Avodat Yisrael

Sefaria · Chasidut > Other Chasidut Works · 739 sections

Anthology.Zevachim.1
בני אחתי' דר"ט הוו יתבי קמיה דר"ט פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני (פירש"י מילתא בעלמא הוא דקאמר להם כדי לפתוח פיהם) אמרו לי' קטורה כתיב קרי עליהם בני קטורה ע"ש. והענין מוקשה. ונראה לומר ע"פ מה שקבלנו מאדמו"ר נבג"מ כי לפעמים הצדיק מקושר במחשבתו בעולמות עליונים ואי אפשר לו לפתוח פיו בדבר הלכה לתלמידיו ולרדת ממדרגתו אליהם לכן צריכים הם לעשות הכנה ופתח הצנור בשאלותם או באיזה ענין כמו שמצינו בזוה"ק פ' אחרי שישבו החברייא עם רשב"י ור' אלעזר בנו ושבחו אותם בפניהם וכן בכמה מקומות אשר לכאורה אינו מובן ענין הקילוס והשבח בפניהם כי בוודאי לא רצו בזה אלו הקדושים. אע"כ שרשב"י עם בנו היו מקושרים בעבותות אהבה למעלה למעלה. וא"א להם להשתלשל רק ע"י חיבת החברים נעשה הכנה והמשכה למדרגה נמוכה ממדרגתם עד שפתחו פיהם בד"ת ודפח"ח. וכן יש לומר בנ"ד דאפשר שר"ט הרגי' בעצמו מחמת דביקותו והתקשרותו א"א לו לרדת ממדרגתו ולומר להם דברי תורה לכן פתח להם ויקח אשה ושמה יוחני. והגם שנדפס באות ח' אינו ניכר המבטא ובודאי כיון למלת יוכני באות כ' או אפשר שנפל טעות בדפוס וצ"ל יוכני שהוא לשון הכנה שרמז להם שצריכין להכין לו באיזה ענין שיפתח להם שפת אמת. וכמו שפירש"י כדי לפתוח פיהם והם לא הרגישו בדבר ואמרו לו קטורה כתיב. אז קרי עליהם בני קטורה. כלומר אמרתי זאת מחמת קטורא לשון קשר שאני מקושר למעלה למעלה:
Anthology.Biur Tefilah.1
הנה אנו אומרים בקדושה דעמידה ובדברי קדשך כתיב לאמר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון וגו'. ולכאורה אינו מובן היכן מצינו בדברי קדשך הם זמירות דוד המלך ע"ה כתוב לאמר שיאמרו זה אצל סדר קדושה. כי הוא רק כתוב שם בסוף הללי נפשי את ה' וגו'. אלא י"ל ע"פ מה דאיתא בספר מעין החכמה הנדפס עם ס' פירקי היכלות. שבשעת אמירת הקדושה למעלה והחיות והאופנים מתנשאים ואומרים קדוש וברוך. אף הקב"ה ישתבח שמו מסכים עמהם ואומר ימלוך ה' לעולם וכו' ע"ש. ולהבין הענין קצת דרך משל נאמר כדרך החתן וכלה כשמתיחדים בחדר מדרך הכלה לברך לחתן ולומר לו תזכה לאורך ימים ולהתיחד באהבה מעתה ועד עולם. ולפעמים שהכלה איננה משכלת כ"כ מדרך החתן ללמד אותה הברכה. כלומר ברכני בברכה שאזכה לשבת עמך לעולמים. ומבשרי אחזה כביכול שלכן מסכים ואומר ימלוך ה' דהיינו שמלמד הקב"ה להמקדישים שמו בקודש שיברכוהו כמאמר ישמעאל בני ברכני וכן יברכו אותו שימלוך לעולם לדור ודור. והנה מי הוא זה המפענח נעלמים ומגלה הצפון דברי הקב"ה שאומר ליונתו תמתו אלו דברי חיבה בשעת היחוד אין זה אלא דוד המלך ע"ה דהוה בדחנא דמלכא כמ"ש בזוה"ק ומדרך הבדחן שמתחבא לשמוע דברי החתן והכלה בשעת היחוד. ומבשרי אחזה למעלה. ולכן אמרו. ובדברי קדשך כתוב לאמר ימלוך ה'. שע"י דוד המלך בודאי נתגלה הענין שיאמרו ימלוך ה'. דהוא בדחנא דמלכא וגילה דברי היחוד שלימד החתן לאהובתו שתאמר לפניו. והבן:
Anthology.Biur Tefilah.2
אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. לכאורה כיון שאדם הוא לשון מדרגה גבוה. ואנוש פחות ממנו. צריכים להבין מה זה שאנו אומרים דעת שהוא פחות ממדרגת בינה ואעפ"כ הדעת לאדם והבינה לאנוש. והנה האר"י ז"ל כתב כדרכו הקדושה בסידור ובכוונת יע"ש. ולהבין דבריו קצת נאמר כי האדם הוא בודאי במדרגה היותר גדולה כשירצה להשפיע לאחר אי אפשר שישפיע לו כל דעתו כי א"א להמקבל לקבל כי מסתמא אחרי שהוא מקבל הוא פחות ממנו. וא"כ הגם שהאדם מחכים ומתבונן שכליות ראמות ונשגבות צ"ל לו איזה בחי' הנק' דעת לשלשל דרך הדעת חכמתו להמקבל ואז אצל המקבל נק' בינה ובחי' גדולה הגם שזה בחי' קטנה אצל המשפיע. וז"ש אתה חונן לאדם דעת ועי"ז הוא מלמד לאנוש בינה ועיין בסידור האר"י ז"ל והבן הענין:
Anthology.Biur Tefilah.3
אגלה לך איזה רמז בברכת רפאנו בשמ"ע. "רפאנו "ה' "ונרפא ר"ת רי"ו מספרו ג"פ חס"ד. "הושיענו "ונושעה "כי "תהלתנו "אתה ר"ת גימ' תב"ל. גימ' ששה פעמים חס"ד. ובחתימת הברכה "רופא "חולי "עמו "ישראל ר"ת גימ' רפ"ח ד"פ חס"ד. ס"ה י"ג פעמים חס"ד שהם הי"ג מכילין דרחמי שמשם אנו ממשיכין הרפואה. כי "אל "מלך "רופא "נאמן ר"ת אמ"רן נוטריקון "אוריאל "רפאל "מיכאל "נוריאל בסוד מרכבת אר"גמן. והמלאך גבריאל נרמז בר"ת "והעלה "רפואה "שלימה ר"ת שור שהוא סוד הגבורה שבמרכבה ומלת שו"ר נמתק במספרו אב"ג ית"ץ שהוא חסד. או ר"ת "ושמע "צעקתינו "יודע "תעלומות והנה הרופאים הסכימו על חודש אייר לסגולה לרפואה. והגם שהם מונין לחדשים בודאי נשתלשל הענין מחכמת ישראל שרומז כי אייר בגימ' א"רך שמשם בא הרפואה ע"ש ארוכה ומרפא. וגם מ"ש בגמרא בריש כל אסוון אנא חמר וכמה רופאים הסכימו לסגולת היין לרפואה: וסודו כי "הגפן ידוע מספרו מכתבי האריז"ל הוי' באהי' הוי' באדנ"י שהוא מורה על יחודא עילאה ותתאה. והנה משרע"ה המשיך הרפואה משם באמרו א"ל נ"א ר"פא נ"א ל"ה התיבות מספרם "רפאל "הגפן שהוא המלאך הממונה על הרפואה ושמות הנ"ל שמספרם "הגפן מסוגלים לרפואה. לכן אמרו בריש כל אסוון אנא חמר:
Anthology.Hilchot Tefilah.1
(בש"ע א"ח סי' נ"ה סעיף י"ג) צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד וש"ץ עמהם כו' דהנה איתא בזוה"ק בפסוק ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. ע"ש. פי' הענין כי העיטוף לכל התפלות הוא תפלת העני ותרעומין דמסכנא דהוא תביר לבא. וכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. לכן עיקר הענין לתפלה לעמוד בלב נשבר ונדכה על חורבן היכלו ועל פיזור בניו. ולא נשאר שום עבודה לה' רק עבודה שבלב זו תפלה. ולהעלות וליחד השכינה עם דודה. וזה דכתיב תפלה לעני כי יעטוף. אם התפלה בשביל כי עני הוא כביכול ובחי' דל משכינת עוזו. כי יעטוף. אז התפלה הזאת היא עטיפה ושמל' לכל התפלות. משא"כ הנכנס בבהכ"נ לבקש צרכיו בני חיי ומזוני. הגם שזה ג"כ מאמין באמתת יכלתו וגדולת אדונינו ורב כח להשפיע לו כל טובה. מ"מ עיקר כוונת התפלה הוא שלא לשם יוצרו. רק כמי שנושה בו וצווחין ואמרין הב לנא חיי הב לנא מזונא והוא כאשר יבא האדם הנושה ברעהו לקחת העבוט. וכתיב לא תשכב בעבוטו. כלומר מי שהולך לעבוט עבוטו אינו בכלל היחוד המכונה בלשון שכיבה וזווג כנ"י עם דודה. ועליו נאמר בחוץ תעמוד כלומר א"א לאדם כזה להשיג פנימיות המלכות רק לעמוד בחוץ. והאיש הוא כביכול יוצא אליך העבוט החוצה כלומר ההשפעה באמת ישפיע לך אבל לחוץ ולא בפנים. והנה אם עשרה בני אדם מתאספים יחד לבהכ"נ להתפלל והם מבקשים צרכי עצמם הגם שהם בבית אחד נק' מפוזרים כי כל אחד פונה במחשבתו כרצונו זה לכרמו וזה לזיתו ולהתפלל על חייו. וזה להתפלל על בניו ושאר ענינים. אבל עיקר ענין התפלה אינו כן רק שיהיו כל העשרה במקום אחד. לכוון לשם יחודו של עולם שיהי' הוא אחד ושמו אחד ותגלה ותראה מלכותו עלינו בזמן קרוב. וש"ץ עמהם. ואז יתקיים בהם הרמז שרמז שלמה המע"ה על הש"ץ ואתה תשמע הש"מים וגו' כי שמי"ם בגימ' ש"ץ כי ע"י הסרסור עוברים התפלות אל מלכו של עולם. כי עיקר התפלה הוא להשלים מלכותו. וכעין שאמרתי ברמז על מאמר חז"ל בפסוק וארבעה כנפים לאחת להם שראה יחזקאל. משא"כ ישעיהו ראה ששה כנפים בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. ואמרו רז"ל כי יחזקאל ראה אותם אחר החורבן ואז נגרע ונחסר מהם שני כנפים שהם לכיסוי רגליהם ע"ש במדרש. והנה בזוה"ק נאמר רמז על ששה תיבות "ברוך "שם "כבוד "מלכותו "לעולם "ועד שהם הגדפין ע"ש. רצונו לומר כי הר"ת של זה הפסוק הם אותיות בשלומ"ך שהם כמו כנפים להשם הנכבד. כמו בַה שֶה לַה וַה מֵה כַה והם נטפלין לשם מלפניו דהיינו שבהם פורחים להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים ולהעיד על שלימותו כי הוא שלם במלכותו וזה בשלומ"ך. והיינו בזמן שבהמ"ק הי' קיים היתה המלכות בשלימות. לכן הי' להם שש כנפים כמנין אותיות בשלומך. משא"כ כשנחרב מכון הר ציון וגלה יקרנו ונעלמה כבוד מלכותו ולא נראה בעליל לכן ראם יחזקאל בארבע כנפים שנחסר להם שתי האמצעים בשתים יכסה רגליו שהם נגד תיבות "כבוד "מלכותו בפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי כבוד מלכותו נסתרה ונעלמה מעיני כל חי לעת עתה. ונשאר להם ארבעה כנפים נגד תיבות "ברוך "שם "לעולם "ועד ר"ת בש"לו. כי בזמן החורבן אשר אין ממשלתו נראית וניכרת על העולם כולו. רק בשמים הכין כסאו ובלב השרידים אשר ה' קורא בם. ועיקר גבורת המלכות הוא להראות כבוד מלכותו ולמשול בכל. והיינו בזמן שבהמ"ק הי' קיים שאז באו כל האומות והשתחוו להיכל ה' שאפי' מלכת שבא בימי שלמה נכנעה לפני מלכות שמים. אבל עתה מעידים כי הוא מושל בשלו כלו' במה שהוא שלו והמל' שמים אינה בשלימות עד שירחם ה' ונגלה כבוד ה' ואז אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויתנו לך כתר מלוכה ויהיה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
Anthology.Hilchot Tefilah.2
