Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Torah Study

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 250 sections

1.1.1
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה. עי' כ"מ ועי' בירושלמי פ"ב דברכות ה"ג את שהוא חייב בת"ת וכו' נשים שאינן חייבות בת"ת וכו' ועי' סוטה כ"א זכות דתורה הא לא מפקדה.
1.1.2
אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. עי' סוכה מ"ב קטן שהוא יודע לדבר אביו מלמדו תורה וכו' וכן ציין בלח"מ אולם מסיום דברי רבנו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם נראה שאין זה מקור דבריו גם הא דסוכה הרי אפשר לומר דהוא משום חנוך וכמו כל הני דהתם דאינם אלא מדרבנן משום חינוך ורבנו הכא דינא דאוריתא תני שמדאוריתא מחויב האב ללמד לבנו הקטן ומקורו בספרי דברים י"א פי"ט ולמדתם אותם וכו' מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה וכו' עי"ש כל הענין.
1.1.3
ואין האשה חייבת ללמד את בנה. בגמ' דקידושין שם איהי מנלן דלא מחייבה דכתיב וכו' כל שמצוה ללמוד מצוה ללמד.
1.2.1
אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים שנאמר ושננתם לבניך וכו'. אמרו תמורה ט"ז עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה', ואמרו סנהדרין צ"א ב' כל המונע הלכה וכו' ובתנא דבי אליהו פכ"ז דבר אחר הלא פרוס לרעב לחמך ואין רעב אלא הרעב מדברי תורה ואין לחם אלא ד"ת שנא' הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי וכו' מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בד"ת יפרנס מתורתו וכו' וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה ושם באותו הפרק כי תראה ערום וכסיתו כיצד אלא אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת וזרזיהו במצות וכו' ובאבות דר"נ ובגמרא בהרבה מקומות עכ"ל מרן הגר"א ז"ל ואינו מובן לאיזה צורך ציין מרן ז"ל כל הציונים האלה, אחרי שהדבר מפורש בספרי מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך והעתיקו גם מרן הגר"א ז"ל וצ"ל דמדרשת הספרי אין לימוד אלא על החיוב ללמד את תלמידיו שהמה כבר תלמידיו ונקראים בניו וכמו דיליף מבני הנביאים וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו וכו' אבל רבנו הרי כתב שמצוה על כל חכם וחכם ללמד את כל התלמידים וזה אינו כבר בספרי וע"ז ציין מרן ז"ל כל ציוניו שהם מוסבים על כל התלמידים, וביותר נראה שציין מרן כל אלה להורות שהוא מחויב ללמד לתלמידים הלכות ואגדות וכל התורה כולה לא רק תורה שבכתב ונאריך אי"ה בזה לקמן.
1.2.2
אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. עי' ביראים סי' כ"ט ובחדש סי' רכ"ה כתב ג"כ אחרי שהביא הדרשא דושננתם לבניך, מיהו מצוה בבניו יותר משאר בני אדם, אבל כנראה מדברי רבנו היה לו נוסח כזה בספרי ועי' מגדל עוז. והנה כבר תמהו ע"ז כיון דס"ל לרבנו לקמן בה"ב דבנו חייב ללמדו בשכר משא"כ בבן חבירו, א"כ איך פריך למה נצטוה על בנו, והרי בעי ילפותא ע"ז דמחויב ללמד את בנו בשכר, עי' לח"מ ועוד שהאריכו בזה, ולפי פשוטו היה נראה דהרי א"א לומר כן, שהרי מדין תורה אסור ללמד בשכר, (ואפילו) [וילפינן] מקרא דמה אני בחנם וכו' ומה שנוטלין שכר על המקרא הוא משום שימור או פיסוק טעמים, וא"כ הרי א"א לומר דלכן צותה תורה צווי מיוחד על בנו משום החיוב ללמדו בשכר שהלימוד בשכר אסור ע"פ דין תורה, ועל כרחך רק להקדים, אבל זה אינו דמלבד מה שיש לעיין בזה ע"פ הירושלמי הובא בר"ן נדרים שם דיליף מקרא דרק חוקים ומשפטים אסור ללמד בשכר משא"כ מקרא ותרגום ועי' בדברי רבנו לקמן, או שכר בטלה דבודאי מותר מדאוריתא, הנה מלבד זה זה הנפקא מינה בין בחנם לבשכר לאו רק אשכר לימוד קאי אלא דמחויב להוציא הוצאות על החזקת בנו כדי ללמדו ובבן חבירו אינו מחויב, וזה הרי אינו שייך למה אני בחנם, אבל באמת הנה לפי הנוסחא הנמצאת במעשה רוקח הספרדי לא קשה כלל דהרי זה נוסחתו א"כ למה נצטוה וכו' להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדהו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם ע"כ ואח"כ מתחלת ה"ג מי שלא למדו וכו' וכל זה כלול דלהכי הקדים ולפי דברי המגדל עוז היה כן בספרי והכי משמע להדיא מהסמ"ג מצות עשה י"ב כתב ג"כ א"כ למה הוצרך להזהיר על בנו ועל בן בנו להקדים וכו' וחייב לשכור וכו' עד אלא בחנם, והוא ברור שהוא הכל ישוב אחד ע"פ נוסחתם בספרי וכן נראה גם ממ"ש הכ"מ עיי"ש.
1.3.1
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד את בן חבירו אלא בחנם. עי' לח"מ בשם הב"י ז"ל שכתב דמסברא ידע ליה רבנו ועי' לח"מ האריך ומקור הדברים הראה מרן הגר"א ז"ל וזה לשונו דהרי מה שאמרו שם כ"ט א' במילה והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי"ד למולו לא אמרו כן אצל ללמדו דהא הכל מצוין כנ"ל, אלא דבשכר קא מיירי וזהו שאמרו שם ל' א' למדו מקרא אינו מלמדו משנה, דמשנה אין מלמדין בשכר כמ"ש בנדרים ל"ז עכ"ל, והנה לא ברירא לי כוונת מרן ז"ל, אם דר"ל כך, דלמה לא אמרו כן גם גבי אצל ללמדו דאי לא אגמריה אבוה מחוייבין בי"ד ללמדו, הוא משום דהכל מצווין ע"ז ולא צריך לרבויי בי"ד וא"כ למה צריך קרא מיוחד לחייב האב והא גם בלא זה הרי הכל מצוין ועל כרחך דבשכר הוא, ואין זה נוח כלל, דהרי גם גבי מילה החיוב על כל ישראל ולא על בי"ד לבד. ובר מן דין הלא כתב רבנו שיש קדימה בבן על בן אחרים, וצ"ל דכוונת מרן ז"ל הוא בפשיטות, דלמה לא אמר שבי"ד מחויבין ללמדו והרי באמת הכל מצווין ונמצא דבאמת מחויבין בי"ד ללמדו, אלא משום דהכא בשכר קאי דהאב חייב ללמדו בשכר משא"כ בי"ד ופשוט. ולענ"ד נראה להוסיף דהרי על כרחך מה שאמרו דמי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו מקרא דלמדתם על כרחך בשכר איירי דאי בחנם הרי גם באם למדו אביו מחויב ללמוד וכן בנדרים שם ובכורות כ"ט דמחויב ללמד לעצמו בשכר, והרי הוא יש לו רק דין קדימה לבנו, ובהיה בנו זריז גם בנו קודמו, וא"כ נמצא כיון דמחויב ללמד עצמו בשכר מחויב גם ללמד את בנו בשכר, אבל אנכי כתבתי לעיל כי כנראה מקור הדברים מספרי ועי' להלן מ"ש בכל זה בביאור הדברים כאן, והנה עי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קי"ד על דבר השאלה אם חייב לשכור מלמד לבן בנו שהאריך וסיים ומ"מ מסתברא לי דאין חייב לשכור מלמד לבן בנו כדמשמע רישא דמלתא, וטעמא דעיקר הדין בבנו מן התקנה ולא מן הדין ואין לנו אלא בענין התקנה בלבד, והכי אמרו מתקנת יהושע בן גמלא ואילך אם אינו יודע ללמדו בעצמו שוכר לו מלמד ע"כ, אבל כפי מה שנתבאר כאן דהוא מדאורייתא אין מקום לדברים וביסוד התקנה עי' מ"ש להלן בעזה"י דברים ברורים שאין לנטות מהם, ועי' מה שהבאנו לקמן מדברי המבי"ט ז"ל עיי"ש.
1.3.2
מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. בגמ' לפנינו איתא שנאמר ולמדתם, ועי' רש"י ז"ל שפירש דהכונה על האי קרא וכן ביראים בסי' כ"ה ושם נראה דהיה לפניו הגי' בגמ' דכתיב ולמדתם אותם קרי ביה אתם, והנה השיעור הזה כשיכיר לא ידענו מה הוא, ומצאנו שהעתיקו אותו רק הסמ"ג והחינוך, אבל לא מצאנו אותו לשום אחד מן הראשונים ז"ל גם בטור ושו"ע לא העתיקו אותו ועל כרחך הכוונה כשיגדיל ואף שפשוט דמצוה זו שחלה על האב ללמד את בנו אינו נפטר ממנה כשיגדיל הבן כמו בשאר כל המצות דמלבד דגם אז הרי הוא בכלל ולמדתם אותם את בניכם, הנה ראיה ברורה שאחר תקנה הראשונה ושניה היו מכניסין את הבנים כבן ט"ז ובן י"ז ומוכח מזה שאין שיעור גדלות פוטרת את האב מ"מ החיוב על הבן חל רק אז כשנעשה גדול אבל איזה שיעור הוא כשיכיר, ונראה דהנוסחא הדוקנית היא חייב ללמד את עצמו בשכר, וכבר כתבנו לעיל מקור הדברים, שמחויב ללמד את עצמו בשכר ואי לאו הכי אינו מובן כלל, דאפילו אם למדו אביו מחויב ג"כ ללמוד והוא מקרא דושננתם שיהיו דברי תורה שנונים בפיך ועי' ביראים סי' ל' ובחדש סי' רנ"ח שכתב וז"ל ומושננתם למדנו גם שמצוה על האדם ללמד עצמו כדתניא בקידושין בפ"א ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' ועל כרחך צ"ל דהלימוד הוא שמחויב ללמוד אפילו בשכר וכדאמרינן בבכורות כ"ט עי"ש וזהו כוונת רבנו לקמן בה"ד במ"ש שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו והיינו בשכר כמ"ש רבנו לעיל כך הוא מצוה ללמד לעצמו והוא ג"כ בשכר ונכון.
