Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Torah Study

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 250 sections

4.3.3
אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו. עי' השגה ועי' כ"מ תפסו דרבנו יליף לה מעובדא דרב ורב שילא ביומא כ' ב' דתרגם רב קרא גברא עי"ש הרי דשינה מדרשת רב שילא לפי שהיה גדול ממנו וע"ז השיג הראב"ד דהתם מקרה חדש היה וכו' עי"ש, והנה הכ"מ הביא הירושלמי דמגילה, דאיתא התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא להוסיף אלא א"כ היה אביו או רבו, (בירושלמי איתא לא להוסיף ולא לשנות ולא לכנות אבל בתוספתא הנוסח כמו אצל רבנו ועי' להבה"ג הל' צורכי ציבור העתיק ג"כ כנוסח רבנו עי"ש) והנה אפשר לפרש אלא א"כ היה אביו או רבו, היינו שהחכם הוא אביו או רבו של המתורגמן ורשאי לשנות משום דאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו, וכן פירש הר"ן ז"ל אבל רבנו פי' להיפך דהמתורגמן הוא אביו או רבו של חכם וכנראה דזהו יסוד השגת הראב"ד ז"ל דהרי באמת מצינו שאין כבוד לגדול שיתרגם ע"י קטן ממנו וכמ"ש רבנו בפי"ב מהל' תפלה הי"א, ועובדא דרב ורב שילא היה מקרה חדש רחוק מן המציאות וא"כ הו"ל לרבנו לפרש את הירושלמי והתוספתא דהחכם אביו או רבו של המתרגם והנה עי' להרב מרכבת המשנה ח"ב והרב סדר משנה האריכו להוכיח דהפי' בירושלמי הוא כמו שפירש רבנו דקאי אמתורגמן ולא על החכם, ומענותנותיה דר' אבא דמן עכו בסוטה מ' דאמר איהו חדא טעמא ואמר אמורא חד טעמא ולא קפיד מוכח כרבנו דאם היה המתורגמן גדול מן החכם רשאי לשנות ולהכי הוי עניוות מר' אבא דלא קפיד ע"ז ומחזי כאלו המתורגמן גדול ממנו דרשאי לשנות אבל אי הוי איסור, בודאי הו"ל לר' אבא להקפיד ע"ז שאמר האמורא טעם אחר ושינה מדבריו ומאי שייכות זה לעניוות. אבל ראה זה בכת"י הרמ"ע מפאנו ז"ל הביאו הרב מעשה רוקח הספרדי כתב שמצא נוסחא ברמב"ם וכתיב בה הכין אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א"כ היה המתורגמן מזכיר אביו של חכם או רבו ומפרש זה רבנו, אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי או כך אמר לי אבא מארי, וכשאומר המתורגמן הדברים לעם אומר בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו וכו' ואומר וכו' ובאמת כבר עמד הרח"ו זצוק"ל על קושי קישור דברי רבנו לפי הנוסח שלנו הביאו הרב אלפנדרי ז"ל ולפי נוסחא זו יונעם הכל מאד, ולפי"ז דברי הירושלמי המה ממש דברי הגמ' דקדושין בברייתא דף ל"א שם עי' בזה היטב והוא דבר נפלא, וראה זה מצאתי להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קט"ו שהשיג על הכ"מ וכתב כבודו במקומו מונח לא דק מקום תפיסתו של הרב והוא שהרב כתב אין המתורגמן רשאי לפחות ולא להוסיף אלא א"כ היה אביו של חכם או רבו תידוק מינה שאם לא היה רבו אע"פ שהוא גדול ממנו אינו רשאי להוסיף וע"ז השיגו הראב"ד ז"ל והלא רב עמד תורגמן לרב שילא ושינה והוסיף מפני שהיה גדול ממנו אע"פ שלא היה רבו ע"כ, ומלבד שלא תסוב ההשגה על רבנו בזה שהרי העתיק לשון הירושלמי והתוספתא לפי פירושו, עוד לפי מה שהבאתי לעיל דברי רבנו מפי"ב מהל' תפלה הי"א אין מקום להשגה זו והדברים מבוארים כמ"ש לעיל. ובאמת אפשר גם לומר דהתם ביומא בעובדא דרב ור"ש הרי רב לא שינה כלל ממ"ש לו רב שילא, והוא בעצמו היה מפרש כן קרא גברא לטעמיה וא"ל רב שילא אח"כ ולימא מר קרא תרנגולא עי"ש.
4.4.1
הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעס עליהם וירגז. פ"ב דאבות ולא הקפדן מלמד הגר"א ז"ל ועי' תענית ח' א' אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים מאי תקנתיה וכו' ועי' מס' סופרים פט"ז פנים שוחקות לתלמוד פנים מסבירות לאגדה והוא מבואר בכמה מקומות.
4.4.2
אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים. עי' כ"מ ועי"ש עובדא דר' פרידא.
4.4.3
וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא חוזר ושואל וכו'. עי' במס' דרך ארץ זוטא פ"ב אם חפץ אתה ללמד אל תאמר על מה שלא שמעת שמעתי וכו' ואם שנו לך ולא שמעת אל תבוש לומר שנו לי (כן הוא הנוסח בבה"ג כת"י רומי ולפנינו בקצת שינוי) אל תשא פנים לעצמך לומר שמעתי ועי' במס' כלה פ"ד ועי' ברכות ס"ג ב' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה המנבל עצמו וכו' ועי' רש"י ז"ל שם ששואל לרבו כל ספיקותיו, ואם זמות שסתמת פיך מלשאול וכו'.
4.4.4
ואם כעס עליו רבו יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך. מבואר שם בדף ס"ב א' בעובדא דר' עקיבא ובן עזאי ובעובדא דרב ורב כהנא ועי' מגלה כ"ח א' שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה וכו' א"ל קצתי בחיי כלומר שכעס עליו א"ל תורה היא וללמוד אני צריך והוא מבואר.
4.5.1
לא יהיה התלמיד בוש מחביריו וכו'. הוא ממש בהלכה הקודמת כל המנבל עצמו על דברי תורה ופרש"י אע"פ שחביריו מלעיגין עליו ועי' שם ד' ע"א ולא עוד וכו' אני נמלך וכו' ולא בושתי, ועי' נדה כ"ז אחיכו עליה וכו' אמר רב פפא אפילו כי האי מלתא לימא אינש ולא נשתוק קמיה רביה, וזהו מה שאמרו לא הבישן למד שהביא רבנו.
4.5.2
לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים וכו'. הוא כמ"ש בכתובות ק"ג שם נהוג נשיאותך ברמים וכגי' שלנו ברי"ש ופי' בערוך ז"ל פי' לא תזלזל נשיאותך בפני התלמידים אלא נהוג בהם ביד רמה ואמרו באבות ונוח לתשחורת (ועי' מה שפירש בזה רבנו בפי' המשנה וז"ל וכשתהיה עם שחור השיער ר"ל עם צעיר השנים לא תעשה כן אבל תוקיר נפשך עמו ואל תשחק ואל תתגעגע עמו עי"ש) ובשבת ל' ב' כל תלמיד שיושב לפני רבו וכו' הגר"א ז"ל.
4.5.3
כדי שתהא אימתו עליהם. זהו אמרם שם לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא, ועי' ילקוט יתרו דבר אחר אנכי ה' אלקיך נראה להם הקב"ה פנים זועפות למקרא וכו' כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה פנים בינונית למשנה וכו'.
4.6.1
ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשיו שעושה. עי' כ"מ ועי' ברכות ל"ג ועירובין י"ג לא אמר ר' עקיבא אלא לחדד וכו' ושם י"א א' בדיק לן רבא ושאר מקומות הגר"א ועי' במגדל עוז.
4.6.2
ובמעשיו שעושה. עי' מגדל עוז דיש נוסחא ורבה לחדודי לאביי הוא דעביד ועי' חולין מ"ג ב' ההוא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוי קא בדיק ליה לוושט מאבראי וכו' ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי, הרי להדיא במעשים שעשה הגר"א ועי' הגהות מיימוני.
4.6.3
וא"צ לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר. ב"מ צ"ז א'.
4.7.1
אין שואלין מעומד וכו'. כל זה בתוספתא כמ"ש הכ"מ, אבל עי' בתוס' בכורות ל"ו א' ד"ה עמד השואל שהביאו בשם הירושלמי דנדרים פ' נערה דצריך לעמוד כששואלין דבר הלכה, ואשר על כן העתיק הרמ"א ז"ל בסי' רמ"ו סי"ג דבדבר הלכה צריך לעמוד ור"ל דרק בדבר הלכה צריך לעמוד, ומ"ש בתוספתא דאין שואלין מעומד הוא באגדות וכדומה, והנה מלבד שמדברי רבנו לא משמע כן דהא כתב סתם ואין שואלין מעומד הנה כבר תמה ע"ז מרן הגר"א ז"ל שם דהרי בהדיא יליף בירושלמי שם מדכתיב ועמדו שני האנשים דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד ועל כרחך דהירושלמי פליג על התוספתא ועי' ש"ך ז"ל שם שכתב דר"ל כאן אחר שבטלה כבוד התורה, והכל למדין בישיבה אין שואלין מעומד והירושלמי קאי בשעה שהיו למדין בעמידה וכבר דחה ליה מרן הגר"א ז"ל שם דאכתי מאי אין שואלין מעומד דמשמע דוקא שאלה (ולפי מ"ש אנחנו שם בהך דלמדין מעומד ובשם התוס' יו"ט ז"ל יש להסיר תמיהת מרן ז"ל, ורק בשאלה אין נשאלין מעומד עי' בזה ואכ"מ) ומה גם לפי מ"ש לעיל בה"ב בדברי רבנו דמקודם חורבן בית שני היו נוהגין ללמוד בישיבה הרי בודאי אין מקום לדברי הש"ך ז"ל דהרי עובדא דר' שמעון בן יוחאי ור' צדוק אחר חורבן הוי וכבר השיגו על הש"ך ז"ל בזה. ובאמת דברי רבנו תמוהין דלמה פסק כתוספתא אחרי שמצינו בעובדא דבכורות שם וכן בברכות שעמדו ושאלו ואפילו אם נימא שאין חייב לעמוד אלא שמעשה שהיה כך היה אבל עכ"פ הרי מעשה רב שעכ"פ רשאים לעמוד בשעת שאלה ורבנו סתים כתוספתא דאין שואלין מעומד ועי' בצל"ח ברכות שם מחלק בין קושיא לשאלה דדוקא להקשות אין שואלין מעומד אבל לא לשאול וכל הדברים אינם מוכרחים כלל, ולולא דמסתפינא הו"א דפירוש אין שואלין מעומד לאו אשואל קאי, אלא שאין בשעה שהרב עומד, וכמו שאין משיבין מעומד קאי על הרב וכן ולא מגבוה ולא מרחוק הוזכר בתוספתא אבל לתלמיד אין איסור לעמוד כשהוא שואל ואדרבה עוד אפשר שהוא דרך כבוד וכעובדא דברכות ובכורות, ולא פליגי התוספתא והירושלמי כלל, אלא דצ"ב עדיין דא"כ הו"ל לרבנו להביא הך ילפותא דירושלמי דשואלין דוקא כשהתלמיד עומד ויש לישב הדברים.
4.7.2
ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו. וכבר כתב רבנו דין זה לעיל בה"ו ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו הענין שהם עסוקים בו כדי שלא יתבייש, וביאר הכ"מ ואחריו הלח"מ דהתם קאי בנושא אחר, דלא ישאל את הרב אלא באותו נושא שלומדים כמו לדוגמא בהל' שבת אל ישאל בהלכות יו"ט והוא קאמר דאפילו בנושא אחד אם הוא מענין אחר, לדוגמא אם עוסקים בענין הוצאה אל ישאל בפרט אחר מדיני שבת, והוא קשה ההבנה וגם תמוה דלמה כתב תרויהו דלפי"ז בנושא אחר פשוט יותר דלא ישאל וצ"ב ואפשר שאין הענינים שוים, דהתם בה"ו כוונת רבנו באמרו ואין שואלין את הרב אלא מאותו הענין שהם עסוקין בו כדי שלא יתבייש ר"ל שאין לדרוש מאת הרב שילמוד עמהם בענין אחר, וכמו ההוא עובדא דר' מאיר ור' נתן בשלהי הוריות דאמרו ליה לר' שמעון בן גמליאל ניתי מר ונתני עוקצין, דלא הוי סדור ליה לפי שלא היו עסוקין באותו ענין וזהו שכתב רבנו כדי שלא לביישו מעובדא דהתם, ומה שכתב כאן ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו הוא כעין עובדא דרב ורבי בשבת ג' והוא לשייליה במסכת אחריתא. ואפשר עוד דכוונת רבנו כאן ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו ר"ל כעין שכתב בפירושו לפ"ה דאבות מ"ז שישאל מה שצריך לשאל בדבר ההוא ולא יבקש מופת למודי בחכמת הטבע ולא טענה טבעית בחכמות הלימודיות וכיוצא בזה עי"ש היטב ועיין היטב באבות דר"נ פל"ז, שואל כענין זה יהודא שנאמר אנכי אערבנו שואל שלא כענין זה ראובן שנא' ויאמר ראובן אל אביו את שני בני תמית, וזהו עוד ענין אחר לגמרי בהבנת הדברים.
4.7.3
ואין שואלין אלא מיראה. דבר זה לא נמצא בתוספתא לפנינו וכן בהעתקת הבה"ג לא נמצא זה (ואפשר מ"ש שם בבה"ג וכן בכת"י רומי עמוד 074 ואין שואלין אלא "במראה", והגיהו דר"ל דהיינו "מאורע" כמ"ש בתוספתא, ולפי"ז בהגהה קלה אפשר לישב שכן היתה גם נוסחת רבנו וצ"ל אלא "ביראה" תחת "במראה") וקשה לומר שמקור הדברים בשבת שהבאנו לעיל כל תלמיד וכו' ואין שפתותיו נוטפות מור וכו' דאין זה ענין לשאלה דוקא וכמ"ש מרן הגר"א ז"ל הבאתיו לעיל גבי אין שואלין מעומד אבל זכיתי בעזהי"ת ומצאתי הדברים מפורשים בתנחומא בהעלותך פיסקא ויאמר ה' אל משה אספה לי, וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה וכן הוא במדרש רבה במדבר שם וזהו מקור דברי רבנו הנכון.
4.8.1
אגדה וקל וחומר נזקקין לק"ו. בספרי הטור הישנים הנוסח אגדה וק"ו נזקקין לאגדה וכן הוא בפרישה ועי' ש"ך סקי"ד החליט כן ובנוסחא הישנה הובאה במעשה רוקח הספרדי ג"כ הכי אבל בדפוס קונשטנדינא כמו שהוא לפנינו וכן הוא בבה"ג מדרש ואגדה נזקקין למדרש, מדרש וק"ו נזקקין לק"ו, הרי דאפילו מדרש דקדים לאגדה, ק"ו קדים ממנו ועי' הגהות מיימוני כאן.
4.9.1
אין ישנים בבית המדרש וכו'. פ"ב דסוכה כ"ח א' ופ"ג דתענית כ' ב' ופ"ד דמגלה הגר"א ז"ל ועי' תנא דבי אליהו רבה פי"ג לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובית המדרש שנא' וכו' עי"ש.
4.9.2
אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. עי' לח"מ שהקשה דהא הך תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד אתיא כבית שמאי דאית ליה התם בהיו יושבין בביהמ"ד והביאו לפניהם אור דכל אחד ואחד מברך לעצמו אבל לבית הלל דאחד מברך לכולם ליתא להא וכן לא הביא הר"י אלפסי ז"ל דהרי הלכתא כב"ה דאחד מברך לכלם עי' מה שהאריך בזה. ובכת"י פריז הובא בדקדוקי סופרים שם וכן הוא בבית נתן הכי גרסינן ת"ר היו יושבין בביהמ"ד והביאו אור לפניהם ב"ש אומרים אחד מברך לכלם משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך וב"ה אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול ביהמ"ד של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בביהמ"ד וכו' וכן הוא בפסקי הרי"ד ושם הגי' תניא נמי הכי של בית ר"ג וכו' וא"כ הרי אין מקום לכל הדברים ועי' בתוספתא בפ"ה ג"כ הנוסח הכין הוא ובודאי שכן היה נוסח רבנו והטור. ועל מה שלא הזכיר רבנו דינא דהביאו לפניהם אור כלל ורק בשו"ע הביאו ופסק כב"ה לפי נוסחא דילן דכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש מכל מקום ויבואר אי"ה בפכ"ט מהל' שבת ועי' בגליון הש"ס ציינו לתוספתא פ"ח דשבת, ושם איתא באמת של בית רבן גמליאל לא היו אומרין מרפא משום דרכי האמורי ורק ר' אלעזר ב"ר צדוק אמר התם שאין אומרין מרפא בביהמ"ד מפני ביטול תורה והדבר צריך תלמוד.
5.1.1
כשם שאדם מצוה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו. מתניתין סוף כריתות כ"ח א' וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני הרב, הרב קודם את האב בכל מקום וכו' הגר"א ז"ל ובכת"י אברבנאל הנוסחא כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו ורבו יותר מאביו, והוא נכון.
