Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 306 sections

1.1.1
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול. עי' מדרש רבה וילקוט בראשית בפסוק אז הוחל לקרא בשם ה' בג' מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד וכו' ועוד אמרו שם ומי גרם להם שהיו אומרים ומה בין דגחין לצלמא וכו' ועי' בפסקתא רבתי בהוספה פסקא שור או כשב, כשעמד דורו של אנוש והכעיסו אותו בצלמם אז הוחל לקרא בשם ה', ובבראשית רבה פי"ט בימי דור אנוש נסתלקה שכינה לרקיע השלישי, וכן נראה שביאר רבנו במורה ח"א פ"ז מה שאמרו רז"ל במדרש בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק, א"ל עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קנטרינין עי"ש וביאר ז"ל שר"ל שנשתבשו הדעות ונבערה חכמתם ואלה הם דבריו כאן.
1.1.2
ואנוש עצמו מן הטועים היה. כן משמע מלשון הגמרא שבת קי"ח אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, ועי' בזוה"ק פרשתתשא אנוש חייבא וכן נראה מזוה"ק פרשת בראשית (נו) ועי' בפרקי דר"א פכ"ב ר' ישמעאל אומר משת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים וכו' ומשמע לפי"ז שכל אלו ראשי הדורות שנמנו מאדם עד נח כולן צדיקים היו ואף אנוש בכללן, וכבר עמד ע"ז הגאון רד"ל ז"ל שם, וכתב שאינו מוכרח, שהרי גם בזוה"ק אמרו כלשון הזה (שם לח) ועי"ש מה שציין והביא בזה ועי' עוד בדבריו בסוף פי"ח שם.
1.1.3
אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וכו' וחלק להם כבוד וכו' התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות. עי' כל הענין במדרש רבה וילקוט פכ"ו דבראשית ענקים שהיו עונקים גלגל חמה ופרש"י ז"ל שם שהיו עושין תכשיטין דמות חמה ולפי שהיו משתחוין להם והם אומרים לשמים ראו מה עשינו לכבודכם הורידו לנו גשמים עי"ש.
1.1.4
הוא שירמיהו אומר וכו' ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא. עי' תענית ה' א' אמר ר' יוחנן אחת היא שמבערת רשעים בגיהנם מאי היא עבודה זרה, כתיב הכא מוסר הבלים עץ הוא וכתיב הבל מעשה תעתועים ועי' באיכה רבתי על זה ג"כ בשם ר"י הלואי הוי לה פתחון פה ונתוכח עמה וכו'.
1.1.5
אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא. עי' תנחומא נח עמדו דורו של אנוש וקראו שמו של הקב"ה לע"ז עי"ש.
1.2.1
ואחר שארכו הימים וכו' ונמצאו כל עמי הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ וכו'. עי' במדרש רבה סוף פרשת נח.
1.2.2
אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר. הנה בחנוך כתיב ויתהלך חנוך את האלקים ועי' במס' דרך ארץ זוטא פ"א ט' נכנסו בחייהם בגן עדן ואלו הם חנוך וכו' ועי' תוס' יבמות ט"ז ב' ד"ה פסוק שמדרשות חלוקות ועי' במדרש רבה בראשית ריש פכ"ה שאינו נכתב בטימוסן של צדיקים, גם מאן דס"ל דפעמים היה צדיק ועי' בזוה"ק שמות דף רנ"ח ומתושלח עי' סוכה נ"ב ומתושלח מימינו וכן הוא במדרש רבה שיר השירים בפסוק אם חומה ועי' מדרש רבה במדבר שנמסרו למתושלח בגדי כהונה של אדם הראשון ועי' במורה בפל"ט לשני כתב וכן תמצא החכמים אומרים במי שקדמוהו מן הנביאים, בית דינו של עבר בית דינו של מתושלח מדרשו של מתושלח כלם עליהם הראשון אמנם היו נביאים ולמדו בני האדם על תכונת דורשים ומלמדים ומיישרים, לא שיאמרו ויאמר ה' אלי דבר אל פלוני וכו' וכן מנה לכולהו לעיל בפרק זה ושם ועבר ידוע אצל חז"ל בית מדרשם עי' יומא י' וע"ז ל"ו ב' ומכות כ"ג ונדרים ל"ח ועי' מדרש רבה בראשית פס"ח, ועוד במדרש רבה כל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב וכו' ועי' עוד שם בבראשית רבה ל"ז נביא גדול היה עבר ועוד בכמה מקומות אין מספר.
1.3.1
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה. עי' פרקי דר' אליעזר פכ"ו, ועי' הגהות מיימוני ודעת רבנו להשוות המחלוקת בן כמה הכיר אברהם את בוראו, והתחיל לשוטט בזה והוא קטן, והכרתו הגדולה היתה אח"כ, ועי' בתנחומא סוף ויגש ומהיכן למד אברהם את התורה ר' שמעון בן יוחאי אומר וכו' ומנין שכך הוא אומר אף לילות יסרוני כליותי ואינו מוכרח.
1.3.2
והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג וכו'. עי' בראשית רבה שם שמא תאמר אין מנהיג לבירה הציץ בו בעל הבירה ועי' מורה ח"א.
1.3.3
ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר וכו'. עי' בראשית רבה פס"א ובתורתו יהגה אמר ר' שמעון אב לא למדו ורב לא היה לו ומהיכן למד את התורה וכו'.
1.3.4
אלא מושקע באור כשדים בין עכו"ם הטפשים וכו' והוא עובד עמהם. שם ברבה כך היה אברהם דר בין עובדי ע"ז ועי' תנחומא לך ובמדרש רבה ושדים אין לה שלא הניקוהו מצות ומעשים טובים, ושם על הפסוק לך טל ילדותך לפי שהיה אברהם מתפחד ואומר, תאמר שיש בידי עון על שהייתי עובד עכו"ם כל השנים הללו.
1.3.5
ולבו משוטט ומבין וכו' מתבונתו הנכונה. עי' בראשית רבה פס"א ובתנחומא סוף ויגש נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים (ובנוסח אחר כשני רבנים) והיו נובעות תורה.
1.3.6
וידע שיש שם אלוה. הוא כמ"ש בריש יסודי התורה ובכת"י אברבנאל ליתא לתיבת "שם" כאן.
1.3.7
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. עי' השגה ועי' כ"מ ועי' בראשית רבה פ"ל ופס"ד ובתנחומא בכמה מקומות, ונוסחאות שונות בזה ובמעשה רוקח הספרדי הביא נוסחא ישנה ברבנו ובן מ"ח שנה הכיר אברהם וכן הוא להדיא גם בדפוס קונשטנדינא רס"ט והוא כמו שהגיה בהגהות מיימוני והוא כר' יוחנן ור' חנינא עי"ש ועי' מגדל עוז שכתב על הראב"ד ושל שלש שנים קבלנו בה סוד, נעלם, ועי' להגאון רד"ל בפרקי דר"א פכ"ו גילה טפח מסודו, והרבה יש להאריך בבירור הנוסחא ועי' מרכבת המשנה.
1.3.8
ולערוך דין עמהם וכו' ושיבר הצלמים. במדרש רבה סוף פרשת נח ושם בקש המלך להרגו וכו' שהביא רבנו לקמן.
1.3.9
והתחיל לעמוד ולקרא בקול גדול. עי' סוטה י' אל תקרא ויקרא אלא ויקריא.
1.3.10
ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם. עי' פרקי דר"א פכ"ה ואומר לו אחד הוא האלהים בעולם ועי' להגאון רד"ל ז"ל שם אות נ"ב.
1.3.11
והיה מהלך וקורא ומקבץ העם וכו'. מפורש במדרש רבה על פסוק זה, ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל שכתב א"א ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין ואפשר וכו', ועי' כ"מ מ"ש בזה. אולם עי' במדרש תהלים קי"ח חמשה צדיקים היו בעולם נח שם ועבר ואשור ואברהם נח לא קפיד וכו' שם ועבר הטמינו את עצמם וכו' עי"ש.
1.3.12
וחבר בו ספרים. עי' ע"ז י"ד ב' גמירי דעכו"ם דאברהם אבינו ד' מאה פרקי הויין ואנן חמשה תנן ולא ידעינן.
1.3.13
והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב. עי' תנחומא סוף ויגש והיה מלמד לבניו שנא' כי ידעתיו וכו' א"ל הקב"ה אתה למדת תורה לבניך בעוה"ז וכו', ועי' מדרש רבה שמות פ"א אתה מוצא שאברהם ייסר את יצחק בנו מלמדו תורה והדריכו בדרכיו דכתיב וכו' כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב שלמדו יצחק תורה וכו' ולמד מה שלמדו אביו ואח"כ פירש מאביו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה וכו' ואף יעקב אבינו ייסר את בניו וכו' ולמדם דרכיו וכו' ובפרקי דר"א פ"ח אברהם מסר ליצחק וכו' יצחק מסר ליעקב וכו' ועי' מדרש רבה במדבר ד' שאברהם מסר בגדי כהונה שקבל משם ליצחק ויצחק מסרם ליעקב וזהו ביאורו, וכתב רבנו ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד ואלו באברהם ליצחק לא כתב ומינהו ללמד, והוא בנוי על יסוד מדרשם ז"ל בבראשית רבה וכן בתנחומא תולדות ובאגדת בראשית ויתן לך וכו' מטל השמים זו תורה ומשמני הארץ זו משנה (ובנוסח אחר אלו הנביאים) ורוב דגן זו תלמוד עי"ש בנוסחאות השונות ועי' מדרש רבה שמות עתידין ישראל לילך אצל יצחק ואומרים לו למדנו תורה והוא אומר להם לכו אצל יעקב וכו' עי"ש.
1.3.14
ויעקב אבינו למד בניו כולם. עי' תנחומא ויגש ואת יהודה שלח לפניו להתקין לו בית תלמוד שיהא שם מורה בתורה שיהיו השבטים הוגים בתורה תדע לך שהוא כן וכו' ללמדך שכל מקום שהיה הולך עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו וכו'.
1.3.15
והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה וכו'. מקורו בפרקי דר"א פל"ז א"ל המלאך לא כך אמרת לי עשר אעשרנו לך הרי יש לך בנים ולא עשרת אותם התחיל וכו' ועלה לוי מעשר ועליו הוא אומר העשירי יהיה קודש לה' וירד מיכאל וכו' ופשט יד ימינו וברכו שיהיו בניו משרתים לפניו בארץ וכו' ועי' במדרש רבה שמות פ' החודש הזה לכם פט"ו אות כ"ז והסימן הזה מסר הקב"ה לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם ועמרם למשה והיה משה משמרו עי"ש.
1.3.16
והושיבו בישיבה ללמד דרך ה'. עי' יומא כ"ח ב' היו במצרים ישיבה עמהם שנא' לך ואספת וכו'.
1.3.17
וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה. זהו מה שהבאנו לעיל מפרקי דר"א עי"ש ואולי כוונתו להא דצוה יעקב לוי אל יטעון שהוא מטועני הארון וכו' והיה ממונה אחר ממונה כמו שהבאנו לוי לעמרם שגדול הדור היה ומסר למשה ואהרן, ועי' יומא כ"ו לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דקאתי משבט לוי וכו' ובמדרש רבה בראשית ע"א לוי זה עתיד ללות את בניו לאביו שבשמים.
1.3.18
עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עכו"ם כמותן. במדרש שמות רבה ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים ועי"ש פט"ז וכן אתה מוצא בישראל כשהיו במצרים היו עובדין ע"ז ולא היו עוזבין אותה שנא' איש את שקוצי עיניהם לא השליכו וכו' וכן אמרו הללו עובדי ע"ז והללו וכו' וכן מבואר במכלתא על הפסוק דוהיה לכם למשמרת.
1.3.19
חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות. מבואר בספרי בהעלותך פי"ח וברכה פ"ט.
1.3.20
ומעולם לא עבד שבט לוי עכו"ם. שם ועי' יומא ס"ו וחגיגה ו' ועי' מדרש רבה שמות ט"ו הנצנים נראו בארץ אלו הן שבטו של לוי שהיו כלן צדיקים ועי' עוד במדרש רבה י"ג כל השבטים לא שמרו יחוסיהן במצרים והיו עובדין ע"ז ולא הנהיגו שררה משא"כ שבטו של לוי ועוד במקומות אין מספר.
1.3.21
עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו. עי' לה"ר דוד עראמה ז"ל בבאור מלת עשה, ועי' סדר משנה.
1.3.22
הכתירן במצוות. זה ביאור הכתרים שנתן לנו השי"ת במעמד הר סיני.
2.1.1
שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב וכו'. ברייתא בר"ה כ"ד ב' אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ממעל לרבות מלאכי השרת, כי תניא ההיא לעבדם, אי לעבדם אפילו שילשול קטן נמי, אין הכי נמי דתניא אשר בארץ לרבות הרים וכו'.
2.1.2
ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש וכו'. הוא ענין השיתוף ועי' מ"ש בפ"א מיסודי התורה ועי' בשאלתות שאילתא נ"ב ועי' מכלתא יתרו והובא בילקוט ר' יוסי אומר אלהים אחרים למה נאמר שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אילו נקראו בשמו כבר היה בהן צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך אימתי נקראו בשמו בימי אנוש שנא' אז הוחל לקרא בשם ה' וכו' וזהו ביאורו לדעת רבנו.
2.1.3
וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו. ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וכו' כלומר שמא תשוט בעין לבך וכו' עד השמרו לכם פן יפתה וכו'. עי' בספר המצוות לא תעשה י' ז"ל וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו ר"ל באיסור מחשבה בע"ז והוא אמרו יתעלה השמרו לכם פן יפתה וכו' ואמר ג"כ בזה הענין בעצמו ופן תשא עיניך השמימה, כי לא בא להזהיר האדם שלא לראות אותם בעיניו ואמנם הזהיר מן הענין במה שיתיחס אל עבודתם בעיון הלב עי"ש.
2.1.4
שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא. עי' לרבנו בעיקר החמישי שלו מ"ש בזה, ועי' סנהדרין ל"ח ב' ששמו כשם רבו וכו' אי הכי נפלחו ליה כתיב אל תמר בו וכו' א"ל הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה וכו' ועי' בפרש"י ז"ל שם לפרוונקא שליח מוציא ומביא ועי' בר"ח שם, ועי' ספרי בפסוק מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו ולא למדותיו, וקצת צ"ב בעובדא דר' אלעזר בן דורדיא בע"ז י"ז הרים וגבעות בקשו עלי רחמים ועי' תוס' שם לחד תירוצא דהיינו שר של הרים, ובברכות ס' התכבדו וכו' הרפו וכו' שמרוני עזרוני סמכוני, ויש לישב הכל ועי' להגאון מוהר"ל מפראג ז"ל בספרו נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ב והרבה יש להאריך בכל זה אבל אכ"מ.
2.2.1
ספרים רבים חברו עכו"ם בעבודתה וכו' צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל. סנהדרין משנת חלק וכר' עקיבא אף הקורא בספרים חיצונים ותנא ע"ז בגמ' ק' ב' ספרי צדוקים, (ועי' במפרשי המשנה פי' באופנים אחרים וכנראה אין זה דעת רבנו ועי' ירושלמי שם שבספרי הומירוס הוא כקורא באגרת ולהגיון נתנו ולא ליגיעה ובספרי צדוקים אסור לגמרי) אבל באמת רבנו עצמו הראה מקור דבריו בספר המצוות ל"ת י' שהזהירנו מנטות אחר ע"ז ומהתעסק בספוריה וכו' והכתיב אשר הזהירנו מזה הענין הוא אמרו אל תפנו אל האלילים, ולשון ספרא אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות ושם אמרו ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשייתה אינו מותר וכו' ואח"כ הביא הך דכתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות שהביא הכ"מ כאן ועי' בירושלמי ע"ז פ"ג ה"א אין מסתכלין באיקוניות מ"ט אל תפנו וכו' אל תפנה לעובדן ר' יהודה אומר אל תפנה לראותן ממש, ועי' ביראים סי' ס"ה ובחדש סי' שנ"א דת"ק ור"י לא פליגי כלל אלא שמוסיף ועי' מזרחי שכתב דאין לומר כמשמעו שלא יפנה לעבוד ע"ז שהרי כבר כתיב לא תעבדם אלא על כרחך פירושו שלא יפנה מחשבתך לעבדם ותדע עוד שבתורת כהנים אמר אחר זה שאם אתה פונה אחריה סופך לעשותה אלהות ואי נימא דהיינו לעובדם ממש מאי שסופך איכא והרי כבר עשאה. ועי' סדר משנה האריך להקשות למה פסק רבנו כר' יהודה נגד הת"ק דנחשב כרבים ועי' רי"ף שבועות, ואין מקום לדברים אלה כפי שבארנו, והנה שיטת רבנו דדיוקנאות אסורות דוקא בעשויות לעכו"ם וכן הוא שיטת התוס' בשבת והרא"ש, ואינה כן דעת רש"י ז"ל והתוס' בע"ז נ' ועוד ראשונים וטרחו הרבה בדברי רבנו עי' כ"מ ומשנת חכמים וסדר משנה, והרי הוא מבואר להדיא בירושלמי שהבאנו כדעת רבנו דהרי אמרו שם איקונוית למה אסורות מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות, א"ר יוחנן מותר לראותן בשעה שהן יורדות מ"ט בהכרת רשעים תראה, ואפשר דמחלקותן של הראשונים ז"ל היא באיסור דרבנן בשאר איקוניות ורבנו מדאוריתא קאמר הכא, ופשוט.
2.3.1
וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בה מעשה הרי זה לוקה. רבנו בספר המצוות שם הביא מקור דבריו וז"ל ודע שהעובד ע"ז חייב מלקות, וכבר התבאר זה בסוף פ"ק מעירובין (דף י"ז) על מה שאמרו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה וכו' והשיבו על צד הקושיא ואמרו וכי כל מה שיבא במלת אל אין לוקין עליו אלא מעתה אל תפנו אל האלילים ה"נ דלא לקי הנה הורה זה כי זה הענין לוקין עליו ע"כ. וזהו דלא כנוסחתנו אנו בגמרא דילן. והרב דינא דחיי תמה והרי הלאו הזה הוא בדבור בראיה ובמחשבה ואיך אפשר בו מעשה, וכבר האריכו בזה המחברים טובא ועי' מ"ש לקמן בפ"ה הי"א ובפ"ג ה"ט ובפ"כ דעדות הארכתי עי' היטב בכל זה ואין מקום לדבריו.
2.3.2
ולא עכו"ם בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו' עד כך אמרו חכמים וכו'. כל דברי רבנו מבוארין בספר המצוות ל"ת מ"ז והביא דרשת הספרי בזה.
2.4.1
הא למדת שכל המודה בעכו"ם כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם וכו'. עי' בירושלמי פ' ד' מיתות ה"ט משל ר' שמעון בן לעזר אומר לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון פשט אחד את ידו וגירף את כל הקערה ולא שייר בה כלום כך המגדף והעובד ע"ז אינו משייר לאחריו מצוה, ובסוגיא דילן בכריתות ז' ע"ב ר' אלעזר בן עזריה אומר כאדם האומר לחבירו גירפתה את הקערה ולא חסרת, קסבר מגדף היינו עובד ע"ז ועי' פרש"י ז"ל שם שפי' כגון משורר ומזמר לע"ז דלאו מלתא רבה היא כולי האי ועי' תוס' שם שהקשו ושיטת רבנו אינה כשיטת רש"י שהרי כתב בפט"ו מהל' סנהדרין ה"ו ובעובד ע"ז נאמר את ה' הוא מגדף והתם בעובד ע"ז דחייב סקילה קאי ועי' מראה הפנים האריך ובספרי שלח מגיד הכתוב שכל המודה באלילים כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטוה משה ובמה שנצטוו הנביאים ובמה שנצטוו אבות והם המה דברי רבנו כאן.
2.4.2
וכל הכופר בעכו"ם מודה בכל התורה כולה. שם בספרי וכן הוא בגמ' דילן חולין ה' ושבועות כ"ט ונדרים כ"ה וקדושין מ'.
2.4.3
והוא עיקר כל המצוות כלן. עי' ילקוט שלח בשם הספרי זוטא הא מה מצוה שכל המצוות תלויין בה זו עכו"ם.
2.5.1
ישראל שעבד עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו. עי' כ"מ ועי' השגת הראב"ד ז"ל דאע"פ כן אסור לאבד ממונו בידים מידי דהוי אמסור ועי' להרמ"ע מפאנו ז"ל הובאו דבריו במעשה רוקח הספרדי בשם כת"י וז"ל ועי' בנמוק"י פ' איזהו נשך שחילק בענין זה בין מסור למומר דבמסור, הוא דחיישינן דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לע"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע ביניהם ע"כ, ולפי מה שביאר הכ"מ את דברי רבנו ששיעור הדברים ישראל שעבד עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעכו"ם הרי הוא מומר לכל התורה, ושיטת רבנו דבפ"א הו"ל מומר לא ידענא אם יש מקום לחילוק זה, אמנם הרב מרכבת המשנה חוכך בזה בדעת רבנו ועי' בתוס' סנהדרין ס"א א' ד"ה ריש לקיש וזבחים י' א' ד"ה ריש לקיש ותוס' חולין י"ד ד"ה השוחט וכבר האריכו בזה רבותינו טובא בשיטת רבנו ובדבריו בפי' המשנה לחולין ואכ"מ ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ד ה"ב אלא הרי הן כיחידין שעבדו עכו"ם וסוקלין כל מי שעבר וממונם ליורשיהן כשאר הרוגי בי"ד.
2.5.2
ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם שנאמר כל באיה וכו'. עי' כ"מ מה שהביא תמיהת הרמ"ך ז"ל ומ"ש על זה ועי' לח"מ ועי' יד המלך שטרח לישב סוגית הגמ' בביאור חדש לדעת רבנו, וכמדומה שדברי רבנו פשוטים, דרבנו סובר דכל באיה לא ישובון אינה נביאות, אלא דין הוא דאין מקבלין אותו בתשובה, ולא דאינו יכול לשוב, שמלבד דאיהו בעצמו כתב בהל' תשובה אבל שב מרשעותו כמ"ש הלח"מ הנה בסוגיא שם גופא אמרו ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים, הרי דאפשר להם שישובו, אלא שאין מקבלין אותן משום דאם עושין תשובה באמת מתים, וקרא קאמר דכל באיה לא ישובון אין מקבלין אותן בתשובה ואולי כוון לזה גם הלח"מ והוא פשוט ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' מ"ה מה שכתב בזה, ודעתו דאין מקבלין אותן להחזיקן לבעלי תשובה, עי"ש מה שחיזק הדברים.
2.5.3
ואסור לספר עמהן. עי' כ"מ שהוא מסנהדרין ל"ח מקרא דאל תען באפיקורס ישראל, ורבנו הביא קרא דואל תקרב אל פתח ביתה והוא דרשה אחרת, ועי' לח"מ שתמה דבע"ז דרשו מקרא דואל תקרב אל פתח ביתה זו רשות או זונה, ומינות מקרא דהרחק מעליה דרכך, ורבנו כתב מקרא זה ומצאתי דרשא דואל תקרב אל פתח במינות בפסקתא זוטרתא שלח אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר ומוצא אני מר ממות את האשה זו מינות וכו' וכן אמר שלמה הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, ועי' בע"ז כ"ז ב' לא ישא ויתן אדם עם המינים ועי' תוס' שם דהיינו להאריך עמהם בדברים פן ימשכוהו ועי' בר"ח שם, והנה עי' בתוס' במה שעמדו מבי אבידן דכמה אמוראי הוו אזלו להתם ועי"ש שהאריכו, ולרבנו הדברים מבוארים דדוקא באפיקורס ישראל אסור לפי מ"ש הכ"מ, ועי' שבת ע"ה בלומד דבר אחד מן המגוש וס"ל לרב דהיינו גידופי, ולפי"ז אין ראיה דדוקא ללמוד מהם אסור ולא לספר עמהם, דהרי התם אפילו במגוש עכו"ם קאי דלספר עמו מותר, ועי' בתוס' הובאה לעיל בהגהות מיימוני לא יטייל אדם עם תועים וכו' ואפילו ירא מפני לסטים ורוח רעה שנא' לא תלכו אחרי אלהים אחרים עי"ש.