תקנו להזכיר מדת לילה ביום כדי להוציא מלב האפיקורסים שאומרים מי שברא אור לא ברא חושך. ביאור הענין דוגמא לדבר מצינו זמנים ומועדים הנ' בעליל בהם גילוי אלהות כמו יומי ניסן אייר סיון והם נק' בחי' יום והבוקר אור. ויש זמן כמו תמוז ואב עד אחר תשעה בו או עד חמשה עשר. וכן טבת ושבט עד חמשה עשר בו הם בחי' חושך ולילה שאלהות באיתכסיא כי לא ניכר גדולת האדון. מפני שבימים האלו החריבו בית תפארתינו. וכמה דברים אירעו בהם לאבותינו וכנודע מזוה"ק סוד ימים האלו. והנה זאת דעת האפיקורסים ושוטים שמדמים בלבם כי יש חילוק ופירוד באלהותו ית"ש ח"ו בין הזמנים הללו. וזה הענין מי שברא אור לא ברא חושך. אבל מי חכם ויבן את זאת כי הכל מורה על אחדותו הפשוט ואין דבר נעלם ממנו והבורא ב"ה צפה והביט מראשית הבריאה עד אחריתו וסידר הכל ברצון הפשוט מה שאין לעמוד על מחקר יסוד ושורש הענין כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. ולא היה שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ כדאיתא במד'. ואע"פ שרומז במקרא מלא על ארבע גליות בפסיק והארץ היתה תוה"ו ובוה"ו וחש"ך על פני תהו"ם. וגם ורוח אלהים מרחפת היא סוד רוחו של משיח כנודע מס"ק. והכל ברצונו הפשוט וכמ"ש בביאור הענין קצת בחיבורים אחרים ע"ש. לכן יש ליזהר שלא להתרשל ח"ו מעבוד ה' ע"פ טפשות היצה"ר לאמר הנה העתים הללו אין דעתי צלולה בהם לעבוד ה' כי הם ימי קטנות המוחין. אדרבה יתחזק א"ע בכל יכלתו לשבר המסך המבדיל ולקרב אל משכן ה'. כמ"ש כבר ע"פ מה שראינו הנהגה אחת ממלך תקיף וחכם שלא הי' נלחם כל ימיו עם אויביו בארצו ולא נתנם לעבור בגבולו כי אמר פן ישחיתו את גבולי אבל אזר כגבור בגבורה ויצא ונלחם במדינת שונאיו. וכן יש לקחת מזה מוסר השכל בעבודת הש"י כי אין נפלא להיות עובד כיון שהוא במוחין דגדלות ולעורר מלחמה כי אז העת מוכן להקדיש יוצרנו בשמחה ובששון. משא"כ בימי הרעה הנמוכים בשנה ושורה בהם הקטנות אז יצא כל אדם כברק חצו להכות באגרוף רשע וללחום מלחמות ה' ולהסיר כל המסכים וכל מיני השחרות עד אשר יצא כנוגה צדקו והבא לטהר מסייעין לו. וכן אמר דהמע"ה תהילים ס"ג בהיותו במדבר יהודה בעת צרה בברחו מפני שאול. אלהים אלי אתה אשחרך אפילו שעבר עליו מה שעבר והיה עת שחרות וחושך נגד עיניו אעפ"כ שיחר פני ה' ולא עזבו. ואמר צמאה לך נפשי וגו'. כן בקודש חזיתיך פי' שהיה מתפשט מכל צרותיו וכל פגעיו בצימאון נפשו אל ה' עד אשר הרגיש בעצמו כי התלהב וחשקו לה' קדחה בקרבו כמו היותו בימי מועד וימים הקדושים. ולכן אמר כן בקודש חזיתיך פי' כי שמח בעצמו שלא הרגיש בצערו מחמת הדביקות ונעשה בר לבב כמו בקודש דהיינו בימים הקדושים והשראת מוחין דגדלות וכ"ז בא לו מחמת דביקותו בה' תמיד וכלות הנפש אליו. וכמו שאמר ואני קרבת אלהים לי טוב וגו'. ועפי"ז יובן ג"כ מה שאמר בתהלים קל"ט פליאה דעת ממני נשגבה וגו' אנה אלך מרוחך ואנה וגו'. דלכאורה קשה על הענין שחשב כי אי אפשר להסתר מפני בורא עולם ומלואו. בשלמא אם ח"ו רצה להסתיר א"ע ניחא דקאמר דא"א לגמור העצה. אבל מצינו להיפך שכל חשקו ותאותו היתה לדבק בה' ולעמוד לפניו לנצח א"כ מה צורך החשבון הזה הלא אם גם ח"ו היה איזה מקום בעולם להסתיר א"ע מפני ה' בוודאי הי' דהמע"ה רודף ומבקש ה' ומגלה א"ע בכל אופן לפני כבוד ה'. אכן י"ל כך דהנה דרך בנ"א הרחוקים מגבול ה' ומסיעים א"ע לדבר אחר ממילא רחוק מכליותיהם האמונה שיש אפשרי בבשר ודם לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה כי הוא לא נסה עדיין בזה. ולהיפך מי הקרב אל משכן ה' ותמיד מפלס מעגלותיו מעגלי צדק ומטהר לבו לפני ה'. נפלא בעיניו והוא תוהה ומשתאה על העוזבים את ה' איכה השמן לב העם ואזניו הכבד ועיניו השע לסור מאחרי ה' ולא להביט כי מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיני'. וכן דהמע"ה בקדושתו ודביקותו אמר כן פליאה דעת דהיינו מה שנבדל השכל והדעת מעם ה' ממני נשגבה לא אוכל לה פי' לא אוכל להבין כיצד הדעת פליאה מופלא ומובדל ממך כי אין מקום פנוי ממך שמים וארץ אור וחושך גם בבטן אמי כנזכר שם לכן אחכמה והיא רחוקה איך יש אפשרות בעולם לסור מהדביקות כי שורת הדין נותן להיות דבק בך לעולמי עד כמ"ש החכם איה אמצאך ואיה לא אמצאך:
Anthology.Hilchot Tefilah.3
(שם ס"ק ב') כתב המג"א בשם ספר הקנה. קדושה דיוצר יאמר דוקא מיושב. ונר' לומר הטעם עפ"י דרכינו כי הקדושה דיוצר היא רק סיפור הדברים כנז' שם סעיף ג' דהיינו שאנו מספרים סדר המלאכים ומשרתים המקדישים שמו ואנחנו מקבלים מקדושת סיפור דברים אלו להקדיש ג"כ ליוצרנו לכן אנחנו בסוד מקבל ונק' כמו נוקבא לגבי דכורא וכל מילי דעלמא דנוק' בישיבה כנודע. אבל הקדושה שאנו אומרים נקדישך כנועם שיח סוד שרפי קודש. או בנוסח כשם שמקדישים בשמי מרום שאז אנחנו עולים ע"י ק"ש וש"ע ונכללים בכלל המלאכים ואנו מקדישים ליוצרנו כמותם ואז אנחנו דבקים בה' בלי שום אמצעי. ואז גם אנחנו נק' בחי' דכורא ולכן אנחנו אומרים הקדושה בעמידה כי מילי דעלמא דדכורא בעמידה כנודע:
Igeret Hakodesh.1
(מכתב שכתב המחבר הר"המ זצ"ל להרה"מ זצ"ל מפרשסוח"א)
Igeret Hakodesh.2
(ונראה שזה כתב המחבר הק' זצ"ל בימי חורפו כשהיה בן כ"ח שנה):
Igeret Hakodesh.3
אברהם בארץ הנגב. יושב בשבת התחכמונים. כל פינות אליו פונים. ומפנים פני פני. גמר אומר לדור ודור ודורשיו. יזכה לבנין לעולם ישב. ובגוים לא יתחשב. ה"ה כבוד מחותני ואו"נ האלוף התורני והרבני המופלא והמופלג. רב תנא ופליג מלא מים התלמוד. כעל שמוריו שומר ושוקד. התורני והרבני המפורסי' בשבחי שבחים כ"ש מפארים מוה' אברהם נ"י ותופיע:
Igeret Hakodesh.4
גי"ה הגיעני במכתב לאחר ושמחתי כמוצא שלל רב. והנה מצאתי שם טעמו ונימוקו עמו בענין הקושיא שהקשה לר"ש דסבר דנשים חייבות בציצית וא"כ ליכא למילף מכלאים בציצית כ"א עשה השוה בכל. א"כ למה לי תיראו. דא"נ דנשים פטורות מכיכוד א"כ למה לי ההיקש דכיבוד למקדש: עיינתי בקושיא זו. ולא הבנתי. דבאמת אם לא יהא כתיב תיראו אנו נהיו למדים דמדאיצטריך ההיקש. דבאמת אף עשה דשאינו שוה בכל נמי דחי לא תעשה: עוד ענין אחר דאי לא כתיב תיראו נאמר דנקיש שמירה לזכירה ויפטרו נשים משמירת שבת וא"כ יהיו שווים כולם לטובה באין שוות בכל. וזה יהיה כי היכי דלקיים מקרא דאיש כתיב אבל אשה במורא לא מיחייבא: עוד השיב לי תלמיד אחד. דאי לאו תיראו ה"א דההיקש הוא דמאי שבת נשים איתניהו בשמירה אף מורא כן. לכן כתיב תיראו. ואז ההיקש הוא ע"כ לענין שלא יהי' כיבוד דוחה שבת: כ"ז העליתי בלימוד התלמידים: ואגב אורחא אודיענו מה שנתחדש אצלי דבר באות' רש"י דכתב מקודם תירוץ דתיראו והדר כתב מה דבכיבוד כתב להיפך. והיה נראה לי לומר. דר"ל בל"ז (ה"א) דאביו ואמו שקולין כמו משה ואהרן. אבל עתה דאמר אלא איש דסיפק בידו לעשות ואשה רשות אחרים עלי' וא"כ אתה ואמך חייבים וא"כ למה כתב כאן אמו קודם וק"ל:
Igeret Hakodesh.5
ואודות החילוק. אף שעתה הוא לאחר זמן מ"מ דבר שהוא בעתו הוא מה שהוא טוב. אך בבקשה שלא יאבד אותו כי מחמת טרדות עבודת הקודש המוטל עלי לא כתבתי אותו עוד הפעם בכן יראה שלא אשכח ממני דבר ממשנתי:
Igeret Hakodesh.6
ואגב אורחא אודיענו עוד במה שאני עוסק בה כעת במס' שבועות בעיון נמרץ ואבאר לו בהלכה דמראות נגעים ד' שיטות. במה שהעליתי לפום ריהטא דשמעתין. שיטת רש"י הוא דלר"ע ספחת כל שהוא במשמע וחד דרגא לא מיקרי כ"ש. ולפ"ז מוכרח דקרום הוא תולדה וסיד נשאר ממילא ג"כ אצל שאת אלא דלאו תולדה דידי' מיקרי דהא לא כתיב רק חד ספחת. וא"כ קושית המקשה דמקשה א"ה קאי לר"ע אף לפי האמת דהמקשן הי' סבר דבחד מחתא מחתינהו ומדלא מצרף רק מעלה א' וא"כ קרום בהדי מאן ניצטרף (חסר מה) דגם סיד נשאר לשאת כמ"ש רש"י ז"ל מקודם מ"מ לאו תולדה דשאת היא וע"ז מתרץ דכיון דטפלה היא כ"ש ממילא מצטרף ולא אמר ר"ע רק בשלש הראשונות ולפי"ז הטפלה בוודאי כ"ש: ויש לנו לתרץ עוד דבר במה שנתקשו בה כל הראשונים. דלר"מ צריכין לומר דמיירי בצמר שהוא שחור מסיד וא"כ יש חמשה מראות. ומקום הניחו לי לאמר דכיון דקרום הוא אב א"כ הטפילה שהוא כ"ש א"א להיות סיד שהרי קרובה לו בחד דרגא: וכן בהיפך צמר לבהרת הוא בחד דרגא. לכן צריכין אנו לומר בהיפוך דסיד הוא לבהרת כ"ש וצמר לקרום כ"ש. ובאמת הפשט הוא כן בדברי רש"י במ"ש דאע"ג דצמר לבן עזה לבנוניתה מסיד ע"כ שאת שהוא אב כו' פי' דאם האב הוא צמר א"כ יש לומר סיד לבהרת כ"ש וקרום לשאת כ"ש אבל אי נימא שסיד הוא אב יצטרך לרבות עוד תולדות יתירות וכל מה דאפשר למעט במראות ממעטינן כמ"ש. כן נראה לי בשטת רש"י ז"ל:
Igeret Hakodesh.7
והנה התוס' מיאנו בזה הסברא לומר דטפילא משמע כל שהוא. ולכן הוצרכו לכנוס בכמה דוחקים. וגם הוצרכו לומר שיש שני מיני צמר. ואין להקשות לשיטתם דמאי מקשה הגמ' דאימא דמתני' כר"ע וגם החכמים מיירי בזה הצמר שהוא נמוך מסיד וא"כ שפיר הוא זו למעלה מזו כל אב מתולדה דידי'. ואף אם נתרץ דמשמע להמקשן דודאי אין האב נמוך מהתולדה מ"מ איכא לתרץ קושית התוס' בא"ה די"ל דהכא מקשה לסברא דידך דסברת דצמר היינו צמר נקי א"כ טהרת נמי קרום דלדידי' י"ל קרום וצמר שאינו נקי. אבל הנראה דלק"מ דהרי ר"נ תנא אלא של צמר דיה' ונמצא דצמר הוא לבן יותר מסיד וק"ל:
Igeret Hakodesh.8