5.1.2
ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה, וכן אם היה אביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח"כ משיב אבידת רבו. הנה במ"ש לענין פדיון דסגי אם אביו חכם להקדימו לרבו אף שאינו שקול הסכימו לזה רבותינו ע"פ גרסתם במשנה דב"מ ל"ג, דגבי אבידה גרסי אם היה שקול כנגד רבו, וגבי פדיה הגירסא רק אם היה אביו חכם, והוכיחו מזה דלענין פדיון שאני וסגי בחכם אף שאינו שקול ועי' ט"ז סי' רמ"ב סקי"ט מ"ש בטעמא משום דבזה יש צער הגוף, ויש עוד טעמים אחרים לחלק ביניהם עי' באחרונים, אולם מ"ש רבנו דוכן לענין אבידה סגי בחכם, וכתב להדיא דאע"פ שאינו שקול כנגד רבו זהו תמוה ועי' כ"מ שתמה ממתני' דאיתא להדיא דאם היה אביו שקול כנגד רבו וזה אינו תימה כלל דגם בבא זו אית דגרסי רק ואם היה אביו חכם וכן הוא לפנינו בגמ' וכן בכמה כת"י אבל עיקר התמיה הוא ממה שכתב רבנו בפי"ב מהל' גזילה ואבידה להדיא פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת, ולפי"ז הנה מלבד הסתירה הגלויה שבשני המקומות עוד מוכח מזה שהיה לפני רבנו הגי' במשנה שקול כנגד רבו וממילא תמוה גם קושית הכ"מ הראשונה שהרי הוא נגד המשנה, והנה התירוץ דהתם ברבו מובהק וכאן בהל' ת"ת ברבו שאינו מובהק דחה ליה הכ"מ מהא דסיים רבנו לקמן בד"א ברבו מובהק וכו' ולדעת הכ"מ ברבו שאינו מובהק האב קודם אף שאינו ת"ח, ודבר זה אינו פשוט כ"כ ועי' בשטמ"ק לב"מ שם מה שהביא פסקי הרמ"ך וכתב להדיא אם אינו רבו מובהק ושניהם שוין בחכמה של אביו קודמת ואע"פ שלא למדו אביו כיון ששקול כרבו ואם לא היה אביו שקול כרבו של רבו קודם אע"פ שאינו רבו מובהק והוא להדיא דלא כהכ"מ אמנם גם סיום דברי הרמ"ך הם נגד דעת רבנו, דהרי להרמ"ך ברבו מובהק אף שאביו שקול של רבו קודמת וזהו דלא כרבנו, ועי' עוד בפירוש המשנה לסוף כריתות שכתב שאם היה אביו ת"ח קודם לרבו ואפי' היה רבו מובהק רוצה לומר שרוב חכמתו הימנו, מזה משמע ג"כ דס"ל לרבנו דסגי באביו ת"ח אע"פ שאינו שקול גם ברבו מובהק וכפשטות הדברים כאן, והנה הכ"מ הסכים למ"ש בהגהות מיימוני שהוא ט"ס כאן אבל גם דבריו בפי' המשנה שהבאנו מוכיחים כך ועי' בשטמ"ק שם שרוצה ג"כ לישב אבל סוף דבר בא ג"כ לידי כך שרבנו חזר בו. ועי' להרדב"ז ז"ל בביאוריו לפרק ח' מהל' מתנות עניים ובלשונותיו ח"ב סי' ק"כ מה שרוצה לישב דכאן מיירי שלמדו אביו וא"כ הוא ג"כ רבו ושם בהל' גזילה ואבידה שלא למדו אביו כלל והאריך ליישב הדברים, וכמה הם דחוקים ומ"ש דמסתמא סמך רבנו עצמו על מה שכתב בפ"א דחייב האב ללמדו תורה ועי' קדושין ל"א נראה שסתם אב מלמד את בנו תורה וכן הוכיחו מזה התוס' בפסחים ק"ח, וגם בגזילה ואבידה מיירי בסתם אב. והרב לח"מ המציא דבר מושכל מאד, ואינו במשמע במה שהבאנו מפי' המשנה גם הוא דבר חדש בלי מקור, והיה נראה לי להעיר ולומר, דהרי באבידה איכא לאו דלא תוכל להתעלם והנה אם פגע באבידת אביו ורבו אם הדין דרבו קודם, הנה אם החזיר אבידת אביו ולא אבידת רבו אפשר דעובר על לאו דלא תוכל להתעלם ועל עשה דהשב תשיבם, ואע"ג דמקיים מצוה ומשיב אבידה אחרת, אבל הרי לא נתחייב בה כי אם באבידת רבו שהיא קודמת, ולפי"ז אפשר דרבנו אשמועינן הכא דין חדש, דנהי נמי דאם היה אביו ת"ח כיון שאינו שקול כנגד רבו, של רבו קודמת כמ"ש בהל' גזילה ואבידה, אבל מ"מ אם השיב אבידת אביו רשאי ולא עבר בזה על לאו דלא תוכל להתעלם ועל עשה דהשב תשיבם, וזהו שאמר רבנו משיב אבידתו ואח"כ אבידת רבו ר"ל דרשאי גם לעשות כן אבל אין זה במשמע, מלבד דעצם הדין מסופקני בו, אין זה מדרך רבנו כידוע. אבל נראה לי פשוט, דבודאי היתה לרבנו במתניתין דב"מ גי' הרי"ף ז"ל אם היה אביו חכם שקול כנגד רבו אבל רבנו מפרש דתרי בבי נינהו, חדא דאם היה אביו חכם שלו קודם, או אף אם לא היה אביו חכם אבל שקול כנגד רבו, דהלא אף ברבו שרוב חכמתו ממנו מ"מ אפשר דאינו ת"ח דהרי כללא איכא איזהו ת"ח ומ"מ אף שאינו ת"ח מ"מ מחויב בכבודו משום כבוד רבו, ולפי"ז יש לפנינו במשנה ב' דינים האחד אם האב חכם אף שאינו שקול כנגד רבו, אבל מכיון שהוא ת"ח והרי הוא ג"כ אביו שלו קודם לשל רבו והם המה דברי רבנו בפי' המשנה שאם היה אביו ת"ח קודם לרבו ואפי' היה רבו מובהק ור"ל אף שרבו ג"כ ת"ח, ודבר זה הוא משום כבוד התורה של האב, ויש עוד דין היכא שאין שניהם ת"ח אז בעינן שיהיה האב שקול כנגד רבו ובאם לאו כבוד רבו עדיף, ולפי"ז כמה מדויקים הדברים דהתם בגזילה ואבידה לא הזכיר רבנו כלל דאם היה אביו חכם, אלא אם היה אביו שקול כנגד רבו, ור"ל דשניהם אינם ת"ח של אביו קודם ואם לאו של רבו קודם דהא אין כאן כבוד התורה של אביו, וכבוד הרב עדיף מכבוד האב, ואלו הכא בהל' ת"ת בכבוד תורה איירי, וקמ"ל בבא ראשונה של המשנה דאם היה אביו ת"ח אף שאינו שקול כנגד רבו של אביו קודמת והדברים ישרים בלי קמט.
5.1.3
ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב. (ובכת"י אברבנאל ולא מורא יותר ממורא הרב, ובדפוס קונשטנדינא ואין לך כבוד מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב) אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים. ביאור הדברים עי' בפרישה סי' רמ"ב ומ"ש עליהם הט"ז ז"ל שם.
5.1.4
כל החולק על רבו וכו' וכל העושה מריבה עם רבו וכו' וכל המתרעם על רבו, וכל המהרהר אחר רבו וכו'. ד' מימרי שם בסנהדרין ק"י, וחולק על רבו מפרש רבנו להלן, ועושה מריבה פירש"י ז"ל תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים, ומתרעם הוא שאמר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית, ומהרהר הוא שמחפה עליו דברים ואין זה אלא מחשבה בעלמא אלא דבור, כדיליף מקרא דוידבר העם באלקים ומשה ובעיקר הדרשה כבר עמדו עליה דאין לנו למימר הכי ודילמא מעשה שהיה כך היה שדברו באלקים ומשה, ועי' למהר"א אלפנדרי שכתב דסמך הדרשה, ע"פ דרשתם ז"ל הובאה בילקוט בשלח ויאמינו בה' ובמשה וכו' כיוצא בו וידבר העם באלקים ומשה אם באלקים דברו ק"ו במשה ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאלו מדבר במי שאמר והיה העולם. וזהו יסוד דרשתם ז"ל, אבל ראה זה מצאתי לרבנו הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסנהדרין שם שכתב, שנא' וידבר העם באלקים ומשה, וכי תעלה על דעתך שישראל מהרהרין אחר שכינה, אלא מתוך שהרהרו אחר משה, מעלה עליהן הכתוב כאלו דברו בשכינה, דבר אחר אי ס"ד דאחר שכינה הרהרו למה להן להרהר אחר משה, כלום מתרעמין על העבד שעשה מצות רבו עכ"ל.
5.2.1
איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש שלא ברשות רבו וכו'. כמ"ש בפ"ד דברכות כ"ז ב' והחולק על ישיבתו של רבו והיינו בכה"ג הגר"א, וכוונתו ברורה ליישב השגת הרמ"ך שהביא הכ"מ מנין לו לרבנו איסור קביעת מדרש בחיי הרב וזהו מה שציין דכאן מבואר להדיא דחולק על ישיבתו של רבו. ועי' רש"י סנהדרין שם כתב ג"כ חולק על ישיבתו, והוא מוכרח דאל"כ אלא שהוא סתם חולק הרי זה בכלל עושה מריבה עם רבו, ועי' תוס' גיטין פ"ד ב' ד"ה ר' יוחנן ותוס' ב"ק קי"ז וסוכה מ"ד א' ד"ה והא ועי"ש שכתבו להדיא דר' יוחנן לא היה בעל ישיבה בעוד שחזקיה קיים ועי' בפסקי תוס' גיטין שם שהתלמיד אין לו להיות בעל ישיבה בעוד שרבו קיים, ועי' ב"ח כאן מה שהאריך בכל זה, ובאמת הרי א"א להיות באופן אחר דהרי בודאי רשאי התלמיד לחלוק על רבו בדין מן הדינים אם יש לו ראיות וכמ"ש הרמ"א ז"ל בסי' רמ"ב וכל הש"ס מלא מזה שנחלקו על רבותיהם ועי' מרן הגר"א ז"ל שם שציין להא דקידושין מ"ב אמר רב נחמן אמר שמואל וכו' ואם הגדילו יכולין למחות, ורב נחמן דידיה אמר אם הגדילו אינם יכולים למחות וכו' וכן רבי עם ר' שמעון בן גמליאל, ועי' יומא מ"ג ב' ר' יוחנן אפילו לרבו לא ציית דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שחיטת פרה בזר פסולה ואני אומר כשרה וכדומה הרבה, ולהורות הרי אסור אפילו היכא שאינו חולק על רבו ובעל כרחך דהיינו קביעת מדרש, והלימוד ע"ז מקרא דבהצותו על ה' הוא ע"פ יסוד דרשתם ז"ל שקיבץ ר"נ ראשי סנהדראות ולמד בדין טלית שכולה תכלת וכן בית מלא ספרים, ועי"ש אין ויקח אלא לשון משיכת דברים רכים שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו, או כמ"ש הב"ח ז"ל שם שעיקר מחלקותם הרי היתה על ההתנשאות והשררה שהיה לו למשה לבדו וכמ"ש בסוף כי תשתרר עלינו שגם הם היו רוצים להחזיק בשררותו, מזה אתה למד שמי שלוקח לו שררה והתנשאות של רבו דהיינו שקובע לו מדרש כמו רבו הוא הנקרא חולק על רבו וכו' ותדע שהרי אפילו בדיקת סכין של שחיטה שאינה הוראה כלל אסור משום כבודו של רבו וכו' וכל שכן לקבוע מדרש.
5.2.2
ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם. דייק רבנו לכתוב לעולם דר"ל דאפילו באקראי וכמ"ש לקמן הגר"א ז"ל ור"ל דביותר מג' פרסאות הרי מותר באקראי אבל בפני רבו אסור אפילו באקראי, ואפשר עוד לומר דכתב כן רבנו ללמדנו דאפילו בקיבל רשות מרבו אסור להורות בפניו והוא כמ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין שם וכן משמע מעובדא דאביי בכתובות שם והביאה הכ"מ דהרי אביי בודאי היה לו רשות להורות דהא לא לעבוד איסורא, ומ"מ לא אסתיעא ליה מלתא ולהכי כתב דאסור להורות בפני רבו לעולם, ולפי"ז קובע לו מדרש שאני מהוראה דקובע לו מדרש דטעם האיסור משום שררות, וזה אסור דוקא כשיושב ומלמד שלא ברשות רבו אבל ברשות אפשר דמותר אפילו בעירו משא"כ להורות כמ"ש משום דלא מסתיעא מלתא ולא מהני רשות, אלא היכא דהוא בריחוק ג' פרסאות ומצאתי להגאון ראשון לציון שכתב כן.
5.3.1
היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו' מותר להשיב וכו' בד"א בדבר שנקרה מקרה וכו' אבל לקבוע עצמו להוראה וכו' אסור. עי' כ"מ ולח"מ ועי' בדברי רבנו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"ט, והנני מוכרח להאריך קצת בדברים כדי לברר שיטת רבנו אל נכון. הנה בברייתא דסנהדרין ה' מבואר דתלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות, ומשמע דחוץ לג' פרסאות שרי להורות בלי שום חילוק אם נטל רשות מרבו אם לא וכן מוכח שם מעובדא דתנחום בריה דר' אמי דאמרו ליה לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות, הרי להדיא דאי הוי חוץ לג' פרסאות הוי שרי. אבל מצינו סתירות לזה, דבעירובין ס"ג איתא דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא משום דרבו הוי, ור"ה היה רחוק ממנו יותר מג' פרסאות כמו שכתבו בתוס' שם וכן רבינא דסר סכינא בבבל וא"ל תלמיד חבר אנא, הא בלא"ה היה אסור והרי בבל רחוקה היתה ממקומו של רב אשי, וכן מהא דפריך שם בסוגיא ארבא דאמר בפני רבו חייב מיתה שלא בפני רבו אסור ואינו חייב מיתה, ופריך מתלמידו של ר' אליעזר שנתחייב מיתה חוץ לג' פרסאות, משמע הא מאיסורא לחוד לא הוי קשה כלל, והוא תמוה דהא חוץ לג' פרסאות שרי לגמרי ואתקשאי בה רבוותא ז"ל והנה לפנינו שלש שיטות בדבר. שיטת התוס' והרא"ש ז"ל לחלק בין תלמיד גמור לתלמיד חבר דבתלמיד גמור כל תוך ג' פרסאות חייב מיתה משום דכל תוך ג' פרסאות חשוב כאלו הוא בפניו ממש וחוץ לג' פרסאות איסורא איכא ולא חיוב מיתה, ובהכי קאי כל הנך עובדא שהבאנו, דלהכי לא אורי רב המנונא אף חוץ לג' פרסאות וכן בתלמידו של ר' אליעזר איכא איסורא גם חוץ לג' פרסאות משום דתלמידים גמורים היו וכן ברבינא אי לאו דתלמיד חבר הוה, היה אסור, אבל בתלמיד חבר תוך ג' פרסאות רק איסורא איכא ולא חיוב מיתה, וחוץ לג' פרסאות שרי לגמרי, וזהו מאי דתניא בבריתא דתלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות היינו בתלמיד חבר דוקא, כן בעובדא דתנחום בריה דר' אמי שם תלמיד חבר הוה ולכן חוץ לג' פרסאות הוי שרי להורות, ואפשר גם דתלמיד גמור הוי, אלא דהוי ליה רשות מרבו, ורשות לא מהני אלא חוץ לג' פרסאות אבל לא לתוך ג' פרסאות וכ"כ גם הרמ"א ז"ל בחד לשנא דתנחום רשותא הוי נקיט מרביה ואפ"ה במקום רביה לא עי"ש היטב. והרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' קי"א השיג עליהם וכתב ואין דרכם מחוור בעיני, דא"כ לא הו"ל לתנא למסתים לישניה ולמימר תלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק ג' פרסאות דמינה משמע דכל תלמיד קאמר דתלמיד סתם לא משמע תלמיד חבר אלא הו"ל למתני תלמיד חבר אל יורה וכו' ועוד דהא רבה בר בר חנה ורב תלמידי רבי הוו ולא תלמידים חברים ואפ"ה אמרינן התם בסנהדרין דכי נחתו לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם כיון דגמירי למה להו רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה וכו' באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא אי לאו גזירתו של רבי הוי שרי אפילו בלא נטילת רשות, ואשר על כן דעתו ז"ל וכן הביא בשם הראב"ד ז"ל, דבאמת חוץ לג' פרסאות שרי לכל תלמיד להורות מדינא והחילוק בין בפניו לשלא בפניו דבפניו ממש או בעירו חייב מיתה ושלא בפניו היינו בתוך ג' פרסאות דומיא דמחנה ישראל איסורא איכא ולא חיוב מיתה, וזהו מיסוד הדין אולם כשגזרו אח"כ דתלמיד אל יורה משום מעשה שהיה, אסור אף לאחר ג' פרסאות בלי נטילת רשות, אולם אם יש לו רשות מרב אחר סגי ורשאי להורות, ובתוך ג' פרסאות לרבו לא מהני רשות רב אחר ובפניו גם חייב מיתה עד שיטול רשות מרבו (ומשמע מדבריו ז"ל דמהני רשות אף בפניו) ולפי"ז צ"ל בעובדא דתנחום בריה דר' אמי שהיה לו רשות מרב אחר ולהכי אי הוי חוץ לג' פרסאות הוי שרי. והכי משמע לי גם שיטת הרמ"ה ז"ל בלישנא קמא שם שכתב בעובדא דתנחום בריה דר' אמי וז"ל איכא למימר דהאי מעשה קודם גזירה הוה, אבל לאחר גזירה אפילו שלא במקום רבו לא עד שיטול רשות מרבו הרי להדיא דס"ל דמעיקר דין מורה הלכה בפני רבו הוי שרי בחוץ לג' פרסאות, (אלא שבאמת קשה קצת דהא בימי רבי כבר גזרו בהא ורבה בר בר חנה הרי כבר הוצרכו לנטילת רשות, ואיך אפשר שבימי תנחום בריה דר"א דר' מני מצור הוי רביה עדיין קודם גזירה הוי, אמנם בירושלמי פ"ו דשביעית ובמדרש רבה ויקרא פ"כ שם איכא חלופי גברא ושם אחר). ורבנו בחר לו שיטה אחרת בכל זה, ולדעתו ז"ל עיקר החילוק הוא בין הוראה ע"פ מקרה ובין קובע עצמו להוראה דתוך ג' פרסאות אסור להורות אפילו אם שאלו אדם דבר הלכה במקרה, משא"כ חוץ לג' פרסאות שרי להשיב אם נשאל במקרה וזהו מה שאמרו תלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק מרבו ג' פרסאות, ר"ל במקרה, אבל לקבוע עצמו להוראה אסור אף ברחוק מג' פרסאות ולהכי לא אורי רב המנונא בשני דרב הונא רביה, קאי על הוראה בקביעות, וכן בעובדא דרבינא דסר סכינא בקביעות עשה כן ולהכי אצטריך לטעמא דתלמיד חבר אנא, הא אי לא"ה היה אסור לעשות כן ועובדא דתנחום בריה דר' אמי במקרה היה וכדמוכח מלישנא דאקלע, ולהכי חוץ לג' פרסאות הוי שרי (ועי' בירושלמי פ"ו דשביעית ה"א כהדא תנחום וכו' שאלין ליה והוא מורה וכן הוא במדרש רבה ויקרא פ"כ ובתנחומא אחרי, ומלשון זה משמע שלא היה במקרה כי אם משיב לכל שואל שהזכיר רבנו לקמן, ואפשר שזוהי עובדא אחרת, והיא היתה קודם גזירה דרבי וכמ"ש הרמ"ה ז"ל הבאתיו לעיל ועי' בביאור דברי רבנו לפי דעת מרן הגר"א ז"ל לקמן אולם לא ידעינא למה צריכין לזה כלל, והרי שפיר אפשר לומר דהוי בקביעות, והיה לו רשות, אלא דלא מהני רשות בתוך ג' פרסאות) והנה לפי"ז על כרחך צ"ל לדעת רבנו בעובדא דרב ורבה בר בר חנה, דנטלו רשות מרבי ופריך עלה כיון דגמירי למה להו רשותא, דנטלו רשות על הוראה שלא בקביעות, משום דבחיי רבי לא קבעו עצמם להוראה בבבל וירדו לבבל רק לפי שעה (וכדמוכח מסוגיא דרשות שנטלו בארץ ישראל לא היה מהני לבבל ואמרו שם רבב"ח אתא לקמיה דר' חייא הרי דחזרו לא"י וקבעו ישיבתם בבבל אחרי מות רבי, אלא שאע"פ כן הרי הורו הוראות בהיותם שמה כמבואר באגרת דרב שרירא גאון ז"ל ולהכי נטלו על זה רשות ולהכי הקשו בגמ' שם כיון דגמירי למה להו רשותא, אבל אי הוו קבעי עצמם להוראה בודאי היו צריכים לנטילת רשות מעצם הדין). והנה הלח"מ ז"ל הקשה לשיטת רבנו מתלמידו של ר' אליעזר דפריך בעירובין שם על רבא דס"ל דשלא בפניו אינו חייב מיתה, ומשמע דאיסורא בודאי איכא, ולדעת רבנו בחוץ לג' פרסאות ליכא איסורא באקראי והלח"מ נראה לו דוחק לומר דהתלמיד קבע עצמו להוראה, ולא ידענא למה לא נימא שבכלל הורה הלכה בפניו הוא שהורה בקביעות. אבל לפי"ז צריך ביאור, הא דגזרו בימי רבי דתלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו מטעם התקלה שיצאה מהוראת התלמיד שגבלו עיסתם בטומאה, אהיכי קאי הך גזירה ואמאי גזרו אם בתוך ג' פרסאות הרי גם בלא הך גזירה אסור להשיב אפילו באקראי מעצם הדין דמורה הלכה בפני רבו והוא משום כבוד הרב, ובחוץ לג' פרסאות בקביעות הרי ג"כ אסור מדינא לשיטת רבנו, והא דחוץ לג' פרסאות דמותר דוקא באקראי הותר, ועל כרחך לומר שגזרו לאסור אפילו חוץ לג' פרסאות אפילו באקראי משום תקלה וכמ"ש לעיל דרב ורבה בר בר חנה נטלו רשות להורות שלא בקביעות ובעו רשותא משום הך גזירה דרבי, ולפי"ז איך כתב רבנו דבהיה רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב ולא התנה כלל שיהיה לו רשות ודוקא בהוראה בקביעות כתב דבעי רשות אבל לא באקראי ואמאי והרי על זה היתה גזירת רבי תלמיד אל יורה ומצאתי להגאון תורת חיים ז"ל שעמד לתמוה כן ונשאר בתימה. והנה דברי רבנו עצמו היה אפשר לישב ולומר, דגזירת רבי הרי היתה משום מכשול, ולא משום כבוד הרב, ולפי"ז הרי אפילו אם מת הרב, שמטעם כבוד הרב היה רשאי להורות, מ"מ אסור להורות משום גזירה דרבי וזאת היתה הגזירה, וזהו מה שכתב רבנו לקמן ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להוראה ור"ל שאע"פ שאין כאן עוד משום כבוד הרב, מ"מ אסור בלי נטילת רשות משום גזירה דרבי ומשום תקלה דמי בצעים ומ"מ לא גזרו אלא היכי שמורה בקביעות וקובע עצמו להוראה אבל בהוראה במקרה לא גזרו ע"ז כלל, ולהכי לא בעי רבנו שיטול רשות בהוראה במקרה חוץ לי"ב מיל ובעובדא דתלמידו של ר' אליעזר בקביעות הואי ולהכי אף שהיתה קודם גזירה דרבי מ"מ איסורא איכא מעצם הדין ובעובדא דתנחום, אף שהיתה אחר הגזירה, אי היתה במקרה לא בעי רשות חוץ לג' פרסאות, ואי בקביעות הואי היה לו רשות מרבו, אלא דלא מהני רשות בתוך ג' פרסאות, והיה ניחא הכל. אבל מה נעשה, לעובדא דרב ורבה בר בר חנה, דלפי מ"ש לא קבעו עצמם להוראה, ומטעם זה אמרו בגמ' אי דגמירי למה להו רשותא, ואלו הוו קבעו עצמם להוראה, הא היו צריכים לרשות מדינא אף בחוץ לג' פרסאות לשיטת רבנו, וא"כ מאי אמרו דמשום גזירה דרבי נטלו רשות, והרי גם גזירה דרבי, לא היתה כי אם בקבעו עצמם להוראה, אבל לא אם עשו כן במקרה, וא"כ מוכח מזה דאף בהוראה במקרה איכא גזירה דרבי, וא"כ שוב קשה על רבנו דלמה כתב ברחוק י"ב מיל דשרי להשיב במקרה גם בלי רשות, ותיפוק ליה משום גזירה דרבי דאסור. ואשר על כן נראה ברור דמטעם זה כתב מרן הגר"א ז"ל בביאוריו לשו"ע שם וז"ל ושם אמר רב ורבה בר בר חנה לא היו יכולין להורות בלתי רשות ומפרש הרמב"ם דשם בקביעות כעובדא דרב ורבב"ח ועל זה אמרו באותה שעה גזרו וכו' ור"ל דגזירת רבי תלמיד אל יורה בלי רשות היתה על הוראה בקביעות, ומצד עיקר הדין דמורה הלכה בפני רבו, הנה חוץ לג' פרסאות הוי שרי, וע"ז היתה גזירת רבי ומשום התקלה שיצאה וצ"ל דאע"פ שרב ורבב"ח לא נשארו אז בבבל ושבו לארץ ישראל עד זמן רב אחרי מות רבי, מ"מ קבעו עצמם להוראה בבבל וכמ"ש רב שרירא גאון ז"ל שהבאנו בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל והורה איסור והיתר והלכות בנהרדעא, ולפי"ז ס"ל לרבנו שפיר דבהוראה במקרה לא בעי רשות כלל בחוץ לג' פרסאות אבל לפי"ז תגדל התימה אצלי מתלמידו של ר' אליעזר, דפריך בגמ' שם אליבא דרבא דס"ל דשלא בפני רבו איסורא איכא ולא חיוב מיתה, ולמה נתחייב התלמיד מיתה כשהיה חוץ לג' פרסאות ומשמע דאי לאו חיוב מיתה הוי ניחא שפיר, ותמוה דהרי בחוץ לג' פרסאות גם איסורא ליכא וכקושית הלח"מ והרי לפי דעת מרן א"א לישב דאותו תלמיד הורה בקביעות דמאי בכך, והרי תלמידו של ר"א היה ובחייו וזמן רב קודם גזירת רבי, והיה מותר מצד הדין להורות גם בקביעות חוץ לג' פרסאות. אבל ראה זה מצאתי קושית הלח"מ ז"ל כתובה על ספר תשובת הרשב"א ז"ל שם וז"ל והא דלא אקשו ליה לרבא התם בעירובין ממעשה של תלמידו של ר' אליעזר אלא משום דנתחייב מיתה אפילו ברחוק שלש פרסאות, דלכאורה שמעית מינה דלא הוי קשיא להו מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות, לא היא אלא משום דהתם מימרא דרבא לא אתפרשה בהדיא שלא בפניו כמה ועוד דאפילו נתפרשה מכ"ש קא פריך דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה ע"כ, והכי מתיישבין גם דברי רבנו ושיטתו לדעת מרן הגר"א ז"ל. ולפי"ז לפי דברי מרן הרמב"ם והראב"ד והרשב"א ז"ל בחדא שיטה אזלי דמעיקר הדין דכבוד הרב מותר להורות חוץ לג' פרסאות אפילו לקבוע עצמו להוראה אלא שבזה נחלקו דלשיטת רבנו גזירת רבי היתה רק על הקובע עצמו להוראה, והא שכתב רבנו אלא א"כ נטל רשות מרבו לאו מעיקר הדין דמורה הלכה בפני רבו הוא, אלא משום גזירת רבי, ולשיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל גם להורות באקראי אסור אחר גזירת רבי שלא להורות בלי רשות רבו, ומשום גזירה דרבי בודאי אסור להורות גם אחר מות רבו, וגם מהני רשות רב אחר לזה גם בחייו, להורות חוץ מג' פרסאות, וכן היא גם שיטת הרמ"ה ז"ל שהבאנו. ויש לבאר עוד קצת דהנה לפי מה שבארנו הנה בראית סכין של שחיטה דכל האיסור לראות במקום רבו הוא רק משום כבוד רבו משום שנראה כנוטל שררה בפניו, וליכא בזה משום תקלה וגזירת רבי היה צריך להיות מותר בחוץ לג' פרסאות, שאין כאן עוד משום כבוד רבו, ולפי"ז צריך עיון בעובדא דרבינא דסר סכינא ואף שהיה רחוק חוץ לג' פרסאות וכדלעיל מ"מ היה צריך לטעמא דתלמיד חבר אנא, ומוכרח לומר דבעת שגזר רבי אף שהיתה רק משום תקלת דיוק הלשון וגזרו כדי שנדייק עליו שיהא לשונו פתוח עי' רש"י ז"ל ועי' רמ"ה שכתב לדקדק אחריו אם חכם הוא ואם לשונו פתוח כדי שלא יטעו השומעים מ"מ כללו הכל בכלל הגזירה אף מה דלא שייך לזה, ובכלל זה גם ראית הסכין. וכן נראה במה שכתב בהגהות מיימוני והעתיקו בשו"ע סי' רמ"ב להלכה יש מי שאומר שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות אפי' בימי רבו ואפילו תלמיד גמור, ועי' למה"ר יוסף הכהן ז"ל שהשיג מהא דאמרו בעירובין שם כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאורויי באתרא דרביה ועי' ש"ך שם מה שהאריך בזה ועי' למרן הגר"א ז"ל מ"ש בזה. ולפי מה שנתבאר הנה לשיטת רבנו והרשב"א והראב"ד ז"ל והרמ"ה קשה לכאורה לומר כן, דנהי נמי דליכא הכא משום כבוד הרב, כיון שמורה מתוך הספר, אבל משום גזירה דרבי איכא דהא יכול לבא לידי תקלה ועי' בש"ך שם שהוכיח דמיירי גם בדבר שיש חידוש לשואל, ואפשר לומר דאין זה קביעות להוראה, וזה ניחא לשיטת רבנו אבל להראב"ד ולהרשב"א ז"ל דס"ל דאפילו במקרה ג"כ איכא גזירה דרבי קשה לומר כן וצ"ע ובירור. ואין כאן מקום להאריך יותר.
5.3.2
אסור לו להורות עד שימות רבו. הוא כמ"ש בעירובין שם דרב המנונא לא אורי בשני דרב הונא הגר"א ז"ל וכן הוא בהגהות מיימוני כאן, וכן כתב רבנו לעיל בה"ב ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ועי' שם עוד רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב בשרתי צדק בקהל רב לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים.
5.4.1
וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס רוח. מרן הגר"א ז"ל ציין לאבות פ"ד ור"ל שהוא בכלל גס לבו בהוראה ועי' היטב בדברי רבנו בפ"כ מהלכות סנהדרין ה"ח.
5.4.2
אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה וכו'. סוטה כ"ב א' ת"ר וכו' וקטן שלא כלו לו חדשיו הרי אלו מבלי עולם וכו' מאי קטן וכו' ר' אבא אמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הגר"א ז"ל, והנה לא הביא רבנו כל הסוגיא ועד כמה עד ארבעין שנין וכו' והא דאמרו התם בשוין, ועי' כ"מ האריך, ועי' בתוס' סוטה כ"ב ב' ד"ה בשוין, שפירשו דבשוין אינו רשאי ורבה, שאני שלא היה כמותו, והנה עי' לרבנו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"י ונראה דפסק כאביי דבאתר דאית גבר לא תהוי גבר וכמו שכתוב בגמ' שם לא צריכא בשוין ועי' בדברי רבנו בפ"ג מהל' סנהדרין ה"י ולפי"ז אפילו בשוין אינו מוכח וא"כ אין הפרש בין ארבעים לפחות מארבעים, והטעם שפסק רבנו כאביי עי' במרכבת המשנה ח"ב מ"ש בזה. (וראיתי (בספר שכתב דאחר התקנה דתלמיד אל יורה אם לא נטל רשות מרבו ואפילו דיעבד אין הוראתו הוראה כמבואר בירושלמי פ"ו דשביעית ה"א וא"כ שוב אינו תלוי כלל בשנים אלא ברשות, והא דלא אמרו כן בגמ' שם על רבה, משום דמבית עלי קא אתי ולא סמכינן להו כמבואר בסנהדרין י"ד א' מנין שאין נסמכין לבית עלי וכו', ולדידיה הוי כמו קודם תקנה ולא נהירא, דמלבד שיש לפקפק בכל עצם הדבר, וגם סמיכה ונטילת רשות מרבו להורות לאו חדא מלתא היא ועי' סנהדרין י"ג ב' סמכין ליה בשמא קרי ליה רבי ויהבין ליה רשותא למידן דיני קנסות עוד הרי תלוי דבר זה בגרסאות שיש שאין גורסין רבה כלל כי אם רבא ועי' תוס' ר"ה י"ח דרבא לא הוי מדבית עלי כלל שלא היה כהן עי"ש וגם בלא זה הוא מופרך).