1.3.3
וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה וכו'. עי' כ"מ ולא לבד שהלשון וכן דחוק אבל כל המאמר אינו מובן כאן, ולפי פשוטו נראה דכוונת רבנו לומר דעל כרחך קאי הך דרשא על מי שלא למדו אביו, דאי לאו הכי למה הקדים לימוד לעשיה ועל כרחך דמיירי במי שלא למד עדיין ואצלו הלימוד קודם וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה ר"ל כמ"ש התוס' בקדושין מ' וב"ק דהיינו היכא שאינו יודע המעשה, ועי' סדר משנה מה שהאריך בזה ורוצה להשוות דעת רבנו לדעת השאלתות הובא בתוס' שם ויש לי עוד אופנים שונים. וראה זה מצאתי בפסקתא זוטרתא בדרשת פסוק זה גדולה שמועה שמביא לידי תלמוד שנאמר שמע ישראל וכתיב ולמדתם אותם שתלמוד מביא לידי מעשה שנאמר ולמדתם אותם וכו' ושמרתם לעשותם והם הם דברי רבנו, ובמרכבת המשנה אלפנדרי הביא בשם מוה"ר חיים ויטאל זצקוק"ל דהכי פירושו דאמר דחייב ללמד את עצמו כשיגדיל, ולא יאמר כבר גדלתי ונתחייבתי במצוות ולכן אטפל במעשה האמנם ילמוד תחלה דה"ק ולמדתם אותם בתחלה ולבתר ושמרתם לעשותם והשתא קאמר וכן אתה מוצא וכו' ע"כ. ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ג ה"ג.
1.4.1
היה הוא רוצה ללמוד ויש לו בן ללמוד תורה. בכת"י אברבנאל היה הוא ראוי ללמוד וכו' וכתב רבנו ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם, לפנינו בדברי ר' יהודה זריז וממולא (או וממולח או ומצליח) ותלמודו מתקיים בידו וכנראה העתיק רבנו מעובדא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב דאמר התם חזייה דלא הוה מחדדן שמעתתיה, דהרי משום עובדא דא שהיא הלכה למעשה פסק רבנו כר"י וכמ"ש הרא"ש ז"ל להכי העתיק להבין מה שילמוד יותר ממנו, וכתב רבנו ואע"פ שבנו קודם לא יבטל הוא עי' בפרישה ובט"ז שפירשו שלא ילמוד הכל עם בנו אלא קצת עם עצמו ולא נודע מקור הדברים ומרן הגר"א ז"ל דעתו שזהו שכתב רבנו שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצוה ללמד עצמו. ואינו מובן דהא אמר דאם היה בנו זריז הוא קודם, ועוד דלמה לא כתב כן רבנו גם גבי בנו, היכא דשניהן שווין דהוא קודם, דאע"פ כן לא יבטל בנו דהרי כשם שמצוה ללמוד בעצמו מצווה ללמד את בנו. והרב סדר למשנה ציין לתוספתא פ"ד דסנהדרין (וכן הוא בירושלמי שם) והלא דברים ק"ו ומה מלך ישראל שלא עסק אלא בצרכי ציבור נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ולכאורה אינו מובן דהא קרא בהדיא כתיב והגית בו יומם ולילה ועל כרחך דהק"ו בא ללמד שאינו יכול לפטור עצמו מת"ת בקיום מצוה אחרת שהרי מלך ישראל עסק בצרכי ציבור דהוא כת"ת דרבים ובכל זאת אינו פוטר עצמו מת"ת דיליה ק"ו לשאר בני אדם ומזה למד רבנו לדין זה דבנו זריז וממולח, ואינו מוכרח כלל, והרי באמת כשהוא עוסק בצרכי ציבור פטור מת"ת ועי' לרבנו בהל' מלכים או קורא בה או עוסק בצרכי ציבור ושם הראנו מקורו, ופשוטו נראה, דהרי רבנו פסק כר' יהודא דבנו קודם, משום עובדא דרביה דרב אחא בר יעקב כמ"ש, והרי רב אחא בר יעקב לא ביטל הוא לגמרי מלימודו, וא"כ אין לנו אלא כיוצא בו, אבל אם עליו לבטל לגמרי לא, ולהכי כ"כ רבנו רק גבי דין זה דהיה בנו זריז דבנו קודם, אבל היכא שהוא קודם, אין קפידא במה שיבטל לבנו כיון דמדינא הוא קודם לבנו. וראיתי לחכם אחד שכתב דבגמרא דילן לא אמרו דאע"פ כן לא יבטל הוא משום דהתם קאי אליבא דר' יהודא ואיהו ס"ל בירושלמי פ"ב דסוכה ופ"א דחגיגה דמעשה קודם לתלמוד, וללמד את בנו הוי מעשה, משא"כ לדידן ועי' כתובות י"ז אמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי וכו' ואינו נראה, דאי הוי תלוי בדינא דתלמוד קודם או מעשה קודם, ור"י לטעמיה אזיל כי אז לא היה הדין דאם היה בנו זריז וממולח בנו קודם, וא"כ על כרחך צ"ל דאין זה מעשה אבל תלמוד שהוא מצווה ללמד את בניו כשם שהוא מצוה ללמוד בעצמו, והרבה יש להאריך בגדרים אלו והפשוט כמו שכתבתי.
1.5.1
לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה. הוסיף רבנו לכתוב "לעולם" מה שלא נזכר בבריתא ובגמרא (ולא העתיקו גם בשו"ע) דלא נימא דוקא עד י"ח שנה אבל אחרי י"ח לא הוי הכי ומחויב לישא אשה להכי קאמר לעולם כן הביא במרכבת המשנה אלפנדרי בשם מוהרח"ו זצ"ל ואולי הועתק משם מוהרח"ו ז"ל שלא בדיוק ור"ל אחר עשרים וכן נראה להדיא מדברי רבנו בפט"ו מהל' אישות עי"ש. ולי נראה עוד לומר, לפי שרבנו לא העתיק מה דאמרו בגמ' שם הא לן הא להו, ועי' לח"מ שכתב דרבנו סמך עצמו על מ"ש בהל' אישות והוא דחוק ובאמת הר"י הזקן ז"ל בתוספותיו כתב ומסתברא דהכי פירושא הא לן שיצרנו מתגבר עלינו, הא להו שמתוך שהם חפצים בתורה אין יצרם מתגבר עליהם והשתא לא פליגי שמואל ור' יוחנן עם הבריתא וכן נראה מפי' הר"מ בפ"א מהל' ת"ת, ולהכי כתב רבנו לעולם שאין חילוק בין מקום למקום ובין איש לאיש, אלא הכל תלוי בין אם יצרו מתגבר וכמו בבריתא ושמואל מודה לר"י בריחים על צוארו.
1.6.1
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו' ושמע ישראל וכו'. בכת"י אברבנאל הנוסחא מאימתי מתחיל אביו ללמדו וכו' מלמדו תורה צוה וכו' ופסוק ראשון מפרשת שמע וכן הוא בלשון הגמ' בסוכה.
1.6.2
ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים [פסוקים] עד שיהא בן שש או בן שבע. לא הראו מקומו ואפשר דדייק כן רבנו מהא דבש"ס דילן אמרו בסוכה שם מאי תורה תורה צוה וכו' ופסוק ראשון מקריאת שמע ואלו בירושלמי סוכה שם אמרו ואביו מלמדו לשון תורה ולא קאמר פסוקים אלו וסובר רבנו דכוונת הירושלמי דמלמדו אח"כ עוד פסוקים ורק ההתחלה היא תורה צוה וכו' אבל יותר נראה דכוונת הירושלמי ללשון תורה היינו לשון הקודש שהוזכר בספרי שם, ועי' בתוספתא דחגיגה פ"א אביו מלמדו שמע ותורה ואולי סובר רבנו דהכוונה לפסוקי התורה, אבל הפשוט יותר ונראה ברור ע"פ מ"ש בהגהות מיימוני לקמן בפ' ב' וכן הוא להדיא בסמ"ג וכמו שנביא להלן דרבנו מישב הא דאמרו באבות בן חמש למקרא ר"ל מה שאביו מלמדו פסוקים פסוקים וזה לשון הסמ"ג מצוה י"ב משיודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וכו' וק"ש פסוק ראשון וכו' ואח"כ מלמדו מקרא מעט כדאיתא בקדושין ל' ומפרש שם מקרא זו תורה, ומלמדו עד שיהא בן שש או בן שבע וכו', וכ"כ הריטב"א ז"ל הובא בשטמ"ק לכתובות ז' ואחרים פרשו בר שית שלימות ומתניתין דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תינוקות ועי' בפי' רש"י לאבות פ"ה בן חמש למקרא (וא') שמכניסין אותו ללמוד תורה ופסוקים עי"ש היטב.
1.6.3
עד שיהיה בן שש או בן שבע. הנה הרב ז"ל בב"י דעתו בדעת רבנו דר"ל תחלת שש בבריא ותחלת שבע בכחוש כי היכי דלא תקשי מהא דאבות בן חמש למקרא, וכן סתם בשו"ע, ובאמת הוא פלוגתא דרבותא, שבאמת תלמידי רבנו יונה ז"ל הובא בשטמ"ק לכתובות כתבו כן להדיא וכן כתב הריטב"א ז"ל שם בשם יש מי שפרשו. אבל דעת התוס' ועוד כמה מרבוותא אינה כן אלא דשש שלמות בעינן, וחלקו בין בריא לגמרי דסגי בחמש עי"ש, וכבר הבאנו לעיל שיטת רבותינו הסוברים דבן חמש למקרא היינו הפסוקים שאביו מלמדו, ובן שש ובן שבע הוא להכניסו בבית הספר ובדעת רבנו נראה ברור כמ"ש דס"ל חילוק זה, ובן חמש הוא ללמדו הפסוקים שהרי שיטת רבנו בכל מקום שכתב איזה דין מדיני התורה התלוי בשנים, ר"ל שמכך וכך שנים ולהלן חל החיוב וקודם לכן פטור כוונתו תמיד לשנים שלימות ועי' במ"ש הרב המגיד בסוף פ"ב מהל' שביתת עשור ובמ"ש בפ"ו מהל' סוכה דבן ששה חייב בסוכה ובהל' עירובין פ"ו לענין יוצא בעירוב אמו והארכתי ב"ה בזה, ומצאתי בשו"ע הרב ז"ל בהלכה זו שעמד על הדברים ובמקומן נאריך אי"ה בהם, ולפי"ז ברור דגם כאן ר"ל שש ושבע שלמות לענין להוליכו לבית הספר.
1.6.4
ומוליכו אצל מלמד התינוקות. דקדק רבנו בלשונו לרמז הא דר' יהושע בן לוי בקדושין שם דהוי רהיט ומוליך בר בריה לבי מדרשא א"ל מי זוטר מאי דכתיב והודעתם וכו' וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, כן הביא המרכבת המשנה אלפנדרי בשם מרן מה"ר חיים ויטאל זצ"ל ובאמת לפי דברינו לעיל הרי זהו יסוד הדין דללמדו מקרא מתחיל מבן חמש אלא שזה אביו מלמדו פסוקים פסוקים ומבן שש ושבע מוליכו לבית הספר ועי' מה שנכתוב בזה לקמן שהיא תקנת שמעון בן שטח הובאה בירושלמי פ"ח דכתובות הי"א וכשיהיו התינוקות הולכין לבית הספר עי"ש היטב.
