Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Torah Study

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 250 sections

6.14.5
א) המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו. מקורו בירושלמי דמו"ק שהבאנו הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי והביאו הכ"מ, ועי' ברשב"א ח"א סי' קע"ט והריב"ש ז"ל כתב והביאו הב"י דדוקא חכם, מחוייבים בי"ד לנדות אבל תלמיד אף שיכול לנדות לכבוד עצמו אבל אין בי"ד מנדין.
6.14.6
ב) המבזה שליח בי"ד. עי' בתוס' יבמות נ"ב א' ד"ה דמתפקר שכתבו, דהא דשמתיה רב יהודה לההוא גברא דציער שלוחו בקדושין ע' (שמזה נובע מקור דברי רבנו כאן) אע"ג דשמתא חמיר מנגידא כדמוכח בפסחים נ"ב, שמא החמיר עליו משום שביזה את רב יהודה עצמו, ולפי"ז דברי רבנו מוקשים דמנ"ל דמבזה שליח בי"ד מנדין אותו, ודלמא נידהו רב יהודה משום דביזה גם לדידיה, ועי' בדברי רבנו בפכ"ה מסנהדרין ה"ה שאם אומר שליח בי"ד פלוני הקלני או הקלה הדיין משמתין אותו על פיו, ולקמן שם בה"ו כתב וכל המצער שליח בי"ד יש לבי"ד רשות להכותו מכת מרדות, ומפשטות לשונו היה נראה לכאורה דנגידא חמור משמתא, ולהכי במבזה שליח בי"ד משמתינן ליה ואם ציערו דחמיר מיניה אז יש רשות לבי"ד להכותו, וזהו מאי דאמרו דרב מנגיד למאן דמצער שלוחא דרבנן וכבר עמדו על זה רבותינו אבל א"א לומר כן בדברי רבנו ועי' בדבריו בפ"ח מהל' יו"ט הי"ח שכתב ואין מכין אותו מכת מרדות וא"צ לומר שאין מנדין אותו וכן להלן שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו וא"צ לומר שמכין אותו מכת מרדות הרי להדיא דשמתא חמורה מנגידא וכמ"ש הרב המגיד ז"ל שם. ועי' להרב כנסת הגדולה ז"ל האריך טובא בפרט זה והביא דעת רבותינו בזה, ודעתו בשיטת רבנו דבזיון שלוחא דרבנן וצער אחד הוא אלא דהא דשמתא חמורה מנגידא הוא רק לת"ח, וכמו שאמרו מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא דבר בי רב דוקא, אבל בשאר כל אדם נגידא חמורה משמתא, ולהכי כתב רבנו דאף דמעיקר הדין מנדין אותו על בזיון שליח בי"ד מ"מ יש לבי"ד רשות להכותו מכת מרדות ר"ל להחמיר עליו וזהו מה שאמר רב יהודה בקדושין דטבא ליה עבדי ליה דמבואר דשמתא קיל מנגידא והוא לכל אדם שאינו צורבא מרבנן וזהו יסוד דברי רבנו כאן וכן משמע מדעת הר"ן ז"ל ריש פ' מקום שנהגו דבסתם חמור נגידא משמתא, עי' בדבריו, אבל לענ"ד א"א לומר כן ובאמת לפנינו בסוגיא דקדושין איתא דעדיפא עבדי ליה והיינו החמורה וכמ"ש רש"י ז"ל וכסוגיא דפסחים נ"ב, וביותר א"א לומר כן בדעת רבנו כמ"ש להדיא בהל' יו"ט שהעתקנו לעיל, שמבואר שם דשמתא חמורה מנגידא, אבל באמת נראה דרבנו לא ס"ל כשיטת התוס' דהא דשמתיה רב יהודה הוא משום שביזה גם את רב יהודה אלא דס"ל לרבנו כמ"ש בפכ"ה דסנהדרין שהבאנו דיש רשות לבי"ד אם לנדות אם להכות, וכדמוכח מפסחים נ"ב בין ללשנא קמא בין ללשנא בתרא, אבל הרי נראה שיש לבי"ד הבחירה אם דטבא ליה לעבוד, אי דעדיפא לעבוד, ולפי"ז מעיקר הדין חייב נדוי אבל יש רשות לבי"ד גם להכות מכת מרדות למצער שלוחא דרבנן, שהרי אמר רב יהודה כאן דעדיפא ליה עבדי ליה והיינו כחמור, הרי דיש בידו גם למנגיד וכמו דא"ל רב נחמן, ועי' לרבנו בפ"א מהל' יו"ט מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים ולפי"ז גם בדין זה הוא כן שאם יהיה ת"ח אז ממנו אנגידא ואצל כל אדם דינו בשמתא ומצאתי עוד למרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' תקל"ח שכתב ג"כ הכי ויש לי עוד עיון בדבריו ז"ל ועי' עוד בחו"מ סי' ח' ובב"י שם ועי' היטב בט"ז שם לענ"ד הדברים מבוארים.
6.14.7
ג) הקורא לחבירו עבד. עי' כ"מ והוא מבואר שם להדיא השבע לי שאין עבדי אתה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא וכו' ועי' תוס' שם ותוס' ר"י הזקן.
6.14.8
ד) מי ששלחו לו בי"ד וקבעו לו זמן ולא בא. בירושלמי שם מבואר להדיא שעל כ"ד דברים מנדין וזה אחד מהן, ופרטי הדברים עי' בפכ"ה מהל' סנהדרין ובחו"מ סי' י"א, ודבעינן דוקא שלחו לו בי"ד כדילפינן במו"ק שם, וקביעת הזמן תלוי בכל אדם כמו שהוא עי"ש היטב.
6.14.9
ה) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא"צ לומר בדברי תורה. והוא לשון הירושלמי שם הדא אמרה המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נדוי, והנה הכ"מ וכן הביא בב"י את דברי הר"ן ז"ל בפסחים, מה דמצינו בכמה דוכתי דמאן דעבר אדרבנן משמתין ליה ובמקצת מקומות אמרינן דלקי מכת מרדות ומשמע אבל שמותי לא, וחילק הר"ן בין היכא דעיקרו דרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתין, אבל בדבר שעיקרו דאוריתא מכין אותו מכת מרדות והקשה עליו הכ"מ ועי' מל"מ וש"ך ז"ל השיגו על הכ"מ ורבותינו האחרונים ז"ל האריכו בתשובותיהם וחידושיהם טובא בכלל זה, אבל נראה פשוט דרבנו לית ליה הך כללא דהר"ן ז"ל שהרי כתב להדיא וא"צ לומר בדברי תורה שבודאי מנדין והוא דלא כהר"ן, אבל הלא כדברי רבנו מפורש בירושלמי שהבאנו ועוד שהרי כתב בפ"א מהל' יו"ט הכ"ב דכל המחלל יו"ט שני מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים, ועי' בפ"ז מהל' יו"ט ה"א שמספקא ליה להרב המגיד ז"ל בדעת רבנו אי חול המועד הוי דבר שיש לו עיקר בדאוריתא, ותיפוק ליה דרבנו כתב להדיא שם דמכין אותו מכת מרדות על העושה בו מלאכה. ומצאתי להרד"ק ז"ל בית י"ח חדר ה', דעתו דנדוי ומרדות שניהם באים על איסורי דרבנן, והדבר תלוי ברשות בי"ד אם לנדות אם לרדות ותלי לה בסוגיא דפסחים בעובדא דנתן בר אסיא וכמו שכתבנו לעיל מדבריו בפכ"ה מהל' סנהדרין ועי' למהר"מ חלואה ז"ל בחידושיו לפסחים (בדף נ"ה ע"א) וז"ל מנדין על ב' יו"ט של גליות וכ"ש שלוקין עליהם אם רצו שהרי הנדוי חמור מן המלקות לכו"ע כדאמרינן במערבא ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא, והלכך לא קשיא מאי דאשכחן במקצת דרבנן דמלקין עליהם כדאמרינן בבועל ארוסתו ובמבשל בחמי טבריא בשבת דלוקה מכת מרדות מדרבנן וזהו פסקו של הרמב"ם ז"ל דבכל מצוות דרבנן לוקין עליהם עכ"ל הרי להדיא דס"ל ג"כ בדעת רבנו כדעת הרד"ך ז"ל. ועי' בדברי הרב המגיד פ"ג מהל' מאכלות אסורות הט"ו גבי גבינת עכו"ם וחלב שחלבו עכו"ם שכתב זה ידוע שבכל איסור דבריהם יש מכת מרדות ועי' בדבריו ז"ל בפכ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו גבי עדים שאינן יודעין לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו וכו' כתב שם באופן אחר, ודבר זה צריך ברור רחב מאד אין כאן מקומו, אבל לפי"ז עדיין צ"ב למה נמנו כ"ד דברים שמנדין עליהם, והרי לפי"ז כל איסורי דרבנן כך הדין שאם רצו בי"ד מנדין ואם רצו מכין מכת מרדות, וצ"ל דעל כ"ד דברים החיוב על בי"ד לנדות, וכמ"ש בשם הריב"ש ועוד יתבאר אי"ה.