5.5.1
ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו כדרך שעושה בשם אביו. דברי רבנו מופלאים וכבר עמדו עליהם כל נושאי כלי רבנו, דלפי סדר הדברים כאן הנה עכ"פ בשם שאינו פלא מותר לקרות לרבו שלא בפניו, ונמצא דיש איזה אופן שמותר לקרות לרבו בשמו שלא בפניו ואלו בהל' ממרים פ"ו כתב רבנו מפורש דדוקא לקרות לאחרים בשמם כשם רבם מותר כשאין השם פלאי, אבל לקרות לאביו או לרבו בשמם אין שום אופן בעולם, ועי' כ"מ ולח"מ ופרישה ונסתבכו הדברים. ומטעם זה ראיתי לחכם אחד שכתב דשיעור לשון רבנו כך הוא ואסור וכו' לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי, (ומשמע דאם אינו פלאי מותר להזכיר אפילו בפניו להכי כתב רבנו תיכף) ולא יזכיר שמו בפניו, אבל כמובן לא העלה כלום בזה, והט"ז ז"ל בסי' רמ"ב עמד על שרש הדברים, וכתב להגיה דכך צ"ל ואסור וכו' לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו, ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו והוא שיהיה השם פלאי וכו' ונמצא שדברי רבנו מתאימין לדבריו ז"ל בפ"ו דממרים, וכמובן אלו באנו להגיה בדברי רבנו מה שלא נמצא בספרים אחרים מדויקים כי אם ע"פ קושיא וסתירה כי אז לא מצאנו הלכה ברורה, ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"א סי' ל"ח, וכנראה ברמב"ם אשר לפניו לא היה כתוב כלל והוא שיהיה השם פלאי רק והוא שיהיה השם שכל השומע יודע וכו' וכן היה לפני הלח"מ ז"ל וכן הוא באמת בדפוס וויניציא ישן, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט, ועמד ע"ז שלא הביא רבנו חילוק של שם פלאי כאן כמ"ש בהל' ממרים, ודעתו ז"ל לפי שרבנו כתב כן ע"פ שיקול דעתו בלי מקור וכמ"ש שם ונראה לי אשר על כן, [כתב טעם זה בסוף החיבור מפני ש]נראה לו הדבר אח"כ, או טעמים אחרים שכתב שם, דרצה לכתוב הדבר אצל כבוד אב ולכלול גם כבוד הרב עי"ש היטב, ולאשר גם מלבד סתירת דברי רבנו כל הענין מסובך מאד, מוכרחים אנו לבארו קצת בעזה"י. הנה הרב סדר משנה עמד בהא דאמר כלב ליהושע (יהושע י״ד:י״א) וישבע משה ביום ההוא וכו' וכן להלן עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה, הרי דמותר להזכיר שם רבו שלא בפניו ולאחר מותו, והנה באמת דבר זה אפשר לדחות כיון דאמר שם תחלה אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' אל משה איש האלקים וכו' ועוד שם בשלוח משה עבד ה' אותי, לא הוצרך להזכיר כן בכל פעם באותו הדבור עצמו ועי' ב"ח בסי' רמ"ב והביאו הט"ז שם בסקי"ד דא"צ להזכיר מר בכל פעם, וראיה מהא דא"ל אביי לרב דמי וכו' עי"ש הרי מבואר כדברינו וכן צ"ל בהא שאמר יהושע (א') ישבו בארץ אשר נתן לכם משה, והוא ג"כ משום שאמר תחלה שם משה עבד ה', ולהכי אמרו אליו ישראל ג"כ ככל אשר שמענו אל משה אבל מה נעשה בהא דאמר שלמה לשמעי (מלכים א ב׳:מ״ד) את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי וכן שם (ה') בשלחו לחירם אתה ידעת את דוד אבי והנה גם זה אפשר לומר כיון שאומר אבי מותר וכמ"ש הרמ"א ז"ל בסט"ו שם דאם מזכיר ר' מורי פלוני, ועי' למרן הגר"א ז"ל שכן הוא בספרי, היה לכם לומר משה רבנו וכן באביו כשאומר אביו מותר כמ"ש בכמה מקומות אבא חלפתא (שבת קט"ו) וכן יוחי אבא (פסחים קי"ב ומעילה י"ז) וכן לינאי אבא (גיטין י"ד ב) ועי' עוד בירושלמי פ"ד דמגלה היה ר' מנא כד הוי מורי בחברותא הוי אמר כך אמר ר' יונה ועי' בפני משה, ובזה ניחא נמי מה שאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וכן עי"ש בויצא אלקי אברהם ופחד יצחק הוא ג"כ לאשר אמר תחלה לולא אלקי אבי (ומה שאמר ויתן לך את ברכת אברהם צ"ל דבתפלה וברכה מותר, וכן בכמה מקומות וכן בתפלת שלמה במלכים). אבל מה נעשה באמור הנביאים (מלכים ב ב׳:ט״ו) ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע ואם אפשר שבכבוד אלישע לא היו עוד מחויבים שתלמידים חברים היו ועי' תוס' יבמות נ"ז ב' וכמו כן צ"ל בישוב הדברים שדברו אהרן ומרים במשה ואמרו הרק אך במשה דבר ה' ואיך אמר כן אהרן שלמד אצלו תורה, ועל כרחך צ"ל דתלמיד חבר היה אבל איך הזכירו כן שם אליהו (ומעובדיה מלכים א' י"ח שאמר גם בפני אליהו הנה אליהו וזה הרי בודאי אסור, אבל מזה אין קושיא שהרי חזר עובדיה רק על הדברים שצוהו אליהו לאמור לאחאב והיה אסור להוסיף על דברי הנביא) וכן ביבמות ק"ה משפחה אחת היתה בירושלים וכו' באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי וכו' והיו קורין אותה משפחת יוחנן על שמו והא אסור לקרות בשמו שלא בפניו, וגם מה נעשה בפסוקים מפורשים בתורה אשר קנה אברהם את השדה וכן שמה קברו את אברהם וכו' שמה קברו את יצחק וכו' (ומהא דאמר אליעזר עבד אברהם אנכי אפשר ג"כ לומר כיון שאמר עבד שפיר דמי וצ"ע) וכן ביהושע אשר נתן לכם משה בעבר הירדן ושם ככל אשר שמענו אל משה ועוד מקומות הרבה, ועי' להגאון רע"א ז"ל בסי' ר"מ שעמד מהא דברכות י"ח דאמר שמואל בעינא אבא ועוד כמה מקומות אשר מכל זה מוכח דמותר להזכיר שם אביו ושם רבו שלא בפניו, והוא תמוה דהרי מעיקר הלימוד נראה שגם שלא בפניו אסור דהרי בגמ' סנהדרין ק' א' אמרו זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנא' זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע וזה הלא היה שלא בפני אלישע. אשר מכל אלה אחרי נטילת רשות מרבותינו ז"ל הייתי אומר, דהנוסחא הדווקנית בר"מ הל' ממרים שם הכי הוא, אבל השמות שקוראים בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב, משה וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ושלא בפניו, (ולפנינו איתא קורא בהן לאחרים שלא בפניו) וכן נמצאת נוסחא זו אלא שפירשוה דר"ל דקורא לאחרים ודוקא שלא בפניו, אבל יראה דתרי דיני קמ"ל רבנו דבשמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק וכו' קורא בהן לאחרים, וכן קורא בהם שלא בפניו ר"ל אפילו לאביו ולרבו וקאי על מה שכתב שם רבנו ולא יקרא שמו לא בחייו ולא במותו ואם היה שמו כשם אחרים משנה את שמם ועל שני הדינים יחדיו כתב וראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא, אבל בשמות שהכל דשין וכו' קורא בהן לאחרים, וגם קורא בהן לאביו ולרבו שלא בפניהם ואין בכך כלום, ובזה סלל לו רבנו המסלה לישב הסתירות שהבאנו בכל זה והא דאמרו חכם משנה שם אביו היינו בשם שהוא פלאי דוקא וכן באביו, ועכשיו נבא לסדור דבריו וציון מקורותיהם ונראה כי אין כל סדק וקמט בכל הדברים.
5.5.2
ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפי' שלא בפניו. נלמד מהא דגחזי שנענש על שהזכיר שם רבו שלא בפניו.
5.5.3
והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני. ר"ל דשם אלישע היה שם פלאי והכל ידעו שהוא שמו (ואם נסכים לנוסחא שבדפוס ויניציאה וקונשטנדינא שהבאנו ואין כאן תבת פלאי ג"כ אין נפק"מ בדבר כי הכל ענין אחד עם מש"כ בהל' ממרים) אבל שם שאינו פלאי מותר להזכיר והראיה מאברהם ויצחק משה דוד ואליהו אבא בר אבא שהבאנו וכן מדאמר רבי בכתובות ק"ג שמעון בני אע"ג דהוי שם אביו ורבו, ועל כרחך צ"ל משום דכל השמות הללו לא היו פלאי בזמנם ולהכי שרי.
5.5.4
ולא יזכיר את שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו. ר"ל שהוא ביאור על מה שאמר ולא יזכיר את שמו בפניו דהיינו אפילו לקרות לאחרים וכו' (או דולא יזכיר את שמו בפניו קאי גם על שם שאינו פלאי דבפניו אסור, והא דאמר אדוני משה כלאם הוא כמ"ש האחרונים להשיג על הש"ך שם סקכ"ד דס"ל דדוקא שלא בפניו מותר היכא דאומר רבי ומורי וס"ל דגם בפניו שפיר דמי וראיה מקרא דאדוני משה כלאם, וכן יש להביא ראיה מקרא האתה זה אדוני אליהו בעובדיה) הוא כמו שציינו מחברים רבים וגם מרן הגר"א ז"ל והמרכבת המשנה מפירושם של הגאונים רב שרירא ורב האי גאון ז"ל שהביאם בערוך ערך אביי דשמו היה נחמני והיה קורא לו אביי משום כבוד אביו (דלא כרש"י ז"ל בגיטין ל"ד) ורק רבא שהיה חבירו קראו נחמני וזה בודאי על כרחך לכו"ע לפי שהיה שם פלאי אז דהא גם לשיטת רבותינו בדעת רבנו מותר לקרא לאחרים בשם שאינו פלאי שלא בפניהם, וכמו שפרשו בדברי רבנו, ועי' בדקדוקי סופרים ערובין כ"א אות ק' דריש מרי בר מר דמסמיכות הדרשות שם נראה דהוא מרי בר רב הונא שנזכרים תחלה א"ל רב חסדא למרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא, ולהכי אסמיך ליה הא דאמר רב חסדא דריש מרי בר מר דאי לא"ה אין שום שייכות להך דרשא כאן, וקרי ליה בר מר לפי שר"ח תלמידו של רב הונא, ואף דרב הונא זה אין זה רבו, שהרי זהו רב הונא בריה דרב ירמיה וסתם ר"ה אינו בנו של רב ירמיה (ועי' קדושין מ"ה ב' אפלגו רב הונא ור' ירמיה בר אבא) מ"מ לא רצה להזכיר בשם רב הונא שהיה רבו לפי שאסור לקרא גם לאחרים בשם רבם וצ"ל דגם ר"ה היה שם פלאי לכל הדעות. ומ"ש רבינו אלא ישנה את שמם אפילו לאחר מותם. כבר ציין מרן הגר"א ז"ל שהרי אביי כשאומר בשם רבה אפילו כשהיה כבר אצל רב יוסף ואח"כ אומר תמיד כדמר, או מר לא אמר הכי, וכן רב מרדכי לרב אשי שרבו מובהק היה ועי' בגיטין נ"ט ושאר מקומות. וכן מבואר בקידושין ל"א שם כי הא דמר בר רב אשי כי הוי דריש בפרקא איהו אמר אבא מארי ולאחר מותו היה שאז ישב בראש, וכן אמרו שם במותו כיצד וכו' עי"ש ובודאי היה כל אלה שמות פלאי בדורם שכל השומע ידעו מי הוא רבי ורב ורב אשי, ולפי"ז עולים דברי רבנו יפה בכל שיטתו ובלי שום הגה"ה אבל מה אעשה ורבותינו לא ס"ל הכי בדעת רבנו ותפשו בפשיטות דלרבו ואביו שלא בפניו ולאחר מותו אסור להזכיר בשמם אף שאינו פלאי וה' יאיר עיני. והנה עי' במרכבת המשנה ח"ב דרך ג"כ בדרך חדש ולדעתו בדעת רבנו ושיטתו דיש נפק"מ בין אביו לרבו, דבאביו אסור להזכיר שמו אפילו שלא בפניו ולאחר מותו אפילו כשאומר אבא מארי ר' פלוני משא"כ ברבו דרק שמו לבד אסור אבל כשאומר רבי פלוני מותר ועי' קדושין ל"א שהבאנו לעיל איהו אמר אבא מארי ואפילו אחר מותו, ואלו ברבו כיון שלומד מפי הרבה חכמים לא סגי שיאמר רבי מורי אלא צריך שיאמר רבי מורי פלוני ועי' יבמות ט"ו ב' אמר ר' אלעזר בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני וכו' ואח"כ אמר ובאתי והודעתי את אבא ולא אמר אבא מארי פלוני. ומ"ש רבנו והוא שהיה השם פלאי. ר"ל שהוא כ"כ מופלא שהכל יודעים מי הוא רבו אע"פ שאינו מזכיר את השם אז אסור שלא בפניו והכונה דומיא דרב בבבל ורבי בארץ ישראל דאסור לומר רבי ר' אבא משום דהכל יודעים מי המה ומכ"ש אם הנוסחא היא כמו בדפוס וויניצא שהבאנו דל"ג כאן פלאי כלל עי"ש בכל אריכות דבריו, ודבריו מופלאים אצלי, דמה יעשה עם כל הני מקראות שהבאנו שקרא שלמה את דוד, וכן באברהם ויצחק ובאבוה דשמואל ואבא חלפתא ויוחי אבא וינאי וכל הנך שהבאתי גם תמוה אצלי דאם יאמר מורי ורבי ויזכיר השם ברבו מותר גם בפניו והראיה אדוני משה שהבאנו שכבר השיגו על הש"ך ז"ל בזה, וכן מה שהבאתי מאדוני אליהו אשר על כן נראה יותר כמ"ש לעיל והבוחר יבחר.
5.5.5
ולא יתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנין לריעים וכו'. כן פירש"י ז"ל ולהכי הרי תקינו רבנן כדי שאילת שלום תלמיד לרב ולאפוקי מדעת הסוברים דאין תלמיד נותן לרבו שלום כלל, ולמדו כן מהירושלמי דברכות עי' הגהות מיימוני כאן ורא"ש ור"י ועי' רמ"א שם בשם רבנו יונה ועי' למרן הגר"א ז"ל שם שהוכיח ההיפך מזה הירושלמי גופא שהרי ר' יוחנן הקפיד עליו, ועי' להרב פנים מאירות בהקדמתו לח"א האריך לתמוה בזה דהרי כן מבואר להדיא בירושלמי שם הדא אמרה שאדם צריך לשאול במי שהוא גדול ממנו בתורה ועוד מן הדא וכו' ואח"כ מביא הך עובדא דר' יוחנן ור' אלעזר דהוי מיטמר מקמיה ואי הוי איסור לשאול א"כ הוצרך להטמר עי"ש במ"ש ומוכרח כשיטת רבנו.
5.5.6
אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום. זהו מ"ש במדרש תנחומא בהעלותך בפסוק אספה לי וכורע לפניו ושואל בשלומו, ובמדרש רבה שם ליתא להך וכורע לפניו אף שכל הענין נמצא שם ג"כ.
5.5.7
ואומר וכו' שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום יחזיר לו שלום עליך רבי ומורי. עי' ברכות ג' א' בברייתא שם תמצא להדיא כנוסח רבנו אמר לי שלום עליך רבי, אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי הרי דשאני בין נתינת שלום להחזרת שלום והרגיש בזה הגרעק"א ז"ל והנה מרן הגר"א ז"ל ציין להא דסנהדרין צ"ח א' בעובדא דר' יהושע בן לוי, אבל שם מבואר דגם בנתינת שלום אמר לו שלום עליך רבי ומורי וצ"ע, ומצאתי בדקדוקי סופרים בסנהדרין שם מבואר שבכת"י מינכן איתא רק שלום עליך רבי וכן הוא גם ביד רמ"ה שם וכן הוא בכת"י קרלסרוהע ובכת"י פלורנץ עי"ש והוא מבואר כרבנו ועי' להגרעק"א ז"ל בהגהותיו שם שכתב בב"ק דע"ג ב' שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי וברמב"ם פ"ב ה"ג מהל' עדות תוך כדי דבור כדי שאילת תלמיד לרב ולא הזכיר שיעורו בודאי דסמך על מ"ש כאן בהל' ת"ת דהיינו שלום עליך רבי והא בב"ק מבואר דהשיעור הוא שלום עליך רבי ומורי, ואולי דהיה לו להרמב"ם גי' אחרת וחידוש שלא העירו מזה האחרונים ע"כ, ולפלא אצלי על מרן ז"ל דמדוע לא הזכיר את דברי רבנו בפ"ב מהל' שבועות הי"ז שכתב להדיא בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי ועי' כ"מ ומל"מ שהאריך שם דלמה פסק רבנו דלא כר' יוסי בב"ק שם שסמך עצמו על כמה סוגיות ומה ששיער דאולי היה לו לרבנו גי' אחרת חכם עדיף מנביא ועי' בדקדוקי סופרים ב"ק שם דבכת"י מינכן וכן בכת"י המבורג ליתא שם אלא שלום עליך רבי ועי' בתוס' ובראב"ן ועי' בדברי חמודות ובמעדני יו"ט לפ"ד דברכות סי' ה' אות י' שכתב אבל תלמידי ה"ר יונה כתבו בכל מקום שאמרו כדי שאלת שלום תלמיד לרב אינו ר"ל אלא כדי חזרת שלום תלמיד לרב ונראה דתלוי בחלוף גרסאות דרש"י גורס כגי' גמרא דילן והנותן שלום והמחזיר שלום לרבו וא"כ נתינה וחזרה כי הדדי נינהו ותלמידי ה"ר יונה היה לפניהם גי' הרי"ף ז"ל והמחזיר שלום לרבו עכ"ל ולפי דברי תלמידי ה"ר יונה צ"ל ששלום עליך רבי ומורי הוא השיעור של תוך כדי דבור וצ"ע ועי' בסוגיא דשבועות ל"ב א' עי"ש היטב ואין כאן מקום להאריך יותר, ועוד יתבאר בזה.
5.6.1
וכן לא יחלוץ תפיליו לפני רבו. הראו כולם מקור הדברים בסנהדרין ק"א ב' וירם יד וכו' שחלץ תפילין בפניו וכן מרן הגר"א ז"ל ציין להתם, אבל התם הרי במלך קאי וצ"ל משום דהרי כתב רבנו לעיל ואין מורא יותר ממורא הרב ועי' יד המלך האריך בזה ועי' תוס' שבועות ל' דאף דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ובתלמיד חכם כבודו מחול, מ"מ כל זמן דלא מחל חמור כבוד חכם מכבוד מלך ועי' הוריות י"ג חכם קודם למלך ישראל והוא כדברי התוס', אבל באמת מקור הדברים כבר הביא הטור באו"ח סי' ל"ח מימרא דרבא דאמר אסור לחלוץ תפילין בפני רבו, ומימרא זו לא נמצאת לפנינו בגמ' אבל הוא בשימושא רבה ועי' ב"י שם הביא בעצמו שהוא בשימושא רבה והנה בנוסח השימושא רבה שלפנינו אמר רבא אסור לתלמיד למיחלץ תפילין קמי רביה דכתיב וירם יד במלך ואמר ר' יוחנן שחלץ תפילין בפניו מאי תקנתיה ליכרך דרביה ברישא והדר כרכי תלמידיה והכי עבדו תלמידי דרבן גמליאל, והנה הרב באר שבע עמד לתמוה דלמה לא הביא רבנו דין זה גם במלך אחרי דעיקר הלימוד הוא ממלך ונשאר בתימה אבל בשימושא רבה שהובא בשבלי הלקט הנוסח א"ר נחמן אין תלמיד רשאי לחלוץ תפילין קמיה רביה ולא יותר, וכן היתה נוסחת רבנו, והביא רק מה שמצא כתוב להלכה, ולא הביא לדינא הדרשא דוירם יד במלך לענין מלך ולהכי לא הביא גם היתר לחלוץ אחר רבו, ומה גם לפי מה שהביא מהרי"א ז"ל על שימושא רבה הטעם משום שיש בזה כמורה הלכה בפני רבו כשחולץ שמורה שהגיע זמן שאינו חייב בהן ודבר זה אין לו שייכות למלך כמ"ש הבאר שבע שם בעצמו עי"ש היטב ועי' באשכול הל' תפילין סי' ל' הנוסח שהביא הוא המאמר של השימושא רבה, וגם שם ליתא לילפותא מוירם יד במלך עי"ש, ועי' להרמ"ה ז"ל בסנהדרין שם מ"ש בביאור שחלץ תפילין בפניו דירבעם, ולפי דבריו אין שום שייכות לתלמיד ורב עי"ש היטב.
5.6.2
ולא יסב. הוא בפסחים ק"ח א' לא צריכיתי מורא רבך כמורא שמים, ועי' בסוף פ"ב דמס' כלה.
5.6.3
אלא יושב כיושב לפני המלך. עי' ירושלמי פ"ג דהוריות נביא מכפת ידיו ורגליו ויושב לו לפני כהן גדול ומה טעם שנא' שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך וכו'.
5.6.4
ולא יתפלל לא לפני רבו ולא לאחר רבו ולא בצד רבו. לפנינו בגמ' הנוסחא לא כנגד רבו ולא אחורי רבו וכנגד רבו הוא מ"ש רבנו בצד רבו עי' פירוש רש"י ז"ל ורבנו יונה ז"ל שם אבל מ"ש רבנו לפני רבו כתב מרן הגר"א ז"ל שלמד במכל שכן מלאחריו ומצדו וכ"כ רבינו יונה ז"ל וכנגד רבו אסור נראה שהטעם הוא מפני שמשוה עצמו לרבו וכ"ש אם חוזר אחוריו כנגד רבו שהוא ביזוי יותר עי"ש, אבל לדעתי העניה אין אנו צריכים לזה, ולפי גי' הרי"ף ז"ל הוא להדיא במימרא דרב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל תלמיד לא לפני רבו ולא אחורי רבו וכו'.