והעיקר לפרש כאן דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל כי הנה הרמב"ם כתב לשון בהד' מראות בזה למעלה מזה וכתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם שנה משנתו כר"ע דלרבנן סיד וצמר שווין אלא שכוונתו דסיד קרוב ללבנוניתו דשלג וצמר מראה אחר הוא. ולהבין דברי הראב"ד אלו הבנתי מדבריו שהוא מפרש פלוגתא דר"ע ורבנן דלר"ע כל ב' מראות הם מסוג אחד זה למעלה מזה ואמר של צמר דיה' כסדר אבל לרבנן יש ב' מינים לבן. בהרת ותולדתו הוא סוג אחד. ושאת ותולדתו הוא סוג א'. ואחר היגיעה מצאתי און לי בדברי התורת חיים וזהו המשל דכל מלך הולך עם איפרכוס דידי' ולא עם מלך אחר. ולכן לרבנן מצטרפי כל אב דווקא עם תולדה דידי' אבל לא עם אב אחר כיון שאינו סוג אחד משא"כ לר"ע דכל המינים הם סוג א' ויותר ראוי להצטרף אב עם תולדה אחרת ובמעלה א' כיון שהם כולם מסוג א' מלהצטרף אב עם תולדה דידי' ב' מעלות ונמצא דלר"ע בודאי צמר הוא יותר לבן מסיד דאל"כ היאך נבין מה הוא צמר ומה הוא סיד. אבל לרבנן י"ל דסיד וצמר הם במדרגה אחת רק שאינם מסוג א' וסיד הוא מסוג השלג וצמר הוא מין אחר. ומעתה לדידיה עולה שיטת הגמ' היטב דמתני' דלא כר"ע דאי כר"ע שהם מסוג אחד א"כ ע"כ דצמר לבן מסיד וא"כ הוי יותר מעלות סיד ובהרת. אבל לתנא דמתניתין י"ל דסיד וצמר הם שווין במעלה רק שאינם מסוג אחד ושפיר הוא רק מעלה אחת. וכאן טעה הנטע שעשועים טעות גדול שכ' דלהראב"ד ז"ל לא מקשה הגמ' מידי. וטעה לפענ"ד: ולפי דברי הראב"ד דברי הגמ' עולים יפה במאי שאמר ואילו מסיד ולמעלה לא אמר דלרבנן כיון שאינם מסוג אחד אף דנדע סוג הקרום אכתי לא להוי יודעין סוג הסיד אלא דלר"ע כולם מין אחד הם וסגי' במאי שאמר מקרום ולמעלה ולא נצטרך לדוחק רש"י ותוס':
Igeret Hakodesh.9
ועתה אבאר שיטת הרמב"ם ז"ל ואתרץ עוד מאי דפסק הרמב"ם שכל הד' מראות מצטרפות כי כן הוא בתוספתא. ובגמ' דילן אינו מסכים עמו דהרי אמר איכא שאת דעדיפא לאו תולדה דידיה. וחפשתי ומצאתי בפי' המשניות דנגעים וכתב וז"ל לר"ע תולדה דבהרת לבן יותר משאת. ולרבנן הוה שאת לבן יותר מתולדה דבהרת. עוד מצאתי במשנה פ"ו דנגעים דמשמע מתוך דבריו דסבר כדברי הראב"ד ז"ל דלרבנן יש ב' מיני סוג אלא דמחולק עם הראב"ד בתרתי חדא לר"ע וחדא לרבנן דהראב"ד סבר דלר"ע שאת לבן יותר מתולדה דבהרת. ולהרמב"ם שאת היא סיד לר"ע ותולדה הבהרת הוא צמר לבן. וזה שאמר לא סיד דיהה הימנו אלא צמר דיהה דאיהו תולדתו ונחית חד מעלה. וגם דהראב"ד סבר דלרבנן סיד וצמר שוים אבל הרמב"ם סבר דצמר לבן יותר בערכו מסיד בערכו. ולפי דרך זה יתבאר דעת הרמב"ם ז"ל דלפי האמת י"ל דמצטרפים כל הד' מינים מריבויא דוהיה אבל להאי ה"א דהוי אמרינן דמתניתין דתני דסיד הוא תולדתו ולא צמר דהוא לבן יותר והוי אמרינן דאתי' כר"ע דסבר דכולם הם סוג א' הוי קשה דלמה לא נימא דצמר תולדתו כמו שסבר באמת הרמב"ם לר"ע אלא דהוי אמרינן משום דיש לנו לימוד דוהיה שהאבות דווקא מצטרפים וא"כ ע"כ דצמר הוא אב שני דאי הוא סיד א"כ יש ב' מעלות מזה לזה וא"כ כיון שמוכח עתה דסבר דב' מעלות לא מצטרפין וא"כ שפיר מקשה טיהרת. אבל לפי האמת שפיר י"ל כמו דאיתא בתוספתא דכל הד' מראות מצטרפין ודו"ק היטב הדק:
Igeret Hakodesh.10
עוד שם במשל דר"ע בד' כוסות במאי דמחולקים הב' לשונות. והנה חפשתי ומצאתי דהרמב"ם כתב דרך אחר והוא דהני פתוכין שווין בערך א'. והנה בבהרת שהוא לבן ביותר צריך ליפול בתוכו י"ו טיפין ובקרום ב' טיפין והוא נוטה לשחרות כמו בבהרת בי"ו. ודעת הראב"ד הוא כפשוטו. והנה הני ב' לישני בגמ' הם מחולקים בב' דעות אלו. והנה לשיטת הראב"ד ז"ל די בי"ד כמ"ש התוס'. אבל לדעת הרמב"ם בבהרת י"ו שהוא מכופל דלא שייך סברת התוס' דהרי בבהרת הוא נמי לבן יותר. והנה הרמב"ם שפסק בכ"מ כלישנא בתרא והצריך י"ו לכן כתב דבבהרת הוא י"ו וסרו מהר מעליו תלונת הראב"ד ז"ל ודו"ק היטב:
Igeret Hakodesh.11
והואיל וסיימתי הלכה זו בל"ג בעומר. ואומרים שם העולם בענין גלימא דעמרי' ושחקי' אומרים שהוא רמז לל"ג בעומר והוא נרמז בג"ל ימ"א דעמרי' ושחקי' היינו שראוי לשחוק בו. אודיעו דבר א' ממשנתי שהבנתי מכתבי קודש האר"י זלה"ה. שיש לי בענין ך"ד אלפים תלמידי ר"ע. הנה שורשם כולם מצירופי אלהי"ם כי יש באלהי"ם ק"ך צירופים בכל אות כ"ד צירופים. והנה באות א יש כ"ד צירופים באלפ"ין והם שורש נשמתם והם כ"ד אלפים. ולפי שבימי הספירה שאז נכנסין כל המוחין דקטנות והם דאלהי"ם ואז פגעה בהם מדה"ד דאלהי"ם דקטנות. ומתו. אך כשנתגלה יום ל"ג בעומר אז נתגלה הרחמים כי ידוע כי חילוף אלהי"ם באותיות הקודמים א' כ' ד' טט ם'. והנה א מ אין בהם חילוף רק באותיות כ' ד' ט' והנה כד"ט גימ' ל"ג. וידוע כי כל חילוף מורה היפוך הדבר שהוא. וחילוף שם הוי"ה הוא דין. וחילוף דאלהי"ם הוא רחמי'. ולכן כשנתגלה ל"ג שהוא כ' ד' ט' נהפך לרחמים. וסיימו מלמות. וז"ס כי בים נראה כבחור שאז הוא בחי' מוחין דקטנות עד שנכנסו בו מעט מעט מוחין דגדלות עד יום מתן תורה שנראה כזקן בעל הרחמים. וד"ל ברמז זה:
Igeret Hakodesh.12
ואגב אודיע לך מדרש בחוקותי. שהבנתי בו מעט מזעיר. על פסוק חשבתי דרכי. חשבתי ברכות הם מא' ועד ת' והקללות הם מו'. עד ה' ולא עוד אלא שהם מהופכים כי מתחיל בו' וסיים בה'. והנה כאן קשה שהרי ידוע כי כל ישר מורה לרחמים וההיפך הוא לדין וא"כ מאי אמר אלא שהן מהופכין שאדרבה הוא דין. ונראה לי במה שאומרים העולם גבי הודו וכוש ותפסח ועזה כי רב ושמואל אינם מחולקין כי כשהמה זה אצל זה הם בעיגול ההיפך יותר מרוחקים. ובודאי דבר זה לא נעלם מאתו. והנה זה ידוע כי גם האותיות הם עגולות כי נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם וא"כ יש לנו לומר נמי כי מו' עד ה' נכללים כל האותיות כי הולכים מו' עד ת' ומא עד ה' וסיים בה' ויש בזה הכלל כל הכ"ב אתוון. ולזה אמר שהם מהופכין כי ידוע כי ענין הקללות הם הדינין וראוי להיות למפרע וא"כ אם הי' רוצה לכלול מה' ועד ו' כל הכ"ב אתוון הי' ראוי להתחיל בה' והי' הולך מה' עד א והדר מתשר"ק עד ו' ועתה שכתב בהיפך מו עד ה אז הולכים האותיות כסדר וזחט אלא ודאי שאין נכללים כאן רק הב' אותיות ו"ה ושפיר הם מהופכין. וה' יהפכם עלינו לטובה כענין הנאמר אצלי בזוהר למפרע שרי ובמישור סיים שהוא רמז לצדיק דהתחלתם הוא למפרע בתוקף הדין ובמישור סיים כענין ביקש יעקב לישב בשלוה ובטוחים אנו כי כימי עניתנו תשמחנו אמן כן יה"ר. ושם בעבודת בהמ"ק נשמח כולנו. כ"ד הק' והצעיר באלפי ישראל בהר"ר שבתי ז"ל הכ"מ. וה' יראנו נפלאות מתורתו הקדושה אמן. ופורסי' בשלומו כל בני ביתי נזכה לחיים ואתה שלום. וביתך שלום. וכל אשר לך שלום. ולפרוס בשלום כל תלמידיו ה' יפתח לבם כפתחו של אולם. וימלא כל משאלותם:
Igeret Hakodesh.13
(האגרת הקודש הלז מצאנו. ולחיבת הקודש הדפסנוהו)
Igeret Hakodesh.14
ב"ה כעלות השחר יום ה' ט"ז אלול תקס"ד לפ"ק פ"ק קאזניץ:
Igeret Hakodesh.15
חיים וברכה למשמרת שלום לכבוד אהובי ידידי או"נ ה"ה הרב המאור הגדול בתורה ובחסידות איש האלקים קדוש הוא כ"ש מוהר"ר יעקב יצחק סג"ל:
Igeret Hakodesh.16
גי"ה הגיעני ע"י השטאפעט בלילה בזמן שינה. וכאשר התעוררתי בחצות הלילה וראיתי אגרת אחד מונח לפני. אשר מעודי בחבלי שינה על עיני לא יכולתי לקרותו עד אשר למדתי תורתי בס' תיקוני זוה"ק. והוא עד מחצות שעה ב'. ואז נזכרתי לקרות האגרת של מכ"ת והבינותי ע"י מאמר הזוהר שנמתקו כל הדינים. ומפני אהבתי אותו אדבר אתו דברי דודים ואעתיק לו מאמר הזוהר בתיקון תמני סרי דף ל"א ע"ב שורה ך"ה. וז"ל. מאי קול רעש גדול. דאית רעש ואית רעש. אית רעש דאתמר בי' לא ברעש ה' דלא ייתי תמן קוב"ה. ואית רעש דייתי תמן. אלא רעש בהפוכא ערש כמה דאתמר ה' יסעדנו על ערש דוי. ודא הוא כל משכבו הפכת בחליו דאתהפך רעש לערש ומאי נינהו ערש אלא איהו עשר בהיפוך אתוון ודא שכינתא דאיהו כללא דעשר ספירן דעלה איתמר אין קדושה בפחות מעשרה דאיהו שריא לרישא דחולה ובג"כ ה' יסעדני ובמאי על ערש דוי על שכינתא ודאי. ואם שכינתא לאו תמן. רוח סערה תמן דאסעיר גופי' דבר נש דכתי' בי' והאני' חשבה להשבר דאיהי גופ' דספינה. כד לית שכינתא דסמיכת לה. רוח סערה מהפך לה ותבר לה ובזמנא דשכינתא סמיכת לה מיד קלא נפיק בן אדם עמוד על רגליך וקאים ממרעא דיליה ונפיק מדינא. שלים בגופיה שלים בממוני'. ע"כ. ואנכי כדרכי הגהתי בפירוש הנ"ל. וז"ל. מ"ש לא ברעש ה' כי השי"ת מביא הנסיון ע"י גבורות מנצפ"ך שהוא חומר שערי"ם מצרופי אותיות רע"ש. והנה כשבא הענין על רשעים אינם מקבלין באהבה ורועשים בקול ומטיחין דברים כלפי מעלה על היסורים. ואין בהם ה' כדכתיב לא ברעש ה'. רק היצה"ר סביב רשעים יתהלכון. אבל בצדיקים מצינו שהלל אמר מובטח אני שאין זה מתוך ביתי כי היו מלומדים לומר שאם כך עלה במחשבת הבורא ית' להטיב ביסורין של אהבה לדקדק עם הצדיקים ולמרק כל חטא קל כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול להיות נקי כתינוק בן יומו. ובזה שהצדיק מייחד הכל לאהבה ככתוב מי חכם וישמר אלה אלא להתבונן חסדי השי"ת נתהפך לעשר בעשר אותיות של היחוד ונעשים עשר אותיות שם ע"ב לחסד ובפרט כשמצרף עצמו לשכינה אשר היא חולת אהבה בגלות והיא הדלה בסוד משכיל אל דל ומצרף עצמו עמה ועם יסורי משיח אז נמתק הכל ועומד על רגליו. וכן בכל מאורע שבעולם צריך האדם לתקנו בשרשו או בכללות עולמות או בשורש נשמתו של זה שבא המאורע עליו. [(הגהות אלו מידו הקדושה) בודאי שם צריך בענין זה ובא אל הצדיק דוגמת עליון להמתיק שם בהשורש כמו שקבלתי ממו"ר מוהד"ב. שם עיקר הכוונה וממילא נמתק למטה.] ואז נמתקו כל הדינין ממילא. ואפשר שזה רמזו במאמרם שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. כי שבת שמא דקוב"ה וכאשר מקשרים עצמם בשמא דקוב"ה אז רפואה קרובה לבא: כ"ז צויתי להעתיק והגהותי לספר הנ"ל. מפני חיבתו ואהבתו לדבר בו. ויה"ר שלא ישמע שוד ושבר באהלי צדיקים ויהי' מלכם בראשם ישמרם לעד ולנצח נצחים ויכתבון בס' חיים טובים אמן. כ"ד הדו"שת באהבה.