6.14.10
ו) מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. עי' כ"מ שתמה על רבנו דהא אמרינן בגמ' בב"ק קי"ג האי מאן דכתוב עליה פתיחא על דלא ציית לדינא עד דציית לא מקרעינן ליה ולא היא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה, וכ"כ רבנו להדיא בפכ"ה דסנהדרין דכיון שאמר הריני מקבל את הדין קורעין נדויו, והרב מרכבת המשנה ח"ב דעתו דס"ל לרבנו דרק הפתיחא קרעינן כיון דאמר הריני מקבל את הדין אבל עדיין נשאר בנידויו עד שיתן, ומלבד שאין לזה מקור עוד דברי רבנו בהל' סנהדרין שם קורעין נידוייו לא משמע כן, ואשר נראה פשוט בדברי רבנו, שהרי נדוי זה אינו בגדר עונש אלא בגדר כפיה לציית דינא מפני שלא קיבל את הדין, ומגבילין זמן הנדוי עד זמן שיתן ר"ל שכן כותבין בהפתיחא שהוא מנודה עד שיתן, ומטעם זה אמרו תחלה בגמ' על דלא ציית לדינא עד דציית לא מקרעינן ליה ועי' בדקדוקי סופרים מכת"י רומי עד דציית לדינא ויפרע לו לא מקרעינן הרי להדיא דהנדוי היה עד דציית לדינא ויפרע לו אלא דהוי ס"ל דעד שיפרע לא מקרעינן לפתיחא וע"ז אמרו ולא היא אלא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה אבל בודאי הנידוי מתחלתו הוא עד שיתן, אולם הנידוי הרי הוא רק למאן דלא ציית דינא וכיון דאמר צייתנא וקבל עליו את הדין אז קורעין את נדויו ויהבינן ליה זמן לפרוע אבל עצם הנדוי הרי היה מתחלתו עד שיתן וכמו שכתב רבנו וזה מוכרח מתוך הסוגיא דהרי לא פליגי בעצם הנדוי איך הוא אלא אימתי קרעינן ליה דסבר מתחלה דעד שיפרע לא קרעינן ליה א"כ בודאי היה הנדוי עד זמן שיפרע, ואמר אח"כ ולא היא אלא שקורעין אותו תיכף כשאומר דציית דינא, אבל בזמן הנדוי אין חילוק ביניהם כלל, ובא וראה דיוק לשון רבנו דבשכתבו לו פתיחא על שלא בא לדין כתב שם רבנו ובעת שיבא קורעין הפתיחא, ובכתבו לו פתיחא מפני שלא קבל את הדין כתב רבנו קורעין נדויו, והוא משום דבפתיחא על שלא בא לדין שכתבו זמן הנדוי עד שיבא לדין ומכיון שבא לדין קורעין את הפתיחא ותו לא מידי שהרי אין כאן נדוי יותר, שהרי כך כתבו בהפתיחא שהנדוי הוא עד שיבא, משא"כ בכתבו פתיחא על שלא קיבל את הדין שמנדין אותו בתחלה עד זמן שיתן, ואם אח"כ קבל עליו את הדין הרי לא סגי בקריעת הפתיחא, שהרי הנדוי היה עד שיתן, לכן כתב רבנו שקורעין את נדויו, ר"ל שמתירין את הנידוי שהיה עד זמן שיתן והוא נחמד. ועי' בריטב"א ז"ל במו"ק ט"ז שכתב ויש מחלוקת בין החכמים שאומרים כי אפילו נדוי שקבעו בו זמן צריך התרה לסוף הזמן ואינו ניתר מעצמו שאפילו נדוי על תנאי ומתקיים התנאי צריך התרה כדאמרינן במס' מכות, וכן אומר רש"י ז"ל בכל מקום שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאמר היו נכונים לשלשת ימים, ומפרש הוא ז"ל כי אפילו קבע זמן לאיסור כי ההוא דהכא צריך היתר שהרי אע"פ שקבע זמן לג' ימים להפרשה הוצרך לומר שובו לכם לאהליכם וזה ודאי פלא גדול כיון שקבעו לו זמן תהא בנדוי עד יום פלוני למה יהא צריך היתר מתחילתו ומה חומר יש בזה מבנדרים וחרמים ושבועות וההוא דסיני וכו' ולא הוצרך היתר אלא בשנידוהו סתם או שנידוהו לזמן ופייס בעל דין בינתים ובאין להתירו וההיא דנדוי אפילו על תנאי צריך הפרה כבר פרשנוה במקומה לדעת רבנו ועי' עוד בריטב"א ז"ל למכות מ"ש בזה ועוד נאריך אי"ה בזה, עכ"פ דברינו בביאור דברי רבנו ברורים. ודע שצ"ל שכלל רבנו באות זה גם הנדוי של מי שבא וקבל את הדין והלך ולא שלם, שמנדין אותו עד שיתן מה שהוא חייב והביאו רבנו שם בסוף הפרק וכן קבעו לו זמן להביא ראיה שג"כ משמתין אותו והביאו רבנו בפכ"ב מהל' מלוה ולוה ובשו"ע סי' צ"ח וסי' ק' וכן במחויב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין שלא רצה לשבע דמשמתין אותו עד דמטי זמן נגדיה, כמבואר בדברי רבנו בפ"א מהל' טוען ה"ה ובחו"מ סי' פ"ז וכן קבעו לי זמנא דאזלינא לארעא דישראל בקנס דג"כ משמתינן ליה אי לא אזיל עי' ב"ק ט"ו וכתובות מ"א וכן מה שכתב רבנו בפ"ה מהל' סנהדרין מנהג שתי ישיבות בשם הגאונים לנדות עד שיפייס הכל כלול בזה והמה פרטי דינים בנדוי זה והענין סובל אריכות רבה ועי' מש"כ בזה לקמן בסוף הפרק באופן אחר.
6.14.11
ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו' מנדין אותו עד שיסיר היזקו. והוא מבואר בב"ק ט"ו וכתובות מ"א כמו שהביא הכ"מ ובגמ' אמרו משמתין ליה עד דמסלק היזקא מדר' נתן, ועי' שטמ"ק שם ובכתובות מה שעמדו ע"ז וצריך ביאור ורבנו לא הביא הדין הזה אלא הכא ועי' בפ"ה מהל' נזקי ממון ופי"א מהל' רוצח, ולפלא כי לא הזכיר בשם הא דמשמתין ליה עד דמסליק היזקא.
6.14.12
ח) המוכר קרקע שלו לעכו"ם מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העכו"ם לישראל חבירו. ובכת"י אברבנאל המוכר קרקע לעכו"ם וליתא לתיבת שלו, ועי' כ"מ בשם התוס' דאם העכו"ם נותן יותר מישראל לא משמתינן ליה וזוהי דעת ר"ת והר"י וכן סתם בשו"ע חו"מ סי' קע"ה, וידוע שהריב"ן וכן רבנו יהונתן הובא בשטמ"ק שם חולקין ע"ז ובדברי רבנו אין זכר לחילוק זה לא כאן ולא בדבריו בפי"ב מהל' שכנים ה"ז, וצ"ב דלפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו אלף נ"ב והביאו הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' שפ"ו ס"ג הוא הדין בכלל כל גרמא בנזקין דמשמתינן ליה עד דמסלק היזקא וא"כ מאי נפק"מ אם נתן העכו"ם יותר אם לאו, והרי אפילו אם נותן לו יותר הרי גרמא בנזקין הוא עי"ש דקשה לשיטת הסוברים דאפילו נותן הישראל שוויה והעכו"ם נותן יותר משוויה ג"כ אין מנדין, ויש ליישב בכמה אנפי, וגם זה תמוה אצלי מה שהביא בשטמ"ק שם בשם הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל תימה ולמה ליה לשמותי כי אתא אונסא נוקמיה בדינא ונחייביה, ולפי"ז הרי הוא תמוה דהא רק גרמא הוא ובלא קביל עליה לא מחייב וכמ"ש הראב"ד ז"ל והרי זהו דיוקו של הראב"ד, ומה דמשמתינן ליה הוא משום דין דבכל גרמא משמתין עד דמסלק היזקא וכמ"ש הרשב"א עצמו דאינו מחויב לשלם כי אם ההיזק שאחר כן ולא מה שהזיק קודם וצ"ע, ושיטת רבנו ממה שכתב שם בהל' שכנים ואם אנסו שלא כדין ישראל משלם המוכר, נראה דלא ס"ל כשיטת הראב"ד וזהו הדעה הראשונה בשו"ע שם, ומשום דהוי כמו גירי דיליה משמתינן ליה לסלק היזקא ואע"פ שחייב לשלם משום דאמר איני רוצה לטרוח עמו אח"כ בדיני ודייני וכמ"ש בב"ק ט"ו ב' ועי' למרן הגר"א ז"ל שם, אך דצ"ע קצת דא"כ הרי הוי זה בכלל מי שיש ברשותו דבר המזיק דמנדין אותו עד שיסיר היזקו וצ"ע.
6.14.13
ט) המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם. עי' בשטמ"ק לב"ק שם שהביא משם הרמ"ה ז"ל בפריטיו שכתב ומסתברא דאפילו בדינא דמגיסתא נמי דוקא לשמותיה אבל לאפוקי מיניה לא דיקא נמי דקאמרינן משמתינן ליה ולא קאמרינן דמפקינן מיניה, אי נמי לא מחייב לשלומי ליה מ"ט דמצי אמר ליה אין אסהדי וקושטא אסהדי וכו' ועי' בשו"ע חו"מ סי' כ"ח בהג"ה דאינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי ומבואר שם דאם הבעל דין הודה שאמת העיד אז גם אין משמתין אותו וכל זה הוא נגד דעת רבנו כאן, דמבואר להדיא דחייב לשלם ואין חילוק בין אמת העיד אם לא, ועי' בסמ"ג שם שעמד על דברי השו"ע מלשון הטור בזה ולא ידענא למה לא הזכיר שכן המה דברי רבנו, ומ"ש שם דלצדדין קתני דלפעמים מנדין אותו והיינו אם לא יוכלו לברר ששקר העיד ולפעמים עד שישלם, או היכא דאינו רוצה לעמוד בנידויו עי"ש היטב וכל זה קשה לכוון בדעת רבנו, גם הערת הסמ"ג שם לחלק בין היכא שתבעו להעיד או לא עי' בסוגיא ועי' בדקדוקי סופרים וגי' הגר"א ז"ל ואמ"ל. ועי' תומים במה שמחלק בין היכא שאם העיד באמת אז אין לו עוד שום עצה וטענה לפטור את עצמו בדיני ישראל, או באם שאפילו באמת העיד מ"מ היה יכול לפטור עצמו וכמו בהעיד שלוה, והוא אמת דלדידן א"צ לפורעו בעדים, וממילא היה יכול לפטור עצמו אף שהעיד אמת ולדידהו צריך לפורעו בעדים, דאז הרי הוציא ממנו ממון שלא כדין אף אם אמת העיד ומנדין אותו עד שישלם, ומטעם זה לא הביא רבנו כאן החילוק דב' עדים אין מנדין אותו וכמ"ש בגמ' שם אבל בתרי לא, דכיון דעכ"פ הוציאו ממנו ממון שלא כדין ומה בכך אם הוו שני עדים ושפיר משמתינן להו (וכן אפשר לומר דמטעם זה לא הביא רבנו גם חילוקא דאדם חשוב) ואם כי הוא נחמד, אבל באמת צריכים לבאר דברי רבנו, והרי זה עיקר דיוקא של הראב"ד ז"ל דאם מחויב לשלם למה אמרו משמתין ליה ולא אמרו מפקינן מיניה וכמו שהקשה גבי ישראל שמכר קרקע לעכו"ם, וכן כתב הרמ"ה ז"ל שהבאנוהו לעיל, ואפשר קצת לומר, דרבנו ס"ל גם כן כהראב"ד והרמ"ה ז"ל וסבירא ליה דבאמת מדינא אינו חייב לשלם, אלא שבזה חלוק עליהם, וס"ל דכופין אותו ע"י הנדוי לשלם אף שאינו מדינא וכמ"ש הראב"ד בדין מוכר קרקע לעכו"ם וכן בכל דיני גרמא וזהו שכתב רבנו מנדין אותו עד שישלם ואם משלם תיכף אין כאן נדוי כלל, ופליג רבנו על הרשב"א ויתר הראשונים דס"ל דהשמתא מהני רק לחייבו על מה שיפסידו אח"כ אבל לא על העבר ועי' בסי' שפ"ו שהבאנו לעיל דהרי הכא השמתא הוא להוציא ממנו מה שהפסיד לו כבר ע"י גרמתו וזה אינו מתאים למ"ש באות הקודם, ולא נתברר לי הדבר כדי צרכו. והנה לא הביא רבנו דין אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי, ועי' כ"מ שכתב דכיון דסליק בתיקו לחומרא דיינינן ליה ואין זה דבר פשוט כ"כ דהרמ"ה ז"ל בפריטיו כתב להדיא דרק לכתחלה אסור באדם חשוב אבל לא משמתינן ליה והרשב"א בשם הראב"ד ז"ל כתב דתיקו דממונא לקולא וס"ל דאזיל ומסהיד לכתחלה והרבה יש להאריך אבל אין הכרע בדעת רבנו בזה וראה שגם רבותינו הקדמונים ז"ל לא הביאו הא דאדם חשוב כלל ועי' בעל הלכות גדולות שהשמיטו ג"כ.
6.14.14
י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות וכו' מנדין אותו עד שיתן. עי' בדברי רבנו פ"ט מהל' בכורים ה"ט וביו"ד סי' ס"א.