2.5.4
ומחשבה של אפיקורס לעכו"ם. כבר הביאו מקור הדברים להא דאמרו בחולין י"ג א' שחיטת נכרי נבלה הא דמין לעכו"ם, ועי' לרבנו בפי' המשנה שם, והנה דברי רבנו תמוהים מאד דמלבד שאין הדבר ברור דסתם מין מחשבתו לעכו"ם ועי' תוס' ע"ז כ"ו ב' ד"ה איזהו דדוקא בכומר לעכו"ם אמרו כן מלבד זה תמוה דלמה נקיט לה רבנו רק הכא ולא בשאר דוכתי ועי' לעיל בפ"ו ביסודי התורה בספר תורה שכתבו מין דישרף דלשיטת רש"י ז"ל הוא משום דמחשבתו לעכו"ם ואלו רבנו נקיט התם טעמא אחרינא משום שאינו מאמין בקדושת השם, והא דישרף משום שלא להניח שם לאפיקורסים מה שהוא סתירה לכאן וכבר עמדו על זה ועי"ש מ"ש בזה, ורק כאן כתב כן רבנו ובאמת אין לו שום מקום ולא שייך כלל לדברים שהוא עוסק בהם כאן, והנה ראה זה מצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסח בדברי רבנו כאן ואסור לספר עמהם ולחשוב עליהם תשובה כלל שנא' ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של מין לעכו"ם ובמעשה רוקח הספרדי הנוסח ומחשבה של אפיקורסות לעכו"ם והוא מחשבה של מינות (שהוחלף באפיקורס מאת הבקורת) ולפי"ז יבוארו דברי רבנו דקאי על מ"ש לעיל שאסור להפנות אחריה במחשבה וכל מחשבה שהוא גורם לאדם לעקור עיקר מדברי תורה מוזהרין אנו שלא להעלות על הלב ושלא נחשוב ונמשוך אחר הרהור הלב, וקאמר דאסור לחשוב מה להשיב להם משום שנא' ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של מינות לעכו"ם וזהו איסורו וכמ"ש בתוספתא שלא יטייל עם התועים משום שנא' לא תלכו אחרי אלהים אחרים, ומיושבים כל הדברים ואין שום סתירה בדברי רבנו.
2.6.1
כל המודה בעכו"ם שהוא אמת אע"פ שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא. עי' כ"מ שציין כריתות ג' ולא זכיתי להבין רמיזתו, ואולי כוון רבנו להא דאמרו בסנהדרין ס"ג א' במימרא דרב דכיון שאמר לו אלי אתה חייב דבעי למימר דלענין קרבן אמרה ואליבא דר' עקיבא דלא בעינן מעשה ופריך בגמ' פשיטא היינו מגדף עי"ש ואינו מוכרח.
2.6.2
ואחד העובד עכו"ם ואחד המגדף את ה' שנא' והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף. עי' בדברי רבנו בפט"ו מהל' סנהדרין ה"ו שכתב שם ובעובד ע"ז נאמר את ה' מגדף והבאתי הדברים לעיל הרי להדיא דס"ל כהנהו תנאי בכריתות ז' דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז וכנראה היתה לרבנו גי' רש"י ז"ל שם דחכמים ס"ל הכי ואינהו דאמרי לר' עקיבא מי סברת מגדף היינו מברך את השם מגדף היינו ע"ז וכן המה דברי רבנו כאן וכן המה דבריו בפ"א דשגגות ה"ב ולהכי כתב במגדף שאינו חייב קרבן מפני שאין בו מעשה, ולפלא על הלח"מ ז"ל שכתב ההיפוך וכ"כ הכ"מ בפ"ה מהל' קרבן פסח דלהכי פסק רבנו שם כרבי משום דבסוגיא דבפסחים שם אמר דרבי ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ור' נתן ור' חנינא בן עקביא ס"ל דמגדף היינו עובד ע"ז. ורבנו סובר דהיינו מברך את השם ולדעתי הוא פלא (ועי' ביראים סי' פ"א ובחדש סי' רל"ו שהביא ברייתא דר' אלעזר בן עזריה ס"ל דבעובד ע"ז הכתוב מדבר וחכ"א לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את ה' וכתב וקי"ל כחכמים דרבים נינהו וסתם לן תנא בד' מיתות (נ"ג א) כוותיהו דתנן אלו הן הנסקלין המגדף והעובד ע"ז אלמא תרי נינהו ע"כ) והנה מ"ש דקי"ל כרבנן דרבים נינהו כבר כתבתי דרבנו היה לו גי' רש"י ז"ל וס"ל לחכמים דמגדף היינו עכו"ם, אולם מ"ש דסתם לן תנא בד' מיתות כוותיהו מדמנה המגדף והעובד ע"ז בין הנסקלין אלמא תרי נינהו לא זכיתי להבין כוונתו, וצריך תלמוד.
2.6.3
לפיכך תולין עובד עכו"ם כמו שתולין את המגדף. אלה המה דבריו ז"ל בהל' סנהדרין שהבאנו שנא' כי קללת אלהים תלוי הרי מגדף אמור ובעובד עכו"ם נאמר את ה' הוא מגדף, ועי' בתוס' יו"ט בפ' נגמר הדין שם שכתב שדקדק בירושלמי וספרי ולא מצא דרשה זו, ובאמת פירש כן רבנו מה שאמרו בגמ' שם מ"ה ב' וחכ"א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר ור"ל עובד ע"ז דהוי ג"כ מגדף וכמו שסייים רבנו כאן ומפני זה כללתי דין המגדף בהל' עכו"ם ששניהם כופרים בעיקר הם, וזהו ר"ל שהעובד ע"ז נקרא מגדף, וכמו דס"ל לרבנו דמגדף היינו עובד ע"ז, ע"פ דרשתם ז"ל, וכמ"ש שהמודה בעכו"ם ה"ז מחרף ומגדף, וכן המה דברי רבנו בפי' המשנה לסנהדרין פ"ו שם מגדף בלבד, ועובד ע"ז נקרא ג"כ מגדף הוא מה שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף, ופרשו זה בספרי כי אותה פרשה כולה בע"ז מדברת ע"כ.
2.7.1
אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ד' אותיות שהוא א' ד' נ' י' וכו'. רבנו ס"ל כאיכא דאמרי בסנהדרין שם ס' א' אמר רב אחא בר יעקב ש"מ שם בן ד' אותיות נמי שם הוא פשיטא וכו' מהו דתימא עד דאיכא שם רבה וכו' קמ"ל, והנה לשיטת רבנו בכמה מקומות (ועי' מורה) דעיקר שם המיוחד הוא שם הוי"ה ולא שם בן מ"ב, א"כ על כרחך ליכא לפרש מהו דתימא עד דאיכא שם רבה, שהכונה שם מ"ב דמאי אולמא, ואיך אפשר לומר ש"מ שם בן ד' אותיות נמי שם הוא, דקאי על שם הויה דהרי זהו מעיקר השם, ועל כרחך צ"ל דמה דאמרו שם בן ד' אותיות נמי שם הוא ר"ל שם א"ד ומהו דתימא בעינן שם רבה היינו שם הוי"ה וקמ"ל דלא בעי, והנה עי' להרמ"ה ז"ל בסנהדרין ולהריטב"א ז"ל בשבועות ל"ו בשם הרמב"ן ז"ל דפליגי ע"ז וס"ל כדעת הויש מי שמפרש שהביא רבנו, והאריכו להוכיח דבעינן דוקא שם הוי"ה ולהכי מוכרחין לפרש שם רבה שם מ"ב או י"ב, והנה הביאו ראיה לדבריהם מברכת כהנים דתניא בסוטה ל"ח כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד לי דהיינו שם הוי"ה, דשמעת מינה דלא מקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא שם הוי"ה אבל שם א"ד כנוי הוא דמקרי, ובמס' תמיד פ"ז נמי תנן גבי ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנוי הרי להדיא דא"ד הוי כנוי, ונראה דמזה אפשר אדרבה להוכיח כרבנו דהא בברכת כהנים נפקא ליה דבעינן שם הוי"ה דוקא מדכתיב שמי המיוחד לי וכמו זה שמי לעולם ועי' פסחים ס"ד זבחי המיוחד לי הרי דבלא מקרא מיוחד לא הוי בעינן שם הויה דוקא בברכת כהנים וכבר עמדו ע"ז המחברים ואי דכונתם מדיוק הלשון דקרי לשם א"ד כנוי, בודאי הוי כנוי לשם הויה הנקרא לא כמו שהוא נכתב אבל בכל זאת בודאי משמות המיוחדים הוא, ועי' בדברי רבנו בפי' המשנה לשבועות ותמצא הדברים מבוארים שמה. וראיה מוכרחת לדברי רבנו מהא דאמר שם בדף נ"ו ודלמא עד דעביד תרוויהו ר"ל פרושי שמיה וקללה, ובעי ע"ז קרא, ואי נימא דבעינן דוקא לברכה שם הויה א"כ על כרחך הוי גם פרושי שמיה דהא אינו חייב עד שיפרש את השם והוא מוכרח לדעת רבנו דס"ל דהוגה את השם היינו שם בן ד' ולא שם מ"ב, ועל כרחך לומר דסגי לענין ברכה בשם א"ד, ולהכי פריך שפיר ודלמא עד דעביד תרויהו, ולדעת החולקים על רבנו על כרחך מוכרח לומר דס"ל דהוגה את השם הוא דוקא בשם מ"ב ועי' רש"י סנהדרין שם ק"א ב', או כמ"ש התוס' בשבועות ל"ה א' ד"ה באלף עי"ש. ועדיין יש לתמוה בדברי רבנו מהא דאמרינן בסוגיא שם לפי שנאמר ונוקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מניין לרבות כל הכינויין ת"ל איש כי יקלל אלהיו מכל מקום, הרי להדיא דשם אלקים בכלל כינויים הוא ולא שם משמות המיוחדין וזהו דלא כדברי רבנו, והנה עתה יצא לאור ס' אור שמח והאריך שם לבאר דברי רבנו מכל השגות הרמ"ה ז"ל בדברי טעם ועמד גם ע"ז, ודעתו בזה שאם יאמר כי קלל אלוקיו אין זה אמור שהזכיר שם וקללו אלא שידוע שבירך אלקיו ואלו היה נאמר מקלל שם אלקיו היה משמע שהזכיר שם וקללו אבל כי כתיב כי יקלל אלוקיו, היינו שבירך את הבורא אלקי כל בשר, ואחת היא במה שהזכירו אם בשם אם בכנוי רק שאנו יודעין שאת אלקים קלל, ומזה ילפינן לכנויים, שהרי כלול בזה גם כנויים עי"ש שהאריך, וחיזק את הדברים ובררם אל נכון. אולם באמת לדעתי העניה הדבר פשוט דהרי כבר הבאנו דברי רבנו בפי' המשנה דשבועות ומבואר שם להדיא דמחלוקת ר' מאיר ורבנן בשם המברך קאי אי מברך בכנויים חייב אי לא שהרי בעינן נוקב שם בשם באחד מן השמות שאינן נמחקין וס"ל דמקלל ברחום וחנון ג"כ חייב ויליף לה מאיש אשר יקלל אלקיו מ"מ ור"ל דכאן כתיב רק יקלל אלקיו ולא בעינן נוקב שם בשם, ולרבנן באזהרה ג"כ בשם המברך שבירך בכנוי ואזהרתיה מאלקים לא תקלל תהיה איזה קללה שתהיה אבל בודאי אלקים אינו כינוי אלא אחד משמות המיוחדין כמ"ש רבנו בפי' המשנה להדיא וברור. והנה גם על מה שרבנו מחלק בין שם המברך לשם המתברך, דהמתברך צריך להיות שם בן ד' אותיות ושם המברך צריך רק להיות שם מן השמות שאינם נמחקים, גם על זה השיג הרמ"ה ז"ל, ועי' בתורת חיים בסנהדרין שם שכתב דבשם המתברך הרי כתיב ונוקב שם ה' ובשם המברך הרי יליף מדכתיב בנקבו שם ולא כתיב ה' רק בנקבו שם ונמשכו אחריו המחברים, ובאמת אנחנו זכינו לאגרות הרמ"ה ז"ל שנדפס בפריז ושם נמצא ישוב זה לרבנו, אבל הרמ"ה ז"ל הקשה ע"ז ממ"ש בשבועות ל"ו א' מאן חכמים ר' מנחם בר יוסי דיליף מבנקבו שם דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור עד שיקללם בשם, אלמא בנקבו שם בשם המיוחד קאי ומדר' מנחם בר"י נשמע לרבנן ע"כ, ועי' בפי' המשנה דשבועות שהבאנו לעיל שכתב והמחלוקת בין חכמים ור' מאיר בכנויין לבד ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אלף דלית ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צ"ל כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלקים ע"כ. וא"כ הא דפטר ר' מנחם בר"י במקלל בכנויין היינו כגון רחום וחנון וכדומה משא"כ בשמות שזכרנו המקלל בהם אביו ואמו חייב מדכתיב בנקבו שם א"כ ה"ה במגדף בשם המברך דגביה כתיב בנקבו שם חייב משא"כ בשם המתברך, דגביה בעינן שם ה' וכבר עמדו ע"ז גם עי' בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"ח השם שאמרתי לפניכם אותו קלל ובו קלל ולכאורה משמע מזה דגם שם המברך צריך להיות שם המפורש ועי' בש"ך שם שעמד ע"ז, ואין שום ראיה מזה, דאם בירך בשם אחר הרי הזכיר גם אותו השם בפני עצמו, ועליו אמרו ובו קלל ופשוט. ועי' עוד בכ"מ שהקשה מהא דאמרו גבי מקלל אביו ואמו דפטרי רבנן בכנוי משום דכתיב בנקבו שם, לימד על מקלל אביו ואמו דבעי שם ולא כנוי ועי' רש"י ז"ל שם דחכמים לא ס"ל דרשת שמואל דעד שיברך שם בשם ואיך פסק רבנו לתרווייהו, עי' בלח"מ פ"ה דממרים מה שיישב הדברים וכבר קדמו הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם ויש לי בזה עוד אריכות דברים אכ"מ.
2.7.2
ועל שאר הכינויים באזהרה. הנה שיטת רש"י ז"ל והתוס' בסנהדרין נ"ו שם, וכן בשבועות ל"ו דשאר כינויים אימעוט רק ממיתה אבל חייב עליהן כרת, ומדברי רבנו נראה דאין עליהן אלא אזהרה (ועי' בסנהדרין ס"ה גבי אוב, והנשאל באזהרה, ועי' רש"י ז"ל שכתב מואל תפנו ועי' בתוס' שהקשו דא"כ כרת נמי לחייב, ופשיטא להו דאזהרה ר"ל בלא חיוב כרת, ועי' בסמ"ג לא תעשה ל"ו מביא גם כן פרש"י ז"ל וכתב וא"א לומר כן שהרי בפונה יש כרת וכו' ושנינו בפ' ד' מיתות שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהם באזהרה בלבד, ועי' ביראים סי' פ' ובחדש סי' רע"ב, ס"ל באמת דהנשאל הוא בחיוב כרת והא דתנן במשנה דבאזהרה ר"ל רק למעוטי סקילה, וכנראה היתה שם לפני רבותינו הגי' במשנה שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהם באזהרה בלבד, ולהכי הקשו על שיטת רש"י עי"ש ועי' בדברי רבנו לקמן בפי"א הי"ד והנשאל בהם באזהרה ומכין אותו מכת מרדות) ועי' בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"ח הוא פלוגתא דתנאי דאית תנא תני על הכינויים באזהרה וכרת, על שם המיוחד במיתה, ואית תנא תני על הכינויים באזהרה, ועל שם המיוחד במיתה וכרת, ולפי"ז פסק רבנו כהאי תנא דס"ל דאינן אלא באזהרה, אולם יש לתמוה דהרי התוס' הביאו סוגיא דפסחים צ"ג ב' ושם מבואר בין לרבי בין לר' נתן, דאית ביה כרת, דהרי לרבי יליף כרת בפסח שני מונשא חטאו, ולר"נ כתיב חטאו ישא גבי פסח ללמד על ברכת השם שבכרת עכ"פ לכולהו תנאי, איש אשר יקלל ונשא חטאו כרת הוא והרי מפסוק זה ילפינן כינויים לרבנן. ונראה לומר דהנה התוס' בסנהדרין שם ד"ה איש תמהו על מאי דאמרו בברייתא איש כי יקלל וכו' מה ת"ל, והרי למ"ד מגדף היינו עובד עכו"ם א"כ לית לן קרא למברך את השם, דחייב כרת, ובעינן ע"ז קרא דאיש כי יקלל, ואיך אמר כאן איש כי יקלל וכו' מה ת"ל וגם למ"ד דמגדף היינו מברך את השם מ"מ הרי בעינן קרא דכי יקלל ונשא חטאו ליליף מיניה חיוב כרת לפסח שני כמבואר בפסחים, והנה מ"ש התוס' דלמ"ד מגדף היינו מברך את השם בעינן הך קרא דכי יקלל ונשא חטאו לחייב כרת בפסח שני לא זכיתי להבין דאם נימא כן דבלא קרא מיותר לא הוי ידעינן כרת בפסח שני, א"כ מנ"ל לרבי באמת לחייב כרת בפסח שני, ודלמא קרא דכי יקלל ונשא חטאו לרבות כל הכינויים לכרת אתא, ועל כרחך לומר דחייב כרת בפסח שני מגז"ש יליף, נאמר כאן ונשא חטאו, ונאמר בפסח חטאו ישא, ולהכי אם גם נימא דקרא דכי יקלל לאזהרת כינויים אתא מ"מ ילפינן שפיר חיוב כרת לפסח שני, וקרא מיותר הוא רק לר' נתן דס"ל דקרא דכי קרבן ה' לא הקריב קאי אראשון ואייתר ליה חטאו ישא לדידיה אמרינן דבא ללמד חיוב כרת במברך את השם, אבל בודאי תמיהת התוס' עצומה דאפילו לו יהא כן מכל מקום על כרחך צ"ל דבין ר' מאיר דמחייב בכינויים ובין רבנן דס"ל על הכינויים באזהרה כולהו ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ואייתר להו קרא דכי יקלל. אשר על כן נראה דבאמת למאן דס"ל דמגדף היינו עובד עכו"ם לית כאן קרא מיותר כלל ור' מאיר דדריש קרא יתירה לרבות כל הכינויין הוא משום דר"מ לטעמיה אזיל דס"ל במתניתין ריש כריתות דמגדף מביא קרבן והוא כר' עקיבא משום דכתיב כרת במקום קרבן, ולפי"ז הרי ס"ל לר"מ דמגדף היינו מברך את השם ואייתר ליה קרא דכי יקלל ונשא חטאו ויליף מזה לחייב כינויים ורבנן ס"ל דמגדף היינו עובד עכו"ם וקרא דכי יקלל לחייב כרת למברך את השם אתא, ולכינויים ליכא שום קרא, אלא דמ"מ כינויים באזהרה מקרא דאלהים לא תקלל שכולל הכל בין שמות בין כינויים, וזה אזהרתו וממילא ליכא בכינויים כרת אלא אזהרה בעלמא דקרא דכי יקלל אין לו שייכות לכינויים, כי אם לחייב כרת למברך השם, (ועי' ברבנו חננאל ז"ל שם שכתב וחכ"א על שם המיוחד במיתה שנא' ונוקב שם ה' מות יומת ועל הכינויין באזהרה שנא' ונשא חטאו וזהו נגד דברינו) ונראה עוד לומר, דבזה פליגי תנאי דירושלמי, דמאן דאית ליה מגדף היינו עובד עכו"ם ובעי קרא דכי יקלל לחייב כרת למברך את השם על כרחך ס"ל דעל הכינויים ליכא אלא אזהרה, אבל מאן דאית ליה דמגדף היינו מברך את השם, ולדידיה אייתר קרא דכי יקלל ונשא חטאו ואי גם לית ליה דר"מ לחייב בכל הכינויים מיתה, וס"ל דהוא בא לאזהרת כינויים מ"מ על כרחך אית ליה כרת בכינויים, וזהו מה דאמרו בירושלמי שם מאן דמר על הכינויים באזהרה וכרת, אלהים לא תקלל ועוד איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו בכרת, ומאן דמר על הכינויין באזהרה אלהים לא תקלל ועל שם המיוחד במיתה וכרת ונוקב שם ה' מות יומת ואיש איש כי יקלל אלהיו וכו' ולפי"ז לפי מה שכתבנו לעיל והבאנו דברי רבנו בפט"ו דסנהדרין דס"ל להדיא דמגדף היינו עובד עכו"ם א"כ לדידיה בעינן קרא דכי יקלל ונשא חטאו לכרת במברך את השם, וכינויים ידעינן רק מאזהרת אלהים לא תקלל וממילא אינם אלא באזהרה. אלא דצריך בירור עדיין מנין לו לרבנו באמת כרת למברך את השם, וכן לפסח שני דפסק בפ"ה מהל' קרבן פסחכרבי דחייב עליו כרת ומנא לן הא כיון דס"ל לרבנו דמגדף היינו עובד עכו"ם וליכא למימר, דידע לכרת מהא דאצטריך קרא דכי יקלל ונשא חטאו והרי אזהרה ישנה מאלקים לא תקלל ועונש מונוקב שם ה' מות יומת, וא"כ על כרחך כי יקלל לכרת הוא דאתי, וממילא ילפינן מיניה פסח שני מגז"ש דאם נימא כן מנליה להגמ' בפסחים לומר דרבי ס"ל מגדף היינו מברך את השם ודלמא אית ליה דמגדף היינו עובד עכו"ם ומקרא דכי יקלל ונשא חטאו דלא איצטריך ידעינן כרת למברך את השם ואח"כ ילפינן חטאו ישא דפסח בגז"ש, וכן מבואר להדיא בגמ' דכריתות ז' לפי גי' רש"י דלרבנן דמגדף היינו עובד עכו"ם לא ידעינן כרת במברך את השם אלא מגז"ש דפסח, ובאמת זה קשה גם בלעדי דברינו כיון שכבר הראנו דרבנו אית ליה להדיא דמגדף היינו עובד עכו"ם א"כ מנ"ל כרת בפסח שני, ואשר מטעם זה הרי כתב הכ"מ דלהכי פסק רבנו כרבי ולא כר' נתן, משום דחכמים ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ופסק רבנו כוותיהו ועי' לח"מ ריש שגגות ודבר זה א"א להאמר וא"כ בודאי שיטת רבנו תמוה מאד.
2.8.1
אזהרה של מגדף מנין שנא' אלהים לא תקלל. עי' כ"מ שהעתיק הא דתניא בדף ס"ו ר' אליעזר בן יעקב אומר אזהרה למברך את השם מנין ת"ל אלהים לא תקלל, ובאמת הוא מבואר גם בסוגיא דלעיל דף נ"ו ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וכו' ואזהרתיה מהכא אלקים לא תקלל, וכן בירושלמי דפרקין ה"ח אזהרה למגדף מניין אלקים לא תקלל, ועי' לרבנו בספר המצוות ל"ת ס' הביא זה בשם המכלתא עי"ש שהאריך, אולם כנראה כוונת הכ"מ להא דס"ל לרבנו דאלקים חול ומ"מ אזהרתיה מהכא וזה מבואר שם בסוגיא.
