Avkat Rokhel

Sefaria · Responsa > Acharonim · 1,688 sections

37.3
ומיהו בריש גיטין מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל הרי דסבירא ליה בהדיא לרש"י ולתוספות דאפילו היכא דליכא קיום הוי כמי שנחקרה נר' דסתירה דגמרא מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות אמתניתין דהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה והאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' אלא כי אתמר ארישא אתמר דמיירי בלא קיום ליתא דמימרא דר"ל דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אתמ' אהא דלא תימא כיון דליכא הגדה בפה יכולין לחזור בעדותן קמ"ל דכל שחתומין על השטר חשבינן להו כאלו הגידו בפה וכיון שכן אינו צריך לקיים השטר דכיון דחשבינן לעדי החותמים עליו כנחקרה עדותן בב"ד תו לא חיישינן אזייופא דכל מידי דאתעביד בב"ד לא חיישינן ביה לזייופא וזה מדאוריית' אבל רבנן אצרכוה קיום והיינו דאמרינן בריש גיטין בדין דאפילו קיום שטרות לא ליבעי כדריש לקיש והיינו נמי דאמרינן בפ"ב דכתובות הנח לעדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן וכי אמר רמי בר חמא אמתניתין דהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון כו' אקשינן עלה מדאמר ר"ל דגם בשטר מיקרי מגיד ואינו חוזר ומגיד ומשום הכי אמרינן ארישא אתמר לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל מחמת ממון אינם נאמנים לעקור עדותם וא"כ מדרמי בר חמא אין סתירה דאדרבא הוא בא לחדש דבאנוסי ממון אונס יכולים לחזור אע"פ שאין קיום בשטר אבל אי איכא למימר דאיכא סתירה הוא מלישנא דמתני' גופא דקתני ברישא הרי אלו נאמנים משום דליכא קיום ואמאי והא נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל מתוך מה שכתבתי נסתלקה סתירה זו דנהי נמי דמדאורייתא גם ברישא אינם נאמנים לסתור עדותן שבשטר דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל מאחר דרבנן אצרוך קיום כל שלא נתקיים לא חשיב כמי שנחקר עדותן ובזה נתיישבה הגמרא על דרך רש"י ותוס' המפרשים ההיא דגיטין דסוף פ"ב דכתובות גבי הא דאמרינן כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן דמדאורייתא השטר כשר בלא שום קיום מדר"ל:
37.4
אך לדעת הרמב"ם שפירש דבריו בפ"ג דמן התורה אין חותכין שום דין ע"פ עדות שבשטר צריך לומר שמה שאמר בגיטין בדין הוא דבקיום שטרות לא ליבעי כו' הכי פירושא מאחר שתקינו רבנן דלא ניחוש למפי כתבם משום נעילת דלת מן הדין היה דלא ליבעי קיום דלא חציף לזיופא דכיון דאמר ריש לקיש דלגבי כיון שהגיד חשיבה חתימה דידהו הגדה בב"ד תו ליכא למיחש לזייופא כי היכי דלא חיישינן במידי דנעשה בב"ד לזיופא והכי נמי מתפרשא מה שאמר הנח לעדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן כלומר אחר שלא חששו מפי כתבם הוה ליה לאצרוכי קיום וכיון שהצריכום דרבנן לקיום שלא מן הראוי אחר תקנתם עד נעשה דיין:
37.5
ומעתה מה שאמר הרמב"ם ז"ל יתיישב על פי זה ממה שאמר בפ"ז שהעדים נעשי' דיינים בדבר זה הכונה לומר שכיון שמצאות לדון ע"פ עדות חתימ' השטר הוא מדרבנן כל הדברים הנלוים אליו הוא להקל ולא להחמיר כיון שכלל דין זה ועיקרו הוי מדרבנן ואע"פי דמדאורייתא אין דנין על פיו לא הוי מטעמא דקיום אלא מטעמא דמפי כתבם והא אחשבוה רבנן לההוא פי כתבם כאלו הוה פיהם ממש ונמצא שדין זה והנלוה אליו עיקרו דברי סופרים כלומר דהוה ליה כאילו הוא פיהם וא"כ לא היה צריך קיום ולפיכך כל דבר הנוגע לדין הקיום דנין בו להקל ואמנ' יש לדעת מנ"ל להרמב"ם דד"ת אין דנין על פי עדי חתימת השטר הלא הוא כמוס עמדי ולא כתבתיו הנה מיראת האריכות וגם שלא להיות נדרש ללא שאלו נאם הצעיר יוסף קארו
38.1
סתירת לשון הרמב"ם בבשר חיה בחלב ה ועל הספק השני בסתירת הלכות ממרים פ"ב להלכות מאכלות אסורות פ"ט בבשר חיה בחלב הנה שאלה זו נשאלה מרבינו יהושע שהיה מבני בניו של הרמב"ם ז"ל להשיב וז"ל הנסחא שלהם בהל' ממרים אינה אמיתית וזה לשון ההלכה מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר השור בין בשר השה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה:
39.1
יישוב לשונות הרמב"ם באנסה הבהמה או שאנס השוחט הסימנין
39.2
ו ועל הספק הג' אנסה הבהמה עצמה או שאנס השוחט הסימנין כו' דהא נבלה ודאי מבעי ליה ואמאי כתב הרמב"ם דהויא ספק הנה בריש אלו טרפות איבעיא לן אנסה עצמה מהו ואסיקנא בתיקו ומשמע דה"ה לאנס השוחט את הסימנין דמה לי הכי ומה לי הכי ואע"ג דבתר הכי אמרינן יתיב רבי יוחנן ור"ל ונפק מילתא מביניהן אנס השוחט את הסימנין ושחט פסולה ס"ל להרמב"ם דהיינו לומר דאסורה באכילה מספיקא אבל לא לחייבו מלקות ואם תשאל גם על הגמרא מה טעם עלתה בתיקו אשיבך כנראה לי דהכי פירושא אנסה הבהמה עצמה ומתחה הסימנין ובשעת שחיטה במקו' שחיטה שחט בסימנים אלו היו נשארים כך מתוחים אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגם נמצאת השחיטה שלא במקומה ולכן הויא ספק המספקא לן אי אזלינן בתר שעת שחיטה או אי אזלינן בתר גמר שחיטה נאם הצעיר יוסף קארו
40.1
יישוב לשון הרמב"ם באם שחט בתרבץ הושט או בכרם הרי זו פסולה ז ועל הספק הד' שכתב הרמב"ם שאם שחט בתרבץ הוושט או בכרם פסולה והוא עצמו כתב בפ"ג בכל מקום שנאמר בו פסולה הרי זו נבלה ואמאי טרפה הוייא יש לומר דדייק הרמב"ם בלישניה פ"ג שלא כתב כל מקום שאמרנו פסולה הרי זו נבלה ומטמא' במשא אלא כתב והאוכל ממנה כזית לוקה והטעם שבשביל אלו וכיוצא בהם שהם טריפו' לא היה יכול לכתוב ומטמאה במש' ומ"מ כתב הרי זו נבלה לפי שרוב הנזכרות בפרקי' אלו הם נבלות:
41.1
על מה שכתב הרמב"ם נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הרי זו נבלה ח ועל הספק הה' שכתב הרמב"ם שנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוייא נבלה ותנן בהדיא דטרפות הוו ועל זה שקלא וטריא הא' ודאי יש להאמינך שלא נמצאת הגמרא אצלך דהא אמתני' דשחט הוושט ופסק את הגרגרת כו' אסיקנא דנבלו' הוו ומתני' דקתני אלו טרפות לרבא הכי קאמר אלו אסורות מהם נבלות ומהם טהורות ורבי יוחנן שני במתני' דאלו טרפות קודם חזרה אבל מכיון שהודה ר"ע לרבי ישבב נבלות הוו ומה שכתב שרבא אמר שני עורות יש לוושט ואם ניקב זה שלא כנגד זה טריפה לא נמצא בגמרא לשון טרפה לגבי ניקבו והלשון שכתבת הנה לשון הרי"ף דלא שאני ליה בין נבלה לטרפה. ומה שכתב עוד כתב דבעוף אמר רבי יצחק בר נחמני כו' מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופח רובו טרפה איברא ודאי לישנא דגמרא הכי איתא מיהו י"ל דרב יצחק בר נחמני גריר בתר לישנא דמתני' דאלו טרפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ולא דק אבל כיון דקי"ל דמודה ר"ע לרבי ישבב נבלה הוייא וכבר מצינו שהתלמוד תפס בלשונו טרפה במקום נבלה כיון דלא נחית בההוא דוכתא אלא לומר שהיא אסורה וכמ"ש הרשב"א בת"ה גבי סימנים שנדלדלו עיין עליו:
41.2
גם מה שהקשה כ"ת על הר"ן בדיבור העיקור ורצית לדחות קושייתו הא' דפסוקת הגרגרת דקאמר רש"י היינו ששחט הוושט קודם דאלו נפסקה הגרגרת תחילה טרפה הוייא ולא נבלה כשתעיין בגמ' תראה דגם בזה הויא נבלה:
41.3
ומ"ש עוד כת' לדחות קושייתו השנית דלא איירי שמואל במידי דמטרפי ביה סמנין אלא במידי דמנבלי לא נחת הר"ן הכא לפלוגיה בלישניה בין נבלה לטרפה כדסלקא דעתיה דמר דעל האמת פסוקת הגרגרת נבלה הוייא כדאיתא בגמרא בהדיא וא"כ לישנא דמטרפי לאו דוקא אלא הכוונה מנבלי ומה שמקשה על פירש"י היינו לומר דכיון דפסוקת הגרגרת הוא דבר שאפשר לעשות שלא בשעת שחיטה לתני נמי נקובת הוושט אלא ודאי מדלא תנא נקובת הוושט משמע ודאי דלא איירי שמואל במידי דמטרפי או מנבליה ביה סימנין קודם שחיטה בפסוקת הגרגרת אלא בפיסולא דהוי בשעת שחיטה וכפי' הרמב"ן ועם היות שהענין מובן יפה ונסבל על לשון הר"ן אכתוב לך לשון הרשב"א בחידושיו שהוא מבואר קצת יותר וז"ל וקשיא לי דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי ביה סימנין מני בהלכות שחיטה ליתני נמי נקובת הוושט ובתור' הבית כתב לשון זה יותר מבואר שכתב בבית שני שער א' וז"ל עיקור כיצד כו' וכבר כתבנו למעלה פי' דפסוקה הוא העיקור ואינו מחוור וכמו שהרחבנו שם בראיות ברורות שאלו הכניסו דיני נבלה טריפה בהלכות שחיטה שא"כ ימנו בהם נקובות הוושט עכ"ל. הרי מבואר בדבריו וכמו שכתבתי דלאו לאפלוגי בין נבלה לטרפה נחית הכא:
42.1
פי' מה שאמרו' מאימתי נקרא יין משיתחיל לימשך
42.2
ט ועל הספק הו' לא ידעתי מי הביאך לעלות על דעתך סברא זו דכי אמר רב הונא יין משהתחיל לימשך הוי יין נסך דלא חייב אלא כשמשכו הגוי ולא כשמשכו ישראל דהא ודאי פשיטא דאפי' שהתחיל לימשך נקרא הכל יין אף כשנמשך ע"י ישראל דרב הונא לא בא ללמדנו אלא מאימתי תהי יין לשמשם ואילך יאסר במגע גוי לא לאוסרו מטעם ניצוק דמאן דכר שמיה דנצוק השתא ועוד דאם אינו נאסר במגע גוי עצמו יאסר מטעם ניצוק דהיינו מפני שהוא מחובר ליין שנגע בו הגוי יפה כח הבן מכח האב ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכן משמע מפי' רש"י שכתב על דברי רב הונא ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין עכ"ל ומדקאמר קרוי יין ודאי משמע דאתא לאשמועינן דבין נמשך ע"י הגוי בין נמשך ע"י ישראל קרוי שם יין וכן מבואר מדברי הרא"ש שכתב אמר רב הונא יין מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך פרש"י שהגת עשויה במדרון כו' ר"ל אם פנה החרצנים והזגין והבדילם מן היין והיין לבדו נמשך מצד עליון לצד התחתון ונשאר עומד היין בפני עצמו אז מיקרי המשכה ונאסר במגע גוי כל מה שבגת אף אם נגע בחרצנים וזגים עכ"ל וגם המרדכי כתב וז"ל ובספר המצוות פי' שאם נתן הסל בתוך גיגית רחבה ולקח הישראל מן היין שבסל שזו היא המשכה ואם נגע גוי בחרצנים ובזגים הדרוכים ובעוטים נאסר הכל עכ"ל הרי לך בהדיא דכשמשך ישראל את היין אם נגע גוי בחרצנים ובזגים נאסר הכל ומ"ש הרב רבינו נסים ואע"ג דברייתא לא מוכחא כו' אמר רב הונא מסברי שאף מה שלא נמשך נעשה יין נסך כיון שהוא מחובר היינו לומר שכיון שהוא מחובר כיון שחל שם יין על קצתו חל שם יין על כולו ואם היתה ההשכתו ע"י ישראל וחל שם יין על כולו אם נגע בחרצנים וזבים נאסרו ומה מאד תמהתי על שעלה על דעת כ"ת לומר שרבינו יעקב סובר מטעם ניצוק ורצית להוכיח כך מדאצטריך טופח ע"מ להטפיח ולא נסתכלת לאחוריך שתי שיטות שכתב מאימתי נקרא יין ליאסר במגע משהתחיל לימשך ואם משם ואילך נגע בו הגוי נאסר ומה שהצריך טופח על מנת להטפיח אפשר היה לומר דלא מטעם חיבור הוא אלא מטעם שאם אין בו כדי להטפיח אין כאן משקה ליאסר במגע דכל שאין בו כדי להטפיח אין שם משקה עליו אלא שמצאתי בהגה"ה מימוניות פ"י מה' מאכלות אסורות שכתבו ואם לא נגע כי אם בחרצנים וזגים אינו נאסר אלא א"כ שם יין טופח להטפיח עליהם שמחברם עכ"ל ולכן י"ל שצריך שיהא ע"מ להטפיח כדי שע"י נגיעתו במקו' אחד בחרצנים וזגים יאסר הכל אכן בלשון ספר מצוות גדול והתרומה שכתבו וז"ל ואם לא נגע רק בחרצנים ובזגים אין הכל נאסר אלא א"כ טופח ע"מ להטפי' עליהם שמחבר את הכל עכ"ל הרי מבואר דכיון שנמשך הגת ע"י ישראל לרש"י כדאית ליה ולר"ת כדאית ליה ונגע גוי בחרצנים וזגים אם יש עליהם יין טופח ע"מ להטפיח נאסר הכל מטעם שכולו מחובר זה לזה והו"ל כאילו החרצני' עצמם יין וכל שנגע ביין שבצד א' של חבית פשיטא שנאסר גם הצד האחר כיון שמחובר עמו ולא מטעם ניצוק כדקא סלקא דעתיה דמר כנ"ל הצעיר יוסף קארו
43.1
שתי תשובות הרא"ש הנראין דקשיא דידיה אדידיה האחת היא כתובה בכלל צ"ב והתשובה האחרת בכלל צ"ז תמצא אותם מבוארות לקמן בדיני חזקת קרקעות בסימן ז' סי' קי"ט:
43.2
לשונות הטור בא"ה סי' כ"ט בדיני קדושין
43.3
דקשי' דידיה אדידיה תמצא אותו כתוב בקונטריס של קדושין בסי' ח'. פי' לשון ב"י בטור ן' העזר על לשון המתחיל היו לו שני כלים כו' מה שכתב עליו ואמרו הן ונתן לה מקודשת בסי' כ"ט ג"כ תמצא אותו באר הטיב בקונטריס הקדושין בסי' י"א כי שם ביתו פירוש דברי הרמ"ה שקשים להולמם והגירסא האמיתית על טור ן' העזר בס' ל"ה ומ"ש ב"י עליו שם תמצא כל זה מפורש בארוכה בקונטריס הקדושין בסי' י"א ג"כ על ענין דמשמע דהרמ"ה פסק דס"ל כרב חסדא כו' עוד תמצא שם ביאור יפה על אה"ע סיל"ח וז"ל ע"מ שיש לי מנה אם ידוע שיש לו בעדים מנה מקודשת תמצא אותו כתוב ג"כ בקונטריס הקידושין סי' י"א כי שם מקומו:
43.4
(א"ה כל מה שציין הרב ז"ל הוא בתשובות הנדפסות לחא"ה)
44.1
זה אשר כתב הח"ר יום טוב הכהן נר"ו על לשונות הרמב"ם שנראה שסותר' זא"ז מהל' עדות להל' מכירה
44.2
יא הנראה לע"ד לישב דברי הרמב"ם הוא שנאמר שהרמב"ם פסק כרב זביד בין בקרקע בין במטלטלין ופ' יום טוב מה' מכירה כתב דין המוכר קרקע ונמצאת שאינה שלו אינו חוזר על המוכר וה"ה למוכר מטלטלין אלא דנקט קרקע משום דרב זביד אקרקע דאמר רב פפא אתא לאפלוגי וזה דרך הרב במקומו' רבים להעתיק דברי התלמוד וכשם שהתלמוד כתב הדין בקרקע וה"ה למטלטלין כ"כ גם הוא ולענין עדות כתב ראובן שמכר פרה או טלית לשמעו' ובא יהודה לערער ולהוצי' מיד שמעון כו' ולא כתב ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון שלא באחריות משום דאם מכר לו שלא באחריות פשיט' שראובן מעיד לו עליה דהא אינו נוגע בעדות וכמו שנתבאר בפרק י"ט מה' מכירה דאפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו ולפיכך לא אצטריך לאשמועינן אלא במכר לו סתם דהיינו כאילו מכר לו באחריות דהא קי"ל אחריות ט"ס הוא ואפ"ה מעיד לו עליה אם מכר בה שהיא בת חמורו ובהא שמכר לו סתם הוא שהתנה הרמב"ם שיכיר בה שהיא בת חמורו משום דאם אינו מכיר בה חוזר עליו כשנמצאת שאינה שלו דאילו מכר לו שלא באחריות אפילו אינו מכיר בה שהיא בת חמורו מעיד עליה כיון דאינו חוזר עליו נמצא לפי שיטה זו ברייתא מפרשה אליבא דרב זביד דהלכתא כותיה בכל גוונא בין במכר לו באחריות בין במכר לו שלא באחריות והכי פירושו מכר לו בית מכר לו שדה בשום ענין אינו מעיד לו עליה משום דאפי' מכר לו שלא באחריות ויהיה בענין שאפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו אפי' הם אינו מעיד לו עליה משום דאפי' מכר לו שלא באחרי' ויהיה בענין שאפי' נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו אפי"ה אינו מעיד לו עליה משום דאיכא טענה אחריתי שמעמידה בפני בעל חובו אבל מכר לו פרה וטלית בכל גוונא מעיד לו עליה אם פי' דשלא באחריות הוא מוכר בין מכיר בה שהיא בת חמורו בין אינו מכיר מעיד לו עליה ואם מכר לו סתם אם מכיר בה מעיד לו עליה ומיהו במכר לו סתם ואינו מכיר בה מודה רב זביד דאין מעיד לו עליה כיון דאם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו והגם כי יש להאריך בהרחבת דבר זה קצת לא רציתי להאריך דבר לפני כת"ר זולתי הרשום הזה כי אדוני חכם כמלאך האלהים ותן לחכם ויחכם עוד והשי"ת אשר בידו להישיבנו ולהדריכנו ידריכנו ויאירנו ממאור תורתו אכי"ר:
45.1
גם תשובה זו מדברת על הענין הנז' ונראה לי שהיא של הח"ר י"ט הכהן נר"ו דוק ותשכח
45.2
להסכים מ"ש הרמב"ם בהלכות עדות פי"ו עם מ"ש בה' מכירה פי"ט צריך לראות ולעיין כונת הדין בעצמו שכתב בפרק י"ט מהלכות מכירה כתב ג"כ בהלכות עדות קודם לדין ראובן שמכר פרה או טלית וז"ל ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון ולהוציאה מתחת ידו אין ראובן מעיד לו עליה אע"פי שאין לו עליה אחריות הרי הוא רוצה כו' ונר' בפי' שפסק כרב זביד דהא קאמר אע"פי שאין עליה אחריות לו' שמטעם זה היה יכול להעיד שהרי לא יחזור עליו אף אם תמצא שאינה של ראובן המוכר או לא מטעם שהוא רוצה שתעמוד ביד שמעון כדי שיבא בעל חוב של ראובן ואטרפינה בחובו ולא יהא לוה רשע ולא ישלם כו' ואיך אפשר שבכל שאלה תלמיד לרב יסתור את דבריו ע"כ אני אומר שהרמב"ם בקרקע רצה לפסוק כרב זביד שכן כתב בהלכות מכירה וז"ל המוכר קרקע לחבירו כו' וכן בהלכות עדות שהבאתי ראובן שמכר שדה לשמעון כו' לא הזכיר בשתי אלה במקומו' אלא קרקע וכשבא לפסוק כרב פפא הוא דוקא בפרה וטלית דמטלטלי נינהו ועלייהו קא סליק ונחית שכתב וז"ל ראובן שמכר פרה או טלית כו' עד אין בעל חובו של ראובן טורף מן המטלטלין כו' משמע דדוקא במטלטלי פסק כרב פפא ועדיין הקו' במקומה עומדת דהא תלמודא משוה ליהו להדדי מדפריך במימרא דרב פפא דאיירי במקרקעי דקאמר והא אמר ר"פ אע"ג דאמור רבנן במוכר שדה לחבירו כו' למימרי' דרבין בר שמואל דאיירי במטלטלי וכן נראה ממאי דפירש רשב"ם ז"ל עלה דאתקפתא דרב פפא וז"ל והכא נמי גבי פרה וטלית אמאי מעיד כו' וזה מוכרח דעלה קא משני במכיר בה שהיא בת חמורו שמעת מינה דדא ודא אחת היא וא"כ כי היכי דלרב פפא דא ודא אחת היא ה"נ לרב זביד דמרב פפא נשמע לרב זביד דהוא בר פלוגתיה וכן פירש רשב"ם וז"ל רב זביד אמר כו' כלומר ולרב זביד אפי' אינו מכיר בה נמי מצי מעיד וכח קושיא זו היא אף אם נאמר טעם או טעמים שעליהם סמך הרב לחלק ביניהם מה ראה על ככה אחר שהתלמוד השוה אותם ולא חשש באותם הטעמי' והתשובה בזה שהתלמוד בעצמו חלוק ביניהם וזה מוכרח מדפריך תלמודא ממימרא דרב פפא לרבין בר שמואל לבבא דאבל פרה וטלית לא מיבעייא בסתמא דלא משתעבדא ליה כו' וטפי הו"ל לאקשויי לבבא קמייתא דהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו כו' ולימא הכי טעמא דמפני שמעמידה בפני בעל חובו הא לאו הכי מעיד לו עליה והא אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו כו' עד שנמצאת שאינה שלו חוזר עליו א"כ פשיטא דלא מצי מעיד עליה דמטייא ליה הנאה דהשתא לא יחזור עליו אבל אם לא היה מעיד היה חוזר עליו ומדלא קא פריך הכי ש"מ דסבירא ליה לתלמודא אליבא דרבין דאי לאו טעמא שמפני שמעמידה הוה מצי מעיד משום דרבין בר שמואל סבר בהא דקרקע כרב זביד דאינו חוזר עליו ואשתכח דלא מטייא ליה הנאה ולא מידי אם כן רבנן ורב זביד הוו תרי לגבי רב פפא דהוא חד וזה בקרקע אבל במטלטלי הלכתא כרב פפא מדפריך תלמודא לרבין לבבא דאבל פרה וטלית ומשני במכיר בה שהיא בת חמורו כו' וא"ת אי איתא דסבירא ליה לרבין בר שמואל דבקרקע אינו חוזר עליו א"כ היכי פריך מדרב פפא דאיירי בקרקע וס"ל דחוזר עליו לבבא דרבין בר שמואל במטלטלים וי"ל דהכי קאמר דכי היכי דסבר רב פפא דבקרקע חוזר עליו הכי נמי ס"ל במטלטלין וא"כ הדרא קושיא מטלטלין למטלטלין וליכא למימר דאתייא שקלי וטרייא דתלמודא בבבא דברייתא בפרה וטלית והוא הדין באידך קמייתא בשדה וכי היכי דמשני בפרה דמכיר בה הכי נמי בשדה ואתייא כולה כרב פפא דאי איתא טפי הו"ל לאקשויי בבבא קמייתא ומינה משתמע לבתרייתא וליכא למטעי במידי מלאקשויי לבבא בתרייתא דאיכא למטעי דמדנחית לאקשויי בבתרייתא משמע דדוקא בה איתא לאקשויי ולא בקמייתא ועדיין זו צריכה לפנים דמנ"ל לתלמודא לחלק בסברת רבין בין קרקע למט' דנימא דרבין סבירא ליה או כולה דרב זביד או כולה דרב פפא וכמו שנראה לדעת התוספות לפי תירוץ שני אם לא לראשון וי"ל דהיינו טעמא מדשקיל וטרי במימרי דרבין בר שמואל היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידי הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי איכפת ליה וקאמר לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר לא ניחא דליהוי לוה רשע ולא ישלם וסוף סוף: ע"כ מצאתי בספר הרב זלה"ה ולא עוד
46.1
וזה אשר השבתי לו
46.2
יב ממה שכת' הרמב"ם בפ' י"ו מה' עדות בבא המתחלת ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות כו' אע"פי שאין לו עליה אחריות הרי הוא רוצה כו' ליכא לאוכוחי דפסק כרב זביד דאיכא למימר דהכי קאמר אפילו יהיה בענין שאין עליה אחריות כגון אם הוא מכיר בה שהוא נחלת אבותיו מעולם וזה המערער לא היה לו לאבותיו תפיסת יד בה דכל כה"ג כשהוציאוה מידו בעדים שקרים או שנתחלף להם אונס הוא ובאחריו' אונס לא מחייב כמבוא' בפי"ט מהלכות מכירה אי נמי כגון שהתנה עמו שאפי' תמצא שאינה שלו לא יהא אחריות עליו אפילו הכי אינו מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא חש הרמב"ם לפרושי בהאי בבא באיזה ענין הוא שלא יהיה עליה אחריות לפי שאינו מעלה ולא מוריד דבכל גוונא שיהיה אינו מעיד מטעם שמעמידה בפני בעל חובו ומהאי טעמא לא פריך תלמודא מדאמר רב פפא אלא למכר לי פרה וטלית מעיד לי עליה וכדפירש רשב"ם אאל למכר לו שדה אינו מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו לא פריך למה לי האי טעמא תיפוק לי משום דאיכא למימר טעמא רויחא נקט דאפילו תמצא לומר דאין אחריותו עליו וכרב זביד או אפילו הוי בענין שאין אחריותו עליו אפילו לרב פפא והיינו בחד מהני תרי גווני דפרישית אפילו הכי אינו מעיד לו עלי' מפני שמעמידה בפני בעל חובו אבל במכר לו פרה וטלית דקתני מעיד לו עליה קשייא מדרב פפא דהא חוזר עליו ואמאי מעיד לו עליה וכל זה להכריע פי' רשב"ם דקושית והא אמר רב פפא אמכר לו פרה וטלית קאי זלא פי' באמכר לי שדה נמי קאי דאילו לתלמודא גופי' ליכא לאקשויי אמאי לא פריך נמי אמכר לו שדה מדרב פפא דהא אפשר לפרושי דאמכר לו שדה נמי פריך וכי משני במכיר בה שהיא בת חמורו ארישא נמי קאי דמכיר בארעא דאבותיו היא ולא גזלה ומש"ה צריכין לטעמא דמפני שמעמיד' בפני בעל חובו אלא דרשב"ם לא רצה לפרש כן משום דארישא ליכא קושיא מדרב פפא דאיכא למימר טעמא רויחא נקט וכדפרישית ומכלל דברי אלה נלמוד דליכ' לדיוקי אמאי לא פריך אמכר לו שדה טעמא מפני שמעמידה בפני בעל חובו הא לאו הכי מעיד לו עליה והאמר רב פפא כו' ואיכא למימר טעמא רויחא נקט וכדכתיבנא ואפילו בהדי קושית סיפא ולא עוד אלא אפילו הוה מצי לאקשויי שפיר אמכר לו שדה ולא אפשר לן לשנויי טעמא רויחא נקט אפילו הכי הוה עדיף ליה לאקשויי אסיפא דקתני מעיד ולרב פפא אינו מעיד מלאקשויי ארישא דקתני נמי מעיד אלא דקתני ליה מטעמא אחרי' דהא פשיטא דעדיף טפי לאקשויי קושיא אלימא מלאקשויי קושיא דלא אלימא כוליה האי דפשיטא דלא עלה על דעת לומר שיקשה על ארישא ולא יקשה על אסיפא דאלימא טובא ונשמעינה מכלל קושית ארישא וא"כ אין לנו שום הכרע מכאן לומר דרבין ס"ל כרב זביד ואם תמצא לומר שנודה שיש הכרע דרבין ס"ל כרב זביד מ"מ יקשה מנ"ל דסובר כרב פפא במטלטלין דאי משום דמקשי ליה מדרב פפא כיון דמימרא דרב פפא בקרקא היא וכדאמר המוכר קרקע לחבירו היכי אפשר לן לעיולי פילא בקופא דמחטא לומר דנקט קרקע והוא הדין למטלטלין ומקשי מטלטלין ועוד דאכתי לא שמעינן מאי סבר רבין במטלטלין והוה ליה למימר דרבין סבר כרב פפא במטלטלין קודם שיקשה ממנו אבל לאקשויי בענין זה מבלי שיברר סברת רבין ויברר דכי תקשי מרב פפא לא מקשי אלא ממטלטלין הוא דבר שאין הדעת סובלהו בשום פנים:
46.3
ועל מה שכתב עוד כ"ת ועדיין זו צריכה לפני' דמנא ליה לתלמודא לחלק בסברת רבין בין קרקע למטלטלין דאימא דרבין ס"ל או כולה כרב זביד כו' ויש לומר דהיינו טעמא מדשקיל וטרי במימריה דרבין כו' דאמר להכי זבני לך שלא באחריות וזהו טעמו של רב זביד כו' איכא למידק כיון שהשאלה היא מנ"ל לתלמודא לחלק בסברת רבין היכי מוכח לה מדשקיל וטרי תלמודא ומסיק באמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וכי תימא דהכי קאמר כיון דלא משכח תלמודא גוונא לאוקומי ביה מימרא אלא בטענת דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וכדרב זביד הא ליתא דהא מימרא דרב זביד איכא לאוקמא בדאית ליה ארעא אחריתי אלא דעבד להאי אפותיקי וכמו שכתבו התוספות:
46.4
ומה שהביא עוד כת"ר ראיה דתלמוד' מחלק בין מקרקעי למטלטלי מדמייתי במסקנא דסוגיין מכריז רבא כו' דסלקין לעילא כו' לא מכרעא דאיכא למימר דנקט חמרא כדי לומר עליו ולא אמרן אלא דלא אניס ליה ולאוכפא כו' דלא שייך בארעא וכיון דלא מכרעא מילתא אכתי תיבעי לן מנא ליה להרמב"ם לפלוגי בין קרקע למטלט' כיון דתלמודא לא מפליג בינייהו דאדרבא מפשטא דסוגיין משמע דשוים הם זהו מה שנראה לע"ד נאם הצעיר יוסף בכמוהר"ר אפרים קארו זלה"ה
47.1
החכם הנעלה הבן יקיר לי יצ"ו שאלת ממני אודי
47.2
אודיעך דעתי בענין יהודים רבים הדרים בעיר מוקפת חומה דלתיים ובריח אם מותר לטלטל בשבת בכל העיר ע"י שיתוף בשיקנו רשות מן המלך יר"ה בזולת שיצטרכו לשכור רשות מכל בית ובית מן הגוים הדרים בעיר ההוא או אם יצטרכו לשכור רשות מכל אחד ואחד מבעלי בתים גוים שבה ולא יועיל קניית רשות מן המלך ואם יספיק כשיקנו רשות מן המלך אם יועיל כשיקנו רשו' מבנו או משומר חומת העיר אשר אדוננו המלך יר"ה שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו לסגור בלילה ולפתוח ביום ופותח ואין סוגר וסגר ואין פותח וששאלו ק"ק שיטילאש לכ"ת על זה והשבת שמלשון הטורים זצ"ל נראה שצריך לשכור מכל בעל חצר וחצר ושאינו מספיק במה שקונים רשות משר העיר ושהשיבו על דבריך א"כ למה נהגו בכל מלכו' ספרד לקנות רשות משרי המדינות או מן המלך כמו בטוליטול"א ומורסר"א וו"ד אל עגור"ה לקלע"ה וברוב המקומו' המוקפות חומה והעידו על זה עדים נאמנים ושלא מיחו החכמים הדרים באלו המדינות בידם וסמכת אתה וחברך הנעים על אנשי ספרד וקנו רשות הק"ק שיטילאש משר שומרי החומות ושתפו וששאל חבירך מחכם א' על זה ושהשיב החכם ההוא שאפילו ממלכנו מלך קושטאנדינא יר"ה לא יועיל קניית רשות אלא שצריך לשכור רשות מכל בעל חצר וחצר שבכל העיר ושלחת אלי תשובת החכם בארוכה וראיותיו ואתה לא הודעתני שם החכם נר"ו: תשובה נראה לי שיספיק כשיקנו רשות מן המלך או מבנו או משומר החומות וראיה לזה מדגרסינן במסכת עירובין פרק הדר ההוא מובאה דהוה דייר בה לחמן בר ריסתק אמרו ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו בטיל לן רשותך לא בטיל להו אמר להו רבא ליזיל חד מינייהו ונשאול מיניה דוכתא וניתיב ביה מידי דהוה ליה כשכירו וכלקיטו דאמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן את ערובו עכ"ל והטעם שאחר ששכירו יש לו רשות להשתמש בבית אע"פ שהבית אינה שלו ובשביל אותו רשות שיש לו בבית יכול להשכיר אפילו שלא מדעתו א"כ הכא נמי המלך יש לו רשות להשתמש בכל בית ובית שבעיר כשירצה ומשתמש בשעה שצריך א"כ יכולים היהודים לקנות רשות כל העיר ממנו שהרי דינא דמלכותא שבכל בית ובית מן המדינה חונין שמה עבדיו ופרשיו ויכול להפקיר כליו בכל שעה שירצה בכל בית ובית הרי ראיה מבוארת שקונין רשות מן המלך ואפי' שאין הבתים שלו:
47.3
ועוד ראיה לדבר מ"ש החכם הרב רבינו אהרן הכהן ז"ל בספר ארחות חיים וז"ל אניות גדולו' שמחלקי' אותם לחדרים וכל אחד מן השוכרים אותם אוכל בחדרו ויש בה ג"כ ישראלים מוחלקים במקום לאכול פתן אם היו מחיצות מניעות לתקרת הספינה או סמוכות לתקרה בפחות משלשה אם המחיצה גבוה שבעה ומחצה הרי זו מחיצה והנכרים אוסרים עליהם אפי' עירבו שאין עירוב ובטול במקום גוי ומאי תקנתו ישכרו מבעל הספינה קודם שיחלקו מקומות צריך לשכור כל המקומות מן השוכרים אבל אם יש רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום שירצה ואפילו במקומות המושכרים די להם לשכור מבעל הספינה ע"כ דבריו:
47.4
הרי מבואר שאם יש רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום שירצה שאין צריכין היאודים לשכור מן השוכרים ששכרו כל חדר וחדר אלא יספיק שיקנו רשות מבעלי הספינה אע"פ שכבר השכיר כל החדרים בשביל אותו רשות שיש לבעל הספינה להניח כליו בחדרים שהשכיר וא"כ אחר שהמלך יש לו רשות להשתמש בכל בית ובית מכל העיר ומשתמש בהם כשיצטרך יכול המלך להקנות רשותו מכל בתי העיר ואין צריכין היהודי' לשכור רשות מן הבעלי בתים הדרים בבתים ההם:
47.5
והחכם המשיב לשאלה הנז' השיב בקונטריס ששלח אלי וז"ל עוד מצאתי לרבינו אהרן הכהן בספר ארחות חיים שכתב וז"ל אניות גדולות שמחלקים אותם לחדרים כו' כמו שכתוב לעיל וכתב החכם הנז' על זה וז"ל ואולי יחשוב חושב להוכיח מכאן שכמו שבעל הספינה אם יש לו רשות להניח בכל אחד מהמקומות המושכרים די לו לשכור רשות ממנו בכח המלך כיון שהרשות בידו להניח כליו באיזה בית שירצה מכל בתי העיר יכולים היהודים לשכור ממנו רשות העיר ואין הדבר כן לפי שאין זה דומה כי האניה גדולה הזאת דינה כחצר בעלת בתים רבים מיוחדים לשכירות ואין להביא ממנו ראיה לעיר שהיא רשות הרבים ועוד שאפילו באניה או בחצר ראוי לשמור תנאים מיוחדים לזה יתבאר זה מהא דתנן בפרק כיצד משתתפין הנותן עירובו בבית התבן הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו רבי יהודה אומר אם יש עליו תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו ופרש"י תפיסת יד שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע ולכן אינו אוסר דכל רשות החצר דידיה הוא והוי כאלו דר עמו בבית ע"כ ומסקינן עלה בגמרא דבר שנטל בשבת אינו אוסר ר"ל שאם הכלים אשר לבעל הבית בביתו של שוכר הם ניטלים בשבת אין כאן תפיסת יד כלל משום דאי בעי בעל הבית שקיל להו בשבת ואזיל להו אבל אם הם כלים שאינן ניטלין בשבת הרי זה תפיסת יד ואין השוכר אוסר על בעל החצר לפי שהוא כאכסנאי אצלו הרי כאן מבואר דלא מיקרי תפיסת יד אלא בשני תנאים לדעת רש"י ז"ל הא' שיש למשכיר מקום מיוחד בביתו של שוכר והשני שיהיה לו שם מטלטלים במקום לא שתהיה לו רשות לבד לתיתם והיא הסכמת רוב הפוסקים והמפרשים דאי לא תימא הכי אמאי הוצרכו בגמרא לחלק בין כלים הנטלים בשבת לשאינה ניטלים דהא בלאו הכי נקרא תפיסת יד ובלבד שתהיה הרשות בידו להניחם שם בכל עת שירצה אלא שהאמת כמו שכתבנו ולא מיקרי תפיסת יד אלא בשני התנאים שכתבנו הילכך אין למלך תפיסת יד בכל בתי העיר וחצרותיו ומבואותיו כיון שאין לו מקום מיוחד בכל אחד מהם ובו כלי המלך כ"ש וכ"ש שאין כל בתי העיר של מלך אלא רובם של יחידים ע"כ דברי הרב החכם בקונטריסי' ששלח אלי:
47.6
הכלל העולה מדבריו שהקשה שאין לדמות המלך לבעל הספינה לומר שכמו שבעל הספינה אם יש לו רשות להניח כליו בכל אחד מהמקומות המושכרים יספיק שהיהודים ישכירו רשות ממנו כך המלך אחר שהרשות בידו להניח כליו באיזה בית שירצה מכל בתי העיר יכולי' לקנות רשות ממנו שאין זה דומה לזה לשני טעמי' הא' שהאניה הגדולה דינה כחצר של יחיד בעלת בתים רבים מיוחדים לשכירות ואין להביא ממנה ראיה לעיר שהיא רשות הרבים:
47.7
ועוד שאפילו באניה או חצר ראוי להיות ב' תנאים האחד שצריך שיהיה למשכיר מקום מיוחד בביתו של שוכר ולא שיהיה לו מקום בלא יחוד בכל מקום שיזדמן אלא מקום מיוחד צריך ואם אינו מיוחד אוסר השני שיהיו לו שם מטלטלין במקום לא שתהיה לו רשות לבד לתיתם שם דאי לא תימא הכי אמאי הוצרכו בגמרא לחלק בין כלים הניטלין בשבת לשאינן ניטלין דהא בלאו הכי נקראת תפיסת יד ובלבד שתהיה הרשות בידו להניחם שם בכל עת שירצה אלא ודאי לא מיקרי תפיסת יד אלא בשני התנאים הילכך אע"פי שהמלך יש לו תפיסת יד בכל בתי העיר להפקיד שם כליו אינו יכול להקנות רשות הבתים ליהודים אחר שאין למלך בית מקום מיוחד שבו יפקיד כליו וגם אין לו שם כליו שאינן ניטלין שצריך שיהיו לו שם כליו בפועל לא שיהיו בכח ומשיי' בכל א' מהם מקו' מיוחד לעצמו אשר בו יפקד כליו וכיון שהדבר כן אין לו תפיסת יד כלל באחד מבתי העיר באמת ובמשפט ואין מספיק לו שתהיה הרשות בידו להשתמש בכל בית בכל עת שירצה א"כ אין לשכור ממנו רשות להשתף בעיר כ"ש מאחד מבניו או משרי מלכותו רק מכל אחד ואחד מבעלי בתים של העיר דכיון שהדרים בבתים ובחצרות הם האוסרים לטלטל בעיר מהם צריך לשכור הרשות ע"כ דברי החכם הנז' הכלל שלפי שחשב שאלו השני הנושאים אחד ושדיניהם אחד חשב שהאחרונים שאמרו שנקראים תפיסת יד כשיהיו לו רשות להניח שם חפציו א"ה אם אין לו חפצים שם בפועל שהא' מהם הוא רבינו אהרן נחלקו על הראשו' שהצריכו שיהיו לו שם חפצים בפועל ושאינן ניטלין בשבת וזה אינו כן אלא ודאי הראשונים הודו לדברי האחרונים שהראשונים מאמרם בנושא הראשון והאחרונים דברו בנושא הב' שהוא גוי שהשכיר לגוי והלך השוכר:
47.8
ועוד קשיא ליה איך יתכן שהאחרונים שאמרו יספיק שיהיה לו רשות להניח שם כליו והוא רבי אהרן וחכמים אחרים נחלקו על הגמרא שבגמרא פסקו הדין שצריך שיהיו שם כלים ולא די זה אלא שיהיו אינן ניטלין בשבת דתנן בפרק כיצד משתתפין בית התבן ובית העצים ובית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו רבי יהודה אומר אם יש תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו ואמרינן בגמרא היכי דמי תפיסת יד כגון חצרו של בוניס בן בוניס פי' בוניס היה עשיר וכל בית שהיה לו בחצרו היה לו סחורה ומיני פרקמטיא ורבא בר רב חייא אמר אפילו יתד של מחרישא אמר רב נחמן תני דבי שמואל דבר הניטל בשבת אוסר דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר ע"כ הרי כולי עלמא מודו בגמרא שצריך שיהיו לו שם כלים בפועל ולא בכח שיהיה לו רשות להניח שם כליו ואיך אפשר שרבינו אהרן חולק על הגמרא חלילה חלילה אלא ודאי דגמרא מיירי בנושא הראשון ורבי אהרן מיירי בנושא השני וראיה לזה שהרי הרשב"א כתב השני מאמרים שדברו הראשונים והאחרונים ופסק הדין כשניהם ואם הוא נושא א' או יש לשנים נושאים אלו דין אחד איך סתר דבריו שהרשב"א כתב בספר תורת הבית ז"ל ישראל שהשאיל ביתו או השכירו לאחר אם יש לבעל הבית תפיסת יד בו אינו אוסר עליו איזו היא תפיסת יד כל שיש לו שום דבר שאינו ניטל בשבת כגון טבלה או עששית כו' וסמוך לזה כתב גוי שהשכיר רשותו לגוי אחר אם המשכירו יכול לסלק את השוכר כל זמן שירצה שוכרין אפי' מן המשכיר אבל אם אינו יכול לסלקו לא:
47.9
ונראה לי שאם היה למשכיר במה שהשכיר שום תפיסת יד שהיו לו שם כלים שוכרין אפילו מן המשכיר עכ"ל הרשב"א:
47.10
ולפי סברת החכם הנז' סתר הרשב"א דבריו סמוך זה לזה אלא ודאי הם שני נושאים מחולפים ונבדלין כרחוק מזרח ממערב דבנושא אחד פסק הרשב"א שצריך שיהיו לו שם כלים בפועל ושאינן ניטלים בשבת ובנושא השני פסק שיספיק שיהיה לו רשות לשום שם כלים אפילו אין לו שם בפועל כלים וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל שני ישראלים שנתאכסנו בפונדק ודרך הפונדק להיות שם חדרים חדרים כל אחד לבדו והם אוסרים זה לזה וצריך לשכור רשות מגוי בעל הפונדק ולא היה לשם הגוי שהיה בידו מושכר הפונדק מגוי א' והיו מתיראי' שמא יבא בשבת ויאסור עליהם ויבטל עירובם שעשו ביניהם אם ישנו שם המשכיר ששכרו לאותו שוכר יכולין להשכיר רשות מן המשכיר ודוקא שיכול המשכיר גוי לשוכר פי' פי' ודוקא שאין למשכיר שום תפיסה בפונדק אבל יש לו תפיסה בפונדק יכול לשכור רשות ממשכיר ולא גרע משכירו ולקיטו כו' עכ"ל הרי שבכאן לא הזכיר שיהיו לו שם כלים אלא שום תפיסת יד סתם ובחלק עצמו כתב להלן בית הבקר ובית התבן כו' אם הניח שם עירוב הרי זה עירוב ואם דר שם שום אדם בהן כגון שבעל החצר השכירו לשום אדם אוסר על בעל החצר ואם בעל החצר שהבית שלו יש לו תפיסת יד עדיין דאותו בית כלומר שיש לו שום כלים בתוכו אינו אוסר עליו הדר שם שהרי הוא כמו שדרים שניהם בבית אחד ודוקא שיש לו לבעלים שום סחורה או פרקמטיא אפי' יתד המחריש' ודוקא שיהיו דברים שאינן ניטלין בשבת אבל דברים הנטלין בשבת אוסר אותו אדם עליו עכ"ל:
47.11
הרי מבואר מה שאמרתי שבזה הנושא האחרון אמ' דוקא אבל בנושא הראשון לא אמר ודוקא וא"כ שמאחר שכת' זה בנושא או סמך בנושא אחר אינו כן שבראשונ' היל"ל ודוקא לשוכן באחרונה ולא בהפך וכן בנושא הראשון וזהו שכתב הטור ז"ל בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר והשאילם או השכירם לאחרים ויש לו כלים בכל אחת מהן אם אינן ניטלין בשבת מחמת איסור או מחמת כובדן אין הדרים בהם אוסרים עליו שחשובין כולם כאילו דרים עמו ואם ניטלין בשבת אוסרין כיון שיכול להוציאם משם זה כתב בנושא הראשון ובנושא הב' כתב גוי שהשכיר לחבירו גוי אם נשאר לו שום תפיסה אם יכול המשכיר לסלק לשוכר תוך זמנו חשוב כאילו הוא ברשותו ויכולים לשכור ממנו ואם לאו אין יכולין לשכור ממנו עכ"ל דייק לשונו שבנושא הראשון כתב אם יש לו כלים וכתב אם אינם ניטלין בשבת ובנושא השני לא כתב כן אלא אם נשאר לו תפיסה בבית ולא כתב אם יש לו כלים אלא תפיסה שר"ל שיש לו רשות לשום שם כלים וגם לא כתב שאינן ניטלין בשבת ועוד דייק שלא כתב אם נשאר לו תפיסה בבית שאולי היה במשמע שיהיו לו שם כלים בפועל לא כתב שום תפיסה לשון שום ר"ל כלל ועיקר שאם היה לו שם שום תפיסה פי' תפיסה כל דהוא והיא התפיסה הקטנה שיש לו רשות לשום שם כלים אפי' אין לו עתה כלים יספיק וכן רבינו ירוחם כתב לשון שום ולפי' האמת אלו השני נושאים מחולפים מאד חוץ מהחלוף הנז' שנושא הראשון לא שייך בגוי שמשכיר לגוי אלא שישראל הוא המשכיר כמו שאתה רואה בעיניך ונושא השני נופל בגוי שהשכיר לגוי כמו שהיה ענין רשב"ל ותלמידי רבי חנינא איקלעו לההוא פונדק הכלל שמשני תנאים שכתב החכם שצריך המשכיר להשכיר לאחר שיוכל המשכי' להשכי' לישר' שהא' הוא שצריך שיהיו לו שם מטלטלין אלא שתהיה לו. רשות לבד לתיתם לו אינו כן אלא ודאי יספיק שיהיה לב"הב רשות למניח שם מטלטלין אף שלא להניחם. וא"ת למה בנושא הראשון צרי' תפיס' גדולה ובנושא השני יספיק תפיסה קטנה תשובה נ"ל הטעם שבנושא הא' הוא שאפי' לא יתן עירוב השוכר יהיה המשכיר מוטל לטלטל בחצר בשבת ומאחר שאינו נותן ערוב צריך שיהיה בעל הבית המשכיר בתוקפו ובגבורתו הראשונה בענין רשות הבית ולזה צריך שיהיה לו תפיסה גדולה וכאילו השוכר ממנו דר עם בעל הבית בבית מאח' שאין הדר שם נותן ערוב אבל בנושא הב' הוא שהגוי רוצה להשכי' לישר' אחר שהשכיר לגוי יספיק שיהיה לו תפיסה קטנה שהרי ישראל השוכר הוא נותן עירוב שזה השכירות ששוכר מגוי באחרונה אינו לשלא יתן עירוב אלא לערב עם יהודי' אחרים ומאחר שצריך לתת עירובו תפיסה קטנה שיהיה למשכיר דיו ועוד שכל רשות שיש לכל אדם יכול להקנותו לכל מי שירצה וגוי המשכיר אעפ"י שלא נשאר לו תפיסה אלא תפיס' קטנה אותה הקטנה יכול למכור וזה יספיק לשיהיה ברשות ישראל לכשיוכל לתת עירוב עם היהודים אחרים שבחצר שתפיסת כל דהו יספיק אבל בנושא הראשון אי איפשר שיספיק תפיסת כל דהוא שהרי עתה אין לו כלום בבית ואם כן איך לא יאסור עליו השוכר והנדון שלפנינו הוא הוא הנושא השני:
47.12
גם התנאי הראשון שכתב שצריך שיהיה למשכיר מיוחד בביתו של שוכר ליתא והטעם שמאחר שנתבטל התנאי השני והוא שאמרנו שא"צ שיהיה לבעל הבית כלים בבית שהשכיר אלא שיספיק שיהיה לו רשות להניח שם כלים א"כ עכשיו שאין הכלים בבית מה לי שיהיה לו מקום מיוחד להניחם כשבאים מה לי שיניחם באיזה מקום מן הבית:
47.13
ועוד שא"צ שיביאם בשום זמן אלא שיהיה לו רשות להניחם כשירצה ואפי' לא הביאם לעד. ועוד שהרי הרשב"א כתב אפי' אין לו שם כלים אלא שיש לו רשות להניחם שם די כמ"ש למעלה ואז שוכרין אפי' מן המשכיר ע"כ ולא כתב שיהיה לי שם מקום מיוחד להניח שם כלים ועוד שהטור כתב אם נשאר לו שום תפיסה בבית יכולים לשכור ממנו ולא כתב מקום מיוחד ועוד שהטור כתב גוי שהשכיר ביתו לחבירו גוי אם נשאר לו שום תפיסה כל דהוא אפי' התפיסה הפחותה שאפשר וא"כ א"צ מקו' מיוחד שאם צריך מקום מיוחד אינה תפיסה פחותה אלא ודאי יספיק כל מקום שיזדמן בבית ועוד לא ראיתי במשנה ולא בגמר' ולא בפוסקים מי שיזכור מקום מיוחד. ועוד שגם רש"י שהביא החכם הנז' בקונטריס הנז' שמדבריו הוציא שצריך מקום מיוחד לא ראיתי כן ברש"י שרש"י לא אמר מקום מיוחד אלא כת' תפיסת יד שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע ע"כ הרי שאמר מקום בדירתו לא אמר מקום מיוחד וכוונתו שנשאר לבעל הבית מקום ששם כליו וכליו שם בפועל ויהיה איזה מקום שיזדמן שהמקום שנשאר לו הוא המקום שיחפוץ בכל הבית באיזה מקום שיהיה פי' עתה יש לו כלים במקום אחד במזרח הבית כמשל וכשיחפוץ לשנותם מן המקום ההוא למערב הבית ג"כ יש לו רשות לעשות וכן בכל מקום מכל הבית ובלבד שלעולם יהיו כלים שם בפועל וזה הפי' משמע שהוא אמיתי כלשון רש"י מאחר שלא אמר מיוחד ועוד אם כונת רש"י מקום מיוחד מנ"ל זה שמלשון המשנה לא יוכל רש"י להוציא זה שלשון מתני' היא רבי יהודה אומר אם יש תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר ולא אמר רבי יהודה מקום מיוחד אלא תפיסת יד וא"כ אפי' אינו מיוחד יש לו תפיסת יד ופי' הרמב"ם תפיסת יד שמוש ועכשיו אודיעך חידוש טוב בזה והוא שעד אתה אמר החכם שצריך מקום מיוחד דוקא ואם אינו מיוחד אוסר ואני אמרתי שלאו דוקא מיוחד אלא בין שיש לו מקום מיוחד בין אין לו מקום מיוחד אינו אוסר ועכשיו אני אומר שהוא הפך ממה שאמר החכם אלא שאם יש לו מקום מיוחד אוסר ואם אין לו מקום מיוחד אינו אוסר וזה יתאמת בשכבר ידעת שכמו שהגוי בעל הבית שבחצר יכול להשכיר לישראלים שבחצר כן שכירו ולקיטו של גוי יכול להשכיר כדגרסינן במסכת עירובין פרק הדר ההוא מבואה דהוה דייר בה לחמן בר בריסתק א"ל אוגר לרשותך ולא אוגר להו וא"ל רבא ליזיל חד מיניכו ולישאל מיניה דוכתא וליתיב בה מידי דהו"ל כשכיריה ולקיטיה ואמר רבי יאודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפי' לקיטו נותן את עירובו ודיו ע"כ וצריך שתדע דהא דשכירו יכול להשכיר דוקא אם יש לו רשות להשתמש בכל הבית כמו הבעל הבית שאז הוא כשלוחו להשכיר כל הבית אלא בחלק מיוחד א"י להשכיר לפי שאינם דרים בעיר כל א' בחצר בפ"ע כי לפי שהן אוסרן זה על זה גם הגוי אוסר עליהם ומזה אתה יכול לדון כי אותו התיקון בעצמו שצריכים לעשות שני יהודים הדרים כל א' בבית מיוחד לאכילה בחצר א' עם הגוי והיא שצריכין לשכור רשות מן הגוי הדר עמהם בחצר וכן שנים או שלשה גוים הדרי' בחצר א' עם היהודים ההמה צריכים היהודים ההם לשכור רשות מכל א' וא' מהגוים הוא בעצמו התיקון ליהודי' רבים הדרים כל א' וא' בבתים מבעלי בתים גוים שבעיר בפרט וכ"כ רבי' פרץ עיר מוקפת חומה ישראל הדר בה יחיד מותר לטלטל בכל העיר וא"צ לשכור רשות מכל העיר אבל אם היו שנים בשני בתים אפילו ערבו שניהם יחד אסורים לטלטל בעיר עד שישכירו רשות מכל הגוים עכ"ל וכן הביא המרדכי פסק הלכה וכ"כ בה"ג וז"ל ואי מתא דגוים היא בעי למיזבן רשותא מכל גוים דאית בה כי היכי דתיקום כולה מתא ברשותא דישראל ולבתר ערבי עכ"ל וע"ז סמך בעל ספר ה"ג עכ"ל החכם הנז' במין הראשון של ראיות וזה המין נחלק לשנים הא' ממסכת עירובין מדמינן פי' שאחר שבמסכת עירובין לעולם השוו תיקון המבואות עם החצרות ועם כל העיר לחצר עם הבתים בכל הדינים ובכל הענינים א"כ מאחר שפירשו שחצר שבו בני יהודים וגוי אחד או שנים הצריכו שיקנו רשות מבע"ה בעצמו א"כ ה"ה נמי בעיר בכללה שבה יהודים רבים וגוים רבים צריך שיקנו רשות מכל בעל בית ובית ולא משר העיר וזאת הראיה היא דרך חיוב שמה שפסקו החכמים ז"ל בחצר עם הבתים יפסקו במבואות עם העיר לא שאמרו בפי' שלא נקנה רשות משר העיר זהו החלק הראשון מן המין הראשון של ראיות:
47.14
החלק הב' מן המין הראשון הוא מהר"ר פרץ ז"ל שכתב אסור לטלטלו בעיר עד שישכירו רשות מכל הגוים וכן המרדכי וכן בה"ג שכתב בעי למזבן רשותא מכל הגויים דאית בה כי היכי דתיקו' כולה מתא ברשות' דישראל ולבתר ערבי וע"ז סמך בעל סמ"ג ואע"ג שאמרו בפי"ז לא לא אמרו דרך שלילה שלא קנו רשות משר העיר אלא שמשמע מדבריהם ממה שאמרו שיקנו רשות מבעלי בתים ולא אמרו משר העיר נפקא מינא שלא נקנה רשות משר העיר:
47.15
הראיה הראשונה אינה ראיה שבדימוי עצמו יוצא ממנו שנשכור משר העיר שכמו שאומר בגמ' שבעלי בתים גויים של חצרות נקנה מהם רשות לטלטל בחצר כך ראוי שמבעל העיר והוא המלך נקנה רשות לטלטל בכל העיר:
47.16