6.14.15
יא) המחלל יו"ט שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. עי' לח"מ, ור"ל אפילו בזמן הזה שאינו אלא מנהג וכמ"ש רבנו בפ"ו מהל' יו"ט הי"ד עי"ש ולפי"ז אין מקור דברי רבנו מהא דרב ושמואל דאמרי תרוויהו מנדין על שני ימים טובים של גליות, דאין ראיה מזה על הזמן שסומכין על החשבון ואין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד, עי"ש מה שהארכתי בזה. אבל מקור הדברים מהא דשמתיה רב יוסף לרב נתן בר אסיא על דאזל מבי רב לפומבדיתא ביו"ט שני של עצרת, והרי יו"ט שני של עצרת בודאי אינו משום ספיקא וכמ"ש רבנו בפ"ג מהל' קדוש החדש הי"ב עי"ש ולפי"ז צ"ל דס"ל לרבנו דמנדין על מנהג ובאמת הוא פלוגתא דרבותא, דהנה בשאלתות ויקהל שאילתא ס"ו הביא הגרסא בגמ' דמגילה ה' בעובדא דרב דחזייה לההוא גברא דשדי כיתנא בפוריא, א"ר כהנא אתרא דנהיג שלא לעשות מלאכה אי הכי לשמותיה שמותיה אמרי כיון דלא צמיח כיתניה היינו שמתא הרי להדיא דמנדין על מנהגא וכן הביא הרמב"ן ז"ל בשרש הראשון ופי' במאור פ"ק דמגילה ובאור זרוע הל' מגילה סי' שע"א. והנה רבנו לא הביא אלא דאינו רואה סימן ברכה ועי' בדברי רבנו בפ"ח מהל' יו"ט הי"ח מבואר ג"כ דעל מנהגא אין מנדין ועי' בסוגיא דפסחים בפ' מקום שנהגו ועי' להריטב"א ז"ל במגילה שם שכתב ויש לחלק ולומר דמעיקרא דהוי ס"ל דאסור במלאכה ביומו הוי מקשינן דלשמתיה משום דהוי עברינא ומשמתינן אמאן דעבר אדרבנן כדאיתא בפ' מקום שנהגו אבל השתא דליכא איסורא דגזירת נביאים אלא משום ביטול מנהג עולם מילט לייטיה שמותי לא משמתינן ליה בכה"ג עכ"ל. ואפשר לומר דזהו מנהג אחר, מנהג העולם אבל מנהג שהוא מתקנת חכמים כמו יו"ט שני של גלויות שפיר מנדין עליו לכולי עלמא (וראיתי למי שהביא דגם דעת רש"י והאור זרוע הוא דמנדין על מנהגא מהא דבפסחים ע"ד א' איזהו גדי מקולס כתב רש"י ז"ל דקאי אהא דתנן בפ' מקום שנהגו שאסור לאכול צלי בערבי פסחים בזמן הזה במקום שלא נהגו, ומבואר דבמקום שנהגו לאכול מותר לאכול גם גדי מקולס, ומ"מ שלחו לתודוס איש רומי דאלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי, משום דהתם הוי מקום שנהגו שלא לאכול הרי דמנדין על מנהגא. וכ"כ האור זרוע הל' פסחים סי' ר"ל וז"ל ודוקא במקולס אמרינן היכא שנהגו שלא לאכול דאין אוכלין וכו' אבל אם אינו מקולס שרי אפילו שלא נהגו וכו' וההיא דתודוס איש רומי וכו' אית לן למימר דמקום שלא נהגו הוה, ולענ"ד אין מזה שום ראיה, דהתם טעמא אחרינא והוא מה שמנה רבנו באות ט"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ) ואפשר דזהו כונת המהר"א ששון דחידש לן רבנו דאע"ג דאין מנדין על מנהג, מ"מ על מנהג זה מנדין. ונראה עוד לחלק ולומר דס"ל לרבנו דדוקא מנהג שנתקבל ונתפשט בכל ישראל הוא דמנדין עליו וכמו מנהג דיו"ט שני של גליות, שנתפשט בכל מקום בגולה, אבל מה שתלוי במנהג המקום אף שבודאי איסורא איכא לעבור עליו אבל אין מנדין עליו, וחילי דידי מהא דכתב הארחות חיים והביאו הב"י ז"ל בסי' תרצ"ו, אע"ג דמלאכה לא קבילו עליהו אח"כ נתקבל המנהג ומנדין כל העושה מלאכה כיון שנתפשט איסורו בכל ישראל עכ"ל הרי חזינן דמחלק בכך, ויש להביא עוד סמוכין לזה ועי' ר"ן פ' אין מעמידין ובריטב"א ע"ז ל"ה ב' לענין פת עכו"ם כיון שלא נתפשט בכל ישראל והדברים ארוכים. ועי' באו"ח סי' תצ"ו העתיק ומנדין למי שמזלזל בו, ובאמת לשיטת הכ"מ בעצמו לא בעינן שיזלזל בו אלא כיון שהוא מחללו מנדין כמבואר בגמ' שהבאנו, ורבנו נזהר בזה ששם כתב המזלזל וכאן כתב המחלל אולם לפי מ"ש אין מקום לדייק בזה כ"כ.
6.14.16
יב) העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות. עי' בדברי רבנו לקמן בפ"ח מהל' יו"ט הי"ז וי"ח שהביא שם רבנו טעם הירושלמי מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.
6.14.17
יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. עי' כ"מ, ועי' בדברי רבנו בפי"ב מהל' שבועות ה"ט ושם מנה רבנו גם נשבע לפניו בשקר ומברך ברכה שאינה צריכה, והוסיף שם רבנו בד"א כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו וכו' עי"ש, ולכאורה פשוט דגם באינך לא שייך נידוי אם עשה כן בשוגג, והא דכתבו רבנו גבי הזכרת שם שמים לבטלה משום דהתם דינא דאם לא נידהו הוא עצמו יהא בנדוי להכי כתב מה שאין לנדות ועי' מה שהביא בדרכי משה בשם מהרד"ך דאם עשה בשוגג או בטעות דבר שמנדין עליו אין מנדין אותו ועי' עוד במג"א סי' תצ"ו סק"א. והנה יש לי עיון קצת, דמדברי רבנו וסגנונו שם משמע דאם מזכיר השם לבטלה בלי ברכה לבטלה או בלי שבועת שוא או שקר אינו חייב ע"ז שהרי כך לשון רבנו בה"ט השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהל' ברכות הרי זה חייב לנדותו ואח"כ בהי"א כתב ולא שבועה לשוא בלבד הוא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם וכו' ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח וכו' הרי שחולק רבנו דבה"ט האיסור משום נושא את השם לשוא, ובמזכיר השם לבדו מביא רבנו מקרא דליראה את השם וכו' (ועי' באחרונים שם שהקשו על רבנו דבסוגיא דתמורה לא קאי הכי אלא דאזהרתיה מאת ה' אלוקיך תירא ועי' מ"ש שם בעז"ה) ועי' בתומים סי' פ"ז ס"ק ל"ג מה שהרגיש בדברי רבנו, ולפלא כי לא ראה דברי רבנו כאן.
6.14.18
יד) המביא את הרבים לידי חלול השם. עי' כ"מ שהוא מירושלמי דמו"ק וכן הוא גם בירושלמי תענית פ"ג ה"י וגם בגמ' דילן בתענית כ"ג, ועי' מל"מ שעמד ע"ז דהא בגמ' דילן ברכות י"ט אמרו ע"ז דהוא משום מגיס דעתו כלפי מעלה, ועי' פרש"י שם שפי' ומנדין לכבוד הרב הוא שכבוד המקום כבוד הרב הוא עי"ש וצ"ל דרבנו העתיק נוסח הירושלמי כמו שהעתיק בכלל הנך כ"ד דברים ע"פ נוסח הירושלמי דאלו לנוסח גמ' דילן הלא אמרו בכ"ד מקומות מנדין על כבוד הרב, והוא מימרא אחרינא לגמרי, ולהכי כללו בזה הך עובדא דמגיס דעתו כלפי מעלה, משום דר' אלעזר אשכח תלת, וכל אילין הוו משום כבוד הרב. אבל ראה זה מצאתי בדקדוקי סופרים בכת"י מינכן שגם בסוגין דברכות הגי' אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי שאפילו שנים כשני אליהו וכו' לא היה שם שמים מתחלל עליך, אלא דלפי"ז על כרחך מגיס דעתו כלפי מעלה הפירוש שיוכל להביא לידי חלול השם והיינו הך, ולכן לא הזכיר רבנו מגיס דעתו כלפי מעלה.
6.14.19
טו) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. עי' כ"מ ורבנו העתיק לשון הירושלמי דמו"ק שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ חייב נדוי וכבר הזכרנו כמה פעמים שרבנו המשיך כל נוסח ההלכה הזאת ע"פ סגנון הירושלמי שם.
6.14.20
טז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. עי' כ"מ מעובדא דחנניה בן אחי ר' יהושע בברכות ס"ג, ובירושלמי פ"ו דנדרים ה"ח וכן בסנהדרין פ"א ה"ב שם לא הוזכר הנדוי, והנה לא הזכיר רבנו כאן דדוקא בהניח כמותו בארץ ישראל אבל אם לא הניח כמותו בא"י שפיר דמי ועי' בדברי רבנו בפ"א מהל' קידוש החודש ה"ח והוא מבואר בסוגיא דברכות שם דר' עקיבא עיבר שנים וקבע חדשים בחו"ל מפני שלא הניח כמותו בא"י ואף חנניה בן אחי ר"י שרצה לעשות כן הוא מפני שחשב שלא הניח כמותו בא"י ועי' תוס' יבמות קט"ו ד"ה אמר ר"ע ובסנהדרין י"א דעסיא שעברו בה את השנה, ר' מאיר ריש פ"ב דמגלה ור' שמעון בן יהוצדק ור' חייא בפ"ג דסנהדרין כ"ו חו"ל הוי ועי' ירושלמי פ"ק דסנהדרין דירמיה ויחזקאל וברוך בן נריה עיברו בחו"ל, והתם מפרש בשלא יכלו לעבר בא"י ועי' פרקי דר"א פ"ח דפליג על כל זה וס"ל דאפילו נביאים בחו"ל והדיוטים בא"י אין מעברין את השנה אלא על הדיוטים שבארץ גלו לבבל היו מעברין את השנה ע"י הנשאר בארץ, לא נשאר אחד בארץ (ר"ל אחרי שנהרג גדליה, ולא עבר איש ביהודא נ"ב שנה) היו מעברין את השנה בבבל, עי"ש בכל הדברים ובהגהות הגאון רד"ל, ומלשון רבנו כאן המחשב שנים וכו' וכן מדבריו בפ"א מהל' קידוש החודש משמע דלא כמ"ש התוס' בסנהדרין י"א דעיבורא דהתם היינו חישוב בעלמא עי"ש ועי' מה שנאריך אי"ה בהל' קידוש החודש ועי' בש"ך סקע"ט והוא פשוט מאד.