Igeret Hakodesh.17
נאום ישראל בהמנוח הר"ר ז"ל מ"מ דק"ק קאזניץ:
Igeret Hakodesh.18
בעזר גומל חסדים טובים. נשלמו הליקוטים והמכתבים. וכן יעזרנו אלהי הרוחות. להשלים גם הפי' על פרקי אבות וחידושי הלכות:
Pirkei Avot.Chapter 1.1.1
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר:
Pirkei Avot.Chapter 1.1.2
כבר אמרנו שמלת לעולם הבא רומז על הדבר המביא את האדם לעוה"ב והשכר הצפון לצדיקים לע"ל והיינו התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולז"א שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ר"ל שלכל א' מישראל יש לו מדור ושער כל אחד לפי מדרגתו וכל חד לפום שיעורא דיליה בתורה ועבודה. וזה ישראל אותיות י"ש רל"א רומז על רל"א שערים של תורה כידוע לי"ח. וי"ש גימ' עמ"ר ורומז שזה השכר והעוה"ב הוא מדה במדה כי עמר הוא לשון מדה והיינו לכ"א לפי עבודתו ולפי מעשה התורה והמצות כן גודל שכרו כדאיתא כל צדיק נכוה בחופתו של חבירו. ועיקר השכר הוא ההארה והקדושה בעצמה מה שהבורא יתברך מאיר לנשמות ישראל גודל קדושתו בתורה ועבודה וכמ"כ לעוה"ב וזה השכר והקדושה הוא כפי עבודת האדם כפי הכנתו שמכין עצמו לקבל האור והקדושה כנ"ל. וזהו קול ה' בכח בכחו של כל אחד. וזה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיעשה המצות והתורה והתפלה ע"ז האופן עם גודל הכנתו וקדושתו בכדי שיושפע ויומשך אליו בעבודתו קדושת א"ס ב"ה שהוא החי עולמים. וזה שתיקן האר"י ז"ל לומר זמר האדרת והאמונה לחי עולמים בשבת. וביותר בשבתות הספירה אז יתרבה הקדושה יותר. ובמלת ישתב"ח נרמז ח"י שב"ת וגם מספרו עולה י"ש קדו"ש. ולזה צריך לסגל מעשיו מקודם לשוב על חטאיו בתשובה שלימה ולתקן המעוות וביותר עון קרי רח"ל. שמספרו עולה י"ש שהם דברים הפוכים כי י"ש הם אותיות קדושות. וקר"י הוא מאותיות שקר. וביותר זה התיקון הוא בימי הספירה כי עמ"ר ג"כ גימ' י"ש כנ"ל. ובתקנו מעשיו ובפרט בעון קרי הנ"ל להפכם לטוב לי"ש אז יוכל לשרות עליו הקדושה. ורמז נפלא לזה כי מילוי עמ"ר עי"ן מ"ם רי"ש עולה קדו"ש וזה מלא העמ"ר. וזה והתקדשתם והייתם קדושים כדאית' אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. ולז"א כל ישראל יש להם חלק בזה. שנאמר ועמך כולם צדיקים. כי ידוע כי צדיק נק' שומר הברית וזה והיה הנשאר בציון. ציו"ן הוא לשון מציין. שישראל מצויינים באות ברית קודש ברשימו דמלכא. וזה ניתן לכל ישראל בהמול להם כל זכר. רק מי שפוגם ח"ו בעון קרי רח"ל הוא מושך בערלתו ולזה צריך לתקן אותו ואז יש לו חלק לעוה"ב בקדושה של מעלה כנ"ל. נצר מטעי כי הבורא יתברך הוא האילן הקדוש אילנא רבא ותקיף. ונשמת עושי רצונו הם הענפים המסתעפים ממנו יתברך וידוע כי הענפים נק' בשם שער כמו שער כותש הנזכר במשנה וזה רמז ושער רישיה כעמר נקי:
Pirkei Avot.Chapter 1.1.3
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע:
Pirkei Avot.Chapter 1.1.4
כבר אמרנו על שהיה בבחינת ומדרגת סיני כדכתיב והאיש משה עניו מאוד. כי זה אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וזהו עמוד ויסוד להעבודה ותורה ותפלה כי כפי גודל הענוה כן יוכל לקבל הקדושה מהבורא ית' כי הוא מדה במדה כמש"ל. אם האדם הוא שפל בעצמו ועניו אז גורם שגם השי"ת משפיל ומצמצם עצמו כביכול אל זה האדם. אבל אם הוא מתגאה בדעתו ר"ל שחושב שעובד את השי"ת בכחו אז גם השי"ת ג"כ אינו מצמצם עצמו. ולפי גדלו בוודאי א"א לקבל ממנו. וזה מה דאיתא כשעלה משה לרקיע מצא את ר' עקיבה דורש כתרי אותיות. אמר לפניו רבש"ע תן התורה על ידו. ולכאורה תמוה וכי לא מצא צדיקים כר"ע. אלא כי עקיבה אותיות עק"ב י"ה רומז ג"כ על מדת ענוה. ולזה אמר שתנתן התורה על ידו. והשיב לו השי"ת שכולם אומרים הלכה למשה מסיני. והיינו כי משה בכחו וגודל ענותנותו היה ממשיך התורה ומדת הענוה. עד שדורות הבאים אחריו יוכלו לעלות לזו המדרגה. וזה אור זרו"ע לצדי"ק ולישר"י ל"ב שמח"ה ס"ת עקיבה ורומז שהאור היא התורה שהיה ר"ע דורש היא כמו זריעה אליו שזרע משה. ומסרה ליהושע. כי יהישע היה ג"כ בזו המדרגה כדכתיב ויהושע ב"נ נער לא ימוש וגו'. נע"ר רומז למדת ענוה וקטנות. וכן גבי שמואל כתיב והנער נער ר"ל אף כשהגדיל היה תמיד במדרגת נער וקטנות. ומעיל קטן תעשה לו אמו. ר"ל שאמו הצדיקת עשתה לו זה הלבוש שיהא תמיד מלובש במדת קטנות וענוה. ולזה צונו השי"ת ללבוש טלית גדול וטלית קטן:
Pirkei Avot.Chapter 1.3.1
אנטיגנוס איש סוכו כו' הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כ' ויהי מורא שמים עליכם:
Pirkei Avot.Chapter 1.3.2
פרס הוא לשון פרוסה ופירוד כי כשמצפ' לתשלום גמול אזי השכר הוא דבר נפרד מהעבודה. אמנם העבודה צריך להיות על אופן שידבק עצמו בו ית' ממש בדביקות גמור. וזהו שכר מצוה מצוה. הוא הדביקות בו ית'. משא"כ בעבירה הוא עובר והולך ואינו דבוק בו ית'. וזה בעצמו הוא השכר הגדול מה שיכול האדם השפל להדבק בא"ס ב"ה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. ר"ל אחר כל העבודה והדביקות שתדבק בו יתברך תחזיק לעצמך היראה הגדולה כמו המלאכים מה שמשיגים יותר מקדושתו ומתקרבים אליו כביכול אז ניתוסף להם היראה הגדולה בהשיגם גודל גדולת המלך ורוממותו יתברך שהוא א"ס ב"ה:
Pirkei Avot.Chapter 1.3.3
א"י אל תהיו כו' אלא היו כו' ויהי מורא שמים עליכם. כי בוודאי השכר קבוע לאדם ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אך דהאדם בעבודתו צריך לעבוד כאלו לא יהיה לו שום שכר מעולם כ"א לכוונת לעשות נח"ר ליוצרו ית'. ולזה מקושר ויהי מורא שמים עליכם. כי באם היה האדם משים תקותו לקבלת פרס היה יכול לפעמים ליישב בדעתו לומר שדי לו בשכר מועט ואסתפק במועט ולא אעבוד את בוראי. משא"כ כשעובד רק לעשות רצון קונו. אז יהא מורא שמים עליו בכל עת כי יחשוב בדעתו כי אולי לא עבדתי עוד כראוי ותמיד יהיה מוסיף והולך:
Pirkei Avot.Chapter 1.3.4
א"י ויהי מורא שמים עליכם. כמ"ש הן שמים לא זכו בעיניו וכתיב כונן שמים בתבונה. היינו שהבורא ית' גם השמים אינם כ"כ זכים וצלולים בעיניו וכונן אותם תמיד ומתקן אותם. עאכו"כ איך צריך האדם להסתכל א"ע תמיד אם עובד את בוראו כראוי.
Pirkei Avot.Chapter 1.3.5
א"י ויהי מורא שמים עליכם. כי יש שני מיני יראה. יראת העונש. ויראת ה'. למשל תינוק שהיה רץ בשווקים וישב לו קוץ ברגלו וחלה את רגלו. והבין אביו שרפואתו וטובתו הוא שיחתוך מעט בשר עם הקוץ וצוה לרופא לחתכו. ואעפ"כ יש לאביו צער גדול מזה ומוכרח שיעלים עיניו ממנו בעת חותכו כי הוא רוצה להשתיק התינוק ולנחמו ואח"כ כשהאב רואה עוד שהתינוק רץ מוכיחו ומזכירו הקוץ הראשון והתינוק ירא מזה. ואם התינוק פיקח יסור מזה בעבור הצער שבא לאביו ממנו שלא יבוא לו עוד. כן הדבר הזה כשצר לנו ח"ו כביכול בכל צרתם לו צר. ובוודאי כביכול יש לו צער מזה. אך שכל זה הוא לטובתינו. לז"א ויהי מורא שמים עליכם. שנסגל מעשינו ועבודתינו למען לא נגרום עוד צער לו ית' כביכול:
Pirkei Avot.Chapter 1.4.1
יוסי בן יועזר אי"צ אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם:
Pirkei Avot.Chapter 1.4.2
ירצה שצריך האדם להכין עצמו שיכנסו בו דברי חכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם רגליה' הם הדיבורים שלהם שיוצאים מן השכל וע"י הדיבורים יוכל להשיג קצת מה שבשכלם. ואמר בעפר רגליהם. עד"ש שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. והוי שותה בצמא את דבריהם. כי כמו שהצמא אינו מבחין בין מים עכורים לצלולים מגודל צמאו כן ישתוקק האדם לשמוע דברי חכמים ואף השיחת חולין שלהם שהם נדמים אצלו כעפר. ובפרט מי שהוא חכם אינו מדבר שום דבר בטל. כי כמו שמצינו בתורתינו הק' כמה מעשיות שכפי הנרא' ח"ו כמעט אין צורך בהם וחלילה לנו מחשוב זה. כי בודאי הכל מלא סתרין וגנזין דאורייתא. כאשר מצינו שברא הש"י אבנים טובות והם מלובשים באבנים גרועים ופתי לא יבחין ולא ישגיח עליו אך מי שמבין באבנים יבחין שבתוך אבן זה יש בו אבן טוב עד מאוד וכפי גודל חשיבות אבן הטוב שבו כן גודל הלבוש אבן הגרוע שעליו. כן הדבר הזה. וכן החכם כשמדבר בעניני עוה"ז ושיחת חולין אינם כ"א לבושים להסודות שבשכלו. ולז"א והוי מתאבק בעפר רגליהם. אף שנדמה עליך כעפר. כי לבסוף והוי שותה בצמא את דבריהם. כי כשתבחין בהם תראה נפלאות בכל דבור ודבור ותשתה בצמא את דבריהם:
Pirkei Avot.Chapter 1.4.3
א"י והוי מתאבק בעפר רגליהם. רומז למה שאמרו שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד כנ"ל והיינו עפר רגליהם רומז על התאוות והמדות החיצוניות והחומריו' שצריך האדם לעבוד בהם את הבורא ית"ש ולהעלות הכל אל הקדושה כי כל פועל ה' למענהו עשה. ומזה העפר צומחין הצדיקים וגדלים ביתר שאת ועוז. למשל השדה שמזבלין אותה כל מה שמזבלין אותה ביותר אז הפירות נצמחין יותר וטוב. כמ"כ הצדיקים כל מה שהחומר והתאוות הגופניות מתגברים עליהם. והן מתגברין עליהם ומעלין אותם לקדושה. יפה כחן יותר ויותר ומתעלין עי"ז. וזהו והוי מתאבק בעפר רגליהם. ר"ל שילמוד האדם ממעשה הצדיקים בעניני העולם ושיחת חולין שלהם היאך להתגבר על כח החומר ולהעלות הכל אל הקדושה:
Pirkei Avot.Chapter 1.5.1
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך כו':
Pirkei Avot.Chapter 1.5.2