2.8.2
ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש. עי' כ"מ שתמה מהא דאמרו בירושלמי שם וכי אומרים לו גדף, ומשני אותו השם שאמרתי בפניכם אותו קלל, ומדברי רבנו משמע שבשעת גמר דין העד מגדף והיא קושית הר"ן, ועי' מרכבת המשנה ח"ב ביאר כוונת הירושלמי באופן אחר, דקאי על דלעיל מיניה דאמר התם זאת אומרת שדנין מספק, וע"ז פריך ואמרין ליה גדף כלומר הרי על כרחך דנין על הספק דהרי אי אפשר שבעת שיבאו העדים להעיד יאמרו להם גדף וא"כ כיון שהעדים אינם אומרים בפירוש הרי על כרחך שדנין על הספק, וע"ז משני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל, אבל כל זה אינו אלא בתחלת העדות אבל לגמר הדין הוא מגדף בפירוש וכסתמא דמתניתין והוא ישר בבאור הירושלמי. ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרו שם בברייתא ס' א' דאין העדים צריכים לקרוע שכבר קרעו הרי דעל הגדתם היו צריכים לקרוע ועל כרחך שהיו אומרים בפירוש עי' בזה, ועי' בתוס' מו"ק כ"ו א' ד"ה ואחד השומע מפי השומעים שהביאו בשם תוספתא כגון מן העדים שאומרים זה ואם הוא אומר יכה יוסי אין קורעין על זה, ומבואר בדבריהם דאין חייבין לקרוע אלא א"כ שמעו הגידוף מפורש ולא משכחת דבר זה אלא בשומע מפי העדים, הרי להדיא דהעדים היו אומרים הגידוף מפורש כשיטת רבנו, ועי' בס' תורת האדם להרמב"ן ז"ל הביאו דבריו הב"ח ז"ל ביו"ד סי' ש"מ ובש"ך שם סקנ"ה וס"ל דצריך לקרוע כששומע מפי אחד שפלוני גידף, אבל מכל מ"ש קשה לומר כן, וגם מדברי הירושלמי אין הכרח אלא שעדיין יש לעיין ממה דאמרו שם בירושלמי להלן שמעת מינה שית את שמע מינה כהוא, דאמר רב שמואל ברבי יצחק והוא המימרא זאת אומרת שדנין מספק, ולפי מ"ש בשם המרכבת המשנה, הרי נדחה זה, וכן יש לעיין מהא דאמר תמן ר' חייא אמר ר' יסא מקשי תנינן הכרוז יוצא לפניו איש פלוני יוצא ליסקל וכו' ור"ל דמקשה על הא דאמר דשומע מפי שומע צריך לקרוע, והרי הכרוז יוצא וצריך לומר שפלוני יוצא ליסקל על שגידף את השם ונמצא כל השומעים חייבים לקרוע עי' מפרשים וע"ז משני שמענו שומע מפי שומע צריך לקרוע שמעינן שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה הרי להדיא דס"ל להירושלמי דאם שמע רק שפלוני גידף חייב לקרוע והדברים צריכים ברור רחב.
2.9.1
מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. עי' כ"מ שממה שכתב אלא כיון שגידף בעדים נסקל משמע ליה דמגדף א"צ התראה, וכבר הביאו דעת הראב"ד בפ"כ מהל' עדות שהשיג על רבנו ומבואר דס"ל דבעי התראה וכן ס"ל בדעת רבנו שהרי השיג עליו דא"כ גם מגדף לא ליבעי התראה, וכן מבואר ברש"י ז"ל בפירושיו על התורה ונשא חטאו בכרת כשאין עדים והתראה, וראיתי להרב משנת חכמים ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן בסנהדרין ע"ח ב' דר' נחמיה יליף חבישה ממגדף דאע"ג דלא הוי ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו, ורבנן מגדף הוראת שעה היתה וכו' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר, וקשה דהא על כרחך גם לר' נחמיה מוכרח לומר דמגדף הוראת שעה הוי, דהרי לר' יהודה דס"ל דבעינן שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג אמר לקמן בדף פ' ב' דס"ל דמקושש הוראת שעה הוי, ולפי"ז אי נימא דמגדף בעי התראה, הרי כיון שלא היה משה יודע אי יש חיוב מיתה במגדף כלל ממילא ליכא התראה, ועל כרחך לומר דהוראת שעה הוי לכו"ע ומוכח דמגדף לא בעי התראה, ואולי כיון לזה גם הכ"מ בציונו לסוגיא זו, אבל הוא תמוה דהרי אפילו אם נימא דמגדף א"צ התראה, הוא עכשיו שאנו יודעין שדינו בסקילה אלא כיון שאין בו מעשה א"צ התראה, אבל כל זמן שלא ידענו כלל שיש חיוב מיתה הרי ברור דאף דלא צריך התראה מ"מ לא היה אפשר לחייבו, שהרי לא נודע כלל לשום אדם שיש כאן חיוב מיתה, וא"כ על כרחך הוראת שעה הוי אפילו אי לא בעי התראה. ועל כרחך לומר דפירוש הגמ' ורבנן מגדף הוראת שעה היתה היינו החבישה, ולהכי לא נוכל למילף חבישה מזה, ור' נחמיה ס"ל דהחבישה לא היתה הוראת שעה אבל אין זה נוגע לעצם דין המיתה דלכו"ע היתה הוראת שעה ועי' במראה הפנים בירושלמי דסנהדרין שם שכתב דאם נימא דאיכא כרת במגדף, על כרחך צ"ל דבעי התראה, וחיוב המיתה הוא היכא דאתרו ביה וכרת בלא אתרו, אלא שרבנו לא הביא כלל חיוב כרת במגדף בשום מקום וא"כ אפשר לומר דלא בעי התראה ע"כ. וכל דבריו תמוהים. רבנו הביא חיוב כרת במגדף בפ"א דשגגות ה"ב, אלא שחטאת אינו חייב במגדף, משום דלית ליה דר' עקיבא, אבל אינו מוכח מזה כלום לענין התראה דאפשר שפיר לומר דלא בעינן התראה למיתה, וחיוב כרת הוא היכא דעבר במזיד בלא עדים, וכבר כתבתי בגליון הירושלמי שדבריו ז"ל תמוהים ועי' תשובת הרדב"ז ח"ה סי' כ"א ורי"א מה שהאריך בדין התראה במגדף, והפשוט בדברי רבנו במ"ש דכיון שגידף בעדים נסקל ר"ל דאילו הוי מהני חזרה תוך כדי דיבור היו צריכין העדים להיות משך תוך כדי דיבור אחר הגידוף משום דילמא חזר בו אבל כיון דלא מהני חזרה במגדף א"צ העדים אלא לשמוע הגידוף וכיון שגידף בפניהם נסקל.
2.9.2
ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבי"ד אינו נסקל. עי' כ"מ דלמד כן מבועל ארמית וכו' עי"ש ואין צורך והוא מבואר להדיא בגמ' פ"ב ב' שם מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה וכו' והא המקלל בקוסם הא תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו דמיחזי כמברך את השם והוא מבואר.
2.10.1
כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפי' על ברכת הכינויים חייב לקרוע. עי' בס' תפארת למשה שכתב נראה לי דר"ל אפילו כינויים הנמחקים כגון חנון ורחום חייב לקרוע דהא אפילו בלשון לע"ז הוי כינוי וכדאיתא בחו"מ סי' כ"ז לענין קללת חבירו בשם עי"ש.
2.10.2
והוא שישמענה מישראל וכו' אבל השומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע. שיטת רבנו לפסוק בחדא כשמואל דאינו חייב אלא בשומע מפי ישראל ובחדא כר' חייא דחייב גם על כינויים האריכו בה רבותינו ז"ל טובא ועי' כ"מ האריך בשם מהרי"ק ודעת הרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל דגם בעכו"ם קורעין, אלא דבכינויים בעכו"ם בזמן הזה אין קורעין משום דא"כ יתמלא כל הבגד קרעים ומצאתי שגם הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסנהדרין הכין ס"ל, וכן מצאתי בתשובות גאוני מזרח ומערב בסי' ק"נ שכתבו ואין חילוק בין שם המיוחד לכינויים ובין ישראל לגוי, והוא כשיטת רבותינו ז"ל שהבאנו, ועי' ב"ח שרוצה לדחוק ולהעמיד כן גם דעת רבנו והוא תמוה, ומצאתי חבר לרבנו ה"ה הראב"ד ז"ל באשכול הל' מו"ק סי' נ"א שכתב וז"ל ועל ברכת השם בין שם המיוחד בין הכנוי ובישראל, והפשוט בדעת רבנו דהיתה לו גירסת הירושלמי בסנהדרין כמו שהוא לפנינו בירושלמי דמו"ק מהו לקרוע על הכינויים ולא גריס בזמן הזה ומייתי מעובדא דר' שמעון בן לקיש דהוי מהלך באסטרטן איזדמן ליה חד והוי מגדף ולא גריס חד כותאי וכן הוא הגי' בחי' שיטה בסנהדרין והעתיק כן גם המהרי"ק ז"ל בתשובתו, ולא היה עכו"ם כלל אלא ישראל מומר, ולפי"ז פשוט דקורעין על הכינויים ופסק רבנו כן משום דמעשה רב, ואפשר דאפילו אם נגרוס חד כותאי אפשר דס"ל כותים גרי אמת הם ועשאום אח"כ כעכו"ם ולפי"ז דינו כמומר ובזה יש להאריך ולישב כמה סתירות, ומצאתי גם לרבנו חננאל ז"ל במו"ק כ"ו העתיק כן הירושלמי מהו לקרוע בזה"ז משום ר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנין בטל מלקרוע מהו לקרוע על הכינויים נשמעיניה מן הדא ריש לקיש הוי מהלך וכו' ועי' עוד במראה הפנים בירושלמי שם ואין מקום להאריך עוד, ועי' כ"מ שהקשה דלמה לא הזכיר רבנו הדין שאין העדים חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ועי' מ"ש בזה, ורבנו כתב דין זה בפ"ט מהל' אבל ה"ח עי"ש.
2.10.3
כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף. עי' כ"מ מקורו בספרא אבל הקשה מדאמרו שם יד כל יחיד ויחיד, משמע שכל היחידים הנמצאים בשעת סקילה סומכין ידיהם עליו, ורבנו כתב רק שהעדים והדיינים סומכין, ובאמת הרי מבואר להדיא בספרא שם דרק הדיינים מרבינן מקרא דכל השומעים, וביאור מ"ש כל יחיד ויחיד היינו כמ"ש רבנו בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ט חמשה שהביאו קרבן אחד כלם סומכין עליו זה אחר זה והוא מן התוספתא, ומקור הדברים הוא מכאן דאחד אחד סומכין עליו ולא כולם יחדו, ועי"ש בדברי רבנו בה"י לענין סמיכה בקרבנות הצבור דשלשה מן הסנהדרין סומכין עליו, שם לא הזכיר רבנו דבעינן זה אחר זה אף שמבואר כן להדיא בתוספתא שם, ויש לעיין עוד בנוסחאות השונות בתוספתא, אבל צ"ל דרבנו סמך על מ"ש לעיל וצ"ע עוד ושם נאריך אי"ה בזה עכ"פ דברי רבנו כאן ברורים.
3.1.1
כל העובד כוכבים ומזלות ברצונו בזדון חייב כרת. ביאור ענין ברצונו וגם בזדון שאינו מובן, היה נראה ע"פ מה שכתב רבנו לעיל בפ"ה מיסודי התורה ה"ד דאפילו אם עבר בזדון אלא שלא ברצונו רק מחמת אונסו אינו חייב עי"ש ולהכי כתב כאן דבעי תרוויהו בזדון וברצונו, אולם עי' לקמן בפ"א מהל' שבת ה"א כתב ג"כ כלשון הזה ברצונו ובזדון ושם א"א לישב כן ועי' לרבנו בפ"א משביתת עשור ה"א אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת ועי' עוד לקמן בפ"ו ה"א וה"ג ופ"ג מאיסורי ביאה הט"ו וצ"ב, שוב מצאתי להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קל"ז שהאריך בזה ועמד ג"כ דמלבד קושי הביאור למה כתב כן רבנו רק הכא ובשבת וביום הכפורים ולא הזכיר את אשר הבאנו גבי שפחה חרופה בפ"ג דאיסורי ביאה ובבעל אוב ובמולך ועדיין צריך תלמוד.
3.2.1
עבודות הרבה קבעו עכו"ם לכל צלם וצלם. עי' סנהדרין ס"ד א', שאלה לכומרים במה עובדים את זו.
3.2.2
ומרקוליס שעבודתו שיזרק לו אבנים או יסקל מלפניו אבנים. שם אחד הנוטלה ואחד הנותנה חייב כל חדא וחדא רווחא לחבירתה שביק, ובש"ס כת"י הובא בדקדוקי סופרים אחד הנותנה ואחד הנוטלה והוא ישר וכן הוא בחי' הרמ"ה ז"ל.
3.2.3
לפיכך הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור פטור וכו' שנא' איכה יעבדו הגוים האלה וכו'. כן הוא בסוגיא דף ס"א שם וכמ"ש הכ"מ אבל צע"ג, דהא זה קאי לרבא בר רב חנן דהשתחויה יצאה ללמד על הכלל כולו וילפינן מהשתחויה דאפילו אינה עבודת פנים חייב שלא כדרכה, וא"כ איכה יעבדו למעוטי מאי, וע"ז אמרו למעוטי הפוער עצמו למרקוליס וכו' אבל לפי מאי דס"ל שיצאה זביחה לידון בעבודת פנים קרא דאיכה יעבדו לאו למעוטי אתא אלא לרבויי פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקא לן לא מזביחה ולא מהשתחויה עי"ש בתוס' ד"ה איכה וברש"י בפירושו על התורה, ועי' לבעל המאור ולהרמ"ה ז"ל דעתם באופן אחר דלפי מאי דאמרינן דיצתה זביחה ללמד על הכלל, והשתחויה יצתה לידון בעצמה איצטריך קרא דאיכה יעבדו למעט מגפף ומנשק שלא כדרכה וליכא למימר דמזובח נפקא איצטריך למעט מקושיא דרב פפא ס"ד אמינא זובח לגופיה אתא דמחשבין מעבודה לעבודה קמ"ל, או כמ"ש המאור ז"ל דאצטריך למעוטי מגפף ונושקים דאי מזביחה הו"א למעוטי מגפף וזובחים שזו עבודת פנים וזו אינה עבודת פנים אבל מגפף ונושקים דאידי ואידי דרך כבוד הו"א ליחייב קמ"ל איכה יעבדו למעוטי, ולא לפוער עצמו למרקוליס וכדומה, ועי' לרבנו בספר המצוות לא תעשה ו' וז"ל ולשון מכלתא לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ולכן מי שיזרוק אבן לפעור או יפעור למרקוליס אין זה חייב כי אין זה דרך עבודתה מפני אמרו יתברך איכה יעבדו וכו', והדבר צע"ג, ועי' מ"ש לקמן בה"ג שהבאנו שמה דעת הרמב"ן ז"ל ויתישבו הדברים.
3.2.4
ומפני הענין הזה צריכין בי"ד לידע דרכי העבודות וכו'. שבת ע"ה לא תלמד לעשות אבל אתה למד להורות ורק מצדוקי אסור ללמוד ואפילו דברי תורה.
3.3.1
ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן הוא מה שכתוב ולא תעבדם. וכ"כ רבנו בספר המצוות ל"ת דעבודה כדרכה ילפינן מלא תעבדם וכן הוא דעת הסמ"ג ל"ת י"ז וכן דעת הרמ"ה ז"ל במתניתין דסנהדרין שם, אולם שיטת רש"י ז"ל אינה כן, ועי' פרש"י בסוגיא שם בד"ה אחד העובד שכתב דאזהרת עבודה כדרכה הוא מקרא דאיכה יעבדו וכו' וכן הוא דעת היראים סי' ע"ח ובחדש סי' ר"ע שכתב גם בפרשת ראה ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וכו' וא"ר אילא בכמה מקומות בש"ס דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכן כתב גם להלן שם ובשאר עבודות כדרכו למדנו אזהרה מדכתיב ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים וכו' ועי' מהרש"ל ומהרש"א שם במשנה דפליגי בשיטת רש"י ז"ל שלדעת מהרש"ל ז"ל ס"ל גם לרש"י דילפינן כדרכה מלא תעבדם ובאמת הרי מבואר שם בגמ' ס"א להדיא מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב וכו' אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו הגוים תנהו ענין לשלא כדרכה הרי להדיא דכדרכה יליף מאיכה יעבדו וכן הוא להדיא גם בדף ס"ג ג' השתחוויות בעכו"ם למה וכו' כדרכה מאיכה יעבדו הגוים נפקא עי"ש. והרב משנת חכמים כתב דעל כרחך ס"ל להרמב"ם ז"ל כמ"ש התוס' שם דאצטריך קרא למכובדים בפני עצמו ולמבוזים בפני עצמו א"כ אף דעונש להדיא כתיב וילך ויעבוד וכו' מ"מ אי לאו קרא דאיכה יעבדו הו"א דבעבודת בזיון אף שדרכה בכך פטור ובעי קרא דאיכה יעבדו להעניש בכדרכה אף למבוזין עי"ש בתוס' וזהו לענין עונש אבל האזהרה הוא מקרא דלא תעבדם. ובאמת א"צ לזה דהרי כתבנו לעיל דרבנו ס"ל דקרא דאיכה יעבדו קאי אפטור דפוער עצמו למרקוליס וכמ"ש להדיא בה"ב ועל כרחך לדידיה האזהרה לדרכה הוא מקרא דלא תעבדם. אבל באמת הלא צריך למצוא הדרך הסלולה שלא יהא הסוגיות סותרות זו את זו דעי' לקמן בדף ס"ג א' דאמר רב אמי זובח וקוטר ונוסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ואמר אביי מ"ט דרב אמי אמר קרא לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת הרי להדיא דאזהרתן מקרא דלא תעבדם וכבר עמד בזה גם המהרש"א ז"ל. והנה עי' ברש"י פרשת ראה בקרא דפן תדרוש לאלהיהם וכו' שכתב שם רש"י ז"ל ג"כ כשיטתו דקרא דאיכה יעבדו בא ללמדך לעבודה כדרכה, והשיג עליו הרמב"ן ז"ל שם בנימוקיו וכתב וזה אינו נכון וכו' אבל רבותינו שלמדו מכאן לעובד ע"ג כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור מפני שהזכיר הכתוב איכה יעבדו ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם אבל אם יזרוק אבן לפעור או אפילו דרך כבוד שיחבק וירבץ לפניו אינו חייב מיתה, ולפי"ז אין שום סתירה בסוגיות ולכולהו הלימוד לכדרכה הוא מקרא דלא תעבדם, וכן הוא גם דעת רבנו ובהכי יתישב גם מה שעמדנו על דברי רבנו בה"ב דיליף פוער עצמו למרקוליס מקרא דאיכה יעבדו עי"ש ולפי דברי הרמב"ן ז"ל הדברים מבוארים.
3.3.2
כיצד שניסך לפעור או שזבח למרקוליס חייב שנא' זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. והנה בגמרא דסנהדרין שם ובע"ז נ"א וזבחים ק"ו יליף לה ר' אלעזר מקרא דולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה וכו' תניהו ענין לשלא כדרכה ועי' פרש"י ז"ל שם ותוס' שם דבעי ר"א קרא אחרינא ולא סגי ליה בקרא דזובח לאלהים יחרם משום דמהתם לא ידענו אלא בע"ז שדרך עבודתה בכבוד אבל לא במבוזין ורבנו כנראה יליף גם מבוזין מקרא דזובח לאלהים יחרם, והנה דעת התוס' דקרא דלא יזבחו הוא לאזהרה וזובח לאלהים יחרם לעונש ועי"ש מה שהאריכו בזה וכן דעת הרמ"ה ז"ל בחד לשנא, או דקרא דולא יזבחו לגלויי אתא דזובח לאלהים קאי על שלא כדרך עבודתו, וגם בזה אין שיטת רבנו כן, דהרי רבנו יליף אזהרה לכל אלה מקרא דלא תעבדם, ועי' בריטב"א ע"ז נ"א מבואר בשם הרשב"א ז"ל דקרא דולא יזבחו גם לדידן בזובח להכעיס ולא קבלו עליו באלוה, ואף דבגמ' אמרו כן רק לרבא בר רב חנן דיצא השתחויה ללמד על הכלל כולו ואנן לא ס"ל כן מ"מ קושטא דמלתא כן הוא עי"ש שהאריך להוכיח כן, אבל המעיין בדברי רבנו בס' המצוות לא תעשה ה' יראה שאחרי שהביא ילפותא דזובח לאלהים יחרם כמו שהביא כאן כל הדרשא כתב אח"כ וכבר נכפלה אזהרה זו, רוצה לומר איסור עבודתם באחד מאלו הארבעה מינים ואפילו שלא כדרכה, והוא אמרו יתעלה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכו' ובגמ' פסחים (צ"ל זבחים ק"ו וע"ז נ"א וסוגין הא) התבאר שלאו זה אמנם הוא בשוחט לע"ז אפילו לא תהיה דרך עבודתה שחיטה, אמרו מנין זובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנא' ולא יזבחו וכו' ולשון התורה זובח לאלהים יחרם וכו' הרי להדיא דעיקר הילפותא מזובח לאלהים וקרא דלא יזבחו הוא כפילת האזהרה ומצוי כן בדעת רבנו, ואע"פ כן עדיין צ"ב עי' בסוגיא דע"ז וזבחים שם דדחיק רבא קרי ביה לא יזבחו, וקרי ביה ולא עוד, הרי דבעינן הך ילפותא ולא רק שנכפלה עי"ש בסוגיות ויש לעיין.
