← All works

Avkat Rokhel

Sefaria · Responsa > Acharonim · 1,688 sections

1. 89.9

   ומ"ש עוד שאפילו לא היתה מחילה בדבר היאך היה מתפייש הר' אברהם כ"כ בנקל כו' מי הגיד לו שהיה בנקל ובשלום ובמישור כי לא היה אלא אחר כמה קטטות ומריבות שלא היו רוצים לתת היתומה לבנו החכם האפטרופוס וסייעתו ואם היתומה והר' יואב וכדי שיתפייס לתיתה לבנו נתפשר עמו ואין לך תועלת גדול מזה והן הן הדברים המפורסמים ופשוטים לרואה השמש ומ"ש ועוד הוכחה לזה דברי מר לסופר כו' עד אבל כשיאמר הר' יואב דברים אלו בינו לבינו הבל המה מעשה תעתועי' דבר תימא הוא שמתיר רסן לשונו ומהביל הדברים הברורים דלמה לא יהא נאמן הר' יואב לומ' שלא היה חיזוק בקנס עדיין ושמחל לו שלא ישאר שום זכר קנס כשנתקדשה בטענות שכתבתי לעיל:

2. 89.10

   וקשה מזה מ"ש שאמר לו הר' יואב אותם דברים בינו לבינו והרי בטענות הר' יואב כתוב בלשון הזה כשנתפשרנו אחר כמה ימים לעשות קדושין חזרתי מהקנס ואמרתי לעדים הראשונים בפניו הוו עלי עדים נאמנים כי איני מקבל עלי שום קנס כלל ועיקר ואם אני משקר יבואו עדים ויעידו עכ"ל מי שמע כזאת מי ראה כאלה שהדין יעלים עיניו מדברי הבעל דין הטוען שיש לו עדים שאמר לו אותם הדברים והוא אומר שלא א"ל אותם אלא בינו לבינו והעדים באו והעידו בפני כדברי הר' יואב שבפניהם אמר להר' יואב מאחר שאתפיי' שתתקדש לא ישאר שום קנס בינינו באמת נבהלתי משמוע:

3. 89.11

   גם על מ"ש בענין אם היה נח"ש בענין כתב שעד אחד מסייעו להר' יואב שנראה מדבריו שהעד האחד מכחיש להר' יואב ואומ' שהיה נח"ש בדבר ועל יסוד זה בנה וכתב והאריך בדברים והעדים מכחישים אותם שניהם כאחד אומרים שאינם זוכרים שהיה נח"ש בדבר ואין החי יכול להכחיש את החי ונפלאתי על החכם הזה בדברים אלה הפלא ופלא בהיותי יודע שהוא בקי במה שכתב הרא"ש על מתוך שזה בורר לו א' כו':

4. 89.12

   ומ"ש וז"ל עוד כתב מר שהר' יואב התרה להר"א שיבא ח"מ והר' אברהם לא עשה חשבון מדבריו כו' דברי תימא הם כי למה לא היה לו לעשות חשבון מדבריו באמרו לו שאשתו לא תמתין אחר שיעבור הזמן ומה גם בהיות לה טענה מספקת שתחוש שאם תגדיל יעגן אותה עד שישלחנה לו ויפרידנה מאמה ואם לא חש להתראתו ע"ז נאמר בז לדבר כו':

5. 89.13

   ומזה ג"כ תשובה למ"ש ולא חשב שיעבור על כל האלות שגזרו עליו ואם יסכים הוא לעבור שלא יסכימו חכמי העיר שמאחר שראו שלא חשש להתראתו והעביר הזמן בהיות לאל ידו כמו שהעיד החכם כה"ר משה ברוך כי הוא המציא אומנות כדי שיבא ולא רצה הדברי' מוכיחים שלבבו למרע לעגן היתומה עד שישלחוה לו ויפרידוה מאמה כאשר כן גזר אומר החכם הנז' כי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו ואם כן בטלו האלות שגזרו עליו כי אדעתא דהכי לא גזרו:

6. 89.14

   ומ"ש שמצות המת שעליה בנה פתקתו לא נשמע רק מפי נשים במחילה לא חשבתי שיהא יסוד פתקתו מאמר נשים עכ"ל מה לנו למה שהוא חושב בלי השגחה איך יצוייר שיטעה שום אדם לומר שתהא הפתקא בנוייה על דברי הצווא' והרי הצווא' לפנינו ולא נזכר בה דבר מחיתון זה ואפי' ברמז ועוד שאם היה כתוב בצוואה החיתון הנז' לא היה צריך לפתקא:

7. 89.15

   ומ"ש עוד באו דברים איני כונה להשיב עליהם לאפס פנאי גם כי נלאתי מלהשיב עכ"ל כ"ע ידעי כי לא יעצרנו הגשם מלבקש עת פנאי לכתוב בדרך ארוכה ולא ילאה מלהשיב ולהאריך אפי' בדברים שאינם נוהגים לענין הדין:

8. 89.16

   ומ"ש וז"ל כתב כי מאין לנו שהר' יואב לימד למאן זה מפורסם ולמפורסמות א"צ ראיה כי מפורסם בכל העיר מפי עוללים ויונקים דבר תימא הוא שימצא מי שיעלה על דעתו להוציא ממון עפ"י הנשמע בעיר ומ"ש נמי מי שלח שאלה לירושלים כו' האם היתומה הקטנה כו' מה הם אלו התמיהות וקול סאון סואן ברעש ודברי חכמים בנחת נשמעים וכי לא היה אפשר שאם היתומה בקשה מאיזה אדם שישאל אותה שאלה והדברים מוכיחים שהר' יואב אין לו היכירא עמו שישאל ממנו ואפי' אם היה מתברר שהר' יואב שלח לשאול השאלה אין זה לימוד למאן כי אחר שמיאנה הוא ששלחו לשאול: ומ"ש וז"ל עוד כתב כי אף אם לימד למאן הוא גרמא בעלמא כו' אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם מאריה דאתרין שהוא מכחיש אותם חילוקים כו' עד אנו אין לנו אלא הרמב"ם שכמותו נהגו הן לו יהי כדבריו שהרמב"ם חולק על החילוקים שחיל' ר"י מאחר שהתוס' והרא"ש ומרדכי והרמב"ן והרשב"א סוברים בחילוקים שכתבתי וגם תה"ד דבתרא טובא הוא וגם הר"מ שהוא משבח אותו שהיה גדול בדורו ודאי דכוותיה נקטינן ואף אם הרמב"ם מאריה דאתרין במקום אפוקי ממונא ובמקום כל הני רבוותא אין בנו כח אפילו אם היה מתברר שהוא למדה כ"ש בנדון דידן שאין אנו יודעים אם הוא היה המלמד ואדרבא ידים מוכיחות שלא למדה הוא כי אם אמה כמה שאכתוב בסמוך ועוד שלדברי הרמב"ם נמי פטור שהרי הרמב"ם סובר דכל שלא נתכוון להזיק לא דיינינן ליה דינא דגרמי והיא דעת הרי"ף ובנ"ד אף אם הר' יואב למדה למאן לא נתכוון להזיק לה"ר אברהם אלא להועיל ליתומה שלא יעגננה עד שישלחוה לו אל ארצו יתפרד מאמה וקרוביה זאת ועוד כי מה צורך היה שהר' יואב ילמדנה למאן הלא כל הנשים יודעות שיתומה קטנה יכולה למאן ואמה למדתה למאן:

9. 89.17

   ומ"ש עוד ראיה על מה שכתבתי כי הוחזק כפרן אינו תלוי בסתירת הטענות דגרסינן בפ"ק דמציעא ואמר פרעתי כו' עד אע"פ שהטענה שיטעון אח"כ אינה סותרת הראשונה כבר השבתי ע"ז והוכחתי שגם בזה יש סתירה בדבריו ואפילו לדעתו שאינו מחשיב זה לסתיר' מ"מ הראיה שהביא תחלה אינה ראיה כיון שיש שם סתירה ואינו ניצול ממאי דאמינא עליה אגב חורפיה לא עיין בה:

10. 89.18

    ומ"ש וז"ל עוד ראיה ממה שכתב נמקי יוסף כו' עד מ"מ הוחזק כפרן כל זה ע"פ הקדמתו דבכ"הג איכא סתירה וכבר הוכחתי שאין הדבר כן כ"ש שכל מה שהאריך וחזר והאריך בזה הוא דבר מיותר בלי צורך כי חפץ להרבות דברים בלא צורך רק הלאות אנשים שאין דברים אלו מעלים ולא מורידים לענין הדין כלל שכל דבריו בנויים על הקדמת טענת לא היה קנין בדבר וטענת לא נעשה הקנס כחכמי ספרד הם שתי טענות וכבר הוכחתי שאינם אלא טענה א' כי זה פירוש לזה ואפי' אם תאמר שהם שתים שתיהן אמת דתרוייהו איתנהו כמו שכתבתי לעיל:

11. 89.19

    ומ"ש עוד יש לי להרחיב במה שכתבתי לעיל כו' עד שאם לא נסמוך על המנהג אין כאן קנס כלל כ"ז בנוי על הקדמתו שהוא מנהג פשוט במדינה לכתוב בקנסות כחכמי ספרד וכבר הוכחתי שאין הדבר כן ומ"ש עוד וז"ל שדינא בה נרגא כו' עד וכן יורה פשוט לשונו של הרמב"ם בפ' הנז' יש לתמוה ע"ז שאם כדבריו כן הוא למה הטריחו עצמם חכמי ספרד לנהוג לכתוב כן והרמב"ם כתבו כמי שאומר חידוש גדול וכתב שעל דרך זה היו עושים בכל התנאים ולמה הוצרכו לכך הרי היו יכולים לתקן הדבר קל שאמר מעכשיו בשעת הקנין אבל כוונת הרמב"ם דלא מהני מעכשיו בקנין לבטל דין אסמכת' אלא כשייחד לו בית או מטלטל ידוע אבל אם אמר לתת לו בית או מטלטל סתם או שאמר לתת לו מעות לאו כלום הוא דאינו נקנה בקנין אלא דבר מסויים ואינו מטבע וכן כשכתב הרמב"ם דכל האומר מעכשיו קנה כתב אם באתי מכאן ועד יום פ' קנה בית זה ללמדנו דדבר מסויים ואינו מטבע בעינן ולפי שהיה צריך ליחד הקרקע או המטלטל שיתן לו והרבה פעמים אין מזדמן להם דבר שייחדוהו ועוד שדרך רוב העולם לקנוס עצמם במטבע ולא היה מועיל קנין אפילו במעכשיו לכך הוצרכו חכמי ספרד הדרך ההוא ודבר זה נחמד ואמתי כדברי הרמב"ם לכל מבין ומעתה מאחר דבנ"ד היה הקנס במעות אשתקיל מההוא נרגא עושפיה ואיתבר מקופיה ונמצ' שגם מ"ש ואעתיק לך לשונו של מהר"מ נר"ו והודיענו שהיה גדול בדורו והביא דבריו להוכיח דכיון שנהגו לכתוב בכל השטרות קנין ומעכשיו אין כאן אסמכתא נתבאר שאינו כן אלא אפי' אם היה מוציא שטר כתוב בו קנין במעכשיו אין כאן אסמכתא נתבאר שאינו כן אלא אפי' אם היה מוציא שטר כתוב בו קנין מעכשיו הוי אסמכתא מפני שהקנס היא במעות הנה יצאתי ממחצתי להאריך ואע"פי שאין דרכי בכך הוכרחתי כדי להשיב על דברי החכם הנז' שלהוציאו חלק אי אפשר ובזה אשים קנצי למלין ואם יוסיף לכתוב לא יקוה ממני שאשנה לו שא"כ אין לדבר סוף וכבר נתבררו ונתלבנו הדברים:

12. 89.20

    הכלל העולה שהר' יואב פטור מהקנס מכמה טעמים הא' מפני שאין הר' אברהם מוציא שטר קנס על השידוכין ואע"פי שיש עדים של קנין על הקנס מאחר שהם אינם זוכרים אם נעשה כמנהג חכמי ספרד והר"י טוען שלא נעשה כמנהג חכמי ספרד נאמן הוא כמו שהוכחתי ואע"פ שהר"א טען שהיה נח"ש בדבר מאחר שהעדים אינם זוכרים אם היה והר"י טוען שלא היה נח"ש הוא נאמן שני מפני מה שהעידו העדים שלא נתפייס הר"י שתקבל קדושין אלא א"כ לא יהיה עליו שום צד קנס שלישי מפני מה שהתרו בו בפני ב"ד ועדים שיבא לזמן קבוע שאם לא יבא אז שהוא יודע שאשתו לא תתרצה להמתין ומה לו לעשות עוד וכן הוא פטור מן הפיזורים שפיזר הר"א מפני שלא נתבר' לנו שהר"י היה הוא המלמד' למאן ואדרבא ידים מוכיחות שלא היתה צריכה ללימודו שכל הנשים יודעות דין זה ואמה למדתה ואפי' אם היה מתברר לנו שהוא היה המלמדה למאן היה פטור משום דאינו אלא גורם וגרמא בנזיקין פטור ועוד שלא נתכוון להזיק להר' אברהם אלא להועיל ליתומה ואמה כמו שכתבתי לעיל ולדברי הכל פטור ועוד שמאחר שמחשבתו נכרת מתוך מעשיו שהיה רוצה לעגנה עד שישלחו' לו ויפרידנה מאמה ומקרוביה יפה עשה שהצילה ואין כאן שום שמץ גרמא בניזיקין דאיהו דאפסיד אנפשיה והמלמדי' למאן מתקנים גמורים יקרא להם ועליהם תבא ברכת טוב ולהיות דברים אלו דברים ברורים פשוטים בעיני חתמתי שמי פה על הדין ועל האמת יוסף קארו

13. 90.1

    שאלה משומד שהיה לו ג' בנים והאחד מהם בא לארץ ישראל לחסות תחת כנפי השכינה וחילק משומד זה נכסיו וציוה שמי שילך לארץ ישמעאל ויחסה תחת כנפי השכינה יירש והאחד מן השני' הנשארים בגיות בא לארץ ישמעאל והפצירו בו שיחסה תחת כנפי השכינה ולא רצה מה משפט נכסי המת ומה יעשה בהם:

14. 90.2

    תשובה גרסינן בפ"ק דקידושין אמר רבי חייא בר אבין א"ר יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודילמא ישראל משומד שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ומדאמרינן ודילמ' ישראל משומד שאני משמע דישראל משומד יורש את אביו והיה נראה לומר לכאורה דאין כאן הכרע דכיון דבלשון דילמא אתמר היאך נלמוד מכאן לפסוק כן אבל מצינו להרמב"ם שפסק בפ"ו מה' נחלות שמשומד יורש את אביו וכן פסק הרא"ש בפסקיו וצ"ל דמשמע להו דהא דאמר בלשון ודילמא לאו משום דמספקא להו דישראל משומד אי יורש את אביו או לא דמיפשט פשיטא להו דיורש את אביו והאי דאמר בלשון דילמא אגוי יורש את אביו קאי כלומר מהאי קרא ליכא לאוכחא דגוי יורש את אביו דדילמא גוי אינו יורש את אביו והאי קרא לא מיירי אלא בישראל משומד וכדקי"ל דמשומד יורש את אביו וכן כתב המרדכי בשם

15. 90.3

    ראבי"ה דמשומד יורש את אביו ואע"פ שכתב המרדכי בשם מר רב צדק גאון דמשומד אינו יורש את אביו דהא דפריך הכא לר"י דילמא ישראל משומד שאני הכי פירושו דילמא ישראל משומד מוריש לבניו וכן פירש רבינו חננאל עכ"ל לא שבקינן מה שהסכימו בו הרמב"ם והרא"ש ז"ל שעל הוראנתם סומכין כל ישראל: מיהו אע"פ שהדין הוא כך שמשומד יורש את אביו מן התורה כ"כ הרמב"ם שאם רצו ב"ד לאבד ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשו' בידם וכיוצא בזה כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל אם אפשר טוב לתיתו ביד ב"ד ולא יהבינן ליה דאזיל ואכיל בגיותיה כדאמרינן גבי קנס בכתובות ואם ישוב יתנו לו ירושתו עכ"ל וכיוצא בזה כתב המרדכי בשם ראב"יה וכ"כ עוד הרא"ש בתשובה הביאה הטור וז"ל והר' יהודה כתב בספרו הדינים תשובה אחת לרבינו משולם ששומד אינו יורש את אביו והביא ראיה מן הפסוק וא"ל דקרא אסמכת' בעלמ' הוא דאע"פ שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אבל קנס הוא שקנסו חכמי' ואסמכוה אקרא עכ"ל ותשוב' זו דרבי' משול' כתבה הרשב"א בתשו' בשם רבי' האיי ואע"פ שיש לדון על טענת הרא"ש שטען שתשובה זו וגם בפסקיו דאע"פ שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר דאיכא למימר דלאו כללא הוא לכל מילי דהתם לענין קידושין ולענין שבנו המשומד פוטר מן היבום אבל לענין ירושה אין לנו ויותר היה נראה שרבי' משולם ורבינו האיי מדאורייתא אמרו שאינו יורש מההוא קרא דמייתי ומההיא דפ"ק דקידושין ליכא ראיה כמ"ש לעיל אין משיבין את הארי: ומ"מ לדברי הכל לענין מעשה אין משומד יורש את אביו אלא דאיכא מאן דאמר מדינא ואיכא מאן דאמר מקנסא ואע"פ שבתרומת הדשן כתב לחלק בין היכא דלית בה צד הרהור תשובה ומיבק אביק במינות להיכא שיש בטחון ספק שמא יחזור בתשובה נ"ד הא חזינן דלית ביה צד הרהור תשובה ומיבק אביק במינות הילכך דבר פשוט הוא דאין לך ראוי לקנס יותר מזה כ"ז הוא אפילו לא היתה כאן צוואת האב וכ"ש שצוה האב ופירש שאם לא יקיים אותם תנאים שהתנה לא יטול דבר ויזכו בחלקו שאר יורשיו וכיון שהתועב הוא לא רצה למול והפר ברית וחק זכו בחלקו שאר יורשים וכיון שהיורש האחד בגיות ינתן ליהודי חלקו וחלק השני מחלק התועב הזה עם חלק שהניח לו אביו כדי שיאכל היהודי הפירו' ויונח ביד ב"ד עד שיבא ליהידות וינתן לו או עד שימות ויירשנו אחיו היהודי ומאחר שכשמת האב היו הנכסים ביד שליש וזה היהודי עם אחיו התועב סבבו להוציא הנכסים מיד השליש להניח בית אמם אם עתה רוצה היהודי שיוציאו הנכסים מידה ויטול הוא חלקו והשאר יהא מונח ביד ב"ד הרשות בידו דהוא אסקה והוא אחתה כ"ש אם טוען שאינם בטוחי' בידה לסבו' שהוא טוען שהדין עמו ואם האשה הנזכרת נתנה מהנכסי' הנז' לתועב הזה אין ספק כי היא פושעת בידים כיון שלא קיים מה שהתנה אביו וחייבת לשלם מנכסיה כ"ז נר' לי פשוט נאם הצעיר יוסף קארו

16. 91.1

    בפני עמדו לדין היקרים ונכבדים הר' אליעזר טולידאנו והר' יוסף פ' ירינידו והר' שמואל אלפא"רין על ענין צוואת מלכה אשת הר' שמואל אלפא"רין שחלקה נכסיה בעת פטירתה ומנתה לאפוטרופוסים ונאמני' על ענין צוואתה להר' אליעזר והר"י פ' ירינידו הנ"ל ותבע הר"ש אלפא"רין לנאמנים הנז' כי אחר שהם נפרעי' מהצוואה והם נמסרים מכל מה שהיא צויתה שיחזרו לידו הכתובה לקורעה כדי שלא יהיה עליו חוב הכתובה והם טענו כי מרת מלכה היה לה כח בכתובתה לחלק תכשיטיה ומלבושי' ומאתי' דוקאדוש והיא לא חלקה בצוואתה השיעור ההוא שלא היו רוצים למסור בידו הכתובה כדי שיהיה שטר הזכות ליורשיה לתבוע תשלום המאתים דוקאדוש והביאו לפני שטר הכתוב' וז"ל התנאי אות באות מלה במלה שנית אם ח"ו תפטר מרת מלכה הנז' הן הע"הז בלי זרע ש"ק שיחיה שלושי' יום אז תוכל מרת מלכה הכלה הנז' להניח מאתים דוקאדוש זהב בזהב מנדונייתא למי שתרצה יחד עם מלבושיה ותכשיטי' הנמצאים אצלה ולא יוכל הר' שמואל אישה למחות בידה כי מעתה ומעכשיו נותן למרת מלכה אשתו המאתים דוקאדוש ומלבושיה ותכשיטיה תוכל לעשות מהם מה שתרצה בעת פטירתה ואם ח"ו תפטר מרת מלכה הנז' בלא דבור כי לא תצוה בעת פטירתה מעתה ומעכשיו היא מניחה המאתים דוקאדוש הנ"ל ומלבושיה ותכשיטיה להר' אשר בירו"רו ולה' יוסף בירו"רו אחיה ממרת מלכה הנז' שהם יחלקם כטוב בעיניה' בעד נפש מלכה אחותם וכל השאר מנדוניתא יירש הר' שמואל אישה הנז' כד"ת שהבעל יורש את אשתו אבל אם תפטר מרת מלכה עם זש"ק כו' עכ"ל התנאי: ובראותי כן אני אומר שהן אמת אם הייתה מרת מלכה נפטרת בלי דיבור ודאי שהיה ליורשיה זכות בכל המאתים דוקאדוש וגם תכשיטיה ומלבושיה כנז' בתנאיה