כבר אמרנו בהתעוררו' דלתתא במעשה הצדקה וג"ח והרוחה לכ"א גורם אתערותא דלעילא שהבורא ית' משפיע טובו על בריותיו. וגורם שמחה לפניו כביכול כי מדרך הטוב להיטיב ויש להמשפיע תענוג ושמחה ממה שיכול להשפיע לאחרים כמ"ש האיש אשר עשיתי עמו היום. ודרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב. וגורם ג"כ לעצמו הרוחה והשפעה שתבא אליו מאתו ית'. ולהמשיל הדבר לכלי מנוקב ששופכין בו ויוצא דרך ניקבו מצד אחר יוכל לכנוס בו בלי שיעור. כן הנותן צדקה. וגם הבאר כששואבין אותה בכל עת אז מימי' מתברכין ונובעים תמיד והמים טובים עד מאוד אבל כשאין שואבין אותה אז נסתם המעיין ומימיו מסריחין וזש"ה אותי עזב מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים. כי מי שאינו נותן צדקה אין ברכה מצויה אצלו ואף זה שבידו מסריח ומארה בתוכו היינו שמכלה מעותיו בקטטו' ומריבו' ובלבולים וחלאים רעים רח"ל. וזהו פי' כל המשנה יהי ביתך פתוח לרוחה. ונדקדק דהל"ל ברוחה מהו לרוחה. אלא דרומז שיהא האדם פותח ביתו לעניים ואביונים לההנות אותם מנכסיו. שיהא לו לרוחה. דהיינו שבזה יתעורר למעלה להשפיע כל טוב על בנ"י ע"י הבי"ת של בראשית שממנה יצאו כל העולמות וכל השפעות טובות: ועד"ז פי' החסיד המקובל מוה' יעקב יצחק שי' אהא דאיתא בגמרא אדם נותן מלא עומסו בעוה"ז והקב"ה נותן לו מלא עומסו לעוה"ב. והתם ג"כ היל"ל בעולם הבא כדרך שאמר בעוה"ז. אך דכן הוא הפי' כשהוא נותן מלא עומסו בעוה"ז. הקב"ה נותן לו פי' משפיע לו כל טוב. לעולם הבא: פי' כדי שיזכה בהן לעוה"ב שיסגל עוד במצות ומ"ט בזו ההשפע' שישפיע לו: ואמר עוד ויהיו עניים ב"ב ע"ד דאיתא בגמ' בהאי דאמר לדביתהו אקדימי רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנייכי אמרה ליה מילט קא לייטת לי א"ל גלגל החוזר בעולם הוא. ועינינו רואות שכן הוא. ואמר התנא ויהיו עניים ב"ב. ר"ל שידמה לך שאותן העניים הם ב"ב כי גלגל החוזר בעולם הוא ומי יודע מה יולד יום: ושמעתי בשם הגאון מוה' יונתן ז"ל דקא מדקדק בלישנא כפילא דאמרה מילט קא לייטת. והנה דאיתא בגמרא דמאן דגמיר אבבי לא מהדר רק שנותנין לו דרך כבוד וכיון דשמעה מיניה כי היכי דלקדמו לבנייכי שיהיו מחזרין על הפתחים אמרה תרי קללות קללתני שיהיו עמי הארץ ועוד שיהיו עניים: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. הנה סמיכות הדברים כיון דאמר תחלה שיקבל העניים בסבר פנים יפות א"כ ה"א אף כשתזדמן לו אשה יעשה ג"כ כנ"ל ויכנס עמה בדברים עז"א שלא תעשה כן ולא תרבה שיחה עם שום אשה ואפילו אם אשתו וק"ו בעת נדתה וכדאי' בגמ' מגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו: ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו כו' וסופו יורש גיהנם. רעה הוא יצה"ר כדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אך דיש בהן דכר ונוק'. פעולת הזכר להבעיר האדם לכל העבירות שבעולם לכעס ולכל שאר המדות רעות שבאדם רח"ל. ופעולת הנוק' היא אשר מטמאת את האדם בלילה בטומאת קרי רח"ל. ורע הוא הזכר. ורעה הוא הנוק'. ועז"א אמר קהלת אשה רעה מר ממות ור"ל מחמת שמרבה שיחה עם הנשים ואף עם אשתו ומכ"ש כשהיא נדה ומהרהר בהרהורים רעים ומגרה עליו היצה"ר ומכח זה גורם רעה לעצמו רח"ל שמטמאה אותו בלילה רח"ל: ובוטל מד"ת: כי אותן המ"ז מבטלין אותו מד"ת ותפלה באשר הם תמיד עומדין לנגדו ומבלבלין אותו תמיד ממחשבתו: ואמר עוד וסופו יורש גיהנם. הל"ל יורד לגיהנם. אלא דהכוונה בזה. דסופו הוא הברית קודש אשר הוא סוף כל איבריו של אדם כי הרגלים אף שהן מתפשטות למטה מ"מ הם מתחילין למעלה מהברית כידוע: ואמר שהגיהנם יורש את הסו"ף הוא הברית באשר שאין יכול להמלט ממנו שלא יטמאו לבעבור אשר כ"כ מוטבע בה. וע"ז קאמר יורש שיורש ממנו. ואם דבריו כפשטן איזה ירושה שייך לכאן ממי יורש הגיהנם אלא כנ"ל:
Pirkei Avot.Chapter 1.5.3
א"י כל המשנה בד"א. יהי ביתך פתוח לרוחה. רמז בזה דהבי"ת היא התיבה והמלה שמדבר בד"ת או תפלה. וכמאמר הספר יצירה דכל אות הוא אבן וכשהן מתחברין במלה הוא בית שלם וע"ז נק' תיבה שהוא אותיות בית והן הם מזמוטי חתן וכלה אשר בכל תיבה ובכל פסוק ובכל מזמור נעשה יחודים עד אין חקר. ובזה כביכול נתרבה השמחה ותענוג לעילא מאותן היחודים והזיווגים ועז"א יהי ביתך פתוח לרוחה. ר"ל המלה שאתה אומר הן בד"ת או בתפלה יהיו לרוחה למען רבות שמחה ותענוג בעולם עולמות עליונים: ואמר עוד ויהיו עניים בני ביתך ר"ל שאתה תהא עני בדבר זה ולא משלך הוא. ותחשוב שהש"י נותן לך כח ודיבור הזה שאתה מוציא מפיך ואין לך בו כלום. ותחשוב שאין אני כדאי לדבר לפניו ית' אך מה אעשה כי כן צוה עלי להגיד שבחו ונתן בי כח לדבר וכי הוא הנותן בי כח לעשות חיל והכל הוא מרצונו הטוב ית'. וז"ש רז"ל איך לא אשא פנים לבנ"י והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה. רומז לזה שאמרנו כמו שהביצה סתום מכל צד ואין לה פה כן האדם כשעושה עצמו כאלם ואין לו פה להשיב ומחזיר כל חושיו וכוחותיו אליו ית' והכל מידו: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה. ג"כ רומז על זה שהיא אשה יראת ה' היא תתהלל. ואל תרבה שיחה עמה ר"ל אף כשדברת דיבורים נאים והרבית תענוג אעפ"כ לא יגבה לבבך בזה וכנ"ל: ואמר עוד. באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ר"ל כי הנה הכלל הוא שצריך אדם להכין עצמו לעבודת הבורא ית' כל חד לפום שיעורא דיליה והיינו להכין א"ע בכל בוקר ולעשות הכנה במעשה המצות או בלימוד תורה כדי שיוכל אח"כ לילך ולהתפלל איזה תפלה לפני קונו ית'. ועד"ז בימות השבוע היינו ביום ד'ה' ו' להכין עצמו לשבת כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והוא מ"ש הריב"ש זצ"ל בפי' הכתוב בחריש ובקציר תשבות כי חר"ש הו' נוטריקון חמשי רביעי ששי. ר"ל כמו שהחרישה היא הכנה לזריעה ולקצירה כך אלו השלשה ימים שייכים לשבת הבא ולהכין עצמו בכל מיני הכנות שיוכל מה לעבוד את בוראו ביום השבת דהיא הזריעה ואח"כ בג' ימים שאחר שבת היינו אב"ג יהיה הקצירה שיקבל כל השפעות שירדו לו בתפלת שבת וכך הם כל ימי השבוע שלשה ימים לפני השבת ושלשה לאחריו ושבת באמצע. והנה מי שלא הכין עצמו או שאינו יכול. אזי יתחבר א"ע בשאר חבירים אשר הכינו את עצמם ומתוך כך יוכל לעלות עמהם כמו מי שלא הכין לעצמו לאכול בשבת ובא חבירו אשר הכין לו והזמינו לאכול אצלו ומתוך כך יש לו לאכול. אף זה כן שבעצמו אין לו כלום רק שהם יזמינוהו. ועז"א אל תרבה שיחה עם האשה דהיא אשה יראת ה' האשה הידוע לך שהוא שלך ובהכנתך אעפ"כ לא ירום לבבך בה. וק"ו באשת חבירו. ר"ל שבעצמותו אין לו כלום רק שהיה מתעלה ע"י חביריו בהכנתם באמרו שממנו עלה למעלה כמו שהצדיק הזה פעמים הוא מעלה אחרים ופעמים הוא מתעלה ע"י אחרים בצירוף כל הציבור אבל זה אל ירבה שיחה באשת חברו אשר עיקר עלייתו היה ע"י חבירו ומבלעדו לא יכול דבר מאומה. וכן מצינו במש"ר ע"ה דאי' שכ"א קנא לאשתו והוא תמוה אך דעל דרך זה הוא כיון דדור המדבר וודאי היו אנשים חכמים וידועים והיו חושבין שעל ידם נתעלה משה והם הנותנין לו כח לעשות חיל. ולכן קנאו לאשתו דהיא אשה יראת ה'. אבל לא היו יודעים דבהיפך הוא דמשה היה מעלן וכדאיתא אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד זה משה. ולכן בל תתגאה בה כי בוודאי אין לך בה כלום רק תחזיר העטרה ליושנה ר"ל שממנו ית"ש הכל הוא ואפס זולתו. וזהו פי' השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ל שתהדרו הקדושה הזאת למקומה לעצמותו ית"ש. ואפשר לומר שזהו הפי' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ר"ל כל מה שצריך לך לשבת תעשה ותכין בחול. ואל תצטרך לבריות ליזון בהכנתם. ובזה מתורץ קושי' התוס' שהקשו דהש"ס סתרי אהדדי דחדא קתני עשה שבתך חול וקתני אידך לוו עלי ואני פורע. ובזה מיושב שפיר דה"ק עשה שבתך חול ותכין עצמך בכל צרכך. ורק אם א"א לך להכין בעצמך אזי לוו עלי פי' לשון לווי' והתחברות שתלוו ותדבקו באחרים אשר הכינו עצמן. ואני פורע שאגלה אלהותי והארתי עליך ותוכל להימשך אחרי. וההתגלות יהי' בשם אנ"י כמו אנ"י וה"ו. ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כו' שגורם רעה לעצמו ר"ל בזה גורם רעה לו מחמת שנתואה בזה וחושב שמכוחו אומר כן ובטוב שכלו. בוטל מד"ת ויורש גיהנם:
Pirkei Avot.Chapter 1.6.1
יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר וכו':
Pirkei Avot.Chapter 1.6.2
הוא למען יורנו דרכי ה' את המעשה אשר יעשה ולמען געור בו בעשותו איזה ענין אשר לא כדת: ואמר עשה לך רב ר"ל שכל א' יעשה את חבירו עליו כרב שאם יראה בו דבר מגונה יגעור בו ושיהי' דבריו נשמעין לו משא"כ בחבר לבד שלפעמים יתבייש ממנו לגעור בו כ"כ. ואמר עוד והוי דן את כל האדם לכף זכות. כי לפעמים לא ישמע לחבירו בחשבו עליו שגם הוא עשה שלא כהוגן לכך ידון אותו נכף זכות ואז ישמע אליו בכל:
Pirkei Avot.Chapter 1.6.3
א"י עשה לך רב. רב הוא לשון גדולה שתמיד יראה להוסיף בעבודה ולקדש איבריו לקדושת הבורא ב"ה להיות מרכבה להבורא ית'. למשל יקדש עיניו שיהיה מרכבה לעולם הנקרא עיני ה' וכן כל איבריו. וזה וקנה לך חבר ושעי"ז שיעשה א"ע וכל איבריו מרכבה לשכינה יקנה לו חבר הוא ההתחברות בהבורא ית' והבורא ממשיך עצמו אליו כביכול וישרה על אבריו ועל כל גופו. ועי"ז יהא דן את כל האדם לכף זכות. ירצה כי כאשר הוא מדובק בהבורא ית' יוכל להביא כל השפעות וזכיות וטובות שבעולם בדבורו עבור שמלובש לה כח הבורא ית'. ולכן צדיק גוזר והקב"ה מקיים: או יאמר והוי דן את כל האדם לכ"ז. פי' כל אדם מחויב לומר בשבילי נברא העולם וצריך לחשוב שכל העולם מחצה חייב ומחצה זכאי עד שהוא יכריע את כל העולם לכף זכות:
Pirkei Avot.Chapter 1.6.4
א"י עשה לך רב. ר"ל כי לפעמים יפול במחשבת האדם איזה דבר הוראה איך ומה יעבוד את הש"י או איזה אהבה או יראה. והוא מה ששיגר לו הש"י במחשבתו שיעבדהו בזה הדבר. ולפעמים האדם יסוג אחור ממחשבתו ולא יביט לזאת. לז"א עשה לך רב. ר"ל שתחשוב בדעתך כי זה הדבר אשר יורך הש"י לעשותו ולעבדו בו ולא תסוג אחור מחשבתך. וכמו שמצינו שהקב"ה נק' רב. כמו שאנו מברכין בברכת התורה המלמד תורה לעמו ישראל. ובוודאי שכן הוא כי הוא ית"ש הוא מלמד לנו בכל עת ושעה תורה ודרכי מוסר היאך לעבוד אותו כי זולתו אי אפשר שום מחשבה. ובפ עם אחד היה זה לעין כל כשנתן לנו את התורה על הר סיני. ועכ"ז משם ואילך אותו הארה יוצאת ללמדנו חוקי תורתו. וכמו שתפול המחשבה זו במחשבת האדם אזי יעבוד את השי"ת בזו המחשבה עצמה. ואמר עוד וקנה לך חבר. ור"ל כי יש אדם שיעבוד את הבורא ב"ה בזו המחשבה. אך תיכף בכלות העבודה יסורו הדברים מנגד עיניו וישכח' מלבו. לז"א וקנה לך חבר. ר"ל שיחבר מחשבתו ולבו באלה הדברים ולא ישכח אותם תמיד. וכמ"ש השמר לך פן תשכח כו'. והרמב"ם ז"ל חשב אותם בלא תעשה. אך שיחשוב תמיד בכל עת שהקב"ה הוא מלמדו להועיל ומקרבו לעבודתו ית"ש. ויחשוב כמו שהוא עומד על הר סיני ושומע הדיבור מפי הגבורה ואנו מזכירין זאת בכ"י ובנו בחרת וכו' וקרבתנו מלכנו וזכירה זו הוא מ"ע. ודבר זה היה אומר ר"י בן פרחי"ה וכשמו כן הוא שהיה תמיד פורח במחשבתו לעילא ומדבק מחשבתו בהשי"ת תמיד וזהו פר"ח י"ה. וזהו מה דאיתא בגמרא על האי שהיה יודע תלת מאה בעי' על מגדל הפורח באויר. ר"ל שהיה יודע תלת מאה בחי' היאך לעבוד את בוראו ולפרוח במחשבתו לעילא ולדבק בעצמותו ית"ש במחשבתו הזכה. ולבסוף מסיק דלא היה לו חלק בעוה"ב מפני שהי' חסר לו איזה ענין וע"ז נענש. וכמו בר"ן איש של קרח שהיו מבקשים כהונה גדולה ובוודאי היו מובטחים בעצמם שיש להם על מה שיסמוכו אלא שטעו באיזה ענין. ואמר והוי דן את כל האדם לכף זכות. הנה מלת את הוא מיותר. והכוונה בזה שכשיראה איזה ענינים מהעוה"ז או איזה עבירה ח"ו אזי תשכיל ותבין כי לא על חנם בא לך זאת תחת עיניך אם לא ליקח ממנו איזה מוסר. והיינו שיזכיר א"ע אולי עשה ג"כ בפעם אחר כזה או באיזה ענין אחר הקרוב לזה כגון הא דכל הכועס כאילו עובד ע"ז ח"ו רח"ל כי הכל הוא בידי שמים. וישוב אז על חטאיו. וכן הוא הכל והוי דן את כל האדם לכף זכות. כמו עם כל האדם. כדי שתבוא לכף זכות שתשוב. והפשוט הוא כי לא ידעת את יצרו הרע. ואומר עוד ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אילו הי' לך ח"ו היצה"ר של זה היית גרוע ממנו:
Pirkei Avot.Chapter 1.7.1
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות:
Pirkei Avot.Chapter 1.7.2
היינו שאל יקח האדם לנפשו מדת הענו' והשפלות עד שיהיה באמת שפל ונבזה ולא יעבוד את הש"י בחושבו שהוא כלה ונאבד לז"א הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. שאף אסור לאדם להחזיק עצמו ברשע:
Pirkei Avot.Chapter 1.7.3
א"י ע"ד דאי' בגמ' ששאלו על אחד מה מעשיו אמרו ראו בשכיניו כי וודאי אינו מחבר א"ע רק בדדמי ליה וזהו הרחק משכן רע:
Pirkei Avot.Chapter 1.7.4
א"י הרחק משכן רע. פי' שלא תהיה שכן רע למקום ב"ה והיינו על מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואין מתפלל בה כדאיתא בגמ' ע"פ הוי על כל שכני הרעים:
Pirkei Avot.Chapter 1.7.5
א"י הרחק משכן רע. שלא ישכון עליך הרע דזהו היצה"ר ואל תתחבר לרשע. אף שהוא נקל מן הרע. ואל תתייאש מן הפורענות. אם תחשוב לומר האף שזה רשע מ"מ ישכון בטח. עז"א אל תתייאש מן הפורענות הבא עליו כי לא נתמלא סאתו עדיין:
Pirkei Avot.Chapter 1.8.1
יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כו' יהיו בעיניך כזכאים כשקבלו עליהם את הדין:
Pirkei Avot.Chapter 1.8.2
פירוש דזה המוכיח את העולם אל יאמר לפניהם הדברים ודברי דינין דהיינו כך כתיב בתורה שזו אסור לעשות וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול אל תעשה כן רק כשיהיו הבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו כזכאין כשקבלו עליהם את הדין. ר"ל הצדיק זה המוכיח את עם בנ"י צריך להמשיך עליהם שפע והארה שיחזרו בתשובה וצריך ליפוק וליעול בלב עם בנ"י ושיאמר להם הדברי מוסר בהארה גדולה עד שבדבריו יחזיר אותם למוטב ויתן להם לב בשר:
Pirkei Avot.Chapter 1.9.1
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים:
Pirkei Avot.Chapter 1.9.2
העדים בה הידוע רומז להעדים הידועים המפורסמים אותם שכבר קבלום משה וישעי' והן השמים והארץ שכוללים כל העולמות והמלאכים והכוכבים והמזלות והם עדות לעולם שעל ידם בא ההשפעה לעולם. וכ"ז נתן הקב"ה ביד הצדיקים להיות עושים בהם כרצונם כמד"א והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו. הגם שחוזי הכוכבים אומרים דהכל תלוי בזמן ולכל יש עת ויודעים זמן המטר והגשם וכיוצא לפי סידור הנהגות העולם. עכ"ז הקב"ה צפה והביט עד סוף כל הדורות וסידר כל אלו המערכות כפי הכנתו עד"ז שיהיה נמסרים ביד הצדיקים והכל משתנה ע"י פעולת הצדיקים והיינו ע"י התורה כאשר הם מחזיקים בתורה. וע"ז אמר הוי מרבה לחקור את אלו העדים. כמו שנפרש בפ' וא"ו במאמר חיקור דין. ואמר שהצדיקים יחקרו וידרשו אלו העדים כל ההתחדשות שעתיד להתחדש ע"י העדים וימתיקו כל הדינים ויהפכו הכל לטובה. והיינו שכ' הרמב"ן ז"ל שהם הנסים נסתרים ר"ל בשגם שנראה שהוא מסדרי העולם והקביעות מ"מ הוא נמסר ביד עושי רצונו. וע"י פעולתם יוכלו להפכו לטובה:
Pirkei Avot.Chapter 1.12.1
הלל אומר כו'. אוהב שלום ומקרבן לתורה:
Pirkei Avot.Chapter 1.12.2
אוהב שלום היינו שעושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים שמוכיח אותם תמיד ומקרבן לעבודתו ית"ש:
Pirkei Avot.Chapter 1.13.1
הוא היה אומר נגד שמא כו' ודלא מוסיף יסיף. ודאשתמש בתגא חלף:
Pirkei Avot.Chapter 1.13.2
הנה לכאורה כפל המאמר דנגד שמא ודאשתמש בתגא חדא נינהו. וי"ל דרומז בזה על האדם כשלומד תורה או מתפלל או איזה מצוה שעושה. שלא יעשה הדבר בשבילו להגעת איזה שכר או מיראת איזה עונש רק כל דבריו יהיו לש"ש הכל לכבודו ית"ש וע"ז הזהיר אותנו הכתוב באמרו כי תשה ברעך משאת מאומה ירצה שמתפלל לכוונת איזה שכר וזהו כמו שמלוה על המשכון לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ר"ל זה האיש לא יבא אל בית המלך פנימה רק בחוץ תעמוד כו'. ואם איש עני הוא איש רומז על הבוב"ה שבזמן החורבן נראה כעני כביכול לא תשכב בעבוטו כי מצינו שהמקדש נתמשכן עמנו ואמר שצריכין בנ"י שלא ישכנו ולא ישקטו ולא ינוחו על זאת להחזיר העטרה ליושנה שתגלה ותראה עלינו מלכותו בקרוב ולז"א השב תשיב לו את העבוט ולזאת יברכך ולך תהיה צדקה. ודאשתמש בתגא פי' ששימש בכתרי אותיות. א"י כי תגא הוא אחוריים מכתר כמו שמצינו שהתרגום הוא אחוריים מלה"ק ובזה נתיישב מה דאיתא בגמ' שצריכין אנו לומר בפסוקי מלכיות דכתיבי בתורה וחשוב התם חד ותרועת מלך בו ולבסוף חשיב פסוק ה' ימלוך לעולם ועד ותמוה אמאי לא חשיב הך ברישא כדכתיב וגם אנן לא אמרינן הכי וגם מה שהקשה הרמב"ן ז"ל דהתרגום שע"פ ה' ימלוך לעולם ועד אין מכוון עם הפסוק שכתוב ימלוך לשון עתיד ומתרגם מלכותו קאים והוא הוה אך באמת הוא כי בוודאי ומלכותו בכל משלה אך דהוא דרך אחוריים שאין נראה כלל גודל מלכותו ולזה בשירת הים שצפו ברוח קדשם מה שעתיד להיות שאין זה גאולה שלימה ואמרו ימלוך דרומז על העתיד והוא לימות המשיח ואז מלכותו תהא נראה לעין כל. אבל המתרגם פי' להאמת בודאי מלכותו קאים ובכל משלה כי בודאי אפס זולתו הגם שאין נראה. והנה הש"ס הוצרכו ד' פסוקי מלכיות ורצו לסדר הפסוקים המשמשים בלשון הוה כגון ותרועת מלך בו ולא רצו לסדר זה הפסוק ה' ימלוך כו' דהוא עתיד רק אח"כ שלא מצאו יותר סמכו גם זה. אבל הסדר הוא כמו שכתוב בתורה הקודם קודם. וז"א ודאשתמש בתג"א. ר"ל שצריך האדם להתפלל על זה שיתראה מלכותו ותנשא לעיני כל חי ולא בדרך אחוריים. כי תג"א הוא אחור ים כנ"ל. ואמר הכתוב כי ישבו אחים יחדיו. רומז על כנסת ישראל. דהם אחים ורעים למקום ומת אחד מהם. ר"ל שנסתלק מהם האחדות כמו שמצינו שבית שני נחרב על שנאת חנם. ובן אין לו. ר"ל שסר צלם מעליהם שאינם ניכרים שהם בני אל חי. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. רצה לומר שתראה שהבורא ירחם עליהם. ולקחה לו לאשה. והיה הבכור אשר תלד. ר"ל הצדיק דהוא נקרא בן בכור שנא' בני בכורי ישראל. יקום ע"ש אחיו. רצה לומר שהצדיק הזה יקום ויעמוד בפרץ עליהם להיות להם שם שיקראו אחים ורעים למקום. ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפוץ האיש. הוא הבורא ית"ש דנק' איש כנ"ל. לקחת את יבמתו. ועלתה יבמתו השערה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגליו. נעל רומז על המלוכה כמד"א מה יפו פעמיך בנעלים. אך היא בהסתר שאינה נראית כנ"ל שהוא דרך אחוריים ואינו רוצה לגלות עצמו דרך פנים. וחלצה נעלו. ר"ל שתחלוץ זאת המדה ותראה להראות מלכותו לעין כל ושיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לו תכרע כל ברך ולו המלוכה. וירקה בפניו. דהנה האברבנאל פי' שתרוק בהמנעל עצמו והוא עד"ז שתרוק ותקונן על מלכותו ית"ש שהוא בהסתר דרך אחוריים ואין ניכרת גודל גבורתו. ולומר לפניו קצתי בחיי ומאוס לי כרוק ואם תתן לי כל חללי דעלמא לא תנוח לי עד אשר תכונן ירושלים ותכון מלכותך לעד. או וירקה בפניו. רומז על כנ"י שתתפלל למקום ב"ה על זאת ולומר לפניו שכל תענוגי עוה"ז וכל העולם איננו שוה בעיני לכלום. וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ר"ל שתאמר לפניו כמו שאנו כל חפצינו בך והכל כלא חשוב לעינינו כך העכומ"ז עושים לך ומשחקים עליך כביכול אין אתה חשוב בעיניהם ומה גם אם היו ביכולתם לעלות ולבקוע הרקיע ולהלחם בך אין מן הנמנע להם. וז"א ככה יעשה לאיש הוא הבורא ב"ה. ואומר כמו שאנחנו עושין כן יעשה לך. וכל זאת למה אשר לא יבנה את בית אחיו לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו בתוכינו במהרה בימינו. ונק' שמו בישראל בית חלוץ הנעל שתסיר זאת המדה ותופיע עלינו בהדר גאון עוזך ותנשא עלינו לעיני כל חי וידע כל פעול כי אתה פעלתו. וביותר צריך האדם להתעורר ע"ז בעשרת ימי תשובה לאקמא שכינתא מעפרא כי ב"ית רומז בעשרת ימי תשובה יאמר אם אין אני לי מי לי. כי הנה מצינו שהלל הי' אומר כמה דברים בשם ה' וכמו שהשי"ת בעצמו אומר כן וירצה שתעשה כ"כ התפעלות עד שהש"י יודה לדבריך ויאמר כן בודאי אם אין אני לי אנ"י רומז על המלוכה כמד"א אני אמות ואחיה מחצתי ואני ארפא ואומר אני הוא בעל היכולת כי בידו הכל ואמר אם אין אני לי מי לי כנ"ל ודאי:
Pirkei Avot.Chapter 1.14.1
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי:
Pirkei Avot.Chapter 1.14.2
יבואר ע"ד הפשוט כי בודאי הצדיק צריך להושיע לישראל ולהעלותם ולקרבם לעבודת הש"י ולעשות כל התאמצות. אך האדם בעצמו צריך ג"כ לישא בעול ולכוף עצמו כאגמון ולשמוע מוסר ותוכחת הצדיק ולא להכביד לבבו כאבן כי אז לא יועיל לו. כמאמר הכתוב לא תראה את שור אחיך. שהוא מדרגת שור שעושה מעשה בהמה. או שיו נדחים והתעלמת מהם. רק השב תשיבם לאחיך לעבודת הש"י. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו דעת הוא התחברות. פי' שאין אתה יכול לחברו אל הקדושה. ואספתו אל תוך ביתך שתכנסהו במחשבתך ולהתפלל עבורו. עד דרוש אחיך אותו. ר"ל עד שירחמו עליו מן השמים. והשבותו לו. וכן תעשה כו'. הקם תקים עמו. וכמו שפירש"י ז"ל שלא יאמר הואיל ועליך מצוה כו'. לא כן הדבר רק שזה האדם בעצמו צריך שיהיה ג"כ סעד לדבר הזה ולהתחזק בעבודתו ית"ש ואז יצליח. ולז"א התנא אם אין אני לי מי לי ר"ל כשאני בעצמי איני מחזיק אותי בדבר הזה לא יועיל לי שום אדם בעולם:
Pirkei Avot.Chapter 1.14.3
א"י אם אין אני לי מי לי. פי' אם אין האנ"י דהיינו הבורא ית'. לי. כלומר שגם זה שאני עובדו גם זה הוא מכחו ית' המשפיע לי ונותן בי כח ושכל לעבוד אותו. מי לי. ואם לא עכשיו אימתי. לא כמו השוטים שמניחים לעבודת הבורא עד אחר ימי זקנותם ואחר עשיית צרכיהם. ויש אשר יעזבו ימיהם בהבל וריק מהבלי הזמן וסומכין עצמן על ימי הזקנה. כי בוודאי אם הי' האדם יודע יום קצו בוודאי הי' מקיים זאת שוב יום אחד כו' בכל רצונו וחשקו. נמצא וכי מחמת שהוא בטוח בחסד הבורא שיאריך עוד ימיו. גלל כן יהא מחסר בעבודתו ית' אין זה כ"א כפוי טובה ח"ו. וזהו משכיל לדוד. כשהיה דוד המלך ע"ה עובד את הבורא היה מסתכל בהמשכיל המשכילו כ"ז הוא הבורא ית' לומר שאין זה מצדו ומשכלו:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.1
שמאי אומר עשה תורתך קבע: אמור מעט ועשה הרבה:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.2
ירצה כי בוודאי צריך האדם לקבוע עתים לתורה ולעשותם עיקר עסקיו וזהו קבע:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.3
א"י עשה תורתך קבע. שצריך האדם לראות שיגיע לו איזה פעולה ותכלית לעבודת הבורא ית' מהלימוד שלמד ויקבע הדברים בלבו ולא יהיה כמשפה ולחוץ כי מה יועיל לו רוב הדברים והלימוד באם לא יגיע לו ממנו שום תועלת. וזהו אמור מעט ועשה הרבה. שהאמירה והדיבור יהיו מעט ועיקר כוונתך יהי' על העשי' שתרבה. כי זה אינו כלום שילמוד האדם את התורה רק צריך להיות שהתורה תלמדהו דרכי ה' והדרך אשר ילך בה כמו שאנו מברכין המלמד תורה לעמו ישראל שהתורה מלמדת אותנו:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.4