1.7.1
היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו, וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. כבר עמדו על דברי רבנו כל המבארים ועי' ב"ח ופרישה דר"ל גם נביאים וכתובים, והוא דלא כפרש"י ז"ל שפי' רק תורה לבד, ועי' ברכות ה' א' לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, הרי להדיא דרק תורה נקרא מקרא, ועי' רש"י ז"ל שם זה מקרא חומש שמצוה לקרות בתורה ועי' לרבנו בהקדמתו שגרסתו היתה זו תורה שבכתב, וחסר שם דרשא דאשר כתבתי אלו נביאים וכתובים ועי' היטב בדקדוקי סופרים ברכות שם נוסחאות שונות בדברי הגמ' ואשר על כן נראה דרש"י לטעמיה וגירסתו היא כאן דרק חמשה חומשי תורה בכלל החיוב, ולרבנו גם נביאים וכתובים בכלל ולדעת רבנו צ"ל דהא דאמר שם על הך בריתא למדו מקרא אינו מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה ר"ל דלא תימא מדרש תורה וכמ"ש לקמן מ"ט ב' מאי תורה מדרש תורה כ"כ מרן הגר"א ז"ל ועי' ב"ח ז"ל שכתב לא אתא רבא אלא לפרש דלא תימא האי מקרא פירושו כמו ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים וכו' ומצאתי בשו"ע הרב להגאון החסיד ז"ל שעמד ג"כ ע"ז וכתב שדברי הב"ח דחוקים, אבל כתב דאישתמיטתיה לשון הסמ"ג דפי' בהדיא דבגמ' מיירי לענין שילמדנו בעצמו קודם שיהיה בן שש או בן שבע שאז יוליכנו אצל מלמדי תינוקות עי"ש ור"ל דבודאי מחויב ללמדו כל התורה ואף נביאים וכתובים, אלא מה שמלמדו פסוקים פסוקים כמ"ש לעיל זה מלמדו רק מקרא בלבד. וצע"ג אצלי דא"כ לפי"ז צ"ל דזבולן בן דן שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות הוא ג"כ מה שלמדו עד בן שש או שבע דאי לאו הכי לא מקשי שם מידי והוא פלא, וראיתי דמסיק לבסוף ועד היכן דקאמר שמואל היינו על החיוב שמוטל על אבי אביו ללמדו כזבולן בן דן ולא כזבולן שלמדו בעצמו כל התורה דמדינא א"צ ללמדו בעצמו אלא תורה קודם שיוכל לילך לבית הספר עי"ש. ולדעתי העניה הדברים בלתי ברורים והנה הגאון ז"ל הביא שכן מבואר להדיא בהסמ"ג, והנה ז"ל הסמ"ג קטן משיודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה וק"ש פסוק ראשון כדאיתא בפ' לולב הגזול ואח"כ מלמדו מקרא מעט כדאיתא בקידושין ומפרש שם מקרא זו תורה, מלמדו עד שיהא בן שש או בן שבע לפי בוריו מוליכו אצל מלמדי תינוקות ע"כ, והנה מלשון זה דייק הגאון ז"ל דהא דאמרו מלמדו מקרא זו תורה קאי על הנך פסוקי שמלמדו אביו, אבל אח"כ בבית הספר מלמדו גם נביאים וכתובים, והנה אם נימא כן בדעת הסמ"ג מלבד דקשה מה שהקשיתי מזבולן בן דן שם עוד לפי"ז מאין מצא הסמ"ג החיוב ללמד נביאים וכתובים כלל בבית הספר, והרי תורה כבר למדו אביו בביתו ולמדו מקרא אינו מלמדו משנה, ועוד איך יאמר הסמ"ג ואח"כ מלמדו מקרא מעט, ותהיה כוונתו לתורה, וכי מקרא מעט הוא, אבל הברור שהסמ"ג מעתיק דברי רבנו, ובמקום שכתב רבנו מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים כתב הסמ"ג מלמדו מקרא מעט שהוא ממש מה שהבאתי לעיל בשם הירושלמי דסוכה ואביו מלמדו לשון תורה, וכמ"ש שהם פסוקים מן התורה וכמו שהבאנו לעיל ג"כ מן התוספתא דחגיגה וציין הסמ"ג להא דקדושין דמפרש שם מקרא זו תורה, ר"ל כמ"ש דבן חמש למקרא הרי קאי על הלימוד בבית אביו ומקרא זו תורה, וא"כ הנך פסוקי שמלמדו הם פסוקי תורה וכמדומה שאין זה דוחק כלל וכלל, ואפילו היה לנו לדחוק בדברי הסמ"ג היה כדאי בכדי לישבו. ולדעתי העניה כוונה אחרת בדבר, דהנה הכ"מ כתב ומשמע לי דמכאן ואילך אינו חייב ללמדו ואפילו בחנם והכי משמע מפרש"י ז"ל שם שכתב בד"ה אינו מלמדו משנה אין חובת האב עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמד הוא בעצמו ולא נקיט דמכאן ואילך מלמדו בחנם, אולם אינו מוכרח כ"כ, והרב לח"מ חולק ע"ז וס"ל דבחנם בודאי חייב ללמדו גם משנה ולא עוד אלא אם ידו משגת חייב ללמדו בשכר לדעת הרמ"ה (הובא בהגהות מיימוני שם) ועי' בטור שם שכתב וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד וכ"כ בשו"ע שם ועי' בחינוך שכתב דאם מלמדו יותר תבא עליו ברכה עי"ש ומשמע ג"כ דחיובא ליכא ויש לי מבוכה רבה בכל זה אשיחה וירוח לי. דהנה לעיל בה"ג כתב רבנו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ולא הזכיר רבנו דדוקא לתורה שבכתב מחויב לשכור, וצ"ל דרבנו סמך על מה שכתב כאן והוא פלא, אבל יפלא עוד יותר שהרי לבן חבירו בודאי מחויב ללמד גם משנה הלכה וכו' בחנם וכמו שהבאתי מכל המקומות שציינתי בה"א ואיך אפשר לומר דבנו גרע ואינו מחויב ללמדו אפילו בחנם, ועוד תימה גדולה אפילו אם נימא דבשכר אינו מחויב ללמד לבנו רק תורה ולא משנה והלכה א"כ תמוה בעובדא דרב אחא בר יעקב שם דשדריה לבריה לקמיה דאביי ושם הרי היה בשכר כלומר ברבוי הוצאה שלא היה מספיק לשניהם והקדים לבנו ולא למד בעצמו משום דלשניהם לא הספיק ועד דחזיה דלא הוו מחדדן שמעתתיה היה סבור דבנו זריז וממולח ממנו, ותמוה דהרי לא חייב ללמד את בנו משנה והלכה בשכר, ולעצמו הרי בודאי מחויב אפילו בשכר וכמו דדרשו בבכורות כ"ט שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר, ואיך שדריה לבריה ובטל מת"ת שהוא מחויב בה מדאורייתא, ומצאתי למהרש"ל ז"ל בים של שלמה קדושין שעמד ע"ז והוא פלא והביאו גם בשו"ע הרב ז"ל שם, ועוד הרי רבנו העתיק לקמן הך דינא דבכורות שהבאנו דאם לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמדנו בשכר בתורה שבע"פ האם נימא דקאי רק על ללמד את עצמו ולא על בנו, ומסדור לשון רבנו משמע דקאי גם על בנו והרי באמת אם בנו זריז וממולח בנו קודם וא"כ אם הוא מחויב לשכור לעצמו ללמדו מי שילמדו גם בבנו הדין כן. ובשו"ע של הרב ז"ל מצאתי שהביא עוד ראיה מהא דאמרינן בברכות י"ג התם נמי כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו דהיינו תורה שבעל פה שיכול לגרוס בהם גם כשהולך בדרך משא"כ תורה שבכתב שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ועוד איך יסתום התלמוד נגד הספרי דושננתם לבניך אלו התלמידים וכו' עי"ש ודבר זה אפשר לדחות דבחנם שפיר בודאי חייב ללמד גם לאחרים ומכ"ש לבניו וכמו שהבאתי לעיל והעיקר מה שאנו צריכים לעמוד עליו הוא על החיוב בשכר דמשמע לכאורה מכולהו דאינו חייב ללמד לבניו בשכר תורה שבע"פ והוא פלא זולת הרמ"ה ז"ל שכתב דאם לא דחיקא ליה שעתיה מחויב לאגמורי משנה וגמרא הלכות ואגדות, והנני לבאר בזה דעת רבנו לפי דעתי העניה. ונ"ל פשוט דבודאי איכא מצוה וחיוב ללמד את בניו גם משנה גמרא הלכות ואגדות בשכר וכמו שסתם רבנו בהל' ג' וכתב וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ולא חילק כלל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה וכבר הראיתי שם מקור הדברים שהוא מחויב בזה מדאורייתא, וכשם שהוא מחויב ללמד את בן חבירו גם תורה שבע"פ בחנם וכדרשת רז"ל מושננתם לבניך דקאי גם על תורה שבע"פ כן הוא מחויב ללמד את בניו בשכר. אולם אם כופין ע"ז, הנה על תורה שבע"פ בודאי אף דאיכא מצוה וחובה א"א לכוף ע"ז בשכר שהרי אסור ללמדם בשכר אולם אפילו תורה שבכתב אפשר דלא שייך כאן כפיה והנה בהגהות מיימוני הביא בשם מהר"מ מרוטנבורג ז"ל דכופין ע"ז דלא גרע משאר מצות עשה דכופין והעתיקו הרמ"א ז"ל בשו"ע וראיתי מקשין ע"ז דהא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה לחד מאן דאמר בשבת ל"ב דבעון ביטול תורה וכו' ומקרא נדרש לפניו ולפני פניו. אבל גם מלבד זה קשה והרי על ללמד לעצמו ג"כ אין כופין והרי גם זה הוא מצות עשה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, (הגה"ה אמרו לי בשם חכם אחד דהרי אמרו שם דבעון ביטול תורה וכו' א"כ המ"ע שמתן שכרה בצדה, הוי רק ללמד לעצמו, אבל לא לבניו ומטעם זה ניחא להא דאין כופין על מ"ע דללמוד בעצמו, אבל כופין על ללמד לבניו ובאמת המעיין בספרי בפסוק ולמדתם אותם את בניכם אם למדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם ואם לאו וכו' שכך דברי תורה נדרשין מכלל לאו הן הרי להדיא דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה על לימוד הבנים, ולא רציתי להאריך עוד בזה]. ובאמת יפלא לפי"ז, דהרי מצות עשה דושננתם דהיינו ללמד לאחרים הרי היא בודאי מ"ע שאין מתן שכרה בצדה ולמה לא יכפו עליה, ושיהא מחויב גם לשכור, וראיתי להמבי"ט ז"ל בספרו קרית ספר הל' ת"ת שכתב וחייב לשכור מלמד לבנו ונראה דה"ה לבן בנו אבל אינו חייב לשכור מלמד לבן אחרים כי חיוב לשכור מלמד לבנו הוא מלמדתם אותם את בניכם ומהודעתם לבניך ולבני בניך והוא עשה וכפינן עליה כמו דכפינן לעשות סוכה או מצוה אחרת אבל חיוב