3.4.1
ספת לה צואה או שניסך לה עביט וכו' חייב, שחט לה חגב פטור אלא א"כ וכו' וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר וכו' עכו"ם שעובדין אותה במקל וכו'. ועי' השגת הראב"ד וכ"מ ולח"מ, ובמה שהאריכו בזה המחברים והנה שיטת רבנו אינה כשיטת רש"י והתוס' והראב"ד והרמב"ן ז"ל ועי' בר"ן ובריטב"א ביארו כל הדברים, ושיטת רבנו תמוה מכל צד, דפסק בשחט לה חגב ומחוסרת אבר דפטור, הרי דבעינן כעין פנים, ולפי"ז בשבר מקל לפניה ג"כ פטור מכ"ש, שהרי בגמ' אמרו דאפילו לר' יהודא דמחייב בחגב הוא משום דצוארו דומה לשל בהמה, אבל בשבירת מקל פטור, ורבנו פסק דחייב, ועל כרחך צ"ל דשחט לה חגב הא מיירי באין עבודתה בכך, ובמקל משום דעבודתה בכך, א"כ איך אמרו בגמ' שם דמימרא דרב הוא כתנאי עי"ש, גם תמיהת הראב"ד וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים עי' בכל זה היטב ועי' גם במרכבת המשנה ח"ב האריך טובא. ועי' להפר"ח ז"ל דעתו בשיטת רבנו דבודאי ס"ל דלא בעינן זריקה משתברת לענין חיוב ואף שאין עובדין אותה במקל חייב בין על השבירה בין על הזריקה, ומטעם זה לא הביא רבנו בדין ספת לה צואה דבעינן שתהא לחה כדמוקי לה בגמ', והעתיק רבנו בשבר מקל לפניה דבעי שעובדין אותה במקל הוא משום דאם אין עובדין אותה בכך אין כאן תקרובת, אבל אין זה שייך לענין חיוב ואפשר גם דמשום רבותא דסיפא נקיט כן דאפילו עובדין אותה במקל מ"מ אינה נאסרת בזריקה באשר לתקרובת בעינן זריקה משתברת, וס"ל לרבנו דכל זה דוקא בכעין שחיטה ובכעין זריקה דהיינו בתולדות כמבואר בסנהדרין ס"ב אבל בשחיטה ממש איכא גזיה"כ דזובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו דלא אסרה תורה אלא כעין פנים ממש ולהכי בבעלת מום פטור משום דהוי שחיטה ממש, וכן בחגב משום דצוארו דומה לשל בהמה הוי שחיטה ממש (ולפי"ז הא דאמרו שם בסוגיא ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לשל בהמה, לטעמא דרבנן קאמר לה דלהכי פטור משום דהוי שחיטה ממש, ולר' יהודא חייב משום דהוי כעין שחיטה וזהו נגד דעת רבותינו הראשונים דלדידהו הואיל וצוארו דומה לבהמה טעמא דר"י הוא וכן נראה מפשטות הסוגיא דהרי אמרו לא דכו"ע לא אמרינן כעין זביחה והרי דנבעי כעין זביחה לר"י הוי בעי למימר) וא"כ בין רבנן בין ר"י מודו לדינא דר' יוחנן בשוחט בהמה בעלת מום דפטור ובזה מיושבין דברי רבנו ועי' למהר"ל בן חביב בסי' כ"ב ועדיין הדברים צריכים ישוב מרובה לכל דברי רבותינו. והנה ראה זה מצאתי בתוס' רי"ד לע"ז שם מהדורא קמא שאחר שהביא שיטת רש"י ז"ל והקשה עליה טובא כתב ואני מצאתי מוגה בספרים ע"ז שאין עובדין אותה במקל וגרסא זאת נראית בעיני עיקר (וקאי על מימרא קמא דרב יהודה אמר רב) שאלו היו עובדין אותה במקל הוי מיחייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל כיון דאורחא במקל ואע"ג דלא הוה כעין פנים דלא בעינן כעין פנים אלא במידי דלאו אורחא וכדאמר רב נחמן לקמן ע"ז שעובדין אותה במקל חייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל, והכא דפטר בזריקת מקל משום שאין דרך עבודתה במקל ואפ"ה שיבר מקל בפניה חייב משום דהוי כעין זביחה ודמיא לספת לה צואה ולשחט לה חגב וכו' ור"נ משמיה דרב איירי לקמן בע"ז שעובדין אותה במקל שחייב אפילו בזריקה ואתא לאשמועינן דאינה נאסרת המקל בהנאה דאין תקרובת ע"ז אסורה אלא כעין פנים ואע"פ שעבודתה בכך עכ"ל. ואם נימא דרבנו היתה לו גירסא זו בגמ', הרי מיושבין כל דבריו וברורין כשמלה ומימרא קמא דרב יהודה אמר רב בע"ז שאין עובדין אותה במקל וכן בשחט לה חגב ג"כ באין עובדין אותה בכך וס"ל לרב דכיון דהוי כעין זביחה חייב אף שאין דרכה בכך, ורק בזריקה פוטר משום דלא הוי זריקה משתברת, להכי אוקי לדידיה ברייתא דספת בלחה דהוי זריקה משתברת, ואמר על זה כתנאי ור"ל דמוקי להא דרב כר' יהודה דמחייב בשחיטת חגב אף שאין דרכה בכך, ועל כרחך משום דהוי כעין זביחה וה"ה לשבירת מקל, ומשני דגם ר"י ס"ל דבעי כעין פנים ובזה ליכא פלוגתא כלל, וממילא באין דרכה בכך אינו חייב לא על שבירה ולא על זריקה, ולא מטעם דבעינן זריקה המשתברת אלא משום דבעינן כעין פנים ולהכי גם בשוחט בהמה מחוסרת אבר פטור אם אין דרכה בכך, וזריקה המשתברת היא רק לענין איסור תקרובת ולפי"ז סבר רבנו דתרי מימרא דרב לא פליגי כלל ורק דמימרא חדא דאין עובדין אותה במקל, ובזה קמה לה כמסקנת הסוגיא דכו"ע בעינן כעין פנים ופטור על השבירה ועל הזריקה, וכן בחגב ובמחוסרת אבר, ובעובדין אותה במקל חייב משום דרכה בכך, ואשמועינן רבנו דינא לענין תקרובת דבשיבר לפניה הוי תקרובת אסורה, ובזריקה כיון שאינה משתברת אין כאן תקרובת לא נשא לפנינו אלא שאילת הראב"ד דוכי גרע שחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר מספת לה צואה, צ"ל דאה"נ דאם הקטיר חגב ומחוסרת אבר חייב, ושחיטה שאני דהא באמת שחיטה לאו עבודה תמה היא ולהכי בעינן בה כעין פנים ממש (וסברא זו מצאתי גם בס' אור שמח שיצא לאור עכשיו והאריך בה הרבה) עכ"פ דברי רבנו מבוארים ומבוררים כשמלה לפי גרסא זו, ויש להאריך עוד הרבה ואכ"מ.
3.4.2
המקבל עליו אחד מכל מיני עכו"ם באלוה חייב סקילה, ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכו'. ובנוסח אחר כת"י הובא במעשה רוקח הספרדי ואפילו הגביה דבר מה, ועי' לח"מ דרבנו מפרש דהמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה דמתניתין תרי דיני נינהו חדא במקבל עליו ע"ז שהיתה כבר ע"ז, והאומר אלי אתה הוא בעושה עכשיו ע"ז חדשה, ורש"י ז"ל במתניתין כתב דמקבלו עליו הוא שלא בפניו ואלי אתה הוא בפניו ונמשכו אחרי דבריו כל מבארי המשנה והרמ"ה ז"ל בנימוקיו דחה הפירוש, ועי"ש דמדמי ליה הרמ"ה ז"ל להא דאמרו בגטין ל"ב גט זה בטל הוא לא אמר כלום וכי אמר יהא בטל דבריו קיימין וה"נ אי תנא המקבלו עליו הו"א התם הוא דמחייב דהא קבליה עלויה אבל א"ל מעיקרא אלי אתה דשיחה בעלמא היא לא ליחייב קמ"ל עי"ש שהאריך ורבנו מצא לו נתיב חדש בזה כמ"ש. אבל תמה הלח"מ ז"ל דלמה בעי הגבהת הלבנה לחיוב, ורק לאיסור בעינן זקיפת לבנה, ולא לחיוב וראיה מסוגית הגמ' דסנהדרין ס"ג א' דפריך שם על רב נחמן, דאמר כיון שאמר לו אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתניתין היא, אלא לקרבן ואפילו לרבנן והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה וכו' הרי דמתניתין דתנן האומר אלי אתה חייב מיתה בדליכא מעשה, דאי נימא דדוקא ע"י מעשה, א"כ מאי פריך אלא לקרבן והא אינו חייב עד שיעשה מעשה, והרי הכא איכא מעשה, ומשו"ה מסיק בלח"מ דרבנו דנקט הגביה לאו דוקא, ולא אוכל לרדת לסוף דעתו, דהא אי אמרינן דר"נ קאמר לה לענין קרבן על כרחך לאו דוקא באומר אלי אתה וה"ה דמקבלו עליו באלוה, ולריש לקיש דאמר עקימת שפתיו לאו הוי מעשה בודאי אינו חייב קרבן גם במקבלו עליו באלוה בדברים בעלמא, ועי' בסוגיא שם בכריתות וא"כ הרי שפיר פריך, ואמינא אדרבא לאידך גיסא דאם נימא דפי' המשנה האומר אלי אתה הוא כפרש"י והרמ"ה ז"ל א"כ קשה דלמה לא אמרו בגמ' דהא דאר"נ כיון שאומר לו אלי אתה חייב קאי בע"ז חדשה, וזהו חידושו מה דליתא במתניתין ועל כרחך כשיטת רבנו דהא דתנן האומר לו אלי אתה קאי בע"ז חדשה ולהכי פריך שפיר אי לקטלא מתניתין היא. והיה גם אפשר לומר דהא דנקיט רבנו הגביה לבנה, הוא משום דכתיב בראש הפרק דחייב קרבן על שגגתה ובזה הרי בעינן דוקא מעשה, ומצאתי כן לחכמי הספרדים שאמרו כן, אבל גם זה אינו, ועי' לרבנו בפ"א דשגגות ה"ב המקבל ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת וכו' ואם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה וא"כ משכחת לה עשה מעשה שהגביה הלבנה וצריך תלמוד.
3.5.1
העובד עכו"ם כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו וכו' חייב ומביא קרבן על שגגתו. עי' כ"מ שכתב דרבנו מפרש למתניתין בשוגג ולענין חיוב חטאת, דאלו במזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא, ואם כי לכאורה משמע כן גם מדברי רבנו בפי' המשנה במקומו ונמשכו אחרי לשון זה מבארי המשנה, אבל תמוה לומר כן דעל כרחך בשוגג מיירי שלא ידע שאסור לעשות כן ובמזיד שידע שאסור לעשות כן אפילו לבזויי ומ"מ אין בו חיוב מיתה וכרת, ותמוה דאמאי והרי אינו מוטעה עוד, ומטעם זה תמוהים גם דברי הכ"מ במה שכתב דא"א לחייבו מיתה משום דהוא מוטעה, והרי על כרחך אתרו ביה דאסור אפילו לבזויי וחייב על זה מיתה והתיר עצמו למיתה ואיך אפשר לומר שהוא מוטעה, ועוד דאם נימא כן הרי משכחת לה חיוב קרבן בע"ז אף בדבר שאין חייבין על זדונו כרת ועי' ריש יבמות והוריות דכל חטאת שבתורה מע"ז גמרינן ובעינן שיתחייב על זדונו כרת עי"ש, ודבר זה יש לדחות, דאין זה זדון, עכ"פ הדבר תמוה. והנה שיטת רש"י בודאי אינה כן שהרי כתב להדיא דחייב גם מיתה וכרת במזיד וכן הוא גם דעת הרמ"ה ז"ל להדיא בסוגיא דמאהבה ומיראה עי"ש והפשוט יותר דגם רבנו הכי ס"ל, והא דכתב חייב ר"ל מיתה וכרת וכמו בכל הנך שכתב חייב בפרק זה ועוד בכמה דברים ולמה לעשות פלוגתא חדשה ועי' בתוס' יו"ט במשנה שנדחק בזה טובא ללא צורך ומצאתי כן גם להרב מקראי קודש הספרדי ולעדות ביהוסף הספרדי שהכריעו כן בדעת רבנו, שוב מצאתי הדברים מבוארים בתורת חיים ברחבה והשיג על הכ"מ עי"ש היטב ומ"ש רבנו בפי' המשנה דחייב חטאת על כרחך דלאו למימרא דחייב רק חטאת ולא מיתה וכרת אולם רבנו אשמועינן דלא נימא כיון שכוונתו לבזויי אין זה שוגג כיון דסבר דמצוה קא עביד ועי' בפסחים ע"ב מי שנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי, עי' פרש"י שם וברור. והנה עי' בתוס' שם שכתב דאע"ג דמכוין לבזויי ר"ל ולעבדו בבזוי, ועי' מהר"מ שם ועי' בתורת חיים שתעה הרבה בזה, ומעובדא דרב מנשה, שלא נתכוון בודאי לעבוד בבזוי, ומעובדא דסבטא בן אלס שהיו משרתים מקלסין אותו, הרי שאף שהיו יודעין שהוא מכוון רק לבזות, מ"מ גם זה הוא עבודה וכן מטין דברי רבנו עי"ש שהאריך.
3.6.1
העובד עכו"ם מאהבה כגון שחשק בצורה זו או מיראתו לה שמא תריע לו וכו' ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות מאהבה או מיראה פטור. עי' כ"מ בכל האריכות, ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל שכתב דומה שהוא השמיט מכאן מיראה ובגמ' הולכין יחד מאהבה ומיראה, ואנו מפרשין מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עכו"ם ולא מיראתה, וכתב ע"ז הכ"מ איני מבין דבריו דהא רבנו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה, אבל הברור דלא ע"ז קאי הראב"ד והרי נראה ברור מתוך ההשגה שהעתיק דברי רבנו ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות מאהבה פטור, וכאן לא היתה בנוסחת הראב"ד בדברי רבנו או מיראה, וסבר הראב"ד ז"ל שלכן השמיט רבנו מיראה גבי ד' עבודות, כהשגת הריב"ש ז"ל עליו שהביא הכ"מ שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע"פ שאינה מקבלה באלוה חייב, ובהא לא פטר רבנו דרוב עכו"ם שבעולם כך הם עובדים עי"ש ולהכי השמיט רבנו מיראה ומכיון שבגמ' הולכין יחד מאהבה ומיראה על כרחך לומר שהביאור באהבה ויראה הוא מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עכו"ם ומיראתה, זהו ביאור ההשגה וכן הבינה הרב מרכבת המשנה בח"ב. והנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסנהדרין הביא ג"כ הך פירושא דרבנו במאהבה ומיראה, ואנחנו זכינו לאורו הגדול של רבנו חננאל ז"ל למס' שבת ע"ב שרבנו הולך בעקבותיו תמיד והוא מבאר שם להדיא כרבנו, מאהבה שראה צורת ע"ז ואהבה או אדם שהעמיד עצמו ע"ז כהמן והשתחוה לו מאהבה או מיראה נמי כגון מי שנתירא מן הע"ז והשתחוה לו. וכ"כ להלן העובד ע"ז מאהבה או מיראה כגון המשתחוה מאהבתו לו או מיראתו ממנו לאדם הנעבד כהמן, וזהו ביאור הגמ' בסנהדרין שם יכול אפילו נעבד כהמן והיינו מיראה מיראת המן (לא מיראת אחשורוש כמו שביארו רבותינו הראשונים ז"ל ועי' בפר"ח בחדושיו לסוף או"ח מה שנדחק בזה טובא ולפי"ז הוא פשוט) והרי מבואר דלרבנו במשתחוה להמן מיראה שמתירא מלפניו פטור והחילוק בזה מבואר לפי שאינו מתירא מלפניו משום אלהותו אלא משום שבידו להרע או להטיב לו כהמן, וקושית הרמ"ך ז"ל מפוער עצמו לפעור במכוון לבזויי עי' להרמ"ה בנימוקיו שם מה שהאריך לישב ועי' בתוס' ובשטמ"ק לכריתות בחדושין לסוף המסכת שיישבו כל זה ועי' ביראים סי' ר"ע האריך ועי' להר"ן ז"ל בחדושיו לסנהדרין שם שהשיג ג"כ על רבנו כהשגות הראב"ד והריב"ש ז"ל והוסיף עוד להקשות דהרי לא גרע ממקטר לשד דאמרו בגמ' בדף ס"ה א' דהוא ע"ז, וסתם מקטיר לשד אינו מקבלו באלוה, ועוד דלמה לא תירץ בגמ' שם במקטיר לשד שאינו מקבלו באלוה זהו בעל אוב דליכא גביה אלא לאו עי"ש היטב. אבל המעיין בסוגיא יראה כי באמת זהו תירוץ רבא שם אלא במקטיר לחבר וכו' ועי' רש"י שם שאינו מקטיר לשם אלהות הרי להדיא כדעת רבנו והדברים ארוכים מאד.
3.6.2
המגפף לעכו"ם והמנשק וכו' עובר בלא תעשה שנא' ולא תעבדם. רש"י ז"ל פי' בגמ' דלאו דמגפף הוא מולא תלכון אחרי אלהים אחרים (שבדברים ו' י"ד ולא כמו שציינו מדברי קבלה בירמיה כ"ד וכבר הרגישו בזה) אי נמי מקרא דאל תפנו אל האללים (ועי' בפירש"י במשנה ס' ב' ובמהרש"ל ובמהרש"א מה שהאריכו בזה שהוא סותר את עצמו לדהכא) וכ"כ ביראים סי' ע"ח ובחדש סי' ר"ע וסי' שנ"א, אבל דעת רבנו דמקרא דולא תעבדם ילפינן להו וכן דעת הסמ"ג וכ"כ הרמ"ה ז"ל במשנה וקרא דולא תעבדם גופיה אם כוונת רבנו לקרא דולא תעבדם האמור במשפטים כמ"ש הסמ"ג או דמולא תעבדם האמור בלוחות לא נתברר אל נכון, ומצאתי בעזה"י במכלתא דרשב"י בפרשת יתרו כ' ה' דבר אחר ולא תעבדם שלא ירחיץ שלא יסוך שלא ינעיל שלא יכבד שלא ירבץ שלא ינשק שלא יגפף לאחד ממיני ע"ז והוא מבואר להדיא כדעת רבנו, וברור.
3.6.3
ודברים אלו בכלל עבודה הן ואע"פ כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש. הנה בסוגין דף ס"ג אמרו דאינו לוקה עליהן משום דהוי לאו שבכללות ורבנו כתב טעם אחר וכ"כ בפי' המשנה עי"ש עי' כ"מ, אפשר לומר דכוון רבנו להא דכתבו שם התוס' ד"ה על כלם והא דאמרינן דמבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה חמש וחד מיניהו המבשל ביו"ט לא חשבינן ליה לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא, דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה וזה כונת רבנו דאע"פ שדברים אלו בכלל עבודה הן מ"מ אינו לוקה עליהם לפי שאינן בפירוש ור"ל דלהכי הוי לאו שבכללות, ועי' מ"ש לקמן בה"ט מדברי רבנו בספר המצוות שורש ט' ויתבררו הדברים אל נכון, ובנודר ומקיים בשמו שפסק רבנו דלוקה לקמן בפ"ה הי"א והשיגו הראב"ד ז"ל עי' מ"ש שם.
3.6.4
ואם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים ועשהו לעבדה חייב. מבואר להדיא בגמ' שם נ"ו ב' גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה עי"ש. *) לפי ציונו של הרב הגאון המחבר ז"ל. השאיר את חידושיו מהלכה ז' עד סוף הפרק לבירור ולעיון.
3.7.1
ישב לו קוץ ברגלו לפני עכו"ם לא ישוח ויטלנו וכו' אלא ישב ואח"כ יטול. זה ביאור רבנו על הא דאמרו שם בגמ' אם אינו נראה כמשתחוה מותר ורש"י ז"ל פירש שפונה אחוריו או צדו לעכו"ם והובאו ב' הפירושים בשו"ע סי' ק"נ ולפי"ז הביא רבנו דינא דואם אינו נראה ועי' כ"מ שעמד בזה, אמנם בתוספתא פ"ז איתא הופך לאחוריו והוא כפרש"י וחלקה שם לתרי בבי אבל היפך לאחוריו ומלקט ובמקום שאינו נראה מותר וכן במעין עי"ש והשמיט רבנו דין מעין המושך עי' כ"מ כתב שלא היתה בגרסתו וכן בגי' הרי"ף והוא דחוק שהרי בגמ' שם עביד צריכותא ממעין ולפי"ז צ"ל שכל זה לא היתה בגירסתם, אבל אין צורך לזה כלל כיון שכתב רבנו להלן דין הפרצופות המקלחות לא צריך לכתוב דין המעין עי' בגמ' שם דעיקר החידוש במעין משום דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית א"כ ה"ה בפרצופות המקלחות מים ופרצופות הוא חידוש טפי דמעין הוי משתחוה ופרצופות רק מנשק עי' בתוס' שם ופשוט, וכן הרגיש הרב פר"ח ז"ל וכן מצאתי להבה"ג שלא העתיק ג"כ דין מעין המושך ורבנו חננאל ז"ל הביאו בסוגית הגמרא.
3.8.1
פרצופות המקלחות מים בפני עכו"ם. כן היתה גם גירסתו של הרי"ף בגמ' ולא המקלחות מים בכרכים וניחא בזה קושית הגמ' דפריך פרצופות למה לי, דאע"ג דאינהו גופיהו לאו עכו"ם אבל כיון דמקלחות מים בפני עכו"ם ג"כ מחזי כמנשק לעכו"ם ועי' בס' תורת חיים בסוגיא שהרגיש בזה וגי' הבה"ג פרצופות המקלחות מים בכרכים לפני עכו"ם וכו' ובכת"י רומי הוסיף ג"כ ואם אינו נראה כמנשק מותר, וסיום זה לא נמצא בשום אחד מן המחברים.
3.9.1
העושה עכו"ם לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה וכו' עד סוף ההלכה. ועי' השגת הראב"ד ז"ל קשיא לי אמאי לוקה והלא לאו שבכללות הוא מי לא אמרינן במגפף ומנשק אינו לוקה עליהם משום דהו"ל לאו שבכללות שכלל עבודות הרבה בלא תעבדם וה"נ כל התמונות בלאו אחד והנה הראב"ד ז"ל טרח בעצמו להלן לישב השגתו, דשאני עבודות אלו שאינן עבודות פנים דאפלגו מזביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם וכולהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות, אבל ענין עשיית פסל וכל תמונה בעכו"ם אחת היא, וגם דבריו אלה צריכים ביאור. אולם עי' לרבנו בספר המצוות שרש ט' מנה שם ב' חלוקות בלאו שבכללות אם כולל הרבה דברים ושום דבר אינו מפורש (כמו לא תאכלו על הדם וכל אינך שמנה שם) ואז אינו לוקה כלל, וזהו מ"ש רבנו לעיל בה"ו במגפף ומנשק וכו' דאינו לוקה על אחת מהן לפי שאינו בפירוש, והחלוקה השניה בלאו שבכללות שפורט הרבה דברים ונכללו בלאו אחד חדא בודאי לוקה עי"ש היטב ולפי"ז סרה ההשגה, ומה שהשיג הראב"ד כאן עוד במגפף מן התוספתא דמכות כבר הבאתי לעיל בה"ו סוגית הגמ' דסנהדרין דמפורש שם דאינו לוקה ועל כרחך דהתוספתא ס"ל דלוקין על לאו שבכללות (או כמ"ש הרב צפנת פענח דהביאור בתוספתא דמכות, מגפף היינו שעושה סביב העכו"ם גדר ובנין כמו גיפופי, ובמגפף דאיירי ביה רבנן איתא בתוספתא פ"י דסנהדרין דהוא באזהרה, אבל אין צורך בזה כמ"ש). והנה על מה שכתב רבנו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה הקשה בלח"מ דבעשו לו אחרים אמאי לוקה והוא לאו שאין בו מעשה, והנה מ"ש הוא ז"ל משום שליחות כבר דחו ליה המחברים ז"ל מכמה מקומות ועוד דאין שליח לדבר עבירה וכבר ישב על מדוכה זו הרב החינוך בפרשת יתרו שם, ועי' מש"כ לעיל בפ"ב ה"ג וכן לקמן בפ"ה הי"א אפשר דס"ל לרבנו דעקימת פיו הוה מעשה וגם זה לא מוכח דאין זה נוגע למעשה דעקימת פיו בכל מקום, שעכ"פ ע"י אחרים נעשה, אבל העיקר הוא עי' בספר המצוות ל"ת ג' וז"ל ולשון ספרא אלהי מסכה לא תעשו אפילו לאחרים ושם נאמר העושה ע"ז לעצמו עובר משום שני לאוין ר"ל שהוא עובר על עשיתה בידו ואפילו עשאה לזולתו כמו שהתבאר בזאת המצוה השלישית, ועובר ג"כ משום שקנה ע"ז ושהה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו כמו שקדם במצוה השנית ולכן ילקה שתי מלקיות ע"כ. ולפ"ז מבואר דחיוב המלקות הוא על שקנה אותה ושהה אצלו והוא פשוט, אמנם לשונו ז"ל בלא תעשה השניה הוא ואין חילוק בין שיעשם בידו או שיצוה לעשותם וכו' וכן להלן מזה משמע דעל הצווי לעשותו לבד חייב וכמו דמסיק שם ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות ר"ל על לאו עשיית ע"ז או על צוותו לעשותו ואע"פ שלא עבדה (כן הוא בנוסח הערבי הובא בספר המצוות החדש) הרי דעל הצווי לבד חייב, ויש לעיין עוד בזה. והנה עי' בתורת כהנים קדושים שהביא רבנו בספר המצוות ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו לא לכם, הרי יליף בספרא לאו דעשו לו אחרים מקרא דאלהי מסכה לא תעשו ורבנו יליף עשו לו אחרים מקרא דלא תעשה לך פסל וכן בספר המצוות במצווה ב' יליף עשו לו אחרים מלא תעשה לך פסל ועושה לאחרים מקרא דאלהי מסכה לא תעשו והא צ"ע. וזכיתי ומצאתי במדרש תנאים (שהו"ל הרה"ג פרופ' רד"צ הופמן ז"ל) במדרש עשרת הדברות עמ' 20 וז"ל לא תעשה לך פסל וכל תמונה הרי זה אזהרה, אזהרה לעושה ע"ז לעצמו בין שעשאה בידו בין שעשו אותה לו אחרים אע"פ שלא עבדה הרי זה לוקה, והוא מבואר כדברי רבנו, ועי' עוד במכילתא דרשב"י (שהו"ל הרה"ג הנ"ל) עמ' 501 לא תעשה לך מלמד שכל העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתיים משום לא תעשה ומשום לך והוא להדיא כדברי רבנו דדרשו עושה לעצמו ועשו לו אחרים מקרא דלא תעשה לך פסל ועושה לאחרים הוא מדרשא דתורת כהנים בקרא דאלהי מסכה לא תעשו לכם והדברים ברורים ומאירים. והנה ידועה השגת הרמב"ן ז"ל על רבנו בל"ת [ה'] על מה שמנה רבנו לא תשתחוה ללא תעשה ולא תעבדם [לל"ת], ולא תעשה לך פסל לל"ת, ולפי"ז נמצאו בל"ת דלא יהיה לך ד' ל"ת וחז"ל אמרו דרק שתים מפי הגבורה שמענו אנכי ולא יהיה לך ולפי"ז הרי שמענו חמשה ודעת הרמב"ן שאף שמלשונות הבריתות משמע כן מ"מ אין כאן אלא ל"ת אחת דלא יהיה לך עי' שם מה שהאריך וביאר הדברים לפי דרכו. והנה הרב סדר משנה כתב בזה דבר חרוץ, דבאמת הלא במרה נצטוו על עכו"ם ובכלל ז' מצוות הרי איכא כל פרטי עכו"ם וכל מיני עבודות וכן דין עשיית פסילים עי' בפ"ט מהל' מלכים אלא שאין בן נח נהרג על זה אבל הוא בכלל עכו"ם והרי נצטוו על כל זה במרה מפי משה רבנו ע"ה ואיך אמרו תורה צוה לנו משה דרק תרי"א מצוות נצטוו מפי משה, וקשה לומר שכיון שנצטוו גם מפי השי"ת לא חשיב עוד שנאמרו מפי משה, אשר על כן דעתו, דלאו דלא יהיה לך כתב רבנו בפ"א דיסודי התורה דהוא על שיתוף וכן בספר המצוות ל"ת א' וכן בסמ"ג ל"ת א' ועל זה לא נצטוו בן נח ורק לישראל נאמר ועי' בתוס' בכורות ב' ע"ב ד"ה שמא ותוס' סנהדרין ס"ג ב' ד"ה אסור ותוס' מגילה כ"ח ד"ה תיתי ובשו"ע או"ח סי' קנ"ו ויו"ד סי' קמ"ז ובב"י שם, וזה לא שמענו ממשה במרה, אלא מפי הקב"ה בסיני אבל כל הלא תעשה הנכללים בזה היינו לא תשתחוה ולא תעבד ולא תעשה לך פסל כבר שמענום במרה, ואין זה מוכרח בשיטת רבנו לענין שיתוף בעכו"ם ובכלל יש לפלפל בזה טובא ולא רציתי להאריך בזה. אבל גם בלא כל זה הרי ניחא דלמה לא נימא דרק לא יהיה לך שמענו מפי הגבורה, ומה שנאמר שם להלן כבר שמענו מפי משה והכי מוכח שהרי על עשיית פסל אין חיוב כרת ועי' בסנהדרין צ"ט כי דבר ה' בזה הכרת תכרת ר' ישמעאל אומר זה העובד עכו"ם מאי משמע דתנא דבי ר' ישמעאל כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר להם לישראל מסיני אנכי ולא יהיה לך ואי דגם זה שמענו מפי הקב"ה היה לחייב כרת גם על זה ועל כרחך דמלא תעשה לך פסל והלאה מפי משה שמענו וממילא גם לא תשתחוה להם ולא תעבדם מפי משה שמענו והדברים פשוטים ומצאתי להרב משנת חכמים שעמד ע"ז והרחיב הדברים.