5.6.5
וא"צ לומר שאסור לו להלך בצדו. סוף פ"ג דיומא ל"ז א' המהלך כנגד רבו הרי זה בור וכו' דמצדד אצדודי עי"ש.
5.6.6
אלא יתרחק לאחר רבו. בכת"י אברבנאל אלא יתרחק לאחריו והוא ישר כמ"ש.
5.6.7
ולא יהא מכוון כנגד אחוריו. זהו ביאור דמצדד אצדודי שהבאנו.
5.6.8
ולא יכנס עם רבו למרחץ. עי' כ"מ שהביא דבפסחים נ"א שם אמרו דאם רבו צריך לו, כלומר לשמשו, מותר, ולא חש רבנו לכתבו לפי שסמך עמ"ש להלן דהרב המובהק שרצה למחול על כבודו הרשות בידו, ובתשובות מהר"צ חיות סי' ע"א הביא בשם הג"ר שאול קצנלזון ז"ל דרבנו אינו מפרש צריך לו רבו לשמשו, אלא דמפרש ואם רבו צריך לו כמ"ש בב"מ תלמיד וצריך לו רבו ודבר זה הרי הביא רבנו שהרי כתב בד"א ברבו מובהק ע"כ. והנה באמת עי' לרבנו בפכ"א מאיסורי ביאה הט"ז שכתב ולא יכנוס אדם עם אביו למרחץ, ולא עם תלמידו ואם היה צריך לתלמידו מותר, וצ"ל ג"כ דהכונה אם היה תלמיד שצריך לו רבו וכתב שם הדבר ביתר ביאור, ולהכי דוקא בתלמיד, אבל לא באב ובן שצריך לו אביו, אבל באמת נ"ל מלשון רבנו שם שכשם שאסור לתלמיד לרחוץ עם רבו, כך אסור לרב לרחוץ עם תלמידו שלא כתב שם רבנו ולא עם רבו אלא ולא עם תלמידו וע"ז כתב דאם היה צריך לתלמידו מותר, וכאן מיירי בכבוד הרב ולהכי לא כתב כן כאן וסמך על מ"ש בהי"א וכמ"ש הכ"מ.
5.6.9
ולא ישב במקום רבו. עי' כ"מ ולח"מ ומקור דברי רבנו במדרש רבה פרשת פ' בהעלותך ובתנחומא שם וכן הוא בתוספתא פ"ג (ושם חסר לא ישב במקומו) וכן הוא בתורת כהנים הביאו רש"י בפי' התורה איזהו הידור לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו.
5.6.10
ולא יכריע דבריו בפניו. דקדק רבנו לכתוב בפניו דוקא בכדי לישב קושית הראשונים ז"ל דלפירש"י ז"ל אם היו חולקין בדברי תורה לא יאמר נראין דברי פלוני והקשה הרמ"ה ז"ל דא"כ היינו ולא יסתור את דבריו ולכן פי' הוא ז"ל שאסור לו לומר גם נראין דברי אבא או רבי, אבל קשה דהרי מצינו בכמה מקומות נראין דברי אבא, ועי' בירושלמי סוטה פ"ב אמר ר' אלעזר נראין דברי ר' אלעזר בן שמוע מדברי אבא ועי' עירובין ל"ב א' אמר רבי נראין דברי מדברי אבא וכבר תמהו ע"ז ועי' צדה לדרך פרשת קדושים ולהכי כתב רבנו דדוקא בפניו אסור אבל גם זה קשה עדיין שהרי מצינו שנחלק ר' עקיבא עם רבותיו ר' אליעזר ור' יהושע בפניהם בפ"ו דפסחים ועי' רדב"ז בתשובותיו ח"א סי' תצ"ה מה שהאריך בכל זה אבל מאן לימא לן דהכא בדברי תורה קאי, ואפשר דבדברי תורה מותר וכמ"ש לעיל בחולק על רבו, שוב ראיתי בשאלתות שאילתא נ"ו שגרסתו ולא מכריעו לחובה והיא שיטה אחרת ועי' מ"ש מו"ר בהעמק שאלה והביא מה שהבאנו לעיל.
5.6.11
ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב. עי' כ"מ שהוא ממדרש רות, וכן הוא בירושלמי פ"ק דכתובות ופ"ק דסוטה, ודבר זה מבואר גם בברכות כ"ז ובבכורות דכשאמר רבן גמליאל לר' יהושע עמוד על רגלך ויעידו בך, ואח"כ כשהיה כבר ר"ג יושב ודורש מ"מ עמד ר"י על רגליו מפני שלא אמר לו שב, אבל צ"ע מבריתא דהוריות דרק בנשיא אמרו שם ואין יושבין עד שיאמר להם שבו ועי' בירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג ואין רשות לאחד מהם לישב וכו' אבל אפילו בחכם ואב בי"ד עושים לו שורה אחת מכאן ואחת מכאן עד שישב במקומו ואז יושבין גם בלי רשות ובנשיא לבד בעינן רשות, ובעובדא דברכות ובכורות הרי נשיא היה ויש חילוק בין לישב לפניו להא דהוריות וצריך עוד בירור.
5.6.12
ולא יעמוד מלפניו עד שיאמר לו עמוד וכו'. בע"ז י"ט אמר לו רבי נתת לי רשות לעמוד וכן הוא במסכת דרך ארץ רבה סוף פ"ד ופ"ה.
5.6.13
אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פניו. ביומא נ"ג שם בר' אלעזר דהוי גחין וברבא כד הוי מיפטר מרב יוסף עי"ש.
5.7.1
וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו. עי' כ"מ מברכות ל"ג וביומא נ"ג שהבאנו כד הוי בעי ר' יוחנן לסגויי הוי גחין קאי ר' אלעזר אדוכתיה עד דהוה מכסי ר"י מיניה ובשיעור מלא עיניו הביא הש"ך סק"ח בשם הסמ"ק שהוא כמלא רוס עיניו רס"ו אמות ויש להתבונן בזה, דשיעור זה נאמר לענין פריקה דכתיב בה כי תפגע ואמרו שם בב"מ דראיה שיש בה פגיעה הוא שיעור זה רס"ו אמות אבל ראיה לחוד כמלא עיניו הוא בודאי רחוק יותר. אבל כנראה היה לו להסמ"ק כן בגי' הגמ' ולגרסתנו הוא השיעור כמו שהוא רואה אותו וכדאמרו בגמ' שם באביי מכי חזא אודניה דחמרא דרב יוסף עי"ש.
5.7.2
וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עי' כ"מ והגהות מיימוני ולח"מ והאריכו בזה המחברים טובא דהרי בלא אזיל ואתא ביומיה מבואר שם בגמ' דאינו מחויב להקביל, ולא חילק רבנו כן והכ"מ כתב דר' אליעזר פליג שם אר' יצחק והוא פלא דהרי בגמ' אמרו שם דלא פליגי וגם ר' יצחק מודה בלא אזיל ביומיה. והנה נגלה עלינו אורו הגדול של רבנו חננאל ז"ל בר"ה ט"ז וזה גרסתו בסוגית הגמ' שם, אמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר ויאמר מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת מכלל דבחודש ושבת בעי לקבולי אפיה ומקשינן והא ברגל אמרנו, ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פני רבו בכל חודש ושבת ואם הוא במקום רחוק חייב להקביל ברגל ע"כ. (וע"פ דברי ר"ח אלו מיושבים כל קושיות הנודע ביהודה והטורי אבן בסוגיא שם עי' עליהם) הרי לפנינו להדיא דאית לי' לר' יצחק דחייב להקביל פני רבו אפילו בריחוק מקום ולא אזיל ואתא ביומיה, ולפי"ז על כרחך צ"ל דר"י פליג אדר"א דס"ל דאינו חייב להקביל בריחוק ולא קיי"ל כוותיה, וידוע דרבנו נמשך תמיד אחרי רבנו חננאל בשיטותיו וגירסותיו. והנה הריטב"א ז"ל בחדושיו לסוכה הקשה דלמה השמיט רבנו דינא דחודש ושבת דמחויב ג"כ להקביל כמו שמפורש בכתוב וכן הקשה בפני יהושע שם ולדברי רבינו חננאל שהבאנו מוקשה עוד יותר דהא אמר כן להדיא דבמקום קרוב חייב לקבולי בכל חודש ושבת אבל באמת לא על רבנו תסוב הקושיא, דהרי הקשו כן בגמ' על ר' יצחק שהזכיר רק רגל ולא חודש ושבת, ותירוץ הגמ' דתלוי בקרוב ורחוק, ולהכי לא הזכיר ר"י רק רגל שהוא חיוב קבוע, משא"כ בחודש ושבת דתלוי כבר בקרוב ורחוק ויכולת האדם לא אמר ע"ז חייב ורק ברגל שהוא חיוב לכל, וכן סתם רבנו (ובחידושי כתבתי דא"צ כלל לומר דרבי אליעזר פליג על ר"י אלא דביאור הגמ' בסוכה שם הוא באופן אחר קצת דהא דא"ל ר"א לר' אלעי אינך משובתי הרגל ר"ל דר' אלעי בא לקבל פני ר"א רבו לרגל ובא לפני הרגל כמובן ממקום רחוק, וא"ל ר"א אינך משובתי הרגל, ר"ל שלא תשבות אצלי ברגל אלא תשוב מיד לביתך ואינך נמנה בין שובתי הרגל כאן וע"ז פריך מדר"י דאמר חייב להקביל פני רבו ברגל ויליף לה מקרא דמדוע את הולכת אליו היום, ומוכח מזה דבחודש ושבת גופיה מחויב לקבולי אפיה רביה ואינו יוצא כלל בקבלת פנים אם ישוב כעת לביתו קודם הרגל, ומשני הא דאזיל ואתא ביומיה וכו' ר"ל דבאזיל ואתא ביומיה אה"נ דמחויב להקביל פני הרב ביום הרגל עצמו, ובלא אזיל ואתא ביומיה שפיר דמי לקבולי אפיה בזמן הרגל ואפילו קודם הרגל כדי שיהיה בביתו ברגל, אבל הכל מודים דבזמן הרגל מחויב לקבל פני רבו, ועי' להגאון ר' יוסף שטיינהרדט ז"ל בספרו זכרון יוסף שתלי לה בפלוגתא דאביי ור' זירא בר"ה ו' אי אשה חייבת בשמחה או דבעלה משמחה, ואי ס"ל דבעלה משמחה אינו רשאי לצאת מביתו בלא אזיל ואתא ביומיה ורבנו ס"ל כר"ז עי' בדבריו בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות הי"ד ופ"א מהל' חגיגה ה"א ועי' בלח"מ שם, ולפי"ז אין חשין בין אזיל ואתא ביומיה או לא ולהכי סתם דחייב להקביל פני רבו ברגל) ועי' סדר משנה בכל מה שהאריך ואלו נתפרסמו בימיו דברי רבנו חננאל לא היה מקום לדבריו.
5.8.1
ואם היה במקום שאין מכירין אותו ולא היו לו תפילין וחש שמא יאמרו עבד הוא אינו נועל לו מנעלו ואינו חולצו. והוא מסוגיא דכתובות צ"ו כמו שהביא הכ"מ ובנוסחא דילן בגמ' שם איתא רק התרת מנעל אבל הרי"ף ז"ל בפ"ק דקדושין העתיק מימרא דר' יהושע בן לוי כל מלאכה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל והנעלת מנעל וכן הוא נוסח רבנו, וכן הוא הגי' בתוס' רי"ד ז"ל שם, ועי' בילקוט משפטים הביא דרשת המכלתא שש שנים יעבוד שומע אני כל עבודה במשמע ת"ל לא תעבוד בו עבודת עבד מכאן אמרו לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו סנדליו, ולא יטול לפניו כליו לבית המרחץ וכו' ת"ל ובאחיכם בני ישראל אבל בבנו ותלמידו רשאי (ובתורת כהנים בהר שרשאי בבן חורין) וזהו יסוד מאמר ריב"ל דרשאי לעשות בתלמידו כל מלאכות אף שנאסרו בעבד עברי ורק בכנעני הותרו (אם לא היכא שחש שמא יאמרו עבד הוא) וזהו כוונת ר' יוחנן בכמה מקומות מאן וכו' מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא, שר"ל שבעבד עברי אינו רשאי לעשות כן אבל בתלמידו שרי ור"ל דמאן דמתרגם לי הנני תלמידו (ועי' לרבנו פ"א מהל' עבדים ה"ז שהיתה גרסתו דכל בן חורין מותר ועי' כ"מ שם שהביא הנוסחא כמו שהבאנו לעיל דבנו ותלמידו מותר וכתב דרבנו למד מזה דה"ה לכל בן חורין ולא דק בזה שכן היא הנוסחא בתורת כהנים) אבל צ"ע למה דוקא אינו נועל לו מנעליו דהרי לפי"ז ה"ה שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ וכדומה המנויים שמה, שהוא ג"כ סימן עבדות באתרא דלא ידעיה וצריך התבוננות.
5.9.1
ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבנו כך וכך. עי' כ"מ ומקור הדברים בברכות ט"ז ב' למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ כשראוהו לרבן גמליאל רוחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו וכן בכל הנך המבוארים במשניות שם.
5.9.2
וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך למדתנו רבנו. סנהדרין צ"ט ב' דיתיב קמיה רביה ונפלה ליה שמעתתא בדוכתא אחרינא ואמר הכי אמרינן התם ולא אמר הכי אמר מר, וזהו שאמרו בפ"ק דמ"ק ז' ב' ובחגיגה י"ד ב' למדתנו רבנו אע"פ שלא למדו ממנו זה וכן בסנהדרין ק"א א' למדתנו רבנו כי אין אדם צדיק בארץ ומקרא הוא.
5.9.3
ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו. עי' כ"מ דהוא מ"ש ר' אליעזר בברכות כ"ז והאומר דבר שלא שמע מרבו ומקור דברי רבנו עי' בירושלמי ברכות פ"ב א"ל הכא ר' מאיר יתיב ודרש ואמר שמעתתא משמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמעתא משמיה דר' עקיבא א"ל כולי עלמא ידעין דר"מ תלמידיה דר"ע הרי להדיא דכשאומר משם רבו א"צ להזכיר שמו וכשאומר דבר שלא שמע מרבו מזכיר שם אומרו הגר"א ז"ל.
5.9.4
וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ כאן מה שהאריכו לישב דברי רבנו ממה שתמהו עליהם הראב"ד והרמב"ן ז"ל בתורת האדם שער הקריעה, ובפ"ט מהל' אבל הי"א האריכו ג"כ ועי' להרב מרכבת המשנה ח"ב בפ"ה מהל' תענית מה שהביא כל התמיהות בדברי רבנו כאן ובהל' אבלות והאריך בישוב כל הדברים על מכונם, ודעת רבנו בשיעור מגלה את לבו ר"ל שקורע את כל הבגדים שעליו זה כנגד זה, אבל השיעור הוא טפח, אלא דלא סגי בבגד אחד כמו בשאר כל המתים. ולפי"ז הרי מעובדא דשמואל דקרע על רב תליסר אצטלא וכן ר' יוחנן על ר' חנינא במו"ק כ"ד מוכח כרבנו דעד שיגלה את לבו ברבו, ומ"ש לא הישוו לאב ואם אלא לאמו ר"ל לאפוקי שלילה דרשאים לשוללם וללקטן עי"ש היטב ולפי שאין עיקר הדברים כאן יתבארו אי"ה במקומן.
5.9.5
ואינו מאחה לעולם. ברייתא שם כ"ו.
5.9.6
בד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. כר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה ואע"ג דר' יוסי פליג וס"ל דאפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת, ור"י ור' יוסי ס"ל לר' יוחנן גופיה בעירובין דהלכה כר' יוסי (ומטעם זה פסק אבי העזרי כרב ששת דס"ל כר' יוסי הביאו המרדכי פ' ואלו מגלחין ועי' במס' כלה בגמ' סוף פ"ב אתמר הלכתא כר' יוסי עי"ש) דהרי אמרו דר' יוחנן לא אמר כן אלא דוקא היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, והכא הרי סתם משנה כר' יהודה, לפי מאי דמפרש ר' יוחנן מאי חכמה רוב חכמתו ועי' באר שבע בהוריות מ"ש בזה, ועי' בסנהדרין כ"ז ב' גבי ר' מאיר ור' יוסי ה"מ היכא דלא סתם לן תנא כר"מ הכא סתם לן תנא כר"מ עי"ש ועי' בירושלמי הוריות אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כמי שהוא אומר כל שרוב תלמודו הימנו ולמה לא פתר לה כר' יהודה אית תנוי תני ומחליף ולהכי אמר רק הלכה כמי שאומר ולפי"ז אין קושיא כלל מהך כללא.
5.9.7
אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר. כן הוא גם שיטת רש"י ז"ל בעירובין ס"ג א' ועי' רשב"ם ב"ב קנ"ח ב' ד"ה תלמיד חבר שיטה אחרת בזה, ועי' רמ"א סי' רמ"ב ס"ד.
5.9.8
אבל עומד מלפניו וקורע עליו וכו'. עי' כ"מ שהוא מב"מ ל"ג והנה רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל כתבו שם דתלמידי חכמים שבבבל דין רבו מובהק להם, דאל"כ בלא"ה חכם הכל קורעין עליו אבל דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רבנו, וכי תימא מאי רבותא משום דעל חכם אינו קורע אלא על הגדול ממנו וכן בלעמוד לפניו אבל ברבו שאינו מובהק אפילו בקטן ממנו, עי' בריטב"א ז"ל שהביא כן בשם הרמב"ן והאריך בזה ועי' בשטמ"ק הביא הדברים והביא בשם הרמב"ן להיפך עי"ש.
5.10.1
וכל ת"ח שדעותיו מכוונות וכו'. עי' כ"מ שציין לאבות פ"ה, ועי' באבות דר"נ פל"ז, הלימוד ממשה ומחברי איוב עי"ש והוא אע"פ שלא למד ממנו כלום.