לימוד בן חבירו הוא מפסוק ושננתם לבניך ומשמע שיהיו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואל דבר אל תגמגם בו אלא אמור לו מיד וזהו ללמד הוא עצמו לא לשכור לו מלמד עכ"ל, והדברים מופלאים ששתי דרשות מיוחדות המה בספרי, מושננתם ילפינן שיהו מחודדין, ומלבניך דרשינן אלו תלמידיך וחייב לשכור לבנו מלמד ופטור בלימוד אחרים, זהו מהא דאצטריך ג' פסוקים ללימוד עצמו ובנו ובן בנו וללמד אחרים וכמו שהביא רבנו, ובדין הכפיה יתבאר לקמן אבל יהיה איך שיהיה הרי א"א לכפות לשכור מלמד לבנו שהרי אפשר לו שילמדהו בעצמו, או להשיג מי שילמוד עם בנו בחנם, אבל לא ארד בזה, כי יהיה איך שיהיה הנה מתקנת ר' יהושע בן גמלא ואילך הרי בודאי כופין ע"ז דזה היה התקנה להושיב מלמדים ולהוציא ע"ז כל ההוצאות ובמקום שיש מנהג שהמלמד לוקח שכר לשלם לו ג"כ ויכולין לכוף את בני העיר שיוליכו את בניהם למלמדי תינוקות וכמ"ש התוס' בהא דלא ממטינן ינוקא ממתא למתא משום דבני העיר יכולים לכוף זה את זה על זה והחיוב הזה למסור בנו למלמד תינוקות ולשלם שכרו אינה אלא עד שיקרא תורה שבכתב כולה. וזהו כוונת רבנו וסדור דבריו שבה"ו כתב מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו' ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים ר"ל בביתו עד שיהיה בן שש או בן שבע וכו' וכתב ומוליכו אצל מלמד התינוקות ר"ל שזה הוא עצם התקנה, למסור את בנו למלמד תינוקות ולא שילמוד בביתו משום דבלא"ה אי אפשר להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר (והיותר פשוט הוא דהנה בירושלמי פ"ח דכתובות הי"א איתא דג' תקנות התקין שמעון בן שטח שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו ושיהיו התינוקות הולכין לבית הספר והוא התקין טומאה לכלי זכוכית, והנה על טומאת כלי זכוכית פריך שם בירושלמי דהא הוי מתקנת יוסי בן יועזר איש צרידה וכו' ותמוה דלמה לא פריך גם אתקנת התינוקות שיהיו הולכין לבית הספר והא תקנת יהושע בן גמלא היא, והברור דזוהי תקנה אחרת דיהושע בן גמלא התקין שיושיבו מלמדי תינוקות ושמעון בן שטח תיקן שיהיו התינוקות הולכין לבית הספר ולא ילמד כל אחד את בנו בביתו ואפילו אם נימא דתקנת יהושע בן גמלא היתה מאוחרת מזמן שמעון בן שטח וא"כ לא קשה דלמה לא פריך והא תקנת יהושע בן גמלא היא, מ"מ זה נראה ברור דתקנת שמעון בן שטח היתה שיהו התינוקות הולכין לבית הספר והם המה דברי רבנו) וכתב אח"ז הדין דאם היה המנהג ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה, ר"ל שעד שילמדו כל התורה שבכתב מחויב ללמדו אצל מלמד התינוקות ותקנת שמעון בן שטח שיהיו התינוקות הולכין לבית הספר נוגעת עד הזמן שילמוד התינוק תורה ונביאים וכתובים, וכופין אותו לשלם שכרו במקום שיש מנהג לשלם שכר, ואח"כ שוב אינו מחויב ללכת לבית הספר ויכול ללמדו בביתו אבל בודאי מצוה וחובה שילמדנו גם להבא משנה וגמרא וכמו ללמוד בעצמו כן מחויב ללמד את בניו וגם לשלם שכר אם לא ימצא מי שילמדנו בחנם, אבל אין כופין ע"ז, וזהו שיעור דברי רבנו וסידורם. ומאי דאמרו בקידושין שם עד היכן חייב אדם ללמד לבנו תורה, ג"כ היתה השאלה רק על הכפיה עד היכן רשאים בי"ד לכוף את האב שמצוה בודאי איכא על כל תורה שבעל פה כולה ולא ע"ז שאל עד היכן ואמר השיעור כזבולן בן דן [שלמדו] אבי אביו מקרא משנה גמרא וכו' ואף שהוא למד לבר בריה בלא כפיה, אבל היה סבור שזהו השיעור גם לבית הספר ולכפיה ופריך ע"ז מבריתא למדו מקרא אינו מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה, אלמא דאינו יכול לכופו על יותר מתורה שבכתב ומסיק דבאמת רק על מקרא יכול לכופו, ושאלת עד היכן היתה על שיעור הדורות ר"ל דיש חיוב על אבי האב כמו על אביו ויכולים לכוף גם את אבי האב ע"ז עי' בכל זה היטב כי לפי"ז מיושבים דברים הרבה.
1.7.2
אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר וכו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם. נטה רבנו מפירושם של רבותינו הראשונים ז"ל דר"ל כשם שלימדתי אתכם בחנם כאשר צוני ה' כן תלמדו גם אתם לאחרים בחנם שהוא פשוט בביאור הדרשה עי' בר"ן ורא"ש שם ולדעת רבנו הרי העיקר וכן תעשו חסר מן הספר וכבר עמד ע"ז הלח"מ ועי' סדר משנה האריך והפשוט דקשיתיה לרבנו לפי פירוש הראשונים ז"ל הא דקאמר שם בבכורות כ"ט ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר דאיך יאמר כן והרי צוה משה מה אני לימדתי לאחרים בחנם אף אתם תלמדו בחנם ומה בכך שאחד עבר ע"ז ונטל שכר וכי בכך הותר הדבר ויעבור גם הוא על מצוה זו, אשר על כן פירש דמשה רבנו ע"ה צוה מה אני למדתי מפי הקב"ה בחנם אף אתם למדתם ממני בחנם וכן תעשו לדורות, ואמר שפיר דלפי"ז אם אחד למד בשכר יאמר דרק אם למד בחנם נצטוה על זה ללמד בחנם אבל לא כשלומד בשכר, דזה הוא בכלל וכן תעשו לדורות כשם שלמדתם תלמדו וע"ז באה הדרשה דאמת קנה ואל תמכור הא למדת וכו' והנה לקמן [נדרים] בדף ל"ח דדריש התם ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי אותי צוה ואני לכם שנהג בהן טובת עין וא"כ הרי א"א לפרש כפירוש הראשונים ז"ל לפי"ז הקב"ה לא צוה כלל למשה שילמד להם ורק משה נהג בהם טובת עין ועל כרחך לפרש כרבנו, ופשוט.
1.8.1
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. רמז רבנו בלשונו זה להא דאמרו ביומא ל"ה ב' שגם לרשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה.
1.8.2
בין עני בין עשיר. שם. ומ"ש רבינו בין שלם בגופו בין בעל יסורין. עי' כ"מ שהוא מב"מ פ"ד ועוד אמרו ז"ל בעירובין נ"ד א' חש בראשו וכו' חש בכל גופו יעסוק בתורה.
1.8.3
בין בחור בין שהיה זקן גדול. עי' שבת פ"ג ב' לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה.
1.8.4
ואפילו בעל אשה ובנים. פ"ב דעירובין כ"ב א' שחורות כעורב במי אתה מוצאן במי שמשחיר פניו עליהן כעורב וכו' במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב וכו' כי הא וכו' ינוקי דידך מאי איעבד להו וכו'.
1.8.5
אפילו היה עני ובעל אשה ובנים. ועי' באבות דר"נ פ"ו עתיד ר' עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומר להם מפני מה לא למדתם וכו' והלא ר"ע עני ביותר ומדולדל היה ואם אמרו מפני טפינו, אומרים להם והלא ר"ע היו לו בנים ובנות הרבה והיה מפרנס אותן ואת רחל אשתו, ועי"ש בהגהות הגרי"ב בשם נוסא אחר והגר"א ז"ל.
1.8.6
חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה. כמ"ש בפ"ב דשבת ל"א א' קבעת עתים לתורה ופי' בבעלי אומנות ועי' בדברי רבנו בהל' י"ב כיצד וכו' הגר"א ז"ל ועי' לח"מ ומיושב הכל.
1.8.7
ביום ובלילה. מנחות צ"ט שאלו את בן דמא וכו'.
1.9.1
גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים. כוונתו להלל כמ"ש הכ"מ, ורבנו בפי' המשנה פ"ד מ"ה באבות כתב וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים וכבר ציינו ע"ז שהוא ביומא ל"ה ב' ושם לא נמצא אלא שהיה משתכר טרפעיק בכל יום אבל לא נזכר שהיה חוטב עצים וכבר עמדו ע"ז ובאמת נמצא זה באבות דר"נ פ"ו על ר' עקיבא בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וכו' וגם שם ישנן גרסאות שונות שגרסא הישנה וכן גרס מרן הגר"א ז"ל חבילה של תבן והוא מתאים למ"ש בנדרים נ' הוו גנובי תבנא.
1.9.2
והם מכל מעתיקי השמועה איש מפי איש. ר' יוחנן בן זכאי קבל מהלל, חוטב עצים, רבה ורב יוסף קבלו מרב הונא שואב מים ואביי ורבא קבלו מרב יוסף סומא, והם דברי רבנו.
1.10.1
עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו. שבת פ"ג ב' ואפילו בשעת מיתה העתקנו לעיל.
1.10.2
שנאמר ופן יסורו וכו'. מנחות צ"ט ב' הגר"א.
1.11.1
וחייב לשלש את זמן למידתו וכו'. ועי' בהי"ב כשיטת התוס' בשם רב עמרם גאון ז"ל וכן מצאתי להדיא ברבנו חננאל בע"ז י"ט וכנראה היתה כן גרסתו בגמ' לעולם ישלש אדם כל יום ויום שליש וכו' עי"ש.
1.11.2
ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו וכו' עד וענין זה הוא נקרא גמרא. עי' קדושין מ"ט שאני חכם וכו' אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה ועי' רש"י שם, ועי' רש"י סוכה כ"ח א' ד"ה גמרא, הגר"א, ועי' עוד ברש"י ברכות ה' א' ד"ה גמרא.
1.12.1
ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן. קדושין מ"ט קרא אנא עד דקרי אוריתא נביאי וכתובי וכו'.
1.12.2
ופירושן בכלל תורה שבעל פה. שם תנא אנא עד דתני הלכתא וכו' ועי' רש"י שם ד"ה מדרש.
1.12.3
והענינים הנקראים פרדס וכו'. עי' לעיל פ"ד מהל' יסודי התורה הי"ג ועיין היטב ברמ"א רמ"ו ס"ד ובש"ך שם סק"ו.