3.10.1
אסור לעשות צורות לנוי ואע"פ שאינה עכו"ם שנא' לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעכו"ם. מקור הדברים הללו במכילתא יתרו דבר אחר לא תעשון לכם שלא תאמר הרי אני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים במדינות ת"ל לא תעשו לכם, והביא כן רבנו בספר המצוות ל"ת ד' וביאר רבנו שם כדי שלא יחשוב להם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי ע"ז שיחשבו כי לצורות כחות והוא אמרו יתברך לא תעשון אתי, והם הם הדברים שכתב כאן כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לעכו"ם, אבל אין זה טעם חשדא כמו שיבואר להלן. והנה עי' בדברי רבנו בהלכה זו ובהלכה י"א שאחריה ששיטת רבנו דצורת אדם דוקא בולטת אסור וצורת המשמשים במרום אסור אפילו מצויירים על הלוח ושאר הצורות מותרות אפילו בולטות (ומה שעמדו ע"ז בסתירת דברי רבנו שכתב בספר המצוות ל"ת ד' שהבאנו, שהזהירנו מעשות צורות בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וכו' וכאן כתב שצורת הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם מותר לצייר אותם ואפילו היתה הצורה בולטת ועי' במעין החכמה פרשת יתרו בזה הנה כבר הראה ידידי הגר"ח הלר נ"י שבגוף הערבי כתוב שם מפורש ג"כ דוקא צורת אדם, וכן הוא באמת בחינוך מצווה ל"ט והביא שם שבתרגומו של רבי שלמה אבן איוב היה כתוב ג"כ מעשות צורות בעלי חיים, אבל בצד הגליון כתוב שם אדם והוא דבר ברור) ועי' היטב בהשגת הראב"ד ז"ל שהשיג על רבנו במה שהוא מחלק בין צורת אדם לצורת המשמשין במרום לענין עשיה, וס"ל להראב"ד דלענין עשיה אסור בכל ענין בין במשמשין בין בצורת אדם בין בולטין בין שוקעין ומצוירים ורק להניח יש חילוק בין בולטין לשוקעין, וגם בזה צורת אדם ושמשין שוה. והנה בסוגיא העמומה הזאת רבו השיטות ועי' בחידושי הרמב"ן ז"ל לעבודה זרה ובר"ן שם ובטור ועי' למרן הגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד סי' קמ"א הרחיב בזה הדברים, ותמהו על שיטת רבנו מן הסוגיא דמבואר שמה דגם בצורת שמשין איכא חשדא, ורבנו לא הזכיר איסור שהיית הצורות כי אם בצורת אדם, ולא הביא רבנו דברבים שאני דליכא חשדא, וכן בשל פרקים שרי וכן בלהתלמד דשרי (והרב מרכבת המשנה ז"ל סובר דבמה שאמר רבנו כאן דדוקא לנוי אסור ביאר בזה דלהתלמד שרי, וכ"כ באמת הרב פר"ח ז"ל וכתב דרבנו סמך עצמו בלהתלמד דשרי על מה שכתב בפ"ב דסנהדרין שאין מעמידין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ויודעין קצת משאר חכמות כמו רפואות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפין והבלי העכו"ם וכו' עי"ש שהאריך וכל זה דוחק גדול). ודעת מרן הגר"א ז"ל דרבנו לא היה לו בגירסת הגמ' כל אותה שקלא וטריא לא בע"ז ולא בראש השנה, מה שהקשו שם ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף וכו' רבים שאני והא רבן גמליאל דיחיד הוא וכו' ואיבעית אימא דפרקים הוה ואיבע"א להתלמד שאני וכו' כל זה לא היה בנוסח רבנו, ורב חיליה דמרן ז"ל, אבל אנחנו לא מצאנו נוסחא זו בשום כת"י וקשה להחליט כן בדעת רבנו. והנה מצאתי שיטה חדשה בשאילתות שאילתא נ"ז שלא ראיתי מי שעמד עליה, וז"ל הגאון שם דאסור להון לדבית ישראל למיעבד כדמות שמשין דקוב"ה דכתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות מה שאתי, לא תעשון ואפילו לאחרים דלא איהו קא משתמש בהו, דאעשיה קא קפיד קרא, והרי עשאום אחרים שרי לאשתמושי בהון ישראל ולא חייש לחשדא כדתנא לקח חצר מפוייכת מצויירת הרי זו בחזקתה עכ"ל השאלתות (וכנראה דלא היתה בגי' רבנו השאלתות כמו בברייתא לפנינו אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר וכו' ה"ז בחזקתה, וקאי רק על התקנה דזכר לחורבן, וכן משמע מדברי רבנו בפ"ה מהל' תעניות שכתב שם תקנו חכמים שבאותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסויד ומכויר כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה ועי' בטור או"ח סי' תק"ט שהשיג על רבנו ועי' ב"י שם שכתב דברייתא מפורשת היא. אמנם גם הרי"ף והרא"ש ז"ל שלהי תענית הביאו רק הברייתא דסד אדם את ביתו בסיד ומשייר אמה על אמה והך ברייתא דאין מסיידין לא הביאו, והא לפנינו שיטת השאילתות, דלא קאי כלל על בזמן הזה ומשום זכר לחרבן, אלא משום איסור עשיית צורות, ואם לקח חצר מפוייכת מצויירת ה"ז בחזקתה משום דליכא חשדא ומותר להניח וכבר עמד ע"ז מו"ר ז"ל בהעמק שאלה שם).
4.1.1
מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עכו"ם אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. וכ"כ רבנו לקמן במסית בריש פ"ה דלא בעינן שיעבוד עכו"ם, ועי' בספר המצוות ל"ת ט"ו שהזהירנו מדרוש לע"ז ר"ל שידרוש ויקרא האנשים לעבודתה ויזרזם על זה, ואע"פ שזה הדורש לא יעשה פעולה מהפעולות זולת הדרישה אליה וזה נקרא אם דרש אל העם מדיח וכו', ועי' כ"מ כאן שכתב דאי בשעבדו עכו"ם תיפוק ליה דאפילו בלא דין מדיח נמי נסקלין, והרב פר"ח ז"ל השיגו דהרי אפשר דבלא דין מדיח, ורק משום שעבד עכו"ם היה דינו בסייף כמו שאר כל אנשי העיר, ויש שכתבו להדיא ראיה לזה מהא דאמרו במשנה סנהדרין ס"ז שם גבי מסית אם חזר בו מוטב, מוכח דבלא עבד מיירי דאם בעינן שעבד דוקא מה מהני חזרתו, ובאמת מצאתי כן ביראים סי' פ"ג ובחדש סי' רל"ח וזה לשונו אע"ג דאמרינן בחולין ד' ב' אין הסתה בדברים, ופרכינן והא כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך ומתרצינן באכילה ושתיה, התם אין דרך להם אלא באכילה ושתיה (ועי' מ"ש לקמן בפ"ה בזה) מיהו אם הסית בדברים גרידא מיחייב, דתנן כל חייבי מיתות אין מטמינין להם חוץ מזו אמר לשנים והם עדיו וכו' אם חוזר בו מוטב ואם לאו אלו שאחורי הגדר מביאין אותו לבי"ד וסוקלין אותו אלמא בהסתת דבור גרידא חייב, ותנן המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים ואמר רב יהודה אמר רב מדיחי העיר שנו עכ"ל היראים. ונראה גם ראיה מוכרחת לזה מהא דדריש בספרי ראה סי' צ"א גבי מסית, ומנין לאומר אעבוד וכו' ת"ל לא תוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך לא כדבר ולא כרע, יכול אף המגפף והמנשק וכו' ת"ל הזה, הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה, והלימוד הוא דאינו חייב משום מסית בהסתה לגיפוף ונישוק שהרי בעבודת כוכבים הגיפוף ונישוק דאינו חייב לאו מהכא נפקא כדתנן במתניתין דף ס' דע"ז עובר בל"ת והוא מקרא דלא תעבדם וכמ"ש רבנו לעיל בפ"ג ה"ו, אלא דהלימוד הוא כאן לענין מסית דלא מחייב על הסתה לגיפוף ונישוק, ואי נימא דבעינן לדין המסית שיעבוד בעצמו ע"ז א"כ למה בעינן קרא למעט הסתה בגיפוף ונישוק, דאם הוא לא עבד ג"כ אלא בגיפוף, הרי בלאו הכי אינו חייב סקילה שהרי בעינן לדין מסית שיעבוד ע"ז ואי דאיהו עבד עכו"ם ומסית לאחרים לגיפוף, הרי חייב סקילה משום שעבד עכו"ם ודוחק לומר דבעי קרא שלא התרו בו לעכו"ם ולהסתה הרי לא בעי התראה, ועל כרחך דלא בעינן שיעבוד הוא כלל, ולהכי בעינן קרא לגיפוף דבזה אין דין מסית וה"ה למדיח, ועי' עוד בסוגיא דסנהדרין קי"א ב' לאמר שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד, ופרש"י ז"ל לאמר נלכה ונעבדה משמע שצ"ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה, ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריכים עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו וה"נ צריך התראה לכל אחד ואחד, ומזה מוכח דקאי אמדיחים דבעינן שיהיו עדים שאמרו לכל אחד ואחד נלכה ונעבדה והתראה ג"כ לכל אחד ואחד, ומוכרח דאין צריכים המדיחים לעבוד ע"ז וכן פירש הרמ"ה ז"ל שצריכין עדי אמירה לכל אחד ואחד וכיון שמחולקים הם צריכים נמי התראה לכל אחד ואחד והדברים מוכרחים, ועי' בספרי דבי רב דמשו"ה פירש"י ז"ל דמדיחין משום דפשטא דקרא מיירי בהו, ועוד דאי בנידחין פשיטא דבעו התראה והלא כל עבירות שבתורה בעו התראה אלא דבמדיחין החידוש הוא דבעי התראה משום דגביהו ליכא אלא אמירה בעלמא לאחרים והם לא עבדו כלל, והם הם הדברים שביארנו, אמנם גם בלא זה ניחא ג"כ הא דבעי קרא למדיחין דהו"א דלא ליבעו התראה כמו במסית, אבל מ"מ דברי רבנו ברורים.
4.1.2
אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. הנה נתבאר בדברי רבנו דאין המדיח חייב סקילה אלא דוקא אם עבדו המודחין, ואלו גבי מסית לקמן בריש פ"ה כתב רבנו דחייב משום מסית אע"ג שלא עבד הניסת, ומאי שנא מדיח ממסית, וכבר עמדו המחברים טובא למצא מקור החילוק, וביותר קשה דכאן משמע דבעינן דוקא לחייב את המדיח אם עבדו המודחין ולא סגי אם אמרו המודחין נלך ונעבוד, ומנ"ל הא ומחברים רבים מראים מקור דברי רבנו בסוגיא דסנהדרין ס"א ברומיא דמתניתין שם העובד עכו"ם, עובד אין אומר לא והאנן תנן אעבוד וכו', ואיכא שם הרבה תרוצים, וס"ל לרבנו כתירוצו של רב יוסף שם דמתניתין דהכא דדוקא עובד חייב ברבים הניסתין דרבים ממלכי ולא טעו בתריה ולהכי בעינן דוקא שיעבדו, וביחיד הניסת דלא מימלך, גם באומר אעבוד סגי וזהו יסוד דברי רבנו, דבעיר הנדחת דהוי רבים בעי דוקא שיעבדו ולא סגי גם באמרו נלך ונעבוד, משא"כ במסית ליחיד סגי גם באומר אלך ואעבוד. והנה לא ירדתי לכאורה לסוף דעתם בזה, דהרי סוגית הגמ' לענין הניסתין קאי, דברבים הניסתין בעינן דוקא שיעבדו, משא"כ ביחידים הניסתין דסגי גם באומרים נלך ונעבוד, אבל כל זה הוא רק לחייב המוסתין, ויהיה מזה מקור דברי רבנו במ"ש לקמן בהלכה זו ואנשי עיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עכו"ם או שקבלוה עליהם באלוה, ואלו במסית הרי חייבין המוסתין גם כשאמרו נלך ונעבוד וכמ"ש רבנו לקמן בפ"ה ועל זה היה אפשר לומר דרבנו ס"ל כרב יוסף, אבל לא לענין המדיח והמסית, ואנן קיימינן על מה שכתב רבנו דאין המדיח חייב סקילה עד שיעבדו המודחין, ועל כרחך צ"ל דחדא תליא בחברתה דאם אין המודחין חייבים מיתה שוב ליכא כאן מדיח וכמ"ש רבנו לקמן בה"ו דאם לא הודחו רובה אין סוקלין מדיחיה ועי"ש מה שהארכנו בפרט זה. ועל הך חילוקא גופא דבמסית חייב אף שלא הוסת ובמדיח דוקא שהודח, הנה דבר זה מבואר כמ"ש במתניתין במסית לשנים דהם מביאין אותו לבי"ד הרי מבואר דאף שלא עבדו חייב המסית ובמדיח לא אשכחן הכי, ועי' להרב קרית ספר שכתב דבמדיח כתיב וידיחו שכבר הדיחו משמע אבל במסית לא כתיב אלא אמירה לחוד, וכ"כ הרב סדר משנה דבמסית כתיב כי בקש להדיחך אבל כל זה הם דרשות שדרשו מעצמן. ויש לעיין טובא ביסוד הדבר, דהנה לפי"ז על כרחך צ"ל דחלוקו של רב יוסף בין יחיד הניסת לרבים הניסתין, דהכוונה היא בין עיר הנדחת, למוסתין דעלמא אף שהם רבים, אלא שדין מסית עליהם ולא דין נידחת, ואז סגי גם באומרים נלך ונעבוד, ואם כי קשה להבין דמאי חילק בסברת מימלך ולא טעו בין עיר הנדחת לרבים הניסתין דעלמא, אבל על כרחך צ"ל כן וכן מוכח גם מתוך הסוגיא, דהרי אביי פריך על הא דרב יוסף מבריתא דכי יסיתך אחיך בן אמך, אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד, ויחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו, רבים מכלל יחיד להקל על גופם ולהחמיר על ממונם, בהא מלתא הוא דשאני הא בכל מילי כי הדדי נינהו, ואי נימא דהא דאמר רב יוסף דרבים הניסתין בעי עובד דוקא, הוא בכל רבים אף שאין עליהם דין עיר הנידחת, א"כ מאי קושיא דאביי, והרי הכא בבריתא דהוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד בודאי על עיר הנדחת קאי, וא"כ שפיר הא בשאר מילי כי הדדי נינהו, דהרי גם ביחידים הניסתין דעלמא אף שדין יחידים עליהם, מ"מ בעינן ג"כ שיעבדו דוקא משום דממלכי ולא עבדי, וא"כ על כרחך מוכרח דרב יוסף דוקא בנידחין קאמר דזה הוי גביה רבים, ולפי"ז תמוה דא"כ מתניתין דהעובד עכו"ם חייב דעובד דוקא ולא אומר על כרחך בעיר הנדחת קאי אליבא דרב יוסף, והרי בעיר הנדחת דינם בסייף ולא בסקילה ומתניתין בנסקלין קאי. ואפשר לומר דמוקי לה בעיר הנדחת שיש עליהם דין סקילה, וכגון בירושלים או בספר וכדומה (ועי' מ"ש לקמן דבזה גם המדיח חייב סקילה) או שהודחו ע"פ יחיד וכדומה, וכל זה דחיק טובא. וראיתי להתוס' יו"ט ז"ל במשנה י' בפ"ז דסנהדרין שכתב וז"ל וראיתי בחבורו של הרמב"ם שהוא תופס שנוי רב יוסף וכו' שהרי כתב בריש פ"ד מדיחי עיר מישראל וכו' אלא הדיחו יושבי עירם עד שעבדו אותה ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת וכו' ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מבריתא דדייק מינה דלא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא ולא שני רב יוסף כלל וצ"ע, והנה הדברים אינם מדויקים כמ"ש לעיל, אבל קושיתו בודאי תמוה דהרי חילוקו של רב יוסף אדחי. וצ"ל כמ"ש הרב משנת חכמים ז"ל דאביי פליג רק אחילוקא דיחיד דס"ל לרב יוסף דביחיד סגי באומר אלך ואעבוד וס"ל לאביי דזה אינו אלא בניסת מפי אחרים אבל בדין רבים הניסתים לא פליג אביי כלל וס"ל ג"כ דאינם חייבים מיתה אלא א"כ עבדו ממש וכל זה הוא דחוק מאד. והנה זכיתי ומצאתי במדרש תנאים שהו"ל הרה"ג פרופ' הופמן זצ"ל בדברים י"ג י"ד (עמוד 67) על הפסוק וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים מכן אתה למד שאינה נעשית עיר הנידחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו' או נלך ונקבל באלוה והן שומעין ועבדו וקבלו באלוה, וזהו מקור דברי רבנו לקמן בה"ה כמו שנתבאר שמה, והנה מבואר להדיא דבעינן בנידחת והן שומעין ועבדו או קבלו באלוה, והנה לכאורה צ"ב דבשלמא שיאמרו בלשון רבים יליף לה בספרי מקרא דנלכה ואף דגם במסית הרי כתיב נלכה ונעבדה אלהים אחרים וצ"ע טובא ועי' מ"ש לקמן, אבל מנין למד דבעינן שהן שומעין ועבדו וקבלו באלוה ועל כרחך צ"ל מקרא דוידיחו את יושבי עירם למד כן, וא"כ הרי מבואר להדיא דבעינן בעיר הנידחת דוקא שיעבדו ממש, ומדרשה זו למדנו שאינו נעשה מדיח עד שיעבדו ממש ודברי רבנו מאירים ומבוארים בעהי"ת.
4.1.3
ואזהרה למדיח מנין שנאמר לא ישמע על פיך. עי' כ"מ שהוא מבריתא דסנהדרין ס"ג ב' וכדאמר עלה בגמ' במסית בהדיא כתיב אלא אזהרה למדיח, ועי' בספר המצוות ל"ת ט"ו אחרי שהביא רבנו לשון הגמרא אמר וכן אמרו במכלתא דר' ישמעאל לא ישמע על פיך אזהרה למדיח, ולפנינו ליתא במכלתא אבל נמצאת במכלתא דרשב"י שהו"ל הה"ג פרופ' הופמן הנ"ל.
4.2.1
עד שיהיו מדיחיה מתוכה ומאותו השבט, שנא' מקרבך וידיחו את יושבי עירם. כן היתה גרסת רבנו במשנה מקרבך וידיחו וכו' הא למדת שאינם נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט וכן הוא במשנה שבירושלמי, וכן הובא נוסחא זו בדקדוקי סופרים, וכנראה היתה כן גם גי' רש"י ז"ל וכן הוא להדיא ברמ"ה ויליף מקרבך לאותו שבט ומיושבי עירם לאותה העיר ועי' בספרי וכן בגמ' דילן בסנהדרין ט"ז וכאן דרשי מקרבך ולא מן הספר ועי' רש"י ז"ל שם כנראה דדרשו מקרא דבקרבך והוא בפסוק ט"ו ובאמת דרשו בספרי עמך ישב בקרבך, גבי גר תושב שאינו יושב בספר וצ"ע ובירור עוד ופלא שלא העירו בזה כלום, ועי' בדברי רבנו לקמן בה"ד הביא על הא דאין עושין עיר הנדחת בספר טעמא דר' שמעון שלא יחריבו את ארץ ישראל ולא מדרשא דקרא דמקרבך ועי' מ"ש בזה לקמן.
4.2.2
אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים שנא' יושבי העיר וכו'. עי' רדב"ז בלשונותיו ח"ב סי' מ"ו דלהכי פסק רבנו כר' יונתן דהלכתא כוותיה בכל מקום נגד ר' יאשיה, מדאמרינן נהוג עלמא כתלת סבי וחד מיניהו ר' יאשיה משמע דבשאר דוכתי לא נהוג אלא כר' יונתן וכבר הושג ע"ז ע"י הרב יד מלאכי סי' תקפ"ו טובא, והעיקר בזה כמ"ש הכ"מ משום דר' יהונתן כר' יהודא דירושלמי פ' חלק והנה עי' בלח"מ הקשה מהא דאמרו בדף ט"ו שם ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא ומשמע להדיא דאם הודח רובו נעשה עיר הנידחת, ולדברי רבנו הו"ל למימר ואפילו ר' יונתן לא קא אמר אלא עד רובו אבל רובו לא, עי' מה שנדחק בזה, ועי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב בהדיא דעד רובו ולא עד בכלל, והברור דרבנו העתיק דברי ר' יהודא בירושלמי שהבאנו עיר ולא כפר עיר ולא כרך דס"ל לר' מאיר מחמשה ועד עשרה ויותר מעשרה הו"ל כרך ור"י אמר ממאה ועד רובו של שבט דר"ל רובו של שבט כרך ומסגנון לשון רבנו נראה שהעתיק דברי הירושלמי כולו. ועכשיו מצאתי במדרש תנאים (צד 66) וז"ל ויהיו המודחין מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט שנאמר יושבי העיר לא כפר קטן ולא כרך גדול, פחות ממאה כפר ורובו של שבט כרך גדול, והם המה דברי רבנו ממש, ועי' עוד במהרש"א ז"ל ריש סנהדרין במ"ש ליישב דברי רש"י ז"ל שכתב אין דנין את השבט רובו של שבט והרש"ל ז"ל השיגו עיי"ש ישובו ואין קושיא לדברי רבנו כלל, אלא דצ"ע במ"ש רבנו דדנין אותם כיחידים והרי לרובו של שבט בעי בי"ד הגדול וכמ"ש רבנו בפ"ה דסנהדרין ה"א, והוא כדמסיק רבינא שם בגמ' י"ז והכ"מ שם כתב ואין דנין את השבט שהודח כולו, ובודאי דה"ה רובו ובאמת לדעת מהרש"ל ז"ל שם דדוקא כולו ולא רובו דברי רבנו מדויקים דברובו כיחידים דיינינן ליה ושם דייק רבנו לכתוב שהודח כולו ועי' בנימוקי הרמ"ה כתב להדיא דרובו של שבט ג"כ בשבעים ואחד דיינינן ליה.