6.14.21
יז) המכשיל את העור. ובהשגה א"א כגון המכה את בנו הגדול ועי' כ"מ מ"ש לתמוה על הראב"ד ואין הדברים מבוארים, והנה עי' לרבנו בפ"ו מהל' ממרים ה"ט והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול ומלשון הזה נראה דס"ל לרבנו דעובדא דאמתא דרבי במו"ק י"ז לאו דין פרטי הוא במכה בנו גדול, דמנדין אותו אלא בכל מי שעובר על לאו דלפני עור, שהרי כתב דלכן מנדין שהרי הוא עובר וכו' ולפי"ז ה"ה במושיט כוס יין לנזיר ובמלוה ולוה ברבית וכדומה מנדין ואפילו אם נימא דעל עיקר הלא תעשה בפשטה אין מנדין משום דעלה קאי קרא דארור משגה עור (ועי' לרבנו בספר המצוות ל"ת רצ"ט דפשטה דקרא בנותן עצה שאינה הוגנת ולא על מכשול עור בפשוטו וכבר האריכו בזה המחברים הרבה מאד עי' כנסת הגדולה ומל"מ בפ"ד מהל' מלוה) אבל על המכשיל בעבירה מנדין, והראב"ד פליג עלה וס"ל דדוקא בנו הגדול אבל לא בשאר מכשולי עבירה, ואית דמפרשי כוונת הראב"ד ז"ל דמלשון רבנו במ"ש המכשיל את העור, ולא כתב לשנא דקרא הנותן מכשול דר"ל דוקא היכא שמכשילו כבר אבל אם נתן מכשול ולא נכשל בו אינו עובר ורבותינו האחרונים עמדו להסתפק בזה וס"ל להראב"ד דאפילו הכי עובר ומנדין וכדמשמע מעובדא דאמתא דבי רבי אף שלא מצינו שבעט הבן באביו ופגע בכבודו מ"מ נידוהו וחשו לנידויה, וצ"ע על הראב"ד מסוגיא דקדושין ל"ב ודלמא רתח וקא עבר על לפני עור, הרי דדוקא אם כבר פגע בכבוד האב אז עובר ואפשר לומר דהראב"ד מפרש ודלמא רתח, וא"כ עבר תיכף על לפני עור כיון שיכול לבא לידי בזיון או דס"ל דנדוי אינו תלוי כלל בעבירת לאו דלפני עור אלא כיון שיכול לבא לידי כך ויש להאריך עוד בזה. וכתב הב"י בסי' של"ד וז"ל וכתיב בקונדריסין דלא אקרי גדול להאי ענינא אלא עד כ"ב שנין או עד כ"ד שנין כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ל) ידך על צוארי בריך משיתסר ועד כ"ב שנין ואמרי לה מי"ח ועד כ"ד, וכן העתיק להלכה בסי' ר"מ ס"כ ועי' בים של שלמה בפ"ק דקדושין שאין לנדות עד שיעבור כ"ד אבל מ"מ אסור מכ"ב שנים עי"ש אבל הריטב"א ז"ל כתב בסוגיא דמו"ק וז"ל ונראין הדברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדבור או במעשה כי אפילו לא יהא בר מצוה אינו ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו וכו' ומשום דאורחא דמלתא דגדול שכיח כי הא נקט גדול עכ"ל ולא הביאוהו רבותינו כלל והוא פלא, אבל צ"ע בכל זה ועי' כתובות נ' וצ"ב.
6.14.22
יח) המעכב הרבים מלעשות מצוה. עי' כ"מ וכן הוא בירושלמי פ"ג דתענית ה"י ועי' היטב בירושלמי פ"א דראש השנה ה"ה, ועי' בדברי רבנו בפ"ד מהל' תשובה.
6.14.23
יט) טבח שיצאה טרפה מתחת ידו. עי' כ"מ שהביא מסנהדרין כ"ה והוא כגי' הרי"ף ז"ל דשמתיה רב נחמן, והנה עי' בדברי רבנו בפי"ב מהל' עדות ה"ט וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה וכו' ועי' כ"מ שם שכתב דסובר רבנו דעובדא דההוא טבחא דאשתכח דנפיק טרפה מתותי ידיה דשמתיה ר"נ (לפי גי' הרי"ף ז"ל ורבנו) ועבריה בשוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי וכו' אבל השוחט לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו כיון דלאו מידי דממון הוא כיון שעשה תשובה מתכשר עי"ש מה שהאריך ועי' בטור ושו"ע יו"ד סי' קי"ט המוכר דברים האסורים מעבירין אותו, ומשמתין אותו והוא מאותו מקור וצ"ל דלענין נדוי מנדין אותו בכל ענין אלא דלפוסלו לעדות בעינן דוקא שיהא גם נגיעת ממון וצ"ע מנין לו לרבנו דמנדין בכל אופן כיון דבעובדא דר"נ מיירי בשוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים, ואי משום דמכשיל את אחרים ולענין עדות בעינן דוקא בשלו, משום דעל עבירת לאו דלפני עור לא מפסל, ולענין נדוי מנדין א"כ לא הו"ל לרבנו להביאו כלל שהרי הביא כבר המכשיל את העור וצ"ב.
6.14.24
כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם. עי' כ"מ דהוא מסוגיא דחולין י"ח, והנה שם בדף י' ודף י"ז א"ר יוחנן דלא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם ולפי"ז בלא סר סכיניה דמנדין אותו הוא משום כבוד החכם וכן פרש"י ז"ל בהדיא שם דמשמתינן ליה משום אפקרותא שהחציף פניו דקי"ל מנדין על כבוד הרב בברכות פ' מי שמתו וכבר כתב רבנו דין המבזה את החכם, וכבר עמדו בזה, אבל עי' בדברי רבנו פ"א מהל' שחיטה הכ"ו כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בא לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה הרי שכתב רבנו טעם אחר בזה והנה כבר עמדו רבותינו ז"ל על דברי רבנו אלה, שהרי אמרו בגמ' שהוא משום כבודו של חכם, ועי' במ"מ שם שהביא בשם הראב"ד ז"ל שהטעם שהצריכו בזאת המצוה לחכם יותר ממצות אחרות מפני שצריך לזה עיון גדול להרגיש בטוב הסכין והוי כמו הוראה וחששו להכי יותר לכבודו של חכם, ורבנו נתכוין ג"כ לכעין זה ועי' לח"מ שם. ונראה לי דשיטת רבנו דעל כרחך צריך לומר דיש עוד טעם אחד בזה, דאי משום כבודו של חכם בלבד לא היה שום מ"ד דמעברינן ליה כשנמצאת סכינו יפה, דמשום כבודו של חכם סגי בהא דמנדין אותו ולא מצינו שיקנסו אותו יותר, והרי רבא בר חיננא גופיה עבריה לההוא טבחא משום דהוי סבר דדינא הכי הוא דמעברינן אף שנמצאת סכינו יפה, וזה א"א לומר שהוא מפני כבודו של חכם, אלא משום דלא ליתי לידי תקלה שיסמוך על עצמו פעם אחרת וכדומה, ואף דלמסקנא היכא דנמצאת סכינו יפה באמת לא מעברינן ליה משום דלא קנסו להעבירו מחשש תקלה זו אבל בודאי דדין שיראה הסכין לחכם הוא לאו משום כבודו של חכם לבד, ופשוט. ולפי"ז אה"נ דלשיטת רבנו צריך גם עכשיו להראות סכינו לחכם, ומחילת החכם לא מהני כמו שכתבו רבותינו ז"ל אלא לפי שממנים אנשים שכחן יפה בזה, והמה אינם שוחטים לעצמן, ונמנו המה לחכמים על ענין זה, ונשאר רק כבודו של חכם, במקום שהשאירו החכמים לעצמם והוא כשהחכם עובר וכמו שהביא המ"מ ואע"פ שנתבטלה עדיין קצת לחלוחית נשארה וכו' ועי' מ"ש שם בארוכה.
6.14.25
כא) המקשה עצמו לדעת. עי' כ"מ, ועי' בדברי רבנו בפכ"א מהל' איסורי ביאה הי"ח אבל אלו שמנאפין ביד וכו' אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב וכו' וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, ועי' מ"מ שם דמשמע ליה מדברי רבנו שא"צ בי"ד לנדותו אלא שהוא עצמו הוא בנדוי והביא דברי רבנו החולקים ע"ז, ועי' בשו"ע סי' כ"ג ובבית שמואל שם והאריכו בזה האחרונים וכבר התפלאו עליו שהרי רבנו כתב כאן להדיא בין אלה שבי"ד מנדין ועי' בדברי הראב"ד ז"ל בסוף הפרק, ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קע"ז שעמד לתמוה שם גם בלא זה על דברי רבנו והעלה, דבאמת המנאפים ביד בנדוי הם יושבים וא"צ בי"ד שינדו אותם והוא חמור טובא אבל המקשה חייב נדוי ע"י בי"ד וכמו שכתבו כל הראשונים ז"ל והוא כדי שלא יבא לידי ניאוף ביד ויש עוד מקום להאריך בזה.
6.14.26
כב) מי שגירש את אשתו וכו' כשיבואו לבי"ד מנדין אותן. עי' בדברי רבנו בפכ"א מהל' איסורי ביאה הכ"ז ובמה שהאריכו שם רבותינו ועי' מל"מ שם שהרי רבו החולקים על רבנו וס"ל דדוקא באשת כהן או באשת ישראל אחר שנישאת לאחר, אז מנדין, ותלוי בפי' הסוגיא שם מהו לעשות בגרושה כן, דלדעת רבנו אסור לגרושה לדור בחצירו אף שלא נשאת לאחר גם באשת ישראל, ורבותינו חולקים ע"ז ועי' בב"י סי' קי"ט מה שהאריך בזה ועי' בשטמ"ק לכתובות מה שהביא בשם ליקוטי הגאונים ז"ל ואינהו ס"ל כשיטת רבנו דבגרושה לא תדור בחצירו אף קודם שנישאת לאחר עי"ש היטב. ועי' בדברי רבנו שם שכתב וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות, ועי' במ"מ שם שהוא לפי שלא נפסקה ההלכה שם אי כרב פפא דאמר שמותי משמתינן להו אי כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר נגודי מנגדינן, וכ"כ הב"י ז"ל בדברי רבנו, והוא פלא, דלו יהא דהכי הוי גי' רבנו בגמ' ולא נגודי נמי מנגדינן להו ועי' בתוס' שם ובשטמ"ק, אבל הרי הכא כתב רבנו להדיא חיוב הנדוי ובאמת הרי כבר הבאנו לעיל דשיטת רבנו היא כן בכל מקום דתלוי בבי"ד אם לנדות אם להכות מכת מרדות, ומה שיש מקומות שכתב כן רבנו ובמקומות הרבה לא כ"כ אין כאן המקום לבאר וזה דרך רבנו, ועי' לקמן מה שכתבנו בסוף הפרק, אילו הוי מחלוקת בדבר, אי משמתין אי מנגדין לא הוה מני לה רבנו במנין הכ"ד דברים והוא דבר ברור, וכן אין ספק שגם רב ששת דאמר לא מזדקקינן להו לא פליג אהא דמשמתינן להו ג"כ והוא פשוט עי"ש, ועי' ב"ח מ"ש בזה לחלק בין נשואה ובין גרושה דבנשואה אין מלקין כדי שלא להוציא לעז ואין צורך לכל זה כי אם כמה שכתבתי.