1.12.4
בד"א בתחלת תלמודו של אדם. עי' ב"מ ל"ג העוסק במקרא וכו' ובמס' סופרים פט"ו אבל אשרי אדם שעמלו בתלמוד ולא שיהא דולג ממקרא למשנה ויבא לידי תלמוד אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא לידי גמרא עי"ש הגר"א וכן הוא בהגהות מיימוני כאן.
1.12.5
אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה. בנוסח ישן במעשה רוקח ליתא תמיד, ובנוסח אחר לעסוק בתורה שבע"פ תמיד, וכן ליתא לתיבה זו בדפוס קונשטנדינא רס"ט.
1.12.6
יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח וכו' ויפנה כל ימיו לגמרא וכו'. עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ד ואולי מפרש כן רבנו מה שאמרו שם אם שמרת מה שבפה וקימת מה שבכתב אתה מקבל שכר וכו' והעיקר נראה שמקור דברי רבנו הוא במדרש רבה קהלת טוב אשר תאחוז בזה זה מקרא וגם מזה אל תנח ידך זה משנה וירא אלהים יצא את כולם זה ר' אבהו דקסרין ור"ל כמ"ש רבנו שלעתים מזומנים יקרא בהם כדי שלא ישכחם ור' אבהו היה בקי בהם עי"ש.
1.12.7
ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו. עי' בהגהות מיימוני כאן, וזהו מה שאמרו בשבת ס"ג א' דלגמר אינש והדר ליסבר.
1.13.1
אשה שלמדה תורה יש לה שכר. דלא גרעה מנכרי כמ"ש ב"ק ל"ח וש"מ.
1.13.2
ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה. הוא כר' אליעזר ור' יהושע ודלא כבן עזאי בסוטה כ"א וכן ר' אלעזר בן עזריה בפ"ק דחגיגה דאמר אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי הגר"א ואמרו בירושלמי פ"ג דסוטה ובמדרש רבה במדבר פ"ט ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.
1.13.3
אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי. ופי' רבנו מ"ט דר' אליעזר אני חכמה שכנתי ערמה פי' דהיכא דיש ערמה ופקחות שם אפשר גם לחכמה להמצא ואשה חסרה כל אלה לא תשכון בה חכמה מרכבת המשנה ח"ב ועי' לח"מ נדחק בזה.
1.13.4
בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות. הוא ממ"ש בנדרים ל"ה ב' אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא, ואף שהרמב"ם שם לא העתיק בנותיו משום דלכתחלה מ"מ אסור הגר"א, ועי' מגילה כ"ג הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה ואי הוי כמלמדה תפלות אפילו בתורה שבכתב אין מן הדין שתעלה קריאתה, ובאמת לענין עבד כנעני הקשו בירושלמי שם דהא אסור ללמדו תורה עי"ש.
2.1.1
מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. בנוסחאות ישנות במעשה רוקח הספרדי וכן בדפוס קונשטנדינא רס"ט ליתא ובכל עיר ועיר בדברי רבנו ומשמע מדברי רבנו מדינה גדולה מפלך וכן עי' בדבריו בפ"א מהלכות סנהדרין ה"א וה"ב, וצ"ל דהיתה לרבנו גרסא אחרת קצת בב"ב דף כ"א שם ופלך היתה מתקנת ר' יהושע בן גמלא ועי' סדר משנה עמד ע"ז גם מעשה רוקח נדחק ועי' בערוך ערך פלך שכתב פי' ה' או ו' עיירות שהן מקובצות במקום אחד נקראים פלך, ומשמע מזה כדעת רבנו ומדינה גדולה מזו, והנה יעוין ברבנו גרשום מאור הגולה ז"ל שם בב"ב שפי' לא ממטינן ינוקא ממתא למתא וז"ל מפני כן התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך והוא פלא דהרי בפירוש אמרו בגמ' שם הטעם, ועדיין מי שיש לו אב היה מעלה ומלמדו ומי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהא מושיבין בכל פלך ופלך הרי דתקנת פלך אינה מתקנת יהושע בן גמלא כלל והרי רבנו אמר כאן מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא וכו' וצ"ל על כרחך דגם לרבינו גרשום מאור הגולה היתה לו גירסת רבנו דתחלה התקינו שיהיו מושיבין בכל מדינה ומדינה דמדינה גדולה יותר ותקנת בכל פלך ובכל עיר זוהי כבר תקנת יהושע בן גמלא, ומפרש רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל דזהו מאי דאמרו שם ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ואינו מבואר דלמה עשו כן ואיחרו עד בן ט"ז וי"ז עד שהוצרך יהושע בן גמלא לתקנה חדשה, ומפרש רבינו גרשום מאור הגולה דהטעם היה שהיו יראים להעלות את הקטנים למדינה משום חשש סכנה ולהכי הכניסום כבן ט"ז וי"ז שכבר היו גדולים ולהכי התקינו אח"כ שיהיו מושיבין בכל פלך ובכל עיר וזהו אמרו שמפני זה התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך, ועי' עוד בזה בה"ו מש"כ ויומתקו הדברים מאד.
2.1.2
וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחרימין את העיר. עי' כ"מ, ונוסח גמ' דילן א"ל ר' שמעון בן לקיש לר' יהודה נשיאה וכו' כל עיר שאין בה וכו' מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה, ולפי"ז היה לפסוק כרבינא אבל גי' הרי"ף וכן הוא בכת"י אוקספורד הובא בדקדוקי סופרים ואמרי לה מחרימין וכן הוא בכ"מ ולהכי אפשר לפסוק כתרווייהו, והיותר נראה דרבנו היתה לו גי' השאלתות שאילתא קמ"ב כל עיר שאין בה מלמדי תינוקות לסוף מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה איתמר, ומפרש רבנו דרבינא לא פליג אלא מוסיף דמתחלה מחרימין ולסוף מחריבין אותה, כמ"ש רשב"ל וזהו מ"ש רבינו דמתחלה מחרימין אנשי העיר ואם לא הושיבו מחרימין את העיר וזהו מאי דאמר לסוף מחריבין אותה והוא ישר.
2.2.1
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו. כתב רבנו לפי כח הבן ובנין גופו אולי כוון למ"ש הרמ"ה ז"ל בנימוקיו, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע כל חד וחד לפום חורפיה ולפום בריאותיה, שיש נפק"מ גם בחריפות הילד ושכלו עי"ש וזהו כוונת רבנו לפי כח הבן היינו לפום חורפיה, ובנין גופו היינו לפי בריאותו.
2.2.2
ופחות מבן שש אין מכניסין אותו. כן הוא גם דעת התוס' בב"ב כ"א שם. והנה מבן חמש למקרא עי' כ"מ וכבר כתבתי בפרק הקודם בשיטת רבנו, והוא בן שש שלמות אבל עדיין צ"ב במה דאמרו בכתובות נ' ע"א כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו אינו מגיע איכא דאמרי חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ותרויהו איתניהו וכו' ואיבעית אימא הא דכחיש הא דבריא הרי להדיא דבריא גם בפחות מבן שש מכניסין אותו, וכנראה כוון לזה בהגהות מיימוני כאן במ"ש לחלק בין בריא לבריא גמור, ולדעת רבנו צ"ל, דאפשר דאם האב הכניסו לבית הספר מבלי יודעים אל נכון שנות הילד והוא בריא יש שמצליח אבל הציוי של רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל, הוא מוחלט דאם רק יודעין שהוא פחות אין מקבלין אותו לבית הספר ואין מתחשבין אם יש מי שיצליח עי"ז ופשוט. והנה לא הזכיר רבנו דקודם בן עשר לא ילמוד משנה עי' פרש"י והרע"ב ז"ל במשנה, דאין זה זמן קבוע ואם הוא זריז ויודע מקרא קודם עשר שפיר דמי.
2.2.3
ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. עי' כ"מ דהוא מב"ב שם כי מחית לינוקא לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא, ומקורו במכות ח' ב' והרב הרודה את תלמידו וכו' אע"ג דגמיר נמי מצוה קא עביד דכתיב יסר בנך ויניחך.
2.2.4
ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. הוא במכות כ"ב ב' מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב ועי' גיטין ל"ו א' בההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים דהוה פשע בינוקי פי' שהיה חובטן יותר מדאי עי' רש"י ז"ל.
2.2.5
לפיכך לא יכה אותם וכו' אלא ברצועה קטנה. גם [על] זה הוא מקור הכ"מ לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא.
2.2.6
ויושב ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה. כמ"ש סוף תענית וב"ב קכ"א דמוסיף יוסיף וכו' ולשון תקבריה אימיה לא שייך אלא בתינוקות כ"כ הגר"א ז"ל ועי' מגדל עוז הרגיש בזה וכתב ואם יש לו ראיה אחרת לא ידעתיה ועי' מדרש רבה שמות פרשת תשא רבנן אמרי ביום ולילה (למד עמו הקב"ה) שנא' ויהי שם עם ה' וכו' לכך התקינו חכמים שיהיו משנין (מלמדי תינוקות) יושבים בבקר ובערב שנא' לא ימוש ספר התורה הזה וכו' וזהו מקור דברי רבנו וכבר הרגישו בו.
2.2.7
ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף הימים. לא נודע מקורו ועי' באר הגולה יו"ד שם כתב וז"ל ולא כתב בכ"מ ולא בב"י מוצא דין זה ולענ"ד נראה מברייתא אמרו עליו על ר' עקיבא וכו' פסחים ק"ט א' עי"ש דמשמע שר"ע החמיר בזה ושאר חכמים עשו כן בכל ערב יו"ט וכמובן אין הדברים מוכרחים ומרן הגר"א ז"ל כתב ע"ז משום שאז זמן סעודה כמ"ש ריש ברכות ע"כ. וזהו אפשר טעמו של דבר אבל לא מקורו. ומו"ח הגאון החסיד מוהר"א הלוי זצוק"ל הראה לי מקור הדברים בסוכה כ"ח א' גבי ר' יוחנן בן זכאי ור' אליעזר שאמרו שם עליהם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערב פסח וערב יום הכפורים, והנה ברבנו חננאל שם הגרסא חוץ מערבי פסחים שבתות וימים טובים וידוע דרבנו נמשך אחרי גירסאות רבנו חננאל ברוב המקומות, שוב מצאתי בדקדוקי סופרים בסוכה שם הביא גרסאות מכת"י שונים להדיא חוץ מערבי שבתות וימים טובים וכן בריטב"א ז"ל הביא גרסא זו ועי"ש שהביא קצת סמוכין לזה מהא דבפסחים ק"ט גבי מעשה דר"ע שהבאנו לעיל לא הביא הא דריב"ז דהכא דקדים ליה או דר"א דגביה קאי אלא משום דשם הוא בערבי פסחים וערבי יוה"כ וכאן בערבי שבתות וימים טובים ועי' עוד מ"ש בזה לקמן בפ"ב מהל' חמץ ומצה ה"ג.
