← All works

Avkat Rokhel

Sefaria · Responsa > Acharonim · 1,688 sections

1. 71.4

   מ"מ אני אומר שאפשר דעתם דוקא על שאר יורשים כגון אב כמו שהזכיר רשב"ם על הבעייא זו דאיבעייא להו בת אצל הבנים כו' או שמא משמע בן בנו דבני בנים הרי הם כבנים אבל שאר קרובים שהם רחוקים יותר דלא שייך למימר משום כבוד לא סבירא להו כך נראה בעיני כדי לקיים גירסת רבינא ורב עוירא וכן פירש רשב"ם כצורתו וכשמועתו וכ"ש בנ"ד אפילו אם תמצא לומר שבת אחיו חשוב' כגן כ"ש דליכא למימר שכוונתו היה למעבד מ' שול"י אפטרו' מאחר שנתן לבת אחיו אלפים לבנים ולקרוב אחר ת"ק דיש לי להביא ראיה מהרא"ש ז"ל שכתב בפרק יש נוחלין וז"ל ואם כתב לאשתו ולבנו נראה דלאשתו הוייא מתנה ולבנו אפטרופא דאשתו לגבי בנו כאחר דמייא משמע מיהא דליכא למימר דעביד אפטרופא למרת שולי אע"ג דגבי בת אחיו ליכא למעבד אפטרופא דהא ליכא תו יורש קרוב ממנה מ"מ אית לן ראיה דמכל שכן מרת שולי לא נעשית אפטרופא אלא כל מאי דיהיב לה מתנה קא יהיב

2. 71.5

   ועוד יש ראיה דמרת שולי אינה נעשית אפטרופא מהא דכתב הר"ן וז"ל ומיהו אם פי' בשטר שהוא מקנה לה בהקנאה גמורה ולא בתורת אפטרופא אי נמי שפירש בשטר שתהא רשאה למכור ולתת לאחרים במתנה ודאי קנתה והא בנ"ד כתוב בשטר צוואה ומפורש הקנאה גמורה כמו שהזכיר ה"ה כמונר"ר יוסף קארו י"א ועוד הא דכת' במרדכי וז"ל ואותם נשים יקרות בנות משא ומתן שכתב להן הבעל כל נכסיו לא עשאה אלא אפטרופא משמע מלשון זה דלא אמרינן עשאה אפטרופא אלא באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולפי זה במדינות אלו שאין מנהגם לשאת ולתת לא אמרינן דעביד אותה אפטרופא למרת שולי אלא א"כ ידוע בה שנשאה ונתנה כו' ותו בנ"ד לא כתב כל נכסיו אלא שייר לבת אחיו אלפים לבנים ולקרוב אחר ת"ק לא מבעייא לדברי ריב"א שכתב בהג"ה במרדכי בשלהי פ"ב בתשובה המתחלת מעשה בא לידינו ונתעלמו ממנו הלכה וז"ל אפי' אם כתב כל נכסיו לאשתו ושייר רק עשרה ליטרא וספר תורה וטלית לצדקה איקרי שיור לבטל האפטרופוסות ולקיים המתנה אפילו לא יחשוב שום שיור אחר שעשרה ליטרא וס"ת וטלית נשארו ברשותו וברשות יורשיו והוי כמו חוב המוטל עליהם לפרוע מחמת נדרו ובין הוא ובין יורשיו יכולי' לשנותו וליהנות מהם אלא שמוטל עליהם לפרוע כדאיתא בפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו בין לאחר בין אמר הרי עלי בין אמר הרי זו ולכאורה אין חילוק בינו לבין היורשים כל זמן שלא באו ליד גבאי ויכול לשנות הכל לכל הפחות חוץ מס"ת דלקריאה קאי דיותר כרעיה דאבוה הוא ובמקומו לכן אמרתי דלא מיבעייא לדברי ריב"א שהזכרתי למעלה אלא אפילו לדברי האומר עשרה ליטרא וס"ת וטלית לא הוי שיור הראוי לבניו דדמייא לההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין אשתו משום אפטרופא ולאחר משום מתנה לשניהם ביחד לההיא גירסא שפי' רשב"ם ומתנה שנתן לאחר לא בטל האפטרופוסות מאשתו משום שיור דהא לא שייר ליורשיו כלום כו' משמע לדבריו דבנ"ד הוא מודה דהוו שיור ליורשים ואם כן שולי לא נעשית אפטרופוסא לפי זה ונראה לי עוד יותר דאפילו לא היה כתוב בשטר צוואה אלו אלפים לבנים אלא לאחרים הוי שיור ואין לדחות ולומר והא איתמר התם אשתו ואחר לאחר במתנה ולאשתו אפטרפ' דיש ליישב כמ"ש החכם השלם הנ"ל התם כשכתב כל נכסי לאיש פ' ולאשתי פלונית יטול פ' כך וכך ותטול אשתי כך וכך לא עשאה אלא אפטרופא וא"ת תינח אי כתב תחלה תטול אשתי כך וכך דהשתא לא הוי הכותב כל נכסיו לאשתו אבל בנ"ד דכתיב תחלה שיטלו בת אחיו וקרובו כל אחד הסך המיוחד להם ואח"כ כתב שאר נכסיו לאשתו א"כ הכא איכא ודאי למימר דהכותב כל נכסיו לאשתו הוי:

3. 71.6

   ונראה לי שעל כרחיך צ"ל בנדון דידן דהוי כמו שכתב בתחלה תטול אשתי כך וכך מאחר שכתב בשטר הצוואה הוו עלי עדים בדבר זה ואף חתמו ותנו לה לאשתי מרת שולי ואח"כ כתב הסך שיתנו לו לבת אחיו ולקרובו ואח"כ חזר וכתב כל נכסי כו' עד הכל נתתי לאשתי הנ' כו' משמע מלשון השטר כאילו כתב לאשתו תחלה א"כ יכול להיות דאפילו אי הוה כתוב שטר זה לאחר הוי שיור כל שכן בנ"ד ואין לומר דהכא בנ"ד על כרחינו לומר דאפט' עשאה למרת שולי ולא מתנה קא יהיב דאי מתנה קא יהב מאי אצטריך שיתננה דרך מתנה וירושה אלפים לבנים לירושתו בת אחיו הא אם אין שום קרוב יותר קרוב ממנה זולתה הוה ליה למיכתב רק לקרובו האחר ת"ק וכל שאר נכסיו לאשתו זולת אלפים לבנים ממילא שמעינן דבת אחיו תטול האלפים לבנים מאחר שאין יורש קרוב יותר ממנה דבשלמא אי אמרינן אפטרופא עשאה הייתה כוונתו שלא תטול היא כתובתה מאלפים אלו דאפילו לדעת רב האיי גאון והמסכימי' עמו דסבר כל היכא דלא עשאה אלא אפטרופא דבר פשוט דלא מחלה כתובתה ולא אמרו דאמרה יומא חדא שתי במנא דיוקרא כו' אלא בנותן לה במתנה גמור' א"כ יש לומר דלפי זה כתב לבת אחיו האלפים לבנים כדי שלא תטול היא כתובת' מאלפים אלו וכ"ש לדברי החולקים על רב האיי ואומר שגם היכא דעבד אפטרופא קא מחלה כו' משום זה כתב לבת אחיו האלפים לבנים שלא תוכל לטלם כלל וכלל שלא יאמרו מגו דנחתא כו' אין להקשות בזה דיש ליישב ולומר דלעולם מתנה קא יהיב ולמה למכתב ליה לבת אחיו האלפי' כדפרי' יש לומר משום הא קא עביד כדי שתטול בת אחי תחלה האלפים לבנים מזומנים:

4. 71.7

   וא"ת עדיין הו"ל למיכתב הכל יהא לאשתי חוץ מאלפים לבנים מזומנים יש לומר דכוונתו היה שירא שאם יכתוב חוץ מאלפים לבנים מזומנים שיבואו עליו בעלי חובות ממקום אחר ואז יגבו מאלפים ההם מאחר שהם באים מצד הירושה ולא מנכסי אשתו שנתן לה במתנה לכך כתב שבאופן זה נתן שאר נכסיו לאשתו שיתנו מהם מתחלה אלפים לבנים מזומנים משוחררים שלא יגבה מהם שום בעל חוב אך מנכסי אשתו הנותרים וכל זה אני אומר שמשמע מלשון השטר מדקא מתחיל וחתמו ותנו לאשתי ואחר כך אומר שיתנו אלפים לבת אחיו ות"ק לקרובו וחוזר לומר ואח"כ כל נכסי לאשתי כו' מוכח שכל כוונתו היה ליתן לאשתו מתחלה ומפסיק בנתיים בת אחיו וקרובו משום האי טעמא דפרי' ותו אית לן לאתויי דלא עשאה אפטרופא מדקא כתב בשטר צוואתו שלא יהא לאשתו מרת שולי רשות לא להוריש ולא ליתן במתנה אפילו פרוטה לשום אדם זולת להנער אברהם בן בתה משמע דמתנה קא יהיב ולא אפטרופא כמו שכתב החכם השלם הנז':

5. 71.8

   ואין לדחות דברי החכם ולומר דלעולם עשה האשה אפט' ודעתו שיהיה הנער אחריה אפטרופוס ועוד מצינו מעשה כזה במרדכי בשלהי פרק בתרא דב"ב בהגה"ה דמתחלת מעשה בא לידינו באדם אחד שצוה בעת פטירתו וקרא לאשתו ולבניו שהיו לו מאחרת בפני עדים ונתן לאשתו כל אשר לו בפני העדים ושטר מתנה נתן בידה כמצוה מחמ' מיתה וכן מוכיח מלשון השטר שכתוב בו כל נכסי קרקעות וספרים ומטלטלים נתונים למרת אסתר ואחריה ינתנו לילדי בנות אך היא תתן מנכסי עשר ליטרא וס"ת וטלית לצדקה וכל השאר נתון לה והאשה קיימה דברי המת ונתנה כאשר צוה לה אישה ועתה אומרים היורשים להעמיד' על כתובת' וגם העשר' ליטרה שנתנה לגבות לה מכתובתה השיב המרד' נראה בעיני דהיינו דאמר פרק יש נוחלין דהכות' כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואפילו לאשה אצל בני הבעל כי הכא סברי להו פרק יש נוחלין בין לרב עוירא בין לרבינא דלא קנתה ולא הוה אלא אפטרופא וכ"ש אם היה לה יורש ממנו דלא עשאה אלא אפטרופא דלכאורה נר' דהוי ככותב כל נכסיו דלאו שיור העשר ליטרא וס"ת וטלית שנתנה לא הוי שיור הראוי לבניו דדמי להא דאמר פרק יש נוחלין אשתו משום אפטרופא ולאחר משום מתנה ושניהם ביחד לההיא גירסא שפי' רשב"ם למתנה שנתן לאחר לא יבטל האפטרופוסות מאשתו משום שיור שהרי לא שייר לאשתו כלום ואע"ג שכתב ואחריה לבנותי אין זה שיור דהא קיימא לן פרק יש נוחלין כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר הראשון ואם בא הראשון ומכר דאין לשני עליו כלום וא"כ אין זה שיור כדפסק רבי יוחנן התם כו' ע"כ לפי זה נימא דבנ"ד לא עשאה אלא אפטרופא בין לרשב"ג בין לר"י ולאו מתנה קא יהיב: אבל נראה לע"ד דמ"מ יש לומר דהכא בנ"ד כ"ע מודו דמתנה קא יהיב ולשון השטר מוכיח על זה מכמה הוכחות וראיות ובודאי לית דין צריך בשש שדעת המצוה לא הוה שהנער יהיה אפטרופא דהא כמו אחר הוה ואין אחר נעשה אפטרופוס כדאמרינן בהדייא בתלמוד' דלאחר במתנה קאמר אלא בלאו האי טטמא אית לן הוכחות מלשון השטר שלא היה דעת המצווה לעשות אשתו מרת שולי את כל נכסיו הנ"ל שאחרי פטירת אשתו מרת שולי הנ"ל לא יהיה לה שום כח ורשות בעולם להוריש ולהנחיל מכל נכסי עזבוני שנתתי והנחתי לה בתורת שכיב מרע כתיקון חכמים לשום אדם בעולם אפילו פרוטה ולא לינתן במתנה רק להנער אברהם בן נחום הכהן יהיה כל מה שהנחתי ונתתי לה כל הנכסים שלי בתורת שכיב מרע בכלל ובפרט אותו נער אברהם י"ה הוא יירשנה והוא ינחיל אותה כי על מנת כן נתתי והנחתי לאשתי הנ"ל כל הנכסים שלי כנ"ל שאותו הנער הנ"ל יהיה היורש שלה ולא אדם אחר שבעולם עכ"ל השטר בא וראה כמה ראיות ברורות נמצאות בלשון שטר זה שהמצוה נתכון למתנה גמורה ולא לעשותו אפטרופוס חדא דכתב אך בתנאי זה נתתי כו' עד ולא יהא לה כח ורשות כו': הרי לך שאם לא היה נותן לה במתנה לא היה צריך לכל זה דפשיטא דאילו לא נעשית אלא אפטרופא שלא היתה יכולה להוריש וליתן במתנה וגם לשון להוריש ולהנחיל משמע דמתנה קא יהיב לה גם מה שכפל דבריו וכתב נתתי והנחתי וחזר בתור' צוואת שכיב מרע משמ' דלמת' קא מכוין וגם עוד לשונות רבות בשטר מוכיחים על זה ולא רציתי להאריך להעלות זכרונם על ספר ועוד מוכיח ממה שכתב שהנער יירש וינחל אותה משמע מכל הני דלא עשה לא את הנער ולא אותה אפטרופא ובשביל זה הזכיר לשון ירושה אצל הנער אע"ג דלא יש דין ירושה לנער כי אם לאמו להודיענו כי לא מחמת אפטרופא הוא בא לא הוא ולא זקנתו מרת שולי הנ"ל:

6. 71.9

   עוד מ"ש החכם השלם הנ"ל וז"ל ואין לומר דמ"ש לנער לאו כלום מדכתב והנער יירשנה והדבר ידוע דאין הנער יורשה אלא בתה יורשה וכיון דנקט ביה לשון ירושה דלא שייך ביה לאו כלום הוא דאיכא למימר כיון שהנער הזה אפשר ליירש את זקנתו בהפקד אמו ח"ו שייך ביה שפיר לשון ירושה עכ"ל מה נאוו מה נמרצו אמרי יושר יפה כיון ונאה דרש ואין לפקפק על דבריו מהא דתנן בפרק יש נוחלין האומר איש פ' יירשני במקום שיש בת בתי תירשני מקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי לירושה דבריו קיימים ועל מי שאין ראוי לירושה אין דבריו קיימים משמע דלא אמר כלום דקתני סתמא קאמר בין אם לא מתה הבת בחייו בין אפילו מתה בחייו דאפ"ה לא אמר כלו' ממה שאמ' איש פ יירשני ונ"מ טוב' אם דבריו קיימי אם מתה הבת בחייו דאם יש לו הרבה אחים ועשה אחד מהם יורש במקום הבת ומתה הבת בחייו אז אותו האח יורש את הכל ואם אין דבריו קיימים הכל חולקים בשוה ובודאי ג"כ הדין בבת במקום בן הכי כהאי גוונא דהא נקיט בההיא רבא לישנא סתמא לא אמר כלום ואין לחלק ולומר דלעולם אם מתה הבת או הבן דבריו קיימים דהא דסתמא קא נקט לא אמר כלום משום דהוה מילתא דלא שכיח שימות הבת או הבן בחייו פתאום והוא שכיב מרע ונוטה למות הא לאו מידי הוא דע"כ לומר דסתם תלמודא קא סבר דלא אמר ולא כלום מכל וכל אפילו מת הבת או הבן בחייו מדקא פריך בגמרא טעמא דאמר במקום בת ובת במקום בן הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימים אימא סיפא רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים היינו ת"ק ומשני שנוייא דחוקא דאי בעית אימא דקאמר הוא חסורי מחסרא כו' וכ"ש בשינויא קמא דחיקא הוא ואמאי לא קא משני מת הבן או הבת בחייו איכא בינייהו דת"ק סבר לא אמר כלום ורבי יוחנן ב"ב סבר דבריו קיימים והיה יכול לומר ג"כ דייקא נמי דרבי יוחנן בן ברוקא קא סבר דאי מת בחייו דדבריו קיימים מדקא הדר ותני ואם על מי שאין ראוי ליורשו כו' הא שמעינן ליה מדיוקא דרישא בבבא שלו דקאמר אם אמר על מי שראוי לירושה דבריו קיימים ש"מ הא דעל מי שאין ראוי כו' לא אמר כלום אלא ודאי משום הכי קא הדר ותני ואם על מי שאין ראוי כו' לומר לך תידוק מיניה דהא אם נעשה ראוי אח"כ כגון שמת הבת או הבן בחייו הוה ליה ראוי למפרע ודבריו קיימי' א"כ אמאי לא שני תלמודא הכי ושני שנויי דחיקי אלא ש"מ דסבירא ליה לסתם תלמודא דבעינן ראוי לירושה מעיקרא בשעת צוואה ולא מהני מידי הא דהוה ראוי לבסוף דנימא דלחשב נמי ראוי למפרע ודבריו קיימים וא"כ בנ"ד נמי כיון דאמר הנער אברהם הוא יירשנה ואי לא היה ראוי לירש בשעת אמירה אפילו יהיה ראוי בהפקד אמו ח"ו לא מהני מידי מאחר שלא היה ראוי בשעת אמירה הלא יש ליישב דברי הפטיש החזק החכם השלם הנז' כי הם נאמני' ואמיתים ואין להרהר אחריהם דהא מתני' דמייתינן עלה מפרק יש נוחלין שאני טובא ולא דמי כלל לנ"ד דהתם ה"ט דבעינן ראוי מעיקרא משום דש"מ איהו נפשיה קא עביד ליה להאי גברא יורש דקאמר פלוני יירשני אבל הכא דעתיה דש"מ הוא דהאי איתתא שולי קא בעי למעבד ליה להאי נער יורש סמוך למיתתה ושמא אדהכי מיית ליה אימיה ח"ו והו"ל נער שפיר ראוי משעת מעשה דהיינו משעת עשיית זקנתו אותו יורש דהיינו שעה קודם מיתתה:

7. 71.10

   ועוד נראה לי דאין להקשות כלל מן המשנה שהבאתי דבשלמא התם לא אמר כלום כדמפרש רשב"ם התם שהרי מתנה על מה שכתוב בתורה לעקרו ובע"כ של זה יירש כו' אבל בנ"ד מה שאמר שהנער יירשנה הלא לא אמר שהנע' יירש אותו אלא אמר דבזה התנאי נותן המתנה לאשתו מ' שולי שתעשה היא את הנער יורש סמוך למיתתה:

8. 71.11

   ולפי זה נראה לע"ד דליכא למימר האי טעמא דרשב"ם דהיכא דאיכא למימר דמתנה לעקור דבר תורה ובע"כ של זה יבואו היורשים ויטלו מאי איכא לה למעבד הרי בעלה לא נתן לה המתנה אלא בתנאי שתעשה הנער יורש לכן נראה לי דליכא פסידא במאי דכתב בשטר לישנא דירושה ואפילו אם תמצא לומר דמה שהזכיר בשטר על הנער לשון ירושה לא' אמר כלום משו' דאין לירשה במקו' אמו מ"מ אין ליורשו הש"מ דהיינו ר' משה הנפטר כלו' אך המתנה מתקיימת לגבי מרת שולי בכל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו דאינו אלא כמפליג בדברים ואפילו מתנה עליה שתעבור על דת א"ה המעשה קיים כי הא דאמר במסכת גטין בפרק המגרש איבעייא להו הרי זה גיטך על מנת שתאכלי חזיר מהו אמר אביי היא היא רבא אמר אפשר דאכלא ולקייא ומכ"ש בנ"ד שיהא המעשה קיים ואין ליורשי הנפטר כלום:

9. 71.12

   ומ"ש החכם השלם הנז' דלשון יהיה דכתב בשטר לאברהם יהיה כל מה שנתתי כו' הוא לשון מתנה אפריין נמטיה ליה וברוך הנותן טעם וריח טוב בפירוש המלות כי כנים הם דבריו בהכרח מהא דאמר פרק מי שמת אמר רב ששת יטול ויחזיק ויקנה ויזכה כלן לישנא דמתנה נינהו עד איבעייא להו יהנה בהן מהו דניהוי כולה מתנה קאמר או דילמא להתהני מיניה מידי קאמר יראה בהן יעמוד בהן ישען בהן מהו תיקו:

10. 71.13

    ונראה לע"ד דלית דין צריך בשש דיהא לו יותר לשון מתנה מכל הני דאמר רב ששת דאי תימא דוקא אלו קאמר דהוו לשון מתנה אבל יהיה אינו לשון מתנה א"כ למה לא הזכיר ג"כ זה הלשון דיהיה בתוך בעיותיו אלא ע"כ פשיטא להו לבני הישיבה דלשון יהיה לו לשון מתנה הוא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא הזכירו ג"כ ר"ש בתוך הבעיא אלא ע"כ דרב ששת סבר דלישנא יהיה לו משמע יותר לשון מתנה מכל הני ולכן לא הזכירו דלא מיבעייא קאמר ובכן קנצי למילין ושלמא תילי תילין לכל דייני ישראל ותלמידהם בחשקת ובחשק הנגש בקצה היריעה הצעיר הטרוד בסי"ב משה ורנק בכמהר"ר זכרייהו איש ורנק המכונה מהר"ל מטנבל ורנק אשכנזי:

11. 72.1

    שאלה יעקב היה סוחר גדול וירד מנכסיו ושם בדעתו ללכת אל ארץ מרחקים למדינת בצר"ה להסתחר לשם ומפני שהיו עליו חובות הגוים פחד שאחרי שילך לדרכו יבואו הגויים שהוא חייב להם ויקחו הבתים שלו בחובם גם פחד שלא יקום בנו ראובן לאחר מותו וימכור הבתים ויאבדו קודם ששם לדרך פעמיו הלך בערכאות הגויים אל השופט הגדול שופט העיר הממונ' ברשות המלך יר"ה ועשה כל הבתים שלו (וואקוף) ונתנם במתנה לבנו ראובן בתנאי שלא יוכל בנו ראובן למכור הבתים ולא לתת אותם במתנה אלא שידור בהם וישכור אותם הוא וכל זרעו ואם ימות בלא זרע שיהיו כל הבתים לבנותיו אחיות ראובן במתנה מעכשיו בתנאי שלא יוכלו בנותיו למכור הבתים ולא לתת אותם במתנה אלא שידורו בהם וישכרו אותם הם וכל זרעם ואם ימותו בלא זרע שיהיו כל הבתים (וואק"וף) לאברהם אבינו ע"ה וצוה השופט לסופר שלו לכתוב שטר (הוואק"וף) מזאת המתנה עם כל תנאי' וכתבה הסופר וחתם בה השופט הגדול הממונה ברשות המלך גם השופט הקטן גם הסופר שלהם ונתנו שטרי )הוואק"וף( של המתנה ליעקב ולקח יעקב שטר הוואקו"ף מזאת המתנה ונתנה לאשתו דינה שתשמור אותו בעד בנה ראובן ואחיותיו כדי שלא יאבד כדי שיהיה בידם לראיה והניח יעקב לראובן בנו ולדינה אשתו דרים בבתים והחזיק בנו ראובן בבתים כדי שידור בהם גם להשכירם ולקחת השכירות וקם והלך לדרכו למדינ' בצר"ה והיו אשתו דינה ובנו ראובן דרים בבתי' הנז' ושוכרים אותם ונזונים מהשכירות ויעקב היה במדינת בצר"ה ויהי כי ארכו לו שם הימים נפטר יעקב במדינת בצר"ה ונשאר ראובן ואמו דרים בבתים ושוכרים אותם וניזונים מהשכירות כבראשונה ואחר זמן נפטרה דינה אשת יעקב ונשאר בנה ראובן דר בבתים ושוכר אותם וניזון מן השכירות ואח"כ באה מגפה בעיר והוכה ראובן במגפה ונכנס שמעון קרובו ממשפחתו לבקרו ופיתהו שיתן לו במתנ' בית א' מאותם הבתים שהניח לו אביו יעקב והניח לו הבית שהיה דר בה שמעון קרובו בשכירות והניחה לו במתנ' שכיב מרע ונפטר ראובן וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ועתה קמו בנות יעקב אחיות ראובן ומערערים על המתנה שנתן ראובן לאחיהם לשמעון קרובו בהיות ש"מ ותובעים משמעון שכירות הבית או שיצא מהבית שלהם ואומרים שלא תועיל המתנה כי יעקב אביהם לא נתן הבתים לבנו ראובן אחיהם אלא בתנאי שלא ימכור הבתים ולא לתת אותם במתנה אלא שידור בבתים וישכור אותם בלבד ועל זה עשה שטר הוואקוף בבית השופט בעש"ג כדי שיהיה התנאי חזק כדי שלא יוכל לא למכור ולא לתת אותם במתנה אלא ידור בהם וישכור אותם כל ימי חייו וכל זמן שיהיה לו זרע ואם ימות בלא זרע יהיו הבתים שלהם בתנאי שהם ג"כ לא ימכרו הבתים ולא יתנו אותם במתנה אלא ידורו בבתים וישכרו אותם כל ימי חייהם וכל זמן שיהיה להם זרע ואם ימותו בלא זרע שיהיו הבתי' וואק"וף לאברהם אבינו ע"ה אלו הם דבריהם ונשאלתי על זה:

12. 72.2

    תשובה נראה לע"ד שהשאלה נחלקת לשני עניינים הענין הא' בשטר המתנה שעשה יעקב לבנו ראובן בעש"ג אם הוא שטר כשר והענין השני מהמתנה שנתן ראובן לשמעון קרובו בהיותו שכיב מרע אם תועיל אם לאו והנה מענין שטר המתנה שכתב יעקב בעש"ג נר' לע"ד כי זה הוא מה ששנינו במש' בפ' המבי' גט כל השטרות העולים בעש"ג אע"פי שחותמיהם גויים כשרים חוץ מגיטי נשים כו' ובגמרא קא פסיק ותני לא שנא מכר ל"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקני ושטרא לראיה בעלמא ואי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא אלא מתנה במאי קנה לאו בהא שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכו' דינא אי בעית אימא תני חוץ מגיטי נשים עכ"ל הגמרא ומלישנא דגמרא שמעינן דדוקא כאשר שטר המתנה הוה שטר הקנאה ושעבוד כגון דכתב לה בשטרא שדי נתונה לך ונתן השטר למקבל אזי אינו מועיל דהכי קאמר אלא מתנה במאי קנה לא בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא וכך ג"כ מלשון אחרון אי בעית אימא תני חוץ מגיטי נשים ר"ל כל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושעבוד אינו מועיל כלל אבל אם היה מקנהו המתנ' באחת מהדברים שנקנית בהם המתנה והיה כותב לו שטר המתנה לראי' בעלמ' שהשטר כשר וכ"כ רבינו נסים בפרק המביא גט וז"ל ומתמה על המתנה לאו דוקא דהכי נמי מצינן למימר איפכא ומתנה אתייא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה בעלמא כגון שהודה לו שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה כו' וכן כתב רבינו יעקב בח"מ סי' ס"ח ז"ל אבל שטרי מתנות כגון שדי נתונה לך שעקר הקנין נעשה ע"י השטר והם חתומים בו כו':

13. 72.3

    הנה מלשונו נראה דדוקא כשלא החזיקו בקרקע אלא שהשטר הוא עיקר הקנין כגון שדי נתונה לך כי השטר הוא השטר הקנאה ושעבוד אזי אינו מועיל וחספא בעלמא הוא אבל אם החזיקו בקרקע כדרך המחזיקי' וכתב לו השטר לראייה בעלמא אז השטר ודאי כשר וכ"כ האשירי כלל י"ח דין ג' ז"ל אבל נראה שבזמן הזה אין רגילין בדיני ישראל ולא בעש"ג לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה ושטר קנייא הוא שטר שכתוב בו שדי מכורה לך ומוסרו המוכר ביד הלוקח או שדי נתונה לך ומוסרו הנותן ליד המקבל ובזה אין רגילין בזמן הזה אלא מקיימין המכר או המתנה באחד מן הקניינין דשייכי בהו וכותבין השטר לראייה הילכך כולהו כשרים בעש"ג עכ"ל:

14. 72.4

    ואין ספק שכך הוא המנהג בזמן הזה וג"כ בנ"ד עשה יעקב לבנו ראובן החזיקו בבתים וכתב לו השטר בערכאות לראיה בעלמא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שפוסק כלשון אחרון אי בעית אימא תני חוץ מגיטי נשים שר"ל שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושעבוד אינו מועיל כלל אבל הקנהו המתנה כדין וכתב הוא השטר לראיה בעלמא השטר כשר ואין צריך לומר לדעת הרשב"א והעיטור ז"ל דאינהו פסקי כלישנא קמא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ותרי לישני לא פליגי ואי בעית אימא ה"ק כו' ומכשירי שטרי מתנה ואע"ג דליכא תועלת למלך ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שפוסק כלשון אחרון וסובר דתרי לישני פליגי וה"ק אי בעית אימא לא אמרינן בכ"הג דינא דמלכו' דינא אלא בדברים שיש בהם תועלת למלך כמ"ש בהלכות גזילה ואבידה פ"ה בכאן יסבור שהשטר שעשה יעקב לבנו ראובן הוא כשר מתרי טעמי חדא כי בכאן החזיק ראובן בבתים ושטרא לראיה בעלמא הוא ועוד כי בכאן יש תועלת למלך יר"ה ואין צ"ל כאשר דבר מלך שלטון ששום אדם לא יעשה שטר אלא בעש"ג שהשטר שעשה יעקב לבנו ראובן שהוא כשר וכ"כ האשירי פ"ק דגיטין ז"ל ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואי בעית אימא תני חוץ מגיטי נשים הני תרי לישני לא פליגי אהדדי דליכא מאן דפליג הא דאמרינן בכל התלמודא דינא דמלכותא דינא ומיתרצא מתני' דתרי לישני אם הנהיג המלך שלא יעשו שטר אלא לפני הערכאות ושלא יחתמו העדים על השטר עד שיבואו בעלי הדבר לפני הערכאות ויראו וידעו הערכאות אמיתת הדבר ואז יהיו רשות לעדים לחתום והיינו שטרות העולים בערכאות לאחר שנכתב השטר מביאין אותו העדים בפני הערכאות ונגמר כל דבר בפניהם וסמכינן עליהו דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו לצוות לחתום ואפילו אי נפיק קלא עלייהו דמקבלי שוחדא לאצולי דינא והעדות שקר לא מרעי נפשייהו אזי איירי מתני' אפי' בשטר מתנה ואין ספק ששטר הואק"וף הוא דבר מלך שלטון נהוג מאמרו שלא יעשה ולא יכתוב שום אדם שטר הוואק"וף אלא ברשות השופ' הממונה ברשות המלך יר"ה ואפילו ליכתב השטר וואק"וף ע"י היותו שלא ברשות השופט ולהביאו לשופט לקיימו קפידי הרבה ומי יוכל לעשות זה אלא חק משפט המלך כך הוא שכל מי שרוצה לעשות שום שטר וואק"וף הולך בערכאו' מקום שהשופ' יושב לשם לדון ושם לפני השופט מדבר דבריו שרוצ' לעשות הוואק"וף ואז השופט מצוה לסופר שלו לכתוב שטר הוואק"וף ואח"כ חותמים אותו השופט הגדול והשופט הקטן והסופר ומי הוא זה ואי זה הוא אשר יעבור על זה לכתוב בינו לבין עצמו עפ"י בעליו שום שטר וואק"וף להביאו אח"כ לפני השופט לחתום אותו ולא על שטר וואק"וף בלבד קפדי אלא אפי' על כל השטרות קפדי ומעשים בכל יום אם ימצאו שום שטר עשוי מיד שום אדם חוץ מהמחק"ימי חותכים ידי הסופר אשר כתבו מפני שחק המלך הוא שלא יעשה הסיגיל אלא השופט של העיר וכ"כ רש"י ז"ל פרק חזקת הבתים ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותא דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חקי המלך ומשפטם והלכך דין גמור הוא עכ"ל וכ"כ מרדכי פרק הגוזל בתרא וז"ל ורבי אליעזר ממיץ כתב פ"ד דנדרים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך משוה מידותיו בכל בני מלכותו ואין ספק שענין הוואק"וף הוא מאמר כולל מהמלך בכל מלכותו שלא יכתב אלא לפני שופט העיר הממונה מהמלך מפני תועלת המלך ומפני זה נראה לי שהשטר וואק"וף יהיה כשר משום דינא דמלכותא דינא כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באגרתא וכתב רבינו נסים בכ"הג נמי איכא לאוקומי כדי שייקיים השטר ויקח את חלקו עכ"ל:

15. 72.5

    והנה אין ספק כי בשטר הוואק"וף יש הנאה למלך שיכתבו ויקיימו כי ע"י קיום הוואק"וף תבא תועל' למלך שאוכל את חוקו ומעשים בכל יום שבאים שלוחים מאת המלך יר"ה לבקש על הוואקו"ף ורואים מה שצריך לוואק"וף להוצאה והמותר לוקט אותו המלך יר"ה הנה מכל הנזכר לעיל נראה לע"ד שהשטר וואקו"ף שעשה יעקב לבנו ראובן בערכאות שהוא כשר ועוד דנ"ד איירי בקרקע וכתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא ז"ל פי' רבינו חננאל דקי"ל כשמואל דהא רבא קאי כוותיה ומחזיק בטעמיה דאמר רבא תדע דקלטי דקליה וגשרי גשרי ועברנא עלייהו ועוד לשם כתב ראבי"ה מ"מ דוקא בקרקע שייך למימר דינא דמלכותא ואם נפשך לומר כי השטר שעשה יעקב לראובן בנו יפסל מפני שהוואק"וף הוא הקדש לטעות אומות העולם נראה לע"ד כי יש הפרש בין הוואק"וף של אל כל"יל שהוא של אברהם אבינו ע"ה ובין הוואק"וף של טא"הו כי לשם הוא בעד לחם ומזון להאכיל לבני עולם לעוברים ולשבים מאיזה עם שיהיה וזה נעשה לכבוד אברהם אבינו ע"ה כמו שהיה הוא עושה בחייו שיאכל לעוברים ושבים וכ"ש דאנן סהדי שיעקב לא נתכוון לדבר עבירה אלא שכוונתו היתה מה שכתוב בשאלה כדי שלא יבואו הגוים אשר היה הוא חייב להם ויקחו הבתים שלו בחו' אשר הוא חייב להם אחרי אשר אכלוהו וכיליהו ברביתיו' גם גוונא שנית כדי שלא ימכור בנו ראובן הבתים ויכלה המעות בהבל ויאבדו הבתים ומפני זה הטיל עליהם גודא רבה מכל הטעמי' הנז' נראה לע"ד כי השטר וואקו"ף שעשה יעקב לראובן בנו בעש"ג הוא שטר כשר:

16. 72.6

    עוד שאלוני מהמתנה שנתן ראובן לשמעון קרובו ממשפחתו במתנת שכיב מרע אם תועיל והנראה לע"ד כי אחר שנראה לע"ד שהשטר וואק"וף שעשה יעקב לבנו ראובן בעש"ג שהוא כשר מפני שאינו אלא לראייה וכבר החזיק ראובן בבתים ועוד מטעמים אחרים שזכרתי שמהם נראה שהשטר כשר א"כ נראה לע"ד כי לא יש יכולת ביד ראובן לתת שום דבר מהבתים במתנה לשום אדם כי אין לראובן בבתים אלא הדירה והשכירות בלבד ולא דבר אחר ואין במתנה שנתן ראובן לשמעון קרובו ממש וא"ת אחרי שראובן ראוי ליורשו לא יועיל שום תנאי כדאמרינן בב"ב פ' יש נוחלין אלא אמר רבא כד שלח רב אחא בר עוירא לדברי רבי יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפ' אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכתב לשם רש"י ז"ל והכי הלכתא כד שלח רב אחא דהא חזינא עובדא בסמוך כוותיה עכ"ל י"ל דההיא איירי במתנת ש"מ ונ"ד איירי במתנת בריא דהא בריא היה יעקב כשנתן המתנה לבנו ראובן וכך כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות זכייה ומתנה בפ' י"ב ז"ל ש"מ שאמר נכסי לפ' ואחריו לפ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי היא בלשון ירושה וירושה אין לה הפסק אע"פי שאמר ואחריו לפ' אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפ' אין לשני אלא מה ששייר הראשון בין שהיה הראשון ראוי ליורשו ובין שלא היה ראוי ליורשו עכ"ל וכתב לשם המגיד נראין דברי הרב נכונים בדין הבריא כיון שהעלנו שאין הבריא יכול להעביר נחלה בלשון ירושה אלא בלשון מתנה כו' כך כתב סמ"ג סי' פ"ב ואך כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ד וכ"כ הרשב"א סי' אלף ל"א ז"ל הדבר פשוט שדברי רב אחא בריה דרב עוירא פרק יש נוחלין דאמר אם הראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק אין הדברים אמורי' בבריא שנתן למי שראוי ליורשו שמתנ' הבריאים אינה ירושה ולא נאמרו הדברים רק במתנת ש"מ שנותן בשעת שהוא ראוי ליורשו ולפיכך כל שהוא נותן מתוך בוריו אם אמר ואחריו לפ' דבר ברור שדבריו קיימים דאפסקינן אבל במתנת ש"מ אע"ג דאיהו סבר יש הפסק רחמנא אמר אין לה הפסק עכ"ל:

17. 72.7

    והנה בנ"ד אחרי שהמתנה שנתן יעקב לראובן בנו היתה מתנת בריא לא אמרינן בה אין לשני כלום ולא עוד אלא אפילו דאין לשני אלא מה ששייר ראשון לא שייך למימר בנ"ד דהא דאמרינן אין לשני אלא מה ששייר ראשון הוא כאשר נתן לו המתנה בלשון זה נכסי לך ואחריך לפלוני אבל אם אמר לו נכסי לך ואחריך לפ' מעכשיו אין הראשון יכול למכור ולא לתת לו אלא אוכל פירות וכשימות הראשון יקחם השני דהא אקנייה במעכשיו כ"ש בנ"ד דאיכא תרתי חדא שיעקב הקנה המתנה לבנתיו אחיות ראובן במעכשיו שכך הוא המשמעות הוואק"וף שאומר בלשון ערבי מן הליק"יס בוק"פו ערדופייא או מן הלו"קות בוק"פו לדובייא לי"ל דכורא וב"עד הום ליל אותי שנ"ל שמעכשיו נותנו במתנה ליורשו בזה אחר זה ועוד שאמר לו בפירוש בתנאי שלא ימכור ולא יתן אותם ולאא עוד אלא שכך הוא מנהג שקבל הוואק"וף שלא יוכל לא למוכרו ולא לתיתו במתנה ואפילו שקבלו בסתם בלא תנאי שהרי יש תועלת למלך בוואק"וף ודינא דמלכותא דינא ועוד שהמתנה הזאת שנתן ראובן בן יעקב לשמעון קרובו היתה מתנת ש"מ ולא קנה שמעון כלום מהא דאמרי' בפרק יש נוחלין אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואחז"ל אסור לראשון למכור או לתת אותם במתנה ואם עבר או מכר או נתן במתנה מעשיו קיימים ואמר אביי פרק יש נוחלין איזהו רשע ערום זה המשיאו עצה למכור בנכסים עפ"ז בנ"ד אין מתנת ראובן שנתן לשמעון קרובו ממשפחתו מועלת כלום מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין ומודה שאם נתנה במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך עכ"ל הגמ' וכתב לשם רש"י ז"ל ופי' רבינו חננאל מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ אימת הוייא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך האי שני דקאמר עליו הנותן ואחריך לפ' קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זכהו הנותן לזה השני אחריו מיד אבל האי מקבל המתנה מהאי ראשון לא קנה עד לאחר גמר מיתה דסתם אדם הנותן ממונו לאחר פטירתו אין רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתגמר מיתתו אבל לעיל דנותן סלי' נפשי' מהני נכסי שהרי נתנם לראשון חפץ הזה שיזכה השני עם גמר מיתתו של ראשון עכ"ל וכך כתב הרמב"ם ז"ל וכן אם נתנו במתנת ש"מ ואפילו לאחרים לא עשה כלום שאין מתנת ש"מ קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקנה השני עכ"ל וכ"כ הטור בח"מ סי' רח"ם והנה בנ"ד בהיות ראובן מוכה במגפה ש"מ נתן המתנה לשמעון קרובו ממשפחתו א"כ לא תועיל המתנה כי כבר קדמו אחריך ועוד נראה לע"ד שאפילו היה הנותן ראובן המתנה לשמעון קרובו ממשפחתו במתנת בריא בנ"ד לא תועיל המתנה מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין דההיא איתתא דהוה ליה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהוה אזלא למגירא הוה קפיד עילוה אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקנייה לבנו הקטן אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מולייאתא אפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא עכ"ל הגמ' וכתב רש"י ז"ל שם אפילו רשב"ג לא קאמר דמה שמכר ראשון הוי מכור אלא כשאמר נכסי לך ואחריך לאחר אבל כשאמר ואחריך לעצמי כי הך איתתא דלא אקניתיה אלא לימי חייך ורוצה היא שאחריך יחזור לה אפי' רשב"ג מודה דלא אקניתיה אלא לפירות ומאי דאקנית לברך לא אהני מידי: והנה בנ"ד אפילו היה נותן יעקב לבנו ראובן המתנה בלי שום תנאי שלא יוכל למוכרו אלא שאמר לו ואחריך לבנות ולע"ד כאלו אמר ואחריך לעצמי כי יורשי האדם הם כעצמו והמתנה שנתן ראובן לשמעון קרובו אינה מועלת כלום והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות זכייה ומתנה פי"ב וז"ל בד"א כשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים אבל אם מכרם הראשון או נתנם לבנו או לאחר מיורשיו לא עשה כלום עכ"ל וכתב על זה הרב המגיד שהוא מפרש לא קאמר רשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא כשנותן הראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתנם למי שראוי ליורשו שהוא בעצמו לאו כל כמיניה והטעם נראה שהוא מפני שכוונת הנותן כשאמר ואחריך לפלוני לא היה בדעתו שיוכל המקבל הראשון לתית' לבנו או ליורשיו שא"כ לא עשה כלום שכל מה שיש לאדם הוא לבנו אבל כשאינו יכול לתת לבניו או ליורשיו אע"פי שיכול לתת לאחרים אין אדם חוטא ונותן לאחרים עכ"ל: והנה לפי' הרמב"ם ז"ל אתי שפיר נ"ד ואין ממש במתנה זו שנתן ראובן לשמעון קרובו שהוא ממשפחתו וראוי ליורשו והנה בין לדעת רש"י בין לדעת הרמב"ם ז"ל לא תועיל המתנה שנתן ראובן לשמעון קרובו ממשפחתו אפילו שנתנה בריא וכ"ש שנתנה לו מתנת ש"מ וכ"ש שיעקב נתן את המתנה בתנאי שלא יוכל למוכרה ולא לתת אותה במתנה ועוד דדינא דמלכותא דינא:

18. 72.8

    ומכל אלו הטעמים הנ"ל נראה לע"ד ששטר יעקב העשוי בעש"ג הוא כשר ומתנת ראובן לשמעון קרובו לא תועיל ואין בה ממש והיא בטלה וכל זה כתבתי להלכה למעש' אם יצטרף ויסכימו עמי אלופי ומיודעי בעלי ההוראה וכ"ז דנתי בקרקע לפני מורי הרב הגדול רבן של יש' מוהרר"י קארו נר"ו ולהתלמד לפניו כתבתי הנראה לע"ד קטן מתלמידיו הקטנים צעיר וזעיר אברהם ן' אשר:

19. 73.1

    אעפ"י שאין מנהגי לכתוב ולאשר ולקיים ולחזק פסק אחרים רק בפסקי אחר שאעיין היטב ב' ג' ימים לפחות ואח"כ אני משיב בארוכה כאשר יורוני מן השמים ועתה בעוברי פה ארם צובא חדא כרעא אמברא וחדא אארעא ואני הולך על אשר אני הולך ולבי בל עמי שאלוני משפט צדק ולא אוכל להשיב כאשר עם לבבי וכדי שלא להשיב פני שואלי ריקם ואהבת הטוב אהבת נעורים עם החכם השלם היושב על כסא ההוראה ואהבת התור' שלמדנו לפני מורינו הרב הגדול מוהר"ר יוסף קארו נר"ו לא אוכל להמלט מלכתוב והיא היא אלצני לצאת ממאנתי ולא אכתוב ענין הלכה כי כבר הודעתי בפסק האחר כי ספרי אינם אתי רק נראה לי כי זה הדין הוא ברור כשמש שאין במתנ' ראובן לשמעון ממשות כלל שכיון שהוואק"וף הוא עשוי כתיקונם לפני העש"ג השופט הגדול דלא מרעו נפשייהו ובפרט אלו השופטים מולא"ש שלוקחים פרס מאת המלך יר"ה ת"ק לבנים ביום ובודאי דלא מקבלי שוחדא וידוע ומפורסם הוא זה דלא מקבלי שוחדא וכבר ניסינו בזה כמה פעמי' ולא מקבלי שוחדא וכך שמענו מפי מגידי אמת נמצא לפי זה שהוואק"וף חזק לדור דורים כל ימות לעולם ועד והמתנה שנתן ראובן אין בה ממש:

20. 73.2

    וזכורני שבאה שאלה כזו לפני ולפני אלופי וגבירי היושבים בצפת תוב"ב על כסא ההוראה והודענו השאלה לפני הרב הגדול מורינו כמוה"ר יוסף קארו נר"ו והסכמנו כולנו גם הרב מורינו הסכי' על ידינו כי תלמידיו אנו ומימיו אנו שותים שאין להרהר אחר הוואק"וף כיון שהוא עשוי כמנהגם ותקונם ונמוסם כמ"ש הטור סי' ס"ח והאריך שם מורינו שיחיה ג"כ הריב"ש האריך בהרבה מקומות סי' נ"א וקס"ו ור"ז והדבר פשוט ולית דין צריך בשש וענוותנותיה של החכם הפוסק נר"ו תרבני כי לא היה צריך לי ולאפושי גברא קא אתינא נע ומטלטל טלטלא דגברא קשה הצעיר משה בר חיים אלש"יך:

21. 73.3

    דברי פי חכם חן וישרים למוצאי דעת ופוק חזי אשלי רברבי דמסהדו על האי פסקא זה האיש משה ורבו רבן של ישראל אשר האיר העולם בפסקיו וספריו ומתורתו למדין כל ישראל כ"ש שהדין פשוט הוא בעיני שהוואק"וף שעשוי כתיקונם הוא כשר ואינו יכול ליתן מתנה ולא למוכרה ולא צריך לכל זה אלא שלהפצרת השואל יואל לידע דעתי הקלושה והחלושה כתבתי שתי שורות אלו זעירא בחברייא יצחק משען:

22. 73.4

    הדברים נראין בטעמם והחכם השלם הפוסק היושב על כסא ההוראה דיינא דנחית לעומקא דדינא הוא והנה אשלי רברבי המסייעי סיוע שיש בו ממש לפני הרב אבא מארי זלה"ה פה דמשק אירע ענין וואק"וף שעשה אדם אחד וחזקו אבא מארי ורבני העיר הזאת ולא אעבור על דברי חבירי ואלופי שהם הרהיבוני לחתום פה נאם הצעיר חיים בכמוה"ר יצחק החבר זלה"הה:

23. 73.5

    הדברים פשוטים אני רואה כאן ואין צורך לכל זה כי המה בכתובים בטור ח"מ סי' ס"ח ושם הארכתי בביאורי כל הצורך גם בתשובות הריב"ש סי' ר"א וקס"ו ור"ז והנה מאריך לשם בענייני צוואות הנעשות בעש"ג וכבר אמרתי לכם פה אל פה וגם במכתב לאמר כי מורי הרב הגדול מוהרי"ב זלה"ה היה רואה תשובות הריב"ש וסומך עליהם יותר מפוסקים אחרים שבזמנו ותופס סברתו יותר מפוסקים אחרים והוא פוסק לשם שאחר שנעשה הדבר ע"י השופט הגדול דידעינן בודאי דלא מקבלי שוחדא ולא מרעו נפשייהו ובמ"ש זה האיש משה על השופטים הגדולים דבריו האמת והצדק וכבר כמה פעמים שאלתי לשרים ונכבדים הנכנסים בבתי השדרים והעידו לי על אלו השופטים שקוראי' אותם מולאש' ולוקחים פרס ת"ק לבנים ביום מאת המלך יר"ה דלא מקבלי שוחדא:

24. 73.6

    ולכן אני אומר לכם יפה דנתם יפה זכיתם להחזיק במעוז הצוואה הנעשית בעש"ג ולהעמיד הוואק"וף והמתנה שנתן ראובן לשמעון קרובו היא בטלה וכל כי האי מילי מעלייתא לימרו משמייכו והאמת יורה דרכו והחולק ע"ז לא שנא ולא קרא ולא שמש תלמידי חכמים והוא מן המתמיהים וכל דבריכם האמת והצדק זולת מה שכתב החכם הפוסק שמה שנתן יעקב לבנו ראובן היה מתנת בריא לא יפה כיון כי כבר כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כי היוצא בשיירה הוא כמו ש"מ יע"ש:

25. 73.7

    ובבואו לארץ הלזו צפת תוב"ב מאנדירנופלא עברתי דרך קוסטאנטינא ליכנס בספינה ושם בקוסטא' יע"א הראו לי צוואה א' מאיש עשיר איני זוכר שמו עתה שהיתה עשוייה וואק"וף בעש"ג וג"כ אמרו לי שזהו מנהג השרים כדי שלא יבואו בניהם לידי עניות כי משכירות אותם הבתים אוכלים וג"כ היהודים מבני עמנו עושים כך לא ח"ו להפקיע מדין תורתינו ובימי הרב הגדול מאריה דאתרא אשר האיר הארץ מתורתו ממזרח שמש נעשו דברים אלו והחזיק' באומרו כי דינא דמלכותא דינא וראיות אחרות כגודל חכמתו ועתה לא אזכירם:

26. 73.8

    והנה היום בקוסטאנטינה נוהג המנהג הזה ג"כ אנו יתמי דיתמי אין לנו רשות להשתמש כ"ש כי נראה בעיני פשוט יותר מביעתא בכותחא ובמקום שאמרו לקצר איני יכול להאריך ומי שחותמו אמת ינחנו במעגלי צדק למען שמו אמן כה מעתיר לפני האל שלומכם ירבה ויפרוץ נאם הצעיר יוסף קארו

27. 74.1

    בפני ב"ד יצא שטר צוואה שזה נסחו ביום פלוני נכנסנו לבקר את ראובן פלוני שהיה חולה ומצאנוהו שהיה מיושב בדעתו כו' וצוה מחמת מיתה שאם אשתו לא תנשא ותרצה לשבת על כבוד בעלה שתהיה גבירה ושולטת על כל נכסיו בין מקרקעי ובין מטלטלי כל ימי חייה ואם תרצה להנשא תטול כל כתובתה וחמשים שולטאניש יותר עוד צוה שיתנו לפ' קרובו ארבעים שולט"אניש עוד צוה שכל זמן שלא תנשא אשתו שלא יהא רשאי שום גברא לבקש ממנה שום חשבון ולא לכתוב הנכסים ולא שום שבועה אלא שתהיה אפטרופא כנז' עוד צוה שמשבעים שולט"אניש שחייב לו ראובן פלוני יעשו ס"ת ומפה ותפוחים ויהיו לפ' כך ולפ' כך עוד צוה שיתנו לפ' כך לפ' כך בתנאי שיאמרו קדיש כל השנה על נפשו עוד צוה שיתנו להקדש כך ולתמחוי כך ולסופר הצוואה א' שולטאני ולפ' כך עוד צוה שיתנו לחברת ת"ת מאה שולטאניש שיקנו מהם קרקע ע"י הר' פ' והר' פ' ומהפירות יאכלו התלמידים והקרן יהיה קיימת לעד עוד צוה שהש"ס שולטאניש שיש לו ביד הר' פ' יהיו ביד אשתו עם כל קרקעותיו וכלי זהב ואבנים טובות שהכל יהיה תחת ידה עם התנאי הנזכר עוד הוסיף לקרובו הנ"ל עשרה שולטאניש ולאמו עשר' ומלבושיו ועוד צוה שיתנו לשתי אחיותיו שני שולטאניש עוד צוה שיתנו שתי סעודות להקדש ואחד שולטאני' לחברת הקברים עוד צוה שאם לא יספיקו הנכסי' שיש לו בשטרות חוץ מהש"ס שולטאניש שיש ביד הר' פ' שהם לאשתו והקרקעות והתכשיטין הנז' וכל כלי הבית שהם שלה ג"כ כל הנכסים האחרים יחלקו ביניהם כנז' ואם לא יספיקו יקחו מהמאה שולטאניש שצוה שיהיו לחברת ת"ת עד חמשים שולטאניש והשלים כל מה שצוה ואם יספיקו הנכסים יהיו כל המאה לת"ת כנז' עוד צוה שהש"ס שולטאניש שיש לו ביד הר' פלוני שישארו בידו עד סוף שלש שנים ויהנה מהם והוא יתן לה מהם הריוח שיראה בעיניו עוד צוה שלחלק כל מה שצוה יהיה אפטרופוס הר' פ' והר' פ' והם יחלקו כפי ערך הנכסים שיגבו מהחובות שיש לו בשטרות עכ"ל הצוואה וחתומים עליה שני עדים הא' הסופר הנ"ל והשני האיש הנ"ל שיש בידו ש"ס שולטאניש ואח"כ כתב ידי המצוה השכיב מרע פלוני מקיים כל הכתוב לעיל: טען טוען היורשים שכל צוואה זו בטלה מפני שהעדים הם נוגעים בדבר שהאחד הראשון צוה לתת לו א' שולטאני והשני צוה להניח בידו ש"ס שולטאניש שלש שנים ויתן ריוח מה שיראה בעיניו וכיון שהעדים נוגעים בעדות כל הצוואה בטלה וכל הנכסים הם של היורשים: השיבו מקבלי המתנות והאלמנה הצוואה קיימת אע"פי שהעדים נוגעים בעדות מפני שיסתלקו מהנאתם ויעידו וכדאיתא בפרק חזקת הבתים ועוד שאפילו אם יסתלקו הצוואה קיימת מפני שכתב יד המצווה חתום עליה וכשבאו מקבלי המתנות לעשות חשבון לא נמצא בחובות כדי להשלים לתת לכל מקבלי המתנות כאשר צוה מפני שהוציאו מהם בחולייו ובצורכי קבורתו וגם מפני שהיה הפסד בקצת החובות ועל זה אמרו אותם שייחד למתנותיהם מחוב של שבעים שולטאניש שחייב לו הר' פ' אנו נקבל מתנותינו מהשבעים שולטאניש שייחד לנו ואם בשאר החובות חסר מאי איכפת לנו: טענו שאר מקבלי המתנות לא כי אלא כמוכם כמונו שוים אם יהיה חסרון בנכסים ולא יספיקו לכל המתנות יתחלק החסרון בין כולנו כל אחד ואחד לפי ערכו וכדתנייא בפרק יש נוחלין ש"מ שאמר תנו מאתים לפלוני ושלש מאות לפ' וארבע מאות לפ' אין אומרים כל הקודם בשטר זוכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכלם ופסקה הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות זכיה ומתנה וז"ל ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' ושלש מאות לפ' וארבע מאות לפ' אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם לא הניח אלא תשע מאות חולקים הנמצא כפי מ"ש להם עכ"ל וכן פסקו כל הפוסקים וטעמא דמילתא משום דלכולם נתכוון ליתן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כא' ומה שייחד לכם החוב ההוא היינו לומר שתקבלו מאותו החוב חלקכם אבל לא שתקבלו יותר מחלקכם וכיון שמן הדין אם יחסר מכלל הנכסים יחסר גם לחלקכם ולא תטלו אלא לפי חשבון אין הייחוד שייחד לכם החוב ההוא מוציאכם מדין זה ולא תטלו אלא לפי חשבון ערככם וגם בדברי הנותן מפורש כן שכתב בסוף דבריו שלחלק כל מה שצוה יהיו אפטרופוסים הר' פ' והר' פ' והם יחלקו כפי ערך הנכסי' שיגבו מהחובו' שיש לו בשטרות הרי שפי' כוונתו שלכל מה שצוה יחלקו כפי מה שיגבו ולא הוציא אתכם מהכלל אדרבא כלל אתכם במ"ש שלחלק כל מה שצוה:

28. 74.2

    טענו מקבלי המתנות נגד האלמנה כיון שאין בנכסים להשלים כל מתנותינו נצרף המעות והנכסי' שייחד ליך עם מה שנגבה מהחובות ומהמותר על כתובתך ניטול להשלים מה שחסר ממתנותינו:

29. 74.3

    השיב טוען האלמנה מה לכם ולה כי בעלה נתן לה כל אותם הנכסים ומעות ואין לשום אדם חלק ונחלה בהם כי בעלה יפה כחה וכשבא לומר שאם לא יספיקו הנכסים שיש בשטרות צוה שיקחו חצי ממה שצוה לתת וצוה שלא יגעו במה שהניח לה ממעות ונכסים:

30. 74.4

    השיבו מקבלי המתנות ואמרו מאחר שלא הספיקו החובו' שחייבים לו לפרוע כל מה שצוה צריך להשלים ממה שהניח לאלמנתו דאפילו אם תמצא לומר שמה שהניח לה במתנה נתן לה הרי היא כאחד משאר מקבלי המתנה וכדין ברייתא שנזכרה בסמוך ושאין אומרים כל הקוד' בשטר זוכה אלא כל מה שהניח חולקים הנמצא לפי מה שכתב להם וגם מה שייחד לה יותר על כתובתה יכנס בכלל ואע"פי שכתב שאם לא יספיקו הנכסים שיש בשטרות חוץ מהש"ס שולטאניש שיש בידי הר' פ' שהם לאשתו כו' שנראה מזה הלשון שהש"ס סולטאניש והקרקעות והתכשיטין וכל כלי הבית הם לאשתו ואין למקבלי המתנות חלק בהם אינה ראיה שכל כוונתו שם לא היה אלא לענין שיפחתו לת"ת החצי כדי להשלים שאר המתנות אם לא יספיקו הנכסים חוץ ממה שייחד לאשתו אבל אם אע"פי שיפחתו החצי ממה שצוה לת"ת לא יספיקו דנכסים ישלימו כל מתנותי גם מהש"ס שולטאנ"יש שייחד לאלמנתו דהו"ל אלמנתו כא' ממקבלי מתנה וחולקים לפי חשבון ואפי' אם עם הש"ס שולטאניש לא יהיה מספיק ישומו הקרקעות וכל כלי הבית כמה שוים ומהמותר על כתובתה יקחו מקבלי המתנות והאלמנה כל אחד מתנתו לפי הערך שצוה לכל א' וא':

31. 74.5

    וכל זה הוא אם היה נותן לה במתנה הש"ס שולטאניש ושא' נכסים שייחד לה אבל לפי האמת לא נתן לה כלום אלא שעשאה אפטרופא על הנכסים וא"כ כל הנכסים בחזקת יורשים קיימי ופורעים מהם כל מה שצוה שיתנו ועל פי זה יזכה ת"ת במאה שולטאניש כמו שצוה תחלה ואף על פי שאחר כך כתב שאם לא יספיקו הנכסים חוץ ממה שייחד לאלמנתו יקחו ממה שצוה לת"ת החצי להשלים שאר מתנות זה היה בחושבו שלא יצטרך ליגע במה שייחד לאלמנתו להיות אפטרופא עליו אבל מאחר שאפי' שיפחתו לת"ת החצי ממה שצוה עדיין צריכים לשלוח יד במה שייחד לאלמנתו להיות אפטרופא עליו צוואתו הראשונה שצוה לתת לת"ת מאה שולטאניש במקומו עומדת והראיה שאינה אלא אפטרו' מבואר בדברי הצוואה שכתב שלא יהיה רשאי שום גברא לבקש ממנה שום חשבון אלא שתהיה אפטרופא כנז' ואע"פי שכתב תחלה שתהיה גבירה ושולטת על כל נכסיו כבר חזר וביאר כוונתו שאינו אלא לענין שתהיה אפטרופא בלבד:

32. 74.6

    ועוד שאפי' אם לא היה חוזר ומבאר כוונתו אין במשפט לשון זה הגבירה ושולטת אלא לשון אפטרופוסות לא לשון מתנה וכמו שהוא מבואר מטבע הלשון וכ"כ הריב"ש בסי' ע' ואע"פי שאח"כ כתב שהש"ס שולטאניש שיש ביד הר' פ' שהם לאשתו וקרקעות ותכשיטין וכל כלי הבית שהם שלה אין לשון זה מוציא ממשמעות אפטרופוסות שאם היה אפט' באותם נכסים שפיר שייך לומר שהם שלה ואפי' אם לא היה במשמע לשון זה אפטרופוסו' אלא מתנה יד בעל השטר על התחתונה ותפוס לשון ראשון שאינה אלא אפטרו' וכדאמרינן:

33. 74.7

    ואע"פי שצוה שהש"ס שולטאניש שהם ביד הר"פ שישארו בידו עד סוף שלש שנים ויהנה מהם ויתן לה הריוח שיראה בעיניו אין זה מוציא מלשון אפטרופו' דלמי יתן הריוח כי אם לאפטרופא ואפילו אם לא היה מקום לדון שיש במשמעות שום לשון מהשטר אפטרופוסות הא קי"ל בפרק יש נוחלין הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ואמרינן עלה פשיטא אשתו ואחר אחר למתנה ואשתו אפטרופא ואין לומר מאחר שצוה לתת לשתי אחיות שנים שולטאניש נראה שכוונתו היתה לסלק אותן מירושתן באותם שני שולטאניש ולתת לאשתו במתנה הנכסים שייחד לה אם אין לו אחים אחרים שאין זה מבואר בדבריו שהוא מסלקן מירושתן אלא שמפני שרצה שתהיה אשתו כל ימי חייה אפטרופא ושולטת על הנכסים הוציא שני שולטאני"ש אלו מהכלל ולעולם אינה אלא אפטרופא ועוד שאפילו אם היה אומר בפירוש שהוא מסלקן מירושתן באותן שני שולטאניש כיון שבנכסים שייחד לה לא כתב שום לשון מתנה אדרבא כתב לשון אפטרופא לא זכתה בנכסים ההם ובחזק' יורשים קיימים אע"פי שכתב שמסלקן מירושתן ופירש דהיינו לענין שלא ישלטו בנכסים כל ימי חייה כי תהיה אפטרופ' ושולטת ואפילו אם היה מפרש דבריו בפירוש שהוא מסלקן מירושתן לגמרי ושלא יזכו בנכסיו כיון שלא כתב לאשתו לשון מתנה אלא לשון אפטרופוסות נמצא זכתה בנכסים וממילא נפלו לפני היורשים ואע"פי שהוא סילקן מירושתן איהו סבר לסלוקינהו ולא מסתלקי כיון שלא נתנם לאחר בלשון מתנה:

34. 74.8

    ואע"פי שבסוף כתוב שלחלק כל מה שצוה יהיו אפטרו' הר' פ' והר' פ' והם יחלקו כפי ערך הנכסים שיגבו מהחובות שיש לו בשטרות שנראה שאינו מצוה לחלק אלא חובות שיש לו בשטרות אבל הש"ס שולטאניש וכל מה שייחד לאשתו אין למקבלי המתנות בהם חלק כלל זהו לפי מה שעלה בדעתו שהיו מספיקים החובות למתנו' שצוה ועל זה כתב שיחלקו אותם בין מקבלי המתנות לפי ערך הנכסים שיגבו רוצה לומר שאם יגבו שליש החובות יתנו לכל אחד ממקבלי המתנות שליש ואם היה חצי חצי וכשישימו לגבות נמצא שכלם קבלו כל חלקם אבל אם לא יספיקו החובות אם מצד שיעורם ואם מצד שנפסדו קצתם בזה לא רצה להכניס עצמו ונשאר כפי הדין שישלימו למקבלי המתנות ממה שייחד לאשתו מהטעם הנזכר בסמו' זהו הנר' לע"ד הצעי' יוסף קארו

35. 75.1

    שאלה יורנו מורנו יהודי א' שמו דוד מלטי נפטר באיי גיפר"י וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ושם באי גיפר"ו יש חק מאת השררה שכל יהודי ש"מ שיצוה מחמת מיתה יעשה צוואתו ע"י גוים גם כי שם באי גיפר"ו לא נמצא יהודי שידע לכתוב כדין וכשורה שום שטר והנה כה"ר דוד מלטי נ"ע הנזכר חלק נכסיו בשעת מיתתו וצוה שיתנו לעמנואל בן אחותו חמשים דוקא"דוש ממטבע הנהוג שם באי גיפר"ו וכך אמר בצוואתו שמה שהוא מחלק בשעת פטירתו יהיה קיים בכל אופן שיהיה יכול להיות קיים ושאלנו פה סיני"ם מה רצה לומר הנפטר באלו הדברים ואמרו לנו שרצה לומר אפילו בדתינו אלא ששם אינם כותבים אלא בדרך נסתר כי הם גויים וגם צוה שיתנו חמשים דוקאדוש אחרים ממטבע הנ' לנסים בן אחיו שבתי מלטי וז"ל אני מניח מממוני חמשים דוקאדוש לנסים בן אחי שבתי מלטי שהוא עתה חי: ילמדנו רבינו כי זה שבתי מלטי היה לו בן אחר ששמו היה נסים ונפטר מזמן רב קודם פטירת הר' דוד מלטי הנז' כמו ט"ו שנה ויותר ואחר שנפטר נסים נולד לשבתי מלטי בן אחר ושמו שמעון ולא יש לדוד מלטי המצוה הנז' אח אחר בעולם אלא לשבתי מלטי הנזכר ולא יש בן אחר בעולם לשבתי מלטי הנז' אלא שמשון הנז' יורנו מורינו מה מדת הדין מחייבת על זה אם נאמר שדוד מלטי המצוה חשב שקרא אחיו שבתי מלטי הנ' לבנו הנולד לו אחר פטיר' בנו נסי' קרא לזה ג"כ נסי' וזה נר' מלשונו שאמר אני מניח חמשים דוקאדוש לנסים בן אחי שבתי מלטי שהוא עתה חי לאפוקי נסים האחר שנפטר קודם שנולד לו זה הבן שקרא לו שמשון והוא לא ידע ששם שמו שמשון וכך יש קלא ששאל הנפטר דוד מלטי הנז' מה שם בן אחי שבתי מלטי ואמרו לו נסי' קלא יש ע"ז אבל עדות לא יש או אם יש לפקפק אחר שאמר לבן אחי שבתי מלטי נסים וזה שמו שמשון ושלום תשובה שטר צוואה זו אע"פי שהשואל לא שאל אלא מצד שהשכיב מרע צוה לתת ן' דוקאדוש לנסים בן אחיו ונמצא שאינו אלא שמשון ונראה שאלולי כן לא היה צריך לשאול עכ"ז כיון שאני בא להשיב צריך אני להקדים ולהודיע שעוד שני ספקות יש בצוואה זו הא' לפי שכתוב בשטר זה אני מניח מממוני לנסים בן אחי שבתי חמשים דוקאדוש דכתב מוהר"י קולון ז"ל שהאומר אני מניח מממוני כך וכך לפ' אינו מועיל השני לפי שהשטר הוא עשוי ע"י גויים ותנן בפ"י דגיטין כל השטרות העולים בעש"ג אע"פי שחותמיהם גויים כשרים חוץ מגיטי נשים וקאמרינן עלה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מכר לא שנא מתנה בשלמא מכר כו' אלא מתנה במאי גבי בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכות' דינא ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים ודעת הרמב"ם בפ' כ"ז מהלכות מלוה ולוה לפסוק כלישנא בתרא דשטרי מתנות העולים בערכאותיהם פסולים וכבר ביאר הרב המגיד הגמ' לדעתו וכתב שדעת רוב הגאונים לפסוק כדעת הרמב"ם והרשב"א כתב שמצא בתשובה להרי"ף כדברי הרמב"ם הרי שני ספקות אלה יש לספק מלבד הספק שנתספק השואל וכל זה בהקדמה שהש"מ המצוה יש לו זרע אע"פי שלא נתבאר בדברי השואל שאלולי כן לא היה מקום לשאלה זו שמאחר שלא היה למצוה הזה אח אחר אלא לשבתי מלטי ולא יש לשבתי מלטי בן אחר אלא שמשון פשיטא ששמשון ירש הכל מדין ירושה ואין לצוואה כאן עסק כלל אלא בודאי כשיש למצוה הזה זרע עסקינן

36. 75.2

    ואתה אני בא להשיב לספק השואל ואומר הנראה לע"ד דאין שנוי השם הזה מעכב ע"י שמשון בן שבתי מלטי לזכות במתנתו דהא ודאי דלא גרע שם נסים לתת לו מתנה אלא לפי שהוא בן אחיו דהא חזינן דגם לבן אחותו נתן חמשי' דוקאדוש אע"פי שאין שמו נסים א"כ הרי אומדנא דמוכח דלא קפיד על השם אלא שהיה סבור שהיה שמו נסים והזכירו בשמו ולא מפני שהיה מקפיד בדבר:

37. 75.3

    ועוד שכתב שהוא עתה חי ולישנא יתירה הוא דאין לומר דאתא לאפוקי שלא נאמר שנותן אותה מתנה לנסים המת דאין אדם טוען לומר שיעלה על הדעת שמניחין את שלו למת אלא על כרחין לומר שנסתפק אולי אין שמו נסים ולא רצה שתתערב המתנה מפני כך ולכך אמר שהוא עתה חי כלומר כיון שהוא חי בין שמו נסים בין שיהיה לו שם אחר יזכה במתנה זו:

38. 75.4

    גם טענת לשון מניח שכתבתי בשם מהר"י קולון נראה דאין לחוש לה משום דהא מחא לה מהר' דוד הכהן ז"ל מאה עוכלי בעוכלא בטענות ודברים נכוחים למבין כמבואר בתשוב' מהר"ר דוד הכהן ז"ל וגם הרשב"א בתשו' כתב בפשיטו' דמהני לשון אני מניח:

39. 75.5

    הרי בשתי טענות אלו אינם מגרעות כח שמשון זה מלזכות במתנה זו אך הטענה האחרת שנעשה ע"י גויים עומדת בפני ואע"פי שהרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן ובעל הטורים חולקים על הרמב"ם וסיעתו וסוברים דהיכא דאיכא הרמנא דמלכא כל השטרות העולי' בערכאות שלהם כשרים ואפילו שטרי מתנה וכתב המגיד דעליהם סומכים בארצותינו ובנדון זה הא איכא הרמנא דמלכא דהיינו חק השררה שלא תכתב צוואה אלא ע"י גויים אכתי איכא למיפסל צוואה זו מפני שמלשון השאלה משמע שלא נעשה ע"י ערכאות שהרי כתב שכל יהודי ש"מ שיצוה מחמת מיתה שיעשה צוואתו ע"י גויים וסתם גויים לא משמע ערכאות אבל כ"הג ליכא מאן דמכשיר דהא אמרינן בפ"ק דגיטין רבינא סבר לאכשורי בכנופייא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן ומשמע דהודה לו רבינא וכן פסקו הפוסקים כרפרם ואע"ג דבהא איכא למימר דמסתמא כיון שהשררה מקפדת בכך היינו שלא יעשו צוואה אלא ע"י ערכאותיהם והשואל לא הקפיד בכך וכתב גויים במקום ערכאותיהם מ"מ צריך שיעידו עידי ישראל על עידי השטר ועל הערכי המקיים אותם שאינם ידועים בקבלת שוחד וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ז מהלכות מלוה ולוה ואע"ג דהשתא לדעת הרא"ש קיימינן והרא"ש חולק גם בזה וסובר דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא יש לומר דבהא לא חיישינן להרא"ש כיון דהרמ"ה סבר לה כהרמב"ם הו"ל הרא"ש יחיד במקו' שנים גדולים בחכמה ובמנין ואפילו יעידו ישראל שאינם יודעים אותם עדים והערב"י המקיים אותם בקבלת שוחד עיקרא דדינא תברא דלא שבקינן הרמב"ם ורוב הגאונים והרי"ף עמהם מקמי בעל העיטור והרמב"ן והרשב"א והרא""ש והר"ן וכ"ש שהרמב"ם ז"ל הוא רב מפורסם במלכות הזה ועל פיו יהיה כל ריב ומסתמא בני אי גיפר"ו גוררים אחר המלכות הזה כיון שהם סמוכים להם ועוד שהבא להוציא מהיורשים צריך להביא ראיה שהצוואה קיימת וכיון דפלוגתא דרבוותא היא אמרינן אוקי נכסי בחזקתייהו ומיהו אם יש עדי ישר' כשרים שנמצאו שם בשעת הצוואה ויעידו שהם שמעו שאמר שהיה מניח חמשים דוקאדוש לנסים בן אחיו ודאי שזכה שמעון בן שבתי מלטי בחמשים דוקאדוש דהשתא לא על השטר העשוי ע"י גויים סמכינן אלא על עדות הישראלים המעידים ואע"פי שהוא אמר שהוא מניח אות' לנסים הזה שמו שמשון כבר הוכחנו שאין זה מעכב ואפילו אם לא נמצאו עידי ישראל שיעידו כן אם שטר צוואה זו נעשה ע"י ערכאות ועידי ישראל מעידים שערכאות אלו ועדים החותמים בשטר זו אינם יודעים בקבלת שוחד יש להכשירו אליבא דכ"ע שאע"פי שכת' הרמב"ם דשטרי מתנות העשוי' בערכאותיהם פסולים אע"פ שיש בהם כל הדברים שמעון לא נתכוון אלא לשטר שכתוב בו שדי נתונה לך שהשטר הוא הקנין וכדמשמע ממה שאמרו אלא שטר מתנה במאי קני בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא וכן פרש"י וכן כתב הטור אבל מתנה שאין השטר עיקר הקנין שלה כגון בנ"ד דשטרא אינו אלא לראיה בעלמא דומייא דשטרי מכר כשרים הם זה נר' נכון וברור בעיני:

40. 75.6

    אלא דקשיא לי שכתבו הרמב"ם והטור בשטר מחילות העשויין בערכאותיהם פסולין והרי שטרי מחילות אינם עושים מחילה שאפי' מחל לו בלא עדים מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי ונמצא שאינו אלא לראיה כשטר מכר ואפי"ה פסלו אלמא דדוקא לכתוב מנה מעות בפנינו לא הוי מרעי נפשיהו לכותבו אי לא הוה אבל שאר מילי אפי' כתבי מה דלא הוה לא מקרו מרעי נפשיהו ואע"פ שזה דוחק כ"ז זו דשטרי מחילות עומדת לפני איני סומ' על הכשר זה:

41. 75.7

    אחר שכתבתי כל זה חפשתי בתשובות הריב"ש ומצאתי שכתב וז"ל אפילו לדעת הרמב"ם הדבר ברור דשטרי צוואה כשרים כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה קנין אלא דבור המצו' עושה קנין דדבריו ככתובי' וכמסורים דמו והערכי נאמן לומר שכך צוה דהא לא מרעי נפשיה וק"ל בשטרי מכר עכ"ל ובתשובה אחרת הוקשה לו הקושיא שהקשתי משטרי מחילות העשויין בערכאות שכתב הרמב"ם לפסול וכתב שדבריו דפיסול זה מתמיהים וכתב בסוף ואולי הרב ז"ל אגב שטפא נקט שטרי מחילות עכ"ל ואמרתי עליו ז"ל תנוח דעתו של רבינו שהניח את דעתי וכיון שהוא ז"ל מסכים בשטרי צוואות העשויות בערכאות אף לדעת הר"ם במז"ל כשרות כפשט דברי הגמ' הכי נקטינן ואם בעל הדבר יודה שכן הוא האמת שאמר שהוא מניח לנסים בן שבתי אחיו נ' דוקאדוש אין צריך עדים כלל דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי:

42. 75.8

    נמצא הכלל העולה ששמשון הנז' זוכה בחמשים דוקאדוש בא' מג' דרכים הא' אם יודה בעל דינו שכן הוא האמת שאמר שהוא מניח לנסים בן שבתי חמשים דוקאדוש השני אם היו עידי ישראל כשרים מצויין בשעת הצוואה ומעידים שאמר שהוא מניח לנסים בן שבתי אחיו חמשים דוקאדוש השלישי אם עידי ישראל מעידים שעדים שחתמו על השטר של צוואה זו והערכי שקיים אותו לא הוחזקו בקבלת שוחד באיזה מג' דרכים אלו זכה שמשון הנזכר בחמשים דוקאדוש אליבא דכ"ע הצעיר יוסף קארו

43. 76.1

    שאלה יורינו רבינו אם ש"מ צוה ונתן מתנה לקרוביו ואמר זה הלשון אני נותן מנכסי לקרובי כך מעות מתנת בריא דלא למהדר כו' וגם יתנו לאשתי כתובה מהנשאר חוץ ממה שנתתי ולא נמצא לאלמנה מכתובתה שהיא שלש מאות ויניניאנוש מאתים נדונייא ומאה תוספת בין הכל לא נשאר חמשים ויניניאנוש אותה המתנה שנתן לקרוביו יקרא מתנה מאחר שאמר מתנת בריא אע"פ שיהיה שכיב מרע ותכף מת או לא תהיה מתנה לפי שהבריח הנכסים כי בשלמא אם לא היו חסרים מהכתובה אלא חמשים ויניציאנוש היינו אומרים שטעה הש"מ שחשב שהיה לו נכסים לפרוע כל כתובת אשות כי עביד איניש דטעי בדבר מועט אבל כל כך סך שחסר מהכתובה ודאי כוונת הנותן להבריח הנכסים ולא יהיה מתנה:

44. 76.2

    גם ילמדנו רבינו אם לזה האיש היו לו בעלי חובות וקדמו וגבו קודם האשה אם מה שגבו גבו ובפרט שאחד מהבעלי חובות היה שאמר שהיה חייב לו שכר לימוד בנו זמן רב ולא ביאר אבי הנער כמה היה כונתו לפרוע לרב בשביל הנער ותפס הרב מנכסיו והביא עדים שאמר לו אבי הנער תעשה חשבון כאלו שכרך עומ' בריוח והעדים לא ידעו כמה היה הסך ילמדנו רבינו לפי שקצת מחכמי אשכנז רוצים לומר שמתנה היא מתנה ואפילו לא נשאר לאלמנה כלל מכתובחה גם אומרים שהבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבוי אף כי בזה אני מודה להם בעיקר הדין אבל אני אומר ששכר לימוד בלי ידיעת כמה היה נותן לרב אינו נקרא בע"ח ובפרט שנודע בכל העולם כי זה הנפטר קודם שנשא זו האשה לא היה לו פרוטה וכל הממון הוא של האשה ועתה יבריח זה הש"מ כל הנכסים ויתנם לקרוביו ויניח אשתו שהביאה לו כל המעות בלא דבר במטו מינך ישיבני האדון כי הכל כשלחן ערוך לפניו והאלמנה צועקת ולית דמשגח בה לכן למען ה' תשובתו מהרה תצמח כו' נאם המר ונאנח משה צהלון:

45. 76.3

    תשובה לענין המתנה שצוה לתת לקרוביו שרצית לבטלה מטעם מברחת אינה ענין למברחת דהתם בנותן קודם שישתעבד היא ומ"מ אין מתנה זו כלום מכמה טעמי חדא שנתן במתנת בריא ומתנת בריא אינה נקנית בדברים אלא צריך לזכות באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהם וכמבואר בפרק ג' מהלכות זכייה ומתנה ובנדון זה לא היה שום קנין כי אם דברים בעלמא ולא קנו:

46. 76.4

    ועוד שאפילו אם היתה מתנת ש"מ שהיא נקנית בדברים הא קי"ל דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ומוציאין ממנה לכתובת בנין דכרין ולמזון האשה והבנות כמבואר בפ"ח וכ"ש שמוציאין ממנה לכתובת אשה שהיא בחיים ועוד שאפילו נותן במתנת בריא והיו קונ' המקבלי מתנה באחד מן הדרכים שהמקח נקנה היתה האשה מוציאה מהם בשטר כתובתה שהוא קודם ואע"פ שאין במטלטלין דין קדימה כיון דבשטרי כתובות דידן אנו כותבים מטלטלי אגב מקרקעי חזרו המטלטלים בקרקעות ויש בהם דין קדימה והאשה מוציאה מיד המקבלים המתנה מן הדין ואע"פ שעכשיו משום תקנת השוק לא נהגו להוציא מטלטלים שמכרו או נתן אע"פ שכתוב בשטרות שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי איכא למימר דמתנה בכה"ג להפקיע כתובת האשה לא שכיחא ולית בה מנהגא ושפיר מוקמינן לה אדין תורה ומכאן תשובה למה ששאלתה אם קדמו בעלי חובות מאוחרים וגבו דהא ודאי מוציאים מידם ונותנים לאשה דלא הוזכר תקנת השוק אלא במכר או נתן אבל בבעל חוב לא שייך למימר תקנת השוק הילכך מוציאין מיד הבעלי חובות שקדמו וגבו ונותנים לאשה זהו הנראה לי בענין שאלותיך נאם הצעיר יוסף קארו

47. 77.1

    אנחנו העדים ח"מ נרשמנו לעדים בעת שצוה הר' ששון פרח נ"ע על, בניו ועל נכסי עזבונו בהיותו מוטל על ערש דוי וראינו והכרנו שהיה מיושב ומשופה על דעתו והשיב על הן הן ועל לאו לאו ואז כתבנו כל דבריו מפני שהיה מצוה מחמת מיתה וצוה ראשונה ואמר שהיה מוריש ונותן במתנה גמורה מעכשיו לכבוד רבי יוסף פרח בנו כל הבתים והקרקעות שיש לו בתוך העי' רודי"ס הן הבתים שקנה מן יאנ"י וירגו"טי הן הבתים שקנה מהאג"י ליטפ"י ומג' תוגרמים אחרים הן הבתים שקנה מן קא"די הוג"ה שדר בהם הר' משה דינרבו"נה י"ה והבתים שדר בהם מרדכי מונגאר"די והעליות שעליהם והבתים שקנה מרבי חיים לוי וחזקת חצר הבאש"ה וגם החנות שסמוכה לחצר הביש"ישטין וגם כל החנויות שתחת הבתים שלו כל הבתים הנ"ל והקרקעות עם העליות אשר על הבתים והמרפסאות והחצרות והתשמישין והמוצאות והמובאות מתהום ארעא ועד רום רקיעא הכל הוריש ונתן להר' יוסף פרח בנו מעכשיו לאחר מותו של הר' ששון הנ' ויצו שיזכה רבי יוסף הנז' בהן הן בלשון ירושה הן בלשון מתנה מעכשיו לאחר מותו כנ"ל ולאחר מות דונא פאלומבה אשתו של הר' ששון הנז' אמו של הר' יוסף הנז' בתנאים אלה אשר נכתוב בזה שהר' יוסף הנז' מחוייב להשיא את אחותו הבתולה לפי כבודו עוד שאם הר' יצחק פרח אחיו יתן להר' יוסף הנז' שלשת אלפים לבנים אז יתן לו הר' יוסף אחיו הנז' להר' יצחק הנז' הבתי' אשר קנה הר' ששון אביהם מיאנ"י וירגו"טי הנז' וזה יובן ג"כ אחרי מות דונא פאלומבא אשתו הנ"ל עוד בתנאי שיתן הר' יוסף הנז' לאחיו הר' שלמה פרח שנים אלפים לבנים מאותם השלשת אלפים לבנים שיקבל מהר' יצחק הנ"ל עוד בתנאי שלא יוציא את אחותו אשת הר' יוסף הכהן י"ה מן הבית שדרה בה כל זמן רבי יוסף הנז' לדור שם וכן באופן זה לא יוכל להוציא את דונא אורו בתו כל זמן שתרצה לדור בבית שדרה עתה בה וכן להר' יצחק פרח אחיו לא יוכל להוציאו מהבתים שדר בהם עד שיחזיק בבתים של יא"ני וורגו"טי באופן הנז"ל עוד צוה בפנינו הר' ששון הנזכר לדונא פאלומבא אשתו שלא תוכל לתת שום מתנה בחייה ולא בעת מותה מהקרקעות הנז' ושלא תוכל למנות שום אפטרו' על הבתים הנז' כל ימי חייה אלא לר' יוסף בנה הנ"ל וכן בפנינו העדים נתרציתה דונא פאלומבא הנז' בכל מה שנ"ל שצוה עליה כהר' ששון בעלה הנז' ורצה הר' ששון הנזכר שיהיו כל התנאי' הנזכרי' שרירים וקיימים כתנאי בני גד ובני ראובן הן קודם ללאו כו' עוד צוה הר' ששון הנזכר לבניו ואמר שהוא חייב להר' יהודה גיק"ו אלף לבנים פחות ששה עשר אשפר"וס שהם תשע מאות ופ"ד לבנים ואמר שיש להר' יאודה גיק"ו הנזכר משכונות על הסך הנזכר וצוה להר' יצחק בנו שיפרע להר' יאודה גיק"ו הנזכר שש מאות לבנים והשלש מאות ופ"ד לבנים הנשארים יפרעם הר' יוסף בנו להר' יהודה הנזכר כל הדברים הנזכרים אמר וצוה הר' ששון הנזכר בהיותו מצוה מחמת מיתה ואנחנו העדים יודעים ומעידים בעדות ברורה איך הר' ששון הנזכר מת מאותו חולי שהיה בו בשעת הצוואה ולא נעתק מאותו חולי לחולי אחר ועל זה כתבנו וחתמנו זכרון עדות מכל מה שנ"ל היום יום ב' י"א ימים לחדש סיון שנת הש"י לבריאת עולם והכל שריר ובריר וקיים:

48. 77.2

    אנחנו החתומים למטה העתקנו שטר זה מהשטר הראשון ועמדנו על חתימ' שני העדים החתומים בשטר הראשון שהם הר' חיים אלפו"אל והר' חיים באש"אן ונתברר אצלנו חתימות העדים הנזכרים לעיל וחתמו לדיינים פלוני ופלוני:

49. 77.3

    בהיות שבאו לדין הר' יצחק פרח והר' יוסף אפומא"דו ותבע הר' יוסף מהר' יצחק שמכר לו הבתים שירש מאביו וקנה אותם בחזקה ובקנין סודר בפני עדים ונתן מעות ותובע הר' יוסף שיתן לו השתים שקנה לדור במקצתם אשר אינם משועבדות למשכנתות וילך עמו לבית הקאדי לכתוב חוג"יט כמו שיש לו שטר בדיני ישראל כי כן נתחייב לו השיב הר' יצחק ואמר האמת כדברי הר' יוסף שמכרתי לו הבתים בקנין גמור והחזיק בהם כו' אמנם אמי אינה רוצה שאמכור הבתים ואני משועבד לאמי בירושת הבתים האחת מכח שטר צוואה שצוה אבי הר' ששון נ"ע לפני מותו חזר הר' יוסף ואמר שכשנגמר הקנין בענין הבתים נתחייב' לי שתעשה עם אמך ועם אחיך ועם אחיותיך שלא יעכבו במכירת הבתים ואתה נתחייבת לי בעד אמך ואחיך ואחיותך השיב הר' יצחק ואמר שלא נתחייב בעד אמו ואחיותיו אלא אמר שילך לדבר לאמו על זה שתתרצה במכירת הבתים עד כאן טענות השני בעלי דינין הנזכרים למעלה:

50. 77.4

    אחרי החפוש והחקירה בטענות הנ"ל נראה לנו ח"מ שמה שמכר הר' יצחק מכירתו מכירה ויהיו הבתים קנויים מעכשיו להר' יוסף אחרי מות אמו של הר' יצחק אמנם תוך זמן זה לא יוכל להכנס בבתים עד שתמות אמו של הר' יצחק הנ"ל ועוד בכח חרם ונידוי שהר' יצחק ילך ויפייס את אמו אם בדברים ואם בממון כדי שתתרצה במכירה הנ"ל ואם לא תתרצה אמו אין עוד שום חיוב על הר' יצחק הנז' דאטו תרקבא דדינרי יהיב לה כו' ועוד גזרו שאם אמו של הר' יצחק הנז' תתרצה במכירת הבתים לאדם אחר שלא יועיל זה לקונה אחר מפני שקדם הר"י בקנית הבתים והר"י מכר לו הזכות שיש לו מעכשיו וגוף הקרקע הוא שלו כמו שנראה מדברי הצוואה עוד גזרו שהר"י ישלים לפרוע שאר מעות הבתים להר"י באופן וסדר שהתנו ביניהם בעת המכירה טען הר' יוסף ואמר בעת המכירה התניתי עם הר' יצחק הנז' שיהיו המעות ביד שליש כל עוד שלא תתרצה הזקנה אמו ואחיותיו של הר"י הנזכר במכירה הנז"ל ועל זה הביא עדים והעידו הר' חיים אלטור טו"שו והר"י אלחנא"טי איך בעת שנגמר מקח הבתים שמכר ה' פרח לה' יוסף הנז' היו התנאי שיעשה הר' יצחק הנז' עם אמו ועם אחיותיו ואחיו שיתרצו במכר הבתים ההם ואם לא יתרצו אמו ואחיותיו של הר"י הנז' ישארו מעות המכר ביד הר' חיים אלטורש"וש כל עוד שלא נתרצו אמו ואחיותיו של הר"י הנז' ולהיות שהעידו עדים הנ"ל מה שנראה לנו גזרנו שיכתוב הר"י הנז' החוגי"ט ביד הר' חיים אלטורש"וש עד שתתרצה הזקנה הנז"ל באופן שלא תשאר שום תביעה וערעור על הבתים הנ"ל כמו שהתנה בשעת הקנין ולהיו' ענין זה פשוט ואין צורך להאריך עליו בראיות גזרנו הנ"ל חיים אלפואל חיים בר יעקב באסאן זלה"ה:

51. 77.5

    ראיתי דברי בעלי הריב הרשומים באגרת הזאת והצד השוה שבשניהם שאינו יכול הר"י הנ"ל למכור הבתים הנ"ל שלא ברצון אמו אלא שנתחייב הר' יצחק הנ' בכח קנין לעשות שתתרצה אמו במכירת הבתים ועל פי טענות שתי הכתות אני דן שאין מכירתו שמכר הר"י הנז' שלא ברצון אמו כלום אלא אם תתרצה אמו במכירה הנזכר אבל מחוייב הר"י הנז' לרצות את אמו כדי לעמוד בדבורו ואם לא יתרצה מה יש לו לעשות ודאי דלית לי' אפי' מי שפרע ומינה שאם מכר הר"י הנז' הבתים הנז' לאיש אחר ברצון אמו שמכירתו מכירה גמורה שיכול לומר לזה נתרצתה אמי ולזה לא נתרצתה אמי ומה שכתבו החכמים החתומים לעיל שהר"י זכה בגוף הקרקע מעכשיו והפירות לאחר מות אמו מכח לשון הצוואה לזה אני משיב שודאי בכאן טעה הקולמוס כי נשתקע הדבר ולא נאמר זה בלשון הצוואה כלל אלא אדרבא מלשון הצוואה משמע שלא יזכה הר"י הנז' כלל ועיקר בבתים אלא אחרי מות אמו דוקא שכן כתוב בלשון הצוואה וזה יובן ג"כ אחרי מות דונא פאלומבה אשתו ואם לא דמסתפינא הייתי אומר שאפי' אם תתרצה אמו שיזכה הר"י הנזכר בבתים הנז' בחייה לאו כל כמיניה שהרי לא רצה האב שיזכה הבן בבתים אלא אחרי מות אמו דוקא ולא תלה הדבר בדעת אשתו אלא במיתתו דוקא לפי שידוע לאב טיבו של בן לפיכך האריך הענין ולא רצה שיזכה הבן בבתים אלא אחרי מות אשתו דשמא מן שמיא ירחמו עליה דבן הנראה לע"ד כתבתי אני הצעיר המר והעלוב מרדכי בכ"ר אברהם טוול"י זלה"ה:

52. 77.6

    תשובה המכר הזה אינו כלום ואם ירצה הר' יצחק למכור לאחר ברצון אמו יכול למכור שלא נתכוון האב אלא לרצות את אשתו והרי נתרצית והחכמים החותמי' לעיל יצ"ו נתחלף להם קנין יוסף בקנין יצחק זה אינו שהרי בקנין הר' יוסף אמר בלשון מעכשיו ובקנין ה' יצחק אמר אז יתן לו ולא כתב מעכשיו משמע שלא קנה יצחק הנז' גוף הקרקע אלא אחר מיתת אמו נמצא שמכר דבר שאינו שלו הנלע"ד כתבתי:

53. 77.7

    דוד בן אבי זמרה

54. 77.8

    דברי הרב האלוף י"א ודברי החכם הפוסק לבעל המכירה הלא הם כתובים חצובים הדין והאמת לאמתה של תורה גמרא וסברא ואיני רואה שום צד זכות שיזכה הר' יצחק בבתים הנז' כי לא הקנה אותם אליו אביו אלא בתנאי אם יתן שלשת אלפים לבנים להר' יוסף אחיו ואחרי מות אשתו ואם ה' יוסף נתנם אליו בחיי אשת המת הרי שינה מדעת הנותן כי כמה פעמים נזכר בשטר הצוואה שדקדק המת וקפד לבלתי היות לאיש שום מתנה מהמתנה כי אם אחרי מות אשתו וכמעט היה יכול המתעורר למצוא פתחון פה לבטל כל המתנות אשר נתנו להר' יוסף אחרי כי לא קיים תנאי הנותן שהרי מכר ונתן קודם מיתת אמו ואביו הקפיד על זה קפידא רבה בלי ספק וגם לאשתו הזהיר שלא תתן במתנה ולא תמנה אפוטרופוס על הקרקעות זולת הר' יוסף ואם כן איך תוכל להתרצות בזכיית בנה יצחק ובקניית הר' יוסף אפומא"דו או זולתו ולכן איני רואה שום צד להעמיד מקח זה ביד הר' יוסף אפומא"דו אבל בטל הוא מעיקרא והיה כלא היה נאם הצעיר

55. 77.9

    בנימין בכמה"ר מאיר הלוי זלה"ה

56. 78.1

    תשובתי על הרבנים הנ"ל ראשונים ואחרונים

57. 78.2

    ראיתי דברי החכמים הפוסקים אלה זה אומר בכה וזה אומר בכה גם דברי האלופים הבאים לסתור דברי הפוסקים הפסק הראשון ולא השוו דבריהם כי לדעת הח"ר דוד נר"ו יכול יצחק למכור לאחר ברצון אמו ולדעת הח"ר בנימין אינו יכול ואע"פ שהשוו דבריהם לבטל מכירת הר' יצחק מ"מ יש חילוק ביניהם שאם תתרצה האם במכירת הר' יצחק הנז' להר' יוסף אפומא"דו לדעת הח"ר דוד המכר קיים ולדעת הח"ר בנימין המכר בטל:

58. 78.3

    וטרם אחלה לדבר אל לבי תמהתי על דברי האלוף הר' דוד שכתב שהפוסקים הראשונים נתחלף להם קנין יוסף בקנין יצחק דשוינהו בדלא דייקי במילתא ולא חיישי לקמחייהו ולמה לא נאמר שהיו סוברים שמה שתלה זכיית הר' יצחק בבתים במיתת אשתו נמשך למ"ש תחילה בזכיית הר' יוסף מעכשיו ולאחר מותו ולאחר מות אשתו ויש הוכחה לזה ממה שכתב בזכיית הר' יצחק וזה יובן ג"כ אחרי מות דונא פאלומבה אשתו הנ"ל ותיבת ג"כ מורה שכשם שמה שתלה זכיית הר' יוסף במיתת אשתו היה במעכשיו כן מה שתלה זכיית הר' יצחק במיתת אשתו היה במעכשיו:

59. 78.4

    עוד יש טעם שני לזכותם ולומר שלא נתחלף להם שם בשם דסבירא להו כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והו"ל כאלו כתוב מעכשיו דכל דברי צוואה זו ודין יצחק ודין יוסף שוים:

60. 78.5

    עוד יש טעם שלישי לזכותם שנתן הר' יצחק להר' יוסף אחיו שלשת אלפים לבנים כדברי אביו ואז מכר לו הר' יוסף כל הזכות שהיה לו וכיון שזכות הר' יוסף הוה במעכשיו נכנס הר' יצחק במקומו וזכה בהם מעכשו ובין הר' יוסף ובין הר' יצחק שוים ואין חילוק ביניהם וכיון דמכל הני אנפי הוה אפשר לזכותם לא היה לו לקפוץ לפגום בכבודם של ראשונים כ"ש בדבר שלא היה צריך לו להטפל בו בעצם לענין התשובה:

61. 78.6

    ומ"מ לענין הדין נראה שמכירת הר' יצחק אינו מכר לא להר' יוסף אפומא"דו ולא לזולתו אף אם תתרצה אמו שראינו שדעת המצוה הזה היה להעמיד בניו בנחלתו כל ימי אשתו לפחות כי מ"ש וזה יובן ג"כ אחרי מות אשתו קאי למה שכתב אז יתן לו הר' יוסף אחיו להר' יצחק הבתים כלומר אע"פי שצויתי שכשיתן הר' יצחק להר' יוסף שלשת אלפים לבנים יתן לו הבתים התנה עוד תנאי שני שיהיה אחרי מות אשתו אבל בחייה אפילו יתן לו השלשת אלפים לא יתן לו הבתים וא"כ כל זמן שהאשה קיימת אין רשות להר' יוסף ליתן הבתים לה' יצחק ואם נתנם אינם נתונים ומ"מ לא הפסיד זכותו הר' יוסף בכך כמו שעלה על דעת הח"ר הימין כי הפריז על מדותיו בכך דכיון שמתנה בטלה הוי כאלו לא נתן:

62. 78.7

    והטענות שטענתי להליץ בעד פוסקי הפסק הראשון אינם כדאי לפסוק כן שמה שטענתי בעדם לומר שמה שתלה זכיית הבתים במיתת אשתו נמשך למה שכתב בתחלה בזכיית הר' יוסף מעכשו ולאחר מותו ולאחרי מות אשתו והוכחתי כן מתיבת ג"כ הנז' יש לומר שאינו דומה זכיית הר' יוסף לזכיית הר' יצחק שעיקר המתנה היתה להר' יוסף וזכיית הר' יצחק היתה בדרך תנאי וא"כ אין לו ענין לזכותו במעכשו וגם מחילוק הלשון שבין זה לזה יובן כן כי להר' יוסף כתב יזכה ולהר' יצחק לא כתב יזכה אלא שיתן לו הר' יוסף ולא עוד אלא שכתב אז יתן ואפי' אם היה צד לומר ולפרש שתיבת ג"כ נמשכת למה שכתב בתחלה בזכיי' הר' יוסף מעכשו ולאחר מותו ולאחר מות אשתו כיון שיש צד לפרש שאינה נמשכת ללשון מעכשו יד בעל השטר על התחתונה ולא דיינינן ליה כמעכשו וכ"ש שכבר הוכחתי שאינו ענין להיות נמשך ללשון מעכשו ומה שטענתי דקי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו יש לומר דלא אמרינן הכי אלא במצוה לכתוב שטר אבל הכא לא צוה לכתוב שטר אלא חילק נכסיו והם כתבו כדי שלא ישכחו מה שצוה בפניהם ומה שטענתי עוד בעדם הר' יוסף מכר להר' יצחק בשלשת אלפים לבנים וכל זכות שיש לו ונמצא שזכה הר' יצחק במעכשו יש לומר שלא היה רשות להר' יוסף למכו' זכותו להר' יצחק אף אם קבל ממנו שלשת אלפים לבנים אלא לאחר מיתת האם אבל בחייה אף אם מכרו אינו מכר כמו שהוכחתי מלשון הצוואה שאחר שכתב שאם הר' יצחק יתן להר' יוסף שלשת אלפים לבנים אז יתן לו הבתים כתב וזה יובן ג"כ לאחר מות דונא פאלומבא אשתו שנר' שאע"פי שיתן השלשת אלפים לבנים לא יתן לו הבתים אלא אחרי מיתת אשתו וכל שנתן לו קודם מיתתה אין נתינתו כלום:

63. 78.8

    הכלל העולה שמכר הר' יצחק אינו מכר ואף אם תתרצה אמו וכן אם מכרו הוא ואמו לאחר אינו כלום זה הוא הנראה לי הצעיר

64. 78.9

    יוסף קארו

65. 79.1

    כתב מורינו י"א ז"ל לענין הדין נראה שמכירת הר' יצחק אינו מכר אף אם תתרצה אמו מפני שראינו דעת המצוה הזה היה להעמיד בנו בנחלתו כל ימיו לפחות ע"כ איני מוצא בלשון הצוואה מקום ללמוד ממנו היות כן דעת המצווה ומ"ש כ"ת על זה ז"ל כי מה שכת' וזה יובן ג"כ אחרי מות אשתו קאי למה שכתב אז יתן לו הר' יוסף אחיו להר' יצחק הבתים כלומר אע"פי שכתבתי שכשיתן הר' יצחק להר' יוסף שלשת אלפים לבנים יתן לו הבתים התנה עוד תנאי שני שיהיה אחר מות אשתו אבל בחייה אפילו שיתן לו השלשת אלפים לא יתן לו הבתים וא"כ כל זמן שהאשה קיימת אין רשות להר' יוסף ליתן הבתים להר' יצחק ואם יתנם אינם נתנים ע"כ איני יודע מי הזקיקו לומר דלזה יובן כו' קאי לאז יתן לו ולא לעצם המתנה שנותן המת כנראה מלשון הצוואה שכוונת המצווה היתה שיזכה בכל הבתים הר' יוסף ואם הר' יצחק יתן לו סך מה ממעות אז יכנס הר' יצחק במקום הר' יוסף לזכות בבתים מהמת וכל כחו וזכותו יקח הר' יצחק כאלו קבל המתנה הזאת מהמת בעצמו אע"פי שהוא מקבל אותה עתה ע"י שליש שהוא הר' יוסף ויען ירא הנפטר פן יובן שהמתנה הזאת שיזכה בה הר' יצחק תהיה החלטית ויהיה לו כח גדול יותר מהר' יוסף הנותן והוא שיזכה בבתים אלו אף קודם מות האם הנז' ע"כ חזר והתנה ופ' שאף המתנה הזאת של בתים הללו שיזכה בה הר"י הוא בתנאי עצמו שהתנינו על הר' יוסף שהוא לאחר פטירת האם ולא בחייה וכך יורה לשון ג"כ שזו היתה כונת הנפטר וכן דייק מורנו לעיל לשון ג"כ ואיני יודע למה עזבו עתה העלינו מלשון ג"כ וממרוצת לשון הצוואה כי בבתים אלו נכנס הר' יצחק במקום הר' יוסף וכל זכות שהיה לו להר' יוסף בבתים אלו שהיה לו גוף הקרקע מחיי אמו הזכות הזה בעצמו יש לו להר' יצחק ואין ביניהם שום הבדל כלל וכיון שכן יכול הר' יצחק הנז' למכור הבתים הנז' בתנאי שתתרצה אמו הנ"ל:

66. 79.2

    ואין להקשות על דברי איך עלה על לבו של הנפטר שיהיה יותר זכות להר' יצחק המקבל מהר' יוסף הנותן כי הר' יוסף עצמו לא היו הבתים שלו לגמרי אלא לאחר מיתת האם ואיך יהיה של הר' יצחק אף בחייה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה כי יש לומר כי לאו כולי עלמא דינא גמירי כ"ש שי"ל שרצה לפרש דבריה באופן לא יפול שום ספק ולא יצטרכו לדקדוק דינים ובזה מצאנו בשטרות ובצוואו' לשונות כפולים ומכופלים ומבארים דבר שאין צריך לו כדי שלא יפול ספק בענין ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין דכל לישנא יתירא לטפויי קא אתי בהא נמי לטפויי אתא אלא שמוסיף דבר דלענין הדין אינו צריך כי הוא מובן בעצמו דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ולא הקפידו חז"ל שיהיה מה שנוסף הכרחי גם מן הדין דלאו כולי עלמא דינא גמירי כ"ש שיש לו' כי אף לענין דינא יש נפקותא בדבר כי חשש הנפטר וירא לנפשו פן יטעה טועה בדבריו ויחשוב כי כשאמר שאם יתן לו הר' יצחק הסך ההוא שיתן לו הבתים ההם שמתנת אותם בתים שבאה מכח הנפטר שחזר ממתנתו שנתן להר' יוסף וחוזר לתיתה להר' יצחק אם יתן הר' יצחק להר' יוסף הסך ההוא מהמעות וכיון שיחשוב שהמתנה הזאת באה מכח הנפט' הרי היא מוחלטת בין מחיי אשתו בין אחר מותה כל שלא התנה תנאי וע"כ הוצרך לומר כי גם כשנותנם להר' יצחק הוא בתנאי הנז' שהוא אחר מות אשתו ואע"פי שאמרתי שירא הנפטר פן יטעה טועה שהוא הנותן אולי אינו כן רק שהוא בעצמו חשב שהוא הנותן והוא חוזר בו מהמתנה הראשונה שהיה נותנם להר' יוסף ונותנם עתה להר' יצחק אם יתן הסך ההוא מהמעות ואולי גם לענין הדין באמת נאמר כי הוא הנותן שחזר ממתנתו הראשונה שנתן להר' יוסף ונתנם עתה הנפטר בעצמו להר' יצחק אם יתן הסך הנז' להר' יוסף וכל המתנות הללו משתלשלות מן הנפטר ואמרתי היות מלת ג"כ מורה הכונה הזאת כי לפי הדרך תתיישב הבנתם כי כמו שגמר זכיית הר' יוסף הוא אחר מות האם כן תהיה גמר זכיית הר' יצחק אבל אם נאמר שלא יזכה הר' יצחק כלל בבתים רק אחרי מות אמו לא יהיו שוים דומים בענין כנראה ממלת ג"כ כי זה גמר זכייתו הוא אחר מות האם אבל כבר התחיל בזכייה לענין גוף הקרקע וזה כל זכייתו הוא לאחר מות האם וקודם מותה לא יזכה דבר הנראה לע"ד הצעיר:

67. 80.1

    תשובת הר"מ מטראני על אנוס ואנוסה שנשאו בחקות הגוים ובתנאים שמתנים הם בכתובתם ובעת פטירתו צוה למלך נכסיו בענין אחר ט שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן אחד מן האנוסים שנאנסו באונס אחר גזרת ספרד ונשא אשה את חנה באותו זמן בהיותו בגלות והתנו ביניהם בשעת הנישואין שאם יפטר הוא בחיי חנה אשתו הנז' שיחלקו נכסיו מחצה במחצה בניו ובנותיו עמה שוה בשוה ונכתב תנאי זה בשטר גלוי ומפורסם לכל העולם זולת היות תנאי זה נהוג בכל המלכות מכח משפט המלכות אפילו למי שלא התנה תנאי זה בזמן הנישואין ולכל הגוים אשר במלכות ההוא יש חק ומשפט שהמחצה הנוגע לבניו או לבנותיו יוכל הש"מ לתת השליש למי שירצה ויחפוץ אבל במחצית הנכסים המגיעים לאשתו ובשני השלישים של בניו ובנותיו לא יוכל לתת שום דבר גדול או קטן לשום נברא בעולם ואחר זמן מת ראובן באותו המלכות בין הגוים והניח בת אחת מאשתו חנה הנז' ושמה שרה והיה לו אח קטן ממנו ושמו שמעון שהיה נושא ונותן בכל הנכסים שהיה שולח לו אחיו ראובן הנז' ממקומו אל מקום אחיו שמעון שהיה בפ' לאנדי"ש וראובן הנז' בשעת פטירתו עשה צוואה בלשון לעז וז"ל )דיקלארו קי אין טודה מי פ' אזיינדה טייני מי אירמאנו שמעון לה מאיטאד אי ייו אוטרו טאנטו אינלו קי אילטייני פור סי אי אאון קילה מיאה שיאה מאש איל לו איודו אגאנאר אי מי אינטיסייון פ' ואי אנסי סיינפרי סולא מינטי לו פיזו פור מירסיד קי מוריינדו איל סין איג"וש אגו אירידירא אמי פ' יגה שרה קואנדו אלייא אסו וילונטאד ע"פ וכתוב עוד בצווא' כלשון הזה אי דיגו מאש קי אינסו פ' אזיי נד' טייני לה מיאטאד סו מוג"יר חנה אי פור אירידירא אין לוס דוס טירסייוש דילה אוטרה מיאטאד סו איג"ה שרה אי קי דיל אולטימו טריסייו טומין לו קי פ' ואירי ניסיסארייו פראה לאש דישפיזאש קי אין שו טישטאמיינטו מאנדארה אזיר אי לוקי קידארי דיל טירסייו דיג"ו דיש"ה פארה סו מוג"יר חנה ע"כ( ובזמן פטירת ראובן הנז' נמצא כתוב בפנקס ראובן הנזכר שסך נכסיו היו יתרים מאד על סך נכסי שמעון אחיו כנז' וכמו כן נמצא כתוב בפנקסי שמעון הנז' כל נכסיו היו בידו וכמו כן היה בידו רוב נכסי ראובן הנז' הנמצאים ביד שמעון הנזכר ודבר זה כתוב בפי' בפנקסין שנכסי שמעון הנז' הם סך כך ורוב נכסי ראובן הנמצאים ביד ש' הנז' כנז' הם כך וכך באופן שסך כל אחד ואחד נפרד ומפורש לכל אחד ואחד בפני עצמו ואחר זה נתחברו כלל כל הנכסים ביד שמעון הנז' כמו שנראה ומוכיח בפירוש מתוך כל הפנקסין וכלל נכסי השני אחים הנז' היה נושא ונותן אותם שמעון אחיו של ראובן הנ"ל:

68. 80.2

    עוד אירע שאחר זמן באה חנה אשת ראובן הנז' למקום שהיה בו גיסה שמעון הנז' לפרא"נסיש ובאו עמה בתה שרה בת ראובן הנז' ואחותה של חנה הנז' ששמה רבקה ושמעון הנז' לקח לו לאשה את רבקה הנז' אחות חנה גיסתו אלמנת אחיו ראובן הנז' וילדה לו בת אחת ושמה דינה ואז חנה אלמנת ראובן אמרה לשמעון גיסה שיתן לה כתב כתוב וחתום בחתימת ידו איך כל הנכסים בכלל הם בידו ושמעון גיסה הודה לה בדבר וכתב באחורי צוואת אחיו ראובן הנז' איך כל הנכסים הם בידו ונושא ונותן לכולם בשמו עוד כתב לה באחורי הצוואה שכל הנכסים הנז' יש לו החצי ולחנה גיסתו אלמנת אחיו ראובן ולשרה בתה בת אחיו ראובן הנז' החצי האחר כפי מה שכתוב בשטר צוואת אחיו ראובן הנז':

69. 80.3

    עוד אירע שחנה הנז' אמרה לשמעון גיסה שילך עמה לאלימא"נייא או למקומות אחרים או שיתן לה נכסיו ושמעון גיסה הנז' כתב לה בשטר ונדר לה שתוך שנה זו ילך עמה ואם לא יוכל ללכת עמה שיתן לה נכסיה ע"פי חלוקת שטר צוואת ראובן אחיו הנז' ובהגיע סוף השנה נפט' שמעון הנז' ובשעת פטירתו צוה ועשה צוואה וכה אמר שחצי כל הנכסים הם שלו כמו שצוה ראובן אחיו בשטר צוואתו וחצי האחר הם של גיסתו חנה אלמנת ראובן אחיו ושל בתה שרה בת אחיו הנז' כמו שכתוב בשטר צוואת אחיו ראובן הנזכר ואמר שמעון שמהחצי כלל כל הנכסים שהם שלו כמו שנזכר יפרעו לאשתו רבקה דונייתא כפי התנאי שהתנו בשעת שלקחה לו לאשה ודברים אחרים ושכל הנשאר יהיה של בתי דינה הנז' לפי שהיא בת יורשת ולא היה לו בן אחר אלא בת זאת דינה הנז':

70. 80.4

    עוד צוה שמעון הנזכר בשעת פטירתו בלשון לעז וז"ל (אי פורקי מי אזיינדה אישטה דיראמאדה פור מוג"אס אי דיוירסאס פארטיש פארה לה קובראנסה די אליי קירו קי סי האגה קומו פ' אסטה אקי פור לו קואל האגו מי קונייאדה חנה טישטאמינדרא פארה קי קון אברהם ויוסף טינגאן קארגו דילה מאנדאר קובראר סולא מינטי קון איל קאפיעולו איסטו טישטאמייטו אאוטין סי קאדו פורקי ייו מי קונטינטו די טודו לוקי לוס דיג"וש איזיירון קון טאנטו קי חנה מי קונייאדה שיאה פרינסיפאל אי אין פ' אלטה שוייא לו קי איל דייו נון מאנדארי אינרארה אגוסטין אנריקיש אה ויינדו פור פ' ירמיאי פור וואילדרה טודו לוקי להדיג"ה מי קונייאדה קון לוש אוטרוש איזיירון סין לוס פודיר טומאר קואינטה נינגון גואי"מו ני ריסיב"ו ני אוטרה גוסטיסיי"א נינגונה פור קי לייו קונפ"יאו קי לו אראן מויי ביין אי קומו איזיירה אי טינג"ו היג"ו אין סוס קאזיינדאס:)

71. 80.5

    עוד כתב בשטר צוואתו בלשון לעז וז"ל (אי דיקלארי קי אי פור ביין קי לה דיג"א חנה מי קונייאדה שיאטוטירא די לה דיג"א דינה מי היג"א אי אדימיאיש טארטורא אי סו האזיינדה הסטה דילה דיג"ה דינה מי היג"א שיאה אין אידאר די קאזאר אי דילה פודיר ריג"יר אי אה דימ"י ני סטאראר עכ"ל:

72. 80.6

    עוד אירע שאחרי מות שמעון שם בפלאדריש גזר הקיסר לעכב הפנקסין וכל הנכסים ולשום אותם תחת רשותו שהם שלו באומרו ששמעון הנז' היה עושה בחייו כמעש' יהודי וישראלי הפך דתי הגויים ויש בדת חק ומשפט המלכו' העושה מעשה יהודי כל נכסיו הם של המלך וחנה הנז' אפטרופוסית נכסי עזבון ש' הנז' גיסה הנז' הוצרכה להוציא על זה הוצאות מרובות גדולות בשביל שלא יקח הקיסר נכסי שמעון הנז' וכל ההוצאות הללו עשתה אותם על פי עצת אברהם ויוסף הנז' וגם היא ליותה לקיסר סך גדול מהנכסים לזמן שתי שנים כדי לפייסו ואחר סוף השתי שנים שפרע לה הקיסר סך הממון שהלוותה לו וגם זה ע"י ההוצאות מרובות נסעה היא ובתה שרה ואחותה רבקה ובת אחותה דינה הנ"ל ארבעתן יחד מפלאנסיש לבא לאיטלייא בעצת ודעת אברהם ויוסף הנז' מפני שלא היתה בטוחה כי אולי הקיסר עדיין יעליל עליהן ועל דינה בת שמעון הנז' ועל כל הנכסי' עלילות אחרות וכאשר ידע הקיסר שנסעו הן ובנותיהם וכל אשר להם חרה אפו וגזר שבכל מקומות ממשלתו אשר ימצאו מכל הנכסים הנז' הן מנכסים הנוגעים לאחיות חנה ורבקה נשי ראובן ושמעון הנז' הן מכל הנכסים של בנותי שרה ודינה הנז' הן מכל הנכסים אשר להם שיעכבו אותם ושילקחו לאוצרותיו לפי שהנשים הנז' ובנותיהן הן יהודיות ועל פי הדברים הללו הוכרחה חנה אשת ראובן לפזר פיזורין רבים וגדולים ולהוציא הוצאות מרובות כדי שיסלק הקיסר ידו מעל הנכסים הנז' וכל הפיזורין וההוצאות פיזרה והוציא' אותם ג"כ על פי עצת אברהם ויוסף הנז':

73. 80.7

    עוד אירע שאחרי שבאו חנה אשת ראובן ושרה בתה ורבקה אחותה אשת שמעון ודינה בתה לויניציאה הנה אחותה רבקה אשת שמעון אמרה לשררה של ויניציאה גם לכל הבתי דינין שלהם איך חנה אחותה הנז' ובתה שרה רוצות ללכת למלכות טורקיאה להתייהד ושלהיות שהיא ובתה דינה רוצות להשאר בדת הגוים בויניציאה שיעשו אות' אפטרופוסית על נכסי בתה דינה ועמדו השתי אחיות חנה ורבקה לדין על תביעה זו לפני השררה והערכאו' שבויניציאה וחנה אשת ראובן הנז' השיב' שגיסה שמעון בעל אחותה מינה אותה אפטרופוסית על בתו דינה ועל נכסיה וששמעון גיסה הנ"ל לא היה רוצה שאשתו רבקה הנז' תהיה לה מגע כלל ועיקר בנכסיו לא בחיי חנה אשת ראובן הנזכר ולא לאחרי פטירתה כמו שנראה ומוכיח בפי' מתוך שטר צוואת שמעון הנזכר כפי מה שכתוב למעל' וז"ל אי אין פ' אלטה שוייא לוקי איל דייו נו מאנדארי אינטראד' אגוסטין אינריקיש:

74. 80.8

    עוד אירע בהמשך זמן זו שרבקה אשת שמעון הנזכר צוותה לעכב בפראנסייא על שם דינה בתה בת שמעון הנז' סך גדול מכללות הנכסים באומרה שהם של בתה דינה בת שמעון הנז' ומינתה על השתדלות בדבר הנז' שיש לה בפראנסייא גוי אחד מזרע עשו הרשע רשע גמור לדעת כל העולם ומלשין מפורסם נגד היהודים והגוי הנזכר לא נתפייס במה שהיא פורעת לו רבקה אשת שמעון הנז' בשכר טורחו ומפני זה חזר לפראנסיי' והלשין לגוים ולערכאותיהם ששתי האחיות הנז' ובנותיהן הן יהודיות והוכרחה חנה אשת ראובן הנז' לפזר ולהוציא סך ממון רב בשביל מלשיניות הנז' וגם בשביל עכבת הנכסים אשר בפראנסייא וכל ההוצאות הללו ג"כ היו על פי עצת אברהם ויוסף ונוסף על זה הוכרחה ג"כ חנה אשת ראובן להוציא הוצאות מרובות וסך ממון גדול כדי לפטור עצמה מתביעת אחותה רבקה אשת שמעון ממה שתבעה לה לפני השררה והערכאות של ויניציאה הנ"ל וגם בעד מה שתפסו אותה וישימו אות' במשמר כדי שלא תצא ותברח מויניציאה:

75. 80.9

    ועתה חנה אשת ראובן הנז' ושרה בתה הנז' באו לחסות תחת כנפי השכינה למלכות תוגרמה ושואלת כל מה שנזכור:

76. 80.10

    ראשונה שואלת אם היה כח ורשות לראובן בעלה הנז' לתת לאחיו שמעון הנז' חצי כל הנכסים בכלל מאחר שזכתה היא בחצי כל נכסי עזבון ראובן בעלה הנז' כמו שנז' ושרה בתה בת ראובן בעלה הנ"ל בשני השלישים המוחלטים לשרה בתו מהחצי האחר שלא מדינא דמלכותא ומנהיגיו וגם מכח התנאי שנתחייב לה בשעת הנישואין אשר נעשו בערכאותיהם שחצי נכסיו יהיו של אשתו חנה הנז' כנז' בשעת פטירתו ושני שלישים מהחצי שלו של שרה בתו וגם מה שנתן הוא בטל מדינא דמלכותא כי כן דבר המלך ודתו במקומות ההם לבלתי היות יכולת ורשות לשום אדם לתת מנכסיו לאחרים אם יש לו בנים ובנות ואחרי שזוכה אשתו בחצי נכסיו ובשני השלישים מהחצי שלו זוכה בהם בתו ודוקא שליש האחרון הוא שלו לעשות בו כרצונו וחפצו וראובן בעלה נתן חצי כל הנכסים בכלל לאחיו שמעון שהיה בפראנסיש ומן החצי האחר השליש הא' אמר שמניח אותו לאשתו חנה הנז' כנזכר וא"כ מאחר שלא היה לו כח ורשות לתת מתנה לשום אדם לא ממה שהוא זכותה דהיינו חצי כל נכסיו ולא משני שלישי הנכסים מהחצי האחר לפי שהם מוחלטי' לשרה בתה מדינא דמלכותא וגם לא ממה שנשאר מהשליש שלו לפי שבצוואתו נתן אותו במתנה לחנה אשתו כנז' א"כ נתבטל כל אשר נתן ראובן לש' אחיו או שמא יאמר שבעת שצוה ראובן לתת חצי כל הנכסים בכלל לאחיו שמעון הנז' ושיקח מחצה במחצה בכל הנכסים בכלל וחנה אשת ראובן לא מחתה ולא עכבה על ראובן בעלה אלא אדרבא שתקה שמא נאמר שתיקתה על זו כהודאה דמייא ומסתמא מחלה כל התנאים שהתנו ביניהם בשעת הנישואין וגם ויתרה שלא יתנהג ראובן בעלה עמה כחק ומשפט המלכות:

77. 80.11

    עוד טוענת דינה בת שמעון אחי ראובן שחנה דודתה אשת ראובן סברה וקבילה צוואת בעלה ראובן הנז' לפי שנמצא בידה כתב אביה שמעון גיסה הנזכר מהחיובין שהיה מחייב עצמו לגיסתה חנה אשת ראובן אחיו הנז' ובתוך הכתב ההוא בהמשך הדברים הכתובים בו היה כתוב איך היו שוים בכלל כל הנכסים הוא וחנה אשת ראובן ושרה בתה בת ראובן הנז' וזה הכתב מהחיוב הראתה חנה הנז' בעש"ג כמה פעמים בשביל קצת דברים שהיה כתוב באותו כתב שהיו דברים צריכים לתועלת חנה הנזכר וזו הוראה גמורה שחנה הנזכר סברה וקבילא צוואת ראובן בעלה במה שנתן חצי כל הנכסים בכלל לאחיו שמעון:

78. 80.12

    ועל הטענה הראשונה שטענה דינה בת שמעון השיבה חנה אשת ראובן שהיא לא ידעה במה שצוה בעלה בצוואתו לפי שבשעת צוואתו צוה לתת חצי כל הנכסי' לאחיו שמעון אשר בפיראנסים ונכתבו כל דבריו בשטר בסתר והעלים ממנה כל זה ולא הודיע לה דבר קטן או גדול זולת שהפקיד בידה שטר צוואה הנז' כתוב וחתום וסתום ושיהיה בפקדון והיא קיימה מאמרו וציוויו ולא ידעה אופן הצוואה עד אחרי מות בעלה ראובן הנזכר ועם היות שאחרי מות ראובן הנזכר ידעה אופן צוואתו לא גילתה דעתה היותה מבלתי מרוצת ומפוייסת במה שצוה ראובן בעלה לשתי סבות האחת מפני שרוב נכסי ראובן בעלה היו ביד שמעון אחיו כנ"ל וחששא שמא שמעון גיסה הנ"ל יעכב כל הנכסים אשר בידו לזכות להם לעצמו על פי צוואת ראובן הנזכר והשנית לפי שעדיין לא ידעה כמה היו הנכסים הנוגעים לחלק גיסה שמעון הנזכר ואף גם זה לא ידעה עד אחרי מות שמעון גיסה ואולי אילו היתה יודעת שההפרש מרובה ר"ל היות חלק ראובן בעלה הנ"ל הרבה מאד כמו שנודע אח"כ יתר על חלק שמעון הנזכר לא יעלה על לב שום אדם שתהיה היא שותקת ומפוייסת ודבר זה לא נודע עד אחרי מות שמעון הנזכר שנכנסו כל הפנקסין מכל הנכסים בכלל ברשותה על פי צוואת שמעון גיסה הנז' ואם ימצא עדיין כת המנגדת מקום לחלוק ולומר שאחרי מות שמעון הנז' שנכנסו כל הפנקסין והנכסים בידה וברשותה היה לה גלות דעתה תכף ומיד והנה עבר המשך זמן מרובה קרוב לי"ב שנים ולא דברה דבר קטן או גדול כלל גם על זה משיבה חנה אשת ראובן ואומרת שלא הייתה צריכה לגלות דעתה אלא עד שתנשא דינה בת שמעון גיסה הנז' שלא היה לה לתת לדינה בת שמעון גיסה החלק המגיע לה באמת אלא על פי מה שצוה ראובן בעלה בצוואתו או עד היות דינה בת שמעון גיסה הנז' בת דעת ונראית לה נכסיה האמיתית:

79. 80.13

    עוד שואלת חנה אשת ראובן הנז' מאחר שלא היה כח לבעלה הנז' לתת מתנה לשום אדם מחצי נכסי הנוגעים לה כ"ש גם משני השלישי' הנוגעים לשרה בתה הנז' כמו שנז' כי אם בשליש האחרון ואפי' בזה השליש כיון כי מה שישאר ממנו נתן במתנת לו כנז' אחר שיוציאו מאותו השליש מה שצוה בצוואתו כמו שנז' וכיון שאין במה שצוה לתת חצי כל הנכסים בכלל לאחיו ולא כולם לפי שאין לו כח לסלק זכות אשתו וזכות בתו הנז' א"כ בשארית השליש האחרון אין לו כח לתת ממנו זכות לאחיו הנז' או שמא נאמר שמאחר שבשעת שצוה בעת פטירתו לתת כל הנכסים ככלל הנז' והיה לו לראובן הנז' זכות בשליש נהי נמי שהוא לא כיון על אותו השליש מ"מ תחול המתנה בזכות המגיע בשליש הנז' ואפי' שהמתנה היתה יתרה על השליש לפחות יזכה שמעון אחי ראובן הנז' בחלק זכות המגיע בשלישי:

80. 80.14

    עוד שואלת חנה אשת ראובן הנז' אם כל ההוצאות שפיזרו ועשו להוציא כל הנכסים לאורה בשביל מיתת שמעון גיסו הנז' כנ"ל אם יפרעו אותם מחלק המגיע לדינה בת שמעון או בכלל כל הנכסים הם מחלק נכסי דינה בת שמעון והם מנכסיה והן מחלק נכסי בתה שרה בת ראובן בעלה הנז':

81. 80.15

    עוד יש מקום שאלה אם כל ההוצאות ואיבוד הנכסים מרובים אשר נעשו בפראנסייא ובוניציאה לדרישת ובקשת רבקה אשת שמעון אשר היא היתה גורמת בכל זה כמו שנ"ל אם יפרעו אותם מחלק הנכסים המגיעים לדינה בת שמעון הנז' או אם ג"כ חנה אשת ראובן תפרע החצי או חלק מהם ע"כ מקום השאלות והספקות הללו בדברים הללו:

82. 80.16

    ועתה הרב המורה הדרך ישכון אור המאיר לאר' ולדרים עלי' בהוראותיו ובמשפטיו משפטים ישרים ותורות אמת יאיר עינינו על כל אלו הפרטים בפרטות גמור וירבו הראיות בכל פרט ופרט כמסת נדבת יד חכמת כ"ת המלאה ורחבה ובשכר זאת אלהי יגדיל ויאדיר את כסא רום תפארת קדושתו כיש את אדונינו אכי"ר:

83. 80.17

    תשובה ראשונה צריך לבאר ענין נישואי האנוסי' הנושאי' אנוסות כמנהגי בחו' נימוסי הגוים בנישואיהם אם התנאי שהם מתנים בענין ממון בשעת נישואיהם הם קיימים לכשיבואו לחסות תחת כנפי השכינה:

84. 80.18

    ונראה התנאים קיימים בין שנידון אותם כדיני הגויים ובין שנדון אותם כדיני ישראל אם כדיניהם נדון אותם עתה כשבאו יהיו קיימים התנאים כמו שהם קיימים בדיניה' לגוים עצמם דנראה דטעמא דידהו כטעמא דידן כההיא דרב גידל כמה אתה נותן לבתך כו"כ הן הן הדברי' הנקני' באמירה ופרש"י התם בפ"ק דקדושין דבההי' הנאה דקא מחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי ואע"ג דבעינן עמדו וקדשו והכא ליכא קדושין כלל דקדושין פסולין הוו מה שנותן להם הכומר טבעת ואפילו בעדים כשרים כמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובת כ"י והרי היא כפנוייה אצלו אפ"ה כיון דלדידהו הוו קדושין ונישואין והוי לגרמייהו אשת איש ועונשין הבא עליה הא איכא הנאה דמהני אהדדי בנימוסיהם וגמרי ומקנו והכי נמי אנוסים אלו כיון דנישואין אלו מהני ליהו דהוי אשתו ואינה יכולה לצאת ממנו ואפילו שניהם רוצים דאין לנימוסי הנוצרים גרושין אם כן כשמתני' תנאי ממון בשעת הנישואין גמרי ומקנו בההיא הנאה דקא מתהני כדאמרן:

85. 80.19

    ואפי' כשזכו ובאו לחסות תחת כנפי השכינה דיינינן להו לענין ממון כהני תנאי דאתנו אהדדי בשעת נישואיהן וכתבינן להו כתובה כהני תנאי דכיון דנתקיימו התנאים בדיניהם בשעת הנישואין כדאמרן תו לא פקעי מינייהו כי אתו לדידן והוי כגוי שקנה קרקע מגוי חבירו בדיניהם ובקניינם אם יש להם שום חק שיתקיים הקנין קודם שיתן המעות ואח"כ נתגיירו שניהם דכיון דקנה בדיניה' קנה ותו לא פקע קנין מיניה אפילו לא היה קנין לגבי ישראל עם ישראל ואע"ג דהם אנוסים מעיקרא בשעת קנין ישראלי' הוו אלא דאניסי בין הגוים אפי"ה בעודן שם ביניהם ניחא להו לענין ממון דלתקיים קניינם ומשאם ומתנם בחוקיהם כי היכי דלהוי ליהו חינת המשא ומתן והוי כמנהג קבוע ביניהם ולא גרע מההיא סיטימותה דקני לפום מנהגא וכ' הרב בעל מגיד משנה פ"ז מהלכות מכירה ה"ו בשם הרשב"א ז"ל ושמעינן מינה כי המנהג מבטל הלכה דכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון על פי המנהג קונים ומקנים הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים ע"כ וכמו זה כתוב שם ג"כ בהגהות ובפי"ז וכ"ה כתב הרמב"ם דבמקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה ובחשן המשפט סימן ר"א הביא בשם הרא"ש ז"ל שכתב על ההיא דבסיטימתא וז"ל וכיוצא בזה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנותן הלוקח פשוט א' למוכר ובזה נגמר המקח עכ"ל ונר' דאפילו בקנין קרקע מהני מנהגא דהא הוי דבר של ממון וכתב הרשב"א שבכל דבר שבממון על פי המנהג קונין כו' וא"כ מה לי מטלטלין מה לי קרקעות ובתרומת הדשן סימן של"ט השיב על מקום שיש בו מנהג שיוכל המלוה לגוי למכור קרקעו של גוי הלוה למי שירצה דהאשה אינה יכולה לעכב כו' דמשמע דמנהג קנין מהני נמי בקרקע דהוי כממונו למוכרו אע"ג דלא קנאו מן הגוי עדיין שיכול לפדותו קודם מכירה כדאיתא התם:

86. 80.20

    ו"הנ בנ"ד כיון שנהגו האנוסים להתנות בשעת הנישואין וניחא להו שיהיו תנאיהם קיימים כמנהג הגוים ובזה הוייא אשתו ואינה יכולה לצאת ממנו והוי קיים אפי' כי אתו לגבן כדאמרינן דומייא דקנין דאם קנה קרקע בנימוסיהם ומנהגם הוי קנין אע"ג דלדידן לא הוי קנין כיון דאינהו נהיגי דקנין הוי קיום כדאמר' וכד אתו לגבן תו לא פקע קנין ובתנאי נישואין לא פקעי תנאייהו כדאמרי' דכיון דנשאה עתה כדת משה וישראל בסתם ע"ת א' נשאר בענין ממון:

87. 80.21

    ואם נדין אותם כדיננו גם התנאים אלו יהיו קיימים מפני שהם כותבי' תנאים אלו בערכאותיה' ותנאי זה הנשאל עליו הוי מתנה לאשה שתקח חצי הנכסים אחרי מות בעלה אפילו שלא תהיה נדונייתא רביע וחצי ושטרי מתנה העשויים בעש"ג כשרים כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ואפילו שטרי מתנה נמי כשרים והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא ולדידיה שטרי מתנה פסולין וכתב הרב בעל מגיד משנה אבל שיטה אחרת יש לבעל העיטור והרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל השטרות כשרים אפילו שטרי מתנה משום דקי"ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא והריב"ש ז"ל בתשובת תצ"ג כתב שכתבו הרמב"ן והרשב"א וכל האחרונים דתירוצא בתרא לא פליג אדשמואל דודאי הלכתא כוותיה דדינא דמלכותא דינא וכתב בסוף התשו' שהסכימו האחרוני' ז"ל להכשי' כל שטרי ממון העולים בעש"ג ועליה' אנו סומכין ע"כ ובחשן המשפט סי' ס"ה הביא דברי הרא"ש אביו ז"ל שאם המלך הנהיג שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אז היו כל השטרות הנעשים בערכאות כשרים אפי' שטרי מתנות והודאות משום דינא דמלכותא אבל כיון דליכ' האידנא דינא כו':

88. 80.22

    ולפי זה שטרי תנאי הנישואין שהם נעשים בפניהם הם דברים נהוגים מדינא דמלכותא שלא יעשו כי אם בפני הערכאות והם כשרים לדעת הרא"ש ז"ל שפוסל שטרי מתנה וכן לדעת הרמב"ם ג"כ שפוסל שטרי מתנה יכשיר כ"הג שנכתב התנאי גלוי ומפורסם לכל העולם כמו שבא בשאלה והרי הצדא"ק שהיה נהוג במלכות אדום שהוא שטר מתנה לאשה והוא כתוב בערכאות והיו דנין עליה להוציא מן הבעל וכמו שהביא הריב"ש ז"ל בתשו' כ"ג:

89. 80.23

    עוד אני אומר דשטרי כתובות הנעשי בעש"ג היו כשטרי מכר והלוואה שהם כשרי' לכולי עלמא דכיון שעיקר השטר של כתובה שכותבים בפניהם הוא כמו שטר חוב או הלוואה שמודה שהכניסה לו סך מעות בנדונייתא הוא כשר גם התנאים שהם כותבים באותו שטר כתובה שלהם שהם מתנים שאם יפטר הוא שתקח היא חצי נכסיו לאחר מותו והוי נמי כשטרי שותפות ביניהם דכשר דע"י הנדונייא נתרצה לתת לה חצי נכסיו והוי כשטרי הלוואה דאינם אלא לראייה בעלמא וכ"ז הוא אפילו היו באים האיש ואשתו האנוסים לחסות תחת כנפי השכינה והיה נושאה עתה כדת משה ויש' בסתם היו התנאים קיימים כמו שהתנו אותם בשעה שנשאה בנימוסוהם של גויים דאע"ג דנישואין שלהם פסולים והרי היא כפלגש אצלו כמו שכתב הריב"ש ז"ל סי' ו' אפי"ה לענין ממון תנאיהם קיימים כמו שכתבתי אם בדיניהם ואם בדיננו כיון שכתובים התנאים בשטר העולה בערכאותי' דכשר לכ"ע כפי מה שכתבתי:

90. 80.24

    אבל בנ"ד אין אנו צריכים להם דפשיטא דתנאיה' קיימים דכיון שראובן נפטר שם הרי נתקיימו תנאיהם שם וזכתה חנה בחצי נכסי בעלה בנימוסיהן נכנסה עמו ובנימוסיהן יצאה ותנאיהם קיימים וכ"ש אם תנאי זה נהוג במלכות ההוא אפילו למי שלא התנה כמו שבא בשאלה דכיון דמנהג קבוע הוא הוי כדינא דמלכותא דינא לכ"ע בכי האי גוונא שהוא דבר שוה לכל וע"מ כן נושאין וכן זוכה חנה אשת ראובן הנזכר בחצי נכסיו מצד צוואתו שכתב וז"ל (אי דיכו מאש קיאין סו האזיינדה טייני לה מיאטאד סו מוגיר חנה ע"כ ור"ל ואמר עוד כי בנכסיו יש לאשתו חנה החצי ע"כ וגם כי לשון זה שאמר שיש לאשתו בנכסיו החצי אינו לשון מתנת ש"מ שלא אמר שהוא נותן או מניח החצי לאשתו אפ"ה בלשון זה היא מודה יותר בחצי שהוא כמו הודאה שהוא מודה שחצי נכסיו הם לאשתו כמו מה שכתוב קוד, בצוואה שאמר כי בכל נכסיו יש לאחיו החצי:

91. 80.25

    ונראה לי כי מ"ש לשון זה הוא על הקדמת התנאי שעשת עמה בשעת נישואין שיהיה החצי לאשתו כשימו' הוא וגם מצד התנאי הנהוג בכלל המלכות אמר שיש לו בנכסיו החצי כלומר מצד התנאי והמנהג וגם כי מצד התנאי והמנהג היה כבר החצי עתה באמירתו זאת הוא מקו' התנאי ההוא והוא באומר כי הוא חפץ עתה ג"כ שיהיה החצי לאשתו גם כי לא היה מתנה עמה כך וגם שלא היה המנהג כך ולא גרע לשון זה בשעת צוואתו ממה שהיה אומר שהיה נותן או מניח לאשתו חצי נכסיו כי גם בדיניהם דברי ש"מ ככתובים וכמסורים במה שהוא יכול לצוות והם מקיימים כל צוואת המת ובנו צריך לשטר מתנה וא"כ חנה אשת ראובן זוכה בחצי הנכסים מכל אלו הצדדים:

92. 80.26

    ואחר זה נבא אל התביעה אשר לחנה אשת ראובן על דינה בת שמעון גיסה בענין החצי אם תקח הנכסים הנשארים אחר שיחלוקו כל הנכסים בין שני האחים כמ"ש בצוואתו אז תזכה הנז' בכלל חצי הנכסים הידועים לבעלה ראובן על פי הפנקסים שלהם שהם יותר מנכסי אחיו שמעון:

93. 80.27

    ונראה כי מצד התנאי שכתבו ביניהם בשעת הנישואין אינה זוכה חנה אשתו לא בחצי נכסיו אחר שיחלוקו כל נכסי שניהן לחצאין כמו שכתו' בצוואה מפני שבא בשאלה כי התנאי היה ביניהם שאם יפטר הוא בחיי חנה אשתו שיחולקו נכסיו מחצה במחצה בניו ובנותיו והוא שוה בשוה ע"כ ולשון תנאי זה מורה שלא ייפה כח אשתו חנה אלא שתהיה שוה לזרעו ולא יקחו בניו ובנותיו בנכסים יותר ממנה אלא יחלקו שוה בשוה אבל הוא היה מחלק קצת מנכסיו לאחרים דרך מתנה כמו שהוא יכול לגרע כח בניו ובנותיו בזה כן היה יכול לגרע כחה כי לא ייפה כחה אלא במה שהשוה לבניו ולבנותיו ומה שכתוב בתנאי שיחלוקו נכסיו מחצה במחצה היינו מה שישאר מנכסיו בשעת צוואתו אחר שיחלק מנכסיו מה שירצה לו לקרוביו או לצדקות כמו שהוא מנהג כל העולם וכמו שבניו ובנותיו אינם יכולים למחות בידו כמו כן אשתו אינה יכולה למחות בידו מצד התנאי שלא יתן מנכסיו מה שיראה לו כיון שהיא נוטלת החצי במה שנשאר שוה בשוה עם בניו ובנותיו וכמו שלא הייתה יכולה בחייו למחות בידו אם היה נותן מתנות למי שיראה לו כמו כן אינה יכולה למחות בידו בשעת צוואתו מלתת ממה שהשליטו האלהים בו וכן כתוב בתנאי שאם יפטר הוא בחיי חנה אשתו שיחלקו כו' שנראה כי החלוק הוא אחר שיפטר וא"כ היינו במה שישאר אחר צוואתו יחלוקו קצת נכסיו כמו שנזכר אז יתקיים התנאי שבניהם שלא יזכו בניו ובנותיו ביותר ממנה אלא שיחלקו שוה בשוה וגם כי המתנות שנתן יהיו ממון רב הוא קיים כיון שמה שנשאר יחלקו מחצה במחצה כי לא הייתה הכוונה בתנאי אלא לייפות כח אשתו להשוותה לזרעו ומתנת אחיו היא קיימת אפי' בדינם דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו כמו שנזכר למעלה וכ"ש במתנה זו שזכה הוא בה מיד מפני שהיו בידו רוב נכסי אחיו כמו שנזכר וכ"ש כי מה שנתן לאחיו שמעון לא נתן בדרך מתנה אלא בדרך הודא' שהיה מודה שהיה לו לאחיו חצי בכל הנכסי' שכך כתוב בצוואה אני מפרש כי בכל נכסי יש לאחי החצי ואני כ"כ כמו שיש לו לבדו הגם כי מה שהוא שלי יהיה יותר הוא סייע להרויח אותה ודעתי הייתה לעול' כך לבד אבקש ממנו דרך חסד אם ימות בלא בנים יעשה יורשת לבתי אם תנשא לרצונו ע"כ:

94. 80.28

    הרי כי לשון זה אינו אלא דרך הודאה מה שהייתה כונתו מקודם ולא שיהיה נותן עתה אלא שהיה מפרש מה שיהיה בלבו ואפשר שמקודם היה דבר זה היה מוסכם ביניה' מצד שהיו שותפים זה שהיה שמעון נושא ונותן בנכסי אחיו כמו שנזכר בשאלה עתה פירש וגילה מה שהיה ביניהם ונתן טעם לדבריו כי הוא סייע להרויח וגם יש במשמעות דבריו כי לא היה ידוע אצלו בודאי שהיו נכסיו יותר מנכסי אחיו אלא שהיה חושש שהיו יותר וע"כ היתה לרצונו לחלוק עמו בשוה שהיה כתוב בצוואה וגם כי מה שהוא שלי יהיה יותר הוא סייע כו' לא אמר הוא יותר אלא יהיה יותר נראה כי היה סומך על ידיעת אחיו שהיה רוב נכסיו בידו והוא ידע אם יהיו יותר או מה שיהיה יותר כי לשון יהיה שהעתקתי מלשון לעז אינו ר"ל יהיה לעתיד שנראה שהוא יודע בודאי כשיעשו חשבון שיהיה כך אלא ר"ל אפשר שיהיה או אפשר שהוא כי לשון הכתוב בלעז הוא )אי אאון קי לה מיאה שיאה מאש לא אמר שירה מאש אלא שיאה מאש וא"כ אינו מכוין למתנה ידועה ואינה מתנת ש"מ אלא לסבה שהוא סייע בריוח רצה לחייב עצמו ולוותר לו מה שלא היה ידוע לו בודאי כפי מה שנראה מלשונו:

95. 80.29

    ומה שנמצא כתוב בפנקסי ראובן שסך נכסיו היו יתרים על סך הנכסים של שמעון אחיו אפשר לומר כי כפי מה שהיה כתוב בפנקסיו היה יותר ומפני שהיה רוב נכסיו בידי אחיו שמעון אולי יתן חשבון שהיה איזה הפסד או הוצאו' בנכסיו או לא יודה הוא בכל מה שכתוב בפנקס ראובן ועל כן כתב כמסתפק וגם שנאמר כי המשמעות הפשוט לדבריו הוא שהיה יודע שהיו נכסיו הרבה יותר משל אחיו ורצה לתת לו מתן בסתר בתיתו טעם שהוא סייע להרויח כדי שלא יחשב כי הוא עובר על התנאי אפי' נר' יותר לומר כי הוא חשש אולי שאחיו יתיר לעצמו קצת מנכסיו בהיותו הוא מסייע בהרוחתם ורצה הוא לתת לו מעצמו חלק שוה לו כי בזה יהיה אחיו מרוצה ומפוייס ולא יתיר לעצמו ליקח יותר מנכסיו כיון שרוב הנכסים של ראובן היו בידו כי חנה גם היא חששה בסבה הראשונה בנתנה על שלא גלתה דעתה מפני שרוב הנכסים היו ביד שמעון וחששה שמא יעכב כל הנכסים וכן אחיו חשש לזה ושהיה יכול לתת חשבון בלתי ישר אחר מיתתו שאין מי שיכחישנו בפניו אם יאמר הפסדתי בסחורה זו או שלחתי לו ונאבד או נפסד וכיוצא בטענות אלו הוו בין השותפים ובין האחים בהיות להם מקו' להתיר לעצמם כמו שנזכר כי ע"ז וכיוצא בזה הטילו חז"ל שבועה על השותפי' מפני שיש מקום להורות התר לכל א' מהם ובלא סבה אין סברא שיתן אדם קצת נכסיו לאחיו ויפקיעם מזרעו בהיות אחיו גם הוא עשיר ואינו צריך לו אלא שעשה ענין זה לכוונה כנזכר וכן נוכל לומר כי גם שלא היה חושש על אחיו הצדיק כמוהו מה שאמרנו עכ"ז ראה בחכמתו כי אין מי שיהיה בטוח שיהיו נכסי בתו בידו אחר מותו כי אם אחיו וכדי שישא ויתן בהם וישתדל בהם כמו שהיה משתדל בנכסיו רצה שיהיה לו חלק שוה עמה בכל הנכסים ובזה יהיו בטוחים יותר נכסי בתה קרובים לשכר כמו נכסי עצמו כי כפי צוואת הודאת ראובן שיהיו נכסי בתו ביד שמעון אחיו גם כי לא בא בפירוש בשאלה שכן כתוב אח"כ שאמרה חנה לשמעון גיסה שילך עמה או יתן לה נכסיה ושמעון גיסה כתב לה בשטר ונדר לה שתוך שנה זו ילך עמה ואם לא יוכל ללכת עמה שיתן לה נכסיה על פי חלוקת שטר צוואת אחיו ע"כ ולא הזכיר כאן נכסי שרה בתה נראה שלא היה רשות לה לתובע' מצד בתו וגם מה שחילה פניו שיעשה יורשת את בתו אם ימות בלא זרע מורה שכיון הוא לחלוק בשוה עם אחיו כדי שגם הוא יעשה את בתו יורשת וא"כ ויתור זה שעשה ראובן לאחיו היה בחכמה לתועלת נכסי בתו היתומה והוא קיים כ"ש כפי מה שכתבנו קודם כי אפי' היתה מתנה בפי' לאחיו או לאחר לא היה ספק בתנאי שהתנו בשעת נישואין למנוע ממנה מלתת מתנה למי שירצה אם מעט ואם הרבה כי לא היה הכוונה להשוות אשתו לזרעו בכל אשר ימצא לו אחר צוואתו ומיתתו כמו שנזכר למעלה:

96. 80.30

    אכן מצד המנהג הנהוג במלכות שהמחצה הנוגע לבניו ולבנותיו יוכל הש"מ לתת השליש למי שירצה אבל במחצה של אשתו ובשני השלישים של בניו ובנותיו לא יוכל לתת שום דבר קטן או גדול לשום איש בעולם אם הדבר הוא חק ומשפט כפי מה שבא בשאלה נראה שלא היה יכול לתת לאחיו דרך מתנה אם לא כשיתפרשו דבריו שלא היתה מתנת ש"מ מחודשת עתה אלא גילוי מילתא ממה שהיה כונתו מקוד' כמו שכתבנו קודם או שלא היה ידוע אצלו בודאי שהיו נכסיו יותר כמו שכתבנו או אפילו היתה מתנת גלוייה אם הייתה על ענין החשד או על ענין ההשתדלות בנכסי בתה אחרי מותו כמו שכתבנו בכל אלו הדרכים המתנה קיימת אף לפי מנהג הנהוג במלכות כי אין כוונת המנהג כי אם שלא למעט כח האשה והבני' או בנות ובזה לא היה גורע וממעט כחן אדרבא היה תועלת להן לדעתו כמו שנזכר וכ"ש אם זה המנהג במלכות אינו קבוע שהרי בצוואת שמעון כתוב שיתנו לרבקה נדונייתה כפי התנאי שהתנה ולא אמר שיתנו החצי אם היה באותו המלכות וכן חנה עצמה הוצרכה להתנות עם בעלה ראובן שתקח החצי נראה שאם לא היתה מתנה לא היו נותנים לה אם לא שנאמר שהמנהג הוא קבוע לנושאים בסתם ואפי"ה צוואת ראובן שיחלוק שמעון אחיו בכל הנכסי' קיימת כמו שכתבנו לעיל ועל דבר ההוצאו' אשר עשתה חנה הנז' בשביל שלא יקח הקיסר נכסי שמעון אם גזרת הקיס' לא הייתה כי אם על נכסי שמעון כל ההוצאו' יהיו על נכסיו כיון שעליו הוא שנאמר שהיה עושה בחייו מעשה יהודי אבל כנראה מלשון השאל' שגזר הקיסר שיעכבו כל הפנקסים וכל הנכסים וישימו אותם תחת רשותו ולא פירט נכסי שמעון לבד וגם מה שנאמר על שמעון שהיה עושה מעשה יהודי וכל נכסיו למלך ואמר אח"כ ג"כ על חנה ורבקה ובנותיהן שהיו יהודיות יותר ממה שנאמר על שמעון שהיה עושה מעשה יהודי ואם כן מראה כי על כל הנכסים היה העכוב מתחלה וההוצאות יהיו ג"כ על כלל הנכסים אם לא שיתברר שהיתה יכולה אז חנה הנז' להציל נכסיה ונכסי בתה שרה במעט הוצאה וכדי להציל נכסי אחותה רבקה ובתה דינה והוצרכה לכל ההוצאות המרובות והגדולות וזה הבירור יהיה על פי עדות כתב אברהם ויוסף אשר בעצתם ודעתם נעשו הוצאות הגדולות הנז' ואם אין לה עדות מהם תהיה נאמנת היא בשבועתה אחר שכלל כל הנכסים הם תחת ידה ורשותה וגם שהיא אפטרופוסית על נכסי דינה בתה וזהו על דבר ההוצאות שנעשו עד זמן שפרע לה הקיסר סך ההלואה הגדולה אשר הלויתה לו כי כל ההוצאות והפיזורים שנעשו אח"כ כשידע הקיסר שנסעו הן וכל אשר להן וגזר לעכב כל הנכסי' ולשום אותם באוצרו' כל ההוצאות והפיזורים האלו הנז' הוא דבר פשוט שהוא על כלל כל הנכסים של חנה ורבקה ובנותיהן:

97. 80.31

    ועל דבר ההוצאות והפיזורין אשר נעשו בויניציאה על שרבקה אחות חנה אמרה לשררה ובתי דינין שלהם איך חנה אחותה הנז' ובתה שרה רוצות ללכת לתוגרמא להתיהד כו' ושיעשו אותה אפוטרופוסית על נכסי בתה דינה והוכרחה חנה הנז' להוציא ולפזר סך ממון רב על זה נר' דבר פשוט שרבקה חייבת בכל אותם הפיזורין שלא היה לה רשות לתבוע דבר זה מאחותה כי בעלה שמעון מינה את חנה גיסתו אפטרופוסית על נכסי דינה בתו עד שתהיה בת נישואין ותהיה ראוייה לשאת ולתת בהם ועדיין לא הגיע לזה גם כי היא לא תבעה שום דבר כי היתה קטנה ואמה היתה טוענת בעדה וכל תביעותי' היו שלא כדין ולכן כל הפיזורין אשר נעשו בסיבת תביעתה היא חייבת בהן ואם לא יספיקו נכסיה שהיא נדונייתא לפרוע כל ההוצאו' הנז' המות' הוא על נכסי דינה כי חנה האפטרופ' כל מה שהוציא' בזה הוא מנכסי דינה להצילם מיד רבקה כי אם הייתה נותנת בידה הייתה נחשבת פושעת בנכסיה כי לא נמסרו אלא בידה עד שתהא דינה ראוייה להנשא ותהא ראויה להשתדל בנכסיה ועדיין לא הייתה בגדר זה וכן כל מה שהפסידה במה שעכבה רבקה אחותה בשם דינה כתב סך גדול מן הנכסים אשר היא בפראנסייא חייבת רבקה בכל ההפסד כי ע"י שליחותה נעשה ההפסד ההוא דהא דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה והשליח חייב היינו כשהשליח בר חיובא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אך במה שהפסידו אח"כ במה שלא נתרצה הגוי הרשע במה שפרעה לו רבקה הנז' והלך והלשין על שתיהן ועל בנותיהן שהיו יהודיות נר' שהוא גרמא בנזיקין ולא היה ע"י שליחותה כי גם לה הלשין והרע לעשות וההפסד הוא על כלל כל הנכסים והראיה על כל זה הוא כי בענין ההפסד של ויניציאה חייבת רבקה כי היא קבלה על אחותה לערכאות והוי כמוסר ממון חבירו ליד אנס שחייב לשלם ממיטב כדתנייא פ"ק דבבא קמא בארבע אבות נזיקין ומוסר הרי ב"ה ובהלכות חובל ומזיק פ"א כתב הרמב"ם המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם אע"פי שלא נשא ונתן ביד אלא הרגיל בלבד בד"א כשהראה המוסר מעצמו כו' והכא בנדון זה רבקה מעצמה הלכה לערכאות ומסרה את אחותה בידה עד שהוכרחה לפזר ממוו רב מנכסי היתומה להציל שאריץ הנכסי' דאע"ג דעל דבר תביעתה הוא שקבלה עליה מי הרשה אותה לתפוס אותה ע"י גויים אפילו שלא הייתה אלא להכחרי' למשפט לא היתה רשאה וכמו שכתוב בהגהות מיימוניות סימן י"ד בספר נזיקין וכל המוליך לחבירו לערכאות חייב לשלם לו כל מה שהפסיד וכדמייתי התם בתשובה ט"ו והביאה במרדכי פרק הגוזל על הר' אפרים והר' שמואל דמשמע דחייב לשלם לו כל מה שהפסיד למי שהוליך בערכאות אפי' שלא הוליך אותו אלא להכריחו על דת יהודים היה לו ליקח רשות מבני קהלו וכ"ש הכא שהייתה מכרחת אותה לדון בדיניהם וכל תביעתה הייתה שלא כדין ואפילו בדיניהם וכ"ש בדיני ישראל ואם אין עדים במה שהפסיד כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון שהראה מעצמו כו' ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו כו' ואם לא תפס אין מוציאין מיד המוסר ע"כ והיינו משום דסלקא בתיקו בענין אם עשו תקנת נגזל במסור או לא: וכתב הרב בעל המגיד שאם המוסר אינו כופר אלא אומר איני יודע שהלה נוטל בשבועה וכן דעת רבינו תם ויש חולקים ע"כ ורבינו האיי כתב ואם אין שם עדים שיעידו סך הממון שהפסידו ישבע הנמסר ויקח מחצית מה שישבע דכיון דבעיין סלקא בתיקו הוי ממון המוטל בס' וחולקין כיון דידעינן שזה עשה לו מלשינות וידעינן נמי שהפסיד אלא דלא ידעינן כמה הוי כמו שהביא בצרור הכסף דרך שני ש"ה וא"כ בנ"ד אם אינו ידוע בעדים כמה הפסידה חנה על תביעת רבקה בויניציאה אם רבקה אינה יודעת חנה נוטלת בשבועה ואם היא כופרת במה שטוענת חנה שהפסידה או במקצת אם תפסה חנה עד כדי מה שהפסידה אין מוציאין מידה וכ"ש אם היה דבר בידה משל רבקה תוכל לנכות מנכסיה שהם בידה כל מה שהפסידה ולדעת רבינו האיי אפילו לא היה בידה ולא היתה תופסת נשבעת ונוטלת מחצה כדאמרן ואם אינם מספיקים כל נכסי רבקה לשלם ההפסד כל מה שיחסר יהיה על דינה בתה שהם ביד חנה דודתה כי על תביעת אמה הפסידה מה שהפסידה ומנכסיה פזרה הכל וכמו שכתבתי למעלה והיא תגבה מאמה לכשיהיה לה במה לפרוע:

98. 80.32

    בענין עכוב הנכסי' בפראנסייא ע"י הגוי השלי' הרשע מה שתוכל חנה לברר או להשבע כפי מה שכתבנו למעלה שפיזרה לגבות הנכסים שעכבה היא ע"י הגוי נראה שחייבת רבקה בכל דהוייא ג"כ כמוסר ממון חבירו ביד הגוי כיון שאמרה לגוי שילך לעכב הנכסים ואעפ"י שלא הוציא הגוי שום דבר מיד חנה אלא שעכב מה שביד אחרים והיה נראה שהיא גרמא בעלמא כיון שחנה הנז' הוכרחה לפזר כדי לגבות החובו' מפני ששלחה היא לעכבם הוי דינא דמסו' בדבורא קא מחייב אפי' לא הוציאה מידה שום דבר אלא שלא גבתה קצת החובות מפני העכוב הוייא נמי מסירה בדיבורא דדבורא דידה קא מפסד' נכסי ואפי' היתה גרמא והיתה היא פטורה ההפסד הוא על נכסי בתה כי העכוב לא היה אלא על שם נכסי בתה דינה כמו שבא בשאלה אבל מה שהפסידה ע"י מלשינות הגוי שהיו השתי אחיות יהודיות ובנותיהן לא היה בשליחותה כו' והוי גרמא בעלמא והוא על כלל הנכסים כי הגוי הלשין על כולנה ורבות בנות עשו חיל וחנה עלתה על כולנה לא חננתי לחנה ולא שררתי לשרה כי אם כדין דנתי את דינה כפי מה שהראוני מן השמים מפי סופרי' ומפי ספרי' נאם הצעיר

99. 80.33

    משה בר יוסף מטראני זלה"ה

100. 81.1

     תשובתי על המורה הנזכר בענין הנזכר

← Previous · Next → — showing 501–600 of 1,688

Leipzig, 1859. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020633920205171/NLI Licence: Public Domain. Source.