7.1.1
חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם. עי' כ"מ וב"י שכתבו שר"ל דוקא זקן מופלג בחכמה אין מנדין בפרהסיא, דהא מר זוטרא חסידא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא שמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שהיה מנדה לפעמים לצורבא מרבנן ורב יהודא נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסני שומעניה, וכדי דלא ליפליג על ריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו, צ"ל דההוא דר"ל וירושלמי בחכם מופלג בחכמה ואידך באינו מופלג בחכמה, והנה מה דהביא מהא דרב יהודא הוא פלא, שהרי סני שומעניה שאני, והוא בעצמו העתיק כן בשו"ע מה שהביא הטור בשם הרא"ש ז"ל והבאנו לעיל הדברים בשם רבנו חננאל ז"ל ועל כרחך צ"ל כן, כמו שכתבנו לעיל דהא הכא הוי באמת מופלג בחכמה, כדקאמר לישמתיה צריכי ליה רבנן, ועל כרחך משום דסני שומעניה מנדין אפילו לחכם וכן הוא בירושלמי, אולם באמת מוכרח החילוק בין מופלג בחכמה מהא דאמר רב פפא שם תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם, ואי איסורא יש בדבר משום שאין מנדין חכם לא הוי אישתבוחי ביה ועל כרחך כחילוקו של רבנו ויש עוד ראיות ועי' ב"ק פ"א ב' אי לאו יהודא בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא ואינו מוכרח. ומקור דברי רבנו דגם לחכם אין מנדין בפרהסיא אף שבתקנת אושא הוזכר רק אב בי"ד, עי' ב"י ז"ל שכתב דמדמה להו רבנו זה לזה וראיה מהא דאמר ופליגא דריש לקיש דאמר ת"ח שסרח אין מנדין אותו, ואינו מובן מאי ראיה דהא בודאי פליג דאי גם ת"ח אין מנדין מכ"ש לאב בי"ד, אבל הרי א"צ לראיות כיון דרבנו פסק כר"ל וריש לקיש הרי אמר להדיא דאין מנדין לחכם, ועי' בירושלמי פ"ג דמו"ק ה"א הבאתיו לעיל בסוף הפרק דבקשו לנדות את ר' מאיר אמר להם איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין וכו' ור"מ חכם היה כמבואר בסוף הוריות הרי להדיא דאין מנדין לחכם. והנה עי' בכ"מ וב"י ובמל"מ ועי' תוס' יו"ט במשנה פ"ה דעדיות ובסדר משנה, שנסתבכו הרבה עובדא דירושלמי, בר' יעקב ור' ירמיה דא"ל ר' חייה בריה דר' יצחק שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו, א"ל דוכמה השקוה וכירבעם בן נבט עשה, פי' שהרי במעשה דעקביא נידוהו על שאמר דוגמא השקוה והרי לא עשה כירבעם הרי דמנדין זקן ונידו אילין לאילין עי"ש, הרי להדיא דמנדין לזקן, ונדחקו בזה טובא. ולא זכיתי להבין, דהרי הם בעצמם מחלקין בין חכם מופלג בחכמה לחכם בעלמא ומאי קשיא להו, ואי משום הקושיא דאיך נדו לעקביא שהרי היה מופלג בחכמה אבל זה הרי היה קודם תקנת אושא, ובאושא התקינו שאין מנדין אב בי"ד, אלא דלפי"ז דברי הירושלמי צריכין ביאור דמה אמר לו דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה, כלומר להוכיח מעובדא דעקביא דמנדין לזקן אף שלא עשה כירבעם, ומאי הוכחה והרי עובדא דעקביא קודם תקנת אושא הוית ואז שפיר נדו גם לזקן משא"כ אחר תקנת אושא, אבל באמת הדברים פשוטין וברורים, דתקנת אושא היתה דאין מנדין לאב בי"ד אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו משום חלול השם, ולפי"ז הרי ר' יעקב אמר התם על ר' ירמיה עדיין ירמיה ברעתו שזהו חזר וסרח א"כ כשאמר לו ר' חייה בריה דר' יצחק שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם על כרחך לאו מתקנת אושא אקשי ליה שהרי על חזר וסרח לא היתה התקנה כלל ועל כרחך דאקשי ליה שמעתי שאין מנדין זקן הוא ממימרא דריש לקיש ודכוותיה דס"ל דאין מנדין זקן לעולם אפילו בחזר וסרח וע"ז שפיר הקשה מעקביא דעל כרחך ליתא להך דינא, ולתקנת אושא ג"כ אינו נוגע, ומ"מ פסק רבנו כר"ל שהרי גם ר' יעקב חש אח"כ לזה הרי דלא היה ברור לו דין זה אפילו לדידיה דהוי ס"ל דחייב נדוי, ועי' בר"ח שם במו"ק משמע קצת דהיתה לו גרסא אחרת ולא פליג ריש לקיש כלל, אלא דאוסופי מוסיף על התקנה ויש לעיין בזה טובא, עכ"פ דברי רבנו מיושבים כל הצורך ומיושבת גם תמיהת הרמ"ך ז"ל על רבנו הביאו בכ"מ מהא דר' אליעזר דמלבד דלא היה שם נדוי וכשיטת הרמב"ן ז"ל וכבר הבאנו אותה, עוד הרי היתה קודם תקנת אושא.
7.1.2
אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעא. עי' כ"מ שמקור הדברים בירושלמי פ"ג דהוריות בכהן משיח ונשיא שחטאו שמלקין אותן בבי"ד של שלשה, אין (חומר) [תימר] בעשרים ושלשה עליתו זו ירידתו וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א אבל מה שסיים רבנו ע"ז שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה, זהו מימרא דריש לקיש במו"ק י"ז, והנה כבר הבאתי לעיל דמרבנו חננאל ז"ל בסוגיא שם נראה דהיה לו גי' אחרת, ור"ל לא פליג כלל אדרב הונא דאמר באושא התקינו, וזה גרסתו ר"ל אמר ת"ח שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנא' וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה וכו' וקאי בין אנדוי בין אנגידא, שאין מבזין לת"ח בפרהסיא בכל עונש שמגיע לו, וזהו מקור דברי רבנו דאף דמימנו אנגידא מ"מ עושין כן בצנעא, וצ"ל דהא דאמרו בירושלמי פ' האשה שלום ה"ד שמואל אמר תמן הוינא ולא ערקתא וקצת ולא ספסלא וקצת אלא אבא הוא דלקה וקם לה, דבצנעא הואי או כמו שפירש הפני משה ז"ל שם עי"ש היטב והכוהו סתם אבל לא בתורת מלקות.
7.1.3
וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נדוי אסור לבי"ד לקפוץ ולנדותו במהרה וכו'. עי' כ"מ ועי' היטב מה שהאריך בדברי רבנו בתשובות שער אפרים סי' ס"ד בטוב טעם ועי"ש בהגהת בן המחבר מה שדייק בדברי רבנו טובא, ודבריהם נכוחים.
7.2.1
וכיצד הוא הנדוי אומר פלוני יהא בשמתא. בכת"י אברבנאל פלוני בשמתא בלא תיבת יהא, ובגמ' בכמה מקומות להוי האי גברא בשמתא, וכמו שהוא לפנינו כאן, ובמוחרם כתב רבנו אומר פלוני מוחרם ובכת"י הנ"ל פלוני זה מוחרם וקאי על בפניו, והנה הרא"ש ז"ל ואחריו הטור הביאו דעת הראב"ד ז"ל החולק על רבנו, וס"ל דנדוי ושמתא דברים מחולקים המה, ובנדוי אומר פלוני יהא בנדוי ואין בו קללה אלא ריחוק, משא"כ שמתא הרי אמרו דהוא שם מיתה וקללה ולדעת רבנו צ"ל דבלשון שמתא לא נזכר קללה בפירוש משא"כ בחרם שנזכר בו ארור וכמבואר בחרם יהושע, ואף דכתיב וישבע היה חרם, וכן בפלגש בגבעה מבואר בילמדנו והובא בתשובות הרא"ש שהיה חכם ועי' בתוס' מו"ק י"ד ב' ד"ה מאי משמע דגם בנדוי יש קללה שכתבו דגבי מנודה דוחה לאו דמקלל עי"ש ויש לפלפל בזה טובא, ועי' ב"י מה שהאריך לדייק ולהוכיח מלשונות הגמ' דגם במי שמחויב נדוי אמרו להוי האי גברא בשמתא דמזה מוכח כדעת רבנו ועי לח"מ מה שדחה והביא ראיות אחרות, וקשה לדייק דבר מלשונות אלו, ועי' בירושלמי דמו"ק שם גבי אמהא דבר פטא דאמרה להוי ההוא גברא מוחרם, אף שרק נדוי היה חייב, וכן בעובדא דריש לקיש ולסטיא אמר לון להוון אילין עמא מחרמין וכן אמרו לו ווא דהוא גברא מחרם אף שרק נידה אותם, וכן המה לו, הרי דקשה לדייק מלשונות אלו, ומעובדא דר' יהושע בן לוי בירושלמי שם אלולי דלא חרמית בר נש מן יומי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ"ד דברים מנדין וכו' מזה אין ראיה כמ"ש לעיל בפ"ו עי"ש אבל נראה שלא הקפידו ע"ז. והעיקר כנראה מה שדחקו להראב"ד ז"ל לחלק בין נדוי לשמתא, הוא מאי דאמרו בצורבא מרבנן דהוי סני שומעניה א"ר יהודא היכי ליעבד לשמתיה צריכי ליה רבנן, והיינו שהיו צריכין לו ללמוד תורה מפיו כמבואר בסוגיא, והוא תמוה דהרי גם אם ינדוהו הרי מנודה שונה ושונין לו, ומוכח מזה דשמתא חמורה מנדוי, ואה"נ דבשמתא אסור ללמוד ממנו, וראיה זו הביא הר"ן ז"ל והביאה גם הב"י ז"ל בשם הנמוק"י ודחה אותה דאע"ג דמדינא שרי לשנות לאחרים היה גנאי להם ללמוד מאדם שהוא מנודה, והדברים מבוארים להדיא להריטב"א ז"ל שכתב בההוא עובדא, ואע"ג דקי"ל שונה ושונין לו, ה"מ ברחוק ד' אמות וגנאי הדבר לתלמידים, וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר' אליעזר כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפות על עצמן, ועל כרחך מוכרח לומר כן אפילו לדעת הראב"ד דס"ל דשמתא חמורה והכא שמתוהו, דאכתי קשה למה אמר היכי נעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן ומה בכך ינדה אותו ולא לשמתיה, ועל כרחך דאין זו עצה, אבל מסתימות לשונות הגמ' בכמה מקומות משמע כדעת רבנו.
7.3.1
וכיצד מתירין הנדוי או החרם אומר לו שרוי לך ומחול לך וכו'. עי' לרבנו בפ"ו מהל' שבועות ה"ה ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך, הרי דסגי בפעם אחת וכן הוכיח הב"י ז"ל בסי' רכ"ח (ודעת הטור וכן הוא דעת הרא"ש בסוף יומא דצריך לומר ג' פעמים והעתיקו בשו"ע שם) וכאן כתב רבנו שרוי לך ומחול לך דבעי ב' פעמים, וקשה לומר דרבנו או או קאמר ועי' למרן הגר"א ז"ל בסי' רכ"ח שכתב שלמד כן מהא דסנהדרין ס"ח הותר הנדר הותר הנדר, וכן הגי' בב"ב ע"ד בעין יעקב מופר לך מופר לך, ועי' לרבנו בפי' המשנה פ"י דנדרים בהיתר נדרים ושבועות כתב ג"כ שרוי לך ומחול לך שרוי לך ומחול לך ב' פעמים, ועי' למרן הגר"א ז"ל שם שדעתו דב' פעמים בודאי אינו מעלה ומוריד רק ג' פעמים בעי, ועי' בסוף פ"ג דפרה עץ ארז זה עץ ארז זה ג' פעמים וכן בפ"ק דנדה י"א א' קפצה וראתה ב' פעמים ועי' בתוס' שם שהגיהו ג' פעמים ועי' במנחות ס"ה ועוד בכמה דברים עי"ש מה שהאריך בזה, ועי' להגאון רד"ל ז"ל בקונטרס עמק הברכה אות י"ד מה שעמד על הלשון הותר הנדר ואיך מהני ואין מקום להאריך.
7.4.1
מנודה אסור לספר ולכבס כאבל. בגמ' לפנינו ליתא כאבל וכן ליתא בכל הראשונים זולת בבה"ג כת"י רומי הביא כן בנוסח הגמרא.