א"י עשה תורתך קבע. רומז על האדם כשלומד או מתפלל שיקבע הד"ת ההם למעלה ויקשרם למעלה בשרשם תחת כסא כבודו ית"ש. אמור מעט כו' ר"ל אף שאמירתך בזה העולם הוא דבר מועט אבל בעולם העליון הוא הרבה כי כמה אלפים עולמות מתתקנים אחר הדיבור שלומד כהוגן ועל דבר הנזכר:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.5
א"י עשה תורתך קבע. כשתלמוד או תתפלל תראה שדיבורך יהי' קבוע למעלה. אמור מעט ועשה הרבה שתאמר מעט בתפלה ואעפ"כ תעשה ותפעול הרבה למעלה:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.6
והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ר"ל כל מה שיגיע אליך ממנו ית"ש הן איזה מקריות תקבלם באהבה ובחבה ובסבר פנים יפות:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.7
א"י והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ר"ל הפירוש כי כל נשמה היא קשורה בשורשה כמד"א נצר מטעי כו' כנ"ל. ולזה יש בתורה ששה ושלשים כריתות כי לכל נשמה יש ל"ו מיתרים שבהם קשורה ומקושרת בשורש העליון וכשאדם עובר על כרת אחד רח"ל אזי נכרת משורש אחד למעלה וכמו כן בכל כרת ח"ו עד ח"ו כשעובר על כל הכריתות אז נכרת לגמרי רח"ל ועבר ובטל מן העולם ואין לו תקומה כלל לא בזה ולא בזה. ועכ"ו יש מקום הנק' כ"י שבו כלולים כל נשמות עושי רצונו ונק' כל האדם. וז"ש התנא כשאתה עושה כן שתעשה תורתך קבע תזכה לקבל ולמשוך החיות הקדוש מזה העולם הנק' כל אדם מכללות נשמות עושי רצונו:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.8
א"י עשה תורתך קבע. ע"ד דאיתא בספר יצירה קבען בפה. ירצה על ך"ב אתוון שבהם ברא הבורא ית"ש כל העולמות וקבען בפה האדם. ונמצא שכן הוא ודאי כשאדם מדבר איזה דיבורים הן בתורה או בתפלה ודאי מנענע כל העולמות בזה למשל כשלשלת וראשה קשורה באיזה מקום אחד ואם אוחז בראשה השני אז אין ספק שמנענע כל השלשלת עד מקום שקשורה אף אם היא רחוקה כמה פרסאות כן הדבר הזה. וכ"ז צריך האדם לחשוב ולקבוע בלבו כי הוא בדיבורו מנענע כל העולמות. אמור מעט ועשה הרבה. ר"ל אף שהאמירה והדיבור שהוא מדבר הוא מעט ר"ל דבר קטן בעלמא אעפי"כ עושה הרבה כנ"ל:
Pirkei Avot.Chapter 1.15.9
א"י אמור מעט. שאמירתך יהי' במעט בהכנעה. ואז עשה הרבה ר"ל שתפעול ותעשה הרבה בדיבורך המעט:
Pirkei Avot.Chapter 1.16.1
ר"ג אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק:
Pirkei Avot.Chapter 1.16.2
עשה לך רב ר"ל כשלומד או מתפלל תעשה לך רב. הוא הבורא ית' שתצייר במחשבתך שהבורא ית' הוא לנגדך ומלמדך להועיל. והסתלק מן הספק. ר"ל שלא יהא לך זאת לספק אצלך רק תחשוב שבודאי הבורא ית' מצוי אצלך כי הוא לעילא מכל עלמין ותחות כל עלמין ובגו כל עלמין ולית אתר פנוי מיני' כלל. כי זה הוא עיקר עבודת הבורא ית' לצייר תמיד באמת ובתמים מציאות הבורא ית' בלי שום ספק כלל וכמו שהוא עומד בפני חבירו כי ודאי כן הוא. וזה הודאי שמו כן תהלתו. ר"ל שעיקר העבודה והתפלה תלוי בודאי שמו שיצייר תמיד בודאי שהשי"ת לנגד עיניו ורואה במעשיו וכפי גודל האמנה בזאת כן תהלתו. וכמו שמצינו בדהמע"ה שאמר "ויברך "דוד "את "יה ר"ת ודאי. שבתחלה היה מצייר לפניו שבודאי מציאות הבורא ית' הוא בלי שום ספק. וכמו שמשרע"ה עלה בשם זה לרקיע שהיה מצייר תמיד לפניו זאת ועלה במעלות עד רום רקיע. ועכ"פ אם אין ביכולתינו לעשות כזאת. עכ"פ נצייר נגנדו מ"ש דהע"ה שויתי ה' כו' ששם הוי"ה יהא תמיד מצוייר לנגדנו אמיתות הויתו שהוא הוה ומהוה כל הויות ואנו אומרים הראנו ה' חסדך. ר"ל כן. שהראנו ה' זהו החסדיך שתשפיע לנו בהירותך לחשוב תמיד באמיתות הויותך. וישעך תתן לנו. כי הנה ודאי הבורא ית' חושק בנו תמיד ומשתוקק עלינו תמיד. אך אנו מתפללין "וישעך תתן לנו. לשון פונה כמו ואל קין וגו' לא שעה שתתן בלבבנו שגם אנו נשתוקק אליך להסתר בצל כנפיך:
Pirkei Avot.Chapter 1.16.3
ואל תרבה לעשר אמרות עשר הוא יראה כי עש.' הוא. והיא יראה ואמר שלא תהא יראתך כדבר מאומד אך תחשוב בדעתך ובשכלך על כל הטובות שעשה עמך כל ימיך על האדמה וגודל תוקפו ומלכות ית' ואז בוודאי תירא מלפניו כי האיך לא נירא מפני מלך גדול ונורא שאין כמוהו:
Pirkei Avot.Chapter 1.16.4
א"י עשה לך רב והסתלק מן הספק. ר"ל שישמור אדם עצמו אף מן ספק נידנוד עבירה: א"י והסתלק מן הספק ספק הוא לשון חיבור וכן הוא לשון המשנה סופקין בגפנים. וירמז כי צריך האדם לדבק ולחבר עצמו כ"כ בהבורא ית' בתורה ובתפלה עד שיהא מופשט מהגשמיו' כל עיקר ומסולק מזה העולם וכמ"ש בש"ע א"ח סי' א' שויתי ה' לנגדי זה כלל גדול בתורה וזהו הסתלק. שתהא מסולק מן העולם מן הספק. פי' מן הסיפוק והחיבור והדביקות בו ית"ש:
Pirkei Avot.Chapter 1.16.5
א"י עשה לך רב כו'. שבאמת צריך האדם לחזק את לבו בעבודת הש"י כל מה דאפשר ולעלות במעלו' ולא יביט אל מראהו לבעבור שלא יתרשל בעבודתו ית'. וז"א עשה לך רב הוא לשון גדולה כמו רב לכם בני לוי שצריך האדם להגדיל את עצמו בענין זה להיות תמיד מוסיף והולך בעבודת השי"ת ולא להתגדל ח"ו בעבודתו כי בוודאי צריך לעבוד את בוראו בענוה ושפלות כי הכל מאתו ית' אשר נתן לו הכח למעשה זו רק לצד מה שזכרנו שצריך שלא ישפיל א"ע לגמרי למעט בעבודתו ית' כי לכל אדם יש לו חלק ושורש בתורת ה' והתיקון הנאה לו לתקן:
Pirkei Avot.Chapter 1.16.6
ואל תרבה לעשר אומדות. עישור הוא יראה כנ"ל שצריך האדם לירא מהבורא יתברך שלא מאומד ושמיעה רק צריך לבחון ולהתבונן תחלה גודל רוממותו ית' ושהוא מכה"כ ואז תהיה יראתו על פניו וכדאיתא בזוה"ק על ענין פתיחת עינים בש"ע שצריך האדם כ"כ להתבונן ברעיוניו שהבורא ית' מכה"כ ולעילא מכל עלמין והוא כנקודה זעירא כו' עד שלא יוכל לפתוח עיניו מאימת הבורא עליו (חסר) ולכן צריך ליחד עצמו קודם התפלה ולבחון בעצמו באם יוכל לעמוד לפני הבורא ית' ממש פב"פ לדבר עמו ואז יתפלל:
Pirkei Avot.Chapter 1.17.1
שמעון בנו אומר כל ימי כו' ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:
Pirkei Avot.Chapter 1.17.2
הוא מפרש דברי ר"ג אביו שאמר והסתלק מן הספק וכו'. ואמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ר"ל שידבק האדם א"ע כ"כ בהבורא ית' בדביקו' גדול עד שיתבטל במציאותו וישאר הגוף שתוק כאלם כמש"ה האמנם אלם צדק תדברון ר"ל כשהייתי במעלות אלם שנשארתי מבלתי כח וחוש לדבר אז יכולתו לדבר צדק בפני הבורא ית' ואמר נפשי יצאה בדברו ע"יהדביקות והתשוקה להבורא ית' וזה נרמז בש"ס שתוק כך עלה במחשב' כשהאדם עולה במחשבה למעלה ומדבק עצמו בהשי"ת נשאר הגוף מושתק כאלם הזה וכנ"ל:
Pirkei Avot.Chapter 1.17.3
ולא המדרש עיקר אלא המעשה. כנ"ל שצריך האדם לקבוע דבריו למעלה בשרשם שאל"כ אז ח"ו וכל המרבה דברים מביא חטא מאותן הדיבורים שמשליך מפיו בלי כוונה בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא והן משוטטות ע"פ הארץ תחת השמים והן נעשים ח"ו בקליפות והוא המסך המבדיל בינו לבין קונו:
Pirkei Avot.Chapter 1.17.4
א"י כל המרבה דברים מביא חטא. עד"ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך רומז על בשר הקודש והוא הברית המעור. כי ע"י הדברים בטלים גורם רעה רח"ל וגם מילה הוא לשון דיבור וכשמקלקל דיבוריו מקלקל גם הברית רח"ל. כי אם האדם יכתוב הדיבורים שידבר על ניר ואחר כך יסתכל בהם יראה שיבוש מעצמו ובפרט כי גדול מאוד חטא דברים בטלים כי לא ישוב אל לבו לשוב עליהם כי דברים בעלמא הם ועל זה אמר דוד המלך ע"ה עון עקבי יסובני. רומז על העבירות קטנים שאדם דש בעקביו ולא נותן אל לבו לשוב עליהם הם יותר קשים ומרים משאר עבירות שלבסוף הם מסבבים אותו ואינן מניחים אותו לעבוד את בוראו:
Pirkei Avot.Chapter 1.17.5
בעזר ראש וראשון. נשלם פרק ראשון:
Pirkei Avot.Chapter 2.1.1
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת וכו'
Pirkei Avot.Chapter 2.1.2
פירוש שעושה תפארת לעושיה הוא הברא ית"ש בתורה ותפל' ועי"ז משפיע תפאר' לעול' התחתון לכנ"י וזהו ותפארת לו מן האדם. פי' שהעולם מתפארים עם האיש הצדיק הזה במה שמביא להם השפעות הנ"ל. ולכאורה אינו מדוקדק דמתחלה התחיל לדבר בלשון נסתר שיבור לו האדם ולבסוף אמר לנוכח והוי זהיר. אך דהענין הוא כך כי ידוע שלזה נק' רבי רבינו הקדום לגודל צדקתו שהיה מופרש ומובדל מזה העולם התחתון כלל. כי קדוש הוא לשון פרישה עד שקודם מיתתו הגביה ידיו ואמר שמימיו לא היה נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה כך היה תמיד מקושר בעולמות העליונים ולא היה יכול לדבר עם העולם לנוכח מגודל התדבקותו בהשי"ת רק היה מדבר בעדו והעם שומעין ממילא. כמו שמצינו בגמרא על אחד שהיה דורש בשוק העליון פי' בעולם העליון וטליתו היה מונח בשוק התחתון פירוש טליתו הוא הגוף הי' מונח בעולם התחתון. ומצאו נחש כרוך עליו פירוש מחמת התדבקות גופו אל הממון באמרו לפניהם תוכחת מוסר נמשך אליו ג"כ מאותן הרהורים רעים של ההמון וזה נחש שאותן המחשבות והרהורים הן מס"א ומזוהמת הנחש שבזה העולם השפל. ולזה התחיל רבינו הק' מתחלה להיות מדבר בעדו בנסתר. וכשאמר ותפארת לו מן האדם היינו כנ"ל שמשפיע ומטיב לבריות אז נחית מעט מדרגוי והעולם נתעל' מקדושתו עד שבאו לנוכח ואז דיבר עמהם לנוכח:
Pirkei Avot.Chapter 2.2.1
ר"ג בנו של ר"י הנשיא אומר יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכח' עון כו' שזכות אבותם מסייעתם:
Pirkei Avot.Chapter 2.2.2