5.11.1
ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו שמחל. כפל רבנו הדברים, והכונה דאפילו אם מוחל גם ההידור מ"מ חייב התלמיד להדרו, ולכאורה צ"ב מנין לו לרבנו הא, והרי מקור דבריו הוא מעובדא דרבא דאקפיד על רב מארי ורב פנחס בני רב חסדא דלא קמו מקמיה אע"ג דדלי להוא כסא וכן רב פפא דאקפד על ר' יצחק בריה דרב יהודה שם, משום דאפילו הכי הידור בעו למיעבד ליה, ושם הרי אקפדו על זה, ומנין שאף בשעה שמוחל גם ע"ז שחייב לעשות הידור וצ"ל דס"ל לרבנו דאם אינו עושה הידור הוא בגדר בזיון, וראיה לזה דהרי אמרו בתורת כהנים ובמדרשים שהבאנו לעיל איזהו הידור שאמרה תורה והדרת פני זקן שלא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו וכו' ואמרו בפ"ז דמס' דרך ארץ זוטא איזהו מכבד וכו' ואיזהו מבזה לא ישב במקומו וכו' הרי דאם אינו עושה הידור בכלל בזיון הוא, וזהו טעמם דרבא ודר"פ דאקפידו על שלא עשו להם ההידור והרי הם מחלו על כבודם, ובעל כרחך דזהו בזיון ובזיון אין הרב יכול למחול ועי' בשו"ע סי' רמ"ב סל"ב לא משמע כן, ויהיה בזה דעת רבנו כדעת הראב"ד ז"ל דאף שהרב יכול למחול על כבודו אבל לא על בזיון והוא משום דלגבי בזיון שוב לאו תורה דיליה הוא ואינו יכול למחול, ואף דרבנו ס"ל באבידה בזקן ואינו לפי כבודו דרשאי להחמיר על עצמו אף דזהו בגדר בזיון וכבר ראיתי למחברים שרוצים לתלות שיטת הראב"ד ז"ל לענין בזיון בפלוגתא זו, ולדעתי אין דין זה שייך למבזה כבודו בשביל כבוד שמים וקיום מצוה, והארכתי בזה במקום אחר לתרץ קושית הטורי אבן ז"ל על שיטה זו מהא דאמרו בקדושין ל"ב ברב הונא דקרע שיראי באפי בריה וקאמר ודלמא רתח וקא עבר על לפני עור, ומשני דמחיל ליה ליקריה הרי דיכול למחול גם בזיון, אבל אכ"מ יותר.
5.12.1
וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעוה"ז ולעוה"ב. עי' בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח תלמידיה דבר נשא חביב עליו כבריה, ועי' ויקרא רבה פי"א ופתיחתא דאסתר רבה, ועי' בספרי ואתחנן שהבאנו בריש ההלכה כשם שהתלמידים קרוים בנים כך הרב קרוי אב עי"ש היטב.
5.13.1
התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו. עי' כ"מ ועי' חגיגה י"ד א' וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו.
6.1.1
כל ת"ח מצוה להדרו. ר"ל ואע"פ שהוא יניק עי' כ"מ הטעם שפסק רבנו כר' יוסי הגלילי ועי' תוס' ר"י הזקן ז"ל בקדושין שם ועוד ראיה ברורה מעובדא דר' חמא בר ביסא בכתובות ס"ב ב' דקם מקמיה דר' אושעיא, הרי עביד עובדא כריה"ג.
6.1.2
ואע"פ שאינו רבו. הוא ממ"ש שם בקדושין ל"ג ב' בעובדא דר' אילעי ור' יעקב בר זבדא דחליף ואזיל ר' שמעון בר אבא קמיהו וקמו מקמיה א"ל חדא דאתון חכימי ואנא חבר וכו' הרי להדיא דאי לא"ה שפיר עבדי דקמו מקמיה והרי לא היה רבם, ועי' שבת ל"א ב' ר' סימון ור' אלעזר הוו יתבי חליף ואזיל ר' יעקב בר אחא א"ל חד לחבריה ניקום מקמיה דגבר בר אורין הוא עי"ש וכן כמה עובדי ומזה הוכיח הר"ן ז"ל ג"כ דקי"ל כר' יוסי הגלילי, דאל"כ כיון דקי"ל כאיסי בן יהודה א"כ אין נפק"מ בחכמה כלל ולמה אמרו בכמה מקומות לקום מפני חכם הגר"א ז"ל, ועי' פסחים קי"ג ב' ומנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד ועי' בתוס' שם דהוא בשלא למד ממנו עי"ש אבל דעת רבנו היראים בסי' ל"ו ובחדש סי' רל"ג דבחכם שאינו רבו אינו מחויב להדרו מדאורייתא אלא מדרבנן (ואין סתירה לדבריו מכל מה שהבאנו דאפשר רק מדרבנן הוא) ודייק כן מדאמר אביי לא שנו אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו ש"מ דעכ"פ רבו בעינן, והביאו ג"כ הסמ"ג ודחה ראיותיו, ועי' ריטב"א בחי' לקדושין כתב ג"כ והא דאמרינן ברבו שאינו מובהק שעומד מלפניו ד' אמות קשה לי דתיפוק ליה דהוי ת"ח והרא"מ היה מדקדק מכאן שאין חיוב עמידה בפני ת"ח מדאורייתא אלא מדרבנן כדאמרינן באלו הן הלוקין ואין זה נכון אלא דבתלמידו אפילו הן שווין או גדול ממנו חייב לעמוד בפניו דאלו מדין ת"ח היה פטור וכדאמרן ע"כ, ויש עוד שיטה אחרת הביאה רבנו ירוחם בנתיב ג' ח"ה וז"ל וכתב רמ"ה רבו שאינו מובהק אפילו שלא למד ממנו ואינו זקן וכו' מאחר שגדול ממנו בחכמה וראוי ללמוד ממנו אע"פ שאינו רבו ולא למד ממנו שום דבר חייב לקום מפניו ולנהוג בו כבוד כתלמיד לרבו שאינו מובהק ואם אינו גדול ממנו בחכמה אם למד ממנו שום דבר צריך לנהוג בו כבוד ולקום מפניו ואם לא למד ממנו שום דבר אינו חייב לקום מפניו ומיהו הידור צריך לעשות לו שנאמר ואת יראי ה' יכבד ע"כ, ונראה דרבנו חולק גם ע"ז וס"ל דיש חיוב מדאורייתא להידור כל ת"ח.
6.1.3
ומאימתי חייבין וכו'. עי' לקמן בה"ו.
6.2.1
אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ וכו'. עי' כ"מ ולח"מ אהא דלא הזכיר רבנו דדוקא בבתי גואי, ועי' מרכבת המשנה ח"ב דעתו בדעת רבנו דדוקא בבית החיצון שהכל עומדין שם לבושים ושם מותר להרהר בדברי תורה שם צריך לעמוד משא"כ בבית האמצעי ולא הוצרך רבנו לבאר דבחיצון חייב לקום עי' בפ"ג מהל' ק"ש דאפילו ק"ש קורא שם, ובאמצעי נראה דאסור בק"ש לדעת רבנו ועי' לח"מ נדחק שם, ועי' בהגהות הגאון רד"ל ז"ל לקדושין ולא ראה הדברים כמו שהם, ואין להאריך עוד ועי' ש"ך סק"ג מ"ש דבבית האמצעי צריך לעמוד כיון דיש שם שאילת שלום, ויותר הו"ל למימר דהא פסק בסי' פ"ד דרשאי להרהר בתורה שם, והרי אמרו בגמ' שם ה"נ מסתברא דאמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר וכו' הרי דתלוי במקום שמותר להרהר וצריך תלמוד בכל זה, ועי' לח"מ דאין חילוק בין חכם לרבו מובהק בזה, אבל יש חולקים עליו עי' בספר ארבעה טורי אבן וס"ל דדוקא בסתם חכם אבל ברבו מובהק שהקימה בכלל מורא רבו הוא ולא בכלל הידור לחוד מחויב לעמוד גם באלו המקומות וכן בעלי אומנות דלקמן עומדין לפני רבם המובהק ולהכי הביא רבנו דינים אלו בפרק זה דעסוק בדיני חכם ולא בפרק הקודם בדין רב מובהק, ויש לי בזה אריכות קצת אכ"מ.
6.2.2
ואין בעלי אומנות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים. בגמ' איתא אין בעלי אומנות רשאין לעמוד ועי' כ"מ מה שכתב בזה ועי' בשו"ע סי' רמ"ד אין בעלי אומנות חייבין וכו' ואם הוא עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד מפניו אינו רשאי, והמה ב' פירושי התוס' שם ובחולין נ"ד ב' ורבנו נקיט הכא רק דינא דאינו חייב לעמוד משום דיליף מהידור שאין בו חסרון כיס, ובמלאכת אחרים פשוט דכיון שאינו מחויב בשל עצמו אסור בשל אחרים ולא הזכיר רבנו האיסור שאין כאן מקומו כלל והוא משום לתא דגזל, ועי' בתוס' ר"י הזקן ז"ל מה שהאריך בזה גם בדעת רבנו, אבל לקמן בה"ח בתלמיד שיושב לפני רבו דהאיסור הוא משום שלא יהא כבודו גדול מכבוד שמים נקיט רבנו איסורא, אבל עי' מ"ש לקמן בה"ח שם דדעת רבנן קדמאי דגם שם אין איסור אלא שאינו חייב וכן תפס הרמ"א והב"ח ז"ל בשיטת רבנו ועי' ש"ך והגר"א ז"ל שם וצ"ב עוד.
6.2.3
שנא' תקום והדרת מה הידור שאין בה חסרון כיס אף קימה שאין חסרון כיס. עי' לח"מ שתמה, דהא בגמ' אמרו להיפך מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס, וקימה מהידור ילפינן שאין בה ביטול מלאכה ועי' במרכבת המשנה ח"ב מה שהאריך לישב הדברים, ועי' תוס' בחולין נ"ד ב' ורא"ש ור"ן ז"ל שם כתבו ג"כ כדאמרינן בקדושין מה הידור שאין בו חסרון כיס (ולפנינו בתוס' תיקן מהר"ם ז"ל להיפך) ועי' בקרית ספר להמבי"ט ז"ל כתב ואע"ג דבגמ' פ"ק דקדושין איפכא אמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס, התם לאפוקי שלא יהדרנו בממון הוא דאמר הכי ויליף הידור מקימה שאין בהם חסרון כיס, אבל הכא לית אתא למילף אלא לבעלי אומנות דאין חייבין לקום בשעת מלאכתן והכא בקימה איכא חסרון כיס ובהידור ליכא חסרון כיס כדאמר בגמ' ולהכי יליף קימה מהידור שאין בהידור חסרון כיס בשעת מלאכה ע"כ, ויש לי עוד דרכים בזה, ואין כדאי להאריך יותר.
6.3.1
אין ראוי לחכם שיטריח את העם וכו' והחכמים היו מקיפין והולכין וכו'. הוא בגמ' דילן, ועי' תוס' רי"ד הביא בשם מדרש ילמדנו והוא לפנינו במדרש תנחומא בהעלותך א"ר אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה אחת של בני אדם הייתי מהלך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם וכו' וכשאמרתי דברים לפני ר' יוסי בר זבידא אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואין אותך ועומדין מפניך ואתה מביאן לידי יראת שמים וכו' אבל מתוך סוגיא דידן לא משמע הכי ואפשר לומר ע"פ הירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג דמקשי שם על ר' אלעזר דס"ל דרק פעם אחת ביום מחויב לעמוד מפני זקן, לא כן תני ר' שמעון בן אלעזר מנין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת מאלהיך על דעתיה דר' יוחנן ניחא על דעתיה דר"א לא יקום כל עיקר רבי יעקב בר אחא בשם ר' לעזר דלא יחמי סיעתא דסבין ועבר קומייהון בגין דיקומון לון מן קמוי, ועי' פני משה שם, הרי מבואר בירושלמי דדרשא דזקן ויראת קאי על היכא דמכוון בגין דיקומון, אבל כשרואה סיעה של בני אדם א"צ למנוע עצמו ואדרבה ראוי שיעבור לפניהם, וזה מה שאמרו במדרש שהבאנו, אבל בגמ' דילן לא ס"ל כן דהא אמרו אפ"ה לא נטרח עי"ש, ומ"מ דברי רבנו צריכים ביאור קצת דהביא שתי הקצוות דאין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוון עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, וזהו כמ"ש בירושלמי, ואח"כ כתב הצד השני אלא ילך בדרך קצרה ומתכוון שלא יראו אותו ואפשר דבאופן הראשון גם איסורא איכא מדרשה דויראת וזה שאמר אין ראוי והחלק השני זהו דרך החכמים, וצ"ב, גם ראיתי מי שמפרש בירושלמי דהביאור שלא יטריח לזקנים דוקא ואכמ"ל.
6.4.1
רוכב הרי הוא כמהלך וכו'. עי' כ"מ דהוא בעיא דאפשטה וכן אמר לעיל באביי דמכי הוי חזי לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי הוי קאים וכן באידך עובדא דא"ל לאו אדעתין.
6.6.1
הרואה חכם אינו עומד מפניו עד שיגיע לו לארבע אמות. כדיליף שם ל"ב ב' לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור ולא ממקום רחוק.
6.6.2
וכיון שעבר יושב. וכן כתב רבנו לעיל בה"א, ועי' לח"מ ובהגה"ה מה שעמד ע"ז, ומרן הגר"א ז"ל כתב דלא היתה בגי' רבנו כאן וכיון שעבר ד' אמות, וציין שכן הוא בילקוט, ולפי"ז הוא מתאים למ"ש בירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג לזקן ד' אמות עבר ישב לו, אבל באמת אפילו אם היה כן לפני רבנו בנוסח הגמ' כמו שהוא לפנינו ג"כ לא קשה דבודאי צ"ל דמה שאמרו כיון שעבר ד' אמות גבי חכם הכוונה כיון שכלו הד' אמות דהא רק מלפניו בעי ד' אמות משא"כ באב בי"ד דמלפניו עומד כמלא עיניו על כרחך כיון שעבר ד' אמות הכוונה ד' אמות מאחריו, ועוד דהרי לא יפלוג ר' אבהו על הברייתא בהוריות דמפורש להדיא כשחכם נכנס אחד עומד ואחד יושב והרי אפילו כשנכנס לבית המדרש דינא הכי. ועי' מרכבת המשנה ח"ב ישב ג"כ כעין זה.
6.6.3
ראה את הנשיא עומד מלפניו וכו' או עד שיתכסה מעיניו. עי' כ"מ אבל בקדושין וכן בהוריות ליתא להא עד שיתכסה מעיניו ועי' בירושלמי פ"ג דבכורים שהבאנו ושם איתא כהן גדול משהוא רואהו ועד שהוא יכסה ממנו, וכבר הרגישו דמאי ענין כ"ג לכאן, והעירו דקאי על נשיא, ובאמת יליף לה בירושלמי ג"כ ממשה והיה כצאת משה האהלה יקומו כל העם וכו' ובש"ס דילן בקדושין יליף מהא לנשיא דמחויב לעמוד עד שישב. ואפשר דרבנו יליף נשיא מרב מובהק שכתב לעיל בפ"ה ה"ז שמחויב לעמוד עד שיתכסה ממנו, ושם בארנו מקור הדברים ביומא נ"ג עי"ש.
6.7.1
חכם שנכנס כל שיגיע לו בארבע אמות עומד מלפניו אחד עומד וכו'. הוסיף רבנו כל שיגיע לו בד' אמות עומד מלפניו מה שלא נזכר בברייתא אבל הוא מדלעיל ה"ו דהרי לא גרע נכנס לביהמ"ד מרואה אותו בשוק.
6.7.2
בני חכמים ותלמידי חכמים וכו'. עי' היטב בדרישה כאן מה שהאריך בזה ועי' בש"ך סי' רמ"ד סקי"ב.
6.7.3
ואין שבח לתלמידי חכמים שיכנסו לאחרונה. הוא בברכות מ"ג ב' הגר"א ז"ל וכן הוא בתוספתא פ"ז.
6.7.4
בני חכמים בזמן שיש בהם דעת לשמוע הופכין פניהם כלפי אביהן וכו'. בגמ' הנוסח בזמן שיש בהם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם, ורבנו דילג את זה ובשו"ע העתיק כנוסח הגמ' ועי' בט"ז שם סק"ט שכתב דהביאור דיש רשות לאביהם לקחתם אתו עי"ש, דבודאי אינם רשאים לפסוע על ראשי עם קודש אם אין צורך בהם, ולא הזכיר שרבנו לא העתיק זה כלל עי' בזה היטב.