2.2.8
בימים טובים. כנראה לא היתה כן גי' הטור והב"י בלשון רבנו ועי' באר הגולה שם הרגיש בזה ולפלא כי ברמב"ם שהדפיס מרן הב"י בחייו נמצא גם שם הנוסח ובימים טובים, והטעם עי' בשו"ע הרב ז"ל שכתב משום שמצוה לשמח בהם התינוקות במה שהוא שמחה להם וכמו שנתבאר בהל' יו"ט עי"ש.
2.3.1
מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא. הוא מב"ב ח' ב' דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא א"ל שבקית להימנותך וכו'.
2.3.2
או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן. כמ"ש בתוספתא דב"מ הביאה הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ"ה דב"מ המושיב וכו' והעתיקה גם בשו"ע חו"מ סי' קע"ו ס"י וכ"ש במלאכת שמים, ועי' בירושלמי פ"ז דדמאי תני לא יחרוש וכו' לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום וכו' מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעה"ב, ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא איינם אמר להו מהו כן אמרו ליה ציים א"ל אסור לך ומה אם מלאכתו של בשר ודם אסור מלאכתו של הקב"ה לא כ"ש.
2.3.3
או שהוא מתרשל בלימודן הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה. עי' בתוס' ב"ב כ"א סוף ע"א ד"ה [סך] פי' ר"ח דרביה אקרייה זכר כדין והיינו רמיה דלא אשגח למידע היכי הוה קרי תלמידיה וכ"נ אבל אין לפרש שגם רבו טעה וכו' דא"כ לאו רמיה הוא מרן הגר"א ז"ל.
2.3.4
לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה. ר"ל שהרי נאמר עליהם מצדיקי הרבים בב"ב ח' ב' שם ועי' בחגיגה ט"ו ב' דמשני הא בגדול הא בקטן הרי דבקטן בעינן ודאי זהירות יתירה שיהא הרב ירא שמים, ואפשר ג"כ שכוונת רבנו באמרו בעל יראה להא דכתב לקמן בפ"ד ה"ה כדי שתהא אימתו עליהם וילמדו ממנו במהרה וזהו אמרו בעל יראה וצ"ע.
2.3.5
מהיר לקרות ולדקדק. ב"ב כ"א שם ועי' טוש"ע שביארו מדקדק עמהם להבינם על נכון ובודאי שגם זה בכלל גריס ודייק האמור שם בגמרא.
2.4.1
ומי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות. עי' כ"מ ועי' בפכ"ב מהל' איסורי ביאה ובמ"מ שם. ועי' למרן הגר"א ז"ל באה"ע סי' כ"ב שכתב וצ"ל דמפרש דהאיבעי שם בקדושין פ"ב (מי שאין לו אשה כלל או דלמא בשאינה שרויה אצלו) נפק"מ גם לת"ק דלא הו"ל לאיבעי אליבא דר' אלעזר (ר"ל אם נימא דפסק כת"ק על כרחך דיש נפק"מ גם לת"ק בהאיבעי עי"ש) וכל זה דחוק, דלשון רווק משמע לא כן, וכן פי' שם בפי' המשנה רווק מי שלא נשא אשה לעולם וכפי' התוס' עכ"ל אבל עי' בתוספת ר"י הזקן בקדושין שם מבואר להדיא כדעת הרב המגיד בדעת רבנו ור"א ס"ל דאפילו רק אין אשתו עמו אסור ות"ק פליג ופסק כת"ק, ועי"ש שהאריך וכתב וכן עיקר.
2.4.2
וכל אשה לא תלמד תינוקות. עי' כ"מ דכלל במ"ש וכל אשה אפילו נשואה דבשלמא גבי איש אשתו משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית משא"כ באיש וצ"ע דהרי רבנו כתב להדיא בפכ"ב מהל' איסורי ביאה שם דאינה צריכה להיות שרויה עמו בבית הספר אלא אפילו היא בביתה שרי וא"צ כלל לטעמא דאשתו משמרתו אלא שתהיה עמו בעיר, ועי' בט"ז שם סק"ז מ"ש לחלק בין איש לאשה, אולם הנראה דצ"ל וכן אשה לא תלמוד תינוקות במקום וכל אשה וכן הוא להדיא בדברי רבנו שם וא"כ שפיר אפשר דהדין באשה כמו באיש ואין חילוק כלל וצ"ב, ועי"ש בדברי רבנו הי"ג שכתב במי שאין לו אשה הטעם מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים (כן מפרש רבנו הא דאמרו בגמ' משום אמהתא דינוקא) ובאשה דלא תלמד דג"כ הטעם משום אבהתא דינוקי, כתב ונמצאו מתיחדים עמה ולכאורה צ"ב דגם באיש עיקר הטעם משום יחוד הוא, ועי"ש במ"ש דבר נכון מאד דלהכי כתב רבנו שם גבי איש תינוקות ובסיפא באשה כתב לא תלמד קטנים, משום דבאמת מותר להתיחד עם אשה שיש עמה תינוקת היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, ולפי"ז הכא דאיכא תינוקות משום יחוד היה שרי, אבל האיסור משום שהוא מתגרה בנשים משא"כ באשה דעיקר הטעם משום יחוד להכי כתב קטנים אבל גדולים מזה ליכא עוד יחוד עי"ש, ועל כרחך צ"ל כמ"ש כאן דעכ"פ לא חמורה אשה מאיש.
2.5.1
כ"ה תינוקות מלמדים אצל מלמד אחד, היו יותר על עשרים וחמשה עד ארבעים מושיבין עמו אחר לסייעו. הוא כפי' רבנו יונה שהביא הנימוק"י והרא"ש והטור חולקים ע"ז והנה עי' בתוס' שם שכתבו דדוקא בדאיכא כ"ה תינוקות הוא דתיקן יהושע בן גמלא, ורבנו לא הזכיר אלא דמושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ואע"פ שאין שם כ"ה תינוקות, וסך מקרי דרדקי כ"ה תינוקות לא קאי לענין זה כמו שכתבו התוס' שם דבפחות מכ"ה אין כופין אלא דזהו רק השיעור כמה יכולין ללמוד אצל מלמד אחד וכן הוא מבואר ברבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שם וזוהי שיטת רבנו המפולשה בכל הענין הזה עי' בזה בכל מה שכתבתי.
2.6.1
מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו וכו'. זהו לדעת רבנו פירוש, מאי דאמרו שם אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן ר"ל מבית ספר אחד למשנהו שהוא טוב מאד באיזה צד אם במקרא אם בדקדוק. ועי' לרבותינו הראשונים ז"ל שנדחקו בביאור מבי כנישתא לבי כנישתא, ועי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו שכתב מבי כנישתא דמצליבה לבי כנישתא אחריתא ממטינן ולא צריך לאוקמי מקרי דרדקי בכל כנישתא וכנישתא והוא דחוק, ושיטת רבנו מחוורת, והנה עי' בלח"מ שהקשה בדברי רבנו דלדידיה מאי האי דאמרי מתקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן ינוקא ממתא למתא, כיון דלדעת רבנו לא קאי אכפיה, אלא שאין מוליכין ממלמד אחד לטוב ממנו ממתא למתא מאי תלוי זה בתקנת יהושע בן גמלא, וכבר הבאנו לעיל בה"א שיטת רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שכתב מתקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן ינוקא וכו' מפני כן התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, וכבר כתבנו שאחר התקנה הראשונה שהיו מושיבין בכל מדינה ומדינה (לגירסת רבנו) הרי היו מעלין אותן כבן ט"ז כבן י"ז מפני סכנת הדרכים להוליך את הקטנים ולהכי התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ובכל עיר ואחר תקנה זו אין מוליכין ינוקא למלמד יותר טוב ממתא למתא. ועי' בתוס' שם שכתבו דהא דלא ממטינן ינוקא ממתא למתא דוקא בדאיכא הכא כ"ה תינוקות ואינה כן שיטת רבנו וכן הובא גם בחידושי הר"י מיגאש ז"ל וכמ"ש בזה וכנראה כיון דאמרו בגמ' כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה אין חילוק בין איכא התם כ"ה תינוקות או לא וכן סתם רבנו לעיל.
2.7.1
אחד מבני מבוי שבקש להעשות מלמד אפילו אחד מבני החצר אין יכולין שכניו למחות בידו. הנה לפי שיטת רבנו בפ"ו מהל' שכנים, מיירי הכא באין שם מלמד אלא הוא דאי ביש מלמד אחר מאי חידושא, הא גם בשאר אומנות מותר וכמו שמפרש רבנו ולשכנו אינו כופהו.
2.7.2
וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו וכו' אינו יכול למחות בידו. על כרחך מיירי במלמד שאינו מבני מתא, דאף שבר מתא אבר מתא אחריתא יכול לעכב היכא דלא שייך בכרגא דהכא, במלמד אינו יכול לעכב, ויליף לה רבנו מהא דאמר רב יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב אף דלרב הונא בן מבוי יכול לעכב על בן מבוי חבירו, א"כ הרי הוא הדין לדידן באינו בר מתא וכן כתב הרמ"ה ז"ל בנימוקיו, ומסתברא דכי היכי דמודה רב הונא, ה"נ מודה רב הונא בריה דרב יהושע ואע"ג דלא שייך בכרגא ע"כ, וברייתא דכופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן וכו' מלמד תינוקות, היינו על כרחך במלמד לתינוקות לימוד שאינו של תורה וכמ"ש התוס' שם בד"ה כופין לשיטת הר"י ואף דהתוס' שם כתבו דלא יתכן לומר כן אי גרס לעיל אחד מבני מבוי דהא מוקמינן ליה לעיל בתינוקות נכרים ומעכבין עליו בני מבוי והכא קאמר דלשכינו אינו כופהו ואפילו ר' שמעון בן גמליאל לא פליג אלא משום דפסיק לחיותיה אבל משום קול תינוקות לא חייש. אבל הרי לשיטת רבנו הא דלשכנו אינו כופהו ר"ל שכבר ישנו שם אחד, וברייתא דלעיל דיכולין לעכב בשאין שם אלא הוא, והרי זהו עיקר שיטת רבנו ועי' בב"י בסימן רמ"ו שהקשה בהא דהביא הרא"ש ז"ל הא דמודה רב הונא במקרי דרדקי כיון דבלאו הכי לא קי"ל כוותיה דר"ה וכתב די"ל דנפק"מ בזה גם לדידן בבן מתא אחריתא דמקרי דרדקי אפילו בכי האי גונא אינו מעכב, והם הדברים שכתבנו, אמנם להרשב"א שהובא בתוס' שם שיטה אחרת בזה, וכן להרמב"ן ז"ל ויבוארו הדברים במקומם בהל' שכנים. ונראה דהיה לו לרבנו הגי' בגמ' כמו שהיא לפנינו בנוסחא הישנה דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר ועי' תוס' שם שמחקו הגי' מטעם דלא נחשב בין עשר תקנות עזרא והוא תמוה והרי תקנת עזרא דקורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה כמבואר במגילה ל"ב והעתיקה רבנו לקמן בפי"ג מהל' תפלה ג"כ לא נמנית במספר עשר התקנות וכן תקנתו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם עי' במשנה שלהי ברכות ובפרש"י ז"ל שם, שהוא תקנת עזרא וסיעתו ועי' לרבנו בפי"ב מהל' ברכות דמימות עזרא נהגו להעמיד מתורגמן והוא ג"כ תקנת עזרא ובכל זאת לא נמנית בין עשר התקנות, שיהיה איך שיהיה עכ"פ היתה תקנה קדומה מאד בישראל ואסמכוה על המקרא שהביא רבנו ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
3.1.1
בשלשה כתרים נכתרו ישראל וכו'. כלשון רבנו הוא באבות דר"נ פמ"א בשם ר' שמעון אולם בלימוד כתר מלכות מביא שם קרא דודוד עבדי נשיא להם לעולם.
