Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 306 sections

8.1.3
בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובהשגה א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא וכו' מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי קמכוין ע"כ, והנה רבים תמהו על הראב"ד ז"ל שהרכיב שני הפסקים גם יחד דכיון דפסק דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וכר"ה א"כ איך חזר וכתב דדוקא בעכו"ם או בישראל מומר שזהו לרב נחמן ורב עמרם דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי' לח"מ וכבר ראיתי מי שהגיה בדברי הראב"ד ז"ל דצ"ל מיהו יש אומרים דוקא בעכו"ם וכו' והוא ע"פ מ"ש הרשב"א בתורת הבית הארוך, אבל דברי הראב"ד ז"ל פשוטים ומבוארים וכ"כ הבה"ג בהל' שחיטת חולין (אף דהראב"ד לא ס"ל כוותיה בעצם הדין) וז"ל והיכא דהוי בהמת חבירו רבוצה בפני ע"ז ושחטה, ואפילו אמר הריני שוחט לע"ז ולא כלום, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ גוי דבלבו לע"ז וכו' והני תיובתא שנים שאוחזין בסכין וכו' שנינהו בישראל מומר. ואיהו מפרש סוגית הגמ' בחולין שם דר"נ ור"ע קא אמרי לה למ"ד אדם אוסר ה"מ גוי אבל ישראל לצעורי קמכוין, אבל ר"נ ור"ע ס"ל באמת דאפילו גוי ומומר ג"כ אינם אוסרים, ופסק הבה"ג בהל' יין נסך כר"נ ור"ע דאפילו בגוי ג"כ אינו אוסר, ובזה חולק הראב"ד ודעימיה על הבה"ג וס"ל דהלכה כרב הונא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אבל בזה לא פליגי כלל וס"ל דמאן דאוסר ג"כ דוקא בגוי ומומר אבל ישראל לצעורי קא מכוין וכן בהל' חובל ומזיק פ"ז שהשיג שם הראב"ד על רבנו א"א לצעורי קא מכוין, ותמהו ע"ז המבארים הוא ג"כ מבואר דסבירא ליה להראב"ד דלטעמא דישראל אינו אוסר משום דלצעורי קמכוין לא מהני אית ליה שותפות בגוויה, וכמ"ש רבותינו הראשונים ז"ל עי' בתוס' בסוגיא ועי' באשכול הל' שחיטת חולין סי' י"ד דמדלא הביא אח"כ פירוקא קמא בדאית ליה שותפות מכלל דס"ל למאי דאסיק בישראל לצעורי קמכוין נאיד תלמודא מהאי פירוקא ואמרינן לצעורי קמכוין אף בשותפות אע"ג דאפסיד אנפשיה כדאמרינן בעלמא אפילו מקלקלה נפשה (עי' יבמות ק"כ) ומטעם זה השיג שם על רבנו שכתב דהיכא דאית ליה שותפות בגויה אדם אוסר, וכתב ע"ז לצעורי קמכוין, ור"ל דלפי"ז לא מהני שותפות עי' מה שהארכנו בכל זה במקומו עכ"פ הרי דברי הראב"ד ושיטתו ברורים וכן יתבארו גם דברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך. אבל באמת דברי רבנו מופלאים מאד ודרכו נסתרה, דלכאורה משמע דס"ל כשיטת הבה"ג דהלכתא כרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו גוי ומומר ולהכי לא הביא כאן שום חילוק וסתם דאם שחט בהמת חברו או החליפה לא נאסרה משום דבכל אופן לא נאסרה (וקושית הרמב"ן ז"ל על הבה"ג דלא משכחת לה יין נסך בשל חבירו ישבוה רבותינו בכמה אנפי) ואלו בפ"ב מהל' שחיטה כתב דבאית ליה שותפות אוסר (ומזה אין סתירה למ"ש כאן) ולא הזכיר שם מומר. ובפ"ז מהל' חובל ומזיק כתב דמומר מפני שהוא כגוי אוסר, וכן הזכיר שם אית ליה שותפות ורק בישראל אינו אוסר ולא הזכיר טעמא דלצעורי קמכוין כמו שהזכיר בפ"ב דשחיטה, וכל זה הוא כמאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, או דס"ל באמת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא דס"ל כמ"ש רש"י דמומר ושותפות הוא למאן דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ועי' בתוס' רי"ד מהדורא קמא לדף נ"ט ב' כתב להדיא להשיג על הבה"ג, במאי דפסק כר"נ ורב עמרם ור"י, והרי אינהו גופיהו מודו דבגוי אוסר אע"פ שאינו שלו עי"ש היטב. והנה הכ"מ והלח"מ ועוד כתבו דכוונת רבנו גם כאן דוקא בישראל אבל בעכו"ם ומומר אוסר וסמך עצמו על מ"ש בהל' שחיטה ובהל' חובל ומזיק, ואם נסכים לדבריהם אין כוונת ההשגה מבוארת דהרי אין שום חילוק בין הרמב"ם והראב"ד והמחברים האריכו בכל זה הרבה באופנים שונים, אבל קוטב הדברים, דרבנו ס"ל באמת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו במומר וגוי, וכמו שסתם כאן וכהבנת הראב"ד בדבריו, אולם התם בחובל ומזיק גבי מנסך דכתב רבנו דגוי ומומר אוסרים, מטעם אחר אתי עלה משום דהתם איירי בהגביהו תחלה וכמבואר בדברי רבנו שם ונעשית שלו בגוי ומומר, ובישראל לא מהני מה דאגבהה משום דאמרינן איסורא לא ניחא ליה דלקני, ולכן בהל' שחיטה לא הזכיר רבנו דמומר אוסר, משום דהתם בלא קנין מיירי וא"כ גם המומר אינו אוסר ורק בדאית ליה שותפות בגוה, גם ביארו דברי רבנו ולשונו שאין אדם אוסר, וגם טעמא דלצעורי עי' עליהם ומתבאר בזה גם הסוגיא אל נכון, ועי' להרב עונג יו"ט סי' נ"ט האריך בחיזוק הדברים וביסוסם בדברי טעם, וביסוד הדברים כבר קדמוהו רבים. אבל מה נעשה ורבנו הרמב"ן ז"ל העיד בחדושיו לע"ז בשם רבנו דס"ל דמומר וגוי אוסרין בדבר שאינו שלו, וכן רוצה לתפוס גם בדעת הבה"ג ז"ל אף שלא כתב כן בהל' יין נסך עי"ש היטב והוא כמ"ש הכ"מ כאן וכפשטות הדברים. והנה רבנו כלל בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם החליפה, ובסוגיא וכן בירושלמי מבואר רק דחליפין אוסרין אף בבעלי חיים ובירושלמי דגם בקרקע עולם נאסרת ע"י חליפין, ולא הוזכר דין החליפין בדבר שאינו שלו. ולכאורה דין זה אינו תלוי כלל בהפלוגתא אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, דזה לא שייך אלא כגון ששחטה לעכו"ם, דעשה מעשה דלא הדרא, אבל בעשה חליפין בבהמת חבירו הלא לא חל עליה דין חליפין כלל וליכא מעשה כלל, דאיך יכול להחליף לקנות ולהקנות את של חבירו, ואם נימא דגם זה שייך לדין אין אדם אוסר, דאע"ג דאין כאן קנין מ"מ נעשה חליפין של עכו"ם, א"כ יקשה בודאי דבזה לא שייך לצעורי קא מכוין כלל, דמה בכך בעושה לצעורי אבל הרי נעשה חליפין ודמי עכו"ם, ודמי לנותן חלב בבשר חבירו כמו שכתבו התוס' ז"ל ואפשר שזהו כוונת ההשגה, דגם הראב"ד ס"ל כרבנו, ודוקא בישראל אין אדם אוסר משום דלצעורי עביד וא"כ לא שייך טעם זה בעשאה חליפין ונבוך הנני בכל זה ה' יאיר עיני.
8.1.4
חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה. הנה הטור העתיק דין זה דבעי גם השתחויה אח"כ, ובדעת רבנו נחלקו רבנן, הרב ב"י ופרישה כתבו דס"ל לרבנו דלא בעי השתחויה כדעת הר"י בתוס' שם, והב"ח ז"ל דעתו דגם רבנו בעי השתחויה וקאי אדלעיל מינה המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה וע"ז אמר דאם חפר בה בורות שיחין ומערות ור"ל והשתחוה אסרה. ודבר זה הוא פלוגתא דרבוותא, ועי' רש"י חולין מ' כתב להדיא דבעינן גם השתחוה אח"כ וכן דעת הראב"ד הביאו הריטב"א ז"ל שם בסוגיא, ואע"ג דע"ז של גוי אסורה מיד ולא בעינן שתיעבד ה"מ בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראוי ליאסר לא מיתסרא עד שתיעבד לדברי הכל וכן דעת התוס' רי"ד בע"ז שם. אבל ראה זה מצאתי באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ג כתב להדיא וכן המשתחוה לקרקע עולם ולמחובר מעולם לא נאסר, עשה בה מעשה לכבוד אליל כגון שחפר בה בורות אסרה מיד ע"כ, הרי להדיא דלא בעינן השתחויה אח"כ, ולולא דמסתפינא הוי אמינא דגם הראב"ד באשכול ס"ל ככל הנך רבוותא דבעי השתחויה בחפר לשם ע"ז, אבל איהו מפרש שחפר בה בורות לכבוד אליל, ור"ל באופן שזה דרך עבודתה, ולפי"ז אין האיסור משום ע"ז אלא משום משמשין. והנה ראיתי מקשים דאם נימא דבעי השתחויה אח"כ אפילו בשל עכו"ם, ומכ"ש בישראל שאינה אסורה עד שתיעבד הרי בודאי בעינן השתחויה אח"כ לכו"ע והרי הך השתחויה כבר נעשית במחובר שהרי משתחוה לקרקע עולם ואיך נאסרת, ולא ראו שדבר זה כבר עמד עליו הריטב"א ז"ל וכתב והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ארישא קאי לומר שאסרה בהשתחויה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו עיי"ש בכמה מקומות בדבריו ועוד נאריך בזה. והנה פשוט דרבנו אשמעינן רק דינא דחפירת בורות שיחין ומערות מהני להוציא הקרקע מדין מחובר, דכיון שחפר בה יש בה תפיסת יד אדם, והוא בקרקע שלו, ובקרקע של אחרים תלוי בדין אם אדם יכול לאסור של אחרים במעשה, וכמפורש בריטב"א ז"ל שכתב ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ז והשתחוה לו נאסר אע"פ שאינו שלו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה, ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר, ולדרך זה אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעתתא דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינה שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, וכבר כתבנו לעיל דגם דעת רבנו היא כן דאין דבר של רבים נאסר, כתבתי הדברים לפי שראיתי מחברים מסתבכים בזה והוא פשוט.
8.2.1
מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחוה להן אסרן. ובהשגה א"א ואם מים של רבים הם אינם נאסרין ואם של יחיד הם אע"ג שעקרן הגל אסורין ובפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן היא ולא ידעינן בני ר"ח מאי ס"ל וספיקו לחומרא, ונראה דחדא השגה היא, דבממה נפשך במאי מיירי רבנו, אי בשל יחיד גם עקרן הגל נאסרין ואי בשל רבים גם נטלן בידו מותרין וכבר כתבנו לעיל שאף דס"ל לרבנו ג"כ דמים של רבים אינם נאסרין מ"מ הכא נאסרין דכיון שנטלן בידו זכה בהן וכמ"ש המרכבת המשנה והבאנו כן בשם התוס' רי"ד ז"ל והוו של יחיד ובעקרן הגל דס"ל לרבנו דמותרין כבר כתבו התורת חיים והש"ך דטעמו של רבנו משום דבירושלמי אתמר להדיא דחזקיה שרי וקי"ל כחזקיה וכן הסכים מרן הגר"א ז"ל.
8.3.1
ישראל שזקף לבינה וכו' שזקיפתה מעשה. ר"ל דמנכרא זקיפתה שגם לענין גלוי דעת דניחא ליה בעינן מינכרא זקיפתה כמבואר בגמ' שם, והוא פשוט, וכתבתי לפי שראיתי מחברים מסתבכים בזה משום דקשיא להו והרי בתלוש לא בעינן מעשה כלל ועוד הרי העכו"ם שהשתחוה לא עשה בה שום מעשה ומטעם זה רצו לחדש בזה דברים שאינם מוכרחים כלל. אבל האמת הוא דגם לענין זה דגלוי דעת בעינן שתהא הזקיפה ניכרת עיי"ש בסוגיא.
8.3.2
השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הרי זה אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד. ובהשגה לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת עכו"ם בלבד אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד. והנה רש"י ז"ל פי' בסוגיא בב' אופנים, דמיבעי ליה אי הוי חציה שלא השתחוה לה יד להוציא טומאה או לא, והאיבעיא הוא אי אוכל נעשה יד לאוכל אחר או לא. וע"ז תמהו בתוס' שם דהא מבואר בכל הסוגיא דאוכל נעשה יד לאוכל כמו גבי כוליא של נבילה בחלבה, דנעשה החלב יד לכוליא, ואשר על כן הסכימו בתוס' לפי' הראשון דהאיבעיא הוא אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשה יד לחצי האחר הואיל ואינו ראוי לקבל טומאה לר' שמעון דאמר דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל. אבל גם זה דחוק דהרי אנן לא קי"ל כר"ש ואיסורי הנאה מטמאין טומאת אוכלין, כמבואר בסוף פ"א מהל' טומאת אוכלין. והר"ן ז"ל בשיטותיו מפרש אי החצי השניה היא יד להוציא טומאת ע"ז מי אמרינן כל העומד לחתוך ולשרוף כשרוף וכחתוך דמי, וכיון שזה אסור וזה מותר לחתוך ממנו הוא עומד. וגם זה קשה לפי מה דאסקו רבותינו דאנן לא סבירא לן כל העומד לשרוף כשרוף דמי, ועי' שער אפרים סי' א'. אשר על כן מפרש לה רבנו לענין איסור וסובר רבנו כמו שהסביר הרב אור שמח ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה דכיון דאפקה רחמנא לאיסור זה בשם טומאה שייך גביה ידות. ואפשר דרבנו מפרש כפי' השני שברש"י, אבל אין כוונת רש"י ז"ל משום דאין אוכל נעשה יד לאוכל בכל מקום, אלא דכוונתו כאן משום דטומאה זו דעכו"ם הוא רק מדרבנן, והוא משום דאסורה משום ע"ז גזרו בה טומאה ג"כ כדי שיהא בדיל ממנה, והאי חצי דלעת השניה שלא השתחוה לה אי אינה נאסרת משום ע"ז שפיר י"ל דלא שייך גם סרך טומאה עליה אף משום יד, ולהכי ס"ל לרבנו דעצם האיבעיא היא אי נאסרת החצי השניה משום יד לע"ז, וא"כ שייך בה גם טומאה, או אינה נאסרת משום יד לע"ז ואין בה טומאה ג"כ. ופסק רבנו באיסור ע"ז לחומרא כאיבעיא דלא אפשטה ולענין טומאה לקולא וכן הרגיש בס' לב אריה בחדושיו.
8.3.3
היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם עכו"ם וכו' אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. הנה רש"י ז"ל פירש במשנה דמיירי שגידעו ופיסלו כדי לעבוד הגידולין שיגדלו בו מעתה. והתוס' לעיל כתבו דיפה פי' שאם נתכוין העכו"ם לעיקר האילן לעשותו עכו"ם ודאי הכל אסור וכמו בחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה וכן החזיק הטור וצ"ל דגם רבנו מיירי באופן זה, אף שהוא דחוק מאד דלא הו"ל למסתם כ"כ. ואמנם הריטב"א ז"ל הביא בשם הרבינו יונה דא"א לומר דמיירי בגידעו ופיסלו רק לעבוד הגידולים דא"כ מאי פריך עלה בגמ' גדעו ופסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה הא אמר עיקר אילן אסור, ואם איתא דגדעו ופסלו בפירוש לעבוד הגידולין בלבד האיך יהא העיקר אסור ואפילו לר"י בר"י אלא בודאי בשגדעו סתם. ולפי"ז צ"ל דג' חלוקים איכא דבמכוין להדיא לעיקר האילן אסור גם העיקר וכמו בחפר בה בורות שיחין ומערות, ובסתמא, לר"י בר"י נאסר גם העיקר ולרבנן רק הגידולים נאסרין ולא העיקר, ובמכוין להדיא לגדולין גם לר"י בר"י רק הגדולין אסורין, וא"כ אפשר דרבנו כשיטה זו ס"ל ומיירי כאן בגדעו ופסלו סתמא, אמנם יש עוד דעה שלישית הביאה הטור בשם הרא"ש, דאפילו במכוין לעיקר אינו אסור כי אם הגידולים, משום דלא השתחוה להם ובחפר בה בורות שיחין ומערות בעינן דוקא שישתחוה להם אח"כ, ושיטה זו מצאנו גם להרב רבנו יונה ז"ל הביאה בשמו הריטב"א ז"ל, ולפי מ"ש לעיל בה"ב דגם רבנו יסבור דבעינן השתחויה אח"כ, הנה בפשוטו ניחא מה דלא נאסר העיקר משום דלא השתחוה, אבל לפי"ז בשל ישראל דגם הגידולים אינם נאסרים אלא עד שיעבדו יאסר אף העיקר בגדעו ופסלו שלא לשם גידולים ביחוד אמנם בזה אפשר לומר, דשאני אילן מקרקע עולם דהא באמת גם בחפר בה בורות כתבנו בשם הריטב"א משום דנחשב לתלוש ואיני רוצה להאריך בזה. והנה התוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דלא בעינן השתחויה, שפיר מוכרחים לומר דמיירי כאן בגדעו ופסלו לשם גידולים, אבל רבנו א"צ לזה. וצריך עיון בשיטת רש"י שהרי הבאנו לעיל שיטתו ז"ל בחולין דבעי ג"כ השתחויה אחר שחפר בה בורות, ואם כן מי דחקו לומר דמיירי כאן בגדעו ופסלו לשם גדולים דוקא. ויש לי אריכות בזה אכ"מ.
8.3.4
אילן שהיו העכו"ם משמרין את פירותיו וכו' אסור בהנאה מפני שסתמו שהוא אשירה. עי' כ"מ דפסק רבנו כשמואל דאפסקה הלכתא כוותיה שם. והנה לפנינו הגי' בגמ' ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי לבי נצרפי וכו' ור"ל שהוסיף אדרב דס"ל דבעינן דוקא כל שכומרים יושבין תחתיה ואין טועמין מפירותיה, וא"כ אחרי דסבי דפומבדיתא אמרי דהלכתא כשמואל היה לו לרבנו להביא גם הך דרב דכל שכומרין יושבין תחתיה ג"כ. אמנם מצאתי בדקדוקי סופרים הגי' בכת"י ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי הויין שכרא לבי נצרפי וכו' וליתא שם אפילו א"כ שמואל פליג אדרב וס"ל דדוקא זה הוי סתם אשירה, ולא כל שכומרים יושבין תחתיה והלכתא כשמואל ולכן לא הביא רבנו הך דרב. וכן ראיתי אח"כ בסוגית הש"ס דעירובין פ"א מבואר להדיא הגי' ושמואל אמר כגון דאמרי וכו' והוא פשוט וברור.
8.4.1
אילן שמעמידין תחתיו ע"ז כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד. עי' כ"מ, והנה ג' שיטות בדבר שיטת רש"י ז"ל דנטעו ולבסוף עבדו דמותר, הוא דוקא בנטע גרעין, אבל נטע יחור אסור, ולדבריו כאן מיירי דנטע יחור ולהכי כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה, ואינו משמע בדברי רבנו דס"ל כרש"י דבנטע יחור מקרי תלוש ושיטת התוס' דלא מיירי כאן כלל בנטעו מתחלה לכך להעמיד תחתיו ע"ז, ומדינא גם בשעה שהיא תחתיו שרי, דהא הוי מחובר, אלא דרבנן גזרו על זה כל זמן שהיא תחתיו, משום שכל זמן שהיא תחתיו נראה כאלו היא נטועה מתחלה לכך. וזה בודאי אינו דעת רבנו שהרי סיים דלהכי נטלה מתחתיו מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד. לא נשאר לפנינו כי אם שיטת הר"ן ז"ל וזו היא שהביא הכ"מ כאן דהכא באילן שנטעו מתחלה להעמיד תחתיו ע"ז עסקינן אבל צ"ב דבשלמא הר"ן לטעמיה שפיר כתב כן דאיהו גריס במשנה וביטלה. ושפיר מוקי לה בעשאו מתחלה לכך, והוי משמשין, וצריך ביטול, אבל רבנו הרי גריס ונטלה, ומשמע דבנטילה בעלמא סגי, ואי דעשאו מתחלה למשמשין הרי לא מהני כי אם ביטול. ועי' בתוס' רי"ד מהדורא תליתאי שכתב וסיפא דהעמיד תחתיה ע"ז וביטלה ארישא קאי באילן שנטעו מתחלה לכך או שגדעו ופסלו לכך ואתא למימר שאם לא נטעו כדי לעבדו אלא כדי להעמיד תחתיו ע"ז נאסר כרבנן ואינו ניתר בסילוק ע"ז מתחתיו דהו"ל תשמישי ע"ז שנעבדו שהן אסורין עד לעולם אלא בביטול ע"ז כדתנן לקמן המבטל ע"ז ביטל משמשיה ומשו"ה לא תני וסילקה כדתני גבי בית ובימוס מפני שנטעו מתחלה לכך אבל אם לא נטעו לכך מתחלה לא מיבעי אם העמיד תחתיו ע"ז דלא נאסר אלא אפילו השתחוה לא נאסר וכו' וא"כ דברי רבנו צ"ע טובא. אולם באמת לא הך מלתא דנטל לא מהני כי אם דוקא ביטול והרי הריטב"א ז"ל כתב ויש שפירשוה אפילו בהכניסו שם לקבע על דעת משמשין אבל כשהוציא עכו"ם על דעת שלא להחזירה שם לעולם שנתיאש ממנו זהו ביטולו כדאמרינן בפרקין דלקמן גבי בימוס של מלכים וכן פירשו בירושלמי וכו' עיי"ש ויהיה זה דעת רבנו ור"ל שנטלה העכו"ם והוי זה ביטול ובאמת בפי' המשנה לרבנו נראה שהיתה לו הגי' במשנה וביטלה, וא"כ גם הכא הכונה שהנטילה הוא הביטול וכמו בהניחוה עובדיה בשעת שלום והנה לפי"ז ברור דהאי ונטלה צ"ל העכו"ם אבל נטלה ישראל לא, וכ"כ המאור ז"ל להדיא, ועדיין הדברים צריכים ביאור.
8.4.2
בית שבנאו העכו"ם מתחלה שיהא הבית עצמו נעבד. כן פירשו כל רבותינו והוא מוכרח בגמ' דילן, דבנה אף שלא הכניס אסור בהנאה, והא דאמרו בירושלמי ר' הילא אומר והוא שהכניס לתוכו ע"ז חולק הוא על גמ' דילן כן פי' הריטב"א ז"ל, ובאמת דברי הירושלמי שם יש לפרשו באופנים שונים.
8.5.1
מי שהיה ביתו סמוך לעכו"ם ונפל וכו' כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה אותו. כבר עמדו על זה שרבנו לא הזכיר מה שאמרו במשנה כונס לתוך שלו ד' אמות, ופלפלו בזה המחברים טובא, ומרן הגר"א ז"ל כתב דרבנו לא גרס במשנה ד' אמות וכ"כ התוס' ישנים ואמנם משמע כן מדברי רבנו חננאל ז"ל במשנה דלא היתה גרסתו במשנה כי אם כונס לתוך שלו ובונה והריטב"א ז"ל כתב בשם מורו הרא"ה ז"ל דד' אמות לאו דוקא דהא סתם בית ד' אמות וא"כ מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה להרחיק ד' אמות, ועי' במגיה שם שכתב שברור שזהו דעת רבנו ולכך לא הזכיר ד' אמות וזהו היפך מ"ש המחברים אמנם ראה זה מצאתי בכת"י אברבנאל הנוסח כונס לתוך שלו ד' אמות, ואינו מקום לכל הדברים.
8.6.1
כיצד מאבד עכו"ם וכו' שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח. עי' כ"מ מה שנשאר בתימה על הא דכתב רבנו או שורף, והנה בפשוטו נראה כמ"ש הכ"מ תחלה דרבנו ס"ל כמ"ש התוס' בפסחים דפלוגתת רבה ורב יוסף היא רק בחמץ בשאר נהרות אבל בעכו"ם גם לר"י לא בעי שחיקה ועי' בהגה על זה ומתבעי ליה למשדייה לים הגדול (ובכת"י רומי לים המלח) היכא דלא סלקא לעולם, ולא הזכיר שחיקה ועי' באשכול פ' כל הצלמים סי' נ' שכתב ואיכא מרבותא דאמרי האי שוחק לאחר שריפה דומיא דעגל דכתיב וישרוף באש ויטחון עד אשר דק דאל"ה מה השיבו רבנן לר' יוסי אף הוא נעשה זבל מאי הוי הא אמרינן פ' כסוי הדם שחיקת כלי מתכת אינו מגדל צמחים וכן הוא שיטת ר"ת בחולין בפ"ח וכאן בסוגיא, ולפי"ז סובר רבנו דשחיקה לא בעי כשמטיל לים המלח, אבל שריפה עכ"פ בעי קודם הטלה, אבל המעיין בדברי רבנו בהל' שחיטה בפי"ד דהוסיף רבנו ראיה דשחיקת זהב מקרי עפר מקרא דעד אשר דק לעפר, מוכרח דלית ליה האי סברת הראשונים ז"ל דמתכת אחר שריפה שאני, דא"כ אין לו ראיה על שחיקת זהב דהרי התם אחר שריפה שחקו ולא העירו מזה עי' מ"ש בהל' שחיטה באורך קצת. אבל באמת לא ידענא מאי קשיא להו לרבותינו בדברי רבנו והרי עיקר הפלוגתא בין ר' יוסי ורבנן הוא בשוחק וזורה לרוח, דרבנן אית להו דזה לא מהני מפני שאף הוא נעשה זבל, ולרבנן רק הטלה בים המלח מהני או שריפה, והרי שריפה מבואר בקרא וכן אמרו שם בסוגיא וישאם דוד וכו' כאן קודם שבא איתי הגיתי ואז הוי שריפה וכן אמרו להדיא בירושלמי שם, ובזה הרי מודה ר"י ג"כ דמהני, וכתב רבנו תחלה דינא דר"י דהלכתא כוותיה דשוחק וזורה לרוח, ואח"כ כתב או שורף ומטיל לים המלח, כלומר או מטיל לים המלח וס"ל כמ"ש לעיל דלא בעי שחיקה לכך או מטעם דלא פליג ר"י כלל בזה, ואפשר גם דס"ל לרבנו כרבה, עי' מ"ש בזה בהל' חמץ ומצה. ויש לי עוד לומר דרבנן ס"ל דבעי שריפה קודם הטלה לים לכתחלה וכדאמרו שם משם ראיה נחל קדרון אינו מגדל צמחים, ועיי"ש דבמקום שאינו מגדל צמחים שרפה, והרי נחל קדרון במקום שאינו מגדל צמחים הוא כמו ים המלח ומ"מ שרפה תחלה, אבל אין צורך בזה ואינו מוכרח.
8.7.1
דבר שאין בו תפיסת יד אדם שנעבד וכו' אע"פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה צפויו אסור בהנאה והנהנה בכל שהוא מהן לוקה שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכל צפויי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה. וראה ביאור דברי רבנו ע"פ מה שהשיג עליו הרמב"ן ז"ל בלא תעשה קצ"ד דס"ל לרבנו דישנו לאו דולא תביא תועבה ולאו דלא ידבק בתקרובת ומשמשין וכמ"ש לעיל בריש פ"ז וס"ל להרמב"ן ז"ל דעובר עליהן רק בלאו דלא תחמוד כסף וזהב וכו' ואלו לרבנו, לאו דולא תחמוד כסף וזהב עליהם קאי רק על נוין, ואף דנוי בכלל משמשין ס"ל לרבנו, דלנוי של נעבד במחובר שאין הנעבד עצמו נאסר, על זה בעינן לאו מיוחד דולא תחמוד ולאו דלא תחמוד קאי לת"ק דר' יוסי הגלילי רק לנעבד במחובר או בעלי חיים שנעבדו, ואף בקרא כתיב תחלה פסילי אלהיהם תשרפון באש, מ"מ לאו דולא תחמוד כסף וזהב לאו עליהם קאי. ור"י הגלילי פליג וס"ל דקאי על פסילי אלהיהם ומטעם זה דריש אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. והרי חזינן באמת דתקרובת של נעבד במחובר אינו נאסר. אבל נוי של עכו"ם הנעבד שנאסר הנעבד בעצמו, הוא בכלל שאר משמשין ועל זה איכא לאוי דולא תביא ולא ידבק בידך, וזהו שיעור דברי רבנו דהיכא שהנעבד עצמו מותר בהנאה על זה איכא לאו דולא תחמוד, אבל כל צפויי עכו"ם ר"ל היכא שהעכו"ם עצמו נאסר הרי הן בכלל משמשיה, ועל זה איכא לאוי אחריני וכן נראה שהוא דעת המהרש"ל בביאוריו לסמ"ג עי"ש היטב, האמנם כי מפרש"י במקומו לא משמע כן אלא דלת"ק לאו דולא תחמוד קאי גם על נוי של נעבד במחובר אבל קאי גם על צפויי עכו"ם הנאסר ג"כ, ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דליכא במשמשין לאו דולא תביא תועבה ולאו דלא ידבק בידך מאומה רק לאו דולא תחמוד, ומשו"ה דהגזה"כ הוא דתלוש שעל העכו"ם המחובר הוא כתלוש של שאר עכו"ם. אבל רבנו לטעמיה דס"ל דנוי בכלל משמשין ומשמשין בכל מקום איכא גביהו הנך לאוי, איהו מפרש דלאו דולא תחמוד קאי רק על נוי עכו"ם הנעבד במחובר, ותקרובת דליכא רבוי שרי בנעבד במחובר, ואפילו במשמשין בעכו"ם שנעבד במחובר לא נתברר בדברי רבנו, והרי גם במשמשין איכא פלוגתא, ואף דמוכח בגמ' דף נ"ב דמשמשי מחובר אסורין מ"מ כתבו התוס' בחולין מ' א' ד"ה הא דמשמשין הוו כמו תקרובת ומותרין בנעבד במחובר וכבר עמד ע"ז מרן הגר"א ז"ל בביאוריו לשו"ע סי' קמ"ה ולפי"ז דברי רבנו כאן ברורין ומבוארין. אבל מתוך מ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ב שהזהירנו שלא ליהנות בתכשיטין שיקשטו בהם לע"ז והוא אמרו יתברך לא תחמוד כסף וזהב עליהם ובספרי ביאר שצפויי נעבד אסור וכו' מזה משמע דס"ל לרבנו דכל צפוי אף שאינו מחובר הוא בכלל לאו דלא תחמוד וצ"ל דרבנו חזר בו כאן וקשה לומר כן האמנם בספרי לפנינו ליתא לדרשא זו, ונמצאת בספרי הנקרא מדרש תנאים אבל בספר המצוות כת"י איתא ובספרא ביאר, והוא באמת לפנינו בספרא ויקרא פ"ב, דקתני התם מן הבקר להוציא את הנעבד והלא דין הוא ומה אתנן ומחיר שציפויהם מותרים, אסורים ע"ג מזבח נעבד שצפויו אסור אינו דין שיפסל מע"ג המזבח, או חילוף ומה אתנן ומחיר שהם אסורים צפויהם מותרים נעבד שהוא מותר אינו דין שיהא צפוייו מותר א"כ בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אני אקימנו לא תחמוד כסף וזהב בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהא צפויו מותר ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד, ולכאורה מדברי התורת כהנים משמע ג"כ דקרא דולא תחמוד קאי אנעבד שאינו נאסר ביחוד, דהא פריך א"כ בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אלא שהוא אח"כ אני אקימנו שאומר דקאי על אין בו רוח חיים אבל אין הכרע מזה, אשר על כן אפשר לפרש לשון רבנו דבאמת ס"ל דכל הצפויין נכללו בלאו דלא תחמוד כסף וזהב ומה שסיים וכל צפויי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה ר"ל שאף אצפוי איכא לאו מיוחד מ"מ לכל יתר הדינים הצפויים בכלל משמשים הם, כמו לענין ביטול דנוי חשוב כמו משמשין דיש להם ביטול ולא כמו תקרובת שאינה בטלה לעולם, וכדומה עוד פרטים, אבל האופן הראשון נראה יותר מדויק בדברי רבנו אף דאית ליה פרכא קצת וצריך תלמוד.
8.8.1
עכו"ם של גוי שבטלוה קודם שתבא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש וכו'. עי' כ"מ והוא מבואר בתוספתא פ"ו כלשון רבנו כל עכו"ם שבטלוה עכו"ם יכול יהא אסור ת"ל פסילי אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור וכו'.
8.9.1
עכו"ם של ישראל אינה בטלה לעולם וכו' וטעונה גניזה. עי' כ"מ שכתב דאיני יודע גניזה זו למה הו"ל לשרפה או לאבדה ונשאר בצ"ע, ולא זכיתי להבין הדברים, והרי תנאי דרשי לה מקראי דאע"ג דמוצא ע"ז של עכו"ם בעי שריפה או שוחק וזורה לרוח וכו' אבל ע"ז של ישראל טעון גניזה, והיא הקבורה לשיטת רש"י ז"ל וכן הוא בתוס' יבמות ק"ד ד"ה סנדל. והתוס' כאן רצו לבאר גניזה היינו ביעור בלא הנאה כמו בעגל, ודחו דמעגל ליכא למילף וכו' עיי"ש והריטב"א ז"ל כתב באמת דגניזה הוא שם המושאל, ור"ל זורה לרוח ולא דמי לגניזת מזבח עיי"ש ורבנו ס"ל כשיטת הראשונים שהבאנו ומה מקום לתמוה. עי' בס' תורת מרדכי סי' קל"א במה שנוגע לדברי אלו לענין גניזה ובס' תורת חיים כאן בסוגיא ובפני יהושע לסוכה ל"ה בקשו עצות להסביר הדברים ולא זכיתי לעמוד בסודם וכי טעמא דקרא דרשינן, וכן הוא גזה"כ דזה בגניזה וזה בשריפה ואבוד וביותר עי' בבה"ג שכתב ולית ליה תקנתא אלא גניזה בע"ז של ישראל וזהו סתירה גלויה לכל דבריהם בזה.
8.9.2
ובלבד שיהא העכו"ם המבטל עובד עכו"ם אבל מי שאינו עובד עכו"ם אין ביטולו ביטול. עי' כ"מ והוא מבואר בגמ' ס"ד שם א"ל רב נחמן מסתברא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל ועי' מ"ש רבנו בפי"א מהל' מאכלות אסורות ה"ז בשם הגאונים, ובדברי מרן הגר"א ז"ל בסי' קכ"ד סק"ד ומה שמקשים דאיך ביטל איתי הגיתי והרי היה גר תושב בודאי אפשר דקודם שנעשה גר תושב ביטל, אבל אין זה נוגע לדברי רבנו כלל ועי' בירושלמי פ"ח דיבמות ה"א דס"ל לזעירא דגר תושב מבטל עכו"ם עיי"ש, וצ"ל דפליג אגמ' שלנו אף שיש למצא דרכים לישב ע"פ מ"ש התוס' דלריש לקיש באמת גר תושב יכול לבטל כיון דנשתברה מאליה מותר, אבל הפשוט דהירושלמי פליג ועי' בשאלתות שאילתא נ"ב בהעמק שאלה אות ח'.
8.9.3
ותקרובת עכו"ם אינה בטלה לעולם. עי' כ"מ מה שהשיג הרמ"ך מתקרובת דלא הוי משתבר כעין פנים וראיה מאבני מרקוליס דמהני ביטול, ופשוט דלדידן דבעינן זריקה המשתברת, אין לך תקרובת שתהא בטלה ואבני מרקוליס הרי אמרו שם בדף נ"א דהוי כמגדל ע"ז והוא ברור וכ"כ המרכבת המשנה בח"ב.
8.10.1
או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה. עי' כ"מ בשם הר"ן, וגם דעת האשכול להחמיר, ועי' לח"מ מה שכתב בזה והוא נכון, ואנחנו זכינו לאורו הגדול של רבנו חננאל ז"ל, והוא כתב להדיא איבעי להו כשמכרה לצורף ישראל מחלוקת וכו' או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת ת"ש דאמר רבי נראין דברי לרבנן כשמכרה לחבלה ומאן ניהו צורף ישראל שאף חכמים לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לצורף עכו"ם דאיכא למימר לעובדה מכרה אבל לחבלה מודו ליה הרי להדיא דלא הביא כי אם תירוץ הגמ' הרי דאין זה דחוי בעלמא, ולפי"ז הרי שפיר פסק רבנו דלצורף ישראל מותר, אמנם הקשו על רבנו מהא דמבואר בירושלמי שם ה"ה להדיא דרב ס"ל בצורף עכו"ם מחלוקת ור' יוחנן ס"ל בצורף ישראל ואף דלא מסיימי בש"ס דילן, וא"כ איך פסק רבנו כרב נגד ר' יוחנן. אולם עי' ביאור הירושלמי במרכבת המשנה ח"ב, שמפרש דהא דאמר ר"י שם דברי הכל ר"ל דבמכרה דברי הכל דבטילה, ופליגי רק במשכנה, וריש לקיש סובר דגם במכרה פליגי, ולפ"ז הרי סבר ר"י דבמכרה לצורף ישראל לא פליגי רבנן כלל, אלא במשכנה הוא דפליגי ולהכי פסק רבנו במכרה לצורף ישראל בטלה, ובמשכנה אף לצורף ישראל אינה בטלה, ועי' ט"ז בסי' קמ"ו סק"ה ואכמ"ל יותר.
8.10.2
או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, גנבוה לסטים ולא תבעוה. העתיק מה דאמרו בגמ' שם ב' על הברייתא אבל נפלה עליה מפולת מדלא קא מפני לה אימא בטולי בטלי צריכא וכו' אבל גנבוה לסטים מדלא קא מהדר אבתרה בטולי בטלה צריכא.
8.11.1
לפיכך המוצא שברי עכו"ם וכו' ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירם צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים. עי' בהשגה ובראשונים ז"ל שכמה גרסות חלוקות בסוגיא ועי' בר"ן ומרן הגר"א ז"ל כתב דגי' רבנו בגמ' לא דכו"ע עובדין לשברין והכא בשארי שברים קמפלגי (במקום בשברי שברים) מר סבר שארי שברים אסורים ומר סבר שארי שברים מותרים ואיבעית אימא דכו"ע שארי שברים מותרים והכא בעכו"ם של חוליות ובהדיוט שיכול להחזירה קמפלגי, ופסק רבנו כאיבעית אימא וכרב לגבי שמואל, ולפי"ז סגי בשבר אבר אחד, ובהדיוט יכול להחזיר צריך לבטל כל פרק ופרק, ובדרך זה מיושבים כל קושיות הראשונים ז"ל בסוגיא עי' עליהם, ושיטת הראב"ד כשיטת רש"י ז"ל וכדעת הר"ן ז"ל.
8.12.1
מזבח עכו"ם שנפגם עדיין הוא אסור בהנאה עד שינתץ רובו ביד עכו"ם. ועי' כ"מ דבעי בידי עכו"ם דוקא דאי לא"ה כשנשתברה מאיליה, ותמה הלח"מ דהא אמר בגמ' שם גבי בימוס דאפילו למ"ד עובדין לשברים ה"מ עכו"ם אבל הני שקיל להאי ומייתי בימוס אחרינא, וא"כ אפילו נשתברה מאיליה הוי לן למשרי גם גבי מזבח דהרי לא דמי לעכו"ם דכיון דפלחה זילא ביה מלתא לבטולה, וכן תמה מרן הגר"א ז"ל ונשאר בצ"ע. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, וכי משמשים א"צ ביטול ומהני להם נשתברו מאיליהם והרי אמרו בירושלמי פ"ד ה"ד כל שאלו מאיליה היא בטלה ישראל מבטלה וכל שאילו מאליה אינה בטלה אין ישראל מבטלה, ובפשוטו קאי שם אהך עזקא דאשכח בר קפרא, וכן בסוגיא דידן בדף מ"ג בטבעת דר' אלעזר הקפר, והרי אין זה אלא משמשין, אבל באמת הך דבימוס הוא משום דמעמידין עליה ע"ז וכמבואר לעיל ט"ז והרי קי"ל דאבן שהעמיד עליה ע"ז הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת, וכיון שנפגם הבימוס דשקלי להאי ומייתי בימוס אחרינא להכי שרי משא"כ במזבח דהוי משמשין ובעי בודאי שיבטל העכו"ם ונפגם מאליו אסור בהנאה ככל דין המשמשין בלא ביטול והא דצריך דוקא שנתץ רובו, אף דבשאר משמשין לא בעי כן, הוא מגזירת הכתוב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות ונצטערתי על זה עד שמצאתי להרב מרכבת המשנה ח"ב עמד ע"ז, ולפי"ז באמת בבימוס שנפגם לא בעינן ע"י עכו"ם ולא הזכיר רבנו גביה כלל שיפגם ע"י עכו"ם.
8.12.2
ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה וכו' בין היא ובין שפאיה אסורה לעולם. עי' כ"מ שהשיג בשם הרמ"ך מאי אריא של ישראל אפילו של עכו"ם נמי ישראל ששיפה אותה בין היא בין שפאיה אסורין וכדאמר בגמ' שם משום גזירה דרבא דלמא מגבה לה ישראל. ובאמת הרי כתבו התוס' בדף ס"ד ב' דגזירה דרבא הוא רק לריש לקיש דנשתברה מאליה מותר ולר' יוחנן לית ליה הך גזירה, אלא דמדינא אין ישראל יכול לבטל, ועי' בתוס' מ"ב ב' ד"ה והא שיפויין שכתבו דבשיפויין אפילו שיפה ישראל נמי הוי שרי מדינא אלא משום גזירה דרבא, וא"כ אפשר דלר"י בשיפויין גם בשיפה ישראל שרי, ודוקא בע"ז של ישראל אסור, ומצאתי להמרכבת המשנה ח"ב שכתב ע"פ הירושלמי דמודה ר"י דבאינו עתיד להחזירן לכליין מותר ומוקי הך דהכא בע"ז של ישראל וכן אליבא דרב שם, אפשר דס"ל דגזירה דרבא לא שייכא אלא בתלוש, משא"כ באשרה לא שייך גזירה דלמא מגבה לה שהרי השפוי הוא הביטול, ושפיר פסק רבנו כרב בירושלמי דלצרכה השפויין מותרים ואפילו שיפאן ישראל דלא שייך כאן גזירה דרבא וברייתא דעכו"ם ששיפה בתלוש איירי, ומיושב בזה הסוגיא עיי"ש ולפי שיש לפלפל בזה הרבה הנחתי הדבר.
9.1.1
עבר ונשא ונתן עמהם באותן הג' ימים הרי זה מותר בהנאה. עי' כ"מ ולח"מ, וכן דעת הרי"ף וכן דעת ר"ח לפסוק כריש לקיש ועי' באשכול האריך בזה. אבל מ"ש רבנו דביום אידם אסור בהנאה א"צ למשמע שכתב הב"י והוא מבואר להדיא בגמ' לא אידיהן דוקא ובאמת בירושלמי בפרקין איתא דר' יוחנן ס"ל דמותר. וסובר רבנו דזהו עיקר והדברים אחרים בפרט זה.
9.2.1
ואסור לשלוח דורן לעכו"ם ביום אידו אלא א"כ נודע לו שאינו מודה בעכו"ם ואינו עובדה. ובסוגין ידענא ביה דלא פלח והוסיף רבנו גם שאינו מודה בעכו"ם ולא נודע מקורו ועי' בדברי רבנו לעיל בפ"ב ה"ו דתרי מילי נינהו, ונראה דכוונת רבנו למאי דפריך שם בגמ' והא תנינא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עכו"ם, ור"ל והרי הכא לא קיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ומשני כי תניא ההיא להחיותו, והיינו שלשלוח לו דורן ביום אידו לא בעינן שיקבל עליו שלא לעבוד, אלא כיון שאינו עובד שרי, וזהו כוונת רבנו אלא א"כ נודע לו שאינו מודה בעכו"ם ואינו עובדה, ור"ל דסגי בזה ולא בעינן דוקא שיקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם, וסגי רק בזה שאינו מודה ולא פלח.
9.2.2
ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ שתמהו דהא אמרו בגמ' שם זורקו בפניו כלאחר יד, והרב מרכבת המשנה כתב דרבנו סמך עצמו על הך עובדא דירושלמי בפ"ק דע"ז בחד דוקינר דאוקיר לר' יהודה נשיאה דיסקוס מלא דנרין נסיב חד מיניהו שאל לריש לקיש אמר יוליך הנאה לים המלח, ואמרו שם דר"י נשיאה אדם גדול היה ובקש ר"ל לגדור הדבר, וסמך עצמו רבנו על מעשה רב דר"י נשיאה, והרי ר"ל ג"כ רק למגדר מלתא הורה כן עיי"ש אבל אין צורך בזה, שהרי הדברים מבוארים בריטב"א ז"ל במקומו טול וזורקו לבור בפניו וכו' פי' דאף על גב דשרי משום איבה כדאמרן (דכל היכא דאיכא איבה לא אסרו חכמים כלל שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששא ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם ואינם כשאר איסורים שלהם שהשוו בו מדותיהם והחליטו איסורן אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן הריטב"א ז"ל לעיל) גברא רבא כי האי מיבעי ליה לתקוני ביה כל מאי דאפשר עכ"ל הרי דדברי רבנו ברורין, ועי' בשו"ע סי' קמ"ח ס"ה דפסק דלא כרבנו ובמה שתמה עליו הש"ך ז"ל שהרי כתב הרא"ש והר"ן והסמ"ג והגהות מיימוני בשם ספר התרומה דהיכא דלא מצי לאשתמוטי דלא להוי ליה איבה שקיל ליה ואין זה ישוב לדברי רבנו דהו"ל עכ"פ להזכיר דין זה המפורש בגמ', אבל לפי דברינו ניחא ואפשר גם לומר, דהתם בעובדא דר"י נשיאה הרי היה ידוע לו בודאי שעובד עכו"ם, וכאן הרי מיירי רבנו בסתם עכו"ם והו"ל רק ספק דרבנן אבל אין צורך בזה, והברור כמו שכתבתי.
9.3.1
היה אידן של אותן עכו"ם ימים הרבה וכו' כל אותן הימים כיום אחד הן. עי' כ"מ במה שהוכיח הדין ולא ידענא למה, והרי הוא מפורש בגמ' שם דף ו' תנא כוליה קלנדא חד יומא הוא חשיב ליה הרי דברי רבנו מבוארין ואפילו אם נימא דזה הרי קאי למ"ד הן ואידיהן ורבנו הרי ס"ל הן בלא אידיהן, אבל הרי זה הוא רק בלשון ג' ימים, אבל בעיקר הדבר הרי למ"ד הן בלא אידיהן אדרבה הוכיח מזה, דכיון דקלנדא ח' ימים וסטורנא ח' ימים א"כ עשרה הוו, ולדידיה ניחא משום דהן בלא אידיהן ואידיהן עצמן לא קחשיב והם הם דברי רבנו, שכל הימים אסורים.
9.4.1
כנענים עובדי עכו"ם הם וכו'. ההלכה הזאת נשתתקה בגזירת הצנזורה, ובדפוסים הרבה חסרה לגמרי גם במעשה רוקח הספרדי חסרה ונמצאת כמו שהיא בדפוס ויניציאה ישן.
9.5.1
יום שמתכנסין בו עובדי כוכבים להעמיד להם מלך ומקריבין ומקלסין לאלהיהם יום חגם הוא. הנה רבנו לא הביא כל אידיהן קלנדא וסטורנא וכדומה, לפי שחגים אלו הם לרומאים, ולפרסאי ובבלאי חגים אחרים כמ"ש בדף י"א ב' והזכיר רק גנוסיא, ר"ל משום חדושו דאף שהוא אקראי ואינו יום קבוע דהרי לכל מלך יש יום גינוסיא שלו מ"מ חשיב כאיד קבוע, ומטעם זה הוסיף רבנו ומקריבין ומקלסין לאלהיהם אף שבמשנה ובגמ' לא אמרו אלא סתם ויום גינוסיא, משום דברומי היה איד קבוע, אבל רבנו שכתב הדין לא לרומא בלבד ורק אשמעינן דאף שהוא אקראי חשוב איד, הצריך להוסיף דבעינן שנדע מקריבין ומקלסין.
9.5.2
אבל עכו"ם שעושה הוא חג לעצמו ומודה לכוכב שלו ומקלסו ביום שנולד בו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד. והראב"ד השיג ע"ז, ולפי שלא מצאתי שביארו רבותינו דעת הראב"ד אמרתי לבארה, וז"ל א"א לפי סוגיא דגמ' יום הלידה של מלך הרי הוא כשאר יום חגם ויש להם פנים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכן כלם עד סוף בין של מלך בין של הדיוט אינו אסור אלא אותו היום בלבד אבל משועבדיו אינן אסורין אלא א"כ עובדין אותן אפילו בקלנדא וסטורנא וכי קתני אותו האיש למעוטי משועבדיו ואכולהו קאי, השיג הראב"ד ז"ל בתרתי דרבנו כלל יום הלידה באותן שאינם אסורין אלא אותו יום בלבד, ולהראב"ד יום הלידה של מלך אסור גם ג' ימים לפניו דיום הלידה ויום המיתה דמתניתין אמלך קאי ואח"כ מתחיל יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ועוד השיג עליו דרבנו ז"ל כתב דיום הלידה ויום תגלחת וכו' אינו אסור אלא אותו האיש, ומשמע דבשאר חגיהם אסורין אפילו משועבדין ואינו כן דהרי בגמ' אמרו דגם בקלנדא אינו אסור אלא לעובדיה וא"כ על כרחך מאי דמסיים במתני' על תגלחת וכו' דאינו אסור אלא אותו האיש קאי אכולהו גם אקלנדא וסטורנא, וכן הוא להדיא בגמ' דאמר רב אשי אף אנן נמי תנינא ומייתי סיעתא לר' יוחנן על משועבדי קלנדא דמותרין מהא דמסיים במתניתין אלא אותו האיש בלבד עיי"ש והנה רבנו כתב לקמן בה"ז אין יום החג אסור אלא לעובדיה בלבד אבל אותם ששמחים בו וכו' אבל הבאין מודין בו הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהם וא"כ לא היה לרבנו להעתיק כאן בתגלחת וכו' דאינו אסור אלא אותו האיש, ומתניתין דקא תני ליה הוא משום דאכולהו קאי. והנה ההשגה הראשונה תלויה בחלופי הגירסאות במשנה דאית דגרסי אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכו' וזאת היתה גם גי' הראב"ד אבל ברוב הנוסחאות איתא יום תגלחת זקנו ובלוריתו, והנה בירושלמי ה"ב איתא יום הלידה ויום המיתה עד כאן לצבור מכאן ואילך ליחיד ואית דמפרשי עד כאן לצבור וכלול גם יום הלידה ומיתה בלצבור, דהיינו של מלך ואח"כ מתחיל אבל יום תגלחת זקנו וכו' ומינה מתחיל ליחיד, אבל יש מפרשים דעד כאן לצבור, ר"ל עד יום הלידה, ויום הלידה הוא של יחיד ולא של מלך, וכן פסק הרמב"ם ז"ל דלא גריס אבל יום תגלחת ועי' בתוספתא פ"א יום גנוסיא של מלכי עכו"ם, יום של כל מלך ומלך הרי הוא כרבים, יחיד אפי' יום המשתה שלו וכו' אסור והיינו הוא לבדו עיי"ש והוא פשוט, אלא דעדיין צ"ע בדברי רבנו דהרי עכ"פ בברייתא שם מבואר ביום הלידה שלו ויום הלידה של בנו וזה בודאי קאי אמלך ואסור ג' ימים לפניו, וצ"ל דס"ל לרבנו דארומי קאי וכמו כל אינך אידיהן שהוזכרו שמה אבל יום הלידה שכתב רבנו לכולי עלמא ובעי שיודה לכוכב שלו ומקלסו זהו בין למלך בין ליחיד ורק יום אחד. והנה ראיתי שרבותינו מתקשים בדברי הראב"ד שהרי הרא"ש ז"ל הביא בשמו פי' הראב"ד ז"ל דיום תגלחת זקנו ובלוריתו ועלה בו מן הים וכו' אמלכים קאי אבל שאר עכו"ם אינם עושים יום איד בכל הני, והוא סתירה גלויה לדעת הראב"ד ז"ל כאן שכתב להדיא דבין של מלך בין של הדיוט, ובאמת הביאו כן עוד הרבה ראשונים משם הראב"ד ז"ל, ואם כי יש לישב באופן דחוק, אבל הברור שדעת הראב"ד שהביא הרא"ש ז"ל הוא דעת הראב"ד בעל האשכול הל' ע"ז סי' מ"ב שהביא כן עם כל הראיות שהביאו רבותינו ז"ל משמו עיי"ש ואף שגם הוא דחה הראיות שכתב ולא דיוקא הוא, מ"מ כנראה בעצם הדין ס"ל כן, וזהו הראב"ד שהעתיקו רבותינו וצ"ב עוד. אולם ההשגה השניה בודאי קשה לרבנו דלמה הזכיר בכל הנך דאינו אסור אלא אותו האיש, והרי זה נוהג גם בכל חגיהם הקבועים. ומצאתי בעזה"י להרמב"ן ז"ל בס' מעשה צדיקים שכתב וז"ל וקשה לי כיון דפשטינן בכולהו משועבדים מותר למה לי למתנא בסיפא ואותו האיש למעוטי משועבדין פשיטא אפילו ביום איד קבוע משועבדין לא והיכא אמרינן לעיל מתניתין נמי דיקא אדרבה (ור"ל דמאי מייתי רב אשי סיעתא דמשועבדין בקלנדא נמי מותר מהא דסיים בסיפא דמתניתין אלא אותו האיש בלבד לאו לאפוקי משועבדין, ואדרבה מינה ראיה להיפך דבקלנדא שהוא איד קבוע משועבדין נמי אסורין ולהכי סיים בסיפא בחג של יחיד דאינו אסור אלא אותו האיש בלבד) ותי' הרמב"ן ז"ל דרבותא היא דסד"א ביום איד קבוע כיון שכל העיר קבועין בו ויודעין בו הן עצמן מזמנין צרכי תקרובת וצרכי עצמן זה לזה אבל יום איד של יחיד כיון שאין בני העיר זקוקין לו המשועבדין שלו צריכין להזמין לו משתדלין בשבילו ואיכא הודאה לע"ז קמ"ל אותו האיש עכ"ל ולפי"ז בחג של יחיד היא רבותא שגם בו אינו אסור אלא אותו האיש, ואפשר שכן הוא דעת רבנו לסלק חומר ההשגה עי' בזה.
9.5.3
וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטרים קטורת. הוספת הקטורת הוא ע"פ הירושלמי שם ה"ב כינא מתניתא כל מיתה שיש בה עישון ושריפה יש בהן ע"ז ושאין בה עישון ושריפה אין בהן ע"ז.
9.5.4
אין יום החג אסור אלא לעובדיה בלבד. (ובנוסח מעשה רוקח הספרדי אלא לעובדים בו בלבד אבל עכו"ם ששמחים בו וכו' והוא נוסח ישר ומכוון מאד) אבל אותם ששמחים בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מפני מנהג או מפני כבוד המלך אבל הם אין מודין בו הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהן. והוא כר' יוחנן דאמר משועבדין מותר, והנה רש"י ז"ל פי' משועבדין ליתן המס ולהביא להם כל צרכיהם, והחששא היא דמה שהם קונים עכשיו יביאו לרומי להקריבן בני רומי, ומרן הגרעק"א הקשה דהא הוי לפני דלפני דשרי, וכבר הקדימו הריטב"א ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל ואינו נכון דהא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן עלה [ועי' למרן הגר"א ז"ל בסי' קל"ט סקל"ב שכתב דדעת רש"י ז"ל דכל דידעינן דודאי ימכור להם הוי כאלו מכר להם בעצמו וכן דעת התוס' שם עיי"ש היטב] אלא הנכון דאותן עיירות עושות אותו איד אלא שאינן עושות אותו לפי שיהא שלה אלא לכבוד בני רומי בלבד וכו' וכן מוכיח פירוש זה בתוספתא דתניא משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין, קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין בלבד כלומר לפולחין אותה לשמה, וזהו דעת רבנו (ומדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל משמע דס"ל כרש"י ז"ל ורצונו לכוין כן גם דעת רבנו ואין סתירה דגם בזה חידושא איכא ביחיד ואין מן הצורך להאריך) וראה זה פלא שבשו"ע סי' קמ"ח ס"ח העתיק כל דברי רבנו אלה כתומם וכתב עליהם מרן הגר"א ז"ל ר"ן שכן משמע בתוספתא, והלא הם דברי רבנו מלה במלה, ולמה הביא את הר"ן ז"ל למקור הדברים.
9.6.1
דברים שהן מיוחדין למין ממיני עכו"ם שבאותו מקום וכו'. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבות שבאותו מקום, וכן ליתא בס' אורחות חיים להרא"ה מלוניל ז"ל שיצא לאור מכת"י בהעתקת דברי רבנו אלו והוא ישר, והנה בשיטת רבנו כאן דעת הכ"מ דס"ל לרבנו כר' יהודא וזהו מ"ש בה"ז היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאינם מיוחדין, והטעם שפסק כר"י משום דס"ל דר"י לא בא אלא לפרש דאימתי לפרש הוא אפילו בברייתא, ועוד דאיבעת רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור אליבא דר"י אתיא, וכן פרש"י ולהכי הלכתא כר"י, וכבר הושג ע"ז ממחברים רבים, דבגמ' מפורש להדיא דר"י פליג את"ק בזה וזה עיי"ש ואיבעי דר"א אפילו לרבנן נמי אתיא עי' בתוס' רי"ד ובריטב"א ועוד, ועי' לח"מ שהקשה ע"ז דרבנו השמיט דינים טובא שבגמרא, ונשאר בצ"ע, ודעת הפר"ח דרבנו ס"ל כרבנן, וכל ההשמטות אינם לדידהו וטעם דברי רבנו היו מעורבין דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה דמוכר הכל סתם אין זה הדין של תרנגול בין התרנגולים, דס"ל דגם תרנגול בין התרנגולים אסור, אלא דהיכא דמעורבין, לבונה זכה וצריך ללקט מתוך השחורה לא הוי מיוחדין למין ממיני עכו"ם ולא נודע לנו מקור דברי רבנו בזה, (והנה כתב רבנו שאסור למכור לעובדי אותה עכו"ם שבאותו מקום לעולם, עי' ב"ח בסי' קנ"א שכ"כ מדעת עצמו ועי' דרישה ופרישה ועי' ש"ך שכתב שהוא פשוט, וכן הוא להדיא בריטב"א שם, ולא הזכירו שכן מבואר בדברי רבנו, אבל עי' בתוס' רי"ד מהדורא תנינא בסוגיא שם שהביא דעת רב האי גאון בס' המקח שער י' דרק ביום אידן אסור והוא מפרש כן מה דאמר ר' יוחנן כולן בפטוטרותיהן שנינו עיי"ש ואין הרי"ד ז"ל מסכים לזה וצ"ב עוד ובאמת בס' המקח שלפנינו לא נמצא כן). והא דהשמיט רבנו דין הברייתא שמותר למכור חבילה, דעת המרכבת המשנה דרבנו לא ס"ל היתר לפני דלפני מדלא הזכירו בשום מקום ועוד דלא אפשטה איבעיא דלעיל דף ו' דאפשר דלא משום לפני עור הוא אלא משום הרוחה עי' היטב בכל זה, ולדידיה אפשר דרבנו לא הביא היתר החבילה, משום דבירושלמי בפרקין אמרו על זה אם היה כומר אסור, אם היה רופא מותר, תגר מותר, תגר חשיד אסור הרי דתלי רק במאי דמוכח לנו אי בעי לע"ז או לצורך אחר ולכן השמיטו רבנו לגמרי, ולעת עתה לא נתבררה לי היטב שיטתו של רבנו בהלכה זו. שוב ראיתי שהרב מרכבת המשנה ס"ל דרבנו מפרש כן חבילה, וגרסתו כמו שהוא בספרים ישנים ג' מינים, וס"ל לר' יהודא בן בתירא דדוקא בג' מינים והיינו תערובות בג' מינים, ולת"ק אפילו בב' מינים כיון שנתערבה מותר ועיי"ש מה שהאריך לחזק הדבר ולבאר הסוגיא, וקושית הגמ' וניחוש דלמא אזיל ומזבין הוא מסוף התוספתא עי' בכל זה היטב.
9.8.1
כשם שאין מוכרין לעכו"ם וכו' כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות. עי' לח"מ הקשה, דהרי רבנו בפ"כ מהל' שבת ס"ל כרב דחיה גסה היא כבהמה גסה ואסור למכרה לעכו"ם וס"ל לרבנו שם כחכמים דאסרי אפילו בשבור, וא"כ למה הביא הך דאין מוכרין להם דובים ואריות משום נזק לרבים והרי בלא"ה אסור דהא אוקמינן בסוגיא להך מתניתין בארי שבור, רק אליבא דר' יהודה ואפילו לרב אשי דאמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה מ"מ לרבנן דאסרי בשבור היא משנה שאינה צריכה עי' בסוגיא ונדחק בזה. ועי' בפי"ב מהל' רוצח שכתב רבנו איסור דובים ואריות בסוף ושם בודאי א"א לומר כמ"ש הלח"מ כאן, והנה מלבד דלא קשה על רבנו דהא איהו פסק שם בהל' שבת דע"י סרסור שרי למכור בהמה גסה ומשום נזק לרבים אפילו ע"י סרסור אסור והוא פשוט ומצאתי כן למרכבת המשנה אבל אין צורך לזה כלל, דהא דר"א דאמר סתם ארי שבור אצל מלאכה אתיא שפיר אפילו לרבנן ועי' בתוס' שם דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאתא למימר שלמה מכרה לו אבל בארי לא שייך האי טעמא דלעולם שבור הוא אצל מלאכה, והא דאין מוכרין הוא רק משום נזק לרבים וכ"כ גם הריטב"א ז"ל ועוד, וכן דעת רבנו ופשוט ועי' בפי"ב דרוצח ישנם איזה שנויים מבכאן ושם כתבנו בזה.
9.9.1
היו ישראל שוכנים בין העכו"ם וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וכו'. עי' כ"מ שהוא ממימרא דרב אשי והאידנא דמזבנינן, ולשון רבנו אינו משמע כן, ונראה דמקור דברי רבנו מירושלמי פ"ב דע"ז ה"א תני אין מוכרין להם לא זיין ולא כלי זיין וכו' תפתר בעיר שכולה נכרים וזהו שכתב רבנו היו ישראל שוכנים בין העכו"ם מותר למכור להם.
9.9.2
עיר שיש בה עכו"ם מותר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה. ובהשגה א"א בתוספתא מפרש לה ביריד ובמשא ומתן עמהם, ואפילו להלך שם ביום החג אסור מפני חשש משא ומתן ע"כ. ועי' כ"מ ולח"מ ובה"י כתב רבנו ההולך ממקום למקום אסור לו לעבור בעיר שיש בה עכו"ם בד"א בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אבל אם יש דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר, וגם ע"ז השיג הראב"ד ז"ל וז"ל אין דבריו מיושבים כלל שאם הולכים משם למקום אחר מותר לעבור מתוכה למקום אחר לכתחלה שאין כאן חשד ע"כ. ועי' כ"מ מה שביאר כוונת הראב"ד ועי' ש"ך ז"ל בסי' קמ"ט סק"ג השיגו וביאר כוונת הראב"ד ז"ל בפשוטה, והנה ב' הלכות אלו חדא נינהו וכל אחד לטעמיה אזיל. דהנה בביאור המשנה עיר שיש בה עובדי כוכבים חוצה לה מותר וכו' יש בה כמה שיטות, השיטה האחת היא שיטת רש"י ז"ל ודעימיה דמיירי ביום איד ומשום איסור משא ומתן ביום אידם והא דתנן אח"כ במתני' היו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות זה היה מעשה וכו' ואמרו שאינן מעוטרות מותרות, אף דביום אידם אסור לשאת ולתת עמהם, הוא משום דמותר ליקח מהם דבר המתקיים עיי"ש ברש"י ולא יוכל לפרש מתניתין ביריד, משום דאנן ס"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר כדלקמן ס"ד, והנה רבנו ס"ל לעיל בה"א כשיטת הגאונים דאסור ליקח מהם גם דבר המתקיים על כרחך לא יוכל לפרש כשיטת [רש"י] ז"ל דמיירי ביום איד. (מכאן עד סוף הלכה זו נרשם בכת"י מהגאון המחבר ז"ל "צריך בירור שני"). דא"כ קשיא סיפא דחנויות שאינן מעוטרות למה מותרות, ושיטה שניה היא שיטת ר"ת והראב"ד וכן הרא"ש ז"ל והיא מיוסדת על הירושלמי שם דפריך הא תוכה אסור, מפני שיש בה צלם אחד יהיו תוכה אסור ריש לקיש אמר ביריד שנו, וכן הוא בתוספתא דקאי על יריד, ולפי"ז צ"ל דהטעם הוא משום דמי עכו"ם וא"כ צ"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם סבירא ליה ג"כ דאסור אבל רבנו הרי לא ס"ל כן אלא דדמי עכו"ם ביד עכו"ם שרי וכמ"ש בסוף פרק זה, אמת שר"ת מחלק בדף י"ב וכתב דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר דוקא היכא שמכרה לעשות צרכיו, אבל אם מקצה הדמים לצורך ע"ז אחרת אסור, אבל גם בהא השיגו עליו דהיאך שייך מוקצה לעכו"ם ואינו נאסר בזה עי' בראשונים ז"ל, ודחק להם הסוגיא בדף י"ב ובדף ל"ג אשר על כן חלק בזה, אבל הרי רבו החולקים עליו והעיקר דהרי רבנו והרי"ף דחו כל אותן סוגיות מהלכה וכמ"ש הרי"ף להדיא שם, ואינהו לא ס"ל כן, ועי' בשו"ע סי' קמ"ד ובש"ך סוף סי' קמ"ח. אשר על כן מפרש רבנו בפי' המשנה לענין איסור הכניסה בעיר שיש בה עכו"ם (וסיים על זה אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותנו ושוכנים בארצם באונס ונתקיים בנו ועבדתם שם אלהים אחרים וכו') וזהו יסוד האיסור (והתוספתא וכן הירושלמי דחוקי לה ביריד על כרחך ס"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם אסור ואף דאמרו בירושלמי פ"ק ה"ד ר' אבהו בשם ר' יוחנן החליף בהמה בעכו"ם אסורה רב חסדא בעי אלו השתחוה לה לא אסרה מפני שהחליף בהמה בע"ז אסרה דילמא בפרקמטיא שנכנסה קודם ליריד איתאמרת, ועי' פני משה ולכאורה תמוה דהא בפירוש אמר ר' יוחנן בסוגין דף נ"ד דאע"ג דהמשתחוה לבהמה לא אסרה, עשאה חליפין אסרה ועל כרחך צ"ל דהכא בעכו"ם ודמי עכו"ם ביד גוי אינם נאסרים והתם דוקא בישראל שעשה חליפין, אבל מ"מ איכא פלוגתא בדבר בשיטת הירושלמי, שהרי בפ"ה ה"א איתא נכרי שהיה חייב מעות לישראל לא יאמר המתן עד שאמכור יין נסך עד שאמכור ע"ז ואתן לך אני אומר שמא החליף, ומשמע דהחלוף אסור ולכאורה זה סותר למ"ש מקודם בדעת ר"י ועי' במראה הפנים שם דמשמע מכאן דדמי עכו"ם ביד עכו"ם אסור והדברים צריכים ביאור רחב). ולפי זה על (כן) [כרחך] סיפא דמתניתין מהו לילך לשם בהולך ממקום למקום איירי, וס"ל לרבנו דבזמן שאין דרך אחרת לעיר חפצו כי אם זו אסור משום דהוי כעין פסיק רישא (וכמ"ש הרב מרכבת המשנה בשם רש"י זבחים צ"א ב' גבי יין לאשים דכיון דאפשר לזלף ע"י טפין דקין אפילו מזלף בטיפין גסים ומכבה שרי דהוי דבר שאינו מתכוון ולא פסיק רישא ויש לפלפל בזה טובא אבל אכ"מ) משא"כ ביש גם דרך אחרת דאז שרי, והראב"ד לטעמיה שפיר השיג בב' ההלכות עי' היטב בכל זה, ויש עוד שיטה אחת דס"ל דליריד אסור משום איסור כניסה ולא משום חשד לפי שעושה שם אספה ורוב עם שהוא כבוד לעכו"ם ומטו בה משם הירושלמי א"ר אבהו אסור לעשות חבלה, עי' בריטב"א שם, ולפי"ז יהיה גם פי' הירושלמי מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור, ומשני ריש לקיש ביריד שנו, ור"ל דאז אסור הכניסה מטעם שהוא כבוד לעכו"ם, ולא מטעם משא ומתן ולא מטעם חשד.
9.11.1
אסור לבנות עם העכו"ם כיפה שמעמידים בה עכו"ם ואם עבר ובנה שכרו מותר. קצת צ"ע דלמה כתבה רבנו והרי בגמ' אמרו דהא דר' אלעזר איצטריך רק לעכו"ם עצמה ולמכוש אחרון, וכן העתיק רבנו לעיל בפ"ז ה"ה אבל בכיפה דהוי תשמישים א"צ לזה ולא על זה אתאמרה הא דר"א כלל ואפשר דכתב רבנו הדין גם בכיפה דאם בנה שכרו מותר משום דבירושלמי ה"ז אשכחן דפליג ר' מנא על ר"א וס"ל דשכרו אסור דהוא חייד כל הדא כיפתא עיי"ש.
9.11.2
אבל בונה הוא לכתחלה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה. עי' בטור סי' קמ"ג שכתב וכתב הרמב"ם אבל בונה וכו' וכ"כ רש"י שהוא מותר כיון שהוא תשמיש תשמישי אליל ור"י פירש דאפילו תשמיש תשמישים נמי אסור, והוא פלא שדעת רבנו אינה כרש"י כלל ועי' בריטב"א שאחר שהביא פירוש רש"י ז"ל דמשום תשמיש דתשמיש הוא דמותר וכתב על זה ולא נהירא וכו' וכתב אח"כ לכך נראה דבימוסאות הן בנין נאה ורחב שעושין לישב שם ומעמידין בהם ע"ז וזהו כפי' הרמב"ם ז"ל ומצאתי למרן הגר"א ז"ל שתמה באמת כן וכתב וצ"ע דדברי הרמב"ם אינו ענין לזה דהא אמר במתניתין הגיעו לכיפה וכו', ור"ל הרי דמותר לבנות עד שמגיע לכיפה וזהו דינו של הרמב"ם.
9.12.1
עיר שיש בה עכו"ם והיו בה חנויות מעוטרות וכו' המעוטרות אסור ליהנות בהם בכל מה שבתוכן מפני שחזקתן שבגלל עכו"ם נתעטרו. הנה כמ"ש רבנו שנתבאר לעיל, לדעת רבותינו מיירי הכא אם ביום איד ביריד, ומשום דשקלי מכס עי' רש"י ותוס' ולדעת רבנו, לא ביום איד ולא ביריד מיירי, אלא פשוט מדין איסור הנאה בחנויות המעוטרות. והנה בגמ' דילן אפלגו ריש לקיש ור' יוחנן, דלר"ל דוקא מעוטרות בורד והדס ומשום דנהנה מריחה אבל מהנה שרי, ולר"י אפילו מעוטרים בשאר פירות דמהנה אסור מק"ו, ורבנו לא הזכיר אלא מעוטרות סתם, ולאו בהנאת הריח מיירי, אלא בהנאת כל מה שבתוך החנות ומהנה לא הזכיר כאן רבנו והוזכר להון גבי שכירת חנויות של עכו"ם. ודע דבירושלמי כאן איתא להיפך דר"י ס"ל דמעוטרות בהדס ורשב"ל ס"ל בשאר כל המינים וקאמר בירושלמי על דעתיה דר' יוחנן הכל אסור על דעתיה דר"ל אינו אסור אלא התוספת, ואין סתירה למחלקותם בבבלי דשם המחלוקות לענין מהנה, אבל כאן הוא אם כל החנות אסורה, אם רק התוספת ודייק רבנו בלשונו הזהב אסור ליהנות בהן בכל מה שבתוכן, זהו כמו שאמרו בירושלמי דלדברי ר"י הכל אסור, וצריך עוד ביאור.
9.12.2
חנויות של עכו"ם אסור לשכרן מפני שמהנה עכו"ם. כן הוא בתוספתא, ובנוסח התוספתא שלפנינו בפ"ז נשתבשה הגי' אבל כן הוא באור הגנוז, ובתוספתא כת"י ערפורט וכמו שהוא בירושלמי. ורבנו הביא רק רישא דתוספתא ולא סיפא לא כאן ולא בחלילין דלקמן ובתוספתא מסיים אם היה מעלה שכר למדינה אע"פ שעושין בו צורך לע"ז מותר לשכרה, והוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל לעיל בפ"ז הי"ז היה לה ולאחרים נהנין ממנה אפילו בטובת כהניה ובלבד שלא יתן שכר, ועי' מ"ש בזה שם ופסק שם לקולא משום דבשכר אסור עיי"ש הרי דאסור בשכר אפילו היה לה ולאחרים, ולפי"ז הנך רבוותא דפליגי כאן וס"ל כסיפא דתוספתא פליגי על רבנו בזה, וכבר הרגיש בזה המראה הפנים ויש להאריך בזה.
9.13.1
המוכר בית לעבודת כוכבים דמיו אסורים בהנאה ויוליכם לים המלח וכו'. עי' כ"מ, והנה כל ההלכה כלשונה אות באות היא בתוספתא פ"ז דע"ז, ועי' השגה וכוונתו דכמו בעשה צלם לעכו"ם ובנה עכו"ם דכיון דעד מכוש אחרון לא מתסר, דמיו מותרים, א"כ ה"נ הכא כל כמה דלא מתסר הבית הרי דמיו מותרים ולכן אם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוהו מותרין, וסברת רבנו אפשר דקנס חכמים הוא ואפילו אם לא יעבדו את הבית כי אם שיעמידו בתוכו עכו"ם וכמו דמסיק אבל עכו"ם שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בתוכו עכו"ם, הרי דמיירי גם באופן זה ומ"מ אסור משום קנסא, וקשה לדמות הענינים, והרי גם בבנה כיפה איכא מ"ד דשכרו אסור והבאתיו לעיל ובבנה עכו"ם עצמו, יש מרבנן קדמאי דאסרי, ואפילו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ועי' באשכול הל' ע"ז סי' מ"ה האריך בזה, וסובר כן בדעת הרי"ף דלא הביא בבנה ע"ז עצמה דשכרו מותר עיי"ש היטב ונפלאתי על מרן הב"י ז"ל שהביא בסי' קמ"ג דין זה דהמוכר בית לעכו"ם בשם האורחות חיים, והרי זה מפורש בדברי רבנו ובתוספתא וצ"ע.
9.14.1
וחלילין של עכו"ם אסור לספוד בהן. כנוסח התוספתא פ"ז ובירושלמי נוסחא אחרינא בזה וגם כאן לא סיים רבנו סיפא דברייתא אם היה מעלה שכר למדינה וכו' מותר כדכתיבנא לעיל ובנוסחאות ישנות כאן נשלם הי"ג.
9.15.1
ואם עשה סעודה וכו' עד שנים עשר חודש. ולא הזכיר רבנו וכן הרי"ף ז"ל מאי דאמרו בגמ' שם שאני רב יצחק בריה דרב משרשיא דאדם חשוב הוא ועי' ש"ך וט"ז שם וכן השמיטו הבה"ג והרב האשכול, ולא חלקו בין אדם חשוב לשאר כל אדם, שהרי גם ר"י בריה רב משרשיא דאדם חשוב הוי כל זמן דלא חזי דאודי לא פריש (ונראה דבדיוק כתב רבנו וכל ההרחקה הזאת מפני עבודה של כוכבים הוא שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבנך וזנו וכו', ואף שזהו דרשת רז"ל שם דשעת קריאה איסורא איכא. אבל רבנו הביא זה לענין אחר דכל ענין ההרחקה מטעם זה הוא, והיינו דר"ל דאין האיסור משום דאזיל ומודה הוא, אלא מפני חתנות, ולפי"ז אחר י"ב חודש ליתא להרחקה זו אפילו באדם חשוב ועי' רש"י ז"ל שם ד"ה ובין שכתב דכל ימי הלולא מקריב לעכו"ם, ולדעת רבנו לאו משום הקרבה הוא ויש להאריך בכל זה).
9.16.1
בת ישראל לא תינוק את בנה של עכו"ם מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים ולא תילד את הנכרית עכו"ם. בנוסח המשנה לפנינו לא תילד את העכו"ם מפני שמילדת בן לעכו"ם, בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם ולא סיים דבר, אלא בברייתא שם אמרו מפני שמגדלת בן לעכו"ם ורבנו שינה הסדר, וכתב גבי הנקה משום שמגדלת וכו' וגם מילדת לא הזכיר כלל. ובאמת כתבו שם התוס' ד"ה ורמינהו דלפי טעמא דמילדת בן לעכו"ם לא הוי שרי משום איבה, אלא דרב יוסף חידש דאפי"ה שרי עיי"ש ועי' בריטב"א שם ומצאתי בדקדוקי סופרים הגרסא הישנה במשנה ליתא במשנה שם מפני שמילדת בן לעכו"ם וכן הוא במשנה שבירושלמי (אלא דבגמ' שם אמרו הך טעמא) וכן ליתא ברי"ף וברא"ש ולכן לא העתיקה רבנו, ובהנקה אמרו בברייתא שם מפני שמגדלת בן, העתיקו ג"כ רבנו.
9.18.1
ישראל שהלך ליריד של עכו"ם בחזירה אסור לשאת ולתת עמו שמא עכו"ם מכר להם שם ודמי עכו"ם ביד ישראל אסורים בהנאה, וביד עכו"ם מותרין בהנאה, ומפני זה נושאים ונותנים עם עכו"ם הבא מן התרפות של עבודת כוכבים, ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות ההוא ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו. והנה הכ"מ עמד על דברי רבנו דהרי בגמ' אמרו דלהכי אסור בישראל בחזרה מן התרפות משום דכיון דאביק מהדר הדר ואזיל, ולא מטעם דמי עכו"ם ביד ישראל וכן בישראל מומר, והרי אסור גם בהליכה מהאי טעמא. וכתב שכיון שהרי"ף ז"ל כתב שם דלא צריכינן לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו"ם ביד ישראל הוא, והוא פלא, דהרי הרי"ף ז"ל כתב רק דלא צריכינן לטעמא דאמרו התם דבעכו"ם אמרינן גלימא זבין חמרא זבין, ובישראל לא אמרינן כן דאם איתא דמזבין הכא הוי מזבין להו, אלא דאפילו זבין העכו"ם צלם מ"מ מותר משום דס"ל להרי"ף ז"ל וכן לרבנו דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין בכל גוני ודלא כשיטת ר"ת ודעימיה וכמ"ש לעיל ה"ט, אבל כל זה אינו אלא בהולך ליריד, אבל בהולך לתרפות לאו משום דמי עכו"ם הוא דהרי בישראל שהולך לתרפות כתב רבנו הטעם שמא יחזור בו, ובחזירה על כרחך משום דאביק ולא הדר דאי משום דמי עכו"ם ביד ישראל בהליכה היה מותר גם בלא טעמא דשמא יחזור בו, דהרי אכתי אין דמי עכו"ם בידו, וכן במומר דאסור גם בהליכה, על כרחך לאו משום דמי עכו"ם ביד ישראל הוא, ואיך כתב רבנו כאן דהיינו טעמא גם בישראל מומר דאסור בהליכה ובחזרה, ואיך שייך בהליכה דמי עכו"ם בידו. והנה הלח"מ כתב בדין עכו"ם שהולך ליריד דמותר בין בהליכה בין בחזרה לא נתבאר יפה בדברי רבנו ומבואר שם בגמ' וכן הוא מתבאר מכלל דבריו, וגם זה יפלא, דאיך משמע מכלל דבריו דגם בהליכה מותר, ולמה השמיט רבנו הדין הזה של עכו"ם ההולך ליריד. והנה כמדומה שלא נחתו רבותינו ז"ל לעיין בגירסת הרי"ף שהעתיק הברייתא לא כמו בגמ' דילן וכבר עמד ע"ז הב"ח ז"ל בהגהותיו שם, דהנה בגמ' דילן איתא עכו"ם ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר, ועי' רש"י ז"ל שם דשאני מהולך לתרפות משום דעכו"ם כי אזיל לסחורה הוא דאזיל, ור"ל לא לעבוד עכו"ם, ולהכי בהולך לתרפות אסור בעכו"ם בהליכה, ובהולך ליריד מותר גם בהליכה, וכן העתיקו הפוסקים ז"ל עי' טור סוף סי' קמ"ט, ואלו הרי"ף ז"ל גריס עכו"ם ההולך ליריד בהליכה אסור ובחזרה מותר, וכמו בהולך לתרפות. ולפי"ז הרי לא השמיט הרמב"ם הדין כלל, שהרי כתב דישראל שהלך ליריד של עכו"ם בחזירה אסור משום דדמי עכו"ם ביד ישראל אסור וביד עכו"ם מותרין בהנאה, ור"ל ולהכי בחזירה מותר אבל בהליכה בודאי אסור כמו בהולך לתרפות, אלא שעדיין אפשר להתעקש דלמה לא כתב הרמב"ם להדיא דעכו"ם בחזירה מותר. והנה באמת יש לתמוה לשיטת הרי"ף ורבנו דגם ביריד עכו"ם ההולך אסור לשאת ולתת עמו בהליכה, משום דס"ל דגם ביריד איכא אזיל ומודה ולא כפרש"י ז"ל דאזיל רק לסחורה וליכא אזיל ומודה. וא"כ הרי הוא ממש כדין הולך לתרפות, א"כ למה אמרו בגמ' מאי שנא ישראל דבחזרה אסור דאמרי עכו"ם זבין דמי עכו"ם איכא בהדיה, עכו"ם נמי נימא עכו"ם זבין ודמי עכו"ם איכא בהדיה. והרי יריד דומה לתרפות, ואית ביה אזיל ומודה א"כ נימא כמו בתרפות, דלהכי עכו"ם בחזרה מותר, משום דמאי דהוי הוי וישראל אסור בחזרה משום דכיון דאביק בה מהדר הדר ואזיל, והרי באמת מטעם זה נאיד רש"י ז"ל וכל הראשונים מנוסחת הרי"ף ז"ל משום דקשיא להו סוגיא. אבל הנראה לענ"ד ברור דס"ל להרי"ף ורבנו ז"ל דאף דיריד דמי ממש לתרפות ואיכא בזה אזיל ומודה, מ"מ בהא לא דמו דתרפות הרי אין זמנו קבוע ובכל יום ויום זמנה ואזיל ומודה, אשר על כן בישראל החוזר מתרפות כיון דאביק בה מהדר הדר ואזיל ומודה, ובעכו"ם דלא אביק אמרינן מאי דהוי הוי, וכן בישראל מומר דאביק וכן בעכו"ם הקשורין זה לזה איכא חששא דאזיל ומודה, משא"כ ביריד דזמנה קבוע, ובזמן היריד איכא אזיל ומודה, אבל לא אח"כ, שהרי ליכא עוד חששא דאזיל ומודה שהרי אינו עוד זמן הודאה, ולהכי אמרינן בגמ' דלהכי בישראל אסור בחזרה משום דדמי עכו"ם בידו, דליכא חששא דמיהדר הדר ואזיל, ולא שייך טעם דאזיל ומודה כי אם בהליכה להתם משום דאז זמן היריד ואיכא הודאה, ולפי"ז ברור דאף בעכו"ם הקשורין זה בזה מותרין ביריד דליכא חששא דשמא יחזור, וכן בישראל מומר אי לאו טעמא דדמי עכו"ם בידו היה מותר בחזרה וברור. והנה ראה זה מצאתי נוסחא בס' מעשה רוקח הספרדי וז"ל ומפני זה נושאין ונותנין עם עכו"ם הבא מן היריד של עכו"ם ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן היריד ההוא ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו ע"כ, ואם הנוסחא ההיא דוקנית היא (ר"ל שלא חלו בה ידי זרים מה שקרוב לשער בענינים אלה בימים עברו) הנה דברי רבנו מבוררים כשמלה, דבהלכה י"ז העתיק דין ההולך לתרפות והחוזר ובודאי ס"ל לרבנו טעמא דגמ' דישראל אסור בתרפות בחזרה משום דאביק בה מהדר הדר ואזיל וכן בישראל מומר בהליכה וחזרה, וכאן בהי"ח כתב דין היריד ובישראל ההולך ליריד מותר לשאת ולתת עמו, דאי משום טעמא דאזיל ומודה, דלמא הדר ביה וכמו בתרפות, ודמי עכו"ם הרי ליכא בידו ובחזרה אסור, ביריד, אף דליכא טעמא דמהדר הדר ואזיל מ"מ אסור משום דדמי עכו"ם בידו, ועכו"ם ההולך ליריד ג"כ אסור בהליכה דשייך ביה אזיל ומודה, אלא דבחזרה מותר מפני שדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר בהנאה, ובישראל מומר ההולך ליריד דזה לא נזכר בברייתא גבי יריד מ"מ דינו דאסור בין בהליכתו בין בחזירתו בהליכתו כמו עכו"ם ההולך משום דאזיל ומודה דשייך גבי ישראל מומר כמו בעכו"ם, ובחזירתו משום דדמי עכו"ם בידו, וזהו שכתב רבנו כאן ומפני זה נושאין ונותנין עם עכו"ם הבא מן היריד של עכו"ם, (משום דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר ודוקא בחזרה אבל לא בהליכה וכגי' הרי"ף ושיטתו) ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן היריד (ר"ל אבל בהליכה מותר דלא חיישינן לאזיל ומודה בהליכה דדלמא הדר ביה) ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו.
10.1.1
אין כורתין ברית לשבעה עממין. הנוסחא המדויקת בדברי רבנו, היא הנוסחא הישנה, לעכו"ם שהרי כך המה דברי רבנו להדיא להלן, וכן הוא בפ"ו מהל' מלכים, והחילוק בין שאר אומות לז' עממין הוא רק לענין הטף והנשים, ועי' תוס' יבמות כ"ג א' ד"ה ההוא הובאו ב' הדעות אם דוקא בז' עממין הוא לאו דלא תכרות או גם בכל האומות ועי' סמ"ג לא תעשה מ"ז ובחינוך. ומדברי רבנו בספר המצוות ל"ת מ"ח מבואר דדוקא בז' עממין איכא לאו דלא תכרות וכבר עמדו ע"ז רבותינו האחרונים ז"ל והאריכו בזה לישב הדברים. והנה באמת תלתא לאוי איכא בפרשת משפטים לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ובתשא השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ, ובואתחנן לא תכרות להם ברית, ובכל זאת לא מנו בזה אלא לאו אחד, וכבר עמד על זה המהרש"ל ז"ל בבאוריו לסמ"ג לא תעשה מ"ז וכתב דכל מקום שנאמר לאו בהדיא יהא פן והשמר רק תוספת אזהרה על הלאו, ולכאורה צ"ע דמה יעשה בהא דואתחנן דאיכא עוד לאו בהדיא וצריך תלמוד. והנה כל מוני המצות מביאים הלא תעשה דפרשת משפטים לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, ורבנו הביא כאן הלאו דואתחנן לא תכרות להם ברית והפשוט משום דס"ל כאן דקאי הלאו לכל האומות, להכי הביא הך קרא דסופו ולא תחנם ולאו דלא תחנם הרי בודאי לדידיה בכל האומות שעובדים גלולים. ובאמת בספר המצוות מכת"י הערבי הובא הלאו דפרשת משפטים (ובספר המצוות הנדפס מכבר הוא כמו שלפנינו כאן) ויש לי בזה הרהורי דברים בדעת רבנו ולפי שלא נתבררו לי כהוגן העירותי רק עליהם, למעיין.
10.1.2
ואסור לרחם עליהם שנא' ולא תחנם. ולא נתבאר מקורו אלא דנראה שהוא פשוטו של הכתוב וכ"כ להדיא בסמ"ג לא תעשה מ"ח שכתב ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות האמורי והכנעני וכו' ואף דס"ל מעיקרא דג' הדרשות דחניה וחן ומתנת חנם קאי גם על שאר עכו"ם מ"מ לאו דלא תרחם קאי רק אז' אומות. ורבנו לא ס"ל כן אולם אינו מפרש אלא תהרגם כי אם לענין לא מעלין ולא מורידין. ומצאתי בתרגום אונקלס שתרגם ולא תחנם לא תרחם עליהון וזהו מקור דברי רבנו.
10.1.3
אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה. עי' היטב בט"ז סי' קנ"ח סק"א ובש"ך ובנקודות הכסף שם פלפלו בהך דאין מורידין אם הוא איסור, וכל דבריהם סובבים על דברי רבנו בפ"ד דרוצח שכתב אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם דמשמע דרק להצילם איכא איסורא אבל בסיבוב המיתה ליכא איסורא, ופלפלו כל אחד לפי דרכו, ודברי רבנו מבוארים כאן דאסור לאבדו ועי' היטב בכל זה (וראוי להאריך) ועי' ביראים רמ"ח ובחדש קע"ה תולדות הרציחה שלא להרג את העכו"ם כדתנן בע"ז לא מעלין ולא מורידין ואיך הדין בשבע עממים שאינם עושין מלחמה עי' בפ"ו דמלכים ובמ"ש שם, ועי' בדברי רבנו בפ"ח מהלכות מלכים ה"ט וה"י שמה מבואר דכל מי שאינו מקבל ז' מצות אם נמצא תחת ידנו יהרג, וזה לא קאי על שבע אומות ועי' בדברי רבנו בפ"א מילה ה"ו ובמ"ש שם, ואני נבוך בכל הענין הזה לדעת רבנו, וקשה להאריך כראוי.
10.1.4
אבל המוסרים והאפיקורסים מישראל וכו'. , הנה לא הוזכר כאן מינים ובגמ' לפי נוסחא דילן המינים והמסורות ולא הוזכר אפיקורס, אמנם בנוסח הרי"ף איתא המינים והאפיקורסים וכן הנוסח ברבנו חננאל שם. אמנם מצאתי בנוסחאות הישנות לרבנו בדפוס קונשטנדינא רס"ט ובדפוס וויניצא ישן, גם בדברי [רבנו] אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים מצוה לאבדן ביד וכו' מפני שהן מצרין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כגון צדוק וביתוס ותלמידיהם שם רשעים ירקב. והנה הרב לח"מ ז"ל עמד מדלא הביא רבנו גם את המומר, א"כ משמע דס"ל דמומר להכעיס מין הוא, ואלו בפ"ג דתשובה מנה רבנו מינים בפני עצמם ומומר להכעיס בפני עצמו עיי"ש, וכתב לישב דס"ל לרבנו באמת דמומר להכעיס מומר הוי ולא מין, והא דלא הביאו כאן סמך על מ"ש בפי"א דעדות עיי"ש וכבר השיגו עליו דבהדיא מפורש בדברי רבנו בפי"א מהל' גזילה ואבידה ובפ"ד מהל' רוצח דמומר להכעיס מין הוא ועי' להלח"מ בפ"ג דתשובה הביא בעצמו לשונות אלו. והנה הי' נראה לישב הדברים ע"פ מ"ש הרא"ה ז"ל בספרו בדק הבית, דפלוגתת רב אחא ורבינא, אי מומר להכעיס הוא מין או מומר, הוא דוקא בזה שאינו מקפיד בין היתירא לאיסורא, אבל מי שעושה כן להכעיס ממש ודאי מין הוא לכו"ע. ובפלוגתא זו הלכה כמקיל והוי מומר עיי"ש היטב, והשיגו הרשב"א ז"ל במשמרת הבית, ואם נאמר דרבנו ס"ל ג"כ כהרא"ה, ולפי"ז מומר להכעיס ממש ודאי מין הוא, ולהכי לא הביאו רבנו כאן שהוא כלול במינים לענין מורידין ולא מעלין, וכן בפ"ד דרוצח ובפי"א דאבידה שכתב רבנו במי שעושה להכעיס, כתב שדינו כמין, אבל בהל' תשובה מיירי רבנו רק במי שהוחזק ורגיל לעשות כן והוא עושה להכעיס ר"ל שאינו מקפיד בין היתירא לאיסורא ובזה פסק גם רבנו לקולא והוי רק מומר. והרי גם במומר לכל התורה כתב רבנו רק מי שחוזר לדתיהם משום מה בצע אבל מומר לעכו"ם פשוט כלול אצלו במינים וכמ"ש הכ"מ לסלק השגת הראב"ד, אבל עי' מ"ש בפ"ג דתשובה דרבנו לא ס"ל כן והבוחר יבחר. אבל הדבר מבואר, דלא העתיק רבנו כאן מומר משום דרבנו העתיק לשון הברייתא בע"ז כ"ו ב' ואמר ליה ר' יוחנן לר' אבהו סמי מכאן מומר, לכן לא העתיק רבנו מומר, אבל באמת הרי היה לרבנו לבאר הדין הזה דמומר להכעיס אם דינו כמין או כמומר, ולכן כתב בפי"א דגזילה כשהביא מימרא דר' יוחנן דמומר לתיאבון מחזירין לו אבידה, אבל מומר להכעיס דינו כמין וכמבואר בגמ' דכן ס"ל לר"י, וכן לענין מורידין ולא מעלין דפ"ד דרוצח דשם ביאר רבנו דין מומר להכעיס דאפילו בלובש כלאים ועי' הוריות י"א, הוכרח רבנו להזכיר מומר בפני עצמו, והרי מומר להכעיס רק דין המין יש לו אבל הוא בריה בפני עצמו, ומנה לו רבנו בפני עצמו גם בהל' תשובה ועי' מ"ש שם בזה, ומה שיש עוד לעמוד בדברי רבנו, דהכא מנה רבנו לתלמידי צדוק וביתוס בכלל אפיקורסים או מינים, ואלו בפ"ג מהל' תשובה מנה מכחיש מגידיה כגון צדוק וביתוס בכלל הכופרים בתורה ועי' מה שכתבתי שם בזה שגם זה בכלל אפיקורסים עיי"ש.
10.2.1
מכאן אתה למד שאסור לרפאות וכו'. עי' כ"מ דפשוט הוא דרפואה היינו מעלין ובפירוש אמרו בגמ' דאסור להעלותן בשכר ואין צורך לזה דהרי להדיא ת"ר שם לאפוקי לשם מורנא דלא וכן ציין מרן הגר"א ז"ל שם. והנה דעת התוס' ז"ל שם ד"ה לאפוקי דבשכר שרי וכ"כ רש"י ז"ל שם, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכל היכי דליכא למיחש משום איבה אפילו בשכר אסור כמ"ש שם עמוד א' סבר רב יוסף למימר אנוקי וכו' סבר רב יוסף למימר וכו' אסוקי בשכר, וההיא דגיטין היכא דליכא לאשתמוטי וכמ"ש שם במילדת בשכר שרי וכו', ואפילו בחנם היכא דאיכא איבה מותר דהא אמרינן בגיטין ס"א מבקרין חולי וכו' וביקור חולים הוא רפואה. אבל דעת רבנו מבואר להדיא דאפילו היכא דאיכא איבה דוקא בשכר, וכמ"ש לעיל א' בשכר שרי משום איבה, ור"ל ומתניתין בין בשכר וליכא איבה בין דאיכא איבה אבל בחנם, ומיושב בזה קושית הראשונים ז"ל דלמה לא אמר שם במתניתין בחנם ועובדא דרב שימי בר אשי בגיטין ע', הוא כמ"ש התוס' בע"ז שם ד"ה לאפוקי והדברים ארוכים.
10.3.1
ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה. הנה מדברי הטור והשו"ע מבואר דאף בחו"ל אסור לעשות שכונה ועי' ש"ך שם, והרב דגול מרבבה דייק מסדר לשון רבנו דהכניס דין זה דלא יעשה שכונה באמצע. משמע דס"ל דדוקא בא"י אסור לעשות שכונה ולא בחו"ל עיי"ש שרוצה להוכיח כן גם מסגנון הש"ס דאמר רב יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה אחד מימרא דרב יהודה אמר שמואל דהלכה כר' יוסי. והמעיין בר"ח שם יראה כי היא מימרא אחת של רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"י ובלבד שלא יעשה שכונה. אבל לא הביאו רבותינו אלה דברי רבנו הריטב"א ז"ל שכתב ובלבד שלא יעשה שכונה אפילו בחו"ל דהשתא הוי קביעותא טובא וגזרינן וכו' וכן הלכה ע"כ, הרי להדיא דאף בחו"ל וכן מבואר להדיא באורחות חיים דגם במכירה בחו"ל אסור בשכונה משום דלמא מזקו ליה, לישראל ועדיין הדבר צ"ב בדעת רבנו.
10.4.1
אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו. עי' כ"מ ולח"מ מה שנדחקו דהעתיק רבנו לשון המשנה אף במקום, אף דדיקו מזה בגמ' דסתמא כר' מאיר ומכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי, ורבנו הרי פסק כר' יוסי. והמובחר מ"ש בזה הרב מהר"ל בן חביב, דמתניתין שפיר דיקו בגמ' דהרי לר"י ליכא דוכתי דלא מוגרי, אבל אחרי שאמרו בגמרא דשכונה אסור, א"כ שפיר אפשר לומר אף במקום שהתירו, דהיינו בליכא שכונה. והנה לא נתבאר בדברי רבנו הדין בחוץ לארץ אם מותר להשכיר לבית דירה, שנחלקו בו רבותינו ועי' תוס' ורמב"ן ז"ל ועוד, ובירושלמי הרי מבואר דבחו"ל מותר, דדוקא בא"י שאנו מצווין לשרש אחריה ובסוריא גזרו אטו א"י, אבל מן התוספתא מ"ש שם כאן וכאן לא ישכור וכו' אפשר לומר דקאי אחו"ל ג"כ ואפשר דרק על א"י וסוריא ואין הכרע בדברי רבנו.
10.4.2
אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר. עי' השגה, ודברי רבנו הלא הם מפורשים בתוספתא כאן ומה שהשיג הראב"ד ז"ל נראה דס"ל דבשכר חמור לרכוב והביא עליו לגין יין דמותר הוא כמ"ש האחרונים ז"ל דדוקא דבר מועט, אבל אם הביא יין הרבה אסור, ולפי"ז אף אם ישכור לאוצר סתם ויכניס בו יין יהיה אסור ודבר זה צריך תלמוד.
10.4.3
אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ. דעת הרמב"ן ז"ל מדחילק בבתים ושדות ולא חילק במחובר בין ארץ ישראל לחו"ל, מוכח דמחובר אסור אפילו בחו"ל, וראיה מהא דאמרינן לעיל י"ד דקל טב הוא, דלא מזבנינן הא דקל ביש מזבנינן והא תנן אין מוכרין להם במחובר לקרקע ומה קושיא הא דין זה דאין מוכרין הוא רק בא"י, אבל בחו"ל מותר, ודקל טב אסור. אולם מזה אין ראיה דהרי לר' מאיר קאי, ואיהו הרי ס"ל דגם בחו"ל אין מוכרין. אולם דעת רבנו כיון דקי"ל כר' יוסי דבחו"ל הכל מותר כ"ש במחובר לקרקע, ופסק רבנו כר' יהודא דמוכרו לקוץ וקוצץ ואף דהרי"ף ז"ל פוסק כר"מ דסתם מתניתין כוותיה, כתבו רבותינו הראשונים ז"ל משום דהוי סתם ואח"כ מחלוקת, ומדאיבעי שם בגמ' בהמה על מנת לשחוט מהו, וזהו אליבא דר' יהודה אבל לר"מ בודאי אסור אף שיודע ודאי שישחוט, ולהכי פסק רבנו כר"י, וכבר השיגו על זה רבותינו וגם מרן הגר"א ז"ל דהרי בכמה מקומות מיבעי לגמ' דלא כהלכתא ואליביהו דבית שמאי ושקיל וטרי אליביהו טובא, אולם כבר הביאו מהא דאמרינן לעיל ט"ו רב הונא זבין ההוא פרה לעכו"ם א"ל אימור לשחיטה זבנה, ופי' רב האי גאון ז"ל והביאו הרא"ש שם שהיה נראה לו שאינו לוקח אלא לשחיטה, והרי לר"מ בודאי אסור ועל כרחך דהלכתא כר' (יוסי) [יהודה] והדברים ארוכים בדברי רבותינו בשיטותיהם.
10.4.4
וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עכו"ם זה בצורתו ק"ו שיספר בשבח מעשיו. והא דאמר ר' יהודה בשבת ל"ג ב' כמה נאים מעשיהן של אומה זו, צ"ל דמטעם זה שתק ר' יוסי משום דס"ל דאסור לספר בשבחן והלכה כר' יוסי דנימוקו עמו. ושמעתי מידידי הגאון ר"ה איגוס שיחי' דר"י ור' יוסי לטעמיהו אזלי בבכורות מ"ה ביתר בידיו ורגליו ויליף מקרא דאצבעות ידיו שש שש דס"ל לר' יהודא דבשבחיה משתעי, וקאמר ליה ר' יוסי שם משם ראיה כך אמר לו כמותך יתמעטו ממזירי וכו' והוא משום דס"ל לטעמיה דבשבחיה אסור לספר ועל כרחך דואצבעות ידיו שש שש לגנותו הוא עיי"ש ועי' סוטה מ"ב עדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים וכו'. ומצאתי למרן הגר"א ז"ל בכתב יד קדשו למס' שבת (ונדפס זה עתה) שכתב שם כמה נאים מעשיהם של אומה זו, ודאי דאסור לומר כמה נאה על עכו"ם אלא דאמר כן שמוטב לדור תחתיהם ולא תחת אומה אחרת וכדאמר לעיל תחת נכרי ולא תחת חבר וכו', ור' שמעון בן יוחאי סבר דאפי"ה אסור לשבחם וכדמסיים כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן ע"כ.
10.6.1
אסור לנו להניח עכו"ם בינינו ואפילו יושב ישיבת עראי וכו' עד שיקבל עליו ז' מצות שנצטוו בני נח. ועי' בהשגה, והנה הראב"ד השיג בתרתי חדא דלאו דלא ישבו בארצך קאי רק אז' עממין וכן הוא דעת רש"י ז"ל בגיטין מ"ה ודעת הסמ"ג ועוד ראשונים דאסור רק ישיבת קבע ולא ישיבת עראי. והנה באמת ב' ההשגות הא בהא תליא, דאם נימא דלא ישבו בארצך קאי רק אז' עממין שפיר אפשר לומר דאסור רק ישיבת קבע שהרי קרא דלא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע קאי גם אשאר אומות, ובז' עממין גלתה תורה דגם בישיבה לבד בלא חניה בקרקע ג"כ אסור, אבל אם נימא דקרא דלא ישבו בארצך קאי על כל העכו"ם, א"כ על כרחך דלרבויי ישיבת עראי קאתי, דאי לא"ה דרשה דלא תתן להם חניה בקרקע למאי אתי והרי ישיבה לחוד אסור גם בשאר האומות. והנה הרב פני יהושע ז"ל בגיטין הקשה דלמה לן קרא דלא ישבו בארצך והרי גם בלא"ה איכא לא תעשה דלא תחיה כל נשמה, ולשיטת רבנו ניחא, דהרי לאו דלא תחיה רק בז' עממין הוא, ולאו דלא ישבו בארצך לשאר כל האומות, אולם אין זה מכריח כי יש לישב הדברים גם לשיטת הסוברים דאז' עממין קאי. אמנם בסוגיא דגיטין מ"ה שם אהא דתניא לא ישבו בארצך יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו וכו' מאי תקנתיה עמך ישב, ואינו מובן לשיטת רבותינו הסוברים דלאו דלא ישבו בארצך בז' עממין קאי, א"כ מנ"ל דאם קבל עליו שלא לעבוד ע"ז מותר בישיבה ודלמא בז' עממים אסור אף אם קבל עליו שלא לעבוד ע"ז (ודוקא בקבלת ז' מצות) וקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו בשאר אומות הוא, ועל כרחך דפשיטא ליה להגמ' דלאו דלא ישבו בשאר אומות הוא ג"כ, ואפשר לומר לדידהו, דעדיין קשה דאם קרא דלא תסגיר בשאר אומות הוא, למה בעינן שינצל אליך מעם אדוניו, והרי אפילו עובד עכו"ם בשאר אומות לא נאסרה הישיבה בינינו. אבל הרואה בדברי רבנו בפ"ח דמלכים ה"י שכתב שם וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג, ועי' כ"מ שם שכתב מקורו דכולהו תלמידי דרב אמרי על שבע מצות בני נח נהרג. ולענ"ד זה אינו, דזהו הדין לעכו"ם העובר על ז' מצוות דנהרג אבל רבנו ז"ל כתב דין אחר לגמרי, שאף שלא עבר, אלא שאינו מקבל עליו ז' מצוות נהרג ג"כ ועי' מ"ש בהל' מילה פ"א (ועי' מה שהארכנו שם במקומו בביאור דברי רבנו דלדעתו זהו בכלל עשר מצוות שנצטוו במרה וז' מהם הם ז' מצות בני נח ולכאורה למה בא הצווי במרה והרי אדם הראשון נצטוה על זה, והיה הצווי לכוף את כל העולם לכך ויתישב בזה הרבה, ועיי"ש מה שביארנו בזה) ולפי"ז על כרחך דלא ישבו בארצך קאי על כל האומות וגם ישיבת עראי, ושם לא השיגו כלל על רבנו, ויש להאריך עוד הרבה.
10.6.2
ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. ובהשגה איני משוה לו בישיבת הארץ, והכ"מ מפרש דעת הראב"ד דכיון שקבל עליו ז' מצות אפילו בזמן שאין היובל נוהג למה נאסר עליו הישיבה, והרי ליכא חששה דפן יחטיאו אותך, וכתב דאה"נ דרבנו מודה לזה, אבל המעיין בפי"ד מאיסורי ביאה יראה שמקור ההשגה אחרת לגמרי, דהראב"ד אינו מודה להרמב"ם כלל באיסור הישיבה לגר תושב ואפילו בירושלים עצמה שאין מושיבין שם גר תושב בזמן שהיובל נוהג מקרא דעמך ישב ולא בעיר עצמה וכדרשת הספרי, אבל בזמן שאין היובל נוהג שרי לישב גם בירושלים עיי"ש, וזהו גם השגתו כאן, ועיקר מחלקותן יתבאר אי"ה במקומו ועי' עוד בפ"א מהל' מילה מה שביארנו דעת רבנו והראב"ד בענין זה.
11.1.1
אין הולכין בחוקות העכו"ם ואין מדמין להם וכו'. בתורת כהנים פרשת אחרי ובחוקותיהם לא תלכו, לא תלכו בנימוסיות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תרטיאות וקרקסיאות ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, ר' יהודא אומר שלא תנחור שלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי, ופי' הרמב"ם בספר המצוות ל"ת ל' מה שאמרו כגון תרטיאות וכו' שהם מינים ממושבם שהיו מתקבצין בהם לעבודת גילולים וזהו שכתב ולא יבנה וכו' ובספרי פרשת ראה השמר בלא תעשה פן תנקש אחריהם שמא תמשך אחריהן או שמא תדמה להם וכו' שלא תאמר הואיל והם יוצאים באבגיטא אף אני אצא באבגיטא הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בקילוסין אף אני אצא בקילוסין, וכולן מיני מלבושין הם וזהו שכתב ולא מדמין להם לא במלבוש וכו' וכתב הרמב"ם שם וכבר ידעת לשון הנביא ועל כל הלובשים מלבוש נכרי ובסוף פ"ח דסנהדרין אפילו לשנויי ערקתא דמסאני וכתב הרי"ף שם פי' העכו"ם שבאותו הזמן היו עושין רצועות במנעליהן אדומות וישראל עושין שלהם שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם וכן פי' הערוך וכ"כ בההיא דלבישא כרבלתא בריש פ"ג דברכות כ' א' דרב אדא קרעה משום מלבוש נכרי הגר"א ז"ל בביאוריו ועי' להב"י שציין ג"כ הרבה בזה, ועי' בהגהות מהר"מ פאדווה וברדב"ז ללשונות הר"מ ח"ב סי' רנ"ז.
11.1.2
וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים. והוא מיותר לכאורה לגמרי והנה מדברי רבנו נראה ברור דלאו דבחוקותיהם לא תלכו קאי על כל האומות בכל הזמנים, ולכאורה יש לעיין דקרא דבחוקותיהם לא תלכו קאי על מאי דכתיב לעיל מיניה כמעשה ארץ מצרים וכו' וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו, ומשמע דקאי רק אהנך ועי' בחינוך מצוה רס"ב שלא ללכת בחוקי הגויים מז' האומות שנא' ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, וה"ה לכל שאר עכו"ם כי הענין מפני שהם סרים מאחרי ה' וכו' עיי"ש ועי' בספרא פ"ט ולא תלכו בחוקות הגוי אלו המצרים אשר אני משלח מפניכם אלו הכנענים ועי' בפסקתא זוטרתא, ועי' ביראים בחדש סי' שי"ג ולא תלך בחוקות הגויים ולא תעשה כמעשיהם של ז' אומות דכתיב בפרשת ואלה המשפטים והביאך אל האמורי וכו' וכתיב בתריה ולא תעשה כמעשיהם וכתיב בפרשת אחרי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וכו' ובחוקותיהם לא תלכו, פירוש אפילו אינם עבירות אלא מעשיהם וחוקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם, וחכמים פירשו מה המעשים והחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם וכו' כל מה שהיתה קבלה בידם שהיו מחוקותיהם ואין להוסיף עליהם ואינם מסברא כי אם בקבלה, וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה ז' אומות וחוקותיהם כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהם שהרי הוקשו זה לזה וכו' עיי"ש הרי דס"ל להדיא דעיקר הלאו בז' אומות ובארץ מצרים, ורבנו הרי להדיא דס"ל דהלאו קאי על כל האומות ועל זה הוסיף וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ועל זה באה דרשת רז"ל אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו וכו' וכאן הרי להדיא בכל העמים ואשר על כן הביאו רבנו להוכחה דלאו זה על כל העמים קאי ופשוט ועי' מ"ש בדברי רבנו והראב"ד בפ"א מהל' תמידין ומוספין ה"י.
11.1.3
ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם. הוא מ"ש בתורת כהנים הנ"ל ודלא כב"י ועי' ש"ך שם.
11.1.4
ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. בפ"ב דע"ז כ"ט א' ופ' בתרא דקידושין ע"ו ב' ופ"ב ופ"ו דסנהדרין ד' מאות ילדים וכו' ובתוספתא פ"ז דשבת אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית וכו'.
11.1.5
ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. זהו מספר קומי דתוספתא ובתורת כהנים הנ"ל ובסוף פ"ז דב"ק ובסוף סוטה הגר"א.
11.1.6
ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם. ובהשגת הראב"ד א"א איני יודע מהו וכו' וכבר נתבאר לעיל שרבנו עצמו הביא מקורו מספרא הראב"ד ז"ל כנראה כוון לדרשת הספרא על הפסוק כמעשה ארץ מצרים יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותן ת"ל וכו' אלא בחוקים החקוקים להם, וזהו כוונתו, אבל רבנו ביאר דר"ל היכלות להכניס הרבים כדרך שהם עושים, ועי' בערוך ערך תיאטר.
11.1.7
וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. עי' כ"מ ועי' ב"י ועי' מדרש רבה דברים פ"ב אלו דברים וכו' המספר קומי והעושה בלורית וכו' מהו חייב סופג את הארבעים.
11.3.1
ישראל שהיה קרוב למלכות וכו' הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו וכו'. הנה לגלח הוא מבואר בב"ק ובסוטה כמ"ש הכ"מ וללבוש מלבושיהם כתב הכ"מ דנלמד מזה עיי"ש וא"צ לזה וכבר הראו מקור הדברים בההוא גברא דשוקא דבי לפט מ"ט לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי א"ל עיילנא ונפיקנא ביני עכו"ם כי היכי דלא לידעו דיהודאי אנא והוא בתענית כ"ב א'.
11.4.1
אין מנחשין כעכו"ם שנא' לא תנחשו. הלשון כעכו"ם אינו מובן וכבר ראיתי שעמדו ע"ז אבל הנראה שרבנו דבר גדול השמיענו כאן, דדוקא אם מנחש כעכו"ם וכאותם שמנה לקמן שסובר, שהנחש יש לו ערך וענין בפני עצמו, אבל אם אומר יהיה כך אות הוא שכן רצון ה' יתברך אין בזה משום נחש, והוכיח זה מהא דאמרו בחולין צ"ה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, ור"ל שאינו סומך עליו לעשות מעשה על פיו, אבל הקשו רבותינו שאיך סמכו עליו אליעזר ויהונתן, והראב"ד לקמן הרי השיג על רבנו בדברים חריפים מאד, לתבוע עלבונם ועי' כ"מ בשם הר"ן ועי' רד"ק שם מה שהאריך אשר על כן דעת רבנו דדוקא ניחוש כעכו"ם אסור, אבל אליעזר הרי אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם, ויהונתן אמר ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידנו וזה לנו האות זה אינו ניחוש כלל שאינו נחש כעכו"ם, וזהו כוונת רבנו ותסור מעליו התלונה.
11.4.2
שחוט תרנגול זה שקרא ערבית. עי' כ"מ ונוסחא ישנה במעשה רוקח הספרדי שקרא כמו עורב וזהו כלשון אחר שהביא רש"י ז"ל.
11.5.1
סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר וכו'. ובהשגה אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע"פ שאין בו נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה וכו', ורבנו בזה לטעמיה בה"ד, וכבר הראו שמדברי הירושלמי פ"ו דשבת הביאו התוס' במגלה ל"ב תני ר' אליעזר בן יעקב לא תנחשו ולא תעוננו אע"פ שאין נחש יש סימן, מוכח דלענין איסור והיתר קאי וכסברת רבנו, והראב"ד לטעמיה אזיל לדבריו בה"ד, ורבים מרבותינו כוותיה סבירא להו.
11.6.1
איזהו קוסם וכו'. כל ההלכה מתבארת היטב בדברי רבנו בספר המצוות ל"ת ל"א ברחבה עיי"ש היטב ושם הביא רבנו מקורי הדברים בספרי ותוספתא עיי"ש.
11.7.1
אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות. עי' לח"מ ובאמת דעת המהרש"ל ז"ל דהא דהשואל אינו לוקה הוא משום שאין בו מעשה, אבל המעיין בדברי רבנו בספר המצוות יראה דס"ל לרבנו דאינו בכלל הלאו כלל אלא שהוא מגונה, ושואל ליתא אלא באוב וידעוני ודורש אל המתים אבל לא בכל אינך, והרב משנת חכמים האריך בכל זה לדייק בדברי רבנו. ובאמת גם בתורת כהנים קדושים ליתא אזהרה רק בשואל אוב וידעוני וגם במנחש ומעונן ליתא חיוב לשואל עי' בזה, וכנראה כל זה כלול לדעת רבנו בהא דאמרו פסחים קי"ג מנין שאין שואלין בכלדיים לפי שיטת רבנו לקמן דשואל בככבים הוא בכלל מעונן. וראיתי להעיר להמעיין המדייק בדברי רבנו על שינוי הלשון הנמצא בדברי רבנו, דלפעמים כתב מכין אותו מכת מרדות כדהכא וכן בהי"ד, ולפעמים כתב לוקה מכת מרדות כמו בהט"ו בפרקין ועי' פ"א מהל' שבת ובפ"ז מהל' חמץ ובפ"א מהל' איסורי ביאה ושאר דוכתי, והוא בודאי בחשבון נעשה ונכתב ומצאתי להרב מחנה חיים ח"ב או"ח סי' כ"א עמד בזה, ויש בו ענין למתבונן.
11.8.1
איזהו מעונן אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב וכו'. ונחלקו על דברי רבנו אלה, הרמב"ן ז"ל בתשובתו סי' רפ"ב ובנמוקי יוסף סוף פרק ד' מיתות, וחילא דידהו מהא דשבת קנ"ו בעובדא דברתא דר' עקיבא דאמרי ליה כלדאי וכו' והוי דאיגי אמלתא טובא וכן מעובדא דרב נחמן בר יצחק, ולפי מ"ש לעיל לדעת רבנו כלדאי אין זה אצטנגנינות וחולק על פי' הערוך בזה, לפי"ז אין סתירה ומהא דאמר ליה לאברהם צא מאצטגנינות שלך בודאי אין סתירה לדעת רבנו, ובאמת ס"ל לרבנו דרב ור' יוחנן ושמואל דס"ל אין מזל לישראל לדינא נחלקו וס"ל דאצטגנינות אסור, ומהא דאמרו האי מאן בחד בשבתא וכו' זה אינו נוגע לאצטגנינות אבל לטבע הבריאה והדברים ארוכים בזה מאד.
11.9.1
אסור לעונן אע"פ שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים וכו' וכל העושה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו וכו' הרי זה לוקה. כלל בזה רבנו ב' דינים האחד הוא האצטגנין נותן העתים והשני הוא העושה מעשה על פיו, ולאו דוקא האיצטגנין עצמו שעושה ע"פ אצטגנינותו אלא אפילו אחר, וכן הוא מבואר להדיא בדבריו ז"ל בספר המצוות ל"ת ל"ב שכתב רוצה לומר לא יהיה בכם מעונן שיאמר העת הפלונית טובה וכו' והעובר על לאו זה חייב מלקות ר"ל שיגיד העתים האלו, לא מי שישאל בעדם אבל השאלה עם זה ג"כ אסורה מחוברת אל היותה דבר אין אמיתות לו. ומי שיכוין בפעולתו אל עת ידועה במבט כדי שיצלח או יהיה לו תועלת באותו מעשה הנה הוא ג"כ לוקה מפני שעשה מעשה (כן היא הנוסחא בספר המצוות החדש מכת"י.)
11.9.2
וכן האוחז את העינים. עי' כ"מ דס"ל לרבנו דחכמים לא פליגי אר' עקיבא אלא דחכמים מוסיפין גם אוחז את העינים, הנה במשנה שם ס"ז גבי מכשף איתא העושה מעשה ולא האוחז את העינים ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים מלקטים וכו' העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור, ונראה דחכמים פליגי עם ר"ע ואזלי לטעמיהו דחכמים דס"ל דמעונן הוא האוחז את העינים, אמרו כאן גבי מכשף העושה מעשה ולא האוחז את העינים דר"ל דאינו בכלל מכשף אבל הרי הוא בכלל מעונן ולהכי לא אמרו פטור אבל ר"ע דס"ל דמעונן הוא נותן עתים ולא אוחז את העינים להכי אמר העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור, ומזה נראה דפליגי, אבל ראה שבנוסחא הישנה בספרי איתא גם בדברי חכמים העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור כר"ע ממש, וכבר הראו האחרונים על הנוסחא הישנה שבספרי גבי מעונן ר"ע אומר אלו נותני העתים, וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים כגון אלו האומרים למודי ערב שביעית להיות יפות וכו' ור"ל דבין אוחזי העינים וכגון אלו האומרים וכו' ולפי נוסחא זו להדיא ס"ל לחכמים דגם שניהם בכלל מעונן, ועי' משנת חכמים. ומ"ש רבנו דלוקה על אחיזת עינים ולקמן בהט"ז כתב דלוקה מכת מרדות, עי' כ"מ לקמן ולח"מ ומהרי"ק ושו"ת הרמ"א סי' ס"ג ובהגהת מהר"ם פדוואה ובב"ח וט"ז והמעיין בלשונו של רבנו בספר המצוות שם, במה שכתב וההפסד המגיע מזה גדול מאד כי כן ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה והבן זה עכ"ל, הרי יראה שהדברים שחשב פה, המה נמנעים לגמרי, וקראם מעשה תמהון, לפי שהם נמנעים לגמרי אבל הדברים האמורים בהט"ו הרי אינם דברים נמנעים שהרי אמרו עשה מעשה חייב הרי דאפשר שיעשו ובזה חייב רק מכת מרדות וזהו מתאים לדברי מהרי"ק ז"ל. והנה ראה זה דבר תמוה, דבארחות חיים ח"ב יצאו לאור מכת"י הל' ע"ז הביא וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב שהאוחז את העינים לוקה מכת מרדות והוא בכלל מעונן, ולא זכר כלל, דס"ל לרבנו דמטעם מעונן לוקה, ורק משום מכשף הוא דלוקה מכת מרדות ואדרבה בספר המצוות כתיב והוא בכלל מכשף, ולא אדע איזה דרך בחר לו רבנו זה בדברי הרמב"ם.
11.10.1
איזהו חובר וכו' עד שהן אומרין שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק והאומר כך וכך על האיש אינו ניזק. והנה שיטת רבותינו ז"ל בזה דחובר חבר הוא מאסף חיות ובהמות וכדומה. אבל רבנו ס"ל דחובר חבר הוא בעל הלחשים. והנה בתוספתא פ"ד דמכות לפי כמה נוסחאות ישנות (עי' צוקרמאנדל) החובר את האדם ואת הבהמה וכו' זהו מ"ש רבנו והאומר כך וכך על האיש אינו ניזק, ומ"ש אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב, היינו שהאומר כן על הנחש אינו מזיק.
11.10.2
זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להם ענין. זהו מה דאמרו בסוטה כ"ב דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מאי אומר, ועי' רש"י שם דתרגום חובר חבר רטין רטין.
11.11.1
מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה וכו' כדי שלא תטרף דעתו. והנה רש"י ז"ל פי' דלוחש כדי שלא יזיקו, ולדעת רבנו דבר זה אסור וזהו מאי דאמרו בסנהדרין ס"ה האי מאן דצמיד זבורא ועקרבא אע"ג דמכוון דלא ליזקו אסור (ועי' רש"י שם דברצין אחריו מותר משום פקוח נפש ולדעת רבנו אין בזה היתר כי אין בזה משום פקוח נפש. אלא שהתירו במסוכן שכבר נשכו נחש ועקרב כדי שלא תטרף דעתו עליו) ועי' כ"מ שהביא מירושלמי דשבת פי"ד ה"ג לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ולעקרבים, ומשמע דקאי על אחר שנשכו דומיא דעין ומעים. ובתשב"ץ סי' מ"ה הביא נוסחת הירושלמי לוחשין לעקרבין לתולעים שבמעים, ולעין בשבת ועי' במרדכי שבת פי"ד סי' שפ"ב ובתשובות מהר"מ בר ברוך סי' קע"ה מ"ש דלא קאי על עין הרע (כמו שדחה הר"ר יחיאל מפריש) דכמו שמעים אבר גם העין אבר דהיינו עין ממש. ועם כל זה נראה כפי' רבנו.
11.12.1
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו'. כרב ור' חנינא שם דפליגי על ר' יוחנן דס"ל דבעינן דוקא רקיקה ולפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. ולדידהו עיקר הטעם משום שאין מתרפאין בדברי תורה. והנה הרמ"ה ז"ל כתב בנימוקיו דרב ור"י הלכה כר"י ובעינן דוקא שם ורקיקה ואפשר דאה"נ דלענין חלק לעולם הבא דינא כר"י, אבל עכ"פ כללו אותו בכופר בתורה ובאמת רבנו ס"ל דכלם לא אמרו אלא אליבא דר' עקיבא, ואנן כסתם מתניתין ס"ל לענין עולם הבא. ואף דהרמ"ה ז"ל כתב ומדטרחי הני אמוראי כולהו לפרושי מימריה דר"ע ש"מ הלכתא כוותיה, כבר הבאנו בכמה מקומות בשם מרן הגר"א ז"ל דזה אינו מוכיח כלום, דהרי שקלו וטרו גם אליבא דבית שמאי. ועכ"פ רבנו לא הביא גם בהל' תשובה דין זה דרוקק על המכה וקורא. ש"מ דלא ס"ל הכין. ומ"מ כתבו רבנו שפיר כאן דהוא בכלל הכופרין בתורה, והרי לרב ולר"ח אין להם חלק לעוה"ב אליבא דר"ע.
11.12.2
וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן. הוא בירושלמי דשבת פ"ו ה"ב וירושלמי עירובין פ"י ה"א, ומדכללוהו שם עם הקורא פסוק על המכה בשם (וכן היא הגירסא בירושלמי דעירובין ועי' קרבן עדה כאן) ש"מ דחד טעמא הוא.
11.12.3
אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שיגן עליו זכות קריאתן. זהו מבואר בשבועות ט"ו ב' ובירושלמי הנ"ל כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע ומיהו צ"ע לדעת רבנו הא דאמרו בשבת ס"ז לאשתא צמורתא לימא הכי וירא אליו מלאך ה'. והנה התוס' כתבו דהיכא דאיכא סכנתא מותר, ולדברי רבנו על כרחך זה אינו, ומוכרח לומר דג"כ התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו וכדלעיל הי"א ואינו משמע כן מתוך הסוגיא.
11.13.1
ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים וכו'. עי' בספר המצוות לרבנו ל"ת ל"ח.
11.14.1
אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני שנא' לא ימצא בך והנשאל בהם באזהרה. עי' כ"מ, ורבנו הראה בעצמו מקור דבריו בספר המצוות ל"ת ל"ז, שהוא מבואר בתורת כהנים קדושים וכבר בארתי בפ"ו ה"ב בדברי רבנו שם, דאל תפנו היא אזהרה לבעל אוב וידעוני ולנשאל האזהרה מלא ימצא בך וכן הוא מוכח בתורת כהנים שם וכן הוא בירושלמי, ובעירובין י"ז ב' הכי גרסת רבנו שם אל תפנו אל האלילים וכמו שהבאנו גם לעיל בפ"ח וסרה תמיהת התורת חיים ז"ל שם.
11.15.1
המכשף חייב סקילה וכו' אבל האוחז את העינים וכו' מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד הוא ואין לוקין עליו וכו'. נתקשו בזה רבותינו, ובאמת אם נפרש דכוונת רבנו דאוחז את העינים דכאן לוקה רק מכת מרדות משום דלית ביה מעשה, ודלעיל גבי מעונן אית ביה מעשה. הנה מ"ש רבנו מפני שלאו זה הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד לא קאי לטעם פטור האוחז את העינים, אלא דבמכשף ליכא מלקות. ואפילו לאידך פירושי בדברי רבנו וכמ"ש לעיל מ"מ ברור דזה קאי על מכשף עצמו ולא על אוחז את העינים ועי' ביראים סי' פ"ב בדין מכשף ודעתו שנפטר רק מסקילה, וכתב ג"כ אבל במעונן איתא דקי"ל כרבנן דאמרי מעונן זה האוחז את העינים, ומדבריו משמע דתרי מיני אוחז את העינים איכא חדא דשייך למעונן וחדא למכשף ולפי"ז אפשר לישב גם דברי רבנו וקאי הך טעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד על האוחז את העינים ודו"ק.
11.16.1
ודברים האלו וכו' כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים וכו' ומפני זה אמרה תורה תמים תהיה וכו'. ביאר כן רבנו אמרם ז"ל בספרי שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי ת"ל ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך לך נתנה ואתה מניח דברי תורה וכו' ור"ל שלא יאמרו שיש להם במה לשאול, אלא שלי אסרה תורה. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על אלו ההבלים תמים תהיה זהו אמרם ז"ל מנין שאין שואלין בכלדיים שנא' תמים תהיה עם ה' אלקיך והובא לעיל וכן דרשו בספרי שם תמים תהיה כשאתה תם חלקך עם ה' אלקיך. ועי' בדברי רבנו בפירוש המשנה פ"ד דע"ז על המשנה ששאלו הזקנים ברומי האריך בכל זה הרבה וינעם לך. ועי' בתשובות הרשב"א סי' קס"ו ובסי' תתכ"ה ובסי' תרי"ג מה שנתקשה בסתירת דברי רבנו למ"ש במורה ח"ג פל"ז ועי' תוספת יום הכפורים בסוגיא דמי שנשכו כלב שוטה עיי"ש שהאריך.
12.1.1
אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים. וכ"כ לקמן בהשחתת הזקן ועי' טור השיגו ועי' ב"י וט"ז כתב להתירם בזה משום שלום מלכות ודבריו מופלאים. והנכון כמ"ש הב"ח ז"ל והעתיק דברי רבנו מספרו מורה נבוכים שם. ולפי דבריו עובר על זה גם משום ובחוקותיהם לא תלכו, והיותר פשוט דרבנו ס"ל דאיכא בזה משום לתא דע"ז, ונפק"מ טובא איכא, ולא ראיתי להאריך בזה.
12.1.2
בד"א באיש המגלח אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא א"כ סייע למגלח. ובהשגה אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו ע"כ, ועי' כ"מ ודבריו תמוהין וכבר עמדו עליהם גדולי המחברים ז"ל, והרי כל לאו שאין בו מעשה הכי הוא, ובודאי דעובר בלאו, ושליחות לדבר עבירה לא שייך כאן כלל, אבל דברי ההשגה אינם מובנים דמי אמר להראב"ד ז"ל דרבנו ס"ל דניקף לא עבר בלאו, ומשו"ה ביארו דהראב"ד ז"ל פירש דברי רבנו ולא להשיג בא, אבל אינו נכון. והנה במנין המצוות לא תעשה מ"ג ומ"ד דמנה רבנו ל"ת למקיף ול"ת למשחית ג"כ השיג הראב"ד ז"ל א"א לאו למקיף ולאו לניקף לאו למשחית ולאו לנשחת, וגם בהשגה זו נתקשו מאד, דהבינו דכוונת הראב"ד ז"ל להשיג דלמה לא מנה רבנו תרי לאוי למקיף ולניקף ותרי לאוי למשחית ונשחת, ודבר זה יפלא והרי רבנו בעצמו בספר המצוות ל"ת מ"ג הסביר דאף שחייב על כל פאה ופאה מ"מ א"א למנות בב' לאוין לפי שהיא במלה אחת וענין אחד עיי"ש וה"ה למקיף וניקף. אמנם הדבר ברור דהשגת הראב"ד היא כפשוטה, שהוא ראה בדברי רבנו דס"ל דלניקף ליכא לא תעשה כלל והא דמסייע חייב מלקות על כרחך הוא משום דאז מקיף נקרא ולא ניקף. ויש הוכחה ע"ז מדברי רבנו, דאם נימא דגם לניקף איכא לאו, אלא שאינו לוקה משום שאין בו מעשה, א"כ לפי"ז במקיף את עצמו הו"ל ללקות שתים משום מקיף ומשום ניקף וכדאמר רבא התם במכות במקיף לעצמו ודברי הכל, והנה רבנו כתב כאן וחייב על כל פאה ופאה לפיכך המגלח שני צדעיו בבת אחת והתראה אחת לוקה שתים, והוא פלא דהו"ל ללקות ארבע ב' משום מקיף וב' משום ניקף והרי אית ביה מעשה, אשר מזה הוכיח הראב"ד דס"ל לרבנו דלניקף ליכא ל"ת כלל, אלא דכשהוא מסייע בהקפה, מקיף מקרי, וזהו מה שהשיג כאן ובמנין המצוות דלניקף איכא לא תעשה. וכבר הביא הריטב"א ז"ל במכות שם בשם הראב"ד ז"ל ועוד פי' הראב"ד ז"ל דטעמא דניקף נפקא לן מדכתיב לא תקיפו דמשמע לא תניחו להקיף וכן לא תשחית לא תביא להשחית עיי"ש היטב והוא ברור. והנה באמת כבר השיגו מחברים רבים על רבנו שלא הביא במקיף לעצמו חייב שתים, והוא פלא אצלי דלא רק שרבנו השמיט דין זה דחייב שתים, הרי אדרבה בדברי רבנו מבואר להדיא להיפך, דאינו חייב אלא אחת, ועי' להפר"ח ז"ל שכתב לדבר פשוט דחייב שתים והוא פלא בדעת רבנו, ועל כרחך לומר בדעת רבנו דרב אשי דמוקי לה לברייתא דאחד המקיף ואחד הניקף במסייע פליג אדרבא וס"ל דבמקיף לעצמו ג"כ לא מיחייב אלא חדא והנה הפר"ח ז"ל כתב והרי רב אשי בודאי לא פליג אדרבא דהא רב אשי בעצמו ס"ל בסנהדרין נ"ה א' דמערה בעצמו למ"ד משמש מת בעריות חייב, חייב שתים עיי"ש ויבואר להלן שאינו. והנה נראה ברור דגם רבנו ס"ל דיש לאו לניקף וכמו דס"ל להראב"ד והתוס' והרמב"ן ז"ל הובא בשטמ"ק לב"מ ויתר הראשונים ז"ל וכן הוא להדיא בהלכות גדולות הל' נזיר ואע"ג דניקף לא קעביד מידי נהי דמלקי לא לקי דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל איסורא מיהו איכא דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם אחד המקיף ואחד הניקף ע"כ, אלא דמ"מ ס"ל לרבנו דמקיף את עצמו אינו לוקה אלא אחת, והוא ע"פ שיטתו, דהנה אמרו בסנהדרין נ"ד ב' הבא על הזכור והביא זכר עליו א"ר אבהו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תשכב חדא היא וכן אמרו שם בבא על הבהמה והביא בהמה עליו דלר"ע אינו חייב אלא אחת כיון דמחד קרא הוא עיי"ש והנה רבנו פסק בפ"ד מהל' שגגות ה"א כר"ע דאינו חייב אלא אחת אע"פ שהן שני גופין אינו חייב אלא חטאת אחת שנא' ואת זכר לא תשכב השוכב והנשכב שם אחד וכן בבהמה שם, ולפי"ז הרי פשוט דבמקיף וניקף אינו חייב אלא אחת ששם אחד הם מלא תקיפו. והא דמביא הפר"ח מהא דרב אשי שם נ"ה דאמר במערה בעצמו למ"ד משמש מת בעריות חייב הכא מיחייב תרתי הנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב על זה ולר' ישמעאל אצטריך לה דאמר חייב שתים לאשמועינן רבותא אבל לר"ע דאמר התם אינו חייב אלא אחת הכא מאי רבותא אית ליה לאשמועינן הא ודאי כ"ש הכא דלא מחייב אלא חדא דהא חד גופא הוא וחד מעשה הוא וחדא אזהרה היא ע"כ, והרי בודאי דלר' ישמעאל המה חיובים מיוחדים, וא"כ הרי להדיא דלרב אשי אליבא דר"ע אינו חייב אלא אחת ופשיטא דה"ה במקיף לעצמו ועל כרחך דפליגי אדרבא, וכן הוא דעת רבנו כאן, ועי' להלן בדברי רבנו בהט"ו לענין קרחה דס"ל ג"כ הכי להדיא דאם הטביל ה' אצבעותיו בסם והניחם בה' מקומות בראשו חייב רק חמשה ואינו חייב עשרה והוא מטעם זה ועי' בדברי רבנו לעיל פ"ג ה"ט בעושה אליל בידו לעצמו דחייב שתים, משום דתרי לאוי איכא לא תעשה לך פסל לעושה לעצמו אף שלא עשאה בידו ואלהי מסכה לא תעשו לכם לעושה לאחרים, ולהכי כתב רבנו לפיכך העושה עכו"ם בידו לעצמו לוקה שתים וברור.
12.1.3
והמגלח את הקטן לוקה. עי' כ"מ משום דסוגיא דב"מ י' ב' כוותיה דרב הונא [בנזיר נז:] ועי' תוס' שם ד"ה רב אדא ותוס' שבועות ג' א', הגר"א ז"ל, וכן הוא סוגיא דנזיר כ"ט שם.
12.2.1
האשה שגלחה וכו' ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה. עי' כ"מ ולח"מ ומל"מ האריכו דלמה נקט רבנו כאיבעית אימא קמא דסברא הוא הואיל ואין לה זקן, וממילא איכא איסור בעבדים והרי מסוגיא שם משמע דהוא מילפותא דקרא, מזקנך או דיליף פאת פאת מבני אהרן וכבר האריכו בזה הרבה, דעל כרחך לתנא דמתני' דמחייב קרחה בנשים על כרחך לא נוכל לומר דדרשא דבני אהרן אכולהו קאי, ועל כרחך דאביי קאמר הכי לתנא דברייתא דאפילו אם נימא דפליג אמתניתין ולית ליה דרשא דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וס"ל כאיסי, אבל הרי גם לאיסי על כרחך דרשא דבני אהרן אכולהו קאי, ואין מקום להאריך במה שכבר האריכו טובא. והאמת הוא דאפילו להך לישנא שם דהוא מקרא דזקנך ולא זקן אשתך, מ"מ השתא דכתיב קרא ודאי אמרינן דהיינו דוקא בנשים דלית להו זקן וכבר העירו גם מזה. אבל ראיתי להעיר בזה על דבר שלא הביאו רבותינו דהנה בבה"ג הל' נזיר איתא ג"כ כרבנו ממש, וז"ל והאשה שהקיפה או נקפה פטורה דכתיב לא תקיפו וכו' כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה ונשים הואיל וליתנהו בהשחתה דהא לית להו זקן בהקפה נמי לא איתנהו והוא להדיא כרבנו. והנה מרן הגאון ר' עקיבא בחדושיו למשניות תמה על דברי רבנו מהא דבעי למילף בב"ק פ"ח מק"ו דעבד פסול לעדות מאשה ופריך שם על זה מה לאשה שכן אינה במילה ועיי"ש בתוס' שדייקו דהרי מילה לא שייך באשה, ולמה לא פריך מהקפת הראש דנשים מותרות ועבד אסור ולא הוו מצי למדחי בזה קטן יוכיח כדדחי במילה. והנה באמת לפי דעת המרכבת המשנה ח"ב דס"ל לרבנו דעבד אסור אבל אינו לוקה משום דלא פשיטא ליה לרבנו הך מלתא דדלמא באמת ילפינן מקרא אפשר לדחות קושיא זאת, אבל אין דבריו מחוורין וכבר כתבנו דאפילו אי מקרא ילפינן אסור בעבד. ואפשר לומר דלמ"ד דון מינה ומינה, א"כ עבד ג"כ פטור אף דאית ליה זקן, ורבנו כ"כ רק לדידן דקי"ל דון מינה ואוקי באתרא, ולפי"ז לא פריך כן בב"ק משום דלרבנן דר' יהודה קאי שם, ומוכח בריש פרק שבועות העדות דאית ליה לר' מאיר דון מינה ומינה וגם בזה מצאתי שהרגישו ולכן אין כדאי להאריך עוד.
12.3.1
וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ וכו'. מנה רבנו רק ששה מצות עשה קידוש היום, אכילת מצה, אכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה, ובאמת יש בזה מקום עיון, דלמה לא מנה גם מ"ע דתשביתו דמשמע מדברי רבנו דאיתיה גם בנשים וכן עשה דספור יציאת מצרים בליל פסח וענוי יוהכ"פ ועשה דשבתון בשבת ויו"ט ועשה דבאש תשרופו דקדשים, (ובזה יש כבר אריכות עי' באחרונים) ועל כרחך לומר דרבנו ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל דהיכא דאיכא גם לא תעשה גם בזמן גרמא האשה חייבת (ושיטת התוס' בקדושין אינה כן עי"ש היטב) ולפי"ז ענוי יוהכ"פ ושביתת שבת ויו"ט וכן תשביתו הרי יש שם גם ל"ת, ומ"מ צ"ע מספור יציאת מצרים בליל פסח וכן בעשה דתשביתו יש להאריך, ולפי שהענין מסתעף הרבה קצרתי.
12.4.1
טומטום ואנדרוגינוס הרי הן ספק נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בכל מקום וחייבין בכל ואם עברו אינם לוקין. עי' כ"מ שכתב פשוט בתוספתא, והנה דין הטומטום אמנם כן מבואר בתוספתא בפ"ב דבכורים, אבל באנדרוגינוס מבואר לפנינו בתוספתא שם בכל הנוסחאות שבתוספתא הנמצאות בידנו (וכן בהוצאת צוקרמנדל) ועובר על בל תקיף ובל תשחית כאנשים. הרי להדיא דעובר על בל תקיף, אולם מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע סי' קפ"א סקי"ב העתיק דברי התוספתא כיצד שוה לנשים וכו' ומתעטף ומסתפר כאנשים וכו' ואינו עובר על בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים כנשים ור"ל שאינו לוקה מספק ע"כ, והם המה דברי רבנו כאן. ואמנם זוהי נוסחת הגמ' שלפנינו בסדור המשנה, ואליה כוון הכ"מ גם מרן הגר"א ז"ל, ולפלא כי בנוסחת הגר"א מבואר להדיא ההיפך שם וכמה נוסחות שונות בזה ועי' בדברי רבנו בפכ"ב מהל' איסורי ביאה הי"א ובדברי מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע אה"ע סי' כ"ב סקי"ט במה שהאריך להגיה בדברי רבנו, ועי' מה שהארכנו שמה.
12.5.1
אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה. ובהשגה א"א האיסור הזה אינה לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור מדאמר רב אדא בר אהבה לרב הונא חובה דמקפה לבניה קטנים תקברייהו לבניה אלמא איסורא אית בהו, והנה דברי הראב"ד תמוהין ממש לית להו פתרון, דהרי רבנו כתב להדיא לעיל בה"ב דאשה שגלחה פאת ראש האיש פטורה וכו' וגם כאן לא הזכיר אלא איסור ועי' כ"מ דר"ל דהראב"ד נתכוין רק לחדש דאין זה אלא איסור מדרבנן עיי"ש ועי' לח"מ דעשה את הראב"ד לפרשן בדברי רבנו בפרק זה והסכים על ידו גם הרב מרכבת המשנה אבל הוא פלא. והנה אחר העיון באמת דברי רבנו תמוהים, דהרי מבואר שם דלרב הונא דס"ל דרשא דכל שיש לו השחתה יש לו הקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה האשה מותרת להקיף בין גדול ובין קטן וכמ"ש התוס' להדיא, דאפילו לגדול מותרות וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל והרא"ם ז"ל וכן העיר הסמ"ג וכן מטין גם דברי הבה"ג בהל' נזירות, דאף דהעתיק ג"כ בנשים דפטורות מהקפה, ובכל זאת העתיק עובדא דרב הונא ורב אדא בר אהבה, ולא העתיק סיומא לטותא דרב אדא בר אהבה. כי אם דידך מאן מגלח להו א"ל חובה ותו לא מידי, ולר"א בר אהבה דס"ל דכל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב הנה בהקפת גדול הרי לוקה ג"כ, ובהקפת קטן מותרת ודברי רבנו דלא כמאן, ומה גם דס"ל כר"ה, אלא דיש מרבוותא דדייקו מהא דאיענשה חובה בבניה, מוכח דאיסורא איכא, (ואינהו לא ס"ל כדעת התוס' דהוי כשגגה שיצאה מלפני השליט עיי"ש) ולפי"ז דברי רבנו שכתב הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה צ"ע דמאי חידוש בקטן טפי מגדול, ואדרבה יסוד האיסור בקטן נאמר בלטותא דר"א בר אהבה. והנה לכאורה אפשר לומר בדברי רבנו בפשוטו דבאמת באשה המקפת לגדול איכא לא תעשה דלפני עור, ואף שהאשה אינה בהקפת אחרים מ"מ איסורא דאורייתא אית בה משום לתא דלפני עור, וכמ"ש באמת הגאון רע"א בחידושיו לשו"ע בסי' קפ"א לדבר פשוט, ובקטן ליתא ללאו דלפני עור, אבל מ"מ איסורא איכא מדרבנן מדלטייה ר"א בר אהבה, או דנימא דעכ"פ הרי לא ספינן לקטן בידים מלתא דאיסורא, ואף דאשה אינה חייבת לחנך את בנה כמבואר בנזיר כ"ט אבל מ"מ לספות בידים אסורה (והגרעק"א לא ס"ל כן עיי"ש ולא אדע למה) וזהו שיעור דברי רבנו, אבל הראב"ד ז"ל כנראה לא רצה לפרש כן דברי רבנו, משום דהרי הראב"ד ס"ל בדעת רבנו, דליכא לאו לניקף כלל, וכדעת הכ"מ שם בדעת רבנו ומסייע דחייב, הוא רק משום דהוי מקיף וכמ"ש לעיל בה"א ולהכי השיג על רבנו (ואפשר גם לומר דהראב"ד ס"ל כשיטת הסוברים, דהיכא דהוא היתר גמור להמכשיל ליכא לפני עור, וראיתם מסוגיא דפסחים כ"ב דפריך, והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם וכו' ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי, ולא מוקי לה במפרכסת, ומוכרח דכיון דמפרכסת לישראל שרי אף דאסורה לבני נח, מ"מ ליכא בזה לאו דלפני עור ולפי"ז גם באשה המקפת לגדול ליכא לאו דלפני עור) אבל כפי מה שבארנו לעיל בדעת רבנו דס"ל ג"כ דאיכא לאו בניקף א"כ דברי רבנו מתפרשים יפה כמו שבארנו. אבל באמת נראה בדעת רבנו דס"ל דלרב הונא דדריש כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, וממעט נשים מהקפת אחרים, מ"מ אינו ממעט לה אלא דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ולא משום לתא דלפני עור כמ"ש לעיל, אלא משום איסור הקפה גופא, וראיה מסוגיא דב"מ באיש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן, דלחד לישנא איכא בזה שליחות וחייב המשלח, ואי דאין שום איסור באשה המקפת מאי שליחות לדבר עבירה איכא הכא, והרי הוא היתר גמור, וכי יהיה אסור לכהן לומר לכהנת שתטמא למתים כיון דהיא מותרת, ולא דמי לכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, דהרי מלתא דאיסורא איכא לקדש לכהן גרושה אבל כאן ליכא שום איסור והרי סוגיא דב"מ לר"ה היא דס"ל דאסור להקיף את הקטן הרי דלר"ה עכ"פ איסורא איכא גם באשה, ובבני דר"ה דגלחה אותן חובה אשתו צ"ל כמו שפירש"י ז"ל שהיה אחר חלין ויש לעיין בזה טובא, ולפי שהוא דבר חדש לא רציתי להאריך. ובאמת לפי"ז יתישבו גם דברי רבנו לעיל בה"ב גבי איסור העבדים, ומצאתי אח"כ בקרן אורה לנזיר דפשיטא ליה מסוגיא זו דיש איסור בהקפת האשה לקטן אף שלא עמד שם על כל הדברים, ויישב בזה דעת הסוברים דיש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ הא דקי"ל דאמירה לעכו"ם שבות הא איסור תורה איכא להך לישנא דיש שליח אי לאו בר חיובא הוא, ולפי"ז ניחא כיון דהעכו"ם מותר במלאכה מותר לשלחו ג"כ ואין כאן איסור כלל, והדברים ארוכים.
12.6.1
ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות. עי' כ"מ בשם הטור שהיתה לו הנוסחא ד' שערות, וכבר העיד המהרש"ל ז"ל בהגהותיו לסמ"ג שבדק ומצא הנוסחא הנכונה בדפוס ובקלף ארבעים שערות, וראיתי להב"י ז"ל שתמה דאפילו אם נגרוס ארבעים שערות אכתי שיעור מועט הוא מאד, עיי"ש שהאריך לדינא, ולא זכיתי לעמוד על דעתו שהרי שיעור ארבעים שערות הוא יותר משיעור גריס שאינו אלא שיעור ל"ו שערות, והרי כיון שמשייר שיעור כזה אינו בכלל המשוה צדעין לאחורי אזנו והרי שיעור גריס, הוא שיעור חשוב גם גבי קרחה שאינו חייב אלא בכגריס וכמו שפסק רבנו לקמן כר' אלעזר בר' שמעון, ואפשר עוד דשיעור ארבעים שערות הוא באורך מכנגד הפדחת ולמטה כל רוחב הפאה, וזהו בודאי שיעור גדול מאד, ואיך אפשר לחלוק על עדותו של רבנו, ומאי דהקשה הסמ"ג וכתב שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף ונדחק בזה הכ"מ ואחריו רבותינו הרמ"א והמהרש"ל וישבו הדברים. וראיתי מי שהעיר דכוונת הסמ"ג להשיג על מ"ש רבנו לאסור דוקא השחתה בתער, ועל זה כתב הסמ"ג שיש להתישב מהך תוספתא דאם כן איך חייב על תולש משום מקיף ורק שחסרו בדפוס סוף דברי רבנו כאן בהעתקת הסמ"ג, ולהכי חשבו שהשיג על שיעור ארבעים שערות, והוא ישר מאד ועי' מ"ש בדברי רבנו להלן.
12.6.2
ומותר ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער. עי' כ"מ שכתב פלוגתא דר' אליעזר ורבנן במשנה פ' בתרא דמכות ופסק כרבנן, והוא פלא, דהתם בזקן קאי, וכמ"ש רבותינו הראשונים ז"ל ולענין מלקט ורהיטני ולא לענין מספרים דבמספרים לדברי הכל פטור כמבואר בגמ' שם ובאמת לענין הקפת הראש נחלקו בזה רבותינו הראשונים ז"ל וס"ל דאסור אפילו במספרים כעין תער, ועי' תוס' שבועות ב' ב' ד"ה חייב, ובנזיר מ"א ב' בד"ה ואי ובד"ה השתא. והנה רבנו הבה"ג ז"ל בהל' נזיר סי' ל"ח העתיק הא דת"ר במכות וז"ל זה המשוה צדעיו בתר אילך ואילך כגון שגילח צדעיו בתער והשוה אותן לאחורי, אזנו ופדחתו, הרי דהוסיף רבנו בתער מה דליתא בנוסחא דילן בגמ'. ואפשר כן היתה נוסחתו, עכ"פ מבואר כדברי רבנו, ועי' בר"ן במכות שם בשם רבנו ישעיה הזקן שאינו חייב אלא בתער דומיא דפאת זקן דילפינן פאת פאת מזקן לבוא לימוד חדש מה שאינו לפנינו. ועי' יראים סי' צ"ג מה שהאריך בכל זה. והנה יסוד הדברים דבתוספתא פ"ג דמכות מבואר להדיא דאינו חייב עד שיקיפנו בתער, והחולקים על רבנו מפרשים דהיינו כעין תער, עי' תוס' שם, אבל ביראים שם כתב עד שיקיפנו בתער פירוש בהשחתה כגילוח זקן וטעמא דבחד קרא כתיב דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך מה זה בהשחתה אף זה בהשחתה (והא דתורת כהנים דשנינו הראש אסור במספרים כבתער כתב כמ"ש התוס' שם דמזה אין ראיה דבראש נזיר מיירי אבל לאו דראש כל אדם בהקפה אינו אלא בגילוח) והריטב"א ז"ל בחי' למכות כ"א כתב ב' טעמים א' דאפשר דנפקא ליה לתוספתא הך דינא משום דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזניו ולפדחתו, דלא חשיב הא במספרים אלא בגילוח תער, ולפי"ז כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקיט תער אלא לאפוקי מספרים דשרי הטעם השני דאפשר דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט ורהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי פשוטה של התוספתא (ועי' בהגאון רע"א ריש שבועות) ועי' בסמ"ג מביא נוסח התוספתא דמסיים בה להדיא ומה השחתה אינו חייב אלא בתער שהוא גילוח שיש בו השחתה אף בהקפה כן, והנה התוס' ז"ל וכן היראים הביאו ראיה לאסור בהקפת הראש מספרים כעין תער מסוגיא דנזיר מ"א דאמר דמראשו דמייתר לא מצי למילף להתיר הקפה במצורע דגילוח מצורע בתער, הרי דראש הקפה דכל אדם שלא בהקפה בתער הוי, אולם עי' בריטב"א שם במכות שכתב ונראה דלא קשיא לפום חד לשנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומשו"ה אלו לא כתב אלא ראשו הו"א ודאי ס"ד דגילוח מצורע בכל דבר, אבל בתר דכתב רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגילוח מצורע בתער דדוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ע"כ, ורמז לזה גם בחידושיו למס' שבועות.
12.7.1
ולוקה על כל פאה ופאה ואם נטלן כולן כאחת לוקה חמש. ור"ל אפילו בהתראה אחת וכמ"ש רבנו לקמן גבי קרחה משום דפאות מחלקות, ועי' בתוס' שם ד"ה לא צריכא, והנה הריטב"א ז"ל בחדושיו למכות שם כתב גרסת הספרים ברוב המשניות וחייב על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה וכתב רבנו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחייב על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול להקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחייב שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת הפאות בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאחת שתים מכאן ושתים מכאן החמישית שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהם וכו' והא דקתני ר' אליעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר, אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכולה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינה חייב אלא אחת דחד לאו הוא, אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבד תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילתא דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש ע"כ, וכתב ע"ז הריטב"א ומיהו יש משניות שגורסין וחייב על הזקן חמש, וכן להלן הביא הריטב"א ז"ל דעה זו, וכתב אח"כ אבל התוס' כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפילו בהא פליגי רבנן עליה דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי כנראה שכן היתה גי' רבנו במשנה וכן דעתו ז"ל, ועי' מ"ש בזה עוד לקמן.
12.7.2
ואינו חייב עד שיגלחנו בתער וכו' לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור. עי' כ"מ דסרכא דלשנא דמתניתין נקיט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי, ועי' בב"י כתב וז"ל אפילו לכתחלה מותר לגלח הזקן במספרים ואפילו כעין תער שהרי ממשנה זו למד הרמב"ם להתיר להקיף פאת הראש במספרים כמו שנתבאר דקא סבר דמתני' בין אפאת זקן בין אפאת הראש קאי וכו' עיי"ש וכבר כתבתי לעיל דזה אינו, ורבנו ס"ל ג"כ דמתניתין רק אזקן קאי, ובפאת הראש למד דמותר במספרים מן התוספתא כמו שמבואר לעיל, ובאמת שיש לעמוד על דיוק לשון רבנו דבה"ו בפאת הראש כתב ומותר ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער, וכאן בזקן כתב לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור, וגם יפלא בעיני שלא הזכירו רבותינו, שהרב החינוך דייק להדיא מדברי רבנו דמספרים יש איסור, וכתב דדוקא במספרים כעין תער הוא דאסור, ועי' במרכבת המשנה ח"ב כתב והנכון דעל כרחך לא פליג ר' אליעזר (במתניתין) דחייב אלא בזקן דכתיב ביה גילוח והשחתה ומשו"ה נמי אמרו חכמים ואינו חייב אבל איסורא איכא משא"כ בפיאות דכתיב הקפה מודה ר"א, במספרים פטור ולרבנן שרי ע"כ, ודבריו מופלאים מכל צד, חדא דר"א לא פליג כלל על מספרים, ורק במלקט ורהיטני פליג משום דקסבר הני נמי גילוח עבדי וכמבואר בגמ' שם, ועוד דהרי בתוספתא שממנו מקור דברי רבנו בפאות הראש איתמר נמי ואינו חייב אלא בתער, ומ"ש דרבנו מחלק ביניהם. והפשוט בדברי רבנו דלהכי נקיט דפטור ולא דמותר, משום שכתב לקמן בה"ח גבי שפה דמותר לגלחו בתער ואע"פ שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו אלא יגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה, הרי דהיה מנהג ישראל שלא לגלח גם במקום המותר ואפשר היה גם במספרים כעין תער מנהג זה, ועי' בב"י שם שכתב שלא ידע טעם למנהג זה, ועי' ב"ח ז"ל שכתב מטעם שנהגו העכו"ם להשחיתו והוא בכלל ובחוקותיהם לא תלכו עיי"ש ובאמת שגם בשו"ע לא העתיק כלל הך הלכתא דשפה ומנהגן של ישראל שרבנו הביאו, וצריך ביאור. וראיתי למי שרוצה לומר דמספרים כעין תער יהיה אסור בזקן כמו שיער בית השחי, והוא משום לתא דלא ילבש גבר, ולפי"ז בפאות הראש שפיר מותר לכתחלה דאין זה קישוט אשה, (ובאמת כתב כן רבינו יונה לענין תער במה שתחת הסנטר ודמי לה לשיער שבכל הגוף שאסור בהעברת תער ועי' מה שהשיג עליו מרן הגר"א ז"ל) אבל זה אינו, חדא דא"כ הו"ל לחייב מכת מרדות, וכמו במספרים כעין תער בבית השחי לשיטת הגאונים וכן הוא שיטת רבנו כמבואר להלן. ועוד דלפי"ז יהיה תלוי במנהג המדינה והרי העכו"ם עושים כן גם האנשים ועי' פרישה סי' קפ"ב דבדבר זה הולכין גם אחרי רוב העכו"ם. ועוד יש להאריך בעיקר הדבר אם שייך בזה לא ילבש גבר ולא רציתי להאריך עוד.
12.8.1
השפה מותר לגלחו בתער וכו' ואע"פ שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו אלא יגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה. עי' במו"ק י"ח א' אף בקשו ממנו שפה והתיר להם וכו' שפה מזוית לזוית אמר ר' אמי ובשפה המעכבת אמר רב נחמן בר יצחק לדידי כשפה המעכבת דמי לי (משום דאנינא דעתי) והוא לענין השחתת זקן עיי"ש בפרש"י ז"ל. ולפלא על הרב ב"י שלא העתיק כלל הך דינא בשו"ע ותמה על טעם המנהג וכבר עמדתי בזה.
12.9.1
העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים וכו' ומותר להעביר שיער שאר איברים במספרים בכל מקום. עי' כ"מ וכ"כ כל המחברים דרבנו ס"ל כשיטת הגאונים וגירסתם ובין אם היתה גרסתו כגי' בה"ג מאספמיא או דגריס אלא כי קאמר רב, במספרים דינו של רבנו מבואר. דאם גרסינן אלא הנה לרב שרי במספרים אפילו בבית השחי ובתער אסור אפילו בשאר איברים וא"כ לר' יוחנן דאית ליה דבשיער בית השחי לוקה (ללישנא קמא מדרבנן, וללישנא בתרא מדאורייתא), משמע דבמספרים קאי, וא"כ פליג ר"י על רב וס"ל דבבית השחי אפילו במספרים אסור, ופסק רבנו כר"י לגבי דרב, ולהכי בתער אסור גם בשאר איברים, ובמספרים בשאר איברים מותר ובבית השחי אסור ולוקה מכת מרדות ולאידך נוסחא דלא גרסי אלא הנה קיימא אוקמתא דרב מיירי בשאר איברים ומספרים דמותר ובית השחי אסור אפילו במספרים ובתער אסור אפי' בשאר איברים, ור"י דס"ל דמעביר שיער בית השחי לוקה מדרבנן לא פליג כלל עליה דרב ועי' בשיטה מקובצת לנזיר, ושיעור דברי רבנו במ"ש ומותר להעביר שיער שאר איברים במספרים בכל מקום, פי' בכל מקום בין במקום שמגלחין האנשים והנשים בין מקום שאין מגלחין האנשים וקאי אדלעיל מיניה עי' בזה, וכתב רבנו והמעבירו מכין אותו מכת מרדות פסק כלישנא קמא דר' יוחנן עי' כ"מ ועוד משום דבגמ' פריך לרב מברייתא דהעברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ש"מ דכוותה ס"ל וכמ"ש הרי"ף בסוף פ"ד דעירובין ושאר מקומות הגר"א ז"ל ועי' מ"ש בעזהי"ת לקמן בה"י בברור פסק זה.
12.9.2
אבל במקום שמעבירין השיער הנשים והאנשים אם העביר אין מכין אותו. ומשמע דאיסורא איכא ובזה נחלקו רבותינו ז"ל וס"ל דמותר לכתחלה, והעתיקם הרמ"א ז"ל בהגהותיו, וראיתם מההוא דאיחייב נגידא קמיה דר' אמי דאגלאי בית השחי ולא מגלח וא"ל שבקוהו דין מן חבריא הוא. ועל כרחך דבמקום שגלחו בין האנשים ובין הנשים, והיה מותר לכו"ע. אבל רבנו ס"ל דאסור אלא כאן שאין מכין אותן לא הוי צייתי להו בדברים הגר"א ז"ל.
12.10.1
או שתגלח ראשה כאיש. לא הראו מקורו והוא בתוספתא פ"ב דבכורים ומסתפר כאנשים (ועי' בתוספתא סוף פ"ב דסוטה) והעתיקה רבנו לקמן בה"י והנה הרב חקרי לב בח"ב מיו"ד סי' ל' הקשה על דין זה מהא דפסק רבנו בפ"ט מהל' נזירות הט"ו דכל הספיקות אינם מגלחים אלא אשה וקטן והוא סוגיא מפורשת בנזיר נ"ז, וקשה דנהי נמי דלית בה באשה לאו דלא תקיפו אבל עכ"פ הרי עברה על לאו דלא יהיה כלי גבר על אשה שהרי אסורה להתגלח כאיש (ומהא דנודרת בנזיר לא קשיא שהרי גם האיש נודר אף דמצוה על לאו דלא תקיפו אבל בספק קשה) ועי' להב"ח ביו"ד סי' קפ"ב שכתב דאין האיסור עליה אלא כשעושה להתדמות לאיש והש"ך בסק"ד דחה דבריו ויהיה ראיה מכאן לשיטת הב"ח ולא יכלתי לעמוד על דבריו ואיך מצא בזה איסור גילוח כאיש וכי בשביל שנזיר מגלח כן יהיה זה מנהג האנשים לגלח כן, והרי אדרבה כל האנשים אסורים לעשות כן ורק בנזיר הותר והוא פלא. ועי' לעיל מה שהבאתי בשם הפרישה דהולכין בזה גם אחר רוב עכו"ם, וצ"ב עוד.
12.10.2
וחלי זהב וכו'. עי' שבת ס"ב א' אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש הגר"א.
12.10.3
במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימין אותו החלי אלא הנשים. עי' שבת י"ב א' אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו וכתבו התוס' ז"ל דרכן היו להיות שוין הגר"א. והנה רבנו פסק כאן כר' אליעזר בן יעקב ולעיל בה"ט פסק דהעברת שיער בית השחי הוא רק מדברי סופרים כאידך ברייתא, וכבר עמד ע"ז הרב כ"מ שהוא נגד הסוגיא, דהרי אמרינן שם ות"ק (דס"ל דהעברת שיער בית השחי מדברי סופרים) האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה לכדתניא וכו' אלא שלא ילבש איש שמלת אשה בין הנשים וכו' ראב"י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתקוני אשה, ות"ק דברייתא דלעיל ס"ל דלא כראב"י ולראב"י שלא יתקן איש בתקוני אשה מדאורייתא הוא ורבנו פסק כאן כראב"י ולעיל פסק דהעברת שיער בית השחי הוא מד"ס, ועי' בב"י האריך טובא ומסקנתו, דת"ק מצי סבר גם כראב"י דלא יתקן איש תקוני אשה הוא דאורייתא מיהו ה"מ במידי דמנכר דומיא דלבישת כלי זיין דאשה, אבל היכא דמטהר כגון בית השחי אינו בכלל זה עיי"ש שהאריך להסביר טעם הדברים לפי שהוא במסתרים, ולפי"ז נמשך בכל דבריו לבאר כן דברי רבנו גם לקמן, והרב ב"ח השיגו דתימה הוא לבאר דברי רבנו דמחלק בדבר שלא נזכר בתלמוד אפילו רמז דבר לחלק בכך (ועוד דלפי"ז תגדל השגת הראב"ד לקמיה במלקט שערה אחת דבודאי לא מינכר ועי' בביאור הגר"א בזה) וביותר יפלא לדעתי מה דאמר מיבעי ליה לכדתניא וכו' והרי אין זה התירוץ כלל, דאדרבה דלכדתניא הוא היפך דבריהם אלא דצריכין לישב ולחלק נפק"מ בין בגלוי ובסתר, ועל כרחך לומר דת"ק ס"ל כת"ק דפליג אראב"י, וראב"י פליג והב"ח עצמו כתב ג"כ דבר שהוא דוחק אף שחיזק את הדבר, דהא דפריך בגמ' ות"ק האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה ומשני מיבעי ליה לכדתניא וכו' שלא ילבש איש וכו' וישב בין הנשים וכו' ראב"י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין וכו' דאלמא לראב"י העברת שיער אסור מדברי תורה הך קושיא ופירוקא אליבא דלישנא בתרא הוא, אבל ללישנא קמא לא הוי קשיא ליה הך קושיא, דס"ל דאע"פ דהעברת שיער מדברי סופרים וקרא דלא ילבש גבר אינו מדבר בהעברת שיער מ"מ מדבר בשאר תיקוני אשה שהם לנוי ולקישוט לאשה, וגם הוא מוכרח לחלק בין קישוט להעברת שיער, שאינו אלא להעביר הלכלוך. ואנכי זכיתי בעזה"י ומצאתי בבה"ג הל' נזירות גרסא נכונה ומדויקת שעל פיה יתבררו כל הדברים. ותראה כמה דברי רבנו מדויקים בלשונם. וז"ל הבה"ג ות"ק האי לא יהיה כלי גבר מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתניא וכו' שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים וכו' ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה וכו' דבר אחר שלא יתקן איש בתיקוני נשים. (וכן היתה בלי ספק גרסת רש"י בפירושו על התורה בפרשת תצא דבר אחר שלא יעבור שיער בית השחי עיי"ש) והדברים מבוארים ומאירים ע"פ מה שכתב רבנו בספר המצוות ל"ת מ' וז"ל שהזהירנו מהתקשט האנשים בתכשיטי נשים וכו' ודע שזאת הפעולה כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים והאנשים מתקשטים בתכשיטי הנשים פעמים יעשו לעורר הטבע לזמה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה. והרבה מה שיושם בתנאי בעשיית קצת הטליסמא ויאמר אם יתעסק אדם בו אדם ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ופנינים והדומה להם, ואם היתה אשה תלבש השריון ותזדיין בחרבות וזה מפורסם מאד אצל בעלי הדעה הזאת עכ"ל. הנה חילק רבנו דין זה בתרתי, חדא משום זמה, וחדא משום עכו"ם. וזהו ביאור הבריתא לפירושו של רבנו לא יהיה כלי גבר על אשה מאי ת"ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה ואין כאן תועבה (ר"ל דללבוש סתם בלי שום מחשבה זרה אין כאן תועבה) אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים (ר"ל זהו האופן הראשון שכתב רבנו שעושים כן לעורר הטבע לזמה וזהו תועבה) ר' אליעזר בן יעקב מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל וכו' (וזהו האופן השני שכתב רבנו בעשיית קצת הטליסמא שהאיש ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ופנינים ואשה תלבש שריון ותזדיין בחרבות) ומטעם זה העתיק רבנו דין זה בהל' עכו"ם וכללו בספר המצוות ג"כ בחוקות הגוים עיי"ש ונמצא דראב"י לא פליג על ת"ק. רק דמוסיף דאפילו אם עושה כן לא משום זמה, אלא משום עכו"ם ג"כ בכלל לא ילבש גבר הוא. ותרויהו ס"ל דהעברת שיער בית השחי ובית הערוה אינה בכלל זה, אלא שהוא מדברי סופרים, וסיום הברייתא דבר אחר שלא יתקן איש תקוני אשה, וזהו העברת שיער בית השחי, וכן העתיק רש"י ז"ל בפירושו על התורה להך דבר אחר דברייתא וכן תרגם אונקלוס ולא יתקן גבר בתקוני אתתא והוא כהך תנא דברייתא, וכן הביא רבנו יונה בשעריו שער השלישי אות ק' עיי"ש. ובוא וראה דיוק לשון רבנו דבה"ט גבי העברת שיער בית השחי כתב רבנו שלא יתקן עצמו תיקון נשים וכאן בה"י כתב מפני שעדה עדי אשה, ולא כתב מפני שתיקן תיקוני אשה, וזה הדבר דעדי אשה אסור מדאורייתא בין לת"ק בין לר' אליעזר בן יעקב, ותיקון תיקוני אשה (שהוא העברת שיער בית השחי) אינו אסור לדידהו אלא מדברי סופרים, ורק לתנא בתרא דדבר אחר הוא אסור מדאורייתא והרי דברי רבנו מוכרחים לפי זה ואין לנטות מהם בשום אופן ורבותינו הראשונים ז"ל שלא פרשו כן עיי"ש בסוגיא ועי' בסמ"ג לא תעשה ס' ובריטב"א מכות העתקנוהו לקמן הוא לפי שלא היתה לפניהם הגרסא הברורה הזאת, והדברים מאירים בעזה"י.
12.10.4
המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה. והוא מגמ' דשבת ומכות, והשיג עליו הראב"ד ז"ל לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור (ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנא' לא ילבש וכו') ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מנכרא מלתא כלל. ועי' בריטב"א במכות שם שדייק ג"כ מלשון משום שנאמר שהוא מדרבנן, (וכן דעת תלמידי הרשב"א דכל מקום שאמרו משום שנאמר אינו אלא מדרבנן אבל רבו החולקים בזה, ובאמת אי משום לשון משום שנאמר הנה בש"ס כת"י המובא בדקדוקי סופרים בין במס' שבת בין במס' מכות ליתא להך משום שנאמר כי אם אסור משום לא ילבש וכו' וכן הנוסחא ברי"ף ועוד רבוותא) וכתב ע"ז דכרבנן אתיא דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב, אבל לראב"י אסור מדאורייתא, והא דאמרינן העברת שיער מדברי סופרים דלא כראב"י עיי"ש ובדעת רבנו א"א לומר כן דהא איהו ס"ל כראב"י ובהעברת שיער דהוא מדברי סופרים, וכבר כתבנו לישב דברי רבנו באופן דלכו"ע הוי לעדות עדי אשה מדאורייתא והריטב"א סיים דאפשר דהוא מדאורייתא ולא דק בלישניה וכתב שכבר האריך בזה במס' נזיר ובמהדורא קמא למכות ולא זכינו לאורם. וצ"ע קצת בדברי רבנו מתוספתא פ' בתרא דמכות יש תולש שתי שערות עובר משום ד' דברים משום נזיר משום מצורע משום יו"ט ומשום מקיף, ולמה לא מנה גם בליקט לבנות מתוך שחורות דחייב משום לא ילבש ועובר משום חמשה דברים, והרי אמרו בירושלמי דנזיר פ"ו דתנא לאוין קחשיב. ואי דמשום לא ילבש חייב גם אחדא לדעת רבנו והרי נזיר ג"כ חייב אחדא ומ"מ מני לה, וזוהי קושית הירושלמי שהבאנו, וכן מצורע הרי על כרחך בגילוח סימני טומאה מיירי דהרי באיסור תספורת של מצורע ליכא לאו, ובתולש סימני טומאה הרי באחת משתי השערות לוקה, ועל כרחך דתני שתי שערות משום מקיף, ואף דלדעת רבנו דיש שיעור לפיאות הראש אם ארבעים אם ארבעה, וא"כ אף אם תלש אחת חייב כשלא הניח כשיעור, וזוהי השגת הסמ"ג עליו שהבאנו לעיל על כן צ"ל דתנא נקיט שתי שערות משום יו"ט. ולפי"ז בודאי דברי רבנו צ"ע דהו"ל לתנא למנקט חמשה, ובליקט לבנות מתוך שחורות וחייב על שערה אחת משום נזיר ומשום מצורע וכו' ומשום בל תקיף לדעת רבנו ומשום לא ילבש ומשום יו"ט הרי ג"כ חייב באחת בליקט לבנה מתוך שחורות וכמפורש בגמ' ויש לעיין בזה.
12.10.5
וכן אם צבע שערו שחור. שהוא בכלל עדי אשה וצ"ל דהא דאמרו בנזיר ל"ט יתו כד צבעי סביא דיקנהון חוורן עיקבי נימהון בעכו"ם קאי וכדאמר לעיל ת"ש מבלורית דכושיים דבתר דמגדלין לא רפיא מלתחת, ועובדא דב"מ ס' הרי היה בעבד כנעני. ועי' בס' מחנה חיים ח"ב יו"ד סי' ל' מה שכתב בזה.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.