← All works

Avkat Rokhel

Sefaria · Responsa > Acharonim · 1,688 sections

1. 81.2

   נודע בשערים שאין דרכי להשיב לשואלים כי אם כאשר יבררו אותי השתי כתות לדיין או כאשר אהיה נשאל מהיושב על המשפט אבל כאשר תשאל כת אחת בלבד איני משיב כאשר למדנו מדברי הרא"ש והריב"ש בתשובותיהם ולכן בנדון זה שהשאלה היא מהכת האחת בלבד משכתי ידי מלהשיב אח"כ ראיתי שאחד מחכמי העיר הזאת כתב תשובה לשאלה זו ולא נראו לי דבריו ראיתי שאם אשתוק מתוך שתיקתי ידינוני כמסכים לדבריו ולכן אמרתי כשם שקיבלתי שכר על הפרישה אקבל שכר על הדרישה ולכן הוכרחתי לצאת ממחיצתי ובכן הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי להשיב כאשר יורוני מן השמים. וראשונה אומר כי התנאים שמתנים האנוסים עם האנוסות בשעת נישואין בנימוסי הגוים אין להם קיום כלל. ומ"ש המורה שהם קיימים בין שנדין אותם כדיני הגוים בין שנדין אותם כדיננו אם כדיניהם מההיא דרב גידל כו' ואע"ג דבעינן עמדו וקדשו כו' והכא ליכא קידושין כלל כו' ואפי"ה כיון דלדידהו הוו קידושין ונשואין והויה לגביהו אשת איש ועונשין הבא עליה הא איכא הנאה דמחתני אהדדי בנימוסיהם וגמרי ומקנו עכ"ל דברים תמוהים הם לעשות את שאינו זוכה כזוכה שאם אמרו חכמים טענת גמרי ומחתני במקום שיש קידושין כשרי' ואף גם זאת הצריכו שיעמדו מתוך אותם הדברים ויקדשו ואם לא קדשו עד אחר זמן לא קנו יאמרו במקום שאין שם קדושין כלל דאינה אצלו אלא כפלגש דכיון דחיתון אין כאן תנאים אין כאן ומ"ש עוד ואפילו כשזכו ובאו לחסות תחת כפני השכינה דינינן להו לענין ממון כי הני תנאי דאתנו אהדדי בשעת נישואיהן וכתבינן להו כתובה כי הני תנאי' כו' והוי כגוי שקנה קרקע מגוי כדיניהם כו' ונתגיירו שניהם דכיון דקנה בדיניהם קנה ותו לא פקע כו' אם היו מודים לו שתנאי נישואיהם קיימים לא היה צריך להביא ראיה לומר דכשנתגיירו לא פקע הדבר פשוט הוא אבל אעיקרא דדינא פירכא דכיון דקדושין ונשואין אין כאן תנאי נישואין אין כאן וכל מה שהאריך להביא מההיא דסיתומטה כו' וממקום שיש מנהג ידוע כו' אינו ענין לנ"ז כלל דמה ענין מנהגי ממון דקנו אפי' בישר' לתנאי קדושין ונשואין במקום שאין קדושין ונשואין כלל דפשיטא דלא קנו:

2. 81.3

   ומ"ש ונראה דאפילו בקנין קרקע נמי מהני מנהגא אין טעם למה משכן עצמו לומר דאפילו בקנין קרקע מהני מנהגא דהא נ"ד לאו קרקע הוא ומ"ש הכא נמי בנ"ד כיון שנהגו האנוסים להתנות בשעת נישואין וניחא להו כו' דכיון דנשאה עתה כדת משה וישראל בסתם על תנאי ראשון נשאה כענין ממון עכ"ל דברים הפוכים הם דמה ענין דת משה וישראל לתנאי הנעשה בנימוסי הגויים ומ"ש ואם נדון אותם כדיננו גם תנאים אלו קיימים מפני שהם כותבים תנאים אלו בערכאותיה' ותנאי זה הנשאל עליו הוי מתנה לאשה שתקח חצי הנכסים אחרי מות בעלה כו' אין כאן מקום למתנה כי תנאי נישואי' אינם מתנה זאת ועוד שאפילו היה נותן לה בתורת מתנה בפירוש חצי נכסיו כשימו' לא קנתה מכמה טעמי חדא מפני שהמתנה אינה נקנית בדברים בלי שיקנה אותה בא' מהדרכי' שהקונה זוכה בהם במקחו וכאן לא נעשה שום א' מהקניני' הצריכי' שנית שנכסים אלו כולם או רובם לא באו לעולם בשעת נישואין כי אח"כ הרויח אותם וא"כ איך היה אפשר לו ליתנם לה במתנה ואפילו אם לא נודע כן בבירור על המקבל להבי' ראייה שהיו לנותן כל אלו הנכסים בשעת מתנה וכל שלא הביא ראייה אינו זוכה אפילו קנה באחד מהדרכים שהמקח נקנה ובנ"ד אין שם לא זה ולא אותו ומלבד כי הדבר מבואר מעצמו מצינו להרשב"א שכתב כן בתשובה בפירוש שאין אדם יכול לתת מעות אגב קרקע או בקנייה אחרת אלא א"כ הם בעין לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולפיכך צריכה חנה המקבלת לברר שהיו בעין בשעת המתנה וכ"כ הרמב"ן בתשובה וכ"כ הטור חשן המשפט סי' ס' בשם הרב אלפס שצריך שתהיה המתנה בידו בשעת קנין ואם אין הדב' ידוע אם היו ברשותו בשעת קנין או לא על התובע להביא ראייה וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מצירה וז"ל מי שנתן קרקע מתנה לחבירו ונתן לו על גבו מאה דינרים כו' עד שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכתב הרב המגיד זה פשוט בפ"ק דקדושין ופשוט הוא ג"כ שעל המקבל לברר שהמוציא מחבירו עליו הראייה וכיוצא בזה כתב הרשב"א בשבועות דאי ליתנהו בעין לא קנה עכ"ל וכ"כ הגהו' מיימוניו' בפרק הנז' בשם העיטור וז"ל תשובה לרב פלטוי מאן דכתב בשטר' יהבית לברי או אנתתי כל דאית לי וכל דתהוי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה בההיא שעתא ע"כ וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ה וכתב עוד הטור חשן המשפט סי' קי"ב דמסתבר כדברי האומר שעל המקבל לברר שהיו נכסים אלו לנותן בשעת מתנה ואפילו מי שחולק עליהם לא חלק אלא בשלא נודע שקנה נכסים אח"כ אבל נודע שקנה נכסים אח"כ כמו בנ"ד לדברי הכל על המקבל לברר שלישית שאפי' הנכסי' שנתבררו שהיו לו בשעת נישואין מה שהיה במטבע אין למקבל דרך לקנותו כי אם במשיכה או באגב וזה ודאי לא נעשה:

3. 81.4

   ומה שדחק עצמו והאריך וטרח להכשיר שטרי מתנה העשויים בערכאות טירחא יתירא היא דאינו ענין לנדון לפנינו כלל דהתם בשקנה המתנה ההיא באותו שטר שהוא אחד מהדרכים שהקרקע נקנה בו וכמו שאמרו אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ופרש"י אלא מתנה דע"י השטר הוא קונה אותה במסירת השטר היכי מיקניא הא שטרא חספא בעלמא הוא עכ"ל:

4. 81.5

   ומעתה מה ענין זה שהיה בו קנין בשטר אלא שהיה עשוי השטר בערכאות לנ"ד שלא היה בו שום קנין דאין מטלטלים נקנים בשטר וגם לא היה כאן מסירת שטר דהא ודאי לא עלה על דעת שום אדם להכשירם כיון שאפילו היו שטרי מתנה כאלה עשויים בישראל אינם כלום כיון שלא קנה בשום דרך מהדרכים שהמקח נקנה בו ועם היות כי דברים אלו פשוטין בעצמן ונימוקם עמם בקשתי ומצאתי לי רבי ה"ה הרמב"ן שכתב הטור ומגיד משנה בשמו שאין הכשר שטרות העולים בעש"ג אלא להיות השטר דאלו נכתב ונחתם בעדים ישראלים אבל אם חסרו דבר מדרכי ההקנאות כגון מטלטלי אגב מקרקעי וכגון דאקנה וכיוצא בהם ודאי אין דנים בהם לענין אותו דבר שחסר מהם ואם דבר הפוסלן הוא כגון שנתן לו מעות בלא אגב כו' פסולים לגמרי ואין דנים כדיני גויים שאין דינם של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהם ולעשות סופר שלהם כמאה עדים אבל לענין דרכי ההקנאות לא עדיפי משטרות שלנו עכ"ל:

5. 81.6

   ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת איני צריך להשיב על מ"ש להכשיר שטרי מתנה העולים בעש"ג כיון שאינו ענין לנ"ד אבל כדי שלא תחשב שתיקתי כהודאה אגלה דעתי בקצרה ואומר כי יש לתמוה על מ"ש לקיים דברי הפוסקים כשמואל ולא הזכיר שחלק עליהם כי אם הרמב"ם ועם היות כי הרמב"ם ידיו רב לו ומה גם בדיני ממונות שנהגו רוב העולם לפסוק כמותו אינו יחידי בדבר זה כי דעת רוב הגאונים כמותו כמ"ש מ"מ וכן דעת הרי"ף וכמ"ש הרשב"א בתשובה בשמו וגם לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכל האחרונים המכשירים כל שטרי מתנה העולין בעש"ג ה"ד בדאיכא ד"ד שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אבל היכ' דליכא ד"ד בהכי לא והוא מבוא' בלישנא דשמואל וגם על מ"ש דלפי מ"ש הרא"ש שאם הנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אז היו כל השטרות העשויים בערכאות כשרים אפילו שטר מתנה ולפ"ז שטר תנאי הנשואין שהם נעשים בפניהם הם דברים נהוגים מד"ד שלא יעשה כי אם בפני הערכאות והם כשרים לדעת הרא"ש שפוסל שטר מתנה וכן לדעת הרמב"ם ג"כ שפוסל שטרי מתנה יכשיר כה"ג עכ"ל יש לתמוה אם הרא"ש שהיה בארץ אדום כת' דהאידנ' ליכא ד"ד שיהיו כל השטרות נעשים בערכאות חספא בעלמא הוא מי הגיד לו שתנאי הנשואים הם דברים נהוגים מד"ד שלא יעשו אלא לפני הערכאות ואין לומר שהוא סובר שאע"פ ששאר שטרות. ליכא ד"ד בתנאי הנשואין איכא ד"ד דזו מנין לו:

6. 81.7

   ועוד קשה על דבריו שכתב שאם הנהיג המלך שלא יעשו שום שטר כי אם בפני הערכאות היו כל השטרות כשרים לדעת הרמב"ם משום ד"ד והרי מגיד משנה שהוא בן משק ביתו של הרמב"ם אינו סובר כן כדבריו שהרי כתב שלדעת הרמב"ם ורוב הגאונים יש לפרש דאע"ג דקי"ל דד"ד ה"מ במה שהוא תועלת למלך בעניני המסים שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין עכ"ל וא"כ אפילו היה מנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות לא היה מועיל להכשיר שטרי מתנה לדעת הרמב"ם והרי"ף ורוב הגאונים כמו שעלה על דעת המורה הזה. ומ"ש והרי הצאד"אק שהיה נהוג במלכות אדום שהוא שטר מתנה לאשה והוא כתוב בערכאות והיו דנים עליו להוציא מהבעל וכמ"ש הריב"ש בתשובה צ"ה עכ"ל טעות סופר יש כאן שנתחלף לו ישמעאל באדום ושם צאד"אק מוכיח עליו שהוא לשון ערבי ומ"מ יש לתמוה עליו שמביא מצאד"אק שהיה שט"ח לאשה במקום שיש קידושי' ונשואין לנ"ד שלא היו בו קידושין ונשואין כלל:

7. 81.8

   ומ"ש עוד אני אומר דשטרי כתובות הנעשים בעש"ג הוו כשטרי מכר והלוואה שהם כשרים לכ"ע דכיון שעיקר השטר של כתובה שכותבים בפניהם הוא כמו שטר חוב או הלוואה שמודה שהכניסה לו סך מעות בנדונייתא הוא כשר גם התנאי' שהם כותבים באותו שטר כתוב' שלהם שהם מתנים שאם יפטר הוא שתקח היא חצי נכסיו הוא קיים דעל תנאי הכניסה לו סך הנדונייא שתקח חצי נכסיו לאחר מותו עכ"ל:

8. 81.9

   עוד חזר בו ממ"ש עד עתה שתנאי זה הוי מתנה ועכשו חוזר בו ואומר שאינו שטר מתנה אלא שטר הודאה ונמצא דארכבי אתרי ריכשי וזה וזה לא נתקיים בידו שמה שרצה לומר שבשביל ששטר הודאתו בקבלת הנדונייא כשר גם התנאי שמתנים באותו שטר קיים פתח בכשר וסיים בקיים ואינם ענין זה לזה שכבר אפשר שהשטר יהיה כשר והתנאי לא יהיה קיים:

9. 81.10

   ומה שטוען שעל תנאי הכניסה לו סך הנדונייא שתקח חצי נכסיו לאחר מותו עכ"ל יש לתמוה היאך יהא תנאי זה קיים למה הדבר דומה לאומר לחבירו הילך מנה על מנת שלאחר עשרה ימים תתן לי מאתים שודאי אין תנאי זה כלום אם לא קנו מידו ואפילו אם קנו מידו הוא בטל משום רבית:

10. 81.11

    ועוד קשה דלפי דבריו אין תנאי זה קיים אלא אם כן הכניסה לו נדונייא וכגון שנשא יתומה שאין לה כלום לא יהיה תנאי זה קיים ונתת דבריך לשעורים ועוד דכיון דתנאי זה היה על דעת נשואין כיון דלפי האמת נשואין אין כאן תנאי אין כאן:

11. 81.12

    ומ"ש וכן זוכה חנה בחצי נכסיו וביתר השליש מצד צוואתו שכתב וז"ל אי דיגו מאש כו' גם כי לשון זה אינו לשון מתנת ש"מ אפי"ה בלשון זה זוכה יותר בחצי שהוא כמו הודאה שהוא תודה שחצי נכסיו הם לאשתו ונ"ל כי מ"ש לשון זה הוא על הקדמת התנאי שעשה עמה בשעת נשואין כו' וגם מצד התנאי הנהוג בכל המלכות כו' וגם מצד התנאי והמנהג היה לה כבר החצי עתה באמירתו זאת הוא מקיים התנאי ההוא והוא כאומר שהוא חפץ עתה גם כן שיהיה החצי לאשתו גם כי לא היה מתנה עמה כך וגם שלא היה המנהג כך עכ"ל אחר שהודה שאין לשון זה לשון מתנה אלא סיפור התנאי שהיה ביניהם חזר להנבא ולומר שהוא כאומר שהוא חפץ עתה כי לא היה מתנה עמה כך וגם שלא היה המנהג כך ואדרבא פשט הדברים מורים בהפך שהוא כאומר אין בידי לצוות על חצי נכסי מפני שמצד התנאי והמנהג יש לה בהם החצי ואלולי התנאי והמנהג היה לי רשות לצוות עליהם אבל מה נעשה והתנאי והמנהג מעכבים ע"י והרי זה דומה למה ששנינו המקדש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אונה מקודשת וכן קטן שקדש וק"ל

12. 81.13

    ועוד דההיא מתני' עדיפא מנ"ד דהתם אם היה שולח סבלונו' קודם שיקדש כלל עלו לו הסבלונו' לקדושין לדעת קצת מהמפרשים ואפי"ה כשקדמו להם קדושי' פחות משוה פרוטה לא עלו לו הסבלונות לקדושין משום דאמרינן שע"ד קדושין הראשונים שלח ובנ"ד אם לא היה תנאי ומנהג והיה אומר שיש לאשתו בנכסיו החצי לא אמר כלום דאפילו אומר נתתי שדה פ' לפ' לא אמר כלום אלא א"כ כתב כן בשטר ומסר לו השטר דקנה במסירת השטר הא לאו הכי לא דבדיבורא לא מיקניי' ארעא וכדאית' בפ' השולח וכדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות זכייה ומתנה ובנ"ד לא היה מסירת שטר ואפילו אי הוה לא הוה מהני משום דמטלטלי נינהו ואינם נקנים במסירת שטר וכיון דאפילו היה אומר נתתי לאשתי חצי נכסי לא אמר כלום כ"ש באומר יש לאשתי בנכסי החצי שלא אמר כלום אפילו היה כותב ומוסר לה כן לא מהני אפילו בקרקעות משום דאין זה לשון מתנה כלל ושמא סובר הוא דיש לה ואין לה ואע"פי שהיה ש"מ כשאמר כן ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו היינו באומר לשון מתנה אבל בנ"ד שאינו לשון מתנה לאו כלום הוא וא"כ גרע טובא נ"ד ממתני' דהמקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לאחר מכאן ואם שם אמרו שעל דעת קדושין הראשונים שלח כ"ש בנ"ד שהדבר פשוט שע"ד התנאי והמנהג אמר ולא נתכוון למתנה ומעתה מ"ש ולא גרע לשון זה בשעת צוואתו ממה שהיה נותן או מניח לאשתו חצי נכסיו נתברר דגרע וגרע טובא:

13. 81.14

    נמצינו למדין שהתנאי והמנהג של חצי הנכסי' אינו כלום כיון דקדושין ונישואין אין כאן תנאי נשואין אין כאן ומתנה אין כאן כיון שלא קנת' באחד מהדרכים שהמקח נקנה בו כמו שהוכחנו יפה ומה לנו עוד ללכת לקראת נחשים הלא תלמוד ערוך הוא בידינו דתנן בסוף פרק הכותב גר שנתגייר הוא ואשתו עמו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ואתמר עלה בגמ' אמר ר"ה ל"ש אלא מנה מאתי' אבל תוספת אין לה ורב יהודה אמר אפי' תוספת יש לה מיתיבי חידשו נוטלת מה שחידשו תיובתא דרב יהודה רב יהודה מתני' אטעיתיה הוא סבר כתובתה קיימת אכולה מילתא קאי ולא היא אעיקר כתובה קאי ע"כ הא קמן שאע"פי שבזמן שנישאו היו גוים והא ודאי כתובתן קיימת אף בתוספת בעודן גוים כשנתגיירו פקע שעבודא והוי למפרע אף לענין ממון כאלו היו שם נישואין עד עתה שנתגיירו וקדש ונשא וכל שכן אנוסים אלו שלעולם דין ישראלים עליהם אין שם קדושין ונשואין עליהם אלא על כרחיך שאף לענין ממון אין ממשות בתנאי נישואין שלהם וזה פשוט ביותר:

14. 81.15

    ולענין מ"ש ראובן בצוואתו (דיקלארו קי אין טודו מי פאזיינדה טייני מי אירמאנו שמעון לה מיאטאד אי ייו אוטרו טאנטו אין לה קי איל טייני פורשי קי אאון קי לה מיאה שיאה מאשאיל לו אייודו אגאנאר אי מי אינטי' שיון פ' ואי אנסי סיינפרי) הדברים פשוטים שאין זה לשון מתנה כלל אלא שהוא אומר שכך היתה כוונתו לעול' שיחלקו שניהם בשוה וכיון שאין כאן לשון מתנה לא יטול שמעו' מנכסי ראובן אחיו כלל אלא הכל לשרה בת ראובן וכבר נשאל הרשב"א על מי שהקנה מטלטלים לשמעון בהודאה לומ' שמודה בפני עבם שרוצה שיהיו אותם מטלטלים לשמעון וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה והשיב דלא קנה ועוד שאפי' היה אומר לשון מתנה ממש לא היה מועיל מפני שלא היתה צוואה זו בפני עדי' ישראל ואפ' אם נעשית בפני הערכאות יש לדון עליו כ"ש שמתוך לשון השאלה נראה שלא נעשית בערכאות שכתוב בה ועל הטוענה הראשונה שטענת דינה בת שמעון או שמא כו' לפי שבשעת צוואתו צוה לתת חצי כל הנכסים לאחיו ונכתבו כל דבריו בשטר בסתר והעלים ממנה כל זה עכ"ל ואם היתה צוואה זאת עשוייה בעש"ג ולא היתה טוענת עליה שהיה בסת' כי דבר העשוי' בערכאות קלא אית ליה מפור' וגלוי לכל העמים וכ"ש שאין בצוואה זו לשון מתנה כלל כמו שכתבתי דלדברי הכל אינה כלו' הילכך שרה בת ראובן יורשת כל נכסי ראובן אבי' ואין לשמעון אחיו חלק בהם כלל ומתוך שחנה אלמנת ראובן כל הנכסי' תחת ידה יכולה לומר לה למזונות אני תופסת ואין שרה היורשת יכולה להוציא מידה כל ימי אלמנותה כל זמן שלא תתבע כתובתה:

15. 81.16

    ולענין ההוצאות שעשתה חנה כדי שלא יקח הקיסר נכסי שמעון מתוך דברי השאלה נראה בבירור שלא היה אז מעליל אלא על שמעון לבד כי הגידו לו אשר הוא יהודי במעשיו לא על חנה ובתה ואע"פי שצוה לעכב הפנקסים וכל הנכסים זה היה מפני שהיו הנכסים משותפין ומעורבין אבל כשהיו מתבררים הדברים לא היה לו עסק אלא עם נכסי שמעון בלבד ואע"פי שאח"כ העליל על חנה ובתה שהן יהודיות וגזר לקחת נכסיהן זה היה אחר שנסעו בלתי ידיעתו כי אז הוברר לו באמת כי היו הולכות למקו' שהיה להן רשות לשמור תורת משה אבל קודם לא היה מעליל עליהן אלא על שמעון לבד וכיון שכן כל ההוצאות שעשו אז להציל הנכסים הכל יהיה מנכסי דינה בת שמעון לבדה ולא מנכסי חנה ושרה גם לא מנכסי הבנים אם לא גבתה עדיין נדונייתא באותה שעה ואם גבתה נדונייתא כבר באותה שעה אם יאמרו אברהם ויוסף שאע"פי שהיו נלקחים נכסי שמעון היו מגבים לה כתובתה לא תפרע בהוצאות הנז' ואם לאו תפרע לפי ערך נדונייתא וההוצאות שנעשו אחר שידע הקיסר שנסעו הן וכל אשר להן וגזר לקחת כל הנכסים כל אותם ההוצאות דבר פשוט שהם על כלל כל הנכסים של חנה ורבקה ובנותיהן כל אחת תפרע לפי ערך חלק שהיה לה באותם הנכסים שעכב ועל ההוצאות שנעשו בויניציאה על מה שהלשינה רבקה לאחותה חנה ולשרה בתה ועל תביעותיה' הכל תפרע רבקה מכתובתה כדין מוסר שכתב הרמב"ם בפ"ב ואם לא תספיק כתובתה ישתלם המותר מנכסי דינה בתה כי ההוצאות ההם כדי להציל נכסי דינה נעשו שלא יצאו מתחת יד חנה האפטרופא שמינה עליה אביה ויופסדו ביד הגוים ויהיה סבה שתטמא בין הגוים וכן מה שהפסידו להציל הנכסי' ששלחה רבקה לעכב בפראנסייא על שם בתה תפרע מכתובתה ואם לא תספיק כתובתה יפרע מנכסי בתה כאמור אבל מה שהלשין הגוי שהיא יהודי' לא היה בשליחותה ואין עליה לשלם ולפי שכנראה שהוצאה אחת היתה דרך כלל ישערו כמה היה צריך להוציא כדי להציל אותם נכסים שהיו מעוכבים בפראנסייא על שם בתו בלי טענה אחרת וזה תשלם רבקה כנז' ואם לא תספיק כתובתה יפרעו מנכסי בתה כי הוציאו כדי להציל נכסיה כנז' ומה שהוציאו יותר על שיעור זה ישתלם מכלל הנכסים וזה הוא הנראה לי בענין זה נאם הצעיר יוסף קארו

16. 82.1

    יניק וחכים נבון וחשוב י"א אחרי דרישת השלום אותיותך ראיתי מובאות על דבר מ"ש החולה שיש לאלעזר בנכסיו מאתיים ויניצייאנוש וז"ל כת"ר הן הנה דברי ההלכות גבי ההוא דאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומי' חזר ואמר פרעתי דמי המנה כתוב בהלכות כיון דלא פסיק למילתיה אימור דכמדכר אנפשיה ופירש נמקי יוסף מדכר אנפשיה שהרי מתחלה לא צוה בענין שנתרצת בנתינתם משמע שהיה ספק בידו ואיגלאי מילתא למפרע שנזכר הדבר ולכן לא פסיק למילתיה לומר תנו עכ"ל כת"ר:

17. 82.2

    וכתבת עוד כיון דלא פסיק אפשר דטענינן ליתמי מה דהוה אפשר אבוהון כיון דלא פסיק אי הוה קם ממרעיה ולא חטפיה מיתה הוה אפשר לומר מדכר דכירנא דלא פש ליה גביה ולא מידי דפרענא ליה ולכן לא פסיקנא למילתא והוה מהימן גם אנן נימא כן אבתריה לספוקי מילתא עכ"ל כתב דברים אלו שלא בהשגחה שאם כן למה הצריך רבא שיאמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו הא לפי דבריך אע"פי שלא אמרו כן פטורים מפני שאביהם היה יכול לטעון כן אלא ודאי כל שלא אמרו כן חייבים לשלם וזה ברור כשמש בלי ספק וכן כתב הרי"ף בפירוש ושמעי' מהא דרבא דהיכא דלא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי דנותני' ואע"ג דלא אמר תנו:

18. 82.3

    כתב עוד כ"ת סוף פ"ב לפי מ"ש הרב הנמקי שם על מה שכתוב בהלכות הא דאמר דרך הודאה חייב כגון מודה אני שמנה לפ' בידי כו' הנה שגם בש"מ צריך לו' מודה אני לפי' הנז' ללשון ההלכות עכ"ל אין זה דקדוק ללמוד ממנו דין דלישנא רווחא נקט ול"ד ואפי' אם היה הנמקי סובר כן לא חיישינן ליה במקום הרמב"ם ודברי הרמב"ם הם מבוארים שכתב המודה בפני שנים שיש לפ' אצלו מנה ואמר להם בדרך הודייה לא בדרך שיחה אע"פי שלא אמר אתם עדי ואע"פי שאין התובע עמו הרי זה עדות עכ"ל הרי מבואר שאע"פי שלא אמר מודה אני מהני שהרי כתב בדרך הודיה ומודה אני אינו דרך הודיה אלא הודיה ממש ועוד שכתב לא דרך שיחה וא"א שהוא מצריך שיאמר מודה פשיטא דאינו דרך שיחה הילכך על כרחך כשאינו מזכיר לשון הודיה כלל מיירי ומש"ה מצריך שלא יהא דרך שיחה וזה פשוט ומוכרח בדברי הרמב"ם:

19. 82.4

    ומה שהביא כ"ת מדברי הטור אין משם ראיה שהטור לא נחית תמן אלא לומר שאע"פי שכתב תחלה שצריך שיאמ' אתם עדי ואם לא אמר אתם עדי אינו עדות יש חולקין בדבר ואומרים שאע"פי שלא אמר אתם עדי מהני להרמ"ה ולהרמב"ם ומ"מ איכא ביניהו דלהרמ"ה צריך שיאמר לשון הודאה ממש ולהרמב"ם אע"פי שלא אמר לשון הודאה כיון שאמר דרך הודאה מהני וכמו שדייקתי שהוא מוכרח בדברי הרמב"ם ואפשר דהרמ"ה נמי לשון הודאה דנקט ל"ד אלא כוונתו דרך הודאה כהרמב"ם אבל לומר שהרמב"ם סובר דלשון הודאה בעי כדמשמע שהוא דעת הרמ"ה זה דבר שאי אפשר לאומרו בשום פנים מפני הדיוקים שדקדקתי בלשון הרמב"ם והם מוכרחים וכן המנהג הפשוט שכיון שאמר בדרך הודאה אע"פי שלא אמר כלשון הודאה הוי עדות:

20. 82.5

    ומ"ש כ"ת עוד להצלת כולה מילתא לרבנן א"א דאיכא למיחש להא מילתא ליחוש אני לא אני את נפשי הצלתי והנה הוא זה אשר אח"כ נמצא אתו עם המצוה הנז' החכם כהר"ר יצחק חבר וכה"ר אברהם שלמה והיה נושא ונותן עם הנותן הנז' להוציא בשפתיו אם יש את נפשו לתת שום דבר לת"ת כו' עד גם דאיכא למימר איפכא ולזה אמינא להוי ספקא אפי' אם היה כדבריך שאם היה חוזר בו מהני מאחר שעדות שניה זו היא מסופקת ומפני שבקצת דברים לא השיב על נכון וגם אי בענין זה לא היתה אותה רמיזה שרמז מודה בהחלט על לאו ועדות הראשונה היתה נראית שהיה בדעתו ושאמר בפיו אין ספק מוציא מידי ודאי כ"ש שעדות שניה אינה מסופקת אלא בטלה ודאי שמאחר שבקצת דברים ששאלוהו לא השיב האמת ג"כ לא היה בדעתו אין בדבריו אלה כלום:

21. 82.6

    ועוד אני אומר שאפילו אם היה בדעתו והיה חוזר בו ממה שהודה שהיה לאלעזר מאתים ויניציאנוש לא היה בדבריו האחרונים כלום דכשם שבריא שהודה דרך הודיה שיש לפלוני אצלי מנה וחזר אח"כ ואמר שלא היה אצלו כלום אין בדבריו האחרונים כלום והרי הוא חייב לשלם כדגרסינן בפרק מי שמת איבעייא להו ש"מ שהודה מהו ת"ש דאיסור הו"ל תליסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי אמר רבא היכי נקנינהו רב מרי להאי זוזי כו' ולא די איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא ופירשו התוס' בשם ר"י דהכי מיבעייא ליה ש"מ שהודה שיש לפ' מנה בידו אע"פי שאנו מוחזקים בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת ש"מ ואם עמד חוזר או דילמא קנה לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מההיא מעשה דאיסו' גיורא דקנה במתנת בריא ע"י הודאתו דאי במתנת ש"מ היאך קנה והא אמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת ש"מ כו' א"כ כמתנת בריא היא ואם עמד אינו חוזר וכן משמע מתוך פי' ר"ח דפירש לידי איסור דהני דמים דרב מרי בריה וקני ליה באודיתא דאבוה עכ"ל וכן פירש הרא"ש וכן פי' בספר התרומות שער מ"ב וכן פי' הר"י ן' מיגאש וכ"כ הראב"ד וכן פסק הטור. נמצינו למדין שאפילו אם היו מעידים בעדות שניה שהיה בדעתו ושחזר בו בפ' לא היה בחזרתו כלום והודאתו הראשונ' קיימת נאם הצעיר יוס' קארו

22. 83.1

    על ענין מי שהקדיש נכסיו לעניי ארץ ישראל

23. 83.2

    תשובה אין בטענת היורשים ממש שמאחר שזה היה ש"מ כשצוה אין ספק שמה שצוה לתת לעניים שבא"י במתנת ש"מ היה ומ"ש שהוא נותנם במתנת בריא אפשר שהוא טעות נמצא שחשב לייפות כחם באומרו שהיא מתנת בריא או הסופר טעה וכתב מתנת בריא מדעתו ולפי האמת היא מתנת ש"מ שבאמירה היא נקנית ואין לומר כיון דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה אין לנו כח לתקן דברי השטר דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון הכתוב בשטר שיש לו שתי משמעיות אחד לזכות וא' לחובה אבל במקום שמתבטל השטר מהדרינן לקיימו והבא לבטלו עליו הראייה כדאשכחן בשטר שכתוב בשבת או בעשרה בתשרי דתנייא בפרק גט פשוט דאמרינן שטר מאוחר הוא וכשר וכ"כ שם נמקי יוסף וכ"כ מגיד משנה בפרק כ"ג מהלכות מלוה בשם רבינו חננאל ור"ש והרשב"א והרמב"ן וכ"כ הרא"ש בתשובה וכתבה הטור חשן המשפט בסימן מ"ב וכתב שיש עוד לזה ראיות אחרות וכ"כ בעל התרומות ובעל העיטור ובנ"ד כיון שאילו היינו אומרים שלא הייתה אלא מתנת בריא דלית בה קנין הייתה המתנה בטלה צריכים לפרש בענין שתהיה קיימת זה הוא כי יהבינן להו כל טעותייהו שסוברים דמתנה זו כשאר מתנות דבעלמא אבל לפי האמת נ"ד דאפילו אם תהיה מתנת בריא ממש אע"פ דלית בה קנין היא קיימת משום דצדקה היא וצדקה כתב המרדכי בפ"ק דב"ב שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו וכתב מוהרי"ק שכ"כ ר"פ ולזה הסכים הוא ז"ל ורבים חולקים ואומרים שצריך להוציא בשפתיו לתת נכסים אלו לעניים אפילו אם היה בריא שדבריו קיימים לדברי הכל ואין ליורשים שום טענה בדבר:

24. 83.3

    וא"ת הא אמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' גבי ההוא גברא דתקע לחבריה אמר הואיל ופלגא דזוזא לא בעינא נתביה לעניים הדר אמר נתביה ניהלי איזיל איברי בי נפשאי אר"י כבר זכו בה עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן ופרש"י אנן יד עניים אנן רב יוסף הוה גבאי משמע טעמא דהוה התם ר"י דהוה גבאי וזכה במעמד שלשתן הא אם לא היה שם הגבאי לא זכו בו עניים וי"ל שכבר כתבו התוס' והרא"ש שרבינו חננאל פי' שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו ואמר ליה ר"י יד עניים אנן וזכינו בו במעמד שלשתן ואמרי' בפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה משבאת לידי הגבאי אסור לשנותה עכ"ל דלפי פירושו צודק אנן יד עניים אנן לענין לחזור בו שאף על פי שלא היה הגבאי שם לא היה יכול לחזור בו:

25. 83.4

    ועוד שהרי כתב שם הריק"ו דליכא למימר שאם לא היה שם הגבאי לא זכו עניים דבהדייא אמרי' בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה אלמא בדיבורא מחייב והא דאצטריך ר"י אנן יד עניי אנן משום דההוא פלגא דזוזא לא הוה ברשותיה אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים זכו בו עניים ולא מצי למהדר ביה וכך תירצו התוס' והרא"ש וכן דעת הרמב"ם שכת' בפ"א מהל' מתנות עניי' הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע הזו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד הרי מבואר דכל שאמר סלע זו לצדקה אף על פי שלא היה שם הגבאי זכו בו עניים מאחר שהיה אותו הסלע ברשותו ה"נ בנ"ד מאחר שאמר יהיו נכסי לעניים זכו בהם העניים אע"פי שלא היה שם הגבאי אינו יכול לחזור בו כ"ש זה שלא חזר ועוד שהרי כתב רבינו ירוחם דאדם חשוב או טובי העיר הוו יד עניים ונראה מדבריו שאע"פי שאינם גבאים וכן מוכח בגמרא מדמייתי עלה הא דאמר רב יהודה ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים הם וכשעושים צוואה דרך להמצא שם אנשים חשובים והוו להו יד עניים ואם כן אפילו אם היו נכסים אלו שצוה לתת לעניי א"י ביד האחרים זכו בהם עניי א"י:

26. 83.5

    ועוד שאפילו אם היו לו נכסים מופקדים ביד אחרים זכו בהם העניים שהרי כתב הרי"ף בפ"ק דמציע' ומטלטלי דאמרינן שאף על פי שיכול להוציאו בדייני' והקדישו אין קדוש הני מילי היכא דכפריה דצריך להוציאו בדיינים אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה וכי תבע ליה יהיב ליה ניהליה כמקרקעי דמו דקי"ל דפקדון דברשותו דמריה הוא והכי נמי איתמר משמיה דגאון כדאמרינן עכ"ל וכ"כ הרא"ש והר"ן וכתבו עוד דהכי מוכח בפרק הספינה גבי ההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין:

27. 83.6

    נמצא דאליבא דכ"ע בנ"ד זכו עניים במה שצוה לתת לעניים במתנת בריא אפילו אם היו הנכסים מופקדים ביד אחרים ואפילו לא היה שם בשעת הצוואה לא גבאי ולא שום אחד מחשובי הקהל לא היה יכול לחזור בו ואם היה חוזר לא היה ממש בחזרתו כ"ש זה שלא חזר בו שזכו בה עניי א"י וכל מי שהנכסים הנז' בידו חייב ליתנם לעניי א"י נאם הצעיר

28. 83.7

    יוסף קארו

29. 84.1

    שאלה לאה הייתה מוטלת על ערש דוי והלכו שני אנשים לבקרה ואחר שידעו והכירו היותה מיושבת בדעתה שאלוה אם היה לה שום קרוב גואל ואמרה דעו לכם כי יש לי קרוב גואל פה צפת ושמו ראובן ואין לי בכל העולם קרוב אחר יותר ממנו ילמדנו רבינו אם דבריה אלה מספיקים לראובן ליירש את לאה או לאו:

30. 84.2

    תשובה משנה שלמה שנייא פרק יש נוחלין האומר זה בני נאמן כו' ואתמר עלה בגמ' למאי הלכתא אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום כו' וכתבו המפרשים ובפרט הרמב"ם פ"ד מהלכות נחלות זה בני או זה אחי או שאר היורשים אותו אע"פ שהוד' באנשים שאינן מוחזקים שהם קרוביו הרי זה נאמן וירשנו בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא ש"מ כו' נראה ברור דמתני' כוללת היא לכל שאר היורשים דעל פיואנו חיים בין בריא בין ש"מ והטעם הוא מגו דאי בעי מיתן ליה במתנה מצי יהיב ומינ' לנ"ד דעל דברי לאה זו אנו סומכין ונאמנ' בדבריה לומר פ' הוא קרובי ואותו פ' ירשנה:

31. 84.3

    אלא שיש לספק בנ"ד דכיון שלא אמרה אופן הקורבה אלא אמרה קרוב סתם מה מוכח שיהיה קרוב מאב שראוי ליורשה דאנא אמינא שהוא קרוב מצד האם שאינו ראוי לירש ומתני' מיירי שפי' אופן הקורבה כגון שאמר בן דודי או בן אחי וכדומה וחזינן בגמ' לחושש לדבר הזה וגרסינן התם אר"י אמר איש פ' בני בכור הוא נוטל פי שנים איש פ' בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמא בוכרא דאימא קאמר ע"כ וה"נ אפשר דילמא קרוב מאם וכן נמי משמע מדברי הרמב"ם פ' הנז' ז"ל כל היורשי' יורשי בחזקתם כיצד עדים שהעידו וזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני או אחיו אע"פ שאינן עידי יחוס ולא ידעו אמיתת היחוסין הרי אלו יורשין בעדות זה נראה מדבריו שמעידין בענין הקורבה וקאמר דסגי בחזקה האמנם אם לא יבררו הקורבה מההיא נראה דלא מהני מידי וכן מוכחא התוספתא שהיא שורש הדין ז"ל שנים שהיו באים ממדינת הים אע"פי שמשאן ומתנן ומאכלן ומשקן כאחד מת האחד מהם אין חבירו יורשו ואם היה נוהג עמו משום אחוה יורשו ע"כ מדקאמר משום אחוה ולא קאמר משום קורבה נראה ברור דצריך שיעידו על חזקת אופן הקורבה ואע"ג דהוה אפשר לחלק בין חזקה לחוד לאמיר' פיה בפירוש לאו מילתא היא כיון שיש מקום לפרש את דבריה ועוד דהוכחת מימריה דרב יוסף מכרחת כדאמרן ומה גם כי מצאו להריב"ש ז"ל בסי' מ"ו ז"ל ומה שמעידין שהיו קוראין זה לזה קרוב אין זה ראיה שיהיה מצד האב ואפשר שיהיה מצד האם ואין שם המשפחה ראיה כי כבר ידעת יש משפחה בסרקסטא נקראים בני אלעזר וכן בראלינסייא וכן במאיור"קא ושלשתם חלוקות זו מזו אלא אם כן הוחזקו בעיר שהיא משפחה אחת כו' הנה מדבריו למדנו שיש לחוש לקורבה מצד האם שאינו ראוי ליירש ועוד למדנו שאפי' היה שם משפחת ראובן כשם משפחת שמעון אביה של לאה עדיין צריך שיוחזק שהכל משפחה אחת ומ"מ אני אומר דכי מעיינינן שפיר בה יש מקו' לזכות את ראובן בירושת לאה והטעם הוא דחזינן בגמרא דבהוכחא סגי אע"פי שלא פירש דבריו בפירוש דאמרינן התם ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דכי הוה אתי לגביה דאבוה א"ל זילו לגביה שבחת ברי דבוכרא הוא ומסי רוקיה ופריך ודילמא בוכרא דאימא הוה גמירי בוכרא דאבא מסי בוכרא דאימא לא מסי ע"כ:

32. 84.4

    הנך רואה בעיניך דהוכחא סגי אע"ג דלא אמר בפי' בכורי ואע"ג דההוכחא ההיא אינה כ"כ חזקה שאינו מוכרח שידע הוא בפרטות מאי דגמירי אינשי כי אפשר דע"ש בכור לבד שמע והכי מוכח מדברי הטור סימן רע"ט דלמדים מעובדא הנזכר והכא נמי דכוותא כיון שאמרה אין לי בכל העולם קרוב אחר יותר ממנו נראה דקורבת ראובן אלימתא היא וחזקה יותר מקורב' אחרי' ואין הקורבה חזקה רק כשהיא מצד האב:

33. 84.5

    ואע"ג דאפשר לפרש הדברים שלקירוב הקורבה נתכוונה ולומר שאינו שלישי או רביעי שהוא רחוק קצת אלא קורבה קרובה בסמיכות ותכיפות יותר מאחרים ואם נאמר שפירוש הדברים כן אין בהם הוכחה לירש שסיבת הירושה לאו משום קורבה קרובה היא אלא שתהיה מצד האב ואע"פי שתהיה יותר רחוקה מקורבת צד האם מ"מ אני אומר דכיון ששם משפחתו כשם משפחת אביה אע"ג דלא מהני וכמ"ש הריב"ש ז"ל מ"מ מצורף עם דבריה אלה שאמר' אין לי בכל העולם קרוב יותר ממנו אפשר דמהני להכריע את פי דבריה שלקרוב מצד האב קאמרה:

34. 84.6

    ועוד יש הוכחא אחרת שהייתה חולה והדברים נכרים שעל עסקי ירושה היו באים ומה גם שאמרה יש לי קרוב גואל דמשמע יותר בבירור דמצד האב קאמרה דעליו יצדק שם גואל והו"ל כאלו אמר קרוב מצד האב בפי' ואע"ג דיש מקום חששא דלא אמרה גואל בפי' כי לא בלשון הקדש דברה מ"מ מן הסתם אמרה כן או קרוב לו בלשון לעז ומה גם שהם העדים שאלוה בתחלה והיא השיבה על דבריהם ובפרט בהיות כאן הוכחא אחרת שהיא הוכחת שם המשפחה כדאמרן ולאחר יותר קרוב ליכא למיחש שהרי אמרה אחר כך אין לי בכל העולם קרוב אחר יותר ממנו ואם ירצה המערער עדיין לערער בדבר ממ"ש הריב"ש בתשובת מ"ז וז"ל עדיין יש לספק בנדון זה כי אפשר לומר שהמשנה וגם הר"מ לא דברו אלא במי שאומר עליו שהוא קרובו בעת שהוא ראוי ליורשו כגון שהוא אחי אביו ובעת דברו אין לו קרוב יותר ממנו שאז הוא כאלו אמר עליו שהוא ראוי ליורשו אבל בנפתלי זה שאמר על ראובן זה שהוא קרובו בעת שהיו לו בנים ראויים לירש או קרובים אחרים קודמים לו בירושה אפשר שלא הייתה כוונתו על דעת שירשנו ומילי דכדי נינהו כו' בקושטא ידענא דלאה זו מעולם לא היו לה יורשים אחרים נכרים בעת שדברה את דבריה אלה ומעתה אף אם יהיו דברי הריב"ש מוכרחים אין מהם ערעור לנ"ד כ"ש דק"ל עלייהו טובא מלישנא דמתני' דקתני זה בני נאמן ואיך יעלה בדעת שיאמר אדם על מי שאינו בנו שהוא בנו ולקרבו אצלו כאב את בן ירצה ונימא דמילי דכדי נינהו דבשלמא אי הוה תני בשאר קרובים שהם קצת רחוקים היה מקום לעלות בדעת סברתו ז"ל האמנם מתני' בבן קתני ומינה ילפינן שאר יורשים זאת ועוד דפריך בגמרא ליורשו פשיטא ואצטריך לשנויי לפטור את אשתו מן היבום אצטריכ' ליה ואי איכא חילוק בבנו דלא מהני ליורשו מאי קשיתיה פשיטא ולפיכך נ"ל שאין הדברים מוכרחים וגם הוא ז"ל בדרך אפשר אמרן ורפיא בידיה בגמר דבריו וכמו שנראה מתשובתו בבירור ומעתה נראה לי שראובן זה יש לו זכות בנכסי לאה והוא היורש הקודם ליורשה בלי ספק זהו מה שהעלה מצודתי בנדון זה להלכה ולמעשה ונראה לי פשוט וברור ולא צריכא אום בה הצעיר החותם על הדין ועל האמת. אלישע גאליקו רואה אני דברי פי חכם טובים ונכוחי' למוצאי דעת

35. 84.7

    הצעיר משה בר חיים אלשיך ז"ל

36. 85.1

    תשובה זו כתבתיה כאן מפני שהרבני' הנזכרים הם תלמידי הרב זלה"ה ומימיו שתו לכן העתקתי אותה עם תשובת הרב זלה"ה

37. 85.2

    בהיות שימים שעברו למו נפטרו פה צפת תובב"א הישיש כה"ר יצחק ג' וקליל נ"ע ובשעת פטירתו צוה מחמת מיתה וז"ל הצוואה שהמעות הרשומים במקומות הידועים הכל לבת בנו פ' ראנקא ועוד הבית הגדול אשר הוא שוכן בו עתה עם החנויות אשר סביבו ג"כ יהיו שלה בזה התנאי שכשהגיע זמן נשואיה שיתנו עם הנושא אותה שאין בבית הזה ובחנויות אשר סביבו רשות לא למכור ולא למשכן אלא לדור ולאכול הפירות ואם יהיה לה זרע כל זמן שהזרע קיים ישתמשו ג"כ בבית ובחניות כנז' אבל לא למכור ולא למשכן ואם בעל בת בנו או זרע שלה ימכרו איזה דבר מהבית והחניות הנז' מעתה ומעכשיו ממוני חברת ת"ת ישלחו יד ויש להם רשות להוציא מיד הלקוחות ושיהיה קדש לחברת ת"ת עוד צוה שהבית האחרת שיש בשכונתו של בית של הר' שלמה מהריק"י שכ"ז שבתו שרבונ"ה תתרצה לדור בבית שתדור כמו שהיה דרה עתה אבל לא שיהיה הבית שלה מוחלט אלא אם ישאר ממנה בן לבד מבנה משה שיהיה הבית של אותו הבן או לזרעו כתנאי הכתוב לעיל ואם לא ישאר בן זכר לבד ממשה אלא בת שלא יהיה לה דבר ולמשה בן בתי הנז' נתתי בית אחת שהיה דר הר' אליה שלמונ"א וחנות אחת של קומאגירו ולפי שחתני ה"ה יהודה ריפאריג"א חייב לי ארבע מאות ושבעים שולטאניש אני מצוה שהשלש מאות יהיו שלו שנתתים לבתי אשתו והמאה ושבעים שולטא"ניש הנשארים יתן לשני יתומים בני בתי שמחה נ"ע בני כה"ר אברהם די טראנטו מאה יתן לגדול ושבעים לקטן ואם לא ירצה חתני לתת המעות הנז' כנ"ל לא יתנו לבנו משה הבית והחנות הנז' אלא יהיה חילוף המעות המאה ושבעים שולטאניש כנ"ל עוד צוה שיתנו מתנת ש"מ להחכם השלם כהר"ר משה מטראני עשרים שולטאניש במעות בעין מנכסיו וג"כ שצוה שיהיה החכם הנז' אפוטרופוס על היתומה בת בנו ועל הנכסים שלה עוד שצוה שהחצר האחרת הבית הא' והחנות כנ"ל יהיו לבן בתה כנ"ל והבית האחרת שדרה בו אחותו דוני"א לונ"ה שתהיה דרה בו כל ימי חייה ולאחר פטירתה יהיה לחברת ת"ת ע"כ ועידי הצוואה אליעזר טולידאנו אליא שלמונה: עוד כתוב בה בענין הבית הגדול הנ"ל והחניות שסביבו פי' דבריו ואמר שאם ח"ו לא תגיע לנישואין בת בנו הנז' או אפי' תגיע ולא ישאר ממנה זרע ש"ק שיחזרו הבית והחניות ליורשיה מאביה והיורשים ג"כ לא יוכלו למכור ולמשכן אלא הכל היה כנ"ל אבל בשאר כל המטלט' והמעות של בת בני אין לשום אדם רשות ולא שליחות יד בהם אלא הכל ליורשיה כנז' ואם ח"ו תפטר קודם נישואין או אחר נישואין בלי זרע תחזור ירושת הכתובה ליורשיה כנז' וקיים עוד כתוב בה עוד צוה שיחזרו טבעת של משכון של משרת כהר' שלמה דיפאריג"א עוד צוה שיתנו לצדקה של קהל שלו חמשה שולטאניש עוד צוה שיתנו להר' אברהם גאדיט ה' שולטאניש עוד צוה שיתנו להר' משה בן בתו סאליר"ו אחד של כסף ושתי קוגאראש כסף עוד צוה שיתנו ליצחק בן בתו הנ"ל קיתון א' של כסף ושתי קערות של כסף משה גאויזון אליעזר טולידאנו ע"כ תופס הצואה: ובהיות כי הנפטר נ"ע נפטר לב"ע וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והניח מה שהניח שמע שמועה חתנו הר' אברהם די טראנטו יצ"ו שהיה דר בעיר אינדירנופלא נסע ממקומו לבא פה צפת תוב"בא לבקש המעות שהניח לו הזקן נ"ע ר"ל לבניו בני בתו שמחה נ"ע שכבר מתה ובחיי אביה נ"ע וגם כי שמע מפי מגידים או כתבים ששלחו לו מפה צפת תוב"ב כי נפטר נ"ע צוה לפני מותו שישא בנו הגדול לבת בנו הנז' ובא לברר השמועה ששמע האמת הוא אם לאו באופן שבא פה צפת תוב"בא ושאל ודרש וחקר הכל היטב וראה הצוואה הנז' והנה בצוואה לא מצא דבר מהשמועה ששמע מענין הנשואין שצוה הזקן נ"ע רק שאמרו לו בע"פ שקודם עשות הזקן נ"ע הצוואה זמן מה היה רצונו שישא בת בנו עם בן בתו שמחה נ"ע בן הר' אברהם טראנטו הנז' בנו הגדול זהו מה שאמרו לו אבל בצוואה לא נזכר כלל כנז' וכשראה כי אין בצוואה שום ציווי על זה כלל ועיקר השתדל בכל כחו ובכל יכולתו לגמור השדוכין עם בנו הגדול כאשר עם לבבו ודבר עם החכם השלם כמה"ר משה מטראני האפוטרופוס הנז' על ענין השדוכין והחכם הנז' דחה אותו אצל אם היתומה ואם היתומה היה דוחה אותו אצל החכם השלם האפטרופוס נר"ו וכ"ז מפני שלא היה רצונם להשיאה לו באופן שעברו ביניהם קטטות רבות מריבות קשות על ענין השידוכין ולא יכול לגמור דבר עד שבקש אופן אחר להשיג בקשתו ונתפשר עם הר' יאודה די פאריג"א ופייס אותו כל מיני פיוס שהניח ומחל לו המאה שולטאניש שהניח הזקן נ"ע לבנו באופן שהסכים הר"י דפאריג"א בשדוכין ולגמור אותם עשה עם המעולה כה"ר כלב פינטו' י"ה הדר בדמשק ששלח כתב א' לאיים ולהפחיד להר' יואב י"ה בעל אם היתומה הנז' להסכים בשדוכין באופן שבא פה צפת תוב"ב הכתב הנז' אל יד החכם וחשוב כהר' אלישע והמעולה הנבון כה"ר משה איש וקראו להר' יואב הנז' והראו לו הכתב הנז' ועכ"ז לא רצה להסכים בשדוכין עד שדברו אליו קשות עד שאחר טורח גדול הודה בשדוכין ע"ת שיפרע לו הר' אברהם טראנטו' י"ה מאה וחמשים פרחים ממעות היתומה ממה שנשארו חייבין לאשתו אם היתו' מסך כתובתה באופן שנתפשרו ביניהם בפני הח' הר' אלישע הנז' ובפני המעולה כה"ר משה איש הנז' והודה הר' יואב הנז' להסכים בשדוכין והודה הר"א טראנטו הנז' לפרוע מאה וחמשים פרחים ממעות היתומה בזמן הנישואין וקבל עליו הר' יואב י"ה קנס ממאה פרחים לבת האחרת אם ימחה בשדוכין ויסרב בהם להביאה לסוף שתי שנים להכנס לחופ' שלא לעכב הנישואין בזמן הקבוע ביניהם שהוא לסוף שתי שנים באופן שאחר כמה ימים שנתפשרו ועבר ביניהם זה נתקדשה היתומה עם הבחור הנז' והלכו איש לדרכו וחזר הר' אברהם טראנטו י"ה למקומו לאנדירינופולא:

38. 85.3

    ואחר זמן מה שעבר הלך הר' יואב י"ה לאנדירינופולא כפעם בפעם שהיה הולך לתוגרמא ופגע עם הר"א טרננטו הנז' והוליכו בבית החכם השלם כמהר"ר משה ברוך נר"ו שאז היה ב"ד אנדירניפלא ובפניו ובפני הר' משה מאיור ובפני הר' חנין ן' הין אמר לו כדברים האלה פלוני אתה יודע שהתנינ' בינינו שלסוף שתי שנים לגמור הנישואין ולכן בא עמי או לפחות תשלח בנך הארוס עמי כי חושש אני שאשתי לא תמתין אחר עבור הזמן ולכן אם יקרה איזה דבר אין לך עלי דבר ואפילו תרעומת מפני שאתה גורם אם לא תבא ואז השיב שאינו יכול לבא עכשיו לא הוא ולא לשלוח ג"כ את בנו באופן שהתרה בו פעמים שלש ולא הועיל והלך הר' יואב ובא פה צפת תובב"א לביתו וכשראה אשתו שלא בא הארוס לזמן הקבוע ביניהם ועבר הזמן לקחה את בתו הנז' ומיאנה בפני ב"ד מיאון גמור כדין וכהלכה באומרה שאינה רוצה שתשאר בתה עגונה שיעבור זמן המיאון ואח"כ אין בידה למאן ואז יעשה הר' אברהם הנזכר כרצונו וחפצו שיהיה ידו על העליונה באופן שמיאנה ונתקדשה לאחר:

39. 85.4

    ועתה כששמעו הר' אברהם טראנטו שהיתומה מיאנה ונתקדשה לאחר שלח פה צפת תוב"ב שטר הרשאה להחכם השלם כמוהר"ר אלעזר ן' יוחאי נר"ו לטעון ולתבוע בעדו ובשמו כל התביעות שהות תובע ושלחם כתובים משם לתבוע אותם מהר' יואב הנזכר. ואלו הן ראשונה שבהליכתו לקוסטאנטינא אחר הר' יאודה דפאריג"ה הוצאתי ת"ק לבנים ובהליכתי מפה לצפת תובב"א וזמן שנתעכבתי לשם ומה שפיזרתי לסופרי' ולשמשי' בקיבוץ החכמים על תביעת המאה פרחים ומה שפיזרתי להוליכו בעש"ג סך הכל חמשי' פרחים שהבאתי עמי כשיצאתי מביתי עוד פזרתי בחזרתי קכ"ה פרחים שנתן לי הרב האפטרופוס מנכסי היתומה ויש לי עליהם שטר חוב עלי עוד ה' פרחים משק הצמר שהבאתי לו אשר כבר הקדשתי אלו החמשה פרחים חציים לישיבת מורי הרב האפטרופוס וחציים לישיבת החכם השלם כמוה"ר אלעזר ן' יוחאי נר"ו עוד פזרתי קודם שיצאתי מצפת תוב"ב שלשה פרחים שהלוה לי דוניא' לונא אחות חמי נ"ע ושלחתים מפה עוד פיזרתי בחזרתי ה' שולטאניש שהלוה לי כה"ר יצחק אוזידא נ"ע ופרעתים בקוסטאנטינא להר' יעקב ששון שותפו עוד פיזרתי בחזרה שלשה שולטאניש שהלוה לי תוגאר אחד עוד אני תובע חמשי' שולטאניש שנתן לי הרב האפטרופוס מן הק' שולטאניש שקבל מהר' יאודה פאדיג"ה ופיזרתים בשעת הקדושין כמ"ש בכתבי עוד אני תובע כ"ה שולטאניש תשלום המאה פרחים שהניח הזקן לבני י"ה עוד אני תובע התכשיטין ומענינים שנתתי ושלחתי ליתומה בשתי שנים כמו שהם כתובי' בכתבי בפרטות ופירות ששלחתי עוד אני תובע מהקנס ק' פרחים שנתחייב הר' יואב בגזרת נח"ש ראשונה בפני החכם כה"ר אלישע נר"ו ובפני הנעלה כה"ר משה איש יצ"ו בשעה שהודיתי לתת לו מאה וחמשים פרחים מנכסי היתומה וגם אח"כ בנסיעתי לבא פה חזרנו והתפשרנו בפני גאוננו אדוננו כמוהר"ר יוסף קארו נר"ו וחזרנו ונתפשרנו ונתחייבתי לתת לו המאה וחמשים פרחים מנכסי היתומ' והוא נתחייב בקנס מאה פרחים עוד אני תובע עלבוני ובושתי וכלימתי עוד אני תובע ט"ו חדשים מזמן ההליכה והחזרה ועכבתי לשם שלא עשיתי משא ומתן כי אם פיזור:

40. 85.5

    עוד בהליכתי עתה בקושטאנטינא שהלכתי עם ביתי כ"ה פרחים ע"כ אלו הן טענותיו ותביעותיו שתובע הר"א טראנטו י"ה ושלחם פה צפת תובב"א אל יד החכם השלם כמוה"ר אלעזר ן' יוחאי נר"ו להיות לו מורשה גמור ותבע החכם הנז' להר' יואב לדין ובררו להם דיינים וברר החכם הנ' להחכם השלם כמוהר"ר שלמה ן' וירגא נר"ו והר' יואב ברר להחכם השלם כמוה"ר משה ברוך נר"ו ובפניהם תבע החכם הנז' כל התביעות הנז' להר' יואב הנז' והר' יואב הנז' השיב לו על כל תביעותיו אחת אחת למצוא חשבון ראשונה על מה ששואל שפיזר בהליכתו לקושטאנטינא ת"ק לבנים מי שלחו ללכת ועל מאמר מי נסע ללכת אם אני שלחתיו או הרב האפטרופוס מוטב ואם מעצמו הלך מה לו עלי ובמה ששאל החמשים פרחים שפיזר בביאתו פה ובהוצאת הסופרים והשמשים ג"כ מי שלחו לבא כי הוא בא לגבות המאה פרחים שהניח לו הזקן נ"ע לבנו כי לא שלח אחריו האפטרופוס וגם אני לא ידעתי ומי פרע לו מה שפזר בדרך שבא לגבות מעותיו ולעשות צרכיו ועסקיו מה לתבן אל הבר כי הפיזור הזה לא שייך בענין השדוכין ואין ראוי על לב אדם לשואלו כ"ש לפורעו כי הוא בא לגבות מעותיו כאשר ידוע לכל ואם הוציא לעצמו הוציא כי מי יפרע מה שהוציא בביאתו ובאכילתו ושתייתו והוצאותיו שהוציא לגבות מעותיו באופן כי אין רגלים בדבר וא"ת כי נסע משם על ענין השדוכין וההוצאה על זה אינו אמת כי בצוואה לא נזכר דבר ואדרבא בצוואה עצמה תמצא כי אין כונת הזקן נ"ע לישא את בת בנו עם בן בתו כי הוא הניח לכל אחד ואחד נפרדים ואם כוונתו היה להשיאם הכל היה שלו ולמה הניח לו לבד ועשה כל התנאים בשעה עם הנושא אותה והוא ברור כי לא היה כוונתו בציווי הצוואה להשיאם אע"פי כי קודם לכן אמר להשיאם חזר בו כי הדברים אחרונים אנו רואים ועל מה ששואל שאפרע לו הוצאת החזרה מאד תמהתי אם ביאה אין כאן חזרה אין כאן כי מי שלחו לבא ואם בא שלא ברשות לעצמו ועל כרחו חזר לביתו כי לא היה דר כאן לעולמים וא"כ למי שואל או למי תובע תביעות של הבלים הם ועל מה שתובע כ"ה פרחים לתשלום המאה שהניח הזקן נ"ע למי שואלים מה לי בזה ישאלם להר' פאריג"א בעל חובו שבידו נשארו המאה פרחים כאשר כתוב בשטר הצוואה וממנו היה לו לגבותם ואם הוא נתפשר עמו או מחל לו המאה פרחים מה לי על זה אדרבא היתומה שואלת מ"ה פרחים שלקח מיד האפטרופוס כי יש עליו שטר חוב עליהם ותכשיטין היתומה מעכבת אותם אצלה עד שיפרעו לה הע"ה שולטאניש הנז' וכשיפרע מה שהוא חייב ליתומה הנה התכשיטין בידו ועל מה ששואל הקנס ממני מאד נפלאתי עליו כי הקנס שהיה בינינו היה על תנאי שלסוף שתי שנים יביא היתומה מפוייסת להכניסה לחופה ועד אותו הזמן חייבתי עצמי בקנס ובעבור הזמן ההוא אין שום חיוב עלי כי לא הייתי מחייב עצמי לעולמים וכ"ש כי הקנס לא נעשה בתורת חוב כי אם דברים בעלמא ולא נכתב שום דבר וח"ו כי ג"כ לא קבלתי נח"ש ולא שום שבועה וכ"ש כי כל התנאים והחיובים הללו היו בתחלה כשהיינו מרוצים לעשות שדוכין כי אז היה מפחד ממני שלא להתל בו ולכן היה מחייב אותי בקנס אבל כשחזר ונתפשרנו אחר כמה ימים לעשות קדושין חזרתי מהקנס ההוא ואמרתי לעדים הראשונים בפניו הוו עלי לעדים נאמנים כי איני מקבל עלי שום קנס כלל ועיקר וזה היה בבית הכנסת אאסק"לינן ושם היה הוא ושתק וכן נשאר ואם אני משקר יבואו העדים ויעידו וגם אם נכתב בינינו שום קנס יוציא ואשתוק כי אחר שהסכמתי בקדושין נתבטל הקנס וכ"ש כי יש לי פסק דין מהחכם השלם נר"ו כי בפניו ובפני העדים הנז' התריתי לו באנדירינופלא שיבא לגמור הנישואין ויבא לזמן הקבוע בינינו ואמרתי בפניהם דע לך שאם לא תבא או לא תשלח בנך כי אין לך עלי תרעומת דברים כ"ש קנס וכן העידו העדים כי כן אמרתי לו כי אשתי בראותה כי אין הארוס הולך עמי ודאי תבקש מנוח לבתה וכן התריתו לו פעמים שלש ולא חש לדברי ולא שם על לב כי כוונתו היה להרע ליתומה עד שתגדיל היתומה ולהיותם קדושין דרבנן למפרע קדושים גמורים ואז ידו על העליונה להוציאה מא"י וידעו כי כן הייתה כוונתו על שלא בא ולא שלח בנו אחר כמה התראות וכ"ש דלא נמצאתי בשום דבר המיאונין כי ה' יודע כי טרחתי בכל כחי להמתינה שלא למאן עד סוף השתי שנים שהתנינו בינינו והואיל שלא בא איהו דאפסיד אנפשיה כי היתומה אינה בתי להמתין כרצוני וג"כ אמה אין בידי יכולת לכופ' כי היא חייבת לבקש תועלת בתה כי חיוב לא היה כי אם להביאה מפוייסת לסוף הזמן שקבענו ולכן אחר שעבר הזמן אין עלי לעכב ולא למחות וכ"ש כי לא ידעתי דבר ולא נמצאתי כי אם בקי' שהי' אח' שעבר זמן רב באופן שאין לו עלי שום עון אשר חטא ואפי' תרעומת אין לו עלי כאשר יראה כל ירא אשר עבר בינינו והנה העדים ממה שעבר באנדירנופלא ומה שעבר פה בפני החכם כה"ר אלישע ובפני המעולה כה"ר משה איש י"ה ומהם תציאו האמת:

41. 85.6

    ועל ענין הט"ו חדשים ששואל שלא עשה משא ומתן כי הוצאה ופיזור כבר אתם רבותי רואים כי אין רגלים בדבר כי כבר השבתי בתשובות הראשונות כי הוא בא מרשותו מעצמו ועל הביטול ההוא נחית לבקש בקשתו ומעותיו ומתחלה על זה בא וגם הפיזור שתובע שהוציא עכשיו שהלך לקושטאנטינא לישא אשה לבנו האמת יפה הוציא לישא אשה לבנו ומי שלחו להשיאו בקושטאנטינא ישיא אותו במקומו ולמה תובע דברים שהם התול לשומעים כי הרשאה ששלח להחכ' הנזכר המורשה שלו הנזכר מאנדירנו"פלא היה יכול לשולחו כי כאן היה ראוי לדון ולא בקושטאנטינא כי כאן עברו התנאים ויודעים אותם ולמה הלך בקושטאנטינא באופן שאיני יודע התביעות שזה האיש תובע למי שאינו חייב לו כלום ועל ענין הבושת שתובע אדרבא הבושת נשאר עם היתומה שגרם לה שתמאן שהוא פגם משפחה אלו הם התביעות שתבע החכם המורשה הנזכר מכה"ר יואב הנזכר ומה שהשיב אליו הר' יואב הנזכר על כל אחת ואחת:

42. 85.7

    ואנן המבוררין שמענו כל הכתוב לעיל מאת הכתות הנז' מה שהשיב החכם הנזכר להר' יואב ומה שהשיב הר' יואב להחכם הנזכר ושאלנו ודרשנו וחקרנו באר היטב לדעת ולברר האמת ושלחנו אחר החכם וחשוב בה"ר אלישע והמעולה כה"ר משה איש י"ה להודיענו ולהגיד לנו מה שעבר בפניהם ובאו והעידו בתרות עדות כי אמת היה שבא לממוני' כתב א' מהמעולה כה"ר כלב י"ה מדמשק מלאה איומים על הר"י להסכים בשדוכין הנז' וקראנו לה"ר יואב והודענו לו הכתב ההוא ועכ"ז לא היה רוצה להסכים עד כי אנחנו דברנו אליו קשות והוכחנוהו להסכים בשדוכין הנז' והסכים על תנאי שיפרע לו הר"א טראנטו י"ה מאה וחמשים שולטאניש מנכסי היתומה מסך מה שנשאר חייב לאשתו מסך כתובתה וה"ר יואב קבל עליו קנס מאה פרחים אם לא יביאוה מפוייסת להכניסה לחופה לסוף שתי שנים כי אז קבעו ביניהם זמן הנישואין והקנס שקבל עליו אין אנו זוכרין אם היה הקנס בתורת חוב או לאו זהו מה שעבר אותו היום בפניהם ואחר כמה ימים נתפשרו ביניהם לתת קדושין ובא אצלנו הר' יואב בקהל האס"קלין ואמר לנו דעו רבותי כי אם קבלתי בע"ה ש"כ קנס היה בחושבי שהיו שדוכין ואחר שהן קדושין אין רצוני להתחיי' עצמי וזה היה בפני הר"א טראנטו י"ה ואח"כ נתקדש' היתומה והלכו להם זהו מה שהעידו בפנינו העדים הנז' ושאלנו להם אם עשו ביניהם איזה שטר ואמרו שאין יודעים וזוכרים אם עשו ביניהם או לאו ועכ"ז שלחנו לחקור ולדרוש על כל סופרי העיר אם עשו ביניהם איזה שטר אם הושלש ביד שליש ולא נמצא דבר כלל ועיקר ואחר ששמענו זאת הלכנו לשאול את פי החכם השלם כמוהר"ר יוסף קארו נר"ו להודיענו האמת ממה שעבר בפניו ביניהם ואמר לנו כי מה שהוא זוכר היה כי באו שניהם הנז' בפניו ונתפשרו ביניהם וחייבו זה לזה וזה לזה זה לתת להר' יואב ק' וחמשי' פרחים מנכסי היתומה לזמן הנישואין וזה קבל עליו קנס מאה פרחים שאם לא יביאוה מפוייסת לתשלום הזמן שקבעו ביניהם אבל שאינו זוכר אם החיובין הללו היו קודם הקדושין או אחר הקידושין זהו מה שהעיד החכם השלם הנז':

43. 85.8

    ועתה אנו המבוררין כששמענו כל העדות הללו נשאנו ונתננו בדבר בינינו לבין עצמנו להוציא לאור משפט אמת ומעשהו ובחרנו דרך נכונה והסכמנו בינינו לכתוב כל אחד ואחד דעתו וסברתו דרך קצרה כפי מה שיורו מן השמים ואחר כך לברר חכם אחד מכריע בינינו מזקנו העיר תוב"ב:

44. 85.9

    והנה אני הקטן הוכרחתי לכתוב סברתי בזה לשואל אשר נדרשתי והנני משיב כי הדין עם הר' יואב ואין לו להר' אברהם על הר' יואב דין ודברים וזה כי הר' אברהם תובע להר' יואב שלשה מיני פיזורין המין הא' שייך בהוצאת השדוכין והשני מינין האחרים לא שייכי כלל ענבין השדוכין כי יש מהם שפיזרם להשיג דבר בקשתו ופזור כזה לעולם על הספק הוא אם ישיג אותו דבר אם לאו ופיזור כזה לא ניתן לישאל כי הפיזור שניתן לישאל הוא פיזור אחר גמר הענין כמו המתנות כמו תכשיטין כמו סעודות ודברים דומים לאלו כי האדם אינם מפזר' כי אם בחבוב החתון והדין נותן שהמעכב יפרע לחבירו ההוצאה ומטעם זה באים כל הפוסקים כלם וכל מה שהוציא ופיזר עד הביא השדוכין לידי גמר שמשעה ראשונה פזר על הספק אם ישיג הדבר אם לא ישיג בזה אין ספק שאין שום פוסק שיחייב בדבר זה וא"כ בנדון שלנו מה ששואל הר"א בהליכתו לקושטאנטינא אחר הר"י הפאריג"א ומה שפיזר פה עד הביא השדוכין לידי גמר אין לו דין ודברים על זה גם מה שפיזר במתנות בנו מה יש לו להר' יואב ע"ז וג"כ מה שמחל להר"י פאריג"א כדי שיודה בשדוכין אין לו על הר' יואב דין ודברים גם מה שפיזר כמו השק של צמר שנתן מתנה לישיבות גם מה שפיזר בבואו פה כי אם אפשר שלא היה בא בעד המתנה לחוד כי אם כדי לשדך את בנו עם היתומה כל זה הפיזור הוא פיזור להשגת הדבר ואינו נטפל בהוצאת שהוציא אחר גמר השדוכין דשדוכין עצמם לחבוב החתון עד שנתחייב למעכב אח"כ גם מה שפיזר בחזרתו שהוא מין האחר כי זה הפיזור הוא צורך עצמו כדי לחזור לביתו כי אינו לצורך השגת השדוכין ג"כ אינו בענין השדוכין עצמם כי אם להנאת עצמו לחזור לביתו זה אינו בשכל אדם לשאול שאלה כזאת לפני ב"ד ובזה ברור הוא אין צריך להאריך ואם יש לו לשאול הוא מה שפיזר בענין השדוכין עצמם והוא כמו מה שפיזר בסעודה ומה שפיזר במלבושים אדעתא שיבלם בבית אמה נתנם ומה שפיזר בתכשיטי זהב וכסף בנדון שלנו יש לדון כי מה שפיזר בסעודה ומה שפיזור במלבושים שתבלם בבית אמה כי אין לו דין להר"א כי ממי ירצה אותם אם מהר"י ממה שנתחייב לו כבר הר' יואב פוטר את עצמו באומרו כי העכוב לא בא מידו כי שלא מדעתו ורצונו נעשה מה שנעשה ואם מצד אשתו אם היתומ' היא לא נתחייב' להר"א שום חיוב ואם היתומ' כבר היה יודע הר"א כי אין מעש' קטנ' כלו' ואדעת' דהכי נחית ולשע' א' הניח מעותיו על קרן הצבי ואם יש לו דין הוא מתכשיטי כסף וזהב הנמצאי' בעין כי מסתמא לא נתנם כי אם לסבת החתון וכל זמן שלא נשאר התכשיטין הם שלו וא"כ בנדון שלנו אין לו להר"א דין על כל הפזור ששאל כי אם בתכשיטו זהב וכסף וכל הנמצא בעין וממה ששואל שיתבע מהחכם האפטרופוס הע"ה שולטאניס תשלום המאה גם שיתן לו השטר מכ"ה פרחים שיש לו לאפטרופוס עליו גם בזה אין לו דין כי המאה פרחי' של מתנת בנו לא צוה הזקן נ"ע שיתנו לו ממעו' שהפקיד ביד האפטרופוס כי אם מהמעו' שהיה חייב לו פאריג"ה וכ"כ בשטר הצוואה כאשר יראה הקור' בו כי אם מהמעו' ואדרבא הר"א חייב ליתומי' כל הע"ה פרחי' גם ממה ששואל מענין קנס השדוכין לא הבנתי דברי השוא' אם הקנס היה שנתחייב הר' יואב להביאה לזמן הנשואין אשר קבעו ביניה' מפוייסת ומרוצת שתכנס לחופה עם הארוס ואם באולי לא יביאנה שאז יהיה חייב בקנס ההוא ואם כך הוא מעולם לא בא לכלל חיוב עד שיהיה נתבע מהר"א בקנס ההוא והטעם כי הזמן של נשואין שקבעו לא בא הארוס ליכנס לחופה עם ארוסתו ומאחר שלא בא לזמן הנשואין כדי שיתקיים הר' יואב תנאו להביאה מפוייסת אינו חייב דבר שאפי' שיבא אחר כך ולא הביאה מפוייסת והטעם שיכול לומר כי לא נתחייב כי אם לזמן אשר קבעו ביניהם כי אז ודאי היכולת בידו להביאה מפוייסת ומרוצת אחר שבא הארוס לזמנו והשלים תנאו אין בידה למחות ואנן סהדי כי אין כוונתם לגרום נזק ממון להר' יואב בעל אמה אבל אחר שבא הזמן של נישואין כאשר קבעו ולא בא ואז הרשו' בידה אחר שלא השלים הארוס תנאו לעשות מעצמה מה שלא תרצה אז ודאי לא נתחייב הר' יואב בשום קנס כי הדין נותן שלא היה מתחייב הר' יואב בקנס לרצון הר"א לכשירצה לבא עד שנת היובל ובבירור כתב הרא"ש והרשב"א בתשוב' בענין השידוכין ושמו ביניהם קנס שאם לא יבוא הארוס לזמן שקבעו ביניהם והלכה היא ונשאת לאחר שאין לארוס דין ודברים עם משודכתו בענין הקנס אחר שלא השלים תנאו שלא בא לזמן שקבעו ביניהם וז"ל הרשב"א בתשובת רל"ג ראובן שדך את לאה אחות שמעון ע"פי תנאים ידועים כתובים ע"פי ידי עדים וזה נוסח התנאים בפנינו אנו עדים ח"מ התנו ראובן עם שמעון שתנשא לאה אחות ראובן לשמעון המשדך כפי התנאים הכתובים כאן למטה ושתתן לאה הנז' בנדוניא לש' הנז' המשודך לה את כל הבית שלה עם הגן שמצריה כך וכך וראובן הנז' לקח בקנין שלם מעכשיו בפנינו אנו עדים ובפני נכבדי קרוביה וקרובי המשדך שסלק עצמו סלוק גמור מן הבית הנז' ומן הגן ונתן הכל לשמעון גיסו הנז' וללאה אחותו הנזכרת מהמשודכת לו ולקחה לאה קנין שנתנה למשודך כל הבית והגן הממוצר למעלה כפי מנהג מתנות קרקע הנדוניא והשליטו במכירת הגן מעכשיו כשירצה בלי שום ערעור בשעת הצורך ועוד לקחה בק"ש מעכשיו במקום קידושין נתחייבה לשמעון הנ"ל המשודך ולהנשא לו כדת משה וישראל בשבת נחמו הבא בלי שום ערעור ועכוב וג"כ רצה והודה שמעון המשודך בכל התנאים הכתובים למעלה ולקח בקג"וש במקום קדושין כמנהג שיתחתן וינשא בלאה בזמן הנז"ל כדת משה וישראל ולעשות לה כתובה ומתנה לחוד כמנהג כאן וג"כ לכתוב בכתובתה הבית הנ"ל ונשבע בתורה להמצא משלו וממונו לעת החיתון הנ"ל מאתים דינרים לצורך לאה המשודכת ונשבעו המשודכת הנזכרת והמשודך הנז' זה לזה בפנינו ועל דעתינו לעשות כל זה ושלא יהיה רשות ביד אחד מהם לעכב ולסרב על שום דבר מכל מה שהזכרנו עכשיו ולהיות כח כל אחד מהם להכריח לחבירו לעשות כל זה לקחה היא בקנין מאתים זהובים אדפעשי"א המשודך לה והוא ג"כ ממאתים זהובים אחרים והשטרות יהיו ביד נאמן להחזירן למזומן לקיים התנאים אם יסרב האחר ובר"ח תמוז מסר מודעא ראובן אחי לאה בשביל לאה ואמר לשמעון בפני עדים שיכין עצמו לישא אחותו ליום הנועד שאחותו מזומנת לינשא לו כמו שנזכר בשטר התנאים שלהם ועוד מסר מודעא אחרת בשביל אחותו בשני עדים ושמעון המשודך במודעא הראשונה והיה זה ביום י"א לחדש אב בשנת חמשת אלפים ואחד וחמשים ועוד מודעא אחרת וזו ביום ששי ערב משבת נחמו וכן שמעון מסר מודעא שהיה מזומן לישא אותה אבל לא כתב כתובה ונדוניא כמנהג וכאשר נתחייב בשטר התנאים ובתוך כך עבר הזמן הכתוב בשטר התנאים ולא נשאה ושמעון טוען אני קיימתי התנאים ולאה טוענת לא קיימת שלא כתבת לי כתובה ונדונייא ומתנה לחוד כמנהג וכל אחד שואל הקנסות ושטר מתנה לנאמן והיא אומרת אני הייתי מזומנת להנשא לך כמנהג בשטר כתובה ומתנה ועוד שמנהג לאלמנות ללכת לבית החתן ולברך ברכת נשואין יום חמישי בשחרית למחרתו ואתה שנית המנהג ולא הזמנת המעות עד יום ערב ששי בלא שום כתובה ונדוניא ובלא שום חופה כמנהג הודיעני הדין עם מי וכן הודיעני אם יש לעדים לכתוב לשמעון שטר מתנה על הגן בלא שום תנאי כי העדי' כתבו שטר המתנ' אחר שבת נחמו לשמעו' ושמעון בא להחזיק בגן אודיעני אם יש לו להחזיק ואם הקדישו אם הקדשו הקדש אם לאו ע"כ

45. 85.10

    תשובה הדבר נראה ברור שאין שמעון זוכה במתנת הגן והבית ואפי' עכבה לאה בנישואין לפי שהיא ואחיה לא נתנו הגן והבית אלא מחמת נדוניא וכל שלא נשאת לו מאיזה צד שיתבטלו הנישואין לא זכה הוא בקרקעות שמתנת הקרקעות נגררת אחר הנשואין והוא היה חייב לכותבן לה בכתובתה ואף משום קנס איני רוצה בחיוב הקנס אלא מאתים זהובים וקנתה לאה בקנס שמעון וזה וזה לא קנסו עצמם כי אם במאתים זהובים וגם על עיקר הסירוב נראה שהדין עם לאה מכמה טעמים חדא כי ממה שבא בשאלה נראה כי אותן שהיה לשמעון להזמין משלו לעשות בהם צורכי הכלה היו שכך כתוב שם לצורך המשודכת וכ"נ שאלו הזמין עצמו והמאתים זהובים עד יום ששי לערב שהרי לאה מסרה מודעא ביום ששי שהיה מזומנת להנשא לו ואם שמעון ג"כ הזמין עצמו והמעות באותה שעה הרי עשה מה שאמרה היא אלא נ"ל מתוך השאלה שהוא הערים ושהא עד לערב כדי שלא נשאר מן היום להכין צורכי הכלה ולא צורכי החופה כשאר הנשים הנשואות ולא נתכוונה זו לינשא לו אלא דרך כבודה כשאר הנשים שאפי' לא התנה כלל דברים אלו הולכין אחר מנהג המדינה וסתמן כפירושן וזהו מכלל דרישת ההדיוטות שנזכר במציעא בפ' המקבל וכל אותן הדברים שהם מדרישת הדיוטות הרי הם כתנאי ב"ד שאע"פ שלא כתב כמי שכתב ועוד שהטענה שטענה שלא כתב לה כתובה ונדוניא כמנהג טענה יפה היא עליו לישא אותה בשבת נחמו ולכתוב לה כתובה ונדוניא ומשמע שבזמן הנשואין הקבוע להם שהוא שבת נחמו היה לו לכתוב לא שינשא עכשיו ויכתוב לאחר זמן שא"כ אפי' לאחר שנה ואחר שנתיים ועוד שאין לה להתבזות בין שכינותיה שלא יעשה לה כמנהג האלמנות והולכים בצנעא בליל חמישי בבית החתן ולברך ברכת נישואין בשחר וכל זה יראה שהוא דרך בזיונה משא"כ לשאר הנשים שכמותה בכך וכדרך שאמרו בשלהי פ' מרובה בנודר ליקח בית ולישא אשה בא"י שאין מחייבין אותו עד שימצא ההגונה לו וכמעשה של אותו שנשבעה שכל שיבא אליה אינה מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם הגונים לה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה כך הדין בזו שלא נתכוונה אלא שתנשא בהגון לה ולפיכך אני רואה מיהא ממש כדברי שמעון לא במתנת קרקע ולא בקנס ואם הקדיש הקרקעות אינן הקדש דמה שאינו שלו הקדש ע"כ לשון הרשב"א ז"ל:

46. 85.11

    הרי דמשמע מתוך לשון הרשב"א שאע"פ שלא תלו הקנס לזמן הנשואין בבירור כי אם בסתמא שהתנו שישאו לזמן מזומן מסויים ועכ"ז הואיל המודעא שעשה ראובן שאחותו מזומנת לזמן הנועד להציל לאחותו מקנס שאע"פ שאם שמעון מסר מודעא ליום הנועד בעצומו של יום איך הוא ג"כ מזומן ולא הועיל דבר אחר שלא הזמין עצמו קודם כדי שיוכל להשיא עם משודכתו לזמן הנועד ביניהם כדרך מנהג העיר כ"ש בנ"ד שלא בא כלל ומיאן וסירב לבא לזמן הנועד ביניהם אחר מודעא פעמים ושלש ממי שנתחייב בקנס שבודאי יועיל להצילו מן הקנס גם אם כוונת השואל הר' אברהם שהקנה שנתחייב הר' יואב הוא שלא ללמדה למאן לא הוא אחר בעדו גם בזה פטור הר' יואב שהקנס אחר שמסר מודעא שיבא ולא בא והוא לא נתחייב כי אם שלא ללמדה משך השתי שנים שקבעו ביניהם ואע"פ שלא בירר בשעת הקנס אחר שקבעו זמן ביניהם לנשואין ודאי לא יתחייב כי אם משך השתי שנים זמן הנישואין אשר קבעו ביניהם ראיה לדבר דאלו היה בא לזמן הקבוע ביניהם והיה נושא אותה ואח"ך היתה היא ממאנת שעדיין היתה לה זמן למאן דאם היה תובע אז הר' אברהם מהר' יואב ודאי לא כלום ומאחר שכן ודאי יש לנו לומר שעל הסתם לא נתחייב הר' יואב בו כי אם זמן משך השתי שנים שלא ילמדנה למאן אבל אחר עבור השתי שנים והתרה בו ולא בא אז ודאי אין לו להר' יואב שום אשם אף אם היה הוא מלמדה כ"ש כי בנדון שלנו כבר פוטר הר' יואב את עצמו במה שאומר כי שלא מרצונו ושלא מדעתו עשה המיאון כ"ז שכתבתי לפטור את הר' יואב אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר כי האמת אחר שאינו נמצא שום כתב מהקנס גם אינו נמצא בעולם שום שליש שהושלש בידו עד שנאמר שנכתב והושלש ביד שליש ונאבד וכ"ז מורה היות אמת מה שטען הר' יואב כי אחר שראה שהיו קדושין באמצע לא רצה להתחייב בקנס והעדים ג"כ מעדים כדבריו איך יעלה על דעת אדם להוציא ממון מהר' יואב על הספק זו ועוד אחרת שאפי' שנאמר שנכתב כדין וכהלכה כחכמי ספרד כי אחר שנעשה ע"י חכם בקי אחר שלא יש שליש בעולם שהושלש בידו אין בידו דבר כי העיקר חסר שצריך שליש להשליש בידו ובשעת ההשלשה שיאמרו לו יהיה בידך מחמת פלוני מעכשיו שאין האסמכתא מצד חיובו של שטר הקנס אלא מצד החזרת השלישות שאמ' אם לא אקיים החזר לו את שטרו וכ"כ הרשב"א בשאלותיו סי' רנ"ג וז"ל שאלתם ראובן שידך בת בתו לבן שמעון וראובן ושמעון חייבו את עצמם בשטרי פסיקתא לתת זה לבת בתו כו"כ ושמעון לתת לבנו כו"כ ועוד חייבו עצמם זה לזה לקיים השידוכין בקנס ידוע וקנו מהם בקנין בסך ידוע ולהיות שטרי חוב אלו ביד שליש עד זמן הנישואין כמנהג המקום ועוד נשבעו שניהם זה לזה להשלים התנאים ולאחר שנתיים חזר בו ראובן ואומר כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון ושדכה לאחר ונשאת לשני ורוצה לפטור את עצמו מן השבועה ומן הממון שפסק מחמת נדונייא בטענת אונס ומן הקנס רוצה לפטור את עצמו בטענת אסמכתא ושמעון טוען שאין כאן אסמכתא לפי שיש בשטר החוב של קנס מעכשיו ועוד שאפילו היה כאסמכתא כיון שמנהג המקום בכך מנהג מבטל הלכה וכדרישת דרבי מאיר דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועל הפסק טוען שהוא חייב כיון שנשבע שאפי' יהיה אנוס כמו שטוען אינו אנוס על נתינת הממון ועוד שאין טענת אונס באומרת השני נוח לי מן הראשון אלא באונס מיתה או חולי וכיוצא בהם ועוד שאינו אנוס וטענת הרמאין היא כי מרצונו שדכה עם האחר וקודם הגיע זמן נישואי הראשון

47. 85.12

    תשובה שורת הדין ראובן פטור וטענותיו טענות אם הוא כמו שטוען שאין סבת הביטול מרצונו אלא מחמת סירוב הבת וטענת אסמכתא טענה כמו שטען ואע"פ שיש בשטר הקנס מעכשיו דכיון שנמסר ביד שליש ואין בנתינת השלישות מעכשיו אין לשליש להחזירו שאין אסמכתא מצד חיובו של שטר הקנס אלא מצד החזרת השלישות שאמר אם לא אקיים זה החזר לו שטרו והיה להם לומר לשליש בלא שום אסמכתא זה יהיה בידך מחמת פלוני מעכשיו וכיוצא בזה תדע לך שהרי שנינו בפרק גט פשוט מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואומר לו אם לא נתתי מכאן ועד יום פלוני החזר לו את שטרו רבי יוסי אומר יחזיר רבי יהודה אומר לא יחזור ואוקימנא פלוגתא דאסמכתא קניא או לא קניא וקימא לן כרבי יהודה דאמר לא יחזיר דאסמכתא היא ואסמכתא לא קנייא ואע"ג דאיכא בשטר החוב מעכשיו דהא לא פליגי ועוד דכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו וקי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא כל שאין בשלישות מעכשיו אותו מעכשיו בשטר חוב אינו מעלה ולא מוריד בחזרת השטר וכל שאין השטר חוזר חייוב הממון אינו שלא חייב ראובן זה את עצמו אלא לכשיחזור השטר לשמעון והרי זה כאותה ממש של משליש את שטרו באותה מאי על כרחנו לא אמר אם לא פרעתיו הנשאר עד זמן פלוני יגבה כל שטרו אע"פ שנפרע מקצתו שא"כ שאפילו לרבי יוסי היאך יגבה בו הכל והכל כנגד אותו מקצת שפרע ומחל את שעבודו של שטר וקי"ל שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו אלא ההיא כשאמר לו הלוה אם לא פרעתיו הנשאר עד זמן פלוני מה שאני פורע לו עכשיו מתנה ואפ"ה הויא אסמכתא ואע"פ שהממון כבר נתון בידו של מלוה לפי שלא זכה ונתן לו אותו מקצת אלא לכשיחזיר השטר לידו של לוה וכיון שיש אסמכתא בחזרת השטר אף המתנה בטלה והוא הדין והיא ג"כ הטענה בנדון שלפנינו ע"כ

48. 85.13

    הרי יש לנו מתוך דברי הרשב"א כי אין אסמכתא מצד חיובו של שטר שהרשות ביד כל אדם לחייב עצמו ולשעבד נכסיו במה שאינו חייב אבל אסמכתא הוא מחמת החזרת השלישות שאומר אם לא אקיים זה אחזר לו את שטרו ומאחר שכן אפילו אם יכתוב שטר החוב בהחלט כחכמי ספרד אחר שצריך להשליש השטר ביד שליש בהחזרת השלישות צריך לתקן שלא יהיה אסמכתא ושמא תאמר כי העושים כתיקון חכמי ספרד אינם משלשים שטרותיהם כי כל אחד תופס את זכותו בידו זה אינו שהרי מעשים בכל יום שמשלשים שטרותיהם כי אינו מאמין שום אח' מחבירו ולא סמיך דעתיה וגומר ומשעבד נכסיו כי אם ע"י שליש וגם כל הפוסקים כולם המביאים קנסי שדוכין כולם הם ע"י שלישות ומאחר שכן בנדון שלנו אם שלישות אין כאן חיוב ממון אין כאן דלא גמר איניש ומשעבד נפשיא ואם שלישות יש כאן הרי לא נעשה שלישות כדין והוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא הרי מכל הטעמים שכתבתי הר' אברהם חייב ליתומה ע"ה פרחים והתכשיטין של כסף וזהב ומה שהן בעין הם מהר' אברהם ואם תעכבם בידה עד יפרע הר' אברהם הפרחים הדין עמה והר' יואב פטור מכלום ואין לו להר' אברהם על הר' יואב שום דין ודברים והנראה לע"ד כתבתי הצעיר

49. 85.14

    משה ברוך

50. 86.1

    וזאת תשובת החר' שמואל בן וירנה על הענין הנז' לעיל

51. 86.2

    רואה אני זכות להר' אברהם כנגד הר' יואב הן בענין קנס הן בענין הפזורין וטענות שטען הר' יואב כנגד אלו העניינים אינם כלום כי מה שטען כנגד הקנס הן שלשה טענות הא' שלא נעשה כדעת הר"מ במז"ל הב' שנתבטל בעת הקידושין הג' שעבר הזמן ולא בא הנה על הראשון נאמר כי כיון שקנו מידו על הקנס כפי עדות העדים אינו מעלה ולא מוריד שלא סדרוהו אז כדרך הרמב"ם כי על הסופר מוטל הסדור הזה וכל מי שקונין מידו לכתוב שטר על ענין מן העניינים דעתו על כל הלשונות הנהוגים להעשות באותו ענין כמ"ש הטור בשם הרא"ש אביו בחשן המשפט סי' ס"א וז"ל וכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר סופרי דשטרי שכבר נהגו הסופר' לכתוב כל מי שמקנה בסדור לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ע"כ ועוד כי מכח הנח"ש הוא חייב בענין אף אם הוא אסמכתא כמ"ש הריב"ש בתשובה סימן סמ"א וסוף דבריו באותה תשובה ז"ל דאע"ג דאין הקנין מועיל מן הדין חייב להשלים כדי לקיים שבועתו וכופין אותו להשלים וחבירו קנה מכיון שהשלים עכ"ל בביאור תשובת הרא"ש ואע"ג שה' יואב מכחיש הנח"ש אינו נאמן כי הוחזק כפרן כי הוא כפר שלא היה קנון בדבר והעדי' העידי' שהיה וכל מי שהוחז' כפרן שכנגדו נוטל בלא שבוע' כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' טוען ואע"פ שעד א' מסייע להר' יואב שלא היה נח"ש בדבר עד א' לאו כלו' הוא כדמשמ' מלשון הטור בסימן פ"ט שכתב ואינו נאמן עד שיודה לו בעל דינו או יביא עדות לדבריו משמע דעדים בעינן דאי סגי בעד אחד לימא עד אחד דהוי רבותא טפי ועוד באומדנא דמוכח שנעשה כדרך הרמב"ם כי כן הוא המנהג בעיר הזאת והדבר הזה של זה הקנס נעשה תחילה לפני יודעי ספר בפני הר' אלישע והר' משה איש ואח"כ לפני הרב כה"ר יוסף קארו נר"ו ולא יתכן לומר שכולם שכחו הדין ואע"פ שהר' יואב מכחיש אין בדבריו כלום כי כבר הוחזק כפרן כדפי' ואע"פי שעד אחד מסייעו לאו כלום הוא ועל השני נאמר כי הבל היא כי היאך נתבטלה בעת הקדושין וכי בעבור שעשו קידושין ואלומי אלמוה למלתא נתבטל הקנס ומי בטלו ולמה יבטלנו ועדיין הדבר בין אוכל אולי אם אח"כ ילמד הר' יואב ליתומה למאן כאשר כן עשה בסוף ונמצא הענין בטל מעיקרו ועוד כי בכ"ו באייר קרוב לנסיעת הר' אברהם נסדר שטר של הק"ן זהובים שנתחייבו הר' אברהם ובנו להר"י וזה היה זמן רב אחר הקדושין ואם הקנס נתבטל איך היה מתחייב הר"א ובנו בק"ן זהובים כי לא נתחייב הוא בזה רק בעבור שנתחייב הר"י בקנס המאה זהובים ואם זה נתבטל גם זה נתבטל דהא בהא תליא כמפורסם לכל וכמו שהעידו הח"ר אלישע והר' משה איש והרב הנז' שאמר שצוה לסופר שלא יתן השטר הק"ן להר"י אם לא יתן שטר הקנס להר"א:

52. 86.3

    ועל השלישית נאמר כי אין הזמן בזה מעלה ולא מוריד כי לא נגבל הזמן בעד עשיית הקנס עד שנאמר שנתבטל בעבור הזמן כי הקנס נעשה בלא שום זמן והזמן עשאו הפוטרופוס עם הר"א ובנו כדרך המנהג לקבוע זמן לנישואין אבל לא נסדר זמן זה בעד הקנס ועוד כי אפי' נסדר הזמן בעד הקנס והר' אברהם העביר המועד ולא בא לא מפני זו נתבטל הענין ונמחל הקנס כי הר"א אנוס היה במה שלא בא כי לא ידע שבעבור שימתין עוד זמן לבא מאחר שהנערה עדיין קטנה והנכסים עדיין לא נגבו שיעשו מעשים כאלו אשר לא יעלו על לב איש שיעבור הר"י על כל האלות והחרמות שגזרו עליו הרב הנז' שלא יתעסק במיאון ואף אם הר"י רצה לעבור לא היה חושב שהרב הנ' וכל חכמי וטובי העיר ישימו יד על פה וכף ישימו לפיהם על ענין רע ומגונה כזה כאשר כן אינם חכמי קושטאנטינה וכיון דלא הו"ל למידע שיעשה כדבר הרע הזה אנוס מקרי כדאשכחן בדוכתיה טובא בתלמוד ומהם בסוף פ"ב מבבא קמא דגרסינן התם הניח גחלת על לב חבירו פטור וכתבו הטור בסימן קי"ח וכתב בטעמו משום שסבור שלא יניחנה ולא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרג חבירו הא קמן דמשום דלא היה לו לידע מפטר איניש בהיזק שעושה ומקרי אנוס בעשייתו ודאי שאם היה שוגג לפחות היה גולה גם בנ"ד כיון דלא הו"ל למידע מטעמא דפרישית אנוס מיקרי וכל דאנוס פטור ואע"פי שעבר הזמן והו"ל כאלו קיים תנאו וכההיא דמסכ' נדרים דאתפיס זכותיה אם לא יבא לזמן פלוני ואמרינן התם דאי אנוס לאו כלום הוא וכמ"ש הטו' סי' נ"ה הנה זה מספיק על ענין הקנס:

53. 86.4

    ועל ענין הפיזורים מה שהשיב הר"י מי צוה לו הוא עשה מעצמו אינה טענה כי הר"י במה שעשה הפסידו כל הפיזורים וגרם לו הפסד ממון ובהדיא כת' הרמב"ם בהלכות חובל כי כל הגורם הפסד ממון חברו חייב לשלם והביא פירושים הרבה תחת הכלל הזה ומהם דומה לנ"ד הוא מ"ש שם העושה עבדו אפותיקי ושחררו שחייב לשלם לו לפי שגורם לו הפסד ממון וכן ג"כ במה שלמד הר"י ליתומה למאן גרם לו שהפסיד כל מה שפיזר בלקיחתה ולא עוד אלא שהיה מהראוי שישלם הר"י לבן הר"א כל נכסי היתומה שהפסידוהו בסיבת המיאון כי הוא כבר זכה בכל כמצות המת אשר ראוי לקיימה וכפסק הרב וכפתקתו לכל חכמי וממוני וטבוי העיר אשר התוועדו יום אחד בבית הכנסת איסקל"ין ונתקוטטו עם הרב האפוטרו' על הענין ועל אפו ועל חמתו עשו וקדשו היתומה לבן הר"א הנז' ומיראתם פן ילמד הר"י ליתומה למאן גזרו עליו אלות וחרמות והוא עבר על הכל כפי המפורסם כי אין לנו עסק בנסתרות א"כ הר"י הפסיד לבנו של הר"א היתומה והנכסים והרחיקו מעל גבולו כי היתומה היתה קרובתו וזולת שהדין כן ראוי היה לעשות מדין קנס ותקנת הדור ולא יעשו האנשים סחורה ביתומות הנופלות בחלקן מצד אמותן ונמצא הלא עושה סחורה בפרתו של חבירו וכההיא דיבמות הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה לו שלא כהוגן וזה יהיה משפט המערימים וכמ"ש הטור בשם הרא"ש אביו בסי' ז"ל שכל מי שמכוין להערים ולהפקיע תקנת חכמים ולעשות עול לחבירו לכדום חכמים בערמם ועמדו נגדו להפר עצתו ומחשבתו הרעה ונדון אנו ונלמד דבר מדבר כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות העתידות לבא המתחדשות בכל יום אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקביהם ומדמים מילתא למילתא עכ"ל וה' יצילנו משגיאות שמואל בן וירג"ה

54. 87.1

    תשובות הרב ז"ל על השתי תשובות הנ"ל

55. 87.2

    בהיות כי החכמים הנ"ל ביררו אותי למכריע והכרחתי ליזקק להם מפני ממוני הק"ק יצ"ו שבקשו ממני לקבל עלי להיות מכריע והפצירו בי עד כי לא יכולתי להפיל אור פניה ובכן עמדתי על מה שפסקו החכמים יצ"ו בדין תביעת הר' אברהם טראנטו להר' יואב כי הח"ר משה ברוך פטר את הר' יואב מטעם שהר"א הנז' העביר המועד שקבע לזמן הנישואין והביא ראיה מתשובת הרשב"א ואין טעם זה נראה בעיני מפני שנ"ד חלוק מנדון תשובת הרשב"א ז"ל כמו שאכתוב לקמן:

56. 87.3

    ועוד פטרו מטעם שלא נמצא שום כתב מהקנס וטעם זה טעם יפה הוא על פי מה שאכתוב לקמן אבל מה שבא בדבריו וז"ל זאת ועוד אחרת שאפילו שנאמר שנכתב כדין וכהלכה כחכמי ספרד י"ה עד ואם שלישות יש כאן הרי לא נעשה השלישות כדין והוי אסמכתא ואסמכתא לא קנייא אינה נראה מכמה טעמים חדא שכת' בפשיטות שאפילו היו כותבים שטרי החוב כמנהג חכמי ספרד כיון שלא אמרו בשעת מסירת השטרות לשליש לשון מעכשיו אע"פ שבשטר היה כתוב מעכשיו הוי אסמכתא והבי' ראי' מתשוב' הרשב"א שהרי הרמב"ן חלוק על הרשב"א כמו שכתוב בתשו' הרשב"א ז"ל הובאה בבית יוסף:

57. 87.4

    ועוד שאין דברי הרשב"א שהביא החכם אמורים אלא כשכתוב בשטר שמסרו ליד השליש אם לא אשא את פלונית לזמן פלוני הריני מחייב עצמי במנה לפלוני דכיון שהוא בלשון אסמכתא הצריך הרשב"א שיאמר בשעת מסירה מעכשיו אבל למנהג חכמי ספרד שהוו מתחייבים זה לזה במנה בקנין בלי שום שיור ובלי שום תנאי והיו אומרים אם תשא פלונית הרי חוב זה מחול לך אין כאן אסמכתא וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה המחייב עצמו לאחד בממון בלי תנאי כלל שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא עכ"ל:

58. 87.5

    וכן מבואר עוד בדברי הרמב"ם ז"ל עצמו שמנהג חכמי ספרד היה כדי לסלק מכאן דין אסמכתא וכן מבואר בדברי מגיד משנה וכ"כ בתשובת הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שעשו שטרות זה לזה ע"מ שאם יהיה כך יתן השני שטרות לראובן ואם כך יתנם לשמעון והשיב דע כי כן נהוג בארץ הזאת לקיים כל דבר הסומכים על זה שאינו אסמכתא כיון דכל אחד מהם נתחייב בחוב גמור בלי שום תנאי אלא שתלו מחילת החוב בשליש שאם ירצה השליש ימחול לשמעון ואם לא מחלו ונתן השטר לראובן נמצא שזכה ראובן בחוב שנתחייב לו שמעון בשעת כתיבת השטר והנה חייב עצמו בלי שום תנאי ובענין זה כתב הר"מ דלא הוי אסמכתא עכ"ל ומאחר שאין כאן אסמכתא מה צורך לומר מעכשיו וגם הרשב"א ז"ל יודה בזה:

59. 87.6

    וגם ראיתי פסק החכם הר"ש ן' וירגא שכתב לחייב את הר"י בקנס ובפזורים ולא נראו בעיני דבריו כי מה שטען וכתב רואה אני זכות להר"א נגד הר"י עד דעתו שיכתבנהו כמנהג המדינה יש לתמוה מאחר שהוא בקי בדברי הטור חה"מ כמו שנזכר במה שכתב בסימן ס"א איך לא נזכר למ"ש בסימן ע"א וז"ל שטר שיש בו נאמנות ואין עדי השטר בפנינו וטוען הלוה כי לא נכת' הנאמנות בצוויו כי דרך הסופרים לכתוב מעצמם שופרא דשטרי אינו נאמן כי כיון שכותב בו וקנינן מיניה על כל מאי דכתיב לעיל אינו יכול לבטלו אבל אם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרי כמו שרגילים הסופרים לכתוב בכל השטרות אע"ג דכתיב ביה וקנינן מידיה על כל מאי דכתיב לעיל אין סומכים על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתים כדאיתא בירושלמי עכ"ל והם דברי ספר התרומות הרי מבואר דאע"גב שדרך הסופרים לכתוב נאמנות ושטר יוצא מתחת יד זה וכתוב בו נאמנות אם אמרו העדים שלא נכתב בצווייו אין הנאמנות כלום כ"ש בנ"ד שאין כאן שטר כלל ומה שיש לדקדק על דברי הטור שבסימן ס"א כתב דברי תשובת הרא"ש בלי חולק ובסי' ע"א כתב דברי בעל התרומות בלי חולק והם כסותרים זה לזה כתבתי בס' ב"י דאפשר לומר דבעל התרומות מיירי כשאינו מנהג פשוט בכל המדינה לכתוב כן בכל השטרות אי נמי הרא"ש מיירי כשאין כאן עדים שיעידו שלא כתבנוהו בציווי הלוה ע"כ והשתא לתירוצא קמא אין המנהג פשוט בכל המדינה לכתוב בכל שטרי קנסו' כמנהג חכמי ספרד שכמה שטרות באים לפנינו ואין כתוב כמו כן ולתירוץ השני השתא ומה התם ששטר יוצא מתחת ידו וכתוב בו נאמנות לא מהני אלא מפני שאין כאן עדים שיעידו שלא נכתב בציווי הלוה בנ"ד שאין כאן שטר כלל עאכ"ו:

60. 87.7

    ועוד יש להביא ראיה בדבר ממה שכתוב בב"י בשם הריטב"א וז"ל דבר התלוי בתנאי כל שלא פי' אינו מחוייב ואינו נכלל בחומר כל שטרי אלו הדברים שאין הסופר בקי בדיקדוקן ודברים שהם תחת הכלל אבל תנאים לא תדע דש"ש שנתחייב באחריות שמירתו כחומר כל שטרי שכירות הנוהגים בישראל אפי' רוב שומרי שכר כותבים שמתחייב באונסים זה לא נתחייב אלא בגניבה ואבידה וכ"כ רבינו האיי האי מאן דמקבל עליה למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבילית עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל קיים לכל כללי דתחות עניניה אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה וביטול מודעא לא מחשבינן ליה עד דמפרשן ע"כ והרי נאמנות וביטול מודעי שהוא נוהג בכל השטרות ואעפ"כ כיון שאינו מפורש בשטר אע"פ שכת' וקבלית עלי אחריו' שטרא כחומר כל שטרות לא מחשבינן ביה וזו ודאי סברא נכונה עכ"ל:

61. 87.8

    הרי שאע"פ ששטר יוצא מתחת ידו וכתוב בו כחומר כל שטרי אינו נכלל בו אפילו דברים שהוא מנהג לכותבם ככל השטרות כ"ש בנ"ד שאין כאן שטר כלל ועוד שאפי' אם היה הדין שבכל שטר סתם היה נכלל כל הדברים שנוהגים לכתוב בכל השטרות כגון נאמנות וביטול מודעי תנאי זה דחכמי ספרד אינו נכלל בו משום דהיה צריך לכתוב שטרות ולהשלישם ביד שליש ובנדון דידן לא היה לא זה ולא זה:

62. 87.9

    ומ"ש עוד וז"ל ועוד כי מכח הנח"ש הוא חייב כו' עד והטור בסי' ע"ט יש לתמוה דמה לו ללכת לקראת הרמב"ם והטור דהא מימרא מפורשת דהיא בפ"ק דמציעא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך והלוה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ואפשר לומר שהוצרך לדברי הרמב"ם והטור שכתבו שנוטל בלא שבועה מ"מ אגב חורפיה לא עיין בה שאין הנדון דומה לראיה דשאני התם שהוא עצמו סותר דבריו שבתחלה אמר לא היו דברים מעולם וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והילכך כי אמר בתר הכי פרעתי הרי הוא סותר טענתו הראשונה ומשום הכי לא מהמינינן ליה ומה ענין זה לנ"ד שאינו אומר טענת סותרות זו את זו ולא עוד אלא שאחד מן העדים מסייעו דפשיטא שאין כאן שמץ נח"ש וכ"ש שאנו בקיאי' בהר"י שאינו נשבע על שום דבר ואפי' כשנשא אשה לא רצה לישבע

63. 87.10

    ומ"ש עוד דאומדנא דמוכח שנעשה כדרך הרמב"ם כו' עד עד אחד לאו כלום הוא כמה רב גוברי לאפוקי ממונא באומדנא ורז"ל אפי' באומדנא דמוכח טובא כגון ההיא דגמל המאוחר בין הגמלים לא סמכו והיאך הוא רוצה לסמוך על אומדנא חלושה וקלושה להוציא ממון ולא עוד אלא שהיא בנוייה על קו תהו כי מה שטען כי כן הוא המנהג בעיר הזאת כבר כתבתי שאינו כן ומ"ש שהקנס נעשה לפני לא היו דברים מעולם אמת הדבר שדברו בפני בענין זה אבל לא נעשה בפני שום חזוק ולא שום תנאי. ומ"ש ואע"פי שהר"י מכחיש כו' עד עד אחד לאו כלום הוא כבר נתבטל ביטול דברים אלו

64. 87.11

    ומ"ש ועל השנית נאמר כי הבל היא כי היאך יתבטלו בעת הקדושין כו' עד ונמצא הענין בטל מעיקרו יש להשיב דאי מהא לא ארייא דאיכא למי' דמאחר שנתקדשה אע"פי שעדיין היתה יכולה למאן כיון שהמיאון גנאי ופגם כי ע"כ השתדלתי וגזרתי לקדש עכ"פ ולא נתפייסתי בכמה חזוקים וכמה קנסות שהיו עושים לקיים החיתון ומאחר שבקידושין היו בטוחים שיתקיים החיתון לא היה צריך לקנס

65. 87.12

    ומה שטען ועוד כי בכ"ו לאייר קרוב לנסיעת הר"א הנז' עד וכמו שהעידו הח"ר אלישע והר' משה איש יש יש להשיב שחיוב הק"ן זהובים שנתחייבו הר"א ובנו להר"י היה מחמת מה שנשאר מכתובת אשתו אצל זקנה של היתומה והסכימו הר' אברהם ובנו להתפשר עם הר' יואב בק"ן זהובים על מנת שהר' יואב יסכים בחיתון הנזכר ומתחלה היה בטחון החיתון בקנס ואחר כך כשנתקדשה בטח לבם בקידושין ולא הוצרכו לקנס ומכל מקום פשרת הק"ן זהובים במקומה עומדת מאחר שכבר בטח לבם בקיום החיתון ע"י הקדושין:

66. 87.13

    ומ"ש והרב הנזכר צוה לסופר שלא יתן שטר הק"ן זהובי' אם לא יתן שטר הקנס להר' אברהם עכ"ל אמת הדבר כי כן אמרתי להח"ר אלישע כאשר לא ידעתי מה שאומ' הר' יואב שאמר להר' אברהם בק"ק איסקלי"ן שעתה שנתקדשה לא נשאר עליו שום חיוב קנס. ומ"ש עוד ועל השלישית נאמר כי אין הזמן בזה לא מעלה ולא מוריד כו' רואה אני את דבריו בזה שמה שהשיב הח"ר משה ברוך מתשובת הרשב"א אינה ענין לנדון שלנו דשאני התם שכתוב בשטר השידוכין שלקח קנין שישא את לאה בשבת נחמו הבא ראשון שמאחר שמתחלה בשעת עשיית השטר והשבועות והקנסות קבעו זמן לשבת נחמו מי שהעביר המועד ולא קיים באותו זמן הוא חייב וחבירו פטור אבל בנ"ד שבשעת השידוכין לא קבעו זמן אעפ"י שאח"כ קבעו זמן לא מפני שעבר הזמן נתבטל הקנס וחיוב השדוכין אם תמצא לומר שהיה שם קנס ולא עוד אלא אפילו אם היה כתוב בשטר הקנס קביעות זמן אם אחר שכתוב ענין השדוכין והקנס כתוב שקבעו זמן לנישואין לזמן פ' אע"פי שא' מהם העביר הזמן לא מפני זה נפטר חבירו וחייב הוא בקנס אם לא יקיים החיתון ההוא כיון שלא תלו השדוכין והקנס בזמן כ"ש בנ"ד שבעת השדוכין והקנס אם היה שם לא נקבע זמן. ומ"ש ועוד כי אפי' נסדר הזמן בעת הקנס כו' עד שיעשו מעשים כאלה אינה טענה מכמה פנים חדא מפני התראה שהתרה הר' יואב להר' אברהם באנדרינופלא שיבא לזמן הקבוע כמו שכתוב באורך בטענות הר' יואב ועוד שאפילו לא היה מתרה בו היה לו להר"א לחוש שבראות אם היתומה שלא בא המשודך לזמן שקבעו לא הייתה מתרצית להמתין עד שתגדיל בתה ותהיה מקודשת גמורה ואם יעלה בדעת המשודך לענין היתומה עד שיחפוץ הוא או עד שישלחוה לו למקומו יעשה ויוכל ועוד כי כבר ידע כי שלא מדעת היתומה ואמה נתקדשה לו וכמעט תואנה היו מפקיעים אותה ממנה כל שכן בהיות לה טענה מספקת בענין הקנס ומעתה כל מה שכתב שהר"א אנוס היה במה שלא בא כו' עד הנה זה מספיק בענין הקנס נסתלק מכאן כי אינו ענין לנ"ד:

67. 87.14

    ומה שטען והנכסים עדיין לא נגבו אינה טענה כי בבואו היו הנוגשים אצים והנכסים נגבים. ומ"ש ועל ענין הפיזורים מה שהשיב הר"י מי צוה לו כו' עד ומדמים מילתא למילתא השיב על דבריו ממטה למעלה ונאמר כי מ"ש שהיה ראוי לו עשות כן מדין קנס ותקנת הדור כו' תשובתו מבוארת שלא הובררו לקנוס שלא מן הדין אלא לדון דין תורה:

68. 87.15

    ומ"ש שהיה ראוי שישלם הר' יואב לבן הר"א כל נכסי היתומה שהפסידוהו בסבת המיאון כי כבר זכו בכל בצוואת המת כו' זה בנוי על הקדמת דבר שאינו כי לא נזכר דבר זה בצוואתו שצוה לכתוב ומ"ש שבפיתקי שכתבתי שאמר כן המת לא היה אלא על פה נשים ששמעו בחייו שהיה אומר כן:

69. 87.16

    ומ"ש שישלם כל נכסי היתומה יש לתמוה עליו שאפי' אם היה כתוב בצוואת הזקן כן לא היה מיקרי זכה בנכסים אלו לשלם למי שגרם לו שלא יזכה בהם ועוד שאפילו אם תמצא לומר שהיה כתוב כן בצוואת המת והוה אמרינן דבהכי חשיב כאלו זכה בנכסים לא הוה מחייבינן לשלם מפני שהפסידו נכסים אלו משום שיש לומר דלית ליה הפסד שהרי הלך ונשא אשה אחרת והכניסה לו נכסים כאלו או יותר:

70. 87.17

    ומ"ש כי במה שלימד הר' יואב למאן גרם לו שהפסיד כל מה שפיזר בלקיחתה אלו היה מתברר שהר' יואב למדה למאן ואם היה הדין שהמלמד למאן היה חייב לשלם מדינא דגרמי יפה היה אומ' שהיה חייב לשלם הפיזורי' ע"ד שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות זכייה ומתנה אבל בנ"ד אין בירור שהר' יואב למדה למאן והיאך נחייבהו ממון בלי בירור ועוד דאפילו היה מתברר שהוא למדה למאן לא היה חייב משום דאין זה דינא דגרמי דחייב אלא גרמא בנזיקין דפטור שהרי כתבו התוס' בפרק לא יחפור שר"י חילק בין דינא דגרמי לגרמא בנזיקין דדינא דגרמי היינו שעושה הוא הזיק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי שיינו שמשעת מעשה בא ההיזק ובנ"ד אין גם אחד מאלו כי הממאנת היא עצמה היא העושה ההזיק לא המלמדה למאן וגם ההיזק לא נעשה מיד כשלמדה למאן אלא בעת שמיאנה ועוד שהרא"ש בפרק הגוזל עצים ובפרק לא יחפור אצל חילוק שחילק ר"י דדינא דגרמי שהוא בעצמו הוא העושה ההיזק כתב וברי הזיקא והכא אפילו בעת שמיאנה לא ברי הזיקא שכבר אפשר שתחזור בה ותתקדש לו ולא נעשה ההיזק עד שאח"כ הלכה ונתקדשה לאחר וכיון שאפילו בעת שמיאנוה לא הוי בריא הזיקא מכ"ש דבעת שלמדוה למאן לא הוי בריא הזיק' ומטעם זה יש לומר עוד דאפילו בעת שמיאנה עדיין לא נעשה ההיזק וכ"ש בעת שלמדוה למאן:

71. 87.18

    וע"פי הדברים האלה אף אם היה מתברר שהר' יואב למדה למאן היה פטור וגם למה שכתבו התוס' בפ' לא יחפור בשם הריטב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל הזיק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים בנ"ד אין הזיק זה מצוי ורגיל לבא המיאון מילתא דלא שכיח הוא:

72. 87.19

    הכלל העולה שאין להר' אברהם שום זכות על הר' יואב לא מהקנס ולא מהפיזורים וגם על היתומה אין לו שום זכות משום דקטן שהזיק פטור מלשלם ואפילו אחר שהגדיל וכדתנן בפרק החובל גבי חרש שוטה וקטן הם שחבלו באחרים פטורין ומדלא קתני אבל משלמין לאחר זמן כדקתני בעבד ואשה ש"מ אחר שהגדיל פטור וכ"פ הפוסקים ומעתה הר' אברהם חייב לפרוע ליתומה השבעים וחמשה ויניציאנוש שלקח מנכסיה והיתומ' חייבת להחזיר לו התכשיטין של כסף וזהב ומה שהוא בעין משאר דברים שפרע לה נאם הצעיר

73. 87.20

    יוסף קארו

74. 88.1

    תשובת הר' שמואל ן' וירגא על תשובתי בענין הנ"ל על מה שהשבתי על פסקו וז"ל

75. 88.2

    על מה שתמה מורינו הרב איך לא נזכרתי מלשון בעל התרומות מנין שלא נזכרתי דאם בשביל שכתבתי לשון הרא"ש והבאתי ראיה ממנו אין זה מזיק אם בה"ת חולק עמו דמגברא אגברא לא רמינן ואם הקושי הוא בשביל שכתב הטור שניהם כנראה שהם מסכימים אין זה הכרח כי דרכו של הטור לפעמים לעשות כן שכות' במקום א' דעת פוסק א' ובמקום אחר דעת פוסק אחר ואם ישאל שואל א"כ למה סמכתי על הרא"ש יותר מעל בעל התרומות עשיתי זה מכמה טעמי חדא דהרא"ש בתרא יותר מבעל התרומות והלכה כבתראי ועוד שכבר כתב הטור בפתיחת חבורו שעל הרא"ש אביו ז"ל יש לסמוך במקום שהוא אינו סותר דבריו וז"ל בתחלת החשן ועלתה במחשבתי לחבר ספר במשפטי הדינים על דרך פסקי א"א הרא"ש ז"ל אשר הם בנויים על יסוד הרב הגדול האלפסי ז"ל עד וכמעט מקומות אשר אין דעתו משוך עם דעת שאר המחברי כמו הרמב"ם וזולתו אני כותב דעתם ודעת א"א הרא"ש ז"ל והסכמתו למען ירוץ קורא בו ויעשו ככל אשר ימצא במקום ההוא ולא יסור ממנו ימין ושמאל ע"כ הרי שהטו' גילה לנו שהעיקר בפסקיו הוא על דרך הרא"ש אביו ועוד שהוא כתב תשובה זו של הרא"ש בסימן התשובות שהם לענין מעשה כנראה שהוא רוצה שלענין מעשה נסמו' עליו ועוד שרבים אש' עם הרא"ש בסבר' זו ר"ל בענין שנסמו' על המנהג אע"פ שבענין הנאמנות חולקים עמו תחלת כל דבר רבינו האיי גאון כמו שהביאו דבריו הריטב"א ורבינו ירוחם וסמכו עליהם ולא חלקו עליהם אע"פ שלדעת הראב"ד אין צורך לזה כי אין בזמנינו מי שכדאי לחלוק על דברי גאון הרי שרבים אשר אתו וע"כ סמכתי על דבריו ועוד דאפי' בה"ת יודה בנ"ד דע"כ לא קאמר בה"ת דלא סמכינן אמנהג אלא בענין נאמנות שהיא מילתא אחריתי אבל בנ"ד שמה שרצונו לסמוך על המנה' הוא בעצם הענין כי הוא על סדור הקנס שיסודו כדעת הרמב"ם וכמנהג המדינה בזה יודה בעה"ת ובזה נתרצה הקושייא שהקשה לומר מההיא דהריטב"א דההיא דהריטב"א מיירי לענין תנאי דהוא מילת' אחריתי כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אבל בנ"ד שסמך על המנהג הוא בעצם גוף הענין יודה הריטב"א וזהו שכתב רב האיי לכל כללי דתחות עניניה דלא גרע משאר הלשונות שכתב הרב שהם בכלל ובחומר כו' וסמכינן אמנהג כל זה אמרתי בהנחת שדברי הטור סותרים אלו את אלו ואפשר לומר שאינם סותרים כי מ"ש לשון בע"הת כפי הדין מדין התלמוד ויורה על זה לשונו שכתב ז"ל אע"ג דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד כו' כדאיתא בירושלמי כו' הרי שמה שכת' בכאן הוא מה שהוא כן כפי דין התלמוד ושאין לסמוך על מה שכתוב בו וקנינא אבל מה דכתיב ויכולים העדים לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ובסי' ס"א כתב תשובת הרא"ש מטעם המנהג וכתב כי כיון שנהגו כן סתם המקנה דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה כי היישובים שכתב מר אינם נ' לי כי הא' שכתב שדברי בעה"ת הם כשאין מנהג פשוט ודברי הרא"ש כשהמנהג פשוט במחילה ממנו כי אדרבא לשונו של בע"הת יורה יותר שמדבר כשהמנהג פשוט בעיר יותר מלשונו של הרא"ש כי בעה"ת כתב שרגילים הסופרים לכתוב כן בכל השטרות והרא"ש כתב בשטרות סתם והשמיט מלת בכל גם מה שכתב מר בכל המדינה איני יודע מה טיבו של זה בכל בכתב כי לא מצינו בשום מקום שיאמר שהמנהג פשוט בקצת המדינה ולא בכולה כי אינו בכולה או ברובה שהיא ככולה לא יקרא מנהג פשוט גם היישוב השני שדברי הרא"ש הם בשאין כאן עדי השטר אתמהא כי לא היתה שאלת הרא"ש על שטר שטען הלוה שלא נכתב הנאמנות בציוויו ואין כאן העדים עד שיאמר הרב כן אבל השאלה היתה על שנתברר לשואל שהיו כותבין הנאמנות בלי צווי הלוה כלל וע"ז שאל השואל מה דינו וע"ז השיב הרא"ש שאין קפידא בדבר כי אין צורך שיפרש הלוה כל לישני שפירי דאית ביה רק כשיקנה לכתוב שטר מספיק כי דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וזה פשוט בלשונו ע"כ אמרתי שאין המלט מאחד מהשני דרכים שכתבתי לעיל או שהלשונות סותרים כי כן מצאנוהו לטור במקומות אחרים לכתוב במקום אחד דעת פוסק א' ובמקום אחר דעת פוסק אחר או שנאמר שמה שכתב לשון בה"ת הוא מדין התלמוד מדין מגיד וחוזר ומגיד ומ"ש בתשובות הוא מדין המנהג ועל מ"ש הרב מה שאין המנהג פשוט במדינה במחילה ממנו שזה מחלוקת במציאות כי גם אני נמצא במדינה זה לי שתים עשרה שנה וכל קנס שדוכין שראיתי הם מסודרים על דרך הרמב"ם והשטרות שכתב מר שבאו לפניו שלא כדרך הרמב"ם אין מביאים ראיה מהם כי היו מסופר בלתי בקי ואין מביאים ראיה רק מהסופרים המפורסמים ומובהקים ובקיאין בטיב שטרות ומנהיגיהם:

76. 88.3

    על מה שבא בכתב מר הרבה פעמים כ"ש כאן שאין כאן שטר תמהתי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד דין הקנין כדין השטר וראיה לזה מ"ש הטור בשם הרמב"ם בס"ס פ"ז ז"ל טען שיש אצלו חוב בקנין או שטר ואבד והוא אומר פרעתי או איני חייב לך כלום ונשבע ואחר כך באו עדי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים הרי זה משלם ע"כ הרי שנתן לקנין דין שטר ואם אמר פרעתי אינו נאמן

77. 88.4

    ועל מ"ש מר שלא הושלשו השטרות איני יודע מה טיבו של שלישות בכאן כי חכמי ספרד לא הצריכו שלישות והמנהג לכתוב ולתת שטר אחד לכת הא' ואחר לאחרת

78. 88.5

    עוד כת' ואפשר שהוצרך לדברי הרמב"ם שכת' שנוטל בלא שבועה זה האפשר הוא מחוייב עוד כתב ומ"מ אגב חורפיה לא עיין בה שאין הנדון דומה לראיה דשאני התם שהוא עצמו סותר דבריו כו' פליאה דעת ממני מה טיבו על טענות סותרות להוחזק כפרן והם עניני' שונים והא ראיה שכתבם הטור בסימני' נבדלי' כי דין הוחזק כפרן כתב בסי' ע"ט ודין טענות סותרות כתב בסי' שלאחריו בסי' פ' גם הרמב"ם כתבם בפרקים שונים כי עיקר דין הוחזק כפרן כתב בפ"ו ודין טוען וחוזר וטוען כתב בסוף פ"ז גם בתלמוד הם במסכתות שונות כי דין הוחזק כפרן עיקרו בשבועות ודין טוען וחוזר וטוען הוא במסכת בתרא בפ' חזקת הבתים הרי שהם ענינים שוני' גם מלות הוחזק כפרן יורו ע"ז כ"ש עם מה שפרש"י בשבועות שהכוונה הוא שהוחזק שקרן במה שאמר וכיון שהוחזק שקרן במה שאמר שוב איני נאמן כמו שיאמר עד שיברר הדבר בעדים ואע"פ שאמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי שנראה שהוא מטעם סתירה אין ראיה כי לא יתחייב כי כל מקום שלא ימצא סתירה שלא יקרא הוחזק כפרן כי שם זולת שהוחזק כפרן עוד מצאו שדבריו סותרות ועם היות שאמרה שבאותו ענין נמצא הכפרנות עם הסתירה לא יתחייב מפני זה שבמקום שלא ימצאו שניהם לא יאמר הוחזק כפרן והלשון דומה למשל דכד משכח זוטרי שקיל כדמשכח רברבי שקיל וראיה לזה עוד מ"ש בשבועת הדיינין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסקנא כך אמר לו לא פרעתיך בפני פ' ופ' ואמרו לא היו דברים מעולם סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן א"ל רבא כל מילתא דלא רמיא אדעתיה היינו אומרים הוחזק כפרן אע"פ שאין כאן סתירה כ"כ בין מ"ש תחלה פרעתיך בעדים למ"ש אח"כ פרעתיך שלא בעדים כי בעצם הפרעון אין כאן סתירה מה בין זה לנדון שלנו שמתחלה אמר הר' יואב שלא היה קנין בדבר ואח"כ אמר שהיה קנין אלא שלא נסדר כסדר הרמב"ם אם לההיא דשבועות נקרא סתירה גם לנדון שלנו נקרא סתירה

79. 88.6

    עוד כתב מר כמה רב גובריה לאפוקי ממונא באומדנא ורז"ל אפי' באומדנא דמוכח טובא כגון ההיא דגמל האוחר בין הגמלים לא סמכו ע"כ יראה מלשונו זה דבאומדנא לא מפקינן ממונא ובמחילה ממנו הרא"ש כתב בהפך מזה בכלל פ"ו וז"ל הרבה אומדנו' מצינו בתלמוד שאין להם כ"כ הוכחה דמו לזו כההיא דפרק מי שמת מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו רבי שמעון ב"ע אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאם היה בנו קיים לא היה נותנם לאחרים וכן שטר מברחת וכן מתנת ש"מ בכל נכסיו אפי' בקנין אם עמד חוזר וכן זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דפסקינן בפרק אלמנה דכתובות דהדרי זביני וכן בפ"ק דקידושין ההוא גברא דזבין לנכסיו אדעתא למיסק לא"י וכן גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אלמא האי דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות דינא הוא ע"כ הא קמן דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות והביא כמה ראיות לזה וגם גמל האוחר שמביא מר לראיה שלא סמכו כתב הוא לראיה שסמכו

80. 88.7

    ועל מ"ש שהאומדנא היא חלושה בעיני היא חזקה שדבר הנעשה בפני יודעים חזקה שלא יצאו בלתי מתוקן ושלא טעו בדבר כ"כ פשוט ויש באומדנות שהביא הרא"ש לראיות מן התלמוד חלושות ממנה ואע"פ כן סמכו עליה ויש לאומדנא זו ראיה מן התלמוד דגרסינן בפרק זה בורר ואי כתב בו ואמר לנא רבנא אשי תו לא צריך הא קמן לאחד מן הפירושים שפר"שי שם כיון שנעשה הדבר בפני רב אשי חזקה שלא היה טועה בדבר כ"כ פשוט דאין ב"ד פחות משלשה

81. 88.8

    עוד כתב שמאחר שנתקדשה אע"פ שעדיין היתה יכולה למאן כו' עד היו בטוחים שיתקיים החיתון לא היה צריך לקנס ע"כ במחילה זהו כיסוי השמש בכברה כי איך יבטחו לבם וראו שהיה צריך כ"כ מעמדות והרשות ואלות וחרמות שגזרו על הר' יואב שלא ילמד למאן מפחדים על המיאון ואיך יבטח לבו כ"ש בלכתו בארצו ונשארה היתומה ברשות הר"י וידע כי נעשו הדברים על כרחו של הר"י ועוד בשופטני עסקינן שימחול על הקנס ללא צורך ומה היה מפסיד בהרבות חזוקים וקיומים קידושין וקנסות כ"ש כשהנושא צריך לכולם ועדיין צריך רחמי שמים

82. 88.9

    עוד כתב מר שחייוב הק"ן זהובים היה מחמת שהנשאר מכתובה כו' גם בזה במחילה כי כבר נעשית מחילה גדולה מהאלמנה הנז' אשת הר' יואב להר' יצחק גוקליר וכל באי כחו כאשר המחילה היא ביד אלמנת פאריג"א ובודאי שהראית אותה להר' אברהם הנז' ולמה יעלימוה ממנה ללא תועלת כי תועלת הנעלם לא היה לה' יואב ועוד כי אפילו לא היתה מחילה בדבר היאך היה מתפייס הר"א כ"כ בנקל בשלום ובמישור בלי שום קטטה ובלי שום דין ודברים על הק"ן זהובים בעבור הריב הישן אם לא שהיה שום תועלת מגיע להר"א ולא שום תועלת לבד רק תועלת גדול כי סך ק"ן זהובים לא מעט הוא ואלו דברים מפורסמים ופשוטים ועוד הוכחה לזה דברי מר לסופר שלא יתן שטר הק"ן לזה בלתי שיתן שטר הקנס לאחר

83. 88.10

    ומ"ש הרב כי לא ידע מ"ש לו הר' יואב אח"כ כי כבר נתבטל הקנס בעת הקידושין במחילה אינ' טענה כלל כי לא מפי הר"י אנו חיים שיאמר הוא כי כבר נתבטל ואם היה שומע מר דברים אלו שהיה אומר אותם להר' אברהם והר' אברהם היה מודה הודאה גמורה אז טוב אבל כשיאמר לו הר' יואב דברים אלו בינו לבינה הבל המה מעשה תעתועים:

84. 88.11

    עוד כתב מר שהר"י התרה להר"א שיבא והר' אברהם לא עשה חשבון מדבריו ולא חשב שיעבור על כל האלות שיגזרו עליו ואם יסכים הוא לעבור שלא יסכימו חכמי העיר

85. 88.12

    עוד כתב שמצות המת שעליה בנה פתקתו לא נשמע רק מפי נשים במחילה לא חשבתי שיהיה יסוד פתקתו מאמר נשים עוד באו דברים איני פונה להשיב עליהם לאפס פנאי גם כי נלאתי להשיב אבל אבא להשיב על מה שהוא לענין הדין

86. 88.13

    עוד כתב כי מנין לנו שהר' יואב למד למאן זה מפורסם ולמפורסמות אין צריך ראיה כי מפורסם בעיר מפי עוללים ויונקי' ומי שלח שאלה לירושלים לרב כמה"ר דוד בן זמרה ומי הביא פסק מידו על זה האם היתומה הקטנה עשתה כל הדברים הללו הנה זה מפורסם בפי כל שהכל עשה הר' יואב גם הר"י בעצמו אחשוב שלא יכחישנה

87. 88.14

    עוד כתב כי אף אם למד למאן הוא גרמא בעלמא ולא דינא דגרמי והביא ע"ז חילוק ר"י שהביאו התוס' בפרק לא יחפור והרא"ש בהגוזל עצים במחיל' ממנו מכ"ת אנן אין לנו אלא דברי הרמב"ם מארי דאתרין שהוא מכחיש אותם חילוקים כי הנה הטור כתב בשם הרמב"ם בסימן שפ"ו כי המסלק כרים וכסתות חייב המסלק ולכל אותם החילוקים המסלק פטור שכ"כ הרא"ש שם בהגוזל עצים וז"ל והיכא דהוא בעצמו עושה ההזק לממון חבירו ובריא הזיקא הוא הנקרא דינא דגרמי כו' עד אבל המסלק כרים וכסתות אע"ג דבריא הזיקא לא עשה מעשה בגוף הממון ע"כ וכן בחילוק שני כתב וז"ל ועוד יש לחלק היכא דבשעת מעשה נעשה ההזיק נקרא דינא דגרמי כו' עד אבל המסלק כרים לא נשבר הכלי עד שהגיע לארץ ע"כ הרי שלשה החילוקים מסלק הכרים פטור ולדעת הרמב"ם חייב הרי הוכחה גמורה שאינו סובר כאותם חילוקים

88. 88.15

    עוד הביא הטור בסימן הנז' פרטים אחרים דלדעת הרמב"ם חייבים ולדעת הרא"ש הסובר כאותם חילוקים פטורים דהיינו דוחק מטבע חבירו עד שנפל לים או שפיחת צורתו שכתב הטור דלדעת הרא"ש פטור ולדעת ר"מ חייב הוכחנו שהרמב"ם אינו סובר כאותם חילוקים גם ההגהות שסביב המיימון הביאו אותם החילוקים וכתב עליהם לא מצינו למיקם להני חילוקים וגם ר"י גמגם ברובם איך שיהיה אנו אין לנו אלא דברי הר"מ שכמותו נהגנו ואם באנו להאריך אף לפי אותם חילוקים הר' יואב חייב לפי קוצר דעתי אלא שאיני רוצה להטר'

89. 88.16

    עוד ראיה על מה שכתבתי כי הוחזק כפרן אינו תלוי בסתירת טענות דגרסינן במסכת מציעא פ"ק אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידי' אותו שלא פרע וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וה"נ אמרינן התם א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעידים מעדים אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה ע"כ ואם הדבר תלוי בסתירה אין שם סתירת טענות כי אינו סות' בטענה שטוען שנית שפרע הטענה הראשונה שאמר אבל הוא כי לדעתו פרע שני פעמים וכן במה שחזר ואמר נשבעתי אינו סותר הנשבעתי הראשון אלא שנשבע שני פעמים אלא ודאי אין הדבר תלו בסתירת טענות אלא שכיון שנמצא שקרן במה שאמר אינו נאמן עוד באותו ענין אע"פ שהטענה שיטעון אח"כ אינו סותרת הראשונה

90. 88.17

    עוד ראיה ממ"ש הנמקי יוסף בפ' הנז' גבי איצטלא דמילתא דשבתי בר ארינוס כתב ז"ל דשמעינן מינה דמטענה לטענה הוחזק כפרן כגון זה שבתחלה כפר ואח"כ טען שפרע ע"כ הא קמן למדנו מדבריו שאין תלוי נאמנות שיש למוחזק כפרן משום שסותר טענותיו שאם כן היאך בא לחדש הנמקי לומר שיש טענה הוחזק כפרן מטענה לטענה והלא עיקר הוחזק כפרן הוא מטענה לטענה ושיהיו בטענות סותרות אלא ודאי דהוחזק כפרן לחוד טענותם סותרות לחוד כי המוחזק כפרן אף כשלא יסתור טענותיו רק שיחזור לומר כעין אותה טענה שטען ראשונה כי ההיא דלעיל שמתחלה טען פרעתי ואח"כ חזר לטעון חזרתי ופרעתי וכן נשבעתי חזר וטען חזרתי ונשבעתי אח"כ אחר שהכחישוני העדים אע"פ שאין סתירה בין טענה לזו מ"מ הוחזק כפרן

91. 88.18

    עוד יש לי להרחיב כמ"ש לעיל דבנ"ד יודה רב האיי גאון והריטב"א שהביא דבריו דע"כ ל"ק אלא בנאמנות או תנאי שום דברים נפרדים מעצם הענין אבל בעצם הענין או הדברים הנכללים תחתיו יודו דסמכינן אמנהגא דהכי משמע מלשון הריטב"א שכתב ואינו נכלל כחומר כל שטרי אלא דברים שאין הסופר בקי בדקדוק ודברים שהם תחת הכלל כו' וכן רב האיי כתב הלשון הזה בעצמו ז"ל כיון דכתיב ביה ואחריות שטר דנא קבלתי עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל קיים לכל כללי דתחות ענינא עכ"ל והרי דברים ק"ו ומה אם לדברים שהם תחת הכלל נסמוך על המנהג כ"ש לכלל עצמו והרי הפוסקים כתבו דאע"ג דאמרו יד בעל השטר על התחתונה היינו לדבר שאינו מבטל כל השטר אבל לדבר שסותר כל השטר ומבטלו ידו על העליונה וכן בנדון אם לדברים שהם תחת הכלל שלא היה השטר מתבטל אם לא היו נכללים תחת הכלל כל שכן לכלל העצמו שאם לא נסמוך על המנהג יתבטל השטר כולו כמו נדון דידן שאם לא נסמוך על המנהג אין כאן קנס כלל

92. 88.19

    עוד שדינא בה נרגא דאפילו לא היה מנהג בעיר לכתוב קנס השידוכין על דרך חכמי ספרד מ"מ גובין כאן הקנס כיון שקנה מידה דסתם קנין לכתיב' עומד ונהגו לכתוב בכל השטרות קנין שלם מעכשיו במדל"ב כיון דאיכא קנין ומעכשיו מודה הרמב"ם דלא שייך אסמכתא כמ"ש בהלכות מכירה פי"א ומה שנהגו חכמי ספרד הוא בקנין לבד וכ"כ הריב"ש סימן רס"ג ז"ל ואע"פ שמעכשיו מסלק דין אסמכתא א' עד וכן במ"ש בסו' הפרק כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושים כו' הרי שאפילו בקנין לא מצא דרך להקנות באסמכתא אלא כשיתחייב תחלה המקנה בחוב גמור כו' הרי שהוצרך לתיקון חכמי ספרד הוא דוקא בקנין לבד כי בקנין עם מעכשיו אין כאן אסמכתא וכן יורה פשט לשונו של הרמב"ם בפרק הנז' ואעתיק בכאן לשונו של הכ"מ שהביאו ההגהת מיימוניות בפ' הנז' שהוא סמך לדברי תלמידו הרא"ש ולכל מה שכתבתי והוא היה גדול בדורו וז"ל וכתב הר"מ דכתבינן בשטר וקנו מידה בב"ד חשוב אע"פי שלא נעשה הקנין בפני החשוב שבעיר מידי דהוה אמתנה דכתבין בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אע"פ שלא אמר כך דכיון שצוה לכתו' שטר חוב הוי כאלו אמר בפי' מאחר שתופס כך הוא ה"נ אע"פי שלא היה בב"ד חשוב ה"ל כאלו הודה שהקנה לו בב"ד חשוב כיון שאמר לכתוב שטר אבל לא אמר לכתוב שטר לא ע"כ ובזה אשים קנצי למילין והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן הצעיר שמואל ן' וירגא

93. 89.1

    תשובתי על תשובת הח"ר שמואל ן' וירגא

94. 89.2

    ראיתי מה שהשיב הח"ר שמואל ן' וירגא להשיב על מה שהשבתי על פסקו וז"ל על מה שתמה כו' עד דגברא אגברא רמינן אני אומר דאנן לאו למירמיה גברא אגברא אתינן אלא למימר דכיון דאיכא מאן דמסייע לנתבע לא מפקינן ממונא מספיקא ובזה תשובה על כל מ"ש עד כנראה שהוא רוצה שלענין מעשה נסמוך עליו מלבד שיש להשיב עליו עוד בזה תשובת זו מספיק שלא להאריך ומ"ש ועוד שרבים אשר אתו כו' תחלת כל דבר רבינו האיי גאון כו' כמה לא חלי ולא מרגיש שמביא ראיה ממה שהבאתי כדברי שהוא כנגדו וכמו שאוכיח עוד לקמן ומ"ש אע"פי שלדעת הראב"ד אין צורך לזה כי אין בזמנינו מי שראוי לחלוק על דברי הגאון הרי הרא"ש שהוא סומך עליו בפסקו חלוק עליו בזה

95. 89.3

    ומ"ש דאפילו בעל התרומות יודה בזה בנ"ד כו' אבל בנ"ד שמה שרצונו לסמוך על המנהג הוא בעצם הענין כו' עד וסמכינן אמנהגא זה בנוי על דבר שאינו שאין המנהג הפשוט לכתוב כמנהג חכמי ספרד כמו שכתבתי כבר ואכתוב עוד בו

96. 89.4

    ומ"ש כל זה שאמרתי בהנחת שדברי הטור סותרים אלו את אלו ואפשר לומר שאינם סותרים כו' עד שיכתבוהו כמנהג המדינה אני תמיה איך מעלים עינו מלשון בעל התרומות לומר שאינם ע"פי המנהג ודבריו מבוארי' שהם ע"פי מנהג שכתב שלא כתבוהו מפני ציווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרי כמו שרגילים הסופרים לכתוב כן בכל השטרות עכ"ל הרי מפורש בדבריו שהיו הסופרים רגילים לכתוב כן בכל השטרות ואין לך מנהג גדול מזה ואם נפשך לומר שמ"ש שדברי בעל התרומות הוא כפי דין התלמוד טעמו מפני מ"ש ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד כו' הדבר ברור שאין משם ראיה דכל מי שיאמר שאף על פי שכתוב בשטר נאמנות נאמנים לומר שלא נכתב בציוויו של לוה אלא מטעם מנהג שופרי דשטרי יקשה עליו דהו"ל חוזרי' ומגידים ויצטרך לתרץ מההיא דירושלמי ומ"ש שהיישובים שכתבתי אינם נראים לו כי הראשון שדברי בעל התרומות הם כשאין מנהג פשוט כו' עד והשמיט מלת בכל אפריין נמטייה דאגב ריהטא דלישניה הודה לדברי שדברי בעל התרומות הם על הקדמת שהמנהג לכתוב כן בעיר הפך ממ"ש בסמוך שדברי בעל התרומו' אינם אלא על דין התלמוד ולא על המנהג ומ"מ אין מזה סתירה ליישו' הראשון שכתבתי דכמה פעמים אנן נדחקים בלשון אחד כי היכי דלא תיקשי ואף על פי שבלשון התרומות כתוב כל הרי אמרו אין למדין מן הכללות

97. 89.5

    ומ"ש מה שבא בכתב מר על המדינה איני יודע מה טיבו של זה בכל ומ"ש כו' אין דברים אלו אלא עקיצי תואנות כי מה איכפת ליה אם יכתב הדבר באר היטב והמדקדק במה שכתבתי לקמן בסמוך ימצא חן ושכל טוב במלת כל דאתא לאפוקי אם סופר אחד או שנים בקיאי' במנהג חכמי ספרד ושאר הסופרים אינם בקיאים

98. 89.6

    ומ"ש גם היישוב השני שדברי הרא"ש הם כשאין כאן עידי השטר אתמהא כו' אין כאן תמיהא אלא דברים פשוטים שאע"פי שהלוה לא טען השואל נסתפק לו אי טענינן ליה הכי' ומ"ש על מה שכתבתי שאין המנהג פשוט במדינה שזה לו שתים עשרה שנים במדינ' וראה שכל קנס שדוכי' הם מסודרי' על דרך הרמב"ם כו' אני אומר שאני זה לי ארבעה ועשרים שנה במדינה זו וידעתי שהסופר הראשון לא היה בקי בזה כלל ואפי' אם הייתי מלמדו לא היה יודע לעשותו והסופרים הנמצאים היום הא' אין ספק שהוא בקי בזה שאני למדתיו ואפשר שימצא שני לו ולא ימצא להם חבר והסופרי' שאינם בקיאים כותבים שטרות כמו הבקיאים וחוזרני להעיד כי הרבה שטרות באו לפני בקנס סתם שלא כדעת חכמי ספרד ומ"ש ועל מה שבא בכתב עד הרבה פעמים כ"ש שאין כאן שטר תמהתי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד דין הקנין כדין השטר כו' אין כאן מקום לתמיהא שהדבר מבואר שהכוונה שאלו היה כאן שטר היה מבואר בו אם היה הקנס כדעת חכמי ספרד אם לאו ומכיון שאין כאן שטר מי יעל' בדעתו לומר מסתמא נעשה הקנס כמנהג חכמי ספרד כדי לאפוקי ממונא: ומ"ש ועל זה שאמר שלא הושלשו שטרות איני יודע מה טיבו של שטר שלישות בכאן כו' והמנהג לכתוב ולתת שטר א' לכת אחת כו' אומר אני בדרך זה איכא למיחש דמחזי כחוכא ואיטלולא שכל אחד מוציא על חבירו שטר על מנה ואם יקיים תנאו מחול לו ומחזי כאסמכתא מה שאין כן כשמשלשים השטרות ואם איזה מהם מסרב אין השליש מוציא מידו אלא שטר אחד וכבר ראיתי מי שנוהג כן ומ"ש וז"ל עוד כתב ומ"מ אגב חורפיה לא עיין בה כו' ואע"פי שאמרו האומר לא לויתי כו' אין ראיה כי לא יתחייב כי כל מקום שלא ימצא סתירה שלא יקרא הוחזק כפרן כו' עד רברבי שקיל כל אלו הדברים הם דברי רצון בלי טעם ובלי ראיה ומ"ש אח"כ וראיה לזה עוד לא שייך לומר עוד ומ"ש אח"כ להביא ראיה מההיא דפרעתיך בפני פ' ופ' כו' לכשתמצא לומר דזה היא ראיה הא מיהא הראייה דמייתי מקמי הכי לא הייתה ראיה ויפה השבתי עליו כ"ש שגם זו אינה ראיה לנ"ד דהתם מעיקרא אמר שפרעו בעדים וכשהכישוחו העדים אמר שפרעו שלא בעדים ואי הוה מילתא דרמייא עליה דאיניש הוי הוחזק כפרן מפני שנמצא שלדבריו הראשונים פרעו פעם אחת ולדבריו האחרונים כשנצרף אותם עם הראשונים נמצא שפרעו פעמיים אחד בעדים ואחד שלא בעדים ואין לך סתירה גדולה מזו ועוד דאנן סהדי דמשקר שאין אדם עשוי לפרוע פעמיים:

99. 89.7

    ומ"ש ואם נאמר שהיא סתירה מה בין זה לנדון שלנו עד גם לנדון שלנו נקרא סתירה הדבר ברור דלא דמו אפילו כאוכלא לדנא דבנ"ד הטענה הראשונה היא בעצמה הטענה השנייה שמאחר שהקנין לא היה עשוי כמנהג חכמי. ספרד לומר אותו קנין לאו כלום הזא וכמאן דליתיה דמי זאת ועוד שאפילו היו שתי טענות שתיהן אמת דתרווייהו איתנהו כי בתחילה עשו קנס' ביניהם ולא כמנהג חכמי ספרד ואחר כך כדי שיתפייס ותתקדש מי בטלו שלא יזכר זכר קנס בדבר: ומ"ש להשיב על מה שכתבתי כמה רב גובריה לאפוקי ממונא באומדנא הרא"ש כתב הפך מזה בכלל פ"ו כו' אין מכאן הכרח שהרא"ש עצמו כתב בתשובה הביאה הטור בסי' ע"ח גבי ראובן שנתחזק לו שטר על שמעון בג' אלפים כו' אע"פי שהיו שם אמתלאות מוכרחות אין לפסול עדים ולהוציא מעות בשטר אמתלאות אע"פי שהיו מוכיחות מאד שהעדים היו פסולים הרי שלא כל האומדנות שוות וכבר כתבתי שאומדנא זו חלושה וקלושה ולא עוד אלא שהיא בנויה על קו תהו כמו שהוכחתי: ומ"ש וגם גמל האוחר שהביא מר לראיה שלא סמכו כתב הוא לראייה שסמכו תמהני עליו עד שהוא ממהר להשיב עלי מדברי הרא"ש בתשובה היה לו לעיין בדברי הרי"ף והרמב"ם וימצא כי כדברי כן הוא ומ"ש וז"ל ועל מה שכת' שהאומדנא היה חלישה בעיני היא חזקה כו' ויש לאומדנא זו ראיה מן התלמוד כו' עד דאין ב"ד פחות משלשה מה זו ראיה מהמוציא כתב כתוב וחתום למי שאין בידו שום כתב שאפשר שהיו מתפשרים לעשות קנס ולא עשו לו חיזוק עדיין כמו שעשו לפני שנתפשרו על הקנס ולא עשו לו שום חיזוק: ומ"ש על מה שכתבתי שמאחר שנתקדשה לא היו צריכים לקנס שזהו כיסוי השמש בכברה כו' זה הוא שפת יתר כי כבר כתבתי דדברים של טעם הם מאחר שיש במיאון בשת ופגם זה חשוב יותר מכל קנסות שבעולם. ומה שטען עוד וכי בשופטני עסקינן שהיה מוחל על הקנס ללא צורך ומה היה מפסיד כו' אינה טענה שאפשר שכדי שיתפיי' לקדשה בנו ולא יחוש לדברי החכם האפטרופוס וסייעתו שהיו מחזיקים בידו שלא יקדשנה נתרצה לבטל הקנס ויש ידים מוכיחות לזה שלא לקח בידו הר' אברהם שטר הקנסו' והוא שבא פה אחרי הקדושין כמשלש חדשים וזאת אומדנא דמוכח טפי מכל האומדנות שהביא הרא"ש שאין לך טפש בעולם שלא יקח שטר הקנס בידו ומה גם בלכתו למקום רחוק וכל שכן בהיות נעשה החיתון על כרחו של הר' יואב שהיה לו לתפוס שטר הקנס בידו אלא ודאי הדבר ברור שמפני שיניחנה להתקדש מחל לו שלא יהיה ביניהם קנס וכל שכן בהיות אומדנא זו לאוקומי ממונא דסמכינן עלה שפיר כ"ש שהעידים מעידים כן בפי' כי לא נתפייס הר' יואב להניח שתתקדש אלא ע"מ שלא ישאר עליו שום זכר קנס:

100. 89.8

     ומ"ש עוד כתב מר שחיוב הק"ן זהובים היה מחמת שנשאר מכתובה כו' גם זה במחילה כי כבר נעשית מחילה גדולה מהאלמנה הנזכרת אשת הר"י כו' כמדומה דלא סיימוה קמיה שהאלמנה היתה טוענת שהיתה מחילה בטעות:

← Previous · Next → — showing 601–700 of 1,688

Leipzig, 1859. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020633920205171/NLI Licence: Public Domain. Source.