3.1.2
שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו וכו'. לא הביאו מקור הדברים ועי' לח"מ נדחק ומקורו בספרי והובא בילקוט משלי ח', בי מלכים ימלוכו היה ר' שמעון בן אלעזר אומר מי גדול הממליך או המולך הוי אומר וכו' כל עצמם של שני כתרים הללו כתר כהונה וכתר מלכות אינם באים אלא מכחה של תורה שנאמר בי מלכים ימלוכו וכו' והם המה דברי רבנו ממש וכבר הרגישו בזה והרב מרכבת המשנה אלפנדרי ציין לפ"ז דפאה כל שררה שנתנה מתורה נתנה, ואין זה מוכרח, ואנחנו זכינו לאורו הגדול של רבנו חננאל וכנראה היתה כן גרסתו בגמרא דיומא ע"ב שם, וז"ל של ארון הוא התורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול, והוא הגדול שנאמר בי מלכים ימלוכו וכו' וברור שכן היתה גם גי' רבנו ועי' עוד במדרש רבה תרומה פל"ה בכולן כתיב ועשית לו ובארון כתיב ועשו עליו ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכלן עי"ש ויבואר ע"פ הדברים שכתבנו.
3.2.1
אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם קודם וכו' שנאמר יקרה היא מפנינים וכו'. כוונת רבנו שהביא גם הדרשה של יקרה היא מפנינים שאמרו שם בגמ' להא דאמרו בירושלמי סוף הוריות ופי"ב דשבת ה"ג סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא א"ר אבין אף לישיבה ומאי טעמא יקרה היא מפנינים ואפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים וכן הוא במדרש רבה במדבר פ"ו עי"ש.
3.3.1
אין לך מצוה בכל המצוות כלן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה. עי' כ"מ, ועי' בירושלמי פ"ק דפאה והביאו הר"ש ז"ל שם אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שקולין כנגד דבר אחד מן התורה, וזהו לשון רבנו כאן אלא ת"ת כנגד כל המצוות כלן ועי' הגר"א ז"ל, וכתב לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום, הך בכל מקום לא נזכר בנוסחת הגמ' ולא בירושלמי ולא בספרי (ועי' לעיל בפ"א ה"ג, ושם אפשר עוד לישב בפשיטות) ולא נודע הכוונה ואפשר דר"ל למאי דאמרו בגמ' שם תניא ר' יוסי אומר גדול תלמוד שקדם לחלה וכו' לתרומה וכו' לשמיטים וליובלות, וכשם שהלימוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה וכו' וכשם וכו' כך שכרו קודם למעשה וכו'.
3.4.1
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים וכו'. עי' כ"מ שהוא מירושלמי דפסחים ופ"ק דחגיגה ומקורו במו"ק ט' ב' כתיב וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב כל חפצים לא ישוו בה, דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, כאן במצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים, הגר"א ז"ל ועי' בתוס' ר"י הזקן סוף פ"ק דקדושין שהאריך קצת בדברי הירושלמי שהבאנו ועי' ביו"ד סי' ר"מ ורמ"ו ובמה שהאריכו האחרונים בפרט זה.
3.5.1
לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה. עי' לח"מ מ"ש בזה ורבנו ביאר דבריו בפ"י מהל' תשובה ה"ד וה"ה עי"ש.
3.6.1
מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי וכו' לא יסיח דעתו לדברים אחרים. ביאורו ומקורו בספרי ואתחנן ודברת בם שלא תערב בהם דברים אחרים, ועי' יומא י"ט ב'.
3.6.2
ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. עי' עירובין נ"ה א' רבא אמר וכו' ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים הגר"א.
3.6.3
ואם הרבית תורה הרבית שכר. עי' כ"מ והוא באבות פ"ב מט"ז ופ"ד מ"י, אמרו פאה פ"א אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן וכו' ותלמוד תורה, ואמרו בע"ז י"ט כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפצו ושם כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין ועי' עירובין נ"ד דעולה לגדולה וזוכה לדברים הרבה ויסורים בדלין ממנו ומוחלין לו על כל עוונותיו עי' ברכות ה' ונצול מחבלו של משיח סנהדרין צ"ח ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו וכו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה וכו' ברכות ל"ד ועוד ומאמרים רבים לאין מספר.
3.6.4
והשכר לפי הצער. הוא אמרם סוף פ"ה דאבות לפום צערא אגרא ועי' ב"מ פ"ה זה היה בצער מערה, ועי' מדרש רבה שיר השירים בפסוק כרמי שלי לפני הלומד תורה בצער נוטל אלף שלא בצער מאתים הוא נוטל בשכרו.
3.7.1
שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא וכו'. עי' מדרש משלי פ"י שלא יאמר אדם הואיל ונתחכמתי בתורה אלך מעכשיו ואתעסק בממון ובנכסים וכו' ועי' תענית כ"א בעובדא דר' יוחנן ואלפא עי"ש.
3.8.1
כתיב בתורה וכו' לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא. הנוסח לפנינו בעירובין נ"ה ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנין ולא בתגרין, אולם כנוסח רבנו נמצא בפסקתא זוטרתא.
3.9.1
כך דברי תורה אינם נמצאים וכו' אלא בדכא ושפל רוח. עי' כ"מ ציין לתענית ז' ועי' עירובין נ"ד א' אם משים עצמו כערוגה זו וכו' ועי' סוטה כ"א אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו ועי"ש בדף מ' א"ר אבהו מריש הוי אמינא ענוותא אנא, וזהו מה שאמר ר' מאיר באבות פ"ד מ"י הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, וכבר אמר כן לויטס איש יבנה לעיל מ"ד מאד מאד הוי שפל רוח אבל זה ביחוד ללימוד התורה.
3.9.2
שמתאבק בעפר רגלי החכמים. זהו מאמר ר' יוסי בן יועזר בפ"א דאבות מ"ד ופירשה רבנו לגדר גדרי הענוה לתורה וקיומה.
3.9.3
ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו. עי' עירובין נ"ד א' אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ועי' פרש"י ז"ל בלשון הראשון שאינו מקפיד על התענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין ופי' זה עיקר, וזהו שאמרו שם ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו ועי' סנהדרין קי"א א' לא תמצא בארץ וכו' ובאבות דר"נ פכ"ח ר' יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העוה"ז מונעין ממנו תענוגי העוה"ב וכו' הגר"א ז"ל ועי' תנחומא פנ"ח העתקתיו להלן בהי"ב.
3.9.4
ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו וכו'. ריש פ"ו דברכות ת"ר ואספת וכו' הגר"א ז"ל ושם דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקימו בידן ועי' יומא ל"ה בהלל שהיה משתכר טרפעיק ליום עי"ש.
3.10.1
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם וכו'. מקורי הדברים בכל הלכה זו הביא רבנו בעצמו כאן וביותר ביאור כתב בענין זה בארוכה בפי' המשנה לפרקי דאבות וכבר ידוע מה שהשיג עליו התשב"ץ ז"ל בתשובותיו ח"א מסי' קמ"ב עד סי' קמ"ט ועי' להכ"מ כאן הרחיב בדבריו לחלק על רבנו, ועי' ב"ח ז"ל מה שהאריך בביאור כל המקומות בש"ס השייכים לזה ועי' מהרש"ל פ' אלו טריפות והביאו הש"ך ז"ל בסי' רמ"ו והדברים ארוכים ואין להוסיף עליהם.
3.10.2
וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. מקורו בקדושין כ"ט א' ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות וכו' כאלו מלמדו ליסטות. הגר"א ז"ל.
3.11.1
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא. ברכות ח' א' גדול הנהנה מיגיע כפיו וכו' הגר"א ז"ל, ועי' בתנא דבי אליהו הבאתיו לעיל והובא בילקוט נצבים, אמר אליהו ז"ל מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים ואוכל ושותה משלו ונהנה מיגיעו ומעמלו ואינו נהנה משל אחרים עליו הכתוב אומר יגיע כפך כי תאכל ואומר מה יפית ומה נעמת.
3.12.1
אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן. הוא כמ"ש בעירובין נ"ד א' אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ועי' רש"י ז"ל שם ד"ה כאבן, הגר"א, וחזי כמה דברי מרן ז"ל מדוייקים שלא ציין מקור הדברים לכתובות קי"א שאמרו שם רפאים בל יקומו במרפה עצמו בדברי תורה כמו שציינו מחברים רבים והוא, משום דהרי אמר ליה ר' יוחנן התם לא ניחא ליה למריהו דאמרית להו הכי.
3.12.2
ולא באלו שלומדין מתוך עידון. סנהדרין קי"א א' לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה עי"ש הגר"א, ועי' תנחומא פרשת נח לא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שמבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעוה"ז וכו'.
3.12.3
ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה. הוא כמ"ש באבות פ"ו פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה ועי' בתנא דבי אליהו זוטא פ"ב להודיע לבריות שכל מי שהוא עוסק בתורה מתוך הצער וכו' ובסוף ברכות כתתו עצמיכם וכו' ומיץ חלב יוציא חמאה במי אתה מוצא וכו'.
3.12.4
אמרו חכמים וכו' אלא במי שממית עצמו עליה. עי' שבת פ"ג ב' ושאר מקומות ומ"ש ולא יתן שינה. באבות שם במיעוט שנה ובפ"ב דחגיגה י"ד א' אשר קומטו וכו' ובפ"ח דיומא ע"ז א' כן יתן לידידו שנה וכו' וכמ"ש משלי ו' מעט שנות מעט תנומות וכו' ובא וכו' הגר"א ז"ל.
3.12.5
וכן אמר שלמה בחכמתו. הוא בברכות ס"ג.
3.12.6
ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. עי' ילקוט קהלת וכן הוא במדרש רבה אמר ר' חנינא בר פפא תורה שלמדתי באף נתקיימה לי.