6.8.1
תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית בלבד וכו'. עי' בהגהות מיימוני בשם הטור והנה רבנו שינה מלשון הש"ס והוסיף תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד כנראה היה קשה לו לרבנו קושית התוס' שם דלמה אקפיד רבא לעיל על רב מרי ורב פנחס בריה דרב חסדא דלא קאי קמיה וכן רב פפא שם, ודלמא קמו מפניהם שחרית וערבית ולאו אדעתיה והתוס' שם תירצו דדין זה אינו נוהג אלא בתלמידים הדרים בבית הרב דמסתמא עמדו שחרית וערבית ור"ל דלא יחשדו אותם אבל תלמידים אחרים חייבים לעמוד אפילו מאה פעמים שמא יראה אחר ויחשדם עי"ש, ורבנו מצא לו דרך אחר בזה דדוקא בתלמידים היושבים תמיד לפני רבותיהם והיינו שתורתן אומנתן ועי' שבת י"א מפסיקין לקריאת שמע ומוקי לה דאתאן לדברי תורה דתניא חברים שעוסקין בתורה מפסיקין לק"ש, ולפי"ז צריך לעמוד רק שחרית וערבית וכמו דמפסיק לק"ש ועי' בדברי רבנו בפ"ו מהל' תפלה דגם בזמן הזה איכא תורתו אומנתו ולא הזכיר דוקא כר' שמעון בן יוחאי וחביריו וס"ל לרבנו דר' אלעזר לא פליג כלל על הא דר' אבהו ובת"ח שאינו יושב לפני רבו תמיד מחויב לעמוד בכל שעה, ואפשר שמפני זה השמיט הרי"ף ז"ל דין זה דאינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית ולאו משום דס"ל דר' אבהו פליג אלא משום דס"ל דבעינן תורתו אומנתו כרשב"י וחביריו והדברים ארוכים, ולפלא שהרמ"א העתיק הך דינא בסי' רמ"ב וז"ל יש אומרים דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו רק שחרית וערבית טור בשם הרמב"ם והרי דין זה לרבנו אינו אלא בתלמיד היושב לפני רבו תמיד ולא בשאר כל אדם ולא הרגישו בזה נושאי כליו, ועי' בירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג דאמר התם כן גם בסתם בני אדם דאמר שם עד כמה אדם צריך לעמוד מפני זקן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן פעמים ביום ר' לעזר אומר פעם אחת ביום, ואפשר דמטעם זה כתבו כן הטור והרמ"א ז"ל אבל מלשון רבנו ודיוקו לא משמע דס"ל כן וכן הוא גם נגד דעת התוס' שהבאנו וצ"ע בזה. והנה בפירוש אינו רשאי שכתב רבנו כלשון הגמ' פי' בסמ"ג וכן הוא בתוס' ישנים שם דר"ל דאינו מחויב ועי' בתוס' עמוד א' שם גבי אומנין וכן הוא להדיא בתוס' חולין נ"ד וכ"כ מרן הגר"א ועי' מ"ש לעיל בה"ב דאפשר דרבנו ס"ל דאיסורא קתני וטעמא קא יהיב וכן מורה דקדוק לשונו ששינה ממ"ש בה"ב, ועי' להמהרש"ל ז"ל בביאוריו לסמ"ג תמה ע"ז דכיון שהטעם שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים בודאי איסורא הוא ועי' ברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ד ס"ח מ"ש בזה ולא הביא דברי מהרש"ל ז"ל ועי' לרבנו ירוחם נתיב ב' ח"ה שכתב אין ת"ח חייב לעמוד מפני רבו אלא שחרית מנחה וערבית בלבד שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים ומשמע מדבריו דג' פעמים חייב לעמוד כנגד שחרית מנחה וערבית והוא פלא.
6.9.1
ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה. מוכח מהא דר' יוחנן ואביי ורבא שם הגר"א ז"ל.
6.9.2
ואפילו זקן כותי (ובדפו"י זקן גוי) מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו שנא' מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע. מבואר בדברי רבנו דמפני שיבה תקום כיון דקי"ל כאיסי בן יהודה קאי נמי אעכו"ם וכן הוא גם דעת היראים כל שיבה במשמע פי' אפילו גוי אך שיקיים ז' מצות וכו' אבל אם אינם מקיימים וכו' לא אמר איסי לקום מפניו ולהדרו דכתיב שאת פני רשע לא טוב, להסתכל בפניו אסור לקום מפניו ולהדרו לא כ"ש, וראה זה מצאתי בסמ"ק סי' נ"ב שכתב ור' יוחנן פסק כאיסי על כן טוב ונכון לעמוד לפני כל איש ישראל בן ע' שנה אפילו אינו חכם כלל, מבואר להדיא דדוקא ישראל בעי. ועי' בתוס' קדושין שם ל"ב ד"ה מאי שנא שכתבו דליכא למימר נמי דודאי פליג ואמר זקן אשמאי מהני ואיסי פליג עליה ואומר אפילו סבי דארמאי דהא כל שיבה במשמע קאמר הא לא אשכחן בשום דוכתא דזקן עכו"ם צריך לכבדו ועוד דלקמן קאמר דר' יוחנן הוי קאי מקמי סבי דארמאי ותלי טעמא בכמה הרפתקי עדו עליה ולא קאמר משום דאיסי (ולפי מ"ש בריש הל' ת"ת בשם החינוך לא קשה דזהו הטעם של מפני שיבה תקום עי"ש) עכ"פ מבואר דעת התוס' דמדאוריתא אינו מחויב אלא מטעם כמה הרפתקי עדו עליה וכנראה מדברי רבנו גם לדידיה יש חילוק בזה ואף דסיים כל שיבה במשמע ומפרש רבנו הא דרבא משדר שלוחא ורב נחמן משדר גוזאי זהו הידור דברים ששלח לקדם פניהם, ולפי"ז ר"י דאמר כמה הרפתקאות עדו עלייהו ר"ל דלהכי קם מקמיהו אף דסגי בהידור דברים לחוד משום כמה הרפתקאות דעדו עליהו, אבל אין זה חיוב וקשה להאריך בדברים.
6.10.1
תלמידי חכמים אינם יוצאין וכו' כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ. כ"כ הטעם גם רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל וכן הרמ"ה ז"ל ומקורו ביומא פ' בא לו מכאן לת"ח שבני העיר מצווים לעשות מלאכתו וכבר העיר מזה בהגהות מיימוני.
6.10.2
ואין מחייבין אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר, כמו ארנונא, בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש כמו גולגלתא. והנה בדין זה נחלקו רבותינו הראשונים ז"ל הנה הר"ן ז"ל הביא בשם רבינו חננאל וכן דעת הרמב"ן ז"ל והנמוק"י ז"ל, דהא דרבנן פטורי מכל המסים דוקא כשהמלך הטיל על בני העיר לתת כך וכך ואפילו אם הטיל עליהם כפי מנין הגולגלות מ"מ רבנן פטירי אבל אם חייב המלך את כל אחד ואחד לפרוע, אין הצבור מחויבים לשלם בעד הת"ח וראיה לזה מהא דסנהדרין כ"ז דבר חמא קיבל עליו כרגא דרב פפי כולהו שני, הרי דהיה לרב פפי לשלם מס המלך, ולא משכחת אלא באופן זה, והרא"ש ז"ל הביא בשם הר"י מיגאש ז"ל וכן בשם הרמ"ה, דאפילו אם חייב המלך לפרוע לכל יחיד ויחיד מחוייבים הצבור לפרוע בעד הת"ח ודעת הטור וכן הב"י ז"ל שגם דעת רבנו כן הוא מדהביא בפ"ד דמס' אבות תשובת הר"י מיגא"ש ז"ל, ודעתם נוטה שכן דעת רבנו גם כאן ועי' ברמ"א ס"ב ואפילו אם אמר ההגמון שת"ח עצמם יתנו חייב הצבור לתת בעדם ע"כ. ואנכי בעניי לא זכיתי לדעת מנין להם כן בדעת רבנו ואפילו בדעת הר"י מיגא"ש, דאנו אין לנו בדעת רבנו כאן ולא בדבריו ז"ל בפי' המשנה וכן בדברי הר"י מיגא"ש ז"ל אלא היכא שהמלך מטיל הגביה על הצבור, ולו יהא גם לגבות מכל יחיד ויחיד אין הצבור רשאי לחייב את הת"ח לשלם ואפילו מס הקצוב על כל איש ואיש לפי חשבון הגולגולת אבל אם המלך גובה בעצמו מכל יחיד ויחיד, ואין הצבור גובה, שיהיה הצבור חייב לפרוע עבורם זה לא מצאנו, והרי זה לשון הר"י מיגא"ש ז"ל שמעינן מההוא עובדא דכובס ומדא"ר נחמן עברת מר אדאוריתא וכו' דכל מיני מסים ותשחורת המוטלים על הצבור בין קבועין בין שאינם קבועים אין ת"ח חייבים לסייע בהם את הציבור, הרי להדיא דמיירי באופן שהצבור צריך לשלם והם פטורים מלסייע לצבור וכך המה דברי רבנו בפי' המשנה הקילה התורה מת"ח חוק המלכות מן הארנוניות וכו' וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים כסף גולגלתם יפרעו בעדם הקהל וכן בנין החומות וכו' וכבר הורה רבנו יוסף הלוי לאיש במקום אחד שהיה לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה ת"ח ואע"פ שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל ע"כ. אבל קאי הכל לשלם להצבור וכגון שהמה הם הגובים את מסי המלך, אבל מנין שהצבור צריך לפרוע בעד הת"ח גם כשהמלך גובה מכל יחיד, ונראה דגם הרא"ש סובר כן בדעתם אלא דשיטת ר"ח והרמב"ן והר"ן ז"ל, דהיכא דאמר המלך שיתן כל אחד ואחד כסף גולגולת ומעשר תבואתו אז אפילו אם הצבור גובים מחויבים הת"ח לפרוע חלקם וע"ז הביא דהר"י הלוי ורבנו והרמ"ה פליגי ע"ז, אלא דלפי"ז צ"ע קצת דלמה היה צריך רבנו מאיר ז"ל שם לתרץ הא דבר חמא דקביל עליה כרגא דרב פפי דכולהו שתא דשלא כדין היו מטילין עליו וכדעובדא דבעו עמי הארץ למירמא דמי כלילא ארבנן והיינו דשקל רב פפי כרגא דבר חמא ולא חש לשוחדא דהוי כמבריח ארי עי"ש והרי אפשר לישב בפשוטו דלא הצבור גבו המס ולהכי היה ר"פ צריך לפרוע ואין מקום להאריך יותר.
6.10.3
וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה. עי' כ"מ ועי' תוספתא דמגילה פ"ג איזהו הדור שאמרה תורה והדרת פני זקן וכו' משא ומתן בכניסה ויציאה הן קודמין שנא' ואתן אותם ראשים עליכם, והוא דרשת הספרי שם ואתן אותם ראשים עליכם ראשים במקח, ראשים במכר, ראשים במשא ומתן וכו' עי"ש. ועי' ב"מ ס"ה א"ר חמא טרשא דידי ודאי שרי וכו' דכל היכא דקא אזלו שבקו להו מיכסא ונקיטו להו שוקא ועי' עוד בכמה מקומות וכן לענין בר מיצרא ב"מ ק"ח ולענין אמר נכסי לטוביה כתובות פ"ה ב'.
6.11.1
עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן וכו' וכן זה שאמרה תורה אם בחוקותי תמאסו מלמדי חוקותי תמאסו. עי' כ"מ ועי' תורת כהנים בחוקותי יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרים, ת"ל ואם בחוקותי תמאסו או יש לך אדם וכו' ואינו שונא את החכמים ת"ל ואם את משפטי תגעל נפשכם, ועי' מסכת כלה פ"ג והוי אוהב את התורה ומכבדה מאי אהבה ומאי כבוד אהבה בלב וכבוד במעשים, ובדברים לא והתניא המדבר בתורה ובת"ח אין לו חלק לעולם הבא אימא אף בדברים ועי' מס' ד"א רבה פי"א והשונא חכמים ותלמידיהם וכו' אין לו חלק לעוה"ב וזהו מ"ש רבנו וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אבל בגדר אפיקורסים ס"ל לרבנו שאינו נכנס אלא אלו שמנה רבנו בהל' תשובה ועי' לח"מ שהקשה ובזה מיושב.
6.12.1
אע"פ שהמבזה וכו' אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נדוי. עי' כ"מ מקור רבנו דאפילו בדברים, והנה כתב רבנו אם באו עדים שבזהו, אבל להלן כתב רבנו בחכם עצמו שמנדה לכבודו וא"צ לא עדים ולא התראה, ועי' להריב"ש ז"ל בתשובה ח"ג סי' ל"ג והובא בב"י סוף סי' של"ד המבזה את החכם בי"ד חייבים לנדותו וכו' אלא שהחכם עצמו יכול לנדותו בלא עדים כל שברור לו והבי"ד אין מנדין אלא בעדים ועי' עוד להרשב"א ז"ל בתשובותיו ח"א סי' קע"ט שכתב אלמא המבזה ת"ח בדברים כמבזה אותן בגופן ובין יש שם עדים ובין אין שם עדים יכול הוא החכם לנדותו לכבוד עצמו וכו' ובמרדכי סוף הל' נדוי ז"ל וזה הדבר אשר צריך החכם לדעת ולעמוד על נפשו, שאע"פ שמשמתין ומנדין אותו שלא בהתראה מיהו אין משמתין ואין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראיה גמורה, דגרסינן ביבמות פ' האשה ההוא גברא דטבע באגמא וכו' א"ל רב לשמואל נשמתיה א"ל לשלח ליה ברישא וכו' קרי ליה עליה דרב לא יאונה לצדיק וכו' הרי לך בהדיא שאין מנדין ואין משמתין עד שיודע הדבר בעדות ובראיה גמורה והביאו גם המהרי"ק ז"ל בשרש צ"ג. ואם כי לא זכיתי להבין ראיתו דבעינן עדים אבל כן הוא בדבריהם ז"ל והרב מהרי"ק ז"ל הוסיף קמחא שהרי פשיטא שאין מלקין בלא עדות כ"ש שאין משמתין דהא שמתא חמירא מנגידא, ועי' להרמ"א ז"ל בסי' של"ד סמ"ג שהביא בשם מהרי"ק ואין צריכין לענין נדוי עדים וראיה ברורה אלא אומד הדעת כאמתת הדברים שהתובע טוען ברי ואז אפילו אשה ואפילו קטן נאמן וכו' ועי' בחו"מ סי' ל"ז, ועי' למרן הגר"א ז"ל שציין מקור הדברים להא דמו"ק י"ז א' ת"ח עביד דינא לנפשיה במידי דפסיקא ליה (וזהו מקורו של הריב"ש ז"ל על הא דכתב רבנו לקמן וכן החכם עצמו וכו' וא"צ לא עדים וכו' והביא הריב"ש ז"ל מהכא ע"פ פי' הראב"ד ז"ל דעביד דינא לנפשיה היינו לנדות במידי דפסיקא ליה) ואמרינן בב"ק קי"ב ב' שליח דבי"ד וכו' ע"כ. ולכאורה המה נגד דעת רבנו, ודוקא חכם עצמו א"צ עדים וכן שליח בי"ד נאמן ע"ז לנדותן בלי עדים אבל לא אחרים ועי' במהרי"ק שם מ"ש בשליח בי"ד ועי' בש"ך שם סקצ"ו אם יש שם עדים שכתב ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים וכו' צ"ע טובא שהרי לכו"ע זה אינו אלא לחכם עצמו אבל לא לענין שינדוהו אחרים דעסיק ביה.
6.12.2
ומנדין אותו בי"ד ברבים. ר"ל שהרי רק בנשיא ואב בי"ד אמרו דאין מנדין אותן בפרהסיא וכמ"ש רבנו לקמן בפ"ז ואפילו לת"ח לא ס"ל לרבנו דאין מנדין אותו בפרהסיא וכן הוא לקמן בדברי רבנו דרק אסור לקפוץ מהרה ולנדותו ורק בחכם וזקן כתב שהוא כמו אב בי"ד ועי' ב"י שם ובמ"ש שם ועי' ב"י סי' רמ"ג הביא סיעתא דמנדין אותו ברבים מקדושין ע' דאפיק שיפורא ושמתיה לההוא גברא דקרייה בר שוויסקאל, אבל לפנינו ליתא כן בנוסחת הגמ' ובודאי היה כן לפני הב"י ז"ל.
6.12.3
וקונסין אותו לטרא זהב בכל מקום. עי' כ"מ שהוא מירושלמי דב"ק ועי' בדברי רבנו בפ"ג מהל' חובל ומזיק ה"ה כבר נפסק הדין שכל המבייש ת"ח אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלשים וחמשה דינר מן הזהב שהוא משקל תשע סלעים פחות רביע וקבלה היא בידנו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחו"ל מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד וכו' ועי' בתשובת הרשב"א ז"ל ח"א סי' קע"ט שהוכיח דאפילו בדברים לבד קונסין בלטרא דדהבא.
6.12.4
והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה וכו'. כן הוא לשון הירושלמי בפ"ג דמו"ק שהביא הכ"מ ומה שהביא בשם הריב"ש ז"ל שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו, עי' ירושלמי פ"ו ה"א דשביעית ולמה יושע חסר ה"א פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו.
6.12.5
והן מתירין אותו כשיחזור בתשובה. בירושלמי דמו"ק שם השתא מרחיקין והשתא מקרבין א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהא מקרבין אותו הרי להדיא דבעי לחזור בתשובה, ומלשון הירושלמי מוכח דזו היתה תקנה שניה דהרי אמר חזרו ונמנו ור"ל אחרי שאמרו אין בין נדוי ולהפרה ולא כלום אבל קודם התקנה לא היה מועיל תשובה כי אם שיחול הנדוי דוקא ל' יום ובזה מסולקת קושית רבותינו על דברי רבנו מעובדא דעקביה שסקלו את ארונו והרי בודאי חזר בו, ועוד הקשו מכמה דוכתי, אבל כל זה היה קודם שחזרו ונמנו שלאחר תשובה יקרבוהו מיד.
