' ולא תתורו וגו' אחרי עיניכם אשר אתם זונים וגו'. היינו שתראו בעיני הבורא יתברך כביכול על השגחתו ואמיתת מציאותו. ולא בעיניכם כי אשר אתם זונים אחריהם כאשר תראו בעיניכם תחטאו. ועשיתם את כל מצות ה'. בעבור שכולל כל המצות. והייתם קדושים לאלהיכם היינו שצריך האדם לקדש עצמו בכל מיני קדושות היינו מחשבתו ולבו ומוחו שבכל עת שירצה הבורא לשרות עליו שיהא הוא מוכן. כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ולבל יאמר האדם איך אפשר זאת שאנשים כערכינו מוטבעים בעומק העוה"ז ותאותיו נוכל לקדש עצמינו לקדושת הבורא ית' שישרה עלינו לז"א אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מעומק הקליפ' להיות לכם לאלהים. ואיתא בש"ס אני שהבחנתי בין טיפה שהוא של בכור לטיפה שאינה של בכור. כך אני מבחין בתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הן. בכור הן ישראל כמ"ש ובכורך ישראל גאלת. כי ישראל בכללות נקראו בכורים כמ"ש בני בכורי ישראל בעבור שהם בתחלת המחשבה. כי בריאת העולם היה בשביל עושי רצונו נמצא שהם נק' בכורים וטפה של בכור רומז על הבורא ית' שהוא ראש לכל העולמות ומהוה את הכל וטיפה שאינה של בכור רומז על הס"א וזה קלא אילן רומז ג"כ ע"ז. כי קל"א גימ' סמא"ל המסמא את עיני האדם שלא להשגיח על השגחת הבורא ית' ומציאותו. וזה ס"ם א"ל: או יאמר מבחין בין טפה של בכור לשאינה של בכור. כי האדם צריך להתבונן ולהשגיח על השגחת הבורא ואמיתות מציאותו עבור שהוא ממלא כל עלמין ומחיה אותם ומשגיח על מעשיהם אם טוב ואם רע. ויהא מעביר על דבריו מגודל רוממותו איך שהוא מלך נורא ורואה במעשי איך אעשה הרע בעיניו. ומזו הירא' יכול האדם להגיע לאהבה גדולה והתעוררת גדול לעבודת הבורא ית' מחמת שיתלהב לבבו מרוממות הבורא ית"ש משא"כ כשירא מחמת העונשין של גיהנם וכיוצא. אמת שטוב הוא ג"כ אך שלא יגיע לו מזה שום התעוררות לעבודתו וזה אני מבחין בין טפה של בכור ר"ל בין היראה מרוממות. הבורא בעצמו ובין טפה שאנו של בכור. ר"ל הירא' מן העונשין הבאין מצד הס"א והקליפ' וזו אני מבחין בין תכלת לקנא אילן כי תכלת ג"כ מורה על השגחת הבורא ית"ש בעולמו בעוברי רצונו כנ"ל והוא משוטט בכל וכשישגיח האדם ע"ז אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות והיינו שצריך האדם לתלות תכלת בציצית כנ"ל ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין לתכלת להזכיר היראה. ועכשיו אין צריכין לתכלת כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאעפ"כ חסד הבורא עלינו ולא יעזבנו לנצח אבל קלא אילן רומז על היראה מהעונשין והס"א כנ"ל וכן כתיב וירא ישראל את היד הגדול' וגו'. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. היינו שראו ידו הגדול' ותוקפו וגבורתו איך שהוא מושל בכל העולמות ושידד כל המערכות ושיבר כל מרכבות פרעה הוא מרכבות הקליפות והס"א ויראו מגודל רוממותו ומזה נתרומם לבבם ועלה בלבם לומר שירה משא"כ בשאם היה בלבם איזה יראה חיצונה לא עלה בלבם לומר שירה:

25. Pirkei Avot.Chapter 3.3.3

    א"י ר"ש אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו כ' אבל שלש' שאכלו כו' כאלו אכלו כו' שנאמר זה השלחן אשר לפני ה': ופירשו המפרשים כאלו הקריב קרבנות כמו כהנים משלחן גבוה קא זכו. ודקדקו האיך מבואר בפסוק שהוא כמו הקרבת קרבנות. ונראה לפרש כמו שכתב המג"א דהגוף נהנ' מגשמיות המאכל. והנשמה מרוחניות המאכל והרוחניות המאכל הם ניצ"ק שבכל דבר יש ני"ק שנכנסו לשם כשאמר הקב"ה תדשא ושאר מאמרות וגם ע"י טללים וגשמים קדושים שהם כחות מהבורא כי למעלה אין גשם ואין טל אלא שנשתלשל כוחות מהבורא. ולמטה נתגשם דוגמת המן שאכלו ישראל במדבר וע"י שאדם אוכל ונכנס בתוכו אותן ניצוצות ובכח זה מברך בהמ"ז ואומר ד"ת היא מעלה אותן ניצוצות והוא כמו הקרבנות שהיה המלאך אוריא"ל מעלה הקרבנות לריח ניחוח לפני ה' ומפני כן היה בבית ראשון האור רבוצ' כאר"י על המזבח ע"ש המלאך ואוכל הקרבנות ועש"ז נק' קרבנות שמקרב אותם לפני הקב"ה וכן האדם שהוא אוכל לש"ש הוא מקרב הנשמות שבמאכל לפניו יתברך אבל משחטאו הית' רבוצה ככלב רמז לס"א. והיו הניצוצות נכנסות לעולם התוהו וזהו שפירשו המפרשים כאילו הקריב קרבנות כמו כהנים משלחן גבוה קא זכו נזדכך גופם ע"י שהיו אוכלים לשם שמים כנ"ל. ומביא התנא הפסוק וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פי' שהוא עושה יחוד ז"ה עם שלחן. ז"ה רמז להקב"ה שנאמר זה אלי ואנוהו ושלחן רומז למלכות כמו שלחן מלכים. על ידי שאדם אוכל ונכנס לתוכו ני"ק ובכח המאכל ההוא עובד ה' וממליך אותי הוא עושה יחוד גמור וקדוש וזה אשר לפני ה' שמכתיר את הבורא ב"ה כמו שהכהנים היו עושים יחודים במחשבותם הטהורים ועוד ק"ו הוא אם כשהיו מניחים על המזבח שהי' של אבנים ונחושת היו מעלין אותן לריח ניחוח כ"ש כשהמאכל נכנס בגוף האדם שהוא מדבר שהוא יכול להעלותם. אבל כשהאדם אוכל למלא כריסו אזי אין הקב"ה שורה על המאכל ובמקום שהקב"ה מסלק שכינתו משם שם שורין הקליפות. כמ"ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה רעותיהם הקליפות ונכנסין הניצוצות לעולם התוהו והוא נותן כח ליצה"ר ושלחן נתהפך לאותיות לנח"ש הוא רמז להקליפה: וזה שאמר התנא ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים הוא תקרובת עכומ"ז כמו שנבאר הפ' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ועבודת הפעור היה שהיו פוערין האחוריים לנגדו ומטילין רעי וצריך להבין ולהורות איך היו מעש הם מקולקלים וכי בלא דעת היו עושין דבר מגונה כזה לע"ז שהי' יראתם אלא ע"ד שפירשו במדרש ע"פ אמרו שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' שעשו אמר למען שמי שאני נק' בנו הגדול ואלהים נק' גדול יכבד ה' שהקב"ה על השמים כבודו ואין משגיח על התחתונים וזהו מנדיכם. פי' שהם אומרים מה לכם לעבוד את ה' שהוא רם על רמים ואין לו סוף וערך יקוה לאיש לקבל ממנו שבח ותהל' אלא נתן העולם הזה ביד כוכבים ומזלות להנהיג אותו וצריך האדם להתפלל להן ולעבוד אותן אבל לא כן הוא וימינם ימין שקר כ"א ראוי לעבור אותו כי גם שרפים ואופנים כאין נגדו נגד רוממות ית"ש. ואדרבה כי תורתינו הקדושה העידה בראשית כו' שנק' ראשית תבואתו. פי' שהם ראשית לביאת המחשב' שהם באו בתחלה במחשבה להבראות וגם כתוב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. והכחות אחרים הם דוגמת אחוריים והם היו פוערים לפעור לתת כח לאחוריים וכן האדם האוכל למלא כריסו הוא נותן כח ליצה"ר לאחורים כנ"ל והוי כאילו אכלו מזבחי מתים שהם תקרובת עכומ"ז: וכן נראה לפרש מה שאומרים בהגדה של פסח. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. ואף אתה הקהה את שיניו. פי' שאומר מה העבודה הזאת לכם שאתם אומרים באכילת פסח מצה ומרור אנו עושין עבודה לה'. ואף אתה הקהה את שיניו שכיון שאינו מודה בדבר ואוכל למלא כריסו למה יאבד לחם שלא לצורך:

26. Pirkei Avot.Chapter 3.3.4

    א"י ואמרו עליו ד"ת: על המאכל דהנה כשהאדם אוכל ממאכל מביא אותו לידי חדוה ובחדוה זו הוא אומר דברי תורה ועובד ה' וזהו ואמרו עליו ד"ת אזי הוא מביא את הקב"ה לידי עוז וחדוה כמשל לב"מ שהלך לדרך רחוק ונשתהא לבא אל המלך ואח"כ כשבא אל אביו עוז וחדוה לפניו כך הני"ק רבו הימים שמבריאת העולם הוא מונח באדמה ועתה נתעלה ובא לפני הממ"ה אזי עוז וחדוה לפניו ומאותו הארה יורד על האדם למטה. וזהו כאילו אכלו משלחנו של מקום שלח"ן רמז ע"ש הגדולה ועד"ז נראה לפרש מ"ש חז"ל אברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה אפילו עירובי תבשילין. ואפילו התורה שמחדש הקב"ה בכל יום היה יודע: עירובי תבשילין הניצוצות שנתערבו בתבשילין במעשה בראשית. היה מעלה אותן וזהו ג"כ פי' של הכנסת אורחים שהיה מקיים שהניצוציות נק' אורחין טרם בואם למקורם והיה מכניס את האורחין לפני הבורא ב"ה וב"ש וע"י שהיה מביא את הקב"ה לידי עוז וחדוה היה מחדש חידושי תורה ונמשך עליו האור ההוא ועי"ז ידע מה שמחדש בכל יום ובודאי היה מקיים הכנסת אורחים כפשוטו אלא שלכל מצוה יש לבושין והעיקר הכנסת אורחין הוא לעלות הני"ק ולהכניס אורחין ממש הוא דוגמת לבוש לאותה מצוה וצריך אדם לקיים שניהם ובזה יתורץ קושית התוי"ט שהקשה על הברטנורה שכתב שמעתי שיוצאין בברכת המזון אטו ברשיעי עסקינן. והלא אבות מילי דחסידות הן. ובזה מתורץ כי התנא אמר ואמרו עליו ד"ת כמו שפירשתי למעלה ומילי דחסידות הן:

27. Pirkei Avot.Chapter 3.5.1

    רבי נחוניא בן הקנה אומר. כל המקבל עליו עול תורה כו': עול תורה הוא שע"י התור' יודע במה לעבוד את בוראו. כי שמה תור' בגין דאורי כי היא המורה דרכי ה' ועבודתו וזה המקבל עליו ר"ל כמו"א וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זמ"ז ר"ל שאף שנושאים עליהם עול מלכות יודעים הם שאף זאת הם מקבלים ממנו ית' מעולם לעולם ואין עושין שום דבר זולת כח הבורא ית' נמצא באם שכן הוא בעולמות העליונים שהם קדושים וטהורים מכ"ש אנו בנ"א קרוצי מחומר עאכו"כ שצריכין אנו לידע זאת כי כל עבודתנו הוא רק מכח הבורא יוצר הכל ית"ש שאנו מקבלים ממנו. או יאמר עול מלכות לשון עלם ונער כמו עול ימים ופי' שרומז על המלאכים אשר חדשים לבקרים מתחדשים שבכל יום נבראים מלאכים חדשים והם מקבלים עליהם עול מלכותו: ועול תורה היינו כדאי' שבכל יום יהיו בעיניך ד"ת כחדשים. כי בכל יום משתנה התורה וטעמי' ובכל יום משתנה מתיקת התורה והתפלה והענין הוא כי בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל עושי רצונו שנק' ראשית והם בכורו של עולם כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם וכ"ז עבור שמקיימין התורה שנק' ראשית ובהיות כן אז מעבירין ממנו ע"מ ודרך ארץ כי כשהם עיקר העולם וראשו הם מושכים עליהם עולו אבל הפורק ממנו עול תורה א"כ לא נברא בעבורו העולם א"כ במה (חסר) ע"ה ונותנין עליו כו':

28. Pirkei Avot.Chapter 3.7.1

    רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו: רומז במלת שלך על ענין הבחירה אשר נמסר' לאדם כמאמר והרשות נתונה ביד האדם לעשות כרצונו אם טוב ואם רע מ"מ גם אותה הבחירה היא ביד הבורא ית' אך שדבר זה אינו מושג לשום בריה בעולם וכמבואר במאמרי קדמונינו ז"ל וכאשר בארנו לך זה כמה פעמים בזה החיבור וא"כ בודאי לא יתכן שיתגאה האדם על עבודתו והטבת רצונו כי הוא מאת השי"ת וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך יד הוא לשון כח ורשות ור"ל אף זה הרצון ויד פתוחה שיש לי ליתן צדקה אף זה אתה נותן לי וא"כ מידך נתנו לך:

29. Pirkei Avot.Chapter 3.7.2

    רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו: הוא ע"ד שנזכר בס' נ"א ובשאר ספרי הקדוש וכמ"ש בחבור זה במשנה שני חכמים ע"ש. והיינו כשהאדם לומד תורה צריך להיות תורתו משנה תורה דהיינו בזה העולם שלמד וגם צריך להיות בוקע חלוני רקיע בתורתו לעלות וללמוד כמ"כ בעולמות העליונים: וזהו ושונ"ה ומפסיק ממשנת"ו. ר"ל שמפסיק זאת המשנה שאינו מחובר בתורתו בעולמות העליונים וזהו ע"י שאומר מה נאה איל"ן זה עד"ה כי האדם עץ השדה שהאדם נקר' אילן ומשבח עצמו ואומר יפה למדתי ומחזיק טובה לעצמו מה נאה ניר זה כמו נירו לכם ניר שהוא הכנה לזריעה כך הוא אומר ע"ע מה נאה הכנה זו שעשיתי ומתגאה קצת בלבו בתורתו ובא לו בלבו איזה התפארות ופני' מהחידושי תורה שלמד ועי"ז מפסיק זאת ה"ז מתחייב בנפשו לבעבור שהוא פוסק החיות והנפש מהתור' שלמד כי זו התורה שלומד בזה העולם הוא גשמיות ורחניותה היא התחברותה בעולמות עליונים:

30. Pirkei Avot.Chapter 3.7.3

    א"י המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו'. ע"ד שנאמר הנותן בים דרך ובמים עזה נתיבה. ר"ל שהוא נותן בי"ם הוא כנ"י דרך הוא דרך תשובה כמ"ש ודרך תשובה הורית ודרך זה הוא נפתח בר"ח אלול לכל העולם שהוא שלשים יום קודם יום המשפט ולכך הוא נק' דרך שכל העולם עוברים בו שחוטאין ועושין תשובה. כי אותן שאינם חוטאין כלל מנעוריהן ומשמרין עצמן מחטאת נעורים והם נקיים מאד הם מעט מזעיר ועליהם נאמר ובמים עזה נתיבה פי' שהוא פותח נתיבה למים עזים הם הצדיקים גמורים. ומחמת שהם מועטים נק' דרך שלהם נתיבה שהיא שביל קטן שאין רבים עוברים בו ורוב העולם הולכין בדרך התשובה ותשוב"ה היא אותיות תשו"ב ה'. שבחטאם הם פוגמין בה אחרונה שבשם הוי"ה ועושין פירוד בין ו ה וזה שנאמר ונרגן מפריד אלוף ובתשובה שעושים הם משיבין הה להוי"ה ביחוד גמור:

31. Pirkei Avot.Chapter 3.7.4

    א"י ובמים עזים נתיבה כי יש בנ"א פושעים שמתבוננים וחושבין איך לעשות הרע והם נק' חורשי און ועונם גדול מאד. שאותם בנ"א שהיצה"ר בא עליהם פתאום ומתגבר עליהם ואין להם פנאי להתיישב וחוטאין אע"פ שהם מזידין נחשב להם כשוגג. אבל הפושעים הללו היה להם פנאי לחזור מרעתם ועליהם אמרו חז"ל הרהורי עבירה קשה מעבירה. דלכאורה אינו מובן דהלא הקב"ה אינו מצרף מחשבה רעה למעשה. אם לא בעכומ"ז. ונראה לפרש הרהורי עבירה קשה מעבירה. אם עובר אח"כ. כי זהו קשה עד מאוד כנ"ל אבל אם פורש ואינו חוטא בודאי אין הקב"ה חושב המחשבה למעשה ואם עוברים וחוטאים עונם קשה מאוד והם פוגמין בי"ה וע"ז אמר הכתוב אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד פי' שהפגם הוא בי"ה מי יעמוד. ואין סיפק להם בתשובה לבד מחמת גדול עונם והקב"ה חותר חתירה מתחת כה"כ ומקבל אותם בתשובה. כמו שמצינו במנשה שקרא לכל עכומ"ז שבעולם ואח"כ כשראה שאין בהם ממש התחיל לקרות אל אלהים אמת ועשה תשובה וקטרגו המלאכים עליו ואמרו רבש"ע לאחר שקרא זה אל אלהים אחרים ואין מושיע קרא אליך ואיך תקבלו וחתר הקב"ה מתחת כס"כ וקבלו. ר"ל שעשה מתחת הכבוד שלפי קו הדין אין ראוי לקבלו מאחר שקרא לאלהים אחרים אלא שהקב"ה עשה למטה מן הכבוד. וזהו ובמים עזים נתיבה. הם הפושעים הללו הוא נותן להם נתיבה. שהוא שביל קטן ומקבלן בתשובה כאשר נתבאר לעיל ונתיב"ה הוא אותיות נת"ב י"ה שיוכלו לתקן מה שפגמו בי"ה. וזהו שאמר התנא המהלך בדרך. פי' בדרך הידוע הוא ר"ח אלול כמ"ש ודרך תשובה הורית. ושונה ומפסיק כי תשובה הוא שמקבל עליו שלא יחטא עוד ועוד יש מדרגה למעלה שעושה מעשים טובים ועוסק בתורה. כמו שמבואר במקום אחר. אלו"ל אותיות א"ני ל"דודי ו"דודי ל"י וכתיב בתרי' הרועה בשושנים א"ת שושנים אלא ששונים. ר"ל אני לדודי כשאני פונה אליו והולך בדרך תשוב' שנפתח באלול. ודודי לי הוא פונה אצלי הרוע' בשושני' כביכול הקב"ה רועה בהם כמ"ש שמפרנסין לאביהם שבשמים ולכך נקט ושונה כלשון הכתוב והוא. רמז לכל המעשים טובים ומפסיק ממשנתו פי' שהיצה"ר גוזר עליו ח"ו להחטיאו ואומר לו מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה. פי' מה נאה היית ועתה פניך שחרחורות מתעניתים ועיניך כהות מחמת שאתה מנדד שינה מעיניך ועי"ז חוזר לסורו מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו מחמת שהתחיל לעשות תשובה והניח עצמו ביד היצה"ר רח"ל:

32. Pirkei Avot.Chapter 3.8.1

    רבי דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר אומר כל השוכח דבר אח' ממשנתו מעה"ב כאלו כ' שנאמר רק השמר לך ושמור כו': זה מוסב על ענין ראשון על תחלת המאמר של ר' יעקב שצריך האדם להיות תורתו משנה תורה. ור"ל במלת דבר אחד ממשנתו שמסיר החיות והארת הבורא ית' שהוא אחד מאלו הדברים שדובר שנ' רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. כי כשלומד התורה על האופן הנ"ל שיהיה מלשון משנה וממשיך החיות והארת הבורא ית"ש באלו הדיבורים. אזי נמשך ג"כ לנשמתו ונפשו החיות ממש. משא"כ בהיפך ולז"א ושמור את נפשך מאד: א"י דהנה דקדקו המפרשים שהתחיל בדבר אחד. וסיים בקרא פן תשכח את הדברים. ונראה לפרש דהנה כל התורה כולה היא רק לדבק בהקב"ה. ולכן סיים משרע"ה אחר כל התוכחות ובו תדבקון וכמו שהשיב הלל הזקן להנכרי שבא לגייר על מנת ללמוד כל התורה על רגל אחד. ולמדו מה דעלך סני לחברך לא תעביד ושמעתי ממורי ורבי ז"ל פי' סני לחברך להתחברותך אל הקדוש ברוך הוא זה לא תעביד. זה הוא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא המצות עשה הכל להתחבר להקב"ה והמצות לא תעשה הם הדברים המקלקלים את ההתחברות שלא תוכל להתחבר על ידיהם וזה מצוה מלשון צוותא ועבי"רה אותיות עב"ר י"ה נמצא כל התורה כולה היא דבר אחד כמ"ש אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי אחת דבר אלהים הוא בשביל דבר אחד להתחבר להקב"ה שתים זו שמעתי הם מצות עשה ול"ת נמצא כל המצות עשה נכללות במצות אנכי כמ"ש שהם כדי לדבק בהם אל הקב"ה והל"ת נכללות בלא יהיה לך שהם דברים המפסידי' ומפרידים מהקב"ה ואמרו חז"ל אם שמעו כל התורה מפיו הקב"ה לא היה אדם שוכח ועכשיו יש בה שכחה ונראה לפרש למה שייך בה שכחה דהנה המצות עשה הם רמ"ח ואנכי שמעו מפי הגבורה ונשאר עדיין רמ"ז שהוא רֶמֶז ולכך שייך בה שכחה שלא שמעו מפי משה רק רמז וכך בהמצות ל"ת שהם שס"ה ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו נשאר רק שס"ד כמנין השט"ן ולכך שייך בה שכחה נמצא עכ"פ אין לאדם לשכוח אנכי ולא יהיה לך לז"א כל השוכח דבר אחד ממשנתו כנ"ל. ונמצא התורה נעשית דברים הרבה כל מצוה הוא דבר אחד. ולזה סיים פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. פי' אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו וזהו אשר ראו עיניך:

33. Pirkei Avot.Chapter 3.9.1

    רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו': הה"א כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו': הה"א כל שרוח הבריות כו': כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' ולא נאמר תחילת חכמה יראת ה' והיינו כי החכמה היא התורה ועיקרה של התורה היא הירא' דהיינו התורה היא ענפים ליראה. כמו התורה והמצות שע"י יגעו לירא את הבורא ומה יעשו עם יראתו. אבל כשהתורה היא בלא יראה דהיינו שאינו לומד התורה עבור ידיעת היראה. אינה כלום כי אורייתא ומצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וגם התורה בעצמה מורה על יראה כי תור"ה גימ' יראת וגם תורה אותיו' תִוָרֶה וגם היראה קדמה לתורה. והאלהים עשה שייראו מלפניו דעיקר הבריאה הי' בשביל הירא' כדי שייראו מלפניו ויקבלו מלכותו ויראתו ואח"כ נברא התורה שע"י ידעו איך יתנהגו עם היראה והא דלא חשיב בש"ס היראה מן הברואים הקדומים היינו מפני שלא יצוייר בריאה ביראה לגודל רוחניותה ודקותה עד מאד משא"כ עצם התורה והחכמה יש בה איזה ממשות חכמה ושייך לומר לגבה בריאה. וכל שחכמתו מרוב' ממעשיו אין חכמתו מתקיימת: היינו כמו שיש כמה פתאים ושוטים בעולם שמרפים ידיהם מן המצות כמו מן הצדקה ומהחזקת ידי לומדי תורה וכיוצא בחושבם שאינם צריכין לשום קיום המצות בעבור שהם בעצמם לומדים ועוסקים תמיד בתורה ותלמוד תורה כנגד כולם ועל אדם כזה כתב בתיקוני זוה"ק בההקדמה ואוף הכא רוגזא יתיר על נבל כי ישבע לחם דאתמר בי' לכו לחמי בלחמי דאיהו קמצן נבל בממונו ונבל שמי' דלא עביד טיבו למארי תורה ואורייתא בלא פיקודי' לאו אורייתא הפי' כך הוא כמ"ש דלכך איהו נבל ולא עביד טיבו למארי תורה משום דישבע לחם במלחמה של תורה. באשר שהוא סובר שהוא פטור מכל המצות כי ת"ת כנגד כולם ולזה אין מתקיימת כי אורייתא בלא פיקודין לאו אורייתא: וכמ"כ יש כמה פתאים בעולם שאין משגיחים על בניהם ביראת ה' ועבודתו בימי הבחרות ומניחים לבניהם לעשות כל הרעות שבעולם ועיקר מגמתם הוא רק בענין למודם שיהי' למדנים ואומרים שלעת זקנותם ועמדם על דעתם יחזיקו אז ביראת ה' ועבודתו והם עניי הדעת חסרי לב כי מה תועלת יבא להם בלימודם כי אף אם יזקינו ישנו באוולתם ובעורונם רח"ל. א"י כל שיראת חטאו כו' חט"א הוא לשון חסרון כי בכל עבירה שעושה הוא נחסר מהבור' ית' כי עבי"רה הוא עב"ר י"ה כנ"ל ומי שהוא ירא מהחטא הוא שלא יהיה נחסר מהבורא ית' ומחמת זה הוא לומד לדעת ולהבין מה יעשה ומה לא יעשה וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שהתלמוד מביא לידי מעשה ולידי מדות ישרות וזוכה ללמוד לעשות ולקיים אבל כל שחכמתו קודמת שאינו לומד ע"מ לקיים אין חכמתו מתקיימת שהתורה מפרידו מתאות וחמדות והוא קץ בה ומניחה שאומר מה לי בלימוד הזה הואיל ואיני פועל בה אבל כשכוונתו לקיים הוא פועל בה שרצה לידע שהוא אסור והוא פורש ממנו:

34. Pirkei Avot.Chapter 3.9.2

    הה"א כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו'. פי' מחמת החכמה הוא עושה מעשים טובים מרובין חכמתו מתקיימת שהקב"ה משפיע עליו אור תורתו אבל כל שחכמתו מרובה אין חכמתו מתקיימ' שאין הקב"ה משפיע עליו אור תורתו כי מה לזה ללמוד חכמה הואיל ואינו מקיי' המצו':

35. Pirkei Avot.Chapter 3.9.3

    הה"א כל שרוח הבריו' נוחה הימנו כו' ואיתא בגמ' ע"ז התנא ר' חנינא הנ"ל שיצאה ב"ק כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. נמצא שהוא הי' הצינור שמשפיע לכל העולם כל טוב וזהו שרוח הבריות הם העולמות נוחה הימנו כמשל האב עם הבן יותר שהוא מיטיב להבן. יותר נח"ר ותענוג יש לו. כך הקב"ה יותר שהוא משפיע להם כ"ט. יותר נח"ר יש לו וכמאמרם ז"ל יותר שהבעה"ב כו' וזהו רוח המקום נוחה הימנו: וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו: שאין העולמות מקבלין שפע על ידו אין רוח המקום נוחה הימנו. כי זה כל הנח"ר ותענוג של הקב"ה ית"ש שמשפיע לנו כל טוב אמן:

36. Pirkei Avot.Chapter 3.10.1

    רבי דוסא בן הרכינס או' שינה של שחרית ויין של צהרים. ושיחת הילדים. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם: שחרית הוא מלשון ומשחרי ימצאונני והיינו שצריך האדם לשחר תמיד את הבורא ית' ומלכותו ית' כי כמו שהאדם חפץ שישמע הבורא ית' לתפלתו ושיפן אליו כן צריך האדם לראות שישמע תמיד למצותיו ית' וללכת אחריו בכל עת (חסר) ואם האדם ישן באותה שעה והוצרך לשחר אחר הבורא ית' ואינו מבקשו. ויין של צהרים. צהרים הוא לשון צוהר. ורומז לאור הבהירות הזורח על האדם. והוא ענין הב"ק היוצאת בכל יום כנזכר במ"א. ומזה בא החרטה והתשובה והאנחה בלבות בני האדם וזה ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. רומז למדריגות העבודה ויצהרך רומז לאור הבהירות הזורח על האדם. אך יש מי שמסיר זאת מלבו. וזה יין של צהרים. ר"ל אף בבוא אליו איזה אור מסירו מלבו. ועיין לעיל במאמר בור סיד שאינו מאבד טיפה באורך ע"ש. וזה משחרב בהמ"ק נתנה נבואה לשוטים. והיינו כי עיקר המקדש הוא בלב האדם שצריך האדם להכין בקרבו מקום לקדושת הבורא ית"ש. וזה מקדש ומשכן. דאיתא בגמ' מעלות המקדש שהוא קדושת הגוף קדושת עולם. ומעלת המשכן שנמשח בשמן המשח'. ושני המדרגות הן באדם. והיינו כי מקודם צריך האדם לעשות עצמו מקדש כמ"ש והייתם קדושים לאלהיכם והיא ההפרש' מהבלי הזמן. והכנה אל הקדושה. ועי"כ תשרה בו השכינ' ויהי' למשכן שירד עליו השמן המשח' והוא האור והבהירות והשכל הקדוש בעבודתו ית"ש כמ"ש ושמן על ראשך אל יחסר. אבל מי שמחריב זה המקדש ואין מקום להשראת השכינ' כ"א בשוטים. ר"ל אותן שהם שוטים בעוה"ז ואין פונים להבלי העולם וחכמותיו. לזה ניתן הנבוא'. ר"ל אור החכמ' והשכל והבהירות מעבודתו ית"ש. והיינו מ' לא כ'ל ה'ארץ כבודו ר"ת מכה. והיינו כדאיתא בגמ' שעל כל עשב מכין עליו מן השמים. עד שיצא מזל או כוכב ואומר לו גדל והוא האור וכח הבורא ית"ש המקיים הכל. ומכ"ש על נשמות עושי רצונו שמאיר עליהם תמיד אור ובהירות מהבורא ית' שהוא מלא כל הארץ כבודו לגדלו במעש"ט והיא ענין הב"ק וזה נק' הכאה. וגם ירקות השדה. ג"כ רומז על נשמות כמ"ש כלחוך השור את ירק השד'. שיש מלאך א' הנק' שור ועומד על שער גיהנם לבלוע את הנשמות דאזלין ערטילאין בלא מעש"ט: ושיחת הילדים: (חסר ב' תיבות) ואינו מעורר עצמו לעבודת השי"ת בימי בחרותו עבור עצת יצרו המסיתו ללכת אחרי שרירות לבו וימלא תאותו מתענוגי הזמן ולעת זקנותו ישוב לעבודתו. ואח"כ בעת זקנותו בא אליו בעצה אחרת להדיחו מעבודתו באמרו כי עוד אין בו כחו מרוב זקנה ואין לו כח לעבוד עוד: וגם שיחת הילדים שצריך לדאוג עבור בניו למלאות צרכיהם. וזהו ושיחת הילדים. שמשיח תמיד במיני צרכי בניו. ומתוך כך יעברו כל ימיו ולא ישוב אפי' שעה א'. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שמתוך כך באין לידי רכילות וניבול פה ומטמא פיו ולשונו ומה צריך האדם לשמור עצמו עד מאוד בזה שהם נעשים מסך הטומא' וקליפה על פיו עד שכל תפלתו יוצאה דרך הקליפ'. ומכ"ש לפני הימים הנוראים שצריך האדם לשמור עצמו עד מאוד. וגם צריך האדם להתעורר עצמו בימי בחרותו לעבודתו ית'. כי כל זמן שהאילן רך ודק נוטין אותו לכל צד משא"כ כשמתקשה. וכמו האגוז כל זמן שהוא רך אז בקל יכולין לנתק הקליפ' הדקה שעל הפרי מבפנים משא"כ כשמזקין צריכין לגררו בחוזק. כמ"כ האדם בימי בחרותו אף שחטא קצת עכ"ז במעט יכול להתגבר על יצרו ולסור מהרע וללכת בהטוב. ואף הרע שעשה יוכל להעלו ולתקנו אח"כ אחד אחד. משא"כ כשמזקין ומושרש בהבלי עולם ומכש"כ בחטאיו ויצרו מתגבר עליו בכל יום אז צריך אח"כ לסיגופים גדולים להכרית את הרע מעליו:

37. Pirkei Avot.Chapter 3.11.1

    ר"א המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות כו'. והמפר בריתו שאאע"ה כו'. אין לו חלק לעולם הבא: מחלל את הקדשים רומז ליראי ה' ואנשי מעשה שהם קדשי שמים. כי ת"ח נק' שבת שהוא קודש לה'. והמבזה את המועדות. רומז להפרחים והרובים. שהם מקראי קודש. שהם נקראים ומקרבים עצמם אל הצדיקים: והמפר בריתו של א"א. כי מבואר מכל מפרשי המצות שהמיל' הוא מחמת שהאבר הזה הוא היותר להוט אחרי תאותו מכל שאר איברי הגוף. ולזה צריך להעביר ערלתו כדי לחסר ולהתיש כחו ותאותו וא"כ זה שמתגבר עליו תמיד תאותו. ורוצה שיגיע לכל התאות יתירות שבעולם מתחרט על המולו עבור שאינו יכול להשיג גודל התאו' וא"כ הוא מפר בריתי של א"א: והמגל' פנים בתורה שלא כהלכ'. כאותן השוטים המלעיגים מן יראי ה' ואנשי מעשה וממציאים להם ראיות להבליהם מן התורה:

38. Pirkei Avot.Chapter 3.13.1

    רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערו': כי ע"י השחוק מסיר ממנו האלהות. וזהו וקלות ראש. וגם אסור למלאות פיו שחוק בעוה"ז. כדאי' בכתבי האר"י ז"ל שחו"ק גימ' בבי"ת והטעם (חסר) יהי' מותר השחוק כמד"א אז ימלא שחוק פינו. ומה גם שמרגילין את האדם לערוה לצחק עם הנערים והבתולות ואינו חושש. והוא אצלו דרך שחוק. מעשרות סיג לעושר. עישור רומז ליראה. והיינו כשהעשיר יהא ירא אלהים באמת אז עושרו שמור בידו: נדרים סיג לפרישות. ודאי כן הוא אבל לאנשים בינונים טוב אשר לא תדור. כי ע"י הנדר אז מתגבר עליו היצר ורודף אחריו להכשילו ח"ו:

39. Pirkei Avot.Chapter 3.13.2

    בעזר כבודו ומרים ראשי. נשלם פרק שלישי:

40. Pirkei Avot.Chapter 4.1.1

    בן זומא אומר אייהו חכם הלומד מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי: י"ל ע"ד דאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. היינו שצריך האדם בכל מדותיו ודרכיו לעבוד את בוראו בהם וצריך האדם לדבק עצמו בבוראו דהיינו להדבק במדותיו כדאי' (חסר ב' תיבות) לתחילת הבריאה זה בודאי אין שום בריה יכולה להשיג זאת ולעמוד על עומק (חסר ב' תיבות) ובמפעליו וזה ברור לעין השכל כי מה האדם עם חבירו אף ביודעו ומכירו בו"ד כמוהו אינו יכול לעמוד על עומק שכלו ומחשבתו עאכו"כ הבורא יתברך אשר מעולם עין לא שזפתו ולא הכיר שום בריה אותו מכש"כ שא"א לעמוד על עוצם מחשבתו. וז"ש בתורה כי לא (חסר ב' או ג' תיבות) כאשר נעיין בתורה מתחלת בראשית ברא וגו' וכתב רש"י בשם המדרשים בראשית בשביל כו' וכן תרגם יונתן בראשית בחוכמתא היינו כי ראשית כל דבר היא החכמ' (חסר כאן ואפשר שצ"ל והחכמ' שהוא מאמתת) (אמת) הבורא ית' היא התור' וזה הי' ע"י ע"ר כאשר צפה בישראל עמו שעתידין לעבדו ולקבל התורה ברא את עולמו. וז"ש בשביל לשון דרך ר"ל כאשר צפה והביט בשבילן של עושי רצונו היינו מדריגות עבודתם ברא עולמו. בקצת משל לזורע חטים ואח"כ גדלים הקשים והמוץ והסובין והמורסן ועיקר כוונתו אל החטים. כמ"כ הבורא יתברך הביט בכל הדורות מראש ועד סוף ועיקר הכוונה הי' על החטה כי מספר חט"ה כ"ב אותיות התורה. ר"ל אלו בני אדם הצדיקים המקיימים את התורה תמיד. והשאר הם כמו הקשים. אך עכ"פ בידם התשובה אם ירצו לסגל מעשיהם ולשוב אליו ית' אע"פ שהבורא ית' הציץ והבחין בברואיו איך יהיו עכ"ז נתן הבחירה והרצון ביד האדם ודבר זה איננו מושג לשום ברי' וכמו שהניח הרמב"ם ז"ל נמצא מצינו שהבורא ב"ה למד מעושי רצונו וברא את העולם ע"פ הדרגתם. כמ"כ צריך האדם ללמוד מכל אדם. שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. ר"ל כי התורה היא העדות על הבורא ית' כי הוא בורא הכל ובידו הכל ע"ד פשוט כמו שהתורה היא מורה לנו מעשה בראשית ומפלת דורות המבול והפלגה וסדום ואנוש ויצ"מ אשר הכל מורה על אחדותו ית"ש כן אין שום דבר בעולם שאיננו עדות המורה על אחדות הבורא ית"ש. וע"ד הסתר ידוע כי כל אות שבתורה הוא עדות על הבורא ית' ומלא רזין וגנזין דאורייתא כהובא בזוה"ק וזהו כי עדותיך שיחה לי איתא בכתבי האר"י ז"ל שיח"ה ש"ח י"ה ר"ל שהבורא יתברך שוכן בכל אות ואות בהסתר. וגם כי בתורה יש רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וחכמי הרופאים אומרים שבאדם יש עוד גידים קטנים חוץ מאלו לאין מספר נמצא ששאר אותיות התורה בודאי רומזים לשאר גידי ואיברי האדם. וזהו הלומד מכל אדם. ר"ל כי בעסק התורה צריך להרגיש בכל אות ואות הכל ע"י תכונת האדם הרומז אליו ומי שזוכה משיג בכל אות ואות מהתורה דברים נכבדים מאד מהארת הבורא ית':

41. Pirkei Avot.Chapter 4.1.2

    א"י מכל מלמדי השכלתי. ר"ל שאפי' כששומע ד"ת מאדם שיודע בו שאינו הגון לומר דברים כאלו ילמד ממני והיינו כי לפעמים יצא תורה עפי אדם אף שאינו הגון לה. והיינו כי כל בנ"י הם נצר מטעי הוא האילן הקדוש וכמו שיש באילן ענפים גדולים וקטנים וכשמתחילין הגדולים להציץ ולפרוח אזי מזה הכח בעצמו פורחים גם הקטנים כמ"כ בישראל לפעמים יש איזה נשמה קדושה וגבוהה הפותחת שער וכח זו התורה אזי יכולין גם קטני הדעת גם כן לחדש איזה דבר בזה הכח והשפע כמו שמצינו בגמרא זו ההלכה שאמר זה שחרית אמרה זה ערבית אמר דילמא בר מזליה הוא:

42. Pirkei Avot.Chapter 4.1.3

    א"י בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. והוא כי בן זומא היה מד' שנכנסו לפרד"ס שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה ב"ה וכל אחד היה כלול מכולם ולכ"א ד' דברים נגד ד' אותיות השם ושהם עיקרי ושרשי המדות שיתנהו האדם בהם להבורא ית"ש. ואמר מכל אדם ר"ל כי כמו באדם יש ד' בחינות נפש רוח נשמה חיה נגד ד' אותיות השם. וגם יחידה נגד הקוץ של י' כמו כן התורה הקדושה יש בה ד' בחינות אלו ונדרשת בפרד"ס. וגם יש רזי דרזין. הגם שלעין האדם אין נכתב רק הפשטות מ"מ מי שהוא חכם בעין שכלו יבין וישכיל מכל האותיות והתיבות הפשוטים כל ה' בחינות. וזה הלומד מכל האדם. שלומד מהפשטות התורה כל ה' בחינות אלו שהם דיוקן ובחי' אדם כנ"ל (ועיין לקמן בדיבור איזהו מכובד):

43. Pirkei Avot.Chapter 4.1.4

    איזהו גבור הכובש את יצרו. ר"ל שצריך כ"א להשגיח על יצרו דהיינו במה שרגיל להכשילו. ולכובשו. לא כמו שהכסילים עושים שמשגיחים תמיד על רוע מדות חבירו ונחשב בעיניו כצדיק ומי יודע אפשר הוא גרוע במדותיו מחבירו לכ"א יצרו דייקא. שנאמר טוב ארך אפים מגבור. ר"ל שכשהוא גבור ובידו להנקם מחבירו ואעפ"כ מאריך אפו. ומושל ברוחו מלוכד עיר. ר"ל כי אע"פ שהוא גבור ויכול לנקום אעפ"כ יכולין לתלות מחמת (חסר ב' ג'. תיבות) עדיין הוא ארך אפים. לז"א מלוכד עיר כשהוא לוכד עיר ובא לידי נצחון ומושל ברוחו ודבר זה יש ללמוד מהבורא ית"ש במדותיו שהוא ארך אפים ומאריך אף לאלפי דורות כאשר מצינו שמשה רבינו ע"ה כשהרג המצרי ויפן כה וכה וירא כי אין איש. שאין עתיד לצאת ממנו זרע כשר ואע"פ כן נענש עליו כידוע שאמר לו הקב"ה שלש ערים תבדיל לך שהיה צריך לצאת (חסר ב' ג' תיבות) עם חבירו כמה צריך להיות ארך אפים ומושל ברוחו:

44. Pirkei Avot.Chapter 4.1.5

    א"י איזהו גבור הכובש את יצרו. ר"ל יצרו המיוחד לו שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כ"א לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו כי כ"א גלל כן נברא. וזהו שמצינו בגמרא שכ"א מהאמוראים הי' זהיר טפי בדבר אחד. שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. רומז למ"ש קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים וחרמים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו. עיר רומז על ירושלים שהיא קטנה בחורבנה ואנו מצפים שיגדל אורה ויבנה ב"ב ובכל יום ויום היא עולה למעלה כדאי' בגמרא בא' שראה למלאכי השרת שהיו פוסלין אבנים לבנין ירושלים. וזה שאנו מברכין בכל יום בונה ירושלים בלשון הוה ולזה צריכין ישראל לעשות סיוע לזה ולשים כל מגמתם בתורה ועבודה ותפלה ומעשה המצות והיינו כאשר האדם עושה המצות לקיים גזיר' המלך ומשעבד עצמו בכל חושיו וכחותיו לעבודתו ית"ש כמו בציצית ותפילין שמקבל עליו עול מלכות שמים וצריך לשעבד כל איבריו וחושיו ותנועותיו לעבודתו ית"ש ועושה עצמו מרכבה לשכינה כי הארבעה ציצית הם ד' רגלי הכסא והתפילין הם דוגמת אדם היושב על הכסא ומכוון בזה להכניע כח היצה"ר והס"א והתאוות הגשמיות שכולם יהיו משועבדים לו ית' ומכוין למכבש עבד תחות רבי' ושפחה תחת גבירתה נמצא מבואר כל דאמליך קוב"ה על איברין דילי' כאילו אמליך לי' על כל העולם כולו. וככה יעשה תדיר עד שהבורא ית"ש יכניע באמת כח הקליפה והס"א והי' ה' למלך על כל הארץ ויבנה ירושלים ב"ב אמן. וזהו עיר קטנה. רומז גם על האדם שהוא עיר קטנה שצריך האדם להלחם עליו תדיר עם יצרו ולהתחזק בעבודתו שיגרום בנין העיר הנ"ל. ועיקר עיר קטנה רומז על עיקר עבודת השי"ת עבודה שבלב הוא זה שאנו מחויבין להמליך את הבורא ית"ש בכל מעשינו ולזכור תמיד יחודו ואחדותו ית"ש ומלכותו באשר הוא בכל משלה וכל התורה והמצות מיוסדים ע"ז והם כמו סניפים אל המלכות כמ"ש במ"א. ואנשים בה מעט. ר"ל מי הם האנשים שיכולין לבא אליו אותן שהם במדרגות מעט כנאמר בסוף ילד מסכן. אבל אנשים כאילו הם מעט בעולם אחד בעיר ושנים במשפחה. ובא אלי' מלך גדול. רומז על הבורא ית"ש. ובנה עלי' מצודי' וחרמים. הם התורה והמצות שיתנהג בהם האדם בגדרים וסיגים נגד היצר. אבל היצה"ר שהוא ג"כ מלך גדול כי זה לעומת זה. ובנה עלי' מצודי' וחרמים בתאוות ומחשבות טמאות הטורדות לאדם מעבודת השי"ת עד שאם לא הי' הש"י עוזרו הי' ח"ו נופל בידו. אבל הילד משכן וחכם רומז על הצדיק שמחזיק עצמו במעט וילד שדומה בעיניו כאלו הוא עדיין ילד ולא התחיל עדיין כלל בעבודת השם יתברך. וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד היא מלט את העיר בחכמתו. וזה איזהו גבור הכובש את יצרו שכובש כל התאוות נוכראין והס"א תחת הקדושה ועי"ז שהוא מושל ברוחו הוא מלוכ' עיר יוכל לפעול בעבודתו לבנין ירושלים אמן:

45. Pirkei Avot.Chapter 4.1.6

    א"י איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור כו'. ר"ל כי בוודאי כשהאדם עוסק בתורה או בתפלה בודאי אז אין חידוש לכבוש את יצרו. אך צריך להתפלל על זאת שאף כשיתגבר יצרו עליו להסיתו לאיזה דבר שיהא הוא כובשו. וזה טוב ארך אפים מגבור מגבורה שמגביר יצרו עליו כמו שכתב הרב בע"המ ס' נ"א על מלת אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים:

46. Pirkei Avot.Chapter 4.1.7

    איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל כו'. ר"ל כמו שהבורא ית"ש ברא עולמו ואין לו שום נחת רוח בעולמו כ"א מעושי רצונו לבד ואעפ"כ הוא שמח בחלקו. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו אשר הם עובדים אותו. כמו כן יהא האדם שמח בחלקו שנתן לו הבורא ית"ש והבדיל אותו מכל העמים להיות עובדו ואף אם (חסר ב"ת) א' שמע ישראל ולייחד את בוראו ית"ש די:

47. Pirkei Avot.Chapter 4.1.8

    א"י יגיע כפיך כי תאכל. יגיע כפיך. ר"ל שכל עסקיו בעולם אינן כ"א בהכרח מה שיהיה לו מה לאכול רק להחיות את נפשו וחפצי שמים עיקר אצלו:

48. Pirkei Avot.Chapter 4.1.9

    איזהו מכובד המכבד את הבריות. כי הנה הבורא נק' מלך הכבוד שחלק מכבודו לבני אדם כדאיתא על מלכי ישראל אומר שחלק מכבודו ליראיו. ועל מלכי עכומ"ז שכתן מכבודו כו'. כמו כן צריך האדם לכבד את הבריות ולחלוק כבוד לבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ר"ל כי בוודאי הבורא ית"ש חלק מכבודו לבני אדם כדאמרינן אפי' ריש גרגותא מן שמי' מוקמי לי'. אך מחויב האדם להחזיר הכבוד והעטרה ליושנה אל האלהים אשר נתנה. וכן בכל הדברים אשר נתן לו הבורא ית"ש הן בעושר צריך ליתן צדקה ממנו. כמ"ש דהמ"עה לך ה' הצדקה ומידך נתנו לך. וכן החכמה והתורה צריך להגיד לשאר הבריות. וכן הכבוד הגם שכיבד אותו צריך להשיב אל לבו שזה הכבוד הוא מהבורא ית"ש. ועד"ז נמצאים כמה בני אדם שמניחין לכבד את עצמן באשר שהם מחזירין תמיד הכבוד למעלה ואין נחשבין בעיניהם לכלום. אבל מי שחושב הכבוד לעצמו והעושר והגדולה או משאר דברים וחושב בהן איזה פניית ומסיר מעט השגחת הבורא ית"ש מעליו נק' ח"ו ובוזי יקלו. ואלו הד' מדות הם מיוסדים על אמיתות שמו הגדול ית"ש דהיינו י' הוא ע"ש המחשבה היא החכמה. ה' ראשונה הוא מורה על בריאת העולם כמד"א בהבראם בה' בראם והו' היא העמדה לעולם המשפיע היא דוגמת העושר. וה' אחרונה היא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו כדאיתא מוריש לזה ומעשיר לזה ומזה נמשך הכבוד. א"י איזו מכובד המכבד את הבריות. כמו שאמרנו למעלה ותפארת לו מן האדם. היינו כאשר עובד השם יתברך ומביא השפעות לעולם ומכבד את הבריות ברב שפע אז הוא מכובד בעיני הבריות:

49. Pirkei Avot.Chapter 4.2.1

    בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת כו': כבר אמרנו שהמצות הקלות הם עיקר החיות לעולם. ולזה הזהיר עליהם ביותר. ר"ל שזה דבר פשוט למשכיל כי כשעושה מצוה ומקרב א"ע לבוראו. ממילא נגרר לו מצוה אחרת. אבל כשעובר עבירה. ועובר מבוראו והולך לו. נמצא נעשה לו מסך מבדיל בינו לבין קונו. ובקל יוכל לבא לידי עבירה אחרת אף גדולה הימנה לז"א ובורח מן העבירה קלה דוגמת המצוה. היינו שבקל יוכל לעבור עליהם דהיינו הרכילות והליצנות והניבול פה וסיקור עין וכדומה עבירות אשר המה כרגע יעבורון. ולזה צריך שימור ביותר. ואמר עוד ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ר"ל ששכר הבא לו מן המצוה הוא הפרקליט כדאמר העושה מצוה אח' קונה לו פרקליט אחד מסייע לו לידי מצוה אחרת. ושכר עבירה הוא הקטיגור הקונה לעצמו בעשיית העבירה אשר המה בעצמם הסרסורים לאדם ומביאים לו עבירות עוד לעבור עליהם ואין נוחים (חסר). א"י ובורח מן העבירה. כמו שמצינו ביוסף הצדיק וינס ויצא החוצה ולא רצה לפלפל עמה בדברים שמא לא יוכל לנצחה. ששכר מצוה מצוה ומצוה גוררת מצוה. כי עיקר השכר העתיד לבא הוא מה שהצדיקים נהנין מזיו השכינה ומראין עליו באצבע וזה אין שוי' לכל נפש. וכדאי' שכ"א נכוה בחופתו של חבירו. והמשל בזה כמו שאי אפשר להסתכל בשמש מרוב בהירותו אם לא שישים איזה מסך מבדיל ע"פ ואם היה אורה יותר גדול לא די במסך א' ומכש"כ הבורא ית"ש שאין סוף וחקר לגדולתו ולבהירותו ואין שום רעיון ושכל יוכל לתפוס עוצם בה רוחו ואורו יתברך כי אם על ידי מעשה המצות שנתן לנו השם יתברך שנעשה מסך לנפש האדם שע"י יכול לראות באור אין סוף א"כ כל מה שמייתר במצות המסכים רבים ויכול לראות על ידי אור יותר גדול נגד עובי המסך וזהו שכר מצוה מצוה:

50. Pirkei Avot.Chapter 4.2.2

    א"י הוי רץ למצוה קלה כו' י"ל פירושו כמ"ש חז"ל לעתיד לבא הקב"ה עושה לצדיקים כנפים כנשרים ויעפו תחת כסה"כ. שמא תאמר שיהי' להם יגיעה. ת"ל ירוצו ולא יגעו. והקלות יהיה להם ממעשה המצות כי מחמת המצות מתדבקים בהק"בה. ומה שעושה המצוה בבהירות וקלות. וזהו והוי רץ למצוה קל"ה. ששכר מצוה מצוה. ר"ל כי מצוה הוא מלשון צוותא חדא. ור"ל ששכר מצוה היא המצוה עצמה מה שמתדבק ע"י מעשה המצוה להבורא ית"ש. כמו שהיה מדרגתו של בן עזאי שהיה מן ארבעה שנכנסו לפרד"ס. ב"ע הציץ ומת. לא שהי' ח"ו פוגם בראיתו. רק מאהבת הקב"ה שהיה משתוקק תמיד לדבק בהקב"ה. והיה לו כן שנדבק בהקב"ה עד שנשאר שם. ולז"א הוא עצמו ששכר מצוה מצוה מה שנתדבק בהקב"ה מחמת בהירות המצוה. וזה עיקר השכר לעוה"ב בג"ע אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא נהנין מזיו השכינה. כמ"ש צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן. ר"ל עטרותיהן של עצמן ממעשה המצות שהיו עושין בעוה"ז ויש לרמוז בפ' שאמר שהמע"ה. כי עזה כמות אהבה. רמז לבן עזאי. שהציץ ומת מחמת אהבה והתדבקות בבורא ב"ה וב"ש:

51. Pirkei Avot.Chapter 4.3.1

    הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם כו': ירצה שבן עזאי תמיד היה הולך וגדול עד כי גדל מאד. שהציץ במעשה מרכבה ומת כנ"ל. ולא ח"ו שנענש. אלא שנדבק מרוב תשוקה כנ"ל. וכדי שלא יעלה על לבו שום התפארות. לזה אמר תמיד אל תהי בז לכל אדם. וחשב בדעתו כי יש כמה בני אדם שבכחם ליכנס לפרד"ס. ואם כן אין לי להתפאר עצמי ח"ו. שאין לך אדם שאין לו שע"ה. ע"ד ואל קין ואל מנחתו לא שעה. שניתן ביד כל אדם הבחירה והרצון לשוב לבוראו. כדאיתא במדרש אפילו עבד ואפילו שפחה כו' רוח הקודש שורה עליו. וע"כ אין לבזות שום אדם בעולם:

52. Pirkei Avot.Chapter 4.3.2

    א"י אל תהי בז לכל אדם. אף לעמי הארץ ופחותי הערך ורשעי ישראל רח"ל. כי אין לך אדם שאין לו שעה כמו לתפלתם שעה. ר"ל שגם להרשע יש לו שעה מיוחדת שיפנה בה אל הבורא ית'. או יתפלל איזה תפלה לפני השי"ת או אף דיבור אחד בשלימות לכבודו ית'. כי לא תוהו בראה באם לא הי' שום תקוה לזה הרשע שיעבוד את הש"י אף רגע אחד כל ימי חייו בודאי הי' חלף והלך לו. וגם לא היה נברא. אך הבורא ית' הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות ויודע תעלומות לב ועומד ומצפה כביכול על הדיבור של תורה או תפלה או שום דיבור של קדושה שיעלה לפניו מזה הרשע וינחת רוחו לפניו כביכול. והרב הקדוש מהור"ר פנחס מקארעץ זצ"ל המשיל זאת לשר שישלו פלטרין בית מושב שרים. וגם יש לו דירת עראי כמו שבונה לעצמו בכפרים או בייערות שהולך שם לפעמים לטייל בעלמא ולצייד ולפעמים יעבור זמן ארוך שלא יבא השר לתוך הפלטרין הזה כ"א אפשר פ"א בשנה שיעבור דרך שם. נמצא שודאי אין מעלת הפלטרין הקבוע גדולה במעלתה ומהותה נגד מעלת הדירת עראי ומהותה כי לא ראי זה כראי זה כי מה שפועל זה הגרוע לא יוכל לפעול זה החשוב כ"א כאשר יוליכנו עמו וזה א"א. כמ"כ הצדיק בודאי מעלתו ועבודתו גדולה עד אין חקר. מ"מ איננו יכול לפעול זאת מה שהרשע. דהיינו כי לפעמים כשהבורא ית' משגיח בעולמות התוהו והקליפה שכולם מכעיסין לפניו וכשרואה בזו השעה שהרשע מתפלל או איזה דיבור של קדושה לכבודו ית"ש אזי כביכול מקבל נח"ר ממנו. משא"כ הצדיק גמור אינו יכול לבוא שמה כי ירא שלא ידבק בידו מאומה מן החרם ומחשבות רעות והרהורין בישין רח"ל. וא"כ איך יתגאה על הרשע:

53. Pirkei Avot.Chapter 4.3.3

    ואין לך דבר שאין לו מקום. עד"ש דהמע"ה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב: דבר הוא השכינה כדאיתא במדרש בדבר ה' שמים נעשו היא המלוכה א"כ דבר מורה על המלוכה אף שעתה בחורבן אין לה מקום בודאי עתיד להיות לה מקום וצריך כל אדם לשום אל לבו ולקדש איבריו ולבו ומוחו ולברר כל גופו למען יהיה מקום פנוי לשכינה למלך מ"ה הקב"ה וישי' תמיד מחשבתו לזאת שיהא מחנהו קדוש שיוכל המלך לשכון בו. ותמיד יהיה מוכן ומזומן לזאת. ועי"ז נזכה שהבורא ית' יגאלינו בקרוב ויחזיר עבודת ביהמ"ק למקומו במהרה בימינו אמן:

54. Pirkei Avot.Chapter 4.3.4

    א"י אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר. ר"ל כשהצדיק רוצה לקרב העולם להבורא ב"ה וב"ש. אל יאמר איך אוכל לקרב את הרשעים גמורים. לזה אמר התנא אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ר"ל שאין לך אדם שאין לו לב לפנות להקב"ה. כמ"ש ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי במעט רגע יכול לפנות עצמו אל הבורא ב"ה ולקבל עליו שלא לעשות עוד שום עבירה הוא תיכף צדיק גמור. רק דבאמת לא יעשה עוד שום עבירה כמו שקבל עליו. וכמו ששנינו האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו:

55. Pirkei Avot.Chapter 4.4.1

    רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה העולם מדקדקין המאמר דאם תקות כל האנשים הוא רמה א"כ מי ישפיל בפני מי. ובאיזה ימצא עילוי מחבירו. וגם שינוי לשונו המתחיל בלשון אדם וסיים באנוש. אבל הענין האמיתי הוא שבודאי יש מי שהוא במדרגת אדם שהוא המעולה שבשמות האנושי. ואין רמה שולטת בו. כמו שמצינו בר"א בר"ש. אבל מי שהוא במדרגת אנוש תקותו רמה. בודאי צריך להיות שפל רוח בפני כל מי שהוא במדרגת אדם. וזה אין ידוע לבו"ד כי לפעמים ימצא בני אדם שאינן בני תורה כלל כרוב ההמון הפשוטים ויהיו בבחי' אדם מחמת שלבם שלם עמם לה' לבדו. ולזה צריך להיות שפל רוח בפני כל אדם: או יאמר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כו'. כבר דיקדקו קמאי וכי אדם מקוה לזה. וכמבואר בתוי"ט. ונראה לתרץ ע"ד שאמרנו כל זמן שהגוף קיים בקבר אין הנשמה יכולה לעלות למקומה הרמה. וכשהגוף כלה אז יכולה לעלות למקומה. ולזה אמר שתקות אנוש רמה. שבשעה שאדם בקבר מצפה להיות גופו כלה ויאכלו רמה בשרו. כדי שיוכל לעלות למקום מנוחתו כבוד בג"ע: א"י שתקות אנוש רמה. ר"ל שתקות היצה"ר המתאוה להחטיא את האדם ושישכח את השי"ת וזה אנוש מלשון נשני אלהים את כל עמלי. הוא ע"י רמה הנ"ל שמרים את האדם בגאוה וע"י הגאוה יכול להכשילו לכל עבירות. ולזה הזהיר התנא מאד מאד הוי שפל רוח. והטעם שתקות אנוש רמה:

56. Pirkei Avot.Chapter 4.4.2

    רבי יוחנן ב"ב אומר; כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי כו': מלת בסתר תמוה כי אם היה בסתר מה חילול השם איכא. אך דנודע כי הוה הבורא ית"ש מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיני' כלל והוא הנותן כח גם בהולכי' לחטוא. א"כ כאשר יחשוב האדם זאת בודאי לא יחטא. אך כשחוטא הוא מבקש להסתיר עצמו. מהשגחת הבורא ית"ש באמרו מי רואני ומי יודעני ודוחק רגלי השכינה כביכול. וכאילו אומר צר לי המקום. ואומר לו ית' לך מכאן ותן לי מקום לחטוא וחושב שכן הוא אבל באמת הבור' ית"ש לית אתר פנוי מיני' כלל וכלל בשום אופן. רק שהוא חושב בדעתו שמסתיר עצמו מהשגחתו. נמצא בזה שמסתיר עצמו. מחלל שם שמים שעושה פגם והפסק במציאות הבורא: וזה המחל"ל ש"ש. שעושה זה המקום חלל מאת אף כי בודאי א"א להסתר ממנו. שעושה נקב וחלל בשם ה'. ממלא כל עלמין ובגו כל עלמין. וז"ש דהמע"ה פליאה דעת ממני נשגבה. דעת הוא לשון התחברות כנודע. ואמר פליאה דעת ממני נשגבה. ר"ל מה שאצלי דבר תמוה היאך אפש' להפליא ולפרוש מהתחברות בבורא ית"ש. לא כמו שהעולם סוברים בהיפך שההתחברות הוא דבר תימה. ואמר אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ר"ל שאול רומז לחטא שמוריד בו לשאול. ואמר אף שבעשיית עבירה אתה שמה ואין הפסק להשגחתך בשום אופן. ועד"ז התנצל לפניו ואמר והרע בעיניך עשיתי. והגם שלא הי' בו שום חטא רק איזה נדנוד בעלמא. כי איתא בגמ' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. אעפ"כ התנצל עצמו ואמר בעיניך עשיתי שלא הייתי מסתיר עצמי מהשגחתך: נפרעין ממנו בגלוי. ר"ל שהבורא ית"ש מגלה ומפרסם חטאו לרבים שב"ק יוצאת בכ"י דין פלניא דמריד במארי'. ואף שאין שומע אותו. אעפ"כ מזלייהו חזו ובא הכח הזה בלבות ומחשבות בני אדם וחושבין עליו שהוא פושע ישראל ודבר זה יוכל להגיע אף לבהמות וחיות וכולם יודעין ברעתו עד שנתוודע חטאו ממש בבירור גמור. והיינו דאיתא בחובת הלבבות בשער האהבה שמזה יתלהב האדם לאהבת בוראו במה שהבורא ית"ש מכסה פשעיו ואינו מגלה אותן כי אם יגלה אותן בודאי לא יוכל לעמוד בפני שום בריה. וכדאי' בזוה"ק אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וזה שיסדו לזכור בכ"י הזכירות דהיינו מעמד הר סיני ומתן תורה ומחיית עמלק ומעשה העגל דהיינו כשאומר וליחדך באהבה בתיבות באהבה יזכור יום הקצפה שלא הי' באהבה. ולכאורה הוא תמוה אך ר"ל כנ"ל שבזה יתוסף אהבה על אהבתו במה שאינו מגלה חטאו (חסר תיבה) ירצה במלת באהבה כי בודאי כשהיה הבורא רוצה כשהאדם הולך לחטוא ואומר לך מכאן ותן לי מקום הי' נוטל גם החיות ממנו כי בודאי כשיטול השי"ת חיותו מהעולם אף רגע אחד אז כולה כלא חשיב'. וזהו נטית ימינך תבלעמו ארץ. שאילו הי' הבורא נוטה חסדו מן העולם אז הי' הולכין לארץ. ואעפ"כ חסד אל כל היום ותמיד לא סר חסדו ואמתו מהאדם וחיותו ואף בעשיית החטא. וא"כ וודאי שיתלהב לב האדם באהבה עזה ותשוקה להבורא. וזה רבי יוחנן בן ברוקא. ברוק"א הוא לשון ברקים שהיה רוצה להביא ברק וליבוב האהבה בלבם. ע"ד שאמרנו. ומה גם שהוא כמו שנוטל מקל מיד המלך ומכהו בו כמו כן הוא ית"ש נותן לו כח והוא חוטא בו ואלו היה רוצה הש"י הי' נוטל הכח ממנו בזו השעה והי' כלא הי'. וזהו שהוכיח נחמי' את ישראל וסיפר חסדי המקום עלינו ואמר אף ביום עשותם העגל מנך לא מנעת מפיהם שלקחו המן ונתנו לפני העגל ואעפ"כ מנך לא מנעת מפיהם. וזהו ג"כ שיסדו לזכור מעשה העגל במלת באהבה שהוא לזכור אהבת הבורא עלינו כנ"ל. שאינו מונע חסדו וטובו וכחו אף בעת הקנטתו אותו: וזהו כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה כי בכל נשימה נותן השי"ת חיות חדש.

57. Pirkei Avot.Chapter 4.4.3

    א"י נפרעין ממנו בגלוי. שהוא עצמו מודיע חטאו בדבריו ובתנועותיו בדברים אחרים ואינו מבחין כלל מ"מ הצדיק יבחין וישמע דברים פנימיים מהחיצונים. וכמו שהי' מעשים רבים בפני צדיקים ואנשי מעשה. ובענין זה יש לפרש הפי' במאחז"ל וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו. ודרז"ל אלו מיימינים ואלו משמאילים. ותמוה וכי כולם מיימינים ומשמאילים בבת אחת דכתיב וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו. אך דהענין כך הוא דגם הצבא מעלה אינם יודעים שיחם ולפעמים אך שהם מלמדים חוב והבורא ית"ש מסתכל בפנימיות דיבורם ורואה בהם זכות נמצא לפעמים כולם יתבררו לענין אחד. וזהו כולם אהובים כולם ברורים ודו"ק:

58. Pirkei Avot.Chapter 4.4.4

    אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. כי יש שיחולל ש"ש על ידו והוא שוגג בדבר. וכמו כן מי שבא לו הרהור עבירה רח"ל הגם שאינו עושה בזדון מ"מ בידו לשוב בתשובה תיכף על זה ההרהור ולבטלו. ועל שלא שב תיכף בא מזה לטומאת קרי רח"ל עד שבגודל המשך הקליפה נלכד ח"ו בעבירה בגלוי. וזהו נפרעין ממנו בגלוי שנתגלה רעתו לרבים כנ"ל. ואצ"ל מי שמהרהר במזיד. שהרהורי עבירה קשה מעבירה משני טעמים האחד שהוא בנקל (חסר ב' ג' תיבות) והשני שכמו שממחשבות של מצוה עושה לבוש רוחני כשצריכה לעלות למדריגה יתירה לג"ע עליון. כמו כן בהיפך ח"ו כשמחשבתו בעבירה פגמו גדול ברוחניות' היותר קשה מהעבירה בעצמו שאינו רק בגשמיות: א"י ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אקדים לפרש הפסוק ונוקב שם ה' מות יומת. ר"ל שמי שעושה עבירה הוא עושה חלל ונקב בשם ה' כאלו אין הקב"ה במקום שהוא עושה העבירה שבודאי אילו היה בלבו שהקב"ה מלא כה"כ ורואה את מעשיו לא הי' עושה. ולכך ר"ת של "מלא "כל "הארץ מכ"ה גימטרי' אדנ"י שהוא אדנות של הקב"ה שהוא מלא כה"כ. ובשעת עבירה אומר שאין הקב"ה רואה אותו ועושה חלל ונקב באדנות הש"י. וזהו ונוקב. ר"ל שעושה נקב וחלל מות יומת שני מיתות אחת על שעובר עבירה ואחת על שכפר בהקב"ה ופוגם בעיני ה' המשוטטות בכל הארץ. ובפרט כשעובר עבירת השבת ופוגם בקדושת שבת הבא ובהקדוש ב"ה. וזהו ומחללי"ה מות יומת כנ"ל. שעושה חלל ולא היה עליו אימת שבת כמ"ש חכמינו ז"ל אפילו עם הארץ אימת שבת עליו. וכמאמר הפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. פי' מקדושת השבת שיורדת תהא היראה עליכם. וזהו המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי כמ"ש למעלה שעושה חלל למעלה ואומר שאין הקב"ה רואה את מעשיו וזהו בסתר: אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. כי יש שני מיני אנשים יש שעושה עבירה. וסובר במחשבתו שאין הקב"ה רואה אותו. ויש ששכח שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ואילו היה מי שיזכירנו שהקב"ה רואה מעשיו היה פורש מן העבירה אלא שבשעת העבירה נסתלקה ממנו הנשמה הקדושה ולא נשאר בו כ"א החומר ונעשה כמו בהמ' וזה אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם ר"ל ששניהם הם שוים. אלא שזה שוגג בחילול השם מחמת ששכח שהשי"ת רואה אותו. וזה מזיד בחילול השם. ובזה מתורץ קושיות התוספות יו"ט שהקשה למה יהא השוגג והמזיד שוין:

59. Pirkei Avot.Chapter 4.5.1

    רבי ישמעאל אומר הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד ע"מ לעשות מספיקין וכו': הלומד על מנת ללמד כנודע שהצדיק יכול לבטל כל גזירות קשות באומרו לפניו ית"ש רבש"ע מה לך להתווכח עם בניך ושישובו אליך מתוך הדחק והכרח מתוך גזירות וצרות. אדרבה החזירם אליך בדרך אהבה וחיבה וישיבו אליך מתוך שמחה. כאב המרצה את בנו. וזהו הלומד ע"מ ללמד להקב"ה: והלומד על מנת לעשות. היינו כמו שאמרנו כמה פעמים בתוך חיבור זה שמהתורה ותפלה נעשים היכלות ושמים חדשים. ונעשה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ. ומתוך גודל השמח' ממילא נתבטלו כל הגזירות. כמבואר באורך. וזהו הלומד ע"מ לעשות. אבל שניהם ענין אחד והא בהא תלי' כי באתערותא והכנה דלתתא אתערותא דלעילא. היינו כשעושה הכנה למטה ואומר ד"ת והם שומעים לו ומקבלי' ממנו. אז גם השי"ת שומע לו. וכמ"כ באם עושה מעשה בהם כנ"ל יוכל ג"כ למעלה לעשות עולמות אחרים חדשים ולבטל הגז"ר מעלינו. וזה וכל בניך למודי ה' שמלמדים להשי"ת היאך ומה יתנהג עם בניו עם סגולתו ולבטל הוז"ר ולחדש גזירות טובות ישועות ונחמות וזה א"ת בניך אלא בוניך. כי ע"י שהם בונים עולמות חדשים כנ"ל בזה מבטלין ממילא כל הגז"ר שבעולם כנ"ל. וא"כ מן הראוי שיטו לבבם אל הצדיק הזה ויקבלי תוכחתו ויהיו (חסר ב' תיבות) למצוה זו הנ"ל. ובודאי יש כמה צדיקים שאף שאינם פועלים באזני ההמון שאינם פונים אליו. מ"מ פועלין אצל הבורא ית' (חסר ב"ת) אך לזה צריך טורח ויגיעה יותר ובהכנה זו הנ"ל אינו צריך לטרוח כ"כ. וא"כ מן הראוי שיתעוררו הלבבות בתשובה. וביותר מי"ז בתמוז שמתחילין ימי התשובה כנודע. שאז עלה משה ושמים ואמר אולי אכפרה בעד חטאתכם. וא"כ כל הנוגע יראת ה' בלבו יראה כל חד לפי כחו ולפי עניניו. כי יש אשר יתקן בתעניות ומקוואות ויש בצדקה ויש אשר בתורה ותפלה. ובזכות זה יבא לציון גואל בב"א: א"י הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. ר"ל מי שרוצה ללמוד להעולם דרכי מוסר מספיקין בידו מל' מספקין בגפנים שבמשנה. דהיינו שנותנין לו כח שיקשור א"ע להבורא ב"ה. וללמד ג"כ להעולם שיוכלו ג"כ להתקשר להבורא ב"ה וב"ש. וזה הלומד ע"מ לעשות. שלומד על מנת שיעשה להעולם מוחין ושכליות חדשות שיוכלו לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש. וכמאמרם ז"ל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כאשר ביארנו למעלה מלשון מספקין בגפנים וזהו פירוש הספקת ת"ח. ר"ל בזה שנותן צדקה לת"ח מקשר את עצמו לת"ח. וזהו הפירוש וכי ימוך אחיך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ולכאורה קשה פתח באחיך וסיים בגר ותושב. אלא הפי' כך דהנה הקב"ה דרכו להיטיב לברואיו לרעים ולטובים כמ"ש נותן לחם לכל בשר. אלא מחמת עונות ח"ו גורמים שלא יכול להשפיע כל טובו לברואיו והרי הוא נק' כביכול מך. וזה הפי' וכי ימוך אחיך זה הקב"ה כנ"ל ולא יכול להשפיע לאחד מבנ"י. והחזקת בו שיחזיק במדתו ויתן לו הצטרכותו. וכמו שדרשו במדרש עז"ה דכתיב מלוה ה' חונן דל. מלוה הוא מלשון הפעם ילוה אישי. ר"ל מי שחונן דל הוא מדבק את עצמו להקב"ה ואין דל אלא מן התורה ומן המצות ר"ל ג"כ מי שחונן לכל אדם ומלמדם תורה ומצות נדבק בהקב"ה וזהו מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור שיה' נשמר מעבירו'. וכמאמר הכתוב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ר"ל שבכל המצות שאדם עושה הוא נשמר מעבירה. ומספיקין בידו לעשות שיעשה לכל אחד מוחין ושכליות חדשות:

60. Pirkei Avot.Chapter 4.5.2

    רבי צדוק אומר אל תפרוש מן הצבור:

61. Pirkei Avot.Chapter 4.5.3

    קאי אלמעלה כשאומר ד"ת ברבים שלא יאמר בפניהם הדברים כפשטן ויפרוש עצמו מהם רק יכלול עצמו בנשמתו עמהם:

62. Pirkei Avot.Chapter 4.5.4

    ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ר"ל כמו שלומדין לא' הטענות מה שיטעון נגד בעל דינו כמ"כ לא ילמוד האדם לההמון תשובות ותירוצים שיאמרו לפני הבורא ית' לדין להתנצל לפניו כי הוא ית' יודע מחשבות והאמת. רק יוכיחם ע"ד שאמרנו:

63. Pirkei Avot.Chapter 4.5.5

    ואל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחתוך בה. ע"ד דאיתא במדרש בדור הפלגה שאמרו נעשה לנו קרדומות ונעלה לרקיע ונבקע הרקיע. והוא תמוה כי מי פתי יאמין זאת. אך ר"ל שהיה בידם שמות הקדושים וצירופים והיו רוצים שע"י הצירופים יבקעו הרקיע ותרד השפעה עליהם תדיר ולא יצטרכו להעבודה ולטובת הש"י כי תרד עליהם ההשפעה בע"כ מכח אלו השמות והצירופים. והראיה אחר שנבלל לשונם ושכחו לשון הקודש נתבטל עצת' וז"א ולא קרדום לחתוך בה. הגם שיש לנו ג"כ שמות וצירופים קדושים וכוונת התפלה. אין זה רק מעניני התפלה לרצות עצמינו לפני בוראנו ית'. ולא לגרום בזה שום (חסר ב' תיבות) בודאי הבורא ית' משפיע ממילא כל טובו. אך התפלות יהיו כדי לעשות נח"ר לפניו ית':

64. Pirkei Avot.Chapter 4.5.6

    א"י אל תעשה עטרה להתגדל בה. ר"ל אעפ"י שהתנא אמר לעיל שצריך ללמוד לאחרים אעפ"כ לא תהא כוונתו להתגדל בהם. ולהיות נק' רב אלא תהא עיקר כוונתך לש"ש. א"י אל תעשה עטרה להתגדל בה. כי בוודאי אמת הוא מי שדורש ברבים הוא עושה עטרה להקב"ה ומזהיר אותך שאל תעשה אותה עטרה להתגדל בו. ויש לפרש להתגדל מל' גדילים תעשה לך. כי מחמת התורה שאומר הוא נקשר ונתגדל להקב"ה. אך צריך שלא תהא כוונתו לכך רק למען רבות נחת להבורא ב"ה וב"ש ולא לשום תועלת עצמו. וסוף הכבוד לבא:

65. Pirkei Avot.Chapter 4.5.7

    וכך היה הלל או' ודאשתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מד"ת כו':

66. Pirkei Avot.Chapter 4.5.8

    שעיקר העבודה צריכה להיות למען השי"ת בעצמו ולא לכוונת שום דבר אחר: ומה גם כי שגם זה הכח שעובד את השי"ת ומכתירו הוא מכח השי"ת וכמ"ש כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וזה כתר יתנו לך ה' אלהינו. שמה שאנו מכתירין אותך נותנין לך בהחזר'. ר"ל שמידך ומכחך (חסר):

67. Pirkei Avot.Chapter 4.5.9

    א"י ודאשתמש בתגא חלף. תגא הוא לשון תרגום ואחוריים כי רומז לכתרי האותיות היינו התגין שיש על האותיות. והאותיות שיש בהם תגין הם שבעה שטנע"ז ג"ץ ובכל אות יש ג' תגין עולה ך"א תגין רומז על ך"א יום שבין המצרים דעלייהו אתמר ויהי כמשלש חדשים ויגד כו' זנתה תמר כלתך. ר"ל שאז בימים האלו נתרבו התאות בעולם. וזה כלת"ך היינו האהבות והחמדות זרות ומ"ז. והקדושה מתעלמת והקליפה מתגברת רח"ל. ויחשבה לזונה כי כסתה פני'. ר"ל כי אז בימים האלו הקדושה נתכסת ונגנזת בתוך התמורות ולכן צריך האדם בעתים הללו לאמץ מתניו וכחו בקדושת הבורא יתברך שמו ביתר שאת ויתר עז להוציא האור מן החושך ולהחליף זאת התמורה ולגלות הקדושה מתוך התמורות ואדרבה בעתים הללו הקדושה רבה מאוד וכמש"ל כמשל האבן טוב שלפי גודל האבן טוב כמו כן יש עליו לבוש אבן פשוט. ואבן רומז על הקליפה ויצה"ר שהוא לב אבן. נמצא כאשר הקליפ' מתגבר' מאד רח"ל ומסתיר הקדוש'. והמתגבר על הקליפה ומחליף ומוציא הקדושה לפועל אזי מוציא אור גנוז וקדושה יתירה לאין חקר. רק לזה צריך התאמצות ביותר. וכמו שפי' מורי הרב מוהד"ב זצ"ל. כל רודפיה השיגוה בין המצרים שמי שרודף אחר הקדושה משיג אותה בין המצרים יותר ויותר וזהו ודאשתמש בתגא חלף ובמה הוא מחליף אותה בחכמה כמד"א וחילופיהן בגולם גל"ם גימ' חכמ"ה והיינו שמיישב בדעתו ומחשבתו לחשוב מחשבות טהורות וקדושות ופונה עצמו מדברים ומחשבות בטלים ושומר עצמו מהם לבל יבאו אליו ומגביר עליו כח הקדושה בכח התפלה והתורה:

68. Pirkei Avot.Chapter 4.5.10

    א"י ודאשתמש בתגא חלף. מי שעוסק תמיד ומשמש בכתר הבורא ב"ה להכתירו ולהמליכו תמיד בכל יכלתו. חלף. ר"ל שנשמתו נכללת בהכתר עצמה ונתחלף מזה העולם ונתעלה למעלה:

69. Pirkei Avot.Chapter 4.5.11

    הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. ר"ל מי שנהנה ונפשו חפיצה וחשוקה לעבודת הבורא ולהכתירו ועומד ומצפה מתי יגיע לידי איזה מצוה שאקיימנ' ומשבח ומהלל לבוראו שזיכהו לאכול שיברך וימליכהו עליו. או אף בעשיית צרכיו שיזכה אח"כ לברך הברכה הראויה ולהמליך הבורא עליו ועושה כ"ז בחדוה ובשמחה יתירה עבור שזיכהו הש"י לכך. נוטל חייו מן העולם עול"ם הוא לשון העלמה והסתרה כי אף מזה העת שנתעלם בו קדושת הבורא א"ס ואינו נראה כ"כ מ"מ זה נוטל חייו אף מזה כח הקדושה שנתעלם נוטל חיות וגם רומז כי יש מי שנפשו קצה באלו הכ"א יום ואינו חפץ בנסיונם. אבל מי שנהנה מהם ומתחזק עצמו וכמו אברהם אבינו ע"ה שנתנסה בעשר נסיונות עד"ז והיה נהנה מהם ועשה אותם באהבה עזה וחשוקה גדולה ולא היה מהרהר אחר מדותיו יתב' כי אדרבה מזה יגיע למעלה ומדריגה יותר גדולה וכמו כן בכל הדברים רעים הבאים לעולם וטוב היה לו שלא יהיו כלל שלא יצטרך להתאמץ ולהתגבר נגדם אבל מי שנהנה מהם ואדרבה חושק תמיד מתי יגיע אליו המלחמה להראות גבורתו ולהוסיף כחו וחילו כמו הגבור שהוא בטוח ברוב גבורתו עומד ומצפה תמיד לאיזה מלחמה ויום קרב לעשות נקמה בשונאיו ולהראות תוקף גדלו וגבורתו נמצא אם יבא לו איזה ענין רע ח"ו לא יהרהר כלל אחר מדותיו ית"ש ואדרבה יהנה מהם באהבה שיוכל להגביר כנגדם כי אדרבה מזה יגיע למעלה ומדרגה יותר גדולה שיכניע שונאיו תחתיו וידבר אותם תחת רגליו והוא מתעלה ביתר שאת ועוז וניתוסף כחו בעבודתו הבורא ית"ש במחשבותיו הטהורות ע"י שמכניע הס"א ומוצא מהם ההארה וכח הקדושה וזה נוטל חייו מן זה ההעלם הקדושה שנתעלם שמה בעתים הללו:

70. Pirkei Avot.Chapter 4.6.1

    ר"י אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל כו': ירצה בזה כי כבוד התורה היא שיחשוב האדם כי לא דבר ריק הוא שבכל תיבה ואות ותגין דאורייתא יש רזין וגנזין דאוריי' וכל התורה המצויה בכתב אתנו אינה רק גופין וכמו שיש לאדם גוף נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה עד א"ס ב"ה עד שלא ישיגהו שום נברא בעולם כן יש לתורה כי האותיות הם גופין וכמאמר התנא קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות והתגין ונקודות וטעמים הם נפש רוח נשמה עוד יש לה נשמה לנשמה עד א"ס והן סודות נוראות גנוזים וטמונים ששום בריה בעולם אינה יכולה להשיגם ונמצא כשהאדם לומד התורה בזה הענין בכוונתו אל הפנימיות הנ"ל עד א"ס ומאמין בזה באמונה שלימה כי כל דיבור תורה שלמד הוא מלא רזין וגנזין דאורייתא ומקשר התורה זו שלומד בתורה שלמעלה באורות עליונים בנר"ן הנ"ל וזהו כבודה של תורה. הוא ג"כ מכובד על הבריות ר"ל שגופו ג"כ יהיה מקושר בנשמתו למעלה עד א"ס ב"ה ויאיר בגופו הארת נשמתו. והמחלל את התורה שעושה התורה חלול מכל דבר בענין סיפורי מעשיות שיש בתורה שהם מלאים רזין וגנזין והוא עושה התורה חלולה מכל וכל בחושבו שאין בה דבר פנימי כ"א כמגלת ספר כתוב אליו אזי התורה היא אצלו כגוף בלי נשמה ואינו ממשיך החיות הפנימי שהם הסודות הנשמות הנ"ל לתוכה אזי גופו ג"כ מחולל על הבריות ר"ל נעשה חלל שאינו מקושר בנשמתו ונעשה חלל מהם כפי גודל הפגם כן גודל עונשו אם פגם בנשמה לנשמה של תורה תתמעט ממנו הנשמה לנשמה וכן עד הנפש עד שישאר בלתי לבדו בנפש הבהמיות לבד ועושה מעשה בהמה בלתי חיות פנימי כלל. וע"ז אנו מתפללין ואל תשיבנו ריקם מלפניך כמ"ש אני מלאה הלכתי וריקם השיבני רומז על הנשמה היוצאת מן הגוף שבעת היות הנשמה בגוף הוא מלא כל טוב ישמה לנשמה וכן רוח כנ"ל ועכשיו בצאתה נתרוקן גופו מן המדרגות העליונות (חסר) מליא"ה אותיות מלא י"ה שאור הבורא מתפשט בתוכה ועכשיו בפוגמו נחסר הקדושה ונשאר רק אותיות אל"ם בנפש בהמיות כי האדם הוא [חסר תיבה] ומלואו ע"י הנשמה והנפש והרוח הרוחניות שבו ועכשיו בהעדר כל זאת נשאר רק נפש וכח בהמיות ונשאר כאלם שאינו משוטט בדיבורו בעולמות העליונים וגם מאמר זה אמר ר' יוסי אשר הוא מורה לדבר זה כי שמו יוס"י גימ' מליא"ה אלהי"ם:

71. Pirkei Avot.Chapter 4.7.1

    ר' ישמעאל בנו אומר. החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא וכו': חושך עצמו כענין שנאמ' במש"ר ע"ה שהקריב את משפטן לפני ה' בראותו שהן חושדין אותו ומהרהרין אחריו. א"י דקאי על התנהגות האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שאל יתנהג עם בני האדם במדת הדין ובדין תורה כי לפעמים יכשל ח"ו באיזה ענין איבה וגזל וכו' שידמה בעיניו שזו המעשה היא ישרה בעיניו והדין הוא כן ובאמת לא כן הוא. רק יתנהג לפנים משורת הדין בכל ענינים ויהיה וותרן כל מה דאפשר הן במעשה הצדקה והן בעסקי העולם אל יקמץ כלל כי מכח זה ימשיך עליו מדת וותרנות שגם מן השמים יוותרו עליו כדאיתא בגמ' ע"פ ישא ה' פניו אליך. אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירים על עצמן עד כזית ועד כביצה: א"י החושך עצמו מן הדין כו' עד"ה ואתחנן אל ה'. ופירש"י אף שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים רק מתנת חנם ובזה חושך ממנו איבה רומז על עולמות התוהו וכמ"ש ואיבה אשית בינך ובין האשה וזה הנחש הקדמוני נק' איבה כי בהיותו תובע מן הקב"ה מן הדין אז מתעוררים עליו קטרוגים הם עולמות התוהו הנ"ל ומפשפשים במעשו באם הוא ראוי לזו הטובה אשר הוא שואל מה' ומכח זה לא יגיע אליו הטובה ההוא וגזל כי ע"י התפלה שאדם מתפלל ע"כ מעורר בזה שתרד השפעה למטה ומכח המסטינים שמתעוררים עליו כנ"ל ע"כ לא תגיע אליו והם גוזלין ממני אותה השפע היורדת ע"י התפלה זו אבל כשמבקש מתנת חנם בלי שום שכר כלל אזי לא יתעורר עליו שום קטרוג כלל ויחשוך ממנו איבה וגזל הנ"ל ואת"ל הלא כתיב והם בזרוע באי עדיך וכדאיתא בגמ' שהצדיקים נוטלין בזרוע מן הדין הן האמת כן הוא בודאי שזו ההשפעה שהבורא ית' משפיע אח"כ הוא בודאי מן הדין מכח מעשי האדם המוכרחים עליו וכדאיתא בגמ' למי נושא עון למי שעובר על פשע ובודאי הוא מדה כנגד מדה וכמו שאמרנו לעיל בחושך עצמו מן הדין שאין מתנהג עצמו בדין תורה רק במדת וותרנות גורם ג"כ שלמעלה ישפיעו לו כן בריוח אך מה שאמרנו הוא רק בערך האדם בעצמו שאל יתפלל לפני בוראו ית' שיתן לו השפעתו מן הדין כדי שלא יתגרו המסטינים עליו רק הכל בדרך חנינה וחמלה וחסד אבל באמת אמיתות השפעת הבורא עליו הוא בזרוע מן הדין מדה כנגד מדה ודו"ק: א"י החושך עצמו מן הדין בד"ז ובסיגנון אחר קצת דהנה כתיב הם בזרוע באי עדיך כי יש צדיקים שניזונים בחסדו של מקום ויש שניזונין בזרוע שבאים מכח מעשיהם נמצא אותן שניזונין בכח מעשיהם יוכל לבא איזה קטרוג על עבודתם שלא היה כראוי וגוזלין ההשפעה וגם יוכל לבא לידי שבועת שוא כדאית' בזוה"ק שהיצה"ר עושה דין עם הצדיק ומעורר עליו מה שעשה וכשהצדיק ההוא בתוקפו מכחיש. והפסק הוא שבועת ה' תהיה בין שניהם אבל אלו שניזונין בחסדו של מקום היינו מכח שכל עבודתם הוא ג"כ ע"ד צדקה עם הבורא ית"ש שעושים צדקה עם ברואיו ואינם מצפים לשום קבלת פרס בעבור שהם מושפלים בעצמם ואינם נחשבים בעיניהם לכלום לכן גם עליהם תבא השפעתו בצדקה ובחסד שלא בדין ואין שום מקטרג עליהם וזה ונתן לך רחמים ורחמך היינו שע"י הרחמים שהשי"ת נותן לאדם שירחם על ברואיו ועושה חסד עמהם עי"ז הוא מרחם על האדם ועושה חסד עמו וכשנותן לו ההשפעה אין כח לשום מקטרג לגזלה ועל אותן אמר אדומ"ו מ"א זצ"ל שאין דנין עמו כלל בעוה"ב לבעבור שכל עבודתו כ"א בדרך צדקה ועל חנם מה נדקדק עמו ופורק ממנו שבועות שוא הנ"ל וכדאי' במד"ר כד דמך ר' אבהו אחוי לי' י"ג נהרי אפרסמונא דכי' אמר אלו למי אמרו לאבהו אמר אני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי עם אלהי פי' י"ג נהרי אפרסמונא רומזים לי"ג מדות הרחמים והחסדים הגדולים והטהורים והי' מראין לו שזו נחלתו אמר לזה זכיתי בעבור שאני אמרתי כל ימי לריק יגעתי שעבודתי היתה לריק ותוהו ולא היתה חשובה בעיני שאקוה תשלום גמול עלי' ולא הי' עבודתי רק מצד החסד והחנינה לזה זכיתי לאלו החסדים העליונים כי לכאורה קשה וכי לא הי' ר' אבהו מאמין שיש שכר בעולם שהוא א' מי"ג עיקרים ומזה ראי' שאין דנין לצדיק כמו זה כי בודאי כשהי' מראין לו כל זה השכר סמוך למיתתו ואומרים לו שהוא שלו בודאי לא יתכן שידנוהו אחרי כן כי אם יבא לדין יכול להיות שלא יהא שלו אלא שבאלו אין דין כלל ואין מדקדקין עמהם כנ"ל: א"י החושך עצמו מן הדין ממש ולכאורה קשה הא איתא בש"ס הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לז"א ה"דין ב"הא הידיעה ר"ל לא מכל דין אלא לפי ראות עיני הדיין וכמו במשה כשבאו בנות צלפחד במעמד הזקנים והעדה אל משה לאמר תנה לנו נחלה היה משה מבין שבאו לריב עמו אם יאמר להם שאין הדין עמהם יאמרו עליו שהטה דינם. ולזה ויקרב משה את משפטן לפני ה' וסילק עצמו מדינם וא"ת סוף סוף יוציאו לעז עליו אם יאמר להם שאין הדין עמהם שלבסוף כשהי' אומר להם כן בנות צלפחד דוברות ודאי הי' מאמינין לו מחמת טובתן. אבל אם לא כן היו מלעיזים עליו כי מי שומע אמרי אל בדברו עמו אל יקשה בעיניך כלל כי בודאי כשהי' הדבר יוצא מעם השי"ת הי' הכל מכירין כקטן כגדול שזה הוא דיבור השי"ת שהי' הדיבור יוצא מאליו והוא נתבטל בו אך שהדיבור היה מלובש בו וכן כל הנביאים הקדושים נתלהבו מאש הגדולה בהתייחד הדיבור אליהם ונתבטלו במציאות משא"כ נביאי השקר וזה הוא המסוה שהי' על פניו בבואו לדבר אל העם דברי ה' שם המסוה הוא המלביש של הדיבורים על פניו:

72. Pirkei Avot.Chapter 4.7.2

    והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. י"ל הפירוש כמו שנפרש הפסוק זה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושבעה שערים בנפש וצריך האדם לשפוט את עצמו כגון העינים שלא לראות רק במקום שרשאין לראות והאזנים רק לשמוע ד"ת ומצות ובפה רק לדבר בד"ת ובתפלה והאדם נק' עיר כמ"ש בקהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט וצריך לשפוט ולהורות את עצמו את הדרך אשר ילכו בה ובפרט בימי הספירה ויותר בשבוע הששית שהוא צריך לתקן מדת היסוד שהוא בפסוק לך ה' הגדולה כו' כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא כי מדת היסוד מרמז שהקב"ה הוא יסוד ועיקר דכל עלמין וזהו דאחיד בשמיא ובארעא וזהו הגס לבו בהוראה שמגיס דעתו ואומר שאינו צריך לשפוט את עצמו וסובר שאין מזיק את עצמו בראיה בעלמא ובאמת לא כן הוא: א"י ע"ד הפשוט כי כאשר מגיס דעתו קצת אז תיכף רוח שטות נכנס בלבו:

73. Pirkei Avot.Chapter 4.8.1

    הוא היה אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד כו': היינו כמ"ש דוד המלך ע"ה מלפניך משפטי יצא. כי הוא יתב' שמו יודע מחשבות ב"א ובוחן לבות וכליות ומבחין בעשיית המעשה כי לפעמים יעשו שני ב"א מצוה אחת ומתן שכרן אין שוה כי האחד יעשה בהתאמצות ובהתלהבות יותר וכן להיפך בעשיית העבירה ח"ו וזה לא נודע לשום בר חיים הגשמי רק להבורא ית"ש שהוא חי כל החיות: א"י אל תהי דן יחידי. ירצה בזה לומר שלא תהא דן את היחידי היינו את יחודו של עולם שלא תהרהר אחר מדותיו כלל כדכתיב ואהבת את ה' אלהיך כו'. ובכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך תקבל עליך באהבה כי בוודאי הכל הוא מרחמנות הבורא ית"ש ומהחנינה והחסד רק ימתין ויצפה לתשועת ה' עד ישקיף ה' וירא בעוניי כמ"ש ישב בדד וידום כי נטל עליו ואיתא במדרש איכה אמרה כנ"י לפני הקב"ה נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד ידו של סנחרב כו' נגעה בי ידך בדד ישבתי. והוא פליאה נשגבה אך דהענין מובן ע"ד המתרגם על פסוק ישב בדד דהמתרגם יתיב בלחודוהי ויסבול יסורין בגין יחודא דשמיא כו' ע"ש. ומשמע שנראה לו לישנא דבדד רומז על יחוד הבורא ית"ש וזה פי' המדרש נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד כו' נגעה בי ידך בדד ישבתי ר"ל ישבתי תחת ידך ומסתופפת בצלך ודו"ק:

74. Pirkei Avot.Chapter 4.9.1

    רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את וכו': ר"ל אף שאינו יודע התורה בסודותיה ובטעמיה הכמוסים ואעפ"כ מאמין בהם ועוסק לכוונה זו זוכה לקיימה מעושר שיתנו לו מן השמים שישיג כל הסודות הכמוסים שבתורה אבל מי שמבטלה מעושר מחמת שחושב שמילא כריסו מכל וכל ואינו צריך עוד ללמוד סופו לבטלה מעוני ר"ל ששוכח מה שלמד ואף אם רוצה ללמוד אינו יכול והוא מוכרח לבטלה:

75. Pirkei Avot.Chapter 4.9.2

    א"י סופו לבטלה מעוני. למשל לתינוק היושב לפני רבו ומסיר לבו משמוע לדברי רבו מאיזה שחוק שמשחק עצמו באיזה דבר וקם רבו ונוטל מידו והוסיף לבכות ביותר על שנטל ממנו זו הדבר ולא היה לומד ודו"ק. והנה איתא בתיקוני זוהר הגירסא סופו לקיימה מעוני וליישב הנוסחאות א"ל דודאי סופו לבטלה מעוני. אך מי שיחוננהו השי"ת ויחשוב בדעתו שלא בא לו זאת רק בשביל ביטול תורה ויחזור למוטב ויקיימה מעוני:

76. Pirkei Avot.Chapter 4.10.1

    ר"מ אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל האדם: ירצה דהנה ריבוי העסק ימשיך האדם לקנא' ושנא' וחמד' בחושבו שלי נאה ריבוי עושרו של חבירו אבל בזה שממעט בעסק לא יקנא לשום דבר ויהיה שפל רוח עוד ירצה בזה דעיקר התורה היא האור המתנוצץ בה וכדאיתא אורה זו תורה וכדאיתא המאור שבה כו' והמאור ההוא הוא האור המאיר בהאות ההוא וחיותו. ולז"א הוי ממעט בעסק ר"ל כי יש ב"א שלומדים תורה חבילות חבילות ואין כוונתם פונה לשום תועלת מהלימוד אך עסוק בתורה ר"ל שתעסוק בפנימיות התורה ר"ל בהאור המאיר כל אות הוא חיות ואור מהבורא ית"ש כי קוב"ה ואורייתא חד ומאיר לך האור ההוא וגם י"ל שלזה כיון המאמר הקודם המחלל את התורה שעושה התורה חלול מהבורא ית"ש שאינו לומד בזה הענין וכנ"ל:

77. Pirkei Avot.Chapter 4.10.2

    ואם עמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך. ירצה כי בוודאי הלימוד כזה הוא עמל ביותר אבל י"ש שכר כו' ע"ד שאמרו חז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ור"ל הי"ש ההוא הוא שכר הרבה ליתן לך:

78. Pirkei Avot.Chapter 4.11.1

    ראב"י אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורעניות: לכאורה מלת א' הוא מיותר ונ"ל שלפי גודל שלימות המצוה והתלהבותה כמו כן גודל השכר ואם עשה המצוה צלולה בלי שום פניה ח"ו ושום תערובת דבר זר ורע עם המצוה אז כן השכר וכמו כן המלאך הנברא מזו המצוה כנודע שמכל מצוה נברא מלאך מליץ אחד וכן להיפך מהעבירה נברא מקטרג אחד וזה המלאך הוא ג"כ בשלימות גמור כולו טוב בלי שום תערובות דבר רע בקרבו כי בודאי יש מלאכים שהם מתערובות טוב ורע (חסר איזה תיבות) משא"כ כשהמצוה אינה בשלימות גמור אז גם המלאך אינו טוב גמור רק בתערובות טוב ורע. וכמו כן בעשיית העבירה אם הוא עושה העבירה בחמדת לבו במזיד רח"ל כמו שהרשעים עושין וכאוות נפשם הרע אז גם המקטרג הנברא מזה היא רע גמור אבל כשעושה העבירה שלא ברצונו רק שיצרו תוקפו עליו ונלכד במצודת היצר ואי אפשר לו להבדל ממנו ואז העבירה אינה בשלימות כי אינו ברצונו ואף גם בשעת עשיית העבירה רצונו הי' שלא לעבור אך שאי אפשר לו להנצל ממנה והמלך זקן וכסיל לכדו בערמימות נמצא גם המלאך המקטרג איננו רע גמור רק שיש לו איזה צד טוב מזה ההרהור תשובה שהיה לו אף בשעת עשיית העבירה ומזה יכול להגיע לתשובה האמיתית והרע יהפך לטוב גמור וזהו רשעים מלאים חרטות רומז לזה כי רשע אינו רע גמורעדיין ורומז לזה שעושה העבירה בע"כ של יצרו ומתחרט תמיד עליו אף בעת עשייתה וזה כוונת התנא ר"א ב"י שמשנתו קב ונקי בלי שום תערובות רע כלל:

79. Pirkei Avot.Chapter 4.11.2

    העושה מצוה אחת. ר"ל שהיא אחת מיוחדת בשלימות בלתי לה' לבדו קונה לו ג"כ פרקליט אחד ר"ל שהוא בדבר אחד טוב לבד וכן העובר עבירה אחת וכנ"ל משא"כ כשהעבירה אינה בשלימות גמור אז תשובה ומע"ט כתריס בפני הפורעניות ר"ל זו התשובה שיש לו עם עשיית העבירה והמעשים טובים הם אצלו כתריס שעל ידו יכול להגיע להתשובה הנכונה והשלימה:

80. Pirkei Avot.Chapter 4.11.3

    רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהוא לשם שמים סופה להתקיים: הפשוט הוא כשמתאספים המון עם לשמוע ד"ת ומוסר ויראת ה' אך על הענין הזה היה די לנו לכתוב כל כנסיה שהוא לשמה. ומלת לשם שמים רומז על מדה אחרת היינו כי שמים רומז לשמות הבורא ית"ש כמ"ש ואתה תשמע השמים והשמות הן מה שכינה הבורא ית"ש לעצמו אחר בריאת עולמו להיות נק' באילו השמות שהם רומזים על יחודו ואחדותו בעולמו כמו א"ל רומז שהוא כחו של עולם ואדנ"י רומז שהוא אדון עולם והוי"ה רומז שהוא ית' מהוה כל הויות וכן כולם אבל אמיתת הויתו אינו מושג לשום נברא אפס לעצמותו ואין לו שום דמיון כלל כמאמר אליהו ז"ל אנת לית לך שום ידוע ולא אתר ידוע אלא לאשתמודעא תוקפך וכו' רק שהבורא יתב' מרוב חסדו הגדיל לנו והפליא עצה שבהיות באיזה שם שאנו קורין אותו אזי בזה השם הוא מצמצם שכינתו ית' ונענים על ידו כמו כשאנו קורין אותו בשם א"ל מתנהג עמנו במדת הרחמים והחסד כמ"ש חסד אל כל היום וכן בשם אלהים מתנהג במדת הדין לנקום נקם מעוברי רצונו ית' וכן כולם ולכן בזכרו שם אדנ"י צריך לחשוב במחשבתו לכוין גם לשם הויה כמוזכר בש"ע ועכ"ז צריך לכוון לאמיתות הוי' המקיימת כל העולם שא"א להשיגה ולהמשיך אור הא"ס ב"ה לתוך השמות והן השמים ולזה עדיין יש שם שמים היינו קודם שנברא העולם שלא הי' נק' באלו השמות רק בשם אהי' אשר אהיי באיזה (חסר תיבה) שארצה אהי' אחר שאברא את עולמי ובאיזה מדה שארצה אתנהג וז"ש הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וז"ש התנא כל כנסי' שהיא לש"ש ר"ל שהצדיק אומר בפני ההמון והם שימעים ונותנים לב לשמוע ע"ז האופן שיקבלו ממנו ויכנסו דבריו לאזניהם נמצא הצדיק הוא בבחי' שם והשומעים הם בבחי' שמים וכשמתחברים יחד (חסר ג' תיבות) שם שמים נעשו מרכבה לעולמות העליונים וגורמים יחוד וחיבור בעולמות העליונים שגם השמים העליונים מתחברים להבורא יתברך ושופע הארתו עליהם כי כמו שעושין היחוד למטה נמשך מזה היחוד למעלה וכל שהוא מתעלה הוא יותר גדול כמשל הנקודה שמושכין ממנה קצוות אילך ואילך כל מה שהולכין למעלה הם יותר גדולין ורחבי' ולפי רוב ההמון כן גודל היחוד כמו שאמר הרב מוה' לוי יצחק נ"י בענין צרופי האותיות שכל מה שהאותיות מתרבים. מתרבים צירופים:

81. Pirkei Avot.Chapter 4.12.1

    ר"א בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך: תלמידים רומז לזה ההמון הבאין אליו לשמוע ד"ת מפיו ודרכי ה' ומוסריו. ואמר שיהא זהיר בכבוד התלמידים שלא יבזם בדבריו כמו שהיה דרך המוכיחים הקדמונים אשר לפנינו וגם רומז שאל יוכיחם בדברים מרים קשים כגידים רק יוכיחם בדברי ריצוי ודברי נעימות ועריבות ויראה בדיבורו ובכחו להמשיך להם לבושים נכבדים מאור העליון לנשמותיהם שיוכל כל אחד לקבל כפי כח נשמתו וזהו ר' יוחנן קרי למאני מכבדותא מאני רומז על הנשמות וגם כי מתלמידי יותר מכולם כי מה שההמון מתאוים יותר לשמוע בקול המוכיח כמו כן בא אליו ההשפעה מאור העליון הדבר אשר יאמר אליהם שיוכל כ"א לקבל ממדריגת נשמתו והענין הצריך לו והם כולם שכליות נחלקות והם כלולים כולם במחשבת ושכל הצדיק ולזה הוא יותר מכולם וכמ"ש בזוה"ק על פסוק חכמות בחוץ תרונה שמתחלה מתחיל בלשון רבים חכמות ולבסוף מסיים בלשון יחיד תרונה והיינו שבשכלי הם מיוחדים וכלולים יחד רק כשהם יוצאים אל העולם נחלקים לכמה חכמות לכל חד וחד כפי מדרגתו. וגם י"ל חכמות רומז לשני החכמות והשכליות של החכם הדורש והשכליות של המון השומעים וכשמקבלים זה מזה ע"י התחברות מחשבתם ושכלם אז נעשה יחוד ביניהם והם כאחד ולזה תרונה לשון יחיד וברחובות תתן קולה ר"ל כשאומר לפניהם הדברים בהתרחבות שירחיב לבה לעבודת הבורא ית"ש וכמו כן גורם היחוד בעולם העליון שהשי"ת ישפיע לעולמו השפעות ושכליות קדושות לעבודתו ית"ש:

82. Pirkei Avot.Chapter 4.12.2

    וכבוד חבירך כמורא רבך. רומז כשבאין לשמוע לזה החכם אנשים כערכו שהם חביריו ממש כמדרגתו ואינן צריכיו כלל לשמוע לדבריו ואעפ"כ באין לשמוע אליו ונכפפין אליו ומקבלין אותו עליהם כרבי שיקבלו ממנו ועי"ז הבורא ית' משפיע לזה האומר דברי תורה הדבר אשר יאמר אליהם כפי הדרגתם שיקבלו ממנו ועי"ז גורמים הם ג"כ להכניע כל העולם תחות קוב"ה ושכינתיה. כי גם יש עולמות נקראים חבירים כמ"ש חבירים מקשיבים לקולך. ולאתכפי' לס"א תחות קוב"ה ושכינתיה נמצא אע"פ שהוא אומר אליהם הד"ת עכ"ז הם אצלו במדריגת רבו שעל ידם בא לו ההשגה זו כדי שיאמר לפניהם ועבורם היתה זאת נמצא כל זה השכל והמדע שלמד הרי כאלו למד מהם לז"א וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים ר"ל שצריך האדם לחשוב בשמעו ד"ת מפי החכם כאלו שמעה בסיני מפי הגבורה ויחשוב אשר בהחכם הדורש אור א"ס ב"ה נתלבש בו לומר דבריו אלו בשליחות הבורא ית"ש כענין (חסר):

83. Pirkei Avot.Chapter 4.14.1

    רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען: רבי נהוראי הוא ר"מ כדאיתא בגמרא מפני שמאיר עיני חכמים בהלכה. ופי' דבריו כך הם הוי גול"ה לשון כת"ר כמו גולה על ראשה והוא עד"מ כמו שהכתר הוא עגול סובב על כל דבר שיהיה בתוכו (חסר) כן האומר דברי תורה בפני ההמון ותוכחת מוסר ויורד במחשבתו לעומקי לבם (חסר) הבורא ית"ש במחשבות טובות וצלולות ומקשר עצמו במחשבתו ויפשיט (חסר) בארתי לך כמ"פ שעל אופן זה צריך לומר הד"ת ומוסר בפני ההמון ודומה לכתר שסובב ומתעגל ומתאהל על מחשבות ונפשות ההמון במחשבותיו ולז"א הוי גולה למקום תורה והוא כמו עצה טובה שמוטב שיאמר הצדיק התורה והדברי מוסר לפני בעלי תורה ויראי ה' וחושבי שמו במחשבות טובות וישרות ועליהם טוב (חסר) מחשבתו להעלותם ואדרבה יכון עוד לבוא אף למעלה יתירה כמ"ש הולך את חכמים יחכם משא"כ כשמקשר עצמו בנפשות החוטאים אזי לא ימלט שלא ידבק בידו מאומה מן החרם ואיזה שמץ פסול ממחשבותם הרעים כאשר בארתי לך במאמר הש"ס אהא דאמר כרכת בבעלי ראתן ועסקת בתורה ובודאי הוא מסירת הנפש גדול אף מי שיוכל לפעול זאת אבל אין זה שוה לכל נפש. ולז"א ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. אל תאמר שתוכל לבוא במחשבתך אחריך ר"ל באותן מחשבות ונפשות האנשים שהם רק אחוריים מן הקדושה ואי אתה ניזוק שתוכל לעמוד במחשבתך בחוזק. לז"א ואל בינתך אל תשען:

84. Pirkei Avot.Chapter 4.14.2

    בעזר יוצרי ובוראי. נשלם פרק רביעי

85. Pirkei Avot.Chapter 5.1.1

    בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא כדי כו' וליתן שכר טוב לצדיקים כו': לכאורה הענין תמוה היתכן שיברא עולם כדי להפרע. וגם כיון שהיה יכול להבראות במאמר א' א"כ מה שנברא בעשרה מאמרות אין זה עילוי. אך האמת יורה דרכו ורמז התנא בזה הקושיא הגדולה האיך יתואר זאת שהבורא יתב' יברא עולמו ובריות בו יוצרו מדעתו הפשוט ומרצונו הטוב ואח"כ המצא ימצא בעולם רשעים וכופרים בו ית'. ולמה ברא כל אלה הס"א והתאות נוכראין וז"א והלא במאמר אחד יכול להבראות. ור"ל כי כח הפועל בנפעל וכפי כח הפועל שהוא אחדות פשוט יחויב בזה שגם הנבראים ממנו יסתכלו וישתוקקו תמיד לשורשם ויבינו לאחריתם אשר משם נחצבו ולעבוד אל האחדות הפשוט ולא לעבוד אל זולתו אך התירוץ הוא דא"כ לא היה שכר ועונש כי זה העולם הי' יהי' דוגמת עולם המלאכים שאין בהם שכר ועונש כלל מחמת שאין להם יצה"ר ומסתכלים תמיד באחדותו ורוממותו ולא יחשו כל ימיהם מעבודתו כי מחוייבים המה בזה גלל כן עשה וברא השי"ת זה העולם התחתון והיצה"ר והס"א וכחות הטומאה כדי להבחין ביתרון האור מן החושך דהיינו הרשעים אשר במחשך מעשיהם והצדיקים הם הצנע לכת עם השי"ת וזה היה מחסד השי"ת על עושי רצונו כדי להרבות שכרן ושנה החכם תיבות להפרע לשון גילוי כמו מל ולא פרע שממעשה הרשעים מתגלה ליתן שכר טוב לצדיקים וזה והלא במאמר אחד במלת בראשית יכול להבראות וכדפריך להני ויאמר דבראשית תשעה הויין ומתרץ בראשית נמי מאמר הוא שכן בראשית לשון ארשת שפתינו ומתמי' וכי בשביל זה צריך לברוא בעשר והלא בשגם במאמר אחד יהיו הרשעים ראוין לעונש. והצדיקים ראוים לשכר במקומן אמנם בא להודיע דאחד מורה לתכלית האחדות הפשוט באהבה ויראה. שכן בראשי"ת במ"ק אח"ד גם אהב"ה ותמן אותיות יראת אשר עליהם מיוסדים כל המצות כנודע שהוא עיקר העבודה ואלו נברא העולם בזה המאמר לחוד בבראשית היו הכל פונים לאחדותו ולא היה שום יצה"ר והיו הכל משתוקקין ומתלהטין תמיד לעבודתו ית"ש בלי בחירה כמו והחיות רצוא באהב"ה ושוב מירא"ה וא"כ הי' צמצום בשכר והשי"ת רצה לזכות את ישראל לפיכך ברא בעשרה מאמרות בששה ימים כל היצור לרמז בזה שהרשות נתונה לכל העולם לעשות כרצונו וחפצו להרע או להיטיב בלי שום הכרח וע"ז רומזין הרקיעין שנא' יהי רקיע ויהי מבדיל. ויעש את הרקיע. רומז ע"ז שעשה רקיע והבדל בפניהם ועשה מסך ופרש ענן לכסות על הקודש כלומר שיהא יוכל אדם לדמות כאלו השי"ת סר השגחתו מזה העולם ועולם כמנהגו נוהג עד שבכח החטא כמעט דוחק רגלי השכינה כדאיתא ולא עוד אלא שאומר תן לי מקום. ועשה מסך בפניהם שלא יסתכלו לאחדותו ית"ש שיהא אפשר לבריות לומר שאין הקב"ה משגיח בעולם ח"ו. הגם שבאמת עיני ה' משוטטות בכל הארץ. מ"מ (נעלם) מן הבריות וזה רקיע. ומובא בזוה"ק הפוך רקי"ע ותמצ' עיק"ר שזה הוא עיקר ותכלי' הבריא' סוף מעשה במחשב' תחלה. ועיקר השכר ועונש בא באמצעות הרקיע שהוא מסך מבדיל בין מים עליונים שהן מחשבות קדושות לתחתונים שהן מים הזדונים והבחירה לאיש אם לעלות במימי החסד דלעיל או מלרע מהחוט של חסד ואנן משבחין ואומרים האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע. מזר"ח בלא המ"ם נעשה חזר והשי"ת הוא הפותח. שבכל יום כרוזין נפקין. והעובד ה' הוא המחזיר והבוקע. כדרך שאומרים על המתפלל בכוונה בוקע חלוני רקיע. וענין החזרה שאנו מחויבין להחזיר להשי"ת כל החושים והכחות הראות והשמע כו' ע"ד כי ממך הכל ומידך נתנו לך: כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר הוא לשון זריחה ובהירות. ועדן לשון חיבור כמו שפירש"י בפ' מעדנות כימה. ור"ל ונהר רומז על הנהירו עילאה והזריחה הראשונה שזרחה לפניו ית"ש וההבטה הראשונה שעלה ברצונו הפשוט לברוא עולמו המחשבה היה מאחדותו הפשוט ואח"כ ומשם יפרד. רומז על הרקיע שעשה פירוד ופרוסה בינו ית"ש לבין הבריות שלא יוכרחו להסתכל עליו כל שעה וכנ"ל. וכ"ז שעי"ז והי' לד' ראשים שעי"ז יוכל כל אחד לבא למדריגה שיהיה ראש לארבעה הן ד' אותיות השם הוי"ה ב"ה שהוא ית"ש מהוה כל העולם. וזה הוא הצדיק השלם המסגל מעשיו אשר נתעלה במחשבתו ית"ש. ובשבילו נברא העולם ונתהווה כל הויות נמצא הוא ראש להן כנזכר בזוה"ק פירושו. ואיתא בזוה"ק מאי שמי' דהאי נהר יובל שמו. רומז על היובל הנזכר בכתוב בשנת היובל: א"י לשון הבל והן ז' הבלים הקדושים שאמר קהלת שעליהם העולם עומד בהבל פיו. ואית הבל ורעות רוח שמהם מקיים החיצונים וכל הדברים הטמאים שבעולם. ונגד שנת היובל שאמר בו תשובו איש אל אחוזתו. ורומז על האדם שימי שנותיו שבעים שנה. ומעשרים שנה שהגיע לכלל עונשין עד שבעים הם נו"ן שנה מספר היובל ואז מוכן לשוב אל אחיזתו אחוזת עולם העליון. והנה זה היה תכלית הבריאה כי זה כל האדם מחויב תמיד להשתוקק אל זה להעלו' נפשו למקורה ומתי אבוא ואראה את פני אלהים חיים ובשביל זה היה המחשבה הקדומה שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם ואדם עלי' שמי' נק' כי הי' כן המחשבה והכוונה שיקשר האדם נפשו למעלה בשורש השורש העליון בגודל תשוקה לשוב למקורה כאשר יהיה לבסוף וזה הוא עיקר העבודה. ולזה נתן לנו השי"ת מצות הספירה לתקן ולברר זאת שהם שבעה שבועות מספר היובל. והנה האבות ובניהם הם לוי קהת עמרם משה הם היו מרכבות לאלו הבחי' ופעלו כל זאת ועשאו תיקון העולם שעליהם נשתת העולם. ומשה שהיה בשביעי תיקן עד שנגלה ממ"ה הקב"ה לעמו ישראל בהר סיני פנים בפנים:

86. Pirkei Avot.Chapter 5.2.1

    עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו'. וקבל שכר כולם: השכר הוא העבודה כענין שכר מצוה מצוה. מה שהשי"ת נותן לאדם מחשבות טהורו' וקדושות וזה הוא הג"ע בעצמו וכן ח"ו ההיפך המ"ז והסט"א כחות הטומאה שניתן לאדם זה לעומת זה הוא הגיהנם. והנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כמש"נ שכל נשמ' היא מעורב טוב ורע. ולכל נשמ' יש חלק בתורה ועבודה ואורות העליונים המוכנים לה אם תיטיב דרכיה. ואם ח"ו לא תיטיב. אזי אלו האורות אין להם מקום לחול ובאים אל הצדיק העובד את ה' ונתגלים אליו ומוסיף בזה כח ועוז בעבודת השי"ת. וכמו כן חלק הרע של הצדיק המדחה אותו בשתי ידים. הרשע הרודף תמיד אחר חמדת עוה"ז והס"א והכחות הטומאה מקבלם בסבר פנים יפות. וז"ש רז"ל זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. דאלת"ה תיקשי מה חלק יש להרשע בג"ע אלא יען שהכל ממקום אחד באו ולכל נוצר יש לו חלק הטוב והרע. והצדיק במעשיו מוסר את חלקו הרע. והרשע להיפך וכדבר האמור למעלה. ולזה בא אאע"ה ונטל שכר כולם ודו"ק:

87. Pirkei Avot.Chapter 5.3.1

    עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה כו': עשרה נסיונו' והעשר' מאמרות רמז להי' ורומז שצריך להסתכל תמיד בשפלותו. ולזה ג"כ בי"מ רומז לאות י נקודה זעירא שבאותיות רומז ג"כ על האדם שצריך להסתכל תמיד בשפלותו ויהיה בגדר ההכנעה ממש. עד שכמעט לא ירגיש באיכותו וממשו וידמה כאילו הוא בריה זעירא בעולם וישים בנפשו ידיעה נאמנה איך שהוא אין ואפס והש"י ברא אותו בכל כחותיו תנועותיו ומחיה אותו ולולא עזרתו ית"ש שכנה דומה נפשו. ויחשוב שאינו כ"א נקודה זעירא דמות י ומצדו איננו כדאי לעבוד את השי"ת אם לא מחסדו ית"ש. וגם רומז כמו שהי' היא נקודה אחת בפני עצמה ויכולין לעשות כל האותיות ממנה ולהפכה לאיזה אות שירצה. כמ"כ יחשוב שכולו ביד ה' וכל מה שהוא עושה עמו הוא עושה. ולאיזה בחינ' מבחי' הא"ב יהפוך א"ע יוכל לעבוד אותו. אם יעשנו א יהגה בתורת ה' יומם ולילה ויהיה דוגמת הא שהתורה נשפעת לו ממרו' בי' עליונה (חסר) והוא הו המקבל אותה ומשפיע ומלמד לאחרים בי' התחתונה. ואם יעשהו ב במילואה ר"ת "בכל "יום "תמיד יתמיד בעבודתו תמיד ואם יעשהו ג יהא גומל דלים. ואם יעשהו ד יהא במדרג' ענוה ודלי רוח. ואם יעשהו ה (חסר) הא לחמא כו' רומז שיהא עובד את השי"ת באמיתת מציאותו ואחדותו הגמור הממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה ויוכל לעלות למעלה דרך כל העולמות וליחד אותם יחד ביחוד גמור בקשר אחד עד הא"ס ב"ה דוגמת אות הוא"ו שעולה בשוה מתתא לעילא והיינו שאם יעשהו וא"ו כמו ווי העמודים היא הדביקות הגמור שיהא תמיד דבוק וקשור בקשר חזק ואמיץ בא"ס ב"ה ואם יעשהו זי"ן יהא ממארי נצחין קרבין נגד אויביו לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה למקום שיהא שם הרוח ללכת שם ילך כי הכל הוא ממנו וכנ"ל הפותח בכ"י דלתות שערי מזרח בריש פרקין ע"ש. וזה כדי ליתן שכר טוב לצדיקים. הנה נחלקו הפוסקים במלת הטבה ופירושו. והרמב"ם ז"ל הסכים בשכלו הזך שהוא לשון הדלקה וכדעתו הובא בזוה"ק. אכן שאר מפרשים פירשו ג"כ לשון כיבוי ובודאי סובל שני הפירושים. וזה שכר טו"ב רומז ג"כ הדלקה והטבה רומז לאור ישר וחוזר שזכרנו בפי' שערי מזרח כנ"ל. שעיקר השכר הוא העבודה בעצמה מה שהש"י זורח על הצדיקים אור בהירתו ונהנין מזיו השכינה. וזה אמרו צדיק כי טו"ב. וזה מה שאנו אומרים מי כמוך באלים ה'. ר"ת מכב"י לשון כיבוי רצה לומר כנ"ל שעם גודל העבודה צריך האדם להיות קטן בערכו כאלו כבה נרו כנר בפני האבוקה והכל הוא מכחו יתברך שמו ובחסדו הגדול. ולכן מרומז בפסוק זה של מי כמוך שם של "מיכאל שהוא שר של חסד. וגם רומז מכב"י שאור א"ס ב"ה והקדושה של מעלה המאירה לאדם מוכרח להיות בבחי' כיבוי ושיחזור לאחוריו כאור האבוקה שזכרנו למעלה שאורה לאחרי' ומיקטף קטיפ' והחיות רצוא ושוב כ"א יהי' מתמיד האור ישר ממש בלי הפסק הי' האדם בטל במציאות ממש וזה חסד הבורא עלינו שיהא האדם מתקיים. וזה והתהלכתי בתוככם. ולא אמר ואלך רומז להליכות הרבה כמו הולך וחוזר. וכמו שפירש"י ז"ל אטייל עמכם בג"ע ודרך הטיול לילך אילך ואילך:

88. Pirkei Avot.Chapter 5.5.1

    עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. ולא הסריח בשר הקודש מעולם כו': ביאור הענין כי בשר הקודש הוא כמד"א וצאצאיו חתם באות ברית קודש. והנה בודאי במקדש באו שמה אנשים ונשים וכו' וזה הנס שלא בא שום הרהור נדנוד עבירה לא לאנשים ולא להנשים בהרהור כלל:

89. Pirkei Avot.Chapter 5.5.2

    ולא הסריח בשר הקודש: קאי על האנשים כנ"ל וביותר צריך ליזהר מזה בימים האלו הם ימי תמוז וחצי אב טבת וחצי שבט. דעלייהו כתיב ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה. הוא העובד את ה' לאמר זנתה תמר כלתך. "תמר הוא לשון תמורה. כלת"ך הוא לשוו תאוה כמו כלתה נפשי לתאוה. ור"ל שבאלו השלשה חדשים מתגברים כחות הטומאה והקליפות בעולם ומתגברים החמדות ותאות זרות בעולם. וזה זנתה תמר כלתך. ר"ל התאות והחמדות הקדושות נתחלפו בתאות נכריות. ויאמר הוציאה ותשרף. ר"ל שאלו התאות זרות צריך לשרוף אותם בכח הקדושה ולהבות אש שלהבת י"ה וגם באלו החדשים צריך (ליזהר) כי ניסן הוא הראש ואייר וסיון הם האזנים ותמוז ואב הם העינין. ואלול הוא (החוטם) ועליו כתוב ותהלתי אחטם לך:

90. Pirkei Avot.Chapter 5.5.3

    ולא נראה זבוב בבית המטבחים. כמד"א זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. הם המחשבות זרות ורעות המתרגשות לבא בעולם. וקאי על הכהן שהיה אוכל הקדשים שלא נראה זבוב על שלחנו והיה אוכל בקדושה ובטהרה כי כן צריך להיות אכילת האדם דוגמת הקרבן שלמעלה בלא שום פסול מחשבה כלל וכלל. כי עתה בעת צרותינו השלחן הוא במקום מזבח והמאכל הוא דוגמת הקרבן. ולכן צריך האדם לקדש עצמו בקדושה יתירה ובמחשבות קדושות וטהורות שיהיה הלחם אשר הוא אוכל דוגמת הקרבן בלי שום מחשבת פסול ד"א כלל ותשבע נפשו מאכילת קודש. ואז גם הזיווג יהא בקדושה ולהוציא זרע בירך ה' עבדים להשי"ת. ואם לא יקדש עצמו בעת האכילה רק יאכל כמאכל בהמה רק למלאות תאותו גם הזיווג הוא כן מעשה בהמה כ"א למלאות תאותו. ואגב הבנים אשר יוליד יהיו מלאים מתאות נוכראים. כדאיתא בש"ס ותזנה פלגשו עליו פליגי בה אמוראי חד אמר זבוב מצא בקערה. וחד אמר נימא מצא. ולא פליגי. זבוב בקערה ונימא באותו מקום. ר"ל כי בודאי זה האיש היה קדוש וטהור וצלול במחשבתו הזכה ומעולם לא בא לו מחשבה זרה הן באכילה והן בשאר עניני העולם. ועכשיו שבא לו איזה הרהור רע בעת אכילתו והבין שלא מצד עצמו הוא רק מצד פלגשו. ועי"כ מצא נימא. ר"ל אף בעת הזיווג בא לו קצת נדנוד הרהור חוץ. וזה באלישע לא נראה זבוב על שלחנו. ואיתא במדרש מעשה בחסיד אחד רחוק מירושלים שהביא מנחה לביהמ"ק וראה הכהן קמץ מלא קמצו ונתן על המזבח ושאר אכל התרעם עליו אמר כלום נפלתי כ"כ עליו שהכהן יאכל. וקשה וכי החסיד לא היה יודע דין המנחה המפורשת בפסוק אלא דהענין הוא כי בודאי עם הקרבן שמקריבין בזה נתעלה כח המקריב ובא לו הארה גדולה. וזה החסיד ראה שהקריב הקומץ נתבשם מחשבתו ובא לו הארה גדולה ומזה שאכל הכהן לא הרגיש עוד וסבר שגם באכילת הכהן צריך לעורר מחשבתו בלבו כמו בהקרבה אך דהמניעה הוא מחמת מחשבת הכהן שאינה אוכלה בקדושה. לזה נתרעם עד שנחמוהו חביריו וא"ל שאינו צריך כי אם להקרבת הקומץ והשאר יאכל הכהן בעצמו ואין צריך להמשיך לו ממנו שום קדושה. אבל ודאי הכהן אוכל בקדושה כדכתיב בקודש הקדשים תאכלנו:

91. Pirkei Avot.Chapter 5.5.4

    ולא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ. פירשו המפרשים כי ביום כפור הוא יום הקדושה ויש קנאה לעולמות התוהו. ומזה היה יכול לסבב שיארע איזה מקרה לכה"ג נעשה נס ולא היה. א"י שלא היה עובד עבודת יוה"כ בדרך מקרה רק במחשבה זכה וכשירה לעבודת השם יתברך ויתעלה:

92. Pirkei Avot.Chapter 5.5.5

    ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה. עץ הוא לשון עצה היעוצה שהאדם מחשב ומתבונן תמיד איך לעבוד את בוראו ית"ש וזהו וערך עליו עצים בבקר. שהכהן היה צריך בכל יום לסדר אותן העצות והמחשבות קדושות שיעבוד בהם את בוראו כל היום. ולא כבו הגש"מים. ר"ל אותן דברים הגשמיים. כי באו למקדש כמה אנשים לבקש על הצטרכותם כ"א מה שצריך ואותם הדברים הגשמיים לא היו מונעים את הכהנים מעבודתם ולא היו פוסקים מחשבת' רק עמדו על מעמדם ובמחשבתם הזכה בלהבות אש של עצי המערכה שסדרו בעצמן. ולזה הי' צריך שני גזרי עצים. עצה א' שיעבוד בו את הבורא כל היום. ועצה הב' להצטרכות העולם למלאות משאלותם לתת להם עצה הוגנת. הן בעבודת הבורא ית"ש והן שאר דברים הצריכים להם:

93. Pirkei Avot.Chapter 5.5.6

    ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. הענין הוא כי בהמ"ק של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה וכשהקיטור עשן עולה לבהמ"ק של מעלה נתקבל ברעוא קדם קוב"ה. ומזה בא השפע לכל העולמות. אבל כשהרוח היה מפזר את העשן לא עלה למעלה. וזהו הנס. וכתיב ואהיה להם למקדש מעט. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ובודאי שכל בהכ"נ ובהמ"ד מכוון כנגד בהכ"נ ובהמ"ד של מעלה והתפלות עולין למעלה לבהכ"נ ולבהמ"ד של מעלה. לכן צריך להזהר שלא לדבר בבהכ"נ שום דיבור קל חוץ מן התפלה כי כשמדבר דברים בטלים דומה כמי שמדבר עם המלך והופך פניו ממנו ואומר אדוני המלך אי אפשי לדבר עמך רק אדבר חפצי. ובזה הוי דוחק רגלי השכינה ח"ו ואף שאר העם המתפללין בכוונה תפלתן גם כן יוכל להיות שלא תקובל ח"ו תפלתם בעון האחרים ומכ"ש בשעת חזרת הש"ץ ובשעת קריאת התורה שצריך לשמוע דברי הש"ץ כי הוא דוגמת משה שעמד בהר סיני והשמיע הדיבור מפי הגבורה לישראל:

94. Pirkei Avot.Chapter 5.5.7

    ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם. כי העומר נקרב בתחלת הספירה. ושתי הלחם בסוף הספירה. והם הבדיקות שצריך לבדוק עצמו ולפשפש במעשיו ולתקן בימי הספירה. ואם תקנו הספירה כראוי אז יצאו שלימים ולא נפסל העומר והשתי לחם. ואם ח"ו הי' איזה פגם בספירה שלא תקנו כראוי לה אז נפסל העומר ושתי הלחם ר"ל נפסל נפסק כמו פסל לך. ולזה היו מניפין השלחן לעולי רגלים בכדי שבהנפה זו יתפשט השפעה על עולי רגלים. ולזה היה חם ביום הלקחו להורות בזה שתמיד השגחת הבורא ית"ש על כנ"י להשפיע להם כל טוב והיינו חמימות האהבה על כנ"י ולא יצטנן לעולם. ועל ענין זה היו הכרובים מעורים זה בזה כנודע:

95. Pirkei Avot.Chapter 5.5.8

    עומדין צפופים ומשתחוים רוחים. עיקר השתחויה הוא כריעת המחשבה והלב מפני שיחשוב בגדלות הבורא ית"ש. וכמ"ש החכם ר' יחיאל ז"ל וכל קומה לפניך תשתחוה כי לפני מלך ב"ו צריך להשתחות עם הגוף שיהא נראה כפוף. אבל הבורא ית"ש שהוא בוחן לבות יכולי' להשתחוות לפניו אף בקומה זקופה. רק להשפיל ולהכניע לבבו. וע"ז רומז התנא עומדין צפופים ואעפ"כ משתחוים רוחים. ר"ל שנרווח ונתרחב לבם ונתעלה בעבודת הבורא ובא להם הארה גדולה: (חסר)

96. Pirkei Avot.Chapter 5.5.9

    ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים. שמכח הקדושה של בהמ"ק נמשך מזה שגם בירושלים לא הזיק נחש ועקרב. ולזה תלה העשרה נסים בביהמ"ק. ואיתא בגמר' אפילו נחש כרוך על עקבו אינו פוסק אבל עקרב פוסק. היינו כי נחש הוא קליפה המחממת לאדם באשין נוכראין בחמדות ותאוות זרות והיא המביאה מחשבות זרות לאדם ולזה לא יפסיק רק יתגבר עליו וישבור וישרוף אותם אבל עקר"ב הוא עק"ר בי"ת ר"ל שזו הקליפה פעולתה לעקור את האדם מבית מנוחתו היינו שלא יוכל לעמוד לפני בוראו. לא יתפלל עד אחר שע' כלום עד שיתישב דעתו עליו ויתגבר על כח הקליפה ויוכל לעמוד לפני הבורא יתברך שמו אז יחזור לתפלתו:

97. Pirkei Avot.Chapter 5.5.10

    ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים. ע"ד שפירש מו"ר הקדוש מהד"ב זצ"ל מאמר מאי דעלך סני לחברך לא תעביד. זה הוא כל התורה כולה. ולכאורה שפיר יצדק זה על המצות שבין אדם לחבירו. אבל בין אדם למקום איך יצדק זה. אך האמת הוא כפרושו מה דעלך סני לחב"רך לא תעביד. ר"ל להתחברותך להקב"ה. זה לא תעבוד רק תעשה הכל שע"י מעשה זה תוכל להתחבר להקב"ה ובאמת זו היא כל התורה כולה כנ"ל בפ"ג. וזהו ולא אמר אדם לחבי"רו צר לי. ר"ל על התחברותו להקב"ה שהצר הוא היצ"הר מיצר לו המקום ללון בירושלי"ם בירא' ושלם רק כל אחד שהיה רוצה היה יכול בקל לעבוד ולהתחבר לה' ביראה ושלימות:

98. Pirkei Avot.Chapter 5.6.1

    עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות ואלו הן כו':

99. Pirkei Avot.Chapter 5.6.2

    בין השמשות רומז לשני שימושין שפעם משמש כך ופעם כך וכל אלו נבראו. וכמו שאבאר. והיינו שאמר קהלת ראה זה כי חדש הוא כבר היה לעולמים ואין שום חדש תחת השמש ומה שנראה כחדש כבר הי' אך שהי' לעולמי"ם. ר"ל בהתעלמות אך עתה יצא בפועל והכל נברא במחשבה. וזה רומז ג"כ על עשרה דברים שהם י' שהוא המחשבה שכולם נבראו במחשבה. וז"א כב"ר ר"ת כת"ר בי"נה ר"אשית שזה הוא המחשבה.

100. Pirkei Avot.Chapter 5.6.3

     ואלו הן. פי הארץ. היינו שנברא ג"כ בששת ימי בראשית שיצא בעתו כי עת לכל חפץ וכולם נבראו על אופן זה שיהיה סתים וגנוז עד שיבא עתו (חסר):

← Previous · Next → — showing 501–600 of 739

Avodat Yisrael; Konigsberg, c. 1860.. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001945066 Licence: Public Domain. Source.