3.12.7
ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש. ובשו"ע העתיק בבית הכנסת כמו שהוא בנוסח הירושלמי לפנינו ועי' ט"ז וש"ך שם בשם פרישה דלאו דוקא דה"ה או גם כל שכן בביהמ"ד עי' ברכות ח', ולפלא כי לא הזכירו כלל כי נוסח רבנו הוא להדיא בביהמ"ד שוב מצאתי כי בנוסח הרב מעשה רוקח הספרדי כתיב בדברי רבנו בבית הכנסת, וכן מצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט, והוא כמו בירושלמי לפי נוסחא דילן.
3.13.1
אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. כמ"ש בפ"ו דעירובין ס"ה א' לא אברי לילה אלא לגרסא, ובאבות הניעור בלילה וכו' ועי' חגיגה י"ב ב' וע"ז ג' ב' ותמיד ל"ב ב' ועי' במדרש רבה תשא פמ"ז ובמדרש רבה ויקרא פי"ט.
3.13.2
אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה. הוא במדרש חזית ר' יוחנן וריש לקיש, ר"י אומר אין רנה של תורה אלא בלילה ר"ל אמר ביום ובלילה על שם שנא' והגית בו יומם ולילה אמר ר"ל יפה למדני ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה, אמר ר"ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא כלילה הוית מנהרא ליה וכו' ובסוף מנחות שיר המעלות הנה ברכו וכו' עי"ש הגר"א.
3.13.3
או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם. שם בסנהדרין צ"ב כל שאינו משגיח על המשנה הגר"א ז"ל.
4.1.1
אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו. עי' כ"מ והוא מימרא דר' חנינא בר חמא בתענית פ"ק ז' א' אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך ובחולין קל"ג א' מימרא דרב יהודה אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם ועי' במכות י' ג"כ בשם ר' זירא.
4.1.2
או לתם. עי' כ"מ ולח"מ מה שהוכיחו דברי רבנו מברכות כ"ח ואינו מוכרח, ונראה דרבנו למד כן מהא דדרש ר' חנינא בר פפא בתענית שם אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים ואם לאו הוי כל צמא לכו למים ועי' רש"י ז"ל שם וקשה דהרי לתלמיד שאינו הגון אסור ללמדו ואיך אמר ואם לאו לכו למים, ובעל כרחך דהפירוש ואם לאו הוא היינו שאינו ידוע אם תלמיד הגון הוא אם לאו וכמו שפירשו המה דברי רבנו או לתם, ואפשר עוד דרבנו מפרש דואם לאו הוי כל צמא לכו למים ר"ל דצריך קודם לשוב למוטב ולהתנהג בדרך ישרה ור"ל שילך הוא למים וישתדל בזה וזהו מ"ש רבנו לקמן דמחזירין אותו למוטב וכו' ואח"כ מכניסין אותו לביהמ"ד.
4.1.3
כל השונה וכו' אין כבוד אלא תורה וכו'. כן הוא הגי' בעין יעקב והובא בגליון הגמ' בחולין שם ודרשא דלא נאוה לכסיל תענוג קאי אאידך מימרא שם כל העושה טובה למי שאינו יודע וכו' עי"ש.
4.1.4
וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו' אין מתלמדין ממנו. עי' לח"מ ועי' ש"ך סי' רמ"ו סק"ח הקשו דהא בגמ' שם בחגיגה מחלקו בין גדול לקטן ולגדול שרי ללמוד ממנו ולמה לא חילק כן רבנו ועי' מ"ש בזה, ויפה הוא ציונו של מרן הכ"מ להא דמו"ק ט"ז גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו צריכין ליה רבנן הרי להדיא דאף שהיו גדולים לא למדו מפיו, ועי' פר"ח בחידושיו שם דהא דאמרי במערבא ר' מאיר רמון מצא פליגא אהא דריש לקיש דלעיל, ולפי"ז אין חילוק כלל בין קטן ובין גדול והוא פשוט.
4.2.1
כיצד מלמדים הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כולם רואים הרב ושומעים דבריו. הוא בכריתות ו' א' א"ל רב משרשיא לבניה וכו' וכי יתביתו קמי רבכון חזו פומיה דרבכון שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך הגר"א ז"ל.
4.2.2
ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. בודאי צ"ל דלא נכללו בזה אלא תלמידי בי מדרשא, דהם היו יושבין על הספסלים ועי' רש"י ב"מ פ"ד ב' כתב להדיא דרבנן דבי מדרשא אינהו דיתבי אספסל אבל הרי היו עוד תלמידים שלא נכנסו במנין תלמידי דבי מדרשא והם היו יושבין ע"ג קרקע וממקומו הוא מוכרע בב"מ שם, ובזה מיושב קושית הר"ן ז"ל הובא בכ"מ ואפשר זהו גם כוונת הר"ן בחילוקו בין קודם שהגיעו לכלל סמיכה בין לאח"כ אף דלא משמע כן, ועדיין יש לעמוד בזה, דהרי מקרא ילפינן לה במגלה שם מואתה פה עמוד עמדי, ומנ"ל לעשות חלוקים בזה האמנם דלא על רבנו יקשה הדבר כי אם אהך עובדא שהבאנו. ונראה פשוט דהא דלא ישב הרב על הכסא והתלמיד ע"ג קרקע הוא מגזירת הכתוב דואתה פה עמוד עמדי, ולא שייך זה אלא היכא דכל התלמידים ישבו ע"ג קרקע והרב יהיה חלוק לבדו וכמו בהא דמשה, דרק הוא לבדו נשאר עם הקב"ה, משא"כ אם יש תלמידים ג"כ יושבים ע"ג ספסל והצעירים מהם שעדיין לא נכנסו בכלל זה המה יושבים ע"ג קרקע אדרבה זהו כבוד התורה ולומדיה והדברים ארוכים, כתבתי הדברים לפי שראיתי מתלבטים בזה הרבה.
4.2.3
ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדין. עי' לח"מ ופרשת דרכים וסדר משנה האריכו הרבה, דכיון דדרשינן מקרא דואתה פה עמוד עמדי שיהיו הרב והתלמידים שוים למה חילקם רבנו פה, שיהיה הרב יושב והתלמידים עומדים ובאיזה מקום מצא כן, והרי שנינו רק שהיו לומדין מעומד מימות משה ור"ל הכל בעמידה עי' עליהם מה שהאריכו בזה אבל הדברים פשוטים, דהלימוד שיהא הרב והתלמידים שוים אינו אלא במה שנוגע לכבוד התלמיד כמו שיהא יושב ע"ג קרקע ורבו ע"ג כסא וכדומה אבל החילוק בין עמידה לישיבה אין זה נוגע לכבוד התלמיד כלל, ורבנו אשכח להדיא בכמה דוכתי שהרב היה יושב אף שהתלמידים היו עומדים, והרי כך שנינו בעירובין נ"ד ב' ת"ר כיצד סדר משנה וכו' נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו ונסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו וכו' נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר וכו' וכן במו"ק ט"ז בדוד ועירא היאירי הרי אמרו שעירא למד ע"ג כרים וכסתות ודוד למד כשהוא יושב ע"ג קרקע והתלמידים הרי היו עומדים שהרי כך היו לומדין אז ופשוט. ולולא דמסתפינא הו"א עוד דבאמת ב' נוסחאות בגמ' שם לפנינו הנוסחא מימות משה ועד רבן גמליאל לא למדין בתורה אלא מעומד, ור"ל דבישיבה היה אסור ללמוד, אבל הנוסחא המוכחת בדקדוקי סופרים מהרבה כת"י מימות משה וכו' היו למדין תורה מעומד, ור"ל דלא היה עכוב ללמוד דוקא מיושב אלא שהיו למדין מעומד לפי שהיו גבורים והיה נוח להם ללמוד מעומד, וא"כ אין זה שייך לילפותא דואתה פה עמוד עמדי דבודאי היה יכול גם התלמיד לישב, אלא שנהגו התלמידים כך שהיה להם נוח יותר בזה, וכן משמע קצת מדברי רבנו להלן במ"ש שאח"כ נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. שוב מצאתי להתוס' יו"ט פ"א דאבות מ"ד והוי מתאבק בעפר רגליהם וז"ל מפרש הרב בפירוש אחר שתשב לרגליהם על הארץ שכך היו נוהגים וכו' ולא קשה על הא דפי' בסוף סוטה שעד שמת ר"ג היו למדין תורה מעומד, דהכא ה"ק שאם היו יושבים היה מנהגם וכו' והתם נמי לא קאמר שהיה אסור להם לישב ולא היו לומדים אלא בעמידה דלא קאמר אלא שהיה בריאות בעולם והיו לומדים מעומד לכבוד התורה ואם לפעמים יקרה מקרה שישבו כגון שארכו להם בבית המדרש קאמר הכא שהיו נוהגים וכו', הרי להדיא כדברינו בעזה"י ובאמת דברי הרב ז"ל מפורשים באבות דר"נ כאן ומה שיש מקום להעיר דהא הרב כתב על גבי ספסל והתלמידים על גבי קרקע אסור וא"כ דברי הרב והתוס' יו"ט צע"ג אכמ"ל.
4.2.4
ומקודם חרבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. שנה רבנו מנוסח הגמ' שם שאמרו משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב ורבנו כתב ומקודם חרבן בית שני להורות דהגי' כאן וכן במשנה דסוטה הוא משמת רבן גמליאל הזקן, וכן הוא להדיא בכל הכת"י שהובאו בדקדוקי סופרים ועי' בר"ן וברשב"א ריש פ"ד דמגלה דמשמע מהם דעד ר"ג דיבנה היו למדין תורה מעומד ול"ג במתניתין משמת רבן גמליאל הזקן וזהו כוונת רבנו ויש להאריך.
4.3.1
והרב אומר למתרגם והמתרגם משמיע וכו'. עי' סוטה מ' א' וסנהדרין ז' ב' וחולין ט"ו א' ועי' שמות רבה סוף פ"ח כשם שהדורש יושב ודורש והאמורא אומר לפנינו ועוד ועי' מו"ק כ"א במעשה דר' יהודה בר רבי אילעי.
4.3.2
ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב. עי' כ"מ ולח"מ שכן פירש רבנו הא דאמרו בגמ' מ"ה שם אין המתרגם רשאי להגביה קולו ר"ל דוקא בעת ששואל מאת הרב דאי בשעה שהוא דורש לעם הרי פשוט דבשביל זה אוקמיה לאמורא בכדי שישמיע לעם ויגביה קולו יותר מן החכם עי' בדבריהם ועי' במדרש רבה קהלת טוב לשמוע גערת חכם אלו הדרשנין מאיש שומע שיר כסילים אלו המתורגמנין שמגביהין קול בשיר להשמיע את העם ודריש עוד שם בפסוק דברי חכמים בנחת נשמעים אלו הדרשנין מזעקת מושל בכסילים אלו המתורגמנין הרי להדיא, דהתורגמן משמיע קולו לעם יותר מן החכם ועי' בחולין ט"ו א' שהבאנו לעיל אטו כו"ע לתנא צייתי לאמורא צייתי ועי' פירש"י ז"ל שם ואמורא שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו אליו היו שומעין.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.