4.2.3
או שהודחו מאליהן וכו' אין דנין בה עיר הנידחת אלא הרי הן כיחידים שעבדו עכו"ם וסוקלין וכו'. והוא איבעי דלא איפשטה בגמ' ועי' כ"מ ומל"מ דלהכי פסק רבנו לקולא, והרב לח"מ תמה דהא אית ביה חומרא שהוא בסקילה, ובאמת הרי אמרו במשנה זה חומר ביחידים מבמרובים וכן אמרו בדף ס"א ב' שם והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו הרי להדיא דקרי ליה חומר וצ"ל דכיון דנוגע להנשים והטף שפטורים לגמרי, וגביה הוי רק חומר ממיתה קלה לחמורה הוי בגדר ספק נפשות ולהקל, וכן בדעת הרב פר"ח והרב מקראי קודש ז"ל. ולדעתי דינו של רבנו הוא פשוט מאד, דהרי באמת דין עיר הנידחת הוא חלות דין חדש של עיר הנידחת, ובאמת עיקר חיובם הוא בסקילה, אלא שאחר שהבי"ד חותכין עליה דין עיר הנדחת אז חל עליהם דין זה, וחיוב מיתה בסייף ואבידת הממון הנשים והטף, והרי ר' יוחנן ועולא דסברי בסוגיא שם דדנין וסוקלין דנין וסוקלין, הרי עד שמחליטין הבי"ד דין עיר הנידחת דיינינן להו באמת בסקילה (ואין מקום לפי"ז לחקירת המחברים ופלפולם דאיך תהיה ההתראה סקילה או סייף למאן דס"ל דבעינן התראה לעיר הנדחת וכמו שיבואר לקמן, משום דבאמת שפיר יכולין להתרות בהם משום חיוב סקילה שזהו עיקר חיובם ופשוט, ועי' מ"ש לקמן בה"ו) ולפי"ז כיון דהוי איבעי דלא איפשטא ואין הבי"ד יכולין לדון בה דין עיר הנידחת, הרי ממילא הדר דינא דסוקלין כל יחיד ולא שייך בזה חומרא וקולא כלל, ושפיר פסק רבנו דאין דין עיר הנדחת וממילא הוו כיחידים שעבדו עכו"ם ופשוט. (וראיתי להעיר כאן דבר בפשט הסוגיא, דדחי בגמ' שם פשיטותא מהדיחוה נשים וקטנים ותהוי כהודחו מאליהן, ודחי הנך בתר נפשיהו גרירן, הנך בתר נשים וקטנים גרירי, ופרש"י ז"ל שאינם אדוקים כ"כ וכן פירש הרמ"ה ז"ל בנימוקיו, והוא פלא דלמה לא פשטה הגמרא מהדיחה יחיד או מהיו מדיחיה מחוצה לה שגם גזירת הכתוב הוא דאינה נעשית עיר הנדחת, ותהוי כהודחו מאיליהן, והרי בזה שוב ליכא למדחי כמו שדחה בנשים וקטנים שאינם אדוקין כ"כ, ועי' עוד במל"מ שציין להא דאמרו לעיל בדף ס"א כאן בניסת מפי עצמו דמימלך כאן בניסת מפי אחרים דגריר בתריהו אלמא דניסת מפי עצמו אינו אדוק כ"כ, ומה שנפלא ביותר דמאי נפק"מ אם הם אדוקין אם לאו, והרי על כרחך כבר עבדו ע"ז שהרי בלא זה אינה נעשית עיר הנדחת, ואפשר דרבותינו כתבו כן עפ"י לשון התוספתא פי"ד הדיחוה נשים ולא אנשים קטנים ולא גדולים יכול תהא עיר הנדחת ת"ל את יושבי עירם אחר יושבי עירם מהלך הדבר ואין הדבר מהלך אחר כל אלו, אבל אין זה דיוק דהרי גם גבי דין נתכנסו לתוכה גרים ועבדים משוחררין אמרו שם ג"כ לשון זה אחר יושבי עירם הדבר מהלך וכו'. ואשר על כן נראה לענ"ד פשוט דאיבעת הגמ' הוא אי בעינן מדיחין לעכובא או דסגי גם בלא מדיחין, ובעי למיפשט מהדיחוה נשים וקטנים ותהוי כהודחו מאיליהן ודחי הנך בתר נשים וקטנים גרירי ר"ל דכיון שיש מדיחין, גזיה"כ הוא דנשים וקטנים לא סגי הדחתן ובודאי פשוט דאם רק יש מדיחין בעינן שיהיו עם כל פרטי הדינים של מדיחים והוא גזה"כ שיהיו דוקא לא פחות משנים ומתוכה ולא נשים וקטנים אבל הנך בתר נפשיהו גרירי, ר"ל דהאיבעי הוא היכא דליכא מדיחין כלל דאפשר לא בעינן מדיחין לעכובא, ואין ראיה מהיכא דיש מדיחין ופשוט).
4.4.1
אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנא' באחד שעריך. עי' השגה דלא ידע מאין לו זה, וכבר הביאו המחברים דרשא דספרי זוטא והובא בילקוט מסעי סי' תשפ"ז ערי מקלט תהיינה שאינן נעשות עיר הנידחת, ורבנו הביא דרשה אחרת משום שדרכו להביא הדרשה הפשוטה, ולא ידעתי מאיזה טעם היא דרשה פשוטה יותר, וביותר יפלא שלא נזכר כלל באחד שעריך בפרשת עיר הנידחת וראיתי במעשה רוקח הספרדי הביא נוסחת רבנו וכתב עליה שהיא דווקנית, וכתיב שם שנאמר באחת עריך, והוא הוא הכתוב בפרשת ראה, ובן גיסי הגאון הצעיר אמר לי כי בהרמב"ם כת"י הנמצא בברלין וכבר הזכרתיו כמה פעמים לא נמצא שם כלל הך שנאמר באחד שעריך, כי אם אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת לפי שלא נתחלקה לשבטים, ונ"ל שכן היתה הנוסחא גם לפני הראב"ד ז"ל ולהכי השיג שהרי כל ערי מקלט השבטים נתנו אותם מחלקיהם ואין השגתו מובנת כלל לפי הנוסח שלפנינו, או שהיה לו נוסח המעשה רוקח באחת עריך, וזהו ג"כ מטעם דלא נתחלקה לשבטים וכמ"ש בב"ק פ"ב לענין ירושלים מקרא דעריך ועי' בספרי דממעט ירושלים מקרא דלשבת שם וצ"ע בזה, והנה בעיקר השגת הראב"ד עי' בירושלמי פ"ב דמכות ופ"ה דמעשר שני ופ"ט דסוטה ולפי"ז בשש ערי מקלט כיון דלכו"ע אין מעלין להם שכר בודאי מקרי לא נתחלקה לשבטים וכמבואר להדיא בירושלמי דסוטה וכנראה סובר הראב"ד ז"ל דכוונת רבנו לכל ערי הלוים שקולטין, וכיון דקי"ל דמעלין להם שכר וכמ"ש רבנו בפ"ח מהל' רוצח, ולפי"ז לר' יוסי דס"ל התם למחלוקת ניתנו שוב מקרי נתחלקו לשבטים שהרי הם שייכים ללוים. ובאמת עי' בדברי רבנו בפי"ג מהל' שמטה דלא ס"ל בניתנו להם הערים בשביל חלק הארץ, ואדרבה כתב אע"פ שאין ללוים חלק בארץ נתנו להם הערים לשבת, והרי זה כמ"ד לבית דירה נתנו ואע"פ כן פסק ג"כ דמעלין שכר לבעל הבית ויש להאריך בכל זה ויתבאר עוד אי"ה במקומו אל נכון.
4.4.2
ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל. אף שזהו טעמו של ר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולרבנן מגזירת הכתוב דמקרבך הוא, עי' כ"מ שכתב על זה משום דאין נפק"מ לדינא כתב רבנו הטעם, ומלבד שהוא דוחק, ועי' בתוס' גיטין מ"ט ב' ד"ה ר"ש דלא פליגי ר"ש ור' יהודה אלא היכא דיש נפק"מ לדינא ולפי"ז אין מקום כלל לדברים אלו, עוד השיגוהו המחברים דהרבה נפק"מ לדינא ועי' מנחת חינוך שכתב דיש נפק"מ דהרי לת"ק דאימעט ספר מגזרת הכתוב, א"כ נידונין כיחידים בסקילה, אבל לר"ש דהוא מטעם שמא יבאו עכו"ם וא"כ הרי דינם באמת בסייף אלא שאין הבי"ד יכולין לקיים דין עיר הנדחת בשביל העכו"ם, אבל איך יכולים לדונם בסקילה, כיון שבאמת דינם בסייף, וזהו אינו, כמ"ש לעיל שעיקר דינם בסקילה בכל האופנים ודין הסייף הוא חידוש דין כשנעשית עיר הנדחת, וגם בלא זה אין הדברים מיוסדים. כן מ"ש דנפק"מ לענין המדיחין, דלת"ק דאימעט מגזירת הכתוב דאינה נעשית עיר הנדחת גם המדיחין אינן נהרגין אבל לר' שמעון דהוא מטעם שמא יבאו עכו"ם בודאי נענשין המדיחין שהרי זה דומה כאלו לא נתנו עצמם אנשי עיר הנדחת לעשות בהם דין תורה, וכי בשביל זה יפטרו המדיחין עי"ש שכתב שהוא דבר פשוט וברור, וגם דבר זה אינו פשוט וברור, דאם נחליט כדעתו ז"ל דבודאי לת"ק אין על המדיחין עונש כיון שאין העיר נעשית עיר הנדחת, ברור דגם לר"ש אינם נענשים, כיון דהעיר לא נעשית עיר הנחדת יהיה מאיזה טעם שיהיה, ואין דמיונו עולה כלל למ"ש שדומה כמי שלא נתנו אנשי העיר לקיים הדין, דהתם איכא פסק דין של בית דין שהיא עיר הנדחת, וקיום הדין אינו נוגע לזה משא"כ לר"ש הרי לא יוציאו הבי"ד דין כלל שהיא עיר הנדחת ואין כאן חלות עיר הנדחת והם דברים פשוטים, אבל כבר בררתי להלן דגם לת"ק יש במדיחין עונש אף שלא ידונו את העיר לנדחת מטעם ספר וכדומה, ודוקא היכא שאינה נדחת מטעם שלא הודחה רובה וכדומה אז אין על המדיחים דין מדיחים עי"ש, וא"כ אין מקום גם לדברים אלה, ולפי"ז סרו גם הדברים מחזרו וכבשו עוד ערים ונעשית עיר שאינה עומדת על הספר ויש להאריך בכל זה, אבל בודאי יש נפק"מ לדינא. והפשוט דרבנו פסק כאן כר' שמעון משום דרב ור' יוחנן דס"ל בדין ג' עירות דלקמן דטעמא משום קרחה הרי דס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ועי' ברבנו חננאל ז"ל שם בסוגיא דג' עירות מוכח להדיא כן דחד טעמא לקרחה ולספר עי"ש היטב ולהכי פסק כן רבנו, ואף דבדין ג' עיירות לא ס"ל לרבנו לא כרב ולא כר"י הוא משום טעמא אחרינא וכמ"ש לקמן.
4.4.3
ואין בי"ד אחד עושה שלש עיירות הנדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה. ועי' בהשגה, כבר הגיהו בדברי הראב"ד ז"ל ולא יהודא וגליל תחת אלא יהודא וגליל והוא ברור למעיין ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' מ"א מה שהאריך בדברי הראב"ד ובדברי רבנו ולא העלה ארוכה, ועי' בכ"מ ולח"מ שהאריכו ליישב דברי רבנו התמוהים מכל צד, ועי' להרב פר"ח ז"ל בסוף ספרו לאו"ח כתב דהא דאמר רב בלשנא בתרא דאפי' ב' וג' בי"ד אין עושין ס"ל כר' שמעון דדריש טעמא דקרא וס"ל טעמא דקרחה וכן ר' יוחנן כר"ש, אבל לדידן דלא קי"ל כר"ש ולא חיישינן לקרחה והוא רק מגזה"כ א"כ דוקא בבי"ד אחד ובסמוכין זו לזו, ור"ל כרב בלישנא קמא והכל מטעם זה דלא ס"ל כר"ש ולהכי פסק כן רבנו, אבל הוא פלא דהרי רבנו בעצמו הביא טעמא דר"ש כדי שלא יבאו עכו"ם ויחריבו, ועי' מרכבת המשנה ח"ב האריך טובא לדחוקי סוגיא, אבל הלא נראה ברור דרבנו ס"ל כרב בלשנא קמא ופסק כריש לקיש נגד ר' יוחנן ותניא כוותיה. ואשר נראה בזה דהרי אפלגו ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי אם עושים אותה גנות ופרדסים ולר"ע דס"ל דעושין אותה גנות ופרדסים מאי קרחה איכא ועל כרחך דרב ור' יוחנן ס"ל כר"י הגלילי ולהכי איכא טעמא דקרחה. והנה באמת כתב רבנו בפי"ג מהל' שמיטה ויובל דלא יסתור אדם ביתו לעשותו גינה ולא יטע חרבתו גינה שלא יחריבו את ארץ ישראל והוא מתוספתא דערכין פ"ה וכ"כ רבנו בפי"ד מהל' שכנים דארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף ולית בה דינא דבר מצרא אבל הרי כתב הרא"ש ז"ל דלנוטעה אילנות יראה דחשיב מבתי כדאמר בפ' השואל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב א"י וא"כ על כרחך דגנות ופרדסים עושים ואין חשש ישוב הארץ בזה, וכיון דרבנו ס"ל לקמן בה"ח כר"ע דעושים אותה גנות ופרדסים א"כ ליתא לטעמא דקרחה כלל ולהכי פסק דדוקא בי"ד אחד אינו עושה זו בצד זו והוא מגזיה"כ ולא מטעמא דקרחה עי' היטב בזה. ואין לומר דאע"ג דאה"נ דרשאים לעשות מבתים גנות ופרדסים, אבל זה אינו אלא היכא דעושה כן באמת שעושה פרדס, אבל הבי"ד הלא רק יחרימו את העיר ולא יעשו פרדסים אלא דרשאים לעשות פרדסים אבל הן אין זה מחובת הבי"ד וא"כ הרי איכא קרחה, אבל זה אינו דבאמת חששה דקרחה הוא רק אם תחויב להשאר כן לעולם ואיכא משום חורבן ישוב הארץ ומטעם זה עקרינן לדין עשיית עיר הנדחת לר' שמעון דדריש טעמא דקרא, אבל אם רשאים לעשות גנות ופרדסים הרי אין כאן טעם קרחה, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן דמחריבין אותה כמ"ש רבנו לעיל בהל' תלמוד תורה גם אם יהיו שלש ערים כאלה יחריבו אותן ואין שם חשש קרחה כיון דאין עליהם איסור בנין שנית, ומצאתי להרב קאזיש ז"ל בספרו על הסמ"ג שכתב כן והוא נכון לפי גודל התמיה בדברי רבנו, אמנם מצאתי בירושלמי פ"ק דסנהדרין סוף ה"ג ואית דבעי מימר שמא יפוצו האויבים ויבאו לידי קרחה ולפי"ז קרחה דהכא טעם אחר הוא ואפשר דלא מהני לזה גם גנות ופרדסים מ"מ אין זה מוכרח ושפיר יש לומר כדשנינן בדברי רבנו והבוחר יבחר.
4.5.1
אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו'. ואילו גבי מסית לקמן בפ"ה כתב רבנו דבין שהסית בלשון רבים ובין בלשון יחיד הרי זה נסקל, ועי' כ"מ כאן שהוכיח כן מלשון המשנה בדף ס"ז דקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ובמדיח קתני בסמוך זה האומר נלך ונעבוד, ועי' לרבנו בפי' המשנה שם שכתב ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה ע"ז פלונית שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה וגו', ודברי רבנו צ"ב דהרי גם במסית כתיב אותו לשון ממש כי יסיתך וכו' לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים ומאי שנא מסית דמהני גם אם אומר אלך ואעבוד. והנה זכיתי ומצאתי מקור הדברים במכלתא הובא במדרש תנאים (עמ' 76 וכבר הבאתי לעיל) נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם מיכן אתה למד שאינה נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו' והם המה דברי רבנו, אבל גם דרשה זו צ"ע וביותר דלעיל גבי מסית (עמ' 56) איתא נלכה ונעבדה אלהים אחרים מיכן אמרו המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל, וזהו מקור דברי רבנו לקמן במסית, אבל לא זכיתי להבין איך הוציאו הדרשות הסותרות מאותן הדברים עצמם שהרי שתי הלשונות שוות, ועי' להרב המגיה שם גבי מסית שכתב סלקא דעתך אמינא כמו שבמדיח את הרבים אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים (לקמן פי"ד) כמו כן במדיח את היחיד אינו חייב אלא במדיח בלשון יחיד, על כן אמר דמדכתיב נלכה וגו' מוכח דאף בלשון רבים חייב ואין הדברים מוכרחים, אבל יהיה איך שיהיה נגלה מקור דברי רבנו בכל המקומות האלו. והנה לא הזכיר רבנו גבי מדיח אלא נלך ונעבוד, ולא הזכיר נעבוד כמ"ש גבי מסית ועי' להרמ"ה בנימוקיו במשנה דמסית דלא זו אף זו קתני ומכיון שהזכיר נלך ונעבוד הנה נעבוד בלבד פשיטא דהוא מדיח, ועי' לקמן בפ"ה הבאתי שם נוסחא ישנה וליתא גם שם הך דאעבוד אזבח אקטר אנסך ואשתחוה עי"ש והוא מדויק כמ"ש כאן, וכתב רבנו או נלך ונקבל באלוה אף שלא נזכר במשנה לא במסית ולא במדיח, אבל הוא פשוט דקבלה באלוה עבודה היא מקרא דויזבחו וכו' ויאמרו וכו' והוא מוכרח ג"כ בספרי, דהרי ממעט במסית לגיפוף ונישוק וכו' מקרא דהזה, הרי דוקא הנך דליתניהו אלא בלאו דלא תעבדם, אבל קבלה באלוה הוא מסית ומדיח והוא בכלל נלכה ונעבדה ופשוט, אבל באמת הרי הדברים מבוארים להדיא במכלתא שהבאנו כלשון רבנו.
4.5.2
עיר הנדחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו וכו' מתרין ומעידין בכל אחד ואחד. עי' לח"מ דמוכיח מזה דבעיר הנדחת לא בעי התראה ועי' מ"ש בזה לקמן בה"ו.
4.6.1
בי"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין וכו' ואח"כ שולחין להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם, אם חזרו ועשו תשובה מוטב וכו'. ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל דמה מועלת תשובה אחר התראה ומעשה, ועי' מגדל עוז ולח"מ, ורצונם לומר דלהראב"ד היתה לו הגירסא בדברי רבנו, אח"כ חוזרים ושולחים להם ב' ת"ח, ור"ל דחוזרים ושולחים אחר התראה, ובדברי המגדל עוז מבואר שהיתה להם הגי' שולחין להם ב' ת"ח ודורשין וחוקרין וכו' וחוזרין ושולחין להם ב' ת"ח ויפה השיג הראב"ד ז"ל, אבל הגי' שלפנינו אח"כ שולחין להם ב' ת"ח וזהו בפעם הראשונה ולא היתה התראה כלל וא"כ אין מקום להשגה, וזה סיבב הכל לדעה זו דרבנו ס"ל דעיר הנדחת א"צ התראה לענין המודחין והא דדרשינן בספרי ובגמ' דילן קי"א לאמר דבעינן התראה היינו למדיחין, אבל המודחין א"צ התראה, אם לא אלא היכא שאין יכולין לעשות בהם דין עיר הנידחת שאז דינם כיחידים, וכן הא דתנן במתניתין וצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד, ועי' להרמ"ה ז"ל שם דקאי אמודחין וכן פרש"י ז"ל שם בד"ה לאמר ובדף קי"ב ד"ה היכי עבדינן, כל זה קאי דוקא היכא דאינה נעשית עיר הנדחת שדינם כיחידים, ולהכי צריכין התראה. ועי' בשנות אליהו בלקוטיו שלהי ברכות הביא בשם מרן הגר"א ז"ל שדרך ג"כ בדרך זו, ואיהו מפרש לפ"ז סגנון המשנה דסנהדרין זה חומר ביחידים מבמרובים, שר"ל דמתחלה כתב הדין הדיחוה נשים וקטנים וכו' הרי אלו כיחידים וצריכים עדים והתראה לכל אחד ואחד, אבל היכא דנעשית עיר הנדחת א"צ התראה ונמצא דבזה חמורים המרובים מיחידים, והדר תני זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט משום שדינם כישראל משא"כ במרובים דינם כבני נח בסייף וממונם אבד עי"ש היטב בדבריו, וכל דבריו ז"ל צריכים תלמוד דאיך אפשר לומר דמרובים דין בן נח עליהם, ועוד דא"כ למה שולחין להם ב' ת"ח, ועוד וזהו העיקר דהרי רבנו כתב להדיא מי שבאו עליו עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו מפרישין אותו וכו' הרי להדיא דגם היכא דנעשית עיר הנדחת צריכים התראה לכל אחד ואחד, ועי' בתוספתא דסנהדרין פי"ד א"ל ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר וכו' מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים בתוכה, ר' אליעזר אומר אף גדולים אינם נהרגים אלא ע"פ עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' הרי להדיא דאף שעושין בה דין עיר הנדחת מ"מ אמרינן דאף הגדולים אינם נהרגים אלא ע"פ עדים והתראה, אמנם בתוספתא כת"י ווין הביאה הרב צוקרמנדל ליתא במאמר ר"א אף גדולים אינם נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה, עי"ש וצ"ב. ולולא דמסתפינא הוי אמינא בדעת רבנו כמ"ש לעיל בה"ב דבאמת היתה התראה לכל אחד ואחד והתרו בו שדינו בסקילה כמו כל עובד עכו"ם וכמו שנראה להדיא מדברי רבנו שהבאתי דבעינן דוקא שעבד עכו"ם אחר התראה גם בשעת עשיית עיר הנדחת, והרי למ"ד דדנין וסוקלין דנין וסוקלין אי אפשר לומר בשום אופן בענין אחר, אולם אח"כ כשרואין בי"ד שנדחית רובה וכמ"ש שבי"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שנדחית כל העיר או רובה, ובי"ד הגדול בא אז לגמור עליהם חלות דין חדש של עיר הנדחת, שזהו חלות דין מיוחד, שצרין על העיר ונלחמין בה ודינם בסייף ומחרימין אותה וכו' והרי זהו גמר דין חדש ע"פ בי"ד הגדול, אבל לזה א"צ התראה חדשה עוד, וסגי בהתראה הראשונה לסקילה שהתרו לכל אחד ואחד, ורק ששולחין שני ת"ח להזהירם ולהחזירם למוטב ואם חזרו בהם אז אין על העיר חלות דין עיר הנדחת אבל בודאי שסוקלין כל מי שעבד עכו"ם שהרי לזה לא מהני חזרה וכמ"ש הראב"ד ז"ל וגם רבנו בעצמו כתב כן לעיל בפ"ג ה"ד ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל, אלא שדין הנדחת אין דנין בה אם חזרו בהם. וע"פ הדברים האלה מיושבים כל דברי רבנו ואם כנים אנחנו בדברינו אלה, הנה אין מקום עוד לקושית רבותינו האחרונים ז"ל, דהא הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה כיון דהורגין גם הנשים והטף, והא בעינן ועשיתם לו ולא לזרעו וה"ה ולא לאשתו עי"ש. וב' תרוצי התוס' בדף ג' במכות שם לא שייכי הכא ועי' מנחת חינוך מה שהאריך לחזק הקושיא מכל צד וכתב ע"ז שהיא קושיא עצומה ונפלאה, והנה מלבד מה שיש לדחות הדברים מכמה צדדים שאינם מעניננו כמבואר לכל מעתיק. הנה לפי דברינו אין מקום כלל לכל הדברים, דהרי העדים מעידים רק על כל יחיד ויחיד לחייבו כדין עובד עכו"ם ע"פ התראה, ותו לא מידי, והנה מה שאח"כ כשרואין בי"ד הגדול שהודחו רובה, ואז דנין בהם דין עיר הנידחת לענין הנשים והטף ולענין ממונם וכדומה, אין לזה שום שייכות עוד עם העדים, ולדין זה לא בעינן לא התראה ולא עדים מיוחדים לכך ואין שם קבלת עדות מחדש, רק כיון שנמצא שרוב העיר הודחו ונתחייב כל יחיד ויחיד על פי העדאת עדיו, אז גומרין הבי"ד ע"ז דין עיר הנדחת ואין מקום לקושיא כלל. וכן אין מקום למה שהביא שם ראיה לשיטתו של הגאון ז"ל ורבנו דסגי לקבלת עדות של דיני נפשות שיהיה רק בג' ולא בכ"ג והראיה שסומכין בעיר הנדחת על הקבלת עדות שנעשה ע"י בי"ד של כ"ג אף שלעשיית עיר הנדחת בעינן בי"ד של ע"א וממילא תמוהה שיטתו של הרמב"ן ז"ל בזה, אבל אין מקום לדברים דלעשיית עיר הנדחת ע"י בי"ד הגדול א"צ קבלת עדות כלל ורק אחר שנמצא שנדחית רוב העיר ע"פ קבלת עדות לכל יחיד ויחיד שעבד עכו"ם אז דנין בי"ד הגדול עליה דין עיר הנדחת בכל פרטי הדינים והאריכות בזה למותר. והנה הא דשולחין להם שני ת"ח להחזירם למוטב לא מצאנו בעניותנו מקור הדברים, כנראה היה לו לרבנו מקורו, ואפשר דלמד כן מהא דשלחו לבני גד ובני ראובן כשעשו את המזבח וחשדו בהם שהוא לעכו"ם, ושלחו אז את פנחס ונשיא מכל שבט להתרות בהם ולא היה הדבר כי אם להחזירם למוטב וכן מצאתי בסדר משנה שכתב כן ואין זה נוגע לדין הסקילה למי שעבד ע"ז.