7.4.2
ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה. עי' כ"מ מ"ש בשם הרוקח ז"ל בטעם הדבר, ועי' למרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' נ"ה שכתב דהרי זהו לשון נדוי שנבדלין ממנו כמ"ש בפ"ד דב"מ נ"ט ב' כמדומה שחביריך בדילין ממך, ומתרגמינן נדת דותה, ריחוק סיאובתה עכ"ל ועי' לקמן מה שהבאתי בשם הרמב"ן ז"ל, ואנכי זכיתי ומצאתי בבה"ג כת"י רומי מה שלא נמצא בגמ' דילן וגם בבה"ג הנדפס וכל הראשונים ז"ל, וז"ל בנוסח הגמ' ומנלן דמנזרינן ליה מן צבורא דכתיב והוא יבדל מקהל הגולה וזהו מקור דברי רבנו כאן ולפי"ז יש לעיין במה שהביא הב"י בשם תשובת הרשב"א ז"ל והעתיקו הש"ך ז"ל בסק"ח דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אבל לא בנתנדה מחמת ממון, ועי' בשו"ע שם סי"א ובש"ך סקכ"ב ולפי מקור הדברים שהבאנו צ"ע טובא בזה, ולא ראיתי להאריך.
7.4.3
ולא יושבין עמו בארבע אמות. עי' כ"מ דנלמד מעובדא דר' אליעזר שישב לו ר' עקיבא בריחוק ד' אמות ממנו, והוא ראית הראב"ד ז"ל הביאה הרא"ש ז"ל, אולם באמת לשיטת הרמב"ן ז"ל דגבי ר"א ברכה היה ולא נדוי אין ראיה מזה, ומצאתי באמת להרמב"ן ז"ל שכתב וכיון שהוכחנו שר"א לא מנודה בלבד היה אלא מבורך נדחה הראיה שהביאו מכאן שהמנודה אסור לישב תוך ד' אמות שלו ולישב עמו ולדבר עמו וכו' מיהו אע"פ שאין בו ראיה מודה אני שאסור לישב תוך ד"א שלו, שכל עיקר לשון נדוי אינו אלא לשון ריחוק כמ"ש בפ"ק דנדרים נדינא ממך דלא יתיבנא בד"א דידך וכו' אלמא הנדוי וההרחק הוא לומר שאין יושבים בד"א שלו, מיהו דעת רבנו בודאי אינה כדעת הרמב"ן ז"ל שהרי כתב בפי' המשנה בפ"ד דידים מ"ג דההוא עובדא שם ב"ר יוסי בן דורמסקית שהלך אצל ר"א ללוד ושאלו מה חידוש היה בביהמ"ד היה זה לאחר שכבר יצא ר"א מביהמ"ד בשביל המחלוקת עי"ש ובכל זה עי' בתוספתא הביאה הר"ש ז"ל אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין, הרי שהיה מפלפל עמו בכל הענין של עמון ומואב מה הן בשביעית, ואי כדעת הרמב"ן ז"ל לא היה רשאי ר"י בן דורמסקית לעשות כן שהרי מבורך אין שונה ואין שונין לו, אולם עי' להרשב"א ז"ל בתשובותיו ח"ד סי' פ"ו דאע"ג דס"ל ג"כ כהרמב"ן רבו מ"מ ס"ל דהיו רשאין לדון עמו בהלכה והדברים ארוכים מאד. וראה בבה"ג ז"ל לא הביא כלל הך דינא דאין יושבין בד' אמותיו ובאשכול הביאו בסי' מ"ו מהל' מועד ועי' להריטב"א ז"ל שם בסוגיא דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד' אמות, פירוש כל זה אסור הוא לעשותו עם המנודה ואסור להצטוות לו ומיהו מאן דעביד הכי אינו מנודה אלא א"כ פירשו בדבר וכו' עי"ש.
7.4.4
ואם מת בנידוי שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הצבור. הוסיף רבנו לשון זה, שזהו לדעתו ביאור מה שאמר ר' יהודא שם לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן אלא בי"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו בי"ד סוקלין את ארונו ועי' פרישה ודרישה וב"ח מה שנדחקו לבאר הדברים ועי' ב"ח שם שכתב שהוא כדי לכפר עליו, ודברי רבנו מבוארין שביאר שבי"ד מראין שהוא מובדל מן הצבור.
7.4.5
ואין צ"ל שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו. דהא מבזין אותו שסוקלין את ארונו כ"ש שאין עושין לו כבוד כ"כ הרמב"ן ז"ל וכתב עוד שיראה לו שדינו כמאבד עצמו לדעת ועי' למרן הגר"א ז"ל כאן ובסי' שמ"ה דדינו כפורש מן הצבור דתניא ג"כ בשמחות דאין מספידין וכו' וכן הוא דעת הקונדרסין בשם הרשב"א ז"ל הובא בב"י, וזהו דעת רבנו שכתב שרוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הצבור, שר"ל שזה דינו כפורש מן הצבור, והנה בנוסח גמ' דילן ומניחין אבן גדולה והחסיר רבנו תיבת גדולה, ועי' בדקדוקי סופרים שם דאינה בכת"י וכן ליתא בבה"ג הל' נדוי וברי"ף וברא"ש עי"ש היטב. והנה לא הזכיר רבנו לא עטיפת הראש ולא איסור נעילת הסנדל ולא הנחת תפילין אף שרבים מרבותינו הקדמונים ז"ל ס"ל דאסור בהם, וכ"ש בנעילת הסנדל דהוכיח הראב"ד מסוגיא דתענית דאסור, ועי' בה"ג ושאלתות ס"ל ג"כ דאסור בהם, ורבנו ס"ל כרבו הרי"ף ז"ל דכל תיקו לקולא וכל האיבעות לא נפשטו וכבר האריכו, בזה רבותינו ז"ל הרבה מאד, ולא הביאו תשובת רבנו האי גאון ז"ל דסבירא ליה ג"כ כדעת רבנו והרי"ף והובאה תשובת הגאון ז"ל באשכול הל' מו"ק סי' מ"ה, ועי"ש מה שהביא ראיות של רבותינו האוסרים ודחה אותם עי"ש היטב וכן נראה דעת רבנו ועי' ריב"ש ח"ג סי' קע"ג ויש להאריך טובא.
7.5.1
יותר עליו המוחרם וכו' ואין נושאין ונותנין עמו. כל הדברים מבוארים בגמ' שם כמו שציין הכ"מ אולם הא דואין נושאין ונותנין עמו ליתא בגמ' אבל זהו הביאור של ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו ואתמר עלה ואמר רב זבינא מיא בפקתא דערבות ופי' רבותינו הראשונים ז"ל דוקא זבוני מיא שהיא סחורה קטנה שאינה צריכה משא ומתן וכ"כ רבנו ירוחם ג"כ ואפשר עוד שכוון רבנו באמרו ואין נושאין ונותנין עמו למה שהביא הרמ"א ז"ל בהג"ה סי"ב בשם הריב"ש ז"ל דאע"ג דמותר לדבר עם המוחרם מ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שמדבר עם האבל, ועי' למרן הגר"א ז"ל שם שציין למה שהעתיק בסי' שפ"ה שם בשם הרמב"ם פ"ה מהל' אבל דכיון דאסור בשאילת שלום כ"ש שאסור להרבות עמו דברים.
7.5.2
ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבת עסק, ועי' ב"י בשם הראב"ד והרשב"א ז"ל דאסור לההנותו יותר מכדי חייו וכן העתיק בשו"ע.
7.6.1
מי שישב בנדוי שלשים יום וכו' ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתירו מחרימין אותו. זהו מימרא דר' יהודה בריה דשמואל בר שילת שונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ששים, אמנם עי' בדברי רבנו בסוף פכ"ה מהל' סנהדרין כתב ואם עמד ל' יום ולא תבע להתיר נדרו מחרימין אותו, וכתב שם הכ"מ וכן בב"י כאן שאין סתירה בדברי רבנו דטעם הדבר דאין מחרימין אלא לאחר נדוי שקדם לו התראה ולהכי בנידוהו בשביל ממון דמתרין בו בב' וה' סגי אח"כ בנדוי ל' יום, משא"כ בנתנדה מחמת אפקירותא דמנדין אותו לאלתר הוו ל' ימים הראשונים של נדויו התראה ולהכי בעי ששים יום ועי' טור חו"מ סי' י"ט ובפרישה שם, אמנם עי' בס' התרומה שער ג' אות ז' משמע שהיה בנוסחתו גם בפכ"ה דסנהדרין ששים יום, ובאמת כדברי רבנו שם מבואר בתשובת רב פלטוי גאון ז"ל הובא בשערי צדק שער ד' סי' י"ד ובתשובות הגאונים דפוס ליק סי' י' ותשובות הגאונים ווילנא סי' ל"ח ועי' בהגהות שם.
7.7.1
בכמה מתירין הנדוי או החרם בשלשה אפילו הדיוטות ויחיד מומחה מתיר הנדוי או החרם לבדו. והנה למד כן רבנו, מהא דבודאי נדוי קיל מנדר שהרי תלמיד לא שרי נידרא באתרא דרביה ונדוי שרי כמבואר בנדרים ח' ב', ואם בנדר ג' הדיוטות מתירין כ"ש בנדוי, ועי' מ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים ומרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע, והראב"ד ז"ל בהשגות חלק על רבנו וכתב זה אינו כן אלא כחשבון המנדין כך צורך המתירין וכחשיבותן, ודברי הראב"ד ז"ל הם המה דברי הגאון ז"ל הובאו דבריו ברא"ש וביתר ביאור באשכול להראב"ד הל' מו"ק סי' מ"ו וכתב הגאון הא דאמר אתו ג' אחריני ושרו דוקא כששוין לראשונים בחכמה וביראה וכו' וחיליה דידיה מעובדא דריש לקיש דאיצטריך למיזל לבי נשיאה ולא היו שלשה אחרים כשרים להתיר לו נדויו ומעובדא דהאי צורבא מרבנן, דאמרי רבנן גברא חשיב כרב יהודא ליכא הכי דלשרי לך וכו' ומכל הנך עובדי חזינן דבעינן גדול וחכם כמותו להתירו, והוי קשה ליה מהא דתלמיד שרי שמתא באתריה דרביה להכי חולק דכל ג' יכולין להתיר אם עבר זמן הנדוי או שב מדרכו הרעה והם המה חילוקיו של הראב"ד ז"ל כאן. ועי' בריטב"א ז"ל השיג ג"כ על רבנו בזה, (ועי' בפרישה מה שתמה על הטור דמנין לו דהראב"ד פליג על רבנו עי"ש מ"ש ואלו היה נגלים לפניו הדברים בדברי הגאון ז"ל אפשר שלא היה מקשה כלל) ועי' לח"מ בה"ט ובמרכבת המשנה ח"ב האריך ע"פ מ"ש רבנו לעיל בפ"ו הי"ב והי"ד דאפילו נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכו' עד שיחזור בתשובה, הרי להדיא שכל זמן שלא חזר בתשובה ולא פייס גם הנשיא יכול להתירו, ולפי"ז בעובדא דריש לקיש דהיה צריך לנשיא משום דלא הוי ידע למי שנידה כדי לפייסם, ובלי פיוס א"א להתיר, אלא שלנשיא יש רשות להתיר, אם אינו יכול לפייס ולפי"ז הא דהוי צריך לנשיא לאו משום דבעינן שיהיה גדול מן המנדה, אלא משום דלא יכל לפייסו, ובעובדא דההוא צורבא מרבנן דשמתיה רב יהודא, צ"ל דלא עביד תשובה וכמ"ש הר"ן ז"ל בעובדא דאמתא דרבי עי"ש היטב אלא דרצה לברר ביטול הקול של שמועה רעה, ולהכי לא רצו להזדקק משום כבודו של רב יהודא שלא יאמרו שנידה שלא כדין עי"ש ומלבד שהדברים דחוקים עי' עוד בריטב"א דס"ל להדיא בביאור הך מלתא דעביד תשובה. ולפי מה שכתבתי בפ"ו הי"ב בדעת רבנו דס"ל דצריך שירצה המנדה להתירו עי"ש שהארכתי א"כ אפשר לישב כל הדברים ברווחא לפי שיטת רבנו דבודאי איירי כאן רבנו שרוצה המנדה להתירו ואז יכולים גם ג' הדיוטות להתיר וכן יחיד מומחה אף שאינו שקול כמנדה, ובכל הנך עובדי דהוי בעינן לנשיא משום שלא היו המנדין לפנינו ולא ידעינן אם רוצים להתירו וע"ז בעינן דוקא נשיא, ויש סמוכין לדעת רבנו ושיטתו מעובדא דההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה דאמנו עליה אביי ורבא ושמתוהו ולבסוף אזיל ופייסיה לבעל דיניה ואמר אביי היכי ליעביד לשרי ליה לא חל שמתא עליה תלתין יומין לא לשרי ליה קא בעו רבנן למיזל (כן הוא נוסח כל רבותינו הקדמונים ועי' ברבנו חננאל ועי' דקדוקי סופרים גי' הכת"י) והוכיחו מזה בגמ' אלמא קסבר אביי הני בי תלתא דשמיתו לא אתו תלתא אחרינא ושרו ליה, ומאי ראיה דלמא אה"נ דגם בי תלתא אחריני שרו נדויו, אלא משום דבעו רבנן למיזל ולא ישתכח כוותיהו, ועל כרחך מוכח דלא בעינן כוותיהו דווקא ואי הוו תלתא אחריני רשאים להתיר לא היה שום חשש, ואפשר דלהראב"ד ג"כ ניחא דהרי אמר לא לשרי ליה בעו רבנן למיזל, ור"ל שאם לא יתירו לו עכשיו וימתינו עד סוף ל' יום צריכי רבנן למיזל, והרי יהיה זה בסוף הזמן שכבר עבר זמן הנדוי ואז יכולין להתיר גם קטנים מהם, ולהכי הוכיח שפיר דס"ל לאביי דלא אתו תלתא אחריני ושרו ליה ומעובדא דר' אליעזר דעמד ר' יהושע על רגליו או ר' עקיבא כגי' הרשב"א ואמר הותר הנדר ג"כ קשה דאם נימא כשיטת הגאון ז"ל והראב"ד ז"ל דצריכין המתירין להיות כחשבון המנדין וכחשיבותן, והרי אלה שנכנסו לבקר לר"א לא היו כ"כ כמספר המנדין ועוד שהרי נתנדה ע"פ נשיא דהא רבן גמליאל ג"כ נדהו ואף שהיה כאן גם ר' אלעזר בן עזריה שהוא ג"כ נשיא, אבל אינו מוכרח שהיה גם הוא שם, ומכל זה מוכרח כשיטת רבנו ודעתו, והגאון רד"ל ז"ל בקונטרסו עמק הברכה עמד בזה לענינו להוכיח שלא היה כאן נדוי כלל, ואינו מוכרח לפי"ז.
