Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 306 sections

4.13.1
פירות המחוברין שבתוכה מותרין שנא' תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קבוץ ושרפה וכו'. עי' כ"מ מ"ש בזה, אבל הוא מבואר להדיא בתוספתא פי"ד, במחובר לקרקע בין כך ובין כך מותר שנא' תקבוץ פרט למחוברין, ובמכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 76 ואת כל שללה תקבוץ למה נאמר לפי שהוא אומר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שומע אני בין שלל שדרכו לקבץ ובין שלל שאין דרכו לקבץ ת"ל ושרפת באש ואת כל שללה תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא שלל שמחוסר תלישה קביצה ושרפה מיכן אמרו אילנות מחוברין שבתוכה מותרין ותלושין אסורין.
4.13.2
ההקדשות שבתוכה, קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנא' שללה ולא שלל שמים. ואח"כ בהל' י"ד כתב הבכור והמעשר שבתוכה תמימין הרי הן קדשי מזבח וימותו, ובעלי מומין הרי הם בכלל בהמתה ונהרגין, ואח"כ כתב רבנו דין התרומות שבתוכה שאם הגיעו ליד כהן ירקבו, ואם עדיין הם ביד ישראל וכו' מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף, ואח"כ בהט"ו כתב מעשר שני וכסף מעשר שני הרי אלו יגנזו, וכל דברי רבנו אלה תמהו בהם כל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל ונשארו בתימה, ולאשר לענ"ד דברי רבנו בכל פרטיהם פשוטים וברורים בעזהי"ת ועלי להאריך קצת בזה, יצאתי הפעם חוץ מגדרי להאריך במקום שהנני מקצר תמיד, ולא אעתיק דברי המחברים ולא אשיג עליהם כי אם באשר יהיה נחוץ. והנה על מה שכתב רבנו בקדשי בדק הבית דיפדו ואח"כ שורפין אותן השיג הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור, והראב"ד ז"ל לאו יחידאה הוא בזה כמעט כל הראשונים הידועים לנו בשיטת הראב"ד אזלי, וכ"כ רש"י ז"ל להדיא לעיל בדף מ"ז א' ד"ה קדשי בדק הבית יפדו, כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו וכ"כ יתר הראשונים ז"ל ועי' כ"מ שכתב דס"ל לרבנו דבהמת עיר הנידחת מיקרי, וארי דהקדש הוא דרביע עליהו וכיון דמסתלק ארי דהקדש חל עליהו מיד איסור עיר הנדחת, ומלבד שהוא תמוה לומר כן, שהרי כיון דמעיקרא לא חל עליהו איסור עיר הנדחת איך הוא חל אח"כ, עוד יקשה דמי הכניסו לרבנו בסברות זרות, ומה דחקו לבלתי פרש הדברים ככל אשר פרשו בה רבותינו ז"ל, ועי' פר"ח תמה ג"כ בדברי הכ"מ דלפי דבריו למה צריך לפדותם, והו"ל למימר רק שאם נפדו אזי שורפין אותן, אבל לא לומר שיפדו, שהרי ליכא למימר דתקנת חכמים הוא שיפדו כדי לקיים בהם מצות שריפת עיר הנידחת, שהרי כל זמן שהם הקדש ולא נפדו אין איסור עיר הנדחת חל עליהם, ותמה ג"כ ע"ז מדין התרומה שאם עדיין הם ביד ישראל ינתנו לכהן שבעיר אחרת עיי"ש. ועל מ"ש רבנו בהי"ד דבכור ומעשר שבתוכה תמימים הרי הן קדשי מזבח וימותו השיג ג"כ הראב"ד ז"ל דומה שהוא סבור דר' שמעון חולק וקא פסיק הוא כת"ק, ולי נראה דר"ש אינו חולק, וקי"ל כוותיה וכולהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום וינתנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורן כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה ע"כ, וגם בזה האריך הכ"מ ונדחק טובא, ובאמת לכל שיטות הראשונים דס"ל דבקדשי מזבח שאינם קרבים הוא משום דזבח רשעים תועבה באיתניהו בעיניהו לכו"ע, וחידוש דינו של ר' יוחנן הוא רק לענין דמי הפדיון, וא"כ בודאי בבכור ומעשר שאינם בכלל זבח רשעים תועבה דין הוא שיקרבו, והרי לא הוזכר בדברי חכמים דין בכור ומעשר כלל, וכן בדין התרומה ביד ישראל שכתב רבנו מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף, דמלבד שאין צורך לטעם זה, שהרי הטעם הוא פשוט דהוי נכסי עיר אחרת המופקדין בתוכה, שהרי אינם של הישראל והמה שייכים לשבט, מלבד זה עוד תמוה, שהרי בכור ומעשר ג"כ נכסי שמים המה וקדושתן קדושת הגוף, ומ"מ דין הוא שימותו לשיטת רבנו ואף שאין שם טעמא דזבח רשעים תועבה אם לא דנימא דרבנו דחיק נפשיה וס"ל דגם בבכור ומעשר אף שאינם לדורן וכפרה מ"מ איכא זבח רשעים תועבה לגביהו והוא תמוה כמו שהשיג הראב"ד ז"ל. וכן במ"ש רבנו בהט"ו במעשר שני דיגנזו ג"כ קשה מאד, דהרי ס"ל לרבנו בפ"ו מהל' בכורים ועוד בכמה דוכתי דמע"ש ממון גבוה הוא, ולמה יגנזו ולשיטת רבותינו הראשונים ז"ל וכן הוא מבואר בסוגיא להדיא דאם מע"ש ממון גבוה א"צ גניזה, והרי פריך בגמ' שם לרב חסדא דס"ל דבגבולין לדברי הכל ממון גבוה הוא א"כ למה יגנזו, ועי' פר"ח ז"ל דדחיק נפשיה להמציא חילוק בין שלל שמים שהוא קדוש קדושת הגוף ובין שלל שמים שאין בו קדושת הגוף, ומלבד שדבריו תמוהין מבכור ומעשר, עוד יפלא, מאין לו לרבנו חילוקים אלה, ועוד דלדבריו כל הסוגיא דמע"ש תמוה, והרגיש בזה וכתב דאה"נ דלשיטת רבנו דאף דהוי ממון גבוה מ"מ כיון שאין בו קדושת הגוף חל עליו דין עיר הנדחת א"צ לאוקמי כלל במעשר שני דאסקיה לירושלים, דאף דבגבולין הוי ממון גבוה מ"מ יגנזו, אבל בודאי תמוה לומר כן דהגמ' לא הוי ס"ל כן ורק רבנו המציא הדבר, סוף דבר, דברי רבנו תמוהים מכל צד ועוד האריכו לדייק ולהקשות עליהם טובא ומן ההכרח לקצר. ולענ"ד שיטת רבנו ברורה ע"פ מה שיש לעיין בסוגיא טובא. א) הנה במאי דתניא בבריתא שם ר' שמעון אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר, כתב הר"ן ז"ל בחדושיו לסנהדרין לתמוה ע"ז, דבשלמא דרשא דר"ש, בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, מפרשינן בגמ' במאי דפליג את"ק, אי בבעלי מומין דלת"ק הוי בכלל שללה ולר"ש אין זה בכלל שלל עיר הנדחת מגזירת הכתוב דבהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, ואי בתמימין, וס"ל לת"ק דכיון שנאכל במומו בלא פדיה שללה מקרי ור"ש ממעט לה מבהמתה, אבל במאי דאמר ר"ש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר לא פרשו בו כלום והוא צריך תלמוד, דהא שלל שמים דברי הכל הוא ואינו בכלל שללה ות"ק הרי קאמר בהדיא דקדשי בדק הבית יפדו, לומר שהן נפדין כהלכתן ומותרין להדיוט כשאר קדשי בדק הבית, ואיכא למימר דכסף הקדש כדי נסבה, אלא לכסף מעשר אצטריך ר"ש למימר שכך הוא מתמעט מעשר ככסף הקדש, ואתא למימר שאף במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים שהוא נאכל, וטעמו כטעם הבכור, מפני שאינו נאכל בתורת ממונו אלא בתורת מעשר עכ"ל הר"ן ז"ל, ומלבד שפלא לומר מעצמנו דכסף הקדש כדי נסבה, עוד יפלא מ"ש דכסף מעשר אצטריך במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים, ולפי שהוא נאכל בתורת מעשר, והרי דבר זה לא משכחת כלל, וכדאמר בגמ' שם שהרי ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת ועל כרחך דאסקוה בגוה ונפיל מחיצות או שנטמאו ולא שייך כן בכסף מעשר ויש להאריך, עכ"פ דרשת ר"ש בכסף הקדש וכסף מעשר אינה מובנה כלל, (ועי' כ"מ במ"ש דרבנו לא גריס כלל בגמרא כסף הקדש מדלא הביאו והוא תמוה מכל צד דהרי רבנו הביא להדיא ההיפך בקדשי בדק הבית לשיטתו דאח"כ שורפין אותן ויבואר עוד להלן). ב) הנה בסוגיא שם אהא דת"ר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר' יוחנן אומר זבח רשעים תועבה, וריש לקיש מוקי לה בקדשים שחייב באחריותן או בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, ולפי מה שפרשו בה רבותינו ז"ל הנה ס"ל לגמרא דבודאי קדשי מזבח בכלל שלל שמים הוא ואינם נאסרין משום עיר הנידחת אלא שאמרו בהם שימותו מפני שאינם ראוים עוד להקרבה ולא מיבעי חטאות שאינם קרבים אחר מיתת הבעלים אלא אף עולה ושלמים אינם ראוים להקרבה משום זבח רשעים תועבה ולפדיה אינם ראוים שאין קדשי מזבח נפדין תמימין, וע"ז אקשינן ירעו עד שיסתאבו ויפדו אותן ויפלו דמיה לנדבה, דאכתי לא אפיק אדעתיה דגם בדמיהם איכא משום זבח רשעים, וזהו מה שחידש ר' יוחנן דגם בדמיהם איכא זבח רשעים תועבה, ור"ל פליג ע"ז ולהכי מוקי לה לבריתא דמיירי באופן שהם שללה, כגון שחייב באחריותן או קדשים קלים למאן דס"ל דהוא ממון בעלים, ולהכי ימותו משום שחל עליהם תורת עיר הנדחת. והדברים תמוהים מאד, דכיון דפשוט דאין איסור עיר הנדחת חל עליהם, והא דימותו הוא רק משום זבח רשעים תועבה, א"כ הרי זה אינו אלא בקדשי מזבח של רשעים, אבל בקדשי מזבח של צדיקים שבתוכה, הרי מן הדין דיכולים גם להקריבם ותנא הרי סתמא קתני היו בה קדשי מזבח ימותו, ולא מפליג כלל בין קדשי צדיקים לקדשי רשעים, וגם לרבנו יפלא שגם הוא העתיק הך טעמא דזבח רשעים תועבה, ולא הזכיר כלל שבקדשי שמים של צדיקים יקרבו, ומכל זה ברור שאין נפק"מ בין של צדיקים לשל רשעים. וגם מגוף הסוגיא מוכרח דגם לר' יוחנן אין נפק"מ בין של צדיקים לשל רשעים, דאל"כ מאי פריך בגמרא אלא ריש לקיש מ"ט לא אמר כר"י, והרי בפשוטו ניחא דלר"י הרי צריך לחלק בין של צדיקים לרשעים ואלו לטעמא דר"ל גם בשל צדיקים כיון דהוו ממון בעלים חל עליהו דין עיר הנדחת ולהכי ימותו כולם, ומוכרח לומר דגם לר"י דהטעם משום זבח רשעים תועבה ג"כ אין חילוק בין של צדיקים לרשעים, והוא תמוה דלמה לא יקריבו של צדיקים, והרי אין כאן לא איסור עיר הנידחת ולא זבח רשעים תועבה. ג) עוד תמוה דלשיטת רבותינו ז"ל דבשלל שמים לא שייך איסור עיר הנדחת כלל, וא"כ מתניתין דתנן מעשר שני יגנזו על כרחך, כרבנן דס"ל מע"ש ממון בעלים הוא, ורק משום דאקרו קודש להכי יגנזו ולא ישרפו, וכ"כ רש"י ז"ל וכל הראשונים דקימי בשיטה זו, אבל אי הוי ממון גבוה הוי משתרי גם באכילה, ובאמת מבואר כן בגמרא שם להדיא, דלמ"ד בגבולין לדברי הכל ממון גבוה הוא פריך אמאי יגנזו, וא"כ בהא דאמרו בקדושין נ"ד דהלכה כר' מאיר במעשר, משום דלדידה איכא תרי סתמי ולר' יהודה חדא סתמא, והרי איכא עוד סתמא כר"י דמע"ש לאו ממון גבוה הוא מדתנן מעשר שני יגנזו, ואפילו למאי דדחיק בגמ' לאשכוחי גונא דאסקוה לירושלים ונטמא או דנפיל מחיצות. אשר מכל הני טעמי נראה דרבנו בחר לו מסלה חדשה בדרכי הלכה זו שעל פיה יתישב הכל וכבר מצאנו לשיטה זו נתיבות בדברי רבותינו הקדמונים ז"ל אלא דשדו בה נרגא ולרבנו לטעמיה מיושבין הדברים כמין חומר. דהנה במתניתין תנן שללה ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקודש יגנזו, והנה כפי מה שהבינו רבותינו הראשונים ז"ל דרשה דשללה ולא שלל שמים באה להוציא שלל שמים לגמרי מאיסור הנאה של עיר הנדחת, דשלל שמים אין תורת עיר הנדחת חלה עליהם כלל, ולהכי הקדשות שבתוכה יפדו ככל קדשי בדק הבית דעלמא, (ולא קתני הקדשות שבה פליטים כדקתני גבי נכסי צדיקים שבחוצה לה, הא קמ"ל דאלימי למתפיס פדיון דלית בהו איסור הנאה כלל, אי נמי הא קמ"ל דראוין לפדותן ויוצאין לחולין כשאר הקדשים ולא חייל איסור הנאה למפרע, כן כתבו רבותינו הראשונים ז"ל ובודאי שהוא דחוק). ומ"ש ותרומות ירקבו מוקי לה בגמ' בתרומה ביד כהן דהוי נכסיו (וצ"ב דלמה נקיט לה הכא כלל, והרי תנא דין דשלל שמים קתני מה דלא חל עליהו איסור עיר הנדחת, וזה הרי אינו כלל בגדר שלל שמים, גם קשה קושית הרמ"ה ז"ל דתרומה ביד כהן כיון דהוא נכסיו הרי מדין תורה ישרפו ואיך קיימי רבנן ומבטלי מיניה מצות שריפה ועי"ש שהאריך בזה) ולפי"ז הוכרחו לפרש כל הסוגיא כמ"ש לעיל שתמהנו ע"ז טובא. אולם אפשר גם לפרש, דבאמת מדין עיר הנדחת אינו ממועט אלא שלל עיר אחרת, אבל שלל שמים חל עליו באמת דין עיר הנדחת לכל פרטיו, ודרשה דשללה ולא שלל שמים אינה באה אלא למעט שלל שמים מדין שריפה, דהכי דייקא ואת כל שללה תקבוץ ושרפת אבל בשלל שמים ליכא מצוות עשה דשריפה, אבל בודאי דכל מה שבתוכה אסור בהנאה מקרא דהחרם אותה וכל אשר בה, וע"ז אמר במתניתין שללה ולא שלל שמים ר"ל דאינו בשריפה מכאן אמרו דהקדשות שבתוכה יפדו ר"ל שאין דנין אותן לשריפה אלא יפדו תחלה ואח"כ שורפין אותן כדי שלא לשרוף שלל שמים ותרומות ירקבו, שהרי א"א בפדיה, ומשריפה אמעטו, ואף דהם ביד כהן, וכמו שיבואר להלן, וכן מעשר שני יגנזו ואין דנין אותן בשריפה משום דהוו ממון גבוה ואימעטו משריפה, אבל לפדותן כמו הקדשות א"א כמו שיבואר לקמן משיטת רבנו לטעמיה ותנו רבנן ע"ז בבריתא דהיו בה קדשי מזבח ימותו, ולאו משום דהוו זבח רשעים תועבה אלא משום דחל עליהו איסור עיר הנדחת ודין לפי חרב, ובין של צדיקים ובין של רשעים ימותו דלא שייכו להקרבה כלל ונאסרו בהנאה, (ומיושבת קושיתנו באות ב'). אלא מדפריך ע"ז דכי היכי דאמרו חכמים בקדשי בדק הבית ותקנו שם כדי לקיים מצות שריפה שיפדו ואח"כ שורפין אותן, ולמה לא תקינו כן גם בקדשי מזבח שיפדו תחלה, והרי אפשר שיהיו בתוכם גם בעלי מומין שדינם לפדותם ואפילו תמימים ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ובהם יקיים מצות שריפה, וע"ז משני ר' יוחנן דלא שייך כאן דין פדיה בבעלי מומין כיון דאפילו דמיהם יהיו אסורים למזבח מטעם זבח רשעים תועבה וע"כ לא תקנו בזה דין פדיה בכדי לקיים דין לפי חרב ולהכי אפילו בקדשי צדיקים אין כאן פדיה אף דגביהו לא שייך זבח רשעים תועבה, משום דעיקר תקנת פדיה לא היתה בקדשי מזבח, לפי שבעיר הנדחת הרי רובם רשעים שהודחו ואיכא גביהו זבח רשעים וממילא גם קדשי צדיקים ימותו שלא תקנו כאן דין פדיה, וריש לקיש סובר דבדמיהם אין דין זבח רשעים תועבה והלכך היו שפיר יכולין לתקן גם בקדשי מזבח דין פדיה, ובאמת דינא הכי דיפדו אלא דהכא מיירי בקדשים שחייב באחריותן או בקדשים קלין, אבל הקדשים בעצמן בודאי אסורים ככל נכסי עיר הנדחת דלא אימעט שלל שמים אלא מדין שריפה ולפי חרב (ואפשר לישב בזה גם קושית האחרונים דבאיתניהו בעיניהו הרי לא אמרינן בזה דבר הגורם לממון כממון דמי עי' קצוה"ח סי' שפ"ו ועוד אבל אין כאן מקומו) וע"ז פליג ר' שמעון ודריש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר, דס"ל לר"ש דכסף הקדש וכסף מעשר אימעוט לגמרי מדין עיר הנדחת, דלא חל עליהו איסורא כלל (ומיושבת קושית הר"ן ז"ל באות א'). ובדין מעשר שני דיגנזו הוא ג"כ לשיטת רבנו משום דממון גבוה הוא ואימעוט דאינו בשריפה, והא דבעי גניזה ולא פדיה וכמו בקדשי בדק הבית יתבאר להלן (ומיושבת הקושיא באות ג'). ולפי"ז הלא באים פסקי רבנו אל נכון על הסדר, בקדשי מזבח ימותו משום דודאי חל עליהם דין עיר הנדחת ובין של צדיקים בין של רשעים ימותו וכתב רבנו טעמו של ר' יוחנן דזבח רשעים תועבה, ר"ל דלהכי אפילו בעלי מומין ימותו וכן לא אמרינן בהו ירעו עד שיסתאבו משום דלא תקנו בזה דין פדיה כלל דזבח רשעים תועבה אפילו ליתניהו בעיניהו וממילא גם בקדשי צדיקים ליתא לתקנת פדיון, ובקדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, ר"ל דזהו עיקר הלימוד דאינם נשרפים קודם פדיון, ובכור ומעשר תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו, לאו מטעם זבח רשעים תועבה הוא, דגם רבנו מודה להראב"ד ז"ל דכיון דלא אתו לכפרה ולא לדורן, אין כאן זבח רשעים, אבל הרי מ"מ על כרחך ימותו מטעם שדין עיר הנדחת חל עליהם וכמו שנתבאר, ועיקר הטעם של זבח רשעים בעינן רק דלמה לא יפדו ובבכור ומעשר לא שייך כלל לומר דיפדו, ובבעלי מומין בודאי נהרגין וכתב רבנו לפי שהוא בכלל בהמתה, לאפוקי מדרשת ר' שמעון דממעט להו מבהמתה, ואח"כ כתב רבנו דין התרומה, שאם הוא ביד כהן ירקבו מפני שהם נכסיו ור"ל שהם בכלל שלל העיר משא"כ בתרומה ביד ישראל כיון דהם נכסי השבט הוי שלל עיר אחרת המופקדין בתוכה, והא דאמרינן גבי תרומה ביד כהן ירקבו, ובמעשר שני יגנזו דהיינו קבורה, ולא בעינן גם בתרומה קבורה כמו במע"ש, כבר עמד ע"ז רבנו הרמ"ה ז"ל וכתב ע"ז הטעם משום דתרומה עדיפה טפי שהרי אסורה לזרים, וטעונה רחיצת ידים והערב שמש וכיון דשייכה ביה קדושה טפי בעי מקרא טפי, אבל רבנו כתב טעם אחר משום שהם נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף ולהכי ירקבו, (ואף שכתב כן רבנו אחר בבא דאם עדיין הוא ביד ישראל, מ"מ פשוט דקאי על הגיעו ליד כהן דבאם עדיין הם ביד ישראל הרי לא בעינן טעם זה כלל דתיפוק ליה שאין זה אלא שלל עיר אחרת, ומכ"ש לשיטת רבנו דגם בקדשי שמים איכא איסור דעיר הנדחת, הרי אין זה טעם כלל, אלא דקאי על בבא דאם הם ביד כהן ולהכי ירקבו, ואפילו אם הוא דחוק קצת מ"מ הוא ברור בכוונת רבנו). ואח"כ כתב רבנו דין דמעשר שני דיגנזו, כיון דס"ל דממון גבוה הוא א"כ א"א לדונם בשריפה ובהנאה אסירי ולהכי יגנזו, עכ"פ כל פסקי רבנו מאירים בהסוגיא בלי שום קמט. אלא דצ"ב עוד דלמה לא אמרו במע"ש יפדו ואח"כ שורפין אותן כמו בקדשי בדק הבית, ועל כרחך לומר כיון דאסירי בהנאה לא שייך בהו פדיון א"כ הרי הוא הדין בקדשי בדק הבית דג"כ אסירי בהנאה מדין עיר הנדחת ומ"מ תפיס בהו פדיון והוא תמוה. והנה באמת הרמ"ה ז"ל בנימוקיו הביא גם הוא כשיטת רבנו וז"ל מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו, אי אפשר לומר ישרפו אחר פדיון, דא"כ אשתכח דמעיקרא חל איסור הנאה עליהו וא"כ היכי אלימי למתפס פדיון עכ"ל הרי שעמד גם הרמ"ה ז"ל על יסוד שיטה זו כמ"ש בדעת רבנו אלא שדחה אותה דאי אסורה בהנאה לא תפיסה בה פדיון. והנה כבוד גיסי הגאון ה"ג ר' משה הלוי סאלאווייציק שי' כתב בזה וז"ל, הנה בפ"ה דמעשר שני ה"ד כתב רבנו וזה לשונו מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש, והוא מהסוגיא דב"מ נ"ג דדרשינן שם אם גאל יגאל איש ממעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה, ולחד מ"ד קאי דוקא אם אין בה שוה פרוטה ולחד מ"ד קאי אף אם אין בחומשו שוה פרוטה ופסק רבנו כמ"ד דבעינן גם בחומשו שוה פרוטה, אלא דמדברי רבנו מבואר דאפילו אם אין בחומשו שו"פ ג"כ תופס פדיון ורק דאינו מוסיף חומש, ומשום דמפרש להסוגיא דהגזירת הכתוב דאם גאל יגאל קאי לענין דין תוספת חומש ולא לענין הדין אם תופס הפדיון, אשר לפי זה צריך בירור לדעת רבנו איך הוא הדין אם אין במע"ש עצמו שו"פ אם תופס פדיון, דהרי גם אין בו שוה פרוטה ממעטינן מאם גאל יגאל ולדעת רבנו הרי כל הגזה"כ הוא לענין תוספות חומש. ומהסוגיא דב"מ שם דמבואר דמעשר שני שאין בו שוה פרוטה הוי דבר שאין לו מתירין אין ראיה שאינו תופס פדיון, דכיון דלכתחלה אין לפדות משום דלא יוסיף חומש ממילא הוי בכלל דבר שאין לו מתירין, וכן צריך עיון גם בפדיון הקדשות, דהרי בדין פרוטה של פדיון מדין דאם גאל יגאל חד דין הוא הקדש ומעשר שני כמבואר בתוס' ערכין דף כ"ז (ולדעת רבנו צריך לפרש המחלוקת בערכין שם לענין פדיון הקדשות אם בעינן שיהא בחומשו שוה פרוטה קאי רק לענין לכתחלה אם לכתחלה פרקינן היכא דאין בחומש שוה פרוטה ומשום דלא מוסיף חומש אבל לא לענין אם תופס פדיון בדיעבד, וכן משמע ג"כ לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין ה"א שכתב ז"ל ואינו פותח בפחות מד' פרוטות כדי שיהא החומש פרוטה ולשון אינו פותח משמע דהוי רק דין לכתחלה, אבל אם פדה הוי פדיון אף אם אין בחומש שו"פ, והוא משום דרבנו לטעמיה דפסק גבי פדיון מעשר שני דאפילו אם אין בחומש שו"פ ג"כ תופס פדיון ועל כן פוסק כן גם בפדיון הקדשות). ונראה דנהי נמי דמדין דאם גאל יגאל תופס פדיון אבל מ"מ בעינן שוה פרוטה כמו קנין כסף דכל התורה כולה, דהרי דין פדיון הקדש ומעשר שני הוי בדין קנין כסף וכמבואר בקדושין כ"ט וברמב"ם פ"ז מהל' ערכין ופ"ח מהל' מעשר שני, וממילא דצריך פרוטה כמו קנין כסף דכל התורה כולה, והרי רבנו פסק רק דהיכא דהוא מגזה"כ דאם גאל יגאל אז הוא תופס פדיון, אבל מ"מ הא בעינן שוה פרוטה מטעם קנין כסף, אלא דנראה דיש נפק"מ גדולה בין דין פרוטה מגזה"כ דאם גאל יגאל ובין דין פרוטה של כל התורה כולה ומשום קנין כסף, דהרי אי משום קרא דאם גאל יגאל דאי לא היה תופס פדיון בפחות מפרוטה הרי היה תלוי בעיקר במעשר שני עצמו אם הוא שוה פרוטה, משא"כ אם נימא דמצד גזה"כ אין שוה פרוטה מעכב לפדיון, אלא דבעינן שו"פ מתורת קנין כסף, הרי עיקר הדבר תלוי בהחולין שעליהם חל הפדיון, דאם המה שוים פרוטה וא"כ הרי איכא כסף שפיר תופס פדיון אף שבהמע"ש עצמו אין בו שוה פרוטה. וגם נראה פשוט דדין פרוטה מדין קנין כסף תלוי רק בהחולין שעליהם חל הפדיון אם הם שוים פרוטה אם לא, דהרי פשוט דבכל פדיון הקדש ומעשר שני, החולין הם ככסף הקנין שעושים הפדיון וקונים המע"ש וההקדש, וחל עליהם ההקדש וקדושת המעשר, ולא המעשר וההקדש קונה את החולין, והחולין לעולם הוו כסף, וא"כ נמצא דהעיקר תלוי אם החולין יש בהם שוה פרוטה או לא. אולם עי' ברמב"ם פ"ה דמעשר שני ה"ו שכתב, הפודה מע"ש ביותר על דמיו לא נתפס התוספת למעשר, והוא מהירושלמי פ"ד דמע"ש, וא"כ הלא נמצא דגם מדין קנין כסף מוכרח שיהיה במע"ש שוה פרוטה, דאם המעשר הוי פחות מפרוטה אפילו אם החולין שוה פרוטה ג"כ לא יתפוס בהחולין רק פחות מפרוטה, וממילא לא חל הפדיון כלל, משום דהחולין הוי פחות מפרוטה, ואין כאן דין קנין כסף, אלא דיש נפק"מ לענין פדיון הקדשות, דהקדש הרי תופס גם יתר על דמיו מדין דהקדשות אין להם אונאה בין אם מאנה בין אם מתאנה, והוא מבואר בירושלמי שם, אמר ר' יוחנן הקדש שפדוייו יתר על דמיו תפס את הכל, מעשר שני שפדוייו יתר על דמיו לא תפס את הכל, וא"כ נמצא דלדעת רבנו, דמדין דאם גאל יגאל תופס הפדיון, וא"כ הקדש בפחות משוה פרוטה אם פדאו בשוה פרוטה ונמצא דיש כאן כסף שו"פ שפיר תופס הפדיון, אבל במעשר שני שאינו תופס התוספת אין כאן פדיון כלל (וגם מלבד הך חילוקא בדין קנין כסף בין הקדש למע"ש, הנה במע"ש דאית ביה גזה"כ דוצרת הכסף בידך דבעינן דוקא טבעא, ואם פדאו בפחות מפרוטה הוא כפודה באסימון, והוא מבואר בדברי רבנו בפ"ד דמע"ש ה"ט והוא מהירושלמי עיי"ש, והרי דין זה ג"כ דוקא במע"ש אבל בהקדשות הרי פודין אותן גם בשוה כסף כמבואר בבכורות נ"א וברמב"ם פ"ז מהל' ערכין (ועי' מ"ש שם בעזה"י) אמנם בזה יש לעיין דהרי מבואר ברמב"ם פ"ד דמע"ש ה"ב דבדרך חלול מחללין גם על הפירות וכל הך דינא דכסף שיש עליו צורה הוא רק בדרך פדיון, ואם כי יש להאריך בזה טובא אבל עכ"פ יש דרך גם במע"ש דלא ליבעי בה כסף של צורה וא"כ על כרחך אנו צריכין למ"ש לעיל מתורת דין כסף). ולפי"ז הרי דברי רבנו ברורין בפסקו דשפיר יכולין לפדות קדשי בדק הבית אף שנאסרו בהנאה מדין עיר הנדחת, דהרי מדין דאם גאל יגאל הרי תופס הפדיון ומדין קנין כסף מה לנו בכך שאין ההקדש שוה פרוטה מכיון שפודה אותו בפרוטה, והרי הקדש תופס פדיונו גם ביתר משוויו ולהכי פסק דיפדו ואח"כ שורפין אותן, אבל במעשר שני שפיר דינא הוא דיגנזו ולא מהני בהו פדיון דהא מע"ש אינו תופס יתר על שוויו וכמו שהבאנו לעיל וא"כ נמצא דאין כאן דין פרוטה לפדיונו ולו יהא דמטעם דאם גאל יגאל תופס הפדיון אבל הרי מדין קנין כסף אינו תופס ולא אפשר בפדיון ויגנזו. והנה דעת רש"י ז"ל בב"מ שם וכן הוא גם דעת עוד כמה מרבוותא דהגזה"כ דאם גאל יגאל הוי בדין תפיסת הפדיון, ופחות מפרוטה אינו תופס פדיון כלל מהגזה"כ דאם יגאל יגאל, וא"כ נמצא דהוא תלוי בהמעשר שני וההקדש עצמו, דאם הם פחות מפרוטה אינם תופסין פדיון כלל, וא"כ גם הקדש פחות מפרוטה אפילו אם יפדה בפרוטה אינו תופס פדיון כלל, אשר לפי"ז נמצא דרבנו ואידך רבוותא לטעמיהו אזלי, וכן נראה דעת הראב"ד והרמ"ה ז"ל ולדידהו א"א לפרש הא דאמרו בהקדש בדק הבית יפדו דר"ל דיפדו ואח"כ שורפין אותן והמה אסורים בהנאה משום עיר הנדחת, דא"כ איך חל הפדיון וזהו מ"ש הרמ"ה ז"ל שהבאנו דלא תפסי פדיון ומטעם זה דחה לשיטה זו וא"כ על כרחך לומר דעל שלל שמים לא חל איסור עיר הנדחת כלל ואין כאן איסור הנאה דהא יפדו תנן, ובמע"ש אי הוי ממון גבוה בודאי ג"כ לא חל איסור עיר הנדחת והכי מוכרחין לפרש כל הסוגיא לשיטתם, והשיגו על רבנו, אבל רבנו דס"ל דגזה"כ דאם גאל יגאל הוא רק לענין הוספת החומש אבל הפדיון חל גם בפחות מפרוטה, אלא דמטעם קנין כסף אכתי בעי פרוטה ובזה יש חילוק בין הקדש למע"ש דבהקדש שייך פדיון באיסור הנאה כיון דתופס גם יתר משוויו, ובמעשר שני דלא תפיס יתר משוויו לא שייך פדיון באיסורי הנאה, ולפי"ז מפרש את הסוגיא ברווחא דאיסור עיר הנדחת שפיר חל על שלל שמים אלא דאינם בשריפה, ובהקדש יפדו כדי לקיים בהו שריפה ויפדו דשייך בהם פדיון משא"כ במע"ש דלא שייך בו פדיון דינא הוא דיגנזו והדברים מאירים. אולם עדיין יש לעמוד בזה רגע, דבמ"ש לדעת רש"י ז"ל ואינך רבוותא דאם פחות מפרוטה אינו תופס פדיון מגזה"כ דאם יגאל יגאל, אז עיקר הדבר תלוי בהמעשר שני ובהקדש עצמו, דאם אין בהם שו"פ אין הפדיון תופס בהם ואפילו בהקדש שפחות מפרוטה תופס פרוטה, וחלות הפדיון יהיה פרוטה מ"מ אינו תופס הפדיון כיון שאין בהם שוה פרוטה, ודבר זה נסתר, מהא דס"ל לחזקיה שם דמע"ש שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות, וכן פסק הרמב"ם ולדעת כמה ראשונים הוי פדיון מדאורייתא (באמת בררתי שדעת רבנו אינו כן וס"ל דבאין בו שו"פ הוא רק מדרבנן וגריס בגמרא כמו שהביא בשטמ"ק שם הנוסחא לא מיבעי יש בו שוה פרוטה דאורייתא, אבל אין בו שוה פרוטה מדרבנן אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ"ל עי"ש היטב. ומטעם זה לא יקשה הא דאמרינן לשיטת רבנו דבעינן פרוטה משום כסף קנין, ולכאורה סתירה גלויה לזה מדברי חזקיה, דהרי לענין דין הכסף לא מהני הצירוף, דעכ"פ אין בו פרוטה כעת בשעת הפדיון, ולא מהני הא דחזקיה אלא לענין הדרשא דאם גאל יגאל, אבל לפי מ"ש ס"ל לרבנו באמת דהוי רק מדרבנן ונאריך אי"ה בזה במקומו) וכן נראה מגי' רש"י ז"ל בגמרא, וקשה והרי כל הצירוף של חזקיה הוא רק במטבע שחל עליה הפדיון דמצטרף עם אותה הפרוטה שבאותה מטבע שכבר פדה עליה, והוי חלות פדיון של פרוטה, אבל אם נימא דמעשר שני פחות מפרוטה אינו תופס פדיון כלל, ובעינן שוה פרוטה בהמע"ש עצמו א"כ איך מהני הך דחזקיה, דהרי במע"ש לא שייך צירוף המעשר שני שפדה מקודם עם המע"ש שהוא פודה עכשיו, ולענין צירוף המע"ש אין נפק"מ אם פודה באותה מטבע עצמה שפדה מקודם והמע"ש שהוא פודה עתה הוא רק פחות מפרוטה, ומוכרח מדברי חזקיה דגם פחות מפרוטה תופס פדיון, אם אך חלות הפדיון הוי פדיון של פרוטה, ונמצא דאפילו לדעת רש"י ז"ל ודעימיה, העיקר תלוי רק בדמי החולין, על מה שחל הפדיון אם הוא חלות פדיון של פרוטה, ונסתר מ"ש דרש"י לטעמיה אזיל ורבנו לטעמיה (ובאמת יש להרחיב הדברים בזה גם ליתר השיטות שמה אבל אין כאן מקום להאריך יותר). אמנם כל זה הרי אינו נוגע אלא אל הלטעמיה דרש"י ז"ל, אבל שיטת רבנו אדרבה מבוססת יותר דהרי נמצא דאפילו אם נימא דאין בו שוה פרוטה גם דעת רבנו דאינו תופס פדיון מהגזה"כ דאם גאל יגאל, ודוקא באין בחומשו שוה פרוטה ס"ל לרבנו דהגזה"כ דאם גאל יגאל הוא דאינו מוסיף חומש, אבל באין בו שוה פרוטה אינו תופס הפדיון גם מגזה"כ דאם גאל יגאל, אפילו אם נימא כן ג"כ ניחא הא דבקדשי בדק הבית שבתוכה תופסין פדיון, וגם החילוק בין הקדש ומעשר שני כמו שכתבנו לעיל, דהרי גם הגזה"כ דאם גאל יגאל הוא רק דבעינן חלות הפדיון של פרוטה ולא דפחות מפרוטה אינו תופס פדיון, והדבר תלוי רק בהחולין על מה שחל הפדיון אם הם פרוטה, וממילא נשארו כל הדברים שכתבנו על מכונם הראוי ומיושבת היטב שיטתו של רבנו. אלא דעדיין נצבת כמו נד נגד שיטתו של רבנו סוגיא שלמה, דאם נימא דשלל שמים אימעט רק משריפה אבל איסור עיר הנדחת חל גם על שלל שמים ואסורים בהנאה וכמ"ש רבנו א"כ תמוה מאד הא דגרסינן שם אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים דר' מאיר סבר מע"ש ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא, אבל בגבולין דברי הכל פטור, והוא משום דבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא ופטור מחלה, ומתיב רב יוסף מהא דתנן מע"ש וכתבי הקדש יגנזו, במאי עסקינן וכו' אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו, ור"ל דכיון דבגבולין גם רבנן סברי דהוא ממון גבוה א"כ בגבולין למה יגנזו ולשתרו לגמרי, ולשיטת רבנו הרי אין כאן קושיא כלל, דמשום דהוו ממון גבוה להכי יגנזו, שהרי איסור עיר הנדחת חל עליהו לשיטתו ובשריפה א"א לדונם משום דהוו שלל שמים ולהכי דינם בגניזה, ואשר מטעם זה כתב הפר"ח ז"ל שהבאנו דבריו לעיל שרבנו דחה סוגיא זו והוא תמוה, ונראה דגם זה ברור כשמש. הנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו שם הביא נוסחא ישנה ופירשה, וזה ענינה. מחלוקת במעשר שני בירושלים (פי' דלא ניתן לפדותו) דר' מאיר סבר מע"ש ממון גבוה הוא (דקודש לה' כתיב וכו' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וכו' לה' הוא קדש לה' אלמא ממון גבוה הוא) ורבנן סברי ממון הדיוט הוא (והאי דקריה רחמנא קודש משום דאסור למיכל באנינות ובטומאה ותו דאסור ליה למפרקיה) אבל בגבולין (דיכול למפרקיה) דברי הכל חייבת (דממון הדיוט הוא, הואיל ויכול לפדותו בריחוק מקום) עכ"ל וע"ז אקשי רב יוסף מהא דתנן מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו ועל כרחך בגבולין איירי דירושלים אינה נעשית עיר הנדחת, ואי בגבולין אמאי יגנזו, דכיון דממון הדיוט הוא בשריפה בעי למדייניה עיי"ש. וברור דגם רבנו היתה לו גירסא זו בגמרא ולפי"ז כל דבריו ברורין, ונראה דזהו יסוד מחלוקת רבותינו ותלוי בנוסחא זו, דלפי מאי דאיתא לקמן והיא גי' רש"י ויתר הראשונים ז"ל והביאה אח"כ גם הרמ"ה א"א לישב הדברים ע"פ שיטת רבנו ושפיר השיגו דהרי לפי"ז מוכרח לומר דבשלל שמים ליכא דין עיר הנדחת כלל, אבל רבנו ס"ל דה"ה בגבולין הוי ממון גבוה ולהכי יגנזו והדברים ברורים ומאירים בעזה"י (ומה שיש עוד להאריך לפי גרסא זו בדברי רבנו בפ"י מהל' בכורים יבואר אי"ה שם כי לפי"ז מיושבים כל הקושיות שמה, ועי' בדברי התוס' בסוגיות אלו שהרבו להקשות, וכן הקשו כמה מרבוותא מכמה סוגיות דמשמע דגם בגבולין ממון בעלים הוא עי"ש היטב ואכ"מ להאריך יותר). והנה עתה זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הביאה במדרש תנאים עמ' 86, וז"ל שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ואפילו בכור ומעשר כשהן תמימין ימותו שנאמר זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, התרומות ירקבו אימתי בזמן שהגיעו ליד כהן מפני שהן נכסיו אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת מפני שהן נכסי שמים מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו, והרי כל הדברים המה ממש דברי רבנו ושיטתו.
4.16.1
ומביא עליהם ברכה ורחמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. עי' כ"מ אולם דבר זה ליתא במשנה כלל, ונראה דכוונת רבנו לדרשה דר' אליעזר בתוספתא פי"ד דס"ל לר' עקיבא דקרא דונתן לך רחמים קאי לרחם על הטף, ור"א דרש שמא תאמר למחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרים שנאה בלבם עלינו, אלא כך אמר המקום אני ממלא אותם רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם וכו' ורבנו דס"ל כר"א לענין הטף דנהרגין, הביא ג"כ דרשה דר"א בקרא דונתן לך רחמים, ואפשר ג"כ שכוונת רבנו להא דכתב בפי"א מהל' סנהדרין ה"ה שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם שנא' למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ועי"ש מה שבארתי דבריו ע"פ מאמרם ז"ל בביצה ל"ב דדריש מקרא דונתן לך רחמים שתהיה רחמן על הבריות וקיום דין עיר הנדחת רחמים על הבריות הוא לפי דברי רבנו עי"ש. אולם מקור דברי רבנו נגלו לפני במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 96 ונתן לך רחמים ורחמך אם רחמת מרחמין עליך ואם לאו אין מרחמין עליך, נעשית פורענות ברשעים רחמים היא לעולם, והרבך שלא תאמר הריני מחריב את ערי ישראל ת"ל והרבך, והם הם דברי רבנו.
5.1.1
המסית אחד מישראל. ולא הזכיר רבנו דבעי אכילה ושתיה וכמבואר בחולין ד' וכבר עמד על זה הרב משנת חכמים ועוד, ועי' ביראים סי' פ"ג ובחדש סי' רל"ז שכתב אע"ג דאמרינן בחולין ד' אין הסתה בדברים ופרכינן והא כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך ומתרצינן באכילה ושתיה, התם אין דרך להם אלא באכילה ושתיה מיהו אם הסית בדברים גרידא מחייב דתנן כל חייבי מיתות אין מכמינים להם חוץ מזו וכו' והוא אומר אמור מה שאמרת בסתר וכו' אלמא בהסתת דבור גרידא חייב עכ"ל, ועי' במגיה שם הביא דעת הרב יד הקטנה דהוא מחלוקת בספרי אי אין הסתה אלא טעות, או אין הסתה אלא גרוי ואי ילפינן לה מאיזבל או מהסתה דלמעלה, ואין הדברים מוכרחים ועי' מ"ש שם מתוספתא פ"א דכריתות והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז והמסית, ופרשו דמסית היינו ע"י אכילה ושתיה וחידוש דלך עבוד אף שהוא מסית אבל ר"ל בדברים בעלמא וגם זה אינו ודברי התוספתא יבוארו לקמן.
5.1.2
בין איש בין אשה הרי זה נסקל. קאי אמסית ודבר זה מפורש בתורה, או בתך או אשת חיקך, ולקמן קאי אמוסת ודברי הכ"מ אינם מובנים קצת.
5.1.3
אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עכו"ם אלא מפני שהורהו לעבוד. עי' היטב במ"ש לעיל פ"ד ה"א ועי' עוד לקמן בה"ה.
5.1.4
בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו' מיתתו בסקילה. הוא מסוגיא דסנהדרין ס"ז א' דמבואר דלרבנן נביא המסית בסקילה כמו מדיח, והנה עי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"א סי' מ"ו שכתב וז"ל כבר קדמך אחד מן הראשונים נשמתו עדן וכתב והתימה מהרמב"ם ז"ל שכלל נביא המדיח עם המסית לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים ונמצא שאין חילוק בין נביא המדיח להדיוט המסית וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא המדיח, שהמסית אינו חייב אלא על ע"ז בלבד, והנביא המדיח חייב אפילו על שאר מצוות בעוקר גוף המצוה לדעת רב המנונא דהלכה כמותו משום דרבא סבר לה כוותיה ואפילו אליבא דרב חסדא דנביא המדיח לא מחייב אלא בע"ז בלבד אכתי לא שוו אהדדי שהמסית אינו חייב אלא על עיקר ע"ז והנביא המדיח חייב אפילו על לא תעשה ועשה שבה ואפילו אונתצתם את מזבחותם ואף הראב"ד לא השיג עליו והוא מן התימה עכ"ל. והנה הרדב"ז ז"ל אחרי שהרבה לישב דלמה פסק רבנו כרב חסדא כתב ומה שהקשו עליו דאכתי לא שוו אהדדי דמסית אינו חייב אלא על עיקר ע"ז, לא ידענא מנא להו, דכיון דגמרינן ג"ש לחייב נביא המדיח סקילה ממסית, אמאי לא ילפי נמי מסית מנביא המדיח מה נביא המדיח חייב אפילו בקיים מקצת וביטל מקצת אף מסית נמי חייב וכו' ויישב דלמה לא יחייב מסית גם בשאר המצוות עיי"ש וזהו דעתו בישוב שיטת רבנו והוא פלא, והרי מבואר בספרי וכבר העתקנוהו לעיל בפ"ד דאמרו שם גבי מסית מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' יכול אף המגפף והמנשק והמרחץ והמרבץ והסך וכו' ת"ל הזה הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה, הרי להדיא שאין מסית אלא בדבר שחייבין עליו סקילה, והרי המגפף וכל אלו ששנו כאן בלא תעשה דלא תעבדם, ומ"מ אין בהם דין מסית, והרי נביא המדיח אי מתרבי אף ל"ת בודאי חייב על זה וכמו שדרשו בה זו מצות ל"ת, אבל לא ידענא מאי קשיא להו בדברי רבנו, והרי רבנו כתב רק שיש דין מסית בנביא, והוא מבואר בסוגיא שהבאנו וכן הביא אח"כ דין נביא שהדיח לחייבו סקילה דלא כר' שמעון וכן ביתר פרטי הדינים כמו שיבואר לקמן, והא דלא הביא דין נביא המדיח בקיים מקצת ועוקר מקצת עי' מ"ש לעיל בפ"ט מהל' יסודי התורה ברחבה.
5.1.5
בין שהיה המוסת יחיד וכו' או יחידים. עי' מ"ש בפ"ד ה"ו בשם החינוך דמדיח לשנים הוי בכלל מדיח ומסית לא הוי כי אם ליחיד והוא פלא והרב מוהר"א שטיין ז"ל בהגהותיו לסמ"ג העביר קו עד עשרה דעד עשרה הוי מסית וביותר מעשרה מדיח הוי, והאחרונים אחריו כתבו עד שלשה ובאמת אינו כן דעת רבנו אלא דאפילו מסית למאה יחידים דין מסית עליו עם כל פרטי דין המסית וחומרתו, ומדיח הוא שמדיח את כל העיר או רובה דוקא, ואז אינו נקרא עוד מסית, וזהו ג"כ כוונת הסמ"ג מסית יחידים מדיח את המרובין, שעיר הנדחת נקראת בלשון חכמינו מרובים בכל מקום, ואם הדיח לכל העיר אבל לא הודחו עמו, הנה משום מדיח אינו חייב, דבמדיח בעינן דוקא שיעבדו המודחים עכו"ם, ומשום מסית ג"כ אינו חייב שכיון שהדיח לרבים יצא מכלל מסית ויתבאר עוד לפנינו.
5.2.1
המדיח את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה, והנידחים הרי הם כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואח"כ חזר רבנו וכתב בנביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל דמוכח דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל, ונתלבטו בדברי רבנו אלה כל המחברים ועי' לח"מ ופר"ח והרב בנין שלמה לסנהדרין בנה על זה דיק להוכיח דינים חדשים שאינם במחילת כבוד תורתו. אבל דברי רבנו ברורים ומפורשים, המסית והמדיח יש לכל אחד מהם דינים בפני עצמם מלבד הכמנה והתראה וכדומה, הנה המסית בין שאומר בלשון יחיד בין בלשון רבים הוי מסית, ומדיח בעינן דוקא שיאמר בלשון רבים, ומבואר בפרק הקודם מקור הדברים. המסית חייב אע"פ שלא אבה המוסת ולא קבל ומדיח בעינן דוקא שיעבדו המודחין ועוד דינים שיבוארו ומסית הוא מי שמסית ליחיד אפילו ליחידים רבים, אבל אם מסית לעיר זה יצא כבר מכלל מסית ונכנס בגדר מדיח לכל דיניו וכבר נתבאר לעיל, ואחר שכתב רבנו בה"א פרטי דין המסית ושגם נביא חייב משום מסית כתב כאן דמסית לרוב אנשי העיר יצא מכלל מסית בכל הדינים ונכנס בכלל מדיח, ואח"כ כתב הדין דאם היה המדיח נביא ג"כ חייב סקילה כרבנן ולא כר' שמעון, וכתב רבנו והנידחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, זה קאי בין על תחלת דינו בהדיוט המדיח בין על נביא המדיח לרבים, שהמה חייבים משום מדיח אם הדיחו את רוב העיר אע"פ שהנדחים לא ידונו בדין עיר הנדחת ועי' מ"ש לעיל בפ"ד ה"ו להאריך בזה מה שנסתבכו גדולי המחברים וכתבנו דלדעת רבנו אין חיוב סקילה של המדיח תלוי בקיום דין עיר הנדחת, דאף אם אי אפשר לקיים בהם דין זה משום דחסרים פרטים מ"מ מכיון שעבדו רוב העיר, המדיחים חייבים סקילה, והוא מבואר בספרי שהבאנו שמה דאיתא שם להדיא לפי שמצינו אין עושין עיר הנדחת לא ע"פ יחיד ולא ע"פ נשים יכול יהיו פטורים ת"ל וכו' וזהו דינו של רבנו ומקורו דאם המדיח הוא יחיד בין שהוא הדיוט בין שהוא נביא שאין העיר נעשית עיר הנדחת אבל מ"מ הוא חייב סקילה כמדיח, ולפי"ז מיושבים גם דברי החינוך שכתב במצווה פ"ז דנוהג גם בנשים ותמהו עליו במשנת חכמים ובמנחת חינוך ועוד, דהרי ממעטינן אנשים ולא נשים בדין עיר הנדחת ועי' במנחת חינוך שם שכתב דלומר דחייב משום מדיח אף שאינו נעשית עיר הנדחת זה אינו אבל הדברים מבוארים ומפורשים ולחנם נדחקו בזה. אולם כל זה אינו אלא לענין שאר פרטים בדין עיר הנדחת משא"כ אם לא הודחה רובה, דאז משום מסית א"א לחייבו (אף דבמסית לא בעינן שיעבוד המוסת) משום דמסית לרוב העיר יצא מכלל מסית וכמו שנתבאר, ומשום מדיח ג"כ א"א לחייבו, שהרי בדין המדיח בעינן שיעבדו המודחין וכיון שלא הודחו רובן הרי לא עבדו המודחין כלם, ולפי"ז בהדיוט המדיח בכהאי גוונא פטור לגמרי וכמ"ש רבנו לעיל בפ"ד, ובנביא שהדיח חייב חנק משום נביא השקר אבל לא משום מסית ולא משום מדיח, וזהו שכתב רבנו הרי זה נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל אבל בלא רוב העיר הוי רק נביא השקר והדיוט פטור לגמרי והדברים ברורים בעזהי"ת, ומ"ש הלח"מ לתמוה בדין קיים מקצת וביטל מקצת נתבאר לעיל בפ"ט מיסודי התורה.
5.2.2
ואחד האומר אמרה לי עכו"ם עבדוה, או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עכו"ם הרי זה נביא שהדיח. והוא חידוש דין גדול, דהרי במסית בעינן שיאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד, ובמדיח בעינן בלשון רבים דוקא נלך ונעבוד וכמו שנתבאר לעיל אבל אם יאמרו לכו ועבדו או לך ועבוד אין זה אמירה וכמו שיתבאר אי"ה לקמן בה"ה עיי"ש שדברי רבנו מאירים שם לפי"ז. אמנם כל זה הוא בהדיוט המסית או מדיח, אבל בנביא אפילו אמר עבדוה ולא כלל עצמו עמם הוי מסית ומדיח, והדבר פשוט ומובן, דהנה מחלוקת ר' שמעון ורבנן בנביא שהדיח, הרי פשוט דאין נפק"מ מי הוא האיש המסית או המדיח, וכי אפשר לומר שבשביל שהוא נביא ישתנה דינו, ומה לנו בכך שנביא השקר דעלמא בחנק, הכי יצא בשביל זה מכלל כל דין ישראל שחייב סקילה בהסתה והדחה ועל כרחך דהמחלוקת הוא באם שאינו מסית ומדיח כשאר מסית ומדיח דעלמא אלא שהסתתו היא ע"פ נבואה, אי גם זה נכלל בכלל מסית ומדיח דעלמא אי לא ואי באומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכדומה הרי זה מסית דעלמא ובזה לא נחלקו ר"ש ורבנן כלל אלא באומר לך ועבוד או עבדוה דבזה בעלמא לא הוי מסית, אלא הוא משום שאומר בשם ה' בזה הוא דאפלגו ופסק כחכמים דהוי מסית ומדיח. ועפי"ז יתבארו הדברים בתוספתא דכריתות פ"א העתקנוה לעיל בה"א והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז והמסית והמדיח, והגאון רד"ל ז"ל מחק מתוך הספרים מאמר לך ועבוד, חדא דלך עבוד ע"ז לא מהני, ואי הוי מהני הרי זה בכלל מסית ומדיח ולמה חלקו בתרתי, אולם לפי דברינו מבוארים הדברים דבאמת בהדיוט לא מהני לך ועבוד אלא אלך ואעבוד ואתה אחרי, או נלך ונעבוד אבל בנביא מהני גם לך ועבוד ולכן חלקם בבריתא לתרי בבי ויש להאריך בזה טובא.
5.2.3
ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עכו"ם הרי זה נביא שהדיח. ותמה על זה הפר"ח ז"ל דמנין לו לרבנו דמנבא בשם עכו"ם יש לו דין מדיח ודלמא נביא שהדיח לא מיירי אלא במתנבא בשם ה' אבל המתנבא בשם עכו"ם דינו רק כמתנבא בשם עכו"ם דעלמא דדינו בחנק ונשאר בתימה, ואנא בעניי לא ידענא מאי קושיא, דהא כיון דלרבנן גלי קרא בנביא שקר שאם בקש להדיחך יצא מכלל חנק ויליף הדחה הדחה ממסית דחייב סקילה, א"כ מה לי מתנבא בשם ה' לשקר מה לי מתנבא בשם עכו"ם כיון שדין חנק לא נאמר במקום שיש הדחה, והרי רבנו בספר המצוות כלל בל"ת דמתנבא בשם עכו"ם, בין שאומר בשם האל בין שאומר בשמה לעובדה, וכ"כ בהקדמתו לפי' המשנה והחלק השני שיאמר היה אלי דבר ה' לעבוד הבעל וכו' וגם זה מתנבא בשם עכו"ם שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה צותה לעבוד אותה או מי שיאמר שהקב"ה צוה לעבוד שום דבר. אבל מה שמפליא באמת הוא מה שכתב רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ו שהזהירנו מהתנבאות בשמה והוא שיאמר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה בעבודתה וכו' אבל התבאר בכתוב העונש ודין המיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו ית' ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, וזאת המיתה בחנק והוא פלא דהא לפי מה שכתב כאן המתנבא לעבדה בין בשם ה' בין בשמה עצמה, הוא בסקילה, ומתנבא בשמה הוא מ"ש רבנו לקמן בה"ו שאומר בשמה שמצוה לעשות או שלא לעשות כך וכך, ומצאתי להחינוך ז"ל העתיק כדברי רבנו בספר המצוות ועמד עליו הרב מנחת חינוך לתמוה ולא ראה כי כן מבואר גם אצל רבנו בעצמו וכן תמה בזה הרב משנת חכמים ז"ל והרגיש גם בדברי רבנו שהבאנו. ונראה דהא דכתב שם רבנו במתנבא לעובדה דחייב חנק היינו באופן שאין בו לא דין מסית ולא דין מדיח ומשכחת לה באופנים שכתבנו לעיל, שהדיח לבני העיר ולא הודחו, דפטור משום מסית, ופטור משום מדיח, וחייב משום נביא שמתנבא בשם אלהים אחרים דאלו הדיוט פטור לגמרי וה' יאיר עיני.
5.2.4
כיצד האומר לחברו אעבוד כוכבים אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו'. רבנו מפרש דאלך ואעבוד אמסית קאי וכן פרש"י ז"ל ומה שהקשו ע"ז מהא דלעיל ס"א דפריך שם עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ומשמע דאניסת קאי הנה כבר יישבו רש"י ז"ל שם דפריך דמשמע דמשעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא ליה לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד, והתוס' שם הקשו ע"ז וכן הרמ"ה ז"ל דחה הפירוש וכתב ג"כ דאניסת מפי עצמו קאי ואע"ג דגבי פירושא דמסית מתנייה, איידי דפריש מסית, פריש נמי ניסת ועי' תוס' יו"ט שם במשנה שלא עמד על כל זה, ובאמת גם אם נימא כדברי התוס' והרמ"ה ז"ל דהכא אניסת קאי מ"מ דברי רבנו מבוארים ומפורשים בספרי שם על הקרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה ודריש ע"ז מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' והרי זה להדיא אמסית, אבל כבר הבאתי לעיל בשם המכלתא במדרש תנאים המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל כיצד האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו' והרי זהו לשון רבנו כאן המסית שהסית בין בלשון רבים וכו' כיצד האומר לחבירו אעבוד וכו' וזהו מקור דבריו. והנה על מ"ש רבנו אעבוד אלך ואעבוד הקשה הכ"מ והרי אין כאן הסתה, ופירש דר"ל שא"ל אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, והעתיקו כן המפרשים האחרונים, וקשה לומר כן, והרב סדר משנה דעתו דעל כרחך צריכים לומר לו איך נניח וכו' והוא (משום) [משיב] כך חובתנו וכך יפה לנו שהרי בלא זה אינו חייב כלל וכמבואר במשנה שם ובדברי רבנו לקמן בה"ג, ומוכרח לומר כן דאף דמסית לא בעי התראה מ"מ התראה קצת בעי וכמ"ש התוס' בסנהדרין ח' ב' וכן מטין דברי רבנו בהל' סנהדרין פי"א ה"ה שכתב גבי מסית וא"צ התראה כשאר הנהרגין ומשמע דוקא התראה גמורה לא בעי אבל צריך התראה קצת ולפי"ז אינו צריך לומר כלל ואתה אחרי, שגם בלא זה איכא הסתה, ותמה על הכ"מ בזה. ובאמת דבר זה שכתב לדבר פשוט דבעינן בכל מקום שיאמר כן חובתנו יתבאר לקמן שלא ראו את דברי רבנו הרמ"ה ז"ל בנימוקיו דלא ס"ל כן וכן מטין דברי רבנו ולא בעי התראה כלל וכמו שיבואר לפנינו, אבל מ"מ דברי רבנו ברורים דעל כרחך אין זה מסית באומר אלך ואעבוד בלבד והרי במשנה תנן יש יראה במקום פלוני כך היא מריעה כך היא מטיבה ור"ל דישנם דברי פתוי והסתה, וכשאומר אח"כ אלך ואעבוד סגי דניכרת ההסתה וכ"כ הרב פר"ח ז"ל וברור. ודע דבנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא בנוסח רבנו כאן אעבוד אזבח אקטר ואנסך ועי' מ"ש לעיל פ"ד ה"ה ובאמת במשנה לפנינו איתא, וכנראה גם במשנה ישנם חלופי גרסאות בזה, ועי' בספרי נמצאים שם להדיא ב' הנוסחאות ואין הכרע, ובמקור הדברים שהבאנו אנו נמצא כנוסח רבנו שלפנינו.
5.3.1
ואין המסית צריך התראה. כבר הבאנו לעיל דעת התוס' בסנהדרין ח' ב' שכתבו ועדים והתראה נמי צריך במסית, אלא משום שמכמינים לו עדים וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים וכו' ולפי"ז צריך לומר דאיך נניח אבינו שבשמים צריכים לומר לו אפילו במסית לשנים והם עדיו דלא צריך הכמנה, והאחרונים נתלבטו בזה טובא, עי' תוס' יו"ט במשנה שכתב דלא בעינן לומר כן בשנים ובתפארת ישראל כתב להיפוך וכן עוד מחברים, ובדברי רבנו אין הדבר מבורר והוא העתיק הך דהיאך נניח לקמן ג"כ בהכמנה ובמסית לשנים סתם הדברים, ובאמת מהא דאמרו לקמן בסנהדרין דף פ"ח גבי זקן ממרא שאינו חייב עד שיעשה כהוראתו ופריך ע"ז אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוא היכי דאורי בחייבי מיתת בי"ד, ומשני מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה ופריך מסית דלא בעי התראה מאי איכא למימר ור"ל אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר אין בלשון הזה לשון הסתה ומעיקרא נמי מקטיל בלא התראה ועי' פרש"י ז"ל, ואי נימא דהתראה קצת בעי א"כ אין קושיא גם ממסית. אבל ראה זה מצאתי להרמ"ה ז"ל בנימוקיו על הא דתנן שם והלה אומר לו איך נניח וכו' כתב וז"ל ואם תשאל מאי שנא הכא דבעי למימר ליה היאך נניח את אלהינו שבשמים, ואי הדר ביה מוטב, ומאי שנא היכא דאמר לשנים דלא צריכי למימר ליה הכי, אלא מביאין אותו לבי"ד מיד וסוקלין אותו, אמרי התם כיון דקאמר באפי תרי דחזו לסהדותא כעין התראה דמי ולא צריכי תו למימר ליה ולא מידי, הכא כיון דאמר באפי חד דלא חזי לסהדותא בעי התראה כל דהו ואע"ג דמסית לא בעי התראה כלל, ה"מ התראה למיתה אבל אזהרה כל דהוא כי האי גונא בעי, וזהו כעין מה שכתבו התוס' שהבאנו, וכתב עוד שם ואי בעית אימא התם גבי אמר לשנים כיון דאי אמר ליה היאך נניח הדר ביה איכא למימר דמחמת ביעותותא הדר ביה וכו' אבל גבי אמר לאחד כיון דחד לא חזי לסהדותא כי הדר ביה ודאי תשובה הוא דעביד וחזרה מעליתא היא ולכך בעי מימרי ליה היאך נניח כי היכי דליהדר ביה מאי איכא בין הני תרי פירושי, לפירושא קמא אם אמר לאחד ולא אמר ליה היאך נניח פטור דהא אמרת בעי התראה כל דהו להאי פירושא בתרא חייב דהא אמרת דכי בעי מימר ליה הכי כי היכי דליהדר ביה הוא, ואי לא אמר לית לן בה. ומלתא צריכא עיונא, הרי דמספקא ליה לרבנו הרמ"ה ז"ל אי צריכים התראה קצת ומ"מ פשוט אצלו דבמסית לשנים א"צ לומר לו היאך נניח. עוד כתב ז"ל שם ומסתברא דלא דמי רישא לסיפא, דאפשר לומר רישא כיון דקא מסית לכתחלה לא צריך למימר ליה היאך נניח, אבל סיפא בהכמנה כיון דניסת קא מסייע ליה למסית למימר זמנא אחריתא דהא קאמר ליה אמור מה שאמרת, הלכך אף דאמר ליה מסית יש יראה וכו' לא מחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דקרא וכו' עד דמגלי ליה ניסת אדעתיה דלא ניחא ליה ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה, דכי אמר ליה השתא כך חובתנו הו"ל כמסית מעצמו ומיחייב, והאי טעמא בתרא מסתברא לן טפי ע"כ, ולפי"ז א"צ התראה כלל וכן אפשר לכוון בדעת רבנו, והאחרונים לא ראו דבריו.
5.3.2
אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו. עי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו למשנה זו שכתב דלהכי במסית שאני מכל חייבי מיתות בדין ההכמנה משום דכתיב בה בסתר לאמר הא כיצד בפני עדים אי אפשר שהרי נאמר בסתר ובלא עדים לא אפשר למקטליה אלא בהכמנה, ואי בעית אימא כולהו חומרי במסית מלא תחמול ולא תכסה נפקא לן, ובמכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 56 איתא בסתר לאמר למה נאמר והלא כבר נאמר כי יסיתך ומה ת"ל בסתר, אלא אם היה רשע ערום ובעל שטנה מכמין לו עדים כיצד וכו' והדרשא היא דלמה נאמר בסתר ומאי נפק"מ אם בסתר אם בגלוי היתה ההסתה ומזה יליף הכמנה, ואפשר דזהו מקור דברי רבנו שכתב דמצוה להכמין. ולכאורה היה נראה דיש במסית דין חדש דמהני הכמנה משא"כ בשאר חייבי מיתות אבל שיש מצוה בהכמנה מנין לו לרבנו ונלמד מכאן, ועי' עוד להלן שם שדרש לא תאבה לו בלבך אבל מקבלו אתה בפיך שאם אין אתה מקבלו בפיך כיצד אתה מכמין לו אבל אינו מוכרח.
5.3.3
כיצד מכמינין לו המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל וכו'. הא דבעי שנים, ולא סגי בהכמנת עוד אחד ויצטרף הוא עמו עי' תוס' יו"ט שהעיר בזה, ומ"ש ז"ל בזה, ולפי מה שהבאנו דברי רבנו הרמ"ה ז"ל שכתב דאע"ג דאמר ליה מסית יש יראה וכו' לא מחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דאיירי ביה רחמנא וכו' אבל הכא דניסת קא גרם ליה למימר לא מחייב עד דמגלי ניסת דעתיה דלא ניחא ליה בהכי ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה וכו' ולפי"ז אין המוסת מצטרף לעדות זו, והמוטב שבדרכים מ"ש בזה המהרש"ל ז"ל בסמ"ג וכן הפר"ח ז"ל דהרי פסק רבנו בפ"ד מהל' עדות ה"א בעדי נפשות דאם היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והאחר מחלון אחר אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, והרי הכא המוכמן יושב בחדר אפל כדי שיהא רואה ואינו נראה והיאך יצטרפו זה עם זה והוא נכון, והביאם גם הרב משנת חכמים ז"ל ומה שדייק ז"ל ע"ז מרישא דלמה בעי לומר יש לי חברים רוצים בכך והא בחד סגי, אין זה דיוק כלל כמובן, דלמה לא יאמר לו הוא יש לי חברים רבים כדי שיאבה לעשות הדבר כמובן.
5.4.1
מצוה ביד המוסת להורגו וכו' עד ואסור למוסת ללמד עליו זכות וכו' ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק וכו'. עי' בספרי כאן ובסנהדרין ל"ג ב' וחילופיהן במסית, וקצת צ"ע לשון רבנו במה שכתב ואסור למוסת ללמד עליו זכות, והרי דין זה לכל אדם הוא ולאו דוקא למוסת וגם בספר המצוות כתב רבנו על המוסת ולא ידענא למה, ובספרי לא נאמר כלל דקאי דוקא אמוסת אלא ולא תחמול לא תלמד עליו זכות וכו' וכנראה שהוא דין לכל אדם, שוב מצאתי בס' משנת חכמים מצוה כ"ז דנראה לו פשוט דלאו דלא תחמול ולא תכסה להניסת עצמו קא מזהר רחמנא, דהא הבי"ד יכולין ללמד זכות עליו כשאר חייבי מיתת בי"ד רק דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות, ועל כרחך דרק אמוסת קאי, וצ"ע דמלאו דלא תחמול ילפינן ג"כ דא"צ התראה וזה נאמר ג"כ לבי"ד וגם המה מוזהרים בזה ולענין לימוד זכות שוב אין הבי"ד מוזהרים, ובאמת הרי אמרו וכן פסק הרמב"ם דאין טוענין למסית ועי' פרש"י שם דאין טוענין לו בי"ד שום טענת זכות מה שאינו טוען הוא בעצמו והוא מקרא דלא תחמול, הרי גם דטענת זכות נאמרה לכל וגם לבי"ד, ומדרשת הספרי והביאה רבנו בפי"א דסנהדרין דאם יצא מבי"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו, יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואי דאסור לכל אדם ללמד עליו זכות, פשיטא דאין מחזירין אותו דהרי אין הבי"ד רשאין לשמוע כלל כיון שהמלמד עליו זכות עובר בלאו, כן צ"ע קצת מה דלא הזכיר רבנו כאן שכלל כל דיני המסית גם דין זה דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות. אם לא דנימא דכל הנאמר כאן הוא רק למוסת ולא לבי"ד, ובפי"א דסנהדרין כתב מה שנוגע לבי"ד, אבל לפי המבואר קשה לומר כן, ועוד דהרי כתב כאן גם דין ההתראה שאינו צריך התראה, ועי' בסמ"ג שהעתיק רק דין לימוד זכות וחובה במוסת אבל שלא לאהוב לא העתיק על מוסת ומשמע דהוא לכל אדם ועי' ביאור מהרש"ל שם. וראוי לבאר עוד דמ"ש רבנו דאסור למוסת ללמד עליו זכות ומחויב ללמד עליו חובה, על כרחך מיירי בשאין המוסת מצטרף להעיד עליו וישנם עדים אחרים, דאי כשהמוסת הוא העד על ההסתה, הרי נאמר בתורה ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה וכמ"ש רבנו בפ"ה מהל' עדות ה"ח והוא מבואר בסנהדרין ל"ג ועוד, וכבר עמד ע"ז הרב משנת חכמים והוא ברור.
5.4.2
ואזהרה להדיוט המסית מנין. עי' כ"מ דנביא בהדיא כתיב ביה, וכתב הפר"ח ז"ל בכוונתו דר"ל דאזהרת הנביא הוא מ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ז מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו עיי"ש וכ"כ רבנו באגרת תימן ועי' ביראים החדש סי' רמ"א שכתב לא צויתיו אזהרה, וכבר עמדו בזה המחברים דקרא דאשר לא צויתיו עונש הוא ולא אזהרה ועי' ספרי דבי רב וחי' מהרד"ם ועי' סמ"ג לא תעשה ל"ד שכתב ואולי אזהרתו מלא תכחשו ולא תשקרו עי"ש והפר"ח ז"ל כתב דהאזהרה הוא ע"פ הירושלמי דסנהדרין סוף הנחנקין מלא תענה, וגם ע"ז השיגו דהא קי"ל לאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד אין לוקין עליו, והרי על לאו דלא תענה לוקין והדברים ארוכים. לענ"ד כוונת הדברים פה דלנביא המסית איכא אזהרה מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכמ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ו, והרי רבנו כלל בין האומר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה, בלאו אחד עיי"ש, ועי' מ"ש לעיל בזה, וע"ז באה האזהרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו ועי' לקמן בה"ו הראיתי מקור הדברים אבל האזהרה דאשר לא צויתיו הוא לנביא השקר דעלמא, והרבה יש לדבר עוד בזה אכמ"ל.
5.4.3
ואזהרה להדיוט המסית מנין שנא' וכל ישראל ישמעו וייראו. והוא מגמ' דסנהדרין ס"ג כמ"ש הכ"מ וכוונתו לסיפא דקרא ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה וכן פרש"י ז"ל שם, וכן העתיק רבנו להדיא בספר המצוות בל"ת ט"ז ולשון האזהרה שזה אמרו יתברך במסית ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, ותמה ע"ז הרב פר"ח ז"ל בריש פ"ד, דהרי במכות ה' ס"ל לר' מאיר דאזהרה לעדים זוממין הוא מקרא דוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד, ורבנן ההוא מיבעי ליה להכרזה, ור"מ מוישמעו ויראו נפקא, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, הרי דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה ולא אמרינן דוכל ישראל ישמעו ויראו הוא להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה אלא לר"מ, וא"כ גם הכא על כרחך אזהרה למסית מקרא דולא ישמע על פיך הוא וקרא דולא יוסיפו עוד הוא להכרזה וכמו בעדים זוממין, ועל כרחך דהגמ' בסנהדרין רצתה לאוקמי גם לר"מ אבל רבנו הרי ס"ל כרבנן בעדים זוממין דאין לוקין אלא ארבעים ואזהרתם מלא תענה ולמה כתב דאזהרת המסית מקרא דולא יוסיפו לעשות עי"ש שהאריך ונשאר בתימה. והמעיין יראה דרשת הספרי על קרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, אין לי אלא זה בלבד מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ת"ל ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף וכו' ת"ל הזה וכו' הרי להדיא דלאזהרה אתי ולא להכרזה, ונראה שם דהוא דרשת ר' יהודה הרי גם דלרבנן דר' מאיר לאזהרה אתי ואפילו הוא סתם ספרי וכר' שמעון מ"מ הרי מבואר דהוא לאזהרה. ואם שיש לעמוד על ביאור הגמ' דמכות דהרי חזינן הכא דגם לר' יהודה סגי בקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, וא"כ גם בעדים זוממין נימא הכי, אין זו קושיא כלל, והרי הכא קרא דולא יוסיפו לעשות לדרשה אתי לא כדבר ולא כרע ולא כזה, וממילא פשיטא דהוא לאזהרה משא"כ התם בעדים זוממין ויש להאריך. ועכשיו זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 66 וכל ישראל ישמעו ויראו א"ר יהודא וכי נאמר ייראו וייראון והלא לא נאמר אלא ישמעו ויראו, כיצד הן עושין כותבין ושולחין לכרכים ביום פלוני נידון פלוני בהריגה לכך נאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מלמד שצריך הכרזה ולא יוסיפו לעשות זו אזהרה להדיוט המסית אין לי אלא זה בלבד מניין לאומר לחבירו נלך ונעבוד וכו' ת"ל ולא יוסיפו וכו' עי"ש היטב והדברים ברורים ומבוארים כמ"ש רבנו וכמו שבארנו בדעתו ז"ל.
5.5.1
המסית אחרים לעבדו ואמר להם עבדוני אם עבדוהו נסקל ואם לא עבדוהו אע"פ שקבלו ממנו ואמרו הן אינו נסקל אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו"ם אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד אע"פ שעדיין לא עבד שניהם נסקלין המסית והמוסת וכו'. עי' כ"מ והוא מבואר בסוגיא שם ס"א. אבל נתלבטו המחברים בדברי רבנו טובא, שהרי ס"ל לרבנו בה"א דבמסית אע"פ שלא עבדו כלל לא המסית ולא המוסת, חייב המסית, ולא בעינן כלל שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, והוא מפורש במשנה כמו שהבאנו שמה וכן לעיל בפ"ד, ולמה בעינן הכא לחייב המסית שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, ולא מצאו עצה אחרת, כי אם דהא דבעי רבנו שיאמר הן נלך ונעבוד כדי לחייב המוסת הוא, אבל לגבי חיוב המסית אה"נ דלא בעינן שיאמר המוסת כלל, והנה לפי"ז על כרחך לומר דהא דבמסית לעצמו דלא מחייב המסית אף שאמר המוסת הן או אלך ואעבוד, הוא משום דמסית לעצמו שאני גם לענין חיוב המסית משום דגם המסית סבר דלא שמעו ליה ולהכי לא הוי מסית כלל עד שיעבדוהו ממש, ותמוה לפי"ז דהא לר' מאיר דס"ל דמסית לעצמו ג"כ שמעי ליה למה בעי גם הוא שיאמר המוסת הן, והרי בשאר מסית לא בעינן זה כלל. והנה התוס' ז"ל שם בדף ס"א ד"ה ומר סבר לעצמו לא שמעי ליה כתבו וז"ל תימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהו כשאר מסית דמחייב בדבורא כשמכמינם לו עדים ואמרו האיך נניח וכו' ואם אינו חוזר בו חייב, ויש לומר דוקא מסית לעכו"ם דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מאי שנא איהו מינן, ויפלא הדבר דהנה התוס' שפיר כתבו כן משום דאינהו לר' יהודה אזלי, ולדידיה שפיר אפשר לומר כן דהא ס"ל כן לר"י דמסית לעצמו לא שמעי ליה, אבל מה יעשו לר' מאיר דס"ל דבמסית לעצמו נמי שמעי ליה, ומ"מ אמרו בגמרא במאי קמפלגי במסית לעצמו ואמרי ליה אין קמפלגי, ולר' מאיר יקשה למה בעי שיאמר הן ומאי שנא משאר מסית דעלמא. ומדברי הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם דאיהו מפרש ג"כ כפרש"י ורבנו ז"ל דאמסית קאי, כנראה רצה לישב הדברים, וכתב ואע"ג דמסית מתחייב בדבור לבד לדברי הכל, היינו דוקא כשהוא מסית לעכו"ם ידועה שעובדין אותה העכו"ם, אבל במסית שיעבדוה כבואו ועבדוני שאינו עכו"ם לשום אדם עדיין, אינו חייב אלא כדרך שחייב האומר אלך ואעבוד משום דבור עכ"ל, ולפי"ז מיושבין קצת הדברים אלא דצ"ע דא"כ גם במסית לאחרים שלא נעבדו מעולם הרי ג"כ דינא הכי, ובדברי רבנו בודאי א"א לכוון כן שכתב אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו"ם הרי דלא חילק בזה כחלוקת הר"ן ז"ל. והרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב וז"ל ויש לפרש דלעולם לענין חיובא דמסית קאי וכי תימא אין למה לי והרי מסית דעלמא אע"ג דלא שמעי ליה חייב, התם במסית לאחרים הוא דחייש קרא דלא לטעו בתריה אבל מסית לעצמו דלא טעו בתריה לא מחייב וכי מחייב ליה ר' מאיר לאו מטעמא דמסית קא מחייב ליה אלא מטעמא דלא תעשה עצמך פסל, הלכך דוקא דאמרי ליה אין דשמעי ליה והוי כמאן דפלחוהו, דהא בדבורא בעלמא קי"ל דמחייב כדקתני האומר, אבל אי לא אמרו ליה אין לא מחייב, דהא לא עביד ולא מידי, ור' יהודה סבר אע"ג דאמרו ליה אין נמי לאו כלום הוא דודאי לא שמעי ליה ואשתכח דלא פלחוהו, והיינו דקתני אינו חייב עד שיאמר אעבוד, כלומר אין המסית לעצמו חייב עד שיאמר הניסת אעבוד אלך ואעבוד, והנה הרמ"ה ז"ל יישב הדברים על מכונם, אבל אי אפשר לכוונם לדעת רבנו, דמדברי רבנו שכתב במסית אחרים לעבדו אינו חייב המסית עד שיעבדוהו ממש נראה דלא ס"ל כשיטת הרמ"ה ז"ל. ונראה בבירור שיטת רבנו בזה לפי מה שכתבנו לעיל בה"ב דבעינן במסית דוקא שיאמר המסית אלך ואעבוד נלך ונעבוד אבל כשאומר עבדוה לכו ועבדוה אין זה מסית אם לא בנביא המדיח דגביה מהני גם לך ועבוד וכמו שבררנו הדברים, והנה באומר באו ועבדוני הרי אמר המסית רק לכו ועבדו דהא הוא לא כלל עצמו בעבודה זו, ולהכי אדבוריה לחוד לא מחייב משום מסית אלא בעבדוהו ממש ע"פ הסתתו ולא סגי באמירת המוסת הן ואלך ואעבוד לר' יהודא משום דמימר אמרי מאי שנא איהו מינן, ולר' מאיר דלא ס"ל סברא דמאי שנא איהו מינן, מ"מ בעינן שיאמר הן ולא כשאר מסית דעלמא דהא לא אמר המסית נלך ונעבוד אלא באו ועבדוה, ובמסית לעבוד אחרים דליכא טעמא דמ"ש איהו מינן מ"מ בעינן שם ג"כ שיאמר המוסת הן או אלך ואעבוד משום האי טעמא. והוי לר' יהודא מסית לעבודת אחרים כמו לר"מ במסית לעצמו דג"כ לית לן טעמא דמאי שנא איהו מינן לר' מאיר, ומפרש רבנו ג"כ דאמסית קאי מיהו הכא שאני משום דאמר באו ועבדוני או באו ועבדו לאחרים ובזה בעינן שיאמר המוסת הן ואז חייב בין המסית ובין המוסת, משא"כ בשאר מסית דעלמא לא בעינן לחיוב המסית שיאמר המוסת הן, ולא אבה ולא שמע ג"כ חייב המסית, והדברים האלו יאירו כל הענין למעיין שם, והרבה יש לי להאריך בישוב כמה דברים בסוגיא לפי"ז והמעיין יבחר.
5.5.2
שנאמר לא תאבה לו ולא תשמע לו הא אם שמע ואבה חייב. ברייתא שם כמ"ש הכ"מ, והנה רבנו הביא בפ"ד דרשת הספרי ואסור למוסת לאהוב את המסית וכן שלא לעזוב עמו והוא מקרא דלא תאבה ולא תשמע, ועי' להרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שהשיג על רש"י ז"ל שהביא דרשת הספרי לא תאהבנו, דבגמ' אמרו ע"ז הא אם אבה ושמע חייב ועי' להרמב"ן ז"ל במנין המצוות נ"ח ורבנו הביא שתי הדרשות, ואין שוב סתירה ביניהם ועי' בהתורה והמצוה שם שכתב דדרשת רז"ל הוא מדהקדים אבה לשמיעה, והיה צ"ל לא תשמע לו ולא תאבה לו ומזה דריש לא תאהבנו וכו' ויש עוד כמה דרכים בזה ואין מקום להאריך.
5.6.1
נביא המתנבא בשם עכו"ם וכו' שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות. בנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא לבבא דאו שלא לעשות, וכן אינה בדפוס קונשטנדינא רס"ט.
5.6.2
אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק. הנה מה שהזכיר רבנו תנאי ההתראה, אפשר לומר משום דאף דהוי דבורא בעלמא מ"מ צריך התראה ועי' כ"מ לעיל בפ"ב במגדף, ויש בזה אריכות דברים ויתבאר במקומו, אבל מה שהזכיר רבנו גם תנאי זה דההתראה צריכה להיות בפני שנים, ולא הזכיר כן במקומות אחרים אף שהדין דין אמת, וסמך עצמו בכל מקום על מ"ש בהל' סנהדרין, דבר זה צ"ע ומצאתי שעמד בזה הרב משנת חכמים ז"ל ונשאר בצ"ע.
5.6.3
ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. לא נתבאר מקורו אצל המחברים וגם הסמ"ג והסמ"ק העתיקו אזהרה זו, ועי' בספר המצוות ל"ת כ"ו כתב וז"ל ולא בא בכתוב אזהרה מבוארת ומיוחדת בזה הענין כלומר אזהרת מתנבא בשמה, אבל התבאר בכתוב העונש ודין המיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו יתברך ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, וזאת המיתה בחנק וכו' וכבר ידעת השרש שבארתי וכו' והוא אמרם לא ענש אלא א"כ הזהיר, ותהיה האזהרה שלו מאמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ואינו נמנע היות לאו אחד מזהיר מדברים רבים וכו' עיי"ש, וסבור הייתי לראות מזה שגם רבנו לא מצא מקור מפורש לזה אלא שכתב שעל כרחך יהיה זה מקור אזהרתו וזהו שאמר כאן ואזהרה שלו מכלל שנאמר ולא כתב לשון כזה במקומות אחרים זולת באופן כזה, ודבר זה בנוי על יסוד מה שהשריש רבנו בפי"ד משרשיו וז"ל ולפעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידא אבל יזכיר העונש בלבד ויניח האזהרה, אבל השרש אצלנו לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר וא"א מבלתי האזהרה לכל מי שיתחייב עליו עונש ולכן יאמרו בכל מקום עונש שמענו אזהרה מנין וכו' אמנם נוציא בהיקש האזהרה (ובכת"י ערב הביאו הגאון ר' חים העליר נ"י הנוסח נוציא בהיקש הרמז על האזהרה וכ"כ בנוסח ר' שלמה אבן איוב ז"ל עיי"ש) ואלו הם דברי רבנו כאן, ועי' עוד ביראים סי' ע"ו ובחדש סי' רמ"ב ז"ל הזהיר הקב"ה שלא להתנבאות בשם עכו"ם בפרשת ואתחנן דכתיב לא תלכו אחרי אלהים אחרים ואין לך הולך אחרי עכו"ם יותר ממתנבא בשם עכו"ם, ומזה נראה ג"כ שלא היה לרבותינו מקור מבואר בזה, ועכשיו זכיתי מן השמים ומצאתי מקור הדברים כאשר כתב רבנו ז"ל במכלתא דרשב"י (הו"ל הה"ג רד"צ פרופ' הופמן ז"ל) וז"ל דבר אחר ושם אלהים אחרים לא תזכירו זו אזהרה לנביא המתנבא בשם ע"ז, לפי שהוא אומר ומת הנביא ההוא עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ושם אלהים אחרים לא תזכירו, והדברים ברורים כנתינתן מסיני וכן מצאתי עכשיו הדברים מפורשים גם במדרש תנאים דברים י"ח כ' עי"ש.
5.7.1
ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עכו"ם, ואין שואלין ממנו אות ומופת וכו' וכל המחשב וכו' שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנא' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. לא הראו מקור הדברים, והנה רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ח כתב, שהזהירנו משמוע למתנבא בשם ע"ז, ר"ל שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו ונאמר לו מה האות שלך וכו' ולא נשמע ממנו טענה, והאזהרה מזה הוא אמרו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. והרמב"ן ז"ל השיג עליו דהביאור לא תשמע אל דברי הנביא הוא שלא נקבל את דבריו לעשותם, וכמו שתרגם באונקלוס שם והנה היא אזהרה בע"ז עם כמה אזהרות שבאו בתורה בעניניה כמ"ש במ"ח מקומות הזהירה התורה על ע"ז עיי"ש ובמגילת אסתר ובלב שמח מה שרוצים לישב דברי רבנו, והנה הרב סדר משנה ז"ל אחרי שהאריך בישוב שיטת רבנו מהשגת הרמב"ן ז"ל חתר למצא סמוכים לדעת רבנו בספרי פרשת ראה שם, דאיתא שם ע"פ הנוסחא הישנה לא תשמע לדברי הנביא ההוא ולא תחזור בו (הנוסחא החדשה היא ולא החוזר בו, וכן היא הנוסחא במדרש תנאים שם, והביאור לנוסחא זו, שהרי ר' עקיבא ס"ל התם ח"ו שמעמיד הקב"ה חמה לבנה ומזלות לעובדי ע"ז הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת בתחלה וחזרו להיות נביאי השקר ופליג על ר' יוסי הגלילי וכמו בגמ' דסנהדרין ועל זה אמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ולא החוזר בו ר"ל שחזר להיות נביא שקר, [וכן הוא מבואר בפסקתא זוטרתא אמר ר"ע ח"ו וכו' אלא מהו ובא האות והמופת וכו' וחזר להיות נביא השקר ולמדך הכתוב שאם בא אות ומופת ע"י נביא כשהיה נביא אמת וחזר ואמר לך לך עבוד אלהים אחרים אל תשמע לו והם הם הדברים בספרי] ואח"כ סיים או אל חולם החלום ההוא ולא החשוד למפרע והוא ישר מאד, אבל הנוסחא הישנה בספרי היא ולא תחזור בו) ורוצה לפרש שכוונת ולא תחזור בו הוא ענין עסק והשתדלות עמו וכמו בכמה מקומות בש"ס לשון זה אתה מחזר לשורפו וכדומה, וכן מצאתי בהתורה והמצוה שכתב לדבר פשוט דס"ל להספרי שאין פירושו של לא תשמע לו שלא תקבל דבריו לעשות כן שעל זה הו"ל למימר לא תשמע אליו, אבל הוא לשון שמיעת הדברים היינו שאסור לו לשמוע הדברים פעם שנית עיי"ש, ולדעתי העניה הוא דחוק. ואשר נ"ל בעזה"י מקור הדברים בספרי שופטים (י"ח כ) וז"ל והמתנבא בשם עכו"ם ואומר כך אמרה עכו"ם אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אין שומעין לו אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת בסתם מיתה האמורה בתורה זו חנק ע"כ, והנה הא דתנן אין שומעין לו הוא תמוה דהא אפילו מיתה הוא חייב. ולכן מחקו אותו רבותינו ז"ל וכתבו תחתיו מיתתו בידי אדם, ומה דתנן אח"כ אך הנביא אשר יזיד וכו' כתבו דאולי קטיעא הוא או כמו שהגיהו מיתתו בידי אדם "שנאמר" אך הנביא וכו'. ועי' למרן הגר"א ז"ל שהגיה ג"כ בדברי הספרי כנ"ל, ונראה דהיתה לו לרבנו הנוסחא העתיקה, והכין ביאורה דהמתנבא בשם עכו"ם אפילו כוון את ההלכה אין שומעין לו, ר"ל דאסור לשמוע ולערוך עמדו דין ותשובה וכמ"ש רבנו, וע"ז מסיים אך הנביא אשר יזיד לדבר וכו' ומת בסתם מיתה האמורה בתורה זו חנק, ור"ל דעל השומע איכא רק לאו אבל הנביא חייב מיתה והדברים ישרים. אמנם מה שיש לעמוד עוד על דברי רבנו הוא, דהרי הלאו דלא תשמע לו קאי אנביא המדיח לעכו"ם, ומנין לו לרבנו דאיכא לאו זה גם במתנבא בשם עכו"ם וכן העתיק גם הסמ"ג והחינוך, והנה ביראים סי' ע"ז ובחדש סימן שס"ח העתיק ג"כ לא תשמע אל דברי הנביא, צוה והזהיר הבורא ברוך הוא שלא יקבל אדם דברי נביא שקר האומר לך עבוד אלהים אחרים אע"פ שלא תעשה כדבריו משעה שקבלת דבריו אתה עובר דכתיב כי יקום בקרבך נביא וכתיב לא תשמע אל דברי הנביא משעת קבלה עבר על לא תשמע. והנה יש לעמוד הרבה על דברי רבנו היראים אם מסכמת דעתו לדעת רבנו. אבל אפילו אם ס"ל כרבנו הרי כתב להדיא דהוא בנביא השקר המתנבא לעבוד עכו"ם, אבל לא במתנבא בשם עכו"ם וכוון כהלכה, ומצאתי במשנת חכמים סי' כ"ט שכתב והנה זה פשוט דאף דהא דכתיב ובא אליך האות ומופת היינו האי דכתיב בפרשת ראה דאיירי בנביא המסית ומיתתו בסקילה וכמ"ש הכתוב נלכה ונעבדה דהיינו נלך ונעבוד וכו' ומתנבא בשם עכו"ם היינו לאסור האסור דמכוון כהלכה רק שמתנבא בשם עכו"ם, מ"מ ס"ל להרמב"ם דהדין דין אמת דאף בנביא המתנבא בשם עכו"ם שאסור להרהר מלאו דלא תשמע וכו' כן נראה פשוט, ולא ידענא פשיטותיה דמר ולפי מ"ש לעיל איתא דבר זה בספרי ומ"מ הדבר צריך בירור ועיון גדול.
5.9.1
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו וכו' הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה וכו' הרי זה בכלל לא תגור ממנו. עי' כ"מ דהוא מספרי, ובאמת הביא כן רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ט בשם ספרי, ובספרי שלפנינו ליתא אלא דרשא דאל תמנע עצמך מללמד עליו חובה אבל שלא לירא לענשו ליתא לפנינו, ומלשון רש"י ז"ל בפרושו על התורה נראה שהיה לפניו הגי' בספרי ושלא נירא ליענש עליו, או ושלא נירא לענש אותו, ועי' להר"א מזרחי ז"ל בבאורו על התורה שכבר עמד ע"ז שהרי לא נמצא כן בספרי וביאר שכוונת רש"י ז"ל לבאר דכוונת לא תגור הוא מיראה שלא ליענש עליו עיי"ש ועי' לרבנו בהקדמתו לפי' המשנה נראה דשלא נירא לענשו הוא פשטא דקרא עיי"ש. ואנכי זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 211 וז"ל לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו שנאמר לא תגור ממנו, דבר אחר לא תגור ממנו אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה, ובא וראה שמה שהוסיף רבנו בלשונו הטהור המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שצ"ל שכוונתו ג"כ כמ"ש הרא"ם ז"ל על פירש"י ז"ל על התורה שהבאנו, אבל באמת הוא ג"כ ע"פ המקור הזה לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו. ועי' במשנת חכמים שהעיר לדבר פשוט דהך דינא דלא תגור ממנו רק על נביא השקר נאמר דעוברין על זה בלאו אבל לא במתנבא בשם עכו"ם, והרב מנחת חינוך ז"ל מצוה תקי"ט כתב וכבר כתבתי לעיל דנביא המתנבא בשם הקב"ה לע"ז דהוא נביא שקר ג"כ, אפשר דלאו זה ג"כ נוהג, אך בתורה נכתב הלאו זה על דבר העתידות אשר לא יבא וכו' א"כ אפשר רק בדבר הזה וצ"ע עכ"ל. והנה במקור הדברים במכלתא אשר לפנינו הדברים מפורשים, וזהו סדורה, לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי, ג' מיתתן בידי אדם ואלו הן המתנבא מה שלא שמע וכו' המתנבא בשם ע"ז ואמר כך אמר לי ע"ז אפילו כוון את ההלכה וכו' עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל ושם אלהים אחרים לא תזכירו (והם הם הדברים שהביא רבנו בה"ו ועמדנו עליהם) שמא תאמרו בשביל דבר שאמר זה ימות ת"ל וכי תאמר בלבבך וכו' אמר המקום אני הכתבתי בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וזה מתנבא בשמי לע"ז לפיכך לא יהיה הדבר ולא יבא בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל וכו', הרי מבואר להדיא דגם על המתנבא בשם עכו"ם קאי הך לאו דלא תגור.
5.10.1
הנודר בשם עכו"ם והנשבע בה לוקה, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לעכו"ם, ואסור להשביע העכו"ם ביראתו אפילו להזכיר שם עכו"ם שלא דרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו. עי' כ"מ דהוא מגמ' דסנהדרין ס"ג, ואף דהתם מפיק לנודר ומקיים בשמה מולא ישמע על פיך, הנה אחרי דדרשינן ולא ישמע על פיך לאזהרת מדיח, מפיק לכולהו מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי' בתוס' שם, ועי' בסמ"ג לא תעשה ל"ב, ועי' ברש"י במשנה כתב ג"כ מולא תזכירו, והיראים סי' ע"ה, ובחדש סי' רמ"ה וכן הסמ"ק בסי' קי"ט נפקו להו לנודר ומקיים בשמה מולא ישמע על פיך ורק שמור לי בצד ע"ז פלונית דאסור מקרא דלא תזכירו כמו בגמ' דילן, וכן מ"ש רבנו ואסור להשביע העכו"ם ביראתו הנה בגמ' איתא ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ועי' רש"י ז"ל שם דהיינו לעכו"ם וכמו דאמרו בגמ' שם מסייעא ליה לאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי וכו', ורבנו הרי כתב דין זה דאסור לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עכו"ם לקמן בהי"א וכאן כתב דאסור להשביע העכו"ם, וכן מ"ש רבנו אפילו להזכיר שם עכו"ם שלא דרך שבועה אסור ליתא בגמ', אלא דלמד כן מהא דאסור לומר שמור לי בצד ע"ז פלונית וכן הוא בסמ"ג לא תעשה ל"ב שם ובכלל זה שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית, וה"ה שבכל ענין אסור להזכיר שם ע"ז שהרי המקרא נכתב בסתמא ועי' ברא"ש פ' ד' מיתות שכתב שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי וכו' לכאורה משמע דוקא בכהאי גוונא אסור להזכיר כשמזכיר ע"ז לצורך. וכן בגמרא לקמן כמגדון לשילה, שצריך להזכיר לסימן, ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב והאי דנקט שמור לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ"ל דאפילו לצורך אסור והם הם דברי הסמ"ג. אבל המעיין בדברי רבנו בספר המצוות ל"ת י"ד ימצא הדברים מפורשים במקורם, וז"ל שהזהירנו מהשבע בע"ז ואפילו לעובדיה (ר"ל זהו מ"ש רבנו כאן אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לגוי (ומה שכתוב לפנינו ואחד הנשבע בה לעבודת כוכבים הוא ט"ס דמוכח, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט ובמעשה רוקח הספרדי) ועי' בדברי רבנו בפ"ה מהל' שותפים ה"י, שהביא דין איסור עשיית שותפות עם העכו"ם ושמא יתחייב שבועה קאי בין שיתחייב העכו"ם שבועה לישראל, ובין להיפך ויצטרך לשבע בשם עכו"ם ועיי"ש בראשונים ובכ"מ שם) וכן לא ישביעו אותם בה כמו שביארו לנו באמרם לא תשביע לעכו"ם ביראתו והוא במכלתא משפטים והוא אמרו יתברך ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא תשביע לעכו"ם ביראתו, ושם אמרו ג"כ לא תזכירו שלא ידור אדם בשם ע"ז (וליתא לפנינו במכילתא דר' ישמעאל אבל איתא להדיא במכילתא דרשב"י שם) והרי לפנינו מקור כל הדברים ומפיק להו מושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי' בשאלתות שאילתא נ"ב שהיתה הגי' לפניו במימרא דאבוה דשמואל שמא נתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ולא כנוסחא שלפנינו מולא ישמע על פיך ועי' מ"ש שם מו"ר ז"ל בהעמק שאלה להוכיח עיקר נוסחא זו. ומ"ש רבנו אח"כ בהי"א שלא לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עכו"ם הוא מגמ' דסנהדרין שם אבל המשמיע לעכו"ם ונשבע לעכו"ם הוא מבואר במכלתא. ומ"ש רבנו אפילו להזכיר שם עכו"ם שלא דרך שבועה אסור כן הוא גם בשאלתות שם, ואסור לאדכורי שמיה דעכו"ם שנא' ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי' בע"ז מ"ו א' יכול לא לשבח ולא לגנאי ת"ל וכו', ותמוה לי על מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע סי' קמ"ז על הא דאסור להזכיר שם עכו"ם בין לצורך בין שלא לצורך הביא כן בשם הרא"ש, ולפלא אחרי שהדבר מבואר בשאלתות להדיא ובדברי רבנו ובסמ"ג למה לא הביא אותם והרי זהו מקור הדברים, ועי' עוד בלח"מ פי"ט דסנהדרין מה שהאריך בדברי רבנו ולפי מה שכתבנו, הרבה יש לעיין בדבריו ואכמ"ל.
5.11.1
ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא אנן לא קי"ל כר' יהודה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל בשם, והוא מפורש בסוגיא. והנה דברי רבותינו הראשונים ז"ל בענין זה סבוכים מאד, וגם הסוגיות קשה להעמידן ועי' לרבנו בפי"ג מהל' שכירות ופי"ט דסנהדרין ופ"א דתמורה ומה שהארכנו שמה, והנה מרן הכ"מ, ז"ל דעתו דמשום חומרא דע"ז ס"ל לרבנו הכא דלוקין אף שאין בו מעשה או מטעם אחר, ועי' בחינוך מצוה פ"ו שכתב וז"ל חייב מלקות כ"כ הרב ז"ל ואע"פ שאין בזה מעשה מרוב חומר עבודת אלילים היא ע"כ. והוא כדברי הכ"מ ולפלא כי לא הביאו, אבל עי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסוגיא זו שכתב ודייקינן מאי שנא הנודר בשמו דלא לקי משום דדבורא בעלמא הוא ולית ביה מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו' אלמא כל היכא דבעלמא לא לקי גבי עבודת גילולים נמי לא לקי, ה"נ לאו שבכללות נינהו וכו' וכיון דבעלמא לא לקי בעבודת גילולים נמי לא לקי עיי"ש, ולפי"ז כד מוקי לה כר"י הרי להדיא דמשום חומרא דע"ז לא שייך לומר כן וזהו עיקרה של הסוגיא, דאין מחמירין משום לתא דע"ז, גם מ"ש הלח"מ ז"ל בפי"ט דסנהדרין לישב דאיירי דאית ביה מעשה וכגון דנשבע בשמה שלא יאכל ואכל, כבר השיגוהו והוא פלאי באמת, דהא אינו חייב על האכילה כי אם על השבועה בין אכל בין לא אכל, וזה אין בו מעשה. ויפלא כי גם מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו ליו"ד סי' קמ"ז נראה דעתו נוטה לישוב הלח"מ והוא מופלא. והרוצה לעמוד על יסוד דברי רבנו יעיין בשטמ"ק ב"מ צ' בסוגיא דחסמה בקול והביא שם גירסת הגאון שאני עדים זוממין הואיל וישנן באי"ה וכפי ביאור הראב"ד ז"ל (וכנראה אינו אותו הראב"ד בעל ההשגות ודבר זה מצוי) ובדברי הר"י מיגא"ש ז"ל בחי' לשבועות כ"א וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל ועי' רמב"ן שם, דלפי"ז בחסמה בקול בדיבור שאינו באחה"ע (אותיות הגרון) כי אם בעקימת שפתים לקי, ועי' מ"ש בפ"כ מהל' עדות ובפ"ד מהל' שבועות והארכנו בזה הרבה ועי' להרב חקרי לב חלק יו"ד ח"ג סי' ע' מה שהאריך והרחיב הדברים בדעת רבנו אי דבורא הוי מעשה, וסוגיא דסנהדרין קאי אי דבורא לא הוי מעשה, וראיתי מי שתמה בסוגיא דסנהדרין דהרי ר' אלעזר אית ליה דדבורא הוי מעשה, עי' שבת קי"ט משמיה דר"א מנין שהדבור כמעשה, ולפי"ז מאי פריך הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו ואין זה כלום, דהתם לאסור דבור בשבת כמו מלאכה, ועי' של"ה הקדוש ואין זה נוגע כלל למה שאנו עסוקין בו ופשוט. והנה הרב פר"ח ז"ל תמה על רבנו, דכיון דרבנו כתב לעיל בה"ו דאזהרת נביא המתנבא בשם עכו"ם הוא מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו א"כ הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד ואין לוקין עליו, והאריך טובא מכל סוגיות הש"ס, והמציא דס"ל לרבנו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד דאין לוקין עליו היינו היכא דבגוף הדבר איכא חיוב מיתה או אתרו ביה למיתה אז אין לוקין עליו אבל לא בענין שכולל ב' ענינים, וכבר עמדו להקשות בזה טובא, וגם המהרש"א ז"ל בסנהדרין שם נשאר כן בתימה על רבנו והסמ"ג, והמעיין במה שכתבנו לעיל בה"ו בשם רבנו יראה שאין מקום לתמיה זו, שהרי אין האזהרה מפורשת למתנבא בשם עכו"ם אלא דמכללא אתמר ובדרך רמז ותו לא מידי עיי"ש בדברי רבנו שהבאנו שם, אולם אנחנו הראנו שם מקור הדברים ולפי"ז הדברים צריכים תלמוד.
6.1.1
העושה אוב או ידעוני וכו' היה שוגג מביא חטאת קבועה. והנה דברי רבנו מפליאים וכבר עמדו עליהם בעלי תריסין דהרי בסוגיא דף ס"ה וכן בריש כריתות מבואר דבין לר' יוחנן בין לריש לקיש ליכא חטאת בידעוני, ומשו"ה מני לידעוני בסנהדרין גבי חיוב סקילה ולא מני ליה בכריתות בין ל"ו כריתות, ולא משכחת לה קרבן בידעוני אלא לר' עקיבא אליבא דר' יוחנן דלא בעי מעשה לחיוב קרבן ולרבנן דפטרי מגדף מקרבן משום שאין בו מעשה, אין בידעוני קרבן, ורבנו הרי ס"ל כרבנן בפ"א דשגגות דבעינן מעשה ויצא מגדף, ואיך חייב חטאת קבועה לידעוני, וכן תגדל התמיה דרבנו מנה להדיא ידעוני בכלל חייבי חטאת קבועה בפ"א דשגגות והוציא את המגדף מכלל זה, והוא פלא, ורבותינו ז"ל מצאו להם דרך אחד, לפי מה שדייקו בדברי רבנו בפ"א דשגגות כשמנה כל הארבעים ושלש העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה מנה ידעוני במעשה, ואלו בפט"ו מהל' סנהדרין כשמנה כל חייבי סקילה ומנה ידעוני ולא הזכיר שיהיה במעשה והלא דבר הוא, אשר על כן הוציאו מזה דרבנו כר"ל ס"ל ולא כר"י, וידעוני אינו חייב קרבן משום דלית ביה מעשה, אבל כל זה בסתם ידעוני משא"כ בידעוני שעשה מעשה חייב קרבן, ולהכי כשמנה כל חייבי קרבן והזכיר ידעוני דייק רבנו לכתוב ידעוני במעשה, משא"כ לענין חיוב סקילה, והכא על כרחך ג"כ בידעוני במעשה איירי וכמ"ש בה"ב לקמן כיצד מעשה הידעוני וכו' ומקטיר ועושה מעשים אחרים, ומ"מ לא מנה התנא בכריתות ידעוני לפי דמשכחת לה ידעוני בלי מעשה, אף שישנו גם במעשה לא מנה ליה והאריכו בזה לישב הדברים ולחזקם דלמה פסק רבנו כר"ל נגד הכלל הידוע דהלכה כר"י, והשיגו על הכ"מ שכתב דרבנו ס"ל כר"י והרי בפ"ד דשגגות כתב רבנו דאם עשה המ"ג בהעלם אחד חייב מ"ג חטאות ומנה שם בעל אוב וידעוני בשתים, והוא להדיא דלא כר' יוחנן עי' היטב בכל דבריהם, ובדרך הזה הלכו הרב לח"מ והמל"מ בפ"ד דשגגות והשער אפרים והברכת הזבח בשם הגאון הר"ר העשל ז"ל והמרכבת המשנה והמשנת חכמים ועוד. ולא זכיתי לעמוד בסודם, דמלבד מה דנפלנו ברבוותא, שהרי שיטת רוב הראשונים ז"ל בביאור מאי דאמרו שם בסוגיא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב, שפרש"י ז"ל משום שעיקר החיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוון לברך את השם, ותמהו עליו כמ"ש התוס' שם, וס"ל לרבותינו ז"ל דמשו"ה לא מחייב חטאת במגדף הואיל וישנו בלב כלומר מפני שפעמים הוא מגדף בלא מעשה זה של עקיצת שפתים אלא בלבו, ואף הוא חייב לשמים כאלו גידף בפיו בעקיצת שפתים מפני שעל המחשבה הוא מתחייב כדכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם, וכיון שאין חיוב חטאת על המגדף בלבו לפי שאינו עושה מעשה אף כשעושה מעשה ומגדף בעקיצת שפתים פטור, שאם לא כן נמצא המגדף פעמים מביא חטאת ופעמים שאינו מביא חטאת ורחמנא אמרה תורה אחת לעושה בשגגה וכאן לא יהיו שוין השוגגים שכשיעשו מעשה יהיו חייבים וכשלא יעשו מעשה יהיו פטורין, ולפיכך כל מגדף פטור מקרבן כ"כ הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין וכ"כ הרמ"ה ז"ל בנימוקיו בקצרה, ועי' להרמב"ן ז"ל הובא בשטמ"ק לב"מ בסוגיא דחסמה בקול וז"ל דכי אמרינן הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקר אדבור הוא דמחייבינן ליה מיעט הכתוב דבור שיש לו הקצת שפתים כדיבור שאין בו הקצת שפתים דבעינן תורה אחת לעושה בשגגה, אבל חסימה בקול לענין מלקות, כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב ולא עשו בו דבור שיש בו מעשה זוטא כדבור שאין בו מעשה כלל וכו' עיי"ש היטב ועוד ראשונים רבים דקיימו בשיטה זו, וא"כ איך אפשר להחליט בדעת רבנו דידעוני שיש בו מעשה חייב קרבן ושאין בו מעשה פטור מקרבן ורחמנא אמרה תורה אחת לעושה בשגגה. אולם אפילו אם נימא דרבנו לא ס"ל כדבריהם ואיהו מפרש שאני מגדף כפרש"י ז"ל שהבאנו, או דנימא לחלק דהכא בידעוני שאני ממגדף, דבמגדף חדא מלתא הוא שהוא מגדף לשמים אלא דמשכחת לה במעשה ומשכחת לה במחשבה בעלמא אבל עיקר הדבר חד הוא, וא"כ שפיר אמרינן בזה דמשום תורה אחת לעושה בשגגה פטור בשניהם מקרבן, משא"כ כאן בידעוני הרי דברים שונים נינהו, שני מיני ידעוני, והידעוני שהוא ע"י מעשה אינו דבר אחד עם הידעוני שבלא מעשה, לא דמי למגדף, ושפיר יש לומר דזה פטור וזה חייב קרבן, מלבד שהוא דחוק דאכתי הרי לאו אחד בידעוני בין שהוא במעשה בין שהוא בלא מעשה, ועל אחד יהיה חייב קרבן ועל השני פטור וליכא תורה אחת. אבל בר מן דין תמוהים לי דבריהם ז"ל מסוגיא ערוכה דהרי פריך הכא בגמ' לריש לקיש בעל אוב מאי מעשה איכא ומשני הקשת זרועותיו הוי מעשה, ופריך אפילו לרבנן והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח קיטור וניסוך והשתחואה ואמר ר"ל מאן תנא השתחואה ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה, השתא לר"ל כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה, ומשני כי קאמר ר"ל נמי אליבא דר"ע אבל לרבנן לא, ופריך אי הכי יצא מגדף ובעל אוב מיבעי ליה אלא אמר עולא במקטר לשד וכו' אלא אמר רבא במקטר לחבר ופירשו בה כל רבותינו בעל אוב דקתני בכריתות דמודו ביה רבנן בהכי עסקינן שמקטר לפני השד וכו' דהוי מעשה גמור עי' פרש"י ז"ל וכן ברמ"ה ז"ל ותרי גווני אוב נינהו חד דבעל אוב המדבר משחיו ואידך המקטר לשד לחברו, וחייביה רחמנא סקילה אתרוויהו דלגבי חיוב מיתה לא בעינן מעשה, אבל חטאת לא מחייב אלא אאוב דאית ביה מעשה כגון המקטר לשד ואוב דכריתות במקטר לשד הוא עכ"ל ואי נימא כמ"ש רבותינו ז"ל שהבאנו דגם בידעוני איכא דאית ביה מעשה ואיכא דלית ביה מעשה א"כ הדרה קושיא לר"ל דלמה לא תני במתניתין ידעוני ואף שיש ידעוני שאין בו מעשה מ"מ לתני ליה כיון דיש דאית ביה מעשה וכמו בבעל אוב דג"כ אית ביה דלית ביה מעשה ומ"מ מני ליה להך בעל אוב דאית ביה מעשה, (ואמנם דיקשה גם לרבותינו ז"ל שהבאנו לעיל דס"ל דמשום שכתבה תורה, תורה אחת לעושה בשגגה, א"כ אם פטור מקרבן בשאין בו מעשה על כרחך פטור גם בשיש בו מעשה א"כ איך יפרנסו סוגיא זו דבעל אוב, דמבואר להדיא דחייב קרבן באית ביה מעשה אף דפטור בלית ביה מעשה, אם לא דנימא כמ"ש לעיל דגם בבעל אוב תרי מילי נינהו, ואינו דומה מעשה אוב זה למעשה השני וכמ"ש לענין הידעוני וביה לא שייך תורה אחת, או שיש למצוא עוד חלוקים בזה ואכמ"ל). אשר על כן נראה דרבנו מפרש סוגית הגמרא באופן מרווח מאד ומתוך זה נעמוד גם על דבריו לקמן, דהנה רבנו כתב להלן כיצד מעשה האוב, זהו שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה וכו' וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה וכו' ואין יודע מאין לקח לו רבנו דברים אלו, ועוד יגדל הפלא שלא הזכיר רבנו הקשת זרועותיו כלל מה שנמצא בגמ' דילן וכבר עמדו לתמוה ע"ז ואין פותר, אשר על כן נראה דרבנו מפרש דהא דאמר אלא אמר עולא במקטר לשד, ומתרץ לה רבא במקטר לחבר ר"ל דזהו מעשה האוב דוקא בקטורת, וא"כ איכא מעשה הקטרת הקטורת, וזהו דמשני לריש לקיש, דבאמת הקשת זרועותיו לא הוי מעשה וכדאמר השתא כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה הקשת זרועותיו הוי מעשה, אבל ההקטרה זהו המעשה בבעל אוב ולהכי מני בעל אוב במתניתין דכריתות משום דליכא כלל בעל אוב בלי הקטרה, ובידעוני ס"ל לר"ל דידעוני אין בו מעשה, אם דס"ל דאין בו מעשה כלל, אם דס"ל דיש ידעוני שיש בו גם מעשה ומ"מ לא מני ליה בכריתות לפי שיש שאין בו מעשה. ולשיטת רבותינו ז"ל שהבאנו לעיל יוכל היות דגם על ידעוני שיש בו מעשה אינו חייב קרבן לריש לקיש, אבל לר' יוחנן ס"ל דגם בכל ידעוני יש בו מעשה והיינו ההקטרה כמו בבעל אוב, (או דס"ל ג"כ כר"ל דיש ידעוני במעשה ובלא מעשה אולם לפי"ז על כרחך צ"ל דעל שיש בו מעשה חייב קרבן ועל שאין בו מעשה פטור וזה יהיה נגד שיטת רבותינו ז"ל שהבאנו ויש להרחיב בזה הדבור דר' יוחנן ור"ל לטעמיהו בסוגיא דחסימה שם עי' בזה היטב ואכמ"ל) וע"פ זה דברי רבנו מאירים בכל פסקיו, דבאמת ס"ל לרבנו כר' יוחנן ופסק כאן דחייב קרבן על ידעוני וכתב מעשה ההקטרה באוב בכל גווניו ועי' בספר המצוות לרבנו ל"ת ח' שהזהירנו מעשות אוב והוא שיקטיר בקטורת ידועה ויעשה פעולות מיוחדות ויתדמה לו שמיעות דבר מתחת שחיו וכו' ולשון ספרא אוב זה פיתום המדבר משחיו, הרי להדיא שגם במדבר משחיו התנה רבנו שיקטיר קטורת והיינו לפי שאין אוב כי אם ע"י הקטרה וכן בידעוני. והזכיר רבנו בפ"א משגגות ידעוני במעשה משום דהתם עיקר הדין דחייב קרבן אשגגתו דבעי לזה מעשה לכן הזכיר שם בידעוני שהוא במעשה משא"כ לענין סקילה לא הזכיר דהרי שם אין נפק"מ בזה דגם בלא מעשה איכא חיוב סקילה. וכמה מאירים לפי"ז דברי רבנו בפי' המשנה דכריתות שכתב שם וז"ל ודע שאין מונין בהלכה הזאת אלא כללי הענינים ומניחים הפרטים וזהו שאמר הבא על האשה ובתה וכו' ונכלל בו אשה ובת בנה ובת בתה ואמה ואם אמה וכו', וכן העובד עכו"ם באיזה צד שיהיה מנה עבודות וכו' וכן מה שאמר והמחלל את השבת וכלל בו ל"ט כריתות וכו' ומפני הטעם הזה הספיק לו מה שאמר בעל אוב ולא אמר ידעוני, והוא ענין מה שאמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו אל האובות ואל הידעונים, ורישא דקרא נקיט רוצה לומר האוב הנזכר בתחלת הפסוק והוא מורה על מה שלאחריו, והוא תירוץ ר' יוחנן בגמ' והוא תמוה דהרי רבנו ס"ל דכל שאין בו מעשה לית ביה קרבן ועל כרחך צ"ל דידעוני יש בו מעשה, וגם מוכרח דאין ידעוני בלא מעשה כלל, דאל"כ הרי אפשר דהא דלא מנה ידעוני משום שיש בו גם בלא מעשה ולפי דברינו הרי מיושבים הדברים כמין חומר, דבאמת רבנו ס"ל כר' יוחנן ובין באוב ובין בידעוני איכא מעשה דהקטרה, והא דא"ל ר"י לריש לקיש מאן תנא כריתות ר' עקיבא הוא אפשר דלר"ל לטעמיה אמר כן, או דנימא דכשאמרו אלא אמר עולא במקטר לשד ר"ל דהדר ביה גם ר"י ממאי דאמר לעיל מאן תנא כריתות ר"ע הוא אלא דס"ל לר"י דבידעוני יש בו מעשה כמו באוב. והמעיין בפירוש המשנה לרבנו בכריתות שם יראה שיש לו שיטה אחרת בכל הסוגיא דכריתות ג"כ, דהרי לפי דבריו בפי' המשנה ס"ל לר' יוחנן ג"כ דמיתה מחלקת לענין קרבן, דהרי לפי ביאור רבנו בדברי ר' יוחנן דמה שאמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ר"ל שאין מונין אלא הכללים ולא הפרטים והזכיר אוב שהוא תחלת הפסוק וכלל בו גם ידעוני כמו שנכללו ל"ט מלאכות בחילול שבת וכן כל עבודות דעכו"ם א"כ הרי הוזכר גם ידעוני במשנה, ואיך יפרנס לפי"ז הא דאמרו שם ג' ב' בהא דבעי ר' ירמיה מר' זירא ב' מיתות ולאו אחד דהוא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, וגם בזה דברי רבנו מתפרשין היטב ונאריך אי"ה בזה בפ"ד דשגגות דס"ל חילוק חטאות באוב וידעוני אף דס"ל כר' יוחנן יעו"ש.
6.1.2
כיצד מעשה האוב זהו שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו וכו'. וכתב לי בן גיסי הגאון שיחי' כי בכת"י ברלין הנוסח ואוחז שרביט שלו, או הדס בידו ומניפו, והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א בבית הקברות עושה כן ובעור של אדם ומדבר משחיו של מת ועי' כ"מ שכתב ואיני יודע מהיכן למד הראב"ד, והדברים כפשוטם וכוונת ההשגה שהרי בעל אוב כל מעשיו עושה במת ורבנו לא הזכיר מזה כלל ורק גבי גולגולת כתב וכן הלוקח גולגולת המת, אבל באופן הראשון לא הזכיר רבנו רק זהו שהוא עומד ומקטיר קטורת ואוחז שרביט של הדס בידו, וע"ז השיג הראב"ד ז"ל דעל כרחך הוא עושה כל מעשיו אצל המת ובלא זה אינו בעל אוב, גם במדבר משחיו שהוזכר בגמ' פי' הראב"ד ז"ל שר"ל משחיו של מת וכן פרשו עוד ראשונים, אבל רבנו כאן ובספר המצוות כתב להדיא שהוא משחיו של בעל האוב וזהו כוונת ההשגה, ועי' מרכבת המשנה ח"ב שכתב ופשוט בכוונת הראב"ד דמפרש מבין אצילי ידי המת ובהכרח הוא בבית הקברות גם נראה דמפרש הא דמשני הש"ס היינו דורש אל המתים כדתניא זה המרעיב וכו' ההבדל הוא המרעיב אבל אידי ואידי בבית הקברות, והוא פשוט ונכון.
6.2.1
כיצד מעשה הידעוני מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו וכו'. עי' פרש"י ז"ל בסנהדרין שם ובכריתות שפירש דהוא מין חיה ונמשכו אחריו גם הסמ"ג הביא כן בשם הר"ש פ"ח דכלאים מ"ה וכן הביא מהירושלמי דכלאים הובא בר"ש שם וכ"כ רבנו ירוחם נתיב י"ז ח"ה, אולם עי' בזוה"ק ריש פרשת בלק מה שמיא דההוא צפור ידוע עיי"ש וכבר עמדו ע"ז שהוא כדברי רבנו.
6.2.2
ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות. עי' כ"מ ורבנו בעצמו בספר המצוות הביא הספרא והוא בנוספות לספרא שלפנינו (ומטעם זה לא מצאוהו התוס' יו"ט והמראה הפנים ז"ל), וכן הוא מבואר בירושלמי דסנהדרין פ"ז ה"י, ונשאל מקרא דלא ימצא בך וכן הוא ג"כ מבואר בירושלמי שם וזהו נגד דעת רש"י ז"ל בסנהדרין שם וכן הם דברי רבנו לקמן בפי"א הי"ד ודברי רבנו ברורין ועי' בעירובין י"ז ב' ושם גי' רבנו אל תפנו אל האלילים וכמבואר לעיל בפ"ב ועי' תורת חיים בעירובין שם שנשאר בתימה והוא ברור.
6.3.1
ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ולהלן הוא אומר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. עי' כ"מ שהביא מ"ש רבנו בספר המצוות לא תעשה ז' והביא שם ב' האזהרות וכתב וכבר נכפלה האזהרה מהמעשה הזה וכו' והסביר הכ"מ דלהכי הביא רבנו ב' האזהרות משום דמקרא דלא ימצא בך וכו' ידעינן פירושא דמולך והוא קשה ההבנה דא"כ איך שייך הוכפלה וכבר דברו בזה המחברים עי' נר מצוה הספרדי ועי' בסמ"ג לא תעשה מ' העתיק ג"כ שני הלמודים כמ"ש רבנו ועי' בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"י אזהרה לנותן מזרעו למולך מנין ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ולא הביא עוד אזהרה, אבל ראה זה מצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים דברים י"ח ט' עמ' 109 ז"ל לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש למה נאמר לפי שהוא אומר ואל בני ישראל תאמר איש איש כי יתן מזרעו למולך מות יומת ר' ישמעאל אומר וכו' וחכמים אומרים זה המעביר בנו ובתו באש וכו' עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, וזהו כוונת רבנו באמרו ונכפלה האזהרה, וכן הביא ב' האזהרות כאן ויש עוד להרחיב הדברים בזה.
6.3.2
כיצד היו עושין וכו' ומוסרו לכוהניהם עובדי האש ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו וכו' ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. הנה שיטת רש"י ז"ל דהכומרים הם היו המעבירים על האש ולא האב, והרב תורת חיים תמה על רש"י ז"ל דא"כ הא דתנן מסר ולא העביר פטור על כרחך אשמש קאי, שהשמש לא העבירו באש, והעביר ולא מסר על כרחך צ"ל דאאב קאי ור"ל דהאב עצמו העבירו, דאי אשמש קאי פשיטא דאין האב חייב ואין זה במשמע, דחדא בבא אאב וחדא אשמש ואין זה מוכרח, אבל אין צורך בזה וכבר הביא הרמב"ן ז"ל בנימוקיו על התורה דברי הירושלמי דסנהדרין שם, נסא בשם ר' אלעזר לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו.
6.3.3
ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר. וכן להלן בה"ד ויעבירו ברגליו באש דרך העברה, כבר תמהו רבותינו דהוא נגד הסוגיא שם דהעבירו ברגל פטור וכן הוא להדיא בברייתא, ועי' כ"מ מה שהביא בשם מהרי"ק ובאמת נמצא כמעט כדבריו בנמוקי הרמ"ה ז"ל בביאור הסוגיא, ועי' כ"מ ולח"מ מה שהאריכו ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"א סי' כ"ג מה שהאריך בזה והמובחר שבדרכים כמ"ש הרב מרכבת המשנה ח"ב להשוות הבבלי והירושלמי בזה, ולפי"ז מ"ש רבנו על האש, הוא לאפוקי שרגא דלבני דאביי משום דהו"ל מצד האש, ומ"ש רבנו ומעבירו ברגליו הוא לאפוקי קופץ כמו שמבואר בירושלמי (והוא נגד דעת רש"י ז"ל) ומ"ש רבנו בתוך השלהבת היינו שוורתא דפוריא דרבא, דלא פטרה הברייתא העבירו ברגל אלא כשלא משך והעביר את הבן ע"ג האש אלא בין המדורות, משא"כ כל שמעביר את בנו כדרכו והאב הולך בצד האש חייב, דבלשון הברייתא הן בבלי וירושלמי העבירו ברגל היינו שאינו מושכו ומעבירו ביד, אבל כשהולך ברגליו ומושכו ומעבירו מעבר לעבר בתוך השלהבת ודאי חייב שאין ההעברה ברגל אלא ביד, ובמכוון נקיט רבנו ברגליו לאפוקי שלא נפרש כפרש"י ז"ל עי"ש היטב.
6.3.4
לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעכו"ם אחרת אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו. וכן דעת רש"י ז"ל וכן הוא דעת הסמ"ג והביאו ראיה מהא דמעביר עצמו פטור אלמא דלאחר העברה הוא חי וכן הביאו הרמ"ה ז"ל, והרמב"ן ז"ל חולק ע"ז ובעי דוקא שרפה אלא דמודה גם הוא דחייב בדין התורה משעת העברה ראשונה משתמשול בו האור כגון שנתפס האש באחד מאיבריו ולכך הוצרכו לומר שהמעביר עצמו פטור וכ"כ הרמב"ן בפי' התורה לפי הנוסחא אשר לפנינו והחינוך העתיק רק דעת הרמב"ן ז"ל שהוא מעבירו עד שנשמתו יוצאת ולא הזכיר שהחיוב מתחיל תיכף ועי' בחידושי הר"ן ז"ל לסנהדרין בסוגיא שהעתיק משמו של הרמב"ן ז"ל בזה הלשון שעבודת המולך היתה בהעברה וכל שהיה עובר היה שולט בו קצת האש אם בבגדיו או בשערותיו, ויש שלא היו עוברים בו רק פעם אחת או שתים ונשארים חיים, ויש שהיו מפליגים בהעברה פעמים רבות עד שהיו נשרפין והאריך בזה עי"ש ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו לח"א סי' כ"ג מ"ש בזה ולא הביא דברי הר"ן אלו, אף לא כפי מה שהוא לפנינו בפירושו על התורה. [וראיתי להביא כאן דבר אחד אף שהוא שלא ממטרת הספר, הנה בגמ' שם ס"ג ב' אמרו והספרוים שורפים את בניהם וכו' אף חזקיהו מלך יהודא ביקש אביו לעשות לו כן אלא שסכתו אמו סלמנדרא, ועי' רש"י ז"ל שם שכתב דנפקא ליה לגמרא מהא דבאחז מצינו כתוב מלכים ב' ט"ז גם את בנו העביר באש ולא מצינו לו בן אלא חזקיהו, ור"ל שהרי לא נמצא לו לאחז אלא בן זה, וכתב גם את בנו העביר באש, ומכאן למדנו שנעשה לו איזה דבר שנשאר בחיים ואמר שסכתה לו אמו סלמנדרא, ונשאלתי ע"ז מכבוד הרב החכם ר' נחמן צבי געצאוו ז"ל והרי להדיא מבואר בדברי הימים ב' כ"ח גבי אחז ויבער את בניו באש כתועבות הגוים וגו' וא"כ מנין להם לחז"ל דרשא זו, והרי אדרבה מצינו לו עוד בנים והוא פלא, ואמרתי לו תיכף כמה גדולים דברי חכמים וכמה ראוי לדייק בדבריהם הקדושים, והרי באמת אחז לא עבד למולך אלא לספרוים וכן מבואר להדיא ברש"י ס"ד ב' שם בהא דכתב דמולך הוא רק העברה ולא הבערה, והא דאמרינן לעיל גבי חזקיהו שסכתה אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב, והרי הוא מבואר בכתוב בדברי הימים שהבאנו ויבער את בניו באש דהיינו הבערה ולא העברה, וכאן במלכים כתיב גם את בנו העביר באש ולא הבעיר באש והרי את כל בניו כבר הבעיר באש כמבואר בדברי הימים ולא נמצא לו עוד בן אלא חזקיהו ואותו העביר באש ולא שרפו, ודרשו מזה רז"ל שסכתו אמו סלמנדרא ולהכי לא נשרף אשר על כן רק העבירו באש ולא הבעירו, ואדרבה ממקרא דדברי הימים נסתיים דרשתם ז"ל והוא נכון וברור. והנה עי' להרמב"ן ז"ל בפי' על התורה שאחר שהאריך בשיטתו דבעי שריפה ממש במולך ולא סגי בהעברה, כתב וז"ל ומצאתי שכתוב באחז וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' אותם מפני ישראל ובדברי הימים נאמר ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש א"כ ההעברה היא הבערה באש ממש ומה שאמר הכתוב והספרוים שורפים את בניהם וכו' היא עבודת גלילים אחרת שבעבודתם לשרוף אותם לגמרי כעולה וכו' עיי"ש, וכל זה הוא לשיטתו, ולפי דברינו בשיטת רש"י ורבנו הדברים בעזהי"ת מדויקים מאד].
6.3.5
לפיכך העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור. האי לפיכך פי' בו הכ"מ דאלו הוי בעי שריפה היה חייב גם בעכו"ם אחרת משום מקטר, ולדעת הלח"מ, היה חייב בספרוים אף שזאת השריפה לא תהיה ממש כמו עבודתו כיון שהכל שם שריפה. והוא קשה ההבנה, ובפשוטו היה אפשר לומר ע"פ מ"ש רבנו לעיל בפ"ג ה"ו במגפף וכו' וכן כל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם והיינו בשאינו דרך עבודתה ולפי"ז במעביר לעכו"ם אחרת כיון שהוא דרך כבוד היה צריך לעבור בל"ת דולא תעבדם, וכתב רבנו דאין זה במולך, משום שמולך לאו עכו"ם הוא, אבל אינו נוח לי דמאי תלוי בזה אי הוא עכו"ם אי לאו כיון שהוא דרך כבוד, ומצאתי לחכם שרוצה לומר כן ע"פ דברי התוס' במכות כ"א דכל שהיא עבודה באיזה עכו"ם אם עשאה חייב מלקות ולפי"ז משמיענו רבנו דאינו כן במולך משום דמולך לאו עכו"ם הוא ויש להאריך בזה טובא ועי' בפי' המשנה לרבנו כאן כתב להדיא ואם עשה כגון זה לשם ע"ז אחרת אינו חייב מיתה הרי להדיא דאחיוב מיתה קאי ולא על לאו כמ"ש. וראה זה מצאתי בחינוך מצוה ר"ח אחר שהביא דעת רבנו ז"ל והר"ש שלא היו שורפין אלא מעבירין לבד ודעת הרמב"ן ז"ל שהיה מעבירו בלהב עד שהיה נשמתו יוצאת. כתב וז"ל והענין הזה של ע"ז של מולך לפי שהיתה עבודה רעה ביותר והיו אדוקין בה הרבה באותו זמן נתיחדה בה אזהרה מלבד כל אזהרות עבודת אלילים הרבה בתורה. וזה נאמר לדעת הרמב"ם ז"ל, אבל לפי הנראה לדעת הרמב"ן ז"ל לא נצטרך לזה כי הוא סובר שענין מחודש יש בעבודה זו של המולך מכל שאר ע"ז שבכל ע"ז לא יתחייב העבודה בשלא כדרכה אלא ד' עבודות הידועות אבל ענין זה של מולך אינו בכל ע"ז ולפיכך נתיחדה האזהרה בו ולפי שענין מכוער ביותר לפיכך החמירה תורה בו כ"כ לחייב העושה כן בכל ע"ז אע"פ שאין דרכה בכך זהו הנ"ל מכלל דבריו עכ"ל, ועי' בסוגיא שם ולמ"ד מולך ע"ז כרת במולך למעביר בנו ובתו שלא כדרכה עיי"ש ולדעתו תלוי זה בזה דלדעת הרמב"ן ז"ל דדרכו בשריפה, חדשה בו תורה שאע"פ שהוא שלא כדרך עבודתה בשאר ע"ז מ"מ חייבים עליה משא"כ לרבנו ושיטתו והוא באמת פלוגתא דתנאי שם ולפי"ז זהו שכתב רבנו לפיכך העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור והדברים צריכים עוד ביאור רחב, ועי' במנחת חינוך שם שלא עמד עליהם ועי'.
6.4.1
ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצת וכו'. עי' כ"מ הביא דברי התוס' שם שהקשו והרי מקמא נתחייב מיתה. וכתבו כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירם בבת אחת. והכ"מ רוצה לומר דכי העביר קמא חיובו תלוי ועומד ואם לא העביר יותר חייב, ואם לאו פטור, ותמה על זה הפר"ח דא"כ התראת ספק הוא, ואין זה מוכרח עי' מ"ש התוס' בגיטין גבי נזיר דאין משום שמא ישאל התראת ספק וכבר הרגיש בזה הרב משנת חכמים, אבל מ"מ תמוה לומר כן והיכן הוא השיעור לזה אם באותו מעמד אם בכל ימי חייו ועי' מנחת חינוך שדעתו שדוקא באותו מעמד, אבל כלום יש מקור לזה, גם סברת הפר"ח דודאי מקמא אתחייב ליה, ואם מעביר אח"כ השאר לא נפטר ע"י זה ממיתה. אלא דאם לא קבל התראה על אחד ורוצה להעביר כל בניו, אז פטור אפילו העביר רק אחד עי"ש אף שכתב שהוא דבר ברור השיגוהו ע"ז הרבה, ולא נתברר. ולולא דמסתפינא הייתי מעורר בזה, דהמדייק בדברי רבנו בה"ג וכן כאן ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו, ובאמת בגמ' דילן איתא העביר כל זרעו פטור ורבנו דייק ושינה הלשון על המסירה וכהניהם והרי לדעת רבנו האב הוא שמעביר אח"כ ברשות כומריהם, ולמה לא העתיק ג"כ דאם העביר כל זרעו פטור. ונראה כיון דיליף לה מקרא דכי מזרעו נתן להעביר למולך עיקר הדבר תלוי במסירה לכומרים, שאם מסר כל זרעו, אף שהעביר אח"כ רק אחד מ"מ פטור כיון שמסר כל זרעו, ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא דמקמא אתחייב ליה כיון שעדיין לא העביר לא נתחייב עדיין כלל וכיון שמסר כל זרעו, ואח"כ העביר אפילו אחד פטור. אבל הוא דבר חדש ולא מצאתי מי שהעיר בזה ואין לי מקור לזה ובאתי רק להעיר. ונקיט רבנו הלימוד מקרא דכי מזרעו נתן למולך אף שבגמ' מפיק לה רב אחא מקרא דומזרעך לא תתן וכו' עי' לח"מ מ"ש בזה ועי' בדקדוקי סופרים בסוגיא תמצא נוסחאות שונות בגמ' שם בזה ולק"מ.
6.5.1
על כל יוצאי יריכו הוא חייב וכו' אבל אם העביר אחיו או אחיותיו וכו' פטור. והוא בבריתא ועי' בירושלמי שם ה"י א"ר תנחום בר' ירמיה אתייא דרבי לעזר בי רבי שמעון בשיטת ר"ש אביו כמה דר"ש אמר מולך בכלל עובדי ע"ז היה יצא לדון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי ירכו כן ר' אלעזר בר' שמעון אמר בכלל עובדי ע"ז היה יצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי ירכו, עי"ש היטב ובמבארים, ולפי"ז יש לעמוד בדברי רבנו לפי מה שתפסו רבותינו בשיטתו דס"ל מולך לאו היינו עכו"ם ולפיכך ס"ל בה"ג דהעושה עבודה זו לעכו"ם אחרת פטור, ופסק ג"כ דאינו חייב אלא על יוצאי ירכו. ובאמת לא נתברר בדברי רבנו אל נכון איך ס"ל במולך אי היינו עכו"ם, ועי' כ"מ ומרכבת המשנה ח"ב תפס בשיטת רבנו דהיינו עכו"ם וכמו דמוכח מדבריו בפי' המשנה דסנהדרין, וכן שטחיות דבריו בספר המצות עי"ש היטב ובכלל דבר זה צריך תלמוד, אבל מדברי הירושלמי אפשר לישב היטב למעיין בסוגיא.
6.6.1
מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה. החינוך במצוה תצ"ג כתב וענין המצבה שאסרה התורה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא בנין גבוה של אבנים או של עפר שהיה מנהג העכו"ם לבנות ולהתקבץ עליו לעבודתם הרעה ולכן הרחיקנו הכתוב שלא נעשה כמוהו אנחנו אפילו לעבוד האל ברוך הוא וכו'. ועי' ברש"י ז"ל על התורה בפרשת שופטים על הפסוק לא תקים לך מצבה. כתב שהוא מצבת אבן אחת להקריב עליה, אפילו לשמים אשר שנא, מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא כי חוק היתה לכנענים, וכן פירש ז"ל לעיל בפרשת ראה בקרא דונתצתם את מזבחותם, מזבח של אבנים הרבה מצבה של אבן אחת והיא בימוס ששנויה במשנה ע"ז מ"ז אבן שחצבה מתחלה לבימוס, וכ"כ ביראים סי' ס"ז ובחדש סי' שע"ז וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה ובאמת מבואר כן בירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד א"ר יוחנן מצבה כל שהיא יחידית, מזבח כל שאבניו מרובות, ועי' לרבנו חננאל ז"ל בע"ז נ"ג במשנה דבימוסאות כתב ג"כ והוא אבן אחת והיא המצבה. ולא ידעתי מנ"ל להחינוך לומר כן בדעת רבנו דפליג על כל זה וסותר לדברי הירושלמי, ואי משום שכתב רבנו בנין שהכל מתקבצין אצלה. מזה אין ראיה והרי רש"י ז"ל במשנה ט"ז א' כתב ג"כ שהוא בנין אף שסיים ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש עיי"ש, ואדרבה מדברי רבנו בספר המצוות שכתב כדי שלא יתדמה בעבודתה כע"ז כי כן היו עושין היו בונין מצבה ומשימין הע"ז עליה, והרי זהו בימוס דמתניתין, ואסרה תורה לעשות בנין כזה אפילו להתקבץ עליה לד'.
6.6.2
ואפילו לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי עכו"ם. כ"כ כל הראשונים ז"ל ורש"י וכן הרמב"ן ז"ל הביאו שם את דברי הספרי שהביא הכ"מ ור"ל אע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות ועי' להרמב"ן ז"ל שהאריך שם קצת בזה, ועי' בפסקתא זוטרתא ולא תקים לך מצבה אע"פ שהמצבות היו לראשונים קודם שנתנה תורה, מלמד שאף המצבה אסורה, וביאורו שאף המצבה שהיא לשם שמים אסורה, דאלו לעכו"ם אף קודם מתן תורה אסורה היתה, שהרי נצטוו על עכו"ם. זולת הרב אבן עזרא ז"ל שחולק על זה וס"ל בפרשת שופטים דלא תקים לך מצבה היינו לע"ז ושלא לע"ז איננה אסורה והעד בפרשת וישלח יעקב, ר"ל שהציב יעקב מצבה, וכבר תמהו עליו טובא וכתבו שתלמיד טועה כתבו בשמו, אבל גם בפרשת ויצא כתב וז"ל ורבים תמהו איך הקים יעקב מצבה, והנה שכחו כי שתים עשרה מצבות הקים משה והכתוב לא אסר לשום מצבה לשם רק אמר לא תקים לך מצבה שישנא ובמקומו אפרשנו, אבל עי' במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 89 שאחרי שהביא כמו בספרי שלנו ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים ע"ז ששנואה לאבות אינו דין ששנואה לבנים כתב דבר אחר ולא תקים לך מצבה, שומע אני אף לא על קבר אביו ואמו ת"ל אשר שנא ה' אלקיך נאמר כאן שנא ונאמר להלן (י"ב ל"א) שנא מה להלן בע"ז הכתוב מדבר אף כאן בע"ז הכתוב מדבר, ועל מדרש זה סמך עצמו הרב אבן עזרא ז"ל וכן משמע גם בירושלמי פ"ד דע"ז ולא ס"ל כוותיה אלא כהספרי שהביאו רבותינו ז"ל דאף לשמים איתא בכלל לא תקים לך מצבה.
6.6.3
וכל המקים מצבה לוקה. כתב לי בן גיסי הגאון הצעיר רי"ד שיחי' דבנוסחת כת"י ברלין איתא וכל המקיים מצבה לוקה, ולכאורה צ"ע דהרי קיום מצבה אין בו מעשה וצ"ל באופן שיש בו מעשה כגון שקנה מצבה, או שעשאה ולוקה משום קיום וא"כ נמצא דלפי גירסת הכת"י איסורא של מצבה אינו רק בעשייה גרידא אבל גם בקיום איכא איסורא (וגבי אשרה מבואר בספרי זוטא מנין שלא יקיים ת"ל לא תטע לך מכל מקום) מקרא דמצבותיהם תתוצון אין ראיה דשם במצבות של ע"ז קאי והוא ממצות איבוד ע"ז ומשמשיה אבל באמת לא נמצא מקור לזה ויש להתיחס בזהירות לגרסא זו כי אולי היו"ד היתרה נשתרבבה בט"ס.
6.6.4
וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה וכו' מפני שהיה דרך עכו"ם להניח אבן לפניה להשתחוות עליה וכו'. הנה החינוך במצוה שמ"ט כתב ואבן משכית תקרא אבן מצויירת וכן אבני גזית מגוררות במגירה בכלל איסור אבן משכית הרי להדיא דדוקא באופן כזה אבן משכית הוא דהוי ולא באבנים פשוטות, וכן היה נראה לכאורה גם מדברי רבנו בספר המצוות ל"ת י"ב שכתב שם שהזהירנו מעשות אבן מוכנת להשתחוות עליה וכו' כדי שלא יתדמה לעכו"ם כי כן היו עושין אבן מצויירת במלאכה מחוכמת לפני הצלם וישתחוו עליה לאותו צלם וכו' אבל כאן לא הזכיר רבנו דבר זה, וגם משם אינו מוכרח, דהאיסור דוקא בהאבנים מצוירות, רק דרבנו טעמא נקיט שכן היה אצל העכו"ם אבל אסרה תורה בכל ענין, וכן דברי רש"י ז"ל בביאורו על התורה פרשת בהר ואבן משכית לשון כסוי כמו ושכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים ועי' באבן עזרא שם שכתב אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב וכן דעת בעלי התוס' שם על התורה והרשב"ם ז"ל שהוא אבן מצוייר ועי' בתרגום אונקלס שם שתרגם אבנא סגידא, ובאמת מבואר בפסקתא זוטרתא שם ואבן משכית זו רצפת אבנים, הרי להדיא דרצפת אבנים לבד אסורה, ולקמן הזכיר רבנו אבנים המפוצלות, והוא שנגררו במגירה עי' בכ"מ פ"א מהל' בית הבחירה ה"ח. והדבר צריך בירור גדול דהנה לפי דעת האבן עזרא ודעמיה הרי האיסור הוא באבן מצוירת ולא ברצפה, שהרי אין הביאור משכית רצפה, כי אם מגזרת שכיות החמדה וכדומה, או דעכ"פ גם אבן מצוירת גם בלא רצפה בכלל האיסור, ומצאתי לרבנו חננאל ז"ל במגילה כ"ב ב' דמפרש כנראה סוגית הגמ' דפריך שם ורב מ"ט לא נפיל על אפיה רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית וכו' כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד, ולכאורה כל הדברים מיותרים מה דמביא מברייתא ומהא דעולא, והרי עיקר התירוץ דכיון דרצפה של אבנים היתה א"כ הרי איסורא מפורש בקרא וכבר עמדו ע"ז, וגם הגאון טורי אבן ז"ל עמד ע"ז ומפרש ר"ח ז"ל דהגמ' רצתה לפרש דהא דכתיב ואבן משכית פירושו רצפה, ומביא ברייתא דהא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד, ר"ל דרצפה לבד אית בה איסורא דאבן משכית ולאפוקי מדעת האומרים דגם אבן מצוירת בכלל זה כן נראה שם לענ"ד ועי' בירושלמי פ"ד דע"ז ה"א יכול לא יתן שני אבנים זו על גבי זו ויתן קופתו עליהם ת"ל להשתחוות עליה וכו' עי"ש ועדיין צריך תלמוד.
6.7.1
אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים. בנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי להשתחוות לה' על האבנים, והוא נוסח ישר עי' בדברינו להלן.
6.7.2
ומפני זה נהגו כל ישראל וכו' להבדיל בין פניהם ובין האבנים. בנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי להבדיל ביניהם ובין האבנים, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט ועוד דפוסים, אבל הנוסחא העיקרית נראה שהיא כמו שהוא לפנינו בין פניהם ובין האבנים כמבואר לקמן וכן העתיק הסמ"ג סוף ל"ת מ"ג כדי להבדיל בין פני הצבור והאבנים.
6.7.3
ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה. זה מבואר בקושית הגמ' שם על רב וליזול גבי צבורא ולינפול על אפיה לא בעי למטרח צבורא.
6.7.4
או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן. מבואר בדברי רבנו דגם בפישוט ידים ורגלים שרי כשמטה על צדו ואינו מדביק פניו באבן, וזהו שלא כדברי התוס' במגילה שם דדוקא בלא פישוט ידים ורגלים שרי בהטיה על צדו ללשנא קמא משום דאינו אלא מדרבנן אבל בפישוט ידים ורגלים דאסור מדאורייתא אין היתר בהטיה על צדו ובירושלמי פ"ד דע"ז ה"א דאמר שם ר' אמי בבלייא בשם רבנן דתמן לא היתרו השתחוייה אלא לתענית צבור ובלבד על הצד מבואר כדעת רבנו דהרי אמר התם ר' יוחנן אמר ליה חייא בר בא בבלייא תרין מלין סלקין מן גבירין מפשיטותא דתעניתא וכו' והוא השתחויה גמורה בפישוט ידים ורגלים ועל זה [קאמר] ואתייא כיי דמר ר' אמי בבלייא וכו' וכבר עמד ע"ז הרב מראה הפנים ז"ל.
6.7.5
כדי שלא ידביק פניו באבן. הוא ע"פ המבואר בדבריו לקמן בה"ח משעה שיכבוש פניו בקרקע ועי' מ"ש שם וברור.
6.8.1
כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. עי' כ"מ ולח"מ דהוא משום דרבנו מפרש כפי' רב האי גאון ז"ל הובא בתוס' שם דללשנא קמא אסור מדרבנן גם בלא פישוט ידים ורגלים והכריע לאיסורא כלישנא קמא משום דאמר שם חזינא לאביי ורבא דמצלי אצלויי והוא משום זה דאסור אפילו בלא פישוט ידים ורגלים, ועי' לח"מ הקשה דבפ"ה מהל' תפלה מוכרח דרבנו ס"ל כפרש"י והרי"ף ז"ל דהא דהוו מצלי אצלויי הוא משום דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו עיי"ש במה שהאריך, וראיתי מי שכתב שרבנו סמך עצמו על הא דאמרו בירושלמי פ"ד דע"ז ה"א שם כד מפקד לבית רב אחא, ר' אמי מפקד לאינשא ביתיה, כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון ר' יונה רבע על סטריה ר' אחאי רבע על סטריה וכן הביא רבנו חננאל ז"ל במגילה שם ואסקינא בירושלמי ריש פרק ר' ישמעאל וכו' והם הם דברי רבנו, ולפי מ"ש לעיל דלרבנו אפילו בפישוט ידים ורגלים אם מטה על צדו שפיר דמי, אין דברי הירושלמי שייכים לכאן דהתם אפילו בפישוט ידים ורגלים אלא שמטה על צדו.
6.8.2
אבל לעכו"ם אחד השתחויה בפישוט ידים ורגלים או בלא פישוט ידים ורגלים וכו'. הוא מבואר בהוריות ד' בטעות בי"ד, ואיבעית אימא דאמרו השתחויה גופה כדרכה הוא דאסור דאית בה פישוט ידים ורגלים, הא השתחויה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא, וכן פסק רבנו בהל' שגגות וכבר עמדו ע"ז.
6.8.3
משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל. עי' תוס' שבועות ט"ז ד"ה קידה שהקשו הא מצינו קראי טובא דכתיב אפים גבי השתחויה הרי דהשתחויה היא על אפים, ותרצו דמגמ' ילפינן דקידה על אפים ועי' ריטב"א שם כתב ג"כ הכי ועי' תוס' מגילה כ"ב וברכות ל"ה ומהרש"ל ורש"א ז"ל שם דהשתחויה כוללת שני אופנים אם על אפים כמו קידה והיינו שיכבוש פניו בקרקע או פישוט ידים ורגלים, וזולת כבישת פנים בקרקע ופישוט ידים ורגלים אין זה השתחויה, ואלו הם דברי רבנו כאן דעכ"פ בעי כבישת פנים בקרקע כעין קידה, וזהו מה שרמזנו לעיל בה"ז דבעי רבנו הטיה על צדו כדי שלא ידביק פניו באבן משום דגם זה הוא בגדר השתחויה, וכבר עמד ע"ז גם הרב סדר משנה ז"ל. והנה נתבאר כאן איסור השתחויה על הרצפה לה', אבל לא נתבאר איך הדין אם פשט ידיו ורגליו על הרצפה שלא לשם ה', כגון שהשתחוה כן לאדם או באופנים אחרים, שהרי מכיון שפשט ידיו ורגליו הרי זהו השתחויה, ומדברי רבנו שכתב אע"פ שהוא משתחוה עליה, לשם לוקה, אין ללמוד דמכ"ש אם השתחוה שלא לשם ה', דכוונת רבנו הוא דמכ"ש אם עשה כן לשם עכו"ם, וכן ממ"ש רבנו כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות ג"כ אין ראיה שהרי סיים אבל לעכו"ם וכו' וכתב לי בן גיסי חביבי הגאון הצעיר שיחי' שבכת"י ברלין הנוסחא ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו לה' על האבן. ומבואר דדוקא במשתחוה לה' הוא דאיכא איסורא אבל לא בפישוט ידים ורגלים שאינו בכונת השתחויה לה' או להיפך וצריך עוד בירור.
6.9.1
הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה וכו' הרי זה לוקה. ובה"י כתב רבנו אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש וכו' הרחקה יתירה היא שנא' כל עץ, והנה רבותינו ז"ל נתלבטו בדברי רבנו הרבה מאד עי' כ"מ כאן ובפ"א מהל' בית הבחירה ובמרכבת המשנה ובסדר משנה ובמשנת חכמים, ותמהו למה השמיט רבנו דבונה בית ג"כ עובר בלא תעשה כמו שמבואר בספרי שם מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא בל"ת, גם למה כתב רבנו באכסדראות דאסור לעשות של עץ וכו' והרחקה יתירה הוא ומשמע דהוא רק מדרבנן, גם למה כתב רבנו רק בעזרה והרי בספרי איתא להדיא בהר הבית, והאריכו בזה לומר דר' אליעזר בן יעקב שם פליג את"ק בתרתי וס"ל לראב"י דדוקא נטיעת עץ אסור ולא בנין וגם דרק בעזרה אסור ולא בהר הבית, ופסק רבנו כראב"י נגד הת"ק דמשנתו קב ונקי. ובאמת בספרי בנוסחא הישנה איתא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר בן יעקב (במדרש תנאים עמ' 89 הגירסא ראב"י) ובגמ' דילן בתמיד כ"ח ב' איתא ראב"י וגם בזה אין הנוסחאות שוות, עי' ביראים סי' ס"ו ובחדש סי' שע"ו שגרסתו היתה בגמ' ר"א ולא ראב"י וכבר מצאנו לרבנו גרשום מאור הגולה ז"ל שג"כ היתה גרסתו בגמ' ר"א ולא ראב"י ולפי"ז בודאי דברי רבותינו דחוקים מאד, אבל באמת בנוסחא הישנה בספרי איתא מנין לנוטע אילן בדברי ת"ק ולא נזכר שם בונה בית כלל, וכן הוא להדיא ג"כ במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 89 ומדויק בזה מה דמקשה בגמ' דתמיד ממשנתו של ראב"י או של ר"א ולא מת"ק שעל יסוד זה בנו המחברים ז"ל דבריהם להוכיח דהלכה כראב"י מדהביאו בתמיד להקשות ממנו ולא מת"ק, וליתא לפי"ז דמת"ק לא היה יכול להקשות שהרי לא הזכיר בנין כלל וראב"י או ר"א אינו חולק על ת"ק כלל אלא דמוסיף איסור גם באכסדרה, וכן איתא להדיא גם בפסקתא זוטרתא שופטים אצל מזבח ה' מכאן אמרו אין נוטעין אילן בהר הבית, וגרסא זו מוכרחת דאם נימא דת"ק ס"ל דגם בנין אסור בלא תעשה בכל הר הבית וכמ"ש רבותינו ז"ל א"כ מה יאמרו להא דתנן במדות פ"ב לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים והעתיקו רבנו בפ"ה מהל' בית הבחירה והוא היה של עץ כמ"ש כל הראשונים ז"ל והרי כל עץ אסור בהר הבית בלא תעשה (ועי' מ"ש הראב"ד ז"ל בפ"א דתמיד חילוק אם היה לצל אם לא ואכמ"ל בזה) ועל כרחך דת"ק לא אסר בנין כלל וראב"י האוסר הוא דוקא בעזרה והוא רק מדרבנן. אלא דצ"ע למה כתב רבנו בנטיעת עץ רק בעזרה ולא הזכיר הר הבית והוא מבואר להדיא בספרי, ועי' בהשגות הראב"ד ז"ל בפ"א מהל' בית הבחירה דעתו שם דאסור רק בעזרת ישראל לפנים משער ניקנור ואפילו בעזרת נשים מותר (עי' במל"מ שם הגהתו והוא מוכרח) ועל כרחך צ"ל דכיון דכתיב אצל מזבח ה' ודאי רק בעזרה הוא דאסור ועי' בזבחים ס' דפריך בשירי מנחה דכתיב יאכלוה מצות אצל המזבח, דלמה נקיט אצל המזבח והרי נאכלת בכל העזרה ומשני ע"ז ומבואר דכל העזרה נקראת עכ"פ אצל המזבח אבל הר הבית האיך זה נכלל בלא תעשה דאצל מזבח ה' ועי' בחינוך מצוה תצ"ב כתב להדיא אף הנוטע בכל העזרה לוקה שכל העזרה נקראת אצל המזבח עי"ש ועי' מנחת חינוך שם, ועל כרחך כוונת הספרי בלשון מנין לנוטע אילן בהר הבית הוא ע"פ מאי דקי"ל דיכולין בי"ד להוסיף על העזרות כמבואר במשנה ריש סנהדרין ובשבועות י"ד וט"ז, והנה רבנו כתב בפ"ו מהל' בית הבחירה ה"י דבי"ד שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו, מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו, הרי מבואר בדברי רבנו דכל הר הבית הוא מקום שיוכל להיות עזרה אבל לא יותר והדברים יבוארו במקומם אי"ה, וזה אמרם לא תעשה לנוטע אילן בהר הבית, ר"ל דכל הר הבית נכלל בגדר ל"ת זו דלא תטע לך כל עץ אבל בתנאי אם יהיה אצל מזבח ה' דהיינו עזרה וזהו דעת רבנו והראב"ד ז"ל ואין מקום לכל הדחוקים עוד.
6.10.1
אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש וכו' הרחקה יתירה הוא שנא' כל עץ. בכוונת רבנו נתלבטו המחברים ז"ל אם שהוא רק מדרבנן הרחקה יתירה, או דכוונתו שהוא באמת מדאורייתא והוא טעם על בנין שהרי בהלכה הקודמת כתב רבנו טעמא דאיסור נטיעה במקדש משום דרך עכו"ם ובבנין לא שייך טעם זה ועל כן כתב דהרחקה יתירה הוא אבל הוא מדאורייתא דהא קרא קא מייתי, וכן בפ"א מהל' בית הבחירה משמע לכאורה ג"כ דהוא דאורייתא אלא דאין לוקין כי אם על נטיעה משום דעצם הלאו על נטיעה נאמר והכוונה הרחקה יתירה שכתב רבנו לומר שאין בזה מלקות, ועי' במנחת חינוך מצוה תצ"ב שהביא דעות המחברים ז"ל בזה, ולפי מ"ש לעיל בה"א נראה פשוט דהוא דרבנן, ובן גיסי הגאון החביב שיחי' כתב לי כי בכת"י ברלין הנוסח הרחקה יתירה עשו שנאמר כל עץ, והוא מבואר להדיא שהוא רק מדרבנן, והוא אסמכתא בעלמא וכמ"ש לעיל דבנין בית לא נזכר כלל בספרי.
6.10.2
אלא כל האכסדראות והסבכות היוצאות מן הכותלים שהיו במקדש של אבן היו לא של עץ. השיג עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו א"א לשכת העץ בית היתה, בימה של עץ שעושין למלך בשעת הקהל לשעתה היתה וכן גזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה לשעתה היתה ע"כ. והנה עי' בכ"מ ונמשכו אחריו המחברים ז"ל שביארו כוונת ההשגה דהראב"ד ז"ל תרוצי קא מתרץ לדברי רבנו שלא יקשה עליהם מהא דלשכת העץ, וכתב דבית היתה, ור"ל ורק אכסדרה נאסרה אבל לא בית, וכן שלא תקשה מבימה של עץ שעושין למלך בשעת הקהל משום דלשעתה היתה, ואינו נאסר כי אם שנעשה בקביעות וכן בגזוזטרא של שמחת בית השואבה ג"כ ההיתר משום שהיתה לשעתה, והנה מלבד שהוא תמוה לומר דאכסדרה חמור מבית, ואכסדרה אסור ובית מותר, והרי לפי גרסתם המה בספרי מבואר להדיא דבונה בית בכלל הלא תעשה ועמדו ע"ז בעצמם, אבל מלבד זה הלא אין זה מדרכו של הראב"ד ז"ל בהשגותיו, ובר מן דין כבר עמדו בעצמם בשם פ"א מהל' בית הבחירה כתב הראב"ד ז"ל טעמים אחרים משום שלא אסרה תורה אלא אצל מזבח ה' וכו' אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר וא"כ הראב"ד ז"ל סותר את עצמו, ועי' מרכבת המשנה ח"ב מה שהאריך. אבל המעיין בדבר יראה כי דברי הראב"ד ז"ל כאן ובבית הבחירה אחד הן, דהנה הראב"ד ז"ל תפס מלשון רבנו כאן שכתב הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, וכן ממ"ש רבנו כאן דכל האכסדראות והסבכות היוצאות מן הכותלים שהיו במקדש של אבן היו, דס"ל לרבנו דגם בעזרת נשים איכא איסורא דכל עץ ולכן כתב בכל העזרה, וכן כתב וכל האכסדראות, וע"ז בא הראב"ד להשיג, דהרי לשכת העץ בית היתה, ור"ל דלשכת העץ לא רק שנקראת בשם זה אלא שהיתה של עץ (עי' תוס' יו"ט פ"ה דמדות מ"ש בזה) והוא מתאים ללשון השגתו בבית הבחירה והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה, וכן בימה של עץ שעושין למלך בשעת הקהל היתה, ושיעור הדברים והרי בימה של עץ שנעשית למלך אף שנעשית רק לשעת הקהל ולא לקביעות, אבל מ"מ הרי היתה ואיך כתב רבנו שכל הסבכות היו של אבן וכן גזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה לשעתה, הרי ג"כ היתה, וס"ל להראב"ד ז"ל שאין שום חילוק בין אם עושין כן בקביעות, ובין שעושין ארעי רק לשעתה וכמו שהעירו רבותינו ז"ל באמת מהא דאמרו בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ד גבי הקהל דמאחרין ולא מקדימין ואמרו שם הטעם מפני הבימה, ופריך ויעשה אותה מאתמול וא"ר מתניא על שם לא תטע לך אשרה כל עץ, הרי להדיא דגם בלשעתה איכא איסורא, ור"ל דמזה הוכיח הראב"ד ז"ל להשיג על רבנו דעל כרחך מוכרח לומר דלא בכל העזרה איכא איסורא דכל עץ אלא משער ניקנור ולפנים, וכל אלו בעזרת נשים היו, ובית של עץ של כהן גדול, אפילו לא היתה בעזרת נשים על כרחך דהוי פתוחה לחול שאין בה קדושה וכמ"ש המל"מ ז"ל בבית הבחירה שם, זהו ביאור ההשגה וברור. האמנם כי ראיתי מתמיהים על שיטת הראב"ד ז"ל מאותו הירושלמי עצמו שהבאנו דאיך אפשר לומר כשיטת הראב"ד ז"ל דבעזרת נשים ליכא איסורא דכל עץ, והרי בימה של הקהל בעזרת נשים היתה, כמבואר בסוטה מ', ומ"מ אמרו ע"ז בירושלמי דאית בה איסורא דכל עץ ולהכי לא עשו אותה מאתמול וכבר תמהו בזה הרבה גם הגאון אור שמח ז"ל עמד ע"ז בבית הבחירה ונשאר בתימה. ולדעתי אין מקום לתמוה בזה, דהרי מבואר להדיא בירושלמי פ"ז דסוטה ה"ז דבימת המלך היתה בעזרת ישראל ופליג אגמרא דילן, שהרי הקשה שם בירושלמי לא כן תני ר' חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד, וא"ר אמי בשם ר' שמעון בן לקיש אף למלכי בי"ד לא היתה ישיבה בעזרה, ומשני תיפתר שסמך לו בכותל, וישב לו דהיינו שסמיכה מותר, והרי בעזרת נשים לא היתה הישיבה אסורה וכמבואר בגמ' דילן, ולפי"ז הירושלמי לטעמיה אזיל ואמר בזה איסור דלא תטע לך כל עץ, אבל באמת לדידן אין בזה איסור דלא תטע משום שהיתה בעזרת נשים וכשיטת הראב"ד ז"ל. ובשיטת רבנו ז"ל אין לי הכרע, דאפשר דמודה גם הוא להראב"ד ז"ל וכמ"ש הכ"מ בהל' בית הבחירה ועזרת נשים אינה כלולה אצלו בשם עזרה כלל, והרי כבר נמצא כלשון הזה אצל רבנו בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה, אף דמבואר בגמרא דבעזרת נשים מותר. או דס"ל לרבנו דלשכת כהן גדול וכן הגזוזטרא של שמחת בית השואבה של אבן היתה, והרי דעת רבנו בפ"ה מהל' בית הבחירה ה"ט דעזרת נשים היתה תמיד מוקפת גזוזטרא, והתיקון הגדול שעשה הוא שלא לערבב הנשים עם האנשים, וכבר עמדו ע"ז, וא"כ אפשר שפיר לומר דהיתה של אבן, והבימה של הקהל ס"ל לרבנו דבתלוש היתה דליכא איסורא והוא הביא באמת הטעם דהקהל מאחרין ולא מקדימין משום תקיעת חצוצרות עי' בסוף הל' חגיגה, וכמבואר בירושלמי בתירוצא קמא, ועי' בהשגות הראב"ד ז"ל שם שמביא טעמא דבימה אבל הטעם הראשון של הבימה מפני הדחק, והוא כדברינו בשיטת הראב"ד ז"ל ועי' מ"ש שם בעזה"י, ועי' עוד במ"ש בהל' בית הבחירה בשם מעשה רוקח הספרדי לדייק מ"ש שם רבנו דדוקא עץ בולט הוא דאיכא איסורא ועי' רדב"ז סי' צ"ד ואכמ"ל יותר.
7.1.1
מצות עשה היא לאבד עכו"ם ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנא' אבד תאבדון את כל המקומות. לא הביאו מקור הדברים למשמשיה וכל הנעשה בשבילה ובשו"ע סי' קנ"ו העתיק הרמ"א ז"ל והוא הדין במשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנא' אבד תאבדון את כל המקומות והביא מקורו ב"י בשם הרמב"ם אבל הוא מבואר בגמ' דע"ז דף נ"א ב', אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, בכלים שנשתמשו בהם לעכו"ם הכתוב מדבר וכו' ופריך הא מקומות כתיב, ומשני אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי וכו' תנהו ענין לכלים והוא מבואר וכבר הביאו מרן הגר"א ז"ל שם ובמכלתא הובאה במדרש תנאים לדברים שם עמ' 95 את כל המקומות להביא את הכלים שנשתמש ע"ז וכו'.
7.1.2
ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עכו"ם שבו שנא' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וכו'. רבנו בעצמו הראה מקור הדברים בספר המצוות עשין קפ"ה וז"ל ולשון ספרי וכו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה, ואי אתה מצוה בחו"ל לרדוף אחריה, והוא לפנינו בספרי פרשת ראה, והנה הטור כתב בסי' קמ"ו דמצוה על כל מוצא אלילים שיבערנה ויאבדנה, וסובר הטור דדוקא לרדוף אחריה אינו מצווה בחו"ל, אבל המוצא אותה חייב לבער גם בחו"ל, וכתב ע"ז רבנו הגר"א ז"ל וזה לשונו ולכאורה החילוק שבין א"י לחו"ל הוא. שבא"י אפילו במקום שלא כבשנו חייב לבער אבל בחו"ל דוקא במקום שכבשנו, וכן הוא מבואר בדברי רבנו וכן הוא בסמ"ג מצות עשה י"ד שכתב ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה אפילו במקום שלא כבשנו עד שנאבד אותה מכל ארצנו וכו' אבל בחו"ל אנו מצווין לרדוף אחריה אלא בכל מקום שנכבוש אותה בלבד נאבד כל עבודת כוכבים שבו ואפשר דה"ק דלאבד המוצא מצוה בכל מקום שנאמר אבד תאבדון וכו' כי אם כה וכו' אבל לאבד מכל המקום ולרדוף אחריה שלא להניח כלל אינו מצוה אלא בא"י כי לרדוף שלא להניח בארץ נפקא ליה מקרא ואבדתם את שמם וכתיב שם מן המקום ההוא עכ"ד מרן. והנה לפי מה שתפס מרן ז"ל בדברי רבנו דתלוי הדבר בכיבוש, לא נודע מקור הדברים, דהרי בספרי לפנינו איתא רק דבארץ ישראל מחויב לרדוף אחריהם ולא בחוץ לארץ, אבל מאין לנו דבעינן כיבוש, ולומר דהכוונה היא דבלא כיבוש הרי א"א לבער אחריה זהו תמוה, דפשיטא דבלא בידן לבער שאין כאן חיוב ואפילו בא"י, ועיקר החיוב בא"י לרדוף אחריה, היינו לעשות כל האפשר לבערה, ומצאתי בקטעי המכלתא שהו"ל הרה"ח מוהר"ז שכטר (אשר נמצאו בגניזה בעיר צוען מצרים) והעתיקו במדרש תנאים עמ' 95 וז"ל את כל המקומות אשר עבדו וגו' שומע אני אף מחו"ל במשמע תלמוד לומר אשר אתם יורשים אותם וגו' גויים שאתם יורשים אותם אתם רשאין לאבד את אלהיהם (ר"ל חייבין וכמו במשנה ערכין פ"ח מ"ט ועי' תוס' חולין נ"ד ב' כמו שהעיר המגיה שם) וכן להלן בפסוק כ"ו אבד תאבדון הגויים שאתה יורש את ארצם אתה רשאי לאבד את אלהיהן הרי להדיא לפנינו דרשת המכלתא דבעינן כיבוש לחייבו באיבוד עכו"ם, ולדרשה זו צ"ל כמו שכתב מרן הגר"א ז"ל באופן הראשון לדעת רבנו, ועדיין הדבר צריך תלמוד ובירור. והנה רבותינו המחברים ז"ל הבינו דמה שאמרו בספרי ובגמ' דע"ז מ"ה בעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה זהו מה שהביא רבנו שאנו מצווין לרדוף אחריה, ולפי"ז יהיה הדין שבחו"ל אין אנו מצווין לשרש אחריה, וכן הבין הט"ז ז"ל בסי' קמ"ו ס"ק י"ב בישוב תמיהתו על המהרש"ל ז"ל שכתב דדוקא בארץ ישראל צריך לכנות לה שם גנאי וכתב לישב דקאי על הרישא דצריך לשרש אחריה דזה דוקא בא"י, וכתב שמצא כן ברמב"ם מפורש שכתב ובחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש נאבד כל אליל שבו עכ"ל, וכן משמע גם מדברי הריטב"א ז"ל בקדושין שנביא לקמן דמה שהקשה בשם הרמב"ן ז"ל דקרא דאבד תאבדון קאי לעקור עכו"ם לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה וההוא ודאי אינו אלא בארץ הרי מבואר כדבריהם. ולפי"ז תמהו על רבנו דיליף דין הרדיפה אחריה שהוא לשרש אחריה מקרא דואבדתם את שמם מן המקום ההוא, והרי מבואר בסוגיא דע"ז מ"ה דרק ר' יוסי בר' יהודה דס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור הוא דיליף חיוב השרשה מקרא דואבדתם, ולרבנן הצריך לשרש אחריה מקרא דאבד תאבדון ילפי וכן לר' עקיבא, ומקרא דאבדתם את שמם דרשו דצריך לכנות לה שם גנאי, ורבנו הרי ס"ל לקמן בפ"ח באילן שנטעו ולבסוף עבדו אינו אסור אלא התוספת וא"כ איך יליף מקרא דואבדתם את שמם, וכן לא הביא כלל דינא דלכנות לה שם גנאי ועי' לח"מ לקמן בפ"ח ה"ט שעמד ע"ז, ועי' בהתורה והמצוה בספרי שם, דרבנו סמך עצמו אסוגיא דלקמן מ"ח דהרי ס"ל לרבנו כשמואל דמשתחוה לאילן תוספתו אסור וכדמחליף לה רב אשי שם דר"י בר"י לדרבנן, ור"י בר"י יליף לאיסורא דנטעו ולבסוף עבדו, מקרא דואשיריהם תשרפון ורבנן ילפי היתירא מואשיריהם תגדעון ולפי"ז שצריך לשרש אחריה ילפו רבנן מקרא דואבדתם את שמם, וכן פסק רבנו ולהכי לא הביא דצריך לכנות לה שם גנאי עי"ש בדבריו. ולענ"ד יש להסתפק בזה הרבה, דדרשא דחייב לשרש אחריה הוא מ"ש בספרי שם מנין אתה אומר שאם קצץ אשירה והחליפה אפילו עשרה פעמים חייב לקוצצה ת"ל אבד תאבדון, ור' אליעזר יליף לה התם מנין לקוצץ את האשירה שצריך לשרש אחריה ת"ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ועל זה א"ל ר' עקיבא אינו צריך הלא כבר נאמר אבד תאבדון ור"ל דדרשה זו ילפינן מקרא דאבד תאבדון, וכן מצאתי בפרישה סי' קמ"ו שכתב כן דלשרש אחריה ר"ל שאם החליפה חייב לקוצצה ולהדיא מבואר כן ברש"י ז"ל על התורה שהעתיק דרשת הספרי על הפסוק אבד תאבדון מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה (ואפשר דרש"י ז"ל כתב ע"פ סוגית הגמ' בדף מ"ה שהבאנו ולפי"ז לרבנן ילפי שצריך לשרש אחריה מקרא דאבד תאבדון וקרא דואבדתם את שמם הוא לכנות לה שם וכן העתיק רש"י ז"ל שני דרשות) וכן הדין בלשרש אחריה שמחויב לעקור גם השורש של האילן. והדין שצריך לרדוף אחריה הרי היא דרשה אחרת לגמרי בספרי שם, והוא שצריך לרדוף אחר זה לבער עכו"ם בארץ ישראל בכל מקום, ובחוץ לארץ במקום שכבשנו ובודאי רק בדין הרדיפה אחריה דרשינן דרק בא"י מחויב לעשות כן משום דהרי כתיב מן המקום ההוא, אבל בדין שמחויב לשרש אחריה דילפינן מקרא דאבד תאבדון מחויב גם בחו"ל במקום שמבער עכו"ם (אם לא לר' יוסי בר' יהודה דיליף דין לשרש אחריה מקרא דואבדתם את שמם וגם זה אינו מוכרח ובקטעי המכלתא שנמצא בגניזה איתא אבד תאבדון מנין אפילו אבדום פעם אחת לאבדם פעמים הרבה ת"ל אבד תאבדון כדברי ר"ע, ומנין אפילו אבדום ממקום אחד יאבדום מכל המקומות ת"ל אבד תאבדון, הרי מבואר דשני דינים מיוחדים המה אחד לשרש אחריה ואחד לרדוף. אלא דיליף הכל מאבד תאבדון וצריך תלמוד). ולפי"ז מיושבת קושית הריטב"א ז"ל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בקדושין ל"ז כשאמרו שם צא ולמד מה שאמור בענין אבד תאבדון וכו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל וכו' והקשה הרמב"ן ז"ל דהא ע"ז שהיא חובת הגוף דהיינו שלא לעבוד ע"ז לא כתיב בהאי ענינא כלל ואין הכתוב מדבר אלא לעקור עכו"ם לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה וההוא ודאי אינו אלא בארץ ודחקו בישוב הדברים, ולפי"ז ניחא שפיר דקרא דאבד תאבדון דקאי לעקור ע"ז ולשרש אחריה בודאי החיוב בין בארץ בין בחו"ל, ורק הרדיפה אחריה בזה יש חילוק בין א"י לחו"ל וזה ילפינן מואבדתם את שמם שכתוב להלן, ועל כרחך צ"ל דקושית הרמב"ן ז"ל להאי תנא דילפינן חיוב השרשה מקרא דואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולפי"ז גם חיוב השרשה הוא רק בארץ, או דנימא דקושית הרמב"ן ז"ל היא, דעכ"פ רדיפה אינו מחויב אלא בארץ ולא בחו"ל, וממילא אינו מחויב לשרש אחריה ג"כ אלא בארץ במקום שהוא מחויב לרדוף, ובזה יש כבר לדחוקי טובא, דדבר זה אינו תלוי כבר בחובת הארץ כמובן. ובר מן דין היה נ"ל לישב קושית הרמב"ן ז"ל ע"פ מה שמצאתי במכלתא דר' ישמעאל בקטעים שהובאו בגניזה הנ"ל עמ' 85 וז"ל אבד תאבדון אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא מביאתן לארץ ולהלן ת"ל וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם וגו' אבד תאבדון אחר ירושה וגו'. מיכן היה ר' יוחנן בן זכאי אומר אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך, שלא תסתור של לבנים ויאמרו לך עשה של אבנים, של אבנים ויאמרו לך עשם של עץ כן הוא אומר (ישעי' כ"ז ט') לכן בזאת יכפר עון יעקב וגו' לא יקומו אשרים [כנראה דריש מהאי קרא שצריך לאבד את הבמות באופן ובתנאי שלא יקומו עוד ועי' רד"ק שם ועי' ע"ז נ"ד א' ועי' מגיה] ולפי"ז דין הרדיפה ואפילו דין להשריש שחלוק בין ארץ לחו"ל הוא מטעם שלא תבנהו בידך מה שאתה סותר ואין חילוק בין א"י לחו"ל, אמנם זה אינו אלא אם נימא דגם בארץ דוקא אחר ירושה וישיבה חייב באבד תאבדון אבל רבנו הרי לא ס"ל כן, וחייב בארץ אף במקום שלא כבשנו, וסובר דהמכלתא קאי לר' ישמעאל לטעמיה דס"ל הכי, אולם לשיטת רבנו הרי ניחא שפיר גם בלא זה דבחיוב אבד תאבדון שהוא חיוב עקירה ושירוש הרי ארץ [ישראל] וחו"ל שוין וכמו שנתבאר. אלא דלפי"ז תמוה דנמצא שהשמיט רבנו גם החיוב לשרש אחריה ושאם החליפה אפילו עשרה פעמים צריך לקצצה, וגם דין לכנות לה שם גנאי, אבל זה קשה באמת גם לפי דבריהם דשירוש ורדיפה אחת היא, למה לא הביא רבנו דין זה דאם החליפה עשרה פעמים צריך לקוצצה, ובאמת בספר המצוות לרבנו הביא דין זה, וגם דין הרדיפה והדבר צריך התבוננות מרובה.
7.2.1
עכו"ם ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה וכו' וכל הנהנה וכו' לוקה שתים אחת משום ולא תביא תועבה ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה. הנה באמת קרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, בעיר הנדחת כתיב ולא בע"ז, אלא דמ"מ דרשו על זה בספרי שם מכאן אמרו נטל ממנה מקל או מזלג או כרכר וכו' כולם אסורים בהנאה, וכן מביא בגמ' במקומות שנביא להלן קרא דלא ידבק בע"ז ור"ל שהרי ע"ז נקראת חרם כמבואר בכתוב כי חרם הוא וגלתה תורה דכל מה שהוא חרם לא ידבק בידך מאומה ממנו וכן הוא להדיא ביראים סי' ע"ד ובחדש סי' שע"ה צוה והזהיר הקב"ה שלא ליהנות מדבר שנקרא חרם, נכסי עיר הנדחת נקרא חרם דכתיב החרם אותה וכל אשר בה, ע"ז נקרא חרם דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש וכתיב שקץ תשקצנו וכו' כי חרם הוא, המקדיש בלשון חרם הוא עי"ש היטב, ומדרש תנאים עמ' 86 איתא, ולא ידבק וכו' מן החרם שכל נכסי ע"ז הרי הן חרם ואפילו נתערבו מכאן אמרו וכו' ועוד אמרו שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם להביא שכר נכסי ע"ז שיהו אסורין בהנאה והרי הדברים ק"ו ומה אם שכר נכסי ע"ז אסורין בהנאה ק"ו לע"ז עצמה. כתבתי הדברים לפי שעמדו להקשות בזה. והנה על שיטתו של רבנו דאמשמשין ותקרובת איכא לא תעשה דולא תביא ולא ידבק, השיג הרמב"ן ז"ל בספר המצוות ל"ת קצ"ד ולא מצא מקור הדברים, והנה הרמב"ן ז"ל עצמו הביא מסוגיא דשבת צ' דאמרו שם אף המוציא ממשמשי עכו"ם כל שהוא שנא' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והוא מבואר כדעת רבנו, אבל דחה זה, דר"ל דקרא קאי על עצם ע"ז ובה כתיב מאומה ומינה ילפינן לכל הנאסרין בהנאה מחמתה ששוין בדין זה, ולדעתו ז"ל איסור הנאה בתקרובת עכו"ם הוא מלימוד דזבחי מתים בע"ז כ"ט שם, מה מת אסור בהנאה אבל לאוי דלא תביא ולא ידבק קאי רק אע"ז לבד, ומה שהביא רבנו עצמו ראיה לדבריו שם בלא תעשה כ"ה מאמרם במכות כ"ב המבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא תביא תועבה ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה, דחה הרמב"ן ז"ל דזהו רק בעצי אשרה דהוא עכו"ם אבל במשמשין איכא רק ל"ת דולא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם עי"ש בכל אריכות דבריו ובמ"ש שם הרב מגלת אסתר ולב שמח ועוד. ובדעת רבנו נראה, דהרי אמרו בע"ז ל"ד ב' בפרש עגלי עכו"ם דאסירי בהנאה מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ורמז לזה מרן הגר"א ז"ל ובתמורה ל' אמרו על זה קרא דולא תביא וכו' והיית חרם, וכן אמרו בע"ז י"ב ב' על ורד והדס דקא מתהני מריחא ואסירי מקרא דולא ידבק בידך מאומה ועי' בתוס' שם ואף דיש להתעקש בזה קצת, וכן אסרו בירושלמי פ"ה דע"ז הי"ב יין נסך וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ועי' תוס' זבחים ע"ב שהביאו את דברי הירושלמי עיי"ש מ"ש להסתפק בזה אבל פשטות כל המקומות הללו מוכיחים כשיטת רבנו (ועי' להגאון רע"א ז"ל בדרוש וחדוש בליקוטיו סוף ס"ה הקשה דהא בגמ' יליף לה מויאכלו זבחי מתים והיא היא השגת הרמב"ן ז"ל, ועי' שער המלך פ"ה מהל' אישות ה"ב שכבר עמד לישב דקרא דויאכלו הוא רק גלוי מלתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע"ז דכיון דנפקא ליה מהיקשא דמת דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא קרא דולא ידבק קאי גם על זה עיי"ש, וכעין זה כתב רבנו בעצמו מפורש וענין יין נסך שלא בא בכתוב נגלה בביאור אבל אמרו בע"ז אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה יודע וכו'). ולרבותינו בעלי התוס' שיטה מיוחדת בזה דאפשר דתקרובת אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן ועי' בחידושי הרשב"א ז"ל בקידושין נ"ח כתב ג"כ הכי לדבר פשוט והרב שער המלך ז"ל הביא דעת הרשב"א בכת"י שסותר לדבריו ז"ל כאן, ויש לי אריכות בזה בקונטרסים אין מקום להעתיק ויתבאר עוד בהל' מאכלות אסורות אי"ה ודעת היראים בסי' ס"ט וע', ובחדש סי' ק"א וק"ב כדעת הרמב"ן ז"ל דהוא מדאורייתא אבל לא מקראי שהביא רבנו והדבר סובל אריכות רבה. ועל מ"ש רבנו וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה הקשה הלח"מ ז"ל ואמאי הא הוי לאו שבכללות דהוי עכו"ם ומשמשיה ותקרובת שלה כמו מגפף ומנשק עי' מ"ש בזה, ועי' מ"ש אנחנו לעיל בפ"ג ה"ו וה"ט ואין מקום להקשות.
7.3.1
בהמה שהקריבוה כולה לעכו"ם אסורה בהנאה אפילו פירשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה לפיכך אם היה בעור סימן וכו'. עי' כ"מ שדקדק מזה שאם הקריבוה לעכו"ם ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה וכו' אותם דברים ששיירו לא נאסרו, וכבר השיגו עליו מסוגיא דסוף השוחט דאפילו שחטה לאכול לעובד גילולים מחצר כבד שלה מיתסרא ובגמ' שם דמא ותרבא לדידן מישכא ובשרא לדידכו, ובעורות לבובין גופא הרי אמרו בירושלמי פ"ב דע"ז דרק הלב היו מקריבין ומ"מ נאסר גם העור. וראיתי מי שאומר לחלק בין אם נשחטה הבהמה לעכו"ם דאז נאסרה הכל, וכן אם נהרגה לעכו"ם דהוי זבחי מתים כולה, שכל חלקי הבהמה אינן ראויין בלי מעשה השחיטה, משא"כ אם הקריבה לעכו"ם דאז רק מה שמקריב הוי תקרובת, אבל לא מה שנשאר, והביאו דוגמות לזה ולא ידענא איך יפרנסו מ"ש רבנו לפיכך אם היה בעור סימן שזה העור תקרובת עכו"ם הוא וכו' אבל הברור שנוסחת רבנו היא כמו שהביא הפר"ח בהמה שהקריבוה לעכו"ם כולה אסורה בהנאה וכן הוא בדפוס וינציא ישן ובדפוס קונשטנדינא רס"ט וכן הנוסחא במעשה רוקח הספרדי וברור.
7.3.2
אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה. הנה פרשה כתב הכ"מ מקורו מגמ' שהבאנו לעיל, ועל השאר כתב שהוא בכ"ש ממה שכתב בפרש, וכתב ע"ז המרכבת המשנה ח"ב דאשתמיטתיה גמרא ערוכה בע"ז מ"ז קרניה מהו לחצוצרות, וכ"ש בתקרובת לשיטת רבנו דאסור מן התורה ועי' עוד בדבריו בפ"ח מהל' לולב ה"א והאריך, ואינו מוכרח כלל.
7.3.3
לפיכך אם היה בעור סימן שיודע בו שזה העור תקרובת עכו"ם הוא כגון שהיו עושים שקורעים קרע עגול. והקשה הלח"מ דאמאי לא הזכיר רבנו שיש עליו קורט דם כדאמרו בברייתא, ואמאי לא הזכיר מימרא דרב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור וכו' עיי"ש שנשאר בקושיא, ונראה דרבנו מפרש הא דאמר שמואל שם הלכה כר' שמעון בן גמליאל וא"ל אביי הלכה מכלל דפליגי א"ל גמרא גמור זמורתא תהא ור"ל דבודאי פליגי (ועי' ברש"י שם דמיבעי קא מיבעי ליה מיניה אי פליגי רבנן עליה אי לאו) ועל כרחך הפלוגתא היא אי בעינן קורט דם, דתנא דברייתא הרי בעי ג"כ עגול וכמ"ש כל שקרוע כנגד הלב וקדור ועי' פרש"י ז"ל שם וכן הוא בירושלמי דאם לא נעשה מחיים אינו עגול, אלא דבעי גם קורט דם, ופליג רשב"ג וס"ל דבעגול לחוד סגי ולא בעי קורט דם ולפי"ז מסיק דפליגי והלכה כרשב"ג וכן פסק רבנו ואולי כוון לזה גם הפר"ח ז"ל וכן מצאתי במרכבת המשנה ח"ב, והנה עי' ברבנו חננאל ז"ל שם שכתב והלכתא כרשב"ג ואע"ג דלית מאן דפליג עליה, וזהו דלא כמ"ש, אבל נראה דרבנו חננאל מחולק מפרש"י ז"ל בדברי הברייתא, דרש"י ז"ל מפרש וקדור, כנקב עגול, ור"ח ז"ל היתה לו הגי' כגי' הערוך קרוד, ורק קרוד כמין ארובה זהו בכלל עור לבוב, ולפי"ז לפרש"י ז"ל על כרחך לומר דבהא פליגי דלת"ק דברייתא אע"ג שעגול מ"מ בעי קורט דם, ולרשב"ג לא בעי קורט דם, אבל לפי' ר"ח ז"ל לא פליגי כלל דת"ק מיירי דאינו עגול ובעי קורט דם ועל זה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו, ורשב"ג בעגול, ובעגול לא פליגי דבזה לא בעי גם ת"ק קורט דם, ורבנו העתיק כרשב"ג וס"ל כפירש"י ז"ל וכמ"ש לעיל.
7.4.1
עבודה זרה של עכו"ם אסורה בהנאה מיד שנא' פסילי אלהיהם תשרפון באש, משפסלו נעשה לו אלוה. והוא דרשת ר' עקיבא בסוגיא דע"ז דף נ"ב, ועי' לח"מ שהקשה ע"ז טובא, דהרי אמרו בסוגיא דר' ישמעאל דריש לקרא דפסילי אלהיהם כדרב יוסף דתני מנין לעכו"ם שפוסל אלהיו שנא' פסילי אלהיהם, אבל ר"ע דריש הך דרשא דעכו"ם פוסל אלהיו מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם עיי"ש, והרי רבנו בפ"ח מהלכות אלו ה"ח, הביא ג"כ דרשה דרב יוסף על עכו"ם שפוסל אלהיו, ואיך דריש לה הכא מזה לאסור הנאה מיד שפסלו. וכן הקשה דרבנו הביא בפ"ג מהל' סנהדרין דרשה דריש לקיש דכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מקים מצבה, ובמקום תלמידי חכמים כאלו נטע אשירה שנא' לא תטע לך אשירה, והיא דרשה דר' ישמעאל, ור"ע בעי לה הכא בסוגיא לעכו"ם דבעי גניזה כמו מזבח, והנה קושיא השניה מישב לה שפיר בסדר משנה, דלר"ע לטעמיה דדריש סמוכים (ועי' תוס' יבמות ד' ע"א בד"ה וכי מפני שסמכו וכו') אפילו אינו מוכח ומופנה שפיר דריש לשני הדרשות מסמוכים דהא לא בעינן מופנה כלל ולהכי לא קאמר כאן ור"ע ההיא דרשא מנ"ל, וכן לר' ישמעאל א"א למידרש אלא חדא ויבואר עוד אי"ה בהל' סנהדרין, אבל קושיא הראשונה בודאי קשה מאד. והנה זכיתי ומצאתי לרבנו ישעיה הזקן בתוספותיו לע"ז שם וז"ל, ואידך מיבעי ליה לכדתני רב יוסף דתני רב יוסף מנין לעכו"ם שפוסל אלהיו וכו' פי' ור"ע אית ליה ההיא דרשה דהא תרתי דריש רב יוסף מיניה, פסלו לאלוה לא תחמוד אלמא משעה שפסלו לאלוה קאי בלא תחמוד ואע"פ שלא עבדו, ור' ישמעאל סבר להכי אפקיה בלשון פסלו למידרש ביה שהגוי פוסל אלוה, בלחוד, אבל לעולם לא נאסר עד שיעבד עכ"ל הרי מבואר שגם ר"ע דריש מפסילי אלהיהם לגוי שפוסל אלהיו, ולפי"ז הרי דברי רבנו ברורים בלי שום קמט. ומדי עיוני בזה מצאתי לרבנו חננאל בע"ז שם שהיה לפניו גרסא אחרת בגמ', דלפנינו איתא ואידך (ר"ל ר' עקיבא דדריש פסילי אלהיהם משפסלו נעשו אלוה, א"כ מנ"ל דעכו"ם פוסל אלהיו) נפקא ליה מדשמואל, דשמואל רמי כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך הא כיצד וכו' ובר"ח הגירסא ר"ע אומר חילוף הדברים שלעכו"ם אסור מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משעת עשיה שנפסל נאסר ועליו אמרה תורה תשרפון באש שמואל רמי כתיב פסילי אלהיהם וכו' הא כיצד פסלו לאלוה תשרפון באש פסלו מאלוה ולקחת לך ע"כ. ולפי"ז הרי מבואר להדיא בגמ' שתי הדרשות אליבא דר"ע מפסילי אלהיהם, והדברים מאירים, ועי' מ"ש לקמן בפ"ח ה"ח בשנוי לשון רבנו שם מדרשת הגמ' שעמד ע"ז הלח"מ כאן, דרבנו בחר לו דרך לעצמו, ושם הראנו מקור הדברים כמו שהם.
7.4.2
ומשמשי עכו"ם וכו' אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעכו"ם. ממילא מובן דה"ה לנויה, וכן העתיק בשו"ע סי' קל"ט ותשמישיה ונויה והוא מבואר בדברי רבנו לקמן פ"ח ה"ז וכל צפויי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה ושם הראנו מקור הדברים.
7.5.1
העושה עכו"ם לאחרים וכו' שכרו מותר וכו' ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה. דברי רבנו מבוארין בגמ' שם י"ט כמ"ש הכ"מ בפשיטות, אולם הרי"ף ז"ל והטור חולקים ע"ז וס"ל דדוקא בתשמישים שרי ולא בעכו"ם עצמה, ועי' ב"ח בסי' קמ"ג מה שהאריך לישב דבריהם שהיא נגד הסוגיא, ועי' ש"ך שם סק"ז שכתב דאפשר שסמכו על הירושלמי ה"ז דר' מנא פליג על ר' אלעזר גם בתשמישין, דהא כל הדא כיפתא עיי"ש, ולפי"ז אף דהלכה כר"א מ"מ בהא משמע מר' מנא דר"א קאי בתשמישין ולא כאוקימתא דר' ירמיה בעכו"ם עצמה, משום דבתשמישין פשיטא, והרי אין זה פשוט כ"כ והרי ר' מנא חולק באמת גם בתשמישין, ועי' בירושלמי שם לעיל סוף ה"ה, ומצאתי באשכול הל' ע"ז סי' מ"ה שכתב הג"ר יצחק [אלפסי] לא הביא אפילו בע"ז עצמה אם בנה מותר, דבירושלמי וכו' וחסר סוף הדברים ונראה שכוון לירושלמי שהביא הש"ך ז"ל עיי"ש שיישב גם קושית הרשב"א והר"ן ז"ל מהא דאמרו בע"ז ס"ה העבר לי ק' חביות בק' פרוטות ונמצא חבית של יין נסך ביניהם דשכרו אסור ועי' ש"ך סי' קל"ג סק"ו וסק"ז. ועי' בשער המלך הל' אישות פ"ה ה"כ שיישב שיטת הרי"ף ז"ל ע"פ שיטת הראשונים ז"ל דכל פחות משוה פרוטה לא נעשה מלוה, ולהכי אם אין שכרו אלא שוה פרוטה לא אמרינן בזה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ולפי"ז על כרחך צ"ל דלא ס"ל כר' ירמיה דאמר לא נצרכה אלא לע"ז עצמה, ומשום דס"ל דאף בפרוטה אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אלא קיי"ל כההיא דרב ששת דפ' הספינה דף פ"ז דאמר הכא במאי עסקינן ליה דאמר ליה לך ויפה לך קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה דמייתי לה התם תלמודא בסתם דמוכח מינה דס"ל דכל בפרוטה לא שייך לומר ישנה לשכירות וכו' עיי"ש שהאריך לישב בזה כל חומר וסיים דכל זה אינו אלא לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהביא הרב המגיד בפ"ז מהל' מכירה שדעת הרי"ף דמלוה אינו קונה במכר, וא"כ על כרחך צ"ל דטעמא דרב ששת משום דכל בפרוטה לא אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סופה ולא חשיבא מלוה אכן לפי דעת הר"ן והרב המגיד שכתב בפ"ק דמכלתין בדעת הרי"ף דס"ל דמלוה קונה במכר א"כ לפי"ז ההיא דר"ש לא מכרעא לומר דס"ל דכל בפרוטה לא אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ולומר דפליג על ר' ירמיה וכו' עיי"ש ועי' היטב מ"ש אנחנו בעזהי"ת בפ"ז מהל' מכירה ובמ"ש רבנו בפ"ג מהל' מכירה הי"ח ואם הדברים כנים הנה רבנו שפיר לטעמיה אזיל דס"ל דמלוה קונה במכר, וכן העתיק בפ"ג הי"ח שהבאנו ועי' לרבנו בפי' המשנה בב"ב שם ולפי"ז הלכתא כר' ירמיה ואפילו בעכו"ם עצמה מותר משום דמכוש אחרון לית ביה פרוטה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף עי' היטב בזה.
7.5.2
הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן עכו"ם אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם וכו'. עי' לח"מ ועוד מחברים שהרבו לתמוה בדברי רבנו, דכיון דפוסק בפ"א הי"ד מזכיה דבעכו"ם בין משיכה בין מעות הוי קנין ועיי"ש בהרב המגיד ז"ל שהאריך שם וא"כ הו"ל לרבנו לפרש הכא דהא דתנן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל שהרי כן מבואר בסוגיא דבכורות י"ג למאן דס"ל דמעות קונות בעכו"ם, ובבא תנינא דמשך ולא נתן מעות כתב רבנו אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה כמקח טעות הוא ולא כתב כן רבנו בחלוקה דנתן מעות ולא משך, ומשמע מזה דנתינת מעות אינה קנין והוא תמוה, ועי' מה שתירצו הדברים, ועל דברי הלח"מ כתב גם מרן הגר"א ז"ל בסי' קמ"ו שהמה דחוקים מאד, אבל גם הוא ז"ל נשאר בתימה על דברי רבנו. ולאשר הענין הזה רחב מאד ואין כאן מקומו העיקרי הנני בא רק להעיר בכדי לישב הדברים כאן ע"פ מ"ש הרב מרכבת המשנה ח"ג בהל' זכיה, ומחדש דאפילו למאן דס"ל דעכו"ם בין במשיכה בין בכסף זהו רק דבר תורה, אבל כשהפקיעו חכמים קנין מעות בישראל הפקיעו גם בישראל הקונה מעכו"ם כדי שלא יאמר העכו"ם נשרפו חיטך וכו' ונשאר רק העכו"ם הקונה מישראל דלא חששו גביה לתקנתו של העכו"ם שמא יאמרו לו נשרפו וכו' עיי"ש שיישב הסוגיות והמתיק לפי"ז דברי רבנו בפ"א מהל' זכיה שכתב שם וז"ל עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל, או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, וע"פ סדר הדברים היה לו לרבנו להזכיר חלוקה דמקנה תחלה שהרי התחיל בעכו"ם שמכר לישראל, ועכ"פ הו"ל לכלול יחד קונה ומקנה במשיכה או בדמים ועי' מ"מ שם, ולפי דעתו ז"ל זהו שיעור דברי רבנו, עכו"ם שמכר מטלטלין וכו' או קנה מישראל, קונה (ר"ל הישראל, דעליה קאי על הרישא עכו"ם שמכר) במשיכה, (אבל בכסף לא קנה ישראל אחר שהפקיעו חכמים קנין מעות), ומקנה (ר"ל ג"כ הישראל מקנה לעכו"ם דהא קאי אבבא תנינא שהעכו"ם הוא הקונה) במשיכה או בדמים משום דגבי עכו"ם הקונה אוקמוהו ע"פ דין תורה, דעכו"ם קונה בשני הקנינים, ועי' בדברי רבנו בפי"ג מהל' מאכלות אסורות בישראל שמכר יינו לעכו"ם וכו' דצריך ליקח את הדמים ואח"כ ימדוד, דהתם הוא העכו"ם הקונה וקונה בכסף לחוד, ובפ"ד מהל' בכורות בישראל שנתן מעות לעכו"ם וקנה לו בהן בהמה מעכו"ם ביניהן אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה, הוא משום דלגבי הפקעת איסור בכורה אוקמוה אדינא (וכן דעת המהרי"ט אלגזי ז"ל דבכורה כדין תורה דיינינן ואפשר דלכן כתב רבנו בדיניהם עיי"ש) ומה שיש להאריך לפי"ז בסוגיא דבכורות אכ"מ ועי' עוד בדבריו בפ"ט מהל' תרומות ובפ"ו מהל' מעילה. עכ"פ אם כנים הם הדברים בשיטת רבנו דברי רבנו כאן מאירים, דבנתן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם הוא מטעמא דישראל אינו קונה בכסף לבד אחר תקנת חכמים שהפקיעו קנין מעות, (ואין סתירה מסוגיא דבכורות שהקשו למ"ד מעות קונות בעכו"ם) אבל בחלוקה דמשיכה כתב רבנו אע"פ שמשיכה קונה בעכו"ם אבל כמקח טעות הוא, אבל עוד נעמוד על עיקר הדברים כשנגיע אליהם ברצות ה' כי הדברים ארוכים ורחבים מאד.
7.5.3
וכן עכו"ם וגר שירשו את אביהן. עי' בדברי רבנו פי"ג מהל' מאכלות אסורות הכ"ב.
7.6.1
והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור וכו'. ובעי רבנו תרתי שיעמוד על פתח המדינה ושיהיה בידו צורת מקל או צפור, אי לא"ה חזקתו לנוי וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל הביאו הריטב"א ז"ל, וכבר האריכו רבותינו הראשונים ז"ל טובא בדברי רבנו בסוגיא, שלכאורה אין לדבריו שרש בסוגיא כלל, דלשיטת רש"י ז"ל אנדרטי ועומדין על פתח מדינה לר' מאיר הוא, ולדידן בעינן דוקא מקל או צפור, ולר"ת ז"ל גם רב יהודה אמר שמואל גם רבה בר בר חנה אמר וכו' אהיתרא קאי דאם הוא אנדרטי או עומדין על פתח המדינה חזקתו שהוא לנוי ורבנו בחר לו שיטה אחרת ואין יודע פשרה, ועי' בר"ן ז"ל ובכ"מ ולח"מ ומל"מ האריך הרבה. והנה מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לע"ז מ' שם וכן בהגהותיו לשו"ע סי' קמ"א דעתו דרבנו היתה לו הגרסא בגמרא במקום אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובעומדין על פתח מדינה שנינו, גריס איהו ז"ל רבב"ח אמר ר"י בעומדין על פתח מדינה שנינו ור"ל דרבב"ח אר"י פליג על רב יהודה אמר שמואל דמוקי למתניתין באנדרטי של מלכים, ובזה ס"ל לר' מאיר דאסירי ולרבנן בעינן שיהא בידו מקל או צפור וכו' ורבב"ח פליג ע"ז ואיהו סובר דבכל הצלמים מיירי מתניתין אלא דמוקי לה בעומדין על פתח המדינה ואז לר"מ אסורין בלא מקל ולרבנן דוקא בשהיו בידו מקל או צפור ופסק רבנו כרבב"ח א"ר יוחנן כרבנן ולפי"ז הרי תרתי בעינן עומדין על פתח המדינה ובידו מקל או צפור. והדברים נכונים בדברי רבנו אלא דהיא גרסא חדשה לא נמצאה בראשונים ז"ל ולא בכת"י שהובאו בדקדוקי סופרים. ולולא דמסתפינא הוי אמינא דרבנו היתה לו הגירסא שהביא הריטב"א ז"ל וז"ל ומדברי רבנו בשם רבו הרמב"ן ז"ל למדתי גירסת כל הספרים שלנו רב יהודא אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו (ולבסוף מביא גם גירסתנו ומיהו אשכחן מיעוטא דנוסחי דגרסי וכו' וזוהי גרסתנו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל) והבין לנו גם הריטב"א ז"ל דלפי אותה גרסא הנה ר"י א"ש פליג אהא דמוקי לה רב יצחק בר יוסף משמיה דר' יוחנן משום דבמקומו של ר' מאיר היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ומשום דחייש למיעוטא, ור"י אמר שמואל מוקי לה באנדרטא של מלכים (וכן מצאתי גי' זו לרבנו ישעיה הזקן בתוספותיו ופירש לה נמי הכי אבל ברבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משמע דלא פי' כן) ופירושו הוא דלא כפירש"י ז"ל אלא כמבואר בירושלמי דפרקין דבסתם אנדרטא פליגי דר"מ סבר סתם אנדרטא של מלכים היא ונעבדת וחכמים ס"ל דסתם אנדרטא של שלטונות היא ואינה נעבדת אלא א"כ יש בידה מקל וכו' ואח"כ אמר רבב"ח אר"י בעומדין על פתח מדינה שנינו, ולא מוקי לה באנדרטא כלל, אלא בעומדין על פתח המדינה ובזה הוא דפליגי ר"מ וחכמים ופסק רבנו כחכמים, ובאמת הם המה כדברי מרן הגר"א ז"ל אלא שמצאנו לזה בית אב בגירסת הראשונים ז"ל ונוסחתם. שוב מצאתי ברבנו חננאל ז"ל בסוגיא שם וז"ל ואמר ר' יוחנן מחלוקת דר' מאיר וחכמים באנדרטי העשוי בפתח מדינה דכרכים דרבנן סברי לנוי עבדי ליה וכו' הרי להדיא דגם דעת ר"ח ז"ל כדעת רבנו דלרבנן אפילו בעומדין על פתח מדינה בעינן שיהיה בידו מקל וכו', והרב מרכבת המשנה ח"ב ביאר דברי רבנו באופן אחר ע"פ מ"ש רבנו בפי' המשנה דצלמים דמתניתין היינו טלמסאות שעושין עובדי ע"ז ונעבדין אחת בשנה כשהשמש ברום המעלה כפי עת עשיית הטלאס"ס וא"כ לא ס"ל לרבנו דאנדרטא של מלכים הוא צורת המלך כפרש"י ז"ל אלא דר"ל שהעמידו המלך, דאז חזקתו לעבודת כוכבים ומזלות משא"כ בשהעמידו שלטון וכמבואר בירושלמי שהבאנו, וע"ז נתן רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן סימן שעומדין על פתח מדינה, וזהו סימן שהעמידו המלך והוא לעבודה ובזה פליגי ר"מ וחכמים וזהו סתימת לשון רבנו דאם עומד בפתח מדינה בודאי נעשה ע"י המלך וחזקתו לעבודה ולא לנוי ודברי טעם הם. וראיתי לגדול אחד שכתב לבאר דברי רבנו, דהא דכתב רבנו אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל, אין כוונתו דתרתי בעינן כמו שכתבו כל רבנן, אלא דהכוונה דאם היו עומדין על פתח המדינה אז בעינן שיהיה בידם מקל וכו' אבל אם לא היו עומדין על פתח מדינה אז לא בעינן כלל שיהא בידו מקל ונוטה לפי' ר"ת בתוס' שם ובנה יסודו ע"פ פירושו של רבנו בפי' המשנה שכתב שם ואין מחלוקת ביניהם שכל הצורות שבעיירות והארמונים אסורות לפי שנעשו לשם בבירור לעבודה לפי שאין אותן מקומות מקום לנוי שנאמר לנוי נעשו ואפילו שאין בידו מאומה עכ"ל. והנה מלבד שדחוק לומר בלשון רבנו ולחלוק בזה על כל הראשונים ז"ל בהבנתם בדברי רבנו, ועי' בריטב"א שהבאנו לעיל שכתב אבל מורי הרשב"א נ"ר אומר דרבנן תרתי בעי שיהא עומד על פתח המדינה ושיהא בידו צפור או כדור (וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ועי' בשו"ע שם והנמצאים בכרכים מותרים דבודאי לנוי נעשו אלא א"כ עומדין על פתח המדינה) הנה תמוה לומר כן בדעת רבנו. והרי בפי' המשנה שם גופא כתב רבנו ההיפך שהרי ז"ל שם ואם היה בצד הצורה שום דבר ממה שזכר ת"ק או ממה שהוסיפו בברייתא והיא חרב ועטרה וטבעת אותה שעה נדע בבירור שנעשית בעיון ובקטרת ובתפלה ובקרבן כמו שהוא מפורסם אצל בעלי המלאכה זו, ובלבד שתהא צורה זו על פתח המדינה, הרי להדיא ההיפך מדבריו. ומ"ש רבנו ואין כל מחלוקת ביניהם שכל הצורות שבעיירות וכו' הרי זהו מה שאמרו בגמ' אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים ואין שום ספק בדבר. ומה שהשיגו על רבנו דלמה לא פסק רבנו כר' שמעון בן גמליאל דאף כל שיש בידו כל דבר, הנה הפשוט דרבנו ס"ל דהאי כללא דהלכה כרשב"ג כדעת רבו הרי"ף ז"ל בפ"י דב"ב וכן דעת הרא"ש ז"ל דהדין כללא לאו דוקא וכו' וטעמם דאמרינן בכתובות ע"ז א' ובב"מ ל"ז ב' אמוראי נינהו וכו' ורבא אמר רב נחמן פליג וקי"ל כרבא שם, וכ"כ מרן הגר"א ז"ל דמה שפסק רבנו בפ"י מהל' נדרים הי"א בעד הגשמים ג"כ דלא כרשב"ג, וכ"כ מרן ז"ל גם כאן בסי' קמ"א, והא דפסק רבנו לקמן בה"ח כרשב"ג במכובדין היינו משום דבדף מ"ג ב' אפלגו רב ושמואל אליביה והרבה יש להאריך בכלל זה וכבר האריכו בו טובא בעלי הכללים ואין כאן המקום לזה.
7.7.1
צלמי עכו"ם הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות הרי אלו מותרין וא"צ לומר שברי צלמיהן. והנה לפנינו במשנה המוצא שברי צלמים ולא נזכר צלמים, ורבנו הזכירו ולא נודע מאין לקח לו זה, שהרי על כרחך צ"ל דקאי בצלמים האסורים, דהיינו בשל כפרים, או בידוע שעמדו על פתח מדינה והיה בידם מקל או צפור, דבלא"ה הרי זו משנה שאינה צריכה כלל, דאפילו לא נמצאו בשוקים מושלכים או בגרוטאות ג"כ מותרים, ומכ"ש שבורים, וכמ"ש התוס' ז"ל דלהכי דייק מזה בסוגיא דשברי עכו"ם אסורים והוא פשוט, וא"כ מנין לו לרבנו דצלמים אלה שנמצאו בשוקים או בגרוטאות מותרין ועי' כ"מ שכתב דלמד כן מדמקשי בסוגיא ור' יוחנן מדר' מאיר נשמע להו לרבנן, לאו אמר ר"מ צלמים אסורים שברי צלמים מותרין לרבנן עכו"ם נמי היא אסורה ושבריה מותרין וכו' ולמה לא אמר דמדרבנן גופיהו נשמע אלילים הנמצאים אסורים ושבריהן מותרין, מוכח דלרבנן גם אלילים עצמן מותרין, וכבר תמהו עליו טובא, ובאמת הקשו כן גם רש"י ותוס' ז"ל וכתבו משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין ועי' מ"ש בתוס' עכ"פ א"א להוכיח מזה דצלמים ג"כ מותרים לרבנן. ויש שרוצים להוכיח כן מהא דמשני ליה ריש לקיש שם אלא אימא הא צלמים עצמם אסורין וסתמא כר' מאיר הרי מוכח מזה דלרבנן גם צלמים עצמן מותרין דאי לא"ה לא היה מוקי לה רק כר"מ, אבל גם זה אינו מוכרח כלל ועי' בתוס' רי"ד בסוגיא במהדורא קמא שכתב ור' יוחנן דייק מינה תרתי צלמים שלמים ושברי ע"ז ור"ל לא דייק מינה אלא צלמים שלמים. וליכא לאוקמי לר' יוחנן כרבנן ולמימר דה"ה דאפילו צלמים שלמים מותרין והאי דקתני שברי צלמים למעוטי שברי ע"ז, דא"כ נתני המוצא צלמים ושבריהן הרי אלו מותרין מדתני שברי צלמים ש"מ צלמין עצמן אסורין הרי להדיא להיפך מדברי רבנו. ובאמת דברי רבנו מוקשים מאד, דהרי טעמא דשברי צלמים שמותרין הוא משום דהוי ספק ספיקא אימר נעבדו אימר לא נעבדו, ואת"ל נעבדו אימר בטלום והרי זה אינו אלא בשברי צלמים אבל לא בנמצאו שלמים דליכא ס"ס והרי פלוגתת ר"מ ורבנן הוא רק איזה צלמים אסורים, אבל בצלמים האסורים אליבא דתרווייהו הרי אין פלוגתא ביניהם, וכשם דלר"מ היכא דליכא ס"ס דהיינו בשלמים אסורים ה"נ לרבנן שלמים אסורים, והוא מוקשה מאד, ולא ראיתי ישוב נכון אצל המחברים, ולדידי קשה מאד עוד במה שהוסיף רבנו על לשון המשנה וכתב הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות, באין מבין פשר ולמה דוקא בשוקים או בתוך גרוטאות ובודאי יש לרבנו מקור גם להוספה זו. והנה בסוגיא דלקמן מ"ג בעובדא דר' אלעזר הקפר בריבי שמצא טבעת ועליה צורת דרקון שמצא עכו"ם גדול ואמר לו בטלה, ופריך שם ולית לי' לר"א הקפר בריבי הא דתנן המציל מן הארי וכו' והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם ואמר אביי נהי דמינה מייאש מאיסורא מי מייאש מימר אמר אי עכו"ם משכח לה מפלח פלח לה, אי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרים מזבין לה לעכו"ם ופלח לה, ומזה הקשו על רבנו דהרי מוכח דבמוצא לא מבטל ליה וא"כ ליכא ס"ס. והנה עי' בתוס' שם ד"ה ולית ליה שהקשו, ותקשה ליה אמתניתין דקתני מתניתין מצא תבנית יד וכו' הרי אלו אסורין ורמינהו המציל וכו' וי"ל דמתניתין איכא לשנויי דמצא במקום שאין רבים מצויין אבל הכא בעובדא דר' אלעזר הקפר בריבי קתני שהיה מהלך בדרך וכ"כ הריטב"א ז"ל בסוגיא שם הרי לפנינו חילוק בין נמצא במקום שאין הרבים מצויין למקום שהרבים מצויים ועי' שם עוד בתוס' ד"ה איידי, שכתבו והא דאמרינן לקמן דף נ"ג מכרה או משכנה לצורף ישראל מותרת משום דבטלה וקא מפרש דה"ה כשאינו צורף נמי מדפריך עלה מהא דהלוקח גרוטאות, ולא קאמר דאיידי דדמיה יקרים מזבין לה לעכו"ם וי"ל דשאני הכא דאיכא תרי ספיקי לאיסורא וכו' עי"ש היטב, הרי לפנינו דבנמצא במקום שאין הרבים מצויים שמה פשוט דאין העכו"ם מבטל ליה ובמקום שהרבים מצויים ג"כ אמרינן נהי דמינה מייאש מאיסורא מי מייאש, אבל זהו רק ספק, ומשום דהיא ע"ז ודאי והביטול הוא ספק דמימר אמר אי עכו"ם משכח לה מיפלח פלח לה וכו' אסורה ובלוקח גרוטאות היה פשוט יותר דמבטל ליה אלא משום דאדעתא דגרוטאות זבין עיי"ש בסוגיא. ולפי"ז דברי רבנו מתפרשין כמין חומר דס"ל לרבנו דמתניתין דהמוצא שברי צלמים הוא כמ"ש התוס' וכמו דמוכח מסוגיא שמצא במקום שאין הרבים מצויין, ולפי"ז דוקא שברי צלמים, דאיכא ספק ספיקא אבל צלמים עצמן דליכא ס"ס אסירי ואפילו לרבנן (והא דלא קאמר לרבנן צלמים אסורים ושברים מותרים הוא כמ"ש בשם רש"י ותוס' ז"ל) וכמ"ש בשם התוס' רי"ד, אמנם כל זה במקום שאין הרבים מצויין אבל במצא בשוקים או בין גרוטאות, דאז הרי גם בצלמים גופיהו איכא ס"ס מי יימר שנעבדו שאף שחזקתם שנעבדו בכפרים וכדומה מ"מ אין זה בגדר ודאי, ואת"ל נעבדו דלמא בטלם, מאחר שנמצאו במקום שהרבים מצויים או בין גרוטאות ולהכי כתב רבנו שגם צלמים עצמם מותרים וא"צ לומר שברי צלמים, ובא וראה דבפרק ח' לקמן גבי שברי עכו"ם דבודאי נעבדה ואין נפק"מ בין נמצאת במקום שהרבים מצויין או לא דבין כה וכה ליכא אלא חדא ספיקא, שם כתב רבנו לפיכך המוצא שברי עכו"ם ולא הזכיר שוקים וגרוטאות משום שאין נפק"מ בזה כלל ונכון. ודע שבמעשה רוקח הספרדי נוסחת רבנו הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגזוזטראות, וכתב שם שבהגהות מהרמ"ע מפאנו ז"ל מצא וז"ל בתוך הגזוזטראות, ור"ל בתוך גרוטאות של נחושת וכ"כ הטור יו"ד סי' קמ"א דמוצא שברי אלילים מושלכים או בתוך שברי נחושת ע"כ.
7.7.2
אבל המוצא יד מצורת כוכב וכו' הרי זה אסור בהנאה. במעשה רוקח הספרדי איכא נוסחא אבל המוצא יד עכו"ם או רגלה וכו' ונתחבטו מחברים בדברי רבנו בזה. והנה בשיטת רבנו כבר ביארו לנו הראשונים ז"ל דרבנו פליג אשיטת הרי"ף רבו שהתאים דעת ר' יוחנן ושמואל בהדי הדדי והעתיקם שניהם, וחילק בין נשתברה לפנינו, או שמצאה שבורה ורבנו ס"ל דשמואל ור"י פליגי עי' בר"ן וכ"מ ולח"מ ומל"מ, ועי' להרמב"ן ז"ל בחידושיו לע"ז האריך הרבה ונדחק בשיטת הרי"ף ז"ל, וכתב אבל הר"מ הספרדי ז"ל חולק על מה שפירשנו, וכך כתב ע"ז שנשתברה מאיליה אסורה לפיכך המוצא שברי ע"ז אסורין וכן דעת בעל הלכות גדולות כדבריו עכ"ל והנה בבה"ג שלפנינו ליתא אבל בודאי היה כן לפני הרמב"ן ז"ל. וזכיתי ומצאתי בבה"ג כת"י רומי (הוצאת הגר"ע הילדסהיימר ז"ל) וז"ל, אבל ודאי אשכח וכו' ולא מיבעי ע"ז גופה דאסירא בהנאה עד דמבטל לה אלא אפילו שברי ע"ז אסירי בהנאה עד דמבטל להו דאיתמר ע"ז שנשברה מאיליה ר' יוחנן אומר אסורה ור' שמעון בן לקיש אומר מותרת וכו' והלכתא כר"י ע"כ, הרי להדיא דגם במוצא שברי עכו"ם ס"ל דאסירי ע"פ יסוד דברי ר"י דנשתברה מאיליה אסורה והלא כן הם דברי רבנו ושיטתו, ובספרי בה"ג שלפנינו חסר הך דשברי ע"ז, ולזה כוון הרמב"ן ז"ל עכ"פ לפנינו דעת הבה"ג כדעת רבנו ודבריו הלא דברי קבלה הם. וכן מצאתי להראב"ד ז"ל באשכול הל' ע"ז סי' נ' שאחר שהביא דעת הרי"ף ז"ל ומיישבו מ"מ מסיק כרבנו עיי"ש בכל אריכות דבריו.
7.7.3
עד שיודע לך שהעכו"ם עובדיה בטלוה. בנוסח המעשה רוקח ליתא לתיבת עובדיה, אלא שהעכו"ם בטלוה, ובנוסח אחר שהעכו"ם עובדיהם בטלוה.
7.8.1
המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון. בחידושים על הרמב"ם מגאונים קדמונים שבראש ספר מעשה רוקח הספרדי הביא בשם ס' הבתים וז"ל רבנו כתב בפי' המשנה שלא אסרו צורת חמה ולבנה אלא כשעושים בצורות ידועות לעובדיה, אבל אם נמצא עליה צורת חמה בעיגול ולבנה בחצי עיגול אינו אסור, ובהלכותיו לא ביאר מזה דבר, ויראה לי הואיל והקשו בתלמוד מרבן גמליאל שעשה צורת לבנה וודאי לא עשה אותה כדמות עובדיה אלא כדרך שמציירים אותה על הלוח, שמענו שאפילו בדרך זה אסור ואפשר שכן דעת הרב ז"ל בהלכותיו עכ"ל, ולא זכיתי לעמוד בסודו, ואיפוא מצא שהקשו מר"ג על הך מתניתין, והרי מתניתין במוצא ודר"ג בעושה אלא שמביאו בסוגיא, והתם בעשיית שמשין שבמרום בודאי בצורת לבנה בעיגול שהרי בהם מראה את ההדיוטות, ובמוצא כלים שעליהם צורת חמה ולבנה בודאי בצורות שעושין לעובדיה, וגם רש"י ז"ל פירש כן צורת חמה מזל חמה וכן לבנה, והוא מוכח מתוך הסוגיא דהרי הקשו ע"ז, מהא דתניא השוחט וכו' לשום חמה לשום לבנה וכו' ומוקי לה התם בחולין מ' דלגדא דידהו קאמר, אלא שלא היה על רבנו להעתיק כאן אלא צורת המשנה כדרכו בזה, ולא ביאר רבנו גם בדרקון הא דפרשו בגמ' איזהו צורת דרקון כל שיש לו ציצין בין פרקיו ואמרו שם הלכה כר' שמעון בן אלעזר וכבר עמד ע"ז הרב לח"מ ועי' בפי' המשנה לרבנו שם ותראה כי הכל לפי זמן המהבילים והבליהם ולא היה צריך להעתיק ועי' בפי' המשנה לרבנו שם שצורת דרקון שיש בו ציצין היו מיחסין אותה לחלק מחלקי גלגל, והוגד לו שהוא הצורה לתלי הלבנה הרי כבר נשתנה הדבר גם בזמנו של רבנו, ועי' מרכבת המשנה ח"ב מ"ש בזה ופשוט.
7.8.2
אם היו כלי כסף וזהב או בגדי שני וכו'. זהו שיראין אליבא דרבנו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דשיראין הם מבוזין כיון שעשויין לבלות וכן הוא בירושלמי, וגרסינן שירין וכן הוא ברי"ף ורא"ש ושאר פוסקים וכפרש"י, וז"ל הירושלמי א"ר כרוספדאי הדא כסות של בזיון הגר"א ז"ל וכן הביא הר"ן ז"ל הך דירושלמי ועי' בטור, אבל בנוסחת הירושלמי שלפנינו, הדא כוסות דבר של בזיון הוא, וכן נראה מסגנון הירושלמי דכן צריך להיות, דהא מייתי עלה הא דר' חייא בר בא דהו"ל קווקין והוי טימי דרומי ציירה בגוה אתי שאיל לר' יוחנן א"ל כיון שהמים צפין על גבה דבר של בזיון הוא וכן הוא נוסחת רבנו [ומטעם זה תמוהים לי דברי הטור שהעתיק ג"כ דשיראים בכלל מכובדים הם והוא כשיטת רבנו, ואח"כ כתב וי"א שבגדי משי חשיבו מבוזין וא"כ על כרחך הגי' בירושלמי היא הדא כוסות, ואיך כתב אח"כ ונראה דה"ה נמי שעל הכוסות ששותין בהם ר"ל שגם הם כמו יורות וקומקמין שהוזכרו בגמ' דילן והרי לפי שיטתו הרי מבואר כן בירושלמי להדיא וצ"ע ואפשר דס"ל להטור בגי' הירושלמי כסות אלא דלאו כל כסות הוי מבוזין, ושיראין הוו מכובדין וכגי' הגמ' דילן שיראין, ולכן כתב על כוסות דנראה לי וצריך תלמוד].
7.8.3
ועל שאר הכלים מותרין מפני שחזקתן לנוי. כוונתו להא דאמרו בירושלמי שם ה"ג מה נן קיימין אם דבר בריא שנעבדין אפילו מבוזין אסור, אם דבר בריא שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותר, אלא כי נן קיימין בסתם, ועי' להרשב"א בתורת הבית הארוך שלמד מזה דבידוע שנעבדו אפילו על המבוזין אסור, ועי' בר"ן בע"ז שם הביא ג"כ כל זה, וזהו מ"ש רבנו רק שחזקתו לנוי, ור"ל לאפוקי בידוע שנעבדו ועי' מראה הפנים שעמד ע"ז.
7.8.4
וכן שאר הצורות הנמצאות על כל הכלים חזקתן לנוי. זהו מה דאמרו בגמ' שם מיפלח לכל דמשכחו פלחי, מיצר ומפלחי, הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו.
7.9.1
עכו"ם ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן. זבחים ע"ד טבעת של עכו"ם שנתערבה וכו' כוס של עכו"ם וכו' הגר"א ועי' כ"מ, ובאמת לפי מה דאמרו בירושלמי כאן הי"ג יין נסך וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ממילא ה"ה למשמשין שהרי גם הוא בכלל דולא ידבק כמבואר לעיל.
7.9.2
כיצד עכו"ם שנתערבה בצורות של נוי אפילו אחת בכמה אלפים וכן אם נתערב כוס וכו' או חתיכה מן הבשר וכו' יוליך הכל לים המלח. תמהו רבותינו ע"ז טובא, והרי סגי כשיוליך לים המלח הנאת האיסור לבד, דהא אפסיק הלכה כר' אליעזר וכר' שמעון בן גמליאל וכן העתיק רבנו לקמן בהי"ג גבי פת וכרכר, ואין לומר דס"ל לרבנו כרב אדא בר אהבה לעיל מ"ט ב' דלא שנו אלא פת אבל חבית לא, והרי רבנו פסק בפט"ז דמאכלות אסורות הכ"ט בתערובות חבית של יין נסך בין החביות דכלן אסורות וימכור הכל לנכרי ויוליך דמי אותה חבית לים המלח ונתלבטו בזה טובא, הרב לח"מ ז"ל כתב דשאני יין נסך דאיסורו קיל דאינו אלא מדברי קבלה וכמ"ש התוס' בפ' הערל דף פ"א, וכבר השיגו עליו דהרי רבנו ס"ל בפי"א מהל' מאכלות אסורות דלוקה על יין נסך. והפר"ח ז"ל דעתו משום דבכל הני שהזכיר רבנו בכאן, בכולהו לא משכחת לה לח בלח אלא כולהו הוו תערובות יבש, אבל גבי יבש ביבש דאיכא ב' מיני תערובות, אחד לח בלח וב' יבש ביבש שלא רצו להחמיר אלא בתערובות לח בלח אבל לא יבש ביבש ע"כ. ולא ידענא עד כמה יש יסוד לדברים אלה. ומצאתי להרב נחל אשכול סוף הל' יין נסך שכתב לדבר ברור דרבנו לית ליה אלא תקנתא דימכור הכל לנכרי ויוליך הנאה לים המלח אבל למכור הכל חוץ מדמי יין נסך לית ליה, ולפי"ז כשאינו מוכר הכל לגוי אין תקנה להשליך אחד לים המלח ומשו"ה שפיר כתב רבנו כאן דיוליך הכל לים המלח, והא דלא נקט כאן התקנה למכור לגוי וכמ"ש גבי חבית משום דבגמ' הוזכר כן רק גבי חבית העתיקו שם רבנו אבל ודאי גם בכל הני דינא הכי, והדברים מפליאים אף כי ברורים המה אצל המחבר ז"ל. והנה בהא דאפסק הלכתא כר' אליעזר בדף מ"ט דיוליך הנאה לים המלח, וכר' שמעון בן גמליאל בדף ע"ג דימכר כולו חוץ מדמי יין נסך, אפלגו רבוותא ז"ל, דהנה דעת הראב"ד ז"ל בהשגתו בפט"ז ממאכלות אסורות ה"ז על מ"ש רבנו דשור הנסקל ועגלה ערופה צפור מצורע ופטר חמור שנתערבו באלף כולן אסורין בהנאה, כתב דכיון דקי"ל כרבי אליעזר וכרשב"ג יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה, וכן דעת רבנו שמואל הביאוהו התוס' ז"ל ביבמות פ"א ובזבחים ע"ב עי"ש היטב אבל דעת רבנו אינו כן (ועיי"ש בכ"מ שכתב דרבנו העתיק לשנא דמתניתין וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ' זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר"א ורשב"ג ממילא נשמע דה"ה להני דמאי שנא, ולפי"ז גם דעת רבנו דגם בשאר איסורין איתא לתקנות אלו ודבריו מופלאין, דמלבד שלהדיא מבואר בפי' המשנה דע"ז, שנביא להלן, דזה אינו אלא ביין נסך, הנה הלא תמוה, דבשלמא במתניתין הוא דעת ת"ק דפליג על רשב"ג, אבל למה העתיק כן רבנו כל הדברים אחרי דקי"ל כרשב"ג ולומר דאשמעינן דאסורין בהנאה, אם לא עשה התקנה, וכמ"ש התוס' שם אליבא דרשב"ג ג"כ קשה מאד, אבל ברור דרבנו לא ס"ל כן) וכ"כ התוס' במקומות שהבאנו וכן דעת הר"ש ז"ל בערלה, דדוקא באיסורי ע"ז איתא לתקנה זו ומשום דע"ז תופסת דמיה עיי"ש בתוס', וזה פשוט. אבל באמת רבנו ס"ל דלאו בכל ע"ז אמרו כן אלא תקנה דר' אליעזר אתאמרה דוקא היכא דליכא לאיסורא בעיניה וס"ל לרבנו כרב אדא בר אהבה שם דלא שנו אלא פת אבל חבית לא והא דפסק בחבית בין החביות בהכ"ט שם דיוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם הוא מטעם תקנת ר' שמעון בן גמליאל בחבית (וס"ל לרבנו דתקנת ר"א ורשב"ג תרי תקנות נינהו וכמ"ש כמה מרבוותא ז"ל וזהו ג"כ לא כדעת הכ"מ ז"ל שם אבל בדברי רבנו מבואר הדבר באין ספק) אמנם תקנה זו לא נתקנה אלא בחבית של יין נסך בין החביות ולא בשאר איסורי ע"ז והוא מפורש להדיא בדברי רבנו בפי' המשנה בע"ז שם, וז"ל וזה העיקר אינו נוהג בכל לפי שהדין בחבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לעכו"ם כשנתערבה בחביות הרבה ומכר הכל לעכו"ם ויטול שיעור דמי אותה חבית וישליכו לים המלח וזהו פירוש יוליך הנאה לים המלח וכו' ודע כי מה שזכרנו בזו המשנה כי הם אוסרים בכל שהוא נכון וברור מלבד יין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתיה בלבד אבל כשנתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו ע"כ, והרי בטבעת עכו"ם שנתערבה במאה ונפל אחד מהם לים הגדול, דהותרו כלם, הרי דוקא בנפלה אבל הפילה הרי אסורים, הרי להדיא דלא מהני גביהו הולכה לים המלח, ורבנו בעי דוקא שתי טבעות כמו שיבואר והוא משום דכולם אסורים בהנאה וכן בכוס וכן בכל אינך, זולת חבית בין החביות, ובאמת הוא מבואר להדיא בירושלמי בפרקין הי"ג א"ר בון בשם רב, מודין חכמים לרשב"ג בחבית בין החביות למכור כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו, הרי להדיא דבע"ז ועורות לבובין וכו' פליגי עליה דרשב"ג ומודים לדבריו רק בחבית בין החביות, וטעמו של דבר כמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי, דבכולהו חיישינן שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל זולת ביין נסך ליכא למיחש, וא"כ לא ידענא מה מקום לתמיהת רבותינו על רבנו ז"ל שדבריו מבוארין במקומן וטעמן בסוגיות וצריך תלמוד.
7.9.3
עבר ומכר עכו"ם וכו' שנאמר והיית חרם כמוהו. עי' כ"מ ולח"מ ועי' בתוספתא פ"ד כאן.
7.10.1
וגחלת של עכו"ם אסורה והשלהבת מותרת. עי' ברא"ש ביצה בפ' בתרא מ"ש בזה ועי' ט"ז סי' קמ"ב ושער המלך כאן. ועי' מ"ש בפי"ח מהל' שבת ה"ה ע"פ הסוגיא שם.
7.10.2
ספק עכו"ם אסור ספק ספיקא מותר. עי' כ"מ דפסק כר' שמעון משום דרב ס"ל כוותיה וכ"כ התוס' שם ע"ד ב', ועי' בדברי הכ"מ בפ"ו מהל' דעות ה"ז, כתב להיפך מזה עיי"ש ועי' מ"ש בפ"ה מיסודי התורה אבל גם מסוגיא דע"ז מ"א ב' מוכח דס"ל לר' יוחנן דספק ספיקא בע"ז מותר דאמר התם הכי השתא התם אימר עבדום אימר לא עבדום את"ל עבדום ואימר בטלום עיי"ש ופשוט.
7.10.3
פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל דלפי הסוגיא השנויה בזבחים בעינן שנתערב עוד מאותן שלשה לשנים אחרים, ואותן האחרונים מותרין שהם נקראים ספק ספיקא, והשגה זו לבדה אינה כ"כ חזקה על רבנו דתלוי שם בגי' הספרים ולאו יחידאי הוא רבנו, וגם שיטת התוס' שם כך היא וכבר כתבו שם דהא דאמרו מרבוא לרבוא גבי עכו"ם לא איצטריך אלא למאן דאסר, דאוסר אפילו בתערובות ג' ועי' ש"ך סי' ק"י סק"נ שערך מערכת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דכולהו ס"ל כדעת רבנו וגירסתו, אבל עיקר הפלא, דרבנו בעצמו ס"ל בפט"ז ממאכלות אסורות ה"י בנפל רמון אחד מן התערובות הראשונה אפילו לאלף כולן אסורין ולהתיר ספיקן הוא דוקא בתערובות הג', וא"כ איך מקיל הכא גבי עכו"ם בתערובות ב', ועי' כ"מ ולח"מ מ"ש בזה, ואשר על כן העתיק מרן גם בשו"ע דלא כרבנו, וכבר האריכו בזה רבותינו ז"ל טובא, הש"ך ז"ל בסקנ"ב שם רוצה לחלק בין להתירה לאכילה דאז בעינן ג' תערובות דוקא ובין להתירה בהנאה דסגי בב' תערובות עיי"ש וכבר השיגו ע"ז הרבה. והפשוט וברור כמ"ש הגאון פלתי ז"ל ואחריו הגאון בחוות דעת ז"ל, דדוקא בדבר החשוב מששה דברים כגון רמוני בדן וחביות סתומות מצריך ג' תערובות משום דחז"ל נתנו ע"ז דין קבוע כמ"ש כל הפוסקים וכן הוא בזבחים שם וא"כ הרי הוי כמו תערובות חד בחד, ומשו"ה תערובות הראשונה היא כולה איסור דלא מהני אח"כ תערובות השניה להתיר אפילו מאן דס"ל להתיר בספק אחד בתערובות ומתיר ג"כ בשני תערובות מ"מ כשהתערובות הראשונה היא חד בחד אסור לכו"ע, ומשו"ה בעינן שני תערובות מלבד תערובות הראשונה דתערובות השניה אזיל שם קבוע ממנו וכמ"ש הש"ך ז"ל בסקל"ז, משא"כ בעכו"ם שאף דבר שאינו חשוב לא בטיל אבל אין עליו דין קבוע ולהכי סגי בב' תערובות וכמ"ש התוס' בזבחים (ובודאי צ"ל כן דאי לא"ה רב דאמר כמאן, והרי רב ס"ל בודאי דסגי בב' תערובות כמו שאמר שם להדיא וא"כ הוא דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון דהרי גם ר"ש מצריך עכ"פ ג' תערובות ועל כרחך לומר דר"ש מצריך כן רק בדברים החשובים דגביהו קאי התם אבל לא באיסורי עכו"ם) ועי' פרמ"ג שם שדייק עוד בדברי רבנו דבפט"ז דמאכלות אסורות שהבאנו כתב רבנו נפל רמון אחד וכן הוא בברייתא דזבחים שם, משא"כ בברייתא דכוס אמרו פירש אחד מהם וכן העתיק רבנו כאן וכל זה הוא בדיוק נפלא דהתם בדבר חשוב היינו נפל מקבוע (ועי' ש"ך שם אות מ"ב), משא"כ גבי כוס של עכו"ם אמרו פירש והוא כהרא"ש ז"ל דפירש שלא בפנינו אסור משום גזירה לחוד, דשמא יקח מן הקבוע, ומ"מ הקביעות נתבטלה ומשו"ה די בתערובות השניה ונאריך אי"ה עוד בזה במקומו במאכלות אסורות שם ומצאתי שעמד ע"ז גם הרב מרכבת המשנה בח"ב עי"ש היטב.
7.10.4
טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן וכו'. זו אחת מן ההלכות העמומות מאד שהרי דברי רבנו תמוהין מכל צד. א) במאי דפסק כרב נחמן וכריש לקיש בזבחים ע"ד שם, ובגמ' אמרו על זה דאינהו דאמרי כר' אליעזר דס"ל במתני' דזבחים ע"ז איברין באיברין אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן אבל רבנן הרי פליגי עליה דר"א, ורבנו בעצמו בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין פסק כחכמים וזו היא השגת הראב"ד ז"ל, ומ"ש הכ"מ על זה דהא דפליגי רבנן עליה דר"א הוא משום דס"ל דשחוטין נדחין ור"א ס"ל דאין נדחין, אבל אי הוי ס"ל דשחוטין אין נדחין משום דין התערובות לא הוי פליגי עליה דר"א כלל, ואע"ג דסתם מתניתין דקתני אחד ברבוא ימותו כולן פליגי על ר"א בדין התערובות בלאו טעמא דשחוטין אינן נדחין לענין זה כיון דס"ל להנך אמוראי כוותיה נקטינן כוותיה, וכבר עמדו ע"ז רבותינו להראות כי הדברים מופלאים, שהרי גם בדין זה פסק רבנו בפ"ו מפסולי המוקדשין כסתם מתניתין דימותו כלן. ב) מה דבעי רבנו שתים דוקא, והוא משום דאיהו מפרש הא דאמרו בגמ' שם לא אמר ר' אליעזר אלא שנים שנים דלא כפירש"י ז"ל אלא דר"ל דהקריב שנים מהמעורבים כמבואר בדבריו בפי' המשנה, א"כ מאי מקשי ר' ירמיה שם בדף ע"ז ב' מהא דחכמים אומרים אפילו קרבו כלן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ומאי קושיא לשיטת רבנו, הנה עי' היטב בבדק הבית להרא"ה ז"ל בבית ד' שער ב' במה שתמה שם על דברי הרשב"א ז"ל דמפרש כפרש"י ז"ל ואיהו בשיטת רבנו קאי ומפרש שם הכל ומסיר כל התמיהות עי"ש היטב. ג) תמוהים דברי רבנו ז"ל שדבריו סותרים זה את זה, דבפט"ו מהל' תרומות גבי דין חבית סתומה שנפלה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול דהותרו כלן, והוא משום דפסק כריש לקיש בזבחים שם, הרי דסגי בנפילת אחת מהן לים ולמה בעי הכא תרתי דוקא, ואי דנימא דשאני עכו"ם מתרומה א"כ כי קאמר התם בגמ' בזבחים ואצטריך דרב נחמן ואצטריך דריש לקיש וכו' הרי בודאי אצטריך שהרי הם שני דינים מופרדים דבטבעת בעי ר"נ שיפלו שנים ובחבית של תרומה ס"ל לר"ל דסגי בחדא, וכבר האריכו רבותינו ז"ל בזה טובא, ובאמת כיון דרבנו מפרש דר' אליעזר בעי שיקרבו שנים, א"כ למה באמת סגי בחבית רק חבית אחת ועי' כ"מ שם בשם מהר"י קורקוס ז"ל. ד) תמוה דהרי בגמ' שם דעבדי צריכותא אמרו שם דטבעת לא מנכרא נפילתה, ואח"כ כדאפליגו רבה ורב יוסף בתאנה דס"ל לרבה דדוקא חבית משום דמנכרה נפילתה אבל תאנה לא והרי פסק רבנו בפט"ו מתרומות שם וא"כ גם בטבעת דלא מנכרה נפילתה צריך להיות דינה כמו בתאנה דלא מהני הנפילה לים ורבנו סותר את משנתו מדהתם להכא והאריכו גם בזה, ועי' כ"מ שכתב דלהכי פסק רבנו הכא דבעי תרתי משום קושיא דתאנה, אבל הוא פלא דא"כ למה לא כתב גם בתאנה דסגי בנפילת שתים וכבר השיגוהו בזה. והנה בישוב קושיא הראשונה דהא לא קי"ל כר' אליעזר, ראיתי להג' חוות דעת ז"ל בסי' ק"י שמישב דרבנו הוכיח דעל כרחך קושית הגמ' על רב ממתניתין דאחד ברבוא ימותו כולן לא אזדא אלא לרבא שם אבל לפי יסוד ההלכה לא קשה כלל, ובאמת אין סברא לומר דריש לקיש ורבה ורב יוסף דס"ל כולהו דבחבית של תרומה דמותר בנפלה אחת, כולהו דלא כהלכתא אמרו כן, דלכאורה קשה מאי פריך ממתניתין אמאי ימותו כולן נימא דאיסורא מית ממה נפשך אם כוונתו להמית אחד בידים כדי להתיר השאר, הרי בהפיל מודה רב דאסור וכ"כ התוס' וכבר הקשו כן המחברים, ואי דהכונה שיהיו רועין עד שימות אחד ממילא גם זה אי אפשר, דהרי מבואר ביומא ס"ו גבי פר ושעיר של יוהכ"פ דא"א לומר שירעו כיון דבת הקרבה היא טריד ואתי לידי תקלה, אלמא דכל שאפשר לבוא לידי הקרבה לא עבדינן תקנה ברעיה, וא"כ הכא כיון דע"י הרעיה יבא לידי הקרבה כשימות אחד מהן טריד בהו ואתי לידי תקלה ולא עבדינן תקנה ברעיה ואפילו לרעות עד שיסתאב ג"כ לא עבדינן משום תקלה כמבואר שם, ועל כרחך צ"ל דרבא דמקשה שם מהא דימותו הוא לטעמיה דס"ל לעיל דבעלי חיים נדחין וא"כ לא חזי להקרבה אף שימות ואינו עומד רק לרעות עד שיסתאב ולא אתי לידי תקלה כדאמר התם ביומא, אבל לדידן דקי"ל דאין בע"ח נדחין לק"מ ממתניתין כמבואר אי משום דבאמת הרי מזבח כאדם אחד דמי, והרי אסור לאדם אחד לאכול כולם עיי"ש מה שהאריך בכל זה, ומה שיש להאריך בזה יתבאר אי"ה במקומו בהל' תרומות, וכן בקושיא השלישית דלמה הכא בטבעת בעי רבנו שיפלו שתים, והתם בחבית סגי באחת, ס"ל להחוות דעת ז"ל דלא קשה כלל, דהא בש"ס שם עביד צריכותא דאי תנא תרומה הו"א דוקא תרומה שיש לו מתירין וכו' עיי"ש, הרי דלא מצינו למילף עכו"ם מתרומה, וא"כ אף דמצינו דפליג רבה בתרומה מנין לנו שחולק גם בעכו"ם דאין לו מתירין ואדרבה מוכח דמודה בעכו"ם מדלא קאמר אבל טבעת לא, ומשו"ה פסק רבנו בעכו"ם כרב נחמן כיון דלא מצינו מי שחולק עליו בזה, ובתרומה פסק כרבה, ולענ"ד מלבד שהדברים דחוקים עוד יתבאר לקמן שיטת רבנו שאינה כן. והנה בדבר הקושיא התמוה מאד, דאיך כתב רבנו בטבעת דניתרת בנפילת שתים והרי אין נפילתה ניכרת כדאמרו בסוגיא שם והרי בתאנה ס"ל לרבנו דלא מהני נפילה וכדאמרו בגמ' שם אבל תאינה דאין נפילתה ניכרת לא. והנה מצאתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו לע"ז שכתב וז"ל ואיכא נוסחא דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת, אבל בתאינה לא ואע"ג דפליג עליו רב יוסף הלכתא כרבא, וזה גירסת הר"מ הספרדי ז"ל עכ"ל, הרי לפנינו עדות הרמב"ן ז"ל שהיתה לו לרבנו גי' זו דדוקא לטבעת מהני נפילה לים הגדול אבל תאינה לא, ולפי"ז הרי מבואר בגמ' דטבעת מנכרה נפילתה לנגד תאינה, ועל כרחך דהש"ס בצריכותא דחבית דאמרו ואי מדר"ל הו"א חבית דמנכרה נפילתה אבל טבעת דלא מנכרה נפילתה לא, ר"ל דהו"א דנגד חבית חשיבה טבעת לא מנכרה נפילתה קמ"ל דלא, אלא דחשיב מנכרה נפילתה משא"כ בתאינה והרי הדבר פשוט וברור, ובאמת הביא גם הר"ן ז"ל במשנה דגת גי' זו וכתב עליה ג"כ שהיא דעת רבנו אלא שרוצה לומר לדעת רבנו דלא שרינן בהכי אלא לענין איסור הנאה אבל לאכילה לא, והדברים תמוהין בעניי שהרי רבנו בחבית לענין היתר אכילה קאי וצ"ע אבל אין אנו צריכין לכל זה. ועל הסתירה שבדברי רבנו מ"ש דבחבית סגי בנפלה אחת והכא בטבעת בעי תרתי דוקא, הנה המעיין בפט"ו מהל' תרומות שם יראה כי לא נתבארו אל נכון דברי רבנו שם ביסודם, ומטעם זה העלו בקושיא, שהרי ז"ל שם חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, ואומרין של תרומה היא שנפלה משא"כ בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול אלא צריך להפריש אחת וכו', והנה בסוגיא שם בהא דאמרו אבל תאנה לא, פירשו בה רבותינו ז"ל, דמיירי שנתערבה בפחות ממאה דאי במאה נתבטלה כבר ולא דמי לחבית של תרומה סתומה דחשיבה ולא בטלה אבל תאנה הרי לאו דבר חשוב הוא ועי' בשטמ"ק שם, אבל רבנו העתיק דין זה לענין הרמה שהרי איהו פסק לעיל שם בפי"ד תאנה אחת של תרומה שנפלה לתשעים ותשע והרי המאה קיימין הכל אסור לזרים, נפלה אחת בחמשים ואבדה אחת מן הכל, שמא אחת מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה עליהם חולין ממקום אחר וכו' ואם נפלה אחת של תרומה לתוך חמשים ואחת ואבדה אחת מן הכל הותר השאר לזרים ע"כ, הרי דאפילו תאנה דאין נפילתה ניכרת היכא דהמדומע הוא ביותר מחמשים הותרו כולן כשנאבדה אחת ולפי"ז הרי על כרחך מה שאמרו כאן בסוגיא משא"כ בתאנה על כרחך לאו בנתערבה בפחות ממאה ולענין היתר השאר קאי, אלא דלענין הרמה קאי דבתאנה שנפלה למאה אף שאבדה אחת ונפלה לים מ"מ צריך להרים, אבל לענין היתר השאר אפילו בפחות ממאה הותרו כולן ע"י שאבדה אחת אפילו בתאנה אלא דצריך להרים. ולפי"ז החילוק בין חבית לתאנה הוא דבתאנה שנפלה אחת לים הגדול צריך להרים, ואלו בחבית סתומה שנתערבה במאה ונפלה אחת לים הגדול א"צ להרים כלל, ועיקר החילוק בין נפילתה ניכרת לאין נפילתה ניכרת הוא רק לענין דין הרמה לכהן דאם נפילתה ניכרת א"צ להרים, אין נפילתה ניכרת צריך להרים, ולפי"ז תמוה מאד מה שהבאנו בשם הרמב"ן ז"ל דגירסת רבנו היתה בגמ' לא הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת אבל בתאנה לא, וזה לא יתכן, דהרי באמת לענין האיסור הרי ס"ל לרבנו להדיא דגם בתאנה שנפלה אחת בחמישים ואחת ואבדה אחת הכל מותר לזרים אלא דצריך להרים, ואפילו אם נימא כיון דצריך להרים הרי הו"ל שני תאנים מ"מ הרי דמי ממש לטבעות דהתם בעי ג"כ רבנו שיפלו ב' טבעות לפי פירושו בסוגיא. אבל עכ"פ אם נפרש כן דברי רבנו תהיה סתירה בין דין החבית לדין הטבעות דבחבית סגי באחת ובטבעות בעי תרתי. אולם ראה זה מצאתי להרדב"ז ז"ל בהל' תרומות שם שאחר שהביא כמה ישובים לדברי רבנו כתב וז"ל אי נמי והוא הנכון דהכא נמי צריך להפריש אחת לצאת ידי נתינה וסגי בהכי עכ"ל, ומפרש דהא דכתב רבנו אלא צריך להפריש אחת קאי על דין החבית, ועיקר החילוק שבין חבית לתאנה על כרחך צ"ל באופן שיצויר, שהתאנה ג"כ לא תתבטל, וכמ"ש רבנו בפט"ז דמאכלות אסורות ה"ט דלא הוזכרו אגוזי פרך ורמוני בדן לפי שהן אוסרין בכל שהן בכל מקום, אבל כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות אוסר ג"כ בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן, וא"כ הרי אפשר שבאיזה מקום או זמן גם התאנה לא תתבטל כמו החבית הסתומה ואם נפלה אחת לים הגדול נשארו כלם באיסורם לפי שאין נפילתה נכרת (ועי' להרב תפארת למשה ז"ל שרוצה להגיה בדברי רבנו בפט"ו דתרומות חבית פתוחה שנתערבה במאה חביות, תחת חבית סתומה כמו שכתוב לפנינו, משום דדחיקא ליה טובא, דהרי צריכים לומר שחבית ותאנה קאי באופן אחד ששניהן מתבטלים, אבל חבית סתומה הרי אינה מתבטלת ותאנה הרי עולה במאה, ואשר מטעם זה הרי כתבו הראשונים ז"ל באמת דמיירי כאן בתאנה שנפלה לפחות ממאה, אבל רבנו הרי כתב להדיא שנפלה במאה, והוא מוכרח כמ"ש לעיל בדעת רבנו, ומכ"ש דהכא ריש לקיש קאמר לה ור"ל הרי ס"ל בהדיא בירושלמי דתאנה של תרומה שנפלה בעשרים ואבדה אחת מהן דספיקן בטלי ברוב, ועי' לרבותינו הקדמונים ז"ל בזה, אבל לפי דברינו מיירי חבית ותאינה באופן אחד והיינו היכא דאינם עולים במאה). ולפי"ז הנה לפי גירסת הרמב"ן ז"ל שהביא בשם רבנו, חבית וטבעת דמו להדדי ולפירושו של רבנו ז"ל אנא נמי תרתי קא אמינא ר"ל שנפלו שתים וכמו לר' אליעזר במשנה לפי פירושו של רבנו, בעי רבנו בטבעות שיפלו שתים, ובחבית אף שנפלה רק אחת לים כיון שצריך להרים אחת לכהן ונאכלת בתורת תרומה הרי הוא כמו שנאבדה לסברת רבנו הרשב"א ז"ל לפי שאין דנין עוד עליה מה היא, משא"כ בתאנה דלא מינכר נפילתה, וכרבא דאמר דלא אמר ריש לקיש אלא בטבעות ולא מהני בתאנה במקום שאינה מתבטלת דהיינו שהיא חשובה אפילו נפלו שתים, ובמקום שהיא מתבטלת הרי דינה מבואר דספקה בחמשים וכמבואר בדברי רבנו שהבאנו לעיל והכי איתא בירושלמי ולפי"ז הרי מיושבין דברי רבנו כמין חומר, והשי"ת יאיר עיני ויעמידני על האמת כי שיטה זו מסובכת אצל גדולי המחברים וקשה לעמוד על תכנם ואי"ה עוד נעמוד עליה בהל' תרומות.
7.10.5
נתערבו במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד וששים במקום אחד וכו' שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה דיחידאה היא דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עלה, והא דאמרינן איסורא ברובא איתא נמי ליתא דשמואל ורב יהודא פליגי אדרב דס"ל הכי עכ"ל והנה מחצית ההשגה הראשונה במה שהשיג דיחידאה קאי, אדלעיל אהך בבא דנפלו שתים לים הגדול וכמו שביארנו לעיל, אולם גם מחצית ההשגה השניה דקאי אהך בבא אינה מובנת לפי הגירסא שלפנינו, דלפי"ז משיג הראב"ד דאיך פסק רבנו כרב והרי שמואל ורב יהודא פליגי, וס"ל דגם ספק ספיקא אסורה בעכו"ם. והנה מלבד שאין זו השגה, דהרי הלכתא כוותיה דרב באיסורי לגבי שמואל ורב יהודא וכ"כ כמעט כל הראשונים ז"ל, מלבד זה הרי גם הראב"ד ז"ל ס"ל הכי דהרי בהשגה קמייתא השיג על רבנו דסגי ליה בשני תערובות, והראב"ד בעי ג' תערובות והרי לשמואל לא מהני גם ג' תערובות, והברור דנוסחת הראב"ד היא בהשגתו כמ"ש הלח"מ וכן היא להדיא במגדל עוז דפוס קונשטנדינא רס"ט והרי שמואל ורב אושעיא פליגי אדרב, ור"ל רב אושעיא דאמר התם לקמן בחבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונפתחו מאה מהם דנוטל מהם כדי דימוע ושותה ושאר אסורין עד שיפתחו ולא אמרינן דאיסורא ברובא איתא, וצ"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דדינא דרב בפרשו ארבעים למקום אחד וכו' דפרשה אחת מארבעים אינה אוסרת לא מיירי בתערובות וכשיטת רש"י ז"ל ומשום טעמא דספק ספקא, אלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בתורת הבית שם ובתשובות סי' שכ"ה דלאו בשנתערבו מיירי אלא טעמא משום דאיסורא ברובא איתא ושמואל דפליג וס"ל דספק ספיקא בע"ז אסורה, ר"ל וא"כ דעבודה זרה חמורה כ"כ לא אמרינן גבה ג"כ דאיסורא ברובא איתא ואנן נקטינן כרב דספק ספיקא מותר בעכו"ם אבל בדין זה דאיסורא ברובא איתא כיון דגם רב אושעיא ס"ל דלא אמרינן איסורא ברובא איתא הכי נקטינן וזהו יסוד ההשגה. ורבנו לטעמיה אזיל דס"ל דרב בתערובות קאי ומשום ספק ספיקא, ואנן כרב ס"ל וכסתמא דברייתא דספק ספיקא מותר בע"ז, ודינא דרב אושעיא לאו בתערובות קאי וכמ"ש הלח"מ ז"ל וא"כ לק"מ ומה שיש להאריך בדברי הרשב"א והראב"ד ז"ל הנחתי לעת עתה.
7.11.1
האשרה וכו' אסור לישב בצל קומתה ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה. עי' כ"מ בשם הר"ן ז"ל שתמה על רבנו בתרתי, חדא דבסוגיא מוכח דגם צל צלה אסור, ורבנו פסק דמותר ואפי' אם נניח דרבנו לא היתה לו גירסתו בגמ' לא הא קמ"ל דאפילו לצל קומתה אם ישב טהור, אלא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה ישב ותו לא מידי, ושכן מצא להרמ"ה ז"ל עדיין קשה דרבנו מפרש צל צלה על השריגים והעלים, ובירושלמי אמרו על זה כל שאלו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה וכו' הרי להדיא דלא כרבנו וכבר ידוע מ"ש מרן הגר"א ז"ל בליקוטיו דבצל צלה דרש"י שהוא באורך יותר מן האילן ס"ל לרבנו כגמ' דילן דאסור ומ"ש סתם רק צל קומתה מפני שאח"כ כתב ומותר לישב בצל השריגים ועל כן כלל כל צל שמחמת קומתה היינו גוף האילן אף המאריך שחרית וערבית יותר, רק הא דהתיר בצל השריגים היינו צל צלה של הירושלמי שהתיר כן וכן פירושו של הירושלמי כל שאלו תפול והיא נוגעת בו ר"ל שנוגעת הקרקע בגוף האילן היינו צילה, וכל שתפול ואין הקרקע נוגעת בעצם האשרה רק בשריגים זהו צל צילה של הירושלמי ומותר ולא פליג הירושלמי כלל אתלמודא דילן עכ"ל מרן ז"ל, ועי' בפי' המשנה לרבנו. ובאמת בביאור הירושלמי מצאתי כן גם להרב ז"ל במראה הפנים שם ולדידיה פשוט כמ"ש בתשובות מהרי"ק ז"ל דכל כהאי גוונא דרכו של רבנו לפסוק כהירושלמי דהא אמרו התם להדיא בשם רבנן דתמן דצל צילה מותר, ומצאתי באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ב וז"ל לא ישב בצילה של אשרה אפילו בצל צילה, ולחד לשנא בגמ' מספקא לן אם צל צילה מותר. ובירושלמי אמר רב חסדא צלה אסור צל צילה מותר וכו' ונראה דנניח הספק דבבלי ותפסינן וודאי דירושלמי ור' יוחנן חברו ודאי אי פליג הוי מתני לה, (ר"ל דהרי הספק בגמ' דילן אליבא דר' יוחנן הוא וכיון דלא תני לה בירושלמי בודאי ס"ל לר"י דצל צילה מותר) ובפסחים איתא ר' יוחנן בן זכאי יושב בצלו של היכל ושונה אע"ג דקמכוון ליהנות ואמרינן משום דהיכל לתוכו עשוי ואין הנאת צלו כדרך הנאתן אבל בע"ז אף שלא כדרך הנאתן אסור, מיהו חזי לן דוקא היושב בצלה דקא מכוון אבל היושב בצל צילה ודאי לא מכוון ליהנות ודבר שאינו מתכוון לא אסרו בכל מקום אלא מדרבנן, ונראה דרוצה ליתן טעם לפסקו דצל צילה מותר ועי' בתוס' שם שכתבו דלהכי אסור באשרה ומשום דעשויה לצל ועי' בדברי רבנו לעיל בפ"ו ה"ט, עכ"פ דברי רבנו ברורים ועי' פר"ח הסכים לכל זה מדעתו עיי"ש. ועי' עוד בכ"מ הביא השגת הרמ"ך ז"ל ועל מ"ש רבנו מותר לישב בצל השריגים והעלים שלה תימה הוא זה דהא חזינן בגמרא דמשתחוה לאילן תוספתו אסורה וכו' וי"ל דאע"ג דתוספתו אסורה ה"מ לשרוף או ליהנות מגופו אבל צלו מותר משום דדבר שאין בו ממש הוא ועי' פר"ח הקשה ג"כ הכי וכתב על זה ושמא סבור רבנו דהנאת הצל אינה אסורה אלא מדרבנן משום חומרא דעכו"ם וכמ"ש התוס' ובצל השריגין דהוי צל צילה לא גזרו רבנן עכ"ד. ובאמת עי' בביצה ל"ט הקדש דלא מאוס וכו' גזרו ביה רבנן ע"ז דמאוסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן אבל עי' בירושלמי הי"א שם, מפני מה צילה אסור משום שהוא בהנאה, הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר, הרי היכל הוא אסור בהנאה ור' יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצילו של היכל הוי לית טעמא דלא משום שהוא אסור בהנאה עיי"ש, ועי' במבארים שם, ויש להאריך בזה טובא ובמ"ש התוס' שם ולא דמי לצילו של היכל וכו' יעוי"ש היטב.
7.11.2
ואם יש לו דרך אחרת אסור לו לעבור תחתיה ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ. עי' כ"מ בשם הר"ן ז"ל שהקשה על רבנו דלא מחלק בין אדם חשוב לאינו חשוב כמבואר בגמ', עוד תמהו, דלמה לא הזכיר רבנו, דדוקא בגוזלת את הרבים, כמבואר שם, ועי' לח"מ ודחוק מאד, והנה מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לש"ס ובביאוריו ליו"ד סי' קמ"ב סק"כ כתב דהשמיט רבנו מה שאמרו שם במתניתין, דדוקא גוזלת את הרבים שמפרש גוזלת היינו שהדרך תחתיה ובכלל דליכא דרכא אחרינא הוא (וכ"כ הפר"ח ז"ל בחידושיו לדברי רבנו) והשמיט הא דאמרינן שם דדוקא באדם חשוב שלא היה גורס שם היכי דמי אי דליכא עד מתניתין וכן הרי"ף לא גריס לה. אבל הראב"ד מפרש גוזלת את הרבים, שקדם הדרך ואח"כ בנה בית על זה עכ"ד, והנה לא זכיתי לעמוד על יסוד דבריהם הקדושים, דהרי הא דהשמיט רבנו תנאי דגוזלת את הרבים, הרי פשוט, דתנאי זה דגוזלת את הרבים בעינן לדין הטומאה דהא בגמ' מוקי למתניתין כר' יהודה בן בתירה דתקרובת עכו"ם מטמאה באהל, ולכן אם עבר תחתיה טמא משום דא"א דליכא תקרובת, ולהכי בגוזלת את הרבים לא גזרו רבנן טומאה ועי' פרש"י ז"ל שם במתניתין וכן הוא מבואר להדיא בירושלמי שם ר' אבון בשם רבנן דתמן זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת דלא כן אלו קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור בתמיה, ועי' ברבנו חננאל ז"ל העתיקו אבל רבנו הרי לית ליה לדר"י בן בתירה וס"ל דאין תקרובת מטמא באוהל וכמ"ש רבנו להדיא בפי' המשנה וא"כ אינו שייך כלל לתנאי דגוזלת את הרבים וכל הדין הזה אינו אלא משום איסורא שלא יהא כנהנה ממנה. ובאמת פלוגתא דרבוותא היא, דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה באיכא דרכא אחרינא דאסור, ולמה דהרי הו"ל אפשר ולא קא מכוין ושרי, ותירץ דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין או דלא סגיא דלא איתהני, כי שביק דרכא אחרינא ועייל בהא, והרשב"א ז"ל תמה עליו דהא הכא לא לענין איסור הנאה מיירי אלא לענין הטומאה דאיירי בה מתניתין, דכל היכא דאיכא דרכא אחרינא אע"ג דספק טומאה הוא וספק טומאה ברה"ר טהור, ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא שרינן, ועדיפא ממבוי דאמרינן להו הא מיא בבקעה זילו טבילו, ולפי הירושלמי יש לפרש דהא טומאה דרבנן היא וכי ליכא דרכא אחרינא הוא דטיהרו אבל איכא דרכא אחרינא טמאו כדי להתרחק, וזו באמת שיטת הראשונים ז"ל, והריטב"א ז"ל תירץ להרמב"ן ז"ל דס"ל דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שוויה רבנן ואפילו לכתחלה, ואע"ג דאיכא דרכא אחרינא וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא שלא יהיה כנהנה ממנה והרי פירושה עבר דוקא, אבל לכתחלה אינו עובר משום איסורא מיהת, או דלמא עובר גם לכתחלה כיון שאינו מתכוין וכו' ועובדא דרב ששת נמי משום הרחקת איסור הנאה עיי"ש בריטב"א והרי ברור דהכין היא שיטת רבנו, דהרי לא הביא דין הטומאה כלל בשום מקום ואיזה יחס יש לו להביא תנאי דגוזלת את הרבים, והוא ברור, אולם הא בודאי נראה דרבנו לא גריס הא דאדם חשוב שאני. וכן נראה גם באשכול שלא הביא זה, אמנם הוא לא העתיק גם הך עובדא דרב ששת דבעי למרהט, וביראים סי' ע' ובחדש סי' ק"ב ותנן באשרה שהוא כע"ז לא ישב בצלה, וא"ל ר"ש לשמעיה כי מטית להתם ארהיטינן הלכך צריך אדם להזהר שלא ישב ויעבור בצל בית שיש בו ע"ז, והוא להדיא כדעת רבנו דאינו משום טומאה ושאין חילוק בין אדם חשוב לאינו חשוב.
7.12.1
והאפרוחים והביצים שצריכין לאמן אסורים שהרי האשרה כמו בסיס להם. והראב"ד ז"ל השיגו דהיה לו לומר מפני שהן כגדולי האשרה, ועי' כ"מ שכתב דאפשר שכונת רבנו שכיון שהוא בסיס להם גזור רבנן דאי שרית לאיתהנויי מיניהו אתי לאתהנויי מינה, וכבר עמדו על דברי הכ"מ להקהות בהם, ומצאתי באשכול פ' כל הצלמים סי' נ' שכתב אבל אם צריכין לאמם צריכין גם לאילן שהאם מקננת בו וחיישינן שיהנה מהאילן והם המה דברי הכ"מ, וראה זה מצאתי להגאון אור שמח ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה ה"כ שכתב דרבנו והראב"ד לטעמיהו אזלי, דפליגי לקמן בפ"ח ה"ג בהשתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו דס"ל לרבנו דאסור מספק דשמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד והראב"ד ז"ל השיגו דאין יד לאיסור אלא לטומאה עי"ש היטב ולפי"ז רבנו לטעמיה ס"ל נמי הכא דהאשירה הוי כמו יד ובסיס להאפרוחים, ולהראב"ד ז"ל על כרחך מטעם אחר אתי עלה דהא אין יד לאיסור, והוא דבר מחודד, אבל יש לפקפק בו טובא, דלגבי יד לאיסור שכתב רבנו לא שייך אלא כשההיתר הוא יד להאיסור וכמו בדלעת שכתב רבנו שחצי הדלעת המותר הוי יד לחצי הנעבד, משא"כ אם האיסור הוא יד לההיתר זה לא שייך אלא לענין טומאה גם לדעת רבנו אבל לא לענין איסור, ועוד דאם נימא כן, א"כ גם בקן עצים דאייתי מעלמא למה מותר, והרי הו"ל יד ובסיס, ובאמת שקושיא זו קשה גם לשיטת רש"י ז"ל שפירש בסוגיא דגזור בהו רבנן כעל אילן עצמו, דא"כ הוא הדין בקן ובעצים מעלמא. ומצאתי בתוס' רי"ד בסוגיא דע"ז שם במהדורא תליתאי שעמד בזה ודחה פרש"י ז"ל בזה ואפשר שזהו כוונת ההשגה על רבנו שאם הטעם מפני שהאילן כמו בסיס להן א"כ היה גם הקן נאסר, ועל כן כתב טעם אחר מפני שהן כגדולי אשרה ויש להאריך בכל זה.
7.12.2
והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר. וגם בזה השיג הראב"ד ז"ל דוקא שהביא ממקום אחר ור"ל אבל בסתמא לא, וכבר האריכו המחברים בטעם רבנו משום דהו"ל רוב וקרוב, דהולכין אחר הרוב, ועוד דרובא דעופות מביאים ממקום אחר, ועי' לח"מ האריך בביאור והשואת הסוגיות דע"ז ודמעילה ועמד להקשות על רבנו למה לא פסק כר' אבהו עיי"ש, וראה זה מצאתי דבר חדש בתוס' רי"ד לע"ז שם במהדורא קמא דמפרש דלא כפרש"י ז"ל אלא דס"ל לר"א דאמר מאי יתיז, יתיז באפרוחין, פי' אבל באילן של הקדש אף האפרוחים לא יתיז בקנה, גזירה שמא יעלה דרך האילן ויטלם ונמצא נהנה מן ההקדש, אבל באשירה לא גזרינן משום דמאוסה ובדילי אינשי מינה, והדר א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך, באפרוחין כאן וכאן מותרים בביצים כאן וכאן אסורים וכו' פי' דלא ס"ל לר' יעקב תירוצא דר' אבהו, אלא דין אחד יש בין להקדש בין לאשרה באפרוחים ובביצים, ומוקים למתניתין כגון דאייתי עצים מעלמא וקיננה בהם כדאוקימנא מעיקרא, כך נ"ל פתרון שיטה זו והמורה פירש דר' יעקב אמילתה דר' אבהו קאי ולפרושי מילתיה קא אתי ומשו"ה פירש מילתא דר' יוחנן פתרון דחוק שלא נראה לי (עכ"ל הכי) עכ"ד, מבואר לשיטת רבנו ישעיה הזקן ז"ל דר"י פליג אתירוצא דר' אבהו ומוקי ג"כ למתניתין באייתי מעלמא שר"ל לדעת רבנו ושיטתו דהיינו בסתמא ומשום רובא ולהכי פסק כן רבנו, ולא היה לו להביא הך דיתיז בקנה כלל דלפי"ז הפי' יתיז בקנה הוא להתיר ההנאה בקנה של אשרה משא"כ באילן של הקדש עיי"ש בסוגיא ופשוט ועי' מ"ש עוד בהל' מעילה בעה"י.
7.13.1
נטל ממנה עצים אסורים בהנאה, הסיק בהם את התנור יוצן, ואח"כ יסיק בעצים אחרים של היתר ויאפה בה, אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה. הרב כ"מ עמד על זה דכיון דס"ל לרבנו דזה וזה גורם מותר ולהכי סתם ולא חילק בין תנור חדש לישן דאפילו חדש בצינון סגי ליה ולא בעי נתיצה וכן פסק רבנו לקמן בסמוך בדין נטיעת הירקות תחת האשרה דמותר אפילו בימות החמה וכן בשדה שזבלה בזבל עכו"ם דמותר לזרוע אותה, וא"כ איך סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה, והרי בתנור ישן הפת מותרת דהרי הו"ל זה וזה גורם, ודעת הכ"מ דרבנו מיירי באבוקה כנגדו ומשום דיש שבח עצים בפת, וסמך רבנו עצמו על מה שכתב בפט"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ב בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וכלאי הכרם דאם גרף כל האש ואח"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר. וכן עמד הב"י ז"ל והכ"מ על הא דכתב רבנו בפט"ז דמאכלות אסורות שם בתנור חדש שצרפו בעצי ערלה וגרפו את האש ואפה בו דמותר והוא מוקשה, דבתנור חדש דגם התנור נאסר א"כ הו"ל חד גורם דאיסורא, ולמה הפת מותרת ובקדירה שבישל אותה בקליפי ערלה וכלאי הכרם ובעצי היתר פסק רבנו בהכ"ד שם דאסור והוא ממתניתין דערלה פ"ג מ"ד תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידלק ותמוה דהא הוי זה וזה גורם קדירה דהיתרא ועצים דאיסורא (ועי' היטב בדבריו שם) ונדחק בזה טובא ומוקי לה הט"ז בסי' קמ"ב סק"ד ג"כ באבוקה כנגדה ומטעם דיש שבח עצים בתבשיל, והמג"א ז"ל בסי' תמ"ה כתב, דקדירה שאני מתנור, וכבר הושג ע"ז דהא להדיא אמרו בפסחים כ"ז כי פליגי בקדירה ותנור והאריכו בזה טובא, ורבותינו הש"ך והט"ז ז"ל בסי' קמ"ב ומרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ה ובתשובות פני יהושע סי' י"א ועוד מחברים כתבו דהכא בעצי אשירה אפי' בלא אבוקה כנגדה אסור ואבוקה כנגדה בעי רק בערלה וכלאי הכרם דאפרן מותר משא"כ בעצי אשרה דאפרה אסור, וחום התנור לא גרע מאפרה עכ"פ, ולהכי בפ"ג מהל' חמץ ומצה ס"ל לרבנו ג"כ דאם בישל או אפה אותה הפת אסורה ואף שאין אבוקה כנגדה משום דחמץ אפרו אסור, ובאמת כן הוא דעת הראב"ד ז"ל בפסחים וכן דעת הראב"ד ז"ל באשכול בפ' כל הצלמים סי' נ"ב וכן דעת הרא"ש ז"ל, [והש"ך ז"ל שם הביא תוספתא מפורשת בערלה, תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובישל בגחלים מותר, אפה בכולם (כלומר בכל איסורי הנאה שהוזכרו שמה) מותר חוץ מעצי אשרה. הרי מבואר להדיא דשאני עצי אשרה מערלה וכלאי הכרם, אבל באמת יש נוסחא אחרת בתוספתא, אפר כולן מותר חוץ מעצי אשרה (תחת אפה בכולן) וכן הוא גם בכת"י הוצאת צוקרמנדל]. אמנם הרבה גמגומים יש גם בשיטה זו ועי' בט"ז ובש"ך שם ועי' באבני מלואים בתשובותיו מה שהאריך בזה. ואין מקום להאריך בכל הדברים. אבל ראה זה מצאתי בעזה"י מרגלית טובה אחת, שיטה חדשה שלא עמדו עליה רבותינו ז"ל שעל פיה יתבררו כל הדברים כמין חומר ומצאתי ראוי להאריך בה קצת ולעמוד על בוריה, דהנה כפי המבואר מכל דברי רבותינו קדמאי ובתראי ס"ל לכולהו דהתנור הוי ג"כ גורם, שהרי כתב רש"י ז"ל בע"ז מ"ט אפה בו את הפת בין בחדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר, בין בישן בהיסק של עצי איסור וכן מבואר בר"ן שם ואחריהם דרכו בדרך זה כל רבותינו, ובאמת שכן מבואר לכאורה בגמרא להדיא בפסחים שם, דמוקי להא דתנור חדש יותץ כרבי, ופריך אימר דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת, זה וזה גורם מי שמעת ליה, ור"ל דלהכי לא בעי נתיצה משום דהו"ל אח"כ בהיסק שני זה וזה גורם התנור שהוא האסור והעצים של היתר וכמבואר ברש"י ז"ל שם ועפי"ז סובבים והולכים כל הדברים. אבל ראה זה מצאתי לרבנו ישעיה הראשון ז"ל בתוס' הרי"ד לע"ז מהדורא תליתאי וז"ל אפה בו את הפת פי' המורה בין בחדש שצננו וחזר והסיק בעצי היתר, ובין בישן בהיסק עצי איסור הו"ל בתרווייהו זה וזה גורם שהפת שנאפית בחדש בהיסק שני באת ע"י גורם האיסור שנתחזק בהן התנור מראשיתו וגורם דהיתר ההיסק שני, ואינו נ"ל דלגבי אפיית הפת ליכא אלא חד גורם, שאם נאפית בתנור חדש שצננו, ע"י היסק שני חד גורם הוא דהיתר ואפילו למ"ד זוז"ג אסור הפת מותרת, דאילו שימוש בעלמא ששימש התנור שנתחזק בעצי אשרה אסור הפת, ואפילו נשתמש בעצי אשרה עצמן נהי דאסור להשתמש בהם אבל אם שם כלים עליהן מותרין הכלים בהנאה, ואם אפה את הפת בתנור ישן שהסיקו בעצי אשרה הפת אסורה ואפילו (חסרים כאן איזה תיבות ונראה דצ"ל ואפילו למ"ד זוז"ג מותר ופשוט) ולא ילפינן זה וזה גורם אסור אלא מדתני חדש יותץ כדדייק מינה תלמודא בפ' כל שעה, ועי' מ"ש שם במהדורא תנינא ותראה דברים מבוארים עכ"ל, והנה אנחנו לא זכינו לראות את אשר כתב בפסחים במהדורא תנינא. אבל נמצאו לפנינו דבריו ז"ל במהדורא תליתאה שם. ולפי שהוא יקר במציאות הנני מעתיק גם את דבריו אלה ללמוד מהם וז"ל שם, אפה בו את הפת אסורה בהנאה, פי' דוקא כשהסיקו בעצי אשרה שמכח העצים נאפית הפת אבל בחדש שנצטנן והסיקו בעצי היתר ואפה בו את הפת, אין הפת אסורה, שמחמת תשמיש בעלמא שנשתמש בתנור לא נאסרה הפת דאטו אם ימלא התנור פירות, יאסרו הפירות בהנאה בשביל שימוש בעלמא, לא יאסר בהנאה אלא הבגד שנארג מכח הכרכור, וכך הוא היסק עצי אשרה לרבנן כמו כרכור בבגד דאע"ג דלית להו לרבנן שבח עצים בפת ובעצי ערלה וכלאי הכרם שרי, הכא אסור כיון דמכח עצי אשרה נאפית, והלכך אין להקשות מה שהקשיתי בפ' כל הצלמים במהדורא קמא על מאי דפסק הלכה כר' אלעזר, דמה צורך בזה והרי כבר פסק לעיל הלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ובלי שום פדיון מותרת, ולא היא דהוה סבירנא דהאי דקתני אפה בו את הפת אתנור חדש קאי ומשום תשמיש בעלמא היא אסורה ואין הדבר כן דלא קאי אסורה בהנאה אלא אישן יוצן דליכא אלא חד גורם באפיית הפת ואפילו לר' יוסי אסורה ואצטריך למפסק הלכה כר"א שיש לה תקנה ע"י פדיון עכ"ל והם המה הדברים הנאמרים שמה בע"ז שהבאנו. וביאור הדברים דס"ל לרבנו ישעיה ז"ל דהתנור אינו שום גורם אלא כמו שמניחין בו דבר, והרי אם מניחין על ע"ז עצמה, אף שאסור להניח עליה, מ"מ לא נאסר הדבר בשביל זה, והא דאמרו בגמ' דשייך בזה דין זה וזה גורם וכמו שהבאנו לעיל בהא דפריך לרבי זה וזה גורם מי שמעת ליה, ר"ל דזה שייך להך דינא דחדש יותץ, דהכי הדין הוא דמותר לאפות בו אח"כ, והרי התנור בודאי אסור בהנאה ומשום זה לבד היה צריך לנתצו אף אם נימא דלאחר שישתמש בו לא יאסר הפת, והרי בקערות וכוסות אסירי, ומזה הוא דילפינן דזוז"ג מותר, ולהכי בקערות וכוסות שנצרפו בקליפי ערלה צריך לשברן לכולי עלמא משום שההנאה מהם הוא בחד גורם שהרי נהנה מהנחה זו שמניח בהם משא"כ בתנור שאינו נהנה מן ההנחה בתנור דלא מטיא הנאה לגוף עד דאיכא גורם שני וכמבואר בגמ' ורש"י שם ולהכי מותר להשתמש בתנור לכתחלה למ"ד דזוז"ג מותר, אבל לענין איסור הפת אין התנור חשוב גורם כלל ותלוי רק באיזה דבר שהסיקו אותו. וברור שגם דעת רבנו כן הוא כשיטתו של התוס' רי"ד ז"ל ולדידיה אין התנור חשוב גורם כלל בנוגע לאיסור הפת, ולהכי פסק כאן דאם הסיקו בעצי אשרה אסורה הפת, ואפילו גרף האש דכיון דאפרו אסור וה"ה החום א"כ אין כאן זה וזה גורם כלל, דהתנור אינו חשוב גורם כלל וכן בהל' חמץ ומצה אסור אפילו גרף האש. ובמאכלות אסורות בערלה וכלאי הכרם דפסק דאפילו בתנור חדש אם גרף האש מותר, הרי ג"כ פשוט, דהרי החום מותר דהא אפרן מותר, והתנור שהוא איסור אינו גורם כלל, ובקדירה שבישל בה בקליפי ערלה וכלאי הכרם דאסור לא שייך כלל לומר זה וזה גורם משום הקדירה שהרי אין זה גורם כלל. והדברים מאירים בעזה"י. והמעיין בדברי רבותינו ז"ל כמה נדחקו למצוא הדרך בכל אלה הענינים, יראה. כי ע"פ הדברים האלה אין שום ספק וקמט כלל, ועי' בט"ז שם מה שהקשה מנטל כרכר ולדידיה גם בכרכר הוי זה וזה גורם ועי' בנקודת הכסף שם שהשיג עליו, ועי' היטב באבני מלואים בתשובותיו סי' ז' מה שהאריך, והרי לפנינו בדברי רבנו ישעיה הראשון ז"ל להדיא דבכרכר אין כאן אלא גורם אחד והרבה יש להאריך בזה כמובן בהשואת כל המקומות אלא שאין זה מטרתי כאן ויבואר אי"ה כל אחד במקומו. והנה באשכול בפ' כל הצלמים בסי' נ"ב מצאתי וז"ל הסיק בהם את התנור אם חדש יותץ שמחזיק התנור ומחסמו, ישן יוצן ולפי מ"ש שהלכה כר' אלעזר אפילו חדש די אם יוצן שאין עצי אשרה לבד מחזיקים אותו שאם יסיקו שנית יתחזק יותר וכו' והנה נראה מדבריו שגם הוא מפרש הך דזה וזה גורם על התנור ולא על הפת הנאפית בגרמת התנור, אבל לא זכיתי לעמוד בסוד יסוד דבריו בביאור זוז"ג דתנור חדש וה' יאיר עיני.
7.13.2
נתערבה באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח. עי' כ"מ בהי"ד ועי' באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ב האריך לחזק שיטה זו של הרי"ף ורבנו ז"ל דהנאת כולה פת בעינן ולא הנאת עצים בלבד דא"כ לשרי נמי בלא תערובות עיי"ש היטב ועי' ברא"ש ור"ן דנראה להם פירש"י ז"ל דהנאת עצים קאמר ואפי"ה לא שרי אם האיסור בעין ועי' ריטב"א בסוגיין.
7.13.3
ושאר הככרות מותרין. בס' מעשה רוקח הספרדי בראש הספר הביא בשם ס' הבתים וז"ל לפי המובן מלשון הרב נראה שמותרים כולם אפילו באכילה אחר שהולך הנאת אותו הפת לים המלח עכ"ל והרז"ה ז"ל בפסחים פ' כל שעה והביאו הרא"ש ז"ל בע"ז דדוקא בהנאה ולא באכילה אבל הביא בשם רבנו יונה בשם תוס' דמותר אף באכילה ולא דמי לחבית יין נסך דאסור בשתיה, דכאן משום איסור אכילה אינו נאסר כמ"ש תנור שהסיקוהו בכמון וכו' ולא אסור אלא באיסור הנאה וכיון שמוליך הנאה לים המלח מותר בכל, והעתיקו מרן הגר"א ז"ל וכן הוא מבואר להדיא גם באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ב והאריך בזה טובא שם ועי' בר"ן פ' כל הצלמים שהאריך ג"כ ועי' להרב תוס' יו"ט בסוף פרק כל הצלמים מ"ש בזה שם ויש להאריך.
7.14.1
נטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד אסור בהנאה. עי' מ"ש בהלכה הקודמת בשם התוס' רי"ד, וכן הוא להדיא גם באשכול סי' הנ"ל שכתב על זה אף דקי"ל זה וזה גורם מותר הכא חד גורם לעשיה איכא, וכל זה לא היה עדיין לנגד עיני רבותינו האחרונים ז"ל.
7.14.2
ומותר ליטע תחתיה ירקות בין בימות החמה וכו'. עי' בהשגת הרמ"ך ז"ל שהביא הכ"מ, דאפילו אם זה וזה גורם מותר מ"מ בימות החמה אסור וכדבעי למימר שם בגמ' אליבא דרבנן אי ס"ל זה וזה גורם מותר ומ"מ אמרו דבימות החמה אסור ועי' בתוס' שם, וכן הוא באמת דעת הרמב"ן ז"ל דאפילו למסקנא דר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו מ"מ בימות החמה אסור, אבל דעת כמה רבוותא כרבנו וכן הוא להדיא באשכול סי' נ"ב שם דשרי אע"ג דמהני להו הצל בימות החמה והנביה בימות הגשמים, וכדברי הריטב"א ז"ל דלכתחילה הוי סברי דאין זה חשוב זוז"ג משום שאין הגורמין עושין פעולה אחת וכמ"ש התוס' בשם הרשב"ם ז"ל שם, ומיהו המסקנא הוא דאפילו הא זוז"ג חשיב ליה כיון דשניהם פועלין בדבר אחד ומשניהם מתקיים הזרע וכן הביא הר"ן ז"ל שם והאריך בזה, ועי' עוד בריטב"א שם שכתב וכן מוכיח בפירוש ממאי דאמרינן לעיל דא"ל ר' יוסי לחכמים לדידי זוז"ג מותר כלומר, ואפילו מה שאתם אומרים שאין זורעין בימות החמה אני אומר שזורעין וה"ה בימות הגשמים, אלא לדידכו דאמריתו זוז"ג אסור, יש לכם לאסור אף בימות הגשמים מפני הנביה, אלמא לר"י שניהם מותרים ואפילו לכתחילה וזו ראיה ברורה דלית נגר בר נגר דלפרקינה ונתקיימו דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כן עכ"ל (וצ"ל על כרחך לשיטת הרמב"ן והרמ"ך ז"ל דהא דאמר לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור היינו מה דאמרו רבנן אף היא נעשה זבל, וגם במסקנא קי"ל כמו דהוי ס"ד דאין זה חשוב זוז"ג משום שאין הגורמין שוין והוא דחוק מאד, והמדייק בדברי רבנו שכתב מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח, יראה כי לא ס"ל לרבנו סברא דאין שני הגורמין עושה פעולה אחת). והא דכתב רבנו דמותר גם לכתחילה וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בחידושיו לע"ז שם וכתב וראיתי לר"מ הספרדי ז"ל שפסק זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים וזה ודאי טעות, שאפילו תאמר דיעבד מותרין לכתחלה אסורין ליהנות ממנה דהא אפילו באגוז של ערלה וכו' אבל כבר כתבו רבותינו הראשונים ז"ל וכן מבואר להדיא באשכול להראב"ד ז"ל ובריטב"א בסוגיין משום דבזריעה לא עביד מידי והנאה מן הצל ומעלין דאשרה ממילא אתו והו"ל כדיעבד וכ"כ רבנו ישעיה הזקן בתוס' רי"ד שם במהדורא קמא, דהכא אינו מזבל לכתחלה אלא הנביה נושרת מאליה ואי לאו דס"ל זה וזה גורם אסור לא הוה קפיד ע"כ. [ולא אמנע מלהעיר בזה על דבר אחד שבעניותי לא מצאתי מי שעמד ע"ז, דהנה הבה"ג ז"ל בהל' ע"ז שיטה אחרת לו בכל אלה, שהרי הוא העתיק לדינא דזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ובחוזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנויה נושרת והות להן לזבל כמתניתין ובתר הכי הביא עובדא דההיא גנתא דאזדבלה בזבל ע"ז שלחה רב עמרם לקמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, דאפילו זבל דע"ז נמי אסור בהנאה ע"כ, ובתר הכי מביא דינא דתנור חדש וס"ל דיותץ והוא לטעמיה דס"ל דזה וזה גורם אסור, הרי דהבה"ג מפרש הסוגיא נגד דעת כל רבותינו ז"ל דאינהו כולהו מפרשי דהלכה כר' יוסי קאי על זוז"ג דמותר, ואיהו ס"ל דזוז"ג אסור והלכה כר' יוסי דאסור בזוז"ג והנה מלבד שהוא דבר חדש מאד ויש לעיין לפי"ז בכל הסוגיא ולהעמידה ע"פ דרכו הנה נפלאתי שלא ראיתי מי שיביא דעתו הקדושה כלל והוא פלא, ובאמת הרי לפי שיטתם של רבותינו ז"ל דמפרשי דמאי דאמר שמואל הלכה כר' יוסי ר"ל דזוז"ג מותר קשה מאד ואיך קאמר שמואל בפסחים כ"ז דתנור חדש יותץ וכבר עמדו בזה ולדברי רבנו הבה"ג הוא פשוט ומרווח ויש מקום להאריך ולא באתי אלא להעיר כאן].
7.14.3
וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו הרי זה מותר בכל מקום לפיכך וכו' ופרה שפטמה בכרשיני עכו"ם תיאכל. עי' בדברי רבנו בפ"ג מאיסורי מזבח הי"ד שכתב כן וכן בהמה שפטמה בכרשיני ע"ז מותרת למזבח שהרי נשתנו, נראה דלא סגי ליה טעמא דהכא משום זה וזה גורם, ועי' בהי"ג שם לענין נרבעו ולבסוף עיברו דס"ל כרבנן דזוז"ג מותר עי"ש היטב ויש להאריך בזה ועמדנו שם במקומו.
7.15.1
בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעכו"ם לא נאסרו בהנאה וכו'. ובגמ' ל"ב ב' שם אמרו על זה, מאן תנא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דלא כר' אליעזר, דאי כר"א הא אמר סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם וכן אמרו בירושלמי כאן להוציא מדברי ר"א, ולפי"ז יש לעמוד על דברי רבנו, דהרי רבנו כתב בפי"א מהל' מאכלות אסורות ה"ד וכל יין שיגע בו העכו"ם הרי זה אסור שמא נסך אותו, שמחשבת העכו"ם לעבודת כוכבים. אמנם בעיקר הדבר שאמרו כאן דלא כר"א, הנה רבנו בפ"ד מהל' שחיטה גבי שחיטת עכו"ם לא ס"ל כר"א עי"ש היטב ועוד נאריך אי"ה בזה במקומו ועי' מ"ש לעיל בפ"ב והדבר צריך בירור. ועי' בתוס' שם ד"ה דלא כר"א מ"ש בזה ורבנו הוסיף גם יין או פירות ואין זה נוגע כלל להא דר"א, ועדיין צ"ב.
7.15.2
הקריבום לפניה נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורים לעולם. דברי רבנו אלו מוקשים קצת דבמשנה איתא והיוצא אסור, ונראה דרבנו מפרש דהיינו אחר שידוע לנו שהקריבום (ודברי הכ"מ אינם מובנים לי וכנראה יש בהם ט"ס) וקשה דהרי בגמ' שם ל"ב אמרו על זה מ"ט אי אפשר דליכא תקרובת עכו"ם, והרי החידוש הוא דאע"פ שאין אנו יודעים אם הקריבום כיון שהכניסום לשם מסתמא הקריבום, ובירושלמי כאן ה"ג א"ר אבינא בשם רב ירמיה בשהכניסן לפנים מן הקנקלין אבל אם לא הכניסן לפנים מן הקנקלין אף היוצא מותר בע"ז שיש לה קנקלין, הרי מבואר להדיא דקאי בסתמא ולא על היכא דידוע שהקריבום וגם מה חידוש יש בזה דהקריבום לפניה נעשו תקרובת. ונראה דכוונת רבנו להא דכתב הרא"ש ז"ל בריש פ' ר' ישמעאל והעתיק כן אחריו הטור ובשו"ע סי' קל"ט דבדבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח כגון בשר יינות שמנים וסלתות ומנחה מאפה תנור ומים ומלח, אפילו לא עשה ממנו כעין עבודת פנים וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפניה לתקרובת נעשית זבחי מתים. והביא הרא"ש ז"ל ראיה מהכא מבשר היוצא דאסור דאלמא מפני שהכניסוה ונתנוה לפני עכו"ם כבר נעשה בזה זבחי מתים עי"ש היטב והם הם דברי רבנו כאן דאם הקריבום לפניה ר"ל אע"ג שלא עשו כעין עבודת פנים וגם לא הקטירו מ"מ כבר נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורין לעולם. והנה באמת יש לעיין הרבה בסוגיא דף נ"א דבעי שם גבי פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שבצרן מתחלה לכך והוא משום דבעינן כעין פנים וזריקה משתברת, ומצאתי למרן הגר"א ז"ל בסי' קל"ט שעמד על שיטת הרא"ש ז"ל מהא דאמרו בדף נ"א שם בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת, הרי להדיא דגם בזה בעינן כעין פנים וזריקה משתברת, וכתב ע"ז מרן ז"ל דעל כרחך צ"ל לשיטת הרא"ש דלרבותא קאמר, ואם כי הוא דוחק ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים לא הוו כעין פנים, והרי להדיא אמרו בירושלמי שם א"ר יונתן לא סוף דבר עטרות של שבלים אלא אפילו עטרות של ורד, וזה בודאי לא הוי כעין פנים, ועי' להרמב"ן ז"ל בחידושיו וכ"כ גם הר"ן ז"ל ועי' עוד בריטב"א דדעתם כיון שהוא כעין בכורים הוי כעין פנים, וצ"ל דדעת הרא"ש אינה כן אלא דלא הוי כעין פנים וכדעת רבנו ועי' עוד לקמן בזה. והנה דייק רבנו וכתב הרי אלו אסורים לעולם, משום דהוו תקרובת, ותקרובת אין לה בטלה לעולם כמבואר לקמן בפ"ח ה"ט, ואפשר שכוון רבנו בזה לישב מאי דקשיא להו לרבותינו הראשונים ז"ל דהא אמרינן לעיל כ"ב ב' במוקצה ונעבד אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוי מזבין ליה. אבל צ"ל דזה חשיב ביטול ובתקרובת לא מהני ביטול, אמנם הריטב"א ז"ל כתב בסוגיין וליכא למימר בה דלא הוי מזבני ליה, כדאמרן בריש פרקין, דלבתר דאקרבוה שפיר מזבני ליה עיי"ש.
7.15.3
והאוכל ממנו כל שהוא לוקה. לא הזכיר דלוקה שתים כדלעיל בריש פרקין גם דייק רבנו וכתב והאוכל ממנו, והרי באמת לוקה שתים גם בנהנה, ועי' בדברי רבנו בפי"א מהל' מאכלות אסורות ה"א שכתב שם רבנו ג"כ והשותה ממנו כל שהוא לוקה וכן האוכל כל שהוא מתקרובת עכו"ם וכו' מהן כל שהוא לוקה והוא ג"כ מוקשה כנ"ל וכבר עמד שם ע"ז הרב לח"מ ז"ל ודעתו שסמך רבנו עצמו על מ"ש כאן בריש פרקין וצ"ע, ועי' דינא דחיי לאווין קמ"ח דחה דבריו והאריך שם עי"ש היטב.
7.16.1
המוצא כסות וכו' אם מצאן דרך בזיון הרי אלו מותרין וכו' מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח הרי זה אסור, בד"א בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור אפילו מים ומלח ופעור ומרקוליס וכל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה. והנה דברי רבנו מופלאים. א) כיון דאין קנקלין לפעור ומרקוליס א"כ במצא בראשו מעות כסות וכלים בדרך בזיון למה מותר, והרי אם מצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון ואפילו דבר שאינו ראוי לגבי מזבח אסור ומ"ש המחברים ז"ל דרבנו מפרש מצא בראשו לא על מרקוליס, כי אם על שאר עכו"ם דעלמא וכן משמע להם מדברי רבנו בפי' המשנה עיי"ש, לא ירדתי לסוף דעתם, דהרי בתוספתא דע"ז פ"ז מפורש בראשונה בבא בשאר ע"ז דמצא עליה יינות שמנים וסלתות וכו' ואח"כ איתא מרקוליס וכל מה שעליו הרי זה אסור מצא עליו יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח אסור, מעות וכלים הרי אלו מותרין, ומבואר להדיא במרקוליס בדרך בזיון שמותר, ועל כרחך צ"ל דרבנו לא ס"ל הכי אלא כאחרים בתוספתא שם דס"ל דמעות וכלים ע"ג אבן העליונה הרי אלו אסורים, וכ"כ בתוספת בכורים שם אבל הוא מוקשה מאד. ב) קשה קושית הרמ"ך ז"ל על מה דבעי רבנו שכיוצא בו קרב לגבי המזבח, והרי פרכילי ענבים דאמרו שם בגמ' דלא הוי כעין פנים ומ"מ אם בצרן מתחלה לכך דאיכא זריקה המשתברת אסור, ובאמת כבר הבאנו דעת הרמב"ן ז"ל שכתב דפרכילי ענבים ועטרות של שבלין כעין פנים ממש הוא שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא כגון בכורים, תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא, כלומר תקשי לתרווייהו ומפרקינן להו בשבצרן מתחלה לכך אלמא כעין פנים נמי הוא וכו' עיי"ש ועי' מ"ש הר"ן ז"ל ג"כ הכי בריש הפרק ועי' בריטב"א ז"ל. אולם הרי כבר כתבנו לעיל דשיטת רבנו והרא"ש ז"ל אינה כן אלא דלא הוו כעין פנים דאי הוו כעין פנים לא הוי בעי זריקה המשתברת כלל, גם קשה דעכ"פ הו"ל לרבנו להביא דבעינן בצרן מתחלה לכך בפרכילי ענבים, ועוד תמיהות רבות בדברי רבנו א"א להאריך בכלם. ונראה פשוט בדעת רבנו כשיטה שהביא הרמב"ן ז"ל בחידושיו דמימרא דרב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור ר"ל דאסור משום נוי עכו"ם ותשמישיו ולא משום תקרובת, והביא הרמב"ן ז"ל מה דאמרו שם בירושלמי מה עליהם דבר המיוחד להם תכשיט, אף עמהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט יצאו כיסין של מעות ר' בא בשם ר' יהודא ואפילו מים ומלח מלח לשוף ומים להדיח, ואהין אפילו אלא כגון מים ומלח, והוא משום משמשין עיי"ש. ואם כי הרמב"ן ז"ל וכן הריטב"א ז"ל חולקין ע"ז וס"ל כפרש"י ז"ל דהוא משום תקרובת ולהכי בעינן כעין פנים וזריקה משתברת עי"ש היטב אבל רבנו אזיל בשיטה זו, ולפי"ז הלכה הקודמת היא בדין תקרובת עכו"ם והלכה זו בדין נוי ותשמישי עכו"ם. והנה יש לעמוד בסוגיא במאי דאמרו אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא ומוקי לה בשבצרן מתחלה לכך, וקשה והרי שבירת מקל לא מהני אלא בע"ז שעובדין אותה במקל ע"י קשקוש וכמ"ש לעיל בפ"ג ה"ד וא"כ מאי מהני כאן בשבצרן מתחלה לכך והרי מצאו בראשו אמרקוליס קאי וכמ"ש לעיל והרי אין עובדין מרקוליס בשבלין ופרכילי ענבים וכבר עמד בזה הרב מרכבת המשנה ח"ב. ואשר על כן נראה דקושית הגמ' מפרכילי ענבים היא כך דהרי התנא כלל פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות בחדא בבא דאסורין, ומשמע שאיסור אחד לכלן, ועל כרחך דפרכילי ענבים ג"כ משום תקרובת הוא דאי משום נוי הרי אין איסורן שוה שתקרובת אסור לעולם אע"פ שיצא אח"כ, ותשמיש ונוי אינו אסור אלא בשעת תשמיש והמכניס ע"ז לבית והוציאו הותר הבית כמבואר לקמן בפ"ח אלא א"כ נעשה מתחלה לתשמיש עכו"ם ונשתמש בהם וכמ"ש לעיל ה"ד וה"א וב', וא"כ דהוא משום תקרובת קשה דהרי לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת, וע"ז משני, דאה"נ דפרכילי ענבים משום נוי הוא דאסירי ולא בעינן בהו לא כעין פנים ולא זריקה המשתברת אלא שבצרן מתחלה לכך דאז נאסרו לעולם כדין תשמישי עכו"ם שנעשו מתחלה לשם תשמיש ולא הו"ל לרבנו להביא דין פרכילי ענבים שבצרו מתחלה לכך, דכיון דהוא משום נוי ודבר זה יתבאר בפ"ח אימתי אסור לעולם, וס"ל לרבנו דחוץ למקום עבודתו ופנים קאי גם על העכו"ם עצמו, דאם הוא נמצא במקום עבודתו אז הכל אסור, ומצא בראשו מיירי שהוא חוץ למקום עבודתו ואע"ג שנתן בראש הע"ז עצמה לא מהני ואינו אסור אלא דוקא בדבר שהוא של כבוד או שכיוצא בו קרב לגבי מזבח דהוי ג"כ תכשיט לו והדברים ארוכים עוד טובא. ובזה יתישבו כל הדברים בעזה"י עי' היטב בזה.
7.17.1
עכו"ם שהיה לה מרחץ וכו' נהנים בהם שלא בטובה ואין נהנים בהם בטובה. בדפוס וויניצא ישן הנוסח בדברי רבנו נהנים בהם שלא בטובת הכומרין ואין נהנים בהם בטובתם, וכאוקימתא דאביי בגמ' שם, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט ובנוסחא ישנה במעשה רוקח הספרדי וברור.
7.17.2
היה לה ולאחרים נהנין בהן אפילו בטובת כהניה. ופסק כלישנא קמא עי' כ"מ ועי' ר"ן ז"ל שכתב דשיטת רבנו כהראב"ד דדוקא טובת דברים אבל שכר אסור, והוי רק דרבנן ולהכי פסק כלישנא קמא לקולא ועי' ריטב"א ז"ל שכתב נ"ל דהלכה כמאן דמתני לה ארישא לקולא שזהו דרך הירושלמי, ועוד דהא איסורא דרבנן הוא וכו' ועי' מל"מ מה שהאריך בביאור השיטות בזה ועי' פר"ח ז"ל כתב הטעם דרבנו פסק כל"ק משום דהוא מסתמא דתלמודא ואין צורך לטעמו של הר"ן, ויש להעיר בזה מדוכתי טובי, ועי' למרן הגר"א ז"ל בסי' קמ"ג סק"ז שכתב והרמב"ם פסק כלישנא קמא כשיטתו בכל מקום דאמרינן מאן דמתני וכו' ויש להאריך בזה אכ"מ. וראיתי מקשים על רבנו מהא דאמר בסוגיין דף מ"ד ב' ואני אומר אינה גנובה שלא בטובת רבן גמליאל כבטובת אחרים דמי, א"כ הרי להדיא דבאדם חשוב אסור אפילו שלא בטובה א"כ למה לא הביא רבנו חלוקה דא, ולא ידענא מאי קשיא להו, דהרי ס"ל לרבנו דר' אושעיא דאמר תשובה גנובה היא לא ס"ל כאביי, ולא מחלק בין אדם חשוב לאינו חשוב ורבנו הרי ס"ל דתשובה גנובה היא וכמו שיתבאר לקמן בעזהי"ת.
7.18.1
מרחץ שיש שם עכו"ם מותר לרחוץ בה מפני שהיא נעשית שם לנוי וכו'. עי' לח"מ הקשה דלמה השמיט רבנו טעמא דרבן גמליאל דאני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי עיי"ש. והפשוט דהרי אמרו בגמ' בשם ר' אושעיא דתשובה גנובה היא, ואפילו לאביי דשלא בטובת ר"ג כטובת אחרים דמי, מ"מ למה לו לרבנו להביא טעם זה שאינו אלא לאדם חשוב (ואף דלדעת רבנו לעיל בהי"א כולהו דין אדם חשוב עליהם לענין עכו"ם, ה"מ ליהנות ממנה, משא"כ כאן ועי' מ"ש שם) והיותר נראה דהרי כיון דלטעם זה דוקא היכא שהמרחץ קדמה לעכו"ם שרי ולטעמים האחרים אפילו עכו"ם קודמת למרחץ ג"כ שרי, וא"כ למה לו לרבנו להביא טעם זה שהוא שלא כדין לפי הטעמים האחרים. ואי משום דאם היתה דרך עבודתה בכך דאסור לטעמים האחרים. נראה פשוט דאם היתה דרך עבודתה בכך אסור אפילו באה בגבולו, שהרי אין זה ענין אלא לענין נהנה אבל לא במה שהוא דרך עבודתה. ועי' למרן הגר"א ז"ל ביו"ד סי' קמ"ב ס"ק ל"ב שכתב דגי' רבנו במשנה היא דבר אחר אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ שאם נותנין לך ממון הרבה וכו' והוא טעם על מ"ש שהוא לנוי ולא לעובדה ע"כ. והוא מתאים לדברי הלח"מ כאן. ועי' בריטב"א ז"ל שחוזק את הגי' שלפנינו וכתב, ומיהו לפי ששניהם בענין אחד לא אמר דבר אחר כדאמרינן באידך טעמא דסיפא. אבל ראה זה מצאתי בתוס' הרי"ד ז"ל מהדורא תליתאי שהשיג על הפירוש היא באה בגבולי שהמרחץ קודם, דאפילו קדם מה ענין גוזלת את הרבים לכאן שבחצר ע"ז היתה ואין המקום הפקר לרבים, ותו אם טענה אחרת היא אמאי לא אמר דבר אחר כדאמרינן בסיפא, ומשו"ה נ"ל לומר שהכל היא טענה אחת שמפרש האיך לא באתי בגבולה והיא באת בגבולי, שאלו היו עושין המרחץ נוי לאפרודיטי, הייתי בא אני בגבולה והייתי אסור לרחוץ בה אבל עכשיו שהיא נעשית נוי למרחץ היא באה בגבולי והלכך אני מותר לרחוץ בה, דבר אחר אם נותנין לך ממון הרבה וכו' פי' עד עתה התיר המרחץ בהנאה ועכשיו מתיר גוף ע"ז עצמה מפני שאין נוהגין בה משום אלוה ע"כ, וכן מצאתי גם באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"א ונראה שם דתרי טעמי קמאי חד טעמא הוא, וכנראה דרבנו מפרש ג"כ כוותיהו והביא גם הוא שני הטעמים וליכא כאן השמטה כלל ונכון.
7.19.1
סכין של עכו"ם וכו' ואם היתה בהמה מסוכנת הרי זה אסורה מפני שהוא מתקן וכו'. עי' כ"מ וג' שיטות בדבר, שיטת רבנו דלכתחלה אין שום היתר אפילו היכא דליכא תיקון והיכא דאיכא תיקון אסור גם בדיעבד ולשיטת רבנו לא מהני הולכת הנאה לים המלח דהא שיטתו היא דבעינן תערובות לזה, ושיטת הרא"ש דהכל הוא לכתחלה ובדיעבד אף במסוכנת מותר, ושיטת הרשב"א והר"ן ז"ל, דמותר לשחוט את הבריאה אף לכתחלה ומסוכנת אסורה בדיעבד, אמנם בשיטת רבנו לא נתברר דיש שסוברים בדעתו ז"ל דגם הוא בשיטת הרשב"א והר"ן קאי, והא דאוסר לכתחלה הוא משום שמנונא דסכין ובחדש מותר גם לכתחלה, ועי' ברמ"א ביו"ד סי' קמ"ב ובדברי מרן הגר"א ז"ל שם, והדברים ארוכים אצל האחרונים ז"ל בדיוקי הסוגיא עי' עליהם. וראיתי להגאון רע"א ז"ל בהגהותיו ליו"ד סי' י' שהקשה לשיטת רבנו דבדיעבד אסורה, ולמה לא נימא כיון דאסור ליהנות מן הסכין משום לא ידבק, אי עביד לא מהני והוי כאלו לא נשחטה כלל, ובשלמא בשוחט בהמת חבירו לעכו"ם דס"ל לרוב הפוסקים למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמותר אף באכילה, בזה אין להקשות ולומר אי עביד לא מהני דהא העבירה לא תלי דוקא בשחיטה דאף אם נוחר לעכו"ם איסור עביד וא"א לתקן ע"י אי עביד לא מהני, אבל הכא בשוחט מסוכנת בסכין של עכו"ם בודאי קשה, ומכ"ש לפי מ"ש הטורי אבן דתקע בשופר של עולה דאפילו למ"ד אי עביד מהני היינו היכא דאפילו אם נימא אי עביד לא מהני מ"מ איכא עבירה דעבר אמימרא דרחמנא, אבל בתוקע בשופר של עולה, דכל ההנאה הוא קיום המצוה ואם אינו יוצא לא נהנה ולא עבר אמימרא דרחמנא בזה לכו"ע לא מהני, א"כ ה"נ בשוחט מסוכנת נימא ג"כ דלא מהני ולא עביד כלום ונשאר בצ"ע. והנה לכאורה יש לדון דמאן לימא לן באמת דכוונת רבנו לאסור כל הבהמה בהנאה, ודלמא כוונת רבנו רק דאם שחט בהמה בריאה הבהמה מותרת באכילה, משום דהוי מקלקל שבחייה ראויה לגדל וכו' ואין כאן הנאה כלל מסכין של עכו"ם, ואם שחט מסוכנת הרי זו אסורה באכילה, וא"כ לא תהא שום הנאה מסכין של עכו"ם, ובאמת מצאתי להרב חקרי לב ז"ל דס"ל כן להלכה. וכמדומה שגם דברי רבנו יהיו בזה מדוקדקים מאד, ולאו משום טעם דאי עביד לא מהני, אלא פשוט משום דאסור ליהנות מעכו"ם ואם אין השחיטה מתרת אין כאן הנאה עוד וכסברת הטורי אבן ז"ל שהביא. אולם באמת מאן אמר לן דכל ההנאה בשחיטה הוא היתר האכילה לישראל וברור דגם בנוחרה בסכין של עכו"ם דינא הכי, והרי להדיא איתמר בהוריות י"א ואיזהו מומר דבסתמו מין הוי אומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ופי' התוס' בע"ז כ"ו ב' דה"ק נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת ואינה ראויה לאכילה וא"כ לא אכל אלא להכעיס אבל לא מיירי בנשחטה בסכין, פגום, דלא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול, הרי להדיא דבעצם חלוק מה שנשחט ע"י נחירה ובין מתה מאליה וכן אמרו בחולין צ"ד א' דלא ימכור סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה מפני שמתעהו וכן פסק רבנו, ועי' עוד חולין צ"ב ב' ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין ועי' רש"י ז"ל שם שכתב ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה עיי"ש וא"כ מאי אי עביד לא מהני שייך כאן והרי עכ"פ נהנה מסכין של עכו"ם ולא גרע מחתך בה בשר דג"כ אסור. ועי' באשכול הל' שחיטת חולין סי' ה' אע"ג דמתקן ונעשה רצונו בשחיטה וכו' עיי"ש הרי ג"כ דאינו משום היתר האכילה, וכמדומה שהדברים פשוטים וברורים.
8.1.1
כל שאין בו תפיסת יד אדם וכו' לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים וכו' ואת המעינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה. ודברי רבנו אלה מפליאים, דלמה כתב מעינות הנובעין לרבים והרי אף של יחיד מותר מטעם שאין תפיסת יד אדם בו כמ"ש בדף נ"ט א' ואין אסור בשל יחיד אלא דטפחינהו בידיה ולמאן דאסר בתלשינהו גלא ושם בדף מ"ז איבעי להו אם אסור לגבוה בשל יחיד ויותר תמוה דתלי של רבים באין בו תפיסת יד אדם, דשל רבים אפילו תלושין מותרים כמ"ש בדף נ"ט שם, ועי' לח"מ כאן, ובדברי רבנו אלה נשאו ונתנו רבותינו המחברים טובא, ועי' ט"ז וש"ך בסי' קמ"ה ובנקודות הכסף שם האריך מאד, וסוף דבר או דלאו דוקא נקיט של רבים, א"נ נקיט של רבים לאשמועינן דאפילו של רבים לא שרי אלא במעינות, ודעתו דרבנו לא ס"ל הא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק ופסק כריש לקיש דבעי לאסור שם בתלושין, ואף דקי"ל כר"י לגבי ר"ל האריך בזה ומרן הגר"א ז"ל השיגו דדבריו תמוהין וגם דברי הנקודות הכסף דחוקים מאד. ובאמת לא ידעתי אפוא ראה הש"ך ז"ל דר"ל חולק על ר"י אלא דריש לקיש שאסר לבני בצרה וא"ל ר"י אדמקטורך עלך זיל הדר, ולא מציין שר"ל יחלוק ע"ז כלל. וראיתי עוד מחברים רבים וביניהם גם הרב מרכבת המשנה נדחק מאד. נלאיתי להעתיק הדברים ולסותרם ודברי רבנו נשארו פלא. ואשר מצאתי בעניי ליותר נכון ופשוט בדברי רבנו מ"ש הפרישה ז"ל דדוקא נקיט של רבים דודאי רבים לא חפרו לשם אליל, אבל ביחיד איכא למיחש שמא חפר לשם אליל ונאסר דאף מחובר נאסר בעושה בו מעשה לשם אליל, והשיג עליו הט"ז ז"ל וכתב עליו ולא דק בגמרא שהבאתי דבהדיא פריך כן דשל יחיד נמי מותר כל שהוא מחובר (וז"ל שם בדף נ"ט דפריך על ר' יוחנן הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו) ותו מ"ש שנאסר ע"י מעשה לא נ"ל כלל דאע"פ שאמרו חפר בה בורות וכו' דאסרו במעשה שאני התם שהוא משתחוה להבור שהוא מעשה ידיו משא"כ אם משתחוה להמים שבאים מעצמם אע"פ שבאים מחמת החפירה מ"מ במה שנשתחוה לו לא עשה בו עצמו מעשה וזה מוכח מדלא מצי לאשכוחי בגמ' שהבאתי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו בידיה ועשאם תלושים וכו' עיי"ש גם הש"ך ז"ל נשאר שם בצ"ע עליו. אבל דברי הפרישה ממקום קדוש יהלכו, ממקורם של הראשונים ז"ל וז"ל הריטב"א ז"ל בסוגין דף נ"ט הא דיחיד נאסרים כבר פרשתי לעיל דביחיד שיש לו בהם זכות מיירינן דומיא דמים של רבים שהכל שותפין בו, וכי אמרינן דתלשינהו גלא או דטפחינהו בידים לא בא אלא להוציאו מדין מחוברין כדמוכחא שמעתתא, ומיהו אי טפחינהו על דעת עבודה זרה אפילו דחבירו נאסרו ואפילו דרבים והכא בדלא טפחינהו על דעת עבודה זרה ודומיא דתלשינהו גלא דהוה אמרינן מעיקרא וכן פי' הרמב"ן ז"ל ואע"ג דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרקע עולם שאפילו הוא שלו אינו נאסר אלא כשחופר בה לדעת עבודה זרה וכדפירש"י ז"ל (ר"ל ואיך אמרינן הכא דנאסרו אף דלא תלשינהו לע"ז) התם הוא במחובר גמור אבל במיא דניידי בתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי וכדפרישנא לעיל וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל ע"כ, והנה לעיל בסוגיא דף נ"ד כתב הריטב"א ז"ל אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ופרש"י ז"ל חפר בה בורות לע"ז אסרה אף להדיוט ע"כ. וכן פי' הראב"ד ז"ל דדוקא שחפר בה בורות לשם ע"ז לחשבה שימצאו שם מים לעובדיה. וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר וא"כ למה לי לשם ע"ז והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הוי לה דומיא דהר. (בענין זה נרשם בהכת"י מהגאון המחבר ז"ל "צריך ביאור שני"). תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מ"ד אסורות ואע"ג דלא הוי בהו מעשה לשם ע"ז ומ"ד מותרות משום דבעינן תפיסת ידי אדם וליכא. ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אע"פ שלא נתלש לשם ע"ז כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדיין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מעשה אלא אוירא בעלמא לא מתסרא בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם ע"ז וכו' ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ז והשתחוה לו נאסר אע"פ שאינו שלו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר עכ"ל. הרי לפנינו להדיא דרבותינו ז"ל ס"ל דאם חפר בו למצוא שם מים לשם ע"ז, וכן בתלשינהו לשם ע"ז נאסרו אפילו של אחרים וקרקע עולם, וסוגיא דדף נ"ט דתלשינהו בידיה מיירי שלא נעשה כן לשם ע"ז דומיא דתלשינהו גלא, וא"כ בבור של יחיד שחפרו לשם ע"ז והשתחוה לו לכו"ע אסורים המים, ושפיר כתב רבנו מעינות הנובעין לרבים, דבזה ליכא חששא דחפרו לשם ע"ז והשתחויה לבד לא אסרה למחובר, והרי להדיא מבואר גם בדברי הראב"ד שהבאנו דחפר בה בורות למצוא מים לאליל נאסרה קרקע עולם עי"ז, ולפי"ז היה אפשר לומר בדעת רבנו דס"ל ג"כ כהראב"ד ז"ל דאם היה של רבים אינו נאסר אף בשחפר לשם ע"ז, ולהכי כתב דמעינות הנובעין לרבים לא יצויר בהם שיאסרו משום דהם מחוברים, ואפילו אם חפרן לשם ע"ז, לא נאסרו משא"כ בהיו של יחיד, דאז אפשר שיאסרו אף במחוברים והיינו בעשה בהן מעשה וחפרן לשם ע"ז, והא דלקמן בה"ב בנתנן לתוך ידו והשתחוה להן, דלא מחלק רבנו בין יחיד לשל רבים וכמו שהשיג עליו הראב"ד שם הוא כמ"ש הרב מרכבת המשנה דס"ל לרבנו כיון שנתנן לתוך ידו הרי הוא שלו, והוו של יחיד, ומצאתי בתוס' רי"ד שם במהדורא תנינא כתב להדיא לא צריכא דטפחינהו בידיה פי' כגון שלא נתכוין לזכות בהם דליהוי דיחידאה. וס"ל לרבנו דדוקא דידעינן שלא נתכוין לזכות, אבל מסתמא אסור, דהו"ל של יחיד.
8.1.2
וכן חליפי חליפין. עי' כ"מ תמה דהא בגמ' מסיק דהוא למ"ד שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, וכבר ציינו המחברים לדברי התוס' וקושיתם שם וכן לדברי התוס' בקדושין נ"ח א' ובמהרש"א שם. ואין כאן קושיא, אולם מרן הגר"א ז"ל וכן הרב מרכבת המשנה כתבו דרבנו סמך עצמו על הירושלמי פ"ה דע"ז ה"א, דמוכח דהיתה שם גי' דר' ישמעאל בר' יוסי ס"ל דמותר ורבנן ס"ל דחליפי חליפין אסור (ודלא כבגמ' דילן דלא מסיימי עיי"ש) דהא קאמר התם טעמון דרבנן והיית חרם כמוהו כל שאת יכול לקיימו ממנו הרי זה כמוהו מאי כדון אמר ר' יוסי בי רבי בון כמוהו כמוהו שני פעמים על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, הרי מבואר דרבנן ס"ל דאסור והלכה כרבים וכבר הרגיש בזה הפני משה שם, ועל כרחך צ"ל דרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דמותר היתה להם הגי' דרבנן סברי דמותר וכמו שהוא לפנינו בתחלה עי' בדברי מרן ז"ל בזה, ועי' באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ג כתב ובחליפי חליפין לא אפשיט הלכתא, ואין הכוונה מבוארת בדבריו.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.