17. 91.2

    אמנם עתה שהיא צויתה וחלקה בצוואתה אין לה זכות כי אם במה שצוותה וחלקה וכיון שהיא לא רצתה לחלק רק אותם הנכסים אין ליורשיה שום זכות עוד עפ"י תנאי זה והטעם שהתנאי הוא שתוכל היא להניח למי שתרצה וכיון שלא הניחה אלא דבר מועט איבדה זכותה בכל היותר וכן מוכח מלשון התנאי שאמר אז תוכל מרת מלכה הכלה הנז' להניח כו' תוכל אם תרצה אבל אם לא רצתה אין עליו חיוב וכן מוכח עוד מלשון שני שאמר כי מעתה ומעכשיו נותן למרת מלכה אשתו המאתים דוקאדוש ומלבושיה ותכשיטיה שתוכל לעשות מהם מה שתרצה בעת פטירתה הרי שלא רצתה לעשות יותר ודאי אין עליו חיוב כלל ופקע זכותה אם לא אם הייתה נפטרת בלי דיבור והכי מוכח עוד מתנאי האחר שאמ' ואם ח"ו תפטר בלי דיבור מורה שאין חיוב כל המאתי' דוקאדוש על הסתם עליו אלא דוקא אם תפטר בלי דיבור אבל אם דיברה הכל בדבריה בין רב בין מעט ונוסף על כל זה העידו בפני ב"ד הר' אליעזר טולידאנו והר' יאודה אורטא"ש שהם דברו לה בעת צוואת' ואמרו לה והרי בעליך בבית השביה ואת עוזבת אותו בלא כלום לפי שהיא חלקה כל הנמצא תחת ידה ואז צוותה שמכח המסור לה בכתובתה היא נותנת לבעלה במתנה הבק' אם שהיה בטריפול ונודע שהבק' הם בעצמו היה יותר ממאתים דוקאדוש אם כן נמצא שכב' חלקה יותר מהתנאי אלא שרצת' לתיתו במתנה לבעל' מפני שהיה שבוי והיה סיפק בידה לעשות שכן כתוב בתנאי שתוכל לעשות מהם מה שתרצה והרי רצתה ונתנה לבעלה ולא גרע בעלה מאיש אחר:

18. 91.3

    ולהיות זה פשוט בעיני פסקתי הדין כך וגזרתי שאין זכות ליורשי מלכה על הר' שמואל בתנאי הכתובה הנז' ויחזרו הנאמנים הנזכרי' הכתובה והצוואה בידו הר' שמואל להיות בידו לראייה שקיים תנאי הכתובה ומה גם שהכוונה בהכתובה עצמה ביד היורשי' וזה שביד הנאמני' טופס הכתב הכתובה ושמא היום או למחר יתבעוהו היורשי' במקום אחר צריך שתהיה הכתובה בידו והצוואה כתובה וחתומה והם יקחו להם מעשה ב"ד זה וטופס הצוואה אם ירצו ולהיות זה אמת חתמתי שמי פה נאם הצעיר משה קורדווירו:

19. 91.4

    לית דין צריך בשש והאי דיינא נחית לעומקא דדינא וכל כי האי מילי מעלייתא לימרו משמיה ויקיים בו מקרא שכתוב בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני נאם הצעיר יוסף קארו

20. 92.1

    שאלה ראובן שהיה ש"מ ולו שני אחים גדולים שמעון ולוי וצוה ואמר שהוא מניח מנכסיו חמשה שולטא"ניש שיחלקו אותם בין שני אחיו וכן לכל יורש שיבא מסוף העולם יקח חלק ירושתו מהחמשה שולטא"ניש הנז' ובחמשה שולטאניש הנז' יהיו מסולקי' סילוק גמור מנכסיו עוד צוה שיתנו לאחיו שמעון ולוי לכל א' מאה זהובים וזה יהיה להם במתנה גמורה ושלימה מתנת ש"מ מהיו' ולאחר מיתה עוד צוה שיתנו לאחותו רבקה ק' שולטאניש עוד צוה שאם ירצו ארבע נשיו לגבות כתובתן תקח כל אחת כתובתה ואם לא ירצו כעת לגבות כתובתן יהיו כל הנשאר מהנכסים יחד עם נכסי הכתובות בידי יאודה ובידי דינה אשת ראובן הראשונה ושניהם יגבו יחד כל הנכסים וישימו אותם בארגז בשני מפתחות הא' ביד יאודה הנז' והא' ביד אשתו הראשונה הנז' ויהיה הארגז בתוך ביתו של ר' ויתפרנסו מהפירות ולא יעשה דבר האחד בלתי האחר וכל מה שיעשו שניהם בענין המשא ומתן יהיה עשוי ואחר מיתתן נכסי כתובתן יהיו ליורשיהן וכל השאר מנכסיו יהיה מעכשו ליורשיו עוד צוה שאם א' מנשיו תרצה לינשא ולסלק עצמה תקח כתובתה ויהיו כל נכסיו בידי יאודה ובידי דינה הנ"ל וכל הדרך הנ"ל עד שתסתלקנה כל נשיו ארבעתן עכ"ל אחר זה תבעו היורשים שרוצים לסלק את דינה הנ"ל ממינוייה שהם גדולים ואינם צריכים אפטרופוסים שהם יורשים כל נכסי אחיהם שאין לו יורש זולתם והם רוצים לזכות בכל נכסי אחיהם והם יתנו להם מזונותיהן או כתובתן כפי צוואת אחיהם ולא יהיה עליהם קצין שוטר ומושל ודינה אינה רוצה להסתלק ממנוייה יורנו רבינו הדין עם מי:

21. 92.2

    תשובה תנן בפרק יש נוחלין האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימים ופירש רשב"ם האומר איש פלוני שהוא בכור לא יטול פי שנים אי נמי איש פלוני פשוט לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהרי מתנה לעקור דבר מן התורה ובעל כרחו של זה יירש עם האחים ואינו יכול לסלקו מירושה זו אלא ע"י שיתן בלשון מתנה כל נכסיו לשאר בניו או שיאמר שאר בני יירשו כל נכסי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקא ובגמרא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר לא נחלק אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות ואיפסיק' בגמרא הלכתא כר"י בן ברוקא וכתב הר"ן הלכתא כר"י בן ברוקא פי' ואליבא דרבי ישמעאל בריה דכיון דלישני נינהו בגמרא כדאיתא לעיל בסמוך מסתברא נקטינן כרבי ישמעאל בריה דהוה קים ליה במילי דאבוה עכ"ל וכן דעת כל הפוסקי' וכתב נמקי יוסף אמתני' האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים אע"ג דכי קאמר לא יטול זה או לא יירש זה ממילא היה השאר לאחיו והיה בדין שיהיה דבריו קיימים מ"מ כיון שאמר בלשון לא יירש או לא יטול משמע דמתנה ע"מ שכתוב בתורה כי התורה אמרה שיתן לבכור פי שנים ושינחיל את בניו ומיהו אם סיים דבריו ואמר אלא שאר בני יירשו כל הנכסים דבריו קיימים לר"י בן ברוקא דאמר דאפילו בלשון ירושה מהני אלא שהבכור אינו מסולק מחלק בכורתו עכ"ל:

22. 92.3

    ובגמרא אהא דתנן האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שמתנה על מה שכתוב בתורה לימא מתני' דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה הא אמר בדבר של ממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר"מ רבי יהודה אומר בדבר של ממון תנאו קיים אפי' תימא ר"י התם ידע' ומחל' הכא לא מחיל ופירש רשב"ם התם קא מחלה שע"מ כן קבלה קדושין ובההיא הנאה דמקדש לה מחלה ליה וכיון דקבלה קדושין מניה נתרצית אבל הכא מי מחיל מה הנאה יש לו לבן למחול ואע"פי ששתק הבן אין זה מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו ולא גרסינן מי ידע דמחיל עכ"ל ושנינו עוד שם במשנה המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד דבריו קיימים אם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים ופירש רשב"ם המחלק נכסיו על פיו בצוואת ש"מ אינה צריכה קנין ולא שטר ולא משיכה אלא בדיבור על פיו בעלמא ריבה לאחד נתן לו במתנה כפלים או שהשוה להם את הבכור בלשון מתנה דבריו קיימים שיש כח באדם שיתן ממונו במתנה לכל מי שירצה ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי לא נשאר לו אחר מיתתו כלום להוריש לבניו בתורת ירושה שיטלו הפשוטים בשוה והבכור פי שנים ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום אם ריבה לאחד ומיעט לאחר בלשוי ירושה שאמר פלוני בני יירשני אותו שדה בית כור ופלוני בני יירש לתך לא אמר כלום דמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו יכול לעשותו יורש אלא כמשפט הכתוב ודלא כר"י ב"ב דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים עכ"ל משמע בגמ' דהלכתא כהאי תנא:

23. 92.4

    ואיכא למתמה דכיון דהאי תנא דלא כר"י ב"ב קשיא הלכתא אהלכתא וכן יקשה על הרי"ף והרא"ש שפסקו הלכה כר"י ב"ב ולא נמנעו מלכתוב משנה זו ומאי דאתמר עלה בגמרא למימרא דהלכתא היא וי"ל דעל כרחין לא אמר ר"י ב"ב אלא בפשוטים אבל בבכור מודה דלא מהני בלשון ירושה כדמשמע התם בגמרא אבל בלשון מתנה הא תנינא אליבא דכ"ע דהשוה להם הבכור דבריו קיימים ומשום הכי שקלו וטרו בגמרא בפירושא דהאי משנה דאי כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה כו' משום דנפקא לן לבכור א"נ לענין מתנה לאחר דאם כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים כ"כ נ"י וכן יש ללמוד מדברי מגיד משנה:

24. 92.5

    נמצינו למדין דהיכא דליכא בכור אם אמר על בן בין הבנים זה ירשנו הוא לבדו יורשו ואין לשאר בנים חלק בנחלתו והוא הדין לבת בין הבנות ולאח בן האחים ואע"פי שממילא נעקרין השאר מהנחלה לא חשיב מתנה עמ"ש בתור' כיון שלא אמר בלשון שלילה לא ירש זה:

25. 92.6

    ומה שאמרו בגמרא בשם ר"י בכותב נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופא כ"כ הרי"ף והר"מ במז"ל דה"מ בכותב אבל באומר זכה בכל מ"ש לתת לו והר"י מיגש תירץ דההיא דר"י בן ברוקא כשבירר דבריו דלהקנאה גמורה נתכוון ודר"י בשלא בירר ואם אמר פלוני בני לא ירש כיון שאמר בדרך שלילה הוי מתנה על מה שכתו' בתורה ולא אמר כלום ואם כתב בלשון מתנה אפילו לאחר שאין לו קורבה עמו דבריו קיימין והיינו מתני' דתנן תו התם הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה המינו והיאך אפשר לכתוב נכסיו לאחרים והניח את בניו שיהיו דבריו קיימין על ידי מתנה ובכן ההיא דתנן באידך מתני' המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להם את הבכור דבריו קיימים וה"ד ע"י מתנה וכדמסיים בה אם אמר משום ירושה לא אמר כלום והיכא דקאמר אני מסלק את יורשי בה' דינרין לא אמר כלו' דהוי כאומר לא יירשו יורשי אלא ה' דינרים בלבד ולא ירשו יותר וכדתנן איש פ' לא יירש עם אחיו לא אמר כלום וכ"ש לאומר לא יורשו יורשיו אלא ה' דינרים כמו בנ"ד דלא אמר כלום וירשו יורשיו כל נכסיו ואע"פי שחזר ונתן לכל א' סך מנכסיו ולאחותו סך אחר אחותו זכתה במתנ' כיון דבלשון מתנה יהיב והאחין זכו במתנה' שנתן להם ובשאר כל הנכסי' זכו בתורת ירוש' משו' דסילו' שסלק' אינו כלו' דהוי מתנה עמש"ב ולאו כלו' הוא כמו שנתבא' ולהתלמד במקו' אחר אני אומר שמה שנהגו הסופרי' במי שמחלק נכסיו לאחרים והניח את יורשיו לכתוב שהוא מניח לכל אחד מיורשיו חמשה דינרים לכל אחד ובזה הוא מסלקם מכל נכסיו טעות הוא בידם דסילוק זה הוי כאומר לא יירש כל אחד מהם אלא חמשה דינרין והוי מתנה עמ"ש בתורה ואע"פ שאפשר לומר דמ"מ מתנות שנתן לאחרים קיימות וכעין מ"ש נמקי יוסף שאפי' אם אמר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו אם סיים בדבריו ואמר אלא שאר בני ירשו כל נכסי דבריו קיימים לריב"ב דאפילו בלשון ירושה מהני עכ"ל וכך לי לשון מתנה לאחרים כמו לשון ירושה ליורשיו מ"מ נותן מקום לבעל דין לחלוק ולכן צריך להזהיר לסופרים שלא יכתבו לשון סילוק כלל ואפי' לומר שיצטרך לומר שמניח ליורשיו חמשה זהובים בדרך חיוב אע"פ שאינו בדרך שלילה א"צ וכן מבואר בתשובת הרא"ש שכתב הטור בסימן רפ"א בראובן שצוה שיתנו לפ' כו"כ מנכסיו והשא' יחלקו אותו שלשה אחיותיו כל אחת שליש והיה לו בת ולא הניח לה כלום שהמתנות קיימות הרי שאע"פ שלא הניח לבת כלום כתב שהמתנות קיימות וכ"כ הריב"ש וז"ל הבאת תשובת רבינו האיי דהכותב נכסיו לאחרים לא שלא יניח כלום דא"כ מתנה עמ"ש בתורה איני מבין כוונתו שאם בלשון ירושה אפילו שייר לבניו לא עשה כלום ואי בלשון מתנה אפילו בכל נכסיו דבריו קיימים אלא שאין רוח חכמים נ"ה עכ"ל ופשטא דלישנא דכותב נכסיו הכי משמע דבכותב כל נכסיו מיירי מדלא תנן הכותב מקצת נכסיו ועוד דע"כ צריך לפרש כך דאל"כ נמצא שכל מי שנותן מנכסיו אפילו שוה פרוטה לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו לזה לא שמענו וגם אין השכל סובלו שלא יהיה אדם רשאי ליתן לאחרים מנכסיו אפי' ש"פ כדי שלא יהא מאותם שאין רוח חכמים נ"ה ועוד דבלישנא דמתני' מפורש דקתני והניח את בניו ואי מתנה בקצת נכסיו היא מאי והניח את בניו הא לא הניחם ולא עזבם שהרי הניח להם חלק בנכסיו אלא על כרחין בשלא שייר להם כלום היא והיינו והניח שהניחם לגמרי וכ"נ מדברי רשב"ם שכתב על מתני' דהכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי מילתא דפשיט' היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן אין רוח חכמים נ"ה אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להם שכועסים עליו דקא עקר נחלה דאורייתא עכ"ל ומאחר שכתב דקא עקר נחלה דאורייתא משמע בהדיא דבשלא שייר ליורשיו כלום מיירי דאי שייר להם כלום הא לא מעקרא נחלה דאורייתא וקתני מה שעשה עשוי אע"פ שלא שייר ליורשיו כלום וע"פ דברי רשב"ם אפשר ליישב בדוחק מה שהקשה הריב"ש על רבינו האיי הילכך הנותן כל נכסיו לאחרים ולא שייר ליורשיו כלום מתנותיו קיימות ואם רצו לכתוב שהוא מניח ליורשיו חמשה זהובים כדי לחוש לדברי רבינו האיי אין בכך כלום ושפיר דמי א"נ כדי שלא יעקור נחלה דאורייתא כדברי רשב"ם אבל לכתוב שבאותם חמשה זהובים הוא מסלקם מנכסיו יש ליזהר פן ישחית המתנות שנתן וע"ז נאמר כל המוסיף גורע והשתא בנ"ד סילוק שסילק את אחיו בחמשה דינרים כל אחד לאו סילוק הוא והם יורשים כל נכסיו ואע"פ שמשמע מדבריו שלא ירשו אחיו שאר נכסיו אלא לאחר מות כל נשיו אין בכך כלום דהוא סבר שיש בידו לעכבם שלא יירשו עד זמן פלוני ואין הדבר כן שמאחר שאין שם יורשים אלא הם כיון שמת ממילא זכו האחים בכל הנכסים ויירשום דומה למה שאמרו בסוף פ' יש נוחלין א"ל רבא לרב נחמן והא אפסקה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ועם היות דברי מבוארים מדברי הגמרא והפוסקים ראיתי קדוש אחד מדבר בצדקה רב להושיע ה"ה הרשב"א ז"ל מורה באצבע כי דעת שפתי ברור מללו שכתב שנשאל על אחד שהיו לו בני אחיות ובן אח והיה אוהב יותר את בני האחיות ולכן הקדים ונתן לבן אחיו בתים וכתב בצוואתו שבאלו הבתים הנתונות לו סלק כל חלק וזכות בן אחיו מכל ירושתו וטוענים בני האחיות שכל שאר הנכסים הם שלהם כיון שסילק את בן אחיו מירושת שאר נכסיו והשיב לא מצאתי לבני האחיות זכות בנכסים אלו שאין האדם יכול לסלק היורש מירושתו מפני שהוא מתנה עמ"ש בתורה ועוד שכל בן ראוי לירש ואין לאחר ליירש עמו אע"פ שסילקו מנכסיו כל שלא נתנם לאחר ממילא הוא יורש דמאן לירות בר קשא דמתא לירות והאחיות ובניהם כנכרים גמורים הם במקום האח הראוי לירש עכ"ל:

26. 92.7

    מעתה בנ"ד מאחר שסילוק שסלקם אינו כלום ממילא נפלו כל נכסיו לבניהם וזכו בהם וירשום כבתחלה קודם הסילוק ועוד שמספר צוואתו נלמוד שכתב וכל השאר מנכסיו יהיה מעכשיו ליורשיו הרי שזיכה את יורשיו בנכסיו מעכשיו ומה שמינה את דינה היה פטימי מילי אי מדינה אי מכוונת בעלה עצמו ומה שצוה שיתר נכסיו שישארו אחר המתנו' שצוה ליתן יהיו בביתו תחת יד אשתו הראשונה ותחת יד האפטרופוס שמינה עד שימותו כל נשיו ואז יטלו אחיו ירושתם אין בזה שום לשון שיהא שום חלק ונחלה ולא שום זכות לאשתו הנזכרת בנכסיו זולת כתובתה או מזונותי' וכל שאר נכסיו זכו בהם אחיו ומעתה כמו שנתבאר ואין לומר שמאחר שצוה שאחר מיתת ארבע נשיו יקחו היורשים הנכסים משמע דעד אותה שעה אינו רוצה שירשו יורשיו אותם נכסים דאפי' את"ל שכך היתה כוונתו אין בכך כלום דאיהו סבר שהיה לו כח לעכבם מלירש עד אותו זמן ולפי האמת אין לו כח לעכבם דכיון שמת יצאו הנכסים מכחו ונפלו לפני היורשים ויירשום מיד וכמו שנתבאר ואם אחד מן האחים ייבם אחת מיבמותיו זכו בכל נכסי אחיו המת המוחזקים היתרים על המתנות והמינוי שמינה את אשתו עם האפטרופוס שמינה מאחר שאין לה חלק ונחלה בנכסים אין כאן אלא משום מצוה לקיים דברי המת ובמצוה לקיים דברי המת נאמרו בו פירושים בסוף פ"ק דגיטין והיותר נכון הוא לומר דלא אמרינן הכי אלא כשמסר המעות והשלישם בידו ע"מ כך וכמ"ש הריב"ש וזה לא מסרם בידה ע"מ כך וכיון שכן אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת ויכולים לסלקה מהמינוי וז"ל רבינו ירוחם במשרים נכ"ו כתבו הפוסקים דאם מינה האב אפטרופוס לגדולים שיכולים לומר אין אנו צריכים אפטרופוס ומוציאים מתחת ידו זולת אם השליש ממון בידו ע"מ לעשות כ"וכ משום דמצוה לקיים ד"ה כדאמרינן גבי המשליש מעות לבתו עכ"ל ועוד מטעם אחר יש כח ביד האחים לסלקה ממנוי שמינה אותה בעלה מאחר שאחד מן האחין ייבם אחת מנשיו זכה בכל נכסי אחיו המוחזקים מחמת יבומה ולא מחמת ירושה פשוטא בלבד וא"כ אחר צוואתו פנים חדשות באו לכאן דהיינו היבום ועל ידו זכה בנכסי אחיו המוחזקים ואין לו עסק במינוי שמינה אחיו את אשתו על הנכסים ועוד שזו יצאו מתחת ידה כמה גניבות בנכסים הללו כמ"ש במעשה ב"ד שביד היורשים יש לב"ד לסלקה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' נחלות וכתב עליו ה"ה טוב טעם ודעת וכ"כ הריטב"א בתשובה דאפטרופס דאפסיד בנכסי מסלקין ליה אפי' אם הוא אפטרופא שמינהו אבי יתומים וכתב המרדכי בפ' איזהו נשך כל האפטרופוס בין מינוהו אבי יתומים בע מינוהו ב"ד או יתומים שסמכו אצל ב"ה אם משנים ממאי דאמור רבנן מסלקין ליהו בלא התראה עכ"ל וכיוצא בזה כתוב בתשובות מימוניות בספר משפטים ואין לך משנה ממאי דאמור רבנן וממאי דכתיב באוריתא כזו שהוחזקה בגנבות וכתב הרא"ש בתשובה שאם המת מינה את אשתו אפטרופא על נכסיו ונשאת דבר ידוע הוא שב"ד מסלקין אותה מן האפטרופוסות כדי שלא יאכלם הבעל ומשם יש לדון ק"ו לזו שב"ד מסלקים אותה נתבאר מכל הני טעמי שב"ד מסלקים את דינה ממנוייה והיבם שיבם יירש כל הנכסים ויכניסם לרשותו ואם התנו ביניהם שאחר שיבם יחלוק עם אחיו והסכימה היבמה בכך יחלקו הנכסים ביניהם ויכניס כל אחד חלקו לרשותו ואין לדינה שום כח ולא שום מינוי בנכסים כלל אלא אם תרצה תטול כתובתה ואם לאו תטול מזונותיה ובעת מותה תתן כתובתה למי שתרצה זהו הנראה לי הצעיר יוסף קארו

27. 93.1

    שאלה ילמדנו רבינו ראובן שהיה חולה מושכב על מיטתו ואתפטר בגו מרעיה ובהיותו מיושב בדעתו מוטל על ערש דוי היה מדבר עם שמעון שותפו בעסקיו ובעניניו ובכלל דבריו אמר לו בפני עדים תדע איך לזה הבחור יש לו בנכסי סך ג' מאות פרחי זהב שולטאניש ואז השיב לו שמעון מי הוא זה הבחור לוי השיב לו ראובן הן ילמדנו רבינו אם ע"פי הדברים האלה חייבים יורשי ראובן לתת ולפרוע לבחור לוי סכום הפרחים הנז' אם לאו הואיל ולא היו דברים אלו דרך הודאה כדרך בני אדם שמצווים לביתם וראובן זה לא צוה דבר רק דברים אלה הנזכרים ואתפטר אגו מרעיה וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק יורינו מורינו מורה צדק איזה הדרך ישכון אור ויבא שכמ"ה:

28. 93.2

    תשובה יורשים אלו אין לפוטרם מטעם דלא אמר אתם עדי מורישם היה יכול לטעון משטה הייתי בך מכמה טעמי חדא מטעם שהיה בשעת מיתה ובפרק זה בורר בעי לה רבא והדר פשטא דאין אדם משטה בשעת מיתה ועוד שהרי כתבו הפוסקים דלא שייך טענת משטה אלא כשאדם תובעו אבל אם הודה לו מעצמו ליכא למימר טעמא דמשטה ובנ"ד לא תבעו אדם ועוד דלהרמב"ם אם מודה בפני עדים דרך הודאה ולא דרך שיחה הוי כאומר אתם עדי וכבר כתבתי בב"י מהיכן למד לומר כן וגם הרמ"ה סובר דאתם עדי ל"ד ואע"ג דמשמע מדבריו בלשון הודאה מיהא בעיא אפשר דלשון הודאה ל"ד אלא דרך הודאה קאמר כהרמב"ם ז"ל ואפי' אם תמ"ל דלשון הודאה ממש קאמר סמכינן אהרמב"ם ז"ל דדיינא הוא וממריה דאתרין ובנ"ד הדבר ברור שלא היה, דרך שיחה אלא דרך הודאה:

29. 93.3

    וכבר היה אפשר לפוטרם משום דטענינן להו שלא להשביע את עצמו הודה בטענת שלא להשביע את עצמו טענינן בהודה לו מעצמו בלי שיתבענו אדם כדמשמע בעובדא דההוא דהוו קרו ליה קב רשו כדאיתא בפ' זה בורר וכן מבואר בדברי הפוסקים דלא מהניא טענת שלא להשביע אלא כשהודה מעצמו ואע"ג דבשעת מיתה הואי טענינן טענת שלא להשביע את עצמו כדאמרינן בפ' זה בורר בעובדא דההוא דשכיב ואמר פלוני ופ' מסקי ביה זוזי ואסיק רבי חייא דכשם שאדם עשוי אלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו אלא שהרמב"ם כתב דלא מהניא טענת שלא להשביע אלא שהודה שלא בפני התובע אבל אם הודה בפני התובע א"י לטעון שלא להשביע הודיתי ואע"פ שיש חולקים עליו כוותיה נקטינן כמ"ש ובנ"ד משמע שהודאה זו היתה בפני התובע שהרי אמר איך לזה הבחור ואילו לא היה בפניו לא היה שייך לומר לשון זה ואין לומר שאילו היה שם התובע היאך אמר לו מי הוא דאפשר דהיו שם בחורים אחרים עם הבחור ההוא ולכך נסתפק שמעון על איזה מהבחורים ההם הוא אומר ואין לגרוע כח הודאה זו מפני שלא הזכירו בשם שלא אמר שיש ללוי כיון שא"ל שמעון מי הוא הבחור לוי והשיב הן הוי כאומ' מתחיל' שיש ללוי וראיה לדבר מדאמרי' פ' י"ל ההוא דהוה קא שכיב ואמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלניא ואמר להו אלא למאן ואמרינן שאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה הרי בהדיא שאע"פ שלא הזכירו בשם הוי כאילו הזכירו בשם הכלל העולה שאם הבחור לוי היה נמצא שם בשעה שאמ' בפני עדים שיש לו שלש מאות פרחים בנכסיו חייבים היורשים ליתנם לו זהו הנ"ל הצעיר יוסף בכמוה"ר אפרים קארו זצוק"ל

30. 94.1

    דיני מתנה וירושה

31. 94.2

    א שאלה מתנה שיש בה זיוף ועוד שקורא לנפטר דודו והוא לא היה אלא בן אחי אביו ועוד שכתוב בה אני נותן החצי ממה שיש לדודי ודודו כבר נפטר:

32. 94.3

    תשובה הנה באו דברי שאלה זו סוברים על שלשה קטבים הא' הזיוף הנמצא בלשון המתנ' במקום שהיה כתוב וחצי מכל מה שאקבל מכל העזבון שהניח אברהם דודה כתב החצי מכל מה שיש לו מכל העזבון שהניח אברהם דודי הב' שקורא לאברהם הנפטר דודו והוא לא היה דודו אלא בן אחי אביו הג' שהלשו' הכתוב בשטר המתנה הנני נותן לך החצי מכל מה שיש לאברה' דודי ומאחר שאותו אברהם כבר נפטר נמצא שאין לאותו אברהם נכסים כי משעה שנפטר יצאו מרשותו ונמצא שאין במתנה זו ממש:

33. 94.4

    על הטענה הראשונה אם רושם כתב הראשון ניכר ויכולים לקרות מה שהיה כתוב מקודם גובה כמו שהיה כתוב מקודם שאע"פ שזייפו לא נפסל השטר הראשון בכך כיון שיכולים לקרות מה שהיה כתוב בו וזה מבואר בטור ח"מ סימן מ"ד וז"ל אם לא קיים המחק נפסל השטר דשמא היה בו שום חובה לבעל השטר ומחקו אלא א"כ יהא מוכח ממה שלפניו ולאחריו מהו המחק כי ההיא דכסף זוזי דאינון ונמחק אז לא נפסל כל השטר וכ"כ מגיד משנה בפ' כ"ז מה' מלוה ולוה בשם הרשב"א שאין המחקים פוסלים אלא שאין למדים מהם וכתב שכן נרא' מדברי הר"ם במז"ל:

34. 94.5

    והטענה הב' שקורא לאברהם הנפטר דודו והוא לא היה אלא בן אחי אביו איני רואה שיפסל השטר מחמת זה שדרך העולם לקרות לבן אחי אביו דודי לכבדו הרי מצינו באברהם שאמר ללוט כי אנשים אחים אנחנו אע"פי שלא היה אלא בן אחיו וירמיה קרא לחנמאל פעם דודי ופעם בן דודי:

35. 94.6

    והטענה הג' שכתב שיש לאברהם דודי וכיון שכבר נפטר באותה שעה נמצא שאותו אברהם לא היה לו כלום גם זה אינו פוסל השטר שבלשון בני אדם נכסיו של מת על שמו נקראים כ"ז שלא באו עדיין ליד היורש ועוד שאם אתה אומר כן נמצאת פוסל כל השטר לגמרי וכתב הרא"ש בתשובה דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא היכא דאין השטר נפסד לגמרי אבל היכא שהוא נפסד לגמרי לא ואדרבא מצינו היכא דלפי משמעות השטר נראה שהוא פסול אנו משנים אותו ממש מעותו כדי להכשיר דתניא שטר שזמנו כתוב בשבת כו' אלמא תולין מספיקא להכשיר עכ"ל וזה סתירה גם לטענה השנית וק"ל כלל דברי כיון שרושם הכתב הראשון ניכר לא נפסל השטר מפני הזיוף וגובה בו חצי מה שקבל מאותה ירושה אבל לגבות חצי מכל העזבון דבר פשוט הוא שכיון שניכר הזיוף שאינו גובה ואף על פי שכתוב בשטר אחר הזיוף כל חזוקי סופר ילך ויחסין ויורש ויתן אין זה מועיל לזכותו יותר ממה שהיה כתו' בתחלה בשטר וזה דבר ברור נאם הצעיר יוסף קארו

36. 95.1

    שאלה חנוך שנפלה לו ירושה במדינת הים ועד שלא הגיע לידו נתנה במתנה לקרובתו ואח"כ הלך חנוך ונתפשר עם המחזיקים באותה ירושה ומחל להם:

37. 95.2

    תשובה דבר פשוט הוא שקרובת חנוך הנזכר זוכה בכל נכסי עזבונו של ראובן מכח המתנה שנתן חנוך לקרובתו הנז' ואע"פי שאח"כ הלך חנוך ונתפשר עם המחזיקים בעזבון ראובן בידו ומחל להם אין באותה פשרה ולא באותה מחילה ממש מאחר שקודם לכן סילק עצמו מאותם נכסים ונתנם במתנה לקרובתו הנז' נמצא שלא היה לו שום זכות באותם נכסים ואין לומר מאחר שבשעה שכתב שטר מתנה לקרובתו לא הגיעו הנכסים לידו לא זכתה קרובתו בנכסים שמשעה שמת ראובן מורישו זכה חנוך בכל נכסי עזבונו והוי כאילו הגיעו לידו ואם נתנם במתנה למי שירצה מתנתו קיימת ועם היות שהדבר ברור בעצמו יש להביא ראיה לדבר מדגרסינן פרק עשרה יוחסין א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לרבי יהודא היינו דכתיב יכיר כו' אלא לרבנן יכיר למה לי כו' עד שנפלו לו כשהוא גוסס ופרש"י בצריך היכרא קרא לבכור הוא דאתא כו' עד הואיל ובשעה שבאי' לעול' לאו בר מתנה הוא הרי בהדיי' דלא ממעטינן לרבנן דלא מצי יהיב מתנה אלא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דהיינו שעדיין לא מת מורישו הא אם מת מורישו אף על פי שעדיין לא באו הנכסים לידו יכול הוא ליתנם במתנה למי שירצה וע"כ צ"ל כן דהא לרבי מאיר אפי' לא באו לעולם דהיינו שעדיין לא מת מורישו יכול ליתנם במתנה למי שירצה וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דלא באו לעולם דהיינו שעדיין לא מת מורישו הא אם באו לעולם דהיינו שמת מורישו יכול הוא ליתנם במתנה אע"פי שעדיין לא באו לידו נאם הצעיר יוסף קארו

38. 96.1

    דיני ירושה ואפטרופוס

39. 96.2

    שאלה ראובן נפטר בלא זרע ובלא אחים והניח בת אחת קטנה יתומה וכל נכסיו הניח ביד שמעון ומינהו אפטרופוס על היתומה הקטנה הנז' אחר כמה ימים נפטרה היתומה ושמעון הנז' הלך לעיר אחרת רחוקה מעירו ועמדה אשה אחת ושמה לאה ותבעה לשמעון הנז' שימסור בידה כל נכסי ראובן הנפטר כי היא יורשת הנכסים ההם אחר שמתה היתומה הנז' והביאה שני עדים ששמעו מפי יעקב אבי ראובן הנז' שלאה זו הייתה בת אחיו ושהוא השיאה לבעל זה שהיא נשואה עמו וע"פי הדברים האלה תבעה משמעון הנכסים של ראובן שבידו ושמעון השיב שאינו חייב להוציא הנכסים מידו בעודו שלא תביא ראייה שהיא הקודמת בירושה ואין אחר קודם לה וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה יורנו רבינו הדין עם מי:

40. 96.3

    תשובה אמת הדבר כי הריב"ש ז"ל כ"כ אבל אין הנדון דומה לראיה דהתם שאני שהיו דרים בעיר אחת ולא הוחזקו לקרובים ולכן אע"פי שהביא עדים ששמעו מפיו קורא לאביו קרוב ושאלו לו איזה קורבה יש בניכם וענה בנים לבני אחים אנחנו אפשר דפטומי מילי הוא ודרך חיבוב איש את רעהו וכמו שנז' בדברי השואל דאם איתא שהיו קרובים כיון שדרים בעיר אחת מפורסם היה בכל העיר ומדלא נתפרסם כן רגלים לדבר שאינם קרובים אבל בנדון זה שיש כמה שנים שאינם דרים בעיר אחת דליכא למימר הכי כיון שהביאה עדים שהיא קרובה לו סגי וכך מבואר בדברי הריב"ש שכתב וכל שכן זה שהקורבה היא רחוקה עד שאפילו בעירו לא הוחזק בה:

41. 96.4

    ומ"ש עוד שיש לספק בענין זה שאפשר לומר שהמשנה וגם הרמב"ם לא דיברו אלא במי שאומרים עליו שהוא קרובו בעת שהוא ראוי ליורשו כגון שאומרים עליו שהוא אחיו בעת שאין לו בנים או שהוא אחי אביו ובעת דבורו אין לו קרוב יותר ממנו שאז הוא כאלו אמר עליו שהוא ראוי ליורשו אבל בזה שאמר על ראובן שהוא קרובו בעת שהיו לו בנים ראויים ליירש או קרובים אחרים קודמי' לו בירושה אפשר שלא הייתה כוונתו על דעת שירשנו ומילי דכדי נינהו דלא סליק אדעתיה שימותו בניו בחייו או שאר קרוביו הקודמים לו ויבא זה ליירש ומילתא דלא רמייא עליה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה דומיא דמאי דאמרי' ביבמות פ' בית שמאי גבי נטולה אני מן היהודים כו' עכ"ל איכא למימר דכיון דמתני' סתמא מיתנייא בכל גוונא היא דאם איתא לא לישתמיט חד מהמפרשים או מהפוסקים לפלוגי בהכי:

42. 96.5

    ומ"ש וכן נראה מלשון הרמב"ם שאמר או שאר היורשים אותו נראה שהם עתה ראויים ליירש אותו לא במי שבשעת דבורו אינו ראוי ליורשו ע"כ מוכרח בלשון הרמב"ם ואף הריב"ש לא אמר חילוק זה אלא בדרך אפשר ואף גם זאת י"ל שלא חשש לחילוק זה אלא כגוונא דאותו נדון שמתחל' בעליל' בא לומר שהוא יורשו לפי ששם משפחתו כשם משפחתו ואין שם משפחה ראיה כלל כמ"ש הרב ז"ל והראיה האחות שהביא שהיו שומעים שהיו קרובים ולפעמים היו קוראים זה לזה קרוב גם היא אינה כלום דאפשר דקרובי' מצד האם היו או קרובים רחוקים היו או שלא הייתה שום קורבה ביניהם כי אם שכינויים שוה והא לאו מילתא היא כמ"ש הריב"ש וגם הרא"ש בתשובה והראיה האחרת שאמר בנים לבני אחים אנחנו גם היא אינה כלום לפי שאין מעיד ע"ז אלא עד אחד ולפי שכל טענותיו שטען לא היה בהם ממש וגם כי בשלישי' לא היה בה כי אם עד אחד נראה בעיניו כי דין מרומה היה ולכן אע"פי שהביא עדים לטענ' השלישי' בקש וחיפש אחרי כל טצדקי דאפש' לדחות טענתו משום דאם איתא שהיו קרובים כיון ששניהם היו דרים בעיר א' מפורס' דהיה גלוי לכל העמים הדרים בעיר קורבתם באופניה וצדדיה ולא היה צריך לחזר אחר עד או עדים שיעידו בדבר ואף גם אלה לא העידו שידעו אלא ששמעו מפיו ולכן כתב אפשר לחלק בדברי המשנה והרמב"ם ורצה לה עזר קצת מלשון הרמב"ם אע"פי שאינו מוכרח וחזר ליישב מה שקשה ע"ז מההיא דמרי בר איסק וכ"ז לפי שנראה בעיניו שהיה דין מרומה כמ"ש אבל היכא דליכא למיחש לדין מרומה כמו בנ"ד שלא היו דרים בעיר אחת והעדות מתחלה הביאה והעידו ששמעו מפיו דבר ברור שהיא קרובתו בת אחיו מודה הריב"ש שאף אם בשעה שאמר כן היו לו בנים הראויים ליורשו דעדות מעלייא הוי ומורידים אותה לנחלה על פיהם ועוד שאף על פי שלא היה מקום לחוש שמא דין מרומה הוא העדות שהעידו ששאלו ממנו איזו קורבה יש בניכם וענה בנים לבני אחים אנחנו אינה כלום שמאחר זה אמר בלשון לעז איג"וש די פרימוש אירמאנוש ואין בזה הוכחה שתהיה קורבתם מצד האב שאף אם הם בני שתי אחיות יקראו פרימוש אירמאנוש אבל אם היו שומעים מפיו שהיו קרובים מצד האב כגון בנדון דידן מודה הריב"ש דמורידין אותו לנחלה ע"פי אותה עדות:

43. 96.6

    ותדע שהחילוק שחילק הריב"ש בדברי המשנה והרמב"ם בין אומר כן בשעה שיש לו יורשים קודמין לו לאומר בשעה שאין לו יורשין קודמין לו לא נאמרו אלא להעמיד דבריו באותו נדון דוקא ולא ללמוד ממנו כגוונא דנ"ד שהרי בראותו חולשת החילוק ההוא כתב בסוף דבריו ואף אם נאמר שגם בענין זם יהיה ראוי ליירש שכונת נפתלי הייתה שיירשנו כל שלא יהיו יורשים אחרים קודמין לו מ"מ כיון שלא נודע בפרסום ובא להוציא מיד אחר צריך להביא עדים שהוא הקודם בירושה ואין אחר קודם לו עכ"ל ואם כן בנ"ד הטענה שלא נודע בפרסום לאו טענה היא כיון שלא היו דרים בעיר אחת כמ"ש מודה הריב"ש דמורידין אותו לנחלם ועוד אני אומר שאין צריך ללמוד דין זה מדיוקא דדברי הריב"ש אלא מפורש הוא בדבריו בהדייא דבנ"ד מורידין אותה לנחלה שהרי בפיו מילא לאמר וכתב ולא דמי לההיא דמרי בר איסק שלא הצריכוהו להביא עדים שאין לו אח אחר דהתם מרי הוא ודאי יורש אביו ואם יש לו אח הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בנדון זה שהקורבה היא רחוקה אין זה ודאי יורש עד שיביא ראיה שהוא קרוב מכל אדם עכ"ל ונ"ד שהיא בת אחיו ה"ה כההיא דמרי בר איסק דכיון דנתברר שלא נשאר ליעקב אבי ראובן זרע ונתברר שזו בת אחיו הוייא לה ודאי יורשת ואם היה ליעקב יורש אחר הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וזה פשוט ומבואר בדברי הריב"ש ואע"פי שכתב אח"כ ועוד שאולי מרי כבר היה מוחזק בנכסי אביו מעת שהלך אביו עם הבן הקטן לבי חוזאי כו' בדרך אולי אמרה ואף גם זאת לא לחזור בו ממה שטען תחלה דהתם מרי הוא יורש ודאי אביו כו' שהרי דבר זה ברור בטעמו ונמוקו עמו:

44. 96.7

    ועוד שרש"י ז"ל כתב אתא ליה אחא מבי חוזאה שהלך אביו ונשא אשה וילדה לו את זה וחזר מרי לכאן וירד לנכסי אביו עכ"ל וזה כדברי הריב"ש הראשונים שכשמת אביו ירד לנכסים וכ"כ הריטב"א על דברי רש"י שאחר שמת אביו חזר מרי לכאן וירד לנכסי אביו ואף הריב"ש לא כתב שאולי מרי היה מוחזק בנכסי אביו כו' אלא כדי לדחות אותו נדון בלבד אבל כגוונא דנ"ד לית דין ולית דיין שימנענו מלירד לנחלה שהרי סיים דבריו וכתב משא"כ בנדון זה שזה בא להוציא מיד ב"ד ויש לב"ד לחוש לכל מה דאפשר שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן כדאמרינן בהמפקיד בעובדא דסבתא כו' דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן: ואע"פי שלא הו"ל לחוש לזה שהרי אמרו הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אלא שכיון שהדבר בא ליד ב"ד והם הנזקקין לדבר יש לחוש לכל מה שאפשר עכ"ל. וראיה זו דעובדא דסבתא לאו ראיה היא שהרי התוס' תירצו הסבר' הגיע לגבורות דהתם אמרינן כי הגיע לגבורות חיישינן ואע"ג שהקשו ע"ז מדאמרינן הילכך פלגא יהבינן לאתתא תרי תלתי הו"ל למיתב כו' כבר תירצו די"ל דגבי גט דוקא אמרינן בחזקת שהוא קיים כו' אבל הכא אדרבא החמירו בנכסי יתומים כו' ובנ"ד דליכא ודאי יתומים לא שייך להחמיר ועוד תירצו דגבי סבתא משום דנשבו חיישינן דילמא מתה לפי שעשו לה יסורין ועוד שמה שהקשו על מה שתירצו דסבתא הגיע לגבורות יישבו הריטב"א וכתב דלא אמרינן כיון דפלג פלג אלא כשהגיע למאה שנה והכא שתיהן הגיעו לגבורות ואין אחת מהן בת מאה שנה וכ"ז לא נעלם מעיני הריב"ש וא"כ אין ראיה מההיא סבתא ולא כתב אלא לדחות ההוא נדון דידיה שהעדות היה רעוע מהטעמים שכתבתי ולגבי ההוא נדון הוא דשייך לומ' שאולי היה כבר מרי מוחזק בנכסי אביו כו' ואינו ענין לגוונא דנ"ד כלל ועוד אני אומר שאפי' אם ת"ל שהיה צרי' להביא ראיה שהוא הקוד' בירושתו לא כל הזמנים שוים שהרי בזמן הזה שעברו עלינו כמה גרושים והתהלכנו מגוי אל גוי ומממלכ' אל עם אחר ונשארני אחד מעיר ושני' ממשפחה ולא נמצא אחר מיני אלף שיוכל להעיד שזה הקרוב לו בירושה קודם לו דשמא יש קרוב אחר בסוף העולם שהוא קודם לו אלא כיון שהביא עדים שהוא קרוב שהוא ראוי לירש מורידין אותו לנחל' לדברי הכל ואין נזקקין אותו להביא עדים שאין קרוב אחר קודם בירו' דאל"כ נמצאת מדת הדין לוקה והקרובים הולכים ריק' מירוש' קרוביהם והזרים שהנכסים בידם אוכלים יגיע מורישתם וכ"ש שכבר הוכחתי דבגוונא דנ"ד מודה הריב"ש דא"כ בזמן שישראל יושבים על אדמתם סגי בעדות זו להורידו לנחל' בלי ספק מכמה טעמים ועוד שהרא"ש כתב בתשוב' כלל פ"ו סימן נ"ה מאחר שראובן אמר על שמעון שהיה בן דודה ולא נודע לו קרוב ממנו הרי שמעון יורשו אע"פי שאין שם עדים שהיה קרובו אלא על פיהם שהחזיקו עצמם קרובי' זה בזה וצריך הנפקד ליתן לשמעון בשבועה כל מה שיש בידו מממון ראובן ולא חיישינן שמא יש לו יורש במדינת הים ואף אם יבא לאחר זמן יורש אחר לא יוציא מהנפקד דבר הואיל ונתן הממון לשמעון עכ"ל וכל מה שאפשר לומר דלא פליגי הרא"ש והריב"ש אמרינן וכיון שהוכחתי דלא איירי הריב"ש אלא בגוונא דההוא נדון דידיה ובההוא נדון מודה הרא"ש אבל כגוונא דנ"ד מודה הריב"ש דודאי מורידין אותו לנחלה וכדברי הרא"ש הכי נקטינן וסוגיין דעלמא הכי הוא שכיון שמעשים בכל יום שמביא האדם עדים שהוא קרובו של פ' והוא ראוי ליורשו מורידין אותו לנחלה אע"פי שאין אנו יודעים אם יש קרוב ממנו הכלל העולה שמורידין לאה לנכסי ראובן ומוציאין מיד הנפקד ונותנין לה וזה מוסכם מהרא"ש ומהריב"ש ואין חולק בדבר נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר אפרים קארו זלה"ה

45. 97.1

    דיני שטרות ישנים ודין אלמנה שקנתה קרקע ונתנו לבתה במתנה קודם שנשבעה על כתובתה ד תשובה נראה שהדין עם המורשה מכמה טעמים חדא שבשטרות ישנים כתב הרא"ש בתשו' כשבאים לפני אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמתו אם אני רואה באומדנא דמוכח שדין מרומה ושקר אני אומר שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע עכ"ל:

46. 97.2

    הרי שצריך ב"ד יפה לחקור בשטרו' ישנים אם הדין מרומה אם לאו ועוד דבתים הללו לא הניחם הבעל אלא היא קנאתם במעות שהם מטלטלין ולענין אלמנה שנתנה מתנה קודם שנשבעה על כתובתה לדעת רב אלפס מתנתה קיימת והרא"ש כתב בתשובה דדוקא במטלטלי אבל לא במקרקעי והמרדכי כתב סברות חלוקות בדין זה והביאם מהר"י קולון בשרש י"ח ובתשובה אחרת הארכתי בבירור הסברא העולה כדין לפי דעתי מ"מ בנדון זה כיון שהיתה מוחזקת בממון בעלה וממנו קנתה אותם בתים כיון שבאו מחמת מעות יש לדונם כמעות ולא כקרקע ועוד דחששת האלמנה להצריכה שבועה לגבות כתובתה היא משום דאימור צררי התפסה וכיון שבעל האלמנה הזאת לא מת במקום שאשתו שם איכא למימר דליכא למיחש לצררי דדמי למת פתאום ולא צוה לביתו דלדעת הרב רבינו משה והרא"ש לא חיישינן ביה לצררי וכדברי הר"ש מיירביל שכתבו התוס' בפרק מי שמת ואפילו למאן דסבר דאפילו היכא דמת פתאום חיישי' לצררי מאחר שלא נמסרו הבתים אלא בעשרה פרחים וידוע שבזמן הזה אפילו ענייה שבישראל כתובתה מרובה מסך זה אפי' את"ל דצררי אתפסה אימור הני מצררי דאתפסה נינהו ומכתובתה הם והייתה רשאה ליתנם במתנה ולכן בהצטרף כל הטעמים האלו נ"ל שמתנתה קיימת וזכתה בהם במתנה ההיא ואין לבעל השטר חוב כח להוציא דמי הבית מיד ראובן מורש' הבת הנז' זהו מה שנלע"ד נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר אפרים קארו זלה"ה

47. 98.1

    שטר מתנה

48. 98.2

    טופס

49. 98.3

    על דבר אשר ידענו נאמנה שהבתים של הצנועה מ' לידיסייא אלמנת הנבון ומעולה הר' שבתי ן' אליה נ"ע הבתים הנודעים של יחיאל נ"ע הם שלה ומכתובתה ואין ליתומים בני הר' שבתי הנז' שום זכות בהם מחמת ירושת אביה' נ"ע וגם ראינו שטר הצווא' שצוה הר' שבתי הנז' בעת פטירתו ובו הודיע ובירר ופרס' איך הבתים הנ"ל כלם שלה וממונה וקנינה ונדונייתא ע"כ באה מרת לידיסייא הנז' מאותו הכח שיש לה בבתים הנז' כנז' בפנינו עדים ח"מ ואמרה לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וייפוי כח ותנו לבתי ג' אמילה להיות בידה וביד באי כחה לראייה ולזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ועין יפה וגוף בריא נתתי לבתי הנ"ל ארבע אמות קרקע ואגבן הקניתי לה ונתתי מתנה גמורה לה ולבאי כחה שליש אחד מכל הבתים הנ"ל עם כל תשמישיהם וזכיותיהם והנאותיהם ופרדיסיהם ומימיהם מפתח החצר החיצונה ובפנים מהיום ולאחר מיתתי מתנת בריא מתנת פרהסייא גלוייה ומפורסמת לכל מתנת עלמין מתנה גו"ש שרירא וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה שאין בה חזרה עולמי' ומעתה ומעכשו לאחר מיתה ג' אמילה בתי הנז' ותחזי' במתנה זו הנז' שהיא שליש כל הבתי' הנז' חזקה גמורה תירש ותוריש תנחיל ותחזיק ותעשה במתנה זו הנז' חפץ נפשה ורצונה כל ימי עולם לפי שבעין יפה ונפש חפצה ודעת שלימה בלי שום זכר אונס והכרח כלל נתתי לבתי הנז' מתנה הנז' כנ"ל מתנה גמורה ושלימה לגמרי מהיום ומעכשו לאחר מיתה ותהיה קיימת ומוחזק בידה וביד באי כחה קיום וחזוק גמור והעמדה שלימ' מנוקה ומשופה מכל ערעורין ושעבודין שבעולם וכך אני אומרת לעדים הנז' מתנה זו הנז' כתבוה בשוקא וחתמוה בברא כי היכי דלא להוי כמילתא טמירתא אלא מתנה גמורה גלוייה ומפורסמת לכל ומוחזקת בכל מיני חזוקים וקיומים שבעולם כהוגן וכתיקון חז"ל ולייפוי כח המתנה הנזכרת רצתה מרת לידיסייא הנז' ברצון נפשה ונתנה כח ורשות מספיק לבתה הנז' ובעלה שתדור בחייה היא ובעלה במקום ובבית אשר תחפוץ מכל הבתים הנז' ואיניש לא ימחא בידה וביד בעלה ואחרי מיתתה יהיו שליש כל הבתים הנ"ל לה ולבאי כחה האמנם בחייה תדור היא ובעלה במקום שתטיב בעיניה מכל הבתים הנז' וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם בן או בת אח או אחות קרוב או רחוק יורש או נוחל יהודי או גוי שיקום ויערער על מתנה זו הנז' לעיל לסלק ולהדיח להוצאתה כל מיני הרהורין ושעבודין שבעולם שיערערו על מתנה זו באופן שישארו בידה תמיד שליש כל הבתים מנוקים ומשופים בידה וביד באי כחה אפילו שלא ישארו מכל הבתים רק השליש אותו שליש תהיה לה לחלקה במתנה גמורה ככל הכתוב לעיל וכך אמרה לנו מרת לידיסייא הנז' אחריות וחומר וחוזק שטר זה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועל כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי כלם יהיו אחראין ומשועברין לקיום מתנה זו הנז' כחומר וכחוזק כל שטרי מתנות לאחר מיתה דנהיגי בישר' כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול כל אופני מיני מודעי שבעולם ובפיסול עדיהן שמסרתי ושאמסור ונשבעה מרת לידיסייא הנז' שבועה חמור' בתקיעת כף ובהזכר' השי"ת ע"ד המקום ב"ה וע"ד כל הנשבעי' באמת בלי עלילה ומרמה כלל לגמור ולקיים כל הכתוב לעיל ושלא לבטל מתנה זו הנז' בשום זמן בעולם וקנינו ממרת לידיסייא הנז' על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל קנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייה ביה והיה בר"ח טבת שנת שו"בה ליצירה פה דמשק והכל שריר ובריר וקיים יורנו רבינו אם מתנה זו קיימת או אם יש לערער עליה:

50. 98.4

    תשובה מתנה זו יש מקום לבעל דין לערער עליה משלשה טעמים הא' מפני שכתוב בה ידענו נאמנה שהבתים של הצנועה מרת לידיסייא אלמנת הר' שבתי הם שלה ומכתובתה ואין ליתומים בני הר' שבתי שום זכות בהם מחמת ירושת אביהם וגם ראינו שטר צוואה שצוה הר' שבתי בשעת פטירתו ובה הודיע וברר ופרסם שהבתי' הנז' הם שלה וממונה וקנינה ונדונייתא עכ"ל ונראה שטר כתובה בב"ד ולא נזכרו בו הבתים כלל וא"כ היאך נאמין למה שכתבו עידי מתנה זו שידעו נאמנה שהם מכתובתה והרי שטר כתובתה מכחישם ואין לך לומר שכוונתם לומר שגבתה אותם בפרעון כתובתה שא"כ היאך שטר כתובתה קיים ביד יורשיה והלא אם היו ב"ד מגבין לה כתובתה היו קורעי' שטר כתובתה ועוד שמקבל המתנה מודה שלא נשבעה על כתובתה ועוד שכתוב בה שראו שטר צוואת הר' שבתי שבה הודיע שהבתים הנז' הם שלה וממונה וקניינה ונדונייתא ודברי' אלו סותרים זה את זה שלשון קניינה משמע שקנתה אותם מממון נכסי מלוג שלה וכן מוכיח לשון ממונה שכתבו ואח"כ כתבו שהם מנדונייתא וכיון שהם דברים סותרים זה את זה אין לסמוך עליהם וכל זמן שלא נתברר שהבתים שלה מתנתה בהם אינה מתנה הב' מפני שכתוב בה אמרה לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור וכתבו וחתמו כי נתתי לבתי ארבע אמות קרקע ואגבן הקניתי לה ונתתי מתנה גמורה שליש אחד מכל הבתים הנז' עכ"ל וכיון שלא קיימה הארבע אמות לא קנתה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכו' זכייה ומתנה וכתב הרב המגיד שהוא דעת הר"י ן מיגאש ובעל העיטור:

51. 98.5

    הג' שאפילו אם היה מסיים מקום הארבע אמות מפני שקנתה שליש הבתי' אגב הארבע אמות ואין קרקע נקנה אגב קרקע כמו שכתבו התוס' והרשב"א בפ"ק דבבא קמא הביא דבריהם הרב המגיד בפ"ג מה' מכירה וכתב עוד כן הרשב"א בתשובותיו סי' תתקנ"ד ורבינו ירו' בנתיב י"א והריב"ש בסי' שמ"ה:

52. 98.6

    אבל יש ללמד זכות על מתנה זו משום דאע"ג דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה הני מילי בדבר שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו אדרבא מעמידין שטר על חזקתו והבא לפוסלו עליו הראיה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כתבה הטור סי' מ"ב וכ"כ הריב"ש וכ"כ הרב המגיד בפכ"ג מהלכות מלוה ולוה בשם רבינו חננאל ורבינו שמשון והרמב"ן והרשב"א והביא ראיה לדבר וכתב ויש ראיות אחרות לדין זה וכ"כ נמקי יוסף בפרק גט פשוט דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון שיש בו שתי משמעיות אחד לזכות ואחד לחובה ואינו סותר עיקר השטר לומר שלא נכת' בכשרות אבל לפסול את השטר ולומר שעשוהו שלא כדין לא דחזקה על העדים שעושים כל דבריהם כהוגן והעמד שטר על חזקתו והבא לפוסלו עליו הראייה עכ"ל ועוד שכתוב בשטר מתנה זו דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטרי וכתבו המפרשי' שנהגו לכתוב כן כדי שכל לשון מסופק יהא ידו על העליונה:

53. 98.7

    וע"פי הדברים האלה נשתדל ליישב ערעורי' הללו ונאמר שאעפ"י שנראה שטר כתובה בב"ד ולא נזכרו בו בתים אינו סותר למה שהעידו שהיו מכתובתה שאפשר שכתובה אחרת הייתה לה שבה נזכרו הבתים כי לפעמים כותבים שתי כתובות לאיזה סבה ומה גם כי בעלה הראשון הייתה לו עסק בנכסי המלכות ולהעלים רוב הממון שהכניסה לבעל השני כתבו שתי כתובות כדי שאם יקום אי זה מערער יראו הכתובה האחרת לבד ובאותו שטר כתובה שאינו נמצא עכשו היה כתוב שהכניסה הבתים בנדונייא ומה שכתבו שהיה בשטר צוואת הר' שבתי שהבתים הנז' היה ממונה וקניינה ונדונייתא והם כסותרים זה את זה נוכל לו' שאינם סותרים שמפני שבעלה הראשון היה לו עסק בנכסי המלכות היו מערערים על הבתים והוצרכה היא לפדותם מממונה והכניס' אותם בנדונייתא לבעלה השני ונמצא כי שלה וממונ' וקניינה ונדונייתא צדקו יחדיו ועל מה שכתוב נתתי לבתי ארבע אמות קרקע ולא סיימה אותם י"ל שמאחר שהמנהג הפשוט לכתוב סתם אגב ארבע אמות קרקע בלי סיום אין לפוסלו מפני כך וכמ"ש הריב"ש שהיה סומך להכשיר מכח המנהג דכיון דרגילי למקני בהכי קני דומייא דסיטומתא כו' ועוד דבנ"ד לא נפקא לן מידי דסיום מקום ארבע אמו' דאפי' אם סיימם לא קנה משום דהקנה קרקע אגב קרקע וא"כ סיום מקום אינו מעלה ואינו מוריד כאן ועל מה שהקנית שליש הבתים אגב ארבע אמות ואין קרקע נקני' אגב קרקע יש לומר שאע"פי כן קנתה מפני שמלבד לשון זה של הקנאת אגב יש לשונות אחרים של מתנה בשטר זה ויש לפ' דלא קיימי אקנין אגב אלא לקנין סודר שכתוב בסוף השטר קאי עלייהו שהרי כתב ותחזיק והוא לשון מתנה כמ"ש הרא"ש בתשובה כתבה הטור אבן העזר בסי' קי"ח וטח"מ ועוד שכתב לפי שבעין יפה כו' נתתי לבתי מתנה זו כנ"ל מתנה גמורה ושלימה ואע"פי שכתב כנ"ל אין לומר דקאי אמאי דכתוב לעיל שהקנה לה אגב ארבע אמות אלא י"ל דלא קאי אלא אמאי דכתב שנתן לה שליש הבתים עם כל תשמישיהם וזכיותיה' הנז' ואפי' מ"ש נתתי לה ארבע אמות קרקע ואגבן הקניתי לה ונתתי מתנה גמורה יש לפרש דהאי ונתתי לא קאי אקנין אגב אלא מילת' באפי נפשה היא וה"ק מלבד מה שהקניתי לה שליש הבתים אגב ד' אמות עוד נתתי לה השליש הנז' בקנין סודר שיבא בסוף ועוד מדכתב פעמים שנתנה לה מתנה גמורה ושלימא ודאי דה"ק אי קנייא מדין אגב תקני ואי לא תקני מדין אגב תקני מדין קנין סודר וכיוצא בזה כתב הריב"ש ז"ל סי' שמ"ה ועוד שכיון שכתוב בשטר מתנה זו כחומר וכחוזק כל שטרי מתנות דנהיגי בישראל לקנות בקנין סודר ועוד שכיון שכתוב שאם יבא בן או בת כו' ויערער על מתנה זו הן בדיני ישראל הן בעש"ג קבלה עליה מרת לידיסייא לסלק ולהדיח להוצאתה כל מיני ערעורים כו' וכך אמרה לנו מרת לידיסייא אחריות וחומר שטר זה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועל כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי כולן יהון אחראין ומשועבדין לקיום מתנה זו הרי שעבדה עצמה ונכסי' ויורשיה להעמיד מתנה זו ביד בתה בלי ערעור וא"כ אם לא הייתה הבת זוכה במתנה זו מן הדין הייתה אמה חייבת להעמידה בידה מחמת שעבוד זה שמשתעבדה וכיון שכן אין יורשיה יכולים לערער עליה שאם אחד היה בא לערער עליה הם מחוייבים לסלקו להוצאתם ולהעמידו בידה ומכ"ש שאין להם כח לערער עליה ואין לומר כיון שלא נשבעה על כתובתה אין לה נכסים ונמצא שבניה ירשו את אביהם ולא ירשו משלה כלום ואם כן אינם חייבים במה שנתחייבה היא לסלק מעל מתנה זו כל ערעור והם עצמם יכולי' לערער עליה דכיון שכתוב שנתברר להם שבתים הללו הם מנדונייתא אינה צריכה לישבע עליהם וכמבואר בפי"ח מהלכו' אישות נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר אפרים קארו זלה"ה

54. 99.1

    חכם לבב ואמיץ כח קורא לשבויי הסכלות דרור ולאסירי ההעדר פקח קוח מוציא ממסגר הפתיות אסירי עיני עורים יפקח פקוח שכלי בני זמנינו מוציא אל פועל מן הכח בנועם אמריו המקוטרים מר ולבונה ומרוקחים רקוח עלה למרום שבה שבי ומלקוח נטה שמ"י התבונות וארץ חפץ המדעים קרע קרוע הכה בים התלמוד גלים בקעו בקוע והעלה מתוכו פנינים המשוקעים שקוע: נטה אהלו אפדנו בין ימי החכמות ותקעם תקוע הוציא בשמן מחביביו בו כלה כל שמן מתקוע מקצות הארץ קציני' באים לשמוע דבריו באלו תקעו בתקוע נכספה וגם כלתה נפשי ספירי ספוריו לקוח חולת אהבה אני יבש כחרס הכח בלשוני מודבק מלקוח ישלח דברו וירפאני יזה עלי מי נעימותיו יניף גשם נדבת שלמותו יחייני יקימני ואחיה לפניו אחרי פרישת דרישת שלום גדולת מעלת מעלתו והתפלה לאל יצילנו מכל צרה אומר כי מיום שומעי היות קצף בעיר צפת צפי עליה מי הצרות צרת הדבר תמיד אייחל עתה יכלה ונבא בתוכה ונשמח שמחות את פני מי שאני נכסף לראותו כראות פני אלהים ויהון נפקין זקוקין דינור ובעורין דאשא מפומיה דמר לפומי ופה אל פה קושיותי אחבר אדבר אגרה אשבע רעבוני בלחם תעודתי לחם אבירים ודגן שמים הנותן טוב טעם לשבח ישביח ישביע ישובח גלי ספקותי ודכים ע"כ אחרו עד עתה פעמי גשמי נאמי קולמוסי ומנעתי עצמי מגשת בארשת קסת הסופר אשר במתני כי אמרתי דברים יכולין להיות על פה מה לי לאומרם בכתב אך עתה הלאני ה' כל עדתי בראותינו כי עבר כלה קיץ וקצת מן החורף והמגפה לא נעצרה אמרנו ארוכה היא בעון הדור ע"כ נחה שקטה הסכמתי לבא לפני מעכ"ת במגלת ספר בכל מה שאסתפק בו אתנהלה לאטי בעטי כי עתה לא עת דודים להראות פנים אל פנים ומגילה נקראת בזמני' כאלו ויהי מה במנה אקח מעת מעלתו ובמעלתו עמוקה מני חשך אגלה ומים מתוקים קרים נוזלים מבורות עמוקים אדלה ופנינים וכל אבן יקרה מים התלמוד אעלה ושפע שבע רצון כל גדותי אמלא אע"פי מגילה קטנה ככף איש אננה מעלה וממלאה מקום זוהר צוהר טוהר פני מעלת כ"ת פני מלאך האלהים אבל מה אעשה כי עונותי הטו משך הזעם הזה שיעור מה שנמשך וחטאתי מנעו הטוב ממני ישתבח הגוזר אליו פי קראתי יאמר די לצרות כל עמו ישראל אמן וכעת לא אעמיק שאלה או הגבה למעלה בדבר הלכה אבל תהיה השאלה בענין כי קרה לי ברודיש להיות הדבר נחוש אע"פי שכבר נשאל מכ"ת ממני עליה זה ימים ע"י כתב שנון הר' דוד י"ה אמנם מתוך תשובתו נראה שלא הרצה השאלה לפני גדולתו כראוי ע"כ הוספתי עתה שנית ידי כדי להעמידה על נכון בעניינ' וזה תוארה:

55. 99.2

    אלמנה אחת קנתה ברודיש בתים אחרי מות אישה זמן רב וישבה בהם היא ובניה זמן מה ואחר כך נתנם במתנה לבתה ונסעו משם לא"י האם והבת הרשתני טרם נסיעתה למכור הבתים הנז' ומכרתים ואח"כ בא ב"ח בני האלמנה הנז' לטרוף ממני מעות הבתים בטענה שהיו הבתים של הבנים בני האלמנה והיו משועבדים לשטר חובו ולא של האלמנה עד שתוכל לתיתם במתנה עתה יש לדעת אם תספיק הודאת האלמנה איך הבתים היו שלה וכי נתנתם במתנה לבתה אם לא בסגנון הזה חליתי פני שנון זה ימים בכתב ישאל מאת מעלתו והשיב לי כי אמר לו מעלתו כי צריך שתקדים שבועת אלמנה למתנה כדי שתהא מתנה וכמדומה לי מתוך תשובה זו שלא הורצית השאלה לפני כת"ר בשלמותה ולא סיימוה קמיה אבל שאלו ממנו בסתם אלמנה שנתנה מתנה בבתים מה דין אותה מתנה וע"כ השיב כי צריך שתקדם שבועת אלמנה למתנה כי חשב שאלו הבתים שנתנה האלמנה לא נקנו אחרי מות אישה אבל קנאם אישה והוחזקו להיות שלו ואחרי מותו נתנם האלמנה במתנה ולכ"כ שצריך שתשבע קודם כי כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה ב"ד נכסי בחזקת יתמי קיימי כמ"ש הרא"ש בתשובותיו והביאו הטור באבן העזר כמפורש לפני חכמתו ואין זה נדון שאלתי כי בנדון של אלו הבתים נקנו אחרי מות בעל האלמנה אבי היתומים זמן רב ובנדון כזה נראה לי שלא יאמר כת"ר הדין שאמר כי טעם הדין הנז' כתב הרא"ש בתשובותיו משום דנכסי בחזקת יתמי קיימי וכמו שכתבתי לעיל בשמו והטעם הזה לא יצדק רק בקרקעות שקנאם המת והוחזקו להיות שלו והוחזק זכות ליתומים באותם הקרקעות בחיים חייתו מצד אביהם כי כל נכסיו סופם ליפול לפניהם ולהיות שלהם וע"כ נאמר אחרי מותו נכסי בחזקת יתמי קיימי והעמידם בחזקתם אבל לא יצדק בקרקעות שנקנו אחרי מיתת המת ולא נתברר זכות להם לא למת ולא ליורשיו לעולם כי איך נאמר נעמידם בחזקתם ומעולם לא היה ליורשים בהם זכות ומשפט וטבע הלשון הזה של נכסי בחזקת פ' קיימי להאמר על דברים היה להם ענין ברור להיותם קנין של איש מה ואח"כ נולד איזה ספק או ערעור בדבר הזה אז נאמר נעמיד הנכסים בחזקת מי שהיה לו זכו' ברור בהם מתחלה ובנדון שלנו מעולם לא היה ליורשי' זכות ברור מאחר שנקנו אחרי פטירת אביהם ואיך נעמידם בחזקתם אלא ודאי הבתים הללו דין מטלטלים יש להם שמתנ' האלמנה מתנה בהם:

56. 99.3

    עוד ראיה מכח הסברא כי אלו הקרקעות טרם קנותם היו הדמים אשר בהם נקנו מטלטלין והיתה אלמנה יכולה לתיתם במתנה למי שתרצה כדין כל מטלטלין ולמה יסתלק כח האלמנה מהם כשנתלבשו אותם דמים בקרקעות ועמדו בחזקת היתומים איזה כח וזכות נתחדש ליתומים באותם דמים כשנתלבשו בקרקעות יותר ממה שהיה להם בדמים עצמם עד שנאמר כי טרם הלבשתם לא היה שום זכות ליתומים ואחר הלבשתם עמדו בחזקתם זה הדבר יאמנהו השכל וירחקנו הסברא אלא ודאי אין לבתים הללו דין קרקע אלא דין מטלטל ואזלינן בתר מעיקרא כי נקנו הבתי' הללו אחרי מיתת המת מדמים שהם מטלטלים והרי הם כמטלטלי ולא אזלינן בתר השתא הא למה זה דומה ללוה שהניח יתומי' והניח מטלטלים ולא קרקעות ולפי דין התלמוד דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח האם נאמר שלא יוכלו היתומים לקנות באותם המטלטלין קרקע אחרי מות אביהם מיראתם שלא יטרוף הבעל חוב מהם אותו קרקע בטענה שיאמ' הב"ח עתה הוא קרקע דיתמי דמשתעבד ליתמי ולא מטלטל ודאי לא נאמר כן ולא ימצא דין בזה בעולם לעד אבל אדרבא נמצא בהפך דגרסינן במסכת כתובות פרק הכותב יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותם מהם והביאו הטור בחשן המשפט סי' ק"ז ומשמע דדוקא קרקע שגבו בחוב אביהם דכיון שהיה משועבד לחוב אביהם הרי אלו כאלו קנאו אביהם והם ירשוה ממנו אבל שאר קרקעות שקנו הם בדמיהם אין ב"ח חזור וגובה מהם אע"פי שירשו הם הדמים מאביהם שאם לא נאמר כן יקשה דלאשמועינן הך דהוי רבות' טפי דאפילו קרקע שקנו הם בדמיהם בעל חוב חוזר וגובה מהם וכ"ש קרקע שגבו בחוב אביהם שהרי הוא כאלו יירשוה מאביהם אלא ודאי אינה צריכה לפנים לע"ד שאם קנו היתומים קרקע בדמיהם אע"פי שיירשו הדמים מאביהם אין ב"ח חוזר וגובה מהם דכיון שהקרקע בא מכח הדמים שהם מטלטל הרי הוא כמטלטל דלא משתעבד לב"ח לפי דין התלמוד וכן ג"כ בנ"ד הקרקע שנקנה אחרי מיתת המת ובא מכח הדמים שהם מטלטלים הרי הוא כמטלטלים כך עניות וקוצר וחוסר דעתי נוטה כ"ז הארכתי אע"פי שהדברי' פשוטים בעיני כדי להכריח שלא הורצית השאלה לפני מעכ"ת כראוי:

57. 99.4

    עוד יראה מעכ"ת בטענה אחרת יש לי בזכות כי אלו הבנים בני האלמנה הנ"ל מסכימים כולם עתה לתת הבתים הנז' לאמם במתנה ולמחול לה שבועת אלמנה אם תספיק הסכמתם זאת עתה אם לאו אחלי יכונו לפני הדרתו יהיו עיני השגחתו פקוחות על כל הפרטים שכתבתי ונועם כוונתו שקופים פתוחים נגדם עוד אחלה פני מעלתו ימהר יחישה מעשה תשובתו הרמתה כי אליה אני מצפה כמלקוש יורה ארץ אלהינו ירונו ברכות עד בלי די יגזור הטובה בבקשתו כנפשו הרמה והנשאה וכנפש המשתחוה מרחוק כבד ראש ושפל אבנים מחוי קידה עוד ראיה אחרת יש לי בתשובת הרא"ש ז"ל להכריח החילוק שחילקתי ואיני יכול לכותבה כי אין בידי תשובות הרא"ש גם שאר ספרים אין אתי כי כולם שלחתים שמה ורוב או כל מה שכתבתי הוא ממה שאני זוכר עינתי ברו"דיש ושלום יהודה ן' וירגא:

58. 100.1

    תשובת הרב על המחבר הענין הנז' איש חמודות מדובר בו נכבדות החכם הנעלה יה"ה עמך גבור החיל במלחמת של תורה משיב מלחמת דת שערה אל השערה ולא יחטיא למן היום אשר שמעתי שמעך הטוב דבקה נפשי אחריך וכי באתה בגבול ארצנו נכספה וגם כלתה נפשי לחזות בנוע' אור פניך היקרים ולישא וליתן עמך פנים בפנים אכן החטא גרם להיות במסתר פנים עד יעברו פני זעם ויעלה ויבא יגיע יראה וירצה זוהר אור יפעתך לשכון כבוד בארצנו אז נתעלסה באהבים לישא וליתן בדברי תורה והנה אני בא על דבר השאלה אשר נשאלה מאתי זה ימים באלמנה שנתנה קרקע לבת בן הבנים והבת הרשית את כ"ת למכור את הקרקע ההוא ואח"כ בא ב"ח של הבנים לטרוף הקרקע ההוא אם תספיק הודאת האלמנה שהקרקע ההוא שלה ושנתנו לבתה במתנה והשבתי שאם האלמנה ההיא לא נשבעה על כתובתה אין מתנתה כלום:

59. 100.2

    ועתה באת להשיב ידך וכתבת וז"ל אלמנה קנתה ברודיש בתים אחרי מות אישה זמן רב כו' עד במלקוש יורה ארץ והנה נדרשתי לאשר שאלתני נמצאתי לאשר בקשת ממני ואעבור על כל דבריך להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון אחת לאחת למצוא חשבון:

60. 100.3

    כתב כת"ר ואח"כ בא ב"ח בני האלמנה הנז' לטרוף ממני מעות הבתים ואם הדברים כפשטן לא היה שום זכות לטרוף אלא הבתים לא המעות אם לא שיהיה ע"י גלגול כשהבעל חוב יטרוף הבתי' יחזור הקונה ויטרוף מכ"ת המעות וזה פשוט לא ניתן ליכתב מעוצם פשיטותו לא כתבתיו אלא כדי שלא להניח מקום למי שירצה להשיג איך העלמנו עין מלשון זה:

61. 100.4

    כתב כת"ר וכמדומה לי מתוך תשובה זו שלא הורצית השאלה לפני כ"ת בשלמותה ולא סיימוה קמיה אבל שאלו ממנו סתם אלמנה שנתנה מתנה בבתים כו' צדקת בזה אך במה שכתבת ובנדון זה נראה לי שלא יאמר כ"ת הדין שאמר הן זאת לא צדקת אענך אוכיחך ואערכה לפניך ביאר כ"ת דבריו וכתב כי טעם הדין הראשון כתב הרא"ש בתשובותיו משום דנכסי בחזקת יתמי קיימי והטעם הזה לא יצדק רק בקרקעות שקנאם המת כו' עד אלא ודאי שהבתים הללו דין מטלטלין יש להם שמתנת האלמנה מתנ' בהם דברים אלו בנויים על הקדמה ושתי תולדות הקדמה שמתנ' האלמנה במטלטלין קודם שנשבעה הוייא מתנה והולדת מזה דנכסי בחזקת יתמי קיימי לא יפול על המטלטלין ועוד הולדת מזה שכיון שבתים אלו מכח המטלטלין שהניח בעלה באו דינם כמטלטלים ומתנתה מתנה בהם:

62. 100.5

    ואני אומר דאעיקרא דדינא פירכא שאף במטלטלין אין מתנת האלמנה בהם מתנה אלא כשנשבעה אח"כ אבל כ"ז שלא נשבעה אין במתנה ממש אפי' במטלטלין דהא כל נכסי בין קרקע בין מטלטלין בחזקת יתמי קיימי שהרי הם נכנסים במקום מורישם וכשם שמורישם כל נכסיו בין הקרקעות בין המטלטלין היו בחזקתו כך הם בחזקת היתומי' ואדרבא יפה כחם של יתומים במטלטלין מבקרקעו' דמדינא דתלמודא לא משתעבדי לב"ח ואכלי וחדו והבעל חוב ילך הלוך ובכה מה שאין כן בקרקעות שהוא טורף מהם וכיון שכן כל שלא נשבעה אין מתנתה כלום אפילו במטלטלין שהרי היא באה להוציאה מחזקת היתומים:

63. 100.6

    ומ"ש הטור בשם הרי"ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה מה שמכרה או נתנה קיים כו' ה"ד כשאחר כך נשבעה אבל אם לא נשבעה אח"כ אין במתנתה כלום וזה מבואר בדברי הרב אלפס שכתב קודם שנשבעה דמשמע שבועה הייתה שם אלא שהמתנה קדמה לה וכן מבואר עוד במה שכתב ומנכין אותו מכתובת' משמע שבאתה אח"כ לגבות כתובתה איירי ואז ודאי משביעין אותה ובזה לא יסתור הרא"ש בתשובה לדברי הרב אלפס שהביאם הרא"ש עצמו לפסק ההלכה דבתשובה מיירי בשלא נשבעה אח"כ כמבואר בדבריו ודברי הרב אלפס כשנשבעה אח"כ כדאמרן על דברי רב אלפס בתשובה הנז' אף הרב הנז' שלא כתב כן אלא כשנשבעה לבסוף על כתובתה שע"ז נשאלה שאלה מלפניו ע"כ ובתשובה אחרת כתב וז"ל אלמנה זו אילו נשבעה אפילו בסוף ממכרה ממכר ומתנתה מתנה אע"פי שבשעה שמכרה או נתנה עדיין לא היתה ראוייה לגבות מ"מ כיון שנשבעה לבסוף ממכרה ומתנתה קיימת וכן כתב הרב אלפס בתשובה והביא ראייה מדתנן בפרק אלמנה ניזונית אלמנה בין מן הארוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד ואתמר עליה בגמרא בשלמא מן הנישואין משום מזונות וההיא דשלא נשבעה שאינה נשבעת אלא כשתובעת כתובתה ואם תבעה כתובתה אין לה מזונות ודין המכירה והמתנה בדבר זה שוין עכ"ל:

64. 100.7

    הרי מבואר כמו שכתבתי שאם לא נשבעה אחר כך שאין במתנתה כלום אפילו לדעת הרב אלפס וא"ת סוף סוף כבר זכיתי לדין דמתנתה במטלטלי הוייא מתנ' כשנשבע' אח"כ וע"כ הטעם משום דלא אמרו נכסי בחזק' יתמי קיימי אלא בקרקעות ולא במטלטלין י"ל דמטלטלין נמי בחזקת יתמי קיימי כמו שכתבתי אלא מיהו הני מילי במטל' הידועים שאינה יכולה להטמין ולהכחיש אבל אם הייתה יכול' להטמין ולהכחיש היו בחזקתן וכעין מה שהשיב הרא"ש באלמנה שאמרה בעלי נתן לי מנה במתנה ע"מ שלא יכנס בחשבון כתובתי שאם היתה מוחזקת בממון בעלה שהיתה יכולה לטעון אין בידי משל בעלי כלום נאמנ' במיגו וכיוצ' בזה כת' הרשב"א בתשובה ובכי האי גוונא הוא מ"ש הרא"ש במתנתה במטלטלין קיימת אע"פי שלא נשבעה אבל במטלט' הידועים שלא היתה יכולה לטעון אין בידי כלום מודה דאין מתנתה כלום דמהיכא תיתי שהרי כתב הוא עצמו בתשובה שאין לה על נכסי בעלה אלא שעבוד כשאר בעל חוב ועוד גריעא טפי דאינה נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע הילכך אפילו נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע ואף על פי שנראה מדבריו באותה תשובה בקרקעות הם אמורים מ"מ מינה נשמע למטלטלים הידועים שאינה יכולה להכחישם ולהטמינם דבחזקת יתמי קיימי:

65. 100.8

    ועוד אני אומר שאפשר לומר שמ"ש הרא"ש בתשובה דבמטלטלין מתנתה קיימת לא כשלא נשבעה כלל מיירי דא"כ לא היה במתנתה ממש מהטעמי' שהוכיח בתשו' האחרת שכתבתי בסמוך אלא כשנשבעה מעצמה מיירי אלא שלא השביעוה ב"ד ולא הגבו לה ב"ד אותם נכסים ומשום דנשבעה מתנתה מתנה במטלטלי כיון שהם תחת ידה ולא מחסרי גוביינא אבל במקרקעי דמחסרי גוביינא אין מתנתה מתנה דלמחסרי גוביינא קארי בחזקת יורשים קיימי ומדקדוק דבריו בתשובה אני לומד לומ' כן שכתב ומתה קוד' שהשביעו' על כתובתה ומדלא כתב קודם שנשבעה דלישנא דכתב הטור בשם רב אלפס והרא"ש גופיה באידך תשובה נקטיה ש"מ דבנשבעה בלא השביעוה מיירי ועוד יש הוכחא לזה מדסיים ואמר אבל במקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידה לתיתם עד שיגבו אותם לה ב"ד בכתובתה ואם נפשך לומר דקודם שהשביעוה דנקט ברישא ל"ד והו"ל כאלו כתב קודם שנשבעה הכי הו"ל לסיומיה ואין בידה לתיתם עד שתשבע ויגבו אותם לה ב"ד כי היכי דפתח ברישא וכתב קודם שנשבעה אלא ודאי ברישא נמי נשבעה אלא שלא השביעוה ב"ד שאם הם היו המשביעים מיד הוו מגבין לה כתובתה ע"י שהיו פוסקים ואומרים תגבה מקרקע פלוני או ממטלט' כך וכך והיינו דנקט עד שיגבו אותם לה ב"ד בכתובתה דהוי כאילו כתב אע"פי שנשבעה אין בידה לתיתם עד שיגבו לה ב"ד דהיינו ע"י שישביעוה הם ומשום דנשבעה מיהא מתנתה מתנה במטלטלין אבל אם לא נשבעה כלל אפילו במטלטלין אין מתנתה מתנה ובאידך תשובה כתב קודם שנשבעה ולא חש למינקט קודם שהשביע' משום דסמך אמאי דסיים והגבו' ב"ד וכ"כ המרדכי שפסקו רבי יוסי בר יצחק ורבי שלמה בר יצחק וכן בעל הלכות גדולות שאם מכרה ונתנה קודם שבועה אתו יורשים ומפקי ל"ש ממקרקעי ל"ש ממטלטלי ואפילו תפסה מחיים לא מהנייא אלא א"כ תפסה מחיים ולא רצתה להשיב ואע"פי שכתוב שם הראבי"ה וכמה רברבתא פסקו הלכה למעשה שאם מכרה או נתנה קיים כיון דב"הג פליגי עלייהו נקטינן כוותייהו שדבריהם דברי קבלה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ועוד שהרי כתוב שם דהר"מ פסק הלכ' למעשה אע"פ שראבי"ה ורבינו ברוך ורבינו שמחה פסקו דמתנתה קיימת נראה לי דברי הגאונים עיקר שפסקו אין מתנתה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפילו אם אחר שנתנה נשבעה מ"מ בשעה שנתנה לא היה לה כח שלא היו הנכסי' שלה אלא שעבודא בעלמא דקי"ל כרבא דאמר בפ' כל שעה ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה כו' ובמטלט' נמי קאמר הר"מ דאין מתנתה מתנה דהא על ראבי"ה ורבינו ברוך קאי ואינהו במטלטלי איירו כמבוא' שם וכיון שהר"מ בתרא' הוא וראבי"ה והרא"ש נקטינן כוותייהו:

66. 100.9

    ומכאן הוכחא למה שהעמדתי דברי הרב רבינו אשר בתשובה דבמטלטלין מתנתה קיימת כחד מהנך אוקמתי הא לאו הכי אין מתנתה קיימת דמסתמא אית לן למימר דלא פליג אהר"מ רביה ועוד שמאחר שהראייה שהביא הר"מ דקי"ל כרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא גובה היא בעצמה הראייה דמייתי הרא"ש מסתמא בהאי גוונא מייתי לה וכי היכי דלהר"מ אפילו למטלטלי שייכא הוא הדין נמי להרא"ש ועל כרחין אית לן לאוקומי מ"ש דבמטלטלי מתנתה קיימת בחד מהנך אוקמתי הא לאו הכי אין מתנתה קיימת כדברי הר"מ כיון דתרוייהו מייתו חד ראייה ועוד דכיון דרביה הוא מסתמה מינה קבלה לההיא ראייה וכגוונ' דקבלה מיניה כתבה ועוד דברי הסוברים דמתנתה קיימת דחוים הם שהרי ראיית רבינו שמחה דחאה ראבי"ה כמבואר שם במרדכי וראבי"ה שנתן טעם משום דרוב הגאונים פסקו כרבי אלעזר ולא כפירוש רבינו חננאל והרב אלפס שפסקו כרב ושמואל ממקום שבא משם ראייה שכל הפוסקים שאנו סומכים עליהם בהוראותינו סוברים שאין מתנתה קיימת שהרי הרב אלפס והרמב"ם והרא"ש פסקו כרב ושמואל וא"כ הם סוברים דאין מתנתה קיימת ומכאן הוכחא עוד למה שהעמדתי דברי הרא"ש בתשובה דמתנתה קיימת במטלטלין בחד מהני תרי אוקמתיה הא לאו הכי אין מתנתה קימת כדי שלא יסתור דבריו שפסק כרב ושמואל ורבינו ברוך שנתן טעם משום דהא דקי"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי זהו כגון מקרקעי או מטלטלי שלא נשאה ונתנה בהם ואף אם לא תפסה אותם מחיים אבל הכא שנשאה ונתנה בהם ימים רבים שורת הדין שמכרה או נתנה קיים ועוד שהייתה נושאת ונותנת בהם בחיי בעלה הוי כתפיסה מחיים עכ"ל אבל בנדון דידן אין מתנתה קיימת אפילו במטלטלין דהא נשי דידן אינם נושאות ונותנות וגם אלמנה זו לא תפסה מחיים אלא נשארה מוחזק' בבית בעלה ונכסיו עם בניה וזו אינה נקראת תפיסה כמבואר בתשובת הריב"ש: ועוד דבנ"ד מודה רבינו ברוך שאפי' נשאה ונתנה ימים רבים אין מתנתה כלום שהרי יש לדקדק על דברי רבינו ברוך מה טעם הוא לזכות האלמנה לפי שנשאה ונתנה בהם ונר' לי דההוא עובדא בנשאת לבעל שני מיירי וכדמוכח ממה שכתב בסמוך כתב ר"ב לרבינו שמרייה משום הכי קיימת המתנה כו' שהיו המטלטלין של בעלה האחרון וכיון שנשאת הו"ל כאומרת ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת שמה שהשביחה השביחה לעצמה וכההיא דאמרינן באחין שהיו חולקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ וזהו שכתוב שנשאה ונתנה בהם ימים רבים לומר שאף על פי שהמתנה תהיה מרובה אימור שהשביחה בימים רבים וכ"ז כשנשאת לבעל אבל אם לא נשאת אפילו נשאה ונתנה בהם ימים רבים נכסי בחזקת יתמי אפילו מטלטלי ועוד דאפי' אם הוי נ"ד נשאת לבעל שני נתפסה מחיים ונשאה ונתנה בהם ימים רבים לא הייתה מתנתה קיימת משום דזו אין כתובתה בידה כפי הנראה מפני שזה שלושים שנה שמת בעלה וגם לא הייתה בדעתה להנשא לפי שנשארה עם בניה וכיון שאין כתובתה בידה שמא לא היה בכתובתה כי אם דבר מועט ביותר פחות מסך הבתים מאד ומה גם לאשה זאת שנשאת בזמן הגרוש בקרוב שהיו מדולדלים כי חזקה שכתובתה מועטת ביותר ואין לה כח לתת יותר מכדי כתובת' אפילו אי הוו כל הנך מילי דהוו כעובדא דר"ב וכ"ש דלית חד מהנך מילי דלדברי הכל אין מתנתה מתנה אפילו במטלטלי כל שכן במקרקעי אע"ג דאתו מכח מטלטלי זהו הנראה לע"ד יוסף קארו אמר יהודה נ"ל שאין תשובה זו מנגדת לתשו' רביעית הקודמת לזה שיש לחלק ולומר שאותה היא מדברת כשנשבעה אח"כ כמו שכתוב בתחלתו ונתנתו לבתה קודם שתשבע אבל בזו לא שכן נראה ממה שכתב הר"י בן וירגא ז"ל שעתה מסכימים בניה למחול לה השבועה כו' ועוד יש חילוקים אחרים דוק ותשכח כו':

67. 101.1

    שאלת לאה אלמנת יעקב נתנה שתי עליות שהיו לה בחצר אחד לראובן בנה מתנת בריא וזה נוסח שטר המתנה ביום פלוני בפנינו עדים ח"מ באה לאה אלמנת יעקב ואמרה לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ויפוי כח להיות ביד בני ראובן וביד באי כחו לראיה ולזכות איך ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום זכר אונס ובלי פתוי והכרח וכפיה כלל בעולם אלא בלב שלם ובנפש חפצה ועין יפה ודעת שלמה וגוף בריא נתתי לבני הנז' ולבאי כחו השני עליות שיש לי במקום פלוני בתורת מתנה גמורה מתנה שלמה מעתה ומעכשו מתנת בריא מתנת עלמין מתנה שרירא וקיימא כו' דלא למהדר מינה ודלא להשניי' בה ומעת' ומעכשו לא נשאר לי בעליות הנז' שום זכות ושום תביעה וטענה כלל בעולם ושום קול ודיבור ואמירה ושום דין ודברים ושום שעבוד ושום חיוב ושום תפיסה ושום שיור כלל בעולם לפי שנתתי אותם לבני הנז' ולבאי כחו מתנה גמורה מעכשו מתנה שלימה מהיום מתנת בריא כנז' ומתנה זו הנזכרת אשר נתתי לבני הנז' ולבאי כחו הנז' היא ע"מ שאדור בעליו' הנז' כל ימי היותי בחיים חייתי דירה לבד לפי שע"פי תנאי זה אני נתתי לו העליות הנז' ולבאי כחו במתנה גמורה מתנת בריא מעכשו כנז' למעלה ומעתה ומעכשו יהא רשאי בני הנז' ובאי כחו לעשות בעליות הנז' כל חפצת נפשם ורצונם עפ"י התנאי הנז' כאדם העושה בשלו ובממונו ובקנינו לפי שכבר הוא ובאי כחו זכו בהם מעכשו בתורת מתנה גמורה עפ"י התנאי כפי הנז' ומתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא דלא להוי כמתנתא טמירתא וכמתנת שכיב מרע אלא מתנה זו היא מתנה שלימה מעכשו מתנ' בריא ע"פי התנאי הנ"ל כו' ע"כ ומת ראובן בחיי אמו ועתה רוצה אלמנתו לדור עם חמותה מכח מתנה זו וטוענת שאין ללאה רק דירה לבד ככתוב בשטר המתנה וכיון שיש מקום לדור שתיהן שרוצ' לדור עמה ולאה חמותה אינה רוצה רק לדור בשתי העליות היא לבדה ואין לזרים אתה יורנו המורה צדק הדין עם מי:

68. 101.2

    תשובה הדבר נראה פשוט לע"ד שהדין עם לאה שכיון ששיירה לעצמה דירה כל ימי חייה הדבר ברור שדירה כרצונה וכחפצה שיירה דמשייר בעין יפה משייר וכאשר מבואר פכ"ו מה' מכירה ועוד כי בשטר כתוב ע"מ שתדור בעליות ומשמע בשתיהן ואיך נאמר לה שתדור באחת מהן לבד וכלתה באחת והדבר ברור שכ"ש שאין כלתה יכולה לומר שידורו שתיהן בשתי עליות ביחד שאין כופין האדם שיה' לו אחרים ברשותו ואפי' בחצר אחת עמו וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה' אישות ועוד שכל שאתה אומר כן הרי הוא כאלו אתה מבטל תנאה שהדבר ברור שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ותצטרך לצאת מן הבית והאי אנקמיה בכובסיה דלשבקי לגלגמי הוא ועוד כי הדבר ברור ואומדן דעתא הוא שלא נתנה ע"ד כן ובכי הא אזלינן בתר אומדנא כי האי וכמ"ש הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה פ"ה וכן נראה גם ממ"ש הרשב"א בתשובותיו סי' אלף קמ"ה בראובן שנתן בית לבנו ושייר דירה לו כל ימי חייו שאפילו שכתוב שיירתי לי הרי זה יכול להשכירה לאחר דלכל ימי חייו שייר בין לדור בין להשכיר כו' דמשייר בעין יפה משייר עיין עלה וכ"ש בנ"ד שלשון השטר מוכיח כן ואיכא אומדנא דמוכח שאין אדם נותן ביתו ומשייר דירה שיבואו אחרים לדור עמו שלא מדעתו ואין נראה לחלק בין משייר בלשון שיור למשייר בלשון ע"מ דדוקא בגיטין מפלגינן הכי משום דכתוב כריתות דבר הכורת אי נמי בקדושין מויצאה והיתה אבל הכא ע"מ נמי כמשייר הוא כי הכוונה אחת וגבי ממון אין לחלק בזה ואין לגרוע כח הנותן מפני כך דמ"מ משייר הוא ועדיפא מינה שרצה לתלות המתנה בשיור זה שאם לא יניחוה לדור נמצא' המתנה בטלה משא"כ בכותב בלשון שיור דכיון שכן הדבר הדבר ברור שמפני זה שהוא בלשון תנאי לא גרע כחו בכך מלשון שיור אדרבא עדיף ואע"פי שכתו' בשטר כל ימי היותי בחיים חייתי דירה בד הדבר נר' ברור שלשון דירה לבד אין משמעותו אלא לאפוקי שלא שייר כלום מהגוף לא כולו ולא מקצתו אלא דירה בלבד דהיינו פירות וכפי' הרשב"א בתשובה שכתבתי אי נמי שלא תוכל לעשו' שום דבר מה שאינו דירה כגון לבנות או לסתור או למכור ואפשר גם שלא תשכיר לאחרים וכיוצא בו אבל אין משמעו' לשון זה שלא יהיה לה אלא מה שיספיק לדירתה כאשר טענה כלתה ו ם כוונתה זה היה לה לכתוב מה שיספיק לדירתי לבד כי לשון דירה לבד לא משמע הכי כלל ומפי' הרשב"א יתבאר זה וכ"ש כאן שלשון אדור בעליות הוא הפך ממשמעות זה וממקומו מוכרח למי שבקי בדקדוק הלשון ואין לומר דלמעט חלק מהגוף אי נמי למעט שלא תבנה ולא לסתור ולא למכו' וכיוצא בזה לא היה צריך לכותבו שהדבר ברור שזו אינה טענה כי כמה דברים כותבים בשטר לשופרי דשטרי ולרווחא דמילתא והרי הרשב"א בתשובה שכתבתי פי' לשון שיירתי לי לאפוקי שלא שייר כלום לאחרים ובודאי לא היה צריך לכותבו ואע"פי שגם המשמעות האחר הלשון סובלו ומתיישב בזה וכ"ש בלשון זה שהדבר ברור שהמשמעות והכוונה כאשר כתבתי ואפי' היה אפשר לפרש בלשון זה שתי הכוונות הדבר ידוע שיד בעל השטר על התחתונה גם יד מקבל על התחתונה דקרקע בחזקת בעליה עומדת והמוציא מחבירו עליו הראייה ול"מ אם בחיי בנה לא היה דר עם אמו דודאי אין שומעין לאלמנה שבאתה לדור עם חמותה אלא אפי' היה דר הבן עם אמו יכולה אמו לומר לבני הייתי סובלת אבל אחר שנפטר בני איני סובלת אותך שתהיי לי למזכרת צרתי ודאבון נפשי ואין לך נחש לה גדול מזה כל שכן כי כיון שלא הייתה מחוייבת בכך כל עת שתמחה הדין עמה ואין צריכה לטענה כלל:

69. 101.3

    כללא דמילתא שאפי' שיהיה אפשר לדור בעליות שתיהן אחת לבדה אין כופין אותה שידורו אחרים עמה ויכולה לומר דירת שתי עליות שיירתי ואפי' היו דרים ביחד בחיי הבן לא אבדה זכותה בשביל כך כ"ש שטענתה בצדה וכפי הנראה מתשובת הרשב"א שכתבתי אפשר דגם בנ"ד יכולה להשכיר השתי עליות לזולתה והשכירות שלה ואפשר לחלק דשאני הכא שכתוב דירה לבד דאפשר דלמעט שכירות כתבה כן ומ"מ לא אאריך בזה כי לא באה עליו השאלה והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף קורקוס ס"ט

70. 102.1

    ח שאלה יורנו מורינו דין ראובן שהיה נשוי אשה ויש לו ממנה בת ולא זכר והיא עמדה מלדת ורצה לישא עליה אשה אחרת והיא לא רצתה ליתן לו רשות אלא אם יכתוב לה שטר כרצונה וכתב לה שטר בתנאין שנתרצה עליהם ומכלל לשונות התנאים זה התנאי בזה הלשון גם הודה פ' הנז' שהוא חייב לאשתו הנז' ששה ועשרים בנדקא זהב וקבל עליו שיפרעם לה מיום שישא עליה אשה אחרת שנים בנדקא בכל שנה זולת כסותה הקצובה לה בכתובתה בכל שנה בלי שום עכוב ואחור כלל ואם ח"ו נפטרה בתוך זמן הגביה מה שישאר לה עליו מעשרים וששה בנדקא הנז' יפרענו לבתה פלונית שנים בנדקא בכל שנה עד שיפרע לה הכל פרעון גמור בשלמות גם חייב עצמו פ' הנז' חיוב גמור מעכשו להוציא לפ' בתו הנזכרת בנדונייתא חפצים ששוים מאה בנדקא זהב משלו בלי שום סרוב ועכוב כלל גם נתן מעכשו לבתו הנז' שבעה קראריט מכלל הארבעה עשר קירט שיש לו באלמלך שהוא דר בו עתה הם ותשמישיהם ותשמישי תשמישיהם מתהום ארעא עד רום רקיעא במתנה גמורה בזה האופן הגוף מעכשו והפירות לאחר מיתה וכן אמר פ' הנז' לבתו הנז' לכי זכי חזקי וקני בגוף השבעה קאריט הנז' ושום אדם לא ימחא בידך ובכל זה נתרצה פ' הנז' והסכים בו בחפץ גמור ורצון טוב אם ישא אשה אחרת על אשתו הנזכר באופן שכשישא אשה אחרת עליה יתקיים בכל מה שהסכים בו לעיל וגם המתנה הנז' תתקיים אם ישא כנז' ע"כ לשון השטר וכ"ז בקנין ובשבועה אחר זמן מתה אשתו ראשונה וזכה הוא בכל ירושתה וכבר היה נשוי עליה מקודם שתמות ונתעברה ממנו האשה השנית וקודם שתלד חלה את חולייו אשר ימות בו ועשה שטר צוואה בעודו מיושב בדעתו בבית אשתו הראשונה בפני קרוביה ומכלל הצוואה שעשה צוה ואמר שמהארבעה עשר קראריט שיש לו באמלך שהוא עתה דר בו שתקח בתו פלונית שבעה קראריט והם שנתנם לה בחיי אמה מקדמת דנא והשבעה קראריט הנשארים שיהיו לוולד שתלד אשתו פלונית גם צוה שתקח בתו פ' הנז' עשרים בנדקא יותר מחלק הוולד שתלד אשתו פלונית והם מהעשרי' וששה פרחים הכתובים עליו בשטר חוב לאמה מצד כסותה והששה פרחים הנשארים פרע אותם לאמה בחייה וכל מה שימצא מעזבונו שיחלקו ביניהם בתו פלונית והוולד שתלד אשתו פלונית בשוה אחר שתקח אשתו פלונית כתובתה וענין המאה פרחים הנז' לא הזכיר אותם כלל ולא מיחו קרוביה בדבר זה כלל ועידי הצוואה הם עידי השטר הראשון ועכשו קרובי הבת ראשונה רוצים לגבות לקרובתם המאה ועשרים בנדקי והשבעה קראריט וחצי שארית העזבון וקרובי הבת השנייה טוענים שלא זכתה הבת במאה כלל לפי דלא נזכרו בשטר הצוואה כלל לפי שגלה בדעתו שאין בהם ממש ואין בהם לשון מתנה אלא חייב עצמו להוציא אם יחיה עד נישואיה ואפילו שכתב מעכשו לא מוכח שיתחייב מעכשו שהרי לא כתב חייב עצמו להוציא מעכשו אלא מעכשו להוציא ורצונו לומר אם יהיה בחיים אח"כ ולא זכר בזה והרי הדבר אסמכתא בעלמא לשונות השטר יוכיחו והאלמנה טוענת שהיא רוצה ליזון בנכסי בעלה כל ימי מגר אלמנותה ושכל המתנות הנז' אין בהם ממש כי לא יחולו עד לאחר מיתה ותנאי כתובה ושעבודא יקדום למתנת ש"מ והנכסים לא יספיקו כי היא בת עשרים שנה ואפשר לה לחיות זמן מרובה יורנו רבינו הדין עם מי משלשתן ויבאר לנו הכל בדברים מרווחים ושכרו כפול ומכופל מן השמים:

71. 102.2

    תשובה דבר פשוט הוא שזכתה הבת ראשונה במאה בנדקא שכבר הקנה אותם לה בחייו מעכשו ואפילו לא היה מפורש בשטר מעכשו כיון שכתבו בו זמן הו"ל כמעכשו שזמנו של שטר מוכיח עליו אפילו לא היה כתוב בו זמן ולא מעכשו כיון שנטל קנין הו"ל כמעכשו דכל קנין כמעכשו דמי וכיון שכן נשתעבדו נכסיו לאותם מאה בנדקא ואם הוא מת תגבה אותם מנכסיו ומה שטענו קרובי הבת השעה שלא זכתה הבת הראשונה במאה בנדקי לפי שלא נזכרו בשטר הצוואה כלל לפי שגילה דעתו שאין בהם ממש אינה טענה שאין זה גלוי דעת שאין בהם ממש כי אפשר שמפני כך לא הזכירם מפני שלא נזכר להם ואילו נזכר היה מצוה עליהם ועוד שאפילו היה אומר בפי' שאין ממש בחיוב המאה בנדקי אם כפי הדין יש ממש באותו חיוב מה לנו לאמירתו שלחזור בו אינו יכול ואם הוא טועה אתו תלין משוגתו ומה שטענו עוד שאין בהם לשון מתנה אלא חייב עצמו להוציא אם יחיה עד נישואיה גם זה אינו כלום דא"כ הי"לל אם יחיה עד נישואיה וכיון שלא פי' כן סתם נתחייב בין יחיה בין לא יחיה כי השעבוד חל על נכסיו ומה שטענו עוד ואפילו כתב מעכשו לא מוכח שיתחייב מעכשו שהרי לא כתב חייב עצמו להוציא אלא מעכשו להוציא ורצונו לומר אם יהיה בחיי' אח"כ ולא זכה לזה גם זה אינו כלום שמה שאמרו ורצונו לומר אם יהיה בחיים כבר נתבטל במה שכתבתי דכיון דסתם ולא פי' לה אמרינן זכי ומה שרצו להוכיח מדלא כתב חייב עצמו להוציא מעכשו לא חשו לקימחיה שאילו היה כותב כן היה חייב להוציאם תכף ומיד והא ודאי שלא נתחייב להוציאם אלא כשתגיע לנישואין ואז חל החיוב על נכסיו מעכשו ומה שסיימו בטענתם והרי הדבר אסמכתא ולשונות השטר יוכיחו אין לו קשר עם תחלת טענתם ואת"ל שהיא טענה מחודשת אע"פי שאין לשונם מוכיח כן מ"מ גלי אדעתייהו שאינן בקיאין בגדר לשון אסמכת' ולא עליהם אני תמיה אלא על המתחכ' להיות כעורכי הדיינים ללמדם לטעון לדקדק בלשון השטר אם לחלק בין כתוב מעכשו להוציא או להוציא מעכשו והוא לא ידע גדר לשון אסמכתא ומה שטענה האלמנה שהיא רוצה ליזון מנכסי בעלה כל ימי מגר אלמנות' ושכל המתנות הנז' אין בהם ממש כי לא יחולו עד לאחר מיתה ותנאי כתובה ושעבוד' יקדים למתנת ש"מ גם אלה דברי מתחכם להיות מעורכי הדיינים שלמדו טענה זו וגם הוא לא ידע דין כי המאה בנדקי והעשרים חיוב מזמן שהיה בריא ובשביל שלא הזכירם כשהיה ש"מ לא הורע כחם וכן השבע קריטי מזמן בריא נתנם לה ולא חידש כשהיה ש"מ אלא לומר שיעלו לה לחלק ירושתה ולא תירש בקאראריט הנשארים ואע"פי שלא נתן לה הפירות אלא לאחר מיתה מ"מ הגוף נתן לה במתנת בריא מהיום:

72. 102.3

    הכלל העולה שהדין עם הבת הראשונה לזכות בכל מה שנתחייב אביה לה גם במאה בנדקי בנדונייתא ויתר הנכסים יעמדו בחזקת שתיהן ותזון האלמנה כל ימי מיגר אלמנותה משאר הנכסים חוץ ממה שכתב ליתן לבת הראשונה נאם הצעיר יוסף קארו

73. 103.1

    ט שאלה אלמנה שמתה עד שלא נשבעה שבועת אלמנה והוציא אחד מבניה שטר מקיים שנתנה לו סך מעות והוא מוחזק בהם מתנתה מתנה או לא:

74. 103.2

    תשובה לכאורה נראה דמתנתה מתנה שהרי כתבו הרא"ש והר"ן בפרק אלמנה ניזונית שכתב הרי"ף בתשובה שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה מה שמכרה או נתנה קיים ומנכין אותה מכתובתה וכתב הטור על זה משמע מדבריו אפילו בקרקע וא"א הרא"ש ז"ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה אבל כתב בתשובה דוקא במטלטלי אבל מקרקעי בחזקת יורשי' קיימי ואין בידם לתיתם עד שיגבוה ב"ד ואם מכרה או נתנה אין מכירתה או מתנתה קיימת עכ"ל וכ"כ המרדכי בפ' חזקת בשם הר"מ וז"ל נשאל ראובן נשא לאה והוליד חנוך ודינה ומת ראובן ולא נשבעה על כתובתה כו' כיון דאיהי היתה יכולה לעכב בשבועה ולגבותו בכתובתה אנן נמי טענינן לבאים מכחה ואע"ג דאיהי בעייא שבועה הבאים מכחה מעכבי' מה שבידם בלא שבועה וה"מ במט' אבל במקרקעי מוקמינן ליהו בחזקת יתמי ועל הבאים מכחה להביא ראיה וכ"כ עוד בפרק הנז' בשם תשובת הר"מ שמתחלת נשאל להר"מ באלמנה סרח בת אשר וכ"כ עוד המרדכי בפרק אלמנה ניזונית ובפ' מי שמת שהשיב ראב"ן על עסקי לאה שנשאת לראובן והיה לה בנים ממנו ומת ראובן ונתנ' כתובתה ושאר מטלטלין לבתה ומתה ולא נשבעה על כתובתה שאין היורשים יכולים להוציא מיד מקבלת המתנה משום דאמרי' בפרק אלמנה ניזונית דאלמנה שתפסה מטלטלין בכתובתה תפסה ואין היורשים יכולים להוציא מידה ובתה הבאה מכחה הרי היא כמוה וכ"כ עוד המרדכי בפ' כל הנשכעין שיש מחלקים ואומרים שאם האלמנה מוחזקת בנכסי הבעל ומתה קודם שנשבעה בהא ודאי אדם מוריש שבועה לבניו כדי שיחזוקו בממון יורשי האלמנ' וראיה משטר היוצ' על היתומי' דפטורים מלשלם מחצה דפקדון משום דטענינן ליהו שמא החזיר אביהם אף על פי שהוא לא היה נאמן לומר החזרתי אלא בשבועה וכ"כ עוד המרדכי בפרק הכותב בשם ראבי"ה ור"ב ורבינו יואל וכן דנו בקולונייא וכפי' הר' משה והעיד שכן דנו בימי הקדמונים הזקנים ורבינו שמחה הביא ראיה לדבר ואע"פי שדחה ראבי"ה ראייתן מ"מ משמע דלא חזר בו רבינו שמחה לענין דינא דהא ראבי"ה נמי הכי ס"ל מכ"ז משמע דמתנתה מתנה:

75. 103.3

    אבל מצאתי להרא"ש שכתב בתשובה סי' ן' אלמנ' שנתנה מנכסי בעלה לאחר קודם שנשבעה על כתובתה והגבו' ב"ד הראוי לגבות אין מתנתה מתנה דאין לה בנכסי גוף בעלה כלום אלא שעבוד בעלמא ואי בעו יורשי' מסלקי ליה בזוזי וראיה מפרק כל שעה ב"ח אמר אביי למפרע הוא גובה כו' ה"נ אין לאשה על נכסי בעלה אלא שעבוד כתובתה כשאר בעלי חובות ועוד גריעא טפי דאינ' נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע הילכך אפי' נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע עכ"ל:

76. 103.4

    ואע"פי שי"ל שדברי הרא"ש בתשובה זאת בקרקעי אבל במטלטלי מתנתה מתנה וכמ"ש בתשובה אחרת שהביא הטור מ"מ נראה דעל כרחין לא קאמר דבמטלטלי מתנתה מתנה אלא כשנשבעה לבסוף אבל אם לא נשבעה לבסוף אין מתנתה מתנה וכן יש לדקדק מלשונו בתשו' בכלל הנז' ראובן שמת והניח בנים ובנות כו' ומתה קודם שהשביעו' על כתובתה מתנותיה קיימות במטלטלי ומדלא נקט ומתה קודם שנשבעה על כתובתה ונקט קודם שהשביעוה משמע דבנשבעה מעצמה אבל לא השביעוה ב"ד ומשום דנשבעה מיהא הוה מתנתה מתנה במטלטלין אבל אם לא נשבעה כלל אין מתנתה מתנה אפי' במטלטלין ועוד יש הוכחא לזה מדמסיים ואמר אבל במקרקעי בחזקת יורשי קיימי ואין בידם לתיתם עד שיגבו אותם לה ב"ד בכתובתה ואם נפשך לומר דקודם שהשביעוה דנקט ברישא לאו דוקא והו"ל כאילו כתב קודם שנשבעה הכי הו"ל לסיומיה ואין בידה לתיתם עד שתשבע ויגבו אותם לה ב"ד וכי היכי דפתח ברישא וכת' קודם שנשבעה אלא ודאי ברישא נמי נשבעה אלא שלא השביעוה ב"ד שאם הם היו המשביעים מיד היו מגבים לה כתובתה ע"י שהיו פוסקים ואומרים תגבה מקרקעי פ' או ממטלט' כך וכך והיינו דנקט עד שיגבו אותם לה בכתובתה דהוי כאלו כתב אע"פי שנשבעה אין בידם לתיתם עד שיגבו לה ב"ד דהיינו ע"י שהשביעוה הם ומשו' דנשבעה מיהא מתנתה מתנה במטלטלין אבל אם לא נשבעה כלל אפילו במטלטלין אין מתנתה מתנה וכדאמרן:

77. 103.5

    ועוד יש להוכיח כן כי היכי דלא ליסתור הרא"ש דבריו בפסקיו שהביא דברי הרי"ף לפסק הלכה דמשמע דאפילו בקרקעי מתנתה מתנה לדבריו בתשו' שכתב דבקרקע אין מתנתה מתנה וכמו שהוקשה לטור ולדידן ניחא דע"כ לא אמר הרא"ש בתשובה לחלק בין קרקע למטלטל אלא כשנשבעה מעצמה ולא השביעוה ב"ד אבל אם השביעוה ב"ד לבסוף אף במקרקעי מתנתה מתנה ואם לא נשבעה לבסוף כלל ואפי' מעצמה אף במטלטלי אין מתנתה מתנה והרי"ף מיירי כשאח"כ השביעוה וזה מבואר בדבריו שכתב קודם שנשבעה דמשמע שבועה הייתה שם אלא שהמתנה קדמה לה וכן מבואר עוד במה שכתב ומגבין אותו בכתובת' משמע דכשבאה אח"כ לגבות כתובתה מיירי ואז ודאי משביעין אותה וכ"כ הרשב"א בתשובה על דברי הרי"ף בתשובה הנז' אף הרב נראה שלא כתב כן אלא בנשבעה לבסוף על כתובתה שע"ז נשאלה שאלה מלפניו ע"כ ובתשו' אחרת כתב וז"ל אלמנה זו אילו נשבעה אפי' לבסו' ממכרה מכר ומתנתה מתנה אע"פי שבשעה שמכרה או נתנה עדיין לא הייתה ראויה לגבות דמ"מ כיון שנשבעה לבסו' ממכרה ומתנתה קיימים וכ"כ הרי"ף בתשובה והביא ראיה מדתנן בפ' אלמנה נזונית אלמנה בין אן הארוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד ואתמר עלה בגמרא בשלמא מן הנישואין משום מזונות וההיא בשלא נשבעה שאינה נשבעת אלא כשתובעת כתובתה ואם תבעה כתובתה אין לה מזונות ודין המכירה והמתנה בדבר זה שוין עכ"ל וכיון שהרי"ף לא איירי אלא כשהשביעוה לבסוף דוקא אבל אם לא השביעוה לבסוף אין מתנתה מתנה ל"ש קרקע ל"ש מטלטל דהא סתמ' קתני וכמ"ש הטור על דבריו והביא דבריו הרא"ש בפסקיו לפסק הלכה והרשב"א נמי בתשובה שכתבתי הכי ס"ל משמע דהכי נקטינן וגם המרדכי כתב בפרק הכותב שפסקו רבי יוסי בר יצחק והרב שלמה בר יצחק וכן בעל הלכו' גדולות שאם מכרה ונתנה קודם שבועה אתו יורשים ומפקי ל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי אפי' תפסה מחיים לא מהנייא אלא אם כן תפסה מחיים ולא רצתה להשיב ואע"פי שכתוב שם דראבי"ה וכמה רבוותא פסקו הלכה למעשה שאם מכרה או נתנה קיים כיון דבה"ג פליג עלייהו הכי נקטינן שדבריו דברי קבלה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ועוד שהרי כתוב שם שהר"מ פסק הלכה למעשה אע"פי שראבי"ה ורבינו ברוך ורבינו שמחה פסקו דמתנתה קיימת נ"ל דברי הגאוני' עיקר שפסקו אין מתנתה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפי אם אחר שנתנה נשבעה מ"מ בשעה שנתנה לא היה לה כח שלא היו הנכסים שלה אלא שעבודא בעלמא דקי"ל כרבא דאמר בפרק כל שעה ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה כו' עכ"ל ובמטלטלי נמי קאמר הר"מ דאין מתנתה מתנה דהא על ראבי"ה ורבינו ברוך קאי ואינהו במטלטלי איירי כמבואר שם וכיון דהר"ם בתראה הוא ורביה דהרא"ש וכל שכן שהוא מכריע כדברי כמה רבוותא דסברי הכי כדאיתא במרדכי ובעל הלכות גדולות מכללם וכ"ש שכבר הוכחתי דהרי"ף והרא"ש והרשב"א הכי ס"ל הכי נקטינן ומכאן הוכחא למה שהעמדתי דברי הרא"ש בתשובה דבמטלטלי מתנתה קיימת כשנשבעה לבסוף מעצמה מיהא אבל אם לא נשבעה כלל אפילו במטלטלי אין מתנתה קיימת דמסתמא אית לן למימר דלא פליג אהר"ם רביה ועוד שמאחר שהראיה שהבי' הר"ם דקי"ל כרבא דאמר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה היא בעצמה הראיה שהביא הרא"ש מסתמא בחד גוונא מייתו לה וכי היכי דלהר"ם אפי' במטלטלי שייכא ה"ה נמי להרא"ש ואף על פי שבתשובת הר"מ בפרק חזקת המרדכי כתוב דבמטל' מתנתה קיימת אפילו לא נשבעה לבסוף וזה סותר מ"ש בשמו בפרק הכותב י"ל אם תמצא לומר דאפילו דפליגי דבריו בפרק הכותב עיקר שכתב פסק הר"מ הלכה למעשה דמשמע אע"פי שבכתובות אחרות השיב בענין אחר עכשו דקדק בדבר לפסוק הלכה למעשה ונחת לעומקא דדינא ואיבטילו הנך תשובות ועוד דהכא דאתא להכריע בין רבוות' דפליגי במילת' דק טפי לקבוע הלכה לדורות והדר ביה מהנך תשובות כ"ש דאיכא למימר דלא פליני דהתם במחזקת מיירי לזכות את יורשיה במטלטלין שהם מוחזקי' כיון שהיא הייתה יכולה להחזיקם בשבועה זוכים הם בהם מחמ' ירושה ובפרק הכותב מיירי בלקוחות או במקבלי מתנה הבאים לזכות מחמת המכירה או המתנה שעשתה דכיון דבשעת המתנה לא היו שלה לא הייתה יכולה לתת במתנה דבר שאינו שלה וכמו שחילק בתרומת הדשן סי' ש"ל וחילוק יפה ונכון הוא ובהכי ניחא לן נמי מ"ש המרדכי בפרק כל הנשבעין שיש מחלקים שאם האלמנה מוחזקת בנכסי בעלה ומתה טרם תשבע בהא אמרינן אדם מוריש שבועה לבניו כדי שיחזיקו בממון יורשי האלמנה דה"ד לזכות את היורשי' אבל מכרה ומתנתה בטלים הם ואין לומר הא נ"ד יורש הוא שהרי הוא אחד מבניה בכל מה שהוא יותר מחלקו דין נותנת מתנה לאיניש דעלמא יש לו וזה פשוט ועוד יש להוכיח דמתנתה בטלה מפני שראיות הסוברים דמתנתה קיימת דחוייות הם שהרי ראיית רבינו שמחה דחאה ראבי"ה כמבו' במרדכי בפרק הכותב וראבי"ה שנתן טעם משום דרוב הגאונים פסקו כרבי אלעזר ולא כפי' רבינו חננאל והאלפסי שפסקו כשמואל ממקום שבא משם ראייה שכל הפוסקי' שאנו סומכי' עליהם בהוראתינו פסקו כרב ושמואל וא"כ הם סוברים דמתנתה בטלה:

78. 103.6

    ומכאן הוכחא עוד למה שהעמדתי דברי הרא"ש בתשו' דמתנתה קיימת במטלטלין כשנשבעה מעצמה מיהא כדי שלא יסתור דבריו שפסק כרב ושמואל ורבינו ברוך שנתן טעם משום דהא דקי"ל דנכסי בחזקת יתמי קיימי זהו כגון מקרקעי או מטלטלי שלא נשאה ונתנה בהם ואף לא תפסה מחיים אבל הכא שנשאה בהם ימים רבים שורת הדין שמכרה או נתנה קיים ועוד שהייתה נשא' ונותנ' בהם בחיי בעלה הוי כתפיסה מחיים עכ"ל בנ"ד אין מתנתה קיימת אפילו במטלטלין דהא נשי דידן אינן נושאו' ונותנות וגם אלמנה זו לא תפסה מחיים אלא נשארה מוחזקת בבית בעלה ונכסיו וזו אינה נקראת תפיסה כמבואר בתשו' הריב"ש ועוד דבנ"ד מודה רבינו ברוך דאפי' נשאה ונתנה ימי' רבים אין מתנתה כלום שהרי יש לדקדק על דברי הר' ברוך מה טעם הוא לזכות את האלמנה לפי שנשאה ונתנה בהם ולכן נראה דההוא עובדא דר"ב בנשאת לבעל שני מיירי וכדמוכח ממ"ש בסמוך כתב רבינו ברוך לרבינו שמריא משום הכי קיימת המתנה הנז' שהיו המטלטלין של בעלה האחרון וכיון דנשאת הוה לה כאומרת ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכל' שמה שהשביח השביח לעצמה וכי ההיא דאמרינן באחין שהיו חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ וזהו שכתב שנשאה ונתנה בהם ימים רבים לומר שאע"פי שהמתנה תהיה מרובה אימור שהשביחה בימים רבים וכ"ז בנשאת לבעל אבל אם לא נשאת אפילו נשאה ונתנה בהם ימים רבים נכסי בחזקת יתמי קיימי אפי' מטלטלי ובתרו' הדשן סי' ש"ל כתב שאם יורשי האשה מוחזקים ולא שוינהו ראה הדין עם יורשי האשה להחזיק מה שבידם עכ"ל י"ל דלא אמר כן אלא לענין יורשיה אבל לא לענין מקבלי מתנה ואע"פי שמהרי"ק כתב בשרש י"ח לענין מקבלי מתנה דכיון דפלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראיה הרי כתב תרומת הדשן בסוף דבריו וז"ל אפס כמדומה לי דסוגיין דייני דעלמ' לא אזלא הכי אלא סברי דכל אלמנה שלא נשבעה ומתה אין ליורשים כלום אין להם חילוק בין היתה מוחזקת או לאו עכ"ל וכיון דסוגיין דדייני דעלמא הכי דייני לגבי יורשים וכ"ש לגבי מקבלי ממנה דקילי מינייהו כמו שנתבאר ביישוב תשובות הר"מ הכי נקטינן וכבר הוכחתי לעיל שזה דעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א וכמה רבוות' שהביא המרדכי שסוברים כן ומכללם ב"הג שדבריו דברי קבלה והכריע הר"מ כדבריהם וכתבתי שראיות החולקים עליהם הן דחויות הילכך בנ"ד אין מתנתה מתנה ויחלוק מה שנתנה לו עם אחיו נאם הצעיר יוסף קארו

79. 104.1

    תשובה זו מצאתי אותה בספר תשובות הרב זלה"ה בלתי שאלה

80. 104.2

    תשובה מתנה מהיום ולאחר מיתה פשיט' דצריכא קנין דהא אמרינן בגמרא ה"ק קני גופא מהיום ופרי לאחר מיתה ואם אין שם קנין במאי קני גופא מהיום ואפי' אם הוא מתנת ש"מ דקי"ל בעלמא דאינה צריכה קנין אם מתנה זו היא מקצת נכסיו צריכה קנין דקי"ל מתנת ש"מ במקצת צריכה קנין ואע"ג דאם נתן לו המקצת בפי' במתנה אלא לאחר מיתה אינו צריך קנין הכא רוצה שיקנה מהיום כי גוף צריך קנין וקנינו ממנו מוסף על מתנה זו וכל זה הוא אם נותן לו קרקע או מטלטלים ידועים אבל אם נתן לו סך מעות במתנה לא קנה בקנין דמטבע אינו נקנה בחליפין ואם ימסרם בידו שיקנה אותם מהיום ולאחר מיתה ודאי לא מהני אבל אם בשעת מיתה יצאו עליו חובות אפילו מאוחרים למתנה זו יקדמו למקבל מתנה זו אם לא ימצאו נכסים כדי לכולם אם יאמרו לו הבעלי חובות מעותיך הם שנאבדו או נגנבו ולכן צריך שיודה הנותן שיש בידו משל פלוני סך כך וכך בפקדון והוא שומר עליהם להתחייב בכל אונסין אפי' בלסטי' מזויין ואין רשות לבעל הפקדון לתובעו ממנו כ"ז שהשומר בחיים אבל כיון שימות יבא ויטול אם ימצאו לו מעות כשיעו' הפקדון ישלם ואם לא ימצאו לו מעות יטול מנכסיו כשיעור מעות פקדונו על כל הכתוב לעיל שעבד פלוני השומר כל נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי שקנה ושיקנה

81. 104.3

    וקנינו מיניה על כל הנ"ל קנין גמור ושלם כו':

82. 105.1

    הרוצה ליתן מתנה שלא ידע איש פלוני בה כיצד היא עושה

83. 105.2

    יא שפתים ישק משיב דברים נכוכים עוד ילמדנו רבינו דין ראובן שהיו לו בני בנים ובני בנות והבני בנים יש להם אפטרופוס שמינומו ב"ד על עזבון אביהם בנו של ראובן וראובן הנז' נתן מעותיו בתורת עסקא ביד האפטרופוס של בני בנו ועתה ראובן רוצה לחלק בנכסיו ורוצה לתת חלק גם לבני בתו אע"פי שאינם יורשים בתורת מתנה ואין רצונו להודיע לאפטרופו' אשר מעותיו בידו כבר כיצד יקנו החלק שלהם בני בתו של ראובן בתורת מתנת בריא בלא ידיעת האפט' והמעות הם עדיין ביד האפטרופוס אם יש איזה תיקון או איזה ענין לקיים המתנה הזו ביד המקבלים יודיעני הרב הגדול זה בארוכה כאשר הודיעני אדוני הדין הראשון על כל פרטיו אע"פי שמכח התשובה אשר כתב הרב להורות לנו שצריך קנין ומטבע אינו נקנה בחליפין אפילו הכי הוספתי ידי שנית לשאול מאת אדוני אם יש איזה תיקון וגם כדי שלא תראה כמתנה טמירתא הואיל ואין רצונו שידע האפטרו' דבר ושלום מאת השותה בצמא את דבריו ומתאבק בעפר רגליו הצעיר עלאזר בן כמהר"ר שלמה ן' יוחאי זלה"ה

84. 105.3

    תשובה זה נלמד מהדין הראשון שיודה בפני עדים שאותם המעות שהם ביד אותו אפטרופוס בתורת עסקא כולם או כך וכך מהם הם של בני בתו ומתנה טמירתא אינו ענין לכאן שזה הודאה הוא ולא מתנה נאם הצעיר יוסף קארו

85. 106.1

    יב שאלה ראובן ירש מאביו בית שהיא ואקוף אי"ל דו"דיאה וראובן זה חלה וצוה ש"מ לתת הבית ההוא לשמעון ויורשי ראובן מערערים לומר שהמתנה ההיא אינה מתנה ושהם יורשים אותה ילמדנו רבינו הדין עם מי:

86. 106.2

    תשובה לכאורה נרא' דדמייא לפלוגתא דר' ורשב"ג בפרק יש נוחלין דנכסי לך ואחריך לפלוני שפסקו הפוסקים כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון וא"כ מה שנתן זה נתון ואע"ג דאיתמר עלה ומודה רשב"ג שאם נתנו במתנת ש"מ שלא עשה כלום מאי טעמא אמר אביי מתנ' ש"מ לא קני אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך וכתב רשב"ם טוב טעם ודעת בדבר וכיון דמתנה זו מתנה ש"מ היא איכא למימר דמודה בה רשב"ג שאינה כלום כי דייקת בה משכחת דבנ"ד מתנתה קיימת דע"כ לא אמרינן דמודה רשב"ג במתנת ש"מ אלא כשאינו ראוי ליורשו אבל אם זה הנותן במתנת ש"מ היה ראוי לירש למי שנתנה לו מתנתו של זה קיימת אע"פי שהיא מתנת ש"מ וכדאמרינן בההיא פרקא גופיה נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום וכיון שכן אף אם נתנה מקבל ראשון זה במתנת ש"מ מתנתו מתנה וכי דייקינן בה אשכחן דלא צריכין להאי דבלאו הכי המתנה קיימת שענין העושים ואק"וף אי"ל דודיאה אינם מקנים דבר לא עם היורשים ולא עם מקבלי המתנות אלא מתנים שאם יכלה זרעם יהיה הקרק' ההוא לו אקו"ף אבל כ"ז שלא יכלה זרע' הקרקע בחזקתם ובחזקת יורשיהם ובחזקת הקונים מהם או המקבל מתנה מהם או מיורשיהם ואם יכלה זרעם אז יוצא הואקו"ף בקרקע ההוא ויוציאנו מיד הלוקח או מיד המקבל מתנה וע"פי הדברים האלה כ"ז שלא כלה הזרע היורש או מוכר ונותן וממכרו ומתנתו בין בבריא בין בש"מ קיימים עד שיכלה הזרע וכיון שכן מתנה זו קיימת וזכה בה הר"י עטסא"ן בצדק ומשפט ומשרים נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר אפרים קארו זלה"ה

87. 107.1

    דיני חזקת קרקעות ונזקי שכנים

88. 107.2

    א שאלה ראובן ושמעון יש להם שני בתים בשני צידי רשות הרבים זה נוכח זה ויש לראובן עלייה ובה חלונות פתוחות לרשות הרבים מזמן קדמון ובא עתה שמעון ובנה עלייה מחדש נכח עלייתו של ראובן ופתח בה חלונות לרשות הרבים וראובן טוען שמאותן החלונות רואה שמעון כל מה שעושה ראובן בעלייתו ויש לו בזה היזק ראייה וחלונותיו קדומות ושמעון טוען דכיון דהוו ברשות הרבים כל אחד עושה כרצונו יורינו רבינו הדין עם מי:

89. 107.3

    תשובה נראה לכאורה שהדין עם שמעון מכח תשו' הרא"ש על ראובן שהוציא בליטת עלייתו לחוץ ופתח בה חלונות ואח"כ בא שמעון שכנו להוציא גם הוא בליטת עלייתו וטוען עליו ראובן שירחיק בניינו ארבע אמות מכנגד חלונו והשיב הרב ז"ל שכיון שכל אחד יכול להוציא בניינו לרשות הרבים לא הוי ראיה שלפני ביתו הפקר אלא הוי כחצר השותפין ועד הנה לא היה שמעון מקפיד כי לא היה מזיק לו ולא היה יכול למחות בו הילכך אין חזקה לראובן ויכול שמעון לבנות לפני חלונו עכ"ל וכיון שלמדנו הרב ז"ל שלפני הבתים הוי כחצר השותפים והפותח חלון לאותו אויר אין לו חזקה ורשאי שכנגדו לבנות לפני חלונו בלי הרחקת ארבע אמות אע"פי שמאפיל עליו מינה נילף שאם בא שכנגדו לפתוח חלון כנגד חלונו אינו יכול לעכב בידו מטעם שחלונו קדם וזה מזיקו בראייה כאן דין קדימה:

90. 107.4

    אבל מצינו להרשב"א ז"ל שנשאל על שני בתים בשני צידי רשות הרבים שאינו רחב ארבע אמות וקדם אחד מהם ופתח חלון בכותלו ואח"כ עמד השני ורצה להגביה ומאפיל על אותו חלון והשיב מי שקדם ופתח חלון על ר"ה הרי זה זריז ונשכר ואין חבירו שבצד השני רשאי למונעו מפני שאינו פותח על רשותו שהדרך של המלך הוא וכך רצה שכל שבא לפתוח על הדרך פתח ואינו פותח על רשות חבירו ולא משתמש בשל חבירו כלום ולפיכך אם בא השני לפתוח כנגד אותו חלון אינו רשאי שיכול לומר זה אל תזיקני בהזיק ראייתך וכדרך שאם קדם בעל העליה ועשה עלייתו אוצר מונע את בעל הבית שתחת העלייה מלעשות רפת בקר או חנות ונחתומין אבל אם בא להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע אע"פי שאין ביניהם ד"א עכ"ל:

91. 107.5

    וכתב עוד שנשאל בכיוצא בנ"ד וז"ל השאלה ראובן שיש לו חלונות נגד כותלו של שמעון שאין בו חלונות ולימים בא שמעון לפתוח חלונות בכותלו כנגד חלונותיו של ראובן וראובן מעכב על ידו מחמת היזק ראייה ושמעון השיבו עד שאתה אומר לי לסתום גם אתה סתום שאע"פי שהקדמת ופתחת אין חזקה לנזיקים דגירי והשיב שהדין עם ראובן מפני שמי שפתח ברשות הרבים כל הקודם זכה שזה כבונה ופותח בבקעה שכל אחד יש לו רשות לפתוח שם וזוכה בקדימתו עכ"ל והריב"ש כתב דברי הרשב"א בתשובה זו משמע דכוותיה ס"ל וכן פסק בתשו' אחרת והו"ל הרשב"א והריב"ש ז"ל רבים לגבי הרא"ש ונקטינן כוותייהו ועוד דהריב"ש ז"ל בתראה הוא והלכה כבתראי ועוד דאפשר לו' דע"כ ל"ק הרא"ש ז"ל אלא לענין שאין השני צריך להרחיק בניינו ארבע אמות מכנגד חלונו שלא יאפיל עליו אבל לענין שיהא רשאי השני לפתוח חלונו כנגד חלונו של ראובן דשניהם נזוקין זה מזה בהיזק ראייה דאיסורא עבדי תרווייהו שעל כרחך כופין את אחד מהם לסתום אפשר דמודה דלענין זה מיהא מהני קדימה ואת השני כופין לסתום הכלל העולה שהדין עם ראובן שקדם וכופין את שמעון שפתח אחר כך לסתום חלונותיו כדי שלא יהא היזק ראייה לראובן נאם הצעיר יוסף קארו

92. 108.1

    שאלה ותשובה ממהר"ר שמואל בכ"ר משה הלוי זלה"ה

93. 108.2

    ב שלום מעכ"ת יגדל לעד אכי"ר ומה שרצה כת"ר לעמוד על דעתי בענין התקנה שיש ביניכם וכתוב בו קין אלוגארי בכל הקאפיטוליש שיש בה אם מי שימשכן בית אם יכנס בכלל התקנה או לאו יראה לי שבודאי בכל התקנות והתנאים שמתנים הקהל להסיע על קיצותם אין לנו אלא מה שכתב בתקנה וכמ"ש כ"ת והנה הרא"ש בתשובת שאלה כתב בכלל נ"ו וז"ל ומה ששאלת בענין התקנה ואלמנה והיתומים חולקים על עזבון המת ויצא שטר חוב על המת מאוחר כו' תשובה אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח תקנתכ' יד התקנה על התחתונ' כי התקנה באה להוציא מכח ד"ת כו' ואע"ג דיש לחלק דשאני התם שהתקנה באה לעקור ד"ת וכמו שהוא כתב יש להביא ראיה לזה מתשובת שאלה לה"ר שמעון בר צמח ז"ל תלמידו של רבינו נסים ז"ל שכתב על מה ששאלו בשטר כתובה שכתב בה וכ"ז שיצא שטר כתובה זו בדלא קרוע ודלא כתוב על גבו שהוא פרוע תהא נאמנת ויש בקצת פירושים כתוב שאם אחר כך יצא שטר מחילה על הכתובה אין המחילה כלום ונסספק לשואל שאם הוא אמת כמ"ש באותם הפירושים מקצת מקומות שיש להם תקנו' שאם תמות האשה בחיי בעלה ואותו המקצת רוצה היא למוחלו לבעלה אם שטר מחילה זה כשר או לא והשיב שהסברא הזאת הכתובה באותם הפירושים אינה מוסכמת מהכל ול"מ לאותם הנוסחאות שכתוב בפרק כל הנשבעין האומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופ' והלך ופרעו בפני עדים אחרים נאמן שזו היא הנסחא שכת' הרמב"ן ז"ל שהוא דקדק ובדק בגרסאות ומצא נאמן וזו היא גרסת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ז"ל אלא אפילו לגירסת רש"י ורבינו חננאל והר"י ן' מיגאש ז"ל שגורסי' אינו נאמן יודו דדוקא אם טען טענת פרעון האמינה אבל מחילה מילתא אחריתי היא ולא האמינה בטענת מחילה ואע"פי שיש קצת מהאחרונים שחולקים ע"ז רוב הפוסקים רובא דמנכרא סוברים כך וגדולה מזו כתב רבי' יהוסף דאפילו לגירסת רש"י שהוא גורס אינו נאמן דוקא אם הביא עדים שפרעו אינו נאמן לפי שכבר פסלם אם הביא עדים שהודה שכבר פרעו נאמן דהודאה מילתא אחריתי היא ולא פסלם אלא מפרעון אבל בהודאה לא פסלם וכ"כ הרי"ף בתשובה ע"כ א"כ יראה בפירוש שבתנאים שמתנה אדם עם חבירו אין לנו להלוך אחר הכונה אלא מה שאומרים בפי' בלשונם שהרי לדעת הרי"ף ולדעת רבינו יהוסף אם באו עדי' שפרעו אינו נאמן ואם הביא עדים שהודה בפניהם שפרע נאמן ואע"ג דלכאורה נראה שאין הפרש אין אנו הולכים אלא אחר הלשון א"כ בנדון שלפנינו כיון שלא היה כתוב אלא לשון שכירות אם באותה המשכונה אין עמה שכירות ודאי דשכירות לאו משכונא ומשכונא לאו שכירות והבו דלא לוסיף עלה דקי"ל בעלמא דדורשים לשון הדיוט ואפילו בעריות דחמורות כמ"ש הרשב"א בתשובת שאלה וז"ל דרישת הדיוט כאותם שאמרו בפ' התקבל ואמרו כן אפי' לגבי עריות החמורות כדגרסינן התם הלל היה דורש לשון הדי' כדתניא התם אנשי אלאכסאנדריאה היו מקדישין בשעת כניסתן לחופה היו באים אחרים וחוטפים אותם ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם ומצא שכתוב בה לכשתכניס לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים כו' כלומר ראה כתובת בני העיר וכתוב בהם כך ואע"פי שבכתובות של חטופות אלו לא היה כתוב בהן כך אפי"ה התיר את בניהם לפי שכל המקדש שם סתם על הדרך הנהוג שם קדש א"כ בפירוש ירא' מכאן שראוי לדרוש לשון הדיוט אפי' בערוה החמור' ומועיל במקום שיש מנהג שכותבים אותו הלשון אפילו כשלא כתבו וכמו שפירשנו:

94. 108.3

    אלא שיש לי מקום עיון זאת המשכונא ששאל עליה כ"ת אם היא משכונא דלא מסלקי ואינם נותנים שום נכייתא וסוברים שהוא מותר כדעת קצת המפרשים רש"י ותוספות או אם נותנים נכייתא שאם נותנים נכיית' לפי דעתי אין הפרש בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי לנדון שלפנינו וגם את זאת המשכונא היא של גוי ג"כ יש לחקור אם נותנים נכייתא או אין נותנים וסוף דבר לפי דעתי אם נותנים נכייתא הוא שכירות ממש אלא שהיא ג"כ משכונא ולא גרע מהשכירות לבדו שנכנס בלשון התקנה אלא שזאת הנכייתא היא שכירות ובודאי דליכא חילוק בין שכירות בזול לענין התקנה לשכירות ביוקר וכך כתוב בפרק איזהו נשך בדבור שהוא מתחיל במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף שכתב שהחילוק שיש בין משכנתא דסוריה לאתרא דמסלקי בנכייתא שבאתרא דמסלקי בנכייתא יראה כאילו מוזיל גביה פירות אותה שנה בשכר מותר אותה הלואה כדתנן לא ישכור ממנו בפחות כו' נר' מכאן שמנכיתא היא במקו' שכירו' ובודאי התקנה נכנס דכיון שיש שם שכירו' ג"כ לא גרע בשביל היותה משכנתא אבל אם אינם נותנים שום נכיתא כגון שהוא אתרא דלא מסלקי וסוברים שהוא מותר דהו"ל כמכר ממש כמו שכתוב בתוספות באותו הדיבו' הנז' וכסברת רש"י ודאי שאינו נכנס בלשון התקנה שאין שם שם שכירות כלל ודרשינן לשון הדיוט כמו שפירשנו אבל אם נותנים נכיתא שכירות גמור הוי ובודאי שלפי דעתי נכנס בלשון התקנה ודמיא לההיא דהשיב מהר"י קולון ז"ל בענין מי ששכר הקוטומי לשמעון ונתחייב לראובן שאם ימכור הקוטומי שלא ימכרנו אלא לראובן והשיב ששכירות הקוטימי היא כמכיר' ויש כח ביד ראובן לסלקו מפני שנתחיב לו קודם שאם ימכרנו שלא ימכרנו לזולתו והביא ראיה משדה אחוזה וז"ל פשיטא שאע"ג שהקוטומי עתיד לצאת מתחת הלוקח ככלות הזמן אפ"ה לא יגרע מלהיות מכר גמור כל אותו הזמן דאי לא תימא הכי המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג לא תקרא מכירה שהרי עתיד השדה להחזיר לבעליו בשנת היובל כו':

95. 108.4

    ועוד בר מן דין פשיטא דאפילו לא יחשב אלא כענין שכירות מ"מ הוי כעין מכירה ממש וא"כ לא היה יכולת ביד רבי יצחק ליתן החנות בקוטומי כו' ואע"ג שכת' מורינו הרב מוהרי"ק ז"ל דמכירת קוטומי איקרי מכירה סתמא לא איקרי מ"מ לא גרע משכירות גמו' שהוא במשמעו' מכירה כדמשמע בהדייא בבבא מציעא בפרק הזהב ע"כ נראה מלשונו שבתנאי שמתנה האדם עם חבירו כל דבר שיקרא באותו השם נכנס בכלל התנאי וכל שכן בנדון שלפנינו שהנכיתא והשכירות אחד הוא דבודאי אינם נותנים הנכיתא אלא בשכירות הבית ואין לאומר שיאמר כיון שהשכי' נקרא מכר והמכירה מכר והמשכונא באתרא דלא מסלקי מכר א"כ הכל נכנסים בכלל התקנה:

96. 108.5

    וא"ת דשאני התם שהשכירות נקרא מכר של שכירות ומכר סתמא לא איקרי וגם מכר המשכנתא באתרא דלא מסלקי אין נקרא מכר סתם כבר דחאו מהר"י קולון ז"ל באותה תשובה הנז' והביא ראייה מפ' כסוי הדם דגרסינן התם ת"ר אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אפילו אפר שמצינו אפר שנקרא עפר שנאמ' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ובית שמאי עפר שריפה איקרי עפר סתם לא איקרי והרי דלדברי בית הלל דהלכתא כוותייהו אנו למדין אפר דאיקרי עפר מהאי קרא דולקחו לטמא כו' ולית להו לחלק משום דעפר שריפה איקרי כו' דבית שמאי הוא דאית להו האי טעמא אבל לא בית הלל והכא נמי ל"ש דאף דמכר סתם לא איקרי מ"מ הוי בכלל מכר כמו שאנו אומרים לבית הלל דאע"ג דעפ' שריפה איקרי ולא עפר סתם מ"מ הוי בכלל וכסהו בעפר עכ"ל וא"כ כיון שלדעת בית הלל אין הפרש בין הנק' בשם סתם למי שנקרא לו אותו השם בכינוי אף הכא נמי בנדון שלפנינו כיון שכולם מכירה איקרי אפ' היה לנו לומר שכולם נכללו בכלל התקנה:

97. 108.6

    וי"ל דלאו קושיא היא דודאי דבשם מכירה כל השלשה נכללים כמו שהוכחנו אבל שכירות אינה נקראת לא משכנתא ולא מכירת עולמים אלא א"כ נותנים במשכנתא נכיתא שהנכיתא שכירות היא שכירות איקרי זהו הנראה לעניות דעתי וה' יצילנו משגיאות נאם הצעיר שמואל בכמה"ר משה הלוי זלה"ה

98. 109.1

    שאלה חצר של גוי אחד שהוא מושכר ליהודים ובחצר הנזכר פתוחים לו הרבה בתים ובית אחד מהם זולת הפתח שיש לו לחצר יש לו פתח אחר לדרך הרבי' והפתח מהבית ההוא אשר לחצר דלתותיו נעולות מזה כמה שנים ועכשו קם בעל הבית היהודי הדר בבית הנזכר ופתח הפתח שמביתו לחצר והיהודי הדר בחצר צעק עליו והביאו לב"ד ואמר לו למה כך עשית:

99. 109.2

    השיב הדר בבית הנזכר לפי שאבי ז"ל שכר הבית הזה שאני דר בו שלשה או ארבעה שנים קודם ששכר שום יהודי שאר החצר והיה אבי יוצא ונכנס דרך פתח זה הפתוח לחצר וגם היה משתמש בחצר ע"י פתח זה ואח"כ שכר יהודי אחר שאר החצר זולת בית אבי והיה אז ג"כ אבי נכנס ויוצא דרך פתח זה לחצר ומשתמש כאחד מבני החצר כמו שהיה מקודם ששכר היהודי שאר החצר:

100. 109.3

     השיב הדר בחצר ואמר כי יש עדים שב"ד צוו לנעול דלתותיו בימי השוכר הראשון שמכר לו חזקת החצר ואם כן נראה שלא היה לאביך זכות בפתח הזה ולפיכך ציוו ב"ד לנעול דלתיו:

← Previous · Next → — showing 701–800 of 1,688

Leipzig, 1859. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020633920205171/NLI Licence: Public Domain. Source.