6.12.6
אבל אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה שנידוהו בשבילו. עי' כ"מ שדעתו בכונת רבנו שר"ל עד שיפייס את זה שנידוהו בשבילו אבל לא בעינן שיִרְצֶה, אבל המעיין בדיוק לשון רבנו דלקמן בהלכה זו שכתב ואין מתירין לו עד שיְרַצֶה את החכם, יראה דכאן לא כוון רבנו לפיוס החכם אלא שיִרְצֶה ולהכי חזר וכתב עוד פעם, מה שהוא תמוה לפי דעת הכ"מ, ולומר דהכא בנידוהו אחרים והתם בנידהו החכם בעצמו, קשה מאד דמאי שנא ודברי הפר"ח ז"ל בחדושיו בזה אינם מובנים לי, אשר על כן היה נראה דבאמת בעי רבנו שיִרְצֶה החכם להתירו, אלא שנעלם מקור הדברים ונראה דרבנו יליף לה מעובדא דריש לקיש שם י"ז דקאמר מאי תקנתיה זיל לגביה דלשרי לך, לא ידענא ליה, אמרו ליה זיל גבי נשיאה, והנה אי אפשר לומר דלהכי היה צריך למיזל גביה דלשרי ליה הוא משום דהיה צריך לפייסו ודבר זה הרי מעכב להתרת הנדוי שהרי כאן לא היה צריך ר"ל לפייסו לההוא גברא אף שר"ל נידה אותו שלא כדין מ"מ איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהא ר"ל רמא ביה קלא ולא שמע ליה, ומכ"ש לפי גרסת הירושלמי דלסטים הוו וגם אי משום פיוס הבעל דין הוא דאמר ליה זיל לגביה א"כ מאי הוי מהני התרת נשיא והרי גם בנשיא ברור דצריך לפייס את הבעל דין תחלה, כדין שצריך לפייס לבעל דינו שהביא הכ"מ ועי' מ"ש בזה לקמן בפ"ז, וגם אין לומר דלהכי בעי למיזל גביה דוקא משום שהיה צריך שדוקא המנדה יתיר לו, א"כ למה לא פשיט הגמ' מעובדא זו כמו דאמר לעיל בההוא טבחא דאתפקיר ברב טובי בר מתנה, אלמא קא סבר אביי הני בי תלתא דשמיתו לא אתו תלתא אחרינא ושרו ליה וזוהי באמת קושית הראב"ד ז"ל דלמה היה צריך לנשיא כלל ולא התירו לו שלשה. אשר על כן ס"ל לרבנו דבעינן שיִרְצֶה מי שנתנדה בשבילו ולהכי אמר לו זיל לגביה ורצונו לומר שהוא יגלה שרוצה להתיר לו, כיון שבשבילו נתנדה ועל זה אמרו דהיכא דלא ידע ליה ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו אבל אחרים לא יוכלו להתיר בלי רצונו וזהו מקור דברי רבנו (ומצאתי לחד מקמאי רבינו יהודה בר ברכיה ז"ל הובא בגליון האלפסי החדשים שכתב להוכיח דהא דאמרו עד דאתו תלתא אחריני ושרו ליה דבעינן תלתא דחשיבי כוותיהו (וכ"כ כמה מן הראשונים ז"ל) מדאמרינן בההוא מרבנן דשמתיה רבי יהודה, גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך וממעשה דריש לקיש דשמתיה ההוא גברא ומשום דלא ידע חשיבותיה אמר ליה זיל גבי נשיאה וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל לקמן בפ"ז והשיג על רבנו שלא כתב כן, והביאו הטור ושו"ע והרא"ש ז"ל אבל רבנו הרי חולק ע"ז כמו שמבואר לקמן) ונראה עוד דזהו מאי דאמרו בירושלמי שם בעובדא דר' ירמיה ור' יעקב בי רבי בון דאמר וצריכין משתרוי אילין מן אילין דלמה להם להתיר זה את זה והרי גם שלשה אחרים יכולין להתיר, ובעל כרחך צ"ל משום דבלא רשותם א"א היה לאחרים להתיר, ובודאי דחוק לומר דמשום פיוס היו מצטרכין זה לזה דלשון וצריכין משתריין אילין מן אילין, לא משמע כן, אלא דהיו צריכין לעצם ההיתר ועוד דהרי פשוט כיון דחשין זה לזה וסברו כי אולי הנדוי של חבירו הוא כדין בודאי היו צריכין לפייס זה את זה, ויש לפלפל עוד. שוב מצאתי למרן הב"י בסי' רמ"ג ונראה שם דעתו להדיא דלא כמו שכתב כאן שהכונה הוא שיפייס את החכם, אלא דבעינן דוקא שירצה חכם והשיג שם על הטור בזה ועשה ט"ס והביא לזה ראיה מחולין י"ח בההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חיננא דשמתיה ועבריה ואכריז אבישריה דטרפה, אקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה א"ל ליעיינו רבנן במילתיה דתלו ביה טפלי בדקה ר"א לסכיניה ונמצאת יפה ואכשריה א"ל מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא א"ל שליחותיה קא עבדינן ומשמע דאי לאו דשליחותיה קא עבדי לא היו רשאים לעשות כן ומשמע דה"ה להתירו לא היו רשאים בלי דעתו ע"כ, ואין זה מוכרח דאפשר רק משום להכשירו הוא ומשום חכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר ועל כרחך צ"ל דהא על הנדוי לא היה לו לרבא בר חיננא לבקש מרבנן שיתירו לו והרי היה יכול להתיר לו נדויו בעצמו, והא דא"ל ליעיינו רבנן במילתיה דטפלי תליי ביה אינו אלא כדי להכשירו שלא מצא לו היתר בעצמו משום שהיה סובר דכי קאמר רבא מעברינן ליה אפילו נמצאת סכינו יפה קאמר, והוא פשוט וכנראה שגם הרב ב"י הרגיש שאין מכאן ראיה, וכבר הארכנו בזה.
6.12.7
וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו. עי' כ"מ דהוא דינא דתלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי, ועי' סנהדרין ח' באושפזיכניה דרב דא"ל רב כהנא דחזי דקא גאיס ביה ופירש"י שמדבר גבוהות, וא"ל מפיקנא לך רב מאונך, אבל התוס' פירשו דהתם לאו משום כבוד הואי ועי' כ"מ שכתב מדיוק לשון רבנו דדוקא לעם הארץ מנדה לכבודו אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו והאריך בזה וכ"כ בב"י אבל לא הראה יסוד הדברים ומקורם, ואולם לפי"ז יתישב הא דאמרו בירושלמי מו"ק שם ר' חייא בשם ר' יוחנן זקן שנדה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נדויו נדוי וכבר נתחבטו בדברי הירושלמי רבותינו הראשונים ז"ל ועי' להרשב"א וז"ל בתשובה ח"א סי' תר"ט שכתב דר"ל דוקא במקום רבו והרשב"א ז"ל דחה זה, ועי' בטור בשם אבי העזרי דלא ידע מאי פירושה ועי' ב"י שם מה שכתב בזה ובדרכי משה בשם אור זרוע ועי' בשו"ע ובתרומת הדשן סי' רע"ד ובאבקת רוכל סי' קפ"ו אבל נראה דרבנו מפרש כפשוטו, דזקן מנדה לכבודו רק לעם הארץ אבל לחכם אף למי שקטן ממנו אינו מנדה בשביל כבודו וזהו ביאור הירושלמי. ולפי"ז צ"ל דעובדא דר' יהודה בן קנוסא בב"ק פ"א דאמר רבי אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגזירא דפרזלא התם לאו משום כבוד עצמם הוי אלא משום גסות הרוח דמחזי כיוהרא עי' פרש"י ז"ל שם וכן צ"ל בעובדא דר' ירמיה ור' יעקב בירושלמי שהבאנו לעיל, התם ג"כ לאו משום כבוד הואי אלא שר' יעקב נידה לר' ירמיה לפי שעשה לדעתו שלא כדין שהטיל מס על תלמיד חכם ור' ירמיה נדה לר' יעקב משום שנדה למי שאינו חייב נדוי וכדלקמן (מיהו זה אינו אלא לפי פי' הקרבן העדה שם דר' יעקב נידה לר' ירמיה ור' ירמיה חזר ונידהו, אבל לפי מה שנכתוב לקמן דר' ירמיה נידה לר' יעקב תחלה א"א לומר כן שהרי ר' ירמיה נדהו על שאמר עדיין הוא ברעתו ונידהו לכבודו) אבל עדיין צ"ע מהא דאמר ליה רבא לרב הונא מדסקרתא בב"מ מ"ז אי הוי לוי הכא הוה מפיק לאפך פולסי דנורא, ועי' פרש"י ז"ל שם דהוא לשון שמתא, הרי להדיא דחכם יכול לנדות לכבודו אפילו לחכם. אבל באמת יש להבין דאם היה חייב שמתא אי הוה לוי הכא והיה לוי משמת ליה, למה לא שמתיה רבא כדין המבזה ת"ח אם היה בזה בזיון כזה שלוי היה רשאי לנדות ע"ז, והרי גם רבא היה חייב לעשות כן וצ"ל דהא דכתב רש"י דלשון שמתא הוא, אין כוונתו שלוי היה משמת ליה לרב הונא אלא דרבא א"ל לשון שמתא, ולא שמתיה באמת משום דלא היה רשאי לשמת לחכם, וכמ"ש לעיל.
6.12.8
ולא צריך לא עדים ולא התראה. עי' כ"מ שכתב ומ"ש שא"צ עדים אם העם הארץ מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וכו' ויש לחלק דשאני התם דהשליח בי"ד אינו נוגע בדבר אבל הכא החכם נוגע בדבר מנ"ל שיהא נאמן בלא עדים ע"כ, וכנראה מפרש הכ"מ דהא דאמר א"צ עדים ר"ל שהעם הארץ מכחיש לחכם שנידהו ולא זכיתי לעמוד על כוונתו, דמלבד שדברי הריב"ש שהביא בעצמו המה נגדו, דהרי למד זה מדינא דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה ולפי"ז אין מקום לכל הדברים, אבל הרי פשוט דכוונת רבנו לחלק דאם אחרים מנדין לכבוד החכם צריכים לעדים דוקא, והחכם שמנדה בעצמו א"צ שידע הדבר ע"י עדים דוקא כי אם שיהיה הדבר ברור אצלו מאיזה צד שיהיה, ולא בהכחשת העם הארץ לחכם איירי הכא, כי אם בדין מתי יוכל החכם בעצמו לנדות, ומתי יוכלו אחרים לנדות לכבודו והדברים פשוטים לכאורה.
6.12.9
ואין מתירין לו עד שירצה את החכם. זהו דין הפיוס שהזכרנו לעיל ושמקורו הוא במועד קטן י"ז בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא עי"ש.
6.12.10
ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו. בירושלמי פ"ג דמו"ק שם בעובדא דר' יהושע בן לוי דשדר בתר חד בר נש תלתא זמני ולא אתא ושלח ליה אלולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא הרי דיכול למחול אבל עי' לקמן מ"ש דעובדא דריב"ל לאו משום כבוד ת"ח הואי כלל, אלא משום דין מי ששלחו לו בי"ד ולא בא ועי' מ"ש שבאמת אפשר נידה אותו אלא שלא החרימו, ולפי"ז אין מזה ראיה כלל, ועי' בתשובות מהר"מ מרוטנבורג ח"ג סי' תנ"ד הביא נוסח בירושלמי דמו"ק תיתי לי דלא שמית אינש מן יומי, וזהו מקור דברי רבנו בפ"ז הי"ג, שכתב וחכמים גדולים היו משתבחים, וזהו מקורו גם כאן.
6.13.1
הרב שנידה לכבודו כל תלמידיו חייבין לנהוג נידוי במנודה. הב"י ז"ל דייק מלשון רבנו שכתב כל תלמידיו, דדוקא תלמידיו חייבין לנהוג בו נדוי אבל לא שאר החכמים וכ"כ בשו"ע סט"ו וכן בתלמיד שנידה לכבוד עצמו שכתב רבנו אבל כל העם חייבין לנהוג בו נדוי, דוקא כל העם שאינם מן החכמים, אבל חכמים אפילו שהם תלמידים אינם חייבים לנהוג בו נידוי והש"ך שם חולק ע"ז והביא חבל ראשונים דכולהו ס"ל דהכל חייבים לנהוג בו נידוי וכן הוא בגמ' מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו מנודה הא לכו"ע מנודה וכן נראה גם דעת מרן הגר"א ז"ל ועי' רדב"ז בתשובותיו החדשות סי' שע"ח כתב ג"כ הכי אלא דקשה לו א"כ למה אמרו מנודה לרב מנודה לתלמיד והרי לכו"ע הוא מנודה, וכתב דר"ל דלתלמיד הוא מנודה אף שהתלמיד הוא עכשיו גדול מן הרב ולפי"ז צ"ל דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב אף שהתלמיד עכשיו גדול מן הרב, ובאמת נראה שאין כ"כ דיוק מלשון רבנו דרבנו העתיק בכל מקום לשון הגמ', ובמנודה לרב מנודה לתלמיד העתיק כן, ובמנודה לתלמיד דאמרו בגמ' לרב הוא דאינו מנודה אבל לכו"ע מנודה העתיק אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי ובנשיא שאמרו מנודה לכל ישראל העתיק רבנו ג"כ הכי אבל אין נפק"מ לדינא וכמ"ש הש"ך ואין כדאי לעשות מחלוקת בזה עם כל הראשונים ז"ל.
6.13.2
מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת וכו'. עי' ב"ח ז"ל שכתב דמיירי בנידוהו משום כבודם דאפקיר נגדם עי"ש וכן במנודה לעיר אחרת וכו' והוא פשוט דהא כל הך בריתא בנידוהו מחמת כבוד עצמם הוא דבשאר דברים הרי הוא מנודה לכל ישראל וכ"כ להדיא באשכול הל' מו"ק סי' מ"ו עי"ש ועי' היטב בב"י מה שהביא מתשובות הרא"ש והריב"ש ז"ל ובשם קונדרסין עי"ש היטב.
6.14.1
בד"א במי שנדוהו על שבזה תלמידי חכמים אבל מי שנדוהו על שאר דברים וכו'. מקור הדברים הוא ממה שאמרו שם י"ז דהא דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הוא במנדה לכבוד עצמו הא במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה והוא מנודה לכל ישראל, ולכאורה משמע מזה דדוקא בנידה לכבוד עצמו, אבל בתלמיד שנידה לכבוד הרב, כיון דהוא חייב נדוי מדינא שוב הו"ל ככל מילי דשמיא דהוא מנודה לכל ישראל, אבל מדברי רבנו שכתב בד"א במי שנדוהו על שבזה תלמידי חכמים, נראה, דכל מי שנתנדה לכבוד ת"ח דינא הכי דמנודה לקטן אינו מנודה לגדול, וצ"ע מנ"ל הא ועי' בתוס' סנהדרין ח' א' שהבאנו לעיל גבי אושפזיכניה דרב, דחזייה רב כהנא דהוה קא גאיס ביה ופירש"י ז"ל שהיה מדבר גבוהות, ואע"פ כן כתבו התוס' שם דדוקא היכא שמנדה לכבוד עצמו הוא דאינו מנודה לרב, אבל לשם שמים לא, ומשמע להדיא כמו שכתבנו ואפשר דהכא הוה דלא רצה לציית דינא וכמ"ש לעיל, ועי' בב"י שהביא בשם קונדרסין וז"ל כתוב עוד בקונדרסין משמע שהרב והתלמיד לא יכלו להחרים מי שזלזל בכבודם דדוקא נדוי אמרו אבל חרם לא ומ"מ אחרים ששמעו שהוא מזלזל בכבוד חכם או תלמיד, אותם אחרים יכולים להחרימו דמילי דשמיא הוא וקרוב לחלול השם, הרי להדיא דאי לאו לכבוד עצמו הוי מילי דשמיא, ואף דהב"י כתב ואינו נראה לי דלא אמרו אלא לנדות או לשמתא אבל להחרים אין לנו אין זה שייך לעניננו דמ"מ מילי דשמיא הוא. אבל עי' בריב"ש סי' ל"ג והובא ג"כ בב"י תלמיד שנידה לכבוד רבו שביזהו וחרפהו לפניו שלא בפני הרב וכו' וכתב ומ"מ נראה שכיון שלא נדהו הרב בעצמו וגם לא נידוהו בי"ד אינו מנודה לרב וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה וביראת חטא וכו' הרי להדיא דגם בזה דינא דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב וכמ"ש מדברי רבנו והדבר צריך בירור.
6.14.2
אפילו נדהו הקטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי. הוא מעובדא דאמתא דבי רבי שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה, וכן הביא הב"י ז"ל בטור.
6.14.3
על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם. העתיק רבנו מימרא דר' יהושע בן לוי כמו שהיא בירושלמי דמו"ק ולא כמו שהובאה בברכות י"ט בכ"ד מקומות מנדין על כבוד הרב, עי' פרש"י ז"ל שם ועי' להריב"ש ז"ל בסי' ר"כ שכתב דמדקאמר בי"ד מנדין משמע שחייבין לנדות וכן הוא בכל אותן הכ"ד דברים שהזכירם כלם הרמב"ם ז"ל ועוד שאם לא היו חייבין לא היו מנדין אדם גדול כעקביא בן מהללאל עי"ש מ"ש בזה. וזהו מ"ש רבנו לעיל הי"ב חייב נדוי ומנדין אותו בי"ד וכן מבואר להדיא בדברי הראב"ד ז"ל בהשגותיו בסוף הפרק, וצ"ע לפי"ז הא דאמרו בירושלמי דמו"ק שם בעובדא דריב"ל דשלח בתר חד בר נש תלתא זימני ולא אתא, שלח ליה אילולא דלא חרמית בר נש מן יומי הוי מחרים לההוא גברא וכתבנו לעיל דמזה למד רבנו דאם רצה החכם למחול לו הרשות בידו, וצ"ע כיון דמחויבין בי"ד לנדות על הנך כ"ד דברים ובכללם מי ששלחו לו בי"ד ולא בא וא"כ למה לא נידה אותו ריב"ל באמת, ומצאתי להרב עמודי ירושלים שעמד בזה, ודבריו לא נראין כלל דהרי הכא לאו משום כבוד חכם הוא אלא משום דשלחו אחריו ולא בא. ונראה לי ע"פ מה שיש לעמוד עוד בדברי הירושלמי דאמר אי לאו דלא חרמית בר נש מן יומא הוי מחרים לההוא גברא שעל כ"ד דברים מנדין, והרי רק מנדין איתמר ואיך היה מחרימו, וכבר עמדו גם ע"ז, ונראה ע"פ מה שכתב רבנו לקמן בפ"ז הי"ג וכן אם ראו בי"ד להחרים לזה לכתחלה מחרימין כדי ליסרו וכו' ועי' כ"מ דהוא פשוט מטעם שבי"ד רשאין לעשות סייג לתורה, ונראה דזהו מקור הדברים דבאמת היה הך בר נש חייב נדוי, ומ"מ שלח לו ריב"ל אי לא דלא חרמית בר נש הוי מחרם ליה הרי דרשאי להחרים מיד למי שחייב נדוי או בי"ד רואין שראוי לעשות כן, ולכן שלח ריב"ל דאילולא דלא חרמית בר נש מן יומי הוי מחרם לההוא גברא אף שבאמת חייב רק נדוי אבל כיון דלא החרים מעודו לא החרים גם לאיש הזה, אבל שפיר אפשר לומר שנידה אותו כדין שבי"ד חייבין לנדות למאן דחייב נדוי, וכמ"ש הריב"ש ז"ל.
6.14.4
בין איש בין אשה. עי' ר"ה ל"א ב' בההיא אתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעא דכתב פתיחא עילווה ועי' מו"ק ט"ז ב' בההיא דקא מניפה חושלאי ונדרים ז' ב' ושם נ' ב' ובב"ק קי"ג א' גבי רב כהנא איתתא דאיתא במתא וכו'.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.