וא"ת צריך שיהיה השר והמלך בעל הבתים כמו בקנית רשות מבעל חצר שהוא בעל הבתים התשובה מאחר שיש לו רשות למלך להפקיד כליו שם הרי הוא בעל כל בית ובית לענין שכירות ויספיק שיהיה לו רשות להשתמש בכל בית כמו בעל החצר בבתים ועוד שהרי הרב אהרן אמר שיספיק לקנות רשות מהמשכיר שכבר השכיר אם נשאר לו רשות להשתמש בו וא"כ ה"ה בשר העיר מאחר שיש לו רשות להשתמש בכל בית כדינא דמלכותא בגמרא אם נשאר לו רשות לשום כליו שם זה הרשות יספיק לשישכור לישראל: ועוד שאין דנין אפשר משאי אפשר שבחצר אפשר לקנות מבעליו הרשות אבל במדינה אי איפשר לקנות מן אלף בעלי בתים ועוד שלעולם בונין בתים ובאין שם דיורים אחרים ועוד שבכל יום ויום מוכרין הדיורי' עצמן בתיהם לאחרים וצריך בכל יום לקנות רשות מהדיורין הקונים ואין לדבר סוף גם הראיה השנית שבחלק השנית אינה ראיה שמה שכתבו הפוסקים דבעי למיזבן רשות מכל גוים דאית בה גם זה דיברו דרך חיוב ולא דיברו דרך שלילה לומר ואין קונין משר העיר אלא שאמרו קונין מכל בעל בתים וזה לא כיוונו לשלול שר העיר דה"ה אם ירצה קונין משר העיר ומה שאמרו שיקנו מכל גוים דאית בה ה"ה מן השר אלא לפי שהשר מקפיד על שכירות העיר שיראה לו שרוצים לסלקו מהעיר וכמו שקרה במלך טורקיאה שבקשו קהלות קושטאנטינא לקנות ממנו רשות העיר ולא רצה שאמר להם שאם יקנה להם רשות העיר יהיה אסור לו לקחת מהם מס וכרג"א כמו שידענו מפי השמועה וכמו שכתבת לי בשאלתך וכן בקשו משר אחד מפ' ראנקיאה שימכור להם רשות העיר ואמרו לו עבדיו שלא יעשה שחשבו שיסלקוהו מן העיר. ולזאת הסבה תיקנו חכמים שבטול רשות לא יועיל עם הגוי אלא שכירות כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך יצא הישר' משם כדמבואר בגמ' ולכן לא הזכירו קניה משר המלך שהוא רחוק שימכרו רשותם אלא דיברו במצוי שבעל החצר אינו מקפי' בזה ודבר הכתוב בהווה:
47.17
ועוד מה שלא דברו במלך או שר לפי שרצו לדבר בדבר שהוא כולל בכל המלכיות ובכל המדינות ובכל העיירות והוא מבעלי החצרות אבל מלך או שר אינו כולל שהרי יש עיירות וכרכים ומדינות רבים שאין להם מלך ושר וגם מחוזות רבות וגדולות מאד שאין מלך ולא שר להם כמו יושבי פלשת היא ויניציאה ולכן לא דיברו במלך ושר אבל ה"ה למלך או שר:
47.18
הרי נתבטלו הראיות שבמין הראשון בשתי חלוקותיו ועכשיו נלך לבטל המין השני מהראיות והוא שדברו מבואר דרך שלילה ואמרו שלא נקנה רשות משר העיר והם השנים הא' הרמנ"ע ואחר הוא הטור נלך עתה להבין ראית הרמנ"ע כתב החכם בקונטריס התשובה ז"ל וכ"פ הר"מ ז"ל שני יהודים הדרים בכרך אחד אין די להם במה שקונים מהשר לעשות עירוב אלא צריכים לשכור מכל בית ובית שיש להם כדאיתא בעירובין האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלין משל אביהם אינן צריכים לערב ואפילו שכל הבתים משר העיר הואיל ואינם מקבלין פרס ממנו פי' שאינם אוכלין משלו צריכים לשכור מכולם ע"כ וראיה זאת מבוארת במשנה פ' הדר עם הנכרי וא"כ בטלה מחלוקתכם ע"כ דברי החכם המשיב כמ"ש בקונטריס ששלחת לי וזה ט"ס שלפ"ז במשנה עצמה אמרו שלא ישכירו רשות מן השר וזה אינו כן לא במשנה לא בגמ' שלא נמצא תנא ואמורא שיאמר כן:
47.19
ועוד שזה הלשון לא נמשך קצתו בקצתו שאין נמשך מ"ש האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלים משל אביהם אינם צריכים לערב עם מ"ש בסמוך לזה ואע"פ שכל הבתים משר העיר מה לתבן אל הבר ועוד שמיד כשאמר אינם צריכי' לערב אמר ואע"פי שכל הבתי' משר העיר צריכים לשכור מכולם ולפי המשך הלשון הו"ל למימר אין צריכין לשכור מכולם שזה מורה לשון ואע"פ והוא מוכרח אלא לשון הר"ם הוא זה שנים יהודים הדרים בכרך א' אין די במה שקונים רשות מהשר לעשות עירוב אלא צריכין לשכור הרשות מכל בית ובית שיש להם כדאיתא בעירובין האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלים משל אביהם אין צריכי' לערב אבל אם אינם אוכלין משל אביהן צריכי' לערב כך אע"פי שכל הבתים הם של שר העיר הואיל שאין מקבלין פרס ממנו לפי שאין אוכלין משלו צריכין לשכור עכ"ל ותמצאנו בס' כלבו:
47.20
ועתה אקשה להרמנ"ע עצמו ואומר שראיתו אינה ראיה כלל והטענה היא זאת שלשון המשנה בעירובין פ' הדר הוא זה האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים עירוב לכל א' וא' לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל רשותו מאימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחד אבל אם היה העירוב בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר אינן צריכין לערב ופי' המשנה דרך קצרה הוא זה מה שאמרו האחין השותפין אין הכונה האחין שהן שותפין אלא כאלו אמר האחין או השותפין ומ"ש היו אוכלין על שלחן אביהם אלא שנותן להם פרס ואוכלין כל אחד בביתו ואב ובנים כולם בחצר אחד וה"ה אם הבנים בחצר אחרת ופי' המשנה ואמר שמה שצריכין כל אחד ואחד מהבנים לתת עירובו הוא אם יש דיורין אחרים בחצר דמגו שדיורין האחרים אוסרין זה על זה אוסרין האחין זה על זה אחר שאינן אוכלין ממש על שלחן אביהם אלא שנותן להם פרס אבל אם אין דיורין בחצר אין צריכין לערב כלל שכלם נמשכים אחר האב כיון שנותן להם פרס ולא באתי עתה לפרש כל המשנה אלא מה שצרי' ממנה לנדון שלפנינו:
47.21
הכלל העולה מזאת המשנה שהאחין שמקבלין פרס מאביהם ואב ובנים דרים בחצר אחד אם אין אחרים דרים עמהם בחצר אלא הם לבדם אין צריכין עירוב כלל לא הם ולא אביהם שהרי זה הוא כאלו אין בחצר אלא בעל הבית אחד ואם יש אחרים דרים בחצר ידוע שהאחרים צריכין לתת עירוב ששניהם אוסרין זה על זה ואז פשיטא שהאב ג"כ צריך לתת עירוב שהרי שלשה יהודים דרים בחצר האב ושנים אחרים ואפילו האב ואחר אלא אפילו הבנים כלן צריכין לתת עירוב כל א' וא' ומזה אמר הרמנ"ע כדאיתא בעירובין האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלים משל אביהם פי' שמקבלים פרס מאביהם אין צריכין לערב פי' אין צריכין עירוב כלל לא הם ולא אביהם ומיירי שאין דיורין אחרים בחצר אלא הם ואביהם לבדם אבל אם אין אוכלין פרס מאביהם צריכים לערב: ועתה בא הר"מ להוציא דין אחר מזה הדין והוא מה שפי' כך אע"פ שכל הבתים הם משר העיר ואינו מקבל פרס ממנה צריכין לערב: ואני תמיה על הר"מ איך עלה בלבו להוציא זה הדין מזאת המשנה משמע מדברי הר"מ שמדמה שר העיר לאבי הבנים והבעלי בתים לבנים ואע"פ שנראה שאין שוין ולא דומין אבל אניח אותם דומים כמו שחשב הר"מ ואפי' הכי לא יצא זה הדין מזאת המשנה בשום צד שהדין שרצה להוציא הוא ששני יהודים או מאה הדרים בכרך ויש שם ג"כ גוים דרים בה ואין מקבלים פרס מהשר שצריכים היהודים עשות שתי דברים א' אדשישכרו מבעלי בתים גוים הרשות מכל בית ובית השנית שיעשו היהודים עירוב ביניהם ויתן כל בעל הבית יהודי עירובו ואמר עוד ענין שלישי בחלוקה הראשונ' שישכרו רשות מכל בית ובית ולא משר העיר. ועכשיו ראוי לדעת איזו מאלו השלשה דברי' צריך להביא ראיה עליה אם הראשונה שצריך שישכרו רשות מכל בית ובית מבוארת היא בגמ' ואינה צריכה ראיה ואם השנית שאחר ששכרו רשות מכל בית ובית שיעשו היהודים ביניהם עירוב ג"כ ידוע אבל מה שצריך להביא ראיה עליה הוא שבנושא הזה שיש יהודים וגוים דרים בכרך ואין מקבלי' פרס מהשר שאין קונין רשות משר העיר וזאת השלישית לעולם לא תצא מזאת המשנה לפי שהשר לדעתו דומה להבי' האב והבנים בחצר אחד עם אביהם דומין לשר המדינה: ועתה ראוי לדעת מהו הדין שפסק מתני' בזו הנושא שפסק הוא שהאחין שאין מקבלי' פרס מאביהם צריכין שיערבו ביניהם כל א' וא' מהאחין עירוב והודיענו חדוש לפי שאם מקבלים פרס ואין דיורין אחרים בחצר אין צריכין לערב ביניהם ועכשיו שאין מקבלים פרס אע"פי שאין דיורין בחצר צריכין לערב אלו עם אלו ולא שנאמר שאין צריך עירוב כמו שמקבלים פרס א"כ דומה בדומה נאמר שהיהודי' הדרים בכרך אע"פי שאין דיורין אחרים בכרך אלא בלבד יהודים צריכים לערב ולא שנאמר שאמר שאפי' שהכרך כולו מהשר שאין צריך לערב לפי שאפשר שנחשוב שהשר מחבב לכל היהודים ובאילו כלם באוכלי שלחנו מאחר שכל הבתים שלו קמ"ל שלעולם צריכים לערב ביניהם אע"פי שאין גויים ביניהם ויצא זה הדין מזאת המשנה שכמו שהאב היה ראוי שאע"פי שאין מקבלים בניו פרס לא יהיו צריכים לערב כלל מאחר שאין דיורין ביניהם והאב היה ראוי שיחברם ואפ"ה אינו מחברם וצריכים לערב אחר שאין מקבלין פרס ממנו אף הכא נמי שהיה ראוי שהשר יחברם ולא יצטרכו לערב אפי"ה לא יחברם וצריכים לערב וכל זה מיירי כשאין בעיר דיורין גוים אלא כולם יהודים דומייא דמתני' שאמר האחים הדרים בחצר כו' שאין מתני' מיירי אלא בענין עירו' לבד לא לענין שכירות מהגוים וכן בעיר ראוי שלא מיירי המשנה אלא כשהעיר כולה יהודים ואין דרים בה גוים א"כ לענין העיר שדרים בה יהודים וגוים לא שמענו דין כלל מה יעשו היהודים לשיהיו מותרים בעירובם שיעשו וישאר הדין כפי הסברא שישכרו מן הגוים רשות מכל בעל הבית או שיקנו רשות מן השר שזה נשאר בבחירתינו מאחר שזאת המשנה לא מיירי כלל שיש דיורין גוים אלא כולה יהודים:
47.22
וא"ת שזה הדין מיירי ג"כ כשיש גוים בה במתני' והטעם שאע"פי שמתני' לא מיירי פי' בו מיירי באופן הזה והוא שהמשנה אמר שהבנים שאין מקבלים פרס מאביהן לא נחשוב שהם צריכים לערב אלא צריכים לערב וזה הדין הוא אפילו שאין דיורין בחצר וק"ו אם יש דיורין הרי הזכרנו בכאן אם יש דיורין לזה אשיב אין הכי נמי דאפ"ה אינו יוצא דין זה שהכונה בקל וחומר הוא ק"ו אם יש דיורין אחרים בחצר שצריכים לערב והוא הדין בשר שאין מקבלים פרס ממנו דאע"פי דיש דיורין אחרי' פי' גוים אפי"ה צריכין היהודים לערב ביניהם אשיב ואומר אין הכי נמי אבל עדיין לא מיירי מתנ' מה תקון יעשו היהודים לקנות רשות מן הגוי' אם צריך שיקנו רשות מן שר העיר או לא אלא שיקנו רשות מכל בית ונשאר לבחירתינו שנעשה איזו שנרצה שנקנה מכל בית או מן השר שלענין תיקון עם הגוים לא מיירי מתני' ועיקר באב עם הבנים אלא לענין עירוב בלבד ומאחר דלא מיירי באב עם הבנים לענין תיקון מן הגוים ג"כ לא נוציא דין כלל שר העיר בתיקון הגוים שהרי השר שאין מקבלים פרס מאביהם אמר מתני' שצריכין לערב אבל יש גוים בחצר מה תיקון יעשו הבנים לא מקיירי כלל לכן מתוך הדוחק נראה לי שכונת הר"מ דמתני' מיירי בשתי דרכים א' שכל החצר מן האב והשני שיש בחצר דיורין גוים ובאלו שתי הקרקעות אמר מאחר שהחצר כולה משל אב ויש שם דיורין גוים מתני' אמר שאם אין מקבלים פרס מן האב צריכין לערב והכונה דצריכין לערב הוא שיערבו ביניהם וגם שיערבו עם הגוים פי' עירוב עם הגוים הוא שישכרו מהם רשותם ולא אמר שיקנו הבנים רשות מן האב אחר שהבנים כלם מן האב שהוא כמו השר נפקא מינה שלא יפסיק שיקנו הבנים רשות מן האב הכא נמי בשר לא יספיק שיקנו רשות ממנו:
47.23
וזה הנתיב הדחוק הנלחץ מצאתי ליישב דעת הר"מ והוא דחוק מאד דמנ"ל לדמות שר העיר לאב הבנים ובני העיר לבני האב ומנ"ל דמיירי מתני' כשהחצר של האב דילמא אינו משל אב וכן משמע ממתני' אחר שלא פי' כן ומנ"ל שיש בחצר דיורין גוים וא"ת מאחר דמתני' מיירי התם משמע שהוא כולל אפי' שהחצר של אב מיירי בין שיש דיורין גוים בין שאין דיורין גוים סוף סוף מנ"ל שלפי שאמ' מתני' צריכין לערב הכונה שכלל בכאן שכירות מן הגוים ואפילו שנניח שבצריכין לערב כלל שכירות מגוים ומנ"ל שיהיה השכירות מבעלי בתים ולא מן השר דילמא אפי' מן השר שכשתאמר שמה שאמר צריכין לערב ר"ל לערב ולשכור אפ"ה נאמ' לערב ונאמר אנו שמי שראוי הוא השר הכלל שראית הר"מ ממתני' לשלא נקנה רשות מן השר חלושה וחלושה וגם הר"מ ראה וידע כל זה אלא שסברתו היא שאין קונין רשות מן השר ובקש ראיה דרך אסמכתא בעלמא ועתה הטור והר"מ סברתם שאין קונין רשות מן השר ואין להם ראיה כלל ואחר שזאת אמת לא הבנתי מה שכתב החכם הנז' על דברי הר"מ וראייתו שכתב וראייתי זאת מבוארת במשנה פרק הדר מה שראה מבואר אם רואה המשנה כצורתה זיל קרי בי רב הוא ואם ראה מבואר מה שכתב הר"מ כדאית' בעירובין האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלין משל אביהם אין צריכין לערב אדרבא במשנה אומר בהפך שאומר במשנה צריכין לערב והר"מ כתב אין צריכין לערב ואם אמר כן על מה שפי' בגמ' שמכלל אותו הפי' שפי' בגמ' על המשנה יוצא מכללו דין שאין צריכין לערב זה אינו מבואר במשנה אלא נעלם מאד עד שפירשוהו כן בגמ' על צד הדוחק ועוד שאינו מבואר במשנה אלא בגמ' ואם כונת החכם שנראה מבוארת הנפקותא והדין שמוציא הר"מ מהמשנה ולא יראה כמו שראיתי הכלל שלא מצינו מי שיאמר שאין קונין רשות מן השר אלא הטור והר"מ אבל כל שאר הפוסקים משמע מהם שקונים רשות מהם וגם מן הגמ' כמו שכתבתי בתחלת דברי ועוד אומר לך שגם הר"מ והטור יודו שקונין רשות מן המלך וזה יתבאר בהקדמה אחת אמתית שאי אפשר להכחישה והיא שמה שאמרו הטור והר"מ שאין קונין רשות אינו מאמר כללי לכל שר שהרי יש שר שכ"ע יודו שיקנו רשות ממנו והוא שר שהבתים שלו והשכירם ונשאר לו רשות לסלקם שמבואר בגמ' וכההיא דרשב"ל ותלמידי רבי חנינא שהמשכיר שהבתים שלו והשכירם אם מצי מסלק ליה יכול להשכירו לישראל ולא גרע שר ממשכיר דעלמא אבל אדרבא בשביל שהוא שר היה ראוי שיהיה לו יותר יכולת להשכיר ממשכיר דעלמא ובזה השר כ"ע מודו שיכול להשכיר ועוד שכן כתב הרשב"א בפירוש בתשובת שאלה ז"ל:
47.24
שאלת אם יספיק להם שישכרו מהפר"ש שהוא אדון העיר ונותנין לו חק ידוע בכל שנה מהבתים או שמא צריך שישכרו מהבעלים הדרים שם תשובה כל דמצי הפר"ש לסלקן מצי לאוגורי כל היכא דלא מצי לסלקן לא מצי לאוגורי וכדאמרי' בההיא דלא הוה שוכר והוא משכיר ושיילינן מהו למיגר מיניה היכא דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך כי תיבעי לך דמצי מסלק ליה ואמר ליהו ריש לקיש שנשכור עכ"ל:
47.25
וא"כ הטור והר"ם שאמרו שלא נשכור משר העיר אינו כולל שהרי יצא מן הכלל זה השר ועוד נוציא מן הכלל שר אחר והוא שר שהבתי' שלו והשכירם ואין לו רשות לסלקם אם נשאר לו רשות להניח כליו שם יכולים לשכור ממנו כמ"ש הרשב"א עצמו וכתבתיו לעיל וא"כ הרי יש לנו ב' חלוקות דע"כ יודו הטור והר"מ וכל מי שיאמר שאין קונין רשות מן השר יודו שקונין מן השר וא"כ גם כן נכנס חלוקה שלישית והוא שאין הבתים שלו אלא שיש לו רשות להשתמש בכל בית ובית וא"ת אי אפשר להכניס זאת החלוקה הג' לפי שבזאת החלוקה הג' הבית אינה שלו ובשני החלוקו' הנז' הבית שלו שאמרו הפוסקים לעיל שאם יש לו רשו' להניח כליו שם יכול להשכיר דוקא בבעל הבית שהבתים שלו אבל לא במי שאין בעל הבית כמו השר או המלך וכמו שאמר החכם הנז' בקונטריס ששלח לי בסופו תשובה לא גרע מלך והשר משכירו ולקיטו שיכולין להשכיר ואפי' לא לדעתו דבעל הבית והרי שכירו אינו בעל הבית אלא שיש לו רשות להשתמש בה אף המלך והשר ועוד שלפי האמת אין הפרש בין שיהיו הבתים משר העיר או לאו שאם יש לו רשות להשתמש יוכלו להשכיר אע"פי שאין הבתים שלו והראייה שהרי בבעל הבית שלא נשאר בידו רשות להשתמש כמו זר נחשב ולא יועיל שכירותו כלום לישראל אחר שהשכירו לגוי א"כ מי הוא הסיבה שיועיל השכירות כשיועיל הוא הרשות שנשאר בידו א"כ ה"ה בשר שאין הבתים שלו אם יש לו רשות להשתמש בבתים יכול למכור רשותו והוא אותו הרשות שיש לו שאין בכאן סיבה להועיל או להזיק אלא מי שיש בידו רשות להשתמש או אין לו רשות להשתמש והטעם שאין הפרש בין שהבתים שלו לשאינן שלו שאע"פי שאינו שלו אם יש לו רשות ישכיר לישראל ששכירות ליומיה ממכר הוי הלכך אם לא נשאר לו שום רשות הוא שר בעלמא ואם מי שאין הבתים שלו יש לו רשות להשתמש הוא כבעל הבית שנשאר לו רשות שאין הפרש בין זה לזה מצד היות זה בעל הבית וזה אינו בעל הבית אלא מצד הרשות שנשאר או לא נשאר וכ"פ הריב"ש בתשובת שאלה באותה קנייה שקניתם יש לעיין אם תועיל דאע"ג דאית לאדון מס על אנשיו אינו יכול לסלקם מביתם וא"כ איך ישכיר או ימכור רשותם שהרי אפילו אם יהיו הבתים שלו והשכירם כל שאינו יכול לסלקם אין מועיל מה שימכור כדאיתא בפרק הדר בעובדא דרשב"ל ותלמידי דר' חנינא דאיקליעו לפונדק כו' יראה מאותו מעשה שכל שאינו יכול לסלק אין משכיר רשות האחרי' ובנדון שלפנינו ודאי אין האדון יכול לסלקם מבתיהם מן הדין אלא שיש ללמד זכות ממה שאמר הרשב"א שאם היה למשכיר שום תפיס' יד באותם הבתים כגון שיהיו לו כלים או שיש לו רשות להניחם שם אפילו לא הניחם שוכרין אפילו מן המשכיר אע"פי שאין לו כח מן הדין לסלקם לפי שאינו גרוע משכירו ולקיטו יצחק בר ששת:
47.26
הרי מבואר מדבריו שאע"פי שאין הבית מן השר מאחר שיש לו רשות להניח הכלים שם יכול להשכיר לפי שלשונו כולל גם לשר שאין הבית שלו שכך התחלת תשובתו אפילו אם יהיו הבתים שלו פי' לא מיבעייא אם אין הבתים שלו אלא אפילו הבתים שלו אין מועיל וחזר לשתי החלוקות וכתב על שתיהם אלא שיש ללמד זכות כו' ועוד שלא חילק בסוף התשובה דהל"ל ודוקא אם הבתים שלו:
47.27
עוד אשיב לך בשאלה השנית ששאלת שאם יספיק כשיקנו רשות מן המלך אם יועיל בשיקנו רשות משרו או משומרי החומות:
47.28
תשובה פשוט הוא דיועיל מדגרסינן בעירובין פ' הדר אמר רב יאודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן את עירובו ודיו אמר רב פפא כמה מעלייא הא שמעתא ותמהני מהחכם הנז' שכתב וז"ל ועוד אפילו אם נניח שתועיל שכירות משר העיר מה שאינינו לא מיבעייע שאין דר שומר החומות מספיק לזה כי אין לו חלק ונחלה בעיר אלא כחו של מלך יר"ה שהוא גדול מהש' ההו' בממשל' בין בעיר ההוא בין חוץ ממנה אין
47.29
שכירות רשות ממנו מועלת כלל כי אין העיר שלו אלא אוכל קצת פרותיה ואביו אדונינו המלך יר"ה ויאריך ימים יכול להוציא אותו ואת בנו משם לשלח אותו אל מקום אחר כמנהגו ולא יוסיפו לגור בעיר ההוא כל ימיהם עכ"ל:
47.30
ותמהני איך כתבינן שהרי אם נניח שתועיל שכירות מן המלך או שר העיר שבידו ושומר החומות שמקבל פרס מן המלך ידוע הוא שיכול להשכיר ולא עוד אלא ג"כ המלך שגם הוא משמש למלך בכל אשר יצוונו ומקב' פרס מהמלך יר"ה ואע"פי שהמלך יכול להוציאו אותו ואת בנו לא בשביל זה ימנע מלהשכיר שהרי גם בעל הבית שיש לו שכור ולקוט יכול השכיר להשכיר אע"פי שבעל הבית יכול להוציאו מביתו ובעוד שאינו מוציאו יכול להשכיר וא"ת הטעם שהמלך יכול לשכור הוא משום דלא גרע משכירו ולקיטו א"כ יש למלך דין שכירו של בעל הבית וניחא בשכירו דבעל הבית אבל שכירו השכירו לא וא"כ אם המלך יוכל להשכיר מטעם שכירו א"כ שר החומות הוא שכיר המלך והמל נכנס כאן מטעם שכירו א"כ שר החומות הוא שכירו השכירו:
47.31
תשובה איני אומר שהמלך נכנס מטעם שהוא כשכירו של מבעלי בתי העיר אלא כוונתם דאחר שהמלך יש לו רשות להניח שם כליו הרי הוא כבעל הבית וכמו שהבעל הבית שהשכיר אם נשאר לו רשות להניח שם כליו יכול להשכיר לישראל אף המלך שיש לו רשות להניח כליו יכול להשכיר כמו הבעל הבית עצמו וא"ת בעל הבית ניחא אבל המלך אינו בעל הבית לכן אני מביא ראיה לומר שהמלך שיש לו כ"כ רשות ויכולת כמו בעל הבית אע"פי שאינו בעל הבית שהרי שכירו אינו בעל הבית ואפ"ה יכול להשכיר אף על פי שאינו בעל הבית אף המלך יכול להשכיר כמו בעל הבית וא"כ מה שאמרתי שכירו ולקיטו של מלך יכול להשכיר אינו לומר שהמלך הוא כשכירו של בעל הבית אלא אני מביא ראיה שלא גרע המלך אעפ"י שאין הבית שלו מהבעל הבית שהבית שלו ואני מביא ראיה לזה שאני אומר דלא גרע המלך מבעל הבית אף על פי שאינו בעל הבית משכירו וליקטו שאינם בעל הבית:
47.32
גם מה שכתב החכם הנז' בסוף הקונטריס ששלחת' אלי שכתב שצריך לשכור מכל א' וא' מבעלי בתים של העיר דכיון שהדרים בבתים ובחצרות הם האוסרים לטלטל בעיר מהם צריך לשכור שנראה מדבריו אם המלך אינו אוסר לא יועיל שכירות ממנו אינו כן שאע"פי שהמלך אינו דר בעיר ואינו אוסר מאחר שהגוים בעיר וצריך לשכור רשות מן בעלי בתים לפי שיש להם רשות בבתים דה"ה כל מי שיש לו רשות בבית יכול להשכיר שאינו בהכרח שהאוסר הוא יהיה המתיר אלא אלו אוסרין ואלו מתירין מצד הכח שיש להם להתיר כמו שמצינו במשכיר ביתו והלך השוכר שאנו מפחדים שיבא בשבת ויאסור מצד איסור ההולך מתיר המשכיר ולא היה המשכיר האוסר שלא היה המשכיר דר בבית והטעם שאחר שמי שיש לו רשות בבתים והוא הבעל הבית השכירם ליהודים עם כל הבתים ליהודים אע"פי שהבעל הבית השכירם לאחרים קודם ואין הבעל הבית דר בהם ואחר שכל הבתים הם ברשות ישראל או ישתפו מותרים הכלל שמאחר שהמלך יש לו רשות להשתמש בבתים אע"פי שאין יכול לסלקם יכולי' לקנות רשות ממנו שהרי שלשה חכמים המה נפלאו ואמרו כן בפי' הרשב"א ומגיד משנה והריב"ש ולא עוד אלא אפילו הטור והר"מ וכל מי שיטה אליהם יודו בזה כמו שפירשתי למעלה ואומר עוד אילו הונח שהטור והר"מ לא יודו בזה והנה חולקים אלו עם אלו והלכה כדברי המיקל בעירוב כדגרסינן במסכת עירובין דאמר ריב"ל הלכה כדברי המקל בעירוב והלכתא כוותיה ואומר עוד שאילו הונח שלא היינו מוצאים חכם שיאמר שרשות המלך יועיל אלא אם היה יכול לסלקם מן הבית כבעלי בתים דע שכל הקרקעו' שבמלכו' אדונינו המלך יר"ה מן המלך כמו שהעידו לפני אנשי אמת שהיקרה בת המלך יר"ה רצתה לקנות בתים מבעלי בתים שם בקוסטאנדינא ולא רצו והזמינתם לדין לפני המשנים וימצא כתוב שהקרקעו' כלם שבכל המלכות הם מהמלך אלא שהרשה לאנשים שבמלכותו שיבנו בקרקעותיו בתים באופן שקרקע כל בית ובית הוא מן המלך והבנין שעליו הוא מבעל הבית:
47.33
וא"ת לפי זה המלך ובעל הבית הם שותפים בכל בית ובית ואם הם שותפים זו קשה מן הראשונה שלא יספיק שיקנו רשות מן המלך ולא יספיק שיקנו רשות מן בעלי בתים אלא צריך שיקנו רשות משתיהם כדאיתא בירושלמי ישראל וגוי שהיו דרים בבית א' צריכין ישראל והגוי להשכיר נפקא מינה שהשותפים בבית א' צריכין לקנות רשות משתיה תשובה הוא דירושלמי יובן שיש לכל א' מן השותפים מקום מיוחד להשתמש שאע"פי שלא חלקו הבית בגדר בנתיים וגם אין כל אחד מכיר מקומו עכ"ז כל א' נטל ע"כ עכשיו לשמושו צד אחדז ה לצד מזרח מן הבית וזה לצד מערב כמש"ל ולכן צריך שהשני שותפין ישכירו רשותם ולא יספיק ששותף אחד
47.34
ישכיר רשותו אבל אם משתמשים כל אחד מהם בכל בית יספיק רשות מאחד מהם שהרי כל אחד יש לו רשות בכל הבית וכמו שאמרו בחמשה שכירין כי לא ידעתי למה נדחק בזה דהא איכא למימר דההיא דירושלמי שאני שהישראל והגוי דרים בבית ושניהם אוסרים אבל כשאין דר אלא א' מהבעלים באיזה מהם שישכור סגי אי נמי דהתם שאני שהישראל והגוי הדרים בבית הם שני מינים ולפיכך צריך לשכור מן הגוי ולערב עם הישר' אבל אם היו גוים דרים בבית אחר אין צריך לשכור אלא מאחד מהם וזה נראה עיקר ונלמד בקל וחומר מדין שכירו כו' שאע"פי שאין לו חלק ונחלה בבית כשישכרו ממנו סגי וכ"ש כששכרו מאחד מהבעלים ואין לחלק ולומר דמכח הבעל הבית אתי ולא דמי לשני בעלי הבית דא"כ בחמשה שכירים נבעי שישכור מכל אחד דהא הו"ל כחמשה בעלי בתים אלא ודאי אין צריך לשכור אלא מבעל הבית א' די שיקנה רשות מאחד מהם וכן מאשתו שאלו משתמשים בכל הבית וראיה לזה שכ"כ הרב רבינו ירוחם שכתב ואם בעל החצר שהבית שלו יש לו עדיין תפיסת יד באותו בית כלומר שיש לו שם כלים בתוכו אינו אוסר עליו הדר שם שהרי הוא כמו שדרים שניהם בבית אחד וכתבתיו למעלה ואע"פי שסמ"ג פירש הירושלמי וכתב דמיירי שניהם שותפים בבית צריך שיובן שכוונתו ששניהם שותפים בבית וכל אחד משתמש בצד אחד זה למזרח וזה למערב ואין כל אחד משתמש בכל הבית כמו שפירשתי דלא מסתברא שאם כל אחד משתמש בכל הבית שצריך משניהם לקנות רשות ועוד אומר לך שהקרקעות נתנם המלך להם על מנת כשיחפוץ יצוה להם שיסתרו הבנין וילכו להם ויעשו כאהלי קדר וכן נמצא בדיני המלוכה שבמלכות הזאת והרי יכול לסלקם ועוד שא"כ המלך אדוננו לקח את כל הארצות האלה ובתים בנויים ממלך הגוים ונתן הבתים לאנשי מלכותו ע"מ שיסלקם כשירצה וידוע זה ועוד אומר לך טענה אחת חזקה לשנקנה רשות מהמלך ובנו יע"א אילו הונח שלא לקחם המלך או שלקחם ונתנם מתנה תמורה וגם אילו הונח שלא יועיל רשות להשתמש אלא צריך שיהיה למלך רשות לסלקם ואילו הונח שכל החכמים יסכימו בזה מה שאינו כן אפילו הכי נוכל לקנות רשות מהמלך והטעם שהמלך יוכל לקחת הבתים בשעת המלחמה ולסלק לבעלי הבתים ולמלאת הבתים מפרשיו ואנשי מלחמתו למרכבותיו ולהשאיל להם בתים בצד אחרת מן העיר או בעיר אחרת או להשליכם על פני השדה במקום שמור בעוד המלחמה עליו וכמו שבעינינו ראינו שכל מלך סותר הבתים שאצל החומה בשעת חירום כדי שלא יכנסו הצרים הצוררים בבתים לסתור משם המבצר או החומה או לבא עליו ועל פרשיו בפתח וזהו דינא דמלכותא ואינו גזל וכאלה רבות מקרים בכל יום מזה המין ומימינים אחרים לצורך המלך והחכם הנז' כתב וכי תימא סוף סוף המלך מי גרע ממשכיר וכי היכי דמשכיר היכי דמצי לסלוקי לשוכר בגו זימניה אגרינן מיניה הכא נמי כיון דמלכא כל חד מבני מתא מחזקתיה ממלכא גופיה בעינן למיכר רשותא לא מבעלי בתים הא ליתא מכמה אנפי חדא דדוקא גבי משכיר אמרינן הכי לפי שהבית שלו אבל גבי מלך לא אמרי' הכי דהא אין כל בתי העיר שלו ומלך במשפט יעמיד ארץ ואיך יוציא בני אדם מבתיהם:
47.35
וא"ת בממשלת המלוכה יכול לעשות כן כו' הוי גזל ובכי האי גוונא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ותו בר מן דין ובר מן דין אם אתה אומר כן לא יוכל איש יהודי לשכור רשות מן הגוי הדר עמו בחצר שמא יטילנו המלך מביתו ביום השבת דומייא דמשכיר דמצי לסלוקי בגו זמניה וכל מקום שצריך לשכור רשות מהגוי היה צריך אותו מן המלך וזה שקר אלא מאי אית לך למימר רק ששכירות רשות מן המלך לטלטל ע"י עירוב אינה מועיל לה ע"פ דבר החכם הנז' בקונטריס ששלח אלי מ"ש דהויא גזל אם יוציאם מבתיהם כי אמת הוא אם יקח המלך בתיהם לעצמו ולא לצורך מלחמה אבל להציל העיר מן הצרים אותם עד שילכו הצוררים דין גמור הוא דדינא דמלכותא לקחת הבתי' ולסלקם מהם וגדולה מזו כתוב בשמואל דכתיב ויאמר זה יהיה משפט המלך את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ורצו לפני מרכבתו ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים ולחרוש חרשיו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות הרי שמושל בגופם ובבנותיהם ובניהם וגם בנכסיהם כתיב ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזתכם הטובים יקח ונתן לעבדיו כו' ואתם תהיו לו לעבדים כו':
47.36
ומ"ש עוד החכם הנז' בר מן דין ובר מן דין כו' כוונת החכם שאם יש רשות למלך לסלקם לגמרי מן הדין בדינא דמלכותא ושאינו גזל א"כ לא יוכל איש יהודי לשכור רשות מן הגוי הדר עמו בחצר שמא יוציאנו המלך מביתו ביום השבת וזה שכן אמר דומיי' דמשכיר דמצי לסלוקי לשוכר בגו זימני' וזה אינו גזל שהרי ביתו של השכיר הוא וזהו שאמר בר מן דין ובר מן דין כו' כלומר אילו הונח שאינו גזל וזה חלילה שאם יש רשות למלך לסלקם בדינא דמלכותא ודאי יכול הדר בבית להשכיר לישראל כל עוד שהמלך אינו מסלקם:
47.37
ומ"ש דומייא דמשכיר הדין דמשכיר הוא זה בעצמו שכתבתי שהגוי המשכיר לגוי אע"פי שיכול לסלקו בכל עת שירצה שתיהם יכולים להשכיר כל עוד שאינו מסלקו אם המשכיר השכיר לישראל מושכר הוא ואם השוכר הדר בבית השכירו לישראל מושכר הוא שהרי בעובדא דרשב"ל ותלמידי רבי חנינא באומרם דמצי מסלק אגרינן מיניה אין הכוונה אגרינן מיניה ולא מן השוכר חלילה לפרש כן אלא הפירוש כיון דמצי מסלק ליה אין יכולין לשכור ממנו כמו שנוכל לשכור מן השוכר שהשכירות לישראל מן השוכר פשיטא שיוכל להשכיר שהרי הוא דר בבית ויכול להשכיר רשותו אבל הבעייא היא אם יוכל ג"כ לשכור מן המשכיר אחר שהשוכר אינו בכאן להשכיר ממנו וכן כתב הרשב"א ז"ל גוי שהשכיר רשותו לגוי אחר אם המשכיר יכול לסלק את השוכר כל זמן שירצה שוכרין אפילו מן המשכיר וכתבתיו למעלה הרי שכתב לשון אפילו כלומר ל"מ ששוכרין מן השוכר שזה פשיט' שהרי הוא דר בבית ומאחר שכן הוא האוסר וגם הוא יהיה המתיר אלא אפילו מן המשכיר שאינו דר בבית ואינו הוא האוסר אפי"ה יהיה הוא המתיר ושוכרין ממנו זהו דעתי
47.38
יצחק בן החכם הח"ר יוסף קארו זלה"ה
48.1
ודע בני היקר שאחר שהשלמתי זאת התשובה הובא אלי ספר שאלות מקושטאנדינא ששלחתי בעבורו בעבור כבודך והגיעני היום הזה ומצאתי בו עזר גדול לכל דברי וז"ל השאלה למוהר"ר יאודה אסקירא יש לעיין אם אותה קנייה שעשיתם מועלת שהרי אע"פי שיש לאדון מס על אנשניו אינינו יכול להשכיר רשותם שהרי מן הדין אינו יכול לסלקם ואפילו היו הבתים שלו והשכירם לאחרים כל שאינו יכול לסלקם אינו מועיל שכירות שיעשה הוא מן הרשות כדאמרינן פרק הדר רשב"ל ותלמידי רבי חנינא איקלעו לההוא פונדק כו' הנה בכאן שכל דלא מצי משכיר לסלק השוכר אינו יכול להשכיר הרשות בנדון זה ודאי אין יכול לסלק מן הדין הגוים ההם מבתיהם אלא שיש ללמד זכות על זה ממ"ש הרשב"א שאפילו לא היה משכיר יכול לסלקו אם היה עמו שהשכיר שום תפיסה אלא שיש לו רשות להניח שם שום כלים שוכרים אפילו מן המשכיר שאינו גרוע משכירו ולקיטו עכ"ל וא"כ בנדון זה יש לומר שכיון שכבר ידוע שהאדון יכול להניח כלים בבתי אנשיו ואין מוחה בידו ואין זה שלא כדין שכך נהגו א"כ לא גרע משכירו ולקיטו ויכול להשכיר הרשות כדאמרינן בעובדא דחמן בר ריסתק שלא היה רוצה להשכיר וא"ל ליזיל חד מינייכו ונישאול מיניה דוכתא ונתיב ביה מידי וה"ל כשכירו ולקיטו ואחרי כי מה שאוסר הגוי אינן מן הדין שהרי דירת הגוי אינה דירה אלא כבהמה הוא חשוב אלא גזרה שלא ישכנו גוי עמהם שלא ילמדו ממעשיו גם ענין העירוב עצמו הוא דרבנן ואמרו הלכה כדברי המקל בערוב כזה יש לדון להקל בענין זה שיוכל האדון להשכיר רשות הגוים והממונה שלו כמוהו שהרי גם הממונה יוכל מטעמו להניח כלי האדון בביתם ואם כן חזר הוא להיות בעד האדון ומטעמו בשכירו ולקיטו של כל אחד ואחד:
48.2
ועוד יש טעם אחר להתיר קנית הרשות מהאדון שידוע שדרך הרבים הוא לעולם לאדון לשנותה כמו שירצה ולתת לבעלי הבתים דרך מצד אחר א"כ הרי יכול לסלק הגוים מן המבוי ר"ל מן הדרך ההוא וכיון שיכול לסלקם הרי יכול להקנות הרשות כמ"ש רבי אפס יפה עשיתם ששכרתם אלא שטעם זה לא יוכל להספיק ולהוציא מן המבוי לבתי הגוים כיון שאין אנו מתירים אלא מפני רשות האדון במבוי ולא בבתים הפתוחים לו דהו"ל בביטול רשות חצרו ורשות ביתו לא ביטל אבל מבתי היהודים למבוי מותרים הן כיון שקנה רשות ממי שהדרכים שלו ויכול לסלק בני המבוי מן הדרך ההוא ולתת להם דרך אחר מצד אחר אבל הטעם הראשון מספיק אפילו להכניס ולהוציא מן המבוי לבני הגוים עכ"ל:
49.1
שאלה ראובן בא מארץ צפון למצרים והביא עמו בת קטנה נוצרית שקנה אותה והפקידה ביד אשה אחת ואמרה האשה שדעתו היה לישא אותה והלך לו לארץ המערב ושמעו בו שמת ועתה הבת היא בירושלים גדולה יותר מעשרים שנה וגדלה בדת ישראל כשאר הנשים אם יש תקנה לאשה זו להנשא לישראל כי לא נודע לו במלכו' הזה לא יורש ולא קרוב ויש לחוש שמא ירגישו הגוים שאין לה אדון ויקחו אותה לבית אלמ"אל או שמא אצא לתרבות רעה ח"ו: תשובה לכאורה נראה שאין תקנה לאשה זו לבא בקהל שאין לך אדם מישראל שאין לו יורש שהנחלה ממשמשת ועולה עד יעקב אבינו ואפי תימא שכיון שהיורש הוא במקום רחוק וצריך להוציא מנה על מנה סתמא דמילתא דמתייאש ממנה או אפקורי מפקר לה וקיימא לן המפקיר עבדו או שנתייאש ממנו יצא לחירות מ"מ אין היורש יודע שיש למורישו שפחה והוי יאוש או הפקר שלא מדעת ואפילו תימא דידע מ"מ אין היאוש והפקר מפקיע האיסור שבה אלא הממון והיינו דאמרינן וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל וכיון שלא נודע היורש אין מי שיפקיע האיסור שבה: אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאית לה תקנה חדא שהדבר ספק אם הטבילה לשם עבדות או לא וקרוב הדבר שלא הטבילה וכיון שהיה רוצה לישא אותה אטרוחי בי דינא תרי זימני ל"ל להטביל אותה לשם עבדות ולחזו' להטבילה לשם גרות ואם הדבר כן עדיין גויה ותטבול אותה בפנינו ותהיה מגויירת דקי"ל הלוקח עבד מן הגוים וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו כדאיתא בפרק החולץ ואמרינן בגמ' טעמא גוי גופיה לא קניא ליה אלא למעשה ידיו וכיון שקדם איהו וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה מיניה וכיון שאין לו בו קנין הגוף אין צריך גט שחרור וזה מוסכם ויש מי שכתב שצריך לכתוב לו שטר על דמיו ובנ"ד נמי נכתוב עליה שטר בדמיה ליורשי ראובן ואפילו אם ידענו שהטבילה לשם עבדות והרי היא שפחה אית לה תקנתא אי בעי' אימא משום תקנתא דיורש ואי בעית אימא משום תקנתא דידה דקיימא לן כרשב"ג דאמר ב"ד אביהם של יתומים וכל מה שרואים ב"ד שהוא תקנה ליתומים עושים ומה שעשו עשו וגם זה מוסכם וכתבו הרמב"ם פ"ט מהלכות נחלות והדבר ברור שאם יניחו הדבר כמו שהוא איכא פסיד' ליתמי ולעול' לא יגיע דבר לידי היורש כי שמא תמות או שמא יקחו אותה לבית אלמ"אל או שמא תצא לתרבות רעה כיון שאין לה מי שיפרנסנה ולא מי שישמרנה ומהאי טעמא נמי איכא למיחש שמא ינהגו בה מנהג הפקר ושמא באריכות הזמן תזקין ויפחתו דמיה וכיון דאיכא כל הני טעמי צריכין ב"ד לעשות תקנה על היורש כיון דליתי קמן דאע"ג דקי"ל היוצא לדעת אין ב"ד נזקקין לנכסיו הני מילי שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת נזקקין כדאיתא בפרק המפקיד וכתבה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נחלות וכ"ש בנ"ד שאין היורש ידוע ואין היורש יודע שיש למורישו שפחה דדמי ממש לנכסי שבוי או בורח מחמת נפשות שב"ד עושים להם תקנה ומעמידים להם אפוטרופוס ה"ל מעמידין אפוטרופוס ומוכר את השפחה ומניח המעות ביד הנאמן ע"פי ב"ד עד שיבא היורש וא"ת שמא היורש הוא גדול וקי"ל אפוטרו' לדיקנני לא מוקמינן ל"ק כלל דהא טעמא שלא ימצאו מי שירצה להיות אפוטרופוס כמו ליתומי' דאיכא מצוה אבל אם ימצאו מי שיטפל בנכסים הרי הוא אפוטרופוס ומה שעשה עשוי וז"ל הרשב"א ומסתברא לי דכשאמרו מורידין קרוב דוקא כשאין אדם רוצה לפקח בנכסים בתורת אפוטרופוס אבל אילו רוצה לפקח בנכסים בתורת אפוטרופוס מעמידין ב"ד אפוטרופוס ואין מורידין קרוב ע"כ:
49.2
הילכך בנ"ד פשיטא דמעמידין אפוטרופוס חדא קטן הוא ואם דלמא תמצי לומר גדול הוא ליתי קמאי ואין לך מצוה גדולה מזו וכל אדם רוצה לזכות בה דאיכא תקנה ליורש ותקנה לאשה וקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואין חילוק במטלטלין וקרקעות ועבדים לכל ממנין אפוטרופוס ומוכר ועושה מה שהוא תועלת ליתומים ומה שעשה עשוי וגם זה מוסכם ותניא בפרק הנזקין ואין האפטרופוסים רשאין להוציא עבדים לחרות אבל מוכרין לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחרות הכא נמי מוכר שפחה זו לאחרים ע"מ לשחררה ואחרים מוציאין אותה לחרות ע"י גט וא"ת דכתב עלה רש"י אבל מוכרין אותה לאחרים כגון לאכילה או ליקח בהן קרקע וכ"כ הרמב"ם בפ"י וז"ל יש לאפטרופו' למכור בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים להאכיל ליתומים אבל אין מוכרין ומניחים המעות וא"כ בנ"ד דאית יתומי' לאכילה אמאי ימכור ל"ק כלל דלעולם בתר תקנת יתומים אזלינן ומה לי תקנת אכילה ומה לי תקנה אחרת וכבר בררנו לעיל דאיכא תקנה ליתמי במכירת השפחה להניח מעותיה ביד נאמן ותו בשלמא היכא דאיתי ליורש קמן תקנתא הוא שלא ימכרוהו עבדים ושפחות כדי שישתמש בהם אבל בנ"ד תקנתא היא שתמכר ואנן סהדי דניחא ליהו בהכי כל היכא דאיתניהו כיון דאיכא תקנה לדידהו ולדידה ותו שאין הדברים האמורים אלא בזמן שלא נטל רשות מב"ד אבל נטל רשות מב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה לב"ד וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ונראה שהוא מוסכם ותנייא בפר' הניזקין וכתבה הרמב"ם ז"ל סוף נחלות אין אפטרופוסים רשאין להוציא עבדי' לחרות אפילו ליקח דמים מן העבד להוציאו לחרות אבל מוכרין לאחרים ולוקחין הן הדמים ע"מ להוציאן לחרו' ואותן האחרי' הם משחררים ע"כ ואיכא מאן דפסק כרבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הילכך בנ"ד ב"ד של שלשה חכמים ממנין אפטרופוס בנכסי ראובן ומוכר שפחה זו לאחרים ע"מ לשחררה ומניח את המעות ביד נאמן ע"פי ב"ד והקונה משחרר אותה בגט ומותרת לבא בקהל והנראה לע"ד
49.3
כתבתי וחתמתי דוד ן' אבי זמרא:
49.4
בדיני גזרות ונדרים תמצא דין מי שאבדה שטר כתובת' ועשה לה שטר כתובה אחר בלי אותו התנאי הכתוב בשטר כתובה הראשון מה דינו:
50.1
דיני הכשר מקוה שאלה ששאל מוהרר"י קארו זלה"ה למוהרר"י טאייטאצאק זלה"ה על ענין הכשר מקוה
50.2
א שאלה אחרי שזכיתי לחזות בנועם זיו יקרך תיקר נא נפשי בעיני הדרתו להעמידם על נכון דין מקוה מים הנעשה ממעיין שמקלח בתוכו והדבר ידוע שדרך כל המעיינות כשהמעיין נכנס לעיר עושין חפירה גדולה בקרקע וטומנים בה חבית והמים מתכנסין לתוכה ומשם יפרד למקומות סילונות המקלחות מים בכל העיר וכפי מאי דתנן בריש פ"ה דמסכת מקוואות ופי' הרמב"ם והרא"ש המקוה הנז' פסול לטבול בו שהרי כל המים המקלחי' הם מאותם שבתוך החבית בלי תערובת מי מעיין אחרים והמפרשים הנז' לא הכשירו לטבול חוץ לכלי אא"כ יתערבו מימי המעיין שלא נכנסו לתוך הכלי ומשום דמעיין מטהר בכל שהוא וכמבואר בפירוש' למש' הנז' במאי דקתני העבירו על גבי שפה כל שהוא כשר חוצה לה וכ"כ הרמב"ם בחיבורו בפ"ט מהלכות מקוואות וגם הרא"ש בהלכות מקוואות וכ"כ שותי מימיו הטור ורבינו ירוחם ואע"פי שמדברי רבי' שמשון יש ללמוד התר שפי' כשר חוצה לה כל שהוא חוץ לשוקת על גבי שפתה כשר להטביל בו מחטים וצנורות עכ"ל נראה מדבריו דכל שהוא לא קאי למים המקלחים מהמעיין חוץ לכלי אלא אמים היוצאים מהשוקת קאי דמותר להטביל בכל שהן כלים ומשמע דאפילו כל מי מעיין מקלחים לתוך השוקת ואין טפה נופלת חוץ כשר להטביל כלים במים היוצאים ממנה וה"ה דכשר לטבול בהם אדם אם יש בהם ארבעים סאה וכן נראה ממה שכתב במשנה שאחריה על מעיין היוצא לתלמי דאפילו כל מי המעיין מקלחים לתוך השוקת עכ"ז כשיוצאי' חוצה לא טובלין בהם כיון שלא נפסק קלוח המעיין וכן מצאתי להרשב"א בתשובה בהדייא מ"מ היאך להרמב"ם והרא"ש והבאים אחריהם לא נחוש הן אמת נבוך הייתי במחשבה זו ויהי כהיום הוגד לי כי בשנים קדמוניות היה ויכוח גדול בדבר בימי קדושים אשר בארץ העומדים לנס בני הגולה במקום אחד מושבך על הדבר הזה ונכספה וגם כלתה נפשי לדעת ממוצא דבר שורשן של דברים וטעמם ומה' תהיה משכורתך שלימה:
50.3
תשובה החכם השלם הנעלה גביר ואדיר כמוהר"ר יוסף קארו י"ה אחרי השלום באתי להשיב לכבוד תורתך גם על ענין המקוואות אשר כתב כ"ת ואחוה דעי להפיק רצון כ"ת רצון שוכני סנה גם כי בזמן אשר היה הויכוח בדבר בעיר הזאת לא נמצאתי פה כי הייתי בעיר שויריס גם כי שם שמעתי שסמכו על תשובת הרשב"א ז"ל ולא היו אז בידי ספרים לעיין בענין ואיתני וגאוני עולם היו אז בעיר הזאת ולכן סמכתי על פסקם ועתה חקרתי מהנמצאים אז בעיר הזאת אם ידעו איזה דבר מהדברים שעברו אז על נכון ואמתתן יגעתי ולא מצאתי וחצני נערתי לבקשת כת"ר לעיין בענין כי לכאורה הדבר קשה איך יסמכו להקל במקום שהרא"ש והרמב"ם ורבים נמשכים אחריהם מחמירים ואם לא היה קושי אחר אין להפלא כיון שיש כמה פוסקים סוברים דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה היא דאורייתא והספק הוא בדרבנן גם יש פוסקים דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה אפילו בדרבנן ויש אומרים כי כן דעת הרי"ף ואיני מאריך בזה כי אין זאת כוונתי א"כ כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בזה וכל שכן אם גם רבינו שמשון הוא סובר כדעת הרשב"א כפי אשר כתב כבוד תורתו:
50.4
אבל הקושי העצום כי מה שכתב כ"ת בפי' דברי רבינו שמשון על מתני' דמעיין שהעבירו על גבי השוקת פסול אי אפשר לפרש כן במשנה בשום צד דא"כ לא איכפת לן אם עברו על השפה אם לא אלא שבתוך השוקת פסול וחוצה לה כשר א"כ הכי הו"ל למתני מעיין שהעבירו על גבי השוקת תוך השוק' פסול חוצה לה כשר ועוד דלא הו"ל למתני לישנא דפסול אלא תוך השוקת אין מטבילין חוצה לה מטבי' דפסול משמע דכל מה שעבר בשוקת פסול אע"פי שיצא חוצה ועוד מאי העבירו על גבי שפה כדקתני:
50.5
ונ"ל כי לא יוכל שום אדם להכחיש פי' הרמב"ם והרא"ש במשנה בהעבירו על גבי שפה ר"ל שיהיה מימיו שופכים על שפת השוקת באופן שיתערבו המים שחוץ לשוקת גם שבשוקת עם המעיין ע"י המים שלא נכנסו תוך הכלי ואם היה כדברי תורתך שרבינו שמשון מבין פי' המשנה כאשר כתבת איך אפשר שהרא"ש שהביא כל דברי רבינו שמשון בתשובותיו גם בפסקיו גם בפי' המשנה לא חלק עליו כלל בזה בהיות ההבדל ביניהם לפי דעת כ"ת כרחוק מזרח ממערב ועתה הקושי עצום אחרי אשר פי' הרא"ש והרמב"ם והנמשכים אחריהם מוכרח במשנה על מה סמך הרשב"א ז"ל להכשיר גם על מה סמכו הנוהגים התר במקוואות דידן שהוא מעיין שהעבירו על גבי כלים ולא על גבי שפה:
50.6
ואגיד דעתי לכ"ת דרך כלל בדברי הרשב"א ואח"כ הוכיח סברתו ואכריח אותה לפי קוצר דעתי מתוך מתני' דסוף פ"ד דמקוואות השוקת שבסלע כו' היתה כלי כו' וכמה יהא בנקב כו' ומעשה בשוקת יהוא כו' ואבאר כי הוא אינו סותר דברי הרא"ש והרמב"ם אבל מודה בהם רוצה לו' במה שפירשו בהעבירו על גבי שפה כי פירושם בזה מוכרח מתוך לשון המשנה כאשר כתבתי נראה לע"ד שדעת הרשב"א שמעיין שהעבירו על גבי השוקת מתכשר אפילו לטבילת אדם אחד מתרי גווני או שהעבירו על גבי שפה וכמו שפירשו הרא"ש והרמב"ם או שנכנסים המים לשוקת דרך נקב כשפופרת הנוד אם יש במים שבשוקת עם מי המעיין ארבעי' סאה משום ערוב מקוואות דערוב מקוואות כשפופרת הנוד וה"ה והוא הטעם אם יוצאים מתוך השוקת ג"כ דרך נקב הנוד כשפופרת הנוד והולכים במקוה ובלבד שלא יפסקו אלא שיהיו תמיד מחוברים למי מעיין ולכן באותה התשובה אשר שלח לפאס' רבי משה ן' זכר אשר שאלו לו מעיין נובע והמים הולכים בצנורות תחת הארץ ומתקבצים בחפירה אחת ובחפירת כלי שמתקבצים שם המים ומשם יפרד כו' ולפי שידעתי כי השאלה והתשוב' הזאת נמצאת ביד כ"ת איני מאריך בה הנה השואל לא פי' אם אותו המעיין עובר על שפת הכלי או אם נכנסים ויוצאים המים דרך נקב כשפופרת הנוד או קטן ממנו ולכן פי' לו כל הצדדין וראשונה גלה לי שאם המים עוברים על גבי השפה כיון שהמים מחוברים למעיין אם יש ארבעים סאה במים שבין המעיין לכלי מטבילין אפילו בתוך הכלי והביא מתני' דמעיין שהעבירו על גבי השוקת וכתב וכמו ששנינו מעיין שהעבירו על גבי השוקת פסול העבירו על גבי שפה כל שהוכשר חוצה לו ואח"כ כתב ואם הכלי נקוב כשפופרת הנוד ונכנסים מי המעיין שיש בו ארבעים סאה דרך הנקב אע"פי שאין בתוך הכלי ארבעים סאה טובלין ומטבילין כו' הנה דעתו מבוארת ומבוררת כאשר כתבתי:
50.7
ועתה אגיד יסוד ועיקר סברתו הנזכרת לפי ע"ד לא נכחד מכ"ת מה שכתב הרב רבינו שמשון על ההיא מתני' דסוף פ"ד דמקוואות וכמה יהא בנקב לכאורה משמע דארישא קאי לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוו' מטעם שאיבה אבל אי אפשר לומר כן מדמייתי עלה ההיא דשוקת יהוא דמייתי לה בסוף פ"ק דיבמות לענין ערוב מקוואות כשפופרת הנוד ומשמע שלא היו ארבעים סאה בשוקת והיה מחובר למקוה בנקב כשפופרת הנוד ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה ברישא לא בעי כשפופרת הנוד כיון דהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא נתבטלה מתורת כלי אלו דברי הרא"ש בפסקיו בהלכות נידה גם כיוצא בזה כתב בתשובותיו והם הם דברי רבינו שמשון ועיני כל רואי תראינה כמה יש מהדוחק לומר שמה שאומר במשנה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא כשרה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד שיהיה וכמה יהא בנקב מילתא באפי נפשא ולא יחזור לניקב' דלעיל כי ברור הוא לפי פשוט' דמתני' שיותר שייכות וקשר יש למה שאמר וכמה יהא בנקב עם מ"ש למעלה ניקבה מלמטה או מן הצד ממה שיש למה שאמר ר' יהודה ן' בתירא מעשה בשוקת יהוא עם מ"ש למעלה וכמה יהא בנקב ואע"פי שהוכיחו מהתוספת' דבניקב למטה בשוליי' בנקב דמחט סגי בניקבה מן הצד אע"פי שאין הכלי יכול לקבל מים כל שהוא צריך שיהא בנקב כשפופרת הנוד וכמו שהוכיח הרא"ש מההיא דקסטלון המקלח מים דכרכים ואם כן למה תהיה מילתא באפי נפשא ולא נאמר דקאי אניקב מן הצד דאע"ג דבניקב למטה בשוליים סגי בנקב כמחט מן הצד אע"פי שאינו מקבל מים כל שהוא צריך כשפופרת הנוד ועלה מייתי ההיא דשוקת יהוא הנקב שבה מן הצד היה ובעי כשפופר' הנוד אבל האמת דנקב דבעינן לבטולי מתור' כלי שלא יפסול את המקוה בעינן שיהא הנקב בשוליים ממש ואז סגי בכל שהוא או מן הצד וכשפופרת הנוד ובלבד שלא יהא הכלי יכול לקבל מים כל שהוא כגון שהנקב סמוך לשוליים אמנם נקב דלענין עירוב מקוואות כשפופרת הנוד בעי אבל שלא יכול לקבל מים כל שהוא לא בעי וכיון דההיא דשוקת יהוא בערוב מקוואות איירי ואין צריך שיהיה הנקב למטה אצל השוליים באופן שלא יהיה יכול לקבל מים כל שהוא אלא בכל מקום שיהיה סגי ובלבד שיהיה כשפופרת הנוד וא"כ לא שייכא ההיא דשוקת יהוא הכא כלל א"כ הרי לנו הוכחא גמורה דשוקת יהוא לא היתה נקובה סמוך לשוליים בענין שאינה יכולה לקבל מים כל שהוא רק בכל מקום שהיתה נקובה כשפופרת הנוד וסמוכה למעיין ולא נפסקו המים מטבילין אפילו בתוכה וכ"ש חוצה לה דכיון דלענין ערוב מקוואו' מתוקמא סוף פ"ק דיבמות לענין ערוב מקוואות לא בעינן נקב סמוך לשוליים כמו שביארתי וזהו יסוד ועיקר המנהג שלנו ויסוד ושרש דעת הרשב"א אמנם הרא"ש והרמב"ם שלא התירו בענין זה ראוי לחקור מה כוונתם ובמאי פליגי עם הרשב"א:
50.8
והנראה לי בזה מוכרח כי מחלוקותם תלוי בזה כי לדעת הרשב"א שוקת יהוא היתה כלי ואע"פי שהיתה כלי שייך בה ערוב מקוואות כשפופרת הנוד מבלי שיצטרך שיהא הנקב סמוך לשוליים כמו שפירשתי והרא"ש והרמב"ם סוברים דשוקת יהוא לא היתה כלי רק כמו שוקת שבסלע ולכן שייך בה ערוב מקוואות אמנם אם היתה כלי היו המים נפסלין משום שאיבה אם לא היה הנקב סמוך לשוליים וכשפופרת הנוד וכ"כ הרשב"א באותה תשובה פירוש שוקת יהוא אבן חלולה וכלי היה והיה בצד המעיין כו' הרי גילה יסוד דעתו שסובר ששוקת יהוא כלי היה ואפי"ה הביאוה בפ"ק לענין ערוב מקוואות משמע דבכלי נמי שייך דין ערוב מקוואות והרא"ש כת' בתשובותיו כלל ל' סי' ד' וז"ל אבל לפי סוגייא דפרקא קמא דיבמות דמייתי לענין ערוב על כרחין איירי בשוקת שבסלע שאינו כלי ע"כ הנה גם הרא"ש גילה יסוד סברתו ששוקת יהוא לא היה כלי:
50.9
ועתה אביא הראיות שנראה לע"ד שיש לדעת הרשב"א ששוקת יהוא כלי היתה פשוט הוא דכי אמרינן דכמה יהא בנקב קאי על רישא צריך לומר על כרחין דשוקת יהוא כלי היתה דרישא דמתני בשוקת שבסלע שאינו כלי ובתר הכי אמרינן היתה כלי וחיברה ממלאין בה ומקדשין בה ועל הך דהייתה כלי מייתי מעשה דשוקת יהוא א"כ שוקת יהוא על כרחין הוא כלי ובעינן כשפופר' הנוד לבטלו מתורת כלי ואי אמרינן דכמה יהא בנקב לא קאי ארישא אלא היא מילתא באפי נפשה וכדמוכח' סוגייא דסוף פ"ק דיבמו' צריך לומר כי לבטלו מתורת כלי אין צריך נקב כשפופרת רק כנקב כמחט סגי ובלבד שיהא סמוך לשוליים ובהכי פליגי תנאי בתוספתא דחד תנא סבר דמן הצד אע"פי שיהא כנקב סמוך לשוליים צריך כשפופרת הנוד ואע"פ שיהיה כשפופר' הנוד צריך שיהיה סמוך לשוליים שלא יוכל לקבל מים כל שהוא דתרתי בעינן וחד תנא סבר דאפילו מן הצד כנקב כמחט סגי ובלבד שיהא סמוך לשוליים והכי סברא סוגייא דסוף פ"ק דיבמות וכמו שכתבו הרב רבינו שמשון והרא"ש בפי המשנה ובשלמא להרשב"א ניחא דאע"ג דכולהו תנאי סבירא להו דשוקת יהוא כלי וכפשטא דמתני' וכמו שכתבתי מכל מקום בניקב כשפוררת הנוד אע"פ שלא יהיה סמוך לשוליים מכשירי' משום ערוב מקוואות ואין אנו צריכין להדחק ולומר דחד תנא סבר דשוקת יהוא אינו כלי: אבל לפירוש הרא"ש הכרח לנו לומר דתנא דבעי כשפופרת הנוד מן הצד אע"פי שהוא סמוך לשולים ובטלי מתורת כלי סבר דשוקת יהוא כלי ופליג אסוגיי' דפ"ק דיבמות דכיון שהוא כלי לא שייך בו עירוב מקוואות דלעולם צריך נקב כשפופרת הנוד וסמוך לשוליי' ותנא דסבר דסמוך לשולים בנקב כמחט סגי והא דבעי כשפופר' הנוד היינו לעירוב מקוואות וכסוגייא דפ"ק דיבמות צריך לומר דשוקת יהוא אינו כלי דאילו היה כלי לא סגי בנקב מן הצד אע"פי שהוא כשפופרת עד שיהא סמוך לשוליי' ואין לך דוחק גדול מזה דפליגי תנאי בשוקת יהוא אם הוא כלי או לא ושלא יזכר מזה דבר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא. נראה דאין זה מוכרח דלפי מה שפי' הרא"ש דוכמה יהא בנקב לא קאי אריש' פלוגתא דתנאי דתוספתא בכלי ולענין שלא יפסול את המקוה וההיא דשוק' לענין ערוב מקוואות מתוקמא כדאיתא בפ"ק דיבמות ומצינן לאוקמא לדברי הכל אפי' כשהיא כלי דאפילו מאן דשרי בתוספת' בנקב כל דהוא מן הצד היינו לבטל מתור' כלי אבל לעירו' מקוואות מוד' דלא מתערבי כבציר מכשפפרת ומאן דאמר בתוספת' דבעי' כשפופר' וסמוך לשוליי' סבר דשוק' יהוא נמי הם עבדו נקבו' כשפופרת וסמוך לשוליים דבהכי בטלה מתורת כלי ונתערבו המקוואו' דלדברי הכל שוקת יהוא לא היתה כלי ואינה עניין לדברי התוספתא כלל(: ועוד אני אומר שלדע' הרשב"א אין אנו צריכין להוציא מתנ' מפשטא מכל וכל והכי קאמר אם השוקת היתה כלי פוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא כשרה וכמה יהא בנקב שמן הצד כדי שלא תפסול את המקוה כשפופרת הנוד ומייתי ראיה משוקת יהוא שהיתה כלי דבנקב כשפופרת הנוד מהני לענין עירו' מקוואו' אע"פי שאינו סמוך לשוליים אם היא סמוכה למעיין ולא נפסק קלוח המים והכי נמי בנקב כשפופרת הנוד סמוך לשוליים מהני לבטלו מתורת כלי ולהכשיר את המקוה שעברו מימיו דרך אותו הכלי אבל לדעת הרא"ש מפקינן מתניתין מפשטא מכל וכל ולא שייכא ההיא דשוקת יהוא הכא כלל דשוקת דמתני' בשהוא כלי עסקינן כדאמרינן במתני' היתה כלי כו' ושוקת יהוא אינה כלי רק שוקת שבסלע ולא שייכא הכא כלל: ועוד ימצא כ"ת כי לעול' במשנה כשנאמר שוקת סתם הוא כלי לא שבסלע וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ה בפרה דמתני' בשני שקתות שבאבן וז"ל הבדל יש בין אמרו שוקת שבאבן לבין הסלע לפי שהסלע הוא הר או אבן קיים בארץ ואבן היא אבן מטלטלת וחפירה אשר יהיה בה הוא כלי בלא ספק והנה מתני' דמעיין שהעבירו על גבי השוקת ודאי הוא כלי ובהיות שוקת יהוא כלי נתאמתו דברי הרשב"א וזה נראה לי טעם כעיק' למנהגינו ולדברי הרשב"א והכתב ששלח לי כ"ת קרוב לחג הפסח הייתי עסוק בביעור חמץ מבין הספרים ושמתי הכתב בספר אחד ולא מצאתיו עוד ימחול לי כת"ר ואם עוד אוכל לשרת בו לעשות דבר יכשר בעיני כת"ר הנני ושלום כ"ת יגדול בנפש חכמתך החשובה והיקרה ונפש נכון למצות כ"ת הצעיר יוסף בכמוה"ר שלמה טאייטאצאק זלה"ה:
51.1
אור ישראל וקדושו עטרת בני הגולה העומד לנס עמים ולצפירת תפארת ראש ישיבת תורתינו הרב המובהק החכם השלם הכולל י"א אחר ההשתחויה מרחוק בלב קרוב מהודענא ליה למר איך המכתב מכתב אלי"ם בא אלי וידי נטפו מר עובר ואורו עיני ותעלוזנה כליותי בראותי קשט אמרי אמת ובפרט על דבר המקוה מאד שמחתי ויגל לבי על יושר דברים על מתכונתם סדורים וגם כי כתבתי שיש ללמוד התר מדברי רבינו שמשוו לא אמרתי שכך נר' לי אלא שאפשר לכאורה ללמוד התר מדקדוק לשונו בפי' אותה משנה אע"פי שאם היינו אומרים כך היו נופלים עליו ספקות עצומות מלשון המשנה עצמה ומתוספת' במעיין היוצא לתלמי שכתב הוא עצמו באותו פרק וגם דבריו בפירוש ההיא דמעיין היוצא לתלמי סותרים את זה ונבוך הייתי בענין בכלל ובפרט וכמו שכתבתי ועכשיו נתיישב תהלות לאל יתברך ע"י מר ושכרו כפול מן השמים אלא שעדיין צריך לי תלמוד לפי שמצאתי בתורת הבית הקצר בלשון הזה ויראה לי שכל שיש בנקב כשפופרת הנוד אינו כלי לפסול את המקוה אלא שראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאפילו יש בצדו נקב כשפופרת הנוד אם יכול לקבל מים כל שהוא למטה מן הנקב פוסל את המקוה ולו שומעין שאמר להחמיר עכ"ל ואם הוא ז"ל לא סמך על דברי עצמו היאך נסמוך אנחנו ועוד שמאחר שההיתר הוא משום נקב כשפופרת מי הגיד לנו שיש בחבית ההיא נקב כשפופרת שהרי אותה חבית נקובה נקבים הרבה ובכל נקב מתחלק צנור לכל מעיין ואפשר שאין באותו צנור כשפופרת כ"ת יגדל כנפש מזומן כמאמר כ"ת הצעיר
51.2
יוסף בכמוהר"ר אפרים קארו זלה"ה
52.1
ב אצילי בני ישראל ראשי אלפי ישראל העובדים מאהבה לאל המה השרידים אשר ה' קורא רבני קהלות הקדש אשר בצפת תוב"ב י"ה ויגן בעדם השומר אמת לעולם אנס"ו:
52.2
אחרי הקידה והשתחויה מרחוק כדת וכחק לאנשי חסד ואמונה יודעי דעת ותבונה הן זאת להגיד ולהודיע איך להיות שנתעכבתי פה לסבות ידועות שאין פנאי לכותב' קבעתי לימוד לעצמי בהיותי עומד בביתי שליו ושאנן באו קצת מאנשי ק"ק ספרדים י"ה וספרו לי על ענין הטבילות שנשותיהם היו מתרעמות אליהם באומרם כי לא היה במקוה שיעור לטבילה ויהי כאומרם אלי יום ויום הלכתי וספרתי הדברים לזקן הדיין י"ה פעם אחר פעם ולא שת לבו לתקן ולדעת האמת והחכם מרביץ תורה של ק"ק בקהל ספרדים כמוהר"ר משה כלץ י"ה להיותו עלוב ונרדף מקהל מכת ערבים אין לו פה לדבר ולא מצא להרים ראש והוא ירא וחרד מהם מרוב האיומים והגזומים שמאיימים ומגזמים אותו בעש"ג ואפי' הקהל כולו הם עלובים ונרדפים מהם ממה שעבר עליהם אשתקד היוני אשר החזיקו בידו לעמוד באסור אשת איש עד היום באופן שאין להם כח להעמיד האמת ולכן לא היה יכולת ביד החכם הנז' ולא ביד הקהל יצ"ו לעשות שום דבר לא בתיקון הטבילות ולא בתיקון הערובין שעיר הזאת היא עיר פרוצה אין חומה ואין מקימה ומרימה לגדור גדר הפרצות הנמצאות בקרבה עד שכמעט נשתכחה תורת עירובי חצרות ושתופי מבואות מהעיר הזאת וכמה פעמים עוררתי לזקן הנז' על עניינים כאלו ועוד דברים אחרים שאין ראוי לכותבם והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עליו קללה ולא ברכה ובראותי ענין הטבילות שהוא איסור חמור שיש בו כרת נערתי חצני וקראתי אל החכם כה"ר משה כלץ י"ה והחזקתי לבו ואמרתי לו נקומה נא ונסובבה בעיר אל מקום המקוואות לדעת שיעורם ותיקונם ויעבור עלינו מה ואז הלכנו שנינו עם שני יחידי סגולה מק"ק ספרדים אל המרחצאות למדוד המקוואות ומדדנו ומצינו קצתם שאינם הגונים וראויים לטבול בהם מהם לסבת חסרון שיעור המקוה שלא היה מכיל ארבעים סאה ומהם לסבת היות המקוה צר מאד באופן שלא הייתה האש' יכול' לטבול כראוי עד שתשתטח כבניתא וכבר כתב הרשב"א ז"ל סי' תקי"ח שיש לחוש לכתחלה שמא לא משטתח יפה ובלכתנו שנינו לדבר מצוה הזאת פגענו בקצת מסתערבים והחכם הנז' היה קנה המידה בידו ושאלו לו מאין ולאין והשיב להם באנו מלמדוד המקוואות ומנאנו אותם בלתי הגונים באופן שכל אשה שטבל' במקוואו' ההן בעלה הוא בועל נידה הלכו וספרו הדברי' לזקן וחרד חרדה גדולה והתחיל לחרחר ריב באומרו כי עשו אותנו בעלי נידות וכשומענו את החרדה אשר חרד אמרנו נלך אליו להודיע לו אמיתות הענין להשיב מעלינו חרון אפו והוא היה אז שם בבית החיים והלכנו שם וראינו ושמענו המון העם צועקים אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע באומרם האחד בא לגור וישפוט שפוט עתה נרע לו והזקן בתוכם צועק ואומר ומחזיק במחלוקת עכ"ז לא מנענו עצמנו מהתקרב אליה' כדי להשקיט חמתם ויהי בהגיענו אליהם קם מתוכם איש הדמים ואיש הבליעל ריק ופוחז חתנו של זקן שמו ראש"יד גוים עמלק ואחריתו עדי אובד והוא קללני קללה נמרצ' לי ולכל משפחתי בתוך קהל ועדה וישלח ידו ויחזק בנעלו להכותני על לחיי לולי ה' שהיה לי שנמצא שם איש טוב שכשמו כן הוא נסים בן סימן טוב שנעשו לי נסים על ידו ויצילני מיד הבליעל הנז' ובעת ההיא לא נמצא שם שום ספרדי לעוזרני לולי ה' שהיה לי ועכ"ז לקים מאמר ישעיה הנביא שאמר גוי נתתי למכים פני לא הסתרתי מכלימות וריק וצעקתי צעקה גדולה ומרה הייטב בעיני ה' כל עושי טוב רע בעיניכם והס כי לא להזכי' בשם ה' ישפוט השופט לעושי הרע כרעתו טרם מלאת לו חדש ימים ותפסתי לזקן ואמרתי לו נלך לברר הענין ואם אמת אתכם שאתם אומרים שהמקוואות הם שלמים הריני מקבל עלי לעמוד בנידוי שנה תמימה אם לא תתירו לי אתם ואם לאו תתקנו אותם כי אין כוונתינו להשתרר רק להרחיק האדם מן העבירה ותכף הלכנו למקוואות ובהיותינו עומדים ומודדים מסרו אותי ביד האומות והעלילו עלי שעשיתי עצמי אלוה להמית ולהחיות על שקללתי אותו שלא ימלא חדשו ושמו אותי בבור וכשומעם ק"ק ספרדים י"ה באו בחפזה ובמרוצה והפסידו ארבעה שולטאניש וחצי והוציאוני תכף ומיד ישלם להם ה' כפעלם ותהי משכורתם שלמה עפ"ז מדדנו המקוה האחד אורכו ורוחבו ועומקו ועלה אורכו אמה ושני שלישים שהם שלשים ושמנה גודלים ורוחבו אמה שהוא ארבעה ועשרים גודלים ועומקו אמה ושני שלישים שהם ל"ח גודלים ועשינו החשבון באופן הזה עומקו הוא אמה ושני שלישים חסר לתשלום שלש אמות שהוא שיעור העומק אמה ושליש אמה נוסף באורך שני שלישי אמה בעומק אמה ושני שלישים וכה תוספת האורך על העומק לתשלום אמה ושליש הנחסר מהעומק נמצא שחסר לתשלום אמת הרוחב המובא מתוספת האורך שליש אמה בגובה אמה ושני שלישים ונוסף מהאורך שליש אמה עומק על שני שלישי אמה רוחב נכה השליש הנוסף מהאורך והעמדנו על החסרון הנחסר מהרוחב לתשלום האמה בעומק אמה ושני שלישים ונמצא המקוה חסר שלש אמה רוחב בעומק שני שלישי אמה:
52.3
עוד בררנו להם דרך אחרת שנמנה כל הגודלים הצריכ' לשיעור ארבעים סאה ויעלו באורך וברוחב ובעומק מאה ועשרים ואנו אין לנו במקוה הזה באורך וברוח' ובעומ' כי אם מאה באופן שנחסרו עשרים ענה הזקן ואמר לא נמדוד רק נשקול כפי מה שהודיע לנו הרמב"ם במשקל שיעור רביעית הלוג וממנה נדע שיעור הסאה ומהסאה נדע שיעור ארבעים סאה ושקלנו כפי השיעורים הח' ועלה שיעור ארבעים סאה קל"ח משקלות חאליב"יש וח' אונקיו' שהם קס"ו משקלות שאמ"יש והמקוה הנז' עלה במשק"ל קק"ן חאלאביס שהם שאח"יש ש' אמרתי להם אי אפשר שמשקל זמנינו יהא מכוון למשקל זמנו של הרמב"ם לשני סיבות הא' שהוא כפי שיעור המדידה עלה ש' משקלות שאמ"יש וכפי שיעור המשקל עלה קס"ו ואי אפשר שיהיה ההפרש כ"כ גדול מקס"ו לש' שהוא קרוב לחצי:
52.4
ועוד סבה אחרת דטעמא מאי אמרו ארבעים סאה כדי לטבול הטובל גופו בפעם א' ובשעור מים כאלו שעלו כפי המשקל אי אפשר שיעלה גופו בפעם א' שהרי אתם נסיתם וראיתם שלפחו' היה צריך מאתיים וט"ו חאליביש ואם כן איך תעלה בקל"ח משקלות וח' אונקיות חאלי"ביש:
52.5
ועוד נעשה כלי אמה על אמה ברום אמה ונמדוד ונראה אם יעלה כפי שיעור הנזכר וכן עשינו ונמדד ועלה כל כלי פ"ד משקלות שעלו הג' כלים רנ"ב משקלות חאלי"ביש חזרו ואמרו לא נסמוך אלא על המשקל לפי שאין אנו יודעים המדה אם היא גדולה או קטנה האמה השבתי להם חכמים שיערו האמה כ"ד גודלים של אדם בינוני וכדי שלא יפול המחלוקת לדעת מי הוא אדם בינוני הדין הוא שימדוד כפי שיעור הגודל היותר גדול וכפי שיעור היותר קטן ונכה זה על זה ונקח החצי ועשינו הנסיון בזה האופן ולקחנו קנה ומדד אותה מי שהיה גודלו גדול ועלה עשרים גודלים וחזרנו ומדדנו אותה בשיעור בוהן היותר קטן ועלה אותו הקנה בעצמו שמנה ועשרים גודלים השלכנו עשרים שהוא שיעור של היותר גדול על שמנה ועשרים שהוא שיעור של היותר קטן ועלה חציו ארבעה ועשרים ובו מדדנו הכלי הנזכר לעיל:
52.6
עוד היו קצתם מפצירי' לומר שאם תהיה ברכה מצומצמ' של ארבעים סאה מבלי חלל אחר שתספיק לטבילה אע"פי שכשיכנס הטובל יחסר מהשיעור כל שיעור גופו ואני אמרתי להם שהוא שקר מכמה ראיות שהבאתי להם עד שהודו לדברינו:
52.7
עוד אמרתי להם שקבלנו שצריך מלבד שיעור המקוה עשרים סאה לגוף הטובל נמצא שצריך שתכיל הברכה ששים סאה ועוד כדי שאם יטבלו שנים או שלשה זה אחר זה שתעלה להם טבילה ולא יחסר המקום המים שעולי' בגוף האדם בעלותו מהטבילה ולכן עתה אנשי לבב שמעו לנו יגדל נא חסדכם עמנו אנו העלובים ונרדפים החתומים וחוסו על כבוד תורת אלהינו להוציא לאור תעלומה ולברר האמת במה שהוא אמת שתפנו עצמכם לדקדק בכיוון גדול על המדה ועל המשקל ושלחו לנו משם מדה עשוייה מברזל מדת האמה חתומה מחתימת ידיכם כי הדבר נשאר תלוי ועומד עד עת בא דבר אמת וענוה צדק מקדושת אמת תורתכם הנטועה בלבבכם לב טהור כדי להסיר מחלוקת מבין שתי הקהלות ק"ק ספרדים י"ה שמעו ולקחו מוסר והקהל אחר לא אבו שמוע ואפשר שיתרבה המחלוקת ביניהם וגדול השלום שהוא חותם כל הברכות והמברך את עמו יש' בשלום הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם ויגן בעדכם ויפרוש סוכת שלומו עליכם כיש את נפשכם נפש זכה וברה וכשמש מאירה:
52.8
נרדף ונעלב משה כלץ
52.9
העלוב והטרוד אלעזר ן' יוחאי
53.1
דין הכשר מקוה
53.2
החכם המפואר חשוב ונעלה יצ"ו אחר דרישת השלום קבלתי כתב כ"ת על אשר שאלת על דבר המקוה אשר מדדתם כ"ת והחכם כה"ר משה כלץ י"ה ומצאתם אורכו שלשים ושמנה גודלים ורוחבו עשרים וארבע' גודלים ועומקו שמנה ושלשים גודלים ואמרתם שהוא חסר ונמצא מי שערער עליכם לומר שהוא שלם וע"ז הארכתם דברים להוכיח שהוא חסר ובקשתם שהודיע למעכ"ת דעתי והנני משיב שדבר פשוט שהוא חסר כי מקוה שלם שהוא עשרים וארבעה גודלים על עשרים וארבעה ברום שבעים ושתים שהם אמה על אמה ברום שלש אמות התשבורת שלהם עולה מ"א אלף וארבע מאות ושבעים ושתים כיצד עשרים וארבעה פעמים עשרים וארבעה עולה חמש מאות ושבעים ושש ושבעים ושתים פעמים חמש מאות ושבעים ושש עולה מ"א אלף וארבע מאות ושבעים ושתים והמקוה הזה שהוא שלשים ושמנה אורך ועשרים וארבעה רוחב ושלשים ושמנה גובה שלשים וארבעה אלף ושש מאות וחמשים ושש כיצד עשרים וארבעה פעמים שלשה ושמנה עולה תשע מאות ושנים עשר ושלשים ושמנה פעמים תשע מאות ושנים עשר עולה שלושים וארבעת אלפים ושש מאות וחמשים ושש נמצא שהוא חסר חמשת אלפים ושמנה מאות וארבעה עשר גודלים נמצא שהוא חסר יותר משמינית השיעור ואין חסרונן מגיע לשביעית השיעור מ"מ הדבר פשוט שהוא חסר חסרון הניכר ונראה לעין והטובלת בו לא עלתה לה טבילה:
53.3
ומ"ש עוד שנמצא מי שטען ואמר לא נמדוד אלא נשקול כפי מה שהודיע הרמב"ם שיעור רביעית הלוג ושקלנו ועלה שיעור ארבעים סאה מאה ושלשים ושמנה משקלות חאליב"יש ושמנה אונקיות שהם מאה וששה וששים משקלות שאמ"יש והמקוה הנ' עלה במשקל מאתים וחמשים חאליב"יש שהם שלש מאות שאמ"יש עכ"ל:
53.4
ואני אומר שלא דקדקתם במשקל כל הצורך כי שיעור מקוה שהוא ארבעים סאה משקלו מאה וששים ושמנה רז"טל שאמי"ש כפי מה שכתב הרמב"ם שרביעית משקלו שבעה עשר דינרים וידוע שהדינר הוא דר"הם וחצי נמצא משקל הרביעית עשרים ושש דרה"ם והלוג מאה וחמש והקב ארבע מאות ושתים והסאה שני אלפים וחמש מאות ועשרים שהם ארבעה רוטוליס שאמ"יש ומאה ועשרי' דרה"ם נמצא ארבעים סאה מאה וששים ושמנה רוט"ל שאמ"יש ומכל מקום אין לנו לסמוך על המשקל במקום שיהיה סותר למדה כי המדה היא העיקר ויתד תקועה נאם הצעיר
53.5
יוסף בכמוהר"ר אפרים קארו זלה"ה
54.1
תשובת הח"ר יוסף בר צייאח על הכשר המקוה של חמת ד מענין טבילת מקוה עיר חמת שכתבתי שאין לפוסלו הואיל ונהגו בו מימי קדם דור אחר דור ולא מיחו בהם גדולי ישראל העוברים דרך שם אף אם במקום ההוא אינם בני תורה כן יאות נכון לפניהם ולא לקנטרם ולומר עליהם שהם ובניהם בני נידה הם ומי שירצה להיישירם לא יטיל בהם ובזרעם פסול רק שיאמר זה מצוה מן המובחר יותר מזה ולא יוציא לעז על הראשונים ובזה שיקובלו דבריו ולא על דרך הקנטור כי דברי חכמים בנחת נשמעים וזאת היא עיקר כוונתי שיכתוב האדון אליו לא על כבודו אשר במקומו מונח גם כי לא קצרה ידי מלהוכיחו אמנם די לו במה שאין דבריו נשמעין ואין מקום לומר בנ"ד מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדאמרי' בפ"ק דחולין דהתם היה מקום לראשונים לטעות כמ"ש התוס' שם ובשבת פרק במה בהמה וכמ"ש מוהר"י בתשובותיו בספר תרומת הדשן סי' ע"ד ואיברא דהכשר המקוה מתחלתו לא לכל מסור אלא לזרזים ולחכמים לבד הוא מסור ומקוה זה הוחזק בכשרות עפ"י הריא"פ וקצת חכמי המערב ורבינו שמשון ז"ל דמכשירי שאובה שהמשכוה כולה ועם היות שאפשר לפרש דברי הריא"ף בפ' ידיעות הטומאה דהיינו ברכיה וכמשכה דמשמעו' לשונו ממהר"ן ז"ל כפי' ההלכו' שם והרא"ש ז"ל בפסקיו והרשב""א ז"ל בתשובה והרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' המוכר את הבית והריב"ש ז"ל בתשובותיו בסימן קכ"ה כלם הסכימו דהריא"ף ז"ל סל"ד דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה והזקיקם לזה מדהביא דברי רב דימי דאמר שאובה שהמשיכוה כולה כשרה ולא אייתי דברי רבי אליעזר בן יעקב דמצריך רביה והמשכה גם אפשר שראו איזו תשובה לו ז"ל כתוב בה דעתו כן בפירוש כמו שמצינו שכתב בשמו הר"ב העיטור ז"ל דכי אמרינן אשה לית בה דינא דבר מצרא היינו אשה דומייא דיתומים דתשש כחה דהיינו אלמנה או גרושה אבל נשואה לא ולא נמצא כתוב כן בהלכות וז"ל הרב בעל העיטור ז"ל ופי' רבינו אלפסי ז"ל בכל אשה קאמר שאינה אשת איש עכ"ל וסבירא ליה כרבי יהושע דהא בר פלוגתיה שמותי הוא ולית הלכתא כוותיה דאע"ג דמשנתו של רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי לית הלכתא כוותיה בהא כי היכי דלית הלכתא כוותיה בפ' עשרה יוחסין דלא מכשר לכהונה בתו של גוי שנשא גיורת דבהא פסיק תלמודא הלכתא כרבי יוסי דמכשר ומכל שכן בנ"ד דרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן יעקב אתו כרבי יהושע והרמב"ם ז"ל ממה שכתב בחבור נראה דרפייא בידיה שהרי בפירוש המשנה פ"ד דמקוואות על ההיא מתני' דמים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובענקה כו' כתב וז"ל וכבר חשב איש גדול מאד רב העיון בארץ המערב ששאובה שהמשיכוה כשרה ואפילו היה המקוה כולו שאוב ונמשך ונהג בזה באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספרו בהיותו בלתי מבין זאת המשנה כלל דאלו ג"כ זאת המשנה לא נכתבה כלל ואלו היה זה כדבריו למה אמרה המשנה אם רוב מן הפסול פסול ואפילו לא היו מי גשמים כלל אלא מים שאובין בלבד ויהיו נמשכין ויורדין על מעלות המערה יהיה הנקוה מהן מקוה כשר ואשר יחייב זה הטעות כולו הוא מיעוט שמירת המשנה והחקירה למה שבה ומה נפלא מאמר חז"ל אם ראית ת"ח שתלמודו קשה עליו כברזל הוא על משנתו שאינה סדורה בפיו עכ"ל ואלו בחבור בפ"ד דהלכות מקוואות כתב וז"ל הורו מקצת חכמי המערב ואמרו הואיל ואחז"ל שאובה שהמשיכוה כולה טהורה אין אנו צריכים שיהיו שם רוב מים כשרים וזה שהצריך רבייה והמשכה דברי יחיד הן וכבר נדחה שהרי אמרו בסוף שאובה שהמשיכוה כולה כשרה ולפי דבר זה אם היה ממלא בכלי ושופך המים והם נוחלין והולכין למקום אחר הרי זה מקוה כשר וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו כשרים הן שהרי כל המים שבהן שאובין שנמשכו הן ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בדבר זה עכ"ל הנה שלא דחה סברא זו מכח מתני' בפ"ד דמקוואות אלא מכח שלא ראה מעולם מי שעשה מעש' בדבר זה ואלו היה רואה משמע שהיה מסכים לפסוק כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב וכדרבי יהושע וכההיא דכי אתא רב דימי אמר שאובה שהמשיכוה כולה כשרה ולא היה פוסק כרבי אליעזר בן יעקב דיחיד הוא לגבי רבים וההיא מתני' דפ"ד דמקוואות רבי אליעזר בן יעקב היא ולכן ג"כ הזכיר בחבור דבר זה בשם מקצת חכמי המערב בלשון רבים ולא כתב חכם אחד כמו שאמר בפי' המשנה ואף' אם יהיה הרמב"ם ז"ל רב בגלילות הללו היינו בדבר שנהגו כמותו אך לא במה שלא נהגו כמותו כמו שלא נהגו בגלילותינו במולייתא כמותו ובסדור הברכות בבקר בבית הכנסת ובברכת להכניסו בריתו של אברהם אבינו כשבית דין מלין את הבן ולא אביו וברכת שעשה לי כל צרכי וענ"י בט"ב וביה"ך ובכל יום מלביש ערומים והם לנים בלבושיהם אלא ודאי במה שנהגו נהגו ובמה שלא נהגו לא נהגו ומי שירצה להורות להם בלבד זו לחומרא ולבטל מנהג' לאו כל כמיניה האיל ויש להם על מה שיסמוכו וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו בסי' מ"ה ובסי' רנ"ז ודברי הרשב"א ז"ל וכל גדולי האחרונים הם במקום שאין מנהג ידוע בדבר שיש להורות להם להחמיר אף לא במי שנהגו כמקילים להביאם לבית הפסול לא אמר דבר זה אדם מעולם ומה גם עתה בנ"ד שאפשר לומר בו כי קבול המים בגלגל לא יחשב כמקבל בכלים יען כי שם כלים בטל מהם לפי שהגלגל חלול הוא עשוי מחבור לוחות הנסרים ובו כיור תלפיות לקבל בהם המים מהנהר וכדי שלא יצאו המים דרך פיות האחרים מבדילי' ביניהם בחתיכו' לוחות פשיטים והם מתמלאים מן הנהר ומריקין באמה דרך סיבוב הגלגל ואפילו שיהיו כלים גמורים הואיל ואין להם שוליים לשבת שלא מסומכין והן מחוברין יחד ודרך שוליהם במחיצה המבדלת ביניהם יש בקעים בכונס משקה דרך שם אפילו שיהיו כלים גמורים בטל מהם תורת כלים ולא פסלי כדאיתא בתוספתא קסטלין המקלח מים בכרכיר כו' ותנן נמי במתני' השוקת שבסלע כו' וכתב עליה הרא"ש ז"ל:
54.2
ולמדנו מזה שמותר לעשות גגית גדולה של עץ כו' ויטבול בתוכה וכל הפוסקים כן מסכימים גם ע"י קילוח המים המקלח תמיד מהגלגל דרך סבוב לנהר תחשב כאילו האמה ההיא מושכת המים מן הנהר בעצמו בהא ניצוק משכי לא חבור עם הנהר וכדאמרינן במסכת חולין בפרק כל הבשר האי אריתא דדלאי כו' אע"ג דניצוק כזה לא חשיב חבור לענין טבילה דבעינן כשפופרת הנוד ומקוה מטהר באשבורן ונהר מטהר בזוחלין וכלי הגלגל נמי אינן עשויין לקבל וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מקוואות וז"ל כל כלי שלא נעשה לקבלה ואע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה כגון הסלונות שהמים נמשכים מתוכן כו' מ"מ ניצוק לא הוי חבור לטבילה דהכי תנן בטהרו' פ"ט ובמקוואו' פ"ד ומייתי לה ביבמות פ"ק ובגיטין פ"ב ובחגיגה פ' בתרא ובע"ז פ' בתרא הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה וכמ"ש התוספות ז"ל בפ"ב דגיטין עור שהגלגל סובב תמיד בנהר ומים שבו לא יחשבו שאובין דהכי תנן בפ"ו דמקוואות גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות הטביל בו את הגרום והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור וכפ"ז נ"ד יהיה כשר אליבא דכ"ע ומכשירי המשכה כולה שאובה מוקמי ההיא דפ"ק דתעניות דקתני ואי בחמין טבילה בחמין מי איכא דומיא דמאי דקתני התם כל שהוא משום אבלות אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן דהיינו בלא המשכה ומלייא דין בידך נקוט וקו"ל רעמך בגלגל ישקוט וכללא הא בידך נקטי' נהר"א נהר"א ופשטיה ואנחנו בעניותינו אין בנו כח להיות עוט"רים דברי האוסרים ולא מכתירי"ם דברי המתירים להבדיל בין מים למים ברחובות פלגי מים נאם הצעיר בעיר הדובר עד הלום לבו בוער כאח לאומרים האח האח ובאהבת האמת דבק מאח בריח מימי התורה יפריח ועל עובריה ומחללי' יריע אף יצריח למראה עיני"ו ישפוט ולמשמע אזניו יוכיח הקוטפים מלוח עלי שיח יוסף בן לאדוני אבי אברהם בן צייאת:
55.1
תשובתי על תשובת הנז' בענין המקוה של חמת החכם השלם נר"ו
55.2
אחד"ש מעכ"ת באתי להשיב לכ"ת על ענין טבילת חמת האריך כ"ק בדברים לא יסכון בם דמה לנו אם הרי"ף סובר כן או אינו סובר כן שרוב הדינים המוחזקים בידינו ימצאו גדולים חולקים בדבר ואפ"ה לא נקטינן אלא כסוגין דעלמא וכל המורה דלא כסוגין דעלמא טועה בשיקול הדעת יאמר לו כדאיתא בפ' אחד דיני ממונות ובנ"ד סוגיא דעלמא לפסול שאובה שהמשיכוה כולה ובעדותו של הרמב"ם ז"ל בחיבור וגם בדורות אבותינו ובדורינו זה לא נראה ולא נשמע מי שיקל בכך אדרבא ראינו בשאלוניקי ובאנדרנופלו שהם מקומות תורה שהוציאו הוצאות מרובין ביותר לחצוב להם באר מיים חיים לטבול בו וקודם לכן היו טובלות במי גשמים מכונסים והיו הנשים מצטערות מצד הקרח הנורא עד שהיו מגיעות לפרק המיתה ומעולם לא עלה על דעת שום אדם להקל ראש לטבול באמבטי שבמרחצאות שהיא שאובה שהמשיך כולה וכ"ש במלכות הזה שהרמב"ם הוא הר' המובהק בכל הגלילות האלו ממזרח שמש עד מבואו שמעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף להקל בכך ואם בני חמת להיות שאינם בני תורה טעו והיו טובלים בשאובה שהמשיכוה כולה ראוי לגעור בהם ולכופם שלא יקלו בכך לא להחזיק ביד טעותם ולעשות סניגרון לדבריהם לא בצדק ולא במשפט כי ע"כ תפיג תורה ואפי' אם היה שהיו נוהגין כן על פי איזה חכם שהורה להם להתיר היה ראוי לגעור במורה ההוא ולכפותו שיחזו' בו ויאסו' מה שהתיר כ"ש דאשר עשו כן מד"ע בטעות:
55.3
ומ"ש עוד כ"ת ואף אם יהיה הרמב"ם רב בגלילות האלו היינו בדבר שנהגו כמותו אך לא במה שלא נהגו כמותו כו' דבר פשוט הוא שדבר זה אין לו שחר שדבר ברור הוא שאין לך נהגו כמותו גדול מזה וכמו שכתבתי:
55.4
ומ"ש כ"ת דבנ"ד אפשר כי קיבול המים לא יחשב כמקבל בכלים יען כי שם כלים בטל מהם לפי שהגלגל חלול הוא עשוי מחבור לוחות ונסרים ובו פיות תלפיות כו' עד דרך סיבוב הגלגל כו' חוץ מכ"ת עשיית הגלגל הזה אינו כן אלא עושי' כלים מנסרים ומחברים הנסרים זה בזה ביותר כדי שלא יתפזר מהמים הנשאבים דרך שום נקב ואח"כ קובעים הכלים ההם בגלגל ואפילו אם תמצא לומר שהוא נעשה כדרך שכת כ"ת סוף סוף אחר שמבדילים ביניהם בלוחות פשוטים הרי הם כלים:
55.5
ומ"ש עוד כ"ת ואפילו שיהיו כלים גמורים הואיל ואין להם שוליים לשבת שלא מסומכין כו' כבר כתבתי שכלים אלו גמורים הם ושוליהם חלק ופשיטא שיכולים לישב שלא מסומכין ובשביל שקבעום בגלגל לא הפסידו תורת כלי שעליהם:

Leipzig, 1859. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020633920205171/NLI Licence: Public Domain. Source.