י"ל פי' כמ"ש הרב מ"א בספרו נ"א על פסוק ויעש כן אהרן כו' ופירש"י מגיד שבחו שלא שינה ע"ש: ותוכן דבריו שהצדיק המושלם במדרגתו צריך לקשר עצמו בקשר אחד ביחוד גמור בהבורא ית' ובכנ"י להשפיע להם כל טוב אדוניו שבידו. וזה יפה ת"ת. הוא עבודת הש"י ודביקותו בו ית' עם ד"א רומז על כנ"י כמד"א ואתם תהיו לי ארץ חפץ. ר"ל כשהוא מדבק עצמו גם בכנ"י להשפיע להם כל טוב. וגם להעלותם למעל' לעבודת השי"ת וז"ש וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה וגו'. דהעולם מקשין שאין זה מקומו של פסוק זה אך לפי הרמז שאמרנו הוא מכוון. והיינו שהצדיק צריך להדבק בכללות ישראל ואף בפושעי ישראל לבלתי ידח ממנו נדח וזה רומז עד ירכה עד פרחה ר"ל מראש ועד סוף עד שפל הדיוטא התחתונה וכדאי' במדרשים מקש"ה רומז על ארבעה דברים שנתקשה משה רבינו ע"ה בהם. מ מנרה קש ש' קל או ש' רצים ה ה' חודש ואנו נאמר שהק' רומז לשרצים כי הקו"ף הוא רמז כקוף בפני אדם ורומז לד' בחי' ישראל יש שהם צדיקים גמורים שהם כמנורה יאירו תמיד למעלה ויש שהם במשקל בינוני. ויש שהם מחדשין עצמן בכל פעם לעלות מטומאתן ויש שהם רשעים גמורים רח"ל בבחי' שרצים ואעפ"כ כולה מקשה אחת הוא ויחוד גמור ולכולם יהיה תיקון אי"ה. ומשה נתקשה בזה האיך יהא התיקון הזה לזה כתיב כן עשה את המנורה. ונחלקו בו חכמי ישראל שאומרים הקב"ה עשאו בעצמו ר"ל כי בודאי דבר זה אין שום ברי' יוכל להשיג ולתקן זאת כ"א השי"ת בעצמו יתקן כל אלה ובעצמו רומז למד"א עצם מעצמי ובשר מבשרי רומז על כנ"י שהם עצם מעצמו כביכול וחלק אלוה ממעל והאיך יפול דבר ארצה ח"ו. ובודאי יתוקן הכל אי"ה כל אשר בשם עושי רצונו יכונה אך אותן שאינן מנשמת כללות עושי רצונו כלל לא יתוקנו לעד. למשל למלכה שכל היוצא מגופה והצפרנים מגופה (חסר כאן ב' ג' תיבות) אבל יש חילוק אותן צפרנים שגדלין בטומאתה כשנטהרה מטומאתה צריכא לחתוך אותן ולהשליכם לטמיון: וזה שיגיעת שניהם משכחת עון שאם לא ירצה הצדיק לדבק עצמו בכללות ישראל היינו מפני (חסר כנ"ל) רשעי ישראל נמצא גורם ח"ו קיטרוג למעלה וגם עליו יקטרגו על איזה עון משא"כ כשמדבק בכללות אז משכח העון וזה כל תורה שאין עמה מלאכה מלאכ"ה ר"ת מל"א כ"ל האר"ץ היינו כשמדבק עצמו ומקשר העולם הכל יחד אז ממשיך הקדושה והאלהות לכל באי עולם וממלא כל הארץ כבודו ית"ש משא"כ כשאינו חפץ בזת גורם עון כנ"ל רק צ"ל בענוה יתירה ולחשוב שהוא הגרוע מכולן ואז יוכל להעלות ואמר שזכות אבותם מסייעתם כמבואר בספר תניא באריכות כי כל איש ישראל יש לו שורש הקדושה מה שהשרישו אבות העולם הם אברהם יצחק ויעקב בזרע ישראל והיא האהבה המוסתרת בלב כל ישראל למסור נפשו על קדושת שמו אף הריקנים שבהם וזה שאנו אומ' אלהי אברהם וכו' הוא האלהות והקדושה שהשרישו לנו אבותינו עד סוף כל הדורות אפס שמגודל החומרית היצה"ר מחשיך האור הקדושה ההיא. נמצא בוודאי יוכל הכל לתקן ולחזור לשורשו הקדוש:
Pirkei Avot.Chapter 2.3.1
הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן כו' ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
Pirkei Avot.Chapter 2.3.2
רשות רמז על ר"ת היוצ' מפסו' ש' ק' ו' צ' י' ת' שעול' רשות. וגם אותיות ושר"ת הוא רשו"ת רומז עלהמלוכ' ושר"ת רומז על העבודה שעיקר העבודה צריכה להיות להמליך את הבורא ית' על כל העולם וישתחוו לפניו כל הבוראים כו' ואף בתפלה שמתפלל על איזה דבר דהיינו רפואה או פרנסה וכדומה עיקר כוונתו יהיה לתקן ולפעול זאת למעלה בשורשו כי בודאי כן הוא כאשר יחסר לאדם איזה דבר שצריך להתפלל עליו הוא לבעבור חטאיו אשר פגם למעלה בשורש הצינור העליון במלכות שמים עד שמגיע החסרון והפגם ממילא גם אליו ולכך צריך להתפלל ע"ז בעיקר כוונתו לתקן זאת למעלא בפגמו לתשלום המלוכ' וגם שימליך את הבורא בכל דבר אשר ישפיע לו ואשר ימלא את חסרונו שאין מקרבין לו לאדם אלא כשמתפלל לצורך עצמן ר"ל לצורך עולמות העליונים כנ"ל ואז ואין עומדין לו לאדם בשמת דחקו ר"ל ואין רומז על האי"ן סוף ב"ה עומד לו בשעת דחקו למלאות משאלותיו ג"כ כאשר עיקר כוונתו לש"ש משא"כ כשעיקר כוונתו לצורך עצמו אז לא במהרה נענה ואין עומדין לו בשעת דחקו ממש:
Pirkei Avot.Chapter 2.4.1
הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך. מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך:
Pirkei Avot.Chapter 2.4.2
שיעשה רצונך היינו הטוב שישפיע לך לא יהי' לך כאב המוכרח ליתן לבנו אף שאינו עושה רצונו רק ברצונו הטוב יתן לך ובשמח' רבה שמדרך הטוב להטיב גם רומז שיעשה רצונך. שיעשה לך רצון שתרצה תמיד לעשות מה שהיא רצונו ית"ש דהיינו התורה והעבודה. בטל רצונך כו' היינו כשיבא לך איזה דבר ועון לעשות מה שהוא נגד רצונו ית"ש תבטל רצונך מפני רצונו או בטל רצונך ר"ל כי השי"ת נתן הבחירה ורצון לאדם לעשות כאשר ירצה אם טוב ואם להיפך והוא למען הרבות שכרו כנודע וא"כ כשיבא לאדם איזה דבר מה שהוא נגד רצונו ית' ויצרו תקפו עליו ברצונו שיעש' אותו יבטל רצונו ויאמר לפניו ית"ש רבש"ע הריני מבטל רצוני לגמרי אי אפשי בו ולא בשכרו רק (חסר ב' או ג' תיבות) רצונך ואז השי"ת יבטל באמת רצון אחרים שהם כחות המסיתים (חסר כנ"ל) וגם יבטל רצון אחרים הם מחשבות עכומ"ז ורצונם בגזירתם על ישראל כמו פרעה והמן שהוא כנגד רצונו ית"ש. הגם שהכל הוא ממנו ית"ש ומרצונו הטוב להוכיח את ישראל. מ"מ הם לא עשו כ"ז כדי לקיים רצון השי"ת אדרבה הם סוברים שהם עושים כ"ז ברצונם ועיקר כוונתם הוא על קוב"ה ושכינתי' ועל התור' ועל העבוד' ולכן בעבור זה השי"ת יבטל רצונם וגזירתם שגוזרים על עושי רצונו ויפר עצתם ויקלקל מחשבתם וירם קרן עושי רצונו:
Pirkei Avot.Chapter 2.7.1
הוא היה אומר. מרבה תורה מרבה חיים. מרבה ישיבה מרבה חכמה. מרבה עצה מרבה תבונה. מרבה צדקה מרבה שלום. קנה שם טוב כו':
Pirkei Avot.Chapter 2.7.2
מרבה תורה מרבה חיים פי' ריבוי התורה הוא על ידי שדורש בטעמי התו' ופירושי' ורמזי' שזו הוא שבח התור' והריבוי כמ"ש במ"א שזו היא אשת חיל עטר' בעל' שהתורה שבכתב מתעטרת בתורה שבע"פ ועי"ז מרבה חיים דהיינו שהבורא ית"ש מוסיף חיותו בזו התורה שמוסיף כי התורה בעצמותה כמו שהיא אצלנו הוא גשמית (חסר ב"ת) בא אור החיות שהבורא ית"ש מלביש בתוכה ומזה החיות בא לכל העולם כי העולם נברא עם התורה נמצא כל דבר שבעולם תלוי בתורה וממנה שופע החיות:
Pirkei Avot.Chapter 2.7.3
מרבה ישיבה מרבה חכמה. ההיפוך מהמרבה בסחורה הנ"נ רק שמיישב דעתו ומחשבתו תמיד בעבודת הבורא ית' אז מרבה חכמה:
Pirkei Avot.Chapter 2.7.4
א"י מרבה ישיבה מרבה חכמה. רומז על הצדיק האומר ד"ת בפני ההמון שכל מה שמטים דעתם ומחשבתם אל הצדיק לשמוע ד"ת מפיו כמו כן בא השפעת התורה אל הצדיק והדבר אשר יאמר אליהם דדיה ירווך בכל עת מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא טעם כן הד"ת כל מה שנכפפים אליו ומחברים מחשבתם אל מחשבת הצדיק אזי כמו כן בא ההשפעה יתירה במחשבת הצדיק וכמ"ש פי' הכ' חכמות בחוץ תרונה חכמות רומז על שני חכמות שמתחברים חכמת ההמון עם חכמת הצדיק אזי בחוץ תרונה:
Pirkei Avot.Chapter 2.7.5
חסר תשלום המאמר):
Pirkei Avot.Chapter 2.7.6
מרבה עצה מרבה תבונה. עצה רמוז על הצדיק כדאיתא בזוה"ק על פסוק לא תשחית את עצה וכוון בזה שאל יאמר האדם מה תועלת בידי לשמוע דברי הצדיק ומוסריו כלום הוא יודע די מחסורי אשר יחסר לי למלאות חסרוני ולהשיבני דבר לעניני לא כן הוא רק שע"י המוסרים והתוכחות שהצדיק דובר עי"ז יגיע אליו הרהורי תשובה ויהרהרו ברוע מעלליהם וישיבו עליהם. נמצא ע"י ההתחברות הצדיק במחשבותיהם יוכל להודיע חסרונם אף בכללם ועד"ז אומר הד"ת בפניהם דרך כלל והוא כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצין וכ"א וא' יוכל למצוא מרוגע לנפשו ולמלאות חסרונו ומבוקשתו אשר יחסר לו בעניניו וזה מרבה עצה מרבה תבונה תבונה הוא מבין דבר מתוך דבר ר"ל בשגם שאינם שואלין לו בפיהם מ"מ הוא מבין חסרונם מתוך מחשבותם:
Pirkei Avot.Chapter 2.7.7
מרבה צדקה מרבה שלום. הפשוט הוא כאשר נותנין צדקה לעניים עושין שלום בינו לבין השי"ת שלא יתרעם עליו ית"ש כמד"א או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי:
Pirkei Avot.Chapter 2.7.8
א"י שע"י הצדקה שהאדם עושה מעורר הצדקה למעלה שהבורא ית"ש יוכל להתחבר אל הכנ"י ולהשפיע להם טובו ג"כ בדרך צדקה ולא יכול לבוא שום ערעור וקטרוג בההשפעה לבעבור שהיא בדרך צדקה וחסד לא בדרך שכר ולזה צריך האדם לעורר הצדקה למטה וכמו שביארתי הכתוב ובצדקה תכונני נמצא בזה גורם היחוד בין קוב"ה ושכינתיה וזה שלו"ם אותיות ש"ם ל"ו ש"ם רומז על השם אדנ"י ול"ו רומז על הצדיק כנודע ועושה היחוד ביניהם וזהו קנה שם טוב קנה לעצמו כי הבורר ית"ש לית ליה שם ידוע רק כשברא עולמו קרא לעצמו (חסר) והשם אדנ"י משותף עם הכנ"י שהם נושאים אדנותו עליהם הגם שהוא ית"ש מושל בכל אפילו בקליפין מ"מ הם בעצמותם כופרים בו ית"ש ואין נושאים עליהם אדנותו רק הכנ"י וזהו קנה שם טוב כשהאדם קונה השם טוב דהיינו שנושא אדנותו על עצמו. קונה לעצמו כביכול לעצמות היותו ית"ש והוא הממליך את הבורא ית"ש בעולם וזה גוף וברית חשבינן חד כי טוב איקרי ברית כנודע:
Pirkei Avot.Chapter 2.7.9
קנה לו ד"ת קנה לו חיי העוה"ב. ר"ל העוה"ב הוא ההשפעה השופע תמיד מאתו ית"ש עלינו וחיי העוה"ב רומז לחיות זו ההשפעה כמו התינוק כשהיא חכם ומתענג בו האב והאב נותן לו איזה דבר ע"י התענוג שעלה בלבו מתענוג בנו החכם נמצא עיקר החיות מזה המתנ' הוא התענוג שהיה לו לאביו. כמו כן הבורא ית"ש ע"י התענוג והשעשוע שמתענג כביכול בנשמת ישראל משפיע להם כל טובו נמצא חיות ההשפעה הוא תענוגו ית"ש. וכשקנה ד"ת קנה לאותז החיות של העוה"ב (חסר ב"ת) הבורא ית"ש שופע גם עליו:
Pirkei Avot.Chapter 2.8.1
ריב"ז הוא היה אומ' אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך:
Pirkei Avot.Chapter 2.8.2
נדקדק בזה המאמר אמאי לא יחזיק טובה ומאי נתינת טעם בדבר כי לכך נוצרת אדרבה טובה גמורה היא שהטיבו השי"ת להשלים פעלו אשר לדבר זה נפעל ונברא כי מי יתן לקיים כל המוטל עלינו לקיים אשר גלל כן נוצרנו אלא דה"פ דרומז שאל יחזיק הטובה הוא התורה שלמד לעצמו רק ילמוד לאחרים ג"כ וז"א כי לכך נוצרת ר"ל כי זה העולם הוא דוגמת עולמות העליונים שהם מקבלים זה מזה ומשפיעים זה לזה כמד"א ומקבלין דמ"ד כך בעוה"ז צריך כ"א לקבל מחבירו וזה שלמד ישפיע וילמוד לאחרים וזה רומז הכתוב אדם ל'ע'מ'ל' יולד ר"ת ל' למוד על מנת ללמד:
Pirkei Avot.Chapter 2.8.3
חמשה תלמידים היה לו לריב"ז כו' ר"א בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טיפה הוא ע"ד דאיתא כי בכל יום ויום יורדין מ"ח טיפין לג"ע ושם מקבלין הנביאים ולזה היו מ"ח נביאים והשיורין יורדין לכל העולמות התחתונים ונזה יורד בכל יום וזהו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית המחד"ש מורה על אלו מ"ח טיפין הנ"ל והן הנה השפעות קדושות איך לעבוד את הבורא ית"ש והן הן הכרוזים המוזכרים בש"ס שיוצאין בכל יום שובו בנים שובבים ויש אשר ישמעו הכרוז ממש ואף מי שאינו שומע באשר הוא מגושם בבשר האדם עכ"פ בא לו התעוררות בלבו כי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ר"ל נשמתו אשר היא קשורה לעילא שומעת זה הכרוז וימשיך התעוררות בלבו ומזה בא לו איזה הרהור תשובה או איזה ענין טוב איך לעבוד את הבורא כי כרו"ז הוא אותיות זכו"ר ר"ל שאלו הכרוזים הם שיזכור את בוראו תמיד. אך יש כמה בני אדם אשר יכבידו אזנם משמוע ולא יביטו אל פעול' ה' ולא יחישו לזאת אף כשבא להם איזה הרהור תשובה ואתערותא דלבא הם דוחין אותה המחשבה והעצה וילכו במועצתיהם וזהו הדרך הוא רע עד למאוד אבל ר' אליעזר לא היה כן רק תיכף בבוא לו המחשב' הטהורה הזאת חתמה על לוח לבו לעבוד בה את הבורא ית' ולא הי' מאבד הטיפה הנ"ל:

Avodat Yisrael; Konigsberg, c. 1860.. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001945066 Licence: Public Domain. Source.