7.7.2
ויחיד מומחה מתיר הנדוי או החרם לבדו. בכת"י אברבנאל איתא רק מתיר הנדוי לבדו ולא הוזכר כאן חרם ויש להתבונן בזה.
7.9.1
שלשה שנידו והלכו להן וחזר זה מדבר שנידהו בגללו באין ג' אחרים ומתירין לו. עי' כ"מ ולח"מ על מה שהוסיף רבנו הדברים וחזר זה מדבר שנידו בגללו ואם לאשמועינן דאין יכולין להתיר אלא א"כ חזר בו, כבר כתב רבנו זה בכמה מקומות לעיל בפ"ו הי"ב והי"ד, ואין חילוק לרבנו בזמן ואפילו לאפקירותא אלא בחזרה וכמו שהבאנו לעיל בשם הירושלמי א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו, ועי' מ"ש גם לקמן, וא"כ למה היה צריך לכתוב כאן וחזר זה מדבר שנידהו בגללו, ונראה לומר ע"פ הירושלמי דמו"ק שם ר' יעקב בר אחא בשם ר' אבא בר ממל מעשה באחד, שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו, ולא כן אמר ר' יהושע בן לוי הדא דאתאמר כשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר, וקמת מה דאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' בא בר ממל בשלא חזר בו, ועי' בקרבן העדה שם, ור"ל דהא דריב"א מיירי בשלא חזר בו לפיכך לא היה הנשיא יכול להתיר, אבל אותן שנידוהו בתחלה יכולין להתיר אף שלא חזר בו משום שעל דעתן נידוהו, וזהו מ"ש רבנו דאם מתירין לו ג' אחרים אז בעינן דוקא שחזר בו זה מדבר שנידוהו בגללו, ועי' עוד לקמן בזה. והנה כתב רבנו שלשה שנידו והלכו להן מה שלא נזכר בגמ', ואמר אמימר הלכתא הני בני תלתא דשמיתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה, ולא עמדו ע"ז, דמזה משמע דבעי רבנו דוקא אם הלכו המנדין אז יכולין ג' אחרים להתיר משא"כ אם לא הלכו וצ"ב, והנה כבר הזכרתי לעיל שרבנו היתה לו גי' רבותינו הראשונים ז"ל בעובדא דההוא טבחא וכו' אמר אביי היכי ליעבד לשרו ליה לא חל שמתא עליה תלתין יומין לא לשרו ליה קבעו רבנן למיזל, או קבעו רבנן לאפטורי כגי' הרי"ף ז"ל פי' שאותן חכמים שנידוהו צריכים לילך מכאן לביתם, וכן הוא בפירש"י שעל האלפסי, והיינו דמסיק אלמא קסבר אביי הנהו בי תלתא דשמיתו לא אתו ג' אחריני ושרו ליה, ורש"י בגמ' נדחק בזה טובא, וסבר רבנו דהא דאמר אמימר דיכולין ג' אחרים להתיר בכי האי גונא דוקא מיירי שהלכו להם הראשונים והרגיש בזה הרב מרכבת המשנה ח"ב, וזכיתי ומצאתי בשאלתות שאילתא ק"ל ברם צריך למימר אילו מאן דשמתיה בי דינא ואזיל לעלמא מהו למישרא ליה בי דינא אחרינא דאשתמית אדינא דממונא לא קא מיבעיא לן דהתם אדעתיה דבעל דיניה שמתוה בבעל דינא תליא מלתא, כי תיבעי לן דשמתוה עלוי חטאיה, מי חיישינן לכבוד בי"ד ועד דשרו ליה ההוא בי"ד דשמתיה לא משתרי או דלמא משום דלא לשתהי בשמתיה לא חיישינן לכבוד בי"ד ושרו ליה בי"ד אחרינא ת"ש דאמר אמימר הנהו בי תלתא דשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו וכו' הרי להדיא כרבנו, דדוקא הלכו להם ומשום כדי שלא לשתהי בשמתיה הוא דמתירין לו אחרים.
7.10.1
מי שלא ידע מי שנידהו ילך לו אצל הנשיא ויתיר לו נדויו. לדעת רבנו לעיל דלא בעי שיהיו המתירין דוקא גדולים כהמנדין, הנה הא דבעינן נשיא בלא נודע מי נידהו, צריך לומר אם כמו שכתבנו לעיל בפ"ו, לשיטת רבנו, דבעי שירצה זה מי שנתנדה בשבילו, ובנשיא אינו צריך לכך, או כמ"ש לעיל דאם גם בלא פייסיה לבעל דין א"א גם לנשיא להתיר לו, מ"מ היכא דאי אפשר לפייס רשאי הנשיא להתיר וכח זה מסור לנשיא ולא לאחרים וזהו דעת המרכבת המשנה הובא לעיל וכבר הארכנו בכל זה בכמה מקומות.
7.11.1
נדוי על תנאי אפילו ע"פ עצמו צריך הפרה. גרסת רבנו בגמ' דמכות י"א כגי' השאלתות שאילתא ל' והבה"ג ור"ח והרי"ף ז"ל במו"ק והרא"ש ז"ל וכן הוא באשכול ועי' בדקדוקי סופרים דגרסי על תנאי אפילו מעצמו, ובבה"ג כת"י רומי לא הביא הך דאפילו מעצמו וישנו בנדפס, אבל מ"מ מסיק גם שם והלכתא נידוהו על תנאי אי נמי נידה עצמו על תנאי אע"פ שקיימו צריך הפרה, וכלשון הזה ממש איתא גם בשאלתות שם יעוין למו"ר ז"ל בהעמק שאלה שהגיה תיבת והלכתא וצ"ל אלמא והראה שכן הוא בבה"ג, ואמנם כן הוא בבה"ג הנדפס אבל בבה"ג כת"י רומי הנוסח והלכתא כמו שהוא בשאלתות לפנינו, ועי' מ"ש לעיל בפ"ו בשם הריטב"א ויתר הראשונים ז"ל בפרט דנדוי על תנאי ומדברי רבותינו אלה נראה דלא ס"ל כהראשונים ז"ל שפרשו דיהודא לא קיים תנאו ממש, אלא שריצה את יעקב, ומטעם זה הוי צריך הפרה, אבל מי שמקיים תנאו לא שאני נדוי מכל הנדרים, דאם קיים תנאו אין כאן נדר ונדוי ועי' בדברי הריטב"א ז"ל במכות ועוד שם, גם נראה פשוט דלא ס"ל ג"כ כשיטת התוס' ויתר הראשונים דדוקא בדבר שלא היה בידו לקיים הוא דצריך הפרה אבל שאר תנאים דבידו לקיים לא חל הנדוי כלל מעיקרו או כמ"ש התוס' בכתובות ס"ט דדוקא בדבר שהמנודה מסופק בשעת הנדוי אם יתקיים התנאי, ומדברי השאלתות והבה"ג נראה דבכל ענין צריך הפרה עי' היטב בדבריהם אבל שיטת רבנו נראה דדוקא בדבר שאין בידו לקיים וכמ"ש לעיל בפ"ו עי"ש וצריך ברור עוד.
7.11.2
תלמיד חכם שנידה עצמו ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נדוי הרי זה מיפר לעצמו. והנה לפנינו ליתא בש"ס דאפילו נידה עצמו על דעת פלוני מיפר לעצמו, אבל הדברים מבוארים בשאלתות שאילתא ל' הנ"ל שכתב ואפילו שמית נפשיה משמיה דגברא רבה ועי' למו"ר ז"ל בהעמק שאלה שכתב דרבנו מפרש דעל דעתא דגברא רבה שהוא צוה לו להשמית עצמו, ועי' בדברי השאלתות שהבאנו לעיל דמבואר שם דהתולה עצמו בשמתא על דעת פלוני תליא באותו דעתא דפלוני וא"כ היה אפשר לומר דמאן דמשמית עצמו אדעתא דגברא רבה בעי להתיר ע"פ דעתו קמ"ל דאמרינן דאותו גברא רבה סמך עליו שיתיר לעצמו כשירצה ועי"ש מה שהאריך. והנה הראב"ד ז"ל בהשגה כתב א"א זה אינו מחוור א"כ יהודה למה לא התיר לעצמו, ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו ע"כ. והנה אינו מבורר על איזה דין השיג הראב"ד ז"ל דעת הכ"מ ז"ל דהראב"ד השיג על דעת רבנו דאפילו על דבר שחייב עליו נדוי מיפר לעצמו ואיהו ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל הובא בר"ן נדרים שם, דהיכא דמחויב נדוי אינו מתיר לעצמו, וס"ל דיהודה היה חייב נדוי, ולהכי השיג דבשלמא לדידיה לא היה יכול יהודה להתיר עצמו לפי שהיה מחויב נדוי, אבל להרמב"ם דגם במחויב נדוי מתיר לעצמו למה לא התיר יהודה את עצמו, והנה על תשובתו של הכ"מ דרבנו ס"ל דלהכי לא התיר את עצמו משום שנידה עצמו לעשות דבר פלוני עי"ש כבר השיגו המרכבת המשנה ח"ב דהא רבנו ס"ל להדיא דאפילו בנידה על דעת פלוני שרי לעצמו, והנכון דהראב"ד ז"ל השיג על דין זה של רבנו שכתב דאפילו נידה על דעת פלוני הרי זה מיפר לעצמו, והראב"ד לא ס"ל כן, ולהכי השיג דא"כ היה לו ליהודה להתיר עצמו, ועל כרחך מוכרח דבנידה על דעת פלוני אינו מיפר לעצמו, וכן הכריע המרכבת המשנה שם, ואם כנים אנחנו הנה יתגלה לפנינו מקור כל הדברים, דהנה בשאלתות שם וכן בבה"ג כת"י רומי (המגיה שם לא ראה במחילת כבוד תורתו שכן נמצא גם בשאלתות ולהכי כתב שלא נמצא כן בשום קדמון אמנם הוא נמצא) וז"ל דאמר רב יהודה אמר רב נידוהו על תנאי ואפילו מעצמו צריך הפרה מנ"ל מיהודה דתנאי אם לא הביאותיו אליך וכו' מאי דכתיב וכו' כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין בארון וכו' עד מאי טעמא משום דלא שרא לנפשיה והלכתא וכו' הנה לפנינו להדיא דיהודה היה יכול באמת להתיר לנפשיה וכן היה גירסת הגאונים ז"ל בגמ' וכל דבריהם דברי קבלה, ואה"נ כשאלת הראב"ד למה לא התיר יהודה לעצמו, אבל הרי ע"ז אמרו שמטעם זה היו עצמותיו מגולגלין בארון, והרי לפנינו מבואר דגם במנדה על דעת פלוני יכול להתיר לעצמו, וזהו מקור דברי השאלתות והבה"ג ואחריהם נמשך רבנו והדברים בעזה"י מאירים וברורים. והטעם בזה שלא התיר יהודה לעצמו וכן קושית הראב"ד ז"ל לכל הדעות יעקב למה לא התירו, ועי' למהר"א אלפנדרי ז"ל בשם מהר"י הכהן בכת"י דעל כרחך הוו יעקב ויהודה סברי דא"צ התרה כיון שנתקיים התנאי, דאי לא הוי סברי כן מה מועיל מה שיביאו עי"ש היטב, וראיתי למי שאומר משום שהיה להם דין בן נח ועי' בירושלמי פ"ט דנזיר דבן נח אין לו היתר שאלה וממילא ה"ה לנדוי, והדברים מתמיהים דמאי שייכות דין שאלה וחרטה לדין היתר נדוי, ועוד שהרי משה התירו וצ"ל דאח"כ נתחדשה ההלכה שהיה להם דין ישראל, או שבעיקר הדין היתה מחלוקת אם דין בן נח להם או ישראל וכמו שהאריכו בפרט זה רבותינו ז"ל אבל סוף סוף הרי כל הדברים נסתרים מדברי השאלתות שהבאנו שהרי מבואר שהיו יכולים להתיר לעצמם, ועי' מה שכתב רבנו ירוחם ז"ל והמרדכי סוף האומנין שהמנודה לעוה"ב אין לו התרה כלל והובא בשו"ע סי' של"ד סל"ב, ובסי' רכ"ח סמ"ה מחלוקת ועי' למרן הגר"א ז"ל שם, ולפי דברינו הדברים מופלאים שהם נגד דעת השאלתות והבה"ג שדבריהם דברי קבלה, ולפי נוסחתם היה כן בגמ' ומבואר להדיא דיש לו התרה ועי' תשובת הרדב"ז סי' תר"ס שכתב ג"כ הכי דהטעם דלא התיר יהודה לעצמו משום שנידה לעצמו לעוה"ב עי"ש שהאריך והוא פלא לפי"ז, וה' יאיר עיני ועי' היטב בתשב"ץ ח"ב סי' ע"ב האריך טובא והביא כבר דברי השאלתות.
7.11.3
דאפילו על דבר שחייב עליו נדוי הרי זה מפר לעצמו. עי' בר"ן שם דלפי גרסתנו בגמ' פשיטא מהו דתימא וכו' היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא וכו' הרי מוכח כדעת רבנו דאי לא"ה לא היה פריך פשיטא ולשיטת הרשב"א ודעימיה על כרחך צ"ל שהיה להם גי' אחרת בגמ' כמ"ש הר"ן ז"ל שם ועי' במרכבת המשנה ח"ב מ"ש דהוי ס"ל לרבנו דעל כרחך מיירי הך דינא דת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו בחייב נדוי, דאי לאו הכי הרי אסור לנדות עצמו שהוא קללה לדעת רבנו ואסור לקלל עצמו על חנם, ועי"ש מה שנדחק לישב הא דמר זוטרא חסידא ואין צורך לכל זה, ודברי רבנו ברורים ומבוארים, גם בשאלתות שהבאנו שהרי ז"ל ואפילו שמית נפשיה משמיה דגברא רבא ואפילו שמית נפשיה בי דינא מהו דתימא הוי חבוש קמ"ל, והדברים דברי קבלה.
7.12.1
מי שנידוהו בחלום אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו. זהו מאי דאמר שם רב אשי בידע מאן שמתיה, לשמותיה שוויה שליח למשרי ליה לא שוויה שליח.
7.12.2
ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסא. לא הראו מקור הדברים עי' כ"מ וב"י וכבר הראה הגאון בעל שאילת שלום ז"ל שכן הוא להדיא בשאלתות שאילתא כ"ט וכן הוא בה"ג הל' נדוי ובתשובות הגאונים דפוס ליק בשם רב פלטוי גאון ז"ל ועי"ש בהערות ר' יעקב מוסאפי ז"ל ועי' למו"ר בהעמק שאלה שם שעמד דלמה לא מני הך פרסא בכל הני דמנה רב הונא א"ר ינאי בחולין קכ"ב ב', וכתב דאפשר כשיטת התוס' דלא מונה אלא מידי דטהרה, עוד י"ל דמארי דמימרא דהתם ר' ינאי קדים טובא לרב יוסף מרא דמימרא כאן וכן צ"ל להא דלא הביא הא דרב חסדא ברכות ל' א' פרסה דתפלת הדרך, ועי' ביאורי הגר"א ז"ל יו"ד סי' קע"ח סק"ז שיישב כיוצא בזה התוס' בע"ז דף ו' עי"ש.
7.12.3
לא מצא וכו' עד לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפילו שלשה. כל זה אינו לפי נוסחא דידן, אבל כן הוא נוסחת השאלתות והבה"ג ובשני המקורות האלה ליתא להא דליתיב אפשרת דרכים וכן הוא נוסחת רבנו כנוסחת הגאונים ז"ל ולחנם דחקו בזה. ויש להתבונן למה לא העתיק רבנו דאפילו התירו לו בחלום לא מהני, ובכל המקורות שמהם שאב רבנו נוסחתו נזכר גם זה ומצאתי שכבר עמדו בזה ואין מקום להאריך.
7.13.1
ואין בין נדוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב. ונחלקו רבותינו הראשונים ז"ל על רבנו ורבו הרי"ף ז"ל דמאי דלא מחלקי בין ממונא לאפקרותא עי' הגהות מיימוני ועי' השגת הרמ"ך לעיל בה"ז והשיטות ידועות, ודברי רבנו מקורם בירושלמי פ"ג דמו"ק העתקנו אותו לעיל ביומיה דר' זירא הוו מרחקין ומקרבין אמר רבי לא השתא מרחקין והשתא מקרבין א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו ואלה הם דברי רבנו לכשיחזור המנודה למוטב, דאז מנדין ומתירין ברגע אחד ועי' רא"ש פ' ואלו מגלחין ובפי' הראב"ד שם ולא השיג על רבנו כאן, הרי נראה דלאחר התקנה ליכא שום נפקותא בזה בין ממון לאפקרותא וכל הנך עובדי דש"ס דילן קודם תקנה הוו וכדס"ל לר' אילא בירושלמי שם וסרו כל הגמגומים.
7.13.2
ואם ראו בי"ד להניח זה בנדוי כמה שנים מניחין כפי רשעו. עי' כ"מ שהרי בי"ד רשאים לעשות סייג, ובאמת הוא מבואר להדיא בגמ' שם בכמה עובדי, ובעובדא דאמתא דבי רבי שהניחו לשלש שנים וכן רמז מרן הגר"א ז"ל.
7.13.3
וכן אם ראו בי"ד להחרים לזה לכתחלה. (נוסח אחר במעשה רוקח הספרדי להחרים לזה בתחלה וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט) ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בד' אמות מחרימין וכו'. שם בגמ' ומנ"ל דמחרימין דכתיב אורו ארור, ומפרש רבנו דה"ק דאף דאין מחרימין אלא לאחר ששים יום שכבר עמד בנדויו מ"מ יש רשות לבי"ד להחרים גם בתחלה וכ"כ להדיא הריא"ז ז"ל והטור לא העתיק הך לכתחלה שכתב רבנו משום שהטור הביא דעת הראב"ד ז"ל שאין מחרימין אלא למי שנתקשה לבי"ד פעם ושתים כדאמרינן מנדין לאלתר וכו' ומחרימין וכו' וצ"ע בשו"ע שלא העתיק הך בתחלה שכתב רבנו, וכן הבין מרן הגר"א ז"ל ברמיזותיו, ומ"ש רבינו להחרים מי שאוכל ושותה עמו ולמי שיושב בד' אמות שלו הוא ג"כ בגמ' שם דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד' אמות דיליה דכתיב יושביה, וקאי ג"כ על הא דיש רשות לבי"ד לעשות כן אם ימצאו לגדור הפרצה וכן הוא מבואר להדיא באשכול הל' מו"ק סי' מ"ו ודאמר מנדין דאכיל ושתי בהדיה לאו בכל נדוי אלא כשראו בי"ד שיש צורך להחמיר עליו מנדין גם הבא בד' אמות שלו אבל נידוהו סתם אע"פ שאסור לישב בד' אמות מ"מ אינו בנדוי ע"כ. וכן הוא מבואר להדיא גם בריטב"א ז"ל בארוכה וכן הוא כוונת רבנו הגר"א ז"ל בציונו שם.
7.13.4
אע"פ שיש רשות לחכם וכו' אינו שבח וכו' ולא עוד וכו'. עי' היטב בב"ח מ"ש בזה לבאר דברי רבנו ולהשוות פרטי הדינים.
7.13.5
בד"א כשביזהו או חרפהו בסתר וכו'. עי' כ"מ וכן כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה והביאו הב"י בסי' של"ד, והא דיש לדקדק מהא דאמר לכל מאן דצערן ומשמע אפילו בפרהסיא, הנה הוא מחל רק על צערו ולא על כבוד התורה, ועי' כ"מ מה שהביא בשם הראב"ד, ואפשר לומר דרבנו גם כן ס"ל כהראב"ד ז"ל וכמ"ש לעיל סוף פ"ה עי"ש אלא משום דבצנעא ליכא בזיון אלא צערא וצערא דידיה יכול למחול, ונאה לתלמיד חכם להיות מהלך בדרכי אבינו שבשמים להיות מוחל וסולח.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.