4.6.2
מרבין להם בתי דינין ודנין אותן וכו' נמצאו רובה מעלין אותן לבי"ד הגדול וכו'. עי' כ"מ מ"ש לתמוה בשם הרמ"ה ז"ל דהא זהו רק לריש לקיש, אבל לר' יוחנן הרי דנין וסוקלין ור"י ור"ל הלכה כר"י, ועי' מ"ש בשם הר"ר אהרן ב"ר משולם ז"ל, ואמנם בכת"י מינכן ופלורנץ ועוד ליתא הך דר"י כלל ועי' בדקדוקי סופרים שם וזהו כדבריו ז"ל, אבל אפשר שאין אנו צריכים לזה כלל, דאפילו אם נגרוס הך דר"י ניחא שפיר, דבאמת קושית הגמ' איני והאמר ר' חמא ב"ר יוסי א"ר אושעיא והוצאת את האיש ההוא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך אינה קושיא רק לר"ל לבד, דא"כ הו"ל להגמרא להביא דינא דמתניתין ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד דזהו הקושיא לר"ל דס"ל דמרבין להם בתי דינין ודנין ע"פ כ"ג ולמה ליה להביא הא דר' חמא בר יוסי, אבל באמת הקושיא היא בין לר"ל ובין לר"י דאפילו לר"י דס"ל דדנין וסוקלין, ורק ביותר מן הרוב מביאין לבי"ד הגדול וא"כ לדידיה לא קשה ממתניתין אבל הרי לא משכחת לה להא דאין אתה מוציא את כל העיר לשעריך, שהרי רק אותו שהוא יתר מן הרוב אנו מביאין לבי"ד ולא כל העיר, ועל זה אמרו סתמא דגמרא אלא מרבין להם בתי דינין וכו' ור"ל דאין הדין לא כר"י ולא כר"ל אלא הכי עבדינן וזהו הילפותא דאין אתה מוציא את כל העיר לשעריך וכן הוא פסק רבנו כסתמא דגמרא דלא כר"י ולא כר"ל ופשוט.
4.6.3
ומכין את כל נפש אדם וכו' טף ונשים. והנה בטף כבר הראו חכמי לוניל ז"ל את מקור הדברים לפי גרסתם בספרי דס"ל לת"ק דטף נהרגין ואבא חנין פליג ולהכי פסק כן רבנו (ומצאתי בקטעי מכילתא שהו"ל החכם המפורסם מוהרש"ז שכטר ז"ל אשר נמצא בגניזה בעיר צוען מצרים, והעתיקו אח"כ הרה"ג הופמן ז"ל במדרש תנאים עמ' 17 ושמה הנוסח כדברי חכמי לוניל, ובכלל נראה שם כי היו כמה וכמה דרשות הנעלמות מאתנו, וחבל כי יצאו חסרים ומקוטעים בכמה מקומות שא"א להבינם בלי הגהה וממילא יאבד ערכם הרב) ואף דבתוספתא לפנינו בפי"ד דסנהדרין ס"ל לר' אליעזר דהורגין הטף ור' עקיבא פליג על זה מקרא דונתן לך רחמים דקאי אטף, מ"מ פסק רבנו כר"א משום דת"ק דספרי ס"ל כוותיה, ואף כי השיגו עליו על זה, מ"מ המעיין בלשון התוספתא אפשר לומר דלא פליג ר"ע על ר"א כלל, והרי זה לשון התוספתא א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים, ולא ר"ע אומר, ומשמע דר"ע שאל כן לר"א ורצה לומר דונתן לך רחמים קאי על הטף, וע"ז השיבו ר"א דונתן לך רחמים קאי אהא, שמא יאמרו בי"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרים שנאה בלבם עלינו, אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותם רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם, ושפיר י"ל דהודה לו ר"ע ע"ז ולא פליג כלל ונמצא דרק אבא חנין פליג ע"ז ושפיר פסק כן רבנו, ועי' בלשון רבנו בפ"ו מהל' תשובה ה"א שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקנינו הם עי"ש אבל קשה לצרף לכאן, ועי' לרבנו בספרו המורה ח"א פנ"ד בסופו שכתב ודע כי אמרו פוקד עון אבות וכו' וכאלו ספר שמכלל מצותיו יתעלה מכלל פעולותיו בלא ספק שיהרג זרע עובדי עכו"ם אע"פ שהם קטנים בחטא אבותם ואבות אבותם וזאת המצוה מצאנוה נמשכת בתורה בכל מקום כמו שצוה בעיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה, כל זה למחות הרושם ההוא המביא להפסד גדול כמו שבארנו וכנראה היתה לפני רבנו הנוסחא כמו שנביא לקמן בשם הרמב"ן ז"ל מדרשה דואת כל אשר בה, ואינה נמצאת במקורותינו. אבל מה שכתב רבנו גם דהורגין את הנשים הוא תמוה ולא נודע מקורו כלל, ומה שהביאו לימוד מעדת קרח ואנשי יבש גלעד מלבד דאין ראיה מהתם וכמ"ש הפר"ח ז"ל, הוא תמוה לעשות לימודים מעצמנו, ואשר על כן מחקו הפר"ח לגמרי, ולדידיה באמת אין הנשים נהרגות, אבל עי' להרמב"ן ז"ל בנימוקיו על התורה בפרשת ראה הביא דרשה וז"ל אותה האנשים הנידחים ואת כל אשר בה אלו הנשים הנגררות אחר האנשים הרי דהיה לפניהם ז"ל מקור דרשה זו אלא שחסרו לנו וכבר רמזנו לעיל שגם לפני רבנו היתה דרשה זו, ובכלל נראה שדברי רבנו בהלכה זו וכל הסדר נובע ממקור נאמן שאנחנו לא זכינו לו, ולדעת רבנו צ"ל דהא דתניא לעיל ס"א ב' והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו, ורבים מכלל יחיד להקל על גופם ולהחמיר על ממונם, אשר לפי שיטת רבנו והרמב"ן ז"ל הרי גם ברבים יש להם חומר בגופם שהורגים הנשים והטף, וכבר ראיתי מי שעמד על זה וצ"ל דכאן מדבר רק על דבר חומר המיתה דביחיד בסקילה וברבים בסייף, או דברייתא אתיא כאבא חנין דאין הורגין הנשים והטף, ופשוט. עוד זאת אמרתי להעיר אשר כנראה מלשון התוספתא קטני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה, וכן מלשון הדרשה שהביא הרמב"ן ז"ל אלו הנשים הנגררות אחר האנשים, מלשון זה נראה דבעינן דוקא שהקטנים יודחו עמהם, והגזירת הכתוב הוא דאף דקטנים אינם בגדר עונש בכל התורה כולה אבל בעיר הנדחת מילפותא דכל אשר בה ממיתים גם אותם ובנשים צ"ל היכא דלא אתרו בהן דאינן חייבות מיתה מצד עצמן אבל הנן בכלל אנשי עיר הנדחת אבל אם לא עבדו כלל, הרי הם צדיקים שבתוכה שבודאי אינם נהרגים, וכדומה שאמרו לי כן גם בשם מו"ר הגאון החסיד מוהר"ח הלוי זצ"ל ועי' בדרשת המכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 76 ובקטעי המכלתא שנמצאה בגניזה שהבאנו לעיל עמ' 96 נעשתה התועבה הזאת למה נאמר, לפי שנאמר הכה תכה שומע אני אחד צדיקים ואחד רשעים ת"ל נעשתה התועבה הזאת בקרבך העובדין בלבד, ויש לעיין עוד במרדכי פ' היו בודקין ובמ"ש בשם ר"ת וצ"ב.
4.6.4
ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה. דמוכח מזה דאם לא הודחה רובה אין סוקלין מדיחיה וכ"כ רבנו בפרקין דלקמן ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל, דמשמע דבלא רוב העיר אינו נסקל והוא תמוה דמי גריעי ממסית ועי' כ"מ מה שהאריך בזה וכ"כ כל המחברים ולא מצאו הגבול מה נקרא מסית ליחידים ומה נקרא מדיח לרבים. ועי' בחינוך מצוה פ"ז שכתב ומי שלא הדיח אלא אדם אחד אינו נקרא מדיח וכו' אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח והגאון מוהר"א שטיין ז"ל בביאוריו לסמ"ג רוצה לומר דעשרה מקרו רבים ואז יצא מכלל מסית, ויש שרוצים לומר דאפילו שלשה הוו רבים עי' משנת חכמים ומנחת חינוך האריכו טובא, ועל יסוד דין זה רוצים לומר דס"ל דכל שלא נוכל לקיים בעיר דין עיר הנדחת שוב אין סוקלין מדיחיה וכ"כ הלח"מ לקמן בפ"ה, ולדידי מסופק הדבר מאד, ובאמת אין לדין זה מקור לחלק בין היכא שנעשית עיר הנדחת להיכא שאינה נעשית לענין המדיחים. ונראה דדעת רבנו הוא דגדר המדיח הוא כשמדבר ומדיח את כלל העיר, ואז יוצא מגדר מסית בכל פרטי דינא שא"צ התראה ושחייב גם אם אומר אלך ואעבוד ולא בעי לשון רבים ודין ההכמנה ועוד כמו שיבואר במסית אבל כשאינו מדחה את כלל העיר אין חילוק בין יחיד ליחידים, ואפילו הם מאה אם רק אינם רוב העיר הרי זה נקרא מסית ודינו בכל הפרטים כדין המסית, וזהו מה שכתב רבנו בספר המצוות דאם דרש אל העם נקרא מדיח ואינו נקרא מסית, ר"ל דבעינן במדיח שידרוש אל העם והוא רוב העיר ולא ליחידים יהיו כמה שיהיו, וכ"כ להדיא בפרקין דלקמן דמסית את רוב אנשי העיר נקרא מדיח ואינו נקרא מסית דר"ל דיצא אז מכלל דין המסית ויבואר עוד לקמן. והנה כבר כתב רבנו בריש פרקין דמדיח אינו חייב עד שיעבדו המודחין עכו"ם ועי"ש שהבאנו מקור הדברים והוא מבואר בקרא וידיחו את יושבי עירם כמ"ש שם, וא"כ נמצא דאם הודחו כולם, או רובם שהוא ככולם הוי מדיח ואם לא הודחו רק מיעוטם הרי לא עבדו המודחין ואינו חייב משום מדיח ומסית ג"כ אינו שהרי מכיון שדרש אל העם יצא מכלל מסית בכל דיניו ונכנס בכלל מדיח לכל דיניו (לפלא על הרב קרית ספר ז"ל שהעתיק הדברים ולעולם סוקלין את מדיחיה, כיון שהדיחו לעבוד ע"ז, ודבר זה אינו דלא סגי במה שהדיחו אלא דבעינן גם שיעבדו המודחין) ולפי האמור דין זה אינו אלא בהודחה מיעוטה, דאז שפיר אין מדיחיה נסקלין שהרי לא עבדו המודחין, אבל בהודחה רוב העיר, אלא שאין יכולין לקיים בה דין עיר הנדחת כמו בספר וג' סמוכות, אם שהדיח מדיח אחד וכדומה מכיון שעבדו ע"פ ההדחה שפיר נסקלים המדיחין אע"פ שאין העיר נעשית עיר הנידחת שאין דין המדיחין תלוי כלל בדין עיר הנידחת אלא שאם עבדו רובה נעשים ע"י זה מדיחים משא"כ בהודחו מיעוטה. ומצאתי בספרי שופטים פסקא קמ"ח ז"ל לפי שמצינו שאין עושין עיר הנידחת לא ע"פ יחיד ולא על פי נשים יכול יהא פטור ת"ל איש או אשה אשר יעשו הרע וכו' ונראה פשוט דקאי אמדיחים, דסד"א דכיון דאין העיר נעשית נידחת על ידם יהו גם המה פטורים, ת"ל איש או אשה דהרי לעיל מיניה תנן התם לפי שמצינו שהנדחים בסייף יכול אף המדיחים ת"ל וכו' ואח"כ אמר לפי שמצינו שאין עושין עיר הנדחת וכו' וא"כ הרי מבואר להדיא דאף בהודחו ע"פ נשים ויחידים אף שאינה נעשית עיר הנדחת ג"כ נידונין כמדיחין, ודחוק מאד לפרש דברי הספרי, דקאי אנידחין שאם הודחו ע"י נשים ויחידים יהיו פטורין, דהרי בעיר הנידחת בעינן שיעבדו המודחין וא"כ למה יהיו פטורין בהודחו ע"י יחידים ונשים, והרי גם בלא הודחו כלל ג"כ חייבים על עבודתם, ומכ"ש שקשה לפרש דברי הספרי דבעינן קרא שלא לפטור יחיד העובד עכו"ם או אשה העובדת עי' התורה והמצוה שם וכמדומה שתמוה לומר כן, ולפי המתבאר אין לערבב המושגים דשאר פרטי עיר הנידחת אינם שייכים למדיחים כלל, ורק הודחו רובם זה בעינן בודאי לחייב המדיחים ועי' בס' יד הקטנה בפ"ד מהל' עכו"ם שנסתבך בכל זה וערבב הענינים ועי' מ"ש עוד לקמן בפ"ה בזה, (ודע דמ"ש הכ"מ דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעכו"ם דפרקין דלקמן תמוה מאד דהרי אין מיתת מתנבא לעכו"ם אלא בחנק וכבר הרגיש בזה הפר"ח ז"ל).
4.6.5
היה רחובה חוצה לה בונין חומה חוץ ממנו עד שיכנס לתוכה. עי' בפרש"י ז"ל במשנה, ועי' בחדושי הרמ"ה ז"ל לסנהדרין שם שהכריח לפרש כן כמ"ש רבנו ודחה הפי' האחר בזה עי"ש היטב.
4.6.6
והורגין כל נפש חיה אשר בה. עי' כ"מ שכתב מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא, והוא פלא שהרי לא כתיב כלל כל בהמתה ומקור דברי רבנו הראו לירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ו היו שם ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים ועי' פר"ח או"ח בסופו ועי' חולין ק"מ בצפורי עיר הנדחת, וזכיתי ומצאתי מקור הדברים במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 76 ואת בהמתה לפי חרב למה נאמר לפי שהוא אומר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שומע אני בין דבר שיש בו רוח חיים ובין דבר שאין בו רוח חיים הכל בשריפה ת"ל ואת בהמתה לפי חרב בהמה היתה בכלל ויצאת ללמד מה בהמה מיוחדת שיש בה רוח חיים ואינה נידונת אלא בסייף אף כל דבר שיש בו רוח חיים לא יהא נידון אלא בסייף ועי' במגיה שם שציין לדברי רבנו והובאה מכלתא זו גם בקטעי המכלתא שהוציא לאור מוהרש"ז שכטר והועתקה לקמן עמ' 07 וזהו מקור הדברים הברור.
4.6.7
ושריפתה מצות עשה שנא' ושרפת באש וכו'. בדפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסחא ושריפתם מצות עשה והוא נכון מאד לפי סגנון הדברים ולא הזכיר רבנו כאן אלא מצות עשה דשריפה וכן ברמזיו בריש ההלכה מנה רק מ"ע לשרוף עיר הנדחת, ובספר המצוות מ' קפ"ו וכן במנין המצוות שבראש הספר מנה מ"ע להרוג אנשי עיר הנדחת ולשרוף את העיר וכבר עמד ע"ז ידידי הגאון ר' חיים העליר בספר המצוות שלו דאפשר דמ"ע להרוג אנשי עיר הנדחת כלולה במ"ע רכ"ו להרוג וכו' בסייף, אבל צ"ע דהרי הכא להדיא כתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב והוא מצות עשה מיוחדת שאף שדין העובדים עכו"ם בסקילה מ"מ הכא דינם בסייף ומ"ע לדונם בסייף וכן הדין בבהמת עיר הנדחת דגזיה"כ הוא ואת בהמתה לפי חרב שהוא בודאי מ"ע מיוחדה, ומצאתי במדרש תנאים עמ' 86 ושרפת באש את העיר שריפתה מצות עשה וכל זה צריך תלמוד.
4.7.1
נכסי הצדיקים שבתוכה וכו' נשרפין בכלל שללה הואיל וישבו שם ממונם אבד. עי' כ"מ שהוא בבריתא שם מפני מה אמרה תורה וכו', והוא דרשה דר' שמעון דדריש טעמא דקרא ועי' רש"י ז"ל שם, וצ"ל כמ"ש הכ"מ לעיל דכיון דאין נפק"מ לדינא ס"ל לרבנו כר"ש וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל וכבר כתבתי לעיל להשיג על זה דהיכא דליכא נפק"מ ליכא פלוגתא כלל, וגם כאן איכא כמה נפק"מ לדינא עי' בשירי קרבן בפ"י דסנהדרין ה"ח, אבל הפשוט דמ"ש רבנו הואיל וישבו שם לא טעמא קאמר ולא כוון כלל לדרשה דר"ש אלא שכתב הואיל וישבו שם ר"ל דדוקא מאותן שישבו שם לפיכך הם בכלל שללה ומרבינן שפיר מכל אשר בה, וראיה מחמרת ומגמלת דנכסיהן ליורשיהן משום שלא ישבו בה ולא הוי שללה ופשוט.
4.7.2
וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה. עי' שבת צ' במשנה מדכתיב מאומה אחשביה רחמנא, ועי' בכ"מ ריש פי"א מהל' מאכלות אסורות שהביא מקורו מע"ז ע"ד א' אבל מכאן נראה יותר ועי' תוס' ע"ז מ"ג ב' סוף ד"ה אמרו לו ושם י"ב ב' ויש להאריך בכל זה.
4.7.3
וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנא' וכו'. הלשון הזה צריך תלמוד מ"ש לוקה אחת, והלא אין כאן אלא לא תעשה אחת ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ולומר דכתב כן רבנו בניגוד למה שכתב לקמן בפ"ז ה"ב וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק וכו' שהרי כאן אין ע"ז כלל ואפילו בנכסי צדיקים שבתוכה אסור משום ולא ידבק ולא מצאתי מי שעמד בזה, אולם ראה זה מצאתי במעשה רוקח הספרדי שנוסחתו באמת וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה שנאמר וכו' וכן הוא גם בספר המצוות לרבנו וברור שזוהי הנוסחא הדווקנית, ולא הרגיש בה גם הרב מעשה רוקח כלל, ועכשיו מצאתי נוסחא זו גם בדפוס קונשטנדינא שנת רס"ט וברור.
4.8.1
ועיר הנדחת שהוזמו עידיה וכו' ולמה זכה בה שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינו. עי' קרבן העדה בירושלמי דסנהדרין שם ה"ז, ונמשך אחריו הרב מנחת חינוך שהקשו, דהא אמרינן בגמ' דכריתות כ"ד שם טעמא דעיר הנדחת משום דרבים נינהו וכל חד אמר בדעתיה אנא לא חטאי אחרינא חטא ומפקר ממוניה, וכיון דפסק רבנו בפי"א מנזקי ממון ברבע שורו דלא מפקיר ליה, דכיון דידע דלא רבע טרח ומייתי סהדי, א"כ דינא דהפקר עיר הנדחת לא משכחת לה אלא בהיה רוב גדול שהודחו, אבל אם רק אחד הכריע את הרוב ואיהו ידע דלא חטא הרי לא מפקר לנכסיה ואז לא זכה בו המחזיק ולמה לא חילק כן רבנו ובגמ' אפשר לומר דזהו כוונתם דדוקא היכא דאיכא טעמא דאחריני חטאו עי"ש שהאריכו בזה. ואינו נכון דמאי דאמרי בגמ' אנא לא חטאי אחרינא חטא, ר"ל שגם דבר זה אינו יודע, אם רק הוא משלים את הרוב וסובר שישנם הרבה גם בלעדו ומתיאש, ודוקא ברבע שורו כמ"ש רבנו שהוא מיחל לזה שיבאו עדי הזמה, שהרי ברור לו שאם רק יבאו עדים לא יאסר השור בהנאה אבל הכא אינו יודע גם זה שאפילו אם יזימו עדיו מ"מ יהא נכסיו אסורים דדלמא איכא אחריני שמשלימין את הרוב ופשוט אבל גם מלבד זה הוא חשבון בטעות, שהרי דין עיר הנדחת חל על העיר ע"י בי"ד הגדול אחרי שבאו ב' ת"ח לעוררם ולהחזירם למוטב, והרי אם חזרו למוטב אף שנהרגין בתורת יחידים שעבדו עכו"ם אבל על העיר אין דין עיר הנדחת, והרי ברור דאם לא חזרו למוטב כל העיר רק מיעוט חזרו אבל לא נשאר רוב בעיר שלא חזרו הרי ג"כ אינה נעשית עיר הנדחת, ולפי"ז באחד המשלים את הרוב והוא יודע בעצמו ששקר ענה בו הלא בעת שבאו ב' החכמים היה חוזר בו למוטב שהרי באמת לא עבד כלל, ולא נשאר רוב בעיר שהודחו ואינה נעשית עיר הנדחת כלל, ובעל כרחך דהך דינא דעיר הנדחת שהוזמו עידיה לא יצוייר באופן זה שהאחד השלים הרוב ובעל כרחך שנשאר רוב מודחים גם אחר שחזר למוטב, ומ"מ נכסיו אבודין כדין נכסי צדיקים שבתוכה. ובאמת כשנעיין היטב, לא משכחת דינא דעיר הנדחת שהוזמו עידיה, כי אם באופן שבאמת עבדו עכו"ם ולא חזרו בהם למוטב גם כשבאו ב' החכמים לעוררם, ומ"מ הוזמו העדים, אף שבאמת עבדו וזה לא משכחת לה בהיה אחד יותר על הרוב והוזמו עדיו בלבד, דהרי אלו רצה להציל בניו ורכושו היה יכול לחזור בו ולהציל עי"ז את כל העיר מדין עיר הנידחת, ואין מקום להאריך יותר. ומה שהקשה הפר"ח ז"ל מאי שנא מהא דאמרינן אדעתא דארי אפקריה, גם זה ליתא דהתם בעובדא דרב ספרא דלוינהו ארי היה כל אחד נותן לו מזונותיו ביומו, ומה שהשאיר הארי ממזונותיו הרי הוא של נותן המזונות ואין זה בגדר הפקר בטעות כלל משא"כ הכא ועי' בתוס' שם במקומו ובתוס' ב"ב קל"ח א' בקושית הר"ר פטר ותירוצם שם ומיושב בזה כמה דחוקים שנדחקו רבותינו ז"ל בהם ואכ"מ להאריך.
4.9.1
שיירא העוברת ממקום למקום וכו' אם שהתה וכו' ואם לאו הן בסקילה וכו'. עי' כ"מ שהקשה דלמה השמיט רבנו דינא דמתניתין החמרת והגמלת וכו' הרי אלו מצילין אותה, ועי' בפרש"י ז"ל במשנה ועי' לח"מ, ונראה דרבנו גריס כמשנה שבירושלמי החמרת והגמלת וכו' מצילין אותן וקאי על הרכוש שלהם, ולהצלת העיר עי' בירושלמי שם ה"ו היו שם גרים ותושבים מהו שישלימו לרוב ולא אפשטה אבל באמת אין זה נוגע לענין זה, ועי' מרכבת המשנה ח"ב שכתב דדחקו לרבנו לפרש כן מהא דלא הקשו בגמ' שם ממתניתין דהכא והביאו ברייתא עי"ש בסוגיא ופשוט, ולפנינו נמוקי הרמ"ה ז"ל בחדושיו למשנה שם כתב החמרת והגמלת בזמן שלא נשתהו וכו' הרי אלו מצילין אותם כלומר מצילין את החמרת והגמלת עצמן לדינן כיחידים ולהציל את ממונם דכתיב את יושבי העיר והני לאו יושבי העיר נינהו, וזהו כפירוש רבנו ואח"כ כתב ואית דמפרשי לה לאידך גיסא וכו' עי"ש והוא פירש"י ז"ל וממילא אין מקום להקשות על רבנו בהשמטת הדין.
4.10.1
נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדין אותם וכו'. עי' כ"מ ולח"מ דנראה להם דרבנו מפרש הא דרב חסדא ובנקבצין עמה, דר"ל דהא דאמרן נשרפין וא"כ הרי הן אסורים בהנאה, ה"מ כשנקבצו לתוכה, אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה, ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ומאבדין אותן, אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהם קודם שישרף שלל העיר וקודם קבוץ הנכסים האלו לתוכה, נראה דאסורים בהנאה דהרי עומדים הם לישרף, אבל כיון שנשרף כבר שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדין להשרף ע"כ. ונמשכו אח"ז רוב המחברים וגם הרב פר"ח ז"ל החליט כן, ולפי"ז חולק רבנו על שיטת רש"י ז"ל שאינו תלוי כלל בקירוב או בריחוק המקום, אלא כל שנקבץ ונמצא בתוך העיר אע"פ שבא לאחר גמר דין נשרף בכלל שלל העיר, ולפי זה הא דאמרינן לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה, ר"ל שאף בשעת גמר דין היו חוצה לה, כיון שאח"כ נכנסו לתוכה נשרפין עם שלל העיר והא דאמרינן גבי פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרים, היכי דמי אילימא דידהו ואיתנהו בעיר אחרת, או דנקבצים לתוכה אמאי מותרים, ה"ק אילימא דידהו ואיתניהו בעיר אחרת בשעת גמר דין, אם אח"כ נקבצו ובאו לתוכה אמאי מותרים ומשמע ודאי שקודם שישרף שלל העיר אסור ליהנות מן הנכסים שחוצה לה שהרי ראוים הם ליכנס לתוכה וליאסר בהנאה, ותדע דהא בגמ' פרכינן בהא דקתני מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו, במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הוי עיר הנדחת וכו' ואלא בעיר אחרת ואסקוה לגווה, הא קלטוה מחיצות, כלומר ואינו ראוי עוד לצאת מירושלים ותו לא מקרי שללה אלא שלל ירושלים, ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר דמיירי בעיר קרובה לירושלים, דאי לאו טעמא דקלטוה מחיצות הוי מיתסר לשם, אבל לשיטת רבנו למה לי טעמא דקלטוה מחיצות תיפוק ליה שאינו בעיר הנדחת ולשתרי באכילה, אלא מוכח דכל כמה דלא נשרף שלל העיר אסור ליהנות אף משלל שחוץ לעיר ומשו"ה צריכין לטעמא דקלטוה מחיצות להתירו מיד באכילה ועי' בפר"ח מה שהאריך בכל זה. ולולא דמסתפינא הו"א שאין זה כוונת רבנו כלל ואין אנו צריכים לכל זה, דהנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסוגיא שם הביא פירוש רש"י ז"ל דתלוי בקירוב וריחוק מקום שיכולים לקבץ לתוך העיר בשם יש אומרים, אבל איהו מפרש אמר רב חסדא ובנקבצין עמה בנקבצין לתוכה לפרקים, אבל נכסים שלא נקבצו מעולם לתוכה אפילו דרשעים נמי פליטים ע"כ. (ועי' פרש"י ז"ל שם שכתב ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שעכשיו המה מופקדים ועי' מהרש"א ז"ל שם שכתב שהוא לשנא אחרינא ברש"י והוא נכון מאד דמביא רש"י כאן בלישנא אחרינא כשיטתו ופרושו של הרמ"ה ז"ל). ולפי"ז אינו תלוי כלל בבאו לתוכה אחר גמר דין, אלא דנכסים שהיו באיזה זמן נקבצים לתוכה אף שהיו בשעת גמר דין וכן עכשיו בשעת שריפה מחוצה לה, כיון שהם נכסי רשעים והיו בזמן מן הזמנים בתוכה אסורים ויאבדו, והא דאמר בגמ' גבי פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרים ה"ד אילימא דידהו ואיתניהו בעיר אחרת אי דנקבצים לתוכה אמאי מותרים ר"ל אם היו באיזה זמן נקבצים לתוכה אמאי מותרים ואי דאין נקבצים לתוכה בשום פעם, הא אמרה רב חסדא חדא זמנא, דהרי זהו מאי דאר"ח ובנקבצין לתוכה, אבל שאינן נקבצין ומופקדין בעיר אחרת שרו, ואין אנו צריכין לחדש כלל דאותן שבחוצה לה אסורין בהנאה קודם שריפה כיון דיכולים לקבצם לתוך העיר והיא סברא דחוקה מאד, וראית הפר"ח מירושלים אין לה מקום עוד, דבודאי בעינן קליטת מחיצות ואי לא"ה הוו אסירי כיון שהיו פעם אחת בעיר הנידחת, והכין מטין דברי רבנו בפשוטן במ"ש אם נקבצו עמה נשרפין בכללה דר"ל אם נקבצו עמה איזה פעם נשרפין בכללה אף שאינם עתה בתוך העיר וזהו ביאור נשרפין בכללה ולא נשרפין עמה כמו שהיה צ"ל לשיטת הכ"מ והפר"ח ז"ל והרבה יש להאריך בזה ולישב בזה כמה דברים שעמדו עליהם ואין זה המטרה ועי' מ"ש עוד לקמן בהי"א וצריך תלמוד.
4.11.1
בהמה חציה של עיר הנדחת וכו' הרי זו אסורה, ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה. עי' כ"מ מ"ש בזה, והנה רבותינו האחרונים ז"ל תמהו הרבה כיון דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה למה תהיה העיסה מותרת מטעם שאפשר לחלקה, והרי כל זמן שלא חילקה נאסרה ואח"כ אין ברירה, ורב חסדא על כרחך ס"ל דיש ברירה, והרבה האריכו בזה עי' פר"ח ושאגת אריה ויד המלך האריך טובא לחלק בין שותפות שנעשה בעיקרו שלא לחלק ובין שותפות שהוא לחלק ועוד כמה אנפי עי' עליהם. ולדידי לא אתבררא מלתא כלל ומי אמר לנו דבעינן כלל שיתברר אח"כ שבשעת גמר דין לא היה זה בכלל שללה שיהא נכנס בגדר ברירה, ומה לנו בכך שלא יתברר למפרע שהרי הדין הוא שכל מה שהוא בכלל שללה נשרף עמה ואסור בהנאה ומה שאינו שייך לעיר הנדחת אינו בכלל ושרפת ואינו נאסר אף שיתברר לנו רק עכשיו שאינו בכלל שללה, וגם חלות הדין של עיר הנדחת לא היה אלא על מה שהוא מבורר שהוא שללה והרי לשיטת הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין דגם בבהמה שחציה של עיר הנדחת, רק באכילה אסורה המחצה של עיר אחרת אם שחטוה אח"כ משום דאין השחיטה מתרת כיון שיש כאן סימן אחד של עיר הנדחת אבל בהנאה מותרת (וכ"כ הפר"ח ז"ל מדעתו ולא ראה שכבר הקדימו הר"ן ז"ל בזה) הרי ס"ל בהדיא דאף שבחייה לא היתה בת חלוקה כלל וחל עליה הגמר דין של עיר הנדחת מ"מ אם חלקוה אח"כ ונתברר עכשיו חלק העיר האחרת מותרת, הרי מוכרח דלא בעינן שיבורר מתחלתו וסגי מה שמתברר עכשיו קודם קיום השריפה וקשה לומר דגם הר"ן כתב כן רק אליבא דרב חסדא דס"ל דיש ברירה (ומדברי הר"ן נסתר גם תירוצו וחילוקו של היד המלך עי' היטב בזה). ואמנם שיטת רבנו אינה כן וס"ל דבהמה כיון שלא היה אפשר לחלקה חיילה איסורא אכולה, אי משום דינקי תחומין מהדדי כמ"ש הרבה מחברים אי מטעם אשר יבואר להלן, ולא מהני החלוק כעת אחרי שכבר נאסרה כולה, משא"כ בעיסה כיון שאפשר לחלקה בכל שעה לא חל מתחלה הגמר דין אלא אפלגא ואם חלקוה אח"כ ונתברר אח"כ שהמחצה אינה שללה אינה נאסרת כלל ולא בעינן כלל שיתברר למפרע. והנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב שם וז"ל, מ"ט בהמה כל כמה דאיתא בחייה כמאן דלא פליגא דמי וחיילה איסורא אכולה, עיסה כמאן דמפלגה דמיא ולא חייל איסורא אלא אפלגא וכי תימא בהמה נמי אפשר דשחיט לה ופליג לה, אמרי מכדי מעיקרא כי קא חייל איסורא אבעלי חיים קא חייל, ובע"ח לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינן להו לאו בעלי חיים הוו, ואשתכח דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמיא עכ"ל וקשה לרדת לסוף כוונת הדברים דמה בכך דכי פליג לאו בע"ח הוו. ונראה ברור, דבאמת תרי דיני נינהו, בעלי חיים הרי דינם בכלל ואת בהמתה לפי חרב, ועיסה הרי היא בכלל ושרפת את כל שללה, וכבר הבאנו לעיל דרשת המכלתא לפי שהוא אומר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שומע אני בין דבר שיש בו רוח חיים ובין דבר שאין בו רוח חיים הכל בשריפה ת"ל ואת בהמתה לפי חרב וכו' מה בהמה מיוחדת שיש בה רוח חיים ואינה נידונית אלא בסייף וכו' והנה בודאי הגמר דין אינו אלא על שללה ועל בהמתה, וכשמתברר אח"כ שאינו שללה ואינה בהמתה לא חל הגמר דין כלל ואין אנו צריכים לגדרי ברירה בזה, ולפי"ז בעיסה שדינה בשריפה כיון שאפשר לחלקה כמאן דפליגא דמיא ולא חייל איסורא אלא אפלגא, אבל בהמה שדינה בסייף הרי א"א לומר דאפשר למפלגה אחר שישחטנה, והרי קא חייל איסורא עלה מתורת בע"ח בסייף ובע"ח לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינן להו לאו בעלי חיים נינהו, ואשתכח דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמי וחל איסורא אכולה, וכיון שנאסרה שוב אין לה היתר גם אח"כ כמובן, וזהו כוונת הרמ"ה ז"ל והדברים מבוארין אצלו, וכן הוא גם דעת רבנו וברור. אמנם מה שיש לעמוד עוד בדיוק לשון רבנו במ"ש בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה, שהוסיף רבנו לדייק שהיתה בתוכה מה שלא נמצא בסוגיא, דמשמע מזה דוקא בהיתה בתוך עיר הנדחת, והרי הדין הזה צריך להיות גם בהיתה חוצה לה בנכסי רשעים, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, אם לא דנימא דמ"ש רבנו בהלכה הקודמת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה הוא כמ"ש הכ"מ והפר"ח ז"ל שהבאנו לעיל דבעינן דוקא שיהא בעיר עכ"פ בשעת שריפה ואז נשרפין בכללה, אבל אם נשארו חוץ לעיר אין מאבדין אותן ולפי"ז מדויקים דברי רבנו, אבל הרי העירותי לעיל שקשה לומר כן, ומלבד זה ג"כ אינו נוח לי, דלפי דבריהם הרי לא יצויר דין שריפת שללה אלא א"כ היו בתוכה, וא"כ למה היה צריך רבנו להזכיר כאן שהיתה בתוכה והרי בלא זה אי אפשר ציור דין זה, וצ"ל דכוונתו דדוקא שהיתה בתוכה בשעת גמר דין דאז נאסרת כל הבהמה שחל עליה דין לפי חרב, משא"כ בנקבצו בה אח"כ, דאפשר דנקבצו בתוכה הוא רק משום שללה אבל לא בכלל בהמתה, לחול עליה דין סייף, ואף שהוא גם בכלל שללה מ"מ לפי מה שבארתי לעיל מטעם שללה לא היתה נאסרת כולה וכמו בעיסה ועיקר החילוק בבהמה משום דחל עליה דין לפי חרב, והדבר צריך בירור רחב.
4.12.1
בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. עי' כ"מ דמקור הדברים הוא מאיבעת רב חסדא אי מהני שחיטה לטהרו מידי נבילה, ועי' פר"ח ז"ל תמה על השמטת רבנו האיבעיא אי מהני שחיטה לטהר מידי נבלה, ובאמת מדכתב רבנו שהוא כשור הנסקל שנשחט ובשור הנסקל הרי אינו נעשה נבילה, והרב מרכבת המשנה חולק ע"ז וסובר דכיון דכתב רבנו בפ"ד מהל' מאכלות אסורות הכ"ב בשור הנסקל שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה, הרי שוב אין השחיטה מועלת לטהרה מדין נבילה וכמ"ש רבנו בפ"א מהל' אבות הטומאה ה"ג והוא מבואר במשנה דפ' בהמה המקשה ודבריו תמוהין דודאי שור הנסקל שנשחט נטהר מידי נבילה, והוא מוכרח מכמה מקומות ומבואר בטבח שור הנסקל דתלי לה בדין שחיטה שאינה ראויה בסוגיא בב"ק ע"א ואלו היתה נעשית נבילה בודאי לא שייך וטבחו, וגם ממקומו הוא מוכרח, מדאיבעי לן בבהמת עיר הנדחת אי מהני שחיטתה לטהרה מידי נבילה וטעמא משום דלפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה מיקטל, הרי דהספק הוא דיהא נבילה משום דאפשר נתקיים בו לפי חרב אבל בשור הנסקל פשוט דאין כאן נבילה, ומראיה זו הרגיש הפר"ח ג"כ, ועל כרחך לומר דהא דכתב רבנו שהוא כבהמה טמאה, הוא לענין חלבה וכדומה ויבואר אי"ה במקומו אבל לא לענין דין נבילה, ולפי"ז אין כאן השמטה כלל ואדרבה מדכתב שהוא כשור הנסקל שנשחט, הרי מבואר להדיא דמטהרה מנבילה, ומקור דברי רבנו לזה כבר הביאו האחרונים כמדומה, שהוא מהא דאמרינן בחולין ק"מ אלא אמר רב נחמן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנידחת למאי וכו' אלא לשחיטה, הרי דפשיטא לה להגמרא דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה דאי ס"ד דהוי כמאן דמקטלה משום דלפי חרב אמר רחמנא לא שנא וכו' למה בעינן קרא למעוטי לצפור השחוטה והרי שחיטה בעינן בה, שהרי כתיב ושחט את הצפור על מים חיים ובודאי בעינן עכ"פ שתטהר מידי נבילה ודוקא בנמצאת טריפה איכא מאן דמכשיר לה בקידושין נ"ז והוא פשוט.
4.12.2
שיער הראש וכו' אבל של פאה נכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור. עי' כ"מ ולח"מ משום דהוא בעיא דלא אפשטה, ואע"ג דאפשטה בירושלמי בה"ז עי' במראה הפנים ובקרבן העדה שם עי"ש מ"ש בזה ועי' מ"ש בזה בגליון דחסר שם סיפא דתוספתא, ולפי"ז איבעת הירושלמי בשיער מחובר ולא בפאה נכרית כלל קצרו של דבר מדברי הירושלמי אין הכרח לשום צד. והנה לא הזכיר רבנו החילוק דדוקא דתלי בסיכתא הוא דאסור אבל במחובר לגופה מותר דהוי כמלבושין, וכן לא הזכיר רבנו הדין דמלבושי הצדיקים ניצולים, שהרי לפירש"י ז"ל מפורש כן בגמ' דאי פאה נכרית כגופה דמי הו"ל כמלבושין שאין נשרפין בצדיקים וכבר עמדו על זה המחברים, ועי' מנחת חינוך שרוצה לומר דכל סוגית הגמ' אינה אלא אליבא דר' שמעון דדריש טעמא דקרא ונכסי צדיקים אבודים רק משום שישבו בתוכה ומי גרם להם ממונם להכי מלבושים מותרים, ועל יסוד זה סובבת האיבעי בפאה נכרית אי הוי בכלל מלבושים או בכלל שללה משא"כ רבנו דלית ליה דר"ש ולפי"ז מגזיה"כ דוכל אשר בה גם מלבושי הצדיקים בכלל (ועי' ברש"י ז"ל סוף פ"ק דערכין) ואין מקום לחלק בפאה נכרית בין מחובר לגופה או תליא בסיכתא עיי"ש ואין הדברים מוכרחים כלל ועי' בדברי רבנו לעיל בה"ז ובמ"ש שם. והנה הרב לח"מ בפי"ד מהל' אבל כתב ישוב נכון בדברי רבנו ע"פ סוגית הגמ' דערכין סוף פ"ק, דאהא דתנן התם האשה שנהרגה נהנין בשערה, דס"ל לרב שם דשיער המת אסור בהנאה, ומוקי למתניתין בפאה נכרית ודוקא באמרה תנו לבתי משום דכגופה דמי, ולפי"ז אוקי רבא על כרחך איבעת ר' יוסי בר חנינא בשיער נשים צדקניות בתליא בסיכתא דוקא, ולפי"ז במחובר לגופה שרי וסוגית הגמ' דסנהדרין הלא לרבא קאי דאיהו ס"ל כרב שם בערכין ולהכי מחלק בין מחובר לגופה לתליא בסיכתא אבל לרב נחמן בר יצחק שם דס"ל דבשיער מחובר איירי ושער המת מותר בהנאה משום דמיתתו אוסרתו, ולפי"ז איבעת ריב"ח קאי בין במחובר לגופה ובין דתליא בסיכתא ולא אפשטה. והנה רבנו הרי ס"ל להדיא בפי"ד דאבל שם דשיער המת מותר בהנאה וכן הוא שיטת הסמ"ג והתוס' ב"ק י' ועי' תוס' נדה נ"ה ב', וס"ל כרנב"י ולהכי לא חילק רבנו בין מחובר לגופה לתליא בסיכתא, וכבר השיג ע"ז מו"ר הגאון בהעמק שאלה ז"ל, דנהי נמי דלית הלכתא כרב בשיער המת, אבל מ"מ בהא דאמר רב דבפאה נכרית ומחובר ג"כ בעינן תנו, הא לא אמרה תנו אסור משום דגופה הוא וא"כ בעיר הנדחת מותר, והא על זה לא אשכחן דרנב"י פליג, וגם סתמא דגמרא הכין הוא ואין נעשה פלוגתא חדשה. אבל באמת גירסת השאלתות היא אחרת מגרסתנו, וז"ל השאלתות שאילתא קל"ג והא מיבעי בעי לה ר' יוסי בר' חנינא שיער נשים צדקניות מהו ואמר רבא בפאה נכרית כי קא מיבעי ליה לרבי יוסי בר חנינא דמחבר בגופה אבל היכא דתליין בסיכתא אי אקציתה מחיים שרי ע"כ. והוא ההיפך ממש מנוסחתנו בערכין ובסנהדרין, והגאון בעל שאלת שלום רצה לשבש הספרים, והשיגו מו"ר שם דמלבד שכן הוא גם בכת"י עוד מוכח ממקומו שכן היה גי' רב אחאי גאון ז"ל דהרי לפי גרסתנו דעיקר הקושיא הוא על הא דאסר בלא אמר תנו, והו"ל לרבנו לאסוקי אבל היכא דמחובר בלא אקציתיה אסור, והשאלתות מסיק אבל היכא דתליין בסיכתא אי אקציתיה מחיים שרי, אשר על כן נראה דזהו נוסח השאלתות וכן היתה נוסחת רבנו, והנה המעיין בסוגיא יראה דהקושיא קאי על הא דלא אמרה תנו גופה היא ואסור והא מיבעי ליה לריב"ח וכו' והוא ע"פ שיטת רש"י ז"ל בסנהדרין כגופה דמיא וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן ומשו"ה מקשי מדלא אמרה תנו גופה היא ומיתסר דהוי כמו תכריכי המת וא"כ בעיר הנדחת פשיטא דלא בעי שריפה (ומ"ש רש"י ז"ל בערכין וקי"ל צדיקים שבתוכה יוצאים ממנה ערומים ר"ל נקיים מנכסיהן אבל מלבושיהם נצולים ולא יהיה סתירה משני המקומות כמובן) וע"ז משני דמחובר לגופה פשיטא דהוי מלבוש וא"כ בודאי ניצול בעיר הנדחת כי קא מיבעי בתליא בסיכתא. אבל שיטת השאלתות ורבנו אינה כן, אלא דס"ל דגם מלבושים בכלל שללה הוא ונשרף, וא"כ על כרחך אין קושית הגמ' מהא דלא אמר תנו אסור, דמזה לא קשה מידי דבמת אסור משום דהוי בכלל תכריכים ובעיר הנדחת שפיר מיבעי ליה אי הוי כגופה ממש וניצול או כמלבושין ונשרפין, ועל כרחך דקושית הגמ' הוא מדתנן דשיער מותר ונהי נמי דבפאה נכרית מיירי אליבא דרב ובאומרת תנו לבתי, מ"מ הרי מוכח דלאו גופה ממש הוא, דבזה לא הוי מהני תנו לבתי וכמו דמקשו שם מתנו ידי לבתי, ועל כרחך דהוו בכלל מלבושים ומשו"ה באומרת תנו לבתי גליא דעתה דלא יהא בכלל התכריכים, וא"כ מאי מיבעי ליה לר' יוסי בר' חנינא הרי פשיטא דבכלל שללה הן, וע"ז משני דבתליא בסיכתא לא קא מיבעי ליה דפשיטא דאי אקציתיה מחיים שרי וממילא לענין עיר הנדחת בודאי אסור כי קא מיבעי ליה במחובר בגופה, ובזה אפשר דלא מהני תנו לבתי, וכן אינו נאסר בעיר הנדחת, ולא אפשטה, ולחומרא, וממילא פסק רבנו דפאה נכרית לעולם אסורה דאי בתלי בסיכתא פשיטא דאסור, ובזה לא איבעי ליה כלל ובמחובר לגופה איבעי דלא אפשטא ולחומרא וכן במלבושי צדיקים פשיטא דהוא בכלל שללה, ועי' למו"ר בהעמק שאלה שהאריך לבאר גרסא זו ולחזקה ולפי זה הדברים נכונים מאד בשיטת רבנו, שרבים נדחקו